בבא מציעא צה ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
דכתיבא בהדיא קתני דאתיא מדרשא לא קתני ת"ש שאלה ושאל בעליה עמה שכרה ושכר בעליה עמה שאלה ושכר בעליה עמה שכרה ושאל בעליה עמה אף על פי שהבעלים עושין מלאכה במקום אחר ומתה פטור סברוה הא מני ר' יהודה היא דאמר שוכר כשומר שכר דמי והא האי תנא קתני מילתא דאתיא מדרשא ואילו שומר חנם לא קתני הא מני ר"מ היא דאמר שוכר כשומר חנם דמי ותנא שומר חנם והוא הדין לשומר שכר איבעית אימא כדמחליף רבה בר אבוה ותני שוכר כיצד משלם ר' מאיר אומר כשומר שכר ר' יהודה אומר כשומר חנם אמר רב המנונא לעולם הוא חייב עד שתהא פרה וחורש בה חמור ומחמר אחריה ועד שיהו בעלים משעת שאילה עד שעת שבורה ומתה אלמא קסבר בעליו עמו אכולה מילתא משמע מתיב רבא שאלה ושאל בעליה עמה שכרה ושכר בעליה עמה שכרה ושאל בעליה עמה שאלה ושכר בעליה עמה אע"פ שהבעלים עושין מלאכה במקום אחר ומתה פטור מאי לאו אבמלאכה אחרת לא באותה מלאכה אלא מאי מקום אחר דקא מרפי ואזיל קמה והא מדסיפא על גבה הוי רישא במלאכה אחרת דקתני סיפא שאלה ואח"כ שאל בעליה שכרה ואח"כ שכר בעליה עמה אע"פ שהבעלים חורשין ע"ג ומתה חייב אמרי רישא וסיפא באותה מלאכה ורישא רבותא קמ"ל וסיפא רבותא קמ"ל רישא רבותא קמ"ל דאע"ג דלאו על גבה אלא באותה מלאכה כיון דהוו בעלים בשעת שאילה פטור וסיפא רבותא קמ"ל דאע"ג דעל גבה כיון דלא היו בעלים בשעת שאילה חייב האי מאי אי אמרת בשלמא רישא במלאכה אחרת וסיפא באותה מלאכה היינו רבותא אלא אי אמרת רישא וסיפא באותה מלאכה מאי רבותא אידי ואידי באותה מלאכה הוי ועוד תניא ממשמע שנאמר (שמות כב, יד) אם בעליו עמו לא ישלם איני יודע שאם בעליו אין עמו שלם ישלם אלא מה ת"ל (שמות כב, יג) בעליו אין עמו לומר לך בהיה עמו בשעת שאילה אין צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה היה עמו בשעת שבורה ומתה צריך להיות עמו בשעת שאילה ותניא אידך ממשמע שנאמר בעליו אין עמו שלם ישלם איני יודע שאם בעליו עמו לא ישלם אלא מה ת"ל אם בעליו עמו לומר לך כיון שיצאה מרשות משאיל שעה אחת בבעלים ומתה פטור תיובתא דרב המנונא תיובתא אביי סבר לה כר' יאשיה ומתרץ לקראי כר' יאשיה רבא סבר לה כר' יונתן ומתרץ לקראי כר' יונתן אביי סבר לה כר' יאשיה ומתרץ לקראי כר' יאשיה בעליו אין עמו שלם ישלם טעמא דליתיה בתרוייהו הא איתיה בחדא וליתיה בחדא פטור והא כתיב אם בעליו עמו לא ישלם טעמא דאיתיה בתרוייהו הא אי איתיה בחדא וליתיה בחדא מחייב לומר לך היה עמו בשעת שאילה אינו צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה היה עמו בשעת שבורה ומתה צריך להיות עמו בשעת שאילה
רש"י
[עריכה]דכתיבא בהדיא - שואל דכתיב ביה פטור בבעלים בהדיא קתני. מתניתין בבעלים פטור:
[דאתיא מדרשא] - שאר שומרים דאית בהו פטור מדרשא לא קתני:
הכא בברייתא גרסינן - שכרה ושכר בעליה עמה:
במקום אחר - שלא במקום הפרה ובלבד שתהא מלאכתו של שואל או של שוכר:
כש"ש דמי - ותנא שוכר בבעלים פטור וה"ה לשומר שכר אבל שומר חנם לא קתני:
ותנא שומר חנם - שאף על פי שאין חיובו אלא פשיעה. פטור בבעלים:
והוא הדין לשומר שכר - בין בפשיעה ובין בשאר חיובים:
איבעית אימא - אי ניחא לך לאוקמא סתם ברייתא כר' יהודה טפי מר' מאיר אוקמא אשומר חנם וכר' יהודה כמו דמחליף רבה בר אבוה:
לעולם הוא חייב - ואפילו בעליו עמו:
עד שיהא בהמה ובעלים במלאכה אחת - כגון אם פרה היא יהא הבעל חורש בפרתו לצורך שואל בשדהו או אם חמור הוא יהא בעליו מחמר אחריו:
דקמרפי ליה ואזיל קמה - חופר והולך בקרקע לפניה במרא תמיד לרפותה שהיא קשה:
והא מדסיפא על גבה - ממש דתנא לה משום רבותא לאשמועינן דאפילו הכי חייב:
רישא - מקום אחר נמי דנקט לה משום רבותא ואפ"ה פטור במלאכה אחרת:
שאלה ואחר כך שאל בעליה - הואיל ולא הוי בשעת שאלה אע"פ שהיה בשעת שבורה ומתה. אפ"ה חייב דבעינן בעלים נשאלים בשעת שאילה דבהמה כדיליף לה לקמיה:
באותה מלאכה - וכדאמר רישא דקאזיל ומרפי קמה וסיפא שמנהיגה במלמד הבקר דהוה ממש על גבה:
אידי ואידי באותה מלאכה - ממש הוא מה לי מרפי קמה ומה לי מנהיגה:
ועוד תניא - תיובתא לרב המנונא בסיפא דמילתא דאמר בעינן שיהא עמו משעת שאילה עד שעת שבורה:
לומר לך היה עמו וכו' - והכי אשמועינן קרא בעליו אין עמו בשעת שאילה אף על פי שהיה עמו בשעת שבורה חייב ולקמן מתרץ מהיכא משמע ליה הכי:
תניא אידך - היא היא אלא מר דריש בהאי משמעותא ומר דריש בהאי משמעותא ולא גבי הדדי תניא:
תיובתא דרב המנונא - בתרוייהו מילתיה במאי דאמר אותה מלאכה בעינן אותביניה מברייתא קמייתא דקתני אע"פ שהבעלים עושין במקום אחר ובמאי דאמר עד שתהא עמו בשעת שבורה. הויא תיובתא מהך ברייתא:
אביי סבר לה וכו' - השתא מהדר לפרושי מהיכא ילפי הני תנאי דבשעת שאילה בעינן ובשעת שבורה ומתה לא בעינן:
אביי סבר כר' יאשיה - דאמר בעינן חלוק ואע"ג דלא כתיב יחדו כמאן דכתיב דמי ולא משמע ליה לפרושי אחד אחד בפני עצמו בכל מקום שהזכיר שני דברים ופסק עלייהו דין או איסור:
מתרץ לקראי - דלעיל:
כרבי יאשיה - דמפרש דבשעת שאילה בעינן בשעת שבורה ומתה לא בעינן:
ורבא מתרץ להו בתר דעתיה דרבי יונתן - דמשמע נמי אחד אחד לעצמו ומיהו אפילו הכי מצינו למילף שפיר דחדא מינייהו הוא דבעינן דתניא ותניא אידך לא גרסינן דבכל חדא מתניתא דלעיל שייכי תרוייהו קראי בדרשא אלא הכי גרסינן ומתרץ לה לקראי כר' יאשיה בעליו אין עמו טעמא דליתיה בתרוייהו הא איתיה בחדא וליתיה בחדא פטור וכתיב אם בעליו עמו לא ישלם טעמא דאיתיה בתרוייהו וכו' והכי פירושו טעמא דליתא בתרוייהו שלא היה עמו לא בשעת שאילה ולא בשעת שבורה ומתה דעל כרחך לר' יאשיה אתרוייהו קאי דרישא איירי בשאלה ושבורה ומתה ועלה קאי ובעליו אין עמו ולר' יאשיה הכי קאמר בעליו אין עמו לא בזו ולא בזו כי היכי דמשמע ליה אשר יקלל את אביו ואמו עד שיקלל שניהם ה"נ משמע ליה בעליו אין עמו דהאי אין אתרוייהו קאי אינו בזו ואינו בזו הוא שלם ישלם הא ישנו באחד מהן לא ישלם:
והא כתיב אם בעליו עמו - דמשמע נמי אתרוייהו ישנו בזו וישנו בזו הוא דלא משלם הא איתיה בחדא מינייהו משלם הא כיצד ע"כ יש בהן אחת שפוטרתו ויש בהן אחת שאינו פוטרתו ומאי היא שאלה פוטרתו שכירות אינה פוטרתו ולקמן פריך איפוך אנא:
תוספות
[עריכה]איבעית אימא כדמחליף רבה בר אבוה. תימה דאמאי דחק לאוקמי כר' יהודה דלית הלכתא כוותיה דקי"ל דשוכר כשומר שכר כדמשמע בריש המפקיד (לעיל דף לד.) ולקמן (דף צז.) גבי מרימר דאגר כודניתא לבי חוזאי ובכמה דוכתי.:
הא מדסיפא על גבה רישא במלאכה אחרת. דאי במרפי ואזיל היינו ממש על גבה ותימה דמאי צריך לדקדק מכח סיפא בלא סיפא תיקשי ליה רישא דאי במרפי ואזיל היינו ע"ג ממש ומאי אפילו וכ"ת דמרישא גופא לא מצי למיפרך דאיכא למימר דהיא גופא אתא לאשמועינן דמרפי ואזיל הוי כע"ג אבל מסיפא פריך שפיר דאמאי נקט אפילו ע"ג אף על גב דלא מרפי ואזיל הא מרישא שמעינן לה דא"כ כי נמי תוקי רישא במלאכה אחרת תיקשי אמאי איצטריך סיפא אפילו הא מרישא שמעינן דמלאכה אחרת הוא כע"ג וי"ל דאי רישא במלאכה אחרת ניחא ליה דנקט בסיפא אפילו בעליה ע"ג לרבותא אע"ג דמרישא שמעינן כיון דע"ג הוי רחוק ממלאכה אחרת אבל אי רישא באותה מלאכה וכגון דמרפי ואזיל כיון דאשמעינן רישא דהיינו כע"ג תו לא הוה צריך למינקט בסיפא אפי' בעלים חורשים על גבה:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]ו א מיי' פ"ב מהל' שאלה ופקדון הלכה א', סמ"ג עשין צב, טור ושו"ע חו"מ סי' שמ"ו סעיף א':
ז ב מיי' פ"ב מהל' שאלה ופקדון הלכה א', ומיי' פ"א מהל' שכירות הלכה ג', סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' שמ"ו סעיף ב':
ראשונים נוספים
ואי בעית אימא כדמחליף רבה בר אבוה. שיטפא דתלמוד' הוא משום דאמרי' הכי עלה דמתני' לאוקומה כר"מ אמר נמי אמתניתא הכי אע"ג דלא צריך להכי דסתם מתניתא לאו ר"מ היא, ובב"ק נמי בפ' הכונס צאן (נ"ז ע"ב) יש כיוצא בה:
ותני' אידך וכו'. ורש"י ז"ל מעבר עליה קולמוס ואמר דטעות' דגרסי היא דסברי דמתנית' קמייתא כר' יאשיה כדכתי' בפירושיו. ולדידן ה"נ משמע לן דקמיית' כר' יאשיה מדקתני איני יודע שבעליו אין עמו שלם ישלם לומר לך היו בעלים בשעת שאלה א"צ להיו' בשעת שבורה כלומר להכי כתב רחמנא בעליו אין עמו לא ישלם נפטור היו בעלים בשעת שאלה בלבד והיינו אליבא דר' יאשיה דמשמע טעמא דליתיה בתרויהו הא איתיה בחדא וליתיה בחדא פטור ובתריתא אליבא דר' יונתן מדקתני איני יודע שאם בעליו עמו לא ישלם לומר לך כלומר להכי כתב רחמנ' אם בעליו עמו לא ישלם לומר לך כיון שיצתה מרשות משאיל שעה אחת בבעלים ומתה פטור דמשמע נמי מיניה דכי איתה בחדא וליתא בחדא פטור ואלו לר' יאשיה חיובא הוא דמשתמע מהאי קרא דאם בעליו עמו דמשמע דאיתיה בתרוויהו הא איתיה בחדא וליתיה בחדא חייב ואע"ג דאיכא לדחוקה לברית' קמיית' כרבי יונתן ואסיפ' קאי קרא והכי קתני לומר לך היו בעלים בשעת שבורה צריך להיות בשעת שאלה לא משמע להו אלא כפשטה ואליביה דרבי יאשיה והיינו דאפיך מיפך באידך ברית' דאתיא כר' יונתן ומתני' דקתני פטור מאם בעליו עמו וחייב מבעליו אין עמו לרבי יונתן אתיא וא"נ לרבי יאשיה נקט פטור' מלא ישלם וחיובא משלם ישלם ולאו דוקא:
ואי בעית אימא כדמחליף רבה בר אבוה. שיטפא דתלמודא הוא משום דאמרינן הכי עלה דמתניתין לאוקמה כרבי מאיר אמר נמי אמתניתא הכי אף על גב דלא צריך להכי דסתם מתניתא לאו רבי מאיר היא. ובבא קמא נמי בפרק הכונס צאן יש כיוצא בה. הרמב"ן.
וזה לשון הרא"ש: ואי בעית אימא כדמחליף. אגב דבשאר דוכתי קאמר הכי להעמיד סתם משנה כרבי מאיר נקטיה נמי הכא. עד כאן.
סברוה הא מני רבי יהודה היא וכו'. פירוש מדקא סבר סתם ברייתא רבי יהודה היא. אי נמי שהיה מקובל דברייתא זו אתיא כרבי יהודה ולא משום דהלכתא הכי דשוכר כשומר שכר דמי דאי לאו הכי מאי אהדר ליה איבעית אימא כדמחליף הא לכולי עלמא הלכתא כשומר שכר דמי ומאי אהני ליה חלופא דרבה בר אבוה.
מאי מקום אחר דקא מרפי ואזיל וכו'. קצת קשה אמאי לא אקשינן ליה השתא ומאי רבותא כדלקמן. ויש לומר דהכא לא קשיא דנקט לישנא רויחא. אבל כשדקדק ברישא ובסיפא ושאני הא מהא לאשמועינן רבותא ודאי רבותא רבה אתא לאשמועינן והיינו דאקשי ליה לקמן בסמוך מאי רבותא.
ותניא אידך. פירש רש"י דתרי תנאי נינהו ומר דריש הכי ומר הכי. פירוש דמשמעות דורשין איכא בינייהו ולא מתנו בהדדי. והייתי יכול לפרש דחד תנא הוא וסבירא ליה דאי כתיב אם בעליו עמו לבדו הייתי אומר גם בעליו עמו בשום זמן או בשעת שאלה או בשעת שבורה לעולם פטור אתא אם בעליו אין עמו לחייב כשאינן אלא בשעת שבורה ולא ילפינן מיניה אלא היותר מסתבר. ואי כתיב אם בעליו אין עמו לבדו הייתי אומר אם בעליו אין בשום זמן בשעת שאלה או בשעת שבורה לעולם מחייב אתא אם בעליו עמו לא לפטור אלא כשישנו בשעת שאלה לבד דהיינו היותר מסתבר. אחרי כתבי זה עיינתי בגמרא בסמוך ומצאתיהו מפורש בסברת רבא דמתקן קראי אליבא דרבי יוחנן. ואולי לזו ברח רש"י מפירוש זה מעיקרא. שיטה.
ועוד תניא ממשמע שנאמר וכו'. פירש הקונטרס ועוד תניא תיובתא לרב המנונא אסיפא דמילתיה דאמר דצריך להיות עמו משעת שאלה עד שעת שבורה ומתה. משמע מתוך פירושו דקושיא זו לא קשיא אכל מילתיה דרב המנונא אלא אסיפה דמילתיה. ודוחק הוא דאם כן לא הוי האי ועוד תניא כמו כל ועוד תניא דבכל דוכתא ועוד תניא משמע בכל דוכתא הכי אם תמצא לומר דקושיא זו לא קשיא מכל מקום ועוד תניא. לכך פירש מורי הר"פ (שיחיה) ז"ל דהכי פירושו ועוד תניא פירוש אפילו דרישא וסיפא דהך ברייתא מיירי באותה מלאכה ושפיר איכא רבותא כדפריש מכל מקום ועוד תניא דלא בכולה מילתא דרב המנונא דאמר בעינן פרה וחורש בה וכו' ושיהיו הבעלים משעת שאלה עד שעת שבורה ומתה דהא קאמר הכא בהדיא דלא בעינן בעלים עמו אלא בשעת שאלה לחוד ולא בשעת שבורה ומתה ואם כן האי ברייתא מוכחא דלא בעינן פרה וחורש בה דהא בשעת שאלה לית בה מלאכה כלל ורב המנונא נמי דהוה קאמר דבעינן פרה וחורש בה לא הוה אמר כך אלא משום דסבר דבעינן שיהו בעליו עמו בשעת שבורה ומתה דהיינו בשעת מלאכה ואם כן כי מייתי מהך ברייתא דלא בעינן בשעת שבורה ומתה דהיינו שעת מלאכה אלא שעת שאלה לחוד מוכח שפיר דלא בעיבן פרה וחורש בה כדפרישנא. תלמיד הר"פ. וזה לשון שיטה עוד: פירש רש"י דהני תרתי ברייתות אחרונות לא באו אלא להקשות על אידך דקאמר רב המנונא דבעי מתחלה ועד סוף. ולישנא דועוד לא משמע הכי. לכך נראה לי דאף לחזק קושייתו ראשונה בא הן מסברא הן מלשון הברייתא דכיון דלא חששה התורה אלא אשעת שאלה היינו שעת קנייה ולא שעת שבירה ולא אפילו שעת מלאכה וכיון שכן מה לי נשאל בעלים לאותה מלאכה או למלאכה אחרת וכן משמע ליה מלשון השתי ברייתות ובפרט מן השניה דקאמר כיון שיצאתה מרשות ונשאל שעה אחת בבעלים פירוש ומאי יצתה היינו שעת קניה. שיטה.
ועוד תניא ממשמע שנאמר וכו'. כתב הראב"ד וזה לשונו: הנך מתנייתא דאם בעליו עמו ובעליו אין עמו דחדא מתניתא נפקא ליה עיקר הפטור מאם בעליו עמו ואידך נפקא ליה מבעליו אין עמו הא פירשו להו אביי ורבא דחדא מתניתא רבי אושעיא וחדא רבי יונתן וליכא פלוגתא אחריתי בינייהו ופשוטות הן. ע"כ.
וכן כתב הרמב"ן וזה לשונו: איכא נוסחא עתיקי דכתיב בהו ותניא אידך וכו'. ורש"י ז"ל מעביר עליה קולמוס ואמר דטעותא דגירסני היא דסברי דמתניתא קמייתא כרבי יאשיה כדכתב בפירושיו. ולדידן הכי נמי משמע לן דקמייתא כרבי יאשיה מדקתני איני יודע שבעליו אין עמו שלם ישלם לומר לך היו בעלים בשעת שאלה אין צריך להיות בשעת שבורה כלומר להכי כתב רחמנא בעליו אין עמו לא ישלם לפטור היו בעלים בשעת שאלה בלבד והיינו אליבא דרבי יאשיה דמשמע טעמא דליתיה בתרווייהו הא איתיה כחדא וליתיה בחדא פטור. ובתרייתא אליבא דרבי יונתן מדקתני איני יודע שאם בעליו עמו לא ישלם לומר לך כלומר להכי כתב רחמנא אם בעליו עמו לא ישלם. לומר לך כיון שיצתה מרשות משאיל שעה אחת בבעלים ומתה פטור דמשמע נמי מיניה דכי איתיה בחדא וליתא בחדא פטור ואלו לרבי יאשיה חיובא הוא דמשתמע מהאי קרא דאם בעליו עמה דמשמע דאיתיה בתרווייהו הא איתיה בחדא וליתיה בחדא חייב. ואף על גב דאיכא לדחוקי לברייתא קמייתא כרבי יונתן ואסיפא קאי קרא והכי קתני לומר לך היו הבעלים בשעת שבירה צריך להיות בשעת שאלה. לא משמע להו אלא כפשטה ואליבא דרבי יאשיה. והיינו דאפיך מיפך באידך ברייתא דאתיא כרבי יונתן ומתניתין דקתני פטור מאם בעליו עמו. וחייב מבעליו אין עמו לרבי יונתן אתיא. ואי נמי לרבי יאשיה נקט פטור מלא ישלם וחיובא משלם ישלם ולאו דוקא. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א: ממשמע שנאמר אם בעליו עמו וגו' ותניא אידך ממשמע שנאמר וכו'. רש"י פירש דהני מתנייתא תרווייהו בין כרבי יונתן בין כרבי יאשיה ולא פליגי כלל אלא דמר דריש הכין ומר דריש הכין. ורבינו פירש בשם רבו הרמב"ן דקמייתא כרבי יאשיה ובתרייתא כרבי יונתן ולהכי פרכינן מתרווייהו לרב המנונא לומר דקשיא עליה בין לרבי יונתן בין לרבי יאשיה ופירושא דמילתא דברייתא קמייתא נקיט ליתורא דאתיא לדרשא קרא דחיובא דהיינו בעליו אין עמו שלם ישלם ומינה נפקא ליה פטורא דכל שהיה עמו בשעת שאלה אין צריך שיהא עמו בשעת שבורה ומתה והא ליכא למימר אלא לרבי יאשיה דסבירא ליה משמע שניהם כאחד. ודריש הכי בעליו אין עמו דליתיה בתרווייהו הא איתיה בחדא וליתיה בחדא פטור והכי דרשינן ליה לקמן אליבא דרבי יאשיה דאלו אליבא דרבי יונתן חיובא נפקא מהאי קרא דקרא הכי מדריש בעליו אין עמו או בתרווייהו או בחדא מינייהו ישלם וברייתא בתרייתא דנסיב ייתורא ולדרשא קרא דאם בעליו עמו לא ישלם אתיא כרבי יונתן דדריש הכי אם בעליו עמו בין בתרווייהו בין בחדא מינייהו לא ישלם ומהכא נפקא לן פטורא דאלו מקרא דבעליו אין עמו חיובא הוא דנפקא ליה דאף על גב שהיה עמו בשעת שבורה ומתה חייב. ולרבי יאשיה קרא דאם בעליו עמו לא ישלם לפשוטיה לחיובא הוא דהכי קאמר קרא דאם איתיה בתרווייהו לא ישלם הא איתיה בחדא וליתיה בחדא חייב ומוקי ליה להיכא שהיה בשעת שבורה ומתה ולא היה בשעת שאלה. נמצאת למד דרבי יונתן מקרא דפטורא דייק פטורא ומקרא דחיובא דייק חיובא ורבי יאשיה עביד איפכא דמקרא דפטורא דייק חיובא ומקרא דחיובא דייק פטורא ודוק לקמן בדברי אביי ורבא ותשכח. הילכך קמייתא דדריש פטורא מבעליו אין עמו שלם ישלם היינו כרבי יאשיה ואידך דדריש פטורא מבעליו עמו לא ישלם היינו כרבי יונתן. מפי רבי.
אביי סבר לה כרבי יאשיה. כולה פשוטה היא וקראי בעלמא דרשינן כדפירש רש"י ולא מתניאתא ואם תאמר ולאביי אליבא דרבי יאשיה דמפיק קרא דפטורא לחיובא וקרא דחיובא לפטורא אם כן מתניתין דלא כרבי יונתן דאלו תנא דמתניתין מקרא דפטורא נקיט לפטורא ומקרא דחיובא לחיובא. יש לומר לא קשיא דאמר לך אביי דתנא לא דק ונקיט קראי כפשטייהו ואורחא דתנא הוא דלא למידק בהכי כדכתיבנא בכל מקום. עד כאן.
אביי סבר לה כרבי יאשיה וכו'. מלשון הברייתות היה משמע דברייתא קמייתא אתיא למעוטי לאיתויי חיובא דבשעת שבורה מבעליו אין עמו והיינו דקאמרה אי לחיובי כשאינו כולל עמו די לי דיוקא מאם בעליו עמו דלפחות בלמד זה מהדיוק בעליו אין עמו למה בא להורות חיוב זה דשעת שבורה לבד והיינו דנקט תרווייהו ופירושו היו בעלים בשעת שאלה אינו צריך להיות בשעת שבורה היו בעלים בשעת שבורה ומתה צריך להיות בשעת שאלה דמשמע דמבעליו עמו לבדו הוה אמרינן ששום אחד מהם פירוש שאלה ושבורה אינם לחיובא ובכל אחד מהם לבדו פטור והיינו כרבי יונתן וכדפירש רש"י לעיל וברייתא בתרייתא משמע דאתיא לאורויי פטורא דהיה עמו בשעת שאלה והיינו דקאמרה כיון שיצתה שעה אחת כו' ולא פירש חיוב דשעת שבורה כלל דמשמע דמבעליו אין עמו לבד היינו אומרים דחייב בכל ענין והיינו דק אמרה בתחלתה דמדיוקא בעליו אין עמו ידעינן פטורא דבעליו עמו פירוש בשישנו מתחלה ועד סוף דלפחות נלמוד זה מהדיוק בעליו עמו למה בא לפטור אפילו בשעת שאלה לבדו והיינו נמי כרבי יונתן וכדפרשתי לעיל תרווייהו אליבא דרבי יונתן. אבל לרבי יאשיה קשה בראשונה שסיים בהו בשעת שבורה לבד שאינו מן הצורך ובשניה שלא ביאר אלא הפטור לבד דשעת שאלה והיא לא באה אלא להורות החיוב דשעת שבורה לבד והעיקר חסר מן הספר. ולפי הגירסא שהביא רש"י נראה שהם סוברים דמסתמא לא היינו מחלקים ולא היינו לומדים אלא הפחות שנוכל פירוש דבעליו עמו לא ישלם חדושא הוא ואין לדון בו אלא חדושו ולא יהיה פטור אלא לשישנו בשניהם פירוש מתחלה ועד סוף ופשטה דקרא הכי משמע עמו במלאכתו ועם הבהמה וכדרב המנונא בין אי כתיב אם בעליו ממש בין אם אתי מדיוק דבעליו אין עמו הילכך תרווייהו אתי לאשמועינן פטורא דשעת שאלה ראשונה מאם בעליו וכרבי יאשיה ושניה מבעליו וכרבי יונתן ולפי זה שבורה שנקט בראשונה לאו לחדושא אתא אלא באומר בשעת שאלה פטור שהוא העיקר ואין החיוב אלא בשבורה לבד ואם הוא דחוק קצת. אבל לרש"י דקאמר דתרווייהו אתיא כרבי יאשיה קשיא ראשונה ושניה וכדפירש רש"י ובפרט השניה שלא הזכירה חיוב השבירה שהיא החדוש והעיקר חסר מן הספר וכדפירש רש"י. שיטה.
וזה לשון הר"ן: אביי סבר לה כרבי יאשיה ומתרץ להו לקראי כרבי יאשיה בעליו אין עמו וכו'. טעמא דליתיה בתרווייהו וכו'. אם בעליו עמו וכו' טעמא דאיתיה בתרווייהו הכי גרסינן ולא גרסינן דתניא ותניא אידך אלא אביי קראי קדריש ומשמע ליה בעליו אין עמו לפטורא ואם בעליו עמו לחיובא וכרבי יאשיה. ורבא משמע ליה איפכא בעליו עמו לפטורא ובעליו אין עמו לחיובא וכרבי יונתן. ומשמע דהנך ברייתא דלעיל ועוד תניא ותניא אידך בהא פלוגתא גופיה פליגי דברייתא בתרייתא דקא דריש לפטורא אם בעליו עמו לא ישלם על כרחך כרבי יונתן אתיא וברייתא קמייתא דמשמע לכאורה דקרא דאין בעליו עמו דרשינן לפטורא כרבי יאשיה אתיא ואף על גב דאיכא למימר דברייתא קמייתא נמי בעליו אין עמו שלם ישלם לחיובא קדריש ליה אסיפא דמילתא דברייתא קאי היה עמו בשעת שבורה ומתה צריך להיות עמו בשעת שאלה וכרבי יונתן פשטה דברייתא כרבי יאשיה אתיא דקתני איני יודע שאם בעליו אין עמו שלם ישלם לומר לך היה עמו בשעת שאלה אין צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה אלמא לפטורא קא דריש ליה וכרבי יאשיה והך ברייתא אחריתי דתניא אידך כרבי יונתן ובהא קמיפלגי וזה שלא כדברי רש"י שכתב ותניא אידך היא היא אלא מר דריש מהאי משמעותא ומר דריש מהאי משמעותא. עד כאן.
כתוב בהלכות ושואל חייב במזונותיה של שאולה כל ימי שאלתה עד כאן. דסלקא דעתך אמינא דלא נקרא שואל כל הנאה שלו אלא אם כן היו הבעלים מפרנסים בהמה שלהן כל ימי שאלתה והתם הוא דליחייב בכל אונסין אבל היכא דשואל נותן לה מזונות אימא להוי דינו כדין שוכר שהרי נהנין הבעלים במזונות קמשמע לן דכל הנאה שלו מקרי ומשום הכי חייב בכל אונסין שבעולם חוץ ממתה מחמת מלאכה דפטור. ה"ר יהונתן.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה