שולחן ערוך חושן משפט קח יד

זה שאמרנו בדין זה אין אדם מוריש שבועה לבניו אין דנין מדין זה לכל הדומה לו אלא הרי הפוגם שטרו ומת אע"פ שאינו גובה אלא בשבועה הרי בניו נשבעים שלא פקדנו אבא ע"י אחר ושלא אמר לנו בפיו ולא מצינו בין שטרותיו של אבא שכל שטר זה פרוע וגובים שאר השטר בין מהלוה בין מיורשיו וכגון שלא מת הלוה קודם מלוה וכן הבא ליפרע שלא בפני בעל דין או מהלקוחות או עד אחד מעיד שהוא פרוע ומת קודם שנשבע ובחיי הלוה יורשים נשבעים שבועת היורשים ונוטלים ואם שני עדים מעידים שקצתו פרוע נשבעים שלא פקדנו שיש ממנו פרוע יותר ממה שהעדים מעידים ודוקא בכה"ג דנקיטי שטרא נשבעים ונוטלים אבל שכיר ונגזל שאין להם שטר וכן שבועת היסת שנהפכה לתובע ומת אין היורשים נשבעים ונוטלים:

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

עריכה

אלא הרי הפוגם שטרו כו'. הא דפוגם שטרו ודעד אחד כו' דינייהו נתבאר בטור ובדברי המחבר בסי' פ"ד והבא ליפרע שלא בפני הבע"ד בסי' ק"ו והבא לגבות מלקוחות בסי' ע"א סי"ט ובסי' קי"ד ס"ד ושם בכל מקומות הללו נתבאר דממון דדינים הללו לא היה יכול לגבות המלו' בלא שבועה דאפי' לא היה טוען הלוה או באי כחו לישבע לי ואפ"ה מוריש ממון זה לבניו משום דבגמרא אמרו הבו דלא לוסיף עלה דרב ושמואל והיינו דוקא במת הלוה בחיי המלו' דלא היה יכול המלוה להוציא בראשונה מיד יורשי הלוה כ"א בשבוע' ובממון כזה דוקא אמרו דאין אדם מוריש כיון דתחלת השבוע' היא שבא להוציא מן היורשים משא"כ כל הני דלא בא השבועה בראשונ' להוציא מהיורשים אע"ג דמת הלוה או הלקוחות אח"כ ובאו להוציא מהיורשים מ"מ כיון דבראשונה לא באה השבוע' על הוצאה מיורשים לא הקילו בה ואמרי' בהו אדם מוריש כו' ועיין דריש' בסימן זה סכ"ט ובסמ"ע ס"ס פ"ד שם כתבתי ישוב דל"ת מ"ש הטור והמחבר כאן דהפוגם שטרו ובע"א ובלקוחות אדם מוריש שבועה לבניו אמ"ש בתשובות הרא"ש ופסק המחבר שם בס"ס פ"ד דבפוגם שטרו ובע"א ובלקוחות אמרינן ג"כ אין אדם מוריש כו' ע"ש ובכלל הדברים הנ"ל הנחתי הקושי' בצ"ע וגם דחיתי שם דברי הע"ש בראיות ברורות ע"פ הגמרא כמ"ש בסי' זה ובסי' פ"ד בישוב קושיא זו ע"ש:

וכגון שלא מת הלוה כו'. ז"ל הטור דאם מת הלוה בחיי המלוה היינו יתומים מיתומים דאין אדם מוריש שבועה לבניו וכ"כ הבעה"ת שער י"ד דין ג' וק"ק דפשיטא הוא ועפ"ר דכתבתי די"ל דקמ"ל בזה דאע"ג דכבר נשבע המלו' ללוה בשעה שפוגמה ואח"כ מת הלוה בחייו אפ"ה אין אדם מוריש כו' ומטעם שכתבתי לעיל בסי"א אדברי מור"ם שכתב שם ג"כ כן:

או מהלקוחות זה מיירי אפי' הניח הלו' קרקעות ליורשיו וכגון שקרקעות שהניח להם אינם במקום הלוה וניחא ליה לגבות מקרקעות הלוקח שהן כאן כל דלא שמת לוה בחיי מלוה ועמ"ש בס"ק מ' בדין ערב. ועיין בתשובת הרא"ש כלל פ"ו סי"ב דמסיק שם וכתב ז"ל אבל בנדון זה נהי דמכר ראובן הלוה לשמעון בחיי המלוה (ואלו הי' בא המלו' לגבות מהלקוחות היה צריך לישבע) מ"מ עדיין ממון זה עומד לגבות מראובן בלא שבועה עכ"ל ור"ל כיון שהלו' הי' חי בחיי מלוה והי' גובה ממנו בלא שבוע' אע"פ שלא הי' לו נכסים כמ"ש שם בשאלה מ"מ כיון שהי' אפשר שיהי' לו אינו בכלל אמרם אין אדם מוריש שבועה לבניו דהיינו דא"א לגבות בלא שבוע' וצ"ע דזהו סותר למ"ש הרא"ש שם בדין ג' שהבאתי לעיל בכלל הדברים שכתב שם שהיורש שבא לגבות מלקוחות דלוה שקנה בחיי המלו' הוי בכלל אין אדם מוריש וגם שם מיירי דהלו' הי' חי בחיי המלו' וגם סותר למ"ש הטור כאן דגובין מלקוחות בטעם דה"ל בכלל הבו דנא לוסיף עלה דמשמע הא זולת זה ה"ל בכלל אין אדם מוריש. ואף דהנ"י כתב סברא זו שם בשמעתין דכתב ז"ל דהא אפשר למיפרע מנכסים בני חורין גם עליו יש לתמוה וצ"ע:

שני עדים כו'. פי' נגד עד אחד נשבעין ונוטלין כלומר ונגד שני עדים אם היו מעידין שנפרע כולו לא הי' המלוה נאמן בשבועתו אבל אם מעידין שנפרע מקצתו דהמלו' הי' נשבע ונוטל המותר שבשטר גם היורשים נשבעין על המותר שלא פקדנו ונוטלים:

וכן שבועת היסת שנהפכ' כו'. קמ"ל בזה דלא תימא דמעשה ב"ד הוי ליה כשטר ועפ"ר:

אין היורשים נשבעים ונוטלים. פי' אפי' מהשוכר ומהגזלן ומהנתבע עצמו והטעם דלא הקילו לתקן שהיורשים יוציאו ממון בשבועה דלא פקדנו שאינו שבועת ברי כי אם בדנקטו שט"ח בידם דהשט"ח מורה דעדיין חייב להם וק"ל:

ש"ך - שפתי כהן

עריכה

(כו) אבל שכיר כו'. אלא הבעה"ב נשבע נגד יורשי השכיר היסת ונפטר כן הביא הב"ח בשם מהרש"ל והב"ח השיג עליו דבהר"ן והרמ"ה משמע דהבעל הבית נשבע בנק"ח ואני אומר דכדברי מהרש"ל כתב בעל המאור וכן משמע כדבריו בהרמב"ם והט"ו ושאר פוסקים וכמ"ש לעיל סי' פ"ט ס"ק ג' ע"ש:

(כז) ונגזל כו'. ולענין חנוני ופנקסו ופועלים הנה בפועלים כיון שחייב להם בודאי וספק אם פרע להם לכ"ע נשבעים היורשים שבועות היורשים ונוטלים וכ"כ הר"ן להדיא בפרק האיש מקדש וכן כתב הרב המגיד פרק י"ו מהלכות מלוה בשם הרמב"ן וכן עיקר וכמ"ש לעיל סי' צ"א ס"ק י' לענין חנוני נראה דזה תלוי בפלוגתת הרמב"ן ובעל המאור שהבאתי לעיל סי' צ"ב ס"ט וכבר כתבתי שם דהעיקר כבעל המאור דגם חנוני דין פועלים יש לו וע"ש:

(כח) אין היורשים כו' ובשבועות היסת שנהפכה לתובע נשבע הנתבע היסת ונפטר עיין בב"ח וק"ל:

באר היטב

עריכה

(כט) שני: פי' נגד עד אחד נשבעין ונוטלים ונגד ב' עדים אם היו מעידין שנפרע כולו לא הי' המלוה נאמן בשבועתו אבל אם מעידין שנפרע מקצתו דהמלוה הי' נשבע ונוטל המותר שבשטר. גם היורשי' נשבעין על המותר שלא פקדנו ונוטלין. סמ"ע.

(ל) ונגזל: פירש הסמ"ע אפי' מהשוכר ומהגזלן ומהנתבע עצמו והטעם דלא הקילו לתקן שהיורשים יוציאו ממון בשבועה דלא פקדנו שאינו שבועת ברי כי אם בדנקטו שט"ח דמודה שעדיין חייב להם עכ"ל וז"ל הש"ך אלא בעה"ב נשבע נגד יורשי השכיר היסת ונפטר כן הביא הב"ח בשם מהרש"ל והשיג עליו דבהר"ן והרמ"ה משמע דבעה"ב נשבע בנק"ח ואני אומר דכדברי מהרש"ל כ' בעל המאור וכ"מ בהרמב"ם והטור ושאר פוסקים וכמ"ש בסימן פ"ט ס"ב בהג"ה ע"ש.

(לא) שנהפכה: קמ"ל בזה דלא תימא דמעשה ב"ד ה"ל כשטר וכ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דבזה נשבע היסת ונפטר ולענין חנוני על פנקסו ופועלים הנה בפועלים כיון שחייב להן בודאי וספק אם פרע להן לכולי עלמא נשבעים היורשים שבועת לא פקדנו ונוטלי' וכ"כ הר"ן להדיא בפ' האיש מקדש וכ"כ הה"מ בשם הרמב"ן וכן עיקר וכמ"ש בסי' צ"א וענין חנוני נראה דתלוי בפלוגתת הרמב"ן ובעל המאור וכתבתי שם דהעיקר כבעל המאור דגם חנוני דין פועלים יש לו ע"ש עכ"ל.

קצות החושן

עריכה

(ט) זה שאמרנו בדין כו' עמש"ש בסי' פ"ב טעמא דהחמירו דוקא דאין אדם מוריש דוקא בבא לגבות מהיתומים וכן בדין חשוד הבא ליפרע מיתומים בסי' צ"ב החמירו ג"כ שלא ליטול ולא בבא ליטול מני' משום דיתומים מדינא לא גבי לרב ושמואל דאמרי תרווייהו שעבודא לאו דאו' ואינו אלא משום דברי סופרים ולהכי כשאינו יכול לישבע מפסיד אבל מני' ודאי מדינא גובה דהא מוטל עליו לפרוע ולהכי אפי' פוגם וע"א כשבא ליטול מניה לא אמרי' אין אדם מוריש וע"ש שכתבנו דרב ושמואל לשיטתן דאמרו בפ' כל הנשבעין אין אדם מוריש ולפ"ז א"כ ה"ה בבא לטול מלקוחות בדין הוא דנימא ג"כ אין אדם מוריש כיון דמדינא לא גבי מלקוחות וכשאינו יכול לשבע כתקנות חכמים בדין הוא שיפסיד אלא בלקוחות טעמא אחרינא אשכחנא ביה לטובת המלוה שיטול כמ"ש הרא"ש בתשוב' כיון דיש מקום לגבות מני' דלוה כי איתרמי ליה זוזי לא החמירו בדין אין אדם מוריש ואפשר דמה"ט כתב רי"ו נתיב כ"ו ח"ג בשם הרמב"ן גבי שבועה דלקוחות לחלק בין עמד בדין ובין לא עמד בדין וכשעמד בדין ונתחייב שבועה ללקוחות אין אדם מוריש והובא בסמ"ע ע"ש ונרא' דהיינו דוק' בשבוע' דלקוחות דמדינ' הוי שייך ביה חומרא דרב ושמואל כיון דלקוחות לא גבי מדינא דאורי' כמ"ש אלא דס"ל להרמב"ן דכ"ז דלא עמד בדין לא נתברר חיוב שבועה דשמא ימצא מקום לגבות מן הלוה עצמו אבל כשעמד בדין וכבר נתחייב שבועה ללקוחות א"כ אמרינן בהו חומרא דרב ושמואל אבל באינך שבועה כגון פוגם וע"א דהוא מני' דלוה יש לומר דמודה הרמב"ן דיורשין גובין מניה וכמו שמבואר בש"ס פ' כל הנשבעין דאין לחלק בין עמד בדין או לא:

(י) וכן שבועת היסת שנהפכ' לתובע ומת ע' ב"ח שכת' בשם מהרש"ל שאם חוזרים היורשים ותובעין לזה שהי' מהפך השבוע' על אביהם עכשיו שאביהן מת ולא יכול לישבע נשבע הנתבע היסת וכמ"ש למעלה בסי' פ"ב בשם הרמב"ם דכל הנשבעין ונוטלין אם היו חשודין הנתבע נשבע היסת ונפטר אפי' מאן דפליג בחשוד התם דוק' אבל במת מודה דמשלם או נשבע עכ"ל ולענ"ד נ' דוק' בחשוד שתובע היסת אז כיון דלא מצי להפך על החשוד צריך הנתבע בעצמו לישבע היסת אבל בזה שכבר הפך השבוע' בעודנו בחיים וכבר נפטר הנתבע משבועת היסת ע"י היפוך על התובע וא"כ אם מת ולא נשבע תו אין על הנתבע היסת ואם הי' התובע בחיים ורוצה להפך על הנתבע הי' עליו חרם כמנהג בתי דינין א"כ עכשיו שמת ותובעי' היורשין נמי אין לו על הנתבע רק חרם זה נרא' לענ"ד עוד הביא הב"ח שם בשם מוהרש"ל שאם חזרו יורשי שכיר ותובעין להשוכר צריך היסת והב"ח פסק דבעה"ב נשבע כדין של תור' כמ"ש הר"ן גבי שכיר שהי' עבד ע"ש ובזה נרא' לי דברי מוהרש"ל נכונים דאפי' לדעת הר"ן גבי שכיר שהי' עבד דצריך בעה"ב שבוע' בנק"ח היינו משום דס"ל דעיקר השבוע' הי' מעיקרא על בעה"ב אלא שתקנו לטובת השכיר על השכיר ולהכי כשהשכיר עבד ואינו יכול לישבע אינו מפסיד תקנתו שצריך בעה"ב לישבע בנק"ח אך זה דוק' לשכיר תקנו משום כדי חייו דצריך בעה"ב נק"ח אבל כשמת דאמרו עלה בירושל' כלום תקנו אלא לשכיר לא ליורשיו א"כ שבועת בעה"ב נמי לית להו ליורשין דלא תקנו נק"ח על בעה"ב אלא משום כדי חייו דשכיר ולא כשמת ודוקא בשכיר חי אלא שאינו יכול לישבע שהי' קטן או עבד בזה ודאי צריך בעה"ב לישבע בנק"ח לדעת הר"ן וזה פשוט:

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}