שולחן ערוך חושן משפט צב ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך חושן משפט · צב · ד · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: סמ"ע ש"ך ט"ז באר היטב קצות החושן באר הגולה

שולחן ערוך

התובע לחבירו מלוה שהלוהו וכפר אע"פ שמביא עדים להכחישו אינו חשוד כל זמן שלא נשבע אבל הכופר בפקדון הוי חשוד אע"פ שלא נשבע והוא שיש עדים שראוהו בידו בשעה שכפר:

(מיהו אם רוצה לשלם הפקדון אע"ג דעובר על לא תחמוד אינו נפסל) (הגהות מרדכי פ"ק דמציעא):

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

אע"פ דמביא עדים להכחישו כו'. כבר כתבתי דכלל טעם דין זה הוא דאחזוקי אינשי בחשודין לא מחזקי' כל זמן שנוכל לתרץ עניניהם מ"ה מלוה דלהוצאה נתנה בידו אף שעבר זמן מ"מ כיון שברשות בא לידו להוציאה אמרי' לאשתמוטי מיניה קמכוין עד דיהוי לי' מעות משא"כ בפקדון דלאו להוצאה ליתן ואפ"ה כשאין עדים שהי' בידו בשעה שכפר ג"כ נוכל לטעון בעדו ולו' שמא בשעה שתבע ממנו פקדונו לא ידע אנה הניחו או שנתגלגל ממקומו וירא שישביענו שבועת השומרים שהוא שבועת התורה ומ"ה עלתה על דעתו לכפור ולומר לא הפקדתני שאז פטור משבועה דאוריי' עד שימצאנו ויחזירנו לידו וק"ל:

אבל הכופר בפקדון כו'. אבל אם אינו כופר אלא שאומר אני תופסו בשביל מלוה שיש לי בידו שומעין לו עד כדי דמיו אם ליכא עדים שבא לידו בתורת פקדון או שליכא עדים שראוהו עתה בידו:

והוא שיש עדים כו'. כבר נתבאר טעמו ומהטעם יש ללמוד שלפעמים נעשה חשוד אף אם אין עדים שראוהו בידו בשעה שכפר והוא כגון שנתן ראובן ביד שמעון מעות לעסוק בהן לטובת ראובן ולאחר זמן כפר שמעון ואומר לא נתת בידי כלום ונתוודע שנתן לו דאז ליכא לאשתמוטי ולומר דכפר בו עד דהוי לו כמו בהלואה הנ"ל דא"כ למה כפר הל"ל הוצאתי המעות בעסק לטובתך ועדיין לא הגבתי אותן דהא לטובת ראובן הוציא אותם ולכך נתנם לו וכ"כ הרא"ש בתשו' והביאו בד"מ בסי' זה וכתב עליו מור"ם ז"ל דדבריו צ"ע ושם כתבתי בהגהתי דלעד"נ דבריו פשוטין בטעמא וכמ"ש ע"ש ודוק:

אע"ג דעובר על לא תחמוד כו' הטעם דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו וכמ"ש בסי' ל"ד עיין שם:

ש"ך - שפתי כהן

(ד) והוא שיש עדים וכו' עיין בתשו' מהר"מ לובלין מדיני' אלו ועיין בס' א"א דף פ"ג ע"ד:



באר היטב

(ז) אינו:    כלל דין זה כ"ז שנוכל לתרץ הענין לא מחזיקינן אינשי בחשודין מש"ה מלוה דלהוצא' נתנה אף שעבר הזמן מ"מ אמרינן לאשתמוטי קמכוון ובפקדון אע"ג דלאו להוצא' ניתן אפ"ה כשלא ראו עדים בידו בשעה שתבעו אמרינן שמא לא ידע אנה הניחו או שנתגלגל ממקומו וירא שישבענו שבועת השומרים שהיא ש"ד לכך אומר לא הפקדתני שאז פטור מש"ד עד שימצאנו ויחזירנו לידו וגם אם אינו כופר אלא שאומר שתופסו בשביל מלוה שיש לו בידו שומעין לו עד כדי דמיו אי ליכא עדים שבתורת פקדון בא לידו או שלא ראוהו עתה בידו. סמ"ע.


(ח) בידו:    ולפעמים נעשה חשוד אפי' באין עדים שראוהו בידו כגון שנתן ראובן ביד שמעון מעות לעסוק בהן לטובת ראובן ולאח"ז כפר שמעון ואומר לא נתת בידי כלום ונתודע שנתן לו דאז ליכא טעמא דלאשתמוטי כו' דא"כ הל"ל הוצאתי המעות בעסקא לטובתך דהא לכך נתנם לו וכ"כ הרא"ש בתשובה והביאו בד"מ וכתב עליו דדבריו פשוטים בטעמן וכמ"ש. שם.


(ט) לא תחמוד:    הטעם דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו וכמ"ש בסימן ל"ד ע"ש. שם.



קצות החושן

(ד) התובע לחבירו מלוה ובשערי שבועות כ' דגבי מלוה אפי' נשבע לא נעשה חשוד והביא ראיה מדלא תני לה במתני' גבי שכנגדו חשוד על השבועה וחשיב שם במשנה שבועת העדות ושבועות הפקדון ומדלא תני שבועת מלוה משמע דלא מיפסל במלוה אפי' נשבע ע"כ וכ"כ במרדכי פ' כל הנשבעי' וכן דעת ריב"א הובא בב"י סי' ל"ז וסי' ע"ה ובתשובת מוהר"ם הלוי חלק ח"מ סי' ט"ו האריך בזה והקשה על הרב אלפס הובא בטור סי' פ"ז ז"ל כתב רב אלפס בתשובה נשבע היסת ואח"כ הודה במקצת הוי ליה חשוד ופרע מה דאודי ושכנגדו נשבע על השאר ונוטל ולפי' דברי הרי"ף בשערי שבועות דאפי' נשבע במלוה כשר מטעם דאשתמוטי קא משתמיט ואמאי ה"ל חשוד ותו קשה לי מהא דאמרינן בפ' הגוזל קמא דף ק"ד אהא דאמר רב ששת הכופר בפקדון נעש' עליו גזלן ופריך עלה ממתני' דתנן חשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל א' שבועת הפקדון כו' ודוקא נשבע אבל לא נשבע לא ומתרץ דמתני' מיירי בעומדת באגם וליכא סהדי שראו הפקדון בידו בשעה שכפר ובהא שייך טענה דאשתמוטי ולהכי לא מיפסל עד שנשבע ור"ש מיירי כגון דאתו סהדי ואמרי ההיא שעתא הוי בידי' אלמא דאפי' לא הוי בידי' ושייך אשתמוטי אפ"ה כשנשבע מיפסל וא"כ אמאי לא יפסול בשבועת מלוה ע"ש שהאריך. אמנם נראה דאין הטעם כלל משום אשתמוטי דודאי כשנשבע אין שייך אשתמוטי וכי מותר לו לישבע לאשתמוטי ולכן בפקדון אפי' היכא דשייך אשתמוטי כל שנשבע פסול וטעמא דשעורים במלוה כמ"ש הב"י בסי' ל"ז וז"ל ונ"ל טעם ריב"א דלגבי מלוה דרך להשביע אם חייב לו ושמא היה חייב לו ממ"א ונשבע באמת אבל גבי פקדון דרך להשביע אם הפקיד אצלו וכיון שאלו מעידים שהפקיד אצלו הרי מעידים שנשבע לשקר עכ"ל. אך קשה הא תינח בשבועה דמלו' בין שבוע' דפקדון שפיר יש לחלק כמ"ש הב"י אבל בכופר בפקדון דפסול לעדות ולשבועה היכא דאיכא עדים שראו אותו תח"י נימא שמא חייב לו ממ"א ומשום לא תחמוד לא נפסל כדאיתא פ"ק דמציעא וע"כ צ"ל כמ"ש תוס' פ"ק דמציעא דף ו' טעמא דכופר בפקדון פסול לעדות ול"ח שמא מלוה ישינה דהיכא דאיכא עדים שגזלו תו ל"ח למלוה ישינה דאין ספק מוציא מידי ודאי וא"כ גבי מלוה כשנשבע שא"ח לו ואיכא עדים שחייב לו למה ניחוש למלוה ישינה' נימא אין ספק מוציא מידי ודאי:

אמנם נראה דברי הרי"ף והריב"א נכונים והוא דכבר כ' בש"ע בסי' פ"ז סעיף ל"א טען שיש לו חוב אצלו בקנין או בשטר והוא טוען פרעתי או איני חייב לך כלום ונשבע ואח"כ באו עדי קנין או שהוציא שטר ונתקיים ה"ז משלם אחר השבועה שישבע המלו' ואינו חשוד שהרי לא העידו שלא פרע ולא טען להד"מ. והוא מדברי הרמב"ם הרי מבואר דאע"ג דלענין תשלומין בחזקה שלא פרע ומשום חזקת דשטרא בידו מה בעי וחייב לשלם אפ"ה לשבועה לא מיפסל עד שיודע לך בבירור שנשבע לשקר וכמ"ש שם דשבועה שאני שעל דעתו הוא נשבע וה"ה הכא לענין מלוה ישינה ודאי הכופר בפקדון שיש עליו עדים אע"ג דטוען בפי' מלוה יש לי עליו א"נ כל שאין לו מגו ובחזקת פסול לעדות הוא כיון דצריך להחזיר והוא בחזקת גזלן וגזלן פסול לעדות אבל אם נשבע שחייב לו אף ע"ג דאין אנו מאמינין אותו דהא הב"ד נזקקין להוציא מתחת ידו הגזילה ואין מאמינין לו שחייב לו אבל לא נפסל משום זה לשבוע' כיון דיכול להיות האמת אתו שחייב לו וא"כ ה"נ במלוה כיון דכופר במלו' לא נפסל אלא משום שבועתו שנשבע לשקר ומנא ידעינן דנשבע לשקר שמא אמת אתו שאינו חייב לו ומשום דהי' לו מלוה ישינה ואע"ג דאין מאמינין לו שהי' לו מלוה ישינה אבל לשבועה לא נפסל כמו דאינו נפסל בטוען על שטר פרעתי או אם נשבע בפי' שחייב לו כיון דיכול להיות שחייב לו אבל בפקדון אפי' ליתיה תח"י באופן דשייך אשתמוטי אפי' הכי נפסל בשבועתו כיון דנשבע בפי' שלא הופקד בידו וזה נגד העדי' ממש וא"כ דברי הרי"ף והריב"א נכונים לדינא דדוקא בכופר בפקדון לא חיישינן למלוה ישינה כיון דאינו נאמן וגזלן הוא וגזלן פסול לעדות אבל בכופר במלוה דלא מיפסל בכפירתו דאפשר לומר שיחזיר אחר כך ואשתמוטי קא אשתמיט ומשום שבועה לא מפסל דמנא ידעינן דנשבע לשקר דלמא באמת יש לו כנגדו כיון דנשבע סתם שאינו חייב ואלו היה נשבע בפירוש שחייב לו אף על גב דאינו נאמן לא מיפסל. וכההיא דסי' פ"ז ודו"ק):





▲ חזור לראש