סמ"ע על חושן משפט פז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט פז |

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק זה דורש שיפור, כדוגמת פתיחת ר"ת, פיסוק, הפיכת מראי מקומות לקישורים וכיו"ב. אנא תרמו לוויקיטקסט ושפרו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

סעיף א[עריכה]

שהיה יכול להחזיק בו בטענת לא היו דברים מעולם כו'. לאפוקי אם לוה ממון וא"ל אל תפרעני אלא בעדים או הפקידו החפץ בידו לפני עדים וראוהו עדים או הב"ד בידו עתה קודם תביעתו דלא מצי טעין טענות הללו בתובעו בחפץ ידוע וכן בתובעו דברים העשויים להשאיל ולהשכיר וראוהו עדים עתה בידו דבאלו אין מאמינים לו בהיסת ככופר הכל וכמ"ש הטור והמחבר לעיל בסי' ע"ב ולקמן בסי' קל"ג ובסי' קל"ד וקל"ה יתבאר הדין במסר בגדו לאומן או בתובעו בהמה או עבד קטן דלא שייך בהו נמי טעמים הללו וה"ה אם תבעו הלואתו שא"ל אל תפרעני אלא בעדים פלוני ופלוני דשוב אינו יכול להחזיק בממון בטענת להד"ם או פרעתיך ע"ד שנתבאר לעיל בסי' ע' וע"ש:

אם הוא מודה מקצת וכו'. כתב הר"ן פ' שבועת הדיינין בא' שתבע לחבירו מאה זוז נ' זוז שהלוה לו ונ' זוז שחבל בו וזה כפר בכל ואע"ג דדינא הוא שהנחבל נשבע ונוטל מ"מ לא הוי כמו הודה לו בנ' כיון דהנחבל עדיין לא נשבע אבל אם נשבע כבר והוא כפר בכל מיקרי מודה מקצת דאנן סהדי דחייב לו נ' כיון שנשבע והוה כתובעו מנה וכפר בכל ועדים מעידים שיש לו נ' כו' ד"מ א':

מודה מקצת כו'. דין שבועה דמודה מקצת ובעד א' ודין שבועת היסת וטעמו נתבאר לעיל ר"ס ע"ה ושם כתבתי מילתא בטעמא ע"ש ודלא כמ"ש בע"ש בטעם שבועה דמודה מקצת ז"ל דאמרינן דכולי בעי דלודי אלא דלית לי' וסבר אשתמוטי אשתמיט עד דלהוי ליה לכן הטילה התורה שבועה עליו דחשיד אדם אממונא ולא אשבועתא עכ"ל וז"א דמסקינן בפ"ק דב"מ דשוה לאינשי חומרא גזילות ממון לחומרא דשבועה וכמ"ש הטור בסי' צ"ב ס"ד אלא ה"ט דמודה מקצת דאמרי' אין דעתו לגזלו אלא דמשתמיט ודעתו לפרוע לאחר זמן והשתא דרמו רחמנא שבועה עליה ודאי לא ישבע ובכופר הכל כיון דחזקה הוא דאין אדם מעיז כ"כ בפני ב"ח מ"ה אינו חייב ש"ד אלא שרז"ל חששו שמא משתמיט משום ספק מלוה ישנה וכופר עתה עד שיוודע לו האמת שאינו ח"ל ואז ישלם לו ומ"ה רמו רבנן שבועה עליה שישבע היסת שאינו ח"ל דודאי לא ישבע משום ספק מלוה ישנה דהא אם יוודע לבסוף שלא נשאר ח"ל תהיה שבועתו למפרע לשוא וכמ"ש כל זה בסי' צ"ב ע"ש וכ"כ בר"ס ע"ה ואם הי' דעת ע"ש ג"כ לזה ומש"ה כתב נחשד אממונא ור"ל דוקא אספק ממון לא ה"ל לסתום אלא לפרש:

אלא ע"פ העד. ע"ל ס"ס ע"ה בטור ובדברי המחבר סכ"ג:

בין במלוה בין בפקדון. כ"כ לאפוקי מדעת רש"י שכ' הטור בשמו בס"ט דדוקא במלוה שעשה טובה עם הלוה הוא דפטור מן התורה בכופר הכל משום חזקה דאין אדם מעיז פניו בפני ב"ח שעשה עמו טובה בהלואתו משא"כ בפקדון דאין המפקיד עשה טובה עם הנפקד במה שהפקיד בידו קמ"ל דאין חילוק וכן דעת רוב הפוסקים וכמ"ש הטור ע"ש:

אפי' אמר כו'. והלה אומר להד"ם פי' ל"מ אם מודה לו שהלווהו אלא שפרעו או שיש לו בידו כנגדו כ"כ דאז אף לפי טענת הלוה הי' למלוה עמו תחלה שייכות ממון דצריך לישבע היסת אכפירתו בכולו אלא אפי' טען להד"ם נמי וכ"כ הטור ועפ"ר:

כמו שנתבאר לעיל בסי' ע"ה. ע"ש בדברי הטור ובדברי המחבר מסעיף י"ז ואילך:

אם א"ל הילך כו' דכיון דנתן לו מיד מה שמודה לו ה"ל על הנשאר כופר בכל ודין כופר בכל יש לו:

ואפי' אם יתן לו משכון כו'. דכיון דהמשכון לא ישאר בידו אלא היום או מחר יפדנו ה"ל כהודאה דעלמא דג"כ היום או מחר ישלם לו ומ"ה כתב הריב"ש שאם נתן לו רשות למכור המשכון מיד וילקח ממנו דמי הודאתו ה"ל כאלו נתן לו המעות מיד וער"מ:

דהא אפי' שטר חשוב הילך. כל' זה כתב ג"כ הטור ובפרישה כתבתי דמדכתב בל' דהא אפי' שטר כו' משמע דשטר פשוט הוא דיש לו דין הילך וליכא מאן דפליג עליה והיינו מדמצינו בגמ' פ"ק דב"מ בתבעו בשטר שכתב בו שח"ל סלעים או דינרים סתם ומלוה תובעו ה' ולוה אינו מודה לו אלא ב' דאין לו דין מודה מקצת כיון דהודאתו כתובה בשטר שביד המלוה דאין סלעים פחות משנים ונכסי לוה משועבדים למ"ש בשטר מ"ה מחשב השטר הילך ומיניה יש ללמוד דה"ה אם תבעו בע"פ במנה וזה הודה לו כו' ומסר לו מיד שטר באחריות נכסים ליתן לו נ' דג"כ דין הילך יש לו ומ"ה סתמו הטור ומור"ם וכתבו דאפי' שטר הוי הילך דמשמע שנותן עתה שטר בשעת הודאה דומיא דנתן לו משכון דמיירי מיניה ועיין בע"ש דמסיק וכ' ע"ז ז"ל ולא מסתבר לי דשטר יהא נקרא הילך דקשה להוציא אפי' בשטר נ"ל עכ"ל ודבריו תמוהין דהא כבר כתבתי ראיה מגמרא דשטר חשוב הילך וסברא קמייתא החולקת וס"ל דאפי' משכון לא מיקרי הילך צ"ל דס"ל דשאני שטר הנ"ל דהיה כבר ביד המלוה שעיקר סמיכתו מתחלה היה עליו מ"ה גם עתה יסמוך עליו במ"ש בו והוא מודה לו משא"כ זה שבא ליתן לו עכשיו משכון או שטר שלא היה עליו סמיכתו מתחלה והוא טעם נכון לחלק בינייהו אבל מ"מ אין מקום לתמיהתו דעיר שושן על מאן דס"ל דיש לו דין הילך וק"ל:


סעיף ב[עריכה]

או שהוא ידוע כו'. לפי גירסת ספרים הקדמונים (וטוען התובע) או שהוא ידוע משמע דה"ק בין שטוען התובע שנפחת אפי' אינו ידוע בעדים או שאינו טוענו התובע אלא שהוא ידוע בעדים בלא טענתו בכל ענין לא ה"ל הילך וז"א דאם אין עדים או הודאת הנתבע אזי נשבע הנתבע היסת שלא נפחת זה ושלא חייב לו יותר ופטור מכל תביעתו וכמ"ש המחבר בסמוך בס"ד בכיוצא בזה גם בטור כתב בהדיא ז"ל אם יש לו עדים שנשתמש בו ונפחת מדמיו או שהוא עצמו הודה לו אין זה הילך עכ"ל לכן נראה דגם בש"ע צ"ל כן וה"ג וטוען התובע שנשתמש בזה ונפחת מדמיו והוא מוד' לו או שהוא ידוע אין זה הילך:

אין זה הילך. ואם הנתבע מחזיר לו הכלי שלא בתורת משכון וגם הדמים שנפחת הכלי מיקרי הילך לכ"ע דהא כתבתי לעיל דאפי' במשכון אם א"ל מכרהו וקח לך הדמים דכ"ע מודו ביה דה"ל הילך:


סעיף ד[עריכה]

ולמ"ד משכון נקרא הילך לא גרע כו'. עפ"ר על מ"ש הטור בסי' זה "ואפשר שהוא סובר כו' דשם כתבתי מהו ספיקתו דהטור דכ' עליו ואפשר משם תראה דאין זה שכתב מור"ם "לא "גרע כו' מוכרע די"ל שהוא גרע כיון שהוא רוצה להניח בידו דבר שאינו שלו ואינו חפץ בו משא"כ משכון דעומד לפדות מידו ועמ"ש לקמן בסי' פ"ח בהודאה בשטר כו' ובאם כתו' בשט' סלעים סתם והנתבע אומר שנים כו' וע"ש:


סעיף ה[עריכה]

והוא אומר לא לויתי כו'. כל' זה כ' ג"כ בב"י בסי' זה מחס"ב בשם תשו' הרשב"א אבל בסי' ע"ה מחסכ"ד כתב הב"י התשובה בתוס' ביאור ומשם יש ללמוד דאם תבעו במנה והנתבע טוען לא לויתי ובאו אפי' שני עדים והעידו שלוה חמשים וחזר ואמר אין לויתי חמשים ופרעתיך אף דצריך לשלם החמשים לכ"ע כיון דהוחזק עליהן כפרן בשני עדים במ"ש תחלה לא לויתי וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי מ"מ כיון דמחמת העדים לא נתחייב בהחמשים דהרי העדים לא ידעו שלא פרעו אחר הלואתו אלא מפיו שטען תחלה לא לויתי נתחייב וכה"ג לא מיקרי מודה מקצת ונשבע על הנשאר היסת ונפטר ולא אמר ר' חייא קמייתא (בפ"ק דב"מ) לא תהא גדולה הודאת פיו מהעדא' עדים מק"ו כו' אלא כששני העדים מעידים ידענו שהלוה לו נ' ועדיין ח"ל הנ' דומיא דהודאת פיו ואף שבתשו' רשב"א שהביא ב"י בסי' ע"ה מסכ"ד לא קאי אלא אעד אחד שמכחישו ואמר שלוה נ' אבל כשהכחישו ב' עדים משמע שם דחייב לישבע ש"ד על הנשאר מהא דר' חייא קמייתא מ"מ המדקדק שם בתשובה היטב יראה דאין חילוק בין הכחישו עד א' בנ' או שנים ומטעם שכתבתי כיון דאין החיוב חמשים זהובים מבורר מפי העדים ולא חילק שם ביניהם הרשב"א אלא לענין חיוב הנ' עצמן אם הכחישו עד א' אם נאמר בזה בכ"מ ששנים מחייבין אותו ממון א' מחייבו שבועה והיכא דאינו יכול לישבע משלם או לא ע"ש ואף שקיצר הרשב"א בתשובה זו שהביא כאן וגם המחבר ולא כתבו דמיירי שבאו עדים והכחישוהו מ"מ סתמייהו כפירושן דמי מדכתבו והוחזק כפרן וכבר נתבאר בסי' ע"ט ופ' דאין אדם נעשה כפרן ע"פ עצמו וגם יכול לחזור מטענתו הראשונה לשניה מפטור לפטור וכ"ז שלא הכחישוהו עדים אטענתו הראשונה מ"מ עדיף טפי להגיה בש"ע וה"ג והוא אומר לא לויתי ובאו עדים ואומרים שלוה חמשים וחזר כו' ונתבאר ממ"ש דדין זה הוא לכ"ע בין להרמב"ם בין להרשב"א דפליגי כמבואר שם במסכ"ד וכמ"ש בסמ"ע ופרישה בסימן ע"ט בדין זה כ"ע מודים ודו"ק:

וכן אין המתחייב במקצת כו' ה"ט דאשר יאמר כי הוא זה כתיב דצריך להיות הודאתו מפי עצמו:

מתוך טענת הכפירה. כגון שטען איני חייב לך כלום כי זה היה כך וזה כך וטעה וסבר שבהיותו כך הוא פטור והב"ד אינם מאמינים לו שהי' כך וחייבוהו במקצת וכדמפורש בסי' ע"ה ס"ה בהג"ה או כעין שכתב בתשו' רשב"א שהביא ב"י מחס"ב וד"מ ר"ס זה לענין אם טוען נתתי עבורך ריבית ע"ש ושם בס"ב כ' בד"מ בשם ב"ת וכתבו המחבר בסי' ע"ה ס"ה דדוקא בכה"ג הוא דפטור הא אם טוען איני חייב לך כי היום פרעתיך כך וכך ואתמול כך וכך ומתוך דבריו נראה שנח"ל זה מיקרי מודה מקצת וחייב ע"ש:


סעיף ו[עריכה]

והעיקר כסבר' הראשונה. גם זה נתבאר בסי' ע"ה ס"ב דטעם הפוטר הוא דס"ל דק"ו הוא דאם מהני ע"א להתובע ומזקיק להנתבע המוחזק לישבע ק"ו דיועיל העד להנתבע המוחזק להפטר משבועה ע"ש:

ויש לו עד המסייע כו'. פי' למי שנהפך עליו השבוע' יש לו עד המסייע לטענתו וא"ת הלא כשיש עד המסייע א"כ הנתבע חייב ש"ד ואז אין יכול להפך השבועה על התובע וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך דש"ד אין מהפכין י"ל דמיירי דאחר שהיפך עליו השבועה נודע לו שיש לו עד המסייע ולא מצי הנתבע למימר אדעתא דהכי לא הפכתי השבועה דנאמר לו כיון שלא היה דעתך לישבע אפי' היסת כ"ש שלא היית נשבע ש"ד נגד העד א"נ מיירי שהתובע נתרצה לישבע ש"ד וליטול וכמו שכתב המחבר בסמוך ע"ש:

שטוען הנתבע טענה שאפשר להאמינו בלא מגו. פי' אף בלא מגו הי' הדין נותן להאמין לו בשבוע' בכזה בא העד ופטרו מאותו השבוע' אבל היכא דאפילו בשבוע' לא היו מאמינים לו אם לא בצירוף המיגו שהי' טוען טענ' אחרת שהי' נאמן באותו טענ' בשבוע' מ"ה נאמינו ג"כ בטענ' זו בשבוע'. בשבוע' כזו אין העד פוטרו מאותו שבוע' וכן מפו' במרדכי פח"ה הביאו הד"מ לק' בסי' קמ"ו ול' שאפשר להאמינו שכ' מור"ם קצת דחוק וצ"ל דה"ק שאפשר להאמינו שלא היה נגד שורת הדין:


סעיף ח[עריכה]

כל שבועה חוץ מאלו כו'. פי' שבועת המשנה דמפרש ואזיל הם נקראים ג"כ שבועת הדיינים ונ"מ לחייבו שבועה בב"ד דהיא חמורה בנק"ח משא"כ שבועת היסת ואינך דברים שכ' הטור והמחבר בסמוך מסעיף י"ג והלאה:


סעיף ט[עריכה]

אלו דברים שבין שבועה דאורייתא כו'. בפרי' כתבתי דארבע חילוקים יש ביניהם וסימנך "חמשה "חשוד "ממון או "מורידין (פי' לירד לנכסיו אם אינו רוצה לישבע) "שם "הפוך שבועה והיינו דומה לסי' שאמרו בגמ' על הדינים הנאמרים בכוס של ברכה שהן ארבע וסימנם "חמשה "חי "מלא "שטיפ' "הדחה וכתבו בטור א"ח סי' קפ"ג מיהו למ"ש הרמב"ם וכתבו הב"י והמחבר ש"ע בסי' זה סעיף י"ח דאף שבועת היסת הוא בשם או בכינוי לא א"ש סי' זה אבל כתב בש"ע שם בצדו דלא הודו להרמב"ם בזה ע"ש:

אם הוא מהנשבעים ונפטרי' כו'. פי' לאפוקי אם הוא מהנשבעים ונוטלין ואינו רוצה לישבע מאי איכפת לן לא ישבע ולא יטול מיהו אם תפס ולא רצה לישבע נראה דס"ל לבעל סברא זו דמפקינן מיני' כיון דתפס שלא ברשות ואינו דומ' לנשבעים ונפטרים שהם מוחזקים במה שבידם כבר וע"ז מסיק המחבר וכתב בסעיף שאח"ז די"א דגם באלו אם קדם ותפס לא מפקינן מיניה ולכאורה נראה דמנדינן ומלקינן להו עד שישבע שח"ל ושכדין תפס וכדין הנשבעים ונפטרים הנ"ל וק"ו הוא משם וכנ"ל מיהו י"ל דדוקא בנשבעים ונפטרים מנדינן דאל"כ מאי הועילו חכמים בתקנתן כל אחד הנתחייב לישבע ולפטר יסרב ויאמר לא אשבע משא"כ בנשבע ונוטל דתחלת התקנה לא היתה אלא שלא יפסקו לו הב"ד ליטול כ"א בשבועה אבל אם כבר תפס לנפשו בזה לא תקנוהו שבועה ועמ"ש ר"ס פ"ב מזה בפרישה ודרישה שהבאתי שם הדעות דפליגי בזה ושנ"ל דהרא"ש והטור ס"ל דמי שיש לו שטר מקויים בידו וקדם ותפס משל הנתבע ואינו רוצה לישבע דאין מוציאין מידו ושאפילו אין מחרימין ע"ז דשטר מקויים שבידו מורה על אמתתו (ודוקא בזה ששטרו בידו ולא באינך נשבעין ונוטלין) אלא שאם לא קדם ותפס ואינו רוצה לישבע וליטול אזי מוציאין השטר מידו כדי שלא יתפוס ע"ש ועד"ר שם כתבתי בשם הר"ן דס"ל דדוקא תפס מעות אין מוציאים מידו אבל תפס מטלטלים לא ע"ש:

מכת מרדות כו'. אבל לא מכין אותו עד שתצא נפשו כדין המסרב לפרוע כמ"ש הט"ו בסי' ע"ג ובסי' צ"ז דהתם נתחייב ודאי ואינו רוצה לפרוע מה שאין כן כאן דאינו נתחייב ודאי:


סעיף יא[עריכה]

אין שומעין לו דיאמר לו התובע התורה הטילה עליך שבוע' או השבע או תשלם משא"כ בשבועת היסת שמדאוריית' פטור בלא שבועה אלא תקנת חכמים הוא משום דחזקה היא דאין אדם תובע אא"כ יש לו מה בידו מ"ה אם אמר הנתבע השבע שכדבריך כן הוא ואשלם לך הדין עמו ואם אינו רוצה לישבע העמידוהו על דין תורה ליפטר הנתבע בלא שבועה ובשבועה דנשבע ונוטל אף שהיא ג"כ מדרבנן מ"מ באלו דמן התורה אפי' בשבועה לא הי' נוטל בהם כגון שכיר ונגזל ונחבל פשיט' שיאמר לו הנתבע כשם שזיכוך חכמים ליטול בשבועה במקום שלא זכית בו מן התורה כן חייבוך שצריך אתה לישבע וכנ"ל ואפי' באלו שהדין היה נותן שיטלו מן התור' בלא שבועה כגון התובע לחבירו בש"ח וטוען עליו הנתבע שישבע או הפוגם שהב"ד פוסקין שישבע דחז"ל רמו עליה שבועה אפ"ה יאמר לו הנתבע אני יודע שאיני חייב לך כלום ואתה באת עלי בעקיפין אי ניחא לך ליטול השבע וטול כתקנת חכמים ועיין בלשון הר"ן שכתבתי בדרישה:

שהרי זה טוענו ספק פי' דאינו יכול לישבע שגזלו ולולי האי טעמא היה יכול להפכה אף שגם היה שבועה חמור' בנק"ח מטעם הנ"ל דאם לא ירצה לישבע יעמידוהו על דין תורה ויהי' פטור בלא שבועה ומה"ט נמי מסיק וכתב דיכול להפוך עליו שחשיד לי' כו' וק"ל:

מיהו יכול התובע כו'. כאן איירי בשבוע' הנשבעין ונפטרין ובסמוך בסי"ב איירי מהנשבעין ונוטלין וע' בהגד"מ שם כתבתי דמור"ם ז"ל כתב זה מתוך ישובו שכ' לדברי כתבי מהרא"י סי' ל"ב שאיירי בשבועת השותפין שהיפך הנתבע על התובע השבע לי דחשדתני ואז התובע יכול לומר איני חפץ כו' ושם כתבתי שנלע"ד ישוב אחר ע"ש:

אבל אם הוא מהנשבעים ונפטרים דהיינו שבועת היסת כו'. הל' מגומגם דהנ"ל בקצור אבל אם הוא שבועת היסת דהא לאו בנשבעים ונפטרין תליא מילתא דהרי ש"ד דג"כ נשבע ונפטר ואין מהפכין וגם שבועת השותפין הוא נשבעים ונפטרים ונראה דהמחבר אלשון הגמ' קאי דבגמ' קאמר מאי בין שבועה דאוריית' לדרבנן שבועה דאוריית' אין מהפכין שבועה דרבנן מהפכין וקשה דהא ג"כ שבועה דרבנן דכל הנשבעין ונוטלין אין מהפכין וצ"ל דהגמר' לא איירי אלא מהנשבעין ונפטרין וע"ז קאמר מאי בין נשבעין ש"ד ונפטרין לנשבעין ונפטרין דרבנן ומה"ט התחיל המחבר וכתב ש"ד אם הפכה כו' עד וכן הנשבעין ונוטלין כו' ולא כללינהו יחד לכתוב בקיצור ש"ד והנשבעין ונוטלין מדרבנן אין מהפכין אלא משום דמתחלה נקט ל' הגמ' ומ"ה סיים נמי וכתב אבל החלק השני מהנשבעי' ונפטרים דהיינו היסת מהפכין וק"ל:

דאין שבוע' מתהפכת כו'. ומ"ש לפני זה דיכול הנתבע לומר לתובע השבע דחשיד לי בכך אין זה מיקרי היפוך אלא כשמהפך אשכנגדו אותה שבועה עצמה שהי' עליו לישבע ועפ"ר:

אבל אם יש בה גלגול אין מהפכין. פי' אין מהפכין להיות פטור מהגלגול אבל יש בידו לומ' לחבירו השבע אתה על העיקר ואני על הגלגול או להיפך או להפך שניהן וכמ"ש הטור והמחבר בסי' צ"ד ס"ו ובסי' ע"ה סט"ז בהדיא ע"ש:


סעיף יב[עריכה]

אי אפשי בתקנה זו כו'. כן אמרי' בכמה מקומות דהרשות ביד אדם לומר אי אפשי בתקנה שתקנו חז"ל לטובתי כגון זו שתקנו שישבע הוא ויטול דאין מזכין לאדם בע"כ:

ואם יחזור הנתבע ויהפוך כו'. כבר נתבאר טעמו דמנתבע לתובע מהפכין כל מה דאפשר כשאין הנתבע מחוייב לישבע מן התורה:

נפטר הנתבע. אבל זה שכנגדו יכול להטיל עליו חרם סתם וכ"כ הטור:


סעיף יג[עריכה]

אם היה הנתבע חשוד כו'. כצ"ל:

אם הי' הנתבע חשוד פטור בלא שבועה. הטעם דתקנתא לתקנת' לא עבדינן בע"כ דנתבע דהך שבועה של דבריהם דנתבע גופא תקנה היא לתובע שישבע הנתבע בע"כ והשתא שהוא חשיד לא עבדינן לתובע תקנה שישבע הוא בע"כ של נתבע ויטול דכולי האי לא עבדינן אלא א"כ הנתבע בעצמו רוצה שישבע התובע ויטול דכבר נתבאר דהרשות בידו ומטעם שכתבתי לעיל בסמוך וכל זה כשהנתבע חשיד אבל בתובע נשבע ונוטל שהוא חשוד יתבאר לקמן סי' צ"ב דלא אמרינן בהו בכולן דנוטלין בלא שבועה וגם לא נפטר הנתבע בכל ענין ע"ש:

צריך נקיטת חפץ. ילפינן לה מאברהם שאמר לאליעזר שים נא ידך תחת יריכי ואשביעך בה' אלקי השמים ופי' רז"ל דנקטיה בידו המילה שהיתה לאברהם מצוה ראשונה וחביבה עליו מ"ה אנקטיה להאי חפצא ולדידן בעינן חפץ היותר חשוב לאיימו בו והיינו ס"ת וגם מעומד משום האיום ות"ח שא"צ איום כ"כ סגי ליה בתפילין ומיושב וכמ"ש בסט"ו ע"ש:

וה"ה לכל שבועה דדבריהם. עד"ר שם כתבתי ל' הרא"ש והר"ן דהני מדינא דגמרא צריכין נקיטת חפץ:

ומ"ש חוץ משבועת היסת. עיין בטור בסל"ב דמסיק וכתב והוא מדברי הרמב"ם ז"ל וכבר נהגו הכל להיות ס"ת ביד חזן הכנסת או שאר העם גם בשבועת היסת כדי לאיים עליו ולפני זה כתב שם הטור ז"ל אין בין שבועת היסת לשבועת הדיינים אלא שאין בהיסת אחיזת הס"ת ביד הנשבע מוכח דבשבועת הדיינים צריך להיות החפץ ביד עצמו ולא סגי במה שהארון פתוח והס"ת נגד פניו דה"ל כאלו אחזו אחר בידו ואנן נק"ח בידו בעינן מיהו כשמניח ידו על הס"ת שבארון נראה דסגי כמ"ש מור"ם בסט"ו ומ"ש המחבר שם ס"ת בידו ל"ד קאמר אלא לזמניהם כ"כ שלא היה להן ס"ת בארון בב"ה והיו מוציאין ס"ת לשבועה וק"ל:

ולא רצה לישבע ושלם כו' דקדק לכתוב ושלם כו' דאז א"ש דחוזר בו ונוטל ממונו מזה שנטלו ממנו אבל כל שלא שלם לא שייך ביה חזרה וכ"כ בד"מ ועמ"ש אהב"י:


סעיף יד[עריכה]

אין שבועתו כלום. וישלם ור"ל היינו לאחר שנשבע זה שכנגדו וכמ"ש בסי' צ"ב ס"ו אלא דכאן לא בא אלא לאשמועינן שאף שנשבע כבר לא נפטר בזה אם נמצא אח"כ שהוא חשוד וצריך לשלם ודוק:


סעיף טו[עריכה]


(מ) דספר תורה לאו דווקא אלא הוא הדין שאר ספרים כו' — מוכח מזה דסבירא ליה דשאר ספרים עדיפי מתפילין, דבתפילין לא סגי בהו אלא בדיעבד, ובשאר ספרים כתב: לאו דווקא ספר תורה אלא הוא הדין שאר ספרים, הרי דמדמה להו לספר תורה דאפילו לכתחילה סגי בהו:

כשנשבעים בענייני מסים. והיינו כשבועת השותפין שאין שכנגדו יכול לידע האמת ורגיל להורות היתר לנפשו ומ"ה מחמירין עליו:


סעיף טז[עריכה]

בין של תורה בין של דבריהם. אדלעיל קאי אמ"ש צריך לישבע בשם או באחד מן הכינויי' וכן הוא לשון הרמב"ם הביאו הטור סעיף ל"א ע"ש ואשר סגי בכינוי השם נלמד מדכתיב ואשביעך בה' אלקי השמים ואלקי השמים כינוי הוא אשר"י פ' שבועת הדיינים עפ"ר סכ"ה:

שאינו נפטר בשבועה הראשונה. טעמייהו לפי שבשבועה שנשבע ראשונה עדיין לא יצא שקר מפיו משא"כ בשבועה אחרונה שבאה על דבר שכבר נעשה ואם משקר בה הרי הוא מוציא שקר מפיו לכך החמירו עליה טפי:

מזכירין לו אותה שבועה. וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל ק"ב ס"ב אם נשבע לפרעו בזמנים ידועים יזכירוהו באותו שבועה שכבר נשבע שהוא כן כמו שטען:


סעיף יז[עריכה]

סדר שבועת הדיינים כך היא. ז"ל הטור שבועת הדיינים בין שהיא של תורה בין שהיא של דבריהם בין על טענת ודאי בין על טענת ספק כו' היא הנשבע אוחז ס"ת וכו' והמחבר קיצר וסמך אמ"ש לפני זה ?בס"א שכל אלו נכללים בכלל שבועת הדיינים וע"ש:

בשבועה או באלה. ר"ל בין בשבועה בין באלה בין שהשבועה או האלה יוצא מפיו בין שהיא יוצא מפי הדיינים צריך להזכיר בכל פעם שם או כינוי:

הרי הוא ארור לה'. אפשר דמשום דלא רצה לכתוב קללה לנוכח כ' ארור "הוא ולכאורה היה נראה לומר דאינו אומר הריני מקולל לה' אם יש לזה כו' אלא אומר פלוני בן פלוני יהא ארור לה' אם יש בידו משל פלוני ומכחישו ודומה למ"ש אחר זה במפי הדיינים הרי פ' בן פ' ארור לה' כו' אבל מדמסיק וכ' שאומר אם יש אצלי כלום משמע דלנוכח צ"ל גם בי"ד סי' רל"ז (כתבתיה בסמוך אח"ז) כתב שם ארור אהא לה' ע"ש ועפ"ר:

או ביום הכניס'. הטעם דאז רבים שכיחים בבי דינא כמ"ש בסי' א':


סעיף יח[עריכה]

או בשבועה או באלה פי' הן שיהי' ההיסת באלה הן שיהיה בשבועה צריך לנקוט בלשונו שם או כינוי בכל אחד וע"ז מסיק וכתב דלא הודו לו אלא שבועת היסת יהיה בלא הזכרת השם או כינוי הן בשבועה הן בארור דהיינו אלה וק"ל:

ואמרו דשבועת היסת כו'. עיין במשרים נ"א ח"ה דכ' דשבועת היסת אינו אלא חרם סתם:


סעיף יט[עריכה]

שבדורות האחרונים. ז"ל הטור בשם הרמ"ה מכי אתו רבנן בתראי דבתר תלמודא נוהג כו':

בטלה שבועה בשם. פי' אפילו בשבועת הדיינים:

ונהגו להשביע בארור. ל' הטור ותקנו לגזור עליו ארור בעשרה דארור בו שבועה וכו' והמחבר השמיט תיבת עשרה נראה דס"ל דרש"י והטור דנקטי בעשרה ס"ל דגם כל אינך שבועות צריכין להיות בעשרה וכמ"ש מור"ם לפני זה סי"ז די"א כן וכיון דלא קי"ל הכי בשאר שבועות מ"ה השמיטוהו בארור גם הרמ"ה שכ' הטור בשמו דס"ל כרש"י לא כתב תיבות "בעשרה ובפרישה כתבתי דנ"ל דצריך להזכיר בארור זה לשבועת הדיינים שם או כינוי דכיון דמסיק בטעמו משום דארור בו שבועה והוא מגמרא דפ' שבועת העדות (דף ל"ו ע"א) ויליף לה מדכתיב וישבע יהושע בעת ההיא לאמר ארור האיש לפני ה' וגו' הרי נזכר בו "שם וגם בי"ד סי' רל"ז כתב הטור דארור הוי כשבועה וכתב עליה ז"ל ובלבד שיזכור בו שם או כינוי כגון שיאמר בארור אהא לה' כו' ואף שיזכרו השם בארור מ"מ לא הוי כשבועה בשם דבשבועה נשבע בחיי ה' וכתב ביה לא ינקה משא"כ בארור לה' שאינו אלא קללה לנפשו בה' ודוקא להיסת כ' לפני זה דאינו אלא בשבועה סתם או בארור דשם א"צ שבועה כלל אלא בחרם בעלמא סגי וכנ"ל בשבועת הדיינים ועפ"ר:


סעיף כ[עריכה]

בכל לשון שמבין כו'. ז"ל הטור כתב הרמב"ם הורו רבותינו שאין משביעין אלא בל' הקדש ואין ראוי לסמוך על הוראה זו ואף ע"פ שנהגו בכל בתי דינין שבישראל להשביע בל' הקדש אפי' שבועת היסת מ"מ צריך להודיע את הנשבע שיכיר לשון השבועה עכ"ל ור"ל במ"ש ומ"מ כו' כאלו אמר ואפי' לדברי רבותינו דס"ל דנשבעין בלשון הקדש מ"מ בעינן שיפרש לו ג"כ ענין השבועה אח"כ:

נאמר בהן ונקה כו'. פי' כתיב בהו ונקה לא ינקה ופי' ונקה לשבים לא ינקה לשאינן שבים ובשבוע' לא כתוב ונקה כלל:

ממנו וממשפחתו. הטור כתב וממשפחתו שמחפין עליו והוא מלשון הגמרא ואפשר מדכתב שמחפין בשי"ן ולא כתב המחפין בה"א ס"ל להמחבר שהוא נתינת טעם דלכך נענשין ג"כ משפחתו משום דמסתמא מחפין עליו ולא שהוא תנאי שאינן נענשין אלא דוקא המחפין מ"ה השמיטו המחבר:

וממשפחתו. פ ' אותו עונש הבא על החוטא אינו בא על משפחתו (אבל עונש קל ממנו בא על משפחתו גם בשאר עבירות כמ"ש ושמתי את פני באיש ההוא ובמשפחתו) וכאן גם משפחתו נענש בעונשו כמ"ש אל תתן את פיך לחטיא את בשרך והיינו קרוביו כמ"ש ומבשרך אל תתעלם גמרא:

שכל ישראל ערבים זה לזה. בגמרא אמרו דגם בשאר ענינים ערבים זה לזה מיהו ה"מ כשיש בידו למחות וכאן אפי' אין בידו למחות ויליף לה מדכ' אלה וכחש כו' וכתיב על כן תאבל הארץ עפ"ר:

דברים שאין רש ומים וכו'. היינו עצים ואבנים שבביתו וכל זה ילפינן מקרא וכמ"ש בפרישה ע"ש:

פוטרין אותו ונותן כו'. פי' מכח מה פוטרין אותו דהיינו שמסלקים אותו מלפניהם ויצא אז אינו יכול לחזור בו ולומר אשבע אלא צריך לשלם כן הוא דעת רש"י ותו' והרא"ש והר"ן כ' דלרש"י אפי' לא יצא חוץ לב"ד אלא נסתלקו מאותו ענין ה"ל כאלו יצא ואינו יכול לחזור בו ועמ"ש מזה בסמ"ע ובפרישה לעיל סי' כ"ב וגם בש"ע לקמן סי' צ"ד סעיף ח' אכתוב עוד מזה שנ"ל שכן הוא ג"כ דעת הרמב"ם ולא כב"י שכ' דהרמב"ם ס"ל כר"ת דכתב דאין נ"מ ביצא חוץ לב"ד וע"ש:

וחבירו תובע. נראה דדקדק לכתוב וחבירו תובע כדי ליתן טעם למה אמרו סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה דמשמע על הנשבע ועל המשביעו וה"ט כיון שזה רואה שהוא מוכן לישבע ה"ל להשוות עמו באופן שלא יגרום שהשבועה תצא מפיו של זה על ידו והוא לא עשה כן אלא תבע השבועה:

אלא על דעתינו. כ"כ ג"כ הרמב"ם והטור אבל בבריית' כ' במקום על דעתינו על דעת המקום:

יש לדיין לומר לו לפרש כו'. פי' ולא סגי במה שנשבע ע"ד הב"ד כו':

להשביע בנק"ח במקום שא"צ. כפול לעיל סי' ט"ו סעיף ד':

או לאיים עוד בדברים אחרים בדרישה כתבתי דאית' בויקרא רבה בפ' ונפש כי תחטא כו' ע"ש וב"י הביאו דיש מביאים לפני הנשבעים מטה של מתים ונודות נפוחים ומכבין הנרות עיין שם בדרישה שכתבתי טעם למה באים ענינים הללו לאיים:

אם יראה לו שיש צורך בדבר הר"ן כת' פרק שבועת הדיינים דת"ח א"צ איום כ"כ:


סעיף כא[עריכה]

שהיא ע"י טענה ודאית כיון דהתובע עומד נגדו וטוענו ודאי שח"ל יש רגלים לדבר קצת שזה הכופר ישבע לשקר מ"ה מאיימין עליו משא"כ כשטוענו בספק כשותפין ואריסין ובשבועת היסת אף שטוענו התובע ודאי מ"מ כיון שהשבועה היא קלה דלכ"ע היא לפחות בלא נק"ח א"צ איום:


סעיף כב[עריכה]

כל מי שטוענין עליו כו'. כל' זה כ' ג"כ הטור ובפרישה כתבתי דאין חילוק בזה בין נשבעים ונוטלין ובין נשבע ונפטר לעולם זה שכנגדו צריך לקבל עליו בחרם:

ויענה המשביעו אמן כו'. בפרישה כתבתי דאף דכ' הטור והמחבר בסי' ע"א ובסי' פ"ב דא"צ לענות אמן לק"מ דשם איירי כשרוצה הנשבע לצאת מב"ה בזה קאמר דא"צ להמתין בשביל האמן בב"ה אבל כאן מסתמא עומד המשביעו שם ורוצה שישבע לפניו ע"ד המקום והב"ד ע"ז קאמר הכא כיון שהוא שם צריך לענות אמן לכתחל' כדי שיאויים יותר וק"ל ועפ"ר מ"ש עוד שם:


סעיף כג[עריכה]

בפני הלה שכנגדו. כדי שיתבייש ממנו כיון שהוא יודע האמת כאשר הוא ומ"ה מסיק וכ' דכשהוא אינו יודע האמת אלא ע"פ העד א"צ לישבע לפני התובע אלא לפני העד ומ"ש רמ"א וא"צ טוב להגיה ואז אי"צ:


סעיף כד[עריכה]

נשבע ונפטר ממנו. פי' אם לא שיביא התובע עדות וראיה לדבריו ועמ"ש מור"ם ז"ל לעיל ס"ס כ"ד מענין זה ובסמ"ע כתבתי שם דלק"מ:


סעיף כה[עריכה]

לא יתחייב ממון כו'. אע"פ שהי' מחוייב שבועה בהודאתו:

אין מחייבין אותו היסת. וגם חרם סתם אין מטילין ע"ז וכמ"ש אחר זה:

אמרת ליתן לי מנה דהיא דבור בעלמא ויכול לחזור בו אף אם אמר כן והא דלא כתב אפילו באמר הודית לי א"צ לישבע ואפי' הית' ההודאה ע"י תביעה דהא אף אם יאמר אמת שהודיתי ע"י תביעה נפטר בשבועה שכוונתו היה להשטות ואין משביעין אותו אא"כ נתחייב בהודאתו ממון ולא שבועה משום דבהני אם יאמר מה לי להשטאתך או להשבעתך תן לי המנה שאתה ח"ל הי' צריך שבועה לטענה זו וכמ"ש הטור והמחב' בסי' פ"א סי"ד משא"כ בתבעו שא"ל ליתן לו שמוד' שאין בידו שום חיוב כ"א מ"ש ליתן לו מתנה וק"ל:

אתה הוצאת עלי שם רע. פי' שתובע לחבירו שהוציא עליו ש"ר ואפי' ע"ז כתב מור"ם די"א דמחרימין כיון שקונסין ע"ז אם הוא אמת ולא איירי דוקא באיש שהוציא ש"ר על אשתו שחייבתו תור' (נ') ק' כסף שהרי קנס הוא ואין דנין אותו בזמן הזה ועפ"ר:

וי"א דמחרימין על זה. אבל אין משביעין היסת ע"ז כיון דאף בהודאתו אין כאן חיוב ממון כ"א קנס משום מגדר מילתא אבל אם טענו אתה חבלת בי והוא כופר מסיק בי' הרמב"ם והטור הביאו שנשבע היסת על כפירתו כיון שאם יודה זה הי' חייב בשבת וריפוי שהוא ממון לדעת הרמב"ם ועפ"ר:

אפ"ה נשבע לו. דאמרינן שמא ספק מלוה ישינה יש לו לזה הנתבע על התובע מ"ה גזלו או גנבו כדי להתפיס את אשר בידו וכמ"ש לעיל ר"ס זה ויתבאר לקמן בסי' צ"ב ולא כע"ש שכתב לעיל וכאן דאמרי' דחשיד אממונא לא חשיד אשבועת':

שעיקר התביעה הוא משום איסור כו'. פי' אע"ג דנ"מ ג"כ לענין ממון:


סעיף כו[עריכה]

שאינו חייב עליו אלא קנס. פי' לאפוקי אם תבעו שחבלו דיש בו קנס נזק וצער ויש בו ג"כ ממון ריפוי ושבת ובכזה כתב הטור דצריך לישבע לו משום ממון שבו:

שאלו הודה היה פטור. דמודה בקנס פטור מלשלם:

והביא עדים. פי' שטוען שבשעה שתבעו הביא עדים לפני הב"ד וחייבוהו הב"ד ע"פ:

והלה אומר להד"ם. לפי מה שכ' המחבר שתובעו בקנס סתם ה"ל מ"ש שהנתבע משיב להד"ם ג"כ כפשוטו מה שא"כ להטור שכתב התביע' בא"ל אתה חבלת בי עפ"ר:

צריך לישבע היסת. דהרי אילו היה מודה לו שחייבוהו ב"ד כבר היה חייב לו ממון מן הדין במקו' שדנין קנס ולא משום מגדר מילתא לחוד:


סעיף כז[עריכה]

מהנשבעים ונפטרים נאמן. פי' לאפוקי הנשבעין ונוטלין דלעולם אינן נאמנין עד שיביא ראיה לדבריו נ"י שם:

נאמן אא"כ כו'. פי' אפילו אשבועה אחרת אינו יכול לגלגל כמ"ש הטור והמחבר בר"ס צ"ד שאין מגלגלין אלא במקום שאם הודה היה חייב ממון גם בסי' צ"ג ס"ט כ"כ ועיין בטור שחילק וכתב דדוקא בשבוע' דרבנן שאומר נשבעתי נפטר משום דתקנתא לתקנתא לא עבדינן אבל בשבוע' דאורייתא אי אמר נשבעתי צריך לישבע היסת אבל המרדכי ורי"ו פסקו דנאמן וא"צ אלא לקבל עליו חרם סתם וכדמסיק מור"ם וד"מ הביאו ע"ש:

עד שיביא ראיה לדבריו. מיהו נראה דאם טען מחלת לי השבוע' נאמן וע"ל סי' פ"ב ס"א:

כגון שאומרים לא זזה ידם מתוך ידו. עמ"ש ע"ז בדרישה:


סעיף כח[עריכה]

אינו נפסל לשבועה ע"פ עצמו ז"ל הטור ואם שלא ע"ד תשובה הודה נשבע על השאר שאינו נפסל כו' וכתבתי בפרישה דר"ל דחוזר ונשבע בזה על השאר שהרי הודה ששבועתו הראשונה היתה לשקר ודוקא שהודה דרך תשובה אמרי' אלו היה ח"ל יותר ממה שהודה היה מודה בו ג"כ מ"ה א"צ לחזור ולשבע והמחבר השמיט ולא כתב הא דכתב הטור נשבע על השאר וצ"ל שלשטתו אזיל שבב"י כתב דל"ד קאמר רק לאת"ל דאפי' הודה שלא ע"י תשוב' הרי כבר נשבע על המותר ונפטר באותו שבועה כיון שלא נפסל ע"פ עצמו ע"ש שצ"ל שכוונתו הוא דה"פ ממ"נ נפטר דבמאי תדונו אם תדונו שהודאתו. היה דרך תשובה כו' אזי פשיטא דנפטר מהשאר דאף א"ת שאדם נפסל ע"פ עצמו מ"מ זה שנתחרט והודה אם איתא דחייב טפי היה ג"כ אומרו אלא אף אם תדונו שלא ע"ד תשובה הודה אכתי נפטר במה שכבר נשבע דאין אדם נפסל ע"פ עצמו אבל בפרישה ודרישה כתבתי שאין דבריו עיקר בזה וגם בע"ש דחה דבריו:


סעיף כט[עריכה]

ונעש' עוד חשוד ע"פ ב' עדים. עפר' שכתבתי דע"י ב' עדים נפסל מיד משא"כ כשאין כאן אלא ע"א ובעל דינו שנשבע לו דאינו נפסל מחמתם ממילא מיד אחר שבועתו דהא עד הנה נוגע בדבר הוא אלא אחר שכבר נשבע ונפטר ממנו יכול לצרף עצמו עם העד ולבא לב"ד מחדש ולהעיד עליו שנשבע לשקר ונפסל ע"י וכמ"ש הטור בס"ס ל"ד והמחבר שם סכ"ו ולא כב"י שכתב ע"ז דדברי הטור סותרין זא"ז ע"ש:


סעיף ל[עריכה]

הדין עם התופס. והא דכתב ולקח בעליו השבוע' ולא ישלם היינו דאין ב"ד מוציאין לו מאז ממון ממנו אבל כשהוציאו זה מעצמו בלא עדים ויש לו מגו או כשיביא אח"כ עדים ע"ז לא נאמר:


סעיף לא[עריכה]

פרעתי או איני חייב לך כלום ונשבע כו'. והיינו כשלא טען מתחל' קודם שנשבע שיבטל שטרותיו כמ"ש לעיל בסי' ע"ה סכ"ד:

ואח"כ באו עידי הקנין בר"ס ע' נתבאר דהמלו' לחבירו בעידי קנין צריך לפרעו בעדים אף דאין שטר בידו ואף דכתב שם מור"ם דיש חולקין הא נקט המחבר כאן בלשונו וכ' או בשטר ור"ל לכל מר כדאית לי':


סעיף לב[עריכה]

ואומר שלא נשבע. כפול לעיל סימן ס"ט ס"ו ושם כתבתי דנ"ל דאפילו אם מודים היורשים דלא נשבע דינא הכי כיון דאין מודים על אביהם חיוב ממון ברור אלא שבועה וגדולה מזה כתב הרא"ש והטור שם דאפילו טוען על היורש אביך הי' ח"ל ממון א"צ היורש לישבע היסת לפטור ע"ש:

אם הוא פרוע שיודה לעיל בסימן ס"ט סעיף ו' כ' המחבר ז"ל אם ראובן הוציא פסק דין כו' והם משיבים שמא נשבע לך או פרע לך פטורים בלא שבוע' אלא מחרימין סתם במעמד היורשים עכ"ל ול' זה משמע שהחרם הוא בשביל היורשים כדי שיודו ויאמרו מה שיודעין וזה דלא כמ"ש המחבר כאן דמשמע מדבריו דהחרם אינו אלא בשביל התובע שיודה אם הוא פרוע כדי שיחזיר השטר ובטור כתב שם סי' ס"ט וז"ל אלא מחרימין סתם במעמד היורשים כמפורש לעיל עכ"ל ור"ל לעיל שם לפני זה הביא ג"כ תשו' הרא"ש במי שהוציא על יורשים כתיבת יד אביהן שח"ל מנה והן אומרין שמא פרע לך כו' עד אלא מחרימין סתם במעמד היורשים שכל היודע בממון זה שהוא פרוע שיודה ואם אינו פרוע שיעידו וגם היורשים יאמרו אם יודעים שאינו פרוע עכ"ל וע"ש שכתבתי דר"ל שהחרם קאי על התובע שיודה אם הוא פרוע כדי להוציא הכתיבת יד מידו כי אפושי שטרא על חנם בידו על אביהן הוא זילות' להו וקאי גם על היורשים שאם יודעים שאינו פרוע שישלמו לו וע"ז כתב אחר זה שגם כשתובע אותו בפסק דין שאביהן ח"ל שבועה מחרימין כנ"ל ובהנ"ל למדונו דגם שם מחרימין על תרוייהו על התובע שאם יודע שפרוע שיחזור להן הפסק דין והיתומים אם יודעים שאינו פרוע שישלמו ואמרי' דאף אביהן ודאי לא היה נשבע והיה משלם כיון דהן יודעין האמת שאינו פרוע ונרא' שגם כוונת המחבר הוא כן דבסי' ס"ט קיצר וכתב שמחרימין במעמד היורשים ור"ל גם במעמד' והחרם היא על שניהן ואף שגם שם ס"ה בטוען על היורשין שאביהן נח"ל קיצר בלשונו ולא כתב שהחרם קאי גם על התובע י"ל דסמך שם על הפשיטות וכאן כתב התחלת נוסח החרם שמתחילין ואומרים שכל מי שיודע שהוא פרוע שיודה כדי להוציא הפס"ד מידו וכאלו כתב תיבת "וכולי ר"ל דגם נגד יתומים מחרימין אם יודעים שאינו פרוע שיודו ויפרעו:


סעיף לג[עריכה]

היכא דאיכא למיחש שיתברר הדבר. לשון זה משמע דמש"ה לא ישבע שמא יתברר הדבר היפך שבועתו ונמצא שתהא שבועתו שבועת שקר וכ"כ בע"ש וכ' והיכא שאין התובע רוצה להמתין יבטל כל העדים שיש לו ע"ז הענין ולא יביאם אח"כ לפסלו עכ"ל אבל משום שבועת חנם אין למנוע מלהשביעו דהיום או מחר יוודע דשמא לא יוודע ויפסיד זה תביעתו:


סעיף לד[עריכה]

לא נפטר משבועה. היינו כדמפרשו מור"ם בהגהותיו דמיירי דראובן תבע לשמעון שחייב לו מנה ושמעון טוענו שפרעו דדינו שצריך לישבע היסת לא יתנצל שמעון משבועה זו באמרו הלא כבר תקעתי לך כפי דהוא שבועה לפרוע לך לזמן פלוני ועבר הזמן קמל"ן דאינו דומה שבועת ראשונ' שהיתה קודם זמן פרעון דבשעה שתקע לו כפו לא עבד מידי לשבועה זו האחרונה שישבע לו אחר שעבר הזמן איך שכבר פרע לו דאם לא פרעו מוציא שבועת שקר מפיו והיינו דוקא בתבעו שח"ל שזולת התקיעת כף היה ח"ל שבוע' כשתובעו שעדיין לא פרעו אבל אם תבעו שתקע לו כפו ליתן לו מתנה ועדיין לא נתן לו והוא כופר או טוען שכבר נתנו לו לא תקנו שבועה על זה בשביל התקיעת כף שטוען עליו וק"ל:

וע"ל סעיף ט"ז. ר"ל דלעיל כתב פלוגתא בזה והיינו דוקא כשנשבע מתחלה כדינו דהיינו לפני ב"ד ודו"ק:


סעיף לה[עריכה]

על תביעת טובת הנאה. דטובת הנאה לא מחשב ממון ואפילו מחשב ממון לא נתקנה היסת על כה"ג מרדכי שם:

וזה משיב שכבר החזיר לו פטור בלא שבועה כו'. קשה הלא כתב הרמב"ם והטור לקמן בס"ס צ"ה דעל הקדש נשבעין כעין של תורה ומסיק דמעות עניים והקדשות דבזמן הזה דינם כנכסי הדיוט ומשביעין עליו וכ"כ המחבר שם בר"ס צ"ה ע"ש שדין זה מקורו ודע שהמרדכי ר"פ שבועת הדיינים דפוס גדול סי' תשס"ז מתשו' מהר"ם הא דנשאל שתבע שמעון לראובן אודות השני זקוקים שנתן בידו להרויח בהם לתת מהן כך וכך בשנה לצדקה ותובעו עתה שיחזירם לו וראובן משיב שנתנ' לו לחלק גם הקרן וגם הפרי כאשר יכשר בעיניו ואינו רוצה להחזיר ע"ז השיב מהר"ם אם שמעון מודה שנדר לצדקה אך אינו רוצה שיהי' עוד תחת יד ראובן כי הוא עצמו רוצה לחלק בו אז א"צ להחזירם לו ולא לשבע על ככה שהוא כדבריו כיון דאין לראובן בו אלא טובת הנאה כו' ע"ש ועל תשו' זו לק"מ ולשון מור"ם בהג"ה זו הנ"ל אפשר ליישב ג"כ עד"ז והוא כשנאמר דקצת יש בה ט"ס דמ"ש לפנינו וזה משיב כבר החזיר לו צ"ל החזיק בו וה"ק וזה טוען שכבר החזיק בו ר"ל בהמצו' שיחלק הוא ואינו רוצה לסלק נפשו מהמצוה והיינו ממש כדברי תשו' הנ"ל אך ל' הד"מ ק' ליישב שהוא הביא המרדכי הנ"ל וכתב ז"ל ששמעון תובע לראובן שיש בידו מעות של צדקה שיתנם לו והוא רוצ' לחלקם וראובן כופר ופסק דא"צ לשבע כו' דמקיצור וסתימ' לשונו דכתב וראובן "כופר משמע דטוען להד"ם וז"א מכח קושי' הנ"ל מיהו גם זה אפשר לדחוק וליישב ולומר דר"ל וראובן כופר ואומר שניתן לידו ע"מ שישארו בידו ולא ע"מ שיחזיר' לשמעון אבל בע"ש כתב וז"ל וזה משיב שכבר החזיר' לו שפטור משבועה ומסיק וכתב ע"ז ונ"ל דה"ה אם משיב לו כבר חלקתים לעניים כו' דל' זה מורה שהבין דברי מור"ם כפשוטו וז"א וכנ"ל:


סעיף לו[עריכה]

ונשבע לא' מהן. וכתב עוד שם דה"ה אם יש לו תביעה על רבים ונשבע לו א' מהן איזו שירצה התובע והאחרים עומדים אצל השבועה ואומרים אמן דהעונה אמן חשיב כשבועה כדכתיב ואמרה האשה אמן אמן ולא ירבה בשבועות עכ"ל נראה דהיינו דוקא בארור או בנדר שאומר אחד יאסר דבר זה או יחול קללה זו על מי שעשה זה ואחרים עונים אמן ול"ד אמן אלא ה"ה אם אמר הן או שאר דבר שנרא' ממנו שמקבל דבריו כמ"ש בי"ד סי' רל"ו אבל אם נשבע א' משותפין בשם שהוא אינו ח"ל ודאי לא מהני עניית אמן דאחרים כן נ"ל ודו"ק:


סעיף לט[עריכה]

תבעו בשכר שדכנות כו'. עמ"ש מור"ם ז"ל לקמן ס"ס קפ"ה ובס"ס רס"ד עוד מתביעו' שכר שדכנות: