משנה תמיד ז ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת תמיד · פרק ז · משנה ד | >>

משנה זו במהדורה המבוארתדפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו

[עריכה]

השיר שהיו הלוים אומרים במקדש:

ביום הראשון היו אומרים (תהלים כד), לה' טו הארץ ומלואה תבל ויושבי בה.

בשני היו אומרים (שם מח), גדול יי ומהולל מאד בעיר אלהינו הר קדשו.

בשלישי היו אומרים (שם פב), אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט.

ברביעי היו אומרים [ שם צד ], אל נקמות יי אל נקמות הופיע [ וגו' ].

בחמישי היו אומרים (שם פא), הרנינו לאלהים עוזנו, הריעו לאלהי יעקב.

בששי היו אומרים (שם צג), ה' מלך גאות לבש וגו'.

בשבת היו אומרים (שם צב), מזמור שיר ליום השבת, מזמור שיר לעתיד לבוא ליום שכולו שבת מנוחה לחיי יט העולמים.

נוסח הרמב"ם

השיר שהיו הלויים אומרין בבית המקדש ביום הראשון היו אומרין לה' הארץ ומלואה (תהלים כד א) בשני היו אומרין גדול ה' ומהולל מאוד (תהלים מח ב) בשלישי היו אומרין אלוהים ניצב בעדת אל (תהלים פב א) ברביעי היו אומרין אל נקמות ה' (תהלים צד א) בחמישי היו אומרין הרנינו לאלוהים עוזנו (תהלים פא ב) בשישי היו אומרין ה' מלך גאות לבש (תהלים צג א) בשבת היו אומרין מזמור שיר ליום השבת (תהלים צב א) מזמור שיר לעתיד לבוא לעולם שכלו שבת מנוחה לחיי העולמים.

פירוש הרמב"ם


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

בראשון לה' הארץ ומלואה - לפי שהוא ראשון למעשה בראשית:

בשני גדול ה' - שבו נחלקו המים והיה רקיע בין מים למים טז:

בשלישי אלהים נצב בעדת אל - שבו נראית היבשה שעליה עומדים הדיינין לעשות יין יז:

ברביעי אל נקמות - שבו נבראו השמש והירח והכוכבים שעתיד הקב"ה להנקם מן העובדים להם:

בחמישי הרנינו לאלהים עוזנו - שבו נבראו בעלי חיים שהרואה אותן מרנן ומשבח לבוראו:

בששי ה' מלך - שבו נשלמה הבריאה ובו נברא אדם שמכיר מלכותו של יוצרו:

מנוחה לחי העולמים - האי תנא סבר לה כמ"ד שיתא אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב יח, ועל שם שבאלף השביעי לא יהיה כי אם הקב"ה, שנאמר (ישעיהו ב) ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, לכך אומרים בשבת מזמור שיר ליום השבת, לאלף השביעי, שיומו של הקב"ה הוא אלף שנה:

פירוש תוספות יום טוב

היו אומרים לה' הארץ. כל המזמור. רש"י פרק בתרא דר"ה דף ל"א:

בשני היו אומרים גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלהינו הר קדשו. פי' הר"ב שבו נחלקו המים והיה רקיע בין מים למים. ונתעלה וישב במרום דוגמת שכנו בעירו והר קדשו. רש"י שם:

בשלישי אלהים נצב בעדת אל. פי' הר"ב שבו נראית היבשה שעליה עומדים הדיינים לעשות דין. ולשון הרמב"ם שעליה יהיה הדין והדיינין. ע"כ. ואסיפיה דקרא קיימי בקרב אלהים ישפוט. ובגמ' דר"ה שם על שום שגילה ארץ בחכמתו והכין תבל לעדתו. ופירש"י. שגילה ארץ מקום מצב עדתו.

