בבא מציעא יז א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ואמר פרעתי נאמן בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי אינו נאמן בא מלוה לכתוב כותבין ונותנין לו רב זביד משמיה דר"נ אמר אבין צא תן לו בין חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי נאמן בבא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו אלא אי איכא לפלוגי הכי הוא דאיכא לפלוגי גאמרו לו צא תן לו ואמר פרעתי והעדים מעידין אותו שלא פרעו (וחזר ואמר פרעתי) הוחזק כפרן לאותו ממון דחייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי והעדים מעידין אותו שלא פרע וחזר ואמר פרעתי לא הוחזק כפרן לאותו ממון מ"ט אשתמוטי הוא קא משתמיט מיניה סבר עד דמעיינו בי רבנן בדיני אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן המנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים אותו שיש לו וחזר ואמר פרעתי הוחזק כפרן לאותו ממון כי הא דשבתאי בריה דרבי מרינוס כתב לה לכלתיה איצטלא דמילתא בכתובתה וקבלה עליה אירכס כתובתה אמר (להו) לא היו דברים מעולם אתו סהדי ואמרי אין כתב לה לסוף אמר להו פרעתיה אתא לקמיה דרבי חייא א"ל הוחזקת כפרן לאותה איצטלא:
א"ר אבין א"ר אלעא א"ר יוחנן והיה חייב לחבירו שבועה ואמר נשבעתי והעדים מעידין אותו שלא נשבע (וחזר ואמר נשבעתי) הוחזק כפרן לאותה שבועה אמרוה קמיה דר' אבהו אמר להו מסתברא מלתא דרבי אבין זשנתחייב שבועה בב"ד אבל חייב עצמו שבועה [נאמן] עביד איניש דמקרי ואמר אהדרוה קמיה דר' אבין אמר להו אנא נמי בב"ד אמרי איתמר נמי א"ר אבין א"ר אלעא א"ר יוחנן היה חייב לחבירו שבועה בב"ד ואמר נשבעתי והעדים מעידין אותו שלא נשבע (וחזר ואמר נשבעתי) הוחזק כפרן לאותה שבועה א"ר אסי א"ר יוחנן חהמוצא שטר חוב בשוק וכתוב בו הנפק וכתוב בו זמנו בו ביום יחזירו לבעלים אי משום כתב ללות ולא לוה הא כתוב בו הנפק אי משום פרעון לפריעה בת יומא לא חיישינן א"ל ר' זירא לר' אסי מי א"ר יוחנן הכי הא את הוא דאמרת משמיה דר' יוחנן טשטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו שכבר נמחל שיעבודו אימת אילימא למחר וליומא חרא מאי אריא שכבר נמחל שעבודו תיפוק ליה דהוה ליה מוקדם ותנן ישטרי חוב המוקדמין פסולין אלא לאו ביומיה אלמא פרעי אינשי ביומיה א"ל מי קא אמינא דלא פרעי כלל דלא שכיחי אינשי דפרעי ביומיה קא אמינא רב כהנא אמר ככשחייב מודה אי הכי מאי למימרא מהו דתימא האי מפרע פרעיה והאי דקא אמר לא פרעתיה משום דקבעי מהדר למזפא ביה זמנא אחריתי ולפשיטי דספרא חייש קמ"ל דאם כן מלוה גופיה לא שבק סבר שמעי בי רבנן ומפסדי לי מאי שנא מהא דתנן מצא שטרי חוב אם יש בהן אחריות נכסים לא יחזיר ואוקימנא כשחייב מודה ומשום שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למטרף לקוחות מניסן ועד תשרי שלא כדין ולא אמרינן דא"כ מלוה גופיה לא שביק דא"ל כתוב שטרא אחרינא בתשרי דדלמא שמעי רבנן ומפסדי לי אמרי התם משום דאית ליה רווחא דקא טריף לקוחות מניסן ועד תשרי מינח ניחא ליה ולא אמר ולא מידי הכא כיון דלית ליה רווחא דסוף סוף שטרא האידנא כתיב מאי איכא דקטריף לקוחות בשטר שנמחל שיעבודו לא שביק:
אמר רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן הטוען אחר מעשה ב"ד
רש"י
[עריכה]ואמר - לאחר זמן:
פרעתי - ע"פ ב"ד:
נאמן - ובשבועת היסת:
בא מלוה - לפנינו לכתוב לו אדרכתא עליו אין כותבין ונותנין לו:
אינו נאמן - לישבע אלא שכנגדו נשבע ונוטל דכיון דתחילתו . הוצרך לתובעו לדין אין דרכו למהר לפרוע עד שיפסקו דינו פסק גמור:
ואמר פרעתי - לאחר זמן ע"פ ב"ד:
והעדים מעידים אותו שלא פרע - בפנינו תבעו לפרוע לו ע"פ ב"ד ולא פרעו הואיל ובפניהם העיז לעבור ע"פ ב"ד אינו נאמן שוב לומר פרעתיו שלא בעדים:
הוחזק כפרן לאותו ממון - שאין נאמן עוד עליו לומר החזרתי ופרעתי עד שיפרע בעדים:
לא הוחזק כפרן - ונשבע שפרעו ואע"פ שלא פרעו מיד כשתבעו בפני עדים ואין זה מעיז ב"ד דכיון דלא פסקו לו פסק גמור נשמט ממנו סבר כו':
אצטלא - לבוש:
הוחזק כפרן לאותה אצטלא - עד שיפרע:
הוחזק כפרן לאותה שבועה - לומר נשבעתי עד שישבע בפנינו:
כשנתחייב שבועה בב"ד - דכיון דתבעו בעדים לקיים דברי ב"ד ולא אבה אינו נאמן לומר עוד קיימתי אחרי כן:
אבל חייב עצמו שבועה - שאמר לו אשבע לך ותבעו בעדים ולא אבה ואחר כך אמר נשבעתי נאמן ואע"ג דקמי עדים דחייה:
עביד איניש דמקרי ואמר - לא אעשה מה שלא חייבוני ב"ד אלא אני בעצמי ואין זו סרבנות וחרטה אלא דחייה בעלמא:
וכתוב בו זמנו בו ביום - שביום שנמצא נכתב:
שכבר נמחל שעבודו - משפרע מלוה ראשונה ועל האחרונה לא נכתב והויא לה מלוה על פה וטורף לקוחות שלא כדין דאין מלוה על פה גובה מן הלקוחות:
אימת - דפרעיה אימתי וחזר ולוה אימתי:
אי נימא למחר - ולא ביום שנכתב:
וליומא חרא - שתי תיבות הן וליום אחריו וקיצור סופרים הוא:
תיפוק ליה - דאפילו נכתב על מלוה זו אחרונה וכתוב בו יום מוקדם כזה הוה ליה השטר מוקדם:
דלא שכיחי [אינשי] דפרעי [ביומיה] קאמינא - הלכך לא חיישינן למידי דלא שכיח ואי אתרמי הוצרכו לומר דאין חוזר ולוה בו:
רב כהנא אמר - הא דא"ר יוחנן יחזיר לבעלים:
כשחייב מודה - שלא פרע:
שמעי בי רבנן - שנמחל שעבודו:
ומפסדי לי - למטרף לקוחות משום דשטרי חוב המוקדמין פסולין דכיון דהאי דאוקמא הכי לית ליה עדיו בחתומיו זכין לו אף זה מן המוקדמין:
מינח ניחא ליה - ברמאות ותלי נפשיה בספיקא ואמר דלמא לא שמעי ואיכא רווחא:
מאי איכא דטריף לקוחות - מה טרפא יש בזה שלא יהא בשטר שיחזור ויכתוב לו והלא שניהם ביום אחד הלכך בשטר שנמחל שעבודו לא שביק:
הטוען אחר מעשה ב"ד - דבר שהוא תנאי ב"ד כגון כתובה ומזון האשה והבנות הטוען ואמר פרעתי שלא בעדים לא אמר כלום:
תוספות
[עריכה]חייב אתה ליתן לו. הכא משמע דחייב אתה ליתן לו לא הוי פסק דין גמור כי אם צא ותן לו וכן משמע במרובה (ב"ק דף סט. ושם) וקשה דבפ"ק דסנהדרין (דף ו: ושם) אמרינן ה"ד גמר דין פלוני אתה חייב פלוני אתה זכאי וי"ל דהתם מקרי גמר דין לענין שאסור לבצוע לפי שיודע להיכן הדין נוטה:
רב כהנא אמר כשחייב מודה. תימה א"כ למה נקט הנפק במילתא דר' יוחנן וי"ל דנקטיה משום דיוקא דאי אין כתוב בו ביום אפילו כתוב בו הנפק דודאי לוה לא יחזיר דחיישינן לקנוניא או לפשיטי דספרא:
הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום. אינו נאמן לומר פרעתי מעשה ב"ד קרי כל דבר שחייב לה אפי' לא כתב כגון מנה ומאתים ומזון האשה והבנות לאחר מותו וא"ת למה כותבין כתובה כיון דבלאו כתובה נמי אין נאמן לומר פרעתי וי"ל משום תוספת אבל מנה ומאתים גבייה בלא כתובה ותוספת נראה דאפי' אית לה סהדי דהתנה לה נאמן לומר פרעתי. ואין ראיה מכלתי' דר' שבתאי דהוה מהימן לומר פרעתי אי לאו דהוחזק כפרן דר' שבתאי ערב היה אבל בעל שמא לא היה נאמן ואין ראיה נמי מדתני לעיל (דף ז:) מצא כתובה לא יחזיר ומשמע דלא יחזיר משום תוספת שהיה נאמן לומר פרעתי דלגבי מנה ומאתים נמי מפסיד דהא נאמן לומר פרעתי מנה מגו דאי בעי אמר אלמנה נשאתיך אם אין לה עדי הינומא או אם אין לה עדי קדושין
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]קמה א ב מיי' פ"ז מהל' טוען ונטען הלכה ה', סמ"ג עשין צה, טור ושו"ע חו"מ סי' ל"ט סעיף ט', וטור ושו"ע חו"מ סי' ע"ט סעיף י"ב:
קמו ג ד מיי' פ"ז מהל' טוען ונטען הלכה ו', סמ"ג עשין צה, טור ושו"ע חו"מ סי' ע"ט סעיף י"ג:
קמז ה מיי' פ"ו מהל' טוען ונטען הלכה א', סמ"ג עשין צה, טור ושו"ע חו"מ סי' ע"ט סעיף ה':
קמח ו ז מיי' פ"ז מהל' טוען ונטען הלכה ה', סמ"ג עשין צה, טור ושו"ע חו"מ סי' פ"ז סעיף כ"ז:
קמט ח מיי' פי"ח מהל' גזילה ואבידה הלכה ב', סמ"ג עשין עד, טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ה סעיף ז':
קנ ט מיי' פי"ד מהל' מלוה ולוה הלכה ז', סמ"ג עשין צד, טור ושו"ע חו"מ סי' מ"ח סעיף א', וטור ושו"ע חו"מ סי' נ"ז סעיף ב':
קנא י מיי' פכ"ג מהל' מלוה ולוה הלכה א', סמג עשין שם, טור ושו"ע חו"מ סי' מ"ג סעיף ז':
קנב כ מיי' פי"ח מהל' גזילה ואבידה הלכה ב', סמ"ג עשין עד, טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ה סעיף ז':
ראשונים נוספים
אמר רב יהודה אמר רב נחמן אמר לו ב"ד צא תן לו או חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי נאמן בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו. אבל אמר לו צא תן לו ואמר נתתי ועדים מעידים אותו שלא נתן הוחזק כפרן לאותו ממון ואם אמר לו חייב אתה ליתן ואמר נתתי והעדים מעידים אותו שלא נתן לא הוחזק כפרן לאותו ממון מאי טעמא אמרינן אישתמוטי הוא דקא משתמיט סבר עד דמעייני רבנן בדיני. זה כגון הכופר במלוה כשר לעדות. אמר רבה בר בר חנא אמר ר' יוחנן מנה לי בידך והלה אומר אין לך עלי כלום ועדים מעידים שיש לו וחזר ואמר פרעתי הוחזק כפרן לאותו ממון. והוא שכפר בב"ד כי הא בגמ' שבתאי דשבתי' כתב לכלתיה איצטלא דמילתא וקיבלה עילויה וכפר ובאו עדים והעידו שכתב לה איצטלא דמילתא חזר ואמר פרעתי. אמר ליה רב חייא כבר הוחזקת כפרן לאותה איצטלא וכן הלכה. וכן מי שנתחייב שבועה בב"ד ואמר נשבעתי ועדים מעידים אותו שלא נשבע הוחזק כפרן לאותה שבועה וחייב לישבע עכשיו.
א"ר יוחנן המוצא שטר חוב וזמנו בו ביום וכתוב בו הנפק יחזירו לבעלים דאי משום [כתב] ללות ולא לוה הא כתוב בו הנפק.
אי משום פרעון כיון דרובא דעלמא לא פרעי ביומיה אלא מיעוטא הוא דפרעי ביומיה למיעוטא לא חיישינן.
ותוב מלוה גופיה לא שביק אמר דילמא שמעי רבנן דהאי שטרא שלוה בו ופרעו הוא וכבר נמחל שעבודו ומפסדו לי.
צא תן לו ואמר פרעתי והעדים מעידין אותו שלא פרע הוחזק כפרן.פירוש הגאונים וכל רבני ספרד בו ידוע דה"ק אם אמר פרעתי והעדים מעידים אותו שלא פרעו מעולם הוחזק כפרן ואם טען למחר וליומא אחרא שהעידו עדים פרעתיו אינו נאמן לעולם עד שיפרענו בעדים וכעובדא דשבתאי דהכא וכהנהו עובדי דבמסכת שבועות אבל רש"י פירש בשאמר פרעתי כמו שאמרו בב"ד והעדים מעידין אותו שאחר שיצא מב"ד חייב תבעו חברו שיפרענו ולא רצה לפרעו אינו נאמן לומר פרעתי עד שיפרע בב"ד וכן פי' הא דאיתמר בסמוך היה חייב לחברו שבועה ואינו דינו מחוור דכיון דצאית דינא נאמן:
[היה חייב לחבירו שבועה בב"ד וכו'.] ומאי דאמרינן דהיכא דנתחייב שבועה בב"ד, ויצא מב"ד ואמר נשבעתי נאמן, מסתברא לי דוקא נשבעין ולא משלמין, אבל נשבעי' ונוטלין אין מוציאין מזה אלא בנשבע ודאי.
ובתשובה לרבינו האי גאון ז"ל נתחייב שבועת היסת ואמר נשבעתי נאמן ויש אומרים שהוא נאמן לגמרי, שלא תקנו שבועת היסת אלא בכפירת ממון אבל לא בכפירת שבועה, ומיהו אי בעי לאחרומי סתם הרשות בידו, ומסתבר' שהטוען על חברו שבועה יש לי בידך מטענת ודאי שטענתי עליך במנה כטוענו מנה לי בידך או השבע ותפטר וזה שאמר נשבעתי כאומר אין לך בידי כלום והרי זה כופר בכל וראוי להיסת, אלא שכבר הורה הגאון בהיסת שאין מחמירין בה להשביעו היסת עליה, כיון דספק הוא לקולא עבדי' בה, אבל בשבועת התורה נשבע היסת דהוה ליה כופר בכל כמו שפירשתי:
הטוען אחר מעשה ב"ד וכו'. פירש"י ז"ל מעשה ב"ד דבר שהוא תנאי ב"ד כגון כתובה ומזון האשה והבנות, וטוען ואמר פרעתי לא אמר כלום, וכן כתובת בנין דיכרין וכל תנאי ב"ד ששנינו במסכת כתובות דאע"ג דלא כתב כמאן דכתב דמי, ועוד יש בכלל מעשה בי"ד, מי שנמחק שטר חובו ובא לב"ד ועשו לו קיומו סד"א כיון שאין גוף השטר בידו אם טוען ואמר פרעתי להמניה קמ"ל, וכן מי שעמד בדין, וכתבו לו ב"ד פסק דין קודם שיצא מב"ד, אינו יכול לטעון פרעתי וגובה מנכסים משועבדים שכל אלו בכלל מעשי ב"ד הם, והטוען אחריהם לא אמר כלום.
ודוקא בעיקר כתובה אבל בתוספת אע"פ שיש עדים שהוסיף לה אם טען ואמר פרעתי נאמן וכן השיב רבינו הגדול בתשובה ואע"ג דאמרי' בר"פ אע"פ תנאי כתיבה ככתובה דמי ה"מ להנהו מילי דמני התם כגון מוכרת ומוחלת וכו' ואף ר"ת כתב שם דדוקא להנהו מילי אבל לא לשאר כל הדברים מדלא מני התם אחריתי.
ומ"מ אפי' תאמר שתוספות כעיקר לכל דיניהן ה"מ למיהוי בקולא וחומרא דכתוב' אבל לטעון אחריו כיון דליתי' מעשה ב"ד ועדים הוא שמעידים שהוסיף לה מלוה בעדים בעלמא היא ויש להביא עליה ראיה מהא דאמרינן לעיל דשבתאי בריה דר' מרינו' כתב ליה לכלתיהאיצטלא דמילתא פי' כרב דכתובה הוה דאלו מחמת עצמו לא הוה כתב לה מתנתו בכתובה וכך מפורש בירושלמי בפרק שבועת הדיינים לסוף אמר להו פרעתיה וא"ל הוחזק כפרן לאותה איצטל' וש"מ שאם לא הוחזק כפרן היה נאמן לומר פרעתי אלמא הטוען אחר תוספ' אמר ואמר וליכא למימר דערב שאני שאלו היה הבעל חייב אף הערב חייב ואין צריך לפנים אבל זו הראיה לפי דעת רבי' הגדול יש לדחותה ולהעמידה במקום שכותבין כתובה שאפי' בעיקר כתובה יכול לומר פרעתי כדבעי' למכתב קמן:
צא תן לו ואמר פרעתי והעדים מעידים לו שלא פרעו: פירש רש"י ז"ל: כגון שהעדים שבפניהם תבע לפרעו וסירב ולא פרע, ומדסירב על פי בית דין והעיז, הוחזק כפרן דתו לא פרע. וכן פירש גבי חייב לחברו שבועה, שתבעו בפני עדים לישבע וסירב ולא [נשבע]. אינו מחוור, חדא דאטו מה שסירב פעם אחת ולא פרע תו לא פרע כלל. ועוד דהוחזק סרבן הוה ליה למימר. אלא הכי פירושו, כגון שאמרו עדים, לא זזו ידינו מתוך ידו משעה שיצא מבית דין, ולא פרעו או לא נשבע לו. וכתב הראב"ד ז"ל שלא הוחזק כפרן, אלא אם כן כפר בבית דין.
הוחזק כפרן: ושכנגדו נשבע ונוטל, כך פירש רש"י ז"ל.
הוחזק כפרן לאותה שבועה: אבל אם [אין] עדים מעידים אותו נאמן. ויש מי שאומר דנאמן לגמרי, ואינו חייב לישבע כלל אפילו היסת, לפי שלא תקנו שבועת הסת אלא על כפירת ממון, אבל לא על כפירת שבועה. ורבנו האיי גאון ז"ל כתב בתשובה, שאם נתחייב שבועת הסת ואמר נשבעתי נאמן, ואין לבעל דינו להשביעו, אבל נתחייב שבועת התורה ואמר נשבעתי, נאמן אבל נשבע שבועת הסת.
רב כהנא אמר כשחייב מודה: כתב הרי"ף ז"ל וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פי"ח מהל' גזילה ואבידה ה"ב) ודוקא כשכתב בו הנפק. ונראה שהזקיקם לומר כן, מפני שבעיקר דברי ר' אסי שאמר משום ר' יוחנן איכא וכתוב בו הנפק, ורב כהנא לפרש דברי ר' אסי אמר ר' יוחנן הוא דאתא. ומיהו דברי תימה הן, דכיון שחייב מודה, כתוב בו הנפק למה לי, דהא משום קנוניא ליכא, דאי בעי כתיב ליה שטרא אחרינא מהשתא, דלאו בירושלים יתבינן דכתבי שעות (כתובת צט, ב). אלא ודאי לרב כהנא לא צריך שיהא כתוב בו הנפק, ולדבריו ליתא בדר' אסי אמר ר' יוחנן [הנפק] כלל.
אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום: פירוש: כגון עיקר כתובה, ותנאי כתובה כמזון האשה והבנות, ותנאי בנין דכרין ובנן נוקבן, אף על פי שלא כתב, [אינה כמלוה] על פה שיכול לומר פרעתי, אלא כמאן דנקיט שטרא בידיה דמי.וכן מי שנמחק שטר חובו והעמיד עליו עדים ובא לבית דין וכתבו לו שטר אחר וכתבו לו את קיומו, וכן שאר מעשה בית דין שעשו בפסק דינם, הרי אלו כשטר שעשו הבעלים דמי, ומלוה בשטר נינהו.
מהדורא תליתאה:
מתוך: תוספות רי"ד/בבא מציעא (עריכה)
הוחזק כפרן לאותו ממון. פי' אבל ממון אחר לא. כדאמרי הכופר במלוה כשר לעדות דאמרי' אשתמוטי משתמיט ולאו בחזקת גזלן קאי וכשר לעדות ולשבועה. אי קשיא לאותו ממון נמי יהא נאמן בשבועה כיון דאמרי' אשתמוטי משתמיט נירמי שבועה עלוי' כי היכי דלודי כדאמרי' גבי מודה במקצת הטענה. תשובה התם לא הוחזק לכפור כדי להישמט ואנן אמרי' דילמא אשתמוטי משתמיט ורמי שבועה עלי' כי היכי דלודי. אבל הכא דהוחזק לכפור ולהישמט גם עתה כשכופר ואומר פרעתי אינו נאמן אפילו בשבועה כיון שהוחזק לכפור ולהישמט עליו ודוקא לאותו ממון אינו נאמן מפני שראינו כי הוא רגיל לכפור ולהישמט עליו אבל לממון אחר נאמן. שאם נשמט לזה אינו נשמט לכל דבר אבל הכופר בפקדון שהוא בחזקת גזלן אינו נאמן לשום ממון לישבע עליו ולא לעדות:
כתב לה לכלתי' איצטלא דמלתא בכתובתה וקיבלה עלוי' פ' כתב לה בכתובתה שהביאה איצטלה מבית אבוה ולא הביאה וזה הוא כמו כתב לה שום משלו והיא קיבל עליו וכתב לה בתוך כתובתה שאם תבא לגבות כתובתה שתגבה ממנו זו האיצטלא. אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום א"ל ר"ח בר אבא לר' יוחנן ר' לא משנתינו הוא זו הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה. בפ' הכותב פליגי עלה רב ושמואל דרב סבר דוקא מנה מאתים גובה ולא תוספות ושמואל אומר גם תוספת נמי גובה. ומה שהקשתי במהדורא קמא ממאי דאמרן לעיל בפלוגתא דר' יוסי ורבנן דפליגי בכתובה דחייש' גם בכתובה לפרעון. ותירצתי דדוקא במנה מאתים לא חיישי' לפרעון אבל בתוספת חיישי' ופלוגתייהו התם בתוס' היא. הניחא לרב אלא לשמואל מאי איכא למימר. ונ"ל דלק"מ דאימתי אמרי' הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום. הנ"מ בדלא מפקה אשה שטר כתובה וטוענת אבדתי כתובתי דלא מהימן האי לממר פרעתיך עד דמחזי תברא או שטר כתובתה קרוע. אבל הכא דנפל שטר כתובתה ויוצא מיד אחר איתרע ואיכא למימר פרוע היא. ואפילו במנה מאתים חיישי' ואמרי' דילמא מיד הבעל דפרעה נפל. כמו שתירצתי במה"ק במילתא דרבא דאמר ומשום שהוחזק כפרן זימנא חדא תו לא פרע משום דנפל שטרא י"ל דילמא פרעי' ואע"ג דאמרי' הוחזק כפרן לאותו ממון. ושוב אינו נאמן לומר פרעתי היכא דנפל חיישי' דילמא פרע:
בא מלוה לכתוב אין כותבים ונותנים לו: פירוש אף על פי שבא מלוה מיד והעדים מעידים שלא פרעו. וטעמא דמילתא דכיון דמלוה על פה היא לית לן למעבדה מלוה בשטר. אבל חייב אתה ליתן לו וחזר ואמר פרעתי אינו נאמן ולאו למימרא דחייב אתה ליתן לו לא הוי גמר דין דהא ודאי גמר דין הוא וכדאמרינן בסנהדרין היכי דמי וכו' וליכא לפרושי כדפירש ר"ת דהא לענין פשרה בלחוד אתאמרא. גם אין לומר דההיא בקרקעות דוקא שכל זה דוחק הוא. אלא ודאי נגמר הדין אלא לפי שלא החליטו דינו לומר ליתן לו טועה בעצמו וסבור דדילמא בעו רבנן לעיוני בדיניה וזהו לשון הגמרא שאמר בסמוך סבר עד דמעייני רבנן בדינאי. הריטב"א.
ותלמיד הר"פ תירץ דהתם מיירי בדברים שאינו מחוסר גוביינא כגון קרקעות וכיוצא בהם דכל היכא דאיתיה ברשותא דמאריה איתיה ומשום הכי מיד שאמרו בקרקעות חייב אתה ליתן לו הוי כאלו הגיעו לידו. אבל הכא מיירי במטלטלים דמחסרי גוביינא ומשום הכי לא הוי גמר דין. עד כאן.
והרא"ש כתב וזה לשונו: חייב אתה ליתן לו. והא דאמרינן בסנהדרין דחשיב גמר דין איש פלוני אתה חייב איש פלוני אתה זכאי. לאו דוקא לשון זה אלא נקט האי לישנא לפי שיש דין דלא שייך ביה צא תן לו להכי נקט לשון פטור וחיוב דשייך בכל דינין. עד כאן. ובפרק מרובה תירץ דיש חילוק בין איש פלוני אתה חייב לאתה חייב ליתן לו. ע"כ.
בא מלוה לכתוב כותבים ונותנים לו: פירוש שהרי אין מוסיפין עליו חיוב דבלאו הכי נמי לא מצי טעין פרעתי. וגבי נמי ממשעבדי דהעמדה בדין קלא אית ליה כדאיתא לעיל. ומכל מקום אומרים שמודיעין ללוה מה שכתבו לזה כדי שאם יפרע יקבל ממנו שטר זה.
ומיהו הא קיימא לן דאפילו חייב אתה ליתן לו אם אמר פרעתי נאמן בא מלוה לכתוב אין כותבין לו. ומיהו אם היה סרבן על פי בית דין כותבין לו למלוה מעשה בית דין. הריטב"א.
ובשיטה כתוב ונראה לי דקודם שיצאו מבית דין אם תבע לכתוב פסק דין כותבים ונותנים לו אי נמי אפילו אחר שיצאו מבית דין והוא שהודיעו למחוייב ולא אמר פרעתי. עד כאן.
והעדים מעידים אותו שלא פרעו: פירש רש"י כגון שמעידים שבפניהם תבע לפרעו וסירב ולא פרע וכו'. ואינו מחוור חדא דאטו מי שסירב פעם אחת וכו'. ועוד הוחזק סרבן הוה ליה למימר. אלא הכי פירושו וכו'. הרשב"א והר"ן.
וזה לשון הרמב"ן: צא תן לו ואמר פרעתי והעדים מעידים אותו שלא פרע הוחזק כפרן. פירשו הגאונים וכל רבני ספרד בו ידוע דהכי קאמר אם אמר פרעתי והעדים מעידים אותו שלא פרעו מעולם הוחזק כפרן. ואם טען למחר וליומא אחרא שהעידו עדים פרעתיו אינו נאמן לעולם עד שיפרענו בעדים וכעובדא דשבתאי דהכא וכהנהו עובדי דמסכת שבועות.
אבל רש"י פירש כשאמר פרעתי כמו שאמרו בבית דין והעדים מעידים אותו שאחר שיצא מבית דין חייב תבעו חברו שיפרענו ולא רצה לפרעו אינו נאמן לומר פרעתי עד שיפרע בבית דין וכן פירש הא דאיתמר בסמוך היה חייב לחברו שבועה. ואין דינו מחוור דכיון דצאית דינא נאמן. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א: והעדים מעידים אותו שלא פרעו. פירש רש"י שהעידו בפנינו תבעו ולא פרעו. והקשו בתוספות דדילמא פרעו אחר כך. ויש לומר דמיירי שבאו מיד לבית דין. ובתוספות פירשו כגון שאמר פרעתיך ביום פלוני והעדים מעידים שלא פרעו באותו היום כי לא זזו ממנו כל אותו היום. ואמר לו אין לך בידי כלום פירוש שאמר כן בבית דין שאין אדם מוחזק כפרן אלא בשכפר בבית דין והעדים מעידין אותו שיש לו בידו.
ואם תאמר והיאך הם יודעים שלא פרעו וכי לא זזה ידן מתוך ידו משעה שהלוהו עד עכשיו שהוא אחר שלושים יום כסתם מלוה ואי משום שמעידים שלוה בפניהם הא איהו לא אמר שלא לוה אלא דקאמר אין לך בידי כלום דמשמע אין לך בידי עכשיו כלום לפי שפרעתיך. ויש לומר כגון שטען בפירוש שפרעו ביום מסויים ואלו מעידים שלא זזו ממנו כל אותו היום ולא פרעו. והנכון דהכא בשטען בפירוש לא היו דברים מעולם וכעובדא דמייתי בסמוך וכיון שהעדים מעידים שלוה כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי והרי זה כאלו מעידים שלא פרעו והוחזק כפרן לגבי בני חרי מיהת. וכן פירשו בשם רבינו האיי גאון וכן פירש מורי בשם רבינו הרמב"ן.
וקבלה עליה: פירוש שהיה ערב בכתובתה ואף על גב דערב בכתובה לא משתעבד אבל לגבי בריה שעבודי משעבד נפשיה כדאיתא התם ואין צריך להעמידה כשהיה קבלן.
הוחזק כפרן לאותה איצטלא: ואם תאמרן בלאו הכי נמי תיפוק ליה דהטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום למאן דמוקים לה אפילו במקום שכותבים כתובה. ויש לומר דהני מילי בעיקר כתובה שהיא תנאי בית דין אבל לגבי תוספת ונדוניא לא גביא. ומה שאמרו בריש פרק אף על פי תנאי כתובה ככתובה דמי זהו לדברים הנפרטים שם וכדכתיבנא התם בסייעתא דשמיא. עד כאן לשון הריטב"א. ועיין בתוספות לקמן דיבור המתחיל הטוען אחר מעשה בית דין.
הוחזק כפרן לאותו שבועה: כלומר שאינו יכול לומר נשבעתי עד שישבע בפנינו כשנתחייב שבועה בבית דין. כתב הריא"ף ושמע מינה דהיכא דנתחייב שבועה בבית דין וכו' כלומר מדקאמר ובאו עדים שלא נשבע התם הוא דהוחזק כפרן הא לא אתו סהדי נאמן וצריך עיון אם צריך שיאמר נשבעתי בבית דין והלכו להם או אמרינן אפילו לימא ביני ובין עצמי. אבל חייב עצמו שבועה כגון שהיה טענו בטענת שמא ואמר הוא לבית דין אף על פי שאין אני חייב לו שבועה אף על פי כן אשבע לו ולאחר זמן כפר בשבועה שאמר שנשבע ולא עשה לא אמרינן בכי הא הוחזק כפרן וישלם דכיון דחברו אינו יכול לישבע דהא טענת שמא היא ליהוי כשניהם חשודים דאמרינן חזרה שבועה למקומה וישלם מאי טעמא דעביד איניש דמיקרי ואמר דאשתבע כלומר אשתמוטי הוה משתמיט עצמו מאותה שבועה כיון שלא חייבוהו בית דין עלוהי. ה"ר יהונתן.
והראב"ד כתב וזה לשונו: מסתברא מילתיה דרב אבין שנתחייב שבועה בבית דין אבל חייב עצמו שבועה לא כגון האומר לחברו עבדי גנבת לא גנבתי מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי רצונך השבע וטול וזה הלוקח לא החזיק בו שני חזקה והיה זה התובע יכול ליטלו בלא שבועה וחייב עצמו שבועה שקבל בבית דין שלא יטלנו עד שישבע דהוה ליה כמחול לך ואינו יכול לחזור בו אפילו קודם גמר דין אם אמר נשבעתי והעדים הכחישוהו יכול לומר אחר כך נשבעתי. וההיא דיש נוחלין דאמרינן בכהאי גוונא נשבע אינו יכול לחזור בו דמשמע שהתופס את העבד מוותר לו לתובע וזה לא קניא. ונראה לי דלא קרינן מחייב עצמו שבועה שהרי זכות היא לו וההיא דהתופס החזיק בעבד שני חזקה והוא מוותר זכותו לתובע על ידי שבועה אם נשבע אז הוא גמר דין ואינו יכול לחזור בו ונוטל את העבד אם לא חזר בו דאתן לך הוא ואין כאן גמר דין. עד כאן.
ובתוספי תוספות להרא"ש כתוב וזה לשונו: אבל חייב עצמו שבועה לא דעביד איניש דמיקרי ואמר. הוה קשיא לן אם חייב עצמו שבועה ומצי למהדר ביה ולמימר לא בעינא אשתבועי אם כן מאי שקיל וטרי ביה תלמודא כאלו הוא מחוייב שבועה ואינו יכול לחזור בו. ומצאתי כתוב בפירושי ה"ר מאיר הלוי אבל חייב עצמו שבועה בבית דין כגון דאמר משתבענא ושתקי בית דין אף על גב דמדינא הוה מחוייב בגווה כיון דלא חייבוהו בי דינא לא מתחזק עלה בכפרנותא דעביד דאמר נשבעתי אף על גב דלא אשתבע דסבר לא מחייבנא לאשתבועי. עד כאן.
הוחזק כפרן לאותה שבועה: איכא מאן דסבר דלא תקנו היסת אלא על כפירת ממון אבל לא על כפירת שבועה ומיהו אי בעי לאחרומי סתם הרשות בידו. אבל רבינו האיי כתב בתשובה דבנתחייב שבועת התורה ואמר נשבעתי אינו נאמן אבל נשבע היסת. ומסתברא שהטוען על חבירו שבועה יש לי בידך מטענת ודאי שטענתי עליך במנה בטוענו מנה לי בידך או השבע ותפטר וזה שאמר נשבעתי כאומר אין לך בידי כלום והרי זה כופר בכל וראוי להיסת אלא שכבר הורה הגאון בהיסת שאין מחמירין בה להשביעו היסת עליה כיון דספק הוא לקולא עבדינן בה. הרמב"ן והר"ן.
לפריעה בת יומא לא חיישינן: פירוש דאף על גב דכיון דנפל ואיתרע ליה חיישינן לפרעון ואפילו תוך זמן אפילו הכי לפריעה בת יומא לא חיישינן והכא פריעה בת יומא היא דליכא למיחש שמא שטר מאוחר הוא דאם כן מכתב הוו כתבי ליה בשטרא שטרא דנן לאו בזמניה כתבנוה אחרנוהו וכתבנוהי כדאיתא בפרק גט פשוט דאף על גב דנפל ואיתרע ליה לית לן למיתלי ריעותא בסהדי.
מאי איריא שכבר נמחל שעבודו וכו': פירש רש"י דאפילו לא נפרע ולא נמחל מעולם אלא שנעשה על הלואה זו אלא שלא הגיע השטר לידו עד היום הוה ליה מוקדם ופסול. וקושיין בשטרי דלאו אקנייתא ודלא כאביי דאלו לאביי הא עדיו בתחומיו זכין לו ואקשינן מיהא סתמא משום דקים לן דרבי יוחנן לית ליה דאביי. ויש בתוספות מי שכתב דקושיין הכא אפילו לאביי דעד כאן לא אמר אביי אלא בשנחתמו על אותה מלוה אבל היכא שלא נחתמו על אותה מלוה לא אמרינן הכי. וזה שיבוש דהכא כיון שלא נמחל השטר ולא נפרע בינתיים אותה מלוה עצמה היא וכדפירש ר"י. הריטב"א.
לא שכיחי דפרעי קאמינא: פירוש ולמילתא דלא שכיחא לא חיישינן ואף על גב דנפל ואיתרע ליה. דאף על גב דפרעון תוך זמן לא שכיח וחיישינן ליה ההוא שכיח ולא שכיח לאפוקי הא דלא שכיח כלל. הריטב"א.
רב כהנא אמר בשחייב מודה: ואם תאמר ליחוש לקנוניא. יש לומר לקנוניא בת יומא לא חיישינן. תלמיד הר"פ.
בשחייב מודה: כתב הרי"ף וכן הרמב"ם בפרק י"ח מהלכות גזילה דדוקא בשכתוב בו הנפק. ונראה שהזקיקו לומר כן מפני שבעיקר דברי רב אסי שאמר משום רבי יוחנן איכא וכתוב בו הנפק ורב כהנא לפרש דברי רב אסי אמר רבי יוחנן הוא דאתא. ומיהו דברי תימה הם דכיון שחייב מודה הנפק למה לי דהא משום קנוניא ליכא דאי בעיא כתיב ליה שטרא אחרינא מהשתא דלאו בירושלים יתבינן דכתבי שעות אלא ודאי לרב חסדא לא צריך שיהא כתוב בו הנפק ולדבריו ליתא כדרב אסי אמר רבי יוחנן הנפק כלל. הרשב"א והר"ן.
והתוספות תירצו דלא מיבעיא קאמר לא מיבעיא היכא דלא כתוב בו הנפק דפשיטא דיחזיר ולא אמרינן האי שטרא מפרע פרעיה והאי דקאמר דלא פרעיה משום דקא בעי מהדר מוזפא ביה זימנא אחריתי דהא בהאי חששא איכא תרי ספיקי דכיון דלא כתיב ביה הנפק שמא לא לוה בו והשתא מצי שפיר להלוות בו ואפילו אם תמצא לומר דלוה בו דילמא קושטא קאמר דלא פרעו ואם כן פשיטא דלא אמרינן האי חששא דמפרע פרעיה אלא אפילו כתוב בו הנפק ודאי לוה וכיון שכן סלקא דעתך אמינא דחיישינן דילמא מפרע פרעיה קמשמע לן דאם כן מלוה גופיה לא שביק. הר"ן.
וזה לשון הריטב"א: רב כהנא אמר בשחייב מודה. פירוש דכיון שזמנו של שטר בו ביום הרי הוא נאמן עליו דאי בעי משעביד נכסיה מהשתא שלוה ולא פרע. ואם תאמר וכיון דחייב מודה למה לי כתוב בו הנפק. ויש שכתבו דאליבא דרב כהנא לא גרסינן בדרבי יוחנן וכתוב בו הנפק. ולא נהירא. ואחרים כתבו דלהכי נקט וכתוב בו הנפק לאשמועינן דדוקא בשכתוב זמנו בו ביום הא לאו הכי אף על גב דכתיב בו הנפק וחייב מודה לא מהני מידי דחיישינן לפרעון ולקנוניא. ולא מחוור דלפום פשטא לגופה נצרכה הא דכתוב בו הנפק ולא משום האי דיוקא דאם כן לישמעינן הכי בהדיא ועוד דהא שמעינן לרבי יוחנן זימנא אחריתי דחייש לקנוניא. ורבינו יהודה ז"ל פירש דלרבותא נקט וכתוב בו הנפק דלא מיבעיא אם אין כתוב בו הנפק דאיכא תרי טעמי לומר שאינו פרוע וכו' ככתוב לעיל בלשון הר"ן ז"ל. עד כאן.
וכתוב בגליון וזה לשונו: כתוב בתוספות תימה אמאי נקט הנפק. אין להקשות דנימא דנקטיה לומר אפילו הנפק דליכא למיחש שמא לא לוה אפילו הכי דוקא חייב מודה אבל אין חייב מודה חיישינן לפריעה בת יומא. יש לומר דזה אינו משמע מדברי רבי יוחנן דרבי יוחנן בעצמו לעיל לא הזכיר חייב מודה. עד כאן.
וה"ר יהונתן ז"ל כתב וזה לשונו: ורבי יוחנן לא סבירא ליה עדיו בחתומיו זכין לו ומשום הכי בעי שיהא כתוב בו הנפק. עד כאן.
ולפשיטי דספרא קא חייש: אף על גב דלעיל פי' תוספות דמשום פשיטי דספרא לא יפסיד לקוחות יש לומר דהכא הוי רק צריכותא אי נמי הכא לא יפסיד לקוחות כי מה להם שטר זה מה להם אחר שיכתב היום. אך התוספות שהזכירו פשיטי דספרא צריך ליישב. ונראה דלעיל פירשו תוספות אליבא דמאן דאית ליה עדיו בחתומיו זכין לו ולא הוצרכנו לחוש בשום מקום לפשיטי דספרא אבל למאן דלית ליה עדיו בחתומיו זכין לו אם כן בשטר שאין בו הנפק אי חייב מודה חיישינן שמא כתב ללות בניסן ורוצה ללות בתשרי להרויח פשיטי דספרא אך אגב זה אפילו כתב בו הנפק חשו לשמא פרעו ורוצה להרויח פשיטי דספרא. אי נמי יש לומר דהכא פי' תוספות ממה נפשך אי משום קנוניא ואי ליכא קנוניא כגון שלא מכר אך עושה להרויח פשיטי דספרא כיון דליכא פסידא ללקוחות כדפירשתי ולעיל אמר טעמא דקנוניא משום דאיכא פסידא. גליון.
הטוען אחר מעשה בית דין: כתוב בתוספות ואם תאמר למה כותבין כתובה וכו'. אין לומר משום שלא יאמר במקום שאין מכירין אין את אשתי או פרעתי במיגו אז יכתבו רק פלוני נשא פלונית בתולתא. גליון.
לא אמר כלום: כתוב בגליון תוספות וזה לשונו: בתוספות רבינו שמשון כתוב דאין מפסיד במה שתשאר הכתובה בידה אלא מנה שלא יוכל לומר אלמנה נשאתיך. אבל לענין אם יבא למקום שלא יהא לה עידי קידושין אין נפסד דנהי דאין יכול לומר אין את אשתי מפני הכתובה מכל מקום יוכל לומר לא גרשתיך כיון דאין מכירין ואפילו שתוציא שטרו אז יהא נאמן לומר פרעתי הכל אף על פי שהכתובה בידה מיגו דיכול לומר לא גרשתיך. ומיהו סבר רבי יוחנן אין כותבין שובר אף על גב דלא אמר כלום ואין נאמן לומר פרעתי מכל מקום מנה מיהא היה יכול לעכב בידו עד שתחזיר את הכתובה כיון שבמה שתשאר הכתובה בידה יכול לבא לידי הפסד מנה ועל מנה מצריך לפרוע כיון דלא אפשר ודאי כותבין שובר. אבל בפרק גט פשוט איתא בהדיא דכותבים שובר והשתא דלא אמר כלום גובה את כל המאתים. עד כאן.
וכתב הגליון וזה לשונו: כתוב בתוספות או פרעתי הכל במיגו דאין את אשתי. ובגליון תוספות הקשה על זה דלא יפסיד בזה דאפילו הכתובה בידה מצי למימר פרעתי הכל במיגו דאי בעי אמר לא גרשתיך כדכתבו תוספות לקמן. ונראה דעת התוספות דיפסיד שתגבה על ידי הכתובה מיורשיו דלא שייך מיגו אף על גב דלעיל פירשו דטונינן ליתמי פרעתי היכא דאבוהון הוה מצי טעין אף על גב דלית להו מגו הני מילי בפקדון אף על גב דלא טענינן להו נאנסו משום דלא שכיח או טענת לא גרשתיך לא שייכא כלל גבי יתומים. ועוד יש לומר דיפסיד דעל ידי הכתובה תתבענו מזונות אבל אי לא היה לה כתובה יכול לומר אין את אשתי. אבל הגליון תוספות קאי רק על לשון הפנים. עד כאן.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה