שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ב/דף לג

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף לג עמוד א

תא שמע רובץ ולא רבצן: כלומר ולא רבצן הרגיל בכך. תחת משאו ולא מפורק פרישנא לקמן ולא מפורק בחנם אלא בשכר וכרבנן דאמרי פריקה בחנם וטעינה בשכר. תחת משאו משאוי שיכול לעמוד בו. ואי אמרת צער בעלי חיים דאורייתא מה לי רובץ מה לי רבצן. ואם תאמר ואמאי לא פרכינן נמי מתחת משאו משאוי שיכול לעמוד בו בחנם ולא משאוי שאינו יכול לעמוד בו בחנם אלא בשכר וכדאמרינן לעיל הכא נמי לימא דהכי קאמר רובץ בחנם ולא רבצן בחנם אלא בשכר משום צער בעלי חיים דאורייתא. ותירץ רבי יוסי דעיקר דרשא דהכא היינו רובץ ולא רבצן ואלו תחת משאו ולא מפורק לא הוי עיקר אלא מילתא בעלמא אמרינן תחת משאו דהיינו פריקה בחנם ולא מפורק דהיינו טעינה דההוא בשכר הוא כדין טעינה האמור במקומו בפסוק נופלים בדרך דמייתורא דקראי הוא דנפקא לן טעינה בשכרן אלא דאסמכיה תנא הכא אקרא לאשמועינן אגב אורחיה דכרבנן סבירא ליה אבל רובץ ולא רבצן היינו עיקר דרשא ומיעוט גמור הוא רובץ ולא רבצן דהא אין פריקה כתובה במקום אחר עד שנאמר רובץ ולא רבצן כדין האמור כאן אלא כדין פריקה האמורה במקום אחר וכיון שכן על כרחך ממעטינן לה לגמרי ולא רבצן אפילו בשכר. הריטב"א.

וזה לשון תלמיד ה"ר פרץ: מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא רבנן ואם כן הדרא קושיא לדוכתיה ואי אמרת צער בעלי חיים דאורייתא מה לי רובץ מה לי רבצן. ואם תאמר וליתני רובץ בחנם רבצן בשכר. ויש לומר דליכא למימר הכי דדוקא בתחת משאו ולא מפורק שייך שפיר למימר הכי ולא מפורק דהיינו טעינה בחנם אלא בשכר כדין טעינה דהויא בשכר אבל רובץ ולא רבצן ליכא למימר הכי רובץ בחנם ולא רבצן בחנם אלא בשכר כדין פריקה המפורשת במקום אחר דהא אין פריקה נכתבת במקום אחר אלא בהאי קרא דכתיב רובץ ואם כן כי ממעטינן רובץ ולא רבצן אפילו מבשכר ומדכתיב רובץ ממעטינן ליה ומשום הכי פריך אי צער בעלי חיים דאורייתא מה לי רובץ וכו' עד כאן.

וכתוב בגליון וזה לשונו: כתוב בתוספות ויש לומר דניחא ליה לשנויי כרבי יוסי הגלילי כדמוכח דאתי כוותיה. ואין להקשות אמאי מוכח דאתי כוותיה נימא דכולה רבנן ודרשי תחת משאו בחנם שאינו יכול לעמוד בו בשכר דומיא דתחת משאו ולא מפורק דהוי הפירוש הכי. ויש לומר דאקשינן לה אי אתי כרבנן מה צריך לדרוש תחת משאו ולא מפורק תיפוק ליה דטעינה בשכר דאם לא כן לשתוק מפריקה אבל לרבי יוסי הגלילי אי לאו תחת משאו הוה אמינא כיון דלא ידעינן דטעינה בשכר אלא מכח מדאיצטריך פריקה הוה אמינא המדאיצטריך רק אטעינה דלית בה חסרון כיס אבל אי אית בה חסרון כיס דינה כפריקה אבל השתא ממעטינן מתחת משאו טעינה דאית בה חסרון כיס הדומה לפריקה שלא תהא בחנם כפריקה אלא תהא כטעינה דלית בה חסרון כיס להכי אהני ולא מפורק. עד כאן.

ירושלמי תני רובץ שלא יהא רבצן. וחזר ותנא פורק עמו אפילו מאה פעמים. הן דתימר רובץ שלא יהא רבצן בהן דמפיל גרמיה. והן דתימר פורק עמו אפילו מאה פומים בהן דנפל אניס. עד כאן. הרשב"א.

הכי נמי מסתברא מדקתני תחת משאו משאוי שיכול לעמוד בו מאן שמעת ליה וכו': לפי פירוש רש"י דלעיל יבא בטוב. אבל לפירוש התוספות קצת קשה דהא רבנן נמי דרשי הכי דמשאוי שיכול לעמוד בו בחנם ושאינו יכול לעמוד בו בשכר. אלא שיש לומר דמכל מקום לא שמעינן להו בהדיא הכין וכיון דכן לית לן לאוקמי אלא כרבי יוסי דשמעינן ליה הכין בהדיא והיינו דקאמר הכי נמי מסתברא. הריטב"א.

ולענין פסק הלכה פסקו הגאונים וכן הריא"ף כרבא דצער בעלי חיים דאורייתא. ואם תאמר כיון דצער בעלי חיים דאורייתא זקן ואינה לפי כבודו למה אינו פורק משום צער בעלי חיים. כתב הרמב"ן דעשה דכבוד תורה עדיף. ואין זה מחוור וכו' ככתוב בנימוקי יוסף. הר"ן.

ומורנו הרב נר"ו כתב בתשובת שאלה סימן אלאף שי"ד וזה לשונו: אני אומר שלא היתה כוונת הרמב"ן במה שאמר דעשה כבוד תורה עדיף דוקא בזקן שקנה חכמה אלא אפילו זקן מכובד ומשום דגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה כל שכן שידחה צער בעלי חיים אפילו שהוא מן התורה שהרי אין בו לאו ולא עשה. עד כאן.

וכבר כתבתי לעיל שדעת הריטב"א משום רבו דזקן ואינה לפי כבודו היינו דוקא זקן בחכמה. עיין שם.

ונשאל מורנו הרב נר"ו דאיך פסק הרמב"ם פרק י"ג מהלכות רוצח ושמירת נפש אם היה בעל הבהמה והלך וישב לו ואמר לזה שפגע בו עליך המצוה אם רצית לפרוק פרוק הרי זה פטור שנאמר עמו.

עוד כתב אבל בהמת גוי ומשאוי אינו חייב לטפל בו אלא משום איבה ואמאי הא איכא משום צער בעלי חיים. והשיב וזה לשונו: איברא דכולה סוגיא משמע דבחנם פטור אבל בשכר חייב אבל הרב לא איירי בהלכות רוצח אלא בדין חיוב הפריקה ומשום הכי כתב פטור מדין פריקה אבל חייב משום צער בעלי חיים ונפקא מינה שחוזר בו ותובע שכרו בבית דין. אי נמי דמותר לקחת השכר והיינו דלא כתב אינו חייב לטפל בו כמו שכתב גבי גוי וגבי גוי כלל הרב דין פריקה וטעינה יחד וכתב דאין חייב לטפל בו אלא משום איבה ומשום טעינה כתב כן דליכא צער בעלי חיים אבל בפריקה איכא תרי טעמי משום צער בעלי חיים ומשום איבה וכיון דלא נפקא מינה מידי דסוף סוף חייב לטפל משום איבה לא הוצרך לפרש. שוב ראיתי שכתב הרא"ש כן וזה לשונו: ואם הלך וישב לו ואמר לו הואיל ועליך מצוה לפרוק וכו' עד ורבצן ועומד חייב בשכר. עד כאן.

ולעיקר קושיית הר"ן שכתב ואם תאמר כיון דצער בעלי חיים דאורייתא זקן ואינה לפי כבודו למה אינו פורק וכו'. ככתוב לעיל.

הקשה מורנו הרב נר"ו וזה לשונו: ואם תאמר עיקר השאלה אין לה מקום ואמאי דחקו לתרץ דמאי שנא אבידה מפריקה וכי היכי דגבי אבידה זקן ואינה לפי כבודו פטור פריקה נמי פטור וכי תימא דגזרת הכתוב באבידה דכתיב והתעלמת פעמים שאתה מתעלם נילף מינה במה מצינו. ויש לומר דלא ילפינן מהדדי דאם כן לכתוב אבידה ואתי פריקה מינה ותלמודא מצריך להו לעיל. ולדידן נמי לא יליף פריקה מאבידה משום דאבידה ליכא צערא דבהמה ומשום הכי זקן פטור אבל פריקה דאיכא נמי צערא דידה אימר אפילו זקן ואינה לפי כבודו חייב וזו היא קושיית הראשונים.

ואם תאמר כיון דליכא למילף מאבידה מנא להו כל שבשלו פורק וטוען בשל חברו נמי פורק וטוען וכל שבשלו אינו פורק וטוען וכו'. ויש לומר דגבי טעינה נמי כתיב והתעלמת מהם ודרשינן פעמים שאתה מתעלם אבל בפריקה קשיא להו דלא כתיב והתעלמת ומטעינה לא אתי שכן אין בה צער בעלי חיים.

ואני בעניי אומר דלא קשיא דגבי פריקה נמי כתיב וחדלת פעמים שאתה חדל הא כיצד זקן ואינה לפי כבודו. ואם תאמר הא איצטריך וחדלת להא דתניא בהמת גוי ומשוי של ישראל וחדלת. לא קשיא דהא מוקמינן לה כרבי יוסי הגלילי דאמר צער בעלי חיים לאו דאורייתא אבל לרבנן דסבירי להו צער בעלי חיים דאורייתא בהמת גוי ומשאוי של ישראל חייב לפרוק ואם כן וחדלת למה לי אלא לאשמועינן דזקן ואינה לפי כבודו פעמים שהוא חדל. כן נראה לי. עד כאן בתשובה הנזכרת.

וכתוב בשיטה וזה לשונו: נראה לי דאף בפריקה מותר לו ליקח שכר מן הגוי וכיון דקיימא לן דצער בעלי חיים דאורייתא לא שנא רובץ ולא שנא עומד ולא שנא רבצן ולא שנא משוי שיכול לעמוד בו ולא שנא שאינו יכול לעמוד בו בכל ענין חייב. ואיכא מאן דאמר דבעומד וברבצן חייב בשכר אבל לא בחנם ואנן מסתבר לן דחייב בחנם. עד כאן.

וכתב הרמ"ך ז"ל וזה לשונו: אפילו אם טענה בעל הבהמה יותר ממשאה חייב לטפל בה דצער בעלי חיים דאורייתא. נראה לומר הני מילי לפרוק אבל לטעון מצוה קעביד שלא לטעון עלה. עד כאן.

ומדדה עמו אותו שהטעינו כדי שלא יחזור ויפול המשאוי עד פרסה. והוא מעין מצות פריקה אי נמי להטעינו פעם אחרת דאפשר לבא לידי פריקה. נוטל שכר מאותו דדוי. ה"ר יהונתן.

מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא וכו': קשיא לן והיאך אפשר לאוקמה כרבנן והא קתני תחת משאו משאוי שיכול לעמוד בה ורבנן הא לית להו הכין. ויש לומר דקסלקא דעתיה דהאי מקשה השתא דאי אפשר לאוקמי כולה ברייתא כחד תנא אלא תברה רישא רבנן וסיפא רבי יוסי ואמר ליה כולה רבי יוסי ובטעינה סבירא ליה כרבנן. הרשב"א.

תלמוד לומר כי תפגע: אף על גב דכי תפגע כתיב באבידה וכי תראה כתיב בפריקה ילפינן מהדדי. הרא"ש ז"ל.

וכתוב בגליון תוספות ואי גרסינן לא תראה דכתיב באבידה בפרשת כי תצא ליתא דהא ברייתא איירי בפריקה דקתני מדדה עמהם עד פרסה. עד כאן.

זהו ריס: ואית דגרסי רוס בוא"ו לפי שיש באותו חשבון רס"ו אמות ומיל אלפים כדמוכח ביומא בפרק שני שעירים ושבעה ומחצה פעמים רס"ו ושני שליש אמה ישנן במיל. הרא"ש ז"ל.

וזה לשון הריטב"א: שבעה ומחצה במיל. פירוש שהמיל הוא שבעה ריסין ומחצה. וכן פירש רש"י בבבא קמא. נמצא ריס חלק אחד מט"ו במיל והמיל הוא אלפים אמה כדאיתא בפרק שני שעירים עולה הריס קל"ג אמין ותלתא דאמתא ויש גורסים רוס ומפרשי כי יש במיל שבעה רצועות ומחצה כל אחד מן השבעה של רס"ו אמות ושני שלישי אמה והמחצה היא רצועה של קל"ג ושליש אמה והחלק השלם נקרא רוס מפני שיש בו רס"ו אמות ושני שלישי אמה. ומכל מקום החלק האחד שאנו נוטלין ממנו הוא המחצה דהיינו הקל"ג ושליש ועולה הכל לחלק אחד מט"ו וכמו שאמרנו. עד כאן.

כתוב בגליון וזה לשונו: כתוב בתוספות אית דגרסי רוס וכו'. פירוש דשבעה ומחצה פעמים רוס הם אלפים חסר חמשה דהוי מיל. וקל להבין. עד כאן.

מתניתין: היה אביו ורבו נושאין משוי וכו': נשאל מורנו הרב נר"ו דאמאי לא תני בחלוקה זו אם היה אביו חכם מה דינו כדתני ברישא גבי אבידה ובסיפא גבי שביה.

והשיב וזה לשונו: אין סברא לחלק בהני בבי דמתניתין כלל דאי משום דממון קיל הא תני לה גבי רישא ואי משום בזיון הא תני לה גבי סיפא. ופשיטא דאם היה אביו חכם דמניח את של אביו ואחר כך מניח את של רבו ולא צריכא ליה לתנא ולא לשום פוסק למתנייה דמתרתי בבי דמתניתין נפקא דאי פריקה מדמית לה לאבידה הא תנייה גבי אבידה ואי פריקה לבזיון מדמית לה או משום צערא דגופו לא עדיף משביה והא תנא לה. אלא אי קשיא הא קשיא למאן דגריס ברישא אם היה אביו שקול כנגד רבו ובסיפא גריס אם היה אביו חכם פודה את אביו וכו' מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. ותה דמציעתא לא ידעינן אי בעינן שקול כרישא או חכם לבד כסיפא או דילמא אפילו שקול רבו קודם. דבשלמא למאן דגריס ברישא ובסיפא אם היה אביו חכם ידעינן דמציעתא דפריקה נמי הכי דינא אף על גב דלא תני לה בהדיא אבל למאן דגריס ברישא שקול ובסיפא חכם קשיא.

ויש לומר דגבי אבידה דליכא אלא הפסד וליכא צערא דגופה בעינן שקול כנגד רבו להקדימו אבל אם היה אביו חכם של רבו קודם. אבל גבי שביה דאיכא צערא דגופא ובזיון טפי אפילו שאין אביו שקול כנגד רבו אלא שהוא חכם אביו קודם דאיכא תרתי כבוד אביו וכבוד תורה. אבל גבי פריקה לא פסיקא ליה לתנא אי דמיא לרישא או לסיפא דהא מוטלת בין שניהם ומשום הכי השמיטה. הילכך אם אביו שקול כנגד רבו פורק את של אביו ואחר כך את של רבו ואם לא היה שקול אלא שהיה חכם מה שירצה הבן יעשה ובתנאי שיהיה רבו מובהק שרוב חכמתו ממנו מקרא או משנה או תלמוד והכי אמרינן בגמרא.

ולענין אבידה במקום אביו אינם חוזרים אלא לרבו מובהק והוא הדין להנך דתנן במתניתין. ומהטעם שכתבתי תבין כי הלשון שכתב הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות אבידה אם היה אביו שקול וכו' הוא האמת. ומה שכתב פרק ה' מהלכות תלמוד תורה וכן אם היה אביו תלמיד חכם אף על פי שאינו שקול כנגד רבו משיב אבדתו טעות סופר. אי נמי בתחלה היה גורס כגירסת הספרים שלנו ושוב חזר לגירסת הריא"ף ז"ל שהיא הנכונה.

אי נמי איכא לפרושי והוא הנכון דתנא פסיקא ליה דאם אביו חכם פורק משאו ואחר כך פורק את של רבו והא דלא תני לה אלא בסיפא לרבותא לא מיבעי היכא דשניהם נושאים משא"ף דפשיטא דאם היה אביו חכם דאביו קודם משום דעומד ורואה ואיכא זילותא אלא אפילו שביה דמסתמא אין זה רואה את זה סלקא דעתך אמינא שרבו מובהק קודם קמשמע לן דלעולם אביו קודם כיון שהוא חכם. וכן כתוב בהדיא בטור סימן רמ"ב וזה לשונו: ואדוני אבי הרא"ש כתב דלענין לפדותו ולפרק משאו. אביו אם הוא חכם קודם אפילו אינו שקול כרבו אבל לענין השבת אבדתו אינו קודם אלא אם כן שקול כרבו. עד כאן. והנראה לעניות דעתי כתבתי. עד כאן בסימן אלף שט"ו.

והריטב"א כתב וזה לשונו: אם היה אביו תלמיד חכם אביו קודם. אומר רבינו כיון דלא קתני הכא כדקתני רישא ואם היה אביו שקול כרבו דהכא לא בעינן שקול אלא כיון שהוא תלמיד חכם ואפילו שרבו גדול ממנו דלגבי שבי חשו לכבוד אביו יותר מרבו כיון שאביו תלמיד חכם וכן עיקר. עד כאן.

כתוב בתוספות ואם תאמר אבדתו ואבדת רבו וכבוד אביו וכו'. הוא הדין היו יכולין להקשות אבדתו ואבדת אחר וכבוד אביו אלא נקט אבדת רבו דאיירי במתניתין. וקל להבין. גליון.

ולענין פסק הלכה כתב הרמ"ך וזה לשונו: אבדתו קודמת לשל אביו ושל רבו. של אביו ושל רבו אם אינו רבו מובהק ושניהם שוין בחכמה של אביו קודמת ואף על פי שלא למדו אביו כיון ששקול כרבו. ואם לא היה אביו שקול כרבו של רבו קודם אף על פי שאינו רבו מובהק היה רבו מובהק אף על פי שאביו שקול כרבו של רבו קודם. לא היה רבו חכם כאביו והיה רבו מובהק נראה לומר דשל אביו קודמת. עד כאן.

גמרא: רבו שלמדו חכמה אחת כגון מסכת אחת או אפילו פרק אחד גמרא ולא למדו פירוש מקרא ופירוש משנה דברי רבי מאיר. כי השמועות והפלפול שיוצאין מן המשנה הוא העיקר. רבי יהודה אומר לא חכמה אחד בלבד אלא כל שרוב חכמתו ממנו. פירוש רוב כל חכמה וחכמה. רבי יוסי אומר אפילו לא האיר עיניו אלא בפירוש משנה אחת. ומסקנא דלענין קריעה ועמידה זה מפני זה אפילו בכל דהו כרבי יוסי. הראב"ד.

וכתב הריטב"א וזה לשונו: רבי יוסי אומר אפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת זהו רבו. הא דקתני זה רבו פירש רבינו לומר זהו רבו לכל דבר ואף לענין אבידה ושביה ומשום דאפילו תנאי קמאי לא פליגי אלא לענין אבידה ושביה שאין לו לדחות כבוד אביו בדבר קל עד שיהא רבו מובהק אבל לענין קריעה על רבו ולעמוד מפניו ושאר דברים כלהו מודו כדברי רבי יוסי וכדמוכחא בכולה סוגיין מעובדא דשמואל והיינו דשקלי וטרו כלהו אמוראי בדברי רבי יוסי. ואף על גב שכבר פסק רבי יוחנן הלכה כרבי יהודה משום דאף רבי יהודה מודה דכל שהאיר עיניו במשנה אחת חשוב רבו לשאר דברים ובהא דמתניתין הוא דפליג משום כבוד אביו. ומשום הכי קתני רבי יוסי זהו רבו כלומר זהו רבו אף לדיני משנתנו כשם שהוא רבו לשאר דברים. עד כאן.

ירושלמי. אי זהו רבו שלמדו חכמה כל שפתח לו תחלה דברי רבי מאיר. ורבי יהודה אומר כל שרוב תלמודו ממנו. רבי יוסי אומר כל שהאיר עיניו במשנתנו אפילו בדבר אחד. הרשב"א.

אמר רבה כגון רב סחורה וכו': רבה גרסינן בה"א דרבא למד ממנו הרבה כדאשכחן בפרק ארבעה מיתות ובכמה דוכתי אמר רבא אמר רב סחורה. ואי גרסינן רבא יש לומר דהכי קאמר דאפילו אי לא אסברן אלא זוהמא לסטרון שאינו כל כך דבר גדול אפילו הכי מיקרי רבו.

זוהמא ליסטרון משנה היא בפרק י"ג דמסכת כלים ובסוף הוריות ובפרק כל הכלים מתני נמי זוהמא ליסטרון בברייתא והיא כף גדולה שמסלקין בה זוהמא של הקדרה לצד אחד ולכך נקראת זוהמא ליסטרון כמו זומא לסטר ובראש בית ידו מצד אחד יש בו מזלג. הרא"ש.

אחד יורד לאמת השחי: במסכת מדות על שני פשפשין שהיו לו לשער הגדול אחד מימינו ואחד משמאלו והיו לו שני מפתחות אחד פותח מיד ואחד שוחה אמה ופותח. פירוש אחר שהיה מכניס ידו עד שחיו ופותח. ואלו הפירושים שניהם בירושלמי. הראב"ד ז"ל.

תלמידי חכמים שבבבל עומדים זה מפני זה: ותימה תיפוק ליה משום דדרשינן בפרק קמא דקידושין מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ואין זקן אלא שקנה חכמה. ויש לומר דהכא בשוים ואפילו הכי עומדים זה מפני זה מתוך שיושבים יחד בבית המדרש ומקשים ומתרצים וכולם למדין זה מזה ונעשה כל אחד תלמיד לחברו. הרא"ש ז"ל.

והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: תלמידי חכמים שבבבל קורעים וכו'. ואם תאמר ולמה לי תלמידי חכמים שבבבל והלא חובה לעמוד בפני כל תלמיד חכם וכו' כדאיתא בפרק קמא דקידושין וחובה נמי לקרוע וכו' וכבר נשמר רש"י ז"ל מזו ופירש שמואל קרע על ההוא גברא קרע שאינו מתאחה. נראה שרצה לומר דהכא הכי פירושו תלמידי חכמים שבבבל עומדים זה מפני זה כמי שעומד לפני רבו כמלא עיניו וקורעין זה על זה קרע שאינו מתאחה ועם כל זה אין הלשון מתיישב כל הצורך מדנקט סתמא קורעין ועומדין.

לכך פירש הרמב"ן ז"ל דכי אמרינן דחכם שמת הכל קורעין עליו דוקא באותם חכמים שהם שוים לו אבל לא הגדולים ממנו שאין הגדול בשום מקום חייב לקרוע על הקטן שהרי אינו לפי כבודו אלא כשהוא תלמיד על רבו ואף בתלמיד על רבו אם התלמיד מופלג על רבו בענין שאינו לפי כבודו שיקרע עליו מפני כבוד תורתו אינו קורע עליו. והוא הדין באביו ואמו שאם הבן מופלג מאד בחכמה וביראת שמים ואינו כבודו לקרוע על לבו על אביו ועל אמו אינו קורע דכבוד תורתו עדיף ומציאה אב לכולם וכן אמרו במסכת שמחות בפירוש וכדכתיבנא במסכת מועד קטן.

וכן לענין לעמוד לפני תלמיד חכם דוקא כשהוא שוה לו אבל אם הוא גדול ממנו אינו עומד מפניו אלא כשהוא רבו וכדאמרינן בפרק קמא דקידושין שאני רב יחזקאל דבעל מעשים הוה דאפילו מר שמואל הוה קאי מקמיה הא לאו הכי לא היה עומד מפניו כיון שהיה גדול ממנו ואינו לפי כבודו אלא אם כן הוא רבו ושלא יהא התלמיד מופלג עד מאד על הרב וזהו שאמרו בכאן כי תלמידי חכמים שבבבל אפילו מי שגדול מחברו היו קורעין זה על זה ועומדין זה מפני זה כדרך שקורעין על חכם או שעומדין אחרים מפני תלמיד חכם. מרבי ז"ל עד כאן.

וזה לשון הרמב"ן ז"ל: הא דאמרינן עומדין זה מפני זה. פירוש. כדין רבו כמלא עיניו ואלו זקן אחר אינו חייב אלא בתוך ארבע אמות. ואף על גב דהתם אמרינן ברבו שאינו מובהק נמי ארבע אמות רבנן דבבל כיון דכל יומא גמירי מהדדי כרבו מובהק הוי להחמיר אבל לא להקל לענין אבידה דאביו. והכי נמי ומקרעין זה על זה פירוש קרע שאינו מתאחה וכן כתב רש"י ז"ל שהרי וכו'. עד כאן.

בעא מיניה רב חסדא מרב הונא: רב חסדא הוה תלמיד רב הונא דגרסינן בעירובין בריש פרק הדר אמר רב יוסף ביעתא בכותחא בעא מרב חסדא בשני רב הונא ולא פשיט לי.

תלמיד וצריך לו רבו מהו כלומר תלמיד חריף שרבו נהנה ממנו ומשאלות התלמיד ומחקריו מוסיף הרב חכמה כדאמרינן הרבה תורה למדתי מרבותי ומתלמידי יותר מכולם תלמיד כגון זה אצל רבו יניח אבדת אביו ויחזיר של רבו או לא. וחשב רב הונא בדעתו כי רב חסדא על עצמו שאל וכי הוא בעיניו תלמיד שצריך לו רבו וכעס והשיבו רב חסדא לא צריכנא לך לא לחדודך ולא לפלפולך אתה צריך ללמוד ממני עד מלאת לך ארבעים שנה שבמלאת ארבעים שנה התלמיד עומד על דעת רבו כדכתיב ואולך אתכם ארבעים שנה. רבינו חננאל ז"ל.

וכן כתב תלמיד הר"פ ז"ל וזה לשונו: את צריכת לי עד ארבעין שנין. להכי נקט ארבעין שנין כדאמרינן בע"א דלא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין. עד כאן.

רב אחא בר הונא אמר רב ששת הלכה כרבי יוסי: פסק רבינו חננאל כרב ששת ומתניתין נמי כרבי יוסי דייקא אלא דרבי יוחנן הוא דמשני לה כרבי יהודה. ונראה דמתניתין לא דייקא כרבי יוסי אלא אדרבא כרבי יהודה דייקא דקתני רבו שלמדו חכמה כרבי מאיר.

ובשאלתות דרבי אחאי בפרשת ויקח קרח פסק כרבי יוחנן וזה לשונו: ברם צריך חכמה דקאמרינן דכוליה תלמודא מיניה או דילמא לא מפליג פליגי תנאי בהא מילתא. איכא דאמרי כוליה ואיכא דאמרי רוביה ואיכא דאמרי כל דהו ואפילו חדא מילתא דתניא רבו שאמרו וכוליה ברייתא. הלכתא מאי. תא שמע דאתמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן הלכה כרבי יהודה ורב אחא בר רב הונא אמר הלכה כרבי יוסי. ואמר רב הונא תלמידי חכמים שבבבל עומדין זה מפני זה ומקרעין זה על זה ולענין אבידה במקום אביהן אין מחזירין אותו עד שיהא רבו מובהק אלמא כרבי יהודה הלכתא וכדעולא. תוספות שאנ"ץ.

תנו רבנן העוסק במקרא פירוש במקרא בלבד ואינו מתעסק גם בתלמוד מדה ואינה מדה היא שהרי לא נתעסק גם בפתרון המצות.

במשנה מדה ונותנין עליה שכר: פירוש המתעסק בפתרון המשנה שיש עליה הרבה מענייני המצות שהן קבלה והן תלויות במשניות החיצוניות וכשהוא מתעסק במשנה צריך לעיין באותם הברייתות כולם ופתרוני החכמים יש לו בזה שכר מצוה. אבל המתעסק בתלמוד ומורה ומבאר המצות כתיקונן ומבאר הלכה למעשה אין לך מדה גדולה מזו כי בתלמוד פתרון התורה והמשנה והמצוה שהן בקבלה הלכה למשה מסיני.

ולעולם הוי רץ וכו'. פירוש הוי רץ למשנה שהיא מדה ונוטלין עליה שכר והשוגג אינו נדון בה כמזיד. אבל המתעסק בתלמוד חשובות עליו שגגות כזדונות שהיה לו לדקדק על עצמו שלא יכשל אפילו בשגגה לפי שמדקדקים עליו אפילו כחוט השערה שנאמר וסביביו נשערה מאד מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו אפילו כחוט השערה ומי יוכל להשמר מזה וכבר פירשו הוי זהיר בתלמוד ששגגת התלמוד עולה זדון. רבינו חננאל ז"ל.

העוסק במקרא מדה ואינה מדה ואמרינן במדרש ולא שידלג ממקרא למשנה וממשנה לתלמוד. אלא שילמוד מקרא ואחר כך משנה ואחר כך תלמוד. ולא יעסוק כל ימיו במקרא או במשנה בלבד. תוספות שאנ"ץ.

דף לג עמוד ב

אחיכם אלו בעלי מקרא: פירוש להכי קרי להו אחיכם לפי שאינם יודעים לפסוק הלכה מתוך המקרא ומתוך כך הם כפופים לתלמידי חכמים. תלמיד הר"פ ז"ל.

הגד לעמי פשעם: תלמידי חכמים קרוים עמי. ומדכתיב פשעם דדרשינן פשעים אלו המרדים נפקא לן דשגגות נעשות להם כזדונות והוא הדין דהוה ליה למימר כמרדים אלא אגב שגגות נקט זדונות. תוספות שאנ"ץ.

סליק פרק שני _ אלו מציאות