בבא מציעא לג ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
בימי רבי נשנית משנה זו, שבקו כולא עלמא מתניתין, ואזלו בתר תלמודא. הדר דרש להו: "ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד". מאי דרוש? כדדריש רבי יהודה ברבי אלעאי: מאי דכתיב (ישעיהו נח, א): "הגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם"? "הגד לעמי פשעם" - אלו תלמידי חכמים, ששגגות נעשות להם כזדונות. "ולבית יעקב חטאתם" - אלו עמי הארץ, שזדונות נעשות להם כשגגות. והיינו דתנן: "רבי יהודה אומר: הוי זהיר בתלמוד, ששגגת תלמוד עולה זדון." דרש רבי יהודה ברבי אלעאי: מאי דכתיב (ישעיהו סו, ה): "שמעו דבר ה' החרדים אל דברו"? אלו תלמידי חכמים. [אמרו] "אחיכם" - אלו בעלי מקרא. "שונאיכם" - אלו בעלי משנה. "מנדיכם" - אלו עמי הארץ. שמא תאמר: "פסק סברם ובטל סיכוים" תלמוד לומר: "ונראה בשמחתכם". שמא תאמר: "ישראל יבושו" תלמוד לומר: "והם יבושו" - נכרים יבושו, וישראל ישמחו.
מתני': המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים, ונגנבו או שאבדו,
שילם ולא רצה לישבע, אשהרי אמרו שומר חנם נשבע ויוצא, בנמצא הגנב -- משלם תשלומי כפל. טבח ומכר - משלם תשלומי ארבעה וחמשה. למי משלם? גלמי שהפקדון אצלו.
דנשבע ולא רצה לשלם - נמצא הגנב, משלם תשלומי כפל. טבח ומכר - משלם תשלומי ארבעה וחמשה. למי משלם? לבעל הפקדון:
גמ': למה ליה למתני בהמה, ולמה ליה למתני כלים? צריכי!
דאי תנא בהמה - הוה אמינא: בהמה הוא דמקני ליה כפילא, משום דנפיש טירחה - לעיולה ולאפוקה, אבל כלים - דלא נפיש טירחייהו - אימא לא מקני ליה כפילא?
ואי תנא כלים - הוה אמינא: כלים הוא דקמקני ליה כפילא משום דלא נפיש כפלייהו, אבל בהמה דכי טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה - אימא לא מקני ליה כפילא? צריכא!
מתקיף לה רמי בר חמא: והא ה"אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם"? ואפילו לרבי מאיר דאמר: "אדם מקנה דבר שלא בא לעולם" - הני מילי כגון פירות דקל דעבידי דאתו. אבל הכא
רש"י
[עריכה]בימי רבי נשנית משנה זו - הא דקתני תלמוד אין לך מדה גדולה מזו לפי שמשרבו תלמידי שמאי והלל שהיו לפניו שלשה דורות רבו מחלוקות בתורה ונעשית כשתי תורות מתוך עול שעבוד מלכיות וגזירות שהיו גוזרין עליהן ומתוך כך לא היו יכולים לתת לב לברר דברי החולקים עד ימיו של רבי שנתן הקב"ה לו חן בעיני אנטונינוס מלך רומי כדאמרינן בעבודה זרה (דף י.) ונחו מצרה ושלח וקבץ כל תלמידי ארץ ישראל ועד ימיו לא היו מסכתות סדורות אלא כל תלמיד ששמע דבר מפי גדול הימנו גרסה ונתן סימנים הלכה פלונית ופלונית שמעתי משם פלוני וכשנתקבצו אמר כל אחד מה ששמע ונתנו לב לברר טעמי המחלוקת דברי מי ראוין לקיים וסידרו המסכתות דברי נזיקין לבדם ודברי יבמות לבדם ודברי קדשים לבדם וסתם נמי במשנה דברי יחידים שראה רבי את דבריהם ושנאן סתם כדי לקבוע הלכה כמותם לפיכך אמרו בגמרא אין לך מדה גדולה מזו שיתנו לב לטעמי המשנה:
שבקו כולי עלמא מתני' - מלחזור על גרסת משנתם:
ואזלו בתר תלמודא - לחשוב בסברא:
הדר דרש להו הוי רץ למשנה - לפי שירא פן ישתכחו המשניות ויחליפו שמות החכמים ובמקום חיוב יאמרו פטור ובמקום אסור יאמרו מותר:
מאי דרוש - מתחילה כשדרש שגמרא גדול:
לעמי פשעם - עמי דהיינו ת"ח את חטאתם אני קורא פשע שהיה להם לתת לב בטעמי משנתם שיבררו להם על העיקר ולא יורו הלכה מתוך משנה שאינה עיקר:
ולבית יעקב - שאר העם:
חטאתם - אפילו פשע שלהם אני קורא חטאת:
הוי זהיר בתלמוד - בגמרא שהוא תירוץ [טעמי] המשניות או אם תשמע דבר משנה מרבך הזהר לשאול טעמיו ומי שנאה:
שגגת תלמוד - אם שגית בהוראה בשגגת תלמודך שלא ידעת טעם המשנה ונתת בה טעם אחר ומתוך כך דמית לה דין או הוראה שבא לידך ולמדת הימנה שלא כדת שאין הטעם כמו שהיית סבור שאילו ידעת טעם המשנה לא דמית לה מעשה הבא לידך:
עולה זדון - ענוש אתה עליה כמזיד שזדון הוא בידך שלא שאלת טעם מרבך:
אלו ת"ח - ששימשו חכמים הרבה ללמדם טעמי משנתם זה בזו וזה בזו שאין הכל בקיאין בשוין:
שנאיכם אלו בעלי משנה - ששונאין בעלי גמרא לפי שבעלי גמרא אומרים על בעלי משנה שהן מבלי עולם כדאמרינן במסכת סוטה (דף כב.) התנאים מבלי עולם שמורים הלכה מתוך משנתם:
מנדיכם אלו ע"ה - שת"ח שנואין ומתועבין להן כנדה:
שמא תאמר אבד סברם - של אלו. שהרי כתיב למען שמי יכבד ה' דמשמע שהם אומרים אבל אין הדבר כן:
ת"ל ונראה בשמחתכם - ולא נאמר ואראה בשמחתכם כך אמר הנביא: אני ואחיכם שונאיכם ומנדיכם כולנו נראה בשמחתכם:
והם יבושו - אותם שהם עובדי כוכבים שאינם ממנו ואינן נקראין על שם ישראל יבושו וישראל ישמחו:
מתני' המפקיד ולא רצה לישבע - שבועת שומרים שלא פשע בה ושלא שלח בה יד שהיה יכול ליפטר בשבועה זו שהרי אמרו כו':
למי שהפקדון אצלו - דכיון דשילם קנה כל תשלומיה ובגמרא מפרש טעמא:
גמ' דמקני ליה כפילא - הבעלים מקנין לשומר כפל העתיד להשתלם כדאמר לקמן שבשעה שמסרה לו לשמור על מנת כן מסרה שאם תגנב וירצה וישלם יהא כפל שלו:
אימר לא מקנה ליה כפילא - לא מסרה לו מתחילה על מנת כן:
דלא נפיש כפלייהו - שאין באין לידי ארבעה וחמשה שאינה נוהגת אלא בשור ושה בלבד:
מתקיף לה רמי כו' - אמתניתין קא מתמה:
והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם - והיאך הקנו לו בעלים כפל זה שעדיין לא נתחייב בו גנב:
ואפילו לר' מאיר דאמר - בפ"ג דקדושין (דף סג.): הרי את מקודשת לי על מנת שאתגייר איכא למיגמר מינה מוכר פירות דקל לחבירו עד שלא באו לעולם דאפליגו בה רב הונא ורב נחמן לקמן באיזהו נשך (דף סו:):
דעבידי דאתו - גרסינן:
תוספות
[עריכה]אחיכם אלו בעלי מקרא. שאינם יודעים דינים והוראות כי אם על פי בעלי גמרא שונאיכם אלו בעלי משנה שסבורים לידע כמו בעלי גמרא ואינם יודעים בירור הדבר מנדיכם אלו ע"ה ששונאים ת"ח ושמא תאמר אבד סברן ת"ל ונראה בשמחתכם ישראל ישמחו ועובדי כוכבים יבושו:
מתני' המפקיד. אית דלא גרסי או שאבדו משום דבאבידה ליכא כפל ויש ליישב שכך טוען הנפקד ואחר כך נמצא הגנב אי נמי אנו יודעים שנגנבו מתוך ביתו אך אין אנו יודעים אם פשע או שאבדו שאנו יודעין שנאבד ממנו אך לא ידעינן אם על ידי גניבה או על ידי דבר אחר:
נגנבו. ה"ה אם אמר פשעתי שהכפל שלו כדאמר בגמרא מגו דאי בעי פטר נפשיה בגניבה אלא אורחא דמילתא נקט נגנבו שהוא רגילות לטעון דבר שהוא פטור אע"פ שהוא רוצה לשלם וריב"ן פי' דמתני' נמי ה"פ דהנפקד אומר שנגנבו בפשיעה ולא רצה לישבע היינו ולא רצה לישבע לשקר:
כגון פירות דקל דעבידי דאתו. וא"ת והכא אפילו אי עבידי דאתו היאך יקנה הכפל במעות ששילם והלא מעות אינן קונות אלא למיקם עליה במי שפרע ועוד מאי קפריך בסמוך מי יימר דמיגנבא והלא כששילם כבר נגנבה והול"ל מי יימר דנגנבה פירוש שכבר נגנבה שמא נאבדה ויש לומר דהמקשה סבר דבשעת משיכה הקנה לו הפרה לקנות הכפל כשיבא ואע"ג דבפרק מי שמת (ב"ב דף קמז:) אמרי' דבדקל לפירות אפילו רבנן מודו דקני היינו משום דעבידי דאתו אבל הכא דלא עבידו דאתא אפילו לר' מאיר לא קני וקשה דבפ' השולח (גיטין מב: ושם) מיבעיא לן בעבד שמכרו רבו לקנס דדילמא אפילו לר' מאיר לא יועיל משום דלא עבידא דאתי דמנגח או דילמא אפילו לרבנן יועיל משום דהא קאי עבדא והוי כדקל לפירותיו והכא פשיטא ליה דלא מהני פרה לכפילא ואפילו לר"מ וי"ל דשמא התם שכיח טפי מהכא אי נמי הכא פריך אם תימצי לומר בעבד שמכרו רבו לקנס דלא מהני לר"מ ומשני נעשה כאומר לו לכשתגנב ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו שגוף הפרה מכר לו דהשתא הכפל שלו ממילא:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]א א מיי' פ"א מהל' שכירות הלכה ב', סמ"ג עשין פט, טור ושו"ע חו"מ סי' רצ"א סעיף א':
ב ב ג ד מיי' פ"ח מהל' שאלה ופקדון הלכה א', סמ"ג עשין פח, טור ח"מ סי' רצה:
ג ה מיי' פכ"ב מהל' מכירה הלכה י', סמג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' ר"ט סעיף ד':
ראשונים נוספים
דרש ר' יהודה בר' אלעי שמעו דבר ה' החרדים אל דברו אלו תלמידי חכמים וכו':
הדרן עלך אלו מציאות.
המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים נגנבו או שאבדו שילם ולא רצה לישבע וכו' עד למי משלם למי שהפקדון אצלו וכן הלכה.
ומקשי' והא אין [אדם] מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם כלומר היאך יכול המפקיד להקנות כפילו למי שהפקדון בידו והא אפי' ר' מאיר דסבר אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם כי האי גוונא לא אמר.
מתני': שהרי אמרו ש"ח נשבע ויוצא. תמה אני למה ליה לתנא לומר מפני שאמרו ש"ח נשבע ויוצא דמשמע מפני שהיה יכול לפטור עצמו בגניבה ואבדה ולישבע באמת הרי אפי' היה חייב בגנבה ואבדה הואיל ולא נשבע לשקר מקני ליה כפילה כדאמרי' בגמ' ש"ח כיון שאמר פשעתי מקני ליה כפילא ובשואל נמי אם שלם מקני ליה כפילא מפני שהיה לו לישבע לשקר ולומר שמתה מחמת מלאכה ואע"פ שנמצאת שנגנבה קני כפילא.
ואפשר לדחוקי דהכי קתני ונגנבו או שאבדו בין באונס בין בפשיעה ולא קתני נגנבו אלא משום תשלומי כפל שמשלם הגנב ושלם ולא רצה לישבע שהרי היה יכול לישבע וליפטר וה"ה אם חייב בגניבה ואבידה כש"ש דקני כפילא ולא בא למעט אלא שאם לא היה יכול לפטור עצמו בשבועה כגון שיש עדים שנגנבה בפשיעה אע"פ ששלם ולא אטריחיה לבי דינא לא מקני ליה כפילא תדע דהא כל אימת דלא נשבע מנא ידעי דמצי פטר נפשיה בקושט דילמא פשע בה ונגנבה א"ג שלח בה יד הוה אלא כל דמצי טעין דפטור הוא קני כפילא בתשלומין והיינו טעמא נמי דקתני ש"ח ולא אשמועי' רבות' בש"ש משום דקמ"ל דאפי' ש"ח דעביד ליה נייח נפשא אינו קונה כפלו אלא בשהיה יכול לישבע ולא בשיש לו עדים שהוא חייב לו א"נ בדלא אטרחיה והאי דקתני אבדו לומר דמקני ליה גופה אע"ג דאייקר שאין באבדו כפל:
ואפי' לר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ה"מ כגון פירות דקל דעבידי דאתי גרסי'. ולא ידענו למה הזכיר פירות דקל שלא מצינו לר"מ שאמר כלום בפירות דקל אבל קבלנו דמשום דפליגי רב הונא ורב נחמן במוכר פירות דקל לחבירו בפר' איזהו נשך ובפ' האשה רבה ואמרינן התם רב הונא כרב וכו' עד ור' כר' מאיר כולהו סבירא להו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם משום הכי אמרי' דר' מאיר לא אמרה אלא בכגון פירות דקל, וכן פירש"י ז"ל.
וקשיא עלה טובא דשמעי' ליה לר' מאיר דאמר בכגון דבר דלא עביד דאתי, דתנן האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שימות בעליך לאחר שתמות אחותיך וכו' וכל הני לאו מילי דעבידא דאתו נינהו, ולא דמי לפירות דקל דמי יימר דבעל מאית ברישא דילמא חד מיניהו מייתי ברישא וע"מ שתשתחררי נמי מי יימר דמשחררי לה.
ודקא מוקמי' לה גרסני כשהיה בעלה גוסס ושחרור דשמעה ממרה דמשחררי לה א"נ שנהגו בה מנהג הפקר שכופין אותו לשחרר וגבי גירות שכיחי מילתא דמזדקקו לה בי דינא וגירושין שהיה קטטה בינו לבינה שמע דמגרש לה ויחלוץ ליך יבמיך נמי משום דמצות חליצה קודמת או שנתן לה גט שכופין אותו לחלוץ וליתא ולא נהירא ולא דייק דאכתי לא עבידי דאתי ודילמא הדר ביה בעלה ולא מגרש לה.
ועוד דקשה על ההיא דאמר רב שדה זו לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו קנה ואע"ג דלא עביד דאתי דמי יימר דמזבני לה נהליה, ותו דתנן בפר' אע"פ המקדיש מעשי ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת, המותר ר' מאיר אומר הקדש, ואמרי' התם מותר מאימת קדוש לאחר מיתה קדוש והא לא עביד דאתי דמי יימר דהוי בה מותר והא לאו גוססת היא וקרובה למיתה שהרי מקדיש מעשה ידיה שהיא עושה מיום זה ואילך כדאיתא התם.
ויש מי שאומר כיון דמיתה ודאי אתיא אע"ג דלא ידיעא בחייהם של אלו או לא עבידה דאתיא מיקרי, וגירות ושחרור וחליצה כולהו עבידי דאתו כדכתי' וגרושין בקטנהנמי משכח שכיחי.
ובתוספת [ב"ב ע"ט ע"ב, ד"ה אימור] אומרים שאני התם שהגוף בעולם וכיון שכן אע"ג דלא עבידי דאתו לרשותיה מצי מקני ומקדיש מה שאין כן בפירות דקל שאין הגוף בעולם כלל, לפיכך בעי' דעבידי דאתו שחלוק גדול יש לחלק בין דבר שהוא בעולם ואינו ברשותו ובין דבר שאינו בעולם לא ברשותו ולא ברשות אחר, אע"פ שהכל קרוי דשלב"ל בלשון הגמרא ומביאין ראיה לדבריהם מההיא דגרסינן בריש פרק מי שמת אימר דשמעת ליה לר' מאיר למי שישנו בעולם למי שאינו בעולם מי שמעת ליה, ואמאי לא הא שמעינן ליה בלאחר שאתגייר לאחר שאשתחרר אלמא אדם מקנה למי שאינו בעולם, אלא ש"מ שחלוק דין דבר שלב"ל כלל מדין דבר שבא לעולם ולא בא לרשותו ואפי' לר' מאיר ולפי' הקשו [בגמ' ב"ב, דף קמ"א ע"ב] אימור דשמעת ליה לר' מאיר אדם מקנה דשב"ל כלל, והוא דעבידי דאתי למי שישנו בעולם למי שאינו בעולם מי שמעת ליה דאפ"ג דעבידי דאתי כגון נכסי להאי דמעברת לא שמעת ליה.
ויש כאן מקום שאלה מנלן דבדבר שלא בא לעולם כלל אמר ר' מאיר אדם מקנה אע"ג דעבידי דאתי, א"ת משום דסבירי ליה לתלמודא דלא גרע מדבר שלא בא לרשותו ולא עביד דאתי א"כ אף למי שאינו בעולם אי עביד דאתי שמעת ליה דמקנה דהא שמעי' ליה דאמר אדם מקנה למי שאינו ברשותו ואע"ג דלא עביד דאתי כגון לאחר שאשתחרר.
וי"ל גמרא גמירי לה דהא תנן במסכת קידושין האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שתתגיירי וכו' האומר לחבירו אם תלד אשתך נקבה מקודשת לי לא אמר כלום, ור"מ פליג בבריתא הרי את מקודשת לי לאחר שתתגיירי וכו' וקים לן דאכולה מתניתין נמי פליג אלמא כיון דעביד דאתי מצי מקנה אע"פ שלא באה לעולם, א"נ נפקא להו מהא דא"ר מאיר המותר קדוש לאחר מיתה והא מעשה ידיה ליתנהו בעולם כלל, ואפ"ה כיון דעבידי דאתו אמר ר' מאיר מקדיש.
וא"ת והא מיתה לא עבידא, דאתיא כיון דמעשה ידיה עבידי דאתי כמאן דאיתנהו בעולם דמי ובדבר שישנו בעולם אמר ר' מאיר הקדשו הקדש אע"ג דלא עביד דאתי לרשותיה פירות דקל זה לכשאקחנה ויבא לעולם קנויין לך לר"מ קני.
ואיכא למידק מיהא דאמרינן בפרק אע"פ וסבר ר"מ אין אדם מקנה דשב"ל, והתנן האומר לאשתו וכו' לאחר שתתגיירי וכו' ומפרקינן מההיא אין מיהא ליכא למשמע מינה ואי איתיה להאי פירוש מההיא ליכא למשמע מינה דדבר שאינו בעולם כגון פירות דקלומעשה ידי אשתו.
ואיכא למימר הכי נמי קאמר מההיא אין שמעת מינה דכותה כגון שדה זו לכשאקנה שהגוף בעולם ולא בא לרשותו מיהא ליכא למשמע מינה הילכך לא שמעי' מינה לכגון פירות דקל דליתנהו בעולם כלל אע"ג דעבידי דאתי וכל היכא דפשיטא לן דר' מאיר בפירות דקל דמקנה לאו אליבא דההוא אמורא דאמר הנוי דסבר מחיים קדוש קאמרי', אי נמי דנפקא ליה לההוא אמורא מדוכתא אחריני.
ועוד יש לפרש ולומר דכיון דשמעי ליה אדם מקנה דשב"ל בכגון שדה זו לכשאקחנ' שהיא דבר שלא בא לרשותו ולא עביד דאתי מסברא אמרי' דאית ליה נמי אדם מקנה, דשב"ל כלל והוא דעביד דאתי כגון פירו' דקל משום דחזינן לר' אלעזר בן יעקב ולטובא מרבנן ולאמוראי בתראי נמי דס"ל הכי ומסמכי ליה בדר"מ משו' דהוא סתם מתני' לומר אפי' תימא דר"מ אית ליה אדם מקנ' דשב"ל כלל וכסברי' דרב הונא דמיתלא ביה מ"מ לדשב"ל לא אמר מאי דשמעי' לאחריני תלינן ביה.
ודמיא לי האי מילתא למאי דתלינן בר"י הגלילי תם משלם חצי כופר ולא שמעי' ליה הכי ואפש' דלא ס"ל הכי אלא כיון דמצי סבר לי' תלינן ביה מאי דשמעי' ליה לר"ט ולמקצת בריתות משו' מדרש בעל השור נקי דמוקים במילתא אוחרי וה"נ תלי בדר"מ מאי דשמעינן לאחריני ואפש' דסבר כותיהו אבל לדשב"ל כיון דלא שמיט חד תנא ותני הכי אמרי' מי שמעת ליה א"נ ההוא אמורא דאמר מותר מחיים קדוש סבר דדבר שלא בא לעולם כלל ועביד דאתי ודבר שלא בא לרשותו ולא עביד דאתי שוין וסבר אדם מקנה למי שאינו בעולם והוא עביד דאתי כדברי האומר המזכה לעובר קנה וליתא דמ"ד הכי סבר עובר כדבר שבא לעולם דמי אבל שאר אלו הטעמים עולים ועמד הפי' במקומו והוא נכון מכל מה שצפצפו בו בעלי קונדריסין:
הכי גרסינן: ונגנבו או אבדו: ואף על גב דמתניתין משום חדושא דכפילא דמקני למי שהפקדון אצלו מיתניא, ובאבדו ליכא כפילא, אפילו הכי גרסינן ליה שפיר, דמתניתין תרתי קתני, נגנבו משום חדושא דכפילא, ונאבדו משום יוקרא דלאחר אבדה, דמקני נמי למי שהפקדון אצלו, כדאיתא בגמרא גבי כיפי דרב נחמן (לה, א), אף על גב דמסיים הכא נמצא הגנב, ולא תני נמי נתייקרו, תנא חדא מינייהו נקט, ופירש בגנבה והוא הדין באבדה לשבחא דשייך בה, דהיינו יוקרא. ויש מפרשים דהכי קאמר, בין שטען הנפקד נגנבו בין שטען נאבדו ונמצא לבסוף שנגנבו, ואין צורך לזה כמו שכתבנו.
הא דנקט במתניתין: נגנבו או שאבדו: לאו דוקא דמשום דשומר חנם פטור בגנבה ואבדה, אלא הוא הדין לטוען פשעתי בה, דהא אי בעי פטר נפשיה בגנבה ואבדה, כדאיתא בגמרא (לד, א) אמר רב פפא שומר חנם שאמר פשעתי מקני ליה כפילא, דאי בעי פטר נפשיה בגנבה ואבדה, אלא במתניתין נקט הני והוא הדין לטוען פשעתי. אלא דאיכא למידק, דאם כן למה ליה לתנא לומר מפני שאמרו שומר חנם נשבע ויוצא, דמשמע דדוקא שומר חנם ומשום דמפטר בגנבה ואבדה, הא אלו טוען פשעתי בה לא מקני ליה כפילא. ויש מתרצין (הרמב"ן ז"ל) דמתניתין הכי קאמר, נגנבו או שאבדו, כלומר בין שטען נגנבו בין שטען נאבדו בפשיעה, שהרי הוא יכול לטעון שקר וליפטר בשבועה שנגנבה, ולא בא למעט אלא כשלא היה יכול ליפטר עצמו בשבועה, כגון שיש עדים שנגנבה בפשיעה, דהשתא אף על גב דמשלם ולא אטרחיה לבי דינא, לא מקני ליה כפילא, והוא הדין לשומר שכר שיש עדים שנגנבה.
ואינו מחוור בעיני, אלא כל המפקיד בשעת פקדון מקני ליה פקדון למי שהפקדון אצלו סמוך לגנבתו כל זמן שהוא משלם, ולא מסיק אדעתיה לאקנוייה כשאין עדים דוקא, וכן מצאתי בירושלמי, דגרסינן התם (בפירקין ה"א), היו לו עדים שנגנבה בפשיעה הרי אלו בכלל שלם ואח"כ נמצאת הגנבה למי משלם לראשון [או לשני] או לשניהן. ולפי דברי הירושלמי הא דאמר בגמרא שומר חנם שאמר פשעתי מקני ליה כפילא, דאי בעי פטר נפשיה בגנבה ואבידה, ודאמרינן נמי והשואל אף על פי שאמר הריני משלם לא מקני ליה כפילא, במאי הוה ליה למפטר נפשיה במתה מחמת מלאכה, מתה מחמת מלאכה לא שכיחא, דאלמא משמע לכאורה דכל דלא מצי פטר נפשיה לא קני כפילא, ובדאיכא עדים לא מצי פטר נפשיה. איכא למימר דלאו למימר דהיכא דנגנבה בפשיעה ולא מצי פטר נפשיה, לא קני כפילא, אלא אעיקר טעמא דמילתא קא מהדר לומר מפקיד דמקנא כפילא (ד)לכל דמשלם ליה ולא מטרח ליה לבי דינא, לכולהו שומרים קא יהיב דעתיה לאקנוייה בשעת מסירה, בין שנגנבה באונס או בפשיעה, כיון דשייכי בהו צדדין דאי בעי פטרי בהו נפשייהו, והילכך גמר דעתיה לאקנויי לה כל היכא דלא מטרחו ליה לבי דינא, בין שיאמר פשעתי בה בין שיאמר נגנבה, והוא הדין נמי להיכא דאיכא עדים שפשע ביה ונגנבה, דמעיקרא גמר ואקני ליה כל זמן דלא אטרחיה לבי דינא, הואיל ואיכא בהו צד פטור, דאי בעי פטרי בהו נפשייהו, אבל בשואל דלית ליה אנפא למפטר ביה נפשיה חוץ ממתה מחמת מלאכה ולא שכיחא, לא אסיק אדעתיה לאקנויי ביה מעיקרא. ודאסיקנא דאפילו בשואל נמי היכא דשלם ממש, מקני ליה כפילא.
ולפי דברי הירושלמי הא דקתני מפני שאמרו שומר חנם נשבע ויוצא, לאו טעמא הוא למה שאמרו דמשלם למי שהפקדון אצלו, אלא פרושי בעלמא הוא דקא מפרש, משום דקתני לא רצה לישבע, פריש ואמר ואיזו שבועה היה לו לישבע שבועת השומרין לפטור בה את עצמו, שהרי אמרו חכמים שומר חנם נשבע ויוצא. ותדע לך, דאלו טעמא הוא למה שאמרו דמשלם למי שהפקדון אצלו, אם כן הוה ליה למיתני תחלה דינא ולבתר כן לימא טעמא, וליתני הכי, שלם ולא רצה לישבע וכו' למי משלם למי שהפקדון אצלו, שהרי אמרו חכמים שומר חנם נשבע ויוצא, כך נראה לי.
ואלא מיהו אכתי קשה לי קצת, דמדקתני ולא רצה לישבע, משמע דטעמא משום שהיה לו לפטור עצמו בשבועה ולא רצה אלא שלם, קנה ליה כפילא, הא אלו אי אפשר לו לישבע אלא לשלם, והיכי דמי כגון שיש עדים, לא מקני ליה כפילא. ונראה לי דלאו לאפוקי היכא דאיכא עדים דפשיעה קאמר, אלא למעוטי היכא דליכא עליה תשלומין כלל, לא תשלומי ממון ולא תשלומי שבועה, והיכי דמי, כגון דאיכא עדים שנגנבה, ואי שומר שכר הוא דאיכא עדים שנאנסה, דבכי הא כיון דליכא עליה תשלומין כלל ומפטר פטיר מיניה לגמרי, אי בעי נפקד לשלומי ליה, אינו אלא כמוכר לו עכשיו קנסיו, דהא לא אסיק אדעתיה מפקיד מעיקרא, ולא אקני ליה אלא כשאין מטריחו לבית דין, הא היכא [דאיכא] עדים שהוא פטור לא. וכן נראה לי מן הירושלמי, דגרסינן התם (שם) אם היו לו עדים שנגנבה באונסין, הרי היא דאמר ר' אלעזר המוכר קנסיו לאחרים לא עשה ולא כלום.
גמ': ואפילו לר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, הני מילי כגון פירות דקל דעבידי דאתו: פירוש: אף על גב דר' מאיר לא איירי כלל בפירות דקל, דרב הונא ורב נחמן הוא דאיפליגו בה בפרק איזהו נשך (לקמן סו, ב), מכל מקום כיון דרב הונא בשיטתיה דר' מאיר קאי וכדאמר ביבמות פרק האשה רבה (יבמות צג, א) רב הונא כרב ורב כר' חייא ור' חייא כרבי ורבי כר' מאיר ור' מאיר כר' עקיבא, כולהו סבירא להו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, משום הכי תלה דברי רב הונא בדר' מאיר כאלו הוא עצמו אמרו.
ומכל מקום איכא למידק, דהא ר' מאיר ודאי אפילו במאי דלא עביד דאתי אמרה, כדתניא (שם) האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאשתחרר לאחר שתשתחררי, לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי, לאחר שתמות אחותך לאחר שיחלוץ ליך יבמיך, מקודשת, דברי ר' מאיר, והני כולהו מי יימר דאתו. ותירצו בתוספות (שם בד"ה לאחר) דשאני התם דכיון שהגוף הנקנה בעולם אלא שאינו ברשותו, אף על גב דלא עביד דאתי, נקנה טפי מדבר דליתיה בעולם כלל ואף על גב דעביד דאתי. ונסתייעו מההיא דריש פרק מי שמת (ב"ב קמא, ב), גבי ההוא דאמר לה לדביתהו נכסי להאי דמעברת, אימור דשמעת ליה לר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, לדבר שאינו בעולם מי שמעת ליה, ואיכא למידק דודאי שמעינן ליה הכין, דהא תניא האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר לאחר שאשתחרר הרי זו מקודשת דברי ר' מאיר, ולאחר שאשתחרר ואתגייר לדבר שאינו בעולם הוא, אלא ודאי שמעת מינה דכיון דגוף העבד וגוף הנכרי הקונין הם בעולם אלא שמחוסרים מעשה, טפי עדיפי מדבר שאינו בעולם כלל ואף על גב דעביד דאתי, כעובר דעביד דאתי, ולעולם בדבר שאינו בעולם כלל, מודה הוא דאינו נקנה אלא אם כן עביד דאתי כגון פירות דקל.
ואם תאמר מנלן דר' מאיר אית ליה דרב הונא, דילמא שניא הא דר' מאיר, דגוף הנקנה הוא בעולם, וכי היכי דלר' מאיר מפלגינן בקונין בין איתיה ממש בעולם, אף על גב דלא עביד דאתי, ובין דליתיה בעולם אף על גב דעביד דאתי, דלמא הכי נמי מפליג בנקנין, דאף על גב דאית ליה בדבר שישנו בעולם אלא דמחוסר מעשה שהוא נקנה, דלמא בדבר שאינו בעולם אף על גב דעביד דאתי מודה דאינו נקנה. יש לומר, דלמא גמרא גמירי לה דר' מאיר בנקנין מיהא אמר דנקנה אף על גב דליתיה בעולם כלל כל היכא דעביד דאתי, כי היכי דקני בדאיתיה ממש בעולם אף על גב דלא עביד דאתי. ודלמא גמרי לה מדתנן בפרק האומר בקדושין (סב, א) האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי וכו', וכן האומר לחברו אם תלד אשתך נקבה מקודשת לי לא אמר כלום, ור' מאיר פליג בברייתא אהרי את מקודשת לי לאחר שתתגיירי, וקים להו דכי היכי דפליג אהני, הוא הדין נמי דפליג אאם תלד אשתך נקבה, כיון דכולהו בהדדי מתניין במתניתין, אלמא לר' מאיר אפילו ליתיה בעולם כיון דעביד דאתי נקנה.
אלא דתמיה לי אם איתא דפליג ר' מאיר אפילו באם תלד אשתך נקבה, אמאי לא תני ליה בברייתא בהדיא, כיון דדבר שאין גופו בעולם ליכא למשמע מדבר שגופו בעולם, אלא דאיכא למימר, דאינהו גמירי לה דר' מאיר אפילו כשאינו בעולם כלל דעביד דאתי נקנה.
ואם תאמר עוד, והתנן בפרק אף על פי בכתובות (כתובות נח, ב) המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת, המותר רבי מאיר אומר הקדש, ואמרינן עלה בגמרא אמר ריש לקיש לא תימא טעמיה דר' מאיר משום דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, אלא טעמיה דר' מאיר משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה והוה ליה כמאן דאמר יקדשו ידיך לעושיהן וידים איתנהו בעולם, ואקשינן, ולית ליה לר' מאיר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, והא תניא הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי וכו', ופרקינן, מההיא אין מהא ליכא למשמע מינה. ואם איתא מההיא נמי ליכא למשמע אלא דבר שגופו בעולם אלא שמחוסר מעשה, כאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שתתגיירי, אבל דבר שגופו אינו בעולם, כמותר, לא שמעינן מההיא נמי. ויש לומר דהכי קאמר: מההיא איכא למשמע מיהא דבר שאינו בעולם כזה שגופו בעולם, ונפקא מינה לאומר לחברו שדה זו לכשאקחנה קנויה לך דקני לר' מאיר, אבל ממתניתין דמותר, ליכא למשמע שום דבר שלא בא לעולם, דאיכא למימר דטעמא דר' מאיר דמותר, משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה.
ואכתי איכא למידק מדאמר בפרק הספינה (ב"ב עט, א) גבי הקדישו בור ושובך, דפליגי בהו ר' אלעזר בר' שמעון ורבנן אם מועלין במה שבתוכה, דרבנן סברי אין מועלין במה שבתוכן, ור' אלעזר סבר מועלין במה שבתוכן, ואוקימנא פלוגתייהו בין בהקדישן מלאים בין הקדישן ריקנין ואחר כך נתמלאו, ואמר בריקנין במאי פליגי בפלוגתא דר' מאיר ורבנן, ואקשינן אימר דשמעת ליה לר' מאיר כגון פירות דקל דעבידי דאתו, אבל הני מי יימר דאתו. והא התם גוף היונים בעולם הם וגוף המים בעולם הם, ואפילו הכי אי עבידי דאתו אין, לא עבידי דאתו לא. ותירצו בתוספות (שם ע"ב ד"ה אימור) דכיון שהיונים פורחים באויר, והמים בעבים, כמי שאינו בעולם כלל דמו. ובבבא בתרא במקומה (שם ד"ה אימר) הארכתי יותר בההיא וכתבתי בה טעם אחר.
מהדורא תליתאה:
מתוך: תוספות רי"ד/בבא מציעא (עריכה)
והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם פי' ואין לו' שבשעה ששילם הקנה לו הכפל שנתייב לו הגנב כבר דהא קי"ל גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכוין להקדיש וה"נ משעה שגנבה א"י להקדישה וכיון שאינו יכול להקדישה א"י להקנותה לחבירו וגוף הפקדון א"י להקנות לו כ"ש הכפל שלו הילכך בע"כ אין לפר' אלא שהקנה לו בעת שהפקיד לו:
אחיכם אלו בעלי מקרא: פירוש להכי קרי להו אחיכם לפי שאינם יודעים לפסוק הלכה מתוך המקרא ומתוך כך הם כפופים לתלמידי חכמים. תלמיד הר"פ ז"ל.
הגד לעמי פשעם: תלמידי חכמים קרוים עמי. ומדכתיב פשעם דדרשינן פשעים אלו המרדים נפקא לן דשגגות נעשות להם כזדונות והוא הדין דהוה ליה למימר כמרדים אלא אגב שגגות נקט זדונות. תוספות שאנ"ץ.
- סליק פרק שני _ אלו מציאות
- פרק המפקיד
ונגנבו או שאבדו: ואין צורך למוחקו, דלא נקטיה אלא משום שכך טוען הנפקד שנגנבו או שאבדו. אי נמי נקט אבדה לאשמועינן דאי אייקור הוי השבח שלו, כדמוכח לקמן גבי הנהו כיפי, דאי לאו דאטרחיה לבי דינא, הוה אמרינן דברשותיה אייקור, דהוי שבחא דאתי מעלמא כמו כפל, ואי לאו מתניתין הוה אמינא דאי אייקור שבחא דאתי מגופה הוא כעין ולדות, קמשמע לן מתניתין דככפל דמו מדנקט אבדו תוספות שאנ"ץ.
שילם ולא רצה לישבע וכו': נראה לי, דאיכא רבותא ברישא ובסיפא, דרישא אשמועינן, דאף על גב דאם היה רוצה לישבע מן הדין ובאמת, והיינו דקאמר ולא רצה לישבע, שהרי אמרו וכו', ונמצא שכשנגנב נגנב לבעלים לפי האמת, והדין הנכון והכפל ראוי להיות להם, מכל מקום כיון ששילם ולא רצה לישבע הוי הכפל שלו, וכדפרישית בגמרא מדין תנאי בתחלת הפקדון.
ובסיפא אשמועינן, דאף אם לא היה יכול לישבע, אלא שמן הדין היה חייב לשלם, כגון שנגנבה בפשיעה, והיינו לא רצה לשלם, ונמצא שלפי האמת והדין הנכון כשנגנב נגנב לנפקד והיה ראוי הכפל להיות של הנפקד, מכל מקום כיון שנשבע ולא רצה לשלם אגלאי מילתא דלבעלים נגנבה, דכל היכא דאיתא ברשותא דמרה איתא, ולעולם כשנגנבה אפילו בפשיעה, לבעלים נגנבה, אלא שיש להם דין על זה. אבל גוף הבהמה וכפלה וכל שבחיה, בין דממילא בין דמחמת הוצאה, דבעלים נינהו. ורישא וסיפא בכל ענין הם, בין בפשיעה בין שלא בפשיעה, והדין אחד הוא, וכדמפרש בגמרא, אלא שלקח בכל אחת מהנך לשון ולא רצה להודיענו שאף דאם נשתנה הדין מן הנדון גם דין הכפל נגרר אחריו. אי נמי יש לומר, דסיפא אתא לאשמועינן דאפילו אמר, וכדפרשינן בגמרא, ואף על פי שאמרו מהא ליכא למשמע מינה, היינו שאינו מוכרח, או כדוחה הקושיא מעליו, ואינו חושש להביא ראיה לדבריו, אבל לפי האמת אפשר דמייתורא דידה איכא ראיה לומר דאפילו אמר אף על גב דלא שילם. שיטה,
שהרי אמרו שומר חנם נשבע ויוצא: תמה אני, למה ליה לתנא לומר מפני שאמרו שומר חנם נשבע ויוצא, דמשמע מפני שהיה יכול לפטור עצמו בגנבה ואבדה ולישבע באמת, הרי אפילו היה חייב בגנבה ואבדה הואיל ולא נשבע לשקר מקני ליה כפילא, כדאמרינן בגמרא, שומר חנם כיון שאמר פשעתי וכו'. ואפשר לדחוקי, דהכי קתני, ונגנבו או שאבדו בין באונס בין בפשיעה, ולא קתני נגנבו אלא משום תשלומי כפל שמשלם הגנב, ושילם ולא רצה לישבע, שהרי היה יכול לישבע ולהפטר. והוא הדין אם חייב בגנבה ואבדה כשומר שכר, דקני כפילא, ולא בא למעט אלא שאם לא היה יכול לפטור עצמו בשבועה, כגון שיש עדים שנגנבה בפשיעה, אף על פי ששילם ולא אטרחיה לבי דינא, לא מקני ליה כפילא. תדע, דהא כל אימת ולא נשבע מנא ידעינן דמצי פטר נפשיה בקושטא, דילמא פשע בה ונגנבה, אי נמי שלח בה יד הוה, אלא כל דמצי טעין דפטור הוא קני כפילא בתשלומין והיינו טעמא נמי דקתני שומר חנם ולא אשמועינן רבותא בשומר שכר, משום דקמשמע לן, דאפילו שומר חנם דעביד ליה נייח נפשא, אינו קונה כפלו אלא בשהיה יכול לישבע, ולא בשיש לו עדים שהוא חייב לו, אי נמי בדלא אטרחיה. הרמב"ן.
אבל הרשב"א דחה פירושו, וזה לשונו: ואינו מחוור בעיני, אלא כל המפקיד, בשעת פקדון מקני ליה פקדון, לפי שהפקדון אצלו סמוך לגנבתה כל זמן שהוא משלם, ולא מסיק אדעתיה לאקנויי בשאין שם עדים דוקא.
וכן מצאתי בירושלמי, דגרסינן התם, היו לו עדים שנגנבה בפשיעה, הרי הוא בכלל שילם ואחר כך נמצאת הגנבה, למי הוא משלם, לראשון, או לשני, לשניהן. ולפי דברי הירושלמי, הא דאמרינן בגמרא שומר חנם שאמר פשעתי מקני ליה כפילא, דאי בעי וכו', ודאמרינן נמי ושואל אף על פי שאמר הריני משלם לא מקני וכו', מתה מחמת מלאכה לא שכיח. דאלמא משמע לכאורה, דכל דלא מצי פטר נפשיה לא קני כפילא, ובדאיכא עדים לא מצי פטר נפשיה. איכא למימר, דלאו למימר דהיכא דנגנבה בפשיעה דלא מצי פטר נפשיה לא קני כפילא, אלא אעיקר טעמא דמילתא קא מהדר, לומר, מפקיד דמקנה כפילא לכל דמשלם ליה ולא מטרח ליה לבי דינא, לכולהו שומרים קא יהיב דעתיה לאקנויי בשעת מסירה בין שנגנבה באונס או בפשיעה, כיון דשייכי בהו צדדין דאי בעו פטרי בהו נפשייהו, והילכך גמר דעתיה לאקנויי להו כל היכא דלא מטרחו ליה לבי דינא, בין שיאמר פשעתי בה בין שיאמר נגנבה, והוא הדין נמי להיכא דאיכא עדים שפשע בה ונגנבה, דמעיקרא גמר ואקני ליה כל זמן דלא אטרחיה לבי דינא, הואיל ואיכא בהו צד פטור, דאי בעו פטרי בהו נפשייהו. אבל בשואל דלית ליה אנפא למפטר ביה נפשיה חוץ ממתה מחמת מלאכה דלא שכיח לא אסיק אדעתיה לאקנויי ליה מעיקרא.
ואסיקנא, דאפילו בשואל נמי היכא דשילם ממש מקני ליה כפילא. ולפי דברי הירושלמי, הא דקתני מפני שאמרו שומר חנם נשבע ויוצא, לאו טעמא הוא למה שאמרו דמשלם למי שהפקדון אצלו, אלא פירושא בעלמא הוא דקא מפרש, דמשום דקתני לא רצה לישבע, פריש ואמר ואיזו שבועה היה לו לישבע, שבועת השומרים לפטור בה את עצמו, שהרי אמרו שומר חנם נשבע ויוצא. ותדע לך, דאלו טעמא הוא למה שאמרו דמשלם למי שהפקדון אצלו, אם כן הוה ליה למתני תחלה דינא ובתר כן ליתני טעמא, וליתני הכי, שילם ולא רצה לישבע וכו', למי משלם, למי שהפקדון אצלו, שהרי אמרו חכמים שומר חנם נשבע ויוצא. כן נראה לי, ואלא מיהו אכתי קשיא לי קצת, דמדקתני ולא רצה לישבע, משמע דטעמא, משום שהיה לו לפטור בשבועה ולא רצה לישבע אלא לשלם קני ליה כפילא, הא אלו אי אפשר לו לישבע אלא לשלם, והיכי דמי, כגון שיש עדים, לא מקני ליה כפילא. ונראה לי, דלאו לאפוקי עדים היכא דאיכא עדים דפשיעה קאמר, אלא למעוטי היכא דליכא עליו תשלומין כלל וכו', והיכי דמי, כגון דאיכא עדים שנגנבה, ואי שומר שכר הוא דאיכא עדים שנאנסה וכו' ע"כ. והשאר כתוב בנמוקי יוסף.
וזה לשון הריטב"א: שילם ולא רצה לישבע שהרי אמרו. האי לישנא משמע, דדוקא בשומר חנם, דאי בעי הוה פטר נפשיה בשבועה, שהרי הוא פטור בגנבה ואבדה אבל שומר שכר שחייב בגנבה ואבדה, אף על גב דשלם ולא אטרחיה לבי דינא לא קני כפילא. וקשיא לן, דהא אמרינן בגמרא לרב פפא, דאפילו שומר שכר שאמר נגנבו או נאבדו מקני ליה כפילא וכו' ואפילו שואל נמי וכו'. ויש מתרצים, דמתניתין מיירי שנגנבו או שנאבדו בפשיעה, ואפילו הכי קונה כפל, והכי קאמר, שילם כדינו ולא רצה לישבע לשקר וכו', והוא הדין לשומר שכר שטוען שנגנבו וכו' ולאפוקי היכא שיש עדים שפשע או שנגנבו בלא פשיעה דליכא גביה שום טענת פיטור, דהשתא לא קני כפילא, וכדמוכח מלישנא דרב פפא בגמרא. ועדיין לשון משנתנו דחוק לפירוש זה, כיון דקתני סתם ונגנבו או אבדה דמשמע בלא פשיעה.
ויותר נראה לומר, דלהכי נקט שומר חנם, משום דמתניתין מיירי אפילו בשיש עדים שנגנבו או שאבדו בלא פשיעה, וכדקתני בהדיא המפקיד אצל חברו ונגנבו או אבדו, והשתא שומר חנם הוא דקני כפילא, שאלו רצה היה פטור, והא דקתני שילם ולא רצה לישבע, נקט משום היכא וליכא עדים בדבר שצריך שבועה, וכי איכא עדים נמי איכא שבועה שלא פשע בה ושלא שלח בה יד. וכן פירש רש"י ז"ל, שילם ולא רצה לישבע שבועת שומרים שלא פשע בה ושלא שלח בה יד. ומכל מקום נלמוד ממשנתנו ומגמרא דעלה, דכל היכא שיש עדים על פיטורו ולא על חיובו, ושילם ולא רצה לישבע לשקר, מקני ליה כפילא, אבל בשיש עדים על חיובו לא מקני ליה כפילא, דהא אפילו הוה בעי לא הוה מצי למפטר נפשיה. אבל בירושלמי נראה בהפך, דגרסינן התם, היו שם עדים שנגנבה בפשיעה, הרי זה בכלל שילם ולא רצה לישבע.
היו שם עדים שנגנבה באונס, הדא היא דאמר רבי אלעזר המוכר קנסיו לחברו לא עשה ולא כלום, כלומר, דאנן סהדי דלא אסיק אדעתיה מעיקרא ולא הפקיד אצלו על דעת כן, ואם אתה אומר שיקנה שומר הכפל, הרי הוא כאלו מוכרו לו עכשו שלא עשה כלום. ואין זו שטת גמרא שלנו, דכיון דאמרינן בגמרא אי בעי פטר נפשיה, שמע מינה תרתי, חדא, דכל היכא דמצי פטר נפשיה אפילו בשקרא מקני ליה כפילא, וכל שכן כי מצי פטר נפשיה בקושטא, ותדע, דאמרינן בפרק הגוזל, דאליבא דרבה, ואפילו נשבע וחזר ושילם קונה כפילא ומה לי שנשבע או שהיו לו עדים שהוא פטור, נימא דהתם נמי לא אסיק אדעתיה שישבע תחלה ואחר כך ישלם, אלא ודאי דהא ליתא ואידך דכל היכא דאיכא עדים על חיובו, כיון דלא מצי פטר נפשיה בשום טענה, לא קני כפילא, ואגמרא דילן סמכינן. מפי רבי, עד כאן.
גמרא: מתקיף לה רמי בר חמא וכו': פירש רש"י, דאגופה דמתניתין מתמה, והא אין אדם וכו'. ולא נהירא, דלישנא דמתקיף לה לא איתמר בשום דוכתא כדקשיא ליה גופא דמתניתין. לכך נראה לי, דמתניתין לא קשיא ליה, דדילמא טעמא דמתניתין משום דרבנן מקנו ליה כפילא מפני תקנת העולם, אבל השתא דפריש בצריכותא דלעיל, דטעמא, משום דבעל פקדון הוא ומקני ליה כפילא, קשיא ליה לרמי בר חמא דהא אין אדם מקנה לחברו וכו'. הריטב"א ז"ל. ובפרק שבועת העדות מתקיף לה רבה בר עולא או או דביטוי יוכיח, וקאי אברייתא. עיין שם (דף לד עמוד א).
ואפילו לרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, הני מילי כגון פירות דקל וכו': פירוש, אף על גב דרבי מאיר לא איירי כלל בפירות דקל, דרב הונא ורב נחמן הוא דאיפליגי בה בפרק איזהו נשך, מכל מקום כיון דרב הונא בשיטתיה דרבי מאיר קאי, וכדאמרינן ביבמות פרק האשה רבה, רב הונא כרב וכו' ורבה כרבי מאיר ורבי מאיר כרבי עקיבא, כולהו סבירא להו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, משום הכי תלה דברי רב הונא ברבי מאיר כאלו הוא עצמו אמרו, וכן פירש רש"י.
ואיכא למידק, דהא רבי מאיר אפילו במאי דלא עביד דאתי אמרה, כדתניא, האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאשתתרר לאחר שתשחררי וכו'. , והני כולהו מי יימר דאתו ותירצו בתוספות, דשניא התם, דכיון שגוף הנקנה בעולם, אלא שאינו ברשותו, אף על גב דלא עביד דאתי, נקנה טפי מדבר דליתיה בעולם כלל ואף על גב דעביד דאתי.
ואם תאמר, אם כן מנלן דרבי מאיר אית ליה דרב הונא, דילמא שניא היא דרבי מאיר, דגוף הנקנה הוא בעולם, וכי היכי דלרבי מאיר מפלגינן בקונין בין איתיה ממש בעולם אף על גב דלא עביד דאתי ובין דליתיה בעולם אף על גב דעביד דאתי, דילמא הכי נמי מפליג בנקנין, דאף על גב דאית ליה בדבר שישנו בעולם אלא דמחוסר מעשה שהוא נקנהו דילמא בדבר שאינו בעולם אף על גב דעביד דאתי מודה דאינו נקנה. ויש לומר, דילמא גמרא גמירי לה דרבי מאיר בנקנין מיהא אמר דנקנה אף על גב דליתיה בעולם כלל כל היכא דעביד דאתי, כי היכי דקני בדאיתיה ממש בעולם אף על גב דלא עביד ואתי, ודילמא גמרי לה, מדתנן בפרק האומר בקידושין האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר וכו', וכן האומר לחברו אם תלד אשתך נקבה מקודשת לי לא אמר כלום, ורבי מאיר פליג בברייתא אהרי את מקודשת לי לאחר שתתגיירי, וקים להו דכי היכי דפליג אהני הוא הדין נמי דפליג אאם תלד אשתך נקבה, כיון דכולהו כהדדי מיתניין במתניתין, אלמא לרבי מאיר אפילו ליתיה בעולם כיון דעביד דאתי, נקנה. אלא דתמיה מילתא אם איתא דפליג רבי מאיר אפילו באם תלד אשתך נקבה, אמאי לא תני לה בברייתא בהדיא, כיון דדבר שאין גופו בעולם ליכא למשמע מדבר שגופו בעולם, אלא דאיכא למימר, דאינהו גמירי לה, דרבי מאיר, אפילו בשאינו בעולם כלל כל דעביד דאתי נקנה.
ואם תאמר עוד, והא תנן בפרק אף על פי בכתובות, המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת. המותר, רבי מאיר אומר הקדש, ואמרינן עלה בגמרא אמר ריש לקיש, לא תימא טעמיה דרבי מאיר משום דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, אלא טעמיה דרבי מאיר וכו'. ואקשינן, ולית ליה לרבי מאיר אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, והתניא הרי את מקודשת לי לאחר וכו' ופרקינן, מההיא אין, מיהא ליכא למשמע מינה, ואם איתא, מההיא נמי ליכא למשמע אלא דבר שגופו בעולם אלא דמחוסר מעשה, כאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שתתגיירי, אבל דבר שגופו אינו בעולם כמותר, לא שמעינן מההיא נמי. ויש לומר, דהכי קאמר, מההיא איכא למשמע מיהא דבר שאינו בעולם כזה שגופו בעולם, ונפקא מינה, לאומר לחברו שדה זו לכשאקחנה קנויה לך, דקני לרבי מאיר, אבל ממתניתין דמותר, ליכא למישמע שום דבר שלא בא לעולם, דאיכא למימר דטעמא דרבי מאיר דמותר, משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה.
ואכתי איכא למידק, מדאמרינן בפרק הספינה, גבי הקדיש בור ושובך, דפליגי בהו רבי שמעון בן אלעזר ורבנן אם מועלין במה שבתוכן, דתנא קמא סבר וכו', ואוקימנא פלוגתייהו בין בשהקדישן מלאין וכו' ואמרינן, בריקנין במאי פליגי, בפלוגתא דרבי מאיר ורבנן. ואקשינן, אימר דשמעת ליה לרבי מאיר, כגון פירות דקל דעבידי דאתו וכו'. והא התם גוף היונים בעולם הן וגוף המים בעולם הם, ואפילו הכי אי עבידי דאתו אין וכו', ותירצו בתוספות, דכיון דהיונים פורחין באויר, והמים בעבים, כמי שאינן בעולם כלל דמו. ובבבא בתרא במקומה הארכתי יותר בההיא, וכתבתי בה טעם אחר. הרשב"א.
ויש מתרצים לעיקר קושיין, דהני נמי עבידי דאתו, וכגון שהיה בעלה גוסס. ושחרור, דשמע ממרה דמשחרר לה. אי נמי, שנהגו בה מנהג הפקר שכופין אותו לשחרר. וגבי גירות, שכיחא מילתא דמזדקקו לה בי דינא, וגירושין, שהיה קטטה בינו לבינה ושמע מינה דמגרש לה. ויחלוץ ליך יבמיך נמי, משום דמצות חליצה קודמת, או שנתן לה גט שכופין אותו לחלוץ. ולא נהירא, דאכתי לא עבידי דאתו, ודילמא הדר ביה בעלה ולא מגרש לה. הרמב"ן. והתוספות האריכו בזה בפרק הספינה ובפרק האשה רבה. עד כאן.
ועוד יש לפרש ולומר, דכיון דשמעינן אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בכגון שדה זו לכשאקחנה, שהוא דבר שלא בא לרשותו ולא עביד דאתי, מסברא אמרינן דאית ליה נמי אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כלל והוא דעביד דאתי, כגון פירות דקל, משום דחזינן לרבי אליעזר בן יעקב ולטובא מרבנן ולאמוראי בתראי נמי דסבירי להו הכי, ומסמכי ליה בדרבי מאיר משום דהוא סתם מתניתין, לומר, אפילו תימא דרבי מאיר אית ליה אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כלל, וכסבריה דרב הונא דמיתלא ביה, מכל מקום לדבר שלא בא לעולם לא אמר מאי דשמעינן לאחריני תלינן ביה, ודמיא לי האי מילתא, למאי דתלינן ברבי יוסי הגלילי תם משלם חצי כופר ולא שמעינן ליה הכי, ואפשר דלא סבירא ליה, אלא כיון דמצי סבר ליה תלינן ביה מאי דשמעינן ליה לרבי טרפון ולמקצת ברייתות, משום מדרש בעל השור נקי, דמוקים במילתא אוחרי. והכא נמי תלי בדרבי מאיר מאי דשמע לאחריני, ואפשר דסבר כוותייהו, אבל לדבר שלא בא לעולם כיון דלא שמיט חד תנא ותני הכי, אמרינן מי שמעת ליה. אי נמי, ההוא אמורא דאמר, מותר, מחיים קדוש, דדבר שלא בא לעולם כלל ועביד דאתי דבר שלא בא לרשותו ולא עביד דאתי שוין, וסבר אדם מקנה למי שאינו בעולם והוא עביד דאתי, כדברי האומר המזכה לעובר קנה וליתא, דמאן דאמר הכי, סבר עובר כדבר שבא לעולם דמי. אבל שאר אילו הטעמים עולים, ועמד הפירוש במקומה והיא נכון מכל מה שצפצפו בו בעלי קונדריסין. הרמב"ן.
וזה לשון הריטב"א: ואפילו לרבי מאיר דאמר אדם מקנה, כגון פירות דקל דעבידי דאתו. פירוש, ואף על גב דרבי מאיר לא איירי בפירות דקל, דרב הונא הוא דאיירי בה לקמן במכילתין. משום דרב הונא אמרו בשטת רבי מאיר, כדאיתא ביבמות, תלי לה תלמודא בכל דוכתא כרבי מאיר. ותדע דלאו דוקא נקט כגון פירות דקל, דהא אשכחן לרבי מאיר דאמר במידי דלא עביד דאתי, דהיינו האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר וכו', וכל הנהו דהתם לא עבידי דאתו, דומיא דפירות דקל, ולאפוקי מילתא דעביד דלא אתי כלל, כגון הא דהכא, מי יימר דמגנבא וכו', דאלמא דוקא בהא דלא שכיח דאתי כלל, אבל כל היכא דשכיח ולא שכיח, אף על גב דלא עביד דאתי מנפשיה כפירות דקל אמרה רבי מאיר, ופירות דקל דנקט, לאו דוקא, וכדפרישית בבבא בתרא פרק המוכר, וגם במסכת גיטין בפרק הניזקין. עד כאן.
כגון פירות דקל דעבידי דאתו: הקשו בתוספות, דהכא אפילו אי עבידי דאתו היאך יקנה הכפל במעות וכו'. ורש"י פירש, שקנאו משעת מסירה, שמשכה הימנו, והרי הוא כמוסרה לו על מנת שאם תגנב וישלם לו הקרן שיזכה בכפל. וקשה, דאי דמי כאלו הקנה לו פרה לכפילא, אין זה דבר שלא בא לעולם, דהוי כמו דקל לפירותיו וקני אפילו לרבנן, ואם אינו מקנה לו שום קנין בפרה אלא שיזכה בכפל לחוד, כי האי גוונא לא קני אפילו לרבי מאיר, כדאמרינן בגיטין, דלא דמי לפירות דקל דשייכי בתר דקל ומחוברים ומועיל לפירות מה שמחזיק בדקל, אבל כפל לא שייך לגוף הבהמה. ויש לומר, דלעולם דמי לפרה לכפילא ולא דמי לדקל לפירותיו ושפחה לעוברה, דכיון דלא עבידי דאתו איכא למימר דלא קני אפילו לרבי מאיר, כדאיתא בגיטין פרק השולח גבי מוכר עבדו לקנס, דקאמר, תיבעי לרבי מאיר היבעי לרבנן. הרא"ש.
ועוד, דהכא חשבינן כאלו הקנה לו הכפל מתחלה בקנין סודר, או אגב ארעא, ואפילו בלא קנין גמור, ומקני ליה, כדאמר בסוף הפועלים, אפילו תימא לא קנו מידו, בההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה, ומיהו לא יתכן טעם זה במסקנא, דאמרינן, דלרבא דאמר נעשה כאומר סמוך לגנבתה קנויה לך, לא קני היכא דקיימא באגם. משמע בהדיא כפירוש הקונטרס דלא קני אלא במשיכת הפרה, ולא מחמת דבר אחר. תוספות שאנץ.
וכן כתב תלמיד ה"ר פרץ, וזה לשונו: וקשה, דמשמע דאי לאו הני סברות דמי יימר, דהוי דמי שפיר לפירות דקל, ואמאי, הא לא דמי דהתם הפירות באות מגוף הדקל, והכפל אינו בא מגוף הבהמה. ויש לומר, דהקנה לו פרה לכפילא. ולא נראה, דאם כן מאי פריך והא אין אדם מקנה, דכיון שהקנה פרה לכפילא הא אין זה דבר שלא בא לעולם. ויש לומר, דהוי בעינן במסכת גיטין בפרק השולח, דאמר, מכרו לקנס מהו, אי הוי כהאי גוונא כמו דקל לפירותיו או לא, והכא לא בעי למפשט בעיא דהתם. עד כאן.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה