שולחן ערוך חושן משפט פז כז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך חושן משפט · פז · כז · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: סמ"ע ש"ך ט"ז באר היטב קצות החושן באר הגולה

שולחן ערוך

מי שנתחייב שבועה בב"ד ויצא מב"ד ואחר זמן תבעו חבירו שישבע לו ואמר נשבעתי אם הוא מהנשבעים ונפטרים נאמן:

הגה: אבל צריך לקבל עליו חרם סתם שנשבע (ר"י נ"ג ח"ד) מיהו בזמן הזה דנוהגין לישבע בבית הכנסת לפני שמש או עדים אינו נאמן לומר שנשבע עד שיביא ראיה לדבריו (מרדכי פ"ק דב"מ ור"י הנ"ל)

אלא א"כ התרה בו לא תשבע אלא בפני עדים ואם עדים מעידים שלא נשבע באותו יום שאומר שנשבע כגון שאומרים שלא זזה ידם מתוך ידו הוחזק כפרן לאותה שבועה ואינו נאמן לומר נשבעתי אחר כך:

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

מהנשבעים ונפטרים נאמן. פי' לאפוקי הנשבעין ונוטלין דלעולם אינן נאמנין עד שיביא ראיה לדבריו נ"י שם:

נאמן אא"כ כו'. פי' אפילו אשבועה אחרת אינו יכול לגלגל כמ"ש הטור והמחבר בר"ס צ"ד שאין מגלגלין אלא במקום שאם הודה היה חייב ממון גם בסי' צ"ג ס"ט כ"כ ועיין בטור שחילק וכתב דדוקא בשבוע' דרבנן שאומר נשבעתי נפטר משום דתקנתא לתקנתא לא עבדינן אבל בשבוע' דאורייתא אי אמר נשבעתי צריך לישבע היסת אבל המרדכי ורי"ו פסקו דנאמן וא"צ אלא לקבל עליו חרם סתם וכדמסיק מור"ם וד"מ הביאו ע"ש:

עד שיביא ראיה לדבריו. מיהו נראה דאם טען מחלת לי השבוע' נאמן וע"ל סי' פ"ב ס"א:

כגון שאומרים לא זזה ידם מתוך ידו. עמ"ש ע"ז בדרישה:

ש"ך - שפתי כהן

(סב) מי שנתחייב שבועה בב"ד כו' עד הוחזק כפרן כו'. כ' ב"י מח"ב שדקדק הטור לכתוב מי שנתחייב שבועת ב"ד לומר דדוקא כשנתחייב שבועת ב"ד הוא דכי אמר נשבעתי והכחישוהו עדים וחזר ואמר נשבעתי אינו נאמן אבל אם לא נתחייב שבועת ב"ד אלא שחייב עצמו שבועה כלו' שאמר אשבע לך ותבעו בעדים ולא אבה ואח"כ אמר נשבעתי נאמן ואע"ג דקמי עדים דחייה עביד אינש דמקרי ואמר מה שלא חייבוני ב"ד אלא אני בעצמי ואין זו סרבנות וחרטה אלא דחייה בעלמא והכי אמרי' בהדיא בש"ס עכ"ל ובאמת ליתא בש"ס רק דדוקא בב"ד אבל ה"ט ליתא בש"ס רק שרש"י פי' כן והיינו לפי שטתו גבי פרעתי דס"ל דכשלא אבה תו לא פרע אבל כבר חלקו עליו הרא"ש וטור לעיל ס"ס ע"ט וכ"כ הר"ב שם סי"ג וכן משמע להדיא מדברי הטור כאן וכ"כ המחבר גופיה לקמן דהיינו דוקא בלא זזה ולדבריהם צריך לפרש הא דקאמר בש"ס אבל חייב עצמו שבועה עביד אינש דמקרי ואמר היינו דכשחייב עצמו שבועה ואמר נשבעתי והעדים מעידים שלא זזה ידם מידו ולא נשבע לא הוחזק כפרן משום דעביד אינש דמקרי ואמר דבר שאינו אמת בכה"ג שחייב עצמו בשבועה. ומשמע דאפי' חייב עצמו שבועה באופן שא"י לחזור בו כגון בקנין או בפני ב"ד וכה"ג כיון שחייב את עצמו ולא חייבוהו ב"ד לא הוחזק כפרן. כתב ר"י נ"ג ח"ד בשם הרמ"ה שאף שהי' חייב שבועה בב"ד וקדם ואמר אני אשבע קודם שאמרו לו ב"ד השבע דמקרי ואמר נשבעתי ולא הוחזק כפרן ומביאו ב"י סוף סמ"ב:


(סג) ואמר נשבעתי כו' נאמן. דין זה צריך ביאור דדל שבועה מהכא הרי תובעו ממון מיהו בנתחייב כבר שבועה דאורייתא אתי שפיר כגון שמתחלה הי' מודה מקצת או הי' עד א' מכחישו ועכשיו אין כאן עד ורוצה לישבע היסת וזה אומר השבע לי ש"ד שנתחייבת בדין וזה אומר נשבעתי נפטר מש"ד וחייב שבועת היסת וגם בשבועה דרבנן י"ל שאינו טוענו ברי שאתה חייב לי ממון כגון בשבועת השותפים או שטוענו בספק ע"פ העד בעבדי' ושטרות וקרקעות וכה"ג. או מיירי כשרוצה לישבע שאינו חייב לו וע' בהגהת מיי' ובמרדכי בשם רשב"ם:


(סד) מהנשבעין ונפטרין כו' נאמן. פי' אפי' אשבועה אחרת א"י לגלגל כמ"ש הטור בר"ס צ"ד שאין מגלגלין אלא במקום שאם הודה הי' חייב ממון גם בסי' צ"ג ס"ט כ"כ עכ"ל סמ"ע. והיינו בשבועת השותפים וכה"ג שהיא באה מכח ספק אבל אם נתחייב שבוע' כבר מכח טענת ברי פשיטא דיכול לגלגל היסת עליו כיון דלפי דבריו חייב לו ממון וגם אם רוצה לגלגל עליו שלא הרויח מעולם באותו זמן שהי' שותפו או שלא גזלו מעולם יכול לגלגל עליו רק שאינו יכול לגלגל עליו לשון זה שנשבע ויש נפקא מינה בין לשונות אלו וכמ"ש לקמן סי' צ"ג סעיף ט' וי' וע"ש:


(סה) נאמן. עיין בטור שחלק (בשם רב האי) וכתב דדוק' בשבוע' דרבנן שאומר נשבעתי נפטר משום דתקנתא לתקנתא לא עבדינן אבל בשבועה דאורייתא אי אמר נשבעתי צריך לישבע היסת אבל המרדכי ור' ירוחם פסקו דנאמן וא"צ אלא לקבל חרם וכדמסיק מור"ם וד"מ הביאו ע"ש עכ"ל סמ"ע ס"ק פ"ג. ונראה לפי עניות דעתי שטעה בר' ירוחם דר' ירוחם כתב בנתיב ג' סוף חלק ג' וז"ל ויש מי שכתב שמה שאמרנו למעלה שנאמן לומר נשבעתי ר"ל בלא שבועה ומחרים סתם עכ"ל אבל באמת רבי' ירוחם קאי שם אשבועה היסת שהזכיר מקודם דאל"כ הוה ליה להביא היש מי שכתב לעיל מיד אחרי דברי רב האי לומר דפליג על רב האי אלא ה"ק הא דנאמן לומר נשבעתי בהיסת היינו בלא שבועה ומכל מקום מחרים סתם וכן משמע בב"י וד"מ שם שכן דעת ר"י וגם במרדכי לא פסק כן רק מביא דעות חלוקות ומסיק לבסוף דצריך לישבע שנשבע כבר הלכך נקטינן כדברי הטור וכן דעת הרא"ש והר"ן והנ"י ריש מציעא וכן דעת הרמב"ן והרשב"א והרב המגיד ס"פ ז' מה' טוען:


(סו) אבל צריך לקבל חרם סתם שנשבע. משמע מפשט דברי הר"ב דגם בש"ד שאמר נשבעתי א"צ רק לקבל חרם סתם אבל כבר כתבתי דאין זה עיקר:


(סז) לפני השמש. נראה אם אמר שנשבע לפני השמש או העדים ומת השמש או העדים או הלכו למדינת הים שנאמן דלא גרע מא"ל אל תפרעני אלא בפני פ' ופ' לעיל סי' ע' סעיף ה' ואפי' לפי מה שהעליתי שם בס"ק י"ד דאינו נאמן היינו דוקא התם כיון שהתנה עמו כן צריך לברר שקיים תנאו משא"כ הכא שאין תנאי אלא שנוהגים לישבע לפני השמש וא"כ הוא אומר שנשבע כן לפניו וכיון שמת השמש או הלך למ"ה נאמן מיהו באמר נשבעתי לפני עדים ומתו או הלכו למ"ה אינו נאמן לפי מה שהעליתי לעיל סי' ע' ס"ק י"ד ודו"ק:


(סח) עד שיביא ראיה לדבריו. מיהו נראה דאם טען מחלת לי השבועה נאמן וע"ל סי' פ"ב סי"א עכ"ל סמ"ע וצ"ע דלא דמי לדלעיל סי' פ"ב סעיף י"א דודאי הלוה יוכל להשביע את המלוה בכך אבל שיהא הלוה נאמן בלא שבועה זה לא מסתבר וגם לקתה מדת הדין דאם כן כל אדם יטעון מחלת לי השבועה ולא תמצא שום שבועה אלא ודאי אינו נאמן לומר מחלת לי השבועה אלא במגו דנשבעתי וכן הוכחתי לעיל סי' ע"ה סעיף ז' ס"ק כ' דאין הלוה נאמן לומר מחלת לי אלא היכא דאית ליה מגו וע"ש וא"כ ה"ה הכא דמסתמא אין אדם מוחל ואם כן כיון שלא יוכל לטעון נשבעתי כיון שמשביעים בפני השמש גם מחלת לי אינו נאמן מיהו אפשר דבשבועת היסת אם טוען מחלת לי נאמן מטעם דתקנתא לתקנתא לא עבדינן וגם בזה צ"ע ויותר נראה דהסמ"ע לא בא אלא לומר אלא דא"צ ראייה לדבריו אבל מכל מקום צריך לישבע שמחל לו השבועה וגם בזה צ"ע דאפשר דאפי' אם ישבע שמחל לו לא מהני כיון דאינו נאמן לטעון מחלת לי אלא היכא דאית לי' מגו וכמש"ל סי' ע"ה א"כ ה"ה הכא דלית ליה מגו וכי היכי דאי הוה אמר נשבעתי לא היה נאמן אף בשבועה ה"ה מחלת לי וליכא למימר דיהא נאמן במגו שהי' טוען נשבעתי בפני השמש דאי היה טוען נשבעתי בפני השמש נראה דלא הי' נאמן כלל אף בשבועה דה"ל כאלו קבלו את השמש בזה שיהא נאמן כבי תרי כיון שנוהגין לישבע דוקא בפניו ואף את"ל דהיה נאמן בשבועה דאורייתא להכחיש את השמש מ"מ השתא דטוען מחלת לילא אמרי' מגו בכה"ג וכמ"ש לעיל סי' ע"ה סי"ג ס"ק ל"ט בשם התוס' והפוסקים דכל היכא שהי' מוכרח להכחיש העד ולישבע נגדו לא הוי מגו ע"ש ודו"ק וצ"ע:


(סט) אא"כ התרה בו כו'. נ"י ספ"ק דב"מ וכ"כ הרמב"ם והטור והמחבר לק' סי' ע"ט סוף סעיף י"ג וע"ש:


(ע) הוחזק כפרן. בין אמרו לו הב"ד צא השבע לו בין אמרו חייב אתה לישבע לו כ"כ ר' ירוחם נ"ג סוף ח"ג בשם רמ"ה ור"ל אע"פ דלענין פרעתי יש חילוק בזה כדלעיל סימן עט סי"ג לענין שבועה אין חילוק:



באר היטב

(סו) נאמן:    דין זה צריך ביאור דדל שבועה מהכא הרי תובעו ממון מיהו י"ל דמיירי שאינו טוענו ברי כגון בשבועת שותפות או שתבעו בספק ע"פ העד וכה"ג וע"ל סימן צ"ג ס"ט ור"ש צ"ד. שם.


(סז) שמש:    נראה אם אמר שישבע לפני השמש או העדים ומתו או הלכו למד"ה נאמן דלא גרע מא"ל אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני לעיל סי' ע' ס"ה ואפי' למה שהעליתי שם דאינו נאמן היינו דוקא התם שהתנה עמו כן וצריך לקיים תנאו משא"כ הכא שאין זה תנאי רק שנוהגים כן והוא אומר שנשבע לפני השמש וכיון שמת או הלך למד"ה נאמן מיהו באומר נשבעתי לפני עדים ומתו כו' אינו נאמן לפי שהוכחתי שם ודו"ק. שם.


(סח) ראיה:    מיהו נרא' דאם טען מחלת לי השבוע' נאמן וע"ל סי' פ"ב סי"א כ"כ הסמ"ע וצ"ע דלא דמי להתם דודאי הלו' יוכל להשביע את המלו' בכך אבל שיהא הלו' נאמן בלא שבוע' זה לא מסתבר וגם לקתה מדת הדין דכל אדם יטעון כן ולא תמצא שום שבוע' אלא ודאי אינו נאמן לומר מחלת רק במגו דנשבעתי וכן הוכחתי בסימן ע"ה ס"ז דאין הלוה נאמן בטענת מחלת אלא היכא דאית לי' מגו ע"ש וא"כ הכא דא"י לטעון נשבעתי כיון שמשביעים בפני השמש גם מחלת לי אינו נאמן מיהו אפשר בשבועת היסת אם טוען מחלת נאמן מטעם תקנתא לתקנתא וגם בזה צ"ע ויותר נרא' דהסמ"ע לא בא אלא לומר דא"צ ראי' לדבריו ומ"מ צריך לישבע שמחל לו השבוע' וגם בזה צ"ע דאפשר אף שישבע ע"ז לא מהני כיון דאינו נאמן אלא במגו דנשבעתי וכי היכי דאי הוה אמר כן לא הי' נאמן אף בשבוע' ה"ה מחלת ול"ל דיהא נאמן במגו דאמר נשבעתי לפני השמש דאם טען כן לא הי' נאמן אפי' בשבוע' דה"ל כאילו קבלו השמש כבי תרי ואף את"ל דהי' נאמן בש"ד להכחיש העד מ"מ השתא דטוען מחלת לא אמרי' מגו בכה"ג וכמ"ש בסימן ע"ה סי"ג בשם התוס' והפוסקים דהיכא שהי' מוכרח לישבע נגד העד לא הוי מגו ע"ש וצ"ע עכ"ל הש"ך (וגם הט"ז השיג על הסמ"ע בזה ע"ש).


(סט) כפרן:    בין א"ל הב"ד צא השבע לו בין אמרו חייב אתה לישבע לו כ"כ ר' ירוחם בשם רמ"ה ור"ל אע"פ דלענין פרעתי יש חילוק בזה כמ"ש בסימן ע"ט סי"ג לענין שבועה אין חילוק. ש"ך.



קצות החושן

(כה) נשבעתי נאמן עיין שכ' בשם רבינו האי דוק' בשבועה דרבנן נאמן ומשום דתקנת' לתקנתא לא עבדינן אבל בשבוע' דאוריי' כדאומר נשבעתי צריך לישבע היסת ועש"ך שכת' דהלכ' כדברי רבינו האי וכן דעת הפוסקים ולפ"ז נרא' בתובע לשומר והשיב לא נעשיתי שומר אלא אמרתי הנח לפני דצריך שבועת היסת ולא אמרינן בזה אין נותנין שבוע' על שבוע' דכיון דאלו הוד' שהי' שומר הי' צריך שבועת התור' והוא טוען טענה שנפטר בה משבועת התור' צריך היסת כמו אם טוען נשבעתי וע' ש"ע סי' רצ"ו סעיף ז' ועמ"ש בסי' צ"א סק"ז בטעמ' דרבינו האי והוא משום דחיוב שבועה הוי דבר הגורם לממון דשמא לא ישבע וכדאמרינן בשבועת העדות דמשביע ע"א חייב למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי ע"ש וכיון דחיוב שבוע' דבר הגורם לממון הוא מש"ה אין נשבעין עליו שבועת התור' דהא בעינן גופו ממון לשבוע' אבל שבועת היסת אפי' על שטרות נשבעין וה"ה דנשבעין על דבר הגורם לממון ע"ש:


(כו) עד שיביא ראי' וכת' הש"ך דאינו נאמן לומר מחלת לי השבוע' כיון דמחילה טענה גרוע' ואפי' בשבוע' אינו נאמן לומר מחלת לי כיון דלית ליה מגו ובתומים משיג דבשבוע' ודאי נאמן לומר מחלת לי במגו דנשבע על גוף התביע' ומה בכך דא"י לטעון נשבעתי הואיל והוא אתני השמש מ"מ יכול לומר אני נשבע בגוף הענין כטענתך ואם לא ירצה לישבע לשקר אף טענת מחילה לא ישקר בשבועתו וע"ש. ולענ"ד נרא' כדברי הש"ך והוא משום דשבועת מחלת לי השבוע' אינה שבועת ממון אלא כמו שבועת ביטוי וכאלו נשבע שלא אכל ואכל א"כ אם נשבע שמחל לו השבוע' והוא לשקר נשבע אינו שבועת ממון אלא שבועת ביטוי ואנן בשבועת הדיינין שבועת ממון הוא צריך לישבע ודוק' בשבועת אלמנ' תקנו שתהי' נודרת ליתומים אבל בעלמא אפי' נשבע שלא יאכל ככר זה אם חייב לזה ואכל הככר לפנינו אינו יוצא ידי שבועתו ומשום דשבועת ממון חמירא משבועת ביטוי ואינו יוצא ידי שבועתו בכך ומש"ה אם נשבע שמחל לו אינו יוצא ידי שבועתו דשבועת הדיינים שהוא שבועת ממון חמיר לאינשי משבועת ביטוי וז"ב:





▲ חזור לראש