מנוחה לחיי העולמים. כתב הר"ב האי תנא סבר לה כמ"ד שיתא אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב כו' לאפוקי ממ"ד תרי חרוב. שנאמר (הושע ו') יחיינו מיומים [דליכא למימר על שם יום א' [שכולו שבת]. דהא תרי נינהו] גמ' שם:

לחיי העולמים. והר"ב העתיק לחי העולמים ושניהם צדקו יחדיו. שאם אתה אומר לחיי העולמים הכוונה להשי"ת שהוא חיי העולמים כולם כענין שנאמר (נחמיה ט') ואתה מחיה את כולם. ואפילו א"ת חיי העולם. הוא נכון. כי הוא סמוך משם חיים שלא נמצא נפרד בלשון הקדש. וכשאתה אומר חי העולמים ג"כ נכון ותהיה הקריאה חי בצירי כענין שנאמר (דניאל י"ב) וישבע בחי העולם שהוא סמוך. ויהיה ענינו חיים של העולמים. והוא הש"י שהוא חיותו של עולם כאמור. משא"כ חי בפת"ח שאינו סמוך יהיה ענינו העולם שהוא חי ואין העולם עצמו חי על צד האמת וזה דברי הרמב"ם בפ"ב מהלכות יסודי התורה שמפני כן הוא אומר חי ה' בפת"ח לפי שאין הבורא וחייו שנים. כמו חיי הגופים החיים או כחיי המלאכים. ולפיכך אומר חי פרעה חי נפשך כולם בצירי. ולפיכך הנכון שיאמר חי העולמים בצירי וכלשון המקרא וישבע בחי העולם. שאז המכוון בחיים של העולמים. והוא הבורא יתברך. ומה שבעל העקדה בפ' מקץ השיב על דברי הרמב"ם בזה. שאם כדבריו כן הוא יהיה חי בציר"י לשון חיים. ולא נמצא בלשון הקדש בחיים שם נפרד. כבר השיב ע"ז המדקדק מוהר"ר שמואל ארקוולט"ו ז"ל ה"ה במהדורותיו ששלח לי על ספרו ערוגת הבושם. אמר שם שכן מים אינו נמצא נפרד ובסמיכות יאמר מי הים בציר"י כן יאמר מן חיים חי בציר"י. כשהוא סמוך. וענינו חיי העולמים. וכן בתתימת [ברוך שאמר וחתימת] ישתבח. הנכון לקרוא חי העולמים בציר"י.

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(טו) (על המשנה) לה' כו'. כל המזמור. רש"י:

(טז) (על הברטנורא) ונתעלה וישב במרום דוגמת שכנו בעירו והר קדשו. רש"י:

(יז) (על הברטנורא) ולשון הר"מ, שעליה יהיה הדין והדיינין. ע"כ. ואסיפא דקרא קיימי, בקרב אלהים ישפוט. ובגמרא דר"ה שם, על שום שגילה ארץ בחכמתו והכין תבל לעדתו. פירש"י שגילה ארץ מקום מצב עדתו:

(יח) (על הברטנורא) לאפוקי ממאן דאמר תרי חרוב, שנאמר יחיינו מיומים. גמרא:

(יט) (על המשנה) לחיי. והר"ב העתיק לחי העולמים. ושניהם צדקו יחדיו. שאם אתה אומר לחיי העולמים, הכוונה להש"י שהוא חיי העולמים כולם, כענין שנאמר ואתה מחיה את כולם. ואפילו אם תאמר חיי העולם הוא נכון, כי הוא סמוך משם חיים שלא נמצא נפרד בלשון הקדש. וכשאתה אומר חי העולמים ג"כ נכון, ותהיה הקריאה חי בציר"י, כענין שנאמר וישבע בחי העולם, שהוא סמוך, ויהיה ענינו חיים של העולמים והוא הש"י שהוא חיותו של עולם כאמור. משא"כ חי בפת"ח, שאינו סמוך, יהיה ענינו העולם שהוא חי, ואין העולם עצמו חי על צד האמת. כן כתב הר"מ. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

לה' הארץ ומלואה:    כל המזמור רש"י פרק בתרא דר"ה דף ל"א ופירש הרא"ש ז"ל דמפרש התם בגמרא ביום הראשון לה' הארץ ומלואה על שם שקנה עולמו והקנה ושָׁלַט בעולמו:

בשני גדול ה' ומהולל מאד:    על שם שחלק מעשיו ומלך עליהם ונתעלה וישב על כסא כבודו דוגמת שוכנו בעירו והר קדשו:

בשלישי אלהים נצב בעדת אל:    ע"ש שגילה תבל בחכמתו והכין חבל לעדתו פירש רש"י ז"ל שגילה ארץ מקום מצב עדתו:

ברביעי אל נקמות ה':    ע"ש חמה ולבנה שעתיד ליפרע מעובדיהן:

בחמישי הרנינו לאלהים עוזנו:    ע"ש שברא עופות ודגים לשבת לשמו כנף רננים נעלסה

בששי ה' מלך גאות לבש:    ע"ש שגמר מלאכתו ומלך עליהם:

בשביעי מזמור שיר ליום השבת מזמור שיר לעתיד לבוא ליום שכולו שבת ומנוחה לחי העולמים:    הדרן עלך החלו עולין וסליקא לה מסכת תמיד בס"ד עכ"ל הרא"ש ז"ל. ומנוחה בויו גרסינן:

לחי העולמים:    גרסינן וכך הגיה הרי"א ז"ל. וביד שם פרק ששי סימן ט'. ופירש בתוי"ט פירש הר"ב ז"ל האי תנא סבר לה כמ"ד שיתא אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב וכו' לאפוקי ממ"ד שם בר"ה תרי חרוב שנאמר יחיינו מיומים. והיא דעת ר' נחמיה ואביי ס"ל כותיה ומתניתין ר' יהודה בשם ר' עקיבא דס"ל דחד חרוב ורב קטינא ס"ל כותיה:

לחיי העולמים:    בתוי"ט והר"ב העתיק וכו' וכבר השיב על זה המדקדק מהר"ר שמואל ארקוולט"ו ז"ל ה"ה במהדורותיו ששלח לי על ספרו ערוגת הבושם אמר שם שכן מים אינו נמצא נפרד ובסמיכות יאמר מי הים בצירי כן יאמר מן חיים חי בצירי כשהוא סמוך ועניינו חיי העולמים וכן בחתימת ישתבח הנכון לקרות חי העולמים בצירי עכ"ל נר"ו. ואני מצאתי הגירסא בטור א"ח סימן קל"ג ליום שכולו שבת ומנוחה וחיי העולם הבא:

סליק פירקא וסליקא לה מסכת תמיד.

תפארת ישראל

יכין

השיר שהיו הלוים אומרים במקדש:    בכל יום בבוקר וגם בערב בשעת נסוך היין:

תבל ויושבי בה:    גמרו כל מזמור כ"ד. ואמרו אז זה המזמור, מדהוא ראשון למעשה בראשית:

בעיר אלהינו הר קדשו:    כל מזמור מ"ח. לפי שבו נחלקו המים ונתהווה הרקיע. ונ"ל דמה"ט אמרו מזמור זה, שלא תאמר ברא הרקיע ועלה לשם ואינו משגיח על בניו. להכי אמרו מזמור זה לפרסם שהרכין שמים ורקיע לגלות שכינתו בהר קדשו.

בשלישי היו אומרים אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט:    כל מזמור פ"ב. מפני שביום זה נאמר יקוו המים, והכין היבשה שיעמדו שם בני אדם עם דיינין המבטיחים מעמדו של אדם בארץ, שלא יבלעו זה את זה כדגים שבמים בלי דין ומשפט:

ברביעי היו אומרים אל נקמות ה' אל נקמות הופיע:    כל מזמור צ"ד. שבו נתלו המאורות חמה ולבנה וכוכבים, שעתיד הקב"ה להפרע מעובדיהן.

הריעו לאלהי יעקב:    כל מזמור פ"א. לפי שבו נבראו בע"ח בעולם, מינים ממינים שונים, ובהם נראה חכמתו וגבורתו של יוצר בראשית, עד שכל הרואה אותן ירנן וישבח לשמו ית':

ה' מלך גאות לבש:    כל מזמור צ"ג. שבו נשלמה הבריאה, ובו נברא האדם שמכיר גאות מלכותו ית':

מזמור שיר לעתיד לבא ליום שכולו שבת מנוחה לחיי העולמים:    כל מזמור צ"ד [והיינו בתמיד השחר. אבל במוסף אמרו בשיר פרשת שירת האזינו, שחלקו הפרשה הזאת לו חלקים (הזיו לך) ואמרו כסדר זה בכל שבת ושבת חלק א' מהו' חלקים. ובתמיד הערביים אמרו בשבת בשיר אז ישיר משה, עד מי כמוך. ובשבת שאחריו ממי כמוך עד סוף השירה. ובשבת השלישי אז ישיר ישראל וכו' עלי באר וגו'. וכן חוזר חלילה לעולם (עי' ר"ה דל"א א') ודברי הרמב"ם בפ"ו מתמידין תמוהין]. והא דקאמר מזמור שיר לעתיד לבוא, אין ר"ל שהלוים אמרו כן רק התנא נקט הטעם שיאמרו זה המזמור. משום דבכל הנך דלעיל, בכל מזמור מפורש בו עניינו של יום, ולהכי אמרוהו ביום ההוא. אבל במזמור שיר ליום השבת, לא נזכר בהמזמור שום דבר מעניין של שבת, ויש לכאורה לתמוה למה התייחד מזמור זה ליום השבת. לכן מפרש התנא טעמו של דבר, דאינו כשיר של שאר הימים שהן כולן על העבר, רק זה שיר לעתיד לבוא. דמדהוא יום מנוחה מטרדת עסקים שבחיי הזמניים.

לכן אחר היקף ימי הבריאה, נאות לו לאדם להתבונן ולשורר חסדי ה' על ג' מיני עתיד שהן לעומות מגמת פני כל אדם. והם

  • (א) מזמור שיר לעתיד לבוא, על מה שעתיד לבוא על האדם בעה"ז, כי לא כלו רחמיו ית'.
  • (ב) מזמור שיר ליום שכולו שבת, הוא חיי עה"ב אחר פרידת הנפש מהגוף, כי גם אז יחסה האדם בסתר כנפי רחמיו ית'.
  • (ג) מזמור שיר גם לעתיד הג' שנועד לאדם, בעת שיהיה מנוחה לחיי העולמים, דהיינו לאחר שיחרב העולם בסוף אלף הששי, אשר אז ינוחו כל חיי העולמים כולם אלף שנה, עד שיחזור הקב"ה לבנות אח"כ העולם מחדש.

וכל אלו הג' מיני תקוה לעתיד לטובה, כלולים במזמור הזה, למעיין בכל דבריו היטב. [עי' בר"ה (דל"א א'). ובדרוש אור החיים שחברנו בס"ד בסוף סדר נזיקין. אולם למען לבאר העניין יפה, איך במזמור הזה כלולים דברי שיר על ג' מיני עתיד שזכרנו, ראינו להביא פי' המזמור הזה כפי הנראה לנו]. אמר מזמור שיר ליום השבת, בו נאה לשורר, ולזמר [בביהמ"ק]. טוב להודות לה', ר"ל כי זה היום שאין אנחנו טרודים בו בעסקי הזמנים, טוב ונאות להודות בו לה' אם הטיב לנו בזמן העבר. אולם גם הוא נאות לזמר לשמך עליון, אם שחה לעפר נפשינו ע"י צער ויגון שעברו על ראשינו, נחיה שוב שמחה בלבנו ע"י זמר [כענין קחו לי מנגן], לעורר בטחון בלבינו על העתיד הזמניי , אף שלא נבין איך ע"י הצרה בעצמה יבוא ישועה לנו, ואיך הכל הוא לטובתינו, ואפ"ה שמך עליון הוא, ונעלה בפעולותיו מכל מחשבות אנושי ושתהפוך הכל בכחך לטובתינו. להגיד בבוקר חסדך, דכשיאר לנו אור ההצלחה, נאמר כי בחסדך עוד יגדל בזמן העתיד יותר ויותר, כאור בוקר הולך ואור. ואמונתך בלילות, שגם אם ייסרתנו ה' אבינו בנרות חשיכות כלילות, נגיד לכל, כי טמונים אמונתך ואהבתך לנו בהם, וכאשר ייסר איש את בנו הוא, ונברך על הרעה מעין הטובה שיתגלגל לנו בו, ואם גם נעלמה ממנו. וזאת ההגדה מחסדיך הרבים, נלווה עלי עשור ועלי נבל ועלי הגיון בכנור. ר"ל בג' כוחותינו בפה, להגיד אמרי שיר. במעשה אצבעותינו על כלי זמר עשור ונבל. ובמחשבה, ע"י הגיון לב שנהגה בכנור. בכולם נתעורר לאהבתו ית' על טובתו עלינו והזכיר נבל וכנור, דנבל מתריו עבים וגסים, ועי"ז קולו עב, ולכן מנבל ע"י קולו כל מיני זמר שיזמרו עמו מדאין קולו נעים. משא"כ כנור מיתריו דקים, ולכן קולו נעים [ובשלטי גבורים (פ"ח) כתב שיש נעימות בקול נבל. ובמח"כ ליתא, דהרי בשלהי מסכת קינין מוכח שרק כנור נעשה קוויו מבמ"ע שהן הדקין. והנבל קוויו נעשו מהמעיים שהן גסין ועבים, מזה מסתבר שעי"ז אין קולו נעים. ור"ל הכא על הנעים והבלתי נעים אהלל יה]. כי שמחתני ה' בפעלך [פעולה היא בכל מקום דבר הנפעל בשלימות]. ור"ל דכאשר אביט א"ע סביב בהעולם כולו שגמרתו היום בפעליך, ואראה בו ג"כ כמה צדדים בהירים, אבל גם צדדים כהויים, כיום ולילה, קיץ וחורף, סמי מות וסמי חיים, וכולם לטובת העולם, כמ"ש בתורתו של ר"מ וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, כי טוב מות, שגם המות שבבריאה הוא טוב בכללות.

וכשאסתכל בכל אלה, יתרומם שמחה בלבי שכ"ר כמעשה ידיך ארנן [מעשה הוא בכל מקום מעשה יחידית, עד שבכל פעולה יש הרבה מעשים], ר"ל במעשה ידיך האחורים אשר תעשה אתי, אם גם בהם אראה יום ולילה וכו', על כולם לא די שאשמח בפנימיותי, אלא גם ארנן עליהם, בידעי כי כולם רק לטובתי הם, דמן הכלל אשפוט על הפרט, וממקריות העולם כולו, על מעשה יחידית שלי, וממה שקרה לי בעבר, אשפוט על העתיד, כי לא עזבתני ולא תעזבני אלהי ישעי. עד כאן דבר המשורר האלהי מהעתיד הזמניי אשר ישורר עליו בתודה וקול זמרה.

ומעתה ישורר גם על העתיד שבעוה"ב יום שכולו שבת, בהפרד הנשמה מהגוף. אמר מה גדלו מעשיך ה' בעוה"ז, אשר מאוד אתמה ואשמח בהם בראותי שאתה הופך בו חושך לאור, ומר למתוק, ורע לטוב, ככל מעשיך האחודיים אשר אראה בעיני. אבל מאוד עמקו מחשבתיך עוד עלינו, בחסד אשר תחשוב עוד לעשות עמנו בעוה"ב והם הדברים שלא יוכל שום חי לראותם, איש בער הוא החוטא ע"י גודל תשוקתו ורדפו אחר תאותיו הבהמיות, והוא נבער מדעת, וכל חייו כבעיר ובהמה הוא, לא ידע לא ירצה לידע דבר מזה. וכסיל הוא החוטא, בבטחונו על התחכמותו בענייני תורה משמים, והשגחת ה' על פעולתינו ומקריותינו, והשארת הנפש לשכר ועונש. ואולם הוא באשר שלא יוכל להשיג ג' עקרים הללו שהרי הם הם המסבבים הצלחת האדם בעולם העתידי, לכן מכחיש וכופר הכל ועובר על מצות התורה ביד רעה בכסליות שלו, ולא יבין את זאת, לא ירצה להבין דבר מזה, ור"ל שלשניהן להבער ולהכסיל, יש עוד דבר א' אשר לפתח חטאת רובץ ואורב להם לפתותם לרדת שחת. ומהו הדבר שלא ידע זה ולא יבין זה. בפרוח רשעים כמו עשב, ר"ל כשרואה זה החוטא ע"י תאותיו פורח ומתחזק כחו ע"י תענוגיו בעוה"ז, כמו עשב פרא הגדל בשרה בורה, ויציצו כל פועלי און, ר"ל וכ"כ כשרואה החוטא ע"י חכמת מה שלו, שהכבוד המדומה שלו בהתחכמותו יציץ ביופי כמו הציצים ופרחים אשר באחו. לא ידעו ולא יבינו כי אלו הם סיבה אמיתית להשמדם עדי עד בעוה"ב. וזהו שלא ירצה זה לידע אותו, וזה לא ירצה להבין אותו. ואת"ל עכ"פ בעולם העתה יש להם רווח לחטוא ולמרוד בך. ליתא. כי ואתה מרום לעולם ה', דאפי' בעולם העתה לעולם אינן בטוחים בטובם, וכח ידך רם וחזק עליהם תמיד. כי הנה אויביך ה' הם, וכי תפקוד עונם במה יעיזו נגד גבורתך ה'. כי הנה אויביך יאבדו, ועד כמה בטוחים לחטוא. הנה המות עומד להם אחר הדלת והמזוזה ולפתח חטאת רובץ. ויתפרדו כל פועלי און, והרי בסוף כל סוף יתפרדו כל חלקי הווייתם בעה"ב. ואינם. ושם ותרם כראם קרני , שם בעוה"ב ירום ונישא הקרן שלי שלא אכלתיו בעוה"ז, ויתחזק כחי באופן אחר יותר ממה שנתחזק זה החוטא שנתעוור בבולמס תאותו, כאן בעולם החלום. גם בלותי בשמן רענן , ר"ל כי גם בבלוי המדומה שלי דהיינו המות שיפגשני אז ככל אדם, אחשוב כי יתחלף הווייתי ע"י המיתה, להיות בעוה"ב כמו אילן זית שמן רענן, דהיינו כמו העץ זית אשר יזקין יותר משאר אילנות, וגם בזקנתו ינוב בהוד ירקרק תמיד. כ"כ יתחזק ויתיפה ע"י המיתה הווייתי יותר מבתחלה בעוה"ז. עד כאן דיבר המשורר מהעתיד שבעוה"ב. ומעתה ישורר ג"כ על העתיד הסופיי בעת שיהיה מנוחה לחיי העולמים, דהיינו אחר שיחרב העולם העתיי ויחזור ויבנה ויתכונן מחדש.

אמר, עוד יש ענין א' בעתיד, אשר השתמשתי להשיגו יפה, בב' כלים היותר יקרים שיש לי, והם הראייה, והשמיעה. הראייה במה שאראה לפני, והשמיעה במה שאשמע שיבוא עוד. ותבט עיני בשורי ר"ל לצורך אמונה דבר זה הנני מביט היטב בשעדיין הנני בין שורות הבנ"א. וע"י ראייה זו בקמים עלי מרעים תשמענה אזני, ר"ל ועי"ז אפי' בעניינים אשר יקומו עלי מרעים להכחיש מה שלא יראו, אני לא אפן אליהם, אלא תשמענה אזני היטב, ולמלמדי הטיתי אזני, להאמין באמונה שלימה במה שנמסר לנו על זה מדור דור. ומה אראה ומה אשמע. הנה ראיתי צדיק כתמר יפרח, דמה תמר זה אינו עושה פרחים ופירות רק אחר זמן מרובה (כמו שכתבו הטבעיים דכל מיני דקל כך טבעם) כך הצדיק במורגל טובתו היותר גדולה תתגלגל לו רק לבסוף. זה תבט עיני במורגל מאד גם בעוה"ז. ודנתי ממה שאני רואה, לחזק האמונה במה שאשמע שיבוא בעתיד, כי כארז בלבנון ישגה, שלא תאמר, מה תמר כשנכרת אין גזעו מחליף, אף הצדיק כן, דאחר סוף אלף הששי כשיכרת הוא והעולם כולו, לא יהיה גזעו מחליף ח"ו. לכן נאמר ארז שגם כשיכרתוהו, יונקתו ממנו תצא, ויתעבה ויתחזק יותר ויותר מבתחלה (כתענית כ"ה ב'), כך הצדיק יתגדל ויתחזק אז יותר בהוד אלהי ברוחנית.

ועתה עושה המשורר סכום מכל הג' עניינים שזכר, ואומר

  • (א) שתולים בבית ה' , דהיינו בענין העתיד הסופיי, דהיינו העולם והבית ה' החדש שיבנה, שם יהיו הצדיקים שתולים מחדש,
  • (ב) ובחצרות אלהינו הוא העתיד שאחר פרידת הנפש מהגוף, שהוא כמו חצר לפני בית עולם התחייה, שם יפרחו , שיעשו פירות מעשיהן בסוף.
  • (ג) עוד ינובון בשיבה , דבעתיד הזמניי אף גם שירע להם עכשיו ייטיב להם בסוף, דשנים בצרכי הגוף, ורעננים יהיו, גם בהוד ויופי.

וכל זה אמרתי להגיד כי ישר ה' צורי ואיך יקפח שכר הצדיקים ח"ו, ולא עולתה בו לראות ח"ו יסוריהם על מגן ולא יצילם. לכן מזמור שיר ליום השבת, שנשורר בו אחר הקפת ימי הבריאה, על כל ג' העתידות שיבואו עוד, ונגילה ונשמחה בו:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים