בבא מציעא ד א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
תאמר בעדים שעל מה שכפר הוא נשבע אלא אמר רב פפא אתי מגלגול שבועה דעד אחד מה לגלגול שבועה דעד אחד שכן שבועה גוררת שבועה תאמר בעדים דממון קא מחייבי פיו יוכיח מה לפיו שכן אינו בהכחשה עד אחד יוכיח שישנו בהכחשה ומחייבו שבועה מה לעד אחד שכן על מה שמעיד הוא נשבע תאמר בעדים שעל מה שכפר הוא נשבע פיו יוכיח וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן שעל ידי טענה וכפירה הן באין ונשבע אף אני אביא עדים שעל ידי טענה וכפירה הם באין ונשבע מה להצד השוה שבהן שכן לא הוחזק כפרן תאמר בעדים שכן הוחזק כפרן ובעדים מי הוחזק כפרן והאמר רב אידי בר אבין אמר רב חסדא אהכופר במלוה כשר לעדות בפקדון פסול לעדות אלא פריך הכי מה להצד השוה שבהן שכן אינן בתורת הזמה תאמר בעדים שישנן בתורת הזמה הא לא קשיא רבי חייא תורת הזמה לא פריך אלא דקאמר ותנא תונא מי דמי התם למלוה אית ליה סהדי ללוה לית ליה סהדי דלא מסיק ליה ולא מידי דאי הוו ליה סהדי ללוה דלא מסיק ליה ולא מידי לא בעי רבי חייא לאשתבועי הכא כי היכי דאנן סהדי בהאי אנן סהדי בהאי ואפילו הכי משתבעי אלא כי איתמר ותנא תונא אאידך דרבי חייא איתמר דאמר ר' חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא נ' זוז והילך חייב מאי טעמא הילך נמי כמודה מקצת הטענה דמי ותנא תונא שנים אוחזין בטלית והא הכא כיון דתפיס [אנן סהדי דמאי דתפיס] הילך הוא וקתני ישבע ורב ששת אמר בהילך פטור מ"ט כיון דאמר ליה הילך הני זוזי דקא מודי בגוייהו כמאן דנקיט להו מלוה דמי באינך חמשים הא לא מודי הלכך ליכא הודאת מקצת הטענה ולרב ששת קשיא מתניתין אמר לך רב ששת מתניתין תקנת חכמים היא ואידך אין תקנת חכמים היא ומיהו אי אמרת בשלמא מדאורייתא הילך חייב מתקני רבנן שבועה כעין דאורייתא אלא אי אמרת מדאורייתא הילך פטור מתקני רבנן שבועה דליתא דכוותה בדאורייתא מיתיבי
רש"י
[עריכה]תאמר - בשבועה דעדים שאינו נשבע על מה שהעידו אלא על מה שלא העידו ועל כפירתו הוא נשבע ולא אהעדאתן ומנין לך להחמיר כל כך:
מגלגול שבועה דעד אחד - אם נתחייב לו שבועה ע"י עד אחד כדאמרינן והיתה עליו טענה אחרת שלא היתה מוטלת עליו שבועה מגלגלין אותה עם שבועה זאת ונשבע על שניהן דגלגול שבועה דאורייתא היא דילפינן לה בקדושין (דף כז:) מואמרה האשה אמן אמן הרי שעל מה שלא העיד העד הוא משביעו:
שכן שבועה גוררת שבועה - עד לא חייבו שבועה אלא על מה שהעיד והשבועה גוררת שבועה תאמר בעדים הללו שהחמשים שהעידוהו הם מחייבין אותו לשלם ואין כאן שבועה לגרור על ידה שבועה על השאר:
פיו יוכיח - מודה מקצת הטענה שעל מה שכופר ופיו לא הודה הוא נשבע:
טענה וכפירה - זה טוען וזה כופר הן באין לדין:
לא הוחזק כפרן - על מה שכפר אינו מוחזק כפרן שמא לא כיחש שהעד אינו נאמן להכחישו ולהחזיקו כפרן:
תאמר בעדים - שמאחר שכפר הכל והם העידו על החמשים הוחזק כפרן ולא נאמר נאמינהו על השבועה:
הכופר במלוה - בין על כולה בין על מקצת ובאו עדים והעידוהו עד שלא נשבע:
כשר לעדות - ולא אמרינן גזלן הוא והתורה אמרה (שמות כג) אל תשת רשע עד דכיון דמלוה להוצאה נתנה דלמא צריך להוציאה וסבר עד דהוה לי [זוזי] ופרענא ליה ואי מודינא ליה השתא יתבעני מיד אבל הכופר בפקדון אפילו על מקצת ובאו עדים והעידוהו פסול לעדות דמאי הוה ליה גבי פקדון לאשתמוטי נפשיה ושמא תאמר אבד ממנו ואשתמיט ליה עד דמשכח ליה לקמן בפירקין (דף ה:) מוקמינן בדאתו סהדי ואמרי ההיא שעתא בידיה נקיט ליה:
בתורת הזמה - לשלם קנס דכאשר זמם דעד אחד שהוזם פטור ופיו גבי הודאה כל שכן דלא שייכא הזמה כלל:
תאמר בעדים - אם הוזמו בחמשים שהעידו משלמין ממון:
תורת הזמה לא פריך - אינה חשובה לו פירכא דכיון דעד אחד ישנו בהזמה ליבטל עדותו בעדות שני עדים אם הוה לן למימר בעדים משום דישנן בהזמה לא יחייבוהו שבועה הוה לן למימר נמי בעד אחד לא יחייבהו שבועה דהא ישנו בהזמה ליבטל עדותו ואי משום דאין משלם קנס אין בזו יפוי כח להאמין עדותו:
אלא דקאמר ותנא תונא - אלא אם יש לך להשיב על דברי רבי חייא כך יש לך להשיב דקאמר ותנא תונא והביא ראיה לדבריו ממשנתינו מי דמי:
התם - בדרבי חייא:
למלוה אית ליה סהדי - דמסיק ביה חמשים:
ללוה לית ליה סהדי - באינך חמשים שאינו חייב לו עליה:
אי הוה ליה כו' - כגון אילו העידו העדים חמשים חייב וחמשים פרע בכה"ג לא הוה אמר ר' חייא דצריך לישבע על השאר:
מתני' כי היכי דאנן סהדי להאי - דחציה שלו:
אנן סהדי להאי - דחציה שלו ולמה הצריכוהו חכמים שבועה ש"מ טעמא לאו משום מקצת הטענה הוא כר' חייא ואינה שבועה דאורייתא אלא תקנת חכמים שלא יהא כל אחד הולך כו':
והילך - לא הוצאתים והן שלך בכ"מ שהם:
חייב - לישבע על השאר ולא אמרינן הני דקמודי ליה בגוייהו הואיל ואיתנהו בעינייהו כמאן דנקיט להו דמי אלא כשאר מודה במקצת הוא וחייב:
ותנא תונא כו' - קס"ד דלר' חייא טעמא דמתני' משום דאנן סהדי דמאי דתפיס דיליה הוא והוי כמנה לי בידך והלה אמר אין לך בידי כלום והעדים מעידים אותו שיש לו חמשים וכי אידך דרבי חייא דמחייב ליה שבועה דאורייתא:
והא הכא - דהך העדאת עדים אנן סהדי דמאי דתפיס האי הילך הוא שהרי בפנינו הוא:
וקתני - דמחייב שבועה אשארא וה"ה להודאה במקצת:
תקנת חכמים היא - ולא משום העדאת עדים וכדפרכינן לעיל כי היכי דאנן סהדי להאי אנן סהדי להאי:
אי אמרת בשלמא מדאורייתא חייב - כלומר גבי שבועה דאורייתא כגון בהודאה במקצת:
תוספות
[עריכה]עד אחד יוכיח שישנו בהכחשה ובהזמה. שפיר גרס הכא ובהזמה כיון שע"י הזמה דבורו בטל ואין להקשות מה לפיו שכן אינו משלם בהזמה תאמר בעדים שמשלמין בהזמה ואז לא יכול לומר עד אחד יוכיח. שמשלם כי מה שהעד אינו משלם כשהוא מוזם אינו חומרא אלא לפי שבעדותו אינו מחייבו ממון לכך הואיל ודיבורו בטל חשיב ישנו בהזמה ובסמוך על מה הצד פרכינן ליה משום דעל מה הצד פרכינן פירכא כל דהו ורבי חייא אפי' על מה הצד לא פריך ליה משום דמה שאינו משלם העד כשמוזם זהו גריעותו לפי שלא היה כח בעדותו לחייב ממון:
הצד השוה [שבהן] שע"י טענה כו'. וא"ת כופר הכל יוכיח שע"י טענה וכפירה פטור ויש לומר דבהצד השוה שבהן יש טענה חשובה דכשמודה מקצת או עד מכחישו נראה דמשקר ולכך יש שבועה:
ותנא תונא אאידך דר' חייא. אנן סהדי דמאי דתפיס האי כו' פרש"י כיון דהוי כהעדאת עדים משתבע מדרבי חייא קמייתא וקשה כיון דלא מצי לאוכוחי הך ברייתא דהילך אלא מכח קמייתא לימא ותנא תונא אקמייתא לכך י"ל דאנן סהדי לאו דוקא דמאי דתפיס מחשבינן ליה השתא טפי מהעדאת עדים וחשיב כאילו מודה ליה דדידיה הוא אך קשה דמ"מ איכא למיפרך דמתני' כי היכי דהאי מודה להאי האי נמי מודה להאי ואפ"ה קמשתבעי כדפריך אקמייתא ומאי תיקן וי"ל דהשתא נמי מוכח מכח טעמא דבסמוך אי הילך פטור לא הוי מתקני רבנן שבועה דליכא דכוותה באורייתא אבל לרבי חייא קמייתא כי נמי בהעדאת עדים פטור מתקני רבנן שבועה במתני' דחשיב הודאה במאי דתפיס חבריה ודוחק דלפ"ז הא דלא קאמר ותנא תונא אקמייתא משום דמאי דתפיס חשיב כהודאה וזו לא היתה פירכתו למעלה אלא מטעם כי היכי דאנן סהדי להאי כו':
ורב ששת אמר הילך פטור. נראה שהלכה כרב ששת דבפ' השואל (לקמן דף ק.) גבי עבד קטן פריך ועוד הילך הוא אך בספר חפץ משמע דהילך חייב [וע' תוס' ב"ב קכח: ד"ה הלכתא]:
וש"מ דהילך פטור. וא"ת יהא נאמן בשלש דמיגו דבעי אמר שתים וי"ל כיון דהילך פטור אם יאמר שתים הו"ל כופר הכל ואין אדם מעיז ולר"ע לא הוי עזות דמסייע ליה שטרא:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]יד א (מיי' פ"ב מהל' טוען ונטען הלכה ב'), טור ושו"ע חו"מ סי' צ"ב סעיף ד' ועי' בב"י:
טו ב מיי' פ"א מהל' טוען ונטען הלכה ג', סמ"ג עשין צה, טור ושו"ע חו"מ סי' פ"ז סעיף א', וטור ושו"ע חו"מ סי' ע"ה סעיף ו', [ רב אלפס כאן, ופ"ו דשבועות דף דש ]:
ראשונים נוספים
אלא תיתי מגלגול שבועה דעד אחד ונדחה גם זה. ואתינן לרבויה מפיו ועד אחד. ואמרי' הכי מה פיו שאין מחייבו קנס מחייבו שבועה עדים שמחייבין אותו קנס לא כל שכן.
ופרכינן מה לפיו שכן אינו בהכחשה כמו שפירשנו למעלה. עד אחד יוכיח שכן ישנו בהכחשה ומחייבו שבועה.
מה לעד אחד שכן על מה שהעיד עליו הוא נשבע תאמר בעדים שעל מה שכפר הוא נשבע פיו יוכיח שמשלם במה שהודה ונשבע על מה שכפר וחזר הדין וכו'. ופרכי' מי להצד השוה שבהן שכן לא הוחזק כפרן פי' אם כפר הלוה והעיד עליו עד אחד לא הוחזק כפרן שנאמר לא יקום עד אחד באיש וגו'. וכן אם כפר וחזר והודה לא הוחזק כפרן כדרבא דאמר רבא אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע תאמר בעדים שאם כפר ובאו עדים והעידו עליו [שחייב] שהוחזק כפרן ונפסל. ודחי' לה הכי וכי מי שכפר במלוה נפסל והאמר רב חסדא הכופר במלוה כשר לעדות והא דר' חייא מלוה היא ונדחית זו הפירכא. וחזרנו לפרך פירכא אחרת.
מה להצד השוה שבהן שכן אינו בתורת הזמה פיו כדאמרן למעלה. עד אחד אינו בתורת הזמה שהתורה אמרה ועשיתם לו כאשר וגו' וכיון שאין עדות עד אחד אלא לשבועה ואי אפשר להשביע העד זו השבועה נדחת תורת הזמה מעליו שאין אתה יכול לקיים ועשיתם לו כאשר זמם וגו' וכדתנן [בריש מכות] מעידים אנו באיש פלו' שהוא בן גרושה וכו' ולעולם אין תורת הזמה אלא בשנים ועד שיזומו שניהם. בוא וראה כיון דאמר רב [שם ג ע"א] עד זומם משלם לפי חלקו מקשי' עליה והתניא אין משלמין ממון עד שיזומו שניהן ותריצנא להא דרב באומר העדנו והוזמנו בבית דינו של פלו' ונתחייבנו ממון כי האי גוונא משלם אבל כשיוזם עד אחד אין שם תשלומין. ותנן נמי ור' שמעון אומר מה שנים אין נהרגין עד שיזומו שניהן אף שלשה עד שיזומו שלשתן. ופרקי' דלמא רבי חייא תורת הזמה לא פריך כלומר אין זו פירכא. פי' ר' חייא תורת הזמה לא פריך אמר לך רבי חייא לא נדחת תורת הזמה מעד אחד מפני כחו של עד אחד אלא מפני שעד אחד אינו בא אלא לשבועה וכשיוזם אינו יכול להשביעו השבועה שזמם לעשות לאחיו וכיוצא בו נדחית תורת הזמה בשני עדים שהעידו על כהן שהוא בן גרושה וכו'. ואתינן לאוקמה לדר' חייא כמתניתין ולא דמיא דהא מתני' כי היכי דאנן סהדי להאי דכל מה דתפיס בהאי טלית דידיה הוא הכי [נמי] אנן סהדי לאידך. ותוב מתני' במאי דמסהדי (שהרי) [סהדי] דהוא דיליה עליה נשבע ותופס. לאפוקי דר' חייא דעל מה שכופר הוא נשבע.
אלא אי איתמר והתנא שנאה על אידך דר' חייא דאמר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא ג' והילך חייב מאי טעמא דאע"ג דאמר ליה הילך כיון דעדיין לא נתן מודה מקצת הטענה הוא ותנא תונא שנים אוחזין בטלית וקתני ישבע והא אנן סהדי דבמאי דתפיס הילך הוא וקתני ישבע ש"מ דאפי' אמר ליה הילך מודה מקצת הטענה הוא וחייב.
ורב ששת אמר הילך פטור דכיון דאמר ליה הילך כמאן דפרע להו דמי ובשאר הא לא מודה ליה ולא מידי הלכך לאו מודה מקצת הטענה הוא ומתני' תקנת חכמים היא וכר' יוחנן.
ה"ג בנוסחי עתיקי: תאמר בעדים דממונא מחייבי ליה פיו יוכיח מה לפיו שכן אינו בהכחשה והזמה עד אחד יוכיח מה לעד אחד שכן שבועה גוררת שבועה. ואגלגול שבועת דעד א' קא סמיך ומינה בנו בניינא דאלו מעד גופיה לא אתיא במה הצד שאינו מאותו מין כלל ואינו שוה להם הואיל ועל מה שמעי' הוא נשבע והיינו דאמרי הצד השוה שבהן שע"י טענה וכפירה הן באין כלומר שיש במקצת הודאת פיו או עדות עד שהוא כעין הודאה והיינו טעמא כלומר שיש כאן רק רגלים לטענ' ויש כפירה גמור' במקצת שאין שם עדות עד א' ולא הודאת פיו ואלו עד א' גופיה לא דמי להו שהרי אינו נשבע על מה שכופר בלא עדות כדכתיבנ' ורש"י ז"ל מחק והגי' מה לעד א' שכן על מה שמעי' הוא נשבע וכן כתוב במקצת הנסחאות ויש שלמדו מכאן לפי גרסא זו שאין שבועת עד א' באה אלא בטענת בריא כדאמרינן דצד השוה שבהן שע"י טענה הן באין אלמא דכי היכי דבעי טענה בפיו דהיינו טענת בריא ה"נ בהעדת עד א' וזה שלא כדברי הרי"ף ז"ל שכתב דבהעדת עד א' נשבעין אפילו בטענת שמא וכבר כתבתי זה בפרק הדיינים ואין עליו קושיא מזו דבין טענת בריא בין טענת שמא טענה מיקרייא ומ"מ אין גירס' זו מחוורת דהיכי עבדי' צד השוה מעד א' ופיו והרי אינם ממין א' דעד אחד נשבע על מה שמעיד ופיו על מה שכפר ועוד דאי הכי הל"ל אלא אתי' מביני' מדלא אמרי' הכי ש"מ איתא לדרב פפא:
והא הכא כיון דתפיס הילך הוא. פירש"י ז"ל דקס"ד דאיתא לדרבי חייא קמייתא ומשום דאנן סהדי הוא דמחייב ואע"ג דהילך הוא ולא ס"ד דמתני' תקנת חכמים היא עד דאוקמא רב ששת בהכי ודאמר כי איתמר ותנא תונא אאידך דר' חייא איתמר דאלמא לקמייתא ליכא ראיה כלל אמסקנא קיימינן דאמרינן תקנת חכמים היא ולא משום עדים כדפרכי' כי היכי דאנן סהדי דהאי ה"נ אנן סהדי דהאי והא דאמר רבי חייא אא"ב הילך חייב וכו' פירש"י ז"ל גבי שבועה דאורייתא בגון בהודאת מקצת משמע דבמתניתין ליכא הודאת מקצת כלל וע"כ אתה אומר כן דהא כי אמרי' מעיקרא דאאידך דרבי חייא איתמר להאי פירוש דמפרשינן השתא בגמרא קאמרי' אלמא לקמייתא ליכא מינה ראיה כלל וכך פירושה אא"ב היכא דאיכא שבועה דאוריתא הילך לאו כמאן דנקיט ליה דמי הכא נמי לאו כמאן דנקיט ליה דמי אא"א הילך בדאורייתא פטור דכמאן דנקיט ליה דמי ה"נ נימא דהרי היא כמי שחלקוה כבר ולא ישבעו, זהו פירש לפירש"י ז"ל, וזה הפירוש כתוב בספר המאור והוא פירוש נכון.
ומיהו תמיה' לי ודאי מה שתפס בידו כמאן דפסיק דמי שאפילו בחליפין קנה כדאיתא לקמן ואפ"ה מחוי רבי אבהו ובשבועה ואמאי הא ודאי כמו שחלקוה דמי ולא קשיא דמשום דקי"ל כר' ששת הוא דאמרינן לקמן הכי דאע"ג דכמאן דפסי' דמי חייב שבועה לאו מי אמר רב ששת הילך כמאן דנקי' ליה דמי ואפ"ה במתני' ישב' ה"נ אע"ג דכמאן דפסיק דמי ישבע דשבועה זו תקנת חכמים היא וכל זמן שחולקין ומתעצמין בה חולקים בשבועה ואלו לר' חייא לא מחייבי שבועה אלא היכי דתפסי בכרכשתא דלא כמאן דפסיק דמי א"נ אפילו תפסו בגופה ולא ס"ל כמאן דפסיק דמי ולית ליה זה נוטל עד מקום שידו מגעת.
ולי נראה דכי אמרינן אאידך דר' חייא איתמר הדרי' ממאי דס"ד דכיון דתפיס אנן סהדי דהאי הוא אלא מ"ה חייב שבועה משום דהאי תבע ליה כוליה טלית ואמר כולה שלי ואע"פ שחברו כופר בכל אנו רואין מחצה ביד זה ואין כפירתו של חברו כלום אחציה אבל בחצי האחר כפירתו כפירה ואנו מחייבין אותו שבועה מ"מ מפני חציה שביד חברו שלא כפר בה דכהודאה דמיא והילך הוא ומהדר ר' ששת ואמר מתני' תקנת חכמים היא דהא אם אין כפירתו של זה במחציה כפיר' אף של זה בזה נמי נמצא שאין כאן לא טענה ולא כפירה לחייב עליה שבועה ור' חייא אמר לך אה"נ אלא רבנן כעין דאוריתא תקון וחשבי כל חד וחד כאלו הוא טוען הכל והלה מוד' ואומר הילך במקצת וכן זה אבל ללישנא קמא אי אנן סהדי דהאי וסהדי דהאי לא הוה להו לתקוני שבועה כלל ואדרבא היא הנותנת שיפטרו:
הכי גריס רש"י ז"ל: מה לעד אחד שכן על מה שהעיד הוא נשבע: אבל מגלגול שבועה דעד אחד לא אתיא, דרב פפא אידחייה משום דשבועה גוררת שבועה. ואינו מחוור, דאלו כן היה לנו לומר אלא [פיו יוכיח], מה לפיו, ואתיא מביניא. ועוד דאמר הצד השוה שבהם שעל ידי טענה וכפירה הן באין, וטענה היינו מה שיש לנו בו טענה וידיעה, או מצד הודאתו, או מצד העדאת עדים, וכפירה היינו כפירה גמורה שאין כאן ידיעה כלל, לא מצד פיו, ולא מצד עדיו, ולא מצד עד אחד, ונשבע עליה. ואם כן לפי דברי רש"י ז"ל הצד השוה אינו ממין אחד, שהרי בהעדאת עד אחד, טענה איכא כפירה ליכא, שהרי לא נשבע אלא על מה שהעיד העד, ומיהו האי לאו קושיא היא לרש"י ז"ל, לפי שהוא ז"ל מפרש על ידי טענה וכפירה, שזה טוען וזה כופר, אבל מכל מקום אידך קשיא. אלא הכי גרסינן אתיא מעד אחד, כלומר מגלגול שבועה דעד אחד, מה לגלגול שבועה דעד אחד שכן שבועה גוררת שבועה וכו', הצד השוה שבהן שעל ידי טענה כלומר ידיעה והעד[א]ה, וכפירה גמורה הן באין, כלומר הוא בא לישבע על הכפירה, אף אני אביא עדים, שעל ידי טענה שהעדים מעידין, וכפירה גמורה שאין יודע בו לכלל, הוא נשבע על הכפירה.
דאלו אית ליה סהדי ללוה לא אמר ר' חייא: פירש רש"י: אי אית ליה סהדי ללוה שפרע חמשים. ואינו מחוור בעיני, דאי בדאמר ליה מנה לי בידך, והלה אומר אין לך בידי כלום שפרעתיך, והעדים מעידים שפרע חמשים ועדיין חייב חמשים, מאי שנא כי אית ליה סהדי ללוה שפרע, אפילו לית ליה סהדי שפרע אינו נשבע, דהוה ליה שעבוד קרקעות, כיון שהעדים מעידין שעדיין הוא חייב לו, וכמו שכתבתי למעלה (ג, א ד"ה הא דאמר ר' חייא) ואם כשהוא טוען אין לך בידי שלא היו דברים מעולם, ועדים מעידים שלוה מנה ופרע מחצה, אמאי פטור, הא כיון דאמר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי, וכיון דאיכא סהדי שלוה מנה, משלם את הכל, דלגבי הלואה סמכינן אעדים, ולגבי פרעון סמכינן אפיו, וכאותה שאמרו בפרק שבועת הדיינים (שבועות מא, ב) ההוא גברא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דאוזיפתך, אמר ליה להד"ם, אתו סהדי אמרי [דאוזפיה] ופרעיה, אמר אביי אמאי נסמוך אהני, אינהו אמרי דאוזפיה ואינהו קא אמרי דפרעיה, רבא אמר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי, וקיימא לן כרבא. אלא נראה לי דהכי פירושא: אי אית ליה סהדי ללוה, כגון שזה טוען שהלוה ביום פלוני לפני פלוני ופלוני מנה, והלה טוען להד"מ, והעדים מעידים שלוה חמשים ולא יותר, וזה נכון ופשוט.
הילך כמודה מקצת הטענה דמי. ורב ששת אמר הילך לאו כמודה במקצת הטענה דמי: והילך פירש רש"י ז"ל: לא הוצאתים והם שלך בכל מקום שהם. ולפי פירוש זה משמע, דלא שייך הילך אלא בפקדון בלבד, שהפקדון ברשות בעלים בכל מקום שהוא, אי נמי במלוה בשטר, ומשום דכל מה שכתוב בשטר קרקעותיו משועבדות לכך, וכל שעבוד קרקעות כהילך, וכדמשמע בשמעתין, הא מלוה דעלמא לא, שהרי אפילו לא הוציאה והרי היא בעין, אינה עומדת ברשות מלוה כלל, לא לחזרה ולא לאונסין, כדאיתא בקדושין פ"ב (מז, ב) גבי המקדש במלוה. אבל הגאונים ז"ל הסכימו, בין בפקדון בין במלוה, כל שהן מזומנין לתת, הוה ליה הילך ופטור לדעת רב ששת דפטר בהילך. ובפקדון כל שהוא בעין, אפילו עומד באגם הוה ליה הילך, וכדמשמע לקמן (ה, א) בסמוך בדרמי בר חמא, דאמר היכי דמי לאו כגון דאמר ליה הילך, [ו]מאי [פ]שיטותא דקאמר לאו כגון דאמר ליה הילך, לימא ליה דתמן הוה קאי, אלא משום דכל שהוא בעין ואפילו באגם הילך הוא, והיינו דאמר בפשיטות לאו כגון דאמר ליה הילך, דמסתמא חי הוא. ועוד דאמר לאו כגון דאמר ליה כולהו מתו להו, דאלמא לא משכח מידי דתפיק ליה מהילך אלא בדמתו להו, ולא כן דעת הראב"ד ז"ל.
ואיכא למידק הכא מדתנן בשבועות (מב, ב) אין נשבעין אלא על דבר שבמדה ושבמנין ושבמשקל, כיצד בית מלא פירות מסרתי לך והלה אומר מה שהנחת אתה נוטל פטור, הלה אומר עד הזיז והלה אומר עד החלון חייב, אלמא משמע דאי אמר לו עד הזיז, אפילו אמר לו מה שהנחת אתה נוטל כרישא דמתניתין חייב, ואף על גב דהילך הוא, ותנן נמי התם, עשר גפנים טעונות מסרתי לך והלה אומר אינן אלא ה', ר' מאיר מחייב, ואמאי הא הילך הוא. ויש לומר, דההיא דעשרה גפנים כשבצרן, ואידך כשהרקיבו, דבעי לשלומי.
הא דאמר והא הכא כיון דתפיס אנן סהדי דמאי דתפיס הילך הוא: פירש רש"י ז"ל: השתא קא סלקא דעתין דמדינא קאמר, וכאידך קמייתא דר' חייא דזה תובע הכל וזה כופר הכל, ואנן סהדי דמקצתו התפוס ביד זה הרי הוא שלו, והרי הוא כהילך, שהרי מזומן בפנינו ליחלק, ושבועה לאו מתקנת חכמים היא, עד מסקנא דאמר ר' חייא, אין מתניתין תקנת חכמים היא. והא דאמרינן אלא כי אתמר ותנא תונא אאידך דר' חייא אתמר, אמסקנא דאוקמוה בתקנה סמכינן.
ור' חייא אמר לך אין תקנת חכמים היא, מיהו אי אמרת בשלמא דאורייתא הילך חייב, היינו דמתקני רבנן כעין שבועה דאורייתא: כלומר אי אמרת בשלמא הילך כמודה מקצת [ו]מדאורייתא חייב, דהילך אף על פי דמזומנין בידו ליתן, [לאו כמאן] דנקיט להו מלוה דמי, היינו נמי [ד]במתניתין אף על גב דטלית לפנינו ומזומן לפנינו ליחלק, מתקני בה רבנן שבועה, משום דלאו כנחלקה כבר חשבינן ליה, אלא אי אמרת דכל הילך כמאן דנקיט להו מלוה דמי, משום דכל שמזומן לינתן כנתון דמי, אם כן מתניתין דאנן סהדי דכיון דתפיס האי, [ואי] אפשר לחברו לעכב בידו שלא ליטול מחציתו, ומזומן הוא ליחלק, נחשוב אותו כנחלק, וכל שנחלק כבר לא מתקנו ליה רבנן שבועה, דאטו אם נחלקה ממש קודם שבאו לפנינו, מי רמינן עלייהו שבועה, ואמר רב ששת לענין, דינא ודאי כמי שנחלקה דמי, מיהו [במתני'], כיון דגופה של טלית עדיין מתעצמין בה בפנינו, רמינן עלייהו שבועה ומן התקנה, ודרב ששת עדיפא, דאלו לר' חייא הוה לן למימר דמאי דתפיס בידיה מיהא יטול בלא שבועה, דלכולי עלמא כמאן דפסק לגמרי דמי לענין קנין, כדאיתא לקמן (ז, א) ואפילו הכי קיימא לן דאינו נוטל אלא בשבועה, וכדמחוי ר' אבהו ובשבועה. ומיהו ודאי כפי דעת ההלכות והרמב"ם ז"ל, הכי נמי דשקיל בלא שבועה, כמו שאנו עתידים לכתוב בסייעתא דשמיא.
מהדורא תליתאה:
מתוך: תוספות רי"ד/בבא מציעא (עריכה)
בעדים מי מיחזק כפרן והאמר רב אידי בר רבין אמר רב חסדא הכופר במלוה כשר לעדות. כו'. אי קשיא אמאי לא פריך הכי מה להצד השוה שבהן שכן לא הוחזק כפר בכי האי גוונא. שאם רוצה לטעון אח"כ פרעתי נאמן. בין בהודאת פיו בין בעדות ע"א תאמר בעדים שהוחזק כפרן שאם רוצה לחזור ולומר פרעתי אינו נאמן כדאמרי' לקמן בההיא פירקא. תשובה לפי זו הסברא העדים חמורים מפיו וע"א ואנו צריכים למצוא חומרא בהן. משא"כ בעדים מש"ה אין להקשות כ"א משום השבועה שהן כשרין לשבועה וזה פסול ומש"ה לא ישבע. והשיב לו שגם זה כשר לשבועה כרב חסדא:
מה להצד השוה שבהן שכן לא הוחזק כפרן: והשתא משמע דפקדון דהוחזק כפרן לא משוי רבי חייא העדאת עדים כהודאת פיו משום דאיכא פירכא. וקשיא דלקמן גבי ההוא רעיא קאמר אם איתא לדרבי חייא קמייתא משלם ומשתבע אשארא. ויש לומר כיון דבמלוה יליף דליכא פירכא מהשתא ידעינן דבכל דוכתא העדאת עדים כהודאת פיו ובפקדון שהוחזק כפרן ישבע שכנגדו.
ורמ"ה ז"ל פירש דכל היכא דעל ידי העדאת עדים הוחזק כפרן לא מתחייב שבועה משום דלא ילפינן מבינייהו דאיכא פירכא ושאני גבי רעיא דלא הוחזק כפרן על ידי העדאת עדים שמעידים שאכל תרתי מינייהו דכיון דאכלן הוו גביה כמלוה ואיכא למימר אשתמיט עד דהוו ליה זוזי ולא הוחזק כפרן בעדותן שהעידו שכפר והאי דמפסיל אגזילה הוא דמפסיל וכיון דכפירה דקא מחייבא ליה שבועה לא איהו קא מסלא ליה איכא תיוב שבועה עליו וכיון דהוי ליה גזלן מפכינן שבועה אשכנגדו. ויתכן פירושו אי פירכא שכן הוחזק כפרן הויא פירכא דקולא וחומרא כשאר פירכות אקלים וחמורים ואינה כך דקולא בעינן למיפרך כדפרכינן מה לפיו שכן אינו בהכחשה והזמה תאמר בעדים וכו' והאי דהוחזק כפרן חומרו היא וכל שכן שחייבוהו שבועה כיון דחמירי להחויקו כפרן. ועיד אי פירכא דקולא וחומרא הוה מאי קאמר ובמלוה מי הוחזק כפרן מכל מקום איכא למיפרך שכן הותזק כפרן בפקדון אלא הכי פירושו שכן הוחזק כפרן ולכן אין להטיל עליו שבועה כי ישבע לשקר וכן פירש רש"י ז"ל גבי ההוא רעיא נהי שלא הוחזק כפרן על ידי העדאת עדים מכל מקום נעשה גולן ופסול בעדותו ואין לחייבו שבועה כלל בעדותן כי ישבע לשקר וכיון דמדאורייתא לא מחייב שבועה גם שכנגדו לא ישבע מדרבנן. כן נראה לי הרא"ש ז"ל.
ורבינו חננאל ז"ל פירש וז"ל: ופרכינן מה להצד השוה שבהן שכן לא הוחזק כפרן. פירוש אם כפר ואחר כך הודה אינו נפסל כדרבא דאמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע וכן אם כפר והעיד עליו עד אחד אינו נפסל שנאמר לא יקום עד אחד וגו' תאמר בעדים שאם כפר והעידו עליו עדים שנפסל הוחזק כפרן. עד כאן.
וז"ל הריטב"א ז"ל: מה להצד השוה שבהן שכן לא הוחזק כפרן. גם בזה פירש רש"י ז"ל יפה דלא אתינן בתורת קולא וחומרא אלא בתורת טעמא חדא דמאי מומרא היא לפי שלא הוחזק כפרן אדרבה קולה היא אצלו. ועוד כי אמרינן תאמר בעדים שהוחזק כפרן היכי דחינן לה שלא הוחזק כפרן על פיהן במלוה דהא מכל מקום הוחזק כפרן על פיהן בפקדון ובהכי סגי לדון ק"ו אלא ודאי בתורת טעמא אתינן עלה דאם איתא שאנו מחייבין אותו שבועה בהצד השוה היאך הוא נשבע והלא הוחזק כפרן על פי העדים ואין לנו להאמינו בשבועה אלא שיהא נדון בחשוד או במוחזק כפרן וישלם הכל. והשתא מהדרינן שפיר דרבי חייא מיירי במלוה ובמלוה לא היהזק כפרן אלא על אותו ממון שהוכחש בלבד שאינו נאמן עליו לומי פרעתי אבל במה שלא הוחזק אינו מוחזק כפרן ואפילו היה הכל תביעה אחת כי הא דרבי חייא. עד כאן.
ובעדים מי הוחזק כפרן: איכא למידק דהכי הוה ליה לאקושיי ומי הוחזק כפרן דפשיטא דבעדים עסקינן. ולש ספרים דגרסי ובמלוה מי הוחזק כפרן דבשלמא אי איירי רבי חמיא בפקדון ניהא דהוחזק כפרן אלא אי איירי במלוה כדמשמע לישניה דקאמר מבה לי בידך מי הוחזק כפרן. וגירסא נכונה היא. ולספרים שלנו צריך לומר דהכי קאמר ואמילו בעדים מי הוחזק כפרן וקאמר הכי כי היכי דלא תדחי לומר דמימרא דרב חסדא איירי בעד אחד והא ודאי ליתא דאי בעד אחד בפקדון אמאי פסול אלא ודאי בעדים קאמר. מורנו הרב נר"ו.
וז"ל רבינו חננאל ז"ל: ואמרינן ובעדים מי הוחזק כפרן והאמר רב אידי בר אבין אמר רב חסדא הכופר במלוה וכו'. והא דתני רבי חייא מלוה היא. עד כאן.
והא אמר רב אידי וכו': ואף על גב דאמרינן לקמן אמר רבי יוחנן מנה לי בידך וכו' הוחזק כפרן לאותו ממון היינו מדרבנן אבל אין להרץ דבמה שהכחישוהו עדים דוקא הוי מוחזק כפרן ולא באידך חמשין דהא מייתי מדרב אידי דלא הוחזק אפילו במה שהוכחש. ולי נראה לתרץ דיש לתרץ כן דחשיב ממון אחר לפי שלא נתחייב לו בבת אחת שהרי מעידין שלא הלוה לו בפעם אהת ופריך שפיר ובעדים מי הוחזק כפרן לממון אחר והאמר רב אידי הכופר במלוה כשר לעדות דהיינו לממון אמר.
עוד הקשו דמאי פריך תאמר בעדים שהוחזק כפרן מה בכך מכל מקום כשר לשבועה. ואין נראה לי קושיא זו דאף על גב דכשר לשבועה משום דמסקינן לקמן דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא מכל מקום לרבי חייא דבעי למילף מק"ו איכא למיפרך ולא מצי למילף בקל וחומר. ואותו פירוש שמפרש דגזלן אינו פסול לשבועה אלא מדרבנן נתרץ דלא מטעם דפסול לשבועה פריך אלא משום דעל מה הצד פרכינן כל דהו אבל לפי פירוש זה לא חשו להקשות כמו שלא חשו להקשות אדרבי חייא מה לעדים שכן הוחזק כפרן בפקדון.
גליון תוספות ופירש בגליון וז"ל: כתוב בגליון תוספות ואין לתרץ דבמה שהכחישוהו עדים דוקא וכו' פירוש כגון שטען לא לויתי ועדים מעידים שלוה ושוב אחר כך טען פרעתי או כהאי גוונא או כאיצטלא דכלתיה דרבי שבתאי לקמן בפירקין. וקל להבין.
עוד כתוב בגליון. דהא מייתי מדרב אידי דלא הוחזק כפרן אפילו במה שהוכחש. פירוש ועל כרחך עדות הוי כמו אותו ממון שהוכחש דאם לא כן בפקדון אמאי פסול.
ועוד כתוב בגליון. ולי נראה דיש לתרץ כן וכו'. נאמר דלעולם הוחזק כפרן היכא דאיכא תרתי לריעותא אבל היכא דאיכא תרתי לטיבותא לא הוחזק כפרן כגון ממון אחר ושייך משתמיט אבל אותו ממון אפילו שייך משתמיט אמרינן הוחזק כפרן לאותו ממון והיכא דלא שייך משתמיט כגון פקדון אפילו ממון אחר כגון עדות דהוי לממון אחר פסול.
עוד כתוב בגליון מכל מקום כשר לשבועה וכו'. פירוש ואין להקשות שהוחזק כפרן לעדות דהיינו עדיפותא דעדים אבל היה פסול לשבועה אז היה שייך בטוב למפרך כיון שהוחזק כפרן ופסול לשבועה לכך יש לפטור בהעדאת עדים שהוחזק כפרן ולכך נמי לא שייך למפרך שכן הוחזק כפרן בפקדון דהיינו יפוי כח דעדים כיון דבהעדאת עדים דהכא לא הוחזק כפרן. עד כאן.
מה להצד השוה שבהו שכן אינן בתורת הזמה: פירוש פיו כדאמרינן עד אחד כיון שאינו קם אלא לשבועה אף על פי שאם יעיד ויחייבנו שבועה ויבאו עדים ויעידוהו נעשה זומם ונפסלה עדותו אבל אין מתקיימת עליו הזמה דאורייתא שנאמר ועשיתם לו כוושר זמם והוא כגון ששבינו מעידים אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה וכו' אין אומרים יעשה בן גרושה וכו' כך אין אומרים בוה ישבע תחתיו ובהדיא אמרו אפילו אם העידו שנים וחייבוהו ממון והוזם האחד לבדו אין משלם הלא תראה כיון שאמר רב יהודה אמר רב עד זומם משלם לפי חלקי אקשינן עליה והתניא אין משלמין ממון עד שיזומו שניהם ותריצנא להאי דרב באומר העדנו והוזמנו בבית דינו של פלוני ונתחייבנו ממון כי האי גוונא משלם אבל בתורת הזמה בעד אחד ליתיה. ומתנתין נמי דקתני מה שנים אין נהרגין עד שיוזמו שניהם אף שלשה איך נהרגין עד שיוזמו שלשתן הכי דייקינן ופרקינן דילמא רבי חייא תורת הזמה לא פריך כלומר אין זה דרך פירכא. רבינו חננאל ז"ל.
רש"י ז"ל מפרש דרבי חייא לא חשיב תורת הזמה פירכא כי כיון דהעד יש בו דין הזמה לבטל עדותו אף על פי שאינו משלם קנס איך זה אצלו יפוי כח עד שנאמר כי מפני כן מיחייב שבועה ועדים שישנן בתורת הזמה לא יחייבר שבועה אדרבה משום גריעותא דעד הוא שאינר נדון בתורת הזמה לפי שאין בו כח לחייב ממון ובחיוב שבועה אי אפשר לדון דין הזמה. זהר פירוש לפירוש רש"י ז"ל. בכיון זה הוצרכתי לפרש שיש גדולים משבשים פירושו ומקשים עליו ובאין לפרש כן דרבי חייא לא חשיב תורת הזמה פירכא מכיון דלא שייכא בעד אחד ואיך אומרים קולא וחומרא אלא היכא דשייכא ביה ולא דיינינן בה. וכי מעיינת בה גם זה בדברי רש"י ז"ל אלא שהוסיף בה תוספת ביאור שאין זה יפוי כח אלא גריעותא. הריטב"א ז"ל.
דאילו אית ליה סהדי ללוה בהא לא אמר וכו'. פירש רש"י ז"ל אי אית ליה סהדי ללות שפרע חמשים. ואינו מחוור דאי בדאמר ליה מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום שפרעתיך והעדים מעידים שפרע חמשים ועדיין נשארו חמשים מאי שנא כי אית ליה סהדי ללוה שפרע אפילו לית ליה סהדי שפרע אינו נשבע דהוה ליה שעבוד קרקעות כיון שהעדים מעידין שעדיין הוא חייב לו וכמו שכתבתי למעלה. ואם כשהוא טוען אין לך בידי שלא היו דברים מעולם והעדים מעידים שלוה מנה ופרע מחצה אמאי פטור הא כיון דאמר לא לויתי פאומר לא פרעתי דמי וכיון דאיכא סהדי דלוה מנה משלם את הכל דלגבי הלואה סמכינן אעדים ולגבי פרעון אפיו וכאותה שאמרו פרק שבועות הדיינים ההוא גברא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דאוזיפתך אמר ליה לא היו דברים מעולם אתו סהדי אמרי דאוזפיה ופרעיה אמר אביי אמאן נסמוך אהני וכו' רבא אמר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וקיימא לן כרבא. אלא נראה לי דהכי פירושו אי אית ליה ללוה כגון שוה טוען שהלוה ביום פלוני בפני פלוני ופלוני מנה והלה טוען לא היו דברים מעולם והעדים מעידים שלוה חמשים ולא יותר וזה נכון ופשוט. הרשב"א ז"ל.
והילך חייב: פירש רש"י ז"ל הילך לא הוצאתים והרי הם שלך בכל מקום שהן. ונראה מדבריו תרתי חדא דמלוה שהוציאה אף על פי שנותן מעות אחרים בבית דין לא חשיב הילך ועוד דכל שלא הוציאם והם בעין ברשותו אף על פי שאינם עתה בבית רין הוי הילך ואדרבה איפכא מסתברא דכל שנותן מעות בבית דין זה הילך גמור הוא כאלו פרע והוי באידך כופר בכל וכל שאינם שם בבית דין אין כאן פריעה של כלום ומשום דהוי זוזי דמלוה גופיה ברשותיה מאי הוי דהא מלוה להוצאה ניתנה ח~ידיה נינהו. ומהו בפקדון ודאי כל היכא שהוא בעין ברשותו חשוב הילך אף על שאינו בבית דין דפקדון כל היכא דאיתיה ברשותא דמאריה איתיה והכי מוכח לקמן בשלשה פרות דרמי בר חמא כדבעינן לפרושי התם בסייעתא דשמיא ומשכון לא חשיב הילך דהא מחוסר שומא וגוביינא אלא אם כן דמיו קצובין ונתנו לו מיד בפרעון גמור וידעינן דלית ליה זוזי לאידך דכל היכא דאית ליה זוזי בעין לית ליה למפרעיה בשומת מטלטלין כדכתבי רבוותא ז"ל וזה ברור ופשוט לפי עניות דעתי. ואף על פי שרבים וגדולים חולקין בדבר. ומורי הרב כן הורה כדברי דמשכון לא הוי הילך אלא כדאמרן. הריטב"א וול וציין בתשובות ה"ר יצחק בר ששת זול סימן שצ"ו.
ולענין מי שמודה במקצת הלואה ורוצה ליתן משכון למלוה באותו מקצת אי מיקרי הילך או לאו הרב בעל העטור כתב דכהילך דמי אבל ה"ר יהוסף הלוי ז"ל כתב דבכהאי גרונא לא מיקרי הילך וכו'. והביא ראיה וכו' ואחרים דוחין ראיה זו וכו' ולפי דעתי יפה אמר ה"ר יהוסף וכו' ואלו שדחו ראייתו לא ירדו לסוף דעתו וכו' כמו שכתוב בהר"ן שעל ההלכות בפרק הדיינים דף שי"ג ב'.
וכתב הרשב"ץ ז"ל עליו וז"ל: והנהו דמסכת קידושין דמשכון אין כאן איכא מרבוותא ז ל דסבירי להו דהתם היינו טעמא משום דמילי בעלמא נינהו וכיון דמנה אין כאן שלא נתחייב בו אין השעבוד נתפס על המשכון אבל אי אמר קנה במשכון וה שעבוד מנה קנה משכון לאותו שעבוד ואפילו באשה איכא מאן דאמר דמוקדשת באותו שעבוד אלא שהרמב"ן ז"ל אומר דכיון דכסף קידושין אגיד גביה דבעל לאו קידושין נינהו אבל בעלמא מיהא קני משכון לההוא שעבודא וכיון שכן יפה דתו הדוחים ראיית ה"ר יהוסף הלוי ז"ל דכיון שהוא מקנה לו המשכון לשעבוד המנה שתודה לו משכון יש כאן לפי דעת זו וליכא מיהא ראיה כלל לדינו של הרב ז"ל אלא שאפשר שהרב ז"ל סובר שלא כדבריהם שבכל ענין שהוא משעבד המשכון אין השעבוד חל דמנה אין כאן משכון אין כאן ומפני כך הביא ממנה ראיה אבל שיהיה דינו מוכרח כשבאת חבילה לידו. מתלמידי הרי"ף ז"ל והריטב"א ז"ל.
ותנא תונא אאידך דרבי חייא אנן סהדי הא דתפיס וכו': פירש רש"י ז"ל כיון דהוי וכו' ככתוב בתוספות בסוף זה הדבור. כתוב בתוספות מכתיבת יד ולי נראה דאנן סהדי דוקא והוי כהעדאת עדים ומשתבע לכל הפחות מדרבנן כי זה יש להוכיח ממתניתין דבהעדאת עדים יש שבועה מדרבנן דאי ליכא שבועה כלל אפילו משום כדי שלא יהא הולך ותוקף לא היה לתקן כדמוכח נמי השתא יוי הילך פטור הוי ליה כופר בכל ויפטור אפילו משבועה דרבנן ומשום שלא יהא הולך כל אחד ותוקף אין לתקן. עד כאן.
וכתוב בגליון. ותנא תונא אאידך דרבי חייא וכו': דעת רש"י ז"ל כי היכי דהעדאת עדים דמודה מקצת הוי כמודה במקצת הא ידעינן מק"ו הוא הדין העדאת עדים דהילך כהילך ומתניתין נמי העדאת עדים דהילך שמע מינה הילך חייב דאי פטור לא עדיף העדאת עדים דהילך מהילך. וקל להבין.
כתוב בתוטפות. כי זה יש להוביח ממתניתין דבהעדאת עדים יש שבועה דרבנן פירוש דהעדאת עדים אפילו פטור מדאורייתא סברא לחייב מדרבנן משום דאיכא ק"ו אבל הילך אי פטור מדאורייהא אז הוי ככופר הכל אז גם מדרבנן פטור. ודוחק דדילמא מדרבנן חייב משום דדמי למודה במקצת. לכן יש לומר במתניתין איכא תרתי לטיבותא העדאת עדים והילך והשתא אי הילך לחודיה והעדאת עדים לחודיה תרווייהו פטורים מדאורייתא אפילו אי כל חדא לחודיה חייב דרבנן במתניתין דאיכא תרווייהו לא היה להם לתקן כיון דאיכא העדאת עדים והילך להאי ולהאי אלא ודאי חד מינייהו דאורייתא אז מסברא דהיינו הילך דהוי כמודה מקצת. אי נמי יש לומר כיון דרב ששת אמר הילך פטור היינו פירושו אפילו מדרבנן דאמורא הלה לו לפרש שמע מינה מאן דפטר פטר אפילו מדרבנן אם כן שמע מינה ממתניתין דהוי כרבי חייא ולא כרב ששת וחייב מדאורייתא דאם לא כן גם מדרבנן היה פטור כרב ששת. עד כאן.
וז"ל הרא"ש ז"ל: והא הכא כיון דתפיס אנן טהדי דמאי דתפיס הילך הוא. פירש רש"י ז"ל וכו' וקשה לפירושו וכו' כמו שכתוב בתוטפות. ויראה דלא גרסינן הכא אנן סהדי דלא שייר כאן עדות כמו לעיל דמייתי לה על העדאת עדים אלא הכי גרסינן והא הכא מאי דתפיס האי הילך הוא ואפילו הכי משתבע וכעין דאורילתא הוא וכדמפרש ואזיל במסקנא ולא שייך למימר כי היכי דלהאי הילך להאי נמי הילך כדפריך לעיל דנהי דשייך הילך בזה ובזה מכל מקום משתבע משום דלא מודו להדדי אלא דמכל מקום חשיב הילך לפי שהוא בפנינו ועל כרחו נוטלו הילכך מסייע ממתניתין לרבי חייא בתרייתא דאי הילך מדאורייתא פטור לא הוו מתקני שבועה דליתא דכוותה באורייתא דאי מאי דתפיס כל חד חשוב כהעדאת עדים אם כן איכא סהדי דאין בידו חמשים אחריני דקא תבע דאם כן למה ישבש אלא ודאי מה שאנו רואין שהוא תפוס בחצי הטלית לא חשיב כעדים מעידים שיש לו בידו חמשים רשמא שלא כדין תפס בו ואינם מעידים שהוא שלו אבל מכל מקום כהילך חשיב אף על פי שחברו אינו מודה שיהא שלו כיון שהוא בפניו ועל כרחו נוטלו.
וז"ל תוספות חיצוניות: לא גרסינן אנן סהדי דבלאו סהדי הילך הוא שכל אחד מוהזק בחצי ולא מיחסר גוביינא והכי גרסינן והא הכא כיון דתפיס דמאי דתפיס האי הילך הוא והשתא אתי שפיר דשבועה דרבנן ותקנת חכמים היא ומכל מקום מייתי סייעתא כדמסיק בסמוך" אי אמרת בשלמא הילך דאורייתא וכו'. ואם תאמר אם כן הוה ליה לסיועי לדרבי חייא קמייתא מהאי טעמא אי אמרת בשלמא עדים מחייבי שבועה דאורייתא. ויש לומר דלא חשיב ליה כעין דאורייתא כיון דבמתניתין איכא סהדי להאי ולהאי.
ואם תאמר השתא נמי בהילך לא הוי כעין דאורייתא דבמתניתין איכא הילך להאי ולהאי וכהאי גוונא מודה רבי חייא דבעי אשתבועי. ויש לומר דמכל מקום כיון דהילך במתניתין אינו מחמת הודאת הבעלי דינים דהא אינם מודים זה לזה לכך שייך ביה שבועה וכעין הילך קאמר לפי שהוא מוחזק אבל לענין סהדי גבי דרבי חייא קמייתא הכי חשיבי סהדי דהכא דמתניתין כסהדי דעלמא ואין לחלק ביניהם ולכך לא דמיא לדרבי חייא קמייתא. עד כאן.
וכן כתבו בתוספות תלמיד ר' פרץ זול. והריטב"א ז"ל כתב וז"ל: ותנא תונא שנים אוחזין בטלית והא הכא כיון דתפיס וכו'. וקשיא לי היאך יש הילך במשנתנו והלא כבר דחינו למעלה דמשנתנו אינה בדין מודה מקצת כלל דהא אנן סהדי לתרווייהו והיכי אדרינן השתא למאי דהוה טעינן מעיקרא. ורש"י ז"ל נשמר מזה ואמר דהשתא קא טלקא דעתין דאיתא לדרבי חייא קמייתא נמי סייעתא דמתניתין משום העדאת עדים הוא דמחייב שבועה דהוי כמודה במקצת מק"ו ואף על גב דאיכא הילך נמי ומאי דאיתמר לעיל דליתא לדרבי חליא קמייתא ממתניתין ואאידך בתרייתא איתמר ההוא לישנא אמרינן ליה אדעתא דאמסקנא דפריך תלמודא בסמוך אבל השתא לא מסקינן אדעתא דהכי וכאלו תאמר כי לא היינו בבית המדרש כשנדחית ההיא דלעיל דלאו בהדדי איתמר סוגיא דלעיל והא דאמרינן אשתא ויפה עיין רש"י ז"ל.
וראיתי מן הגדולים שהוסיף על פירוש רש"י ז"ל שרבינו סובר דבמסקנא נמי הדרינן לדרבי חייא קמייתא דאית ליה סמך ממתניתין כדאמרינן גבי הילך דאי אמרת בשלמא מדאורייתא הילך חייב מקתני יבנן שבועה כעין דאורייתא שעשו התופס הזה לעין הילך ומינה נמי דמתניתין עשאוהו כמודה במקצת משום דאנן סהדי למר ולמר וכאלו יש כאן העדאת עדים ומאי דדחינן לעיל היינו משום דקא סלקא דעתין דרבי חייא סבר כי שבועת משנתנו מן הדין ומן התורח אבל השתא דפרישנא גבי בתרייתא דרבי תייא שאין שבועת משנתנו מן התורה אלא תקנת חכמים כעין של תורה הדרינן לסיועי נמי לקמייתא דמשום דבדאורייתא אדם מתחייב שבועה על פי עדים במקצת תקון רבנן במתניתין שבועה דאנן סהדי להאי דמאי דתפיס דידיה הוא וכן לאידך.
וזה אינו נראה לי מדברי רש"י ז"ל כלל ואלו יאמר כן הוה ליה לאקושיי עליה דהא תלמודא קאמר לעיל דכי איתמר ותנא תונא אדרבי חייא בתרייתא אלמא אקמייתא לא איתמר כלל ומה נפשך אי בעית לומר דאבתרייתא איתמר ישבועה דמתניתין מדין מקצת והילך ומדאורייתא הא לא סלקא דעתך דהא דחי דלתרווייהו איכא סהדי ואי בעית לומר משום מסקנא דהויא כעין של תורה בהילך הא אמרת דאפילו אקמייתא במי אמרינן הכי אלא ודאי הא ליתא ולא נתכוון בה רבינו לפי קוצר דעתי. והא דאמרינן ורבי חייא אמר לך אין תקנת חכמים היא ומיהו אי אמרת בשלמא דאורייתא חליב פירש רש"י ז"ל גבי שבועה דאורייתא כגון בהודאה דמקצת פירוש דבמתניתין ליכא מודה במקצת כלל על דרך האמת כדדהי ליה מעיקרא לעיל ואפילו כעין של תורה אי אפשר לאמרה וטעמא דמילתא שאין לסמוך לדרבי חייא ממשנתנו שתהא כעין של תורה "שום דהכא אנן סהדי למר ואנן סהדי למר ועל כן אי אפשר לעשות אלא אחד משני דברים או שנניח עדותנו במקומה או שנסלקה לגמרי מכאן שאי אפשר להניח עדותנו לזה ולסלקה מזה שהרי בבת אחת ראינום תפוסים הילכך אם נסלק עדותנו מכאן שנאמר שאין ראייתנו בתפיסה ראיה לחד מינייהו אין כאן שום העדאת עדים כלל ולא סייעתא לרבי חייא ואם נניח עדותנו במקומה הא אנן סהדי לתרווייהו ולית סייעתא לדרבי חייא אבל בבתרייתא דהילך נסלק עדותנו כמי שאינה והרי זה דומה כאלו כל אחד מהן תובע לחברו כל הטלית וחברו כופר מה שבידו כי הכפירה שביד חברו אינו כלום ומילי דעלמא נינהו לצערו והילך גמור חשיב וכאומר לחברו הריני נותן לך מחצה אף על פי שאיני חייב לך והוי כעין דאורייתא. וזה נראה לי נכון וברור והוי כשיטת רש"י ז"ל ואיני חושש להאריך בכאן בשיטות אחרות דסוף סוף לכולהו איכא פירכי. עד כאן.
והרמב"ן ז"ל כתב וז"ל: והא הכא כיון דתפיס אנן סהדי דמאי דתפיס הילך הוא. פירש רש"י ז"ל דקא סלקא דעתין דאיתא לדרבי חייא קמייתא ומשום דאנן סהדי הוא דמחייב ואף על גב דהילך הוא ולא סלקא דעתין דמתניתין תקנת חכמים היא עד דאוקמה רב ששת בהכי ודאמר כי איתמר ותנא תונא אאידך דרבי חייא איתמר דאלמא לקמייתא ליכא ראיה כלל אמסקנא קיימינן דאמרינן תקנת חכמים היא ולא משום עדים כדפרכינן כי היכי דאנן סהדי להאי הכי נמי אנן סהדי להאי והא דאמר רבי חייא אי אמרת בשלמא הילך חייב וכו' פירש רש"י ז"ל גבי שבועה דאורייתא כגון בהודאת מקצת משמע דבמתניתין ליכא הודאת מקצת כלל ועל כרחך אתה אומר כן דהא כי אמרינן מעיקרא דאאידך דרבי חייא איתמר להאי פירושא דמפרשינן השתא בגמרא קאמרינן אלמא לקמייתא ליכא מינה ראיה כלל וכך פירושא אי אמרת בשלמא היכא דאיכא שבועה דאורייתא הילך לאו כמאן דנקיט ליה דמי הכא נמי לאו כמאן דנקיט ליה דמי אלא אי אמרת הילך בדאורייתא פטור דכמאן דבקיט ליה דמי הכא נמי נימא דהרי היא כמי שחלקוה כבר ולא ישבעו. זהו פירוש לפירוש רש"י ז"ל. וזה הפירוש כתוכ בספר המאור והוא פירוש נכון.
ומיהו תמיהא לי ודאי מה שתפס בידו כמאן דפסיק דמין שאפילו בחליפין קנה כדאיתא לקמן ואפילו הכי מחוי רבי אבהו ובשבועה ואמאי הא ודאי כמי שחלקוה דמי. ולא קשיא דמשום דקיימא לן כרב ששת הוא דאמרינן לקמן הכי דאף על גב דכמאן דפסיק דמי חייב שבועה לאו מי אמר רב ששת הילך כמאן דנקיט ליה דמי ואפילו הכי במתניתין ישבע הכא נמי אף על גב דכמאן דפסיק דמי ישבע דשבועה זו תקנת חכמים היא וכל זמן שחולקים ומתעצמין בה חולקים בשבועה. ואלו לרבי חייא לא מחייבי שבועה אלא היכא דתפסי בכרכשתא דלא כמאן דפסיק דמי אי נמי אפילו תפסו בגופה ולא סבירא ליה כמאן דפסיק דמי ולית ליה זה נוטל עד מקום שידו מגעת.
ולי נראה דכי אמרינן אאידך דרבי חייא איתמר הדרינן ממאי דסלקא דעתין דכיון דתפיס אנן סהדי דהכי הוא אלא משום הכי חייב שבועה משום דהאי תבע ליה כוליה טלית ואמר כולה שלי ואף על פי שחברו כופר בכל אנו רואין מחצה ביד זה ואין כפירתו של חברו כלום אחציה אבל בחצי האחר כפירתו כפירה ואנו מחייבין אותו שבועת מודה מקצת מפני חציה שביד חברו שלא כפר בה דכהודאה דמיא והילך הוא. ומהדר רב ששת ואמר מתניתין תקנת חכמים היא דהא אם אין כפירתו של זה בחציה כפירה אף של זה בזה נמי נמצא שאין כאן לא טענה ולא כפירה לחייב עליה שבועה ורבי חייא אמר לך אין הכי נמי אלא רבנן כעין דאורייתא תקון וחשבי כל חד וחד כאלו הוא טוען הכל והלה מודה ואומר הילך במקצת וכן זה אבל ללישנא קמא אי אנן סהדי דהאי וסהדי דהאי לא הוה להו לתקוני שבועה כלל ואדרבה היא הנותנת שיפטרו. עד כאן.
והר"ן ז"ל כתב וז"ל: והא הכא כיון דתפיס אנן סהדי וכו'. פירש רש"י ז"ל דקא סלקא דעתין דאיתא לדרבי חייא קמייתא ומשום דאנן סהדי הוא דמחייב ואף על גב דהילך הוא ולא סלקא דעתין דמתניתין תקנת חכמים היא עד דאוקמה רב ששת בהכי. ולפי דבריו ז"ל כי אמרינן אלא כי איתמר ותנא תונא אאידך דרבי חייא איתמר דאלמא דליכא מינה ראיה לררבי חייא קמייתא כלל אמסקנא סמכינן דמסקינן דתקנת חכמים היא אבל למאי דסלקא דעתין מעיקרא ליכא למימר דתנא תונא על אידך דרבי חייא איתמר ולאו אקמייתא. ומסקינן ורבי חייא אמר לך אין תקנת חכמים היא מיהו אי אמרת בשלכא הילך מדאורייתא חייב הוי לה שבועה זו כעין דאורייתא שכשם שבשבועת התורה כל שהתובע נוטל מקצת תביעתו הנתבע נשבע על מה שכפר אף במשנתנו כיון שהתובע נוטל מקצת תביעתו כעין מודה מקצת הוא. ותקינו רבנן לנתבע שבועה כעין דאורייתא ול מה שכפר אלא אי אמרת דהילך מדאורייתצ פטור אם כן אף בדאורייתא כהאי גוונא דנוטל תובע מקצת תביעתו אין הנתבע נשבע על מה שכפר היכא דאמר ליה הילך דומיא דמתניתין ואם כן היכי תקינו רבנן במתניתין שבועה דלאר כעין דאורייתא דאפילו בשבועה דאורייתא ממש. כל שהוא כעין של משנתנו אינו נשבע והשתצ לא אתינן עלה משום דרבי חייא קמייתא דתנצ תונא אבתרייתא איתמר ולא אקמייתא כלל. זה יש לומר לפירושו של רש"י ז"ל.
אבל הרב בעל המאור פירש דבין למאי דסלקא דעתין מעיקרא. בין למאי דמסקינן לבסוף לאו משום דרבי חייא קמייתא אתינן עלה כלל אלא הכי קאמרינן הילך נמי כמודה מקצת הטענה דמי כלומר. שאין אומרים שכיון שהוא מזומן לפרוע הרי הוא כאלו פרע כבר ונמצא שאין כאן הודאה במקצת כלל דלא אמרינן הכי דודאי מי שהוא מזומן לתת אינו כאלו נתן כבר ומייתינן סייעתג ממתניתין דשנים אוחזין בטלית והא הכא כיוך דתפיס אנן סהדי דמאי דתפיס הילך הוא כלומר דאנן סהדי דודאי טלית זו היא מזומנת לחלוק. ואפילו הכי לא אמרינן שכיון שהיא מזומנת לחלוק הרי הוא כאלו נחלק כבר שאלו היינר אומרים כן למה הן נשבעין עליה דודאי אי פלגיה מקמי דאתו לקמן לא מחייבינן להו שבועהן אלא על כרחך אף על פי שהן מזומנים לחלוק אינו כחלוק ומשום הכי נשבעים הכא נמי אף על פי שהוא מזומן לפרוע אין דנין אותו כאלו. פרע כבר ומשום הכי נשבע. ואמרינן ולרב ששת קשיא מתניתין אמר לך רב ששת מתניתין תקנת חכמים היא וכרבי יוחנן כלומר לעולם מי שמזומן לפרוע הרי הוא כאלו פרע הילכך הילך פטור ולא תיקשי לך מתניתין דמתניתין תקנת חכמים היא ואף על פי שהוא כאלו נחלק כבר כל שלא חלקוה ממש נשבעים עליה מתקנת חכמים אבל לעולם אימא לך דהילך פטור ורבי חייא מהדר ואמר דודאי מתניתין אין הכי נמי דתקנת חכמים היא ומיהו אי אפשר לך לומר שתהא שבועה דרבנן חלה על מה שלא מלה שבועה דאורייתא כיוצא בה דאם איתא דהילך פטור משום דכיון שהוא מזומן לפרוע הרי הוא כאלו פרע כל שכן שאין לגו לתקן במשנתנו שבועה של דבריהם שכיון שהן מזומנים לקלוק הרי הוא כאלו נחלק כבר אלא ודאי העומד לחלוק אינו כחלוק ואף כאן העומד ליפרע לאו כאלו פרע כבר והילכך הילך חייב.
ולי נראה לאמרה בלשון אחרת והכי קאמר ותנא תונא שנים אוחזין בטלית וקא סלקא דעתין דשבועה זו של משנתנו שבועה דמודה מקצת היא לפי שזה אומר כולה שלי הרי הוא כתובע מנה מחברו וזה שמשיב לו לא כי אלא כולה שלי אף על פי שהוא כופר בכולה מכל מקום אינו ככופר בכל דעלמא דכופר בכל נשאר ברשותו כל מה שהוא כופר בו וזה על כרחך נותן לתובע חצי תביעתו נמצא שסופו של דין זה כמודה מקצת דעלמא ולפיכך אנו רואין כופר בכל זה כאלו הודה מקצת מן הטעם שאמרנו ונשבע ומשום הכי אמרינן אף על פי שהוא כמודה מקצת מכל מקום הילך הוא אלא לאו שמע מינה דהילך חייב.
ואם תשאל והיכי סבירא לן דשבועה זו שבועה של מודה מקצת היא שמפני שסוף טלית זו ליחלק הוה ליה כאלו הודה במקצת שאם אנו אומרים כן אף תביעתו של זה שהוא תובע כולה אינה תביעה דאנן סהדי דסוף טלית זו ליתלק ואם כן אין כאן לא טענה ולא כפירה וכי היכי דבדרבי חייא קמייתא אקשינן כי היכי דאנן סהדי להאי אנן סהדי להאי הכי נמי הוה ליה לאקשויי השתא היכי סלקא דעתך דשבועה זו של מודה מקצת היא. והא כי היכי דאנן סהדי דאין כפירתו כפירה אלא בחציה הכי נמי אנן סהדי דאין תביעתו תביעה אין בדבריך כלום דודאי כופר בכל שאינו נשאר ברשותו כל מה שהוא כופר אינו ככופר בכל דעלמא דהתם נשאר אצלו כל מה שהוא כופר עליו והכא על כרחו נותן חציה והרי הוא כמודה מקצת וכי שותי' בעלמא הוא דקא מחוי ולפיכך ראוי הוא שישבע כמודה מקצת גמור אבל תובע זה אף על פי שאינו משיג כל תביעתו לא נשתנה כלל משאר כל התובעין שאף הן אינן נוטלין אלא אותו מקצת שהנתבע מודה עליו וזה ברור. אף על פי שנעלם מעיני הראשונים ז"ל.
ומשום הכי הוה סלקא דעתין השתא דשבועה זו של משנתנו שבועה של מודה מקצת היא ואמרינן ולרב ששת קשיא מתניתין ומהדרינן לא קשיא אמר לך רב ששת מתניתין תקנת חכמים היא כלומר שאפילו לפי דבריך שאתה בא לידון כופר זה כאלו הודה אי אפשר לך לומר דשבועה זו של תורה היא אלא תקנת חכמים בעלמא שכיון שהודאתו אינה מתבררת מתוך דבריו דאדרבה בכל הוא כופר ואינה הודאה אלא מתוך הדין בעצמו שהוא כך נמצא שקדמה הודאה לתביעה שמכיון שבאו לפנינו והיו שניהם אוחזין בטלית אנו רואין כאלו כל אחד הודה לחברו בחציה וכל שקדמה הודאה לתביעה אפילו במודה מקצת גמור אין שבועת התורה חלה עליו מדאמרינן בפרק שבועת הדיינים טענו חטים וקדם והודה לו בשעורים אם כמערים חייב ואם במתכוין פטור וכבר כתבנוה שם בסייעתא דשמיא וכיון דעל כרחך שבועה זו תקנת חכמים היא אין לך ראיה דהילך חייב דהכא מן התקנה בלבד הוא נשבע. ומהדר ליה רבי חייא אין תקנת חכמים היא כדקאמרת אלא מיהו אי אמרת בשלמא הילך מדאורייתא חייב הויא לה שבועה זו של דבריהם כעין מודה מקצת של תורה אלא אי אמרת דהילך מדאורייתא פטור היכי תקינו רבנן שבועה דליתא כעין דאורייתא כלל. כן נראה לי. עד כאן.
ומורי הרב נר"ו כתב וז"ל: אלא אי איתמר וכו'. האי סוגיא עמיא טובא ורש"י ז"ל כתב גבי ותנא תונא קא סלקא דעתין וכו'. ואיכא למידק מאי דוחקיה דרש"י ז"ל לומר הכי. ובזה יש לומר חדא גירסת הספרים דגרסי והא הכא כיון דתפיס האי אנן סהדי וכו' משמע דהשתא נמי אית לן דרבי חייא קמייתא. ותו אי איתא דהשתא אית לן דשבועה מדרבנן כדשנינן לעיל מאי פריך ולרב ששת קשיא מתניתין וכל זה דחקו לרש"י ז"ל לומר קא סלקא דעתין וכו'.
אבל קשה עלה דו;א מכה קושיא הדרינן ואמרינן אלא כי איתמר ותנא תונא אאידך דרבי חייא איתמר משמע ולא אקמייתא. ותו כי היני דאקשינן לעיל כי היכי דאנן סהדי להאי אנן סהדי להאי השתא נמי נימא כי היכי דאנן סהדי להאי דמאי דתפיס הילך הוא אנן סהדי נמי להאי דמאי דתפיס הילך הוא. ותו אמאי לא מסקינן לעיל לקמייתא דרבי חייא כי היכי דמסקינן הכא אין תקנת הכמים היא ומיהו וכו'. ובראה לי בכוונת רש"י ז"ל דמאן דמסיק איא אי איתמר ותנא תונא אאידך דרבי חייא אית ליה קושיין דלעיל ז.מתניתין תקנתא דרבנן ומיהו אי אמרת בשלמא וכו' כדמסיק ואמסקנא סמיך והא דלא מסקינן הכי אקמייתזו דרבי וקייא כיון דשבועת העדאת עדים לא כתיבי אלא דמייתי לה מק"ו אפשר דתקינו רבנן שבועה דליכא דכוותה בדאורייתא דליכא בדאורייתא מה שמודה הפך שבועה זו ומשום הכי ליכא סייעתא ממתניתין אבל שבועת מודה מקצת כתיבא באורייתא אי אמרת בשלמא הילך חייב מדאורייתא תקינו רבנן וכו'.
אלא אי אמרת מדאורייתא הילך פטור מתקני רבנן שבועה דליתא דכוותה בדאורייתא אלא אדרבה איכא בדאורייתא איפכא דהילך פטור ומאן דפריך ולרב ששת קשיא מתניתין סבירא ליה דהכוו נמי אדרבי חייא קמייתא סמכינן מדקאמר והא הכא כיון דתפיס אנן סהדי דהילך הוא כלישנא דלעיל ותו מדלא אקשינן הכא כדלעיל כי היכי דאנן סהדי להאי דהילך הוא אנן סהדי להאי דהילך הוא משמע דהשתא נמי סבירא ליה דשבועה דמתניתין דאורייתא וקושיין דלעיל לא שמיע ליה אי נמי לא סבירא ליה דנהי דליכא סייעתא ממתניתין לדרבי חייא קמייתא מכל מקום סבירא ליה דשבועה דאורייתא דהאי תפיס בכולה והאי תפיס בכולה כדכתב רש"י ז"ל לעיל ולא דמי למי שטענו הברו מנה ואמר אין לך בידי כלום והעדים מעידים שיש לו אצלו פרס ופרעו פרס דהתם ודאי פטור משבועה אבל הכא דכל חד תפיס בכולה אימא שבועה דאורייתא היא ומשום הכי אסיק אדעתיה דאדרבי תייא קמייתא סמכינן והיינו דשריך ולרב ששת קשיא מתניתין ומסיק אין תקנת הכמים היא וכיון דמסיק הכי לא שייך תו לאקשויי כי היכי דלהאי הילך הוא להאי נמי הילך הוא דהא משום קושיין דלעיל דדמיא להאי הדרינן למימר שבועה זו דרבנן ולא מן התורה. עד כאן.
והראב"ד ז"ל כתב לקמן וז"ל: ורבי חייא אמר לך אין תקנת חכמים היא מיהו אי אמרת בשלמא מדאורייתא חייב וכו'. שאלו התלמידים שלא שמשו למעלה למה לא אמר כן באידך דרבי חייא ומה טעם דחה אותה ממנה וזו אינה שאלה לפי המימרא הראשונה אין עליה חולק ולא קושיא שתדחה אותה ומה שאמר למעלה אלא דקאמר ותנא תונא מי דמי וכו' לאו לדהויי דרבי חייא אלא דלא דמיא למתניתין ודרבי חייא אלימא טפי ממתניתין להיובי שבועה דלוה ריע טענתיה ודמלרה לא ריע וסהדי נמי קמסייעו ליה בחמשין ודינא הוא דליחליב לוה שבועה אבל מתניתין תרווייהו כי הדדי נינהו ואמאי סייעיה למילתיה ממתניתין דמתניתין תקנת חכמים היא ומדינא ליכא עלייהו שבועה אבל בהאי מימרא בתרייתא איצטריך סייעתא ממתניתין דאיכא מאן דפליג עלייהו וטעמא דאידך מסתבר טפי וקיימא כוותיה. ע"כ.
עוד נאמר כי מה שאמר למעלה אנן סהדי דמאי דתפיס דידיה הוא לא על מה שתופס בידו בלבד הוא אומר אלא על חציה ממש כי לבסוף כך יחלוקו אותו ואין לזה יתרון על זה ועל כן הקשה לן כי היכי דאית ליה סהדי להאי איה ליה סהדי להאי ובעלמא כהזלי גוונא אי אמרי עדים חמשין אית ליה ועדים אומרים חמשין אחריני לית ליה מי איכא שבועה כלל אם כן הכא אמאי תקינו ליכא למימר דמעין דאורייתא היא אלא תקנתא אחריתי הוא דיא שייכא כלל בדאורייהא אבל דרבי תייא בתרייתא מא . דתפיס בידיה הילך ואיכא כפירה דמאי דקאי ביני ביני והודאה דמאי דתפיס בידיה הוי כהודאה וכפירה בעלמא אלא דליכא הכא תובע ונתבע שיהא נתבע יותר מוחזק מן התובע וליכא הכא שבועה דאורייתא אבל היא מעין דאורייתא ולפיכך תקנוה כאן אבל בעלמא דאיכא תובע ונתבע איכא שבועה דאורייתא זו היא ראייתו של רבי חייא ורב ששת אמר לך דכולה מילתא תקנת חכמים היא אף על גב דבעלמא נמי ליתא והא מילתא מפני שנראין כתוקפין זה את זה כדרך חמסנין עד כאן.
וז"ל גליון תוספות: כתוב בתוספות רבינו שמשון פירוש יפה דלא גרסינן הכא דאנן סהדי אלא כעין הודאה הוא ולעיל ודאי קאמר שפיר כי היכי דאנן סהדי להאי אנן נמי סהדי להאה וליכא לחיוביה אפילו מדרבנן אבל הכא ליכא למימר כי היכי דהאי הילך האי נמי הילך דמכל מקום נשבעין כיון דלא מודו להדדי אלא דמכל מקום חשוב כהילך לפנינו לפי שהכל לפנינו ועל כרחו נוטלו. עד כאן.
כתוב בספר המאור הילך נמי כמודה מקצת הטענה דמי ותנא תונא שנים אוחזין בטלית וכו'. ואיכא מאן דקשיא ליה מאי טעמא לא אקשי ליה מי דמי כדאקשי לרבי חייא קמייתא. ותירץ ה"ר יצהק בן מרן ז ל אלו היכא דאמר ליה חד לחבריה שקול מנאתיך כולה בלא שבועה אפילו הכי משתבע אידך וכו'.
וכתב עליו הראב"ד וז"ל: אמר אברהם. אין זה התירוץ מיישב את הדעת כי אף על פי שאמר האחד לחברו טול המחצה בלא שבועה איך יצאו שניהם מידי שבועה והלא המחצה שהודה לו נוטל בלא שבועה וזה נוטל מה שתופס בידו והשאר חולקין בשבועה ויש אילך בשניהם זה אומר הילך במחצה וזה אומר הילך מה שתופס בידו. ועיקר הקושיא אינה כמו שהן אומרים אבל היא למה לא אמר על רבי חייא קמייתא כמו שאמר בכאן ורבי חייא אין שבועה זו תקנת חכמים היא דהא אית להו סהדי לתרווייהו מיהו אי אמרת בשלמא בעלמא איכא שבועה דאורייתא במקום דאיכא עדים במקצת תקינו ליה רבנן הכא אף על גב דאיכא עדים לתרווייהו וכו' כדאמרינן בבתרייתא. זהו עיקר הקושיא ויש אתנו תירוץ יפה על זה. עד כאן.
עוד כתוב בספר המאור ודאמרינן אי אמרת בשלמא הילך מדאורייתא חייב וכו'. עד וזה הפירוש יפה. וכתב עליו הראב"ד ז"ל וז"ל: אמר אברהם. זה אי אפשר והאיך בהילך דהכא הם מזומנים לחלוק והלא כל אחד תובע את כולה והן צריכים שבועה קודם חלוקה מפני חלוקתם ואיך ידמה זה למודה לחברו ואומר הילך. עד כאן.
ורב ששת אמר הילך פטור וכל מודה מקצת לא מהימן במיגו דאי בעי הוה אמר פרוטה אני חייב לך והילך דשמא לא היתה מזומנת בידו ושמא הטעם זה לא יתכן לומר לקמן לרבי שמעון בן אלעזר דלא חשיב ליה משיב אבידה בשלש אף על גב דלא צריך לומר בשתים הילך שהרי בלאו הכי כל שטר הילך הוא אלא יש לומר דכאן הילך פטור מטעם דחשבינן ליה ככופר הכל והויא ליה העזה. מהר"י כ"ץ ז"ל.
מי מתקני רבנן שבועה דליכא דכוזהח באורייתא. ואף על גב דכל הנשבעין ונוטלין ליכא דכוותייהו באורייתא מכל מקום כיון דכופר הכל פטור אפילו מדרבנן לא היה להם לתקן כאן שבועה כיון דהוי דומיא רכופר הכל ו"א דמי לנשבעים ונוטלים דהתם איכא מיהי שבועה דאורייתא על החשוד ושקלוה רבנן ממנו ושדיוה אשכנגדו. הרא"ש ז"ל.
וז"ל מהר"י כ"ץ ז"ל: מתקני רבנך שבועה דליתא וכו': אף על גב דנוטלין דליתצ דכוותה באורייתא דמחייבי רבנן אפילו היכץ דליכא הודאה ודאי נשבע ונוטל לא מהני הרדאה במקצת טפי מכופר הכל לא דמיא למתניתין. אי נמי הכא אליבא דרבי יהודה דפרק כל הנשבעין דאיק דמצריך שם הרדאה. עד כאן.
מיתיבי סלעין דינרין אפילו אם נעמיד פלוגתא דרבי חייא ורב ששת בהילך בפקדון מכל מקום מייתי שפיר מהך דסלעין אף על גב דמיירי במלוה בשטר דחשיב ליה הילך. תלמיד ה"ר פרץ ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה