שולחן ערוך חושן משפט פו ז
<< · שולחן ערוך חושן משפט · פו · ז · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
שולחן ערוך
מת שמעון ונשארו יורשיו יאוטוען לוי פרוע הוא נשבעים היורשים שבועת היורשים וגובים מלוי ואם היה חוב ראובן בשטר חוזר וגובה מהם בשבועה יבואם לא רצו לישבע חוזר זה עליהם (לשון בעה"ת שער נ"א סוף ח"ב) אם יש להם נכסים אחרים ואם אין להם נכסים אחרים יגוטוענים שאין יכולים לישבע שבועה זו ידהרי אלו טונשבעים היסת שאין בידם במה לפרוע חוב מורישם:
מפרשים
סמ"ע - מאירת עיניים
(יא) וטוען לוי פרוע הוא מיירי בשטר שאין בו נאמנות ליורשים כי אם לאביהם, וכמ"ש לפני זה.
(יב) ואם לא רצו לישבע חוזר כו' עש סוף הסעיף הוא לשון בעל התרומות שער נ"א. ושמעתי מפרשים דמ"ש חוזר עליהן ר"ל על נכסים של עצמן, ומטעם דכיון דאין ראובן יכול לגבות מלוי מה שחייב לו אביהן אם לא שישבעו הן תחילה, והן גורמים לו היזק במה שאינם רוצים לישבע, משום הכי חוזר עליהם לגבות מידן נכסי עצמן אף מה שלא ירשו מאביהן. וכתבו הוכחה לפירוש זה דאי ר"ל שחוזרין על מה שירשו מאביהן, קשה הא כבר נתבאר דאין מוציאין מדר' נתן במקום שיש בני חורין. וכבר דחיתי פירוש זה בדרישה באריכות, וכאן אכתבהו בקצרה. חדא, דמוכח מדברי המחבר שהוא בעצם לשון בעל התרמות דלא ס"ל הכי, דאי מה שכתב אם יש להם נכסים אחרים ר"ל משל עצמן, א"כ גם מה שכתב אחר זה ואם אין להם נכסים ר"ל משל עצמן, וא"כ קשה מאי איריא דאין להם נכסים אחרים משל עצמן, הא אפילו אם יש להן נכסים משל עצמן כיון שטוענין שאין יכולין לישבע דהיינו מפני שאומרים שידעו שנפרע השטר חוב ג"כ (וכמ"ש הטור בהדיא) ג"כ אינו חוזר עליהן. ועוד, בלאו הכי אף שגרמו היזק אין מחוייבים לשלם מכיסם, ויש ללמוד זה מקל וחומר ממה שכתב הטור בשם הרא"ש בסימן ק"ז סעיף ז' ח' שאם כתבו מכרו היורשים מטלטלי אביהן אף שמשועבדים לבעל חוב בתר תקנת הגאונים ודמי המכירה עדיין בידם, אפ"ה אין הבעל חוב גובה מדמי המכירה ואף ע"ג שגרמו לו היזק, ובמכרו קרקעות יש פלוגתא, והשטר חוב כמטלטלים הוא כמ"ש הטור לעיל סימן ס' ובסימן ק"א, ובמטלטלין כו"ע מודו דאין צריכים לשלם מה שהזיקו. לכן נראה פשוט דכונת בעל התרומות והמחבר במה שכתבו בתחילה דאם לא רצו לישבע חוזר זה עליהן, ר"ל על מה שירשו מאביהן, ומשום הכי סתם וכתב דחוזר עליהן, דכיון דכאן איירי דלא טענו שמפרע השטר אלא שלא רצו לישבע, חוזר עליהן עכ"פ דאם ירשו עוד קרקע גובה מהם, ואם לא לכל הפחות מכריחן בחרמות שישבעו על זה השטר שלא נפרע ואל תגרמו לו היזק. ומסיק על זה, דאם מתוך זה טענו דלא ירשו נכסים אחרים ושגם על זה השטר אינן יכולין לישבע שידוע שפרוע הוא, אעפ"כ אין שומעין להן, מאחר שירשו זה השטר והיה ביד אביהן בשעת מותו חזקה הוא שלא נפרע, וצריכין לישבע שידוע להן בודאי שפרוע הוא, ואגב כוללין עליהן ג"כ שאין להן במה לפרוע חוב של אביהן ממה שירשו, אף שלא תיקנו מתחילה הגאונים לישבע לירושים שבועת אין לו, מ"מ אגב גלגול תיקנוהו גם עליהן וכמ"ש. ואשר הכריחן לזה דאם אמה שירשו קאי, איך מתחילה בא הבעל חוב לגבות מחוב שיש על לוי הא הוה ליה כמשועבדים במקום בני חורין, אין זה קושיא, דמצינו ליה כגון שהנכסים שהניח להן הן שלא במקום המלוה, והלוה דעליו השטר חוב הוא במקום המלוה, דבכה"ג גובין וכמ"ש מור"ם בהג"ה בסעיף ב'. א"נ כשהנכסים אלו שירשו לא הגיע זמנם והן מאוחרין עוד מזה השטר חוב, וכיוצא בזה. ועיין דרישה.
(יג) וטוענין שאין יכולין לישבע היינו מכח שאומרים שיודעים שהוא פרוע, וכ"כ הטור בזה, וכן מוכח בבעל התרומות שער נ"א דין ב' מיניה וביה וכמ"ש בדרישה ע"ש. ולא כעיר שושן שכתב שטוענין שאין יכולין לישבע מפני דאין יודעין כו', דזה אינו, דכל יורש שנשבע שלא פקדנו אבא אינו יודע במילי דאבוהי, דאילו ידע בודאי שלא שילם לו לא היה נשבע שלא פקדנו, ואפ"ה גובה בשבועת דלא פקדנו אבא, ומטעם דמוקמינן שטרא אחזקתיה.
(יד) הרי אלו נשבעין שבועת היסת כו' לשון הטור: "הרי זה משביעם היסת שהרי הוא טוען טענת ברי שירשו שטר זה מאביהן ויש לו זכות בו" עכ"ל. ור"ל אע"פ שאין נשבעין על טענת ספק וכאן טוען עליהן ספק, מ"מ כיון שהשטר בעין בידן ריע טענתייהו, דאילו פרע שטרא דלוי ביד שמעון מאי בעי, וכמ"ש לפי זה ודוק.
(טו) נשבעין היסת כ"כ גם כן הטור, ומשום דהוו ליה כאילו השביען שהוא כדבריהן שיודעין שהוא פרוע וכו'. אבל לא הצריכם לישבע בנקיטת חפץ כשאר טוען אין לי וכמ"ש הטור והמחבר לקמן ריש סימן צ"ט דס"ל דלא תיקנו הגאונים אותה שבועה כי אם אהלוה עצמו ולא איורשיו וכנ"ל. וכבר כתבתי דהמחבר נמשך אחרי לשון בעל התרומות וב"י כתב שכן הוא דעת הטור, ובדרישה ובפרישה כתבתי שנ"ל שאין דעת הטור כן, שס"ל דאינו משביעו אלא ששטר זה הוא פרוע, ע"ש.
ש"ך - שפתי כהן
(טז) וטוען לוי פרוע הוא. ואשתבעו לי וכמ"ש לעיל סעיף ה' ס"ק י"ג נשבעים היורשים כו' דאל"כ אין היורשים צריכים לישבע כדלקמן סי' ק"ח סעי' ה':
(יז) ואם לא רצו לישבע כו'. הבעה"ת והטור לטעמייהו אזלי דס"ל דכיון דצריך לישבע ואינו נשבע אין מוציאים מדר"ן אבל כבר הוכחתי לעיל סי' מ"ז ס"ק ד' דלא קי"ל הכי אלא לענין שעבודא דר"נ השטר בחזקתו ואף אם הי' שמעון או יורשיו חייבים לישבע ואינם רוצים לישבע ואומרים ידענו שהשטר פרוע לאו כל כמינייהו להפסיד השטר והכי משמע לו מן הש"ס פ' כל שעה (דף ל"א ע"א) דפרכינן התם ואי אמרת ב"ח מכאן ולהבא הוא גובה ה"ל כמאן דזבין יתמי נכסי כו' ומשני משום דמשתעבד מדר"נ אלמא דכיון דנשתעבד לוי מדר"נ לראובן ה"ל כאלו הלוה ראובן ללוי וה"ל ראובן בעל דבר דידיה מדאורייתא וכדאיתא בש"ס פ' האשה שנפלו (ריש דף פ"ב) וא"כ מה לו ליתומים ולשבועתם ועוד דלא אתי שבועה דרבנן ומבטל לשעבוד' דאורייתא ואע"ג דאפי' למ"ד מכירת שטרות דאורייתא כי אינו רוצה המוכר לישבע מפסיד הלוקח כדלעיל סי' ס"ו סעיף ט"ו התם היינו משום דכיון דאין עדיין השטר נקנה אלא בכתיבה ומסירה מן המוכר א"כ הלוקח בא מכח המוכר וכיון דאין המוכר רוצה לישבע הרי הוא מודה שהוא פרוע ונאמן הוא לומר פרוע במגו דאי בעי מחיל ליה או דפרוע גופי' מחיל' היא והמוכר שט"ח וחזר ומחלו מחול אבל בשעבודא דרבי נתן כיון דקי"ל דא"י למחול וכמו שכתבתי לעיל ס"ק י"א וגם אינו נאמן לומר פרוע וכדלעיל סי' מ"ו והיינו מטעמא דהמלוה ראשון הוא בעל דבר דלוה שני ועוד דאף דאינם רוצים לישבע חיישינן לקנוניא כמו באומר אמנה או פרוע לעיל סי' מ"ז אבל במוכר שט"ח לא שייך קנוניא דהא מצי מחיל ליה:
ולכך נ"ל בדין זה כהיש אומרים שהביא הבעה"ת והטור שנשבע ראובן שלא פקדני שמעון המלוה השני וגובה מלוי. ונ"ל שטעם י"א אלו כמו שכתבתי דסבירא להו דלא איכפת לן במה שאין היורשי' רוצים לישבע כיון דלוי משועבד לראובן מדאורייתא מדר"נ וה"ל ראובן בעל דבר דלוי ואין להקשות א"כ אמאי ישבע שלא פקדני שמעון והא אפי' פקיד ליה וא"ל שהוא פרוע לאו כלום הוא לא קשה מידי דדילמא פקיד לי' קודם שנשתעבד לוי לראובן כגון שלוה לוי משמעון ואח"כ לוה שמעון מראובן ודלמא קודם שלוה שמעון מראובן א"ל לראובן שטר שיש לי על לוי פרוע הוא שאז הי' נאמן. ולפ"ז אם שטרו של ראובן מוקדם לשטרו של שמעון א"צ ראובן לישבע שלא פקדני שמעון והי"א אלו אמרו דבריהם היכא שאין ידוע שהלואת ראובן קודמת:
ונ"ל שגם בעל העיטור אינו חולק על זה ומ"ש הבעה"ת והטור שהבעל העיטור לא כתב כן לא ירדתי לסוף דעתם וז"ל בעה"ת שם בשער נ"א סוף חלק ב' ואיכא מאן דאמר המלו' הראשון נשבע שלא פקדני המלו' השני וגובה כו' וכל זה כתב הרב בעל העיטור דהאי סבר' בתרא ליתא וכמו שאני עתיד לכתוב למטה מזה בענין מכירת שט"ח עכ"ל ולמט' בענין מכירת שט"ח בסוף חלק ז' כתב וז"ל ואיכא מ"ד לוקח נשבע שלא פקדני מוכר ונוטל כדתנן משביע הוא את יורשיה ואת הבאין ברשות' ועל זה כ' הרב רבי יצחק בעל העיטור מסתבר' דהאי סבר' בתרא ליתא דהתם על שמא הוא אבל הכא ברי קא טעין לי' ועוד דשבוע' לבטל' היא שהשטר מקוים מעיד שהמוכר אמר לו שאינו פרוע הלכך אי לא בעי מלוה לאשתבועי חייב מדינ' לשלומי ואי מית והיורשי' לא בעי לאשתבועי חייבים לשלם עכ"ל בעה"ת שם (ומביאו ב"י לעיל סי' ס"ו סעיף י"ד) ודברי בעל העיטור הם בספר העיטור באות מחיל' דף צ"ג ע"א ע"ש ולפע"ד נראה דדוקא התם קאמר הב"ה מטעמא דכיון דברי קטעין להו ואי הוה מודו הוא או היורשים הי' פטור לכך צריכים המוכר או היורשים לישבע משא"כ הכא דאף דהי' הוא או היורשי' מודו לא נפטר בכך וכמ"ש א"כ שבועתם אינו מעלה ומוריד וכיון דמלוה ראשון בע"ד דידיה הוא צריך הוא לישבע. גם מ"ש ועוד דשבוע' לבטלה היא כו' לא שייך כאן דבשלמא התם כיון שיש בידו שטר כתיבה ומסיר' מן המוכר והשטר כתיבה מקוים בידו מעיד שהמוכר אמר לו שאינו פרוע והיינו שכתב הב"ה שהשטר מקוים מעיד שהמוכר אמר לו שאינו פרוע ר"ל שטר כתיבה של המוכר שכתב לו קני לך איהו וכל שעבודא דאית בי' (ודלא כבעל גי"ת שם דף שי"ב ע"ב שפי' שהשטר שקנה כיון שהוא מקוים הוא בחזקתו ואנן סהדי דאין אדם לוקח שטר מחבירו אא"כ חוקר ודורש היטב ודאי אמר לו שאינו פרוע כו' ולא דק) וזה ל"ש כאן ועוד נראה דכיון דהכא שלוי אומר שפרע לשמעון ואין ראובן יכול לגבות מלוי אלא בשבועה כדין טורף וכמ"ש הרמב"ם ספ"ב מה' מלוה והסמ"ג והבאתי דבריהם לעיל ס"ק ה' וא"כ צריך לישבע ראובן על שטרו שאינו פרוע מתקנתא דרבנן כיון דאית ליה פסידא ללוי אם יפרע וכמש"ל ס"ק ה' באריכות כדין הבא ליפרע מלקוחות אע"פ שאין לוי טוען ברי כדין כל טורף שצריך לישבע אע"פ שאין הנטרף טוען ברי א"כ צריך לישבע ג"כ מצד גלגול שלא אמר לו שמעון קודם שלוה ממנו ששטר זה פרוע הוא או שאינו יודע הוא בעצמו ששטר זה פרוע כן נ"ל עיקר בדין זה וגם הבעל העיטור אינו חולק בזה מטעם שכתבתי:
(יח) חוזר זה עליהם אם יש להם נכסים. משמע מלשון בעה"ת והמחבר שחוזר על נכסים של עצמן כיון שהם גורמים היזק מחמת שאין רוצים לישבע וחייבים מדינא דגרמי לשלם מנכסים כדין יורשים שמחלו לעיל סי' ס"ו סעיף ל"ב וכ"כ בסמ"ע ס"ק י"ב שיש מפרשים דברי הבעה"ת והמחבר כן וכן. הוכחתי לעיל סי' ס"ו סעיף ט"ו ס"ק נ"ג וכן מוכח דעת בעה"ת ממ"ש בס"ק שאח"ז ע"ש ודלא כהסמ"ע שדחה כל זה משום דא"כ קשה מ"ש הבעה"ת והמחבר אח"כ ואם אין להם נכסים כו' וא"כ ר"ל משל עצמן וא"כ קשה מאי אריא דאין להם נכסים אחרים משל עצמן הא אפי' יש להם נכסים משל עצמן כיון שטוענים שאין יכולים לישבע דהיינו מפני שאומרים שידעו שנפרע השט"ח ג"כ אינו חוזר עליהן עכ"ל ולק"מ דאף שאומרין שידוע להם בבירור שהוא פרוע חייבים לשלם מדינא דגרמי כיון שבדבורם מפסידים השטר וכמו שהוכחתי לעיל סי' ס"ו סעיף ט"ו ס"ק נ"ג גם מ"ש הסמ"ע ועוד בלאו הכי נמי אף שגרמו היזק אין מחויבים לשלם מכיסם ויש ללמוד זה מק"ו ממ"ש הטור בשם הרא"ש בסי' ק"ז סעיף ח' שאם מכרו היורשים מטלטלים של אביהן אף שמשועבדים לב"ח בתר תקנת הגאונים ודמי המכירה עדיין בידם אפ"ה אין הב"ח גובה מדמי המכירה ואע"ג שגרמו לו היזק ובמכרו קרקעות יש פלוגתא והשט"ח כמטלטלי הוא כמ"ש הטור לעיל סימן ס' ובסי' ק"א ובמטלטלים כ"ע מודו דא"צ לשלם מה שהזיקו עכ"ל ול"ק מידי דהא תשובתו בצדו בטור שם אע"פ שתקנו הגאונים לגבות מטלטלי דיתמי היינו דוקא בעוד שהם בידם אבל אם מכרו נוקמי אדאוריית' עכ"ל וזה ל"ש. כאן שהפסידו השטר שהוא לגמרי מדינא דאורייתא של ראובן ומ"ש הסמ"ע דהשטר הוי כמטלטלי דיתמי ליתא דהא בפ' כל שעה (דף ל"א) אמרי' להדיא יתומים שגבו קרקע בחובת חביהן ב"ח חוזר וגובה מהן ואמאי הא מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח וכמאן דקני יתמי נכסי ממטלטלי דאבוהון דמי ומשני משום דמשועבד לי' מלוה שני מדר' נתן אלמא דלא חשיב האי שטרא כמטלטלי דיתמי אלא כיון דמשועבד לי' מדר"נ ה"ל כדילי' והרי זה דומה למי שהפקיד מטלטלי ביד אביהן ומכרו היתומים אותן מטלטלי' שהופקדו שחייבים לשלם המעות להמפקיד כיון דהנהו מטלטלים דידיה נינהו והוא הדין הכא וגדולה מזו נ"ל דאפי' להרא"ש דס"ל דבמכרו קרקעות של אביהן דפטורים מודה הכא דדוקא התם כיון דאין על הקרקעות רק שעבוד וקי"ל ב"ח מכאן ולהבא הוא גובה והוי כמו גרמי דגרמי דמזיק שעבודו של חברו גופיה אינו חייב אלא מדינא דגרמי והיינו כשחפר בה בורות שיחין ומערות שעשה בה מעשה בידים אבל כשמכרו דה"ל גורם לגורם לא כיון דלא קלקל בגוף הקרקע כלום אבל פשיט' דהמוכר קרקע של חבירו שהוא שלו לגמרי דמודה הרא"ש דחייב אע"פ שלא קלקל בגוף הקרקע כלום כיון דהקרקע הוא של חברו לגמרי דהא אמרי' להדיא בש"ס פרק הגוזל בתרא (דף קי"ו) (ודף קי"ז) וכל הפוסקים ונתבאר לקמן סי' שפ"ח במוסר קרקע של חברו דחייב אע"פ שלא קלקל בגוף הקרקע כלום וא"כ ה"נ כיון דהוי כמו שלו לגמרי דהא מהאי טעמא אמרי' בש"ס פרק כל שעה שם דלא שייך כאן לו' בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה כיון דמשועבד ליה מדר"נ א"כ כשגורמי' להפסיד את שלו חייבים לשלם לו מדינא דגרמי מנכסיהס והרי זה דומה ליורשי' שמחלו שט"ח של אביהן לעיל סי' ס"ו סעיף ל"ב דמשלמי' מנכסיהם אע"פ שלא קלקלו בגוף השטר כלום כיון שקלקלו השטר שהוא לגמרי של הלוקח שקנהו בכתיבה ומסירה וה"ה הכא. ועוד ק' לפי' הסמ"ע דאם יש להן נכסים של אביהן היאך מוציאים מלוי מדרבי נתן ומ"ש בסמ"ע דמיירי שהנכסים הם במ"א הוא דוחק דה"ל להבעה"ת ולהמחבר לפרש כן ועוד שהרי הבעה"ת לא הזכיר שם דכשיש לו נכסים במדינה אחרת מוציאים מלוי מדר' נתן בשלמא מחבר אפשר לדחוק ולומר כך אמ"ש לעיל סעיף ב' אם יש לו במדינה זו נכסים כו' אבל הבעה"ת אפי' תימא דס"ל הכי מבחוץ מ"מ כיון שלא הזכיר שם חילוק זה דמדינה זה ומדינה אחרת היאך נאמר דכאן מיירי ביש לאביהן נכסים במדינ' אחרת אלא ודאי כדפי' דחוזר עליהם על הנכסים של עצמן:
מיהו לפי מ"ש לעיל ס"ק י"ז אין נפקותא כאן בדין זה דהא לעולם גובה מלוי מדר' נתן אפי' אין היורשים רוצים לישבע אך נפקא מינה בדין זה במוכר שט"ח לחברו והלוה אומר פרוע הוא לישתבעי לי יורשים ואינם רוצים לישבע שמפסיד הלוקח בכך ע"י טענותיהם במה שאין רוצים לישבע וחייבים לשלם ללוקח מדינא דגרמי כל מה שהי' שוה השטר מנכסים שלהן של עצמן אף שלא הניח להן אביהן נכסים וכמו שהוכחתי לעיל סי' ס"ו סעיף ט"ו ס"ק נ"ג ודלא כהסמ"ע שם ס"ק מ"א וע"ש:
(יט) הרי אלו נשבעים היסת כו'. כ"כ הטור וכתב ב"י שהם דברי בעה"ת שער נ"א ולא נהירא לי דין זה גם בבה"ת ליתא כהאי לישנא רק איתא שם בשער נ"א סוף ח"ב ואם אין להם נכסים וטוענים שאין יכולים לישבע שבועה זו הרי הם נשבעים שאין בידם במה לפרוע חוב מורישם עכ"ל ונ"ל דאין ר"ל דנשבעים היסת אלא ר"ל דנשבעין שבועת אין לי כדלקמן ר"ס נ"ט דמי שטוען אין לי נשבע בתקנת הגאונים בנק"ח והזכיר הבעה"ת שבוע' זו בריש שער ב' ואע"ג דכתב שם בשער ב' דביורש לא התקינו שבוע' זו כדלקמן סי' ק"ז ס"ב היינו בחוב של אביהן אבל בחוב של עצמן פשיטא דחייבים לשלם מנכסיהם ולא שייך כאן דין יורש וא"כ הכא כיון שאין רוצים לישבע וגורמים בזה היזק למלוה וחייבים מדיני דגרמי לשלם מנכסי עצמן וכמ"ש בס"ק שלפני זה א"כ פשיטא דצריכים לישבע שבועת אין לי כשאר טוען ונטען כן נ"ל ברור דעת בעה"ת. ואע"ג דלפי מ"ש לעיל ס"ק י"ז לא נ"מ כאן בדין זה כלום דאף שאין רוצים לישבע גובה ראובן מלוי מ"מ [נ"מ] בזה במוכר שט"ח לחבירו לעיל סי' ס"ו סעיף ט"ו כשאין יורשי המוכר רוצים לישבע שבועה שלא פקדנו אבא דצריכים לשלם ללוקח מנכסים של עצמם וכמ"ש שם בס"ק נ"ג אם טוענים שאין להם במה לשלם נשבעים שבועה שאין לי בנק"ח כתקנת הגאונים כן נ"ל:
באר היטב
(יג) פרוע: ואשתבעו לי דאם לא כן א"צ היורשים לישבע כמ"ש סי' ק"ח ס"ה. שם.
(יד) להם: הסמ"ע הביא דעת יש מפרשים שפי' הא דחוזר זה עליהם היינו על נכסי עצמן ומטעם דינא דגרמי שגורמין היזק לזה במה שאין רוצים לישבע והוא ז"ל דחה דבריהם ע"ש שפי' דר"ל דוקא אנכסים שירשו מאביהן הוא דחוזר אבל אם לא ירשו שום דבר כי אם זה השטר ואומרים שפרוע הוא צריכים לישבע ע"ז שידוע להן שהוא פרוע וכוללין ג"כ שאין להם במה לפרוע חוב אביהן ממה שירשו אף שלא תקנו הגאונים על היורשים שבועת אין לי מ"מ אגב גלגול תקנוהו גם עליהן עכ"ל והש"ך השיג עליו והסכים לדעת הי"מ ע"ש באורך ומסיק וכתב ז"ל מיהו לפי מ"ש לעיל אין נפקותא בדין זה דהא לעולם גובה מדר"נ אפי' אין היורשים רוצים לישבע אלא ראובן נשבע שלא פרע לו שמעון וגובה מלוי וכולל בשבועתו שאינו יודע ששטרו של שמעון פרוע ואם שטרו של שמעון נעשה קודם שטרו של ראובן צריך לכלול ג"כ שלא א"ל שמעון שלא פרע לו לוי אך נ"מ במוכר שט"ח לחבירו והלוה אומר פרוע הוא לישתבעו לי יורשים ואינם רוצים לישבע שהלוקח מפסיד בכך על ידם חייבים לשלם ללוקח מדינ' דגרמי כל דמי שיווי השטר מנכסי עצמן וכמש"ל סימן ס"ו סט"ו ודלא כהסמ"ע שם וע"ש עכ"ל.
(טו) היסת: הש"ך חולק ע"ז וס"ל דצריכים לישבע בנק"ח כדין שבועת אין לי כמ"ש ריש סימן צ"ט ואע"ג דביורש לא התקינו שבועה זו היינו בחוב של אביהן אבל כאן כיון דחייבים לשלם מנכסי עצמן מדינ' דגרמי כמש"ל ה"ל כחוב של עצמן ולא שייך בזה דין יורש וגם כאן אין נ"מ בדין זה לפמ"ש לעיל רק דנ"מ במוכר שט"ח כנ"ל אם טוענין שאין להם במה לשלם נשבעים בנק"ח כתקנת הגאונים כן נ"ל עכ"ל.
קצות החושן
(יא) אם יש להם נכסים עש"ך ועמ"ש בסימן ס"ו ס"ק כ"א וא"כ ה"נ בעינן דוקא מנכסים שהניח להם אביהם: