באר היטב על חושן משפט פז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| באר היטב על שולחן ערוך חושן משפט פז |

סעיף א[עריכה]

(א) בטענת:    לאפוקי אם לוה לו ממון ואמר לו אל תפרעני אלא בעדים או הפקיד חפץ בידו בעים וראוהו עתה בידו קודם תביעתו דלא מצי טעין טענות הללו וכן בתבעו דברים העשוים להשאיל ולהשכיר וראו בידו דאין מאמינים לו בהיסח בכופר הכל כמ"ש הט"ו בסימן ע"ב. ולקמן סי' קל"ג ובסימן קל"ד וקל"ה יתבאר הדין במסר בגדו לאומן או בתבעו בהמה או עבד קטן דלא שייך גם כן טעמים אלו כו'. סמ"ע.

(ב) מקצת:    ה"ט דמ"מ דאמרינן אין דעתו לגוזלו אלא דמשתמיט ודעתו לפרוע לאח"ז ורמי רחמנא שבועה עליה דודאי לא ישבע ובכופר הכל אינו חייב ש"ד דחזקה אין אדם מעיז כ"כ בפני בע"ח אלא שחז"ל אמרו שישבע היסת דחששו שמא משום ספק מלוה ישנה שיש לו עליו כופר עמה עד שיוודע לו האמת ומש"ה תקנו שישבע דודאי משום ספק זה ימנע משבועה דהא אם יודע לבסוף שאינו חייב לו תהיה שבועתו דהא אם יודע לבסוף שאינו חייב לו תהיה שבועתו למפרע לשוא וע"ל ריש סימן ע"ה ובסימן צ"ב. שם.

(ג) מכחישו:    הא דלא חשיב נמי ב' מעידים אותו שיש בידו מקצת וכמ"ש בסין ע"ה ע"ה ס"ד משום דהתחיל או חפץ כו' ובזה היה מוחזק כפרן וכשנגדו נשבע ונוטל כמ"ש שם. ש"ך.

(ד) העד:    עי' לעיל סימן ע"ה סכ"ג וכתב הר"ן באחד שתבע לחבירו מנה נ' שהלוה לו ונ' שחבל בו וזה כפר בכל אע"פ דדינא הוא שהנחבל נשבע ונוטל מ"מ לא הוי כמו הודה בנ' כיון דעדיין לא נשבע אבל אם כבר נשבע מקרי מ"מ דאנן סהדי דחייב לו נ' כיון שנשבע והוי כתובעו מנה וכפר בכל ועדים מעידים שח"ל נ' כו' עכ"ל הסמ"ע (והט"ז כתב ע"ז ונ"ל שהר"ן חולק על הדין שבס"ה שאין מודה מקצת מתוך הכפירה כו' והוא ס"ל דהוי מ"מ מק"ו דכאן הוי עיקר ההודאה מחמת תקנת חכמים שהנחבל ישבע ויטול ואפ"ה מקרי מ"מ ק"ו בזה דחייב במקצת מן התור' דכל האומר לא לויתי כו' וכיון שפסק בס"ה דלא הוי מודה מקצת א"כ לא קי"ל בהך דהר"ן ולכן לא הביאו הרמ"א עכ"ל וע' בתשו' הגאונים סי' קל"ו ור"מ מינץ סי' צ"ג.

(ה) בביתי:    ודוק' במלו' אבל בפקדון כשאומר הנהו בביתי ה"ל הילך דברשותא דמרא איתא כן משמע מדברי הפוסקים וכן נרא' עיקר. ש"ך.

(ו) משכון:    משום דלא ישאר בידו אלא היום או מחר יפדנו ה"ל כהודא' בעלמא ומש"ה כת' הריב"ש דאם נתן לו רשות למכור המשכון מיד וילקח ממנו דמי הודאתו ה"ל כאילו נתן לו המעות מיד עכ"ל הסמ"ע וקצר כאן דב"י וד"מ כתבו בשם הריב"ש דדוק' אם נתן לו רשות למכור בלא רשות ב"ד ואדם בעולם הא לא"ה כיון דמחוסר שומא לאו הילך הוא. שם.

(ז) הילך:    הש"ך הביא הרב' פוסקים דס"ל כדעת המחבר דמשכון לא חשיב הילך ודעתו נוטה לפסוק כן מיהו מסיק ז"ל אכן במשכנו שלא בשעת הלוואתו כיון דהעליתי בסי' ע"ב ס"ב דקני ליה קנין גמור אף לאונסים א"כ ה"ל הילך וכן משמע בריטב"א ובר"ן ונ"י עכ"ל וע' בתשו' המבי"ט ח"א סי' שי"ח ובפליטת ב"י סי' ט"ז.

(ח) שטר:    כת' הסמ"ע דה"ה אם תבעו בע"פ בק' וזה הודה לו בנ' ומסר לו מיד שטר באחריות נכסים ליתן לו נ' דג"כ דין הילך יש לו ובע"ש מסיק וכתב ז"ל ולא מסתבר לי דשטר יהא נקרא הילך דקשה להוציא אפי' בשטר ע"כ ודבריו תמוהין דהא בש"ס רפ"ק דב"מ גבי סלעין דינרים איתא להדי' דשטר הוי הילך והש"ך כת' דלק"מ דרש"י פי' שם דשטר הוי הילך כיון שקרקעותיו משועבדים לו בשטר וכן דעת שאר פוסקים והב"י מביאם בסוף סימן פ"ח ע"ש והכא ע"כ לא מיירי מטעם שעבוד קרקעות דא"כ היכ' יליף משכון מיניה אלא מיירי דלית ליה קרקע או בענין שאינו טורף בו משועבדים וה"ה לדידן דאין חילוק בין אית ליה קרקע או לא לענין תביעת בע"פ וכמ"ש בסי' פ"ח סכ"ח ע"ש ובב"ח עכ"ל (וע' בט"ז מה שהקש' על דין זה ע"ש).

סעיף ב[עריכה]

(ט) אין:    ואם הנתבע מחזיר לו הכלי שלא בתורת משכון וגם הדמים שנפחת הכלי מקרי הילך לכ"ע. סמ"ע.

סעיף ג[עריכה]

(י) מערים:    כל היכא דאיכ' ב' דעות אי חייב שבוע' כת' הרא"ש פ' הכותב ובטור אבן העזר סי' צ"ו דלא עבדינן עובדא לחייבו שבוע' ע"ש והוא פשוט וכן הוא מבואר בפוסקים בכמה דוכתי וע' בתשו' מהרי"ט סי' קנ"א באריכות דאיכ' פלוגת' דרבוותא אי חייב שבוע' פטור די"ל קים לי כמאן דפוטר וכן הוא בתשו' ן' לב ומהרשד"ם ומהר"י לבית לוי' סי' ג' ובתשו' מהרי"ק סי' צ"ט ע"ש. ש"ך.

סעיף ד[עריכה]

(יא) שנתחלף:    וכלי שלו נאבד דאם ישנו בביתו של שואל או נפקד ה"ל הילך אע"פ שאינו כאן בב"ד כמש"ל. שם.

(יב) לא גרע:    והסמ"ע כ' דאינו מוכרע די"ל שהוא גרע כיון שרוצ' להניח בידו דבר שאינו שלו וזה אינו חפץ בו משא"כ משכון דעומד לפדות מידו ועמ"ש בסי' פ"ט בהודא' בשטר כו' ובאם כתוב בשטר סלעים סתם והנתבע אומר שנים כו' ע' שם עכ"ל.

סעיף ה[עריכה]

(יג) ואמר:    ע' בסמ"ע שדעתו להגיה כאן דברי המחבר והש"ך השיג עליו ע"ש באורך.

(יד) טענת:    עמ"ש בזה לעי' סי' ע"ה ס"ק י"ב ע"ש.

סעיף ו[עריכה]

(טו) משבועה:    ומ"מ יש לו עליו חרם סתם כ"מ בטור סוף סימן פ"ד. ש"ך.

(טז) להורות:    כת' הש"ך מיהו היכא דהוי מחשואיל"מ אין עד מסייע פוטרו כן הוכחתי בסי' ע"ב סט"ו וע"ש וכת' עוד דבתרומת הדשן סי' של"ד פסק דעד המסייע פוטר משבוע' אפי' במ"מ ושבועת שומרים וע"א מכחישו ע"ש שהאריך בראיות וכל דבריו לא נתחוורו אצלי אלא נרא' דאוקי חד לגבי חד וסלק עדותן כמאן דליתיה וחייב ש"ד משום שבועת שומרים או מודה מקצת כו' ע"ש שהוכיח כן בראי' וע' בתשו' מהרי"ט סי' קנ"א.

(יז) ונוטל:    כת' הש"ך דכן הוא דעת הרב' פוסקים וכן עיקר מלבד בחשוד דאל"כ כל מי שיש לו ע"א יוציא ממון מהחשוד כן הוא בתשו' מיי' והביא ראי' מהש"ס שבועות ע"ש (והט"ז הקש' על הרמ"א דהא בתשו' מיי' יליף דין זה ממה שהוקש' לו מנסכא דר"א דקי"ל דאין הנחטף צריך שבוע' ובנ' ידענא כו' מוכיח שם דהתובע נוטל בשבוע' ומאי שנא ותירץ דשאני נסכא דר"א דיש ע"א המסייע לנחטף דפוטר אפי' בנשבע ונוטל וא"כ לדידן דקי"ל בסי' ע"ה סי"ג בנ' ידענא כו' דא"צ התובע לישבע כלל רק חרם סתם וא"כ אזלא ליה ההוכח' דתשו' מיי' כו' ע"ש).

(יח) המסייע:    הקש' בסמ"ע הלא כשיש לו ע"א מסייעו הנתבע חייב ש"ד ואז א"י להפך כו' ותירץ דמיירי כשהתובע נתרצ' לישבע וליטול ע"כ ועוד י"ל דמשכחת לה בעבדים ושטרות וקרקעות או במי שהי' דינו ליטול והפך היסת על שכנגדו שאמר אי אפשר בתקנ' זו כמ"ש סי"ב ויש עד המסייע לזה שנהפכ' עליו פטור. עוד כת' בסמ"ע די"ל דאחר שהפך עליו השבוע' נודע לו מעד המסייעו וא"י הנתבע לומר אדעתא דהכי לא הפכתי די"ל כיון שלא הי' דעתו לישבע אפי' היסת כ"ש שלא הי' נשבע ש"ד נגד העד ע"כ נרא' מדבריו דאחר שהפך שוב א"י לחזור בו וזה אינו כמ"ש סוף סימן כ"ב דכל שלא נשבע יכול לחזור בו ודוחק לומר דשאני הכא כיון שהביא עד המסייע דמה בכך לענין חזרה אלא נ"ל דמיירי דגם אחר שהביא עד המסייע אינו רוצ' לישבע ואומר שחבירו ישבע שבועתו ע"י הפוך ופסקינן אנן שחבירו פטור בלא שבוע' כיון דהוא אינו רוצה לישבע וחבירו יש לו עד המסייע וכ"מ להדיא בדברי מהר"מ שממנו מקור דין זה ע"ש ואולי גם הסמ"ע מודה לזה לדינא אלא דבא לומר היכא שהפך בענין שא"י לחזור בו כגון שקנו ממנו. ועדיין יש לדקדק בזה די"ל דאה"נ דמצי למימר בזה אדעתא דהכי לא הפכתי בקנין וצ"ע עכ"ל הש"ך.

(יט) להאמינו:    והש"ך כת' שצ"ע בדין זה שמדברי הרא"ש רפ"ק דב"מ משמע להדיא דגם בזה עד מסייע פוטרו כו' ע"ש דכת' שאירע מעשה בק"ק ווילנא בא' שתפס כלי מחבירו וטען שח"ל כך וכך והי' לו עד מסייע ופסקנו שיטול בלא שבוע' וגם מן הסברא נרא' כן דכיון דאמרינן דע"א לשבוע' חשיב כב' עדים לממון א"כ כי היכי דשני עדים מחייבים בכל ענין ה"ה ע"א המסייע פוטר בכל ענין עד כאן לשונו (ועיין בט"ז מה שפירש בדין זה וכתב שבא מעשה לידו בא' שהי' לו עד המסייע ונפטר בשבועה ואח"כ בא ע"א להכחיש עד הראשון ופסק שא"י לבטל פטור הראשון וראיה ממה דאמרינן כל מקום שהאמינה תורה עד א' כו' וכמ"ש באבן העזר סי' י"ז לענין עדות אשה אם התירו אותה ע"פ עד א' עכ"ל).

סעיף ז[עריכה]

(כ) מספק:    אבל בטענת ברי לא שייך שבועת השומרים כמו שהוכחתי בסימן ע"ב (כמ"ש שם ס"ק ע"א ע"ש). ש"ך.

סעיף ט[עריכה]

(כא) ונפטרים:    עיין בסמ"ע שהאריך ומסיק וז"ל ועמ"ש ריש סימן פ"ב בפרישה שנ"ל דהרא"ש והטור ס"ל דמי שיש לו שטר מקוים ותפס משל הנתבע ואינו רוצה לישבע דאין מוציאין מידו ושאפי' אין מחרימין ע"ז כו' ולפע"ד זה אינו אלא לכ"ע מנדינן ליה וכמ"ש בסימן פ"ב ס"ו ע"ש עוד כתב בסמ"ע ז"ל ועד"ר שם כתבתי בשם הר"ן דס"ל דדוק' תפס מעות אין מוציאין מידו אבל תפס מטלטלים לא ע"כ וכ"כ המחבר בהדיא באבן העזר סימן צ"ו סי"א אי תפסה מעות לא מפקינן מינה. שם.

(כב) מרדות:    אבל אין מכין אותו עד שתצא נפשו כדין המסרב לפרוע כמ"ש הט"ו בסימן ע"ג וסי' צ"ז דהתם נתחייב ודאי ואינו רוצה לפרוע משא"כ כאן דאינו נתחייב ודאי. סמ"ע.

סעיף י[עריכה]

(כג) דרבנן:    פי' שמן הדין היה נוטל בלא שבועה כגון מלוה בשטר ואמר אשתבע לי דשבועה זו אינה אלא מדרבנן כמ"ש בסימן פ"ב ס"ח וכן הבא ליפרע מיתומים או פוגמת וע"א מעיד שפרוע וכה"ג אבל שכיר נגזל ונחבל וכה"ג אי תפס מפקינן מיניה אם אינו רוצה לישבע שהרי מן הדין אינו נוטל אף בשבועה אלא שחכמים תקנו שיטול בשבועה וכן משמע להדיא בהר"ן וכ"כ בס' ג"ת ופשוט הוא וע"ל סימן ק"ח ססי"ד (והט"ז פי' לא מפקינן מיניה היינו להוציא ממנו הממון עד שישבע שבועת המשנה כמ"ש בשאר נוטלין אבל עכ"פ יכול לתובעו שישבע היסת שאין בידו משלו כלום ומשמתינן ליה עד שישבע כמ"ש בס"ט ולעיל סימן פ"ב ס"ז ע"ש עכ"ל) וכתב עוד בג"ת דה"ה אם הפך שבועת היסת ותפס התובע ואינו רוצה לישבע מפקינן מיניה וג"ז פשוט ובפסקי מהר"ם רקנטי כתב דמחויב שבועה דרבנן ואינו רוצה לישבע והתובע תפס משלו מספקא לי וצ"ע ואם הנתבע חשוד ושכנגדו תפס היה נ"ל שאין תפיסתו כלום דאל"כ לא שבקת חיי לשום חשוד דילך כל אדם ויתפוס ממונו ויתבענו שבועת היסת ורפיא בידי ע"כ ולי נראה ברור דאין תפיסתו כלום בחשוד עכ"ל הש"ך.

(כד) ותפס:    אפי' בעדים וכן דעת הרא"ש והרמב"ן והר"ן ובעה"ת וכ"פ המחבר באבן העזר סי' נ"ו סי"א בסתם וכן עיקר וכ"כ בתשובת מהרי"ט סימן קי"ב. שם.

סעיף יא[עריכה]

(כה) אין:    והכי הוי סוגיא דעלמא ודלא כב"ח והא פשיטא דסוגיא דעלמא הוי משום דין ברור ולא משום ספיקא דהא מחמירין לנתבע מיהו יכול להשביעו היסת לאחר פרעון כמ"ש בסי' פ"ח סכ"ב וע"ש. שם.

(כו) להפכה:    והתוס' פרק הכותב כתבו בשם ר"י דיכול להפכה וכן משמע מפרש"י שם וכ"כ המרדכי כו' ונ"ל דאף אותן שמן הדין אף בשבועה לא יטלו אלא שחכמים תקנו להם ליטול בשבועה כגון שכיר כו' ס"ל לרש"י ותוס' וסייעתם דיכולים להפך וטעם הדבר נ"ל כיון דחכמי המשנה עשו לטובתו ותקנו שיטול בשבועתו בע"כ של נתבע א"כ מכ"ש שעשו לטובתו שיהפך השבועה על שכנגדו בע"כ של הנתבע ונראה דאם זה שנתחייב שבועת המשנה ליטול תפס אפי' בעדים י"ל קים לי כרש"י ותוס' וסייעתם ולא אחזיר לך עד שתשבע שבועת ההפוך בנק"ח וגם פשט הש"ס משמע כן ועוד דבלא"ה הרבה גאונים סוברים דאפי' ש"ד מהפכינן ואע"ג דכתבתי לעיל דאם תפס ואינו רוצה לישבע מנדינן ליה לכ"ע היינו שאינו רוצה להפך ג"כ משא"כ הכא שמהפך ועוד נ"מ באם יש ללוה ע"א שהשטר הוא פרוע דצריך בעה"ש לישבע דלדעת רש"י ותוס' יוכל להפך אותה שבועה עצמה שנתחייב מכח העד ושוב לא יועיל להיות עד המסייע אבל לדעת הרמב"ם והטור דא"י להפך רק שיכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים והריני כתובע בע"פ א"כ כשנתחייב שבועה ע"פ העד לא יוכל לומר כן דא"כ יהיה דינו כאילו תובעו בע"פ בלא שטר ויפטר הנתבע לגמרי דהא יש לו עד המסייע שפוטרו משבועה וכמ"ש סי"ב עכ"ל הש"ך ועיין בתשו' רדב"ז סי' ר"ב.

(כז) הספק:    כתב הש"ך נ"ל דהנשבעין ונפטרין מדרבנן בטענת ודאי בנק"ח כעין דאורייתא כגון בטוען החזרתי בפקדון שבשטר דאינו נאמן אלא במגו דנאנסו צריך לישבע החזרתי כעין דאורייתא וכמ"ש בסי' רצ"ו ס"ב או בבעה"ב שמחולק עם השכיר בקציצה לדעת הרא"ש והרמב"ם והטור בסי' פ"ט ס"ד או בטוען לשכיר פרעתיך ויש ע"א על השכירה להרמ"ה והי"א בהג"ה שם ס"ב וכל כה"ג נראה דכ"ע מודים דיכול להפך אותה שבועה דרבנן עצמה בנק"ח על התובע שישבע ויטול כו' ע"ש שהוכיח כן בראיה.

(כח) דחשיד:    כתב הרב בס' ב"ה וז"ל ויש לתמוה דטענת שמא היא זו ואין נשבעין עליה ואפשר דחרם סתם קאמר ולא דק ע"כ והב"ח השיג עליו ופי' דשבועה ממש קאמר בנק"ח ע"ש וכ"נ להדיא מדברי הרב בהג"ה והע"ש והסמ"ע וכן מוכח מל' הרמ"ה ונ"ל דאע"ג דבעלמא אין נשבעין על טענת שמא הכא כיון ששבועת השותפין תקנו בשמא מכח חשד שמא עכב תח"י א"כ ה"ה דיכול להפך בשמא שישבע שהוא חושדו בכך אע"פ שהנתבע א"י לידע בודאי שאינו חושדו עכ"ל הש"ך.

(כט) חפץ:    ז"ל הש"ך ונראה דאפי' לאחר שהפכו עליו מצי למימר השבע אתה שבועה קלה או אני אשבע אותה שבועה קלה (ר"ל בלא נק"ח) דהא אכתי הברירה ביד הנתבע כו' עכ"ל מהרא"י ובכל זה לא נ"מ רק לענין שבועת השותפין ודו"ק (והט"ז פי' דהאי מיהו יכול וכו' נראה דקאי אשבועה דחשיד ליה כו').

(ל) מהפכים:    פי' להיות פטור מהגלגול אבל י"ל לחבירו השבע אתה על העיקר ואני על הגלגול או להיפך או להפך שניהן וכמ"ש הט"ו בסי' צ"ד ס"ו ובסי' ע"ה סט"ז בהדיא ע"ש. סמ"ע.

סעיף יב[עריכה]

(לא) אפשי:    ואם גם בש"ד ובשטר יכול לומר כן עיין בש"ך מ"ש בזה.

(לב) הנתבע:    ומ"מ התובע יכול להטיל עליו חרם סתם ויש נוהגים שהנתבע אומר לו דור לי בחיי ראשך שהיא קל מחרם ואינו נ"ל דמאן לימא לן דחיי ראשי לא עדיף מחרם והא דאמרינן בסי' כ"ב ס"ג דור לי בחיי ראשך כו'. היינו דלא הוי כשבועה ש"ך.

סעיף יג[עריכה]

(לג) פטור:    הטעם דהך שבועה של דבריהם דהנתבע גופה תקנה היא לתובע שישבע הנתבע בע"כ והשתא שהוא חשוד לא עבדי תקנה לתובע שישבע הוא בע"כ של הנתבע דתקנתא לתקנתא לא עבדינן וכל זה כשהנתבע חשוד אבל בתובע שנשבע ונוטל שהוא חשוד יתבאר בסימן צ"ב דלא אמרינן בכולן דנוטלין בלא שבועה וגם לא נפטר הנתבע בכל ענין ע"ש. סמ"ע.

(לד) חוץ:    עי' בטור סל"ב דמסיק וכתב והוא מדברי הרמב"ם ז"ל וכבר נהגו הכל להיות ס"ת ביד חזן הכנסת או שאר העם גם בשבועת היסת כדי לאיים עליו ולפני זה כתב הטור אין בין שבועת היסת לשבועת הדיינים אלא שאין בהיסת אחיזת ס"ת ביד הנשבע מוכח דשבועת הדיינים צריך להיות החפץ בידו עצמו ולא סגי במה שהארון פתוח והס"ת נגד פניו דה"ל כאילו אחזו אחר בידו ואנן נק"ח בעינן ביד הנשבע מיהו כשמניח ידו על הס"ת שבארון נראה דסגי כמ"ש הרמ"א בסט"ו ומ"ש המחבר שם יאחוז הס"ת בידו ל"ד אלא שכ"כ לזמניהם שלא היה הס"ת בארון בבה"כ והיו מוציאין ס"ת לשבועה שם.

(לה) וחוזר:    עיין בש"ך שהרבה להשיב על מהרי"ק והרב שממנו הוציא דין זה והביא הרבה פוסקים דס"ל דגם בהיסת צריך נק"ח והאריך להוכיח כן בראיה מהש"ס ומסיק דבמקום שלא נתפשט המנהג יש להורות דצריך נק"ח וכה"ג כתב בע"ש וז"ל שבועת היסת כו' בדבר משנה וחוזר והאידנ' נהגו בכל מדינות אלו להשביע גם שבועת היסת בנק"ח אלא שעושין שיעור בממון בין מרובה למועט ואיזה נקרא מרובה או מועט עושים קצב כל מקום כרצונו נהרא נהרא ופשטי' ונ"ל שאין למחות בידם דהא חזינן שהדור פרוץ ומקילין מאד בשבועות לכן יש לאיים עליהם הרבה ע"כ ואולי במקומו היו נוהגים כן אבל האידנא אין נוהגים להשביע היסת בנק"ח רק שיש ביד הדיין להחמיר לפי הענין ולפי האדם ועכ"פ אם אירע שהדיין פסק שבועת היסת בנק"ח וע"י זה שלם ולא רצה לישבע קם דינא ואינו חוזר וגדולה מזו נ"ל דאם תפס התובע אפי' בעדים בענין דלית ליה מגו נהי דמחוייב להחזיר מה שתפס מ"מ כיון שהוא מוחזק י"ל קים לי כהנך פוסקים דמחייבי נק"ח בהיסת ולא אחזיר מה שתפסתי עד שישבע זה בנק"ח ואע"ג דהיכא דסוגי' דעלמא כאידך לא מהני תפיסה לומר קים לי היינו היכא שבבירור הוא כן אבל הכא מאן לימא לן דסוגיא כו' משום דס"ל דדינא הכי דילמא משום דבעלמא הנתבע מוחזק לכך אין משביעים בנק"ח מספק כמ"ש בס"ג דהיכא דאיכא ספק בשבוע' פטור הנתבע וא"כ השתא דתובע מוחזק משבעינן היסת בנק"ח ועיין בתשובת מהרשד"ם סי' קנ"ט עכ"ל.

סעיף יד[עריכה]

(לו) דאורייתא:    לאו דוקא ש"ד אלא ה"ה שבועה דרבנן בנשבעים ונוטלים וכמ"ש בסי' צ"ב סי"ג. ש"ך.

(לז) וישלם:    לאחר שישבע זה שכנגדו וכמ"ש בסי' צ"ב ס"ז אלא דכאן בא לאשמעינן שאף שנשבע כבר לא נפטר בזה אם נמצא אח"כ שהוא חשוד וצריך לשלם. סמ"ע.

סעיף טו[עריכה]

(לח) חכם:    כתב רב האי גאון וז"ל וגבול ת"ח אע"פ שיש לרז"ל דברים הרבה בזה אבל גבול הנוהג הנה הוא דבריהם איזה ת"ח כל שמניח תפילין עכ"ל ולפ"ז האידנ' אין חילוק בין ת"ח לאחר. ש"ך.

(לט) ספרים:    כתב הסמ"ע דמוכח מזה דס"ל דשאר ספרים עדיפי מתפילין דלא סגי להו אלא בדיעבד ובשאר ספרים כתב דל"ד ס"ת הרי דמדמה להו לס"ת דאפי' לכתחל' סגי בהו אבל הש"ך כתב דצ"ע דהא אשכחן בכמה דוכתי דקדושת תפילין חמורה משאר ספרים ומה שהביא מהרי"ו ראיה מהמרדכי אינו ראיה דלא איירי התם משבועת הדיינים רק כשנשבע בכתבי הקודש לאסור דבר על עצמו ופשיטא דבכה"ג דין ס"ת יש להם וכמ"ש ביורה דעה סי' רל"ז משא"כ בשבועת הדיינים דאשכחן כמה דברים דלענין שבועת ביטוי הוי שבועה ולענין שבועת דיינים לא הוי שבועה ובפרט כיון דטעמא דאנקוטי חפצא הוא משום איום פשיטא דאין להביא ראי' משבועת ביטוי וא"כ נראה דס"ת דוקא הוא ודברי מהרי"ו והרב צ"ע עכ"ל (גם הט"ז השיג כן והסכים לדעת הש"ך אך שמסיק וכתב ז"ל ויש ללמד זכות בזה דבדורות האחרונים הקילו בשבוע' כמש"ל סי"ט ואפשר שגם בזה נהגו להקל ע"כ והגאון ח"צ בהגהותיו שם כתב ז"ל וכן ראיתי נוהגים בערי תוגרמא שאין משביעים בסדורי תפלות אלא בתפילין או בס"ת וכן נהגתי אני בכל המקום אשר ישבתי כסאות למשפט ע"כ).

(מ) מסים:    דהוי כשבועת השותפין שאין שכנגדו יכול לידע האמת ורגיל להורות היתר לנפשו מ"ה מחמירין עליו. סמ"ע.

סעיף טז[עריכה]

(מא) דבריהם:    אדלעיל קאי אמ"ש צריך לישבע בשם או בא' מן הכינוים. שם.

(מב) הראשונה:    עיין בתשובת מהרשד"ם סי' קנ"ט.

סעיף יח[עריכה]

(מג) אינה:    ל' הסמ"ע עיין במישרים נ"א ח"ה דכתב דשבועת היסת אינו אלא חרם סתם עכ"ל וקצר בלשונו ור"ל שאינו כלל בס"ת אלא שמחרים בשמו בחרם סתם וחרם סתם אינו לא בס"ת ולא בשמו אלא סתם כן הוא במישרים שם ונראה דבשמו ר"ל שם האדם מיהו האידנא נוהגין להשביע היסת בשבועה שאומר אני נשבע שאין לזה אצלי כלום. ש"ך.

סעיף יט[עריכה]

(מד) ביטלו:    פי' אפי' בשבועת הדיינים. סמ"ע.

סעיף כ[עריכה]

(מה) מבין:    ז"ל הטור כתב הרמב"ם הורו רבותינו שאין משביעין אלא בל' הקודש ואין ראוי לסמוך על הוראה זו ואע"פ שנהגו בכל ב"ד שבישראל להשביע בל' הקודש אפי' שבועת היסת מ"מ צריך להודיע את הנשבע שיכיר ל' השבועה ע"כ ומ"ש ומ"מ כו' ר"ל דאפי' לדברי רבותינו דס"ל דנשבעין בל' הקודש מ"מ בעינן שיפרש לו ג"כ ענין השבוע' אח"כ עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשובת רדב"ז סי' קנ"ה.

(מו) תובע:    נראה דדקדק לכתוב כן כדי ליתן טעם למה אמרו סורו נא כו' הרשעים האלה דמשמע הנשבע והמשביעו וה"ט כיון שזה רואה שהוא מוכן לשבועה ה"ל להשוות עמו כדי שלא יגרום שהשבוע' תצא מפיו של זה על ידו והוא לא עשה כן אלא תבע השבועה. סמ"ע.

(מז) דעתינו:    כ"כ הרמב"ם וגם הטור אבל בברייתא איתא במקום דעתנו על דעת המקום. שם.

(מח) אחרים:    בב"י כתב דיש מביאים לפני הנשבעים מטה של מתים ונודות נפוחים ומכבין הנרות ובדריש' כתבתי טעם למה באים ענינים הללו לאיים וכתב הר"ן דת"ח א"צ איום כל כך. שם. ועיין בתשובת מהרי"ט סוף סימן ע'.

סעיף כב[עריכה]

(מט) שנתחייב:    כתב הסמ"ע דאין חילוק בין נשבע ונוטל לנשבע ונפטר לעולם זה שכנגדו היה צריך לקבל עליו בחרם. (והט"ז כ' דנ"ל דא"צ קבלת חרם בנשבע ונוטל וכן מי שהפך שבועת היסת על שכנגדו א"צ המהפך לקבל חרם תחלה דהא עיקר טעם החרם שלא יהא כ"א משביע על חנם כדי שזה יתן לו איזה סך להפטר משבועת חנם וזה לא שייך כאן דלאו ברצון מהפך עליו אלא בא להציל עצמו כו' ע"ש ומסיק ז"ל ומ"מ י"ל דגם בשבועות הבאות ע"י שמא כמ"ש בריש סימן צ"ב כל שנשבע ונפטר צריך ג"כ המשביע קבלת חרם).

(נ) אמן:    כתב הסמ"ע ואע"ג דבסימן ע"א ופ"ב כתבו הט"ו דא"צ לענות אמן לק"מ דשם איירי כשרוצה לצאת מבה"כ בזה קאמר דא"צ להמתין בשביל האמן אבל כאן מסתמא עומד המשביע שם ורוצה שישבע לפניו ע"ד המקום והב"ד לכן צריך לכתחל' לענות אמן כדי שיאוים יותר (והט"ז כתב דחילוק תמוה הוא וקושיא מעיקרא ליתא דכאן אין שבוע' על זה עד שיקבל שכנגדו חרם מתחלה מש"ה כל שאינו עונה אמן א"י לכוף לזה לשבוע' כו' ע"ש ובהגהות הגאון ח"צ ז"ל שם).

סעיף כג[עריכה]

(נא) הלה:    כדי שיתבייש ממנו כיון שהוא יודע האמת כאשר הוא ומש"ה מסיק דכשאינו יודע א"צ לישבע אלא לפני העד כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דלא נהגו להשביע בפני העד וצ"ע עכ"ל.

(נב) התובע:    אף כשמת העד ועיין באבן העזר סוף סימן צ"ו דאלמנה צריכ' לישבע לכתחל' בפני היתומים וצריך למוד. ש"ך.

(נג) במקומו:    עיין בתשובת מהר"מ אלשיך סי' קל"ט.

סעיף כד[עריכה]

(נד) מכל:    פי' אם לא שיביא התובע עדות וראיה לדבריו. סמ"ע.

סעיף כה[עריכה]

(נה) ממון:    אע"פ שהי' מחויב שבועה בהודאתו. שם.

(נו) היסת:    וכ"ש ש"ד כגון במוד' מקצת או עד אחד מכחישו וע"ל סי' ע"ה סי"ג וסי' צ"א ס"ו ונרא' דכ"ש אם ע"א מעידו שעשה שותפות עמו והוא כופר פטור לישבע להכחיש העד דאפי' היה מודה לדברי העד לא היה לו עליו רק שבועת שותפות וע"ל סי' צ"ג ס"ט. ש"ך.

(נז) כלום:    כתב הש"ך נראה דאם הוא עני משביעים היסת לזה כיון דא"י לחזור בו כמ"ש בסי' רמ"ג ס"ב וביורה דעה סי' רנ"ח סי"ב שוב מצאתי במרדכי שכתב דר"מ פסק דאם עני תובע לעשיר נדרת לי כך וכך נשבע ומביאו מהרש"ל פ' הגוזל בתרא סימן ל"ט ודלא כבעל ש"ג כו' ע"ש.

(נח) לפרוע:    צ"ע כי רבי' ירוחם לא כ"כ בהדיא רק כתב דאשת איש אין משביעין אותה כי אין לה לשלם עד שתתאלמן או תתגרש וא"כ הרי המחבר פסק בסוף סימן צ"ו דמשביעין א"א וצריך עיון. ש"ך.

(נט) דמחרימין:    אבל אין משביעין היסת כיון דאף בהודאתו אין כאן חיוב ממון כ"א קנס משום מגדר מלתא אבל אם טענו אתה חבלת בי והוא כופר דעת הרמב"ם והטור הביאו שנשבע היסת דאם יודה חייב בשבת וריפוי שהוא ממון לדעת הרמב"ם. סמ"ע.

(ס) נשבע:    דאמרי' שמא ספק מלוה ישנה יש לזה הנתבע על התובע מ"ה גזלו או גנבו להתפיס את אשר בידו עכ"ל הסמ"ע וע"ל סימן ע"ה ס"ח (ועיין מה שהקשה הט"ז על דין זה מש"ס פ"ק דקידושין בתובע לחבירו עבדי אתה כו' והגאון ח"צ בהגהותיו שם השיב עליו ע"ש).

(סא) עיקר:    פי' הסמ"ע אע"ג דנ"מ לענין ממון ג"כ והש"ך כתב דאין דברי הרב מוכרחים דאדרב' באיסורא אמרינן בפ"ק דקידושין גבי סוטה אשכחן איסור' ממונא מנ"ל וילפינן גלגול דממונא מאיסור' דסוטה ועוד דהרמב"ם כתב פט"ו מהלכות אישות משביעה היסת שלא הפילה או שהפילה שלם שבטענה זו יתחייב ליתן לה כתובה וכ"כ הט"ו באבן העזר סימן קנ"ד סט"ו ועוד כתב הרמב"ם והסמ"ג משביעה בנק"ח שלא זינתה תחתיו ואח"כ תגבה כתובתה וכ"כ הט"ו באבן העזר סימן קט"ו ס"ז וס"ט ע"ש ודוחק לומר דהתם מיירי שתובעת הכתוב' דהלשון לא משמע כן וגם בהה"מ הלכות אישות שם משמע להדיא דאינה תובעת הכתוב' ועוד אי בתובעת הבעל נאמן וכמ"ש הט"ו שם סי' קנ"ד ס"ז וצ"ע עכ"ל.

(סב) באתננה:    הב"ח כתב דצ"ע בזה דברש"י פ' הפועלים משמע שאינו חייב בדיני אדם כשהוא מחייבי כריתות דקלב"מ וכיון שכל המזנות אין חוששות לטבול והן מוחזקות בנדות וכמ"ש הרא"ש בתשובה הביאו הטור באבן העזר סי' כ"ו וא"כ חייבים כרת על ביאתן ופטור מלשלם בדיני אדם אפי' הודה וכי כפר נמי אין משביעין אותו עכ"ל ולא דק דרש"י קאי התם בבא על אמו דמחייבי מיתות ב"ד היא אבל בח"כ סוגיין דעלמ' בכל הש"ס לאפוקי מדר"נ בן הקנה וכ"פ כל הפוסקים בהרבה מקומות וכן נתבאר בסי' ש"ן וע"ל סימן ש"פ ס"ג. ש"ך.


סעיף כו[עריכה]

(סג) קנס:    וכן משואיל"מ לא אמרינן אלא בדבר שאם הודה היה חייב כ"כ ר"י בשם התוספות וע"ל סימן שצ"ט ות'. שם.

(סד) בדין:    בתשובת מבי"ט ח"ב סימן שי"ח פסק בא' שתובע לחבירו שנתחייב לו ממון בדין מעסק שותפות וזה מכחישו שלא עמדו בדין או שעמדו ולא חייבוהו ורוצה לטעון מחדש דצריך לישבע ולא אמרינן מאי איכפת ליה למהדר דינא אי אודי ליחייב ואי לא אודי ליחייב נמי שבועה כו' וע"ש ואין דבריו נכונים בעיני וכל ראיותיו שם אין נראין דהתם מיירי בקנס וכה"ג דאם לא חייבוהו מתחלה לא יתחייב עתה בשום צד אבל בדבר ממון למה ישבע יטעון עתה מחדש אם לא שתובעו שקבל עליו אותו ב"ד בין לדין בין לטעות וחייבוהו או שטוען א"י לחזור ולטעון כי שכחתי החילוקים שביני לבינך או שמא לא תודה לי עתה כמו שהודית בפני אותו ב"ד כו'. שם.

(סה) לישבע:    במקום שדנין קנס והאידנא לא שייך דין זה וכתב בתשובת מיי' ואם כפר ישבע היסת שלא נתן לו אע"ג דלא מיחייב אלא מכח תקנה נראה דלא פלוג בשבועת היסת עכ"ל. שם.

סעיף כז[עריכה]

(סו) נאמן:    דין זה צריך ביאור דדל שבועה מהכא הרי תובעו ממון מיהו י"ל דמיירי שאינו טוענו ברי כגון בשבועת שותפות או שתבעו בספק ע"פ העד וכה"ג וע"ל סימן צ"ג ס"ט ור"ש צ"ד. שם.

(סז) שמש:    נראה אם אמר שישבע לפני השמש או העדים ומתו או הלכו למד"ה נאמן דלא גרע מא"ל אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני לעיל סי' ע' ס"ה ואפי' למה שהעליתי שם דאינו נאמן היינו דוקא התם שהתנה עמו כן וצריך לקיים תנאו משא"כ הכא שאין זה תנאי רק שנוהגים כן והוא אומר שנשבע לפני השמש וכיון שמת או הלך למד"ה נאמן מיהו באומר נשבעתי לפני עדים ומתו כו' אינו נאמן לפי שהוכחתי שם ודו"ק. שם.

(סח) ראיה:    מיהו נרא' דאם טען מחלת לי השבוע' נאמן וע"ל סי' פ"ב סי"א כ"כ הסמ"ע וצ"ע דלא דמי להתם דודאי הלו' יוכל להשביע את המלו' בכך אבל שיהא הלו' נאמן בלא שבוע' זה לא מסתבר וגם לקתה מדת הדין דכל אדם יטעון כן ולא תמצא שום שבוע' אלא ודאי אינו נאמן לומר מחלת רק במגו דנשבעתי וכן הוכחתי בסימן ע"ה ס"ז דאין הלוה נאמן בטענת מחלת אלא היכא דאית לי' מגו ע"ש וא"כ הכא דא"י לטעון נשבעתי כיון שמשביעים בפני השמש גם מחלת לי אינו נאמן מיהו אפשר בשבועת היסת אם טוען מחלת נאמן מטעם תקנתא לתקנתא וגם בזה צ"ע ויותר נרא' דהסמ"ע לא בא אלא לומר דא"צ ראי' לדבריו ומ"מ צריך לישבע שמחל לו השבוע' וגם בזה צ"ע דאפשר אף שישבע ע"ז לא מהני כיון דאינו נאמן אלא במגו דנשבעתי וכי היכי דאי הוה אמר כן לא הי' נאמן אף בשבוע' ה"ה מחלת ול"ל דיהא נאמן במגו דאמר נשבעתי לפני השמש דאם טען כן לא הי' נאמן אפי' בשבוע' דה"ל כאילו קבלו השמש כבי תרי ואף את"ל דהי' נאמן בש"ד להכחיש העד מ"מ השתא דטוען מחלת לא אמרי' מגו בכה"ג וכמ"ש בסימן ע"ה סי"ג בשם התוס' והפוסקים דהיכא שהי' מוכרח לישבע נגד העד לא הוי מגו ע"ש וצ"ע עכ"ל הש"ך (וגם הט"ז השיג על הסמ"ע בזה ע"ש).

(סט) כפרן:    בין א"ל הב"ד צא השבע לו בין אמרו חייב אתה לישבע לו כ"כ ר' ירוחם בשם רמ"ה ור"ל אע"פ דלענין פרעתי יש חילוק בזה כמ"ש בסימן ע"ט סי"ג לענין שבועה אין חילוק. ש"ך.

סעיף כח[עריכה]

(ע) תשובה:    נשבע על השאר שאינו נפסל כו' כ"כ הטור ור"ל נשבע עכשיו על השאר וכ"כ הע"ש והסמ"ע והב"ח והשיגו להב"י וע"ש ואם רצה התובע נשבע ונוטל בעל כרחו כמ"ש בסי' צ"ב ס"ה ע"ש. שם.

סעיף כט[עריכה]

(עא) חשוד:    כתב הסמ"ע דע"י ב' עדים נעשה חשוד מיד משא"כ בעד אחד ובע"ד כו' וכ"כ בס' א"א וע"ל סי' ל"ד סכ"ז ובתשובת רשד"ם סי' קצ"ה. שם.

סעיף ל[עריכה]

(עב) במיגו:    (הט"ז האריך בדין זה ומחלק בין קרקע למטלטלים ע"ש ובתשובת עה"ג סי' ק' כתב מי שפטרוהו הב"ד משבוע' ע"י עד המסייע ואח"כ תפס התובע שלא בעדים כו' ע"ש).

סעיף לא[עריכה]

(עג) בקנין:    כבר כתבתי בריש סימן ע' דקנין כשטר ולכן סתם הרב בכאן כדברי המחבר וכן לקמן סוף סימן פ"ח ובכמה מקומות ש"ך.

(עד) להד"מ:    ואע"פ שאמר איני חייב לך יכול לתרץ דבריו ולומר דהיינו שפרעתיך כמ"ש בסימן ע"ט ס"י. שם.

(עה) נוטל:    כתב הסמ"ע דכל זה כשלא טען מתחלה קודם שנשבע שיבטל שטרותיו כמ"ש בסי' ע"ה סכ"ד וכן עיקר ודלא כמ"ש בס' שארית יוסף ע"ש. שם.

סעיף לב[עריכה]

(עו) היורשים:    כ' הסמ"ע דאפי' מודים היורשים דלא נשבע דינא הכי וע"ל סוף סימן ס"ט (ובמ"ש שם ס"ק י"ח ע"ש).

סעיף לג[עריכה]

(עז) שיתברר:    כתב הסמ"ע דל' זה משמע דמש"ה לא ישבע שמא יתברר הדבר היפך שבועתו ונמצא שתהא שבועת שקר וכ"כ בע"ש וכתב היכא שאין התובע רוצה להמתין יבטל כל העדים שיש לו ע"ז הענין ולא יביאם אח"כ לפוסלו ע"כ אבל משום שבועת חנם אין למנוע מלהשביעו דשמא לא יוודע ויפסיד זה תביעתו עכ"ל והש"ך כתב דבתו' פרק המפקיד שמשם מקור דין זה איתא להיפך דנראה כמו שבוע' לבטלה וגנאי הוא לישבע היכא שהדבר מתברר אח"כ ע"ש וכ"כ בעה"ת ודלא כפרש"י ועוד נ"ל דגם רש"י מודה דמשום חשש דיפסלנו אח"כ בעדים לא עבדינן תקנתא לרמאי ולא קאמר התם אלא מטעם דשמא נתקלקל המשכון אח"כ אבל אם הנתבע אומר שמא תביא עדים כו' פשיטא דאין שומעין לו דהא ודאי הוא משקר ולא משכחת להאי דינא אלא בגוונא דאפי' יבאו עדים לא יפסל רק שיהא חייב לשלם כגון דיוציא אח"כ השטר כמ"ש סוף סימן ע"ה או שטוען א"י אם הלויתני או שהתנה עמו שאל יפרענו אלא בעדים והוא טוען פרעתיך דבכל אלו לא נפסל דנהי דחייב לשלם מ"מ י"ל ששבועתו אמת שפרעו וכן כל כה"ג נמצא מ"ש הע"ש והסמ"ע הטעם גבי עדים משום שבועת שקר אינו נכון אבל א"ל ממ"ש סוף סימן ע"ה דאם אמר תבטל כל עדים כו' אין שומעין לו דכבר כתבתי שם דהיינו כשאינו פורט העדים וכאן מיירי כשפורט העדים עכ"ל ועיין בתשו' רדב"ז סימן ק"נ וקס"ד.

סעיף לד[עריכה]

(עח) משבועה:    הש"ך האריך בדין זה ודעתו דאינו נפטר במקום שחייב שבוע' בנק"ח אבל מחיוב שבועת היסת נפטר ע"ש (והט"ז פי' דר"ל דאינו נפטר מלישבע אח"כ שפרעו וכמ"ש הרמ"א ע"ז ואפי' להי"א שבסי"ו בהג"ה דאם נשבע מתחלה כדינו דנפטר מודה הכא דהא לאו כדינו הי' דבת"כ אין שם איומים כמו בהיסת וכ"מ בהגהת מיי' דהטעם משום חומר דשבוע' מת"כ ובסמ"ע כתב הטעם דיש חילוק בין שבועה דלהבא או לעבר וסברא זאת איתא בתשובת הרשב"א שהוא הי"א שבסי"ו מ"מ כאן שהוא דעת הגהת מיי' א"א לומר כן מדתלי הטעם בחומר השבוע' מת"כ עכ"ל).

(עט) שאומר:    והט"ז כתב דבהגהת מיי' הנ"ל מפורש ששניהם מודים שהי' שם ת"כ לפרוע לו רק שאומר אח"כ שפרעו ונרא' דגם כוונת הרמ"א כן דמ"ש והוא כופר ר"ל שיש כפירת ממון ביניהם אבל לא בעיקר הת"כ ובסמ"ע הגיה כגון שאמר שתקע כו' משמע שמפרש דכופר בעיקר הת"כ ולאו דוקא הוא דה"ה מודה בת"כ אלא דקמ"ל דצריך לישבע שנית עכ"ל.

(פ) מתנה:    כתב בסמ"ע הישנים בסוף הספר בלוח הטעיות וז"ל וצ"ל דמיירי שפטור מהיסת דזיל בתר טעמא דלא עדיף הת"כ מהיסת דקי"ל אף דנשבע היסת חייב לישבע ש"ד כמ"ש בסי"ד וכ"מ בסי"ו וקצת מהטעמים הוא דהא לא נשבע כדינו ועוד דאף דנשבע שבועה קלה שמא לא ישבע שבועה חמורה ע"כ ואין דבריו נכונים דאף דיתחייב עתה ש"ד מ"מ אין לחייבו אם לא במקום שהי' חייב ממון משא"כ הכא שתובעו שנתן לו ת"כ ליתן ממון ובל"ז אינו ח"ל רק שיתחייב מצד שבועה ואין זה כמו שעבוד או קנין ולא שייך להשביעו ע"ז מה לי היסת או ש"ד וכן הוא להדיא בתשו' מהר"מ כו' ע"ש וע"ל סימן פ"א סכ"ח בהג"ה עכ"ל הש"ך (ועמ"ש הט"ז לחלק בדין זה ע"ש).

סעיף לה[עריכה]

(פא) פטור:    הסמ"ע הקשה ממ"ש בסי' צ"ה דעל הקדש נשבעים כעין של תור' ומעות עניים והקדשות דבזה"ז דינם כנכסי הדיוט ומשביעים עליו כו' ע"ש מה שמיישב בזה וכתב דיש קצת ט"ס בדברי הרמ"א דמ"ש וזה משיב שכבר החזיר לו צ"ל החזיק בו (והט"ז כתב דלק"מ דבסי' צ"ה כתב הטור בהדיא אם להקהל תביעה כו' וטעמא דהם יד עניים וכאלו העניים עצמן תובעין משא"כ כאן שהתובע עצמו מודה שהם מעות עניים ונתנם להנפקד וזה כופר הוי כממון שאין לו תובעים דדוקא הב"ד הם תובעים בשביל עניים והכא אינם יודעים מאומה כו' והגאון ח"צ בהגהותיו שם כתב ז"ל לא ידענא מאי קשיא להו דהא בהדיא פלגינן בס"פ החובל בין מידי דקייץ כו' והא ע"כ לא קייץ וא"כ ה"ל ממון שאין לו תובעים ולהכי פטור משבועה עכ"ל).

סעיף לו[עריכה]

(פב) לאחד:    בבאר הגולה הביא מ"ש הסמ"ע בזה ע"ש (והט"ז כתב עליו וז"ל נראה דאין דבריו אמורים אלא כשתובע לרבים שכל א' מהן חייב לו אבל כשתובע להם שבשותפו' חייבים לו די בזה אם נשבע האחד ואחרים יענו אמן דשפיר הוי שבועה דהא התביע' אכולם קאי ואם אחד אינו חייב ממילא כולם אינם חייבים דהא בהא תליא עכ"ל).

סעיף לט[עריכה]

(פג) השדכנות:    עמ"ש הרמ"א בסוף סימן קפ"ה ובסוף סימן רס"ד עוד מתביעת שדכנות ועיין בתשובת שער אפרים סי' ק"נ ובעבודת הגרשוני סי' נ' (ובתשובת שב יעקב חלק ח"מ סי' י"ג).