ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/ספר שמות/פרשת משפטים

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פרשת משפטים יש בה שלשה ועשרים מצות עשה ושלשים מצות לא תעשה


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/מב (עריכה)

לדון בדין עבד עברי כמו שכתוב בפרשה, שנאמר "כי תקנה עבד עברי" וגו' (שמות כא, ב). כלומר שנעשה לו הדברים שנצטוינו בהן כגון לשלחו בשביעית, או בתוך שש אם פגע בו יובל, או בגרעון כסף, או במיתת אדון שלא הניח בן זכר. ולנרצע גם כן כדינו הכתוב בו, הכל כמו שלמדונו רבותינו ז"ל מתוך הכתוב כמו שמפרש בפרק ראשון מקידושין (בבלי קידושין, פרק א).

משרשי מצוה זו, שרצה האל שיהיה עמו ישראל אשר בחר עם קדוש, מלא ומעוטר בכל מדות טובות ומעלות. כי מתוך כך תחל הברכה עליהם והחסד והרחמים מן המדות המשובחות שבעולם. ועל כן הזהירנו לרחם על אשר הוא תחת ידינו ולגמול לו חסד, כאשר כתוב בפרשה וכמו שידענו גם כן בקבלה (ספרא (מלבי"ם), פרשת בהר).

דיני המצוה כגון החילוקין שבין מוכר עצמו למכרוהו בית דין, והדברים שהוא נקנה בהם, ושהוא יוצא בהן לחרות, ושאר דיניו, מבוארין שם בקדושין (דף טז.).

ונוהגת מצוה זו בזכרים אבל לא בנקבות, שאין האשה קונה עבד עברי (בבא מציעא עא.). ודוקא בזמן שישראל שרוין על אדמתן, שכן בא הפירוש המקובל (ערכין כט.) שאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, ומפורש הוא (דף לב:) שדין היובל אינו אלא בארץ.

והעובר עליה ולא עשה לעבד מה שכתוב בו, בטל עשה וגם מלמד נפשו להיות אכזרי. וכמעט שמעיד על עצמו שאינו מבני ישראל, כי הם רחמנים בני רחמנים (שבת צז.) (יבמות עט.).


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/מג (עריכה)

לייעד אמה העבריה. כלומר שאותו ישראל שקנה אמה העבריה, שיישאנה לו לאישה או יתננה לבנו לאישה, שנאמר "אם רעה בעיני אדוניה אשר לו יעדה והפדה" (שמות כא, ח). ואמרו ז"ל "כאן רמז לך שמצוה בייעוד", ובפירוש אמרו ז"ל "מצוות ייעוד קודמת למצוות פדיה" (בכורות יט.).

משורשי מצוה זו, שריחם האל על העניה הנמכרת ועל אביה שנצטרך למכרה, וציווה הקונה אותה לישא אותה לאישה ולעשותה גברת, כי אל חנון ורחום הוא. ואם אין הקונה חפץ בה לעצמו - שיישאנה לבנו, כי גם עם בן אדוניה תשמח ותגל, או שייגרע מפדיונה מכל מקום ויסייענה שתצא מעבדות, ולא שיגרום על כל פנים שתעמוד תחת ידו עד זמן המכר, גם אם ישרה בעיניו עבודתה הרבה. וכל זה מחסדי האל על ברואיו וממדותיו המעולות.

דיני המצוה כגון: עד מתי הבת נמכרת, ושאינה נמכרת על-ידי אדון, ואפילו עבר ומכרה - אין המכירה כלום, ושהאב יכול למכרה כמה פעמים, והדברים שהיא נקנית בהן, ושהיא יוצאת בהן לחירות, ובכמה יציאות היא יתירה על העבד, ודיני הבוגרת, וזמן האילונית, ויתר פרטיה - מבוארים בראשון של קידושין.

ונוהגת בזמן שהיובל נוהג דווקא (גיטין סה.). והעובר עליה ולא יעדה, לא לו ולא לבנו, ולא סייע בפדיונה – לא קיים מצוה זו. אבל אין לכופו, לפי הדומה, על קיום מצוה זו, שהרי כתוב שם בפירוש (שמות כא יא): "ואם שלוש אלה לא יעשה לה" מכלל שהתורה הניחה הדבר ברצונו. ומכל מקום, אם עשה כן קיים מצוה ועשה כראוי ותבוא עליו ברכה, ובנים טובים וכשרים ראויים לצאת מזיווגם.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/מד (עריכה)

מצות פדיון אמה העבריה[עריכה]

לפדות אמה העבריה, שנאמר (שמות כא ח) והפדה. וזו מצות עשה, כלומר שיסייע האדון הקונה אותה בפדיונה ויתן לה מקום לשוב לבית אביה, כמו שאמרו ז"ל‏[1] שמגרע פדיונה ותצא, כלומר שאם לקחה בששים דינרים לשש שנים ועבדה שלש וקמצה שלשים דינרים, שיקחם וישלחנה ולא יטעון עליה שתשלים שנות עבודתה על כל פנים, או שיאמר מעותי היו בטלות אצלה, תוסיף לי רווח אם תרצה לצאת, שאין זה אלא רע לב, ולבני ישראל שהם בני מלכים רחמנים בני רחמנים, ראוי להם לעשות חסד עם הבריות, אף כי לאשר עבדום, ואפילו יום אחד.

משרשי המצוה מה שכתבנו ביעוד, ופרטיה גם כן שם בקידושין.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/מה (עריכה)

שלא ימכור אמה עבריה הקונה אותה מיד האב[עריכה]

שכל מי שיקנה אמה עבריה לא ימכרנה לאדם אחר לעולם, שנאמר (שמות כא ח) לעם נכרי לא ימשל למכרה וגו', ופירושו כתרגומו, לגבר אחרן. ולהרחיק הדבר נאמר בלשון זה, כלומר שדומה לעניה הקטנה אם מוכרה לאדם אחר שנית כאילו ימכרנה לעם נכרי.

משרשי המצוה, שרצה האל לזכותנו וצונו להתנהג במדת החמלה האהובה לפניו.

דיני המצוה כתוב למעלה (מצוה מג) במצות יעוד ‏[2].


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/מו (עריכה)

שכל קונה אמה העבריה ויעדה, שלא יגרע לה שארה כסותה ועונתה. ופירוש שאר – מזון, (כתובות מז:) וכסות כמשמעו, ועונה – דרך ארץ. ובכלל לאו זה כל בנות ישראל (גם כן) שלא לגרוע להן דבר מאלה. קל וחומר הדברים, אם לזו לא יגרע, כל שכן לאחרות בנות חורין. וזה שכתוב "כמשפט הבנות יעשה לה(שמות כא, ט), אמרו במכילתא (שם) שהוא בא ללמד ונמצא למד, שהבנות למדות ממנה.

מדיני המצוה מה שאמרו רבותינו ז"ל (כתובות נו.): המתנה עם אשתו על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה מה דינו, ומה שאמרו (דף סא:) שהאשה עולה עם הבעל ואינה יורדת, ולפיכך מחשבין מזונותיה וכסותה לפי מעלתו. ועניין חילוק העונות שהוא לפי כובד אמנות האיש, עד שאמרו ז"ל (דף סב:) שעונת הספן פעמיים בשנה, והגמל פעם בחודש, ותלמיד חכם פעם אחת בשבוע וראוי לו שתהיה ליל שבת. ויתר פרטיה מבוארים בסדר נשים בפיזור.

ונוהגת מצוה זו לעניין בת חורין בכל מקום ובכל זמן בזכרים. והעובר עליה וגרע לאשתו אחת משלוש אלה מרצונו על צד שיכוון להכאיבה, עבר על לאו, והוא כעובר על אזהרת מלך אבל אין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/מז (עריכה)

מצות בית דין להרוג בחנק המחויב[עריכה]

שנצטוינו להמית העוברים על קצת מצות שבתורה בחנק, שנאמר (שמות כא יב) מכה איש ומת מות יומת. וזו של מכה איש אחת מהן שמיתתו בחנק, שהרי כתוב בו מות יומת, ובפירוש אמרו ז"ל (סנהדרין נב ב) כל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק. למדנו לחייבי מיתות שאינן בתשלומין, שנאמר (שם יא) אין כסף מכה איש ומת וגו' -- מכילתא.

שורש מצוה זו נגלה לכל, כי (משלי כט ד) מלך במשפט יעמיד ארץ, שאלולי יראת המשפט יהרגו בני אדם זה את זה, על כן צונו האל ברוך הוא להמית הרוצח, ובחכמתו ברוך הוא ראה שראוי לענוש אותו במיתת חנק. והדבר נאות גם לדעתנו כי (ויקרא כד יט) כאשר עשה כן יעשה לו, והרוצח כונתו להמית הנרצח במהרה כי מפחדו אליו ימהר מיתתו בכל כחו, וכמו כן הקלה התורה במשפטו להמיתו בחנק ‏[3] שהיא מיתה ממהרת, ולא בשריפה וסקילה שהן בצער רב. ואולם במשפטי הזמה שנהנו העוברים בעבירה ונמשכה הנאתן קצת -- תבוא בהן פעמים שריפה, פעמים סקילה.

דיני המצוה כיצד, כגון מה שאמרו זכרונם לברכה ‏[4] שמשקיעין את המחויב בזבל עד ארכבותיו וכורכין סודר קשה על צוארו, זה מושך אצלו וזה מושך אצלו עד שנפשו יוצאה, ושאר פרטיה מבוארים בפרק שביעי מסנהדרין[5][6].

ומצוה זו אינה נוהגת אלא בארץ, שאין דנין דיני נפשות אלא בארץ. ומי שבידו לעשות דין ואינו עושה, בטל עשה זה, וענשו גדול שאלמלא מוראת הדין איש את רעהו חיים בלעו‏[7].

הרמב"ן ז"ל‏[8] לא ימנה זאת המצוה בחשבונו, וכן כל ארבע מיתות של בית דין -- שהן סקילה שריפה הרג וחנק -- שימנה הרמב"ם ז"ל לארבע מצות, לא ימנה הוא אותן, ואמר כי בפסוק של (דברים יז ז) ובערת הרע מקרבך צותה התורה דרך כלל שנבער כל עושי הרע מבינינו, ובו נכללו כל הדינין, וכשיפרט הכתוב אחר כן חילוק המשפטים לפי העונשים אין זה נחשב למצוה שאינו כי אם ביאור ענין, והחכם יבור לו הישר בעיניו‏[9].


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/מח (עריכה)

שלא יכה הבן האב והאם, ואפילו אם הם יכו אותו הכאה רבה, בכל זמן שלא ישאו נפשם להמיתו, שנאמר "ומכה אביו ואמו מות יומת(שמות כא, טו). ואף על פי שלא הזהיר הכתוב בפירוש על זה שיאמר אל תכו האבות אלא שכתב ענש המכה אותם, ודרך הגמרא לעולם לשאל בענין כזה ולומר: ענש שמענו, אזהרה מנין? גם בזה יש לנו אזהרה, שהרי אנו מוזהרין (מכות ט.) על כל איש מישראל שלא להכותו, שכתוב במי שנתחיב מלקות "ארבעים יכנו לא יוסיף(דברים כה, ג). וכל שכן למי שלא נתחייב, והאב בכלל ישראל הוא ואזהרתו מהכא. ואף על פי שלאו זה דלא יוסיף נחשב ללאו בפני עצמו, מכל מקום הרי כלל בידינו שכל שיש בו כרת או מיתה יש בו לאו חוץ מפסח ומילה, ובהכאת אב ואם הרי יש בו כרת בלא עדים ומיתה בעדים, ועל כן יש לנו לומר על כל פנים שנלמד האזהרה בו מקרא דלא יוסיף אחר שלא מצאנוה במקום אחר, ותהיה עקר האזהרה לישראל ובכללה נלמד למכה אב ואם.

וענין חיוב המיתה במכה אמרו זכרונם לברכה (סנהדרין פה:) שהוא כשהוציא מהם דם דוקא, מה שאין כן בשאר כל אדם, שאפילו הוציא מהן דם נתן לחיוב ממון.

משרשי המצוה ליסר הנבלים והמוסרים שהרימו יד במי שהביאם לעולם ברצון האל ועשה להם כמה טובות "ומלך במשפט יעמיד ארץ(משלי כט, ד).

דיני המצוה כגון מכהו לאחר מיתה שפטור, והכהו על אזנו וחרשו שחיב מיתה שאי אפשר שלא תצא טפת דם בפנים, והעושה בו חברה לרפואה שפטור, ולכתחלה לא יעשה לו רפואה שמביאה לחברה אם אפשר על ידי אחר, ודין שתוקי (פ"ה מהל' ממרים ה"יד) שחייב על אמו ולא על אביו, ודין גר שהורתו שלא בקדשה שאין חיב בשניהן, ודין גר שאסור לו להכות אביו גוי [מ]דרבנן, ודין מי שהיו אביו ואמו רשעים גמורים מפרסמים שפטור על הכאתן עד שיעשו תשובה, אבל אסור הוא מכל מקום אפילו קדם תשובה, ולכל אין נעשה הבן שליח פית דין ליסר אביו חוץ ממסית, ויתר פרטיה בסוף סנהדרין.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות וטומטום ואנדרוגינוס. והעובר עליה והכה אותם הכאה שיש בה חבורה בעדים והתראה מיתתו בחנק, ובלא חבורה חייב עליהם כשאר כל אדם, שהמכה חברו הכאה שיש בה תשלומין שוה פרוטה משלם ואינו לוקה. ואם אין בה תשלומין של שוה פרוטה, לוקה ואינו משלם, שהלכה היא (כתובות לו:) אין אדם מת ומשלם, וכן אין לוקה ומשלם.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/מט (עריכה)

מצות דיני קנסות[עריכה]

שנצטוינו בדין חובל בחברו לענשו כמו שכתוב בתורה בפרשת (שמות כא יח) וכי יריבון אנשים, וזה נקרא דיני קנסות. ובפסוק אחר כולל משפטי הקנסות כולם, והוא הכתוב (ויקרא כד יט) כאשר עשה כן יעשה לו, ירצה לומר שילקח מממונו מה שיצערהו בכדי מה שצער הוא את חברו, כמו שבאה הקבלה בו‏[10] ואפילו לא הכהו אלא שביישו בלבד, יצערוהו בית דין בממונו שישלם למתבייש כפי השיעור ההוא. ואלה הדינין שנקראין דיני קנסות, כגון נזקי אדם באדם, או שור בשור, ובהמה באדם, ואדם בבהמה. אין דנין אותן אלא בבית דין הסמוכין בארץ ישראל‏[11]

שורש מצוה זו, ובכללה כל מה שבא בתורה בענין הדין, איני צריך ליגע אחר טעמו של דבר, כי דבר משכל הוא, שאם אין משפט לא יתיישבו בני אדם ולא יעמדו יחדיו לעולם, ואי אפשר לארץ בלתי המשפט.

דיני המצוה, כגון החובל בחבירו שחייב בחמשה דברים הידועים, וכיצד מחשבין אותן, ודין הבושת שהכל לפי המבייש והמתביש, ודין ישן שבייש או שביישוהו, ואם מת מתוך בשתו מה דינו עם יורשיו, ומבייש שוטה או חרש או קטן מה דיניהם ‏[12], ומביש גר ועבד ‏[13], והמבייש בדברים ‏[14], והחילוק שבין תלמיד חכם לשאר בני אדם מה דיניהם‏[15], ודין הבועט בחברו ברגלו או שתקעו בכפו, או סטרו על פניו, צרם אזנו, תלש שערו, רקק והגיע לו הרק, ויתר פרטיה מבוארים בבבא קמא פרק החובל‏[16], ושם מתברר שיש חילוק בדיני קנסות בין מילתא דשכיחא ואית בה חסרון כיס - דבהא עבדינן שליחותייהו, למילתא דלא שכיחא ואף על גב דאית בה חסרון כיס, אי נמי דשכיחא ולית בה חסרון כיס - דבהני לא עבדינן שליחותייהו.

וכתב רבנו אלפסי זכרונו לברכה‏[17] מנהג שתי ישיבות שאף על פי שאין גובין קנס מנדין ליה עד שמפייס לבעל דיניה, וכד יהיב ליה שיעור מאי דחזי ליה שרו ליה לאלתר, בין אפיס ליה מריה דדינא בין לא אפיס ‏[18].

ונוהגת מצוה זו, שאנו חייבין לדון ולענוש החובל - בזכרים, כי להם נתן לעשות דין, ולא בנקבות ‏[19] שאינן דנות, אבל הן מכל מקום בכלל דין התשלומין, בין שביישו או נתביישו. וגם שם‏[20] מתברר תשלומי נזק האשה הנשואה היאך נחלקים.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/נ (עריכה)

מצות בית דין להרוג בסייף המחויב[עריכה]

שנצטוינו להרוג העוברים על קצת מצות התורה בסייף, וזה הדין נקרא לרבותינו 'הרג', והיא מיתה קלה, ומכל מקום חנק קלה יותר ממנה ‏[21]. ואחד מן המומתין במיתה זו המכה עבדו אפילו כנעני, והוא שמת תחת ידו, שנאמר (שמות כא כ) נקום ינקם, ובא הפירוש‏[22] שיהרג מכהו בסייף. כבר כתבתי למעלה (מצוה מו) שהרמב"ן זכרונו לברכה לא ימנה ארבע מיתות בית דין לארבע מצות כמו הרמב"ם זכרונו לברכה.

משרשי מצוה זו, שרצה האל לעקור מתוך אומתו הקדושה רוע הלב והאכזריות הגדולה, ועל כן צוותה שכל מי שיגבר עליו כעס גדול כל כך שיכה הכאת מות עבדו שהוא בביתו ואין לו מושיע, שיומת העושה זה, אף על פי שהעבד קנין כספו ואבד את ממונו במותו -- אף על פי כן יהרג אחר שהגביר כעסו על נפשו כל כך. ודין ראוי וכשר הוא, (תהלים יט, י) משפטי יי אמת צדקו יחדו.

דיני המצוה, כגון דין יום או יומים, ויתר פרטיה מבוארים בבבא קמא (דף צא.)[23] והעובר עליה ולא עשה בו דין, אם יש כח בידו -- בטל עשה וענשו גדול, שגורם תקלות לבני אדם.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/נא (עריכה)

מצות בית דין לדון בנזקי בהמה[עריכה]

לדון בדין שור המזיק בין שהזיק אדם כמו שכתוב בפרשת (שמות כא כא) וכי יגח, בין שהזיק ממון כמו שכתוב בפרשת (שם לה) כי יגוף. ועיקר פחרושו של יגף ידחף‏[24]. ומיהו בין שהזיקו בגופו או ברגליו או נשך בשיניו או אפילו הזיק בקרניו -- כולן בכלל לשון 'נגיפה' משמע, אבל נגיחה לא משמע אלא בקרן‏[25]. וכבר נתרבו נזקי שור באדם מדכתיב בפרשת כי יגח "והמית" דמשמע (מכילתא שם) והמית מכל מקום בין בנגיחה בין בשאר דברים.

ולאו דוקא שור אלא ‏[26] אפילו כל בהמה וחיה ועוף שהזיקו חייבין אלא שדבר הכתוב ברגיל. וכבר אמרנו שכל המצות הבאות לנו על דבר המשפט שרש אחד להן, ודבר משכל הוא, ואיני צריך לחזר אותו בכל אחת ואחת.

דיני המצוה, כגון איזהו המועד והתם והחילוק שביניהן‏[27], ודברים שהבהמה מועדת להן בתחילה ושאינה מועדת בהן עד שנראה אותה מרגלת בהן‏[28]. והרגל זה באיזה ענין יהיה שנחזיקנה כמועדת, ובאיזה ענין תניח ההרגל שתחזר לתמותה, וחמשה מיני חיות המועדות מתחילתן וחילוק הרשויות שתזיק בתוכן, ומה שנקרא 'אבות'‏[29] בנזיקין ומה שנקרא 'תולדות', והחילוק שביניהן באחת, ודיני השמירות‏[30] שאדם חייב לשמרן כדי שלא יזיקו, וכיצד יתחייב או יפטר בהן, ויתר רובי פרטיה מבוארים בששה פרקים ראשונים מן בבא קמא‏[31].

ואלה הדינין הנקראין דיני קנסות כבר אמרנו (במצוה מט) שאין דנין אותן אלא בית דין הסמוכין ובארץ ישראל, אבל המזיק חייב לשלם‏[32] בדיני שמים בכל מקום, ואם תפש הניזק -- אין מוציאין מידו בשום מקום‏[33].


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/נב (עריכה)

שלא לאכול שור הנסקל[עריכה]

שלא נאכל בשר שור הנסקל, אפילו נשחט כראוי, מכיון שנגמר דינו, בשרו אסור, כן מפרש במכילתא (משפטים שם) שנאמר (שמות כא יח) ולא יאכל את בשרו. ולאו דוקא שור אלא אף כל המזיקין בהמה חיה ועוף, אלא שדבר ברגיל.

משרשי המצוה, כדי להסכים בדעתנו שכל מי שבאה תקלה על ידו, מרחק ונמאס עם אלקים ועם אנשים, ואפילו שוגג, כמו הבהמה שאין לה דעת, וכל שכן מזיד. ובתתנו דעתנו על דבר זה יביאנו להזהר הרבה בכל מעשינו עד שלא תצא תקלה מתחת ידינו לעולם.

מדיני המצוה, מה שבארו זכרונם לברכה (בבא קמא מא, א) שבין תם בין מועד נסקל על כל בריה שממית, בין איש או אשה או קטן או עבד, ושאין גומרין דינו ‏[34] אלא בפני בעליו אם יש לו בעלים, וכן אמרו ‏[35] שיש צדדין הרבה שהשור ממית ואינו נסקל, ויתר פרטיה מבוארים בקמא ‏[36].

ונוהגת מצות אסור בשרו בזכרים ונקבות, ובארץ ישראל דוקא נוהג דין שור הנסקל על פי סמוכין, ובבית דין של עשרים ושלשה. והעובר עליה ואכל כזית מבשרו במזיד, לוקה.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/נג (עריכה)

מצות בית דין לדון בנזקי הבור[עריכה]

לדון בדיני הפותח בור במקום שהוא כשלון לבני אדם, שנאמר (שמות כא לג) כי יפתח איש בור, כמו שכתוב בפרשה. ולאו דוקא בור אלא אפילו שיח ומערה‏[37] ולא נאמר בור אלא ללמד שיהא בו כדי להמית דהיינו עשרה טפחים.

שרשיה כבר נכתב.

דיניה, כגון מה שאמרו שור ולא אדם, חמור ולא כלים‏[38], חופר בור ברשותו והפקיר רשותו ולא בורו, שחייב. הפקיר בורו גם כן, פטור, לפי שברשותו חפר. מה שאין כן בחופר ברשות הרבים שאינו חופר ברשות מתחילה, ולפיכך חייב בו בכל צד, וכן החופר בור ברשותו סמוך לרשות הרבים ממש ולא הפקיר בורו ואין שום דבר מפסיק בין הבור לרשות הרבים, כגון אלו החופרין לאושין פירוש יסודות לכותליהן פטור. ומפני כן פטור, אף על פי שאי אפשר לרבים להשמר אחר שהוא סמוך לדרך כל כך, שאי אפשר לישוב הארץ בלתי שיעשו כל אחד יסודות לבתיהם, ודין המגלה בור אף על פי שלא חפרו, שאמרו זכרונם לברכה (בבא קמא מט, ב) שחייב, דמכל מקום בעל התקלה הוא, וחילוק הדינין הבאים בענין הגילוי לפי כסויו של בור בחלשו וחזקו, ודין בור של שותפין בענין הכסוי‏[39], ודין בור שחפרוהו שנים זה אחר זה על מי מהן חיובו‏[40], ודיני חיוב שיש לו לאדם בהרחקת הנזק כדי שלא יבא הנזק לידי אדם במימיו וקוציו ובזכוכיותיו‏[41], ויתר פרטיה מבוארים בפרק שלישי וחמישי מקמא ובתרא.

ונוהגת בזכרים, שעליהם לעשות דין, ולא בנקבות שהן אינן דנות, אבל מכל מקום בכלל דין התשלומין הן, בין הזיקו או הוזקו.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/נד (עריכה)

מצות בית דין לדון גנב בתשלומין או במיתה[עריכה]

לדון בדיני הגנב כמו שכתוב בפרשה (שמות כא לז) כי יגנב איש וגו'. וענין הגניבה הוא הלוקח דבר ממון חברו, מביתו או מכיסו, בעת שלא יראה בעל הבית ולא ידע, וכן כל כיוצא בזה‏[42].

שרש מצות המשפט ידוע.

דיניה כגון תשלומי כפל וארבעה וחמשה, ודין להרוג הגנב הבא במחתרת או למכרו בגנבתו, ודין הגנבה שהשביחה בבית הגנב מאליה או מחמת הוצאה, ודין גניבה שהוקרה שמשלם קרן כעין שגנב ותשלומי הכפלים כשעת העמדה בדין. ודין גנב שגנב מיד הגנב שאין משלם כפל לאחד מהן אפילו קדם יאוש. ודין גנב שגנב נכסי הקדש, או נכסי גוי, או הגונב עבדים ושטרות וקרקעות, והגונב בשבת ובא עליו חיוב חלול שבת וגנבה כאחת, מה דינו לענין התשלומין, ומאיזה מנכסיו מגבין בית דין ממנו התשלומין, ואם נמכר בגנבתו שצריך שיהיו דמיו כדמי הגנבה או פחות, אבל היו יותר אינו נמכר, ודיני שומר שגנב או שנגנב מביתו, ודין איסור קנית גניבה מיד הגנב, ומי שקנה מהן מה דינו עם הבעלים. ויתר פרטיה מבוארים בפרק שביעי מקמא, ובפרק שמיני מסנהדרין, ובשלישי ממציעא (דף לג:) ובמקומות מעטים מכתובות (דף לא.) וקידושין (דף יח.) ושבועות (דף מט.)[43].

ונוהגת בזכרים, שעליהם לעשות דין, ובכל מקום שיש בית דין סמוכין בארץ מחויבין לשלם תשלומי ארבעה וחמשה. ואם אין סמוכין, אין להם כח לחייב אלא להחזיר הגניבה או דמיה. אבל מכירת הגנב עצמו אינה נוהגת אפילו בסמוכין אלא בזמן שהיובל נוהג.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/נה (עריכה)

מצות בית דין לדון בנזקי הבער[עריכה]

לדון בנזקי שן ורגל, כלומר מי שהזיק לחברו נזק הבא מחמת השן או מחמת הרגל, כגון שהכניס בהמתו בשדה חברו ואכלה שם או הפסידה יונקותיו בעברה שם ברגליה, שיש עלינו לחייבו בתשלומין מן העידית שלו כל מה שהפסיד, שנאמר (שמות כב ד) כי יבער איש שדה וגו' ופירשו זכרונם לברכה (בבא קמא ב, ב) דהיינו שן, ומה שכתוב אחר כן ושלח את בעירה וכו', פירשו זכרונם לברכה דהינו רגל, ונאמר על שניהם "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם".

שרש מצות המשפט ידוע.

דיניה כגון מה הם המקומות שחיבין שם על השן והרגל ומה הן שאין חייבין עליהן‏[44], וחלוק הדין ‏[45] באוכלת מה שראוי לה לאכול למה שאינו ראוי, וכן מה שראוי לה על ידי הדחק, כגון פרה שאכלה שעורים, וחמור שאכל כרשינין או דגים, וחזיר שאכל בשר, וכלב שלקלק את השמן, וחתול שאכל תמרים, ואם נהנית שמשלמת מה שנהנית. ויתר פרטיה, בגיטין ובקמא. והתם אמרו פרק החובל (דף פד:) כי קא אמר רבא השור בשור גובין אותו בשן וברגל, דמועדין מתחלתן נינהו ‏[46].

ונוהגת בזכרים, שעליהן לעשות הדין. ומכל מקום הנקבות בכלל דין התשלומין בין הזיקו או הוזקו, ובית דין העובר עליה ולא דן דין זה כמו שכתוב -- בטל עשה.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/נו (עריכה)

מצות בית דין לדון בנזקי האש[עריכה]

לדון ולחייב לשלם מי שהזיק חברו באש, כגון שהדליק את גדישו או שרף לו שום דבר, שנאמר (שמות כב ה) כי תצא אש וגו'. פירוש ‏[47] תצא משמע אפילו יצאה מעצמה, ובא להזהיר שאפילו המדליק בתוך שלו ויצאה מעצמה והזיקה שחייב, לפי שלא שמר גחלתו, שהאדם חייב לשמור אשו שלא תצא ותזיק, שדרך האש ללכת מעצמה אף על פי שאינו בעל חיים.

שרשה ידוע כמו שאמרנו.

דיניה כגון שיעור ההרחקה שמרחיקין בערה מן המצר, שהוא לפי גבהה של דליקה ‏[48], ודין ‏[49] השולחה ביד חרש שוטה וקטן או פקח, ודין הרבים, שאחד הביא האור ואחד הביא עצים ואחד ליבה, וליבה וליבתו הרוח, ודין כלים טמונים בגדיש או טמונים בבירה, ודין ‏[50] גמל עובר טעון פשתן ודלקה בנר חנוני מה דינו, או בנר חנוכה. ויתר פרטיה מבארים בפרק שני וששי מן קמא‏[51].

ונוהגת בזכרים, כי להם לעשות דין. ובית דין העובר עליה ולא דן את המזיק בתשלומין כמו שכתוב -- בטל עשה.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/נז (עריכה)

מצות בית דין לדון בדין שומר חנם[עריכה]

לדון בדין שומר חנם, שנאמר (שמות כב ו) כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגו', ובא הפירוש ‏[52] שפרשה זו נאמרה בשומר חנם, ולפיכך פטר בו את הגניבה. ופירוש 'חנם' הוא שלא קבל הנפקד שום שכר על שמירת הפקדון.

השרש ידוע.

דיניה, כגון ‏[53] הטוען טענת גנב בפקדון ונשבע ואחר כך באו עדים שהוא ברשותו, וחזר וטען טענת גנב ונשבע ואחר כך באו עדים שהוא ברשותו מה דינו, ודין ‏[54] טוען טענת אבדה, ודין טוען טענת פקדון מה דינו, ודין טוען וחזר וטען טענת גנב ונשבע ואחר כך באו עדים שהוא ברשותו, ודין ‏[55] טוען טענת גנב בפקדון של קטן, ויתר פרטיה מבוארים בפרק תשיעי מן קמא ושלישי ממציעא, ושמיני משבועות[56]

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, ובית דין העובר עליה, בטל עשה.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/נח (עריכה)

מצות בית דין לדון בדין טוען וכופר[עריכה]

שנצטוינו לדון בדין טוען ונטען, כלומר שנעשה דין לכל מי שתובע את חברו בשום דבר או שהלוהו או הפקידו או גזלו או עשקו או חמסו, שנאמר (שמות כב ח) על כל דבר פשע וגו' אשר יאמר כי הוא זה. ובא הפירוש ‏[57] על לשון זה של כי הוא זה, שאין נשבעין מן התורה אלא אם כן יודה הנתבע במקצת ההלואה, אבל אם יאמר לא היו דברים מעולם, או החזרתי הכל במלוה, ואפילו בפקדון, פטור משבועה מן התורה. וזהו שאמרו זכרונם לברכה בגמרא ‏[58] דכי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב, כלומר על טענת מלוה שהיא פרעתיך או לא היו דברים מעולם. אבל על טענת שומרים שהיא טענת אנס או גנבה אפילו אם לא יודה מקצת אלא יאמר הכל נאנס, חיב לשבע. ובפסוק זה נכללו כל התביעות שבין בני אדם שיכנס ביניהם ההודאה וההכחשה.

שרש הדינין ידוע.

דיניה כגון מודה במקצת שנשבע מדאוריתא, פרוש, ‏[59] מודה בפרוטה וכופר בשתי מעין כסף, דפחות מכן אינו נשבע דאוריתא, אלא אם כן עד מעיד כנגדו שנשבע אפילו כשכופר בפחות משתי מעין. אבל בפחות מפרוטה אינו נשבע לעולם אלא אם כן טענו כלים, שבכלים אפילו טענו שני מחטין והודה באחת וכפר באחת נשבע. וכשנשבע בהודאת מקצת כשטענו בדבר שבמדה או מנין או משקל, ודין כופר בכל, והודאה ממין הטענה, והודאת בעל דין, ודיני שומרים, ומחיב שבועה דאורייתא או דרבנן, ודיני נשבע ונפטר, ונשבע ונוטל, ודין חשוד על השבועה, והפוכי השבועה, ובאיזו עבירה נעשה חשוד, ואי זו תשובה יוציאנו מן החשד ומי שלא נודע שהוא חשוד וזכה בממון בשבועתו ואחר כך באו עדים שחשוד היה שחיב להחזיר הממון. ומחויב ‏[60] שבועה שאינו יכול לשבע מה דינו, ודיני ‏[61] מגו, ודיני ‏[62] ברי ושמא, ודיני ‏[63] גלגול שבועה בין ברי על ברי או על שמא. ואפילו שמא על שמא, בכל ענין שבועה מגלגלין, ובכל ענין שבועה יש גלגול בין דאוריתא או דרבנן, ואפילו שהיא תקנת אחרונים. ודיני ‏[64] הטענות שאנו דנים הנתבע כמשיב אבדה, והדברים שאין נשבעין עליהם דין תורה, ופרות שהגיעו לכתפים אם דינן כקרקע לענין שבועה, והאומר לחברו שטר בידך וזכות יש לי בו, אם כופין אותו להוציאו, ודין הבא לפרע שלא בפני המלוה, ודין מלוה על המשכון ואבד המשכון אם חולקין זה על זה במנין מעות המלוה, ודין המלוה בישוב ורצה לפרעו במדבר, ודין לווה אומר פרעתי מחצה והעדים מעידין שפרעו כלו, ודין לוה מודה בשטר שכתבו וטוען שפרעו אם צריך לקימו המלוה, ודין ‏[65] שטר שלוה בו ופרעו, ודין שולח מנה ביד שליח למי שנתחיב לו ובא לחזור בו, ודין טענת פרוע בשטר שביד שליש, ודין ‏[66] שטר שאין בו מקום או זמן אם כשר, ודין ‏[67] אחריות טעות סופר בכל השטרות חוץ משטרי מתנה, ודין משעבד מטלטלין שלו, והעושה ‏[68] שדהו או עבדו אפותיקי סתם או מפרש, ודין ‏[69] טריפת שבח ופרות בין בנגזל בין בבעל חוב, ודין מי שאבד שטרו או נמחק, ודין מי נותן שכר כתיבת השטר, ודין ‏[70] שומא דהדרא לעולם, אלא אם כן זבנה אורתה או יהבה במתנה, ודין הדברים שאין שבועה בהן אלא חרם סתם, ושאין ‏[71] נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן, והדינין היוצאין מהן עם הגדולים, ושאין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין, וקטן אפילו בפניו כאלו אינו והסומא שהוא כבריא לכל דבר חוץ מעדות, ודין ‏[72] חנוני על פנקסו, ומעמד ‏[73] שלשתן קונה והיא הלכתא בלא טעמא וכל התלוי בזה הענין.

ודיני[74] מרשה עם מי שהרשה עליו ועם מי שהרשהו, ולשון ההרשאה שהוא דון וזכה ואפיק לנפשך, ודין ‏[75] האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי, ודיני‏[76] מי שהחזק כפרן, ודין ‏[77] מי שאומר לו בית דין צא תן לו ואמר פרעתי, או חיב אתה ליתן לו, ודין האומר אל תפרעני אלא בעדים, או בפני פלוני ופלוני ואם הלכו למדינת הים מה יהיה עליו, ודין‏[78] המאמין המלוה בשטר כשני עדים אם יועילו לו עדי פרעון, ודין‏[79] באי זה ענין יכול אדם לומר משטה הייתי בך או אין אדם יכול לומר, ודין המוציא מחברו, והדברים שיש להן חזקה שנקרא התובען מוציא, ודיני‏[80] חזקות, ודיני גביות באיזה ענין יורדין לנכסיו, ודיני ‏[81] ערבות, ודיני ‏[82] מחאות, ודין האנשים שאין מחזיקין עליהן ולא הם על אחר, וכל דיני ‏[83] מצרנות. ויתר רבי פרטיה מבארים בקמא, ועקר בפרק שלישי, ובמציעא, ועקר בפרק ראשון, ושמיני דבתרא, ובשבועות בפרק חמישי וששי ושביעי, ובהרבה מקומות בגמרא בפזור קצת מן הדינין. ‏[84]

ונוהגת מצוה זו, שאנו חיבין לדון, בזכרים אבל לא בנקבות, שאינן דנות, אבל מכל מקום הן בתודת דינין לתשלומין ולכל דבד, אלא שיש חלוק קצת בטענות הנשואות בענינים ידועים, כמו שמפרש במקומות שזכרנו. וגם כן נוהגת בכל מקום ובכל זמן. ובית דין העובר עליה ולא עשה דין אם יש כח בידו בטל עשה, וענשו גדול מאד, שגורם חרבן לארץ, שאין הארץ מתישבת אלא בדין, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (משנה, אבות א, יח) על שלשה דברים העולם עומד, ואחד מהן הוא הדין. וזאת אחת מן המצות שנצטוו עליה כל בני העולם בכללם, לפי שאי אפשר לישוב העולם זולתה.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/נט (עריכה)

מצות בית דין לדון בדין נושא שכר ושוכר[עריכה]

לדון בדין נושא שכר והשוכר, ופרושו נושא שכר, שומר פקדון בשכר שנותנין לו על השמירה, ושוכר הוא כמשמעו, ששכר בהמה מחברו לרכב או לעשות בה מלאכה, או ששכר ממנו מטלטלין, ונפל מחלקת בין השוכר והמשכיר, או בין בעל הפקדון והשומר אותו בשכר, שמצוה עלינו לדון ביניהם, כמו שכתוב בפרשה זו (שמות כב ט) כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמר וגו'.

שרש הדינין ידוע.

דיניה כגון מה שאמרו זכרונם לבדכה (בבא מציעא צג, א) שנשבעין על האנסין הגדולים ומשלמין הגנבה והאבדה לפי שיש בזה קצת פשיעה וקצת אנס, ומפני השכר שנוטלין על זה חיבין לשלם, מה שאין כן בשומר חנם שפטור על הכל חוץ מפשיעה. ודיני ‏[85] שכירות פועלים ושכירות בהמות ובתים, ודין ‏[86] האמן שקלקל, ומראה ‏[87] דינר לחנוני ונמצא רע, ודין ‏[88] שוכר בבעלים שפטור, ודין ‏[89] תחלתו בפשיעה וסופו באנס, ודיני ‏[90] שומר שמסר לשומר והוסיף השני או גרע בשמירה, וענין כל המפקיד שעל דעת אשתו ובניו הגדולים הוא מפקיד ‏[91].

ומה שאמרו זכרונם לברכה (בבא מציעא כט, ב) שאין השוכר רשאי להשכיר. וכתב הרמב"ן זכרונו לברכה ‏[92] שלא אמרו זה אלא במטלטלין לפי שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר, אבל בשוכר בית ורצה להשכירו לאחר רשאי, ובלבד שיהיו האחרונים כמנין הראשונים. וכן בספינה, ויש חולקין ‏[93] עליו. ויתר פרטיה מבארים בפרק ששי ושביעי מן קמא, ושלישי וששי ממציעא, ובשמיני משבועות ‏[94].

ונוהגת בזכרים בכל מקום ובכל זמן. ואם עבר עליה ולא דן אם ראוי לכך בטל עשה. ואף על פי שנצטוינו דרך כלל לדון בדין טוען ונטען, רבתה התורה צווי בשומרים בפרט לפי שהן ענינים רגילין בישובי בני אדם.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/ס (עריכה)

מצות בית דין לדון בדין השואל[עריכה]

לדון בדין השואל, כלומר אדם ששאל מחברו שום חפץ או בהמה, והשאלה היא בלא שכר כלל אלא שנתחסד עמו לעשות לו טובה זו, ואחר כך אם נפל מחלקת ביניהם על הדבר, שנדון ביניהם הדין, שנאמר על זה כמו שכתוב בפרשה זו (שמות כב יג) וכי ישאל איש מעם רעהו וגו. ובדין השואל חיבה התורה אפילו האנסין לפי שבאחריותו היא אחר ששאלה ולא הוציא עליה דבר משלו, והרי זה כעין לוה מעות שאם נאנסו ממנו לא יפטר מן המלוה בטענת אנס. ועל ענין שאלה בבעלים שפטור, נוכל לומר לפי הפשט שהתורה לא חיבה השואל אחר שבעל הכלי או הבהמה עמו, דמכיון שהוא שם ישמר הוא את שלו ואל על פי שהשואל פטור אף לאחר שהלכו הבעלים מכיון שהיו שם בשעת שאלה, אפשר לתרץ בזה שלא רצתה הורה לתת הדברים לשעורין ולומר אם ישהו שם הבעלים הרבה יהא פטור השואל ואם מעט יהא חיב, וצותה התורה דרך כלל דכל שהבעלים שם בשעת שאלה, יהא פטור. וזהו הטעם שאמרו זכרונם לברכה ‏[95] שאם היה עמו בשעת שאלה אף על פי שלא היה עמו בשעת שבורה ומתה פטור. אבל היה עמו בשעת שבורה ומתה ולא היה עמו בשעת שאלה חיב, כי בתחלת המעשה הענין תלוי. וזה הטעם בעצמו מספיק לנו בשכירות הבעלים שגם כן פטור.

דיני המצוה, מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ב"מ צו, ב) שאם מתה הבהמה מחמת מלאכה וכן אם נשבר הכלי מחמת המלאכה שפטור, ואם שנה מן הדרך שצווהו הבעלים אפילו מתה מחמת המלאכה שחיב, ואם ‏[96] הוליכה במקום שהרואים מצויים, חיב להביא ראיה על טענתו שטען שמחמת מלאכה מתה, וכשמשלם מי שחיב לשלם שמין ‏[97] לו תשלומין כמו בנזקין, ושחיב השואל במזונותיה משמשכה ‏[98] עד סוף השאלה, ודין ‏[99] הניח להם אביהם פרה שאולה ומתה, ודין האומר לחבדו השאילני דבר פלוני בטובתך ‏[100] שמשתמש בו לעולם ומחזיר לו שבריו. והשואל סתם לכמה זמן משמע, והחלוק שיש בדברים רבים בענין זה, ואי זה רב נשאל לתלמידיו ‏[101] ואי זהו שהם שאולים לו, ודין האומר לשלוחו צא והשאל עם פרתי, והשואל מן האשה ונשאל לבעלה, או השואל מאשתו, ושתפין ששאלו זה מזה או מאחר ונשאל לאחד מהם, ודיני השואל פרה ושלחה המשאיל במצות השואל או שלא במצותו. ומה שאמרו שאין השואל רשאי להשאיל, ויתר פרטיה, מבארים במציעא פרק שמיני, ובשבועות גם כן פרק שמיני ‏[102].

ונוהגת בזכרים, שעליהם לעשות דין. ובית דין העובד עליה ולא דן, בטל עשה.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/סא (עריכה)

לדון בדין מפתה. כלומר מי שפיתה בתולה, שנדון אותו כמשפטו הכתוב עליו בפרשה, שנאמר "וכי יפתה איש בתולה וגו'(שמות כב, טו). ועניין הפיתוי הוא שאומר לה דברים של שקר או של אמת, עד שתתרצה אליו (עי' רמב"ן עה"ת שם).

שורש הדין ידוע. ואל תתמה כאן בהיות "כל כבודה בת מלך פנימה(תהלים מה, יד). נמכרת לבועל בחמישים כסף, בין עשירה בין ענייה, שאין הקנס רק דמי הנאת השכיבה בלבד. אבל מצד אחר חייב השוכב אותה לתת בושת ופגם לפי ייחוסה וחשיבותה. וכל מצות השם יתברך אמונה.

דיני המצוה. כתב הרמב"ם זכרונו לברכה (פ"א מהל' נערה בתולה ה"ב) כל שבעיר בחזקת פיתוי עד שיעידו עדים שהוא אנס. וכל שבשדה בחזקת אנס. ואמרו זכרונם לברכה (כתובות לט.) שנישואי מפתה תלויים ברצון האב והבת והמפתה. ואם כנסה, אין שם קנס. ודין כהן גדול שפיתה או אנס. ודין קנס בנבעלה כדרכה. וזמן (דף כט.) הקנס אינו אלא משלוש שנים עד שתבגר. ומה שכתב לאביה, דווקא לאביה; אבל אין לה אב, אין דין קנס עליה. דפיתוי מדעתה הוא, מה שאין כן באונס, וכמו שנכתוב במקומו בעזרת השם. והנשים שאין להן קנס ועשר הן. ויתר פרטיה מבוארים בפרק שלישי ורביעי מכתובות.

ונוהגת בכל מקום שיש בית דין סמוכין, שאין דנין דיני קנסות אלא בסמוכין. והעובר עליה ולא עשה דין זה, בטל עשה.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/סב (עריכה)

שלא נחיה מכשפה אלא נמיתה, שנאמר "מכשפה לא תחיה(שמות כב, יז). ולאו דווקא מכשפה אלא כל מי שעושה כישוף, אלא שדבר ברגיל שהנשים כשפניות (סנהדרין סז.) יותר מן האנשים.

משרשי המצוה שידוע כי עניין הכישוף דבר רע עד מאוד וגורם כמה תקלות לבני אדם; איני צריך להאריך בו, שידועים הדברים. ועל כן נצטוינו לסלק מן העולם המשתדל בזה לפי שהוא בא כנגד חפץ השם, שהוא חפץ בישובו ושיתנהג הכל בדרך הטבע שהוטבע בתחילת הבריאה, וזה בא לשנות הכל. ועניין הכישוף הוא לפי דעתי כן, שהשם ברוך הוא שם בתחילת הבריאה לכל דבר ודבר מדברי העולם טבע לפעול פעולתו טובה וישרה לטובת בני העולם אשר ברא, וציוה כל אחד לפעול פועלו למינהו. כמו שכתוב בפרשת בראשית "למינהו" (שם א, יב) על הנבראים וגם על כל אחד ואחד המשיל כח מלמעלה להכריחו על מעשהו, כמו שאמרו זכרונם לברכה (בר"ר, ו) אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה, שאומר לו "גדל!". ומלבד פעולתם שעושה כל אחד ואחד בטבעו, יש להם פעולה אחרת בהתערב מין מהם עם מין אחר. ובמלאכת התערובת יש בה צדדין שלא הורשו בני אדם להשתמש בהן, כי יודע אלהים שסוף המעשה היוצא לבני אדם באותן צדדין רע להן, ומפני זה מנעם מהם.

וזהו אמרם זכרונם לברכה דרך כלל (שבת סז:) כל שיש בו משום רפואה, אין בו משום דרכי האמורי, כלומר אין לאסרו מפני צד כישוף. אחר שיש תועלת בו מצוי בנסיון, באמת אין זה מן הצדדין האסורין, כי לא נאסרו רק מצד הנזק שבהן. ועוד יש באותן צדדי התערובות והתחבולות האסורות לעשות עניין אחר שנאסרו בעבורו, לפי שכוח אותו התערובת עולה כל כך שמבטל מפעולתו לפי שעה כוח המזל הממונה על שני המינים. והמשל על זה, כמו שאתה רואה שהמרכיב מין בשאינו מינו, יחדשו לברוא מין שלישי – נמצא שביטלה ההרכבה כוח שניהם. ועל כן נמנענו מלהעלות על רוחנו אף כי נעשה בידינו דבר שמראה בנו רצון להחליף דבר במעשי האל השלמות. ואפשר שיעלה בידינו מזה רמז משרשי כלאי זרעים ובהמה ושעטנז, ובמקומם נאריך בם בעזרת השם. וזהו שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין סז:, חולין ז:) למה נקרא שמם כשפים? שמכחישין פמליא של מעלה ושל מטה. כלומר שכוחן עולה לפי שעה יותר מכוח הממנים עליהם. וראה כוון דבריהם זכרונם לברכה שאמרו פמליא של מעלה ולא אמרו גזרת מעלה, לפי שהשם ברוך הוא גזרו ורצה מתחילת הבריאה להיות הפעולה הזאת יוצאת מבין שניהם בהתערבם, ובו תוכחת מגלה אל הממונים עליהם, אבל אמרו שכוח הפמליא נכחש מכל מקום. ומי שקרבת שכלו באור פני המלך וכוח זכותו יעלה על כח הממונים, לא יירא מהמעשה הזה והכחשותיו, כמו שמצינו בגמרא במסכת שבת (דף פא.) שאמר החכם אל המכשפה.

וידיעת חילוק עניינים אלה, אי זה תערובת הותר לנו ואין בו צד כישוף ואי זהו שיש בו צד כישוף ואסור בחכמת הכישוף, ידוע. ואל תחשוב כי מלאכת הכישוף והשדים דבר אחד, שהרי בפירוש אמרו זכרונם לברכה (סנהדרין סז:) "בלטיהם" זה מעשה שדים, "בלהטיהם" זה מעשה כשפים. משמע מזה שעניין הכישוף אפשר להיעשות בלתי מעשה שדים, ואמנם גם עם השדים יעשו לפעמים אותן. ואותן השדים שמשתמשין בהן למלאכת הכישוף נקראין מלאכי חבלה, כן פירש רש"י זכרונו לברכה לפי שעניין הכישוף לעולם אינו נעשה רק לחבל. ובפרטי דיני הכישוף, בלאו דמכשף נאריך בו יותר בעזרת השם כי שם מקומו, שאין כאן אלא אזהרת הדין, כלומר שלא נמחול להם אבל נמיתם (פ"טו מהל' סנהדרין).

ונוהגת מצוה זו לעשות דין במכשפים, בזכרים, כי להם יאות ונתן לעשות משפט, אבל לא לנקבות. ודוקא בארץ ישראל ובסמוכין ובבית דין של עשרים ושלושה. ובית דין העובר עליה, אם יש בו כח לעשות משפט, עבר על לאו זה מלבד שביטל מצות עשה שהוא לעשות דין במחויבין דרך כלל. ואין בזה מלקות לפי שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, חוץ מנשבע ומומר ומקלל חברו בשם (מכות טז.).


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/סג (עריכה)

שלא להונות הגר בדברים[עריכה]

שנמנענו מלהונות הגר אפילו בדברים, והוא אחד מן האמות שנתגיר ונכנס בדתנו, שאסור לו לבזותו אפילו בדברים, שנאמר (שמות כא ב) וגר לא תונה. ואף על פי שאנו מזהרים בזה בישראל וזה כיון שנכנס בדתינו הרי הוא כישראל, הוסיף הכתוב לנו אזהרה בו, וגם נכפלה האזהרה עליו דכתיב (ויקרא יט לג) "לא תונו" פעם אחרת, לפי שענין ההונאה אליו קרובה יותר מבישראל, כי הישראל יש לו גואלים שתובעים עלבונו. ועוד טעם אחר בו, שיש בו חשש שלא יחזור לסורו מכעס הבזיונות. ואמרו בספרא (קדושים פרק ח מ"ב) שלא תאמר לו אמש היית עובד עבודה זרה ועכשיו נכנסת תחת כנפי השכינה.

משרשי המצוה, מלבד מה שכתבנו, כדי לכף את יצרנו לעולם לבל נעשה כל אשר נמצא בכחינו לעשות לרעה, על כן הזהירתנו בזה האיש שהוא בינינו בלי עוזר וסומך ויש כח ביד כל אחד ואחד ממנו עם אוהביו עליו לבל נעביר עליו את הדרך כלל אפילו בדברים כאלו הוא כאחד ממנו, ומתוך גדרים כאלו נקנה נפש יקרה ומסלסלת ומעטרת המדות הראויה לקבלת הטוב, וישלם בנו חפץ השם יתברך שחפץ להטיב.

דיני המצוה, כגון רב האזהרות שהזהירונו זכרונם לברכה עליו, והודיעונו להזהירנו עוד בדבר שבעשרים ואחד ‏[103] מקומות הזהירה התורה עליו ‏[104] וכתבו גם כן לחזוק המצוה שבאותו לשון שנצטוינו באהבת המקום, נצטוינו באהבת הגר, שבאהבת המקום כתיב ואהבת את יי, ובגר כתיב ואהבתם את הגר. והרבה דברים כאלו במדרשים ובקצת מקומות בגמרא. ‏[105]

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות. והעובר עליה ובזהו, עבר על לאו, ואין לוקין עליו לפי שאין בו מעשה.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/סד (עריכה)

שלא להונות הגר בממון[עריכה]

שנמנענו שלא להונות הגר בממון, שאם יהיה לנו עמו משא ומתן שלא להונות אותו, שנאמר (שמות כב כ) ולא תלחצנו, ואמרו במכלתא (שם) לא תלחצנו בממונו. וזה הלאו נוסף על הלאו שיכללהו עם ישראל כלם, שהם בלאו דאונאת ממון, ונזהרו עליו בדברים ובממון מן הטעם שכתבנו כל משפטיה במצוה הקודמת לזו. ובלאו דאונאת ממון בישראל נכתב קצת פרטי ההונאה בעזרת השם (שם).


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/סה (עריכה)

שנמנענו מהכביד במעשה או אפילו בדבור על היתומים והאלמנות, שנאמר (שמות כב כא) כל אלמנה ויתום לא תענון, אבל כל משאו ומתנו של אדם עמהם יהיה בנחת ובחסד ובחמלה.

משרשי המצוה, מה שכתבתי בסמוך בענין הגר, לפי שאלו הן תשי (תשושי) כח שאין להם מי שיטען טענותם בכל נפש כמו שהיה עושה איש האלמנה ואביהן של יתומים אם היה קים, ועל כן הזהירתנו תורתנו השלמה לקנות מדת חסד ורחמים בנפשנו ונהיה ישרים בכל מעשינו כאלו יש כנגדנו טוען בכח הטענה בהפכנו, ונחוס ונחמול עליהם ונראה זכותם בכל דבר יותר משהיינו עושים אם היה האב והבעל קים.

מדיני המצוה, מה שאמרו ‏[106] שאפילו אלמנתו של מלך ויתומיו באזהרה זו, והיאך נוהגין עמהם, שלא נדבר אליהם אלא רכות. ולא ינהג אדם בהם אלא מנהג כבוד, ולא יכאיב גופן בעבודה, ולא ילבינם בדברים, ויחוס על ממונם יותר מעל ממון עצמו. ומפני כן אמרו זכרונם לברכה (שבועות מה א) שהבא לפרע מממונם, אף על פי שיש בידו שטר מקים לא יפרע אלא בשבועה, מה שאין כן באחר. ועוד אמרו זכרונם לברכה (ב"ב כג א) שאם יש להם ריב עם שום אדם, שבית דין חיבים לטען בשבילם כנגד התובע אותם, וטוענין לתועלתם כל מה שיחשבו שהיה יכל אביהם לטען. ואם יש להם מעות שמכריחין בית דין כל מי שימצאו שהוא עשיר מנכסים שיש להם אחריות ויהיה איש נאמן ואוהב שלום וכשר, ומפקידין לו מעות היתומים להתעסק בהן בענין שיהיה קרוב לשכר אצל היתומים ורחוק להפסד, מה שלא התירו באדם אחר משום אסור רבית דרבנן. ומכריחים גם כן כל אדם שהוא טוב להם שיפקח עיניו על נכסיהם אם לא הניח להם אביהם שום אפוטרופוס.

ועוד אמרו בהן (גיטין נב א) שכל משא ומתן שיהיה להם עם כל אדם יהיה ידם על העליונה כמו הקדש, ויותר מהקדש באחת. כיצד? יתומים שמכרו פרות ומשכן מהם הלוקח ולא נתן להם הדמים עדין והוקרו בינתים, חוזרין בהן, שאין נכסיהן נקנין אלא בכסף כהקדש שכתוב בו ונתן הכסף וקם לו. הוזלו הפרות אין הלוקחים יכולין לחזר בהן, שלא יהא כח הדיוט חמור מכחם. וכן אם לקחו הם פרות ומשכו אותם ולא נתנו הדמים והוקרו אין המוכר יכול לחזר, שלא יהא כח הדיוט שקונה במשיכה גדול מכחם. ואם הוזלו היו יכולין לחזר, אבל מפני תקנתם אמרו שלא יהו יכולין לחזור כדי שימצאו מי שימכר להם פרות בהקפה. נתנו הם דמים למוכר בשביל פרות ולא משכו הפרות והוזלו הפרות חוזרין בהן. וזו האחת שאמרנו שיתרים הם על ההקדש, כי ההקדש אינו חוזר בו בזו, מכיון שיש בכיוצא בזה מי שפרע להדיוט, לא רצו חכמים להטיל פחיתות מדה בשביל מעט רוח לגבי הקדש, אבל לגבי יתומים די להם להיות כשאר העם, וכיון ששאר העם יכולין לחזור בהם מן הדין בזו אלא שיש עליהם דין מי שפרע, (יתומים שאין להם מי שפרע) בדין הוא שיחזרו בהם. נתנו היתומים דמים ולא משכו הפרות והוקרו, אם רצו המוכרים לחזור בהם, חוזרים ומקבלים מי שפרע, וזו תקנה הוא להם, שאם יהיה דינם שיקנו בנתינת המעות ויהיו שלהם לגמרי, שלא יהא המוכד יכול לחזור בו, יאמר להם המוכר נשרפו או אבדו באנס. ואם שמא תאמר יהיו ברשותם לכל תועלתם, שאם ירצו יקחו אותם על כל פנים, ואם לא ירצו לא יקחו אותם כדי שלא יטען המוכר דבר זה, תשובתך כי כל זה אי אפשר לעשות להם, שאינו בדין שנתן להם נכסי בני אדם, די להם כי אנחנו מעמידים אותם זמנין אדינא דאוריתא זמנין אדינא דרבנן לתועלתם, אבל לפנים מכל זה אינו בדין לתת להם ממון העולם. וכעין מה שאמרו עליהם בגמרא (ב"מ ע א) יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקיהו. לקחו היתומים דמים על פרותיהם ולא משכם מהם הלוקח והוזלו, יכולין הלוקחין לחזר בהן מן הדין ומקבלים מי שפרע, שאם אתה אומר נעמידם על דין תורה, ומכיון שנתנו הלוקחין המעות זכו בפרות ולא יוכלו לחזר הלוקחין יהיה זה רעה ליתומים, שלא ימצאו לעולם מי שיקדים להם מעות על פרותיהם. ואולי יצטרכו למעות לפי שעה ונמצא להם בתקנה זו הפסד גדול לפעמים, ועל כן עיינו בכל צדדי תועלתם שהיה אפשר ותקנו להם.

ולעולם (שם עד ב) אין היתומים מקבלין מי שפרע בכל שיעשה האפוטרופוס ולא האפוטרופוס גם כן לפי שמכחם הוא חוזר בו. וכן הדין בעלמא לענין שליח הנושא ונותן לדעת משלחו ששניהם אין מקבלין מי שפרע. ומכל מקום אמרו בהם שמתר לענותם קצת לתועלתם, כגון הרב לתלמידו של תורה או של אמנות, אבל אפילו לתועלתם מצוה להקל בהם יותר משאר כל אדם. ואמרו גם כן שברית כרותה להם שנענין מצעקתם, שנאמר (שמות כב כב) שמע אשמע צעקתו. ושהם נקראים יתומים לענין מצוה זו עד שלא יהו צריכין בעסקיהם לאדם גדול אלא עושין כל צרכי עצמן כשאר כל הגדולים. ויתר פרטיה מבארים במקומות מפזרים בגמרא ובמדרשות ‏[107].

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, שחיבין בני אדם לנהג עמהם דרך נחת וכבוד. והעובד עליה והכעיסן או הקניטן, או רדה בהם, או אבד ממונם. וכל שכן אם הכה אותן, הרי זה עובר בלא תעשה. ואף על פי שאין לוקין על לאו זה, לפי שאין הענוי דבר מסים כדי להלקות עליו כי לעולם יוכל המענה רשע לטען בשקר כי מן הדין ענם או לטובתם. השם יתברך שהוא בוחן לבבות תובע צערם, והרי ענשו מפרש בתורה, שנאמר והרגתי אתכם בחרב, כלומר מדה כנגד מדה, שתהיינה נשי המענים אלמנות ובניהם יתומים ולא ימצאו מרחם, (סוטה ח ב) שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו. ואם נקבה היא המענה, תמות ואישה ישא אחרת שתענה בניה. ודרשו זכרונם לברכה והיה כי אם צעק יצעק אלי, בן קובל לאביו, אשה לבעלה, אלמנה ויתום אלי, ושמעתי כי חנון אני. והרמב"ן זכרונו לברכה (ל"ת רנו) ימנה אזהרת יתום ואלמנה בשני לאוין מן הטעם שכתבנו למעלה. ‏[108].


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/סו (עריכה)

מצות הלואה לעני[עריכה]

להלוות לעני כהשגת היד כפי מה שצריך לו למען הרחיב לו ולהקל מעליו אנחתו. וזאת המצוה ‏[109] של הלואה היא יותר חזקה ומחיבת ממצות נתינת הצדקה, שמי שנתגלה ונודע דחקו בין בני אדם וגלה פניו לשאל מהם, אין דחקו ואפלתו כמי שעדין לא בא לאותה בושה וירא מהכנס בה, ואם יהיה לו מעט סעד של הלואה במה שירויח מעט אולי לא יצטרך לבוא לשאלה לעולם, וכשירחמנו האל ברוח ישלם נשיו ויחיה בנותר. ועל כן הזהירתנו תורתנו השלמה על זה לסעד המך בהלואה טרם יצטרך לבוא אל השאלה שנאמר (שמות כב כד) אם כסף תלוה את עמי, ואמרו זכרונם לברכה במכילתא (שם) כל אם ואם שבתורה רשות חוץ משלשה שהם חובה, וזה אחד מהם, ויכריחו הדבר מדכתיב במקום אחר דרך צואה (דברים טו ח) והעבט תעביטנו.

שרש המצוה, שרצה האל להיות ברואיו מלמדים ומרגלים במדת החסד והרחמים כי היא מדה משבחת, ומתוך הכשר גופם במדות הטובות יהיו ראוים לקבלת הטובה, כמו שאמרנו שחלות הטוב והברכה לעולם על הטוב לא בהפכו, ובהטיב השם יתברך לטובים ישלם חפצו שחפץ להטיב לעולם. ואם לאו, מצד שרש זה, הלא הוא ברוך הוא יספיק לעני די מחסורו זולתנו, אלא שהיה מחסדו ברוך הוא שנעשינו שלוחים לו לזכותנו. ועוד טעם אחר בדבר, שרצה האל ברוך הוא לפרנס העני על ידי בני אדם מגדל חטאו, כדי שיוכח במכאוב בשני פנים, בקבלת הבשת מאשר כגילו ובצמצום מזונו. וכענין זה שאמרנו כדי לזכותנו השיב חכם מחכמינו למין אחד ששאלו אם אלקים אוהב עניים, שהרי צוה עליהם, למה אינו מפרנסם וכו', כמו שבא במסכת בבא בתרא (י, א).

דיני המצוה, כגון איזה עני קודם במצוה זו והאזהרות הרבה שהזהירונו זכרונם לברכה עליה שאמרו (שם י, א) שהאדם מרחק ונמאס ונתעב ונאלח ומשקץ עד שקרוב להיות מאוסו כמאוס עבודה זרה אם יש לו ומושך ידו ממצוה זו. וכמה נחמד ונאהב ומרחם ומתברך בכמה ברכות המחזיק בה, הכל מבאר במקומות מכתבות ובתרא ‏[110] ובמקומות רבים מן הגמרא. ‏[111].


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/סז (עריכה)

שלא נתבע חוב מעני שאין לו במה לפרוע[עריכה]

שנמנענו מלתבע החוב מן הלוה בעת שנדע שאינו יכול לפרע חובו לפי שאין לו, שנאמר (שמות כב כד) לא תהיה לו כנושה. ודע כי זאת המניעה תכלל גם כן שלא להלוות ברבית לישראל.

משרשי המצוה, לקבע לנו מדת החסד והחמלה, וכשיהיו קבועות בנו אז נהיה ראויים לקבלת הטובה וישלם חפץ השם בנו שחפץ בעולם הזה ובעולם הבא.

מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה (בבא מציעא מה, ב) מנין לנושה בחברו מנה ויודע שאין לו שאסור לעבר לפניו (נגד ביתו), שנאמר לא תהיה לו כנושה. ומה שאמרו גם כן במכילתא (שם) לא תהיה לו כנושה שלא יראה לו בכל זמן ודברים אחרים הנאמרים בענין זה, במציעא (דף עה:) ובמקומות בגמרא ‏[112].

ונוהגת בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ותבע הלואתו מחברו ויודע שאין לו ותובעו כדי לצערו, עבר על לאו זה, והוא כעובר על מצות מלך.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/סח (עריכה)

שלא נתעסק במלוות ריבית בין הלווה והמלווה, כלומר שלא נעשה להם ערבות ולא נעיד אליהם ולא נכתוב ביניהם שטר שיש בו הזכרת ריבית, שנאמר "לא תשימון עליו נשך(שמות כב, כד). ובא הפירוש במציעא (דף עה:) שהלאו הזה נאמר על המתעסקים בעניין, כגון ערב ועדים וסופר. ושם נאמר גם כן שהמלווה נכלל עמהם בלאו זה מלבד הלאוין האחרים שמיוחדין בו. וכלל העניין שאמר אביי שם, שהמלוה עובר על ששה לאוין, והלווה בשניים, והמתעסקין באחד.

משרשי המצוה כי האל הטוב חפץ בישוב עמו אשר בחר. ועל כן ציוה להסיר מכשול מדרכם לבל יבלע האחד חיל חברו מבלי שירגיש בעצמו עד שימצא ביתו ריקן מכל טוב. כי כן דרכו של ריבית וידוע הדבר ומפני זה נקרא נשך. ובהימנע מן המעשה הזה ערב וסופר ועדים, ימנעו בני אדם ממנו. ויתר פרטיה במציעא.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ונעשה סופר או ערב או עד במלווה, עבר על לאו זה. אבל אין לוקין עליו, שאפילו המלווה אינו במלקות שהרי נתן להשבון, ואינו בדין דהני דאתו מחמתיה יתחיבו במלקות.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/סט (עריכה)

שלא לקלל הדיינים, שנאמר "אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל(שמות כב, כז). ופירושו דיינין כמו "אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים(שמות כב, ח). והוציאו הכתוב בלשון "אֱלֹהִים" כדי שיהא נכלל עם הלאו הזה לאו אחר, והוא לאו דברכת השם יתברך. כמו שאמרו זכרונם לברכה במכילתא ובספרי, אזהרה לברכת השם מדכתיב "אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל". ומה שכתוב במקום אחר, "וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת(ויקרא כד, טז), זהו העונש אבל האזהרה היא מכאן כי לא יספיק לנו הזכרת העונש במצוה מבלי אזהרה. וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה תמיד (סנהדרין נד.) "עונש שמענו, אזהרה מנין?". והענין הוא מפני כן שאם לא תבוא לנו בדבר מניעת האל, אלא שיאמר עושה דבר פלוני יענש בכך, היה במשמע שיהיה רשות ביד כל הרוצה לקבל העונש ולא יחוש לצערו לעבור על המצוה, ולא יבוא בזה כנגד חפץ השם ומצותו, ויחזור דבר המצוה כעין מקח וממכר, כלומר: הרוצה לעשות דבר פלוני יתן כך וכך ויעשהו, או יתן שיכמו לסבול כך ויעשהו. ואין הכונה על המצות בכך, אלא שהאל לטובתנו מנענו בדברים והודיענו במקצתן העונש המגיע לנו מיד, מלבד העברת רצונו שהיא קשה מן הכל. וזהו אמרם זכרונם לברכה (יומא פא, א) בכל מקום "לא ענש אלא אם-כן הזהיר", כלומר לא יודיע האל העונש הבא עלינו על העברת המצוה אלא אם כן הודיענו תחילה שרצונו הוא שלא נעשה אותו הדבר שהעונש בא עליו.

משרשי המצוה להסיר מעל הדיינין יראת הנידון וקללתו, כדי שיוציאו הדין לאמיתו, ועוד הזהיר על זה גם-כן במקום אחר בתורה. ועוד נמצא תועלת אחרת במצוה, כי בקללת הדיין תקלות רבות, כי המון העם בסכלותם שונאים אותו, ואם לא יזהרו על קללתו, אולי יקללוהו ויתעוררו מתוך כך לקום עליו, כמו שאמר החכם למלך על המון העם: היזהר שלא יאמרו, שאם יאמרו - יעשו, ויהיה בזה רעה רבה, כי הוא במשפט יעמיד ארץ.

מדיני המצוה בדיינין מה שאמרו, שאין חיוב הלאו אלא המקלל הדיין בשם משמות השם, כגון י"ה או שד"י ואלהי"ם וכיוצא בהן, או בכינוי כגון חנון קנוא וכיוצא בהן. אבל בלא שם וכינוי, כגון ארור פלוני, או אל יהי ברוך, אין בו חיוב לאו, אבל אסור הוא, ומה שפרשו זכרונם-לברכה גם-כן בענין זה (פ"כו מהל' סנהדרין ה"ג), שהחיוב אינו במקללו בלשון הקודש דוקא אלא אפילו בכל לשון. וכי צריך עדים והתראה בזה ככל חייבי לאוין, ויתר פרטיה מבוארים בסנהדרין (פ"ו מהל' סנהדרין).

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה וקילל הדיין בשם או בכינוי לוקה שתי מלקיות, לפי שהוא ככל אחד מישראל הכשרים שהם בכלל איסור זה כמו שנכתוב בסדר "קדושים תהיו" (מצוה רלא) ואחד מפני שהוא דיין.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/ע (עריכה)

לאו דברכת השם[עריכה]

ומשרשי המצוה בברכת השם, לפי שמתרוקן האדם במאמר הרע ההוא מכל טובה, וכל הוד נפשו נהפך למשחית, והנה הוא נחשב כבהמות, כי באותו דבר ממש שהבדילו השם לטובה ובו נעשה אדם, והוא הדבור, שנבדל בו ממיני הבהמות, מבדיל הוא את עצמו לרעה ומוציא עצמו לגמרי מכל גדר הדעת ונעשה כשרץ נמאס ונאלח ולמטה ממנו, ועל כן הזהירתנו התורה על זה, כי האל הטוב יחפץ בטובתינו. וכל דבור ודבור הגורם מניעת הטובה ממנו יבא כנגד חפצו ברוך הוא.

מדיני המצוה כגון מה שפרשו שאין החיוב עד שיפרש את השם המיחד שהוא (יו"ד ה"א וי"ו ה"א) או של (אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד) כדעת קצת מפרשים ‏[113] ומה שאמרו (סנהדרין נו א) שבכל יום ויום היו שואלין את העדים בכנוי יכה יוסי את יוסי, נגמר הדין מוציאין כל אדם לחוץ, ושואלין את הגדול שבעדים ואומרין לו אמור מה ששמעת, בפיך, והוא אומר, והדינים עומדים על רגליהם וקורעין ולא מאחין. והעד השני אומר אף אני כמוהו שמעתי. ואם היו עדים רבים כלם אומרין כן. ומה שאמרו זכרונם לברכה (נדרים פז א) שמגדף אף על פי שחזר תוך כדי דבור נסקל, ומי שגדף השם בשם מעבודה זרה קנאין פוגעין בו, ואם לא פגעו בו ובא לבית דין, אינו נסקל עד שיברך בשם מן השמות המיחדין. והטעם שאינו נסקל, לפי שהוא בעצמו מכיר אפילו בעת הכעס שאין דבריו אלא שטות גמור, ומכל מקום פוגעין בו קנאים מאחר שהשחית והתעיב והעז פניו לדבר דברים רעים כאלה. ומה שאמרו שכל השומע ברכת השם מפי ישראל חיב לקרע. אבל השומע מן הגוי, אינו חיב לקרע, ולא קרעו (סנהדרין ס א) אליקים ושבנא אלא מפני שרבשקה משמד היה. וכל העדים והדינים סומכים ידיהם אחד אחד על ראש המגדף ואומרים לו דמך בראשך שאתה גרמת לך. ואין בכל הרוגי בית דין מי שסומכין עליו אלא מגדף בלבד, שנאמר (ויקרא כד יד) וסמכו כל השומעים וכו'. ויתר פרטיה מבארים בסנהדרין פרק ז.

ונוהג אסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר על זה וברך השם בענין שאמרנו, נסקל בארץ על פי סמוכין. ועכשיו בחוצה לארץ שאין לנו סמוכין, מרחיקין כל ישראל ממנו ומחרימין אותו. ‏[114].


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/עא (עריכה)

שלא לקלל את הנשיא, שנאמר "ונשיא בעמך לא תאור(שמות כב, כז), ובא הפירוש (פ"כו מהל' סנהדרין ה"א) שהנשיא זה המלך. ואמנם זה הלאו כולל גם כן הנשיא שבישראל, והוא ראש סנהדרי גדולה שנקרא נשיא גם כן, לפי שכונת הכתוב להזהירנו על כל מי שהוא ראש שררה על ישראל, בין ממשלת מלכות בין ממשלת התורה.

משרשי המצוה לפי שאי אפשר לישוב בני אדם מבלי שיעשו אחד מביניהם ראש על האחרים, לעשות מצוותו ולקיים גזרותיו. מפני שדעות בני אדם חלוקין זה מזה ולא יסכימו כולם לעולם לדעה אחת, לעשות דבר מכל הדברים, ומתוך כך יצא מביניהם הביטול והאסיפה בפעלות. ועל כן צריכין לקבל דעת אחד מהם, אם טוב ואם רע, למען יצלחו ויעסקו בעסקו של עולם. פעם ימצא בעצתו וחפצו תועלת רבה ופעם ההפך, וכל זה טוב מן המחלוקת, שגורם ביטול גמור. ומאחר שהממונה לראש סיבה אל התועלת שאמרנו, הן שהוא גדול להדריכנו בדרכי הדת או גדול במלכות לשמור איש מרעהו שתקיף ממנו, ראוי הדבר וכשר שלא נקל בכבודו. וגם שלא לקללו אפילו שלא בפניו וכל שכן בפני עדים, כדי שלא נבוא מתוך כך לחלוק עמו, לפי שההרגל הרע שהאדם מרגיל עצמו בינו לבין עצמו, הוא סוף מעשהו. והמחלוקת כבר עליו אמרנו (במדבר רבה, יח) ההפסד הנמצא בשבילו.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שבועות לה:) שאין חייב עליו אלא המקללו בשם או בכינוי. ושהמקללו לוקה שלש מלקיות, משום אלהים לא תקלל, ומשום ונשיא בעמך לא תאור, ומשום לא תקלל חרש (ויקרא יט, יד) שהוא לאו כולל כל ישראל. ויתר פרטיה מבוארים בסנהדרין.

ונוהגת בזכרים ונקבות, בארץ ובכל מקום שנהיה עם מלכנו או עם ראש סנהדרי גדולה. והעובר עליה וקללו בשם או בכינוי, לוקה שלוש מלקיות. ואם בן הנשיא קללו לוקה ארבע, שלוש שאמרנו ואחד משום מקלל אביו.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/עב (עריכה)

שלא להקדים חוקי התבואות[עריכה]

שלא נקדים חקי התבואות קצתם על קצתם אלא שנוציאם בסדר. ובאור ענין זה הוא שהחטה כשתודש ותנקה, היא טבל, ופרוש טבל היא תבואה שלא הורמה, והחיוב עלינו בה להוציא ממנה תחלה תרומה גדולה, ומן התורה (קידושין כט ב) אפילו חטה אחת פוטרת הכרי, אבל חכמים אמרו שהוא חלק אחד מחמשים, ואחר כך ממה שנשאר החיוב עלינו להוציא ממנה מעשר והוא נקרא מעשר ראשון. ואחר כך ממה שנשאר יש לנו להוציא מעשר אחר והוא מעשר שני, ותנתן תרומה לכהן, ומעשר ראשון ללוי, ומעשר שני שיאכלוהו בעליו בירושלים. ועל זה הסדר אנו חיבים שנפריש מן התבואה חלקים אלה, ובאה לנו המניעה בזה שלא נקדים ‏[115] מזה מה שראוי לאחר ולא נאחר מה שראוי להקדים, שנאמר (שמות כב כח) מלאתך ודמעך לא תאחר, והוא כאלו אמר ממלאתך ודמעך לא תאחר מה שראוי להקדימו.

משרשי המצוה, כי בהעשות הדברים על סדרן לא יבוא בהן הערבוב והטעות, וכשאינן נעשים כן יהיה הטעות נמצא בהן תמיד. ובהיות התרומות והמעשרות דבר גדול בקיום הדת, כמו שנפרש בעזרת השם בסדר ראה, ושופטים, צונו השם יתברך להזהר בהם הרבה שלא לבוא בחשבונן לידי טעות לעולם. ובשמענו טוב מזה מן המקבלים, נקבל.

מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה (תרומות שם) שאם עבר והקדים בענין זה מה שאין ראוי להקדים, מה שעשה עשוי, ולא נתחיבנו לחזר ולערב הכל ויפרישם פעם שניה. וכן מה שדרשו במסכת תרומה (שם ז) ובמכילתא (שם) מלאתר, אלו הבכורים הנטלים מן המלאי, כלומר קדם שנטל מן הדבד כלום, זהו לשון מלאי כלומר שהוא כדבר מלא לגמרי. ודמעך, זו תרומה. לא תאחר, שלא תקדים תרומה לבכורים וכולי. ויתר פרטיה, במסכת תרומות ‏[116]

ונוהגת בזכרים ונקבות, בארץ ישראל ובזמן שישראל שם, כדעת הרמב"ם ז"ל (פ"א מהל' תרומות ה"כו) שכתב שמצות תרומה ומעשרות מן התורה אינה אלא בזמן שארץ ישראל בישובה. והעובר עליה והקדים דברים אלו זו לזו, דינו כעובר על מצות מלך, אבל אין לוקין עליו, שכך נתבאר שם בתרומה ‏[117] שאין בזה הלאו מלקות.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/עג (עריכה)

שלא לאכול מן הטרפה, שנאמר "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו(שמות כב, ז). ומשמעות הנגלה בכתוב זה הוא להזהירנו על בהמה שטרפה זאב או ארי בשדה, ושטרפה בענין שהיא נטויה למות בטרף ההוא, דודאי אין במשמע שאם נגע בראש אזנה או תלש מצמרה שתקרא טרפה בכך, אלא ודאי המשמעות הנכון והקבלה מסיעת בכך הוא שנטרפה בכדי שתמות לשעה או לזמן קרוב בשביל הטרף ההוא. ואמרו זכרונם לברכה (חולין נז ב) שזמן זה הוא שנה אחת. ועוד יש להבין לכל מבין כי לא תקפיד התורה כשהגיע לה טרפות זה על ידי זאב או ארי או דב, אלא שתאסר כל בהמה המכה מכה המביאה אותה לידי מות על כל פנים, והם המכות שמנו אותן חכמים שהן ממיתות, וכמו שבא במשנה (חולין מב א) זה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה. וזה שאמר הכתוב בשדה לאו דוקא, אלא שדרך הכתוב לדבר לעולם בהווה, ובשדות דרך בהמות לטרף. וכן הוא במכילתא (שם) דבר הכתוב בהווה. וגם כן נצטרך לכתב בשדה כדי ללמד בו עוד דברים אחרים רבים, כי דברי התורה נדרשין לכמה פנים, יתלבשו מבחוץ לבוש מלכות שש ומשי ורקמה טהורים, ומבפנים יש זהב ורב פנינים. ולבוש זה הפסוק הנגלה והנראה בו יותר בתחלת העיון הוא ללמוד על הטרפה לבד, כמו שכתבנו, ועל בשר מן החי שבכלל בשר טרפה הוא. ומה שבפנים כן הוא, שמלמד (חולין סח א) על כל בשר שיצא חוץ ממחצתו שאסור ונעשה כטרפה, כגון בשר קדשים שיצא חוץ לעזרה, ובשר קדשים קלים שיצא חוץ לחומה, ובשר הפסח שיצא חוץ לחבורה וכן העבר שיצא חוץ למעי אמו. ומשמעותו של מקרא יבוא כן כאלו אמר ובשר בשדה טרפה הוא, כלומר בשר שיצא חוץ למחצתו, שזהו לשון שדה, שאין לו מחצות, טרפה הוא. וכל אלה שזכרנו יצאו חוץ למחצתן דינן כטרפה, ומי שאכל מהן כזית, לוקה.

משרשי מצוה זו, לפי שהגוף כלי לנפש ובו תעשה פעלתה, וזולתו לא תשלם מלאכתה לעולם, ועל כן באה בצלו לטובתה ולא לרעתה באמת כי האל לא ירע אבל ייטיב לכל, נמצא כי הגוף בין ידיה כמו הצבת ביד הנפח אשר עמו יוציא כלי למעשהו, ובאמת כי בהיות הצבת חזק ומכון לאחז בו הכלים, יעשם האמן טובים. ואם לא יהיה הצבת טוב, לא יבואו לעולם הכלים מכונים ונאים. וכמו כן בהיות בגוף שום הפסד מאיזה ענין שיהיה, תתבטל פעלת השכל כפי אותו הפסד, ועל כן הרחיקתנו תורתנו השלמה מכל דבר הגורם בו הפסד. ועל הדרך הזה לפי הפשט נאמר שבא לנו האסור בתורה בכל מאכלות האסורות. ואם יש מהן שאין נודע לנו ולא לחכמי הרפואה נזקן, אל תתמה עליהם, כי הרופא הנאמן שהזהירנו בהן חכם יותר ממך ומהם, וכמה נסכל ונבהל מי שחשב שאין לו בדברים נזק א תועלת אלא במה שהשיג הוא. ויש לך לדעת כי לתועלתנו לא נתגלה סבתן ונזקן פן יקומו אנשים מחזיקים עצמן כחכמים גדולים ויתחכמו לומר, נזק פלוני שאמרה התורה שיש בדבר פלוני איננו כי אם במקום פלוני שטבעו כן, או באיש פלוני שטבעו כן וכן, ופן יתפתה לדבריהם אחד מן הפתאים, על כן לא נתגלה טעמן, להועיל לנו מן המכשול הזה.

וידוע הדבר מדרכי הרפואה שבשר כל הטרפות האסורות לנו מוליד הפסד אל גוף אוכלו מחמת שהטרפות מורה חלי בבהמה. ואל תקשה עליך לומר מה הפסד יוכל להיות בבהמה שנטרפה מיד ונשחטה, כי לא מחכמה תקשה על זה, הלא ידעת כי לכל דבר התחלה, ואם תודה אלי כי בארך הזמן ימצא ההפסד בה מחמת הטרפות, תתחיב להודות כי ברגע הראשון התחל ההפסד אלא שהוא מועט בהתחלה, ואין ספק כי מן הנזק רע אפילו מעוטו. ועוד שכל דיני התורה וכל דבר שיש לו קימא, בגדר כזה יתחיב להיות, שאם תתן דבריך לשעורין לא יתקים דבר בידך לעולם.

דיני המצוה, כגון הטרפיות שנמסרו לו למשה בסיני, והם (חולין מג א) שמנה אבות, דרוסה, נקובה, חסרה, נטולה, פסוקה, קרועה, נפולה, שבורה. והדרוסה היא הטרפות החמורה מכלן, לפי שהוא מפורש בתורה. ולפיכך אמרו זכרונם לברכה (פ"ה מהל' שחיטה ה"ג) שכל ספק הבא לנו עליו, אסור. ובשאר הטרפיות יש בהן ספקן מותרין. וכל אחד ואחד מאלו האבות יש לו כמה וכמה תולדות כמו שבא פרטן בגמרא. וחשבון כלל הטרפיות שאפשר שימצאו בבהמה וחיה ועוף העולה בידינו בפרטן לפי הדומה מדברי הגמרא הם שבעים ושתים עם טרפות אחת שיש בעוף יתר על הבהמה. ועליהן אין להוסיף ומהם אין לגרע, לפי שכל מכה שתארע לבהמה או לחיה או לעוף חוץ מאלו שמנו חכמים בדורות הראשונים והסכימו עליהם בתי דיני ישראל, אפשר שתחיה ואפילו נודע לנו מדרך הרפואה שאין סופה לחיות. וכל אלו המכות שמנו ואמרו שהן טרפות, אף על פי שנראה בדרכי הרפואה שבידינו שמקצתן אין ממיתין ואפשר שתחיה מהן אין לך אלא מה שמנו חכמים, שנאמר (דברים יז יא) על פי התורה. וכל אחת מן שבעים ושתים הטרפיות שאמרנו, מפרש בארכה עם כל תנאיו במסכת חולין.

וכל טרפיות אלו שמנו חכמים בבהמה ובעוף אין אדם צריך לחזיר אחריהן ולבדק אותן טרם שיאכל בשר הבהמה והעוף, מפני שחזקתן שכשרים הם, כי רב בעלי חיים בחזקת בריאים אנו מחזיקין אותן, זולתי באחת מהן שהצריכו חכמים לבדק טרם שנאכל הבשר מפני שזה הטרפות מצוי הרבה, והיא טרפות הריאה שמצויין בה רירין הנקראים סרכות, ויש לחוש בהן שלא ימשכו קרום הריאה וינקבוהו, לפיכך צריך אדם לראות לעולם באיזה צד יהיו אותן רירין בריאה טרם שיאכל מן הבהמה, ואם ימצא אותן בענין שאפשר כי בתנועתם ינקבו הראה, טרפה, שאנו אומרים כל העומד לנקב על כל פנים כנקוב חשבינן ליה וכאלו מתה היא, אחר שאי אפשר לה להנצל מן המות, וידוע הוא כי אותו החלי הגומל אותן רירין במקומות העתידין לנקב, התחלת חלי המביא לידי מות הוא אחר שבאותן מקומות נעשו הרירין.

ואלו הן המקומות שהרירין טורפין לפי הכלל העולה בידינו מדברי הגמרא עם הפרושים הטובים כל מקום בעולם שהאמה סרוכה, טרפה ואינה נתרת בבדיקה, זולתי בענין אחד אם סרוכה לדפן ויש מכה בדפן והסרכא כלה יוצאת ממקום המכה, שבזו נאמר תבדק. ויש מתירין בלא בדיקה. ויש מוציאין (רש"י חולין מו ב) מכלל זה אם סרוכה לאנה שבצדה מחתוך לחתוך, וכן מנהגנו היום להתיר. כל מקום בעולם שהענוניתא דורדא שהיא מצד ימין סרוכה, טרפה. ואנות הריאה הן חמש מלבד העינוניתא, ויש מהן שלש מצד ימין הבודק בשעה שהבהמה תלויה ברגליה כדרך שתולין אותה הטבחים, ושתים מצד שמאל. אם סרוכות או סמוכות זו אצל זו והסרכא יוצאת מחתוך לחתוך, וכן אם סרוכות אל צלעות הבהמה שהן רבוצות בתוכן, והסרכא יוצאת מגב האנות אל הצלעות ותופשת בצלעות ובבשר שבין הצלעות, וכל שכן בבשר לבד, כל זה דנין אותו להתר. אבל אם הסרכא יוצאת ביניהן מחתוך האנה לגב חברתה או מגב לגב, וכן אם יוצאת מן האנות אל הצלעות ואינה תופשת כי אם בעצמות לבד, וכן בכל מקום אחר בעולם שבבהמה שתהיינה האנות סרוכות שם או סמוכות, דנין אותו לאסור. והרמב"ם זכרונו לברכה (פ"יא מהל' שחיטה ה"ז) הוציא מכלל זה כל זמן שסרוכות לחזה ולשמנונית החזה ודן להתר, ולא כן אנו נוהגים.

סרכא התלויה בכל מקום בין באנות בין באמה, כשרה, ויש שטורפה, ואנו נוהגין בה התר. נמצאו האנות שלא כסדר זה או חסרות מחשבון זה, טרפה. והעינוניתא דורדא משלמת חסרון אחד. ואם נמצאו יתרות מחשבון זה הרבה אין בכך כלום, ובלבד שלא ימצא היתרון מצד גבן, דאלו מצד גבן אפילו אחת קטנה כעלה הדס או יותר קטנה, אוסרת. ויש מתירין (פ"ח מהל' שחיטה ה"ד) כשהיא קטנה יותר מעלה הדס.

ויתר רבי פרטי מצוה זו, מבוארים בפרק שלישי מחולין. ובפרק זה עצמו כמו כן. ובפרק אחרון ממכות וראשון מבכורות יתבארו דיני שאר האסורין שכתבנו למעלה שנשמעין בלשון הכתוב בפנים שלו. ונכפלה אזהרה זו בנביאים בספר יחזקאל (מד לא) בכהנים לבד שכתוב עליהן כל נבלה וטרפה לא יאכלו הכהנים. והודיעונו חכמים (מנחות מה א) שמפני כן נכפלה בהן, לפי שהכתוב ציום לאכל חטאת העוף במליקה, ואף על פי שאסורה לישראל כנבלה, ואולי תחשוב מתוך כך שיתר להן אפילו בחולין מליקה או שחיטה נפסדת שלא תקפיד תורה בהן, דמכיון שיצאו מן הגדר בדבר אחד, יצאו לגמרי בכל ענין השחיטה, ולפיכך הזהיר הנביא בהם בפרוש להודיענו שלא התרו רק במליקה לבד בקרבן. אבל בחולין, נשארים הם באסורן כמו ישראלים.

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ואכל כזית מן הטרפה ומכל אלו שנשמעים בפרוש הכתוב שיצאו חוץ למחיצתן, לוקה. ואל יקשה עליך ואיך לוקה, והא קימא לן אין לוקין על לאו שבכללות, והרי זה [לאו] שכלל כמה דברים, כמו שאמרנו, כי פרוש ענין זה כבר בארוהו בספר המצות בעקר התשיעי שני גדולי הדור, והם הרמב"ם זכרונו לברכה והרמב"ן זכרונו לברכה, והרחיבו שם פרושיהם וראיותיהם בזה לברר הדבר יפה, ויאריך הענין, על כן הנחתיו כפי מנהגי בספר. ומכל מקום יש לך לדעת כי העולה מדברי שניהם, שאין זה מכלל לאו שבכללות.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/עד (עריכה)

שלא ישמע הדיין טענת האחד שלא בפני בעל דינו, שנאמר "לא תשא שמע שוא(שמות כג, א). והטעם לפי שבני אדם ידברו דברי שוא שלא בפני בעל דינם, וצווה הדיין על זה כדי שלא יכניס בנפשו כזביו של אחד מהם. וכן בא במכילתא (שם) שאזהרה זו של "לא תשא וגו'" על זה נאמרה. ועוד אמרו שם שהיא אזהרה גם לבעל הדין שלא יטען גם הוא טענותיו לדיין שלא בפני בעל דינו, ואפילו ירצה לשמוע אותן הדיין, ועל זה נאמר גם כן "מדבר שקר תרחק" (שם, ז). ועוד אמרו זכרונם לברכה (מכות כג.) שזה הלאו כולל מספר לשון הרע, ומקבלו, ומעיד עדות שקר.

שורש המצוה ידוע כי השקר נתעב ונאלח בעיני הכל, אין דבר מאוס ממנו, והמארה והקללה בבית כל אוהביו, מפני שהשם יתברך אל אמת וכל אשר איתו אמת. ואין הברכה מצויה וחלה אלא במתדמים אליו במעשיהם, להיותם אמיתיים כמו שהוא אל אמת, ולהיותם מרחמים כמו שידוע שהוא רחום, ולהיותם גומלי חסדים כמו שהוא רב החסד. אבל כל מי שמעשיו בהפך מידותיו הטובות, והם בעלי השקר שהם בהפך מידותיו ממש, כמו כן תנוח עליהם לעולם מה שהוא הפך מידותיו, והפך מידת הברכה שהיא בו היא המארה והקללה, והפך השמחה והשלום והתענוג שהם איתו הוא הדאגה והקטטה והצער, כל אלה "חלק אדם רשע מאלהים(איוב כ, כט). ועל כן הזהירתנו התורה להרחיק מן השקר הרבה, כמו שכתוב "מדבר שקר תרחק". והנה הזכירה בו לשון ריחוק לרוב מיאוסו, מה שלא הזכירה כן בכל שאר האזהרות. ומצד הריחוק הזהירתנו שלא נטה אזנינו כלל לשום דבר שנחשב שהוא שקר, ואף על פי שאין אנו יודעין בבירור שיהא אותו הדבר שקר, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין מד:) הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו. ובאָמֵרִי "מדות" בהקדוש ברוך הוא -- אני נמשך בדבר אחר דברי רבותינו ז"ל שיחסו אליו ברוך הוא שם מידות על צד המקובלים, אבל הוא ברוך הוא לגדלו ויחודו מצד עצמו אין ליחס אליו מידות, כי הוא וחכמתו וחפצו ויכולתו ומידותיו אחד, בלי שום שיתוף ופירוד בעולם.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שבועות ל:) שכל דיין שיודע בדין שהוא מרמה שחייב להסתלק ממנו, ולא יאמר אחתכנו ויהיה קולר תלוי בצוואר העדים. והשבחים הגדולים שמשבחין חכמים בבקשת האמת והרחקת השקר בדין, ויתר רבי הפרטים, מבוארים בסנהדרין ובמדרשים כמו כן.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנקבות, לפי שאינן דנות, ולכך אינן בכלל אזהרה זו שלא לקבל טענת בעל דין אחד שלא בפני בעל דינו. מכל מקום בכלל לאו זה הן שלא יטענו טענותם לדין שלא בפני בעל הדין. וכן מוזהרות להרחיק מכל שקר כמו האנשים. והעובר עליה, הרי הוא כעובר על מצות מלך, אבל אין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/עה (עריכה)

שלא נקבל עדות איש חוטא ולא נעשה בשביל עדותו שום דבר, שנאמר "אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס(שמות כג, א). ובא הפירוש (סנהדרין כז.) "אל תשת" רשע עד, "אל תשת" חמס עד, כלומר בעל חמס, להוציא את החמסנין ואת הגזלנין שהם פסולין לעדות, שנאמר "כי יקום עד חמס באיש(דברים יט, טז).

שרשי מצוה זו נגלה, שכל מי שעל עצמו לא חס ולא יחוס על מעשיו הרעים, לא יחוס על אחרים, ועל כן אין ראוי להאמינו בדבר.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (פ"ט מהל' עדות ה"א) שעשרה הן הפסולין לעדות מן התורה, ואלו הן: נשים, ועבדים, וקטנים, חרשים, שוטים, סומים, רשעים, ואנשים הבזויין ביותר, וקרובים, ונוגעין בעדות, הרי אלו עשרה. וטמטום (רמב"ם שם ה"ג) ואנדרוגינוס בכלל נשים, ומי שחציו עבד בכלל עבדים. הנכפה בעת כפייתו בכלל שוטה. וגם שלא בעת כפייתו, צריך הדין להתישב בדבר אם דעתו מבלבלת מצד החלי. וכן הפתאים ביותר שאינם מבינים דברים הסותרין זה את זה, וכן אנשים מבוהלים ונחפזים בדעתן ומשתגעין ביותר, כל אלו בכלל שוטים.

וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין כד:) איזהו הנקרא רשע שפסול מן התורה, ואיזהו רשע שפסול מדבריהם, כגון העובר על גזל של דבריהם, שהוא פסול מדבריהם, ומכללם הוא משחק בקוביא שאין לו אמנות אלא הוא(?), ומפריחי יונים בישוב, ומגדלי בהמה דקה. והחילוק שהוא בין פסול מדאוריתא לפסול מדבריהם -- שהפסול מן התורה אמרו זכרונם לברכה (דף כו:) העיד, עדותו בטלה אפילו קדם שהכריזו עליו, והפסול מדרבנן עדותו קימת עד שיכריזו עליו, ואיזו תשובה מחזירו לכשרותו, והוא כמו שאמר רב אידי בפרק זה בורר (דף כה.) דאמר רב אידי בר אבין החשוד על הטרפות אינו יוצא מחזקתו עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבדה בדבר חשוב, או יוציא טרפה מתחת ידו בדבר חשוב ומשלו, וכמו כן נאמר בחשוד על עבירה אחרת לפי הדומה. ויתר פרטיה, מבוארים שם בסנהדרין.

ונוהגת מצוה זו, בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנשים, שאינן דנות שיצטרכו לקבל עדות. והעובר עליה וקבל עדות איש רשע ועשה דבר בשביל עדותו, עבר על לאו, אבל אין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה. ואפילו עשה בו מעשה בכל דבר שבממון, לפי שניתן להשבון אין לוקין עליו.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/עו (עריכה)

שלא ילך הדיין אחר דעת הרוב בדיני נפשות כשיהיה התוספת איש אחד לבד. וביאור זה כי כשתהיה מחלוקת בין הדיינים בדין אדם אחד ויאמרו קצתם שהוא חייב מיתה וקצתם שאינו חייב, והיו המחייבין יותר על המזכין אחד -- שלא יעשה הדין בחוטא כדברי המחייבין, שנאמר "לא תהיה אחרי רבים לרעות(שמות כג, ב), כלומר לא תלך אחר הרוב שיזדמן לחתוך משפט מוות, וזהו לשון הכתוב שאמר "לרעות", כלומר לחיוב מיתה, וזהו כשיהיה רוב מצומצם, כלומר שההכרע אינו אלא מחמת איש אחד. אבל כשיהיה ההכרע בשניים אפילו לרעות -- מטין על פיהם. ובמכילתא: הטייתך לטובה על פי עד אחד, ולרעות על פי שניים.

משרשי מצוה זו, לפי שנצטוינו להתדמות במעשינו למידות השם ברוך הוא, וממידותיו שהוא רב חסד, כלומר שעושה עם בני אדם לפנים משורת הדין, וגם אנחנו נצטוינו בכך שיהיה הזכות בדיני נפשות יותר על החיוב, לפי שהוא דבר שאין לו תשלומין.

ומשפטי המצוה בפרק רביעי מסנהדרין ("אחד דיני ממונות"), כמו שכתבתי למעלה במצות עשה של "אחרי רבים להטות". והעובר עליה וחייב ברוב המכריע באחד -- עבר על מצות מלך, וענשו גדול מאד, שגורם לאיבוד נפש שלא כדין.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/עז (עריכה)

שלא ילך אחד מן הדיינים אחר דעת דיין אחד גדול או אפילו אחר דעת הרוב, על צד שיאמינהו לחיוב או לזיכוי מבלי שיהיה הדבר מובן אצלו בשכלו. ואם הוא דין התלוי בגזרת הכתוב או מצד גזרה שווה או היקש, שיהא יודע אותו הוא, ולא יסמוך ויבטח על אחד מן הדיינים ולא על הרוב. שנאמר "ולא תענה על ריב לנטות(שמות כג, ב), רוצה לומר: לא תאמר על הריב דבר לנטות, כלומר מצד הנטיה לבד, אחר דברי דיין אחד גדול או אחר הרוב ולא מצד הבנתך. או שתרצה להחריש ממה שבלבך על הדין ולהטות אחר דבריהם -- לא תעשה כן. ולשון מכילתא (שם): "לא תענה על ריב לנטת" שלא תאמר "די לי שאהיה כרב פלוני" אלא אמור מה שלפניך. יכול אף דיני ממונות כן? תלמוד לומר "אחרי רבים להטות".

ובזה הלאו בעצמו נכלל שהמלמד (סנהדרין לד.) זכות בדיני נפשות לא יחזור וילמד חובה, כמו שאמר "לא תענה על ריב לנטות", כלומר לא יהיה דבריך להטות אותו לחובה. וכמו כן נכלל בו אין פותחין בדיני נפשות לחובה. ויבוא הפירוש כן "לא תענה על ריב לנטות" כלומר לא יהיה פתח דבריך להטות אותו לחובה, כי על כרחינו בתחילת הדין יש לנו לפרש אותו, שאי אפשר לומר שבכל הדין יזהיר שלא תענה בו לחובה שאם כן לא יהיה שום אדם נדון לעולם. וכמו כן שמענו מזה הלאו שאין (דף לו:) מתחילין בדיני נפשות מן הגדול אלא שלמטה הימנו יגיד תחלה דעתו, וזהו "לא תענה על ריב" כמו 'על רב', כי בלא יו"ד הוא נכתב, כלומר לא תענה על גדול אלא הוא יענה אליך, שאתה תדבר תחלה. והעניין הוא כדי שלא יסמכו על דברי הגדול.

כל אלה הדברים למדנו מ"לא תענה על ריב לנטות". ועניין זה מכוח חכמת התורה שיש להבין מדבר אחד ממנה כמה דברים, וזהו שאמרו זכרונם לברכה (אותיות דרבי עקיבא) שבעים פנים יש לתורה. ולפי שיודע אלהים כי העם מקבלי התורה בהתנהגם על הדרך שנצטוו בה יהיו נכונים אל החכמה ואל התבונה ויבינו בה הצריך להם אל הנהגת העולם, סתם להם הדברים במקומות, ומסר להם הפרוש על יד הסרסור הגדול אשר ביניהם ובינו ולא נתנה במלות רחבות יותר, לפי שכל מלותיה גזורות ומחויבות בחשבונן ובצורתן להיות ככה, כי מלבד משמעות מצותיה היקרות שאנו מבינין בה, נכללו בה חכמות גדולות ומפוארות, עד שהעלו רבותינו זכרונם לברכה גודל החכמה שהניח האל ברוך הוא בתוכה שאמרו עליה (בראשית רבה, א) שהביט הקדוש ברוך הוא בה וברא את העולם.

משרשי מצוה זו כמו שאמרנו תחילה שלא ילך אחד מן הדיינין אחר חבריו אלא יבין הדברים מעצמו. הטעם מפני שאפשר שמתוך כך יבוא הדין כולו לפעמים על דעת אחד מהם. הבן הדבר כי כן הוא. ולא רצה השם יתברך למסור דין נפש לדעת אחד. אבל בדין ממון שנתן להשבון, אין חוששין לכל זה ואפילו לשלושה מוסרין אותו לכתחילה על סמך דאי אפשר דליכא בהו חד דגמיר. ושאר הדברים שנלמדו ממנו, כגון מלמד זכות שלא ילמד חובה ושאין פותחין לחובה ואין מתחילין מן הגדול, כל זה לחמלת השם יתברך על בריותיו, כאדם החומל על בניו דרך משל, כמו שכתוב "בנים אתם ליי אלהיכם וגו'(דברים יד, א). והגע עצמך על דרך משל: אם יוליד איש מאה, ובנה להם עיר והושיבם שם, וראה שלא יתקיימו בישוב אלא אם כן יגזור עליהם שכל המכה רעהו יענש בממונו ואם ימיתהו יומת, וקם האחד ועבר על גזרתו – אם ימחל לו הרי הישוב בטל, שלא תישאר מורא על הנשארים. מה יש לו לעשות ואל יראה במות בנו השני? יחזור על כל פנים בכל צד שיוכל לפטרו מן הדין. אם יוכל מוטב, ואם אי אפשר בשום צד, יצווה להמיתו כדי לקיים ישוב האחרים. וכן הדבר הזה, והבינהו.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין יז.) שאם פתחו כולם לחובה שפטור, ואם המזכין והמחייבים שוים (דף מא.) שמוסיפים עליהם, ועד כמה מוסיפין, ואם אומר אחד איני יודע מה יהא בכך, ומה שאמרו שהמלמד זכות אינו חוזר ומלמד חובה דוקא בשעת משא ומתן נאמר, אבל בגמר דין חוזר להמנות עם המחייבין. ואם פתח אחד ואמר יש לי ללמד חובה ונשתתק או מת שהוא כמי שאינו יודע, והמזכה ומת רואין אותו בגמר דין כאילו הוא במקומו, ותלמיד הבא ללמד חובה משתקין אותו, ואם אמר ללמד זכות מעלין אותו עם סנהדרין, ואם יש ממש בדבריו שומעין לו ואינו יורד משם לעולם, ואם אין ממש בדבריו אינו יורד משם כל אותו היום דרך מוסר, והנדון בעצמו שאמר יש לי ללמד על עצמי זכות שומעין לו, והוא שיש ממש בדבריו, ויתר פרטיה -- מבוארים בפרק שביעי מסנהדרין ("ארבע מיתות").

ונוהגת מצוה זו בזכרים אבל לא בנשים, שאינן דנות, כמו שאמרנו למעלה בהרבה מקומות. ואל יקשה עליך מה שכתוב בדבורה הנביאה "היא שפטה את ישראל(שופטים ד, ד), שאפשר לנו לתרץ שלא היה הדין נחתך על פיה, אבל היתה אשה חכמה ונביאה והיו נושאין ונותנין עמה אפילו בדברים של איסור והיתר ודינין גם כן, ולכן כתוב עליה "והיא שפטה את ישראל" וכו'. או נאמר שקבלוה עליהם ראשי ישראל ואחריהם כל אדם לדון על פיה, דבקבלה ודאי הכל כשרים (כתובות נו.) דכל תנאי שבממון קיים. ומכל מקום כל זה שאמרנו שאינן דנות, הוא כדעת קצת המפרשים וכדעת הירושלמי (סנהדרין פ"ג ה"ט) שכן נמצא שם מפורש. אבל לדעת קצת מן המפרשים, כשרות הן לדון. ואמרו כי מקרא מלא הוא שנאמר והיא שפטה. ומה שאמרו בסנהדרין (דף לד:) דכל שאינו כשר להעיד אינו כשר לדון, ונשים ודאי אינן כשרות להעיד כדמוכח שם, אפשר שיאמרו לפי דעתם זה לפי שאין למדין מן הכללות (עירובין כז.). והנראה מן הדברים ומן הסברא שאינן בתורת דין, כדאיתא בירושלמי וכדמשמע לפי גמרין דרך פשיטות.

ונוהגת מצוה זו בארץ ישראל בלבד, שאין דנין דיני נפשות אלא שם. והעובר על זה ולא רצה ללמד בדין מה שרואה בדעתו וסומך על חבריו, או שפתח לחובה, או שחזר ולמד חובה אחר הזכות, או גדול שפתח תחלה -- עברו על לאו, ואין לוקין עליו, לפי שאין בו מעשה.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/עח (עריכה)

לנטות אחרי רבים והוא כשיפול מחלוקת בין החכמים בדין מדיני התורה כולה. וכמו כן בדין פרטי, כלומר בדין שיהא בין ראובן ושמעון על דרך משל, כשתהיה המחלוקת בין דייני עירם שקצתם דנין לחיוב וקצתם לפטור, לנטות אחר הרוב לעולם, שנאמר "אחרי רבים להטות(שמות כג, ב). ובביאור אמרו זכרונם לברכה (חולין יא.) רובא דאורייתא. ובחירת רוב זה לפי הדומה הוא בששתי הכיתות החולקות יודעות בחכמת התורה בשוה, שאין לומר שכת חכמים מועטת לא תכריע כת בורים מרובה ואפילו כיוצאי מצרים, אבל בהשוית החכמה בקרוב, הודיעתנו התורה שריבוי הדעות יסכימו לעולם אל האמת יותר מן המיעוט. ובין שיסכימו לאמת או לא יסכימו לפי דעת השומע, הדין נותן שלא נסור מדרך הרוב.

ומה שאני אומר כי בחירת הרוב לעולם הוא בששתי כתות החולקות שוות בחכמת האמת, כי כן נאמר בכל מקום חוץ מן הסנהדרין, שבהם לא נדקדק בהיותם חולקין אי זו כת יודעת יותר אלא לעולם נעשה כדברי הרוב מהם. והטעם לפי שהם היו בחשבון מחיב מן התורה, והוא כאילו צותה התורה בפירוש אחר רוב של אלה תעשו כל עניניכם, ועוד שהם כולם היו חכמים גדולים.

משרשי מצוה זו שנצטוינו בזה לחזק קיום דתנו, שאילו נצטוינו קיימו התורה כאשר תוכלו להשיג כוונת אמיתתה, כל אחד ואחד מישראל יאמר דעתי נותנת שאמיתת ענין פלוני כן הוא, ואפילו כל העולם יאמרו בהפכו לא יהיה לו רשות לעשות הענין בהפך האמת לפי דעתו, ויצא מזה חורבן שתעשה התורה בכמה תורות, כי כל אחד ידין כפי עניות דעתו. אבל עכשיו שבפירוש נצטוינו לקבל בה דעת רוב החכמים -- יש תורה אחת לכלנו והוא קיומנו גדול בה ואין לנו לזוז מדעתם ויהי מה. ובכן בעשותנו מצוותם, אנו משלימין מצות האל, ואפילו אם לא יכונו (יבואו) לפעמים החכמים אל האמת חלילה -- עליהם יהיה החטאת ולא עלינו. וזהו הענין שאמרו זכרונם לברכה בהוריות (דף ב.) שבית דין שטעו בהוראה ועשה היחיד על פיהם, שהם בחיוב הקרבן לא היחיד כלל, זולתי בצדדים מפורשים שם.

דיני המצוה, כגון החילוקים שיש ברוב זה בין דיני ממונות לדיני נפשות; שבדיני נפשות צריך שיהא הרוב יותר ניכר, וכמה אנשים צריכים לדיני נפשות מחמת שאנו מצווין לעשות כדברי הרוב, ואין ראוי להמית איש אחד בשני דיינים שהם רוב כנגד אחד. וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין לז.) שצריכין גם כן אלו העושים רוב בדיני נפשות להיות סמוכין, והסמיכה עדות להם שהם חכמים ונבונים ושלמים שראויים לעשות כל דבר על ידם. ולא נמית אנשים על פי אנשים חסרי חכמה פן יטעו בדין, ולמיתה אין תשלומין, ושבדיני נפשות המלמדים זכות אין חוזרין ומלמדין חובה, ובדיני ממונות אינו כן, ושפותחין בזכות בדיני נפשות, והנה נסתלק הפותח בכך מכת המחייבת, ושהכל מלמדין זכות, בין רב בין תלמיד. ויתר פרטיה מבוארים בסוף סנהדרין.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות, והעובר עליה ולא נטה אחריהם -- בטל עשה וענשו גדול מאד, שהוא העמוד שהתורה נסמכת בו.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/עט (עריכה)

שלא יחמול הדיין על החלש והדל בשעת הדין אלא שידין דינו לאמיתו, לא על צד החמלה עליו, אבל ישוה בין העשיר והדל, להכריחו לפרוע מה שהוא חייב, שנאמר "ודל לא תהדר בריבו(שמות כג, ג). ונכפל זה העניין במקום אחר, שנאמר "לא תשא פני דל(ויקרא יט, טו). ולשון ספרא (שם) שלא תאמר עני הוא זה, ואני והעשיר חייבים לפרנסו, אזכנו ונמצא מתפרנס בנקיות, תלמוד לומר "לא תשא פני דל".

ושורש המצוה ידוע, שהשכל מעיד בהשוויית הדין, שדבר ראוי וכשר הוא.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים. והעובר עליה והשווה הדין לחמלתו על הדל -- עבר על מצות מלך. ואין בה מלקות, שאין בה מעשה.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/פ (עריכה)

מצות פרוק משא[עריכה]

להסיר המשא מעל הבהמה שיגעה במשאה בדרך, שנאמר (שמות כג ה) כי תראה חמור שנאך וגו'. השונא זה, פרושו ישראל. ואף על פי שכתוב (ויקרא יט יז) לא תשנא את אחיך בלבבך, דהינו ישראל, אמרו חכמים (פסחים קיג ב) שענין זה הוא כגון שראהו עובר עברה ביחיד והתרה בו ולא חזר, שזה מותר לשנאותו. ומה שאמר חמור -- לאו דוקא חמור, אלא כל בהמה, אלא שדבר הכתוב בהווה, שהחמורים למשא. וכתיב (שמות כג ה) עזב תעזב עמו, כלומר עזרהו, מלשון (נחמיה ג ח) ויעזבו ירושלים, שהוא מלשון חזק.

משרשי המצוה, ללמד נפשנו במדת החמלה שהיא מדה משבחת, ואין צריך לומר שחובה עלינו לחמול על האיש המצטער בגופו, אלא אפילו (על) המצטער באבדת ממונו, מצוה עלינו לחמול עליו ולהצילו.

דיני המצוה, כגון (ב"מ לב, ב) אם הבהמה של גוי ומשאוי של ישראל או בהפך, ודין הפוגע באוהבו ישראל ובשונאו, שמצוה בשונא לכף היצר, ואפילו אוהב לפרק ושונא לטעון. ושונא זה אינו כשונא שזכרנו מחמת עבירה אלא שאין לבו שלם עמו. ופירוש "כי תראה" מאימתי הוא החיוב, ושערו חכמים ‏[118] שהוא אחד משבעה ומחצה במיל וזהו ריס. אבל רחוק מזה השיעור, אין חייב להטות הדרך אליו, והעושה לפנים מן השורה, תבוא עליו ברכה. ודין ‏[119] זקן או נכבד ואינה לפי כבודו שהכל נדון לפי מה שיהא עושה בשלו, ודין ‏[120] פריקה בחנם וטעינה בשכר, ושמדדה ‏[121] עמו עד פרסה, ונוטל שכר על הלויה, כמו שמבואר הכל בפרק שני ממציעא[122].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות. והעובר עליה, בטל עשה, ומראה בעצמו מדת האכזריות שהוא מדה מכערת. וכל שאינו מרחם, אין מרחמין עליו מן השמים (שבת קנא ב), שאין ראוי גופו לקבלת הרחמנות.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/פא (עריכה)

שלא להטות הדין על אחד מבעלי הדין כשידע שהוא רשע בעל עבירות, שנאמר "לא תטה משפט אביונך בריבו(שמות כג, ו). ופירושו שהוא אביון במצוות, שאין במשמע שיהא אביון בממון שאין צריך לומר שלא יטו עליו הדין לגזול ממנו בעניו. אלא נצטוינו שאף על פי שהוא רשע, לא יאמר הדיין: "הואיל ורשע הוא אטה עליו את הדין". כי המשפט ברשעים לאלהים הוא ולא לך. וכן הוא במכילתא (על שמות כג, ו): רשע וכשר עומדין לפניך בדין, שמא תאמר וכו'.

שורש השוויית הדין בכל אדם – דבר מושכל הוא.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים אבל לא בנקבות, שאינן דנות. ועובר עליה והטה הדין על הרשע, עבר על מצות מלך.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/פב (עריכה)

שלא יהרגו בית דין הנדון כי אם בעדים מעידין על אותו עניין שהוא נהרג עליו, שראוהו שעשה אותו בעיניהם ממש, [לא] שיעידו עליו מצד אותות חזקות. ועל זה נאמר "ונקי וצדיק אל תהרג(שמות כג, ז), כלומר היזהר עד מאוד לבל תהרוג אדם שיהא באפשרות שלא עשה מה שאמרו עליו שעשה. וכן הוא מפורש במכילתא שאמרו שם (שמות כג, ז): ראוהו רודף אחר חברו להרגו והתרו בו אם הרגת אותו תיהרג, והעלימו עיניהם שלא ראו בהכותו אותו, ומצאוהו מיד הרוג ומפרפר והסייף מנטף דם מיד ההורג. שומע אני יהא חייב. תלמוד לומר "ונקי וצדיק אל תהרג" -- הרי שמפני שהעלימו עיניהם בעת ההכאה, נפטר זה.

וכשר הדבר וראוי להיות כן, שאילו התורה התירה להקים גבולי העונש באפשרות הקרוב -- יצא מן העניין לפעמים להקים גבולי העונש באפשרות רחוק עד שנמית בני אדם לפעמים על מה שלא עשו, כי יש לאפשרות רוחב גדול. ודע זה והבינהו כי דבר ברור הוא. ולפיכך סגר יתעלה זה השער וצוה אותנו על זה, וכל פקודי השם יתברך ישרים (תהילים יט, ט).

ועוד נכלל בכלל לאו זה מי שהעידו עליו שני עדים שראוהו שעבר עבירה אחת כגון שהאחד מעיד שעשה מלאכה בשבת והאחד מעיד שעבד עבודה זרה, שזה אינו נדון בעדותן, שנאמר "ונקי וצדיק אל תהרג". וכן אמרו זכרונם לברכה (מכילתא שם), היה אחד מעידו שראהו עובד לחמה ואחד ללבנה שומע אני יצטרפו, תלמוד לומר "ונקי וצדיק אל תהרג".

שורש המצוה נגלה הוא כמו שאמרנו.

דיניה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (מכות ו:) שאין עדותן מצטרפת אפילו מעידים בעברה אחת עד שיראו שניהם כאחד. ועוד שיהיו רואין זה את זה בשעת המעשה, להוציא אם האחד ראהו מחלון זה והאחד מחלון אחר ואין יכולים לראות זה את זה, ושהמתרה מצרפן אם רואה שניהם, ויתר פרטיה בסנהדרין.

ונוהגת בארץ ישראל בזכרים, לפי שבהם המשפט כמו שאמרנו כמה פעמים, אבל לא בנקבות, לפי שאינן דנות. והעובר עליה ודן על פי עדות שאינה מכוונת כמו שאמרנו -- עבר על מצות מלך, ועונשו גדול מאד שגורם להרג נפשות שלא כדין.

והרמב"ן זכרונו לברכה (סהמ"צ ל"ת ר"צ) חשב זה המקרא בשני לאוין לענין אחר, והוא שנפטר בדיני נפשות בצדדין שנחייב בדיני ממונות. וסמך על מה שאמרו בגמרא סנהדרין (דף לג:) תנו רבנן: מנין ליוצא מבית דין חייב, ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות, שמחזירין אותו? שנאמר "ונקי וצדיק אל תהרוג", כלומר וזה נקי הוא, דשמא זה ילמד שהוא נקי. ומנין ליוצא מבית דין זכאי, ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה, שאין מחזירין אותו? תלמוד לומר "וצדיק אל תהרג", וזה צדיק הוא, שכבר יצא צדיק. הנה ידקדקו המקרא לשני לאוין. וכל עניינים אלה מן השורש שכתבתי, שרצה האל שנהפוך בכל זכות הנדון שמא עשה תשובה ונחם על רעתו שעשה ויהיה ממיישבי עולם, והוא ברוך הוא חפץ בישובו.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/פג (עריכה)

שלא יקח הדיין שוחד מבעלי הדין אפילו לדון דין אמת, שנאמר "ושוחד לא תקח(שמות כג, ח). ונכפל הלאו בתורה בזה העניין במקום אחר (דברים טז יט). וכן אמרו בספרי (שם) "לא תקח שחד", אפילו לזכות זכאי ולחייב חייב.

משרשי המצוה שנאסר עלינו לקח השוחד אפילו לדון את הדין לאמתו כדי להסיר מבינינו ההרגל הרע, פן נבוא מתוך כך לדון בשוחד דיני שקר. ודבר ברור הוא, אין צריך מופת.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (פ"כג מהל' סנהדרין) שהנותן והמקבל עוברין בלאו; הנותן משום "ולפני עור(ויקרא יט, יד) והמקבלו שהוא בכלל ארור וחייב להחזירו, ושאסור לדיין להגדיל מעלתו לכונה כדי להרבות שכר לסופריו, ושאפילו שוחד דברים אסור לקח, אלא יראה עצמו כאילו אינו משים לבו כלל אל הדברים אם אולי יכבדוהו בעלי הדין בדברים. כללו של דבר, אסור לדיין לקבל הנאה מבעלי הדין כלל בשביל דיניו. אבל אם הדיין הוא בעל מלאכה התירו לו חכמים לשאול מבעלי הדין שכר בטלתו ממלאכתו בעוד שיעסוק בדינם, והוא שיהא הדבר ניכר שהוא שכר הבטלה בלבד ולא יותר, ויטול משניהם בשווה. ויתר פרטיה בסנהדרין.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים, שהם דנים. והעובר עליה וקבל שוחד, עבר על מצות מלך, ואינו לוקה לפי שנתן להשבון.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/פד (עריכה)

מצות שמטת קרקעות[עריכה]

להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה השביעית שהיא נקראת מפני המעשה הזה שנתחיבנו בה 'שנת השמיטה', ויזכה בפרותיה כל הרוצה לזכות, שנאמר (שמות כג יא) "והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה כן תעשה לכרמך לזיתך". ולשון מכילתא (שם) והלא הכרם והזית בכלל היה, כלומר שראש הפסוק שאמר תשמטנה ונטשתה יכלל כל מה שיצמח בארץ, בין פירות אילן או פירות אדמה, ולמה פרט הכתוב שני אלה? להקיש לכרם שאר מיני אילן, ללמד שכמו שיש בכרם עשה ולא תעשה, שהרי בפירוש נכתב עליו (ויקרא כה ה) ואת ענבי נזירך לא תבצור, כמו כן כל שאר האילן יש בהן עשה ולא תעשה. ולפיכך פרט כרם וזית, ללמד על ענין זה, כי כונת הכתוב דלאו דוקא כרם וזית לבד, אלא הוא הדין לכל שאר פרות האילן, אלא שהזכיר אחד מהם והוא מלמד לכולן, שזה מן המדות שהתורה נדרשת בהם. ומצוה זו שהיא להפקיר כל פרותיה והמצוה האחרת שצונו האל לשבת בה, כמו שכתוב בכי תשא (שמות לד כא) בחריש ובקציר תשבת -- קשר אחד להן.

משרשי המצוה, לקבוע בלבנו ולציר ציור חזק במחשבתנו ענין חדוש העולם כי (שמות כ יא) ששת ימים עשה יי את השמים ואת הארץ וביום השביעי שלא ברא דבר, הכתיב מנוחה על עצמו. ולמען הסיר ולעקור ולשרש מרעיוננו דֵבַר הקַדמות אשר יאמינו הכופרים בתורה ובו יהרסו כל פנותיה ויפרצו חומותיה, באה חובה עלינו להוציא כל זמננו יום יום ושנה שנה על דבר זה למנות שש שנים ולשבת בשביעית, ובכן לא תפרד לעולם הענין מבין עינינו תמיד, והוא כענין שאנו מונין ימי השבוע בששת ימי עבודה והשביעי יום מנוחה. ולכן צוה ברוך הוא להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה זו מלבד השביתה בה כדי שיזכור האדם כי הארץ שמוציאה אליו הפירות בכל שנה ושנה לא בכחה וסגולתה תוציא אותם, כי יש אדון עליה ועל אדוניה, וכשהוא חפץ מצוה עליו להפקירם.

ועוד יש תועלת, נמצא בדבר לקנות בזה מדת הותרנות, כי אין נדיב כנותן מבלי תקוה אל הגמול. ועוד יש תועלת אחר, נמצא בזה שיוסיף האדם בטחון בשם יתברך, כי כל המוצא עם לבבו לתת ולהפקיר לעולם כל גידולי קרקעותיו ונחלת אבותיו הגדלים בכל שנה אחת ומלמד בכך הוא וכל המשפחה כל ימיו, לא תחזק בו לעולם מדת הכילות הרבה ולא מיעוט הבטחון.

מדיני המצוה מה הן הדברים מעבודות הארץ שהן לנו בחיוב שביתה זו מן התורה, כגון זריעה, זמירה, קצירה, בצירה, ואשר הן אסורות מדרבנן, כגון מזבל וחופר, ועבודות שבאילן כגון חותך ממנו יבלת, פורק ממנו עלין או בדין יבשים, מאבק באבק, או מעשן תחתיו להמית התולעת, סך הנטיעות, קוטם, או מפסג האילנות, ומה שהתירו לעשות כגון סוקרין בסקרא, ועודר תחת הגפנים, ודין עבודת בית השלחין, ושלא יעשה אשפה בתוך שדהו עד שיעבר זמן הזבול ואחר כך שתהא גדולה ולא יהא נראה כמזבל, ושעוריה ממאה וחמשים סאה זבל ולמעלה. ומה שאמרו (מוע"ק ג ב) שהחיוב להמנע מעבודת הארץ שלשים יום קודם שנה שביעית והיא הלכה למשה מסיני.

ודין שדה אילן כמה זמן אסור בעבודה משנה ששית, ומהו נקרא שדה אילן, ואיסור הברכה והרכבה, מה יהא בנטיעותיו, ופירות שביעית מה דינן, דכל שהוא מיוחד למאכל אדם, כגון חטים ושעורים ופרות, אין עושין ממנו מלוגמא או רטיה, שנאמר בהן "לאכלה". ושאינו מיוחד למאכל אדם, כגון קוצים ודרדרים, עושין ממנו מלוגמא לאדם ולא לבהמה. ושאינו מיוחד לאדם ולבהמה, כגון פואה ואזוב וקורנית, הרי הוא תלוי במחשבת האדם; חשבן לאכילה -- דינן כמאכל, חשבן לעצים -- דינן כעצים. ויתר רבי פרטיה כולן מבוארין במסכת הבנויה על זה והיא מסכת שביעית[123]

ונוהגת בזכרים ונקבות בארץ ישראל בלבד, ובזמן שישראל שם, שנאמר עליה (ויקרא כה ב) "כי תבאו אל הארץ". ומדרבנן נוהגת אפילו בזמן הזה בארץ דוקא. וכל מקום ‏[124] שהחזיקו בו עולי בבל עד כזיב ולא כזיב בכלל אסור בעבודה, וכל הספיחים הצומחין שם אסורים באכילה, כי הם קדשו המקומות שהחזיקו בהם כבר עולי מצרים ולא עולי בבל, שהן מכזיב ועד הנהר ועד אמנה, אף על פי שהן אסורין היום מדרבנן בעבודה בשביעית שהחמירו בהן, הספיחין שצומחין שם מותרין באכילה, אחר שלא נתקדש בעולי בבל. ומן הנהר ואמנה והלאה מותר בעבודה.

סוריא, והוא מן המקומות שכבש דוד קודם שנכבשה ארץ ישראל כולה, וזהו הנקרא לרבותינו זכרונם לברכה ‏[125] כבוש יחיד, והארץ הזאת היא כנגד ארם נהרים וארם צובה כל יד פרת עד בבל, כגון דמשק ואחלב וחרן ומקומות אחרים סמוכין לאלו, אף על פי שאין שביעית נוהגת בהן מן התורה, גזרו בהן שיהיו אותן המקומות אסורין בעבודה כארץ ישראל. אבל ‏[126] עמון ומואב ומצרים ושנער -- אף על פי שהן חייבין במעשר -- אין שביעית נוהגת בהן, וכל שכן שאין נוהגת בשאר חוצה לארץ.

והעובר עליה ונעל כרמו או שדהו בשביעית או אסף כל פרותיו לביתו בזמן שישראל על אדמתן, בטל עשה. ומכל מקום מותר לאסוף מהן מעט מעט לבית לאכול, ובלבד שתהא יד הכל שוה בהן כאילו אין לקרקע בעלים ידועים.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/פה (עריכה)

לשבות ממלאכה ביום השבת, שנאמר "וביום השביעי תשבות(שמות כג, יב).

כל ענינה כתוב למעלה בלאו הבא על זה. ונכפלה מצות שבת עד י"ב פעמים.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/פו (עריכה)

שלא נישבע בשם עבודה זרה ואפילו לעובדיה, ולא נשביע לגוי בה, שנאמר "ושם אלהים אחרים לא תזכירו(שמות כג, יג). ובכלל ההזכרה שמענו בין נשבע בין משביע. ויש מפרשין שעיקר לאו זה אינו בא אלא בעוסק עם הגוי ביום אידו ומרויחו, דאזיל ומודה וקא עבר על "לא תזכירו", כלומר שלא יזכרוה אחרים על דרך האסורה להם, דהיינו על דעת לעבדם, שהוא אסור אף להם מן התורה, שבני נח מוזהרים על עבודה זרה. ועוד הוסיפו זכרונם לברכה הרחקה ואמרו בסנהדרין (דף סג:) שלא יאמר אדם לחברו שמור לי בצד עבודה זרה פלונית.

משרשי המצוה להרחיק כל עניין עבודה זרה, בין במעשה בין בדיבור, עד שלא יעלה זכרה בלבבנו לעולם. והשגיחו רבותינו זכרונם לברכה ואמרו שבארבעים וארבעה מקומות הזהירתנו התורה עליה לרוב מיאוסה, צא וחשב.

מדיני המצוה מה שאמרו שאפילו להזכיר שם עבודה זרה שלא בדרך שבועה אסור, ושכל עבודה זרה הכתובה בספרי הקודש מותר להזכיר שמה, כגון פעור (במדבר כג, כח) ובל ונבו (ישעיה מו, א) וכיוצא בהן, ושאסור לגרום לאחרים שידרו ושיקיימו בשם עבודה זרה, אבל אינו לוקה אלא הנודר והמקיים בשמה, דהיינו הנשבע בעצמו ולא המשביע, ואף על פי שהמשביע כמו כן בכלל הלאו הוא לפי דעת הרמב"ם ז"ל. ויתר פרטיה מבוארים בפרק שביעי מסנהדרין.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות. והעובר עליה ונשבע בדבר מכל הנבראים שיאמינו בם הכופרים הסכלים על צד הגדולה, חייב מלקות. כן כתב הרב זכרונו לברכה, ואף על פי שאין בו מעשה בזה, מרוב חומר עבודה זרה הוא.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/פז (עריכה)

שלא להדיח בני ישראל אחר עבודה זרה[עריכה]

שלא יקרא אדם בני אדם לעבוד עבודה זרה ויזרז אותם על כך, ואף על פי שזה הקורא לא יעבדנה ולא יעשה לה פעולה מן הפעולות רק הקריאה לבד, וזהו הנקרא 'מדיח'. וכן אמרו בסנהדרין (דף סג:) ""לא ישמע על פיך" - אזהרה למדיח". וכן אמרו במכילתא.

שורש המצוה ידוע.

דיניה בפרק עשירי מסנהדרין. ומי שלא הדיח בענין זה אלא אדם אחד, אינו נקרא מדיח אלא מסית, ובסדר ראה אנכי נכתב אזהרת מסית בעזרת השם. אבל כשמדיח שני אנשים או יותר נקרא מדיח.

וזה שאתה מוצא כל הרחקות אלו בעבודה זרה וגודל העונש בה עד שנכפלה בארבעים וארבעה מקומות בתורה, ושתכנה התורה לשם ברוך הוא קנא על עובדיה -- אל יעלה בלבך שקנאת האל והרחקות אלו נכתבו זולתי מצד העובדים, כי השם ברוך הוא וברוך שמו בין שיעבדו אותו בני אדם או יעבדו מלאך או גלגל או כוכב או אחד מכל ברואיו אין שום צד תוספת וגרוע נופל בזה בכבודו ברוך הוא, כי תכלית הכבוד וההוד לא נוסף ולא נגרע בשביל דבר, אף כי שמעשיו אנחנו פעלותיו אנשי הגופות. אך תדע באמת כי כל ענינים אלה נאמרים על צד המקבלים, יאמר כי בעת שהאדם מוציא עצמו לגמרי ומתפשט מאמונת השם ברוך הוא ומוליך גופו ומתפיס מחשבותיו אחרי ההבל, לא יהיה ראוי כלל להניח בו שום ברכה ושום טובה, אבל יהיה ראוי להניח עליו כל מה שהוא הפך הברכה, והוא הקללה והמארה והחלאים וכל רעות, כי הוא נתרחק תכלית הריחוק מכל גבולי הטוב, ועל כן לא תשיגהו כי אם רע מכל צדדיו.

ועל הדרך המשל יאמר עליו כאלו השם יתברך שהוא אדון הטוב נעשה לו לאויב ועצר ממנו כל הטובות, וכאילו הוא מקנא בו בהניחו עבודתו ועובד את אחרים. ואולם האל ברוך הוא לא יחייב לכל נברא ולא יקנא בבן אדם כי בידו להחזירם כולם עם כל שאר העולם כולו לתוהו ובוהו בהנחת חפצו בבטול כאשר בראם בהנחת חפצו בבריאה, אבל יכנה שמו ברוך הוא ב'קנא' על דרך מעשה בני אדם לפי שאין ביניהם שנאה גדולה כמי שמקנא באיש על שום דבר או מקנא באשתו בזנותה עם אחרים. ועל כן נכתבו בתורה דמיונות אלו אצלו ברוך הוא כדי שיכנס לאזן השומע ‏[127].

ונוהגת איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות. אבל דין העובר עליה בין איש ואשה שהם בסקילה, אינן אלא במקום הראוי למשפט שהיא הארץ הנבחרת.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/פח (עריכה)

לחוג ברגלים, והוא שנצטוינו לעלות לרגל למקדש שלוש פעמים בשנה, והן סמוך לפסח ושבועות וסוכות, כדי שנחוג שם, שנאמר "שלש רגלים תחוג לי בשנה(שמות כג, יד). וענין החגיגה הוא שנעלה שם בקרבן ונקריבהו שלמים לכבוד החג. ונכפלה מצוה זו פעמים בתורה, ואמרו זכרונם לברכה במסכת חגיגה (דף י:) שלוש מצוות נצטוו ישראל ברגל: חגיגה, ראיה, שמחה.

משרשי מצוה זו לפי שאינו בדין לבוא בידים ריקניות לפניו ברוך הוא. ואף על פי שהאמת כי אינו צריך דבר מידינו כמו שכתוב (תהלים נ יב) אם ארעב לא אומר לך, אף על פי כן בדמיון מחשבתינו אנחנו רואים כאילו נעמד לפניו. והאמת שהנפשות קרובות אל הטוב במקום ההוא יותר משאר מקומות ואור פני מלך נוגה עליהם שם. ועל כן ראוי לנו לעשות מעשה הקרבן בעת ההיא, כי בפעולת הקרבן נתכן לקבלת הטובה ותתעלה נפשותינו מעלה מעלה, כמו שנכתב בעזרת השם.

מדיני המצוה שאמרו זכרונם לברכה (פאה פ"א מ"א) שקרבנות אלו אין להן שיעור, אלא אפילו אחד יספיק, בין בהמה בין עוף, תור או גוזל, ושחייב לעלות לירושלים על כל פנים בקרבן בידו או בכסף שיקנה בו קרבן בירושלים, אבל בשוה כסף אינו פטור. ואם לא הקריב קרבנו ביום ראשון שיש לו תשלומין כל שבעה (חגיגה ט א), ובלבד שיהיה הוא שם ביום ראשון. ויתר פרטיה מבוארים במסכת חגיגה.

ונוהגת בזמן הבית בזכרים אבל לא בנקבות, ולא כל הזכרים (דף ב.) שחיגר וסומא אפילו באחת מעיניו וחולה וזקן וענוג הרבה שאינו יכול לעלות ברגליו, כולם פטורין, וכן טומטום ואנדרוגינוס ועבדים. אבל כל שאר הזכרים חייבים, ואפילו יש להם אומנות מכוער כגון (דף ד.) מקמץ ומצרף ועבדן, מטהרין גופן ומלבושן ועולין לפני השם יתברך והם מקבלין לפניו כשאר ישראל, שטינוף הנפש הוא הממאיס בני אדם לפני המקום ולא האמנות, כל זמן שעושין אותו בנאמנות.

והעובר עליה ונראה בעזרה ביום ראשון של חג ולא הביא קרבן -- בטל עשה, וגם עבר על לאו, שנאמר על זה (שמות כג טו) ולא יראו פני ריקם.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/פט (עריכה)

שלא נשחט שה הפסח בארבעה עשר בניסן בעוד שיהיה חמץ ברשותנו עד חצי היום, כמו שדרשו זכרונם לברכה (פסחים ה.) "אך - חלק", שנאמר "לא תזבח על חמץ דם זבחי(שמות כג, יח). ובא הפירוש בו לא תשחט שה הפסח ויהיה עדיין חמץ קיים ברשותך. ונכפלה זאת המניעה בלשון אחר בתורה. וגם כן שמענו בכלל הפירוש, שלא (דף יג:) יהיה חמץ אצל השוחט אותו ולא אצל הזורק דמו ולא אצל המקטיר חלבו ולא אצל אחד מבני חבורה הנמנין עליו (דף סג:).

משרשי המצוה לפי שקביעות זמן בכל העניינים הוא קיום עשייתן, ידוע הדבר אצל כל אדם. ועל כן בדבר הפסח, שהוא דבר גדול אצלנו בקיום הדת, כמו שכתבנו למעלה (במצוה כא), ציווה האל ברוך הוא שנעשה ענינו בסדר ובקביעות זמן לכל דבר ודבר מדבריו, ולא תבוא מצוה ממצוות עניין המועד הזה בגבול חברתה. ועל כן נזהרנו להשבית החמץ הנמאס בעינינו לשעתו תחלה ואחר כך להתחיל בקרבן הפסח שהוא התחלת שמחת המועד הטוב. ועוד אם שמענו טוב מזה נחזיק בו.

מדיני המצוה מה שאמרו (פסחים סא.) שזמן שחיטתו אחר חצות, ואם שחטו קודם חצות שפסול, ואף על פי שאחר חצות הוא זמנו, אינו נשחט לכתחלה אלא אחר תמיד של בין הערבים אחר שמקטירין קטורת של בין הערבים, גם לאחר שמיטיב את הנרות, ויתר פרטיה בפסחים. (פ"א מהל' קרבן פסח)

ונוהגת בזמן הבית בזכרים ובנקבות. והעובר עליה והניח מדעתו כזית חמץ ברשותו בשעת הקרבתו, אחד שוחט או זורק או מקטיר האימורין או אפילו אחד מכל בני החבורה הנמנין באכילתו – לוקה. והפסח כשר מכל מקום.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/צ (עריכה)

שלא להניח אמורים של פסח עד הבוקר שלא יקריבו אותן, והן נפסלין בשהייה זו ונקראין 'נותר', שנאמר "ולא ילין חלב חגי עד בקר(שמות כג, יח). והוא הדין לשאר אמורין ולשאר קרבנות. ולשון מכילתא (שם) "לא ילין חלב", בא הכתוב ללמד על החלבים שנפסלין בלינה. וכבר נכפלה זאת המניעה במקום אחר, שנאמר "ולא ילין לבקר זבח חג הפסח" (שם לד, כה).

משרשי המצוה כי כבוד הקורבן להקריבו בזמנו הקבוע אליו. והמעביר המועד נראה כמתייאש ומשליך הדבר אחרי גוו, ואיננו מתעורר ומתפייס כונותיו אל העבודה יפה, ומפני כן נפסלין בכך.

מדיני המצוה מה שאמרו (פסחים סד:) שמצוה להקטיר אמורי כל זבח וזבח בפני עצמו. ומה שאמרו (מנחות עב.) שמצות הקטרתן אחר שחיטה סמוך, ואם לא הקטירן כן, מקטירן כל הלילה עד שיעלה עמוד השחר. ודוקא כשחל ארבעה עשר בניסן להיות בשבת, שחלבי שבת קרבין ביום טוב, אבל אם חל ארבעה עשר בניסן בחול -- אין מקטירן בלילה, שאין מקטירין חלבי חול ביום טוב, דיום טוב עשה ולא תעשה ודוחה לאו דלא ילין. ויתר פרטיה בפסחים.

ונוהגת בזמן הבית בזכרים כהנים. והעובר ולא הקריבן, אינו לוקה לפי שאין בו מעשה.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/צא (עריכה)

מצות הבאת ביכורים[עריכה]

להביא בכורים למקדש, והוא הפרי הראשון שמתבשל באילן שחייבין אנו להביאו שם ולתנו לכהן, ולא כל האילנות במצוה זו מן התורה, אלא שבעת המינים בלבד שנשתבחה בהן ארץ ישראל, והם חטה, ושעורה, גפן, ותאנה, ורמון, זיתים ותמרים, שנאמר (שמות כג יט) ראשית בכורי אדמתך תביא וגו' ובא הפירוש שלא נאמר אלא על שבעה פרות אלו. ולפי הדומה, כי בדרך זו למדו זכרונם לברכה לומר כך, כי אחר שלא הזכירו כל פרות אחרים חוץ מאלו בתורה בשום מקום וצוונו ברוך הוא להביא מארצנו בכורי פירות סתם, באמת יש לדון כי על הפירות שהודיענו בתורה, שהן בארץ ישראל וששבחה בהן, על אותם צוונו. ואפשר כי יש לרבותינו ז"ל עוד הכרח הכתוב בענין, או שמא דברי קבלה הם. וכן היה דרכם להביא אותן. ‏[128] הסמוכין לירושלים מביאין אותן רכים, והרחוקין מיבשין אותן.

משרשי המצוה, כדי להעלות דבר השם יתברך על ראש שמחתנו, ונזכר ונדע כי מאתו ברוך הוא יגיעו לנו כל הברכות בעולם. על כן נצטוינו להביא למשרתי ביתו ראשית הפרי המתבשל באילנות ומתוך הזכירה וקבלת מלכותו והודאתנו לפניו, כי הפרות ויתר כל הטובה מאתו יבאו, נהיה ראוים לברכה ויתברכו פרותינו.

מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה ‏[129] שהן אסורין לזר כתרומה משנכנסו לירושלים, ומאיזה פירות מביאין מהם בכורים מדרבנן, ושניתנין הבכורים לאנשי משמר, ושטעונין כלי והוא לכהן אם הוא של עץ, ושלא יביאם אדם בערבוב אלא דרך נוי, כגון שמשים הוצין או עלין בסל בין כל מין ומין, ומקיף אשכלות ענבים לסל של תאנים על שפתו, ומביאין בידיהן תורים ובני יונה לכבוד הבכורים ונותנין אותם לכהנים, וכיצד היו מעלין אותן, והשמחה שהיו עושין עליהן המביאים אותם והיוצאים לקראתם, והמזמורים שהיו קוראין סמוך לעיר -- פרטיה מבוארים במסכת בכורים (פרק ג)‏[130].

ונוהגת בזמן הבית בזכרים, ובפירות ארץ ישראל וסוריא ועבר הירדן, אבל לא בפירות חוצה לארץ. והעובר עליה, בטל עשה.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/צב (עריכה)

שלא נבשל בשר בהמה בחלב, שנאמר "לא תבשל גדי בחלב אמו(שמות כג, יט). ובא הפירוש (חולין קיג.) דלאו דוקא גדי, אלא אפילו כל בשר בהמה במשמע. שאין לשון גדי אלא לשון בשר בהמה, והוציאו בלשון גדי לפי שהבשר דבר רך כגדי. ואיך אתה למד כן? ממה שאתה מוצא בכמה מקומות בתורה שכתוב גדי, והוצרך לפרש 'גדי עזים' -- הא למדת, שבמקום שנאמר 'גדי' סתם לאו דוקא גדי עזים, אלא אף כל בשר בהמה כיוצא בו במשמע.

משרשי מצוה זו לפי הדומה שהוא כעניין מה שכתבנו במצות מכשפה (מצוה סב) כי יש בעולם דברים שנאסר לנו תערובתן בסיבת העניין שאמרנו שם. ואפשר שתערובת הבשר עם החלב במעשה הבישול, יהיה סיבת איסורו מן היסוד ההוא. וקצת ראיה לזה לפי שבא האיסור לנו במעשה התערובת אף על פי שלא נאכלנו, שנראה בזה שאין איסורו מחמת נזק אכילתו כלל, רק שלא נעשה פעולת אותה התערובת ולהרחקת אותו עניין שאמרנו. והזהירנו גם כן במקום אחר שאם אולי נעשה התערובת, לבל נאכלהו ולא נהנה בו, להרחיק העניין. ואפילו אכלו מבלי שנהנה ממנו כלל - לוקה (פסחים כה.) מה שאין כן בשאר כל איסורי המאכלות. וכל זה מורה שיסוד טעמו הוא מחמת התערובת. וכעניין שאמרנו בכישוף, זה נאמר מתוך הדחק ועדיין אנו צריכים למודעי המקבל. והרמב"ם זכרונו לברכה (מורה נבוכים ג מ"ח) כתב בעניין טעם אחר ואמר כי יש עובדי עבודה זרה יעבדוה במעשה תערובת בשר עם חלב, ולכן הרחיקה התורה אותה התערובת. וכל זה איננו שווה לי (אסתר ה, יג).

דיני המצוה נכתוב בעזרת השם בקיצור כמנהגנו במצות איסור האכילה וההנאה (מצוה קיג) בסדר כי תשא.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ובישל בשר בחלב, ואף על פי שלא אכלו, לוקה.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/צג (עריכה)

שלא לכרות ברית לשבעה עממים וכן לכל עובד עבודה זרה[עריכה]

שלא נכרות ברית, כלומר שלא נבטיח באהבתנו אל העם הרע הכופרים שהם שבעה עממים שבתורה שהיו מחזיקים בארצנו טרם בואנו שם, והם החתי והאמרי וכו', שנאמר לא תכרות להם ולאלהיהם ברית, כלומר שלא נעשה עמהם שלום ונניח אותם לעבוד עבודה זרה.

משרשי מצוה זו, לאבד עבודה זרה וכל משמשיה מן העולם, ואלו השבעה עממין היו עיקר ע"ז ויסודה הראשון, ועל כן נעקרו מארצם. ונצטוינו לשרש אחריהם ולאבד זכרם לעולם וכמו שכתוב עליהם בתורה (דברים ז, ב) החרם תחרימם, והיא מצות עשה בסדר ואתחנן (מצוה תכה) ושם אאריך במצוה בעזרת האל, ונגיד סבת היות בעולם האומות הרעות למה, וכי מצוה זו בכלל המצות הנוהגות.

ומן האזהרה בהם נשמע אזהרה שלא לכרות ברית לכל עובדי ע"ז. אבל יש חילוק בין שבעה עממים לשאר האומות עובדי עבודה זרה,‏[131] ששאר האומות אם אין נלחמים עמנו אין מצוה עלינו להרגם, אלא שלא ישבו בארצנו עד שיעזבו עבודה זרה, ואלו השבעה עממים נצטוינו להרגם בכל מקום שנוכל להם, אלא אם כן יניחו עבודה זרה. והענין לפי שהם היו עיקר עבודה זרה ויסודה הראשון, כמו שכתבתי. וכל מי שבא לידו אחד מהם ויכול להרגו בלא סכנה ולא הרגו -- עובר בלאו. וזה שאמרנו עובדי עבודה זרה בשאין נלחמים עמנו שלא נהרגם -- דוקא עובדי עבודה זרה מן האומות, אבל ישראל עובד ע"ז כגון המינין והמשומדין והאפיקורוסין -- מצוה עלינו להרגם, לפי שהם מצרים לישראל, ומוטב יאבדו אלף כיוצא בם ולא ישראל אחד כשר.

מדיני המצוה, מה שאמרו שמקבלין אותן אם רצו לחזור בתשובה. ויתר פרטיה, מבוארים בסנהדרין. ‏[132]


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/צד (עריכה)

שלא לשכן עובדי עבודה זרה בארצנו, נאמר "לא ישבו בארצך פן יחטיאו אתך לי(שמות כג, לג).

משרשי המצוה מה שנגלה בכתוב, בשביל שלא נלמד מכפירתם.

דיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (עבודה זרה סד:) שאילו רצו להניח עבודה זרה אף על פי שעבדוה מתחילתן, שמותרים לשכון בארצנו. וזהו הנקרא 'גר תושב', כלומר שהוא גר לעניין שהותר לישב בארצנו. כמו שאמרו זכרונם לברכה (שם) אי זהו גר תושב? זה שקיבל שלא לעבוד עבודה זרה. ואם לא הניח עבודה זרה, אין צריך לומר שאין מוכרין לו קרקע שישכון בארצנו, אלא (דף כא.) אפילו להשכיר לו בית -- אסור כל זמן שישכור לדירה, לפי שמכניס שם עבודה זרה. אבל לסחורתו מותר, ובלבד שלא ישכיר לשלושה בני אדם, לפי ששלושה דבר קביעות הוא ואין ראוי לקבעם. וחילוק הדינים שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שיש בעניין זה בין בתים לשדות וכרמים, ובין סוריא לארץ ישראל, ויתר פרטיה מבוארים בסנהדרין ועבודה זרה.

ונוהגת בזכרים ונקבות בארץ. והעובר עליה ומכר להם קרקע או השכירו להם במקום שאינו רשאי עבר על מצות מלך, ואינו לוקה, לפי שאפשר למכור להם קרקע או להשכיר בלא עשיית מעשה.


הערות[עריכה]

  1. ^ (קידושין יד ב)
  2. ^ (פ"ד מהל' עבדים)
  3. ^ (בשאר הדפוסים כתוב האמת כי הרוצח מיתתו בסייף ומכה אביו ואמו מיתתו בחנק)
  4. ^ (סנהדרין פ"ז מ"ג)
  5. ^ (דף נב:)
  6. ^ (פ"א מהל' רוצח)
  7. ^ (עיין אבות פ"ג מ"ב)
  8. ^ (סהמ"צ שורש יד)
  9. ^ (עפ"י אבות ב א)
  10. ^ (ב"ק פג ב)
  11. ^ (שם פד א)
  12. ^ (שם פו ב)
  13. ^ (שם פז א)
  14. ^ (שם צא א)
  15. ^ (פ"ג מהל' חובל ומזיק ה"ה)
  16. ^ (פג, ב ; פד ב)
  17. ^ (ריש פרק החובל)
  18. ^ (חושן המשפט מת"כ עד תכ"ד)
  19. ^ (ירושלמי סנהדרין ג ט)
  20. ^ (כתובות סה ב)
  21. ^ (סנהדרין מט ב)
  22. ^ (סנהדרין נב ב)
  23. ^ (פ"יד מהל' סנהדרין)
  24. ^ (רש"י שם)
  25. ^ (בבא קמא ב ב)
  26. ^ (בבא קמא נד ב)
  27. ^ (שם כג ב)
  28. ^ (שם טו ב)
  29. ^ (שם ב א)
  30. ^ (שם מה ב)
  31. ^ (חושן המפשט שצא)
  32. ^ (בבא מציעא צא א)
  33. ^ (בבא קמא טו ב)
  34. ^ (סנהדרין עט ב)
  35. ^ (שם מד א)
  36. ^ (פ"ד מהל' מאכלות אסורות)
  37. ^ (בבא קמא נ ב)
  38. ^ (שם נג ב)
  39. ^ (שם נא א)
  40. ^ (שם)
  41. ^ (שם לא א)
  42. ^ (חה"מ שמח)
  43. ^ (פ"א מהל' גניבה)
  44. ^ (שם כד ב)
  45. ^ (שם יט ב)
  46. ^ (חושן משפט מ-שצ"ט עד תו)
  47. ^ (בבא קמא כב ב)
  48. ^ (שם סא ב)
  49. ^ (שם נט ב)
  50. ^ (שם סב ב)
  51. ^ (פ"יד מהל' נזקי ממון)
  52. ^ (ב"מ צד, ב)
  53. ^ (שם קח א)
  54. ^ (שבועות מט א)
  55. ^ (ב"ק קו ב)
  56. ^ [ח"ה רצא]
  57. ^ (ב"ק קו ב)
  58. ^ (שם קז א)
  59. ^ (שבועות לט ב)
  60. ^ (ב"ב לד א)
  61. ^ (כתובות יב א)
  62. ^ (ב"ק קיח א)
  63. ^ (שבועות מה א)
  64. ^ (שם לא ב)
  65. ^ (כתובות פה א)
  66. ^ (שם קי ב)
  67. ^ (ב"מ טו ב)
  68. ^ (גיטין מא א)
  69. ^ (שם מח ב)
  70. ^ (ב"מ לה א)
  71. ^ (שבועות לח ב)
  72. ^ (שם מד ב)
  73. ^ (גיטין יג ב)
  74. ^ (ב"ק ע א)
  75. ^ (שבועות מא ב)
  76. ^ (ב"מ יז א)
  77. ^ (ב"מ שם)
  78. ^ (שבועות מב ב)
  79. ^ (סנהדרין כט א)
  80. ^ (ב"ב כח א)
  81. ^ (שם קעו ב)
  82. ^ (שם לח ב)
  83. ^ (ב"מ קח א)
  84. ^ [ח"ה מפט עד צד וכו']
  85. ^ (שם עה, ב)
  86. ^ (ב"ק צח, ב)
  87. ^ (שם צט, ב)
  88. ^ (ב"מ ד, א)
  89. ^ (שם מב, א)
  90. ^ (שם לו, ב)
  91. ^ (שם)
  92. ^ (שכירות ב ה)
  93. ^ (דעת הראב"ד שם)
  94. ^ [שם מש"ג עד שי"ג]
  95. ^ (בבא מציעא צה, ב)
  96. ^ (שם פג, א)
  97. ^ (שם צז, א)
  98. ^ (כתובות לד ב)
  99. ^ (שם)
  100. ^ (ב"מ קג, א)
  101. ^ (ב"מ צז, א)
  102. ^ [ח"ה ש"מ עד שמ"ו]
  103. ^ (עי' דפוס לעמבערג שגרס בכ"ד)
  104. ^ (ב"מ לט ב, ע"ש)
  105. ^ (ח"ה סימן ש"ז)
  106. ^ (פ"ו מהל' דעות ה"י)
  107. ^ (פ"ו מהל' דעות)
  108. ^ (מצוה ז)
  109. ^ (רמב"ם ספר המצוות עשה קצז)
  110. ^ (שם ט, ב)
  111. ^ (ח"ה צז)
  112. ^ (ח"ד צז)
  113. ^ (פ"ב מהל' עבודה זרה ה"ז)
  114. ^ (בטור בחו"ה סי' תכה)
  115. ^ (משנה תרומות ג)
  116. ^ [פ"ג מה' תרומה]
  117. ^ (עי' תמורה ד א)
  118. ^ (פ"יג מהל' רוצח ושמירת נפש ה"ו)
  119. ^ (שם ל ב)
  120. ^ (שם לב א)
  121. ^ (שם לג א)
  122. ^ חושן המשפט סי' פד
  123. ^ (פ"ד מהל' שמיטה)
  124. ^ (שבועות ו א)
  125. ^ (פ"א מהל' תרומות)
  126. ^ (ידים ד ג)
  127. ^ (פ"ד מהל' עבודת כוכבים)
  128. ^ (משנה בכורים ג ג)
  129. ^ (מכות יט ב)
  130. ^ (פ"ד מהל' בכורים)
  131. ^ (גיטין מה, א)
  132. ^ יו"ד סי' קצא