ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/פג
שלא יקח הדיין שוחד מבעלי הדין אפילו לדון דין אמת, שנאמר "ושוחד לא תקח" (שמות כג, ח). ונכפל הלאו בתורה בזה העניין במקום אחר (דברים טז יט). וכן אמרו בספרי (שם) "לא תקח שחד", אפילו לזכות זכאי ולחייב חייב.
משרשי המצוה שנאסר עלינו לקח השוחד אפילו לדון את הדין לאמתו כדי להסיר מבינינו ההרגל הרע, פן נבוא מתוך כך לדון בשוחד דיני שקר. ודבר ברור הוא, אין צריך מופת.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (פכ"ג מהל' סנהדרין) שהנותן והמקבל עוברין בלאו; הנותן משום "ולפני עור" (ויקרא יט, יד) והמקבלו שהוא בכלל ארור וחייב להחזירו, ושאסור לדיין להגדיל מעלתו לכונה כדי להרבות שכר לסופריו, ושאפילו שוחד דברים אסור לקח, אלא יראה עצמו כאילו אינו משים לבו כלל אל הדברים אם אולי יכבדוהו בעלי הדין בדברים. כללו של דבר, אסור לדיין לקבל הנאה מבעלי הדין כלל בשביל דיניו. אבל אם הדיין הוא בעל מלאכה התירו לו חכמים לשאול מבעלי הדין שכר בטלתו ממלאכתו בעוד שיעסוק בדינם, והוא שיהא הדבר ניכר שהוא שכר הבטלה בלבד ולא יותר, ויטול משניהם בשווה. ויתר פרטיה בסנהדרין.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים, שהם דנים. והעובר עליה וקבל שוחד, עבר על מצות מלך, ואינו לוקה לפי שנתן להשבון.
קישורים
[עריכה]קיצור דרך: tryg/mcwa/083