סמ"ע על חושן משפט פו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

סעיף א[עריכה]

(א) מוציאין מלוי ונותנין לראובן כ"כ הטור משמיה דר' נתן, ור' נתן למדו בברייתא מדכתיב בפרשת נשא "והשיב את אשמו בראשו וחמישתו יוסף עליו ונתן לאשר אשם לו", ודרש לאשר גזלו או הלוהו לא נאמר אלא לאשר אשם לו, ואשם פירושו קרן, למי שהקרן שלו. לפיכך לא מיבעיא אם הלוה ראובן לשמעון ואח"כ הלוה שמעון ללוי, שמוציאין מיד לוי ונותנין לראובן, ששייך לומר ביה למי שגוף הקרן שלו שדהיינו ראובן, דהא קרנו של ראובן שביד שמעון הלוהו ללוי, אלא אפילו הלוה שמעון ללוי קודם שהלוה ראובן לשמעון, אפ"ה מיקרי מה שביד לוי קרנו של ראובן, כיון שאחר שיוציאו שמעון מיד לוי יחזור ראובן עליו להגבותו מיד שמעון וישאר ביד ראובן. ויש סברא איפכא, דלא מיבעיא אם הלוה שמעון ללוי תחילה, דאז כשהלוה אחר כך ראובן לשמעון חל שעבודו דראובן אכל נכסי שמעון וכל מה שנשתעבד לו בשעת הלואה ובכללם הוא ג"כ נכסי לוי, אלא אפילו הלוה ראובן לשמעון תחילה, ואז לא היה לשמעון שעבוד על לוי שתאמר דשעבוד ראובן חל עליו למפרע. וזהו שכתבו הטור והמחבר לא שנא אם נתחייב כבר כו' לא שנא אחר כך, ועיין פרישה. וסברא זו האחרונה היא עיקר, וכ"כ בעל התרומות והטור והמחבר בסימן קי"א סעיף כ"א עיין שם, ועיין פרישה.

(ב) בכל עניין שיתחייב לוי בגמרא ממעט הענקתו דעבד עברי דאין מוציאין מיד רבו ליתן למלוה דהעבד. ונראה משום שאין עבד עברי והענקתו נוהגים האידנא, משום הכי סתם הטור והמחבר וכתב בכל ענין שיתחייב וכו', ר"ל לומר דברים שנוהגין חיובן. א"נ הענקה אינה לעבד עברי מתורת חיוב אלא מתורת ויתור ומתנה בתורת חנינה, ומשום הכי דקדק לומר בכל עניין שיתחייב כו', ר"ל דוקא במה שהוא בתורת חיוב הוה דינא הכי ודוק.

(ג) וגובה חובו מן המותר כו' וסיים שם משום דהמשכון משועבד לו מדרבי נתן. וג"כ סיים וכתב שם דהיינו דווקא שאין לחוש שיבוא לראובן היזק מזה, וכמ"ש מור"ם בהגה בסוף סעיף זה. ואותה הג"ה מקומה כאן. ונראה דמור"ם כתב שם אותה ההג"ה אפקדון, משום דבפקדון יש לגוי טפי פתחון פה על הנפקד שלו היה לו לשלוח יד בפקדונו, משא"כ במשכון דאין נפקא מינה לגוי כל כך אם ראובן יתנו לשמעון, כיון דבלאו הכי ג"כ ריבית עולה כליו ממנו ביד ראובן.

סעיף ב[עריכה]

(ד) אע"פ שיש לו נכסים כו' דאין מטריחין המלוה ללכת וגבות במדינה האחרת אלא גובה ממשועבדים הנמצאים כאן, וכ"כ הטור והמחבר לקמן בסימן קי"א סעיף י"א דמלוה גובה ממשועבדים שבמדינה זו אע"פ שיש לו בני חורין במדינה האחרת.

(ה) אין בי"ד נזקקין כו' דשעבוד זה נקרא משועבדים, ואין מגבין ממשועבדים במקום שיש בני חורין אף שהגיע זמן פרעון החוב, כן מוכח בהר"ן פ"ב דכתובות ולאפוקי ב"י וד"מ ב', ועיין הגהות דרכי משה.

סעיף ג[עריכה]

(ו) שאין מוטל עליו זה הטורח וכו' בעל התרומות כתב הטעם, דהרי לית ליה לשמעון למטרח ולזבוני ולמפרע חובו, והאי תביעה כההיא טירחא דמי. ולפ"ז מראה לי דאם כתב שמכון לראובן בשטר שעבודיה שחייב לטפל בסחורתו ולמוכרה ולהשתדל מעות כדי להגבות לראובן מזומנים, וכמו שנוהגין עתה, גם זה בכלל הטיפול.

סעיף ד[עריכה]

(ז) הם מעות בפקדון כו' נראה דמיירי אפילו כשיש זמן להחזרת הפקדון ועדיין לט הגיע הזמן, אפ"ה אין להם תורת משועבדים לאמר שיגבה מנכסים בני חורין שביד שמעון אלא כיון שהן פקדון ביד אחר הרי הן כמו שהן ביד ראובן ואין תורת משועבדים עליהם, ואין יכול לומר טול קרקע. ועיין דרישה.

סעיף ה[עריכה]

(ח) למחול ללוי כו' דדוקא במוכר שטר חוב לחבירו ששעבוד הגוף נשאר אצל המוכר יכול למחול המוכר ללוה, וכמ"ש הטור והמחבר בסימן ס"ו, משא"כ בזה דמסתלק שמעון לגמרי מלוי.

(ט) וכן אם אמר שטר אמנה כו' פירוש, אפילו כהני גווני דמודה ואומר שאין לו מעות ביד לוה שלו, אין מאמינים לו. ודוקא שיש נאמנות בשטר, דאל"כ כיון שמלוה שני אין יכול לגבות בשטרו אם לא בשבועה כשאומר לו הלוה השבע לי שאינו פרוע, וכאן ששמעון מודה שפרוע הוא גם ראובן הבא מכוחו לא יוכל לגבות ממנו, וכ"כ הטור והמחבר בסימן מ"ז, והוא מדברי בעל התרומות שער נ"א דין ב. ועיין דרישה.

(י) לפרוע לראובן פעם אחרת גם בטור סתם הדין כאן כן, ולעיל בסימן ס"ו סעיף ט"ז במוכר שטר חוב לחבירו ובאין המוכר והלוקח לגבות מהלוה, ואמרו לו בית דין להלוה לשלם ללוקח ועבר ופרע להמוכר, כתבו הטור והמחבר שם פלוגתא, ודיש אומרים דאין הלוקח חוזר על הלוה (ע"ש שהוכחתי דאיירי שם באפילו אמרו לו הב"ד שיפרע ללוקח). שאני התם דלא נסתלק הלוה לגמרי מהמוכר דנשאר אצלו שעבוד גופו וכמ"ש שם, וגם קנין שטר חוב מחבירו אינו מועיל אלא מדרבנן כמ"ש שם, משא"כ בדינא דר' נתן דהוא דאורייתא ונסתלק לוי משמעון לגמרי, ודוק.

סעיף ז[עריכה]

(יא) וטוען לוי פרוע הוא מיירי בשטר שאין בו נאמנות ליורשים כי אם לאביהם, וכמ"ש לפני זה.

(יב) ואם לא רצו לישבע חוזר כו' עש סוף הסעיף הוא לשון בעל התרומות שער נ"א. ושמעתי מפרשים דמ"ש חוזר עליהן ר"ל על נכסים של עצמן, ומטעם דכיון דאין ראובן יכול לגבות מלוי מה שחייב לו אביהן אם לא שישבעו הן תחילה, והן גורמים לו היזק במה שאינם רוצים לישבע, משום הכי חוזר עליהם לגבות מידן נכסי עצמן אף מה שלא ירשו מאביהן. וכתבו הוכחה לפירוש זה דאי ר"ל שחוזרין על מה שירשו מאביהן, קשה הא כבר נתבאר דאין מוציאין מדר' נתן במקום שיש בני חורין. וכבר דחיתי פירוש זה בדרישה באריכות, וכאן אכתבהו בקצרה. חדא, דמוכח מדברי המחבר שהוא בעצם לשון בעל התרמות דלא ס"ל הכי, דאי מה שכתב אם יש להם נכסים אחרים ר"ל משל עצמן, א"כ גם מה שכתב אחר זה ואם אין להם נכסים ר"ל משל עצמן, וא"כ קשה מאי איריא דאין להם נכסים אחרים משל עצמן, הא אפילו אם יש להן נכסים משל עצמן כיון שטוענין שאין יכולין לישבע דהיינו מפני שאומרים שידעו שנפרע השטר חוב ג"כ (וכמ"ש הטור בהדיא) ג"כ אינו חוזר עליהן. ועוד, בלאו הכי אף שגרמו היזק אין מחוייבים לשלם מכיסם, ויש ללמוד זה מקל וחומר ממה שכתב הטור בשם הרא"ש בסימן ק"ז סעיף ז' ח' שאם כתבו מכרו היורשים מטלטלי אביהן אף שמשועבדים לבעל חוב בתר תקנת הגאונים ודמי המכירה עדיין בידם, אפ"ה אין הבעל חוב גובה מדמי המכירה ואף ע"ג שגרמו לו היזק, ובמכרו קרקעות יש פלוגתא, והשטר חוב כמטלטלים הוא כמ"ש הטור לעיל סימן ס' ובסימן ק"א, ובמטלטלין כו"ע מודו דאין צריכים לשלם מה שהזיקו. לכן נראה פשוט דכונת בעל התרומות והמחבר במה שכתבו בתחילה דאם לא רצו לישבע חוזר זה עליהן, ר"ל על מה שירשו מאביהן, ומשום הכי סתם וכתב דחוזר עליהן, דכיון דכאן איירי דלא טענו שמפרע השטר אלא שלא רצו לישבע, חוזר עליהן עכ"פ דאם ירשו עוד קרקע גובה מהם, ואם לא לכל הפחות מכריחן בחרמות שישבעו על זה השטר שלא נפרע ואל תגרמו לו היזק. ומסיק על זה, דאם מתוך זה טענו דלא ירשו נכסים אחרים ושגם על זה השטר אינן יכולין לישבע שידוע שפרוע הוא, אעפ"כ אין שומעין להן, מאחר שירשו זה השטר והיה ביד אביהן בשעת מותו חזקה הוא שלא נפרע, וצריכין לישבע שידוע להן בודאי שפרוע הוא, ואגב כוללין עליהן ג"כ שאין להן במה לפרוע חוב של אביהן ממה שירשו, אף שלא תיקנו מתחילה הגאונים לישבע לירושים שבועת אין לו, מ"מ אגב גלגול תיקנוהו גם עליהן וכמ"ש. ואשר הכריחן לזה דאם אמה שירשו קאי, איך מתחילה בא הבעל חוב לגבות מחוב שיש על לוי הא הוה ליה כמשועבדים במקום בני חורין, אין זה קושיא, דמצינו ליה כגון שהנכסים שהניח להן הן שלא במקום המלוה, והלוה דעליו השטר חוב הוא במקום המלוה, דבכה"ג גובין וכמ"ש מור"ם בהג"ה בסעיף ב'. א"נ כשהנכסים אלו שירשו לא הגיע זמנם והן מאוחרין עוד מזה השטר חוב, וכיוצא בזה. ועיין דרישה.

(יג) וטוענין שאין יכולין לישבע היינו מכח שאומרים שיודעים שהוא פרוע, וכ"כ הטור בזה, וכן מוכח בבעל התרומות שער נ"א דין ב' מיניה וביה וכמ"ש בדרישה ע"ש. ולא כעיר שושן שכתב שטוענין שאין יכולין לישבע מפני דאין יודעין כו', דזה אינו, דכל יורש שנשבע שלא פקדנו אבא אינו יודע במילי דאבוהי, דאילו ידע בודאי שלא שילם לו לא היה נשבע שלא פקדנו, ואפ"ה גובה בשבועת דלא פקדנו אבא, ומטעם דמוקמינן שטרא אחזקתיה.

(יד) הרי אלו נשבעין שבועת היסת כו' לשון הטור: "הרי זה משביעם היסת שהרי הוא טוען טענת ברי שירשו שטר זה מאביהן ויש לו זכות בו" עכ"ל. ור"ל אע"פ שאין נשבעין על טענת ספק וכאן טוען עליהן ספק, מ"מ כיון שהשטר בעין בידן ריע טענתייהו, דאילו פרע שטרא דלוי ביד שמעון מאי בעי, וכמ"ש לפי זה ודוק.

(טו) נשבעין היסת כ"כ גם כן הטור, ומשום דהוו ליה כאילו השביען שהוא כדבריהן שיודעין שהוא פרוע וכו'. אבל לא הצריכם לישבע בנקיטת חפץ כשאר טוען אין לי וכמ"ש הטור והמחבר לקמן ריש סימן צ"ט דס"ל דלא תיקנו הגאונים אותה שבועה כי אם אהלוה עצמו ולא איורשיו וכנ"ל. וכבר כתבתי דהמחבר נמשך אחרי לשון בעל התרומות וב"י כתב שכן הוא דעת הטור, ובדרישה ובפרישה כתבתי שנ"ל שאין דעת הטור כן, שס"ל דאינו משביעו אלא ששטר זה הוא פרוע, ע"ש.


סעיף ח[עריכה]

(טז) ראובן הלוה לשמעון כו' כפול בטור ובדברי המחבר בסימן קי"א סעיף כ"א.

(יז) אינם יכולים לדחותו אע"פ ששמעון היה יכול לדחות לראובן ולומר לו פרעתיך. ורבותא קא משמע לן דאפילו הלקוחות דלוי אינן יכולין לומר לראובן שפרעו שמעון, וכ"ש שלוי עצמו אינו יכול לטעון כן.

(יח) ואינו נאמן עלינו בהודאתו פירוש, אין שמעון נאמן עלינו אף אם יאמר שלא פרע לראובן, דשמא קנוניא עשיתם יחד עלי להוציא מידי שלא כדין.

(יט) אלא הרי הוא טורף כו' בטור מפרש טעמו לפי שסוף סוף הלקוחות חייבין לפרוע לשמעון שהלוה למוכר שלהן בשטר, וכל זכות שיש לשמעון על לוי ולקוחותיו יש ג"כ לראובן הואיל ושמעון מודה לו.


סעיף ט[עריכה]

(כ) אם אין תנאי זה מפורש כו' ז"ל הטור בשם תשובת הרא"ש אם תנאי זה מפורש בשטר שלא יוכל לכופו אלא כשירצה, אין לוי משועבד לראובן יותר מלשמעון אחיו, כי שמעון היה יכול ליתן מטלטליו למי שירצה וכ"ש שיוכל ליתן מעות הלואה שבידו למי שירצה בתורת מתנה לגמרי או בתורת הלואה ושלא לנגשו. אבל אם אין תנאי זה מפורש בשטר אע"פ שידוע הוא שלא היה שמעון נוגש את אחיו, מ"מ כיון שהרשות ביד שמעון לנגשו כשירצה, אותו כח יש לו לראובן על לוי כו', אחר שיתברר בבית הדין שאין לו לשלם ממקום אחר, ע"ש.