מגלה צפונות/עקב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תוכן עניינים

פרק ז[עריכה]

פסוק י"ב[עריכה]

והיה עקב תשמעון וכו'[עריכה]

(דברים ז יב): וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ:    קשה כיון דסיים פרשה דלעיל (דברים ז, יא): "וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂתָם" הרי הזכיר מצוה חקים ומשפטים, ואם-כן היל"ל וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת המצוה והמשפטים החקים האלה, ונראה דגם כאן הזכיר שלשתם, והתחיל מבאי דסליק מיניה - דהיינו "וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים", ואמר "וּשְׁמַרְתֶּם" כנגד "הַחֻקִּים" שאין בהם טעם רק שמירה בעבור לקיים מאמרו יתברך. "וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" כנגד המצות, הרי רמז כאן משפטים וחקים ומצוה שהזכיר לעיל. עוד נראה דלא הזכיר כאן כי אם המשפטים שכלל העם יכול לשומרו, מה שאין כן בכל המצות כמו שפירש בעל מנחה בלולה ז"ל, והכוונה לדעתו "עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה" אע"פ שכלל העם אוהבים לשומרם עכ"ז שכרך הרבה מאד, (דברים ז, יג): "וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וכו'" (דברים ז, יד): "בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים" (דברים ז, טו): "וְהֵסִיר ה' מִמְּךָ כָּל חֹלִי" (דברים ז, טז): "וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים", ומכאן תבין כמה שכר יש בקיום המצות והחקים הנזכרים לעיל, שאעפ"י שקשה שמירתם לאדם ועכ"ז שומרם באהבתו ית'.


אמר דוד איני מתיירא מן המצות החמורות וכו'[עריכה]

ובילקוט (דברים ז יב): וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן. זהו שאמר הכתוב (תהלים מט ו): לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע עֲוֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי. אמר דוד: רבש"ע איני מתיירא מן המצות החמורות שבתורה מפני שהן חמורות, אבל מתיירא אני מפני הקלות, שמא עברתי עליהן מפני שהן קלות, ואתה אמרת הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, לכך נאמר וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן. אמר דוד לפני הקב"ה: רבש"ע (תהלים יט יב): גַּם עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם בְּשָׁמְרָם עֵקֶב רָב. (תהלים לא כ): מָה רַב טוּבְךָ. זהו שכרן של מצות קלות:    ע"כ. חל על המאמר הזה חובת ביאור להבין אומרו איני מתיירא מן המצות החמורות, שאדרבא על שהן חמורות תקיף יותר היצה"ר להחטיאו לאדם עליהן, גם להבין אומרו מתיירא אני על הקלות שמא עברתי, דכיון שבחמורות מניח הדבר בוודאי שלא עבר על שהן חמורות, בקלות למה הניח הדבר בשמא ולא בוודאי.

ונראה לפרש עם מה שכתב הרן ז"ל "דלמה מצינו עונש חמור בדברים קלים מבחמורים ? כגון המכנה שם רע לחבירו אין לו חלק לעולם הבא, וכן המלבין פני חבירו וכאלה רבות. אמנם כשאדם עובר דבר חמור, מחמת שמכיר בחומר הדבר שעבר מיד נותן אל לבו אל התשובה באומרו פגם גדול עשיתי, מה שאין כן בדברים קלים שכיון שחושב שלא פגם כלל, מעולם עולה על לבו לא לעשות שום תשובה ובלי להרהר בה, וכיון שמת בלי תשובה יורד לגהינם ואין לו חלק לעוה"ב" ע"כ. ונראה דלזה אמר דוד איני מתיירא מן החמורות שבתורה למה שהן חמורות, ירצה איני מתיירא, משום שכיון שהן חמורות אני עומד על משמרת לנצח את יצרי המפתני לעוברם, ואם ינצחני יצרי גם אני מתיירא מדין עולם הבא למה מפני שהן חמורות, וכיון שהן חמורות יודע אני הפגם הגדול שאני עושה והעונש החמור שיש עליהן ובזה עושה אני תשובה מיד ואין דבר שיעמוד בפני התשובה ואני זוכה לעולם הבא, אבל מתיירא אני מפני הקלות שמא עברתי עליהן, הכוונה לומר שמא עברתי מעשות תשובה מפני שהן קלות, ובהיותם קלות לא נתתי לבי לעשות תשובה עליהם בחושבי שלא חטאתי, ונמצא מת בלא תשובה ומאבד עולם הבא, ואתה אמרת הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, ואע"פ שהם דברי חכמים ואינו מקרא, אמר אתה אמרת - ללמדך שדברי חכמים הם כאילו כתוב בתורה, וכדברי רז"ל מג' קראי למדנו זה, ר"ל משלשת חכמים הרי קרא לחכמים קראי וכו', וכיון שאמר הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, היה ראוי לעשות תשובה דקלה כבחמורה, אמר דוד רבש"ע "גַּם עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם", גם על הקלות כי ידעתי כי בשומרם יש "עֵקֶב רָב" "מָה רַב טוּבְךָ וכו'", בשכר החמורות וכיון שכן היו הקלות בעיני כחמורות, והייתי נזהר מלעבור עליהן ואם עברתי עשיתי תשובה מיד, ומה שאמר תחילה שאמר דוד אבל אני מתיירא מן הקלות מדבר על כל אדם כנודע, שדברי דוד הם על הדורות, אעפ"י שמדבר על עצמו כאחז"ל בילקוט תהלים. ואומרו "גַּם עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם" מדבר על עצמו.


והיה עקב תשמעון וכו'[עריכה]

(דברים ז יב): וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן וכו':    הכוונה שכר השמיעה נחשב כאילו "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם", ובחיבור אחר פרשתי פנים הרבה בפסוק זה. עוד נראה לפרש באומרו "וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" חסר, "אתם" כתיב - בהקדים הקדמה שכתבתי באורך בחיבור אחר פ' בחקתי והיא ארוכה מאד, וכוללות ההקדמה: שאדם חסר ממלאכי השרת הכנפים, ועל ידי קיום המצות נעשה בעל כנפים והיא מצות ציצית, דכתיב "עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם" וגם נעשה כמלאכים יודעים עתידות שהחכם רואה את הנולד, וכן כל מה שחסר מן האדם מהדומם והצומח ובעל חי בלתי מדבר, שחסר מהדומם הבריאות והחוזק שיש בו, ומהצומח הסגולות הנמצאים בעשבים יש עשב ממית ועשב מחייה, ומבעלי חיים הכח, הכל משיג האדם על ידי עסק התורה והמצות, עי"ש בארוכה כיצד. וזהו הרומז כאן "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן וכו' וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם", כלומר ע"י ש"וּשְׁמַרְתֶּם" המצות "וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם", ירצה: אתם מתקנים עצמכם מהשלמיות הנמצאים במלאכים ובשאר הבריאה.

אך יש לדקדק שנכנס בלשון רבים "עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן וכו' וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם", ובענין השכר נקט לשון יחיד "וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ וכו' וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ", ונראה שבא לרמוז בזה, כשאדם עושה מצוה יתחבר לאחרים בעשייתם כדי שיזכו גם הם ונמצא הוא זוכה ומזכה לאחרים, ולזה-אמר "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם" לשון רבים, אך בענין השכר כיון שהשכר הוא כפי הפניה שבאדם בשעת עשיית המצות, שנמצא שהרבה שעשו מצוה א' יש שכר הרבה לזה מחבירו, והוא כפי הפניה שהיה לו בעשייתה, לכן נקט בשכר לשון יחיד "וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ", כלומר "וַאֲהֵבְךָ" לזה "וּבֵרַכְךָ" לזה "וְהִרְבֶּךָ" לזה, לכל אחד שכר נפרד, וק"ל.


פסוק י"ג[עריכה]

ואהבך וברכך והרבך וכו'[עריכה]

(דברים ז יג): וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ:    יש להבין דיוק, כיון דקאמר "וּבֵרַכְךָ וְכו' וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ" ממילא משמע הריבוי ומהו "וְהִרְבֶּךָ", על כן נראה לפרש ד-וְהִרְבֶּךָ רוצה-לומר והרבה גופך וקומתך שתהיה בעל קומה ובעל כח, ועל-ידי כך "וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ" שעל-ידי שיתרבה גופך וכחך תוכל להזדווכ עם אשתך שאין פרי בטנה של אשה מתברך אלא מתוך פרי בטנו של איש, שעל ידי שמזדווג עמה יצא הולד מלובן ומזורז כארז"ל, ונמצא שע"י שהרבך ברך פרי בטנך, גם בהיותך בעל כח וקומה תוכל לעבוד את האדמה ועי"ז וברך פרי אדמתך דגנך תירשך ויצהרך, גם שגר אלפיך ועשתרות צאנך יתרבה על האדמה אשר נשבע לאבתיך, על ידי שתזרע את האדמה בכח שהקב"ה נותן לך ויוציא האדמה כר נרחב לרעות בהמתך באופן שמסבת שוהרבך בכח ובקומה ימשך לך כל הנזכר בפסוק.


במדרש: למה הוא מקיש פרי הבטן לפרי אדמה וכו'[עריכה]

במדרש (דברים ז יג): וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ. למה הוא מקיש פרי הבטן לפרי אדמה, אמר הקב"ה מה פרי אדמתך סיגים אף פרי בטנך סיגים, דבר-אחר מה פרי אדמתך אין בהם חטא ועון אף פרי בטנך אין בהם חטא ועון, דבר-אחר מה פרי אדמתך צריכים עישור אף פרי בטנך צריכים עישור, ואי זו - זו מילה. אמר רבי יהודה בר סימון: למה הקיש פרי הבטן לפרי אדמה, שיהיו פרי אדמתך מכפרים על פרי בטנך, מנין שכן? כתיב (דברים לב מג): וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ:    עכ"ל. הנה במאמר זה נתחבטו הראשונים ז"ל, דאיך לומר המילה מהיקש כיון דפסוק מלא הוא (ויקרא יב, ג): "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ". עוד מקשין באומרו מה פרי אדמתך אין בהם חטא ועון אף פרי בטנך אין בהם חטא ועון, דמשמע דמברכם שיהיו צדיקים בלי חטא ועון והוא דבר התלוי בבחירה ולא בברכה, והם ז"ל האריכו למעניתם, ואני ההדיוט הארכתי על זה בחיבור אחר בפנים מפנים שונים, הן עתה האיש השם את עיני להבין קושטי דברי אמת, וכוונת המאמר דהנה הרגיש דלמה הקיש פרי הבטן לפרי אדמה, כלומר הקיש בעל חי עם צומח ולא הקיש בעל חי עם בעל חי, על דרך דכתיב (דברים כח, יא): "וְהוֹתִרְךָ ה' לְטוֹבָה בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ" דגנך תירושך ויצהרך, דסמך בעל חי עם בעל חי וצומח עם צומח, גם כאן היל"ל וברך פרי בטנך ושגר אלפיך ודגנך ותירשך, אלא שינה להקיש פרי בטן לפרי אדמה, מה פרי אדמתך אין בהם עון שאשר חטא אף פרי בטנך אין עון אשר חטא דכיון ששומע את המשפטים ושומר ועושה אותם, אין בהם עון אשר חטא כפרי אדמה שאין בו עון אשר חטא. גם כשתשמע את המשפטים ושמרתם ועשיתם אותם, אתה דומה לפרי אדמה, דמה פרי אדמה צריכים עישור אף פרי בטנך צריכים עישור, ואיזו זו מילה, שבהיותך צדיק אתה מקיים מצות המילה ואין אתה מבטלה ואתה דומה לפרי אדמה דצריכה עישור, ולכך הקיש פרי הבטן לפרי אדמה, שבהיותך שומרי המצות אתה דומה לפרי אדמה, ולכך שינה כאן להקיש פרי הבטן לפרי אדמה, ודוק שהוא יודר. עוד יש לפרש כשתשמעון המשפטים ושמרתם ועשיתם אותם אתם יושבים בארץ, ובזהמה פרי אדמתך אין בהם חטא ועון אף פרי בטנך אין בהם חטא ועון משום שתמיד של בקר מכפר על עבירות של לילה.

עוד יש לפרש, לישראל מקבלי התורה אינן נענשים בבית דין של מטה עד י"ג ולמעלה עד כ', לא כן לאומות העולם, לזה אמר כשתשמעון המשפטים לא יהיה בפרי בטנך לא חטא ועון כפרי אדמה, כלומר שעד כ' לא יחשב לו עון וחטא, ובזה יבא על נכון ברוך תהיה מפי כל העמים, ביודעם מעלתך מהם, שלהם יחשב החטא מקטנותם מה שאין כן לך ומה גם שגם לך עד שלשה לא יחשב לך עון כנודע.


פסוק י"ד[עריכה]

ברוך תהיה מכל העמים וכו'[עריכה]

(דברים ז יד): בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ. (דברים ז טו): וְהֵסִיר ה' מִמְּךָ כָּל חֹלִי וְכָל מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ לֹא יְשִׂימָם בָּךְ וּנְתָנָם בְּכָל שׂנְאֶיךָ:    נראה לפרש שנזכר בפסוק ברכות שיברכו העמים לישראל, ויובן במדרש בסדר זה, "לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה - אמר רב חנן בן לוי אמר הקב"ה לא תהא תפלתך עקרה", עוד ידוע דישראל היו מקריבים בחג ע' פרים על ע' אומות, ושיעור הכתוב "בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים" כלומר מפי כל העמים, והברכה שיברכו לך היא שלא יהיה בך עקר, כלומר שלא יהיה תפלתך עקורה לפני המקום אלא שיעשה תפילתך פירות, והוא מטעם שכשמגיע לך טובה מגיע גם להם משום שהולך להם מתמצית של ישראל ובערך ריבוי השפע לישראל כך הוא שיעור התמצית רב, גם יברכוך שלא תהיה עקור מבהמות משום שמגיע להם מהטובה מע' פרים שמקריבים בעדם, וכיון שרואים שבעבורכם הם חיים, יתפללו על בריאותך ויאמרו לך "וְהֵסִיר ה' מִמְּךָ כָּל חֹלִי וְכָל מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ לֹא יְשִׂימָם בָּךְ וּנְתָנָם בְּכָל שׂנְאֶיךָ" ויהיו עונין אמן בעל כרחם, וכיון שהם שונאיך נמצא שמן השפה ולחוץ מברכים ולבם לא נכון עמהם, כי בלבם השנאה שמורה ונמצא שמברכים אתכם ומקללים להם, וכיון שכן (דברים ז, טז): "וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים" כי תחול על עצמם קללתם, ובזה יכול תוכל להם, והוא על דרך אחז"ל במסכת ע"ז (דף ס"ה ע"א) דאמר ליה בר שישך לרבא עינא דבעי למיחזי לכו בישותא תיפקע, א"ל רבא אמן פקע עיניה דבר שישך.

(א"ה ס"ט ובכה"כ והסיר ה' ממך וכו' וכל מדוי וכו', יש לדעת מאי כל וכל. ומאי תיבת מדוי. אמנם יובן עמ"ש רבינו הגדול האר"י ז"ל והביא דבריו הרב אהלי יהודה אמארו ז"ל סו"פ ויחי בכה"כ הנה בנך יוסף וכו' וישב על המטה, עמ"ש רז"ל דחיוב מצות לבקר את החולה, הני-מילי דאם הוא בן גילו כשנכנס לבקר לאביו נטל אחד מס' מהחולי, וזהו שאמרו ליעקב הנ'ה, והכוונה דהס' חלקים שיש בך מהחולי, בנך יוסף בא וכו', דהוא בן גילך ועי"ז וישב על המטה דהוא גימטריא טן דנטל ממנו החלק א' מס', אלו תמצית דבריו ז"ל. וידוע מחלוקת כל אם הוא כל דהוא, או אם הוא כפשטיה דבעינן כולו, ומעתה ז"ש והסיר ה' ממך כל חולי, וכי היכי דלא תיסק אדעתיך לומר דכל הוא - כל דהוא והוא אחד מס' ואם-כן מאי ריבוייא, דבכהאי-גוונא חזינא בבן גילו דנוטל כל דהוא מס', לזה חזר לומר וכל מדוי דהוא גימטריא ס', והכוונה דהקב"ה כביכול מרוב חסדיו תפס לתיבת כל כפשטיה דבעינן כולו, וא"כ הברכה א' היא כל חלקי החולי, והיינו רבותיה, ודוק).

אך ראוי לחקור מה צורך ומה תועלת מגיע לישראל מברכתה של העמים, והנראה בזה שבהיות שיעקב אבינו ע"ה ועשו חלקו העולמות, יעקב לקח עולם הבא ועשו עולם הזה, נמצא שאין ליעקב חלק בעולם הזה כלל כשם שאין לעשו בעולם הבא, לכן כדי שיהיה צד חלק בעולם הזה צריך שיבא להם במתנה מאומות העולם, על דרך שאיתא בספר הזוהר: כשהחזיר התורה על אומות העולם הלך לעשו ולא קיבלה, וכדי שיקבלוהו ישראל נתן להם מברכתו שהוא החרב, כדי שיוכלו בית דין להרוג וישמעאל נתן רשות בענין פריה ורביה שהוא מברכתו (בראשית טז, יב): "וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם" עיין-שם באורך. גם בנידון זה "בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים" שהעולם הזה שלהם ואין לך חלק בו, ובהיותם מברכים אתכם היא מתנה שנותנים לכם מחלקם, ועל-ידי כך "לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ. וְהֵסִיר ה' מִמְּךָ כָּל חֹלִי". או כלך בדרך זה: אמר "וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי-אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" ואם-תאמר כיון שהעולם הזה חלק מן האומות ואין לי חלק בו, איך יתכן זה, ולהשיב לזה-אמר "בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים" וכיון שהם מברכים אותך, נמצא נותנין לך צד חלק בחלקם, ונכון.

ובזה יובן מאמר במדרש סדר זה, "דבר-אחר (דברים ז יב): וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ. מהו וְשָׁמַר, אמר רב שמואל בר נחמן כל מה שישראל אוכלים בעולם הזה מכח ברכות שברכם בלעם הרשע, אבל ברכות שברכו אותם האבות משומרים הן לעתיד לבא, שנאמר וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ" עכ"ל. דקשה וכי לא היו מספיקות ברכות של אבות לאכול בעולם הזה ובעולם הבא עד שהוצרכו ברכות בלעם לאכול בעולם הזה, ומה גם שברכות [מ]א' מהאבות היה מספיק לאכול בעוה"ז ושל שאר האבות יהיו שמורות לעתיד לבא, ועוד למה עשה אלהים זאת שיאכלו ישראל מברכות של בלעם הרשע שהוא מאומות העולם. אמנם הוא אשר דברנו, שאין לישראל חלק בעולם הזה כלל, כי הוא חלק האומות, וכיון שכן מן הדין שלא יהיה לישראל בזה העולם צד מנוחה כלל, ולא דבר ממנו, ובזה לא היה יכולים לעשות התורה ומצות לקנות עולם הבא, שהעולם הזה [נמשל] לפרוזדור שיתקן בו האדם כדי ליכנס לטרקלין, לכן גלגל הקב"ה שיברכם בלעם שהוא נתינת רשות ודרך מתנה שיהיה להם צד חלק ברשותם, כדי שיהיה להם שעת הכושר לקיים תורה ומצות ובפרט שהוא נביא שבהם שכולל את כולם, וכאילו הרשות היא מפי כולם, ולכן הניח ברכות האבות לעתיד לעולם הבא שיתקיימו, כי אז שליטת ישראל בכל העולם וגדולת אומות העולם נופלת, כי כבר נגמר ואינן יכולים אומות העולם לעתיד לבא לבא לחלקו של יעקב על מה שהיה לנו קצת חלק בחלק שלהם, משום שהיה מתנה שנתנו לנו הם מעצמם, אבל אנו אין רצוננו לתת להם.

עוד נראה בטעם למה עשה אלהים שיאכלו ישראל מברכות של בלעם וברכות האבות שמורין לעתיד - דכתיב "וְשָׁמַר", משום שברכות של בלעם נהפכו מקללות, לכן עשה אלהים שיהיה מאכלנו משם, כדי שיעמוד האדם ביראה לשמור מצותיו חקתיו ותורותיו באומרו אם אני עובר על המצות יחזרו ברכותיו לעיקרם שהיו קללות, והוא פתיחת פתח שלא יעברו על המצות, מה שאין כן אם היינו אוכלים מברכות של אבות שעיקרם ושורשם ברכות, יהיו בטוחים שאעפ"י שיעברו על המצות לא יגיע להם מהרע, ועל כל פנים הקב"ה ממלא רצונם שיתקיימו בבניהם ואעפ"י שיהיו בלתי הגונים ויהיו ישראל בטוחים בזה, על דרך אחות לנו בבית המלך. לכן שמרם לעתיד שאז לא שייך חלוקה זאת, כי אז יתבטל יצה"ר מן העולם, שנאמר (יחזקאל לו, כו): "וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם"

אך יש להקשות ממאמר זה, למרז"ל שברכותיו של בלעם (סנהדרין קה, ב) "(אמר רבי אבא:) כולם חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות שלא חזרו" ואם כן איך קאמר הכא שמברכותיו של בלעם ישראל אוכלים בעוה"ז, שהרי חזרו לקללות ומה נשאר לאכול. ונראה בשני פנים אחר שנדקדק, ישראל אוכלים בעולם הזה מכח ברכות שברכם בלעם, דהיל"ל אוכלים מברכותיו של בלעם, מאי מכח ברכות שבירכם, אלא הכוונה אין-הכי-נמי שחזרו לקללות אמנם עכ"ז נשארו כח הברכות, אעפ"י שהברכות נהפכו אבל אותו כח שנתפשט מהן אנו אוכלים עד לעתיד לבא, דמיהו נשאר הרשימו שלהן. אופן השני שבלעם הלביש הקללות בלשון ברכות, כיצד אמר (במדבר כד, ו): "כַּאֲרָזִים" שהדיבור משמע ברכה שיהיו גבוהים ותקפים כארזים ובכוונתו היה שיהיו כארזים מה ארז אין גזעו מחליף, והקב"ה אמר "עֲלֵי מָיִם" שארז על מים גזעו מחליף, וכן בכלם כנודע מרז"ל. והנה כל ברכותיו שחזרו לקללה הן ברכותיו דייקא, שהוא מה שהוציא מפיו שהיה נראה ברכה כמו שאמר כארזים כמדובר, שהדיבור משמע ברכה לשומעיהם, ובקרבו ישים ארבו, שכוונתו לומא שיהיו כארזים שאין גזעו מחליף, ברכותיו דווקא חזרו לקללות כאשר היה עם לבבו, אבל מה שאנו אוכלים בעולם הזה הם הברכות שבאו מהקב"ה שנולדו מכח ברכות שבירכם בלעם, שבלעם אמר כארזים ונולד מזה שברך הקב"ה ואמר "עֲלֵי מָיִם", וכן בכלם, ומדוייק באומרו מכח ברכות שבירכם בלעם ולא אמר מברכות שבירכם, משום שהברכות שלו, דהיינו מה שהיה נראה ברכות כבר חזר הכל לקללות ונמצא שמה שברכנו הקב"ה מכח מה שנמשך מברכותיו של בלעם אנו אוכלים בעוה"ז. עוד יש לפרש כיון שאויב כבלעם ברכנו, יש לנו פתחון פה לפני המקום לומר אעפ"י שאין אנו ראויים, שים עיני השגחתך עלינו מקל-וחומר האויב שברכנו, אתה אבינו תאהב ברכנו מעין מאמר רז"ל במדרש איכה שעמדה רחל לפני הקב"ה ואמרה אני לא קנאתי באחותי ואתה מקנא בע"ז שאין בה ממש, עיין-שם באורך. הכלל העולה מסיבת רחל אנו נגאלים גם מכח ברכות בלעם אנו אוכלים שבשבילו שברכה אנו אוכלים בבואנו לפני המקום בטענת האויב ברכנו כמדובר, וכדברי רז"ל ברכנו בלעם והוכיחנו משה, שאם יברכם משה יאמרו אוהב ברכם.


פסוק ט"ז[עריכה]

ואכלת את כל העמים וכו'[עריכה]

(דברים ז טז): וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עֲלֵיהֶם וְלֹא תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי מוֹקֵשׁ הוּא לָךְ. (דברים ז יז): כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם. (דברים ז יח): לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם. (דברים ז יט): הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וְהָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה אֲשֶׁר הוֹצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ כֵּן יַעֲשֶׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְכָל הָעַמִּים אֲשֶׁר אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶם. (דברים ז כ): וְגַם אֶת הַצִּרְעָה יְשַׁלַּח ה' אֱלֹהֶיךָ בָּם עַד אֲבֹד הַנִּשְׁאָרִים וְהַנִּסְתָּרִים מִפָּנֶיךָ:    יש להסתפק דכיון דקאמר "וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים" דמשמע כליון חרוץ, מה צורך לומר "לֹא תָחוֹס עֵינְךָ". ספק ב'. מה שייכות יש "וְלֹא תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם" עם "לֹא תָחוֹס עֵינְךָ" דקאמר. ספק ג'. אומרו "כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם", שהרי ראו כמה אומות רבים ועצומים הפיל הקב"ה לפניהם לא בחיל ולא בכח כי-אם ברוחו. ספק ד'. להבין אומרו "זָכֹר תִּזְכֹּר" מהו הכפל. ספק ה'. למה הביא ממה שעשה בפרעה ובמצרים ולא הזכיר ממלחמות אחרות שהיו. ספק וי"ו. אומרו "וְגַם אֶת הַצִּרְעָה יְשַׁלַּח ה'" דמאחר שהזכיר הגדולות ממה שעשה במצרים "" מה נחשב ענין הצרעה שהיה מסמא את עיניהם.

אמנם לבא בהיתר אלה הספקות, נקדים הקדמה והיא שכשם שיש ראיה מצד הגבורה שממית בה, על-דרך נתן עיניו בו ועשהו גל של עצמות, וגם יש ראיה בעין החמלה והחנינה, שאותה ראיה גורם שתחול על האדם ברכה והצלחה, ולכן המברך לחבירו צריך לראותו, ויצחק אבינו ע"ה כיון שכהו עיניו לא יכול לראות, הוצרך למשמש ביעקב כדכתיב (בראשית כז, כא): "גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי". גם יש ראיה רעה מצד הטומאה, כגון בלעם שהיה ממית בראייתו וענין העין הרע, דזה לעומת זה עשה אלקים. הנה כבר פרשתי בפרשת בלק שהמצריים כיון שראו שלא היו יכולים לכלות את ישראל גמרו לכלותם בעין הרע, והקב"ה עשה בנס שלא ישלוט העין הרע בהם, וזהו (שמות א, יב): "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ" "יְעַנּוּ" מלשון (שמואל א יח, ט): "וַיְהִי שָׁאוּל עוֹיֵן אֶת דָּוִד" שנתכוון להמיתו בעין הרע כדברי רש"י ז"ל וכו', אדרבא היה להפך ש"כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" היו כקוצים בעיניהם כאמרם חז"ל, באומרם איך יתכן שנשתנה הטבע בהם שאין העין הרע שולט בהם. וזהו דשלח בלק לבלעם (במדבר כה, ה): "הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ" כלומר אין שולט עליהם עין הארץ - היינו עין הרע, וראיה ש"הוּא ישֵׁב מִמֻּלִי", כי המתיירא מעין הרע מכסה ומסתתר עצמו מן העין.

(א"ה ס"ט אשר בזה אפשר דזהו כוונת הכתוב בפרשת ויחי (בראשית מח, ט): "קָחֶם נָא וַאֲבָרֲכֵם" (בראשית מח, י): "וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם" ע"כ. והכוונה על האמור דכדי שיחול הברכה צריך לראותו, ולזה בשעה שאמר "קָחֶם נָא וַאֲבָרֲכֵם" אמר "וְעֵינֵי וכו'" "וַיַּגֵּשׁ וכו'", דכיון שכהו עיניו ולא יוכל לראותו, משום-הכי וַיַּגֵּשׁ אֹתָם למשמש בהם, ועל-ידי-זה תחול עליהם הברכה, וזה עצמו רמז הכתוב (משלי כב, ט): "טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ" ודרשו רז"ל הוא יברך והכוונה כיון שצריך לראותו בשעה שמברכו ליכא שום נזק מהראיה כיון שהוא טוב עין ועל-ידי-זה הברכה מתקיימת, וזהו הוא יברך, דוודאי הברכה עושה פירות מצד עין החמלה והחנינה וכאמור).

ובזה נבא לענין, אמר "וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" וכיצד אתה מכלה אותם, ש"לֹא תָחוֹס עֵינְךָ" עליו, אל תראה אותם בעין החמלה והחנינה, כי אם ראיה מצד הגבורה ובראייתך ישלוט בהם המהומה ויכלו מאליהם על דרך נתן עיניו בו ועשהו גל של עצמות כמדובר. וכיון שאתה רואה, שבראייה בלבד אתה מכלה אותם, זהו מביאך ש"לֹא תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי מוֹקֵשׁ הוּא לָךְ", באומרך כיון שבראייתי יש בי כח להמית ולכלות איך אעבוד ע"ז שעינים להם ולא יראו והותר ספק א' ב'. "כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי" כלומר הם רבים וגדולים ממני בדבר זה שיש בהם כח העין הרע ובמקום שאני נותן עיני בהם לכלותם הם יתנו עיניהם בי לכלותני כי רבים הם ממני בענין העין, ואם כן איכה אוכל להורישם בתתי עיני בהם. ולהשיב לזה אמר "לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם" שעשה שלא ישלוט עיניהם בכם, ואדרבא הייתם אתם להם כקוצים בעיניהם וכיון שבענין הראיה אינו מעשה, שהמעשה נרשם בזכירה, אלא היה נס נסתר שעשה שלא ישלוט בהם עין הרע של מצריים, לזה הוצרך לכפול ולומר "זָכֹר תִּזְכֹּר" כלומר תן דעתך בישוב להביא בזכרונך הנס הזה, כי לשאר דברים שעשיתי לך איני צריך לומר זָכֹר תִּזְכֹּר שתטריח להביא הדבר בזכרונך משום ש"הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וְהָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים וכו'" כל זה ראו עיניך ונרשם בשכלך, מה שאין כן בענין עין הרע אינו-כן, "כֵּן יַעֲשֶׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְכָל הָעַמִּים" שלא ישלוט עיניהם בכם כאשר עשה במצרים כמדובר, ובזה אתה מכלה אותם בנתינך עיניך בהם, על דרך נתן עיניו בו וכו', וכדי שתהיה יותר מובטח שלא ישלוט בך עיני העמים "וְגַם אֶת הַצִּרְעָה יְשַׁלַּח ה' אֱלֹהֶיךָ בָּם" והצרעה היה מסמא את עיניהם כאמרם חז"ל, וכיון שעינים להם ולא יראו אינו יכולים להטיל בך עין הרע. וזהו שאמרו חז"ל (דברים ז, טו): "וְהֵסִיר ה' מִמְּךָ כָּל חֹלִי" זה עין הרע, כלומר יעשה שלא ישלוט בך עין הרע, שאעפ"י שעין הרע מכלה את הכל, וכדברי רז"ל צ"ט מתים מעין הרע ואחד בדרך ארץ, אף-על-פי-כן לא ישלוט בך, ותדע כמה קשה עין הרע שאמרו חז"ל שלוחות ראשונות נשתברו בעבור עין הרע. ונראה דזהו כוונת פסוק לקמן בסדר זה, (דברים ט, יז): "וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם" דקשה מאי "לְעֵינֵיכֶם", אלא הכוונה הטעם שאשליכם מעל ידי ואשברם, היה לְעֵינֵיכֶם בשביל עֵינֵיכֶם ששלט בהם כמדובר, והותר ספק ג' ד' ה' ו'.


פסוק י"ז[עריכה]

וחרה אף ה' בכם וכו'[עריכה]

(דברים יא יז): וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וכו' וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה וכו', וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה וכו' וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם:    קשה מה שייכות יש איבודם מן הארץ עם התפילין, ונראה בדברי רז"ל שיצאו בגלות על עזיבת התורה, כדכתיב (ירמיהו ט, יא): "עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ וכו' עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי" וכי זה תיקונם לחזור שיעסקו בתורה בגלותם, וזה אי-אפשר כדברי רז"ל מסכת (חגיגה ה, ב) "כיון שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה", ואם-כן יתיאשו ישראל בגלותם באומרם אבדה תקוותינו, לזה סמך תפילין לאיבודם מן הארץ, לומר שבקיום מצות תפילין נחשב כאילו מקיימים כל התורה כדברי רז"ל הביאו הילקוט תהלים "כל המניח תפילין כאילו מקיים כל התורה" ונמצא על-ידי התפילין עושין תיקון על עזיבת התורה, עוד-יש-לפרש "וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה" וכדי שלא יוכל האויב לשלוט עליך לכלותך (דברים יא, יח): "וּקְשַׁרְתֶּם". (דברים יא, יח): "וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם" ובתפילין יפול מוראך עליהם כדכתיב (דברים כח, י): "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" ובזה לא יוכלו לכלותך.


פסוק כ"א[עריכה]

לא תערוץ מפניהם וכו'[עריכה]

(דברים ז כא): לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא:    בחיבור אחר פרשתי "לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם" משום "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ" דייקא, כדברי רז"ל בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, מלמד שבתוך כל א' ואחד שכינה שריא, וכיון שה' בקרבך, מי יוכל לשלוט עליך, ואם-תאמר כמה שכינתא איכא, כיון שיושב בקרב כל אחד ואחד, ולהשיב לזה אמר "אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא", קל-וחומר מהשמש שהוא גדול ומתפשט בכל מקום, כמו שהשיב החכם (רבן גמליאל) למין (סנהדרין לט, א) דשאל כיון דכל בי עשרה שכינתא שרייא, כמה שכינתא איכא, והשיבו עם השמש שהוא אחד ממשמשיו ושורה בכל מקום כאמרם חז"ל. אמנם נראה עוד לפרש שהכוונה אעפ"י שתראה לעמים אשר פני להבים פניהם "לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ וכו'".


פסןק כ"ה[עריכה]

פסילי אלהיהם תשרפון וכו'[עריכה]

(דברים ז כה): פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָךְ פֶּן תִּוָּקֵשׁ בּוֹ כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא:    יש לדקדק דהיל"ל פסיליהם תשרפון באש, כמו שאמר במקום אחר (דברים ז, ה): "וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ" משום שהפסילים הם האלילים, ואומרו "פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם" משמע שני דברים, ורז"ל במסכת (עבודה זרה נב, א) "פסלו לאלוה לא תחמוד פסלו מאלוה ולקחת לך" פירוש: פסלו לאלוה: תיקנו לאלוה כמו (ישעיהו מ, יט): "הַפֶּסֶל נָסַךְ חָרָשׁ", פסלו מאלוה פירוש: פסלו לשון פסולת שביטלו מע"ז, ועל-זה שבטלוה עובדיה מותרת, לזה אמר "וְלָקַחְתָּ לָךְ" ועוד לאלוה מילין. עוד יש לדקדק אומרו " לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם" מאי עֲלֵיהֶם, ודברי רז"ל ידועים במסכת ע"ז ובחיבור אחר פרשתי על-זה. אמנם נראה עוד לפרש דקאמר "פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ" לרמוז על שריפת שניהם, שריפת אלהיהם ושריפת פסיליהם הם האומנים שפסלם ותקנם לאלוה, "לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם" כלומר שאם האומנים יתנו כסף וזהב עליהם לעוזבם שלא תשרפם לא תאבה ולא תשמע, שאם לקחת לך כסף וזהב להצילם, "פֶּן תִּוָּקֵשׁ בּוֹ" משום "כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא", לכן תשרף לע"ז עם פסלו, דהיינו החרש שעשה אותה.

עוד-יש-לפרש אומרו "עֲלֵיהֶם" כלומר לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב שבע"ז משום שעליהם, הקב"ה וְלָקַחְתָּ לָךְ מידו, שלו הכסף והזהב, לכן "לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב" של ע"ז "פֶּן תִּוָּקֵשׁ בּוֹ וכו'". עוד יש לפרשו על-דרך שדרשו רז"ל על-פסוק (דברים כב, ז): "שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ" כל המקיים מצוה זאת יזכה לבנים, וזהו בנים תקח לך, ועל דרך זה אמר כאן "לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם" ותזכה בעבור זה ש-"וְלָקַחְתָּ לָךְ" כסף וזהב ממקום אחר, ובזה מתיישב דלא קאמר לא תחמוד, ותקח כסף וזהב עליהם.

פרק ח[עריכה]

פסוק א'[עריכה]

כל המצוה אשר אנכי וכו'[עריכה]

(דברים ח א): כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם:    יש לדקדק מאי "כָּל הַמִּצְוָה" דהיל"ל כל המצות. עוד לדקדק שנכנס בלשון יחיד "אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ" ויוצא בלשון רבים "לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם". עוד להבין אומרו "תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת". ובחיבור אחר פרשתי על אומרו "כָּל הַמִּצְוָה".

אמנם לבא לענין נקדים מ"ש החסיד בעל לוחות הברית ז"ל "שכל ישראל חייבים בקיום התרי"ג מצות, ואיך ייתכן זה מאחר שיש יבום וחליצה וגט וכדומה שאינן מצות מוטלות על כל אדם לעשותם כי אם למי שאירע לו, וכיון שכן איך יתכן שכל א' מישראל יקיים כל תרי"ג מצות, אלא כוונת הענין כשאירע לאחד מישראל חליצה או יבום וכדומה כל אותם נשמות שהם משורש נשמתו יוצאים ומתלבשים עמו בשעת עשיית המצוה, ונמצא שהם ג"כ מקיימים אותה ועל דרך זה כל אחד מישראל מקיים כל המצות כלם" ע"כ כוללות דבריו.

ובזה מתיישב אומרו "כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ" בלשון יחיד, כלומר כל המצוה שיהיה נוגע ליחיד, כגון מי שחולץ או מיבם, וזהו "מְצַוְּךָ הַיּוֹם" כמדבר אל היחיד, "תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת" מלשון (בראשית לז, יא): "וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר", כלומר אתם רבים שאין בכם מצוה זו תמתינו לעשות אותה, דהיינו כשיארע לא' המצוה שנשמותיכם מתלבשות בו באותה שעה לקיים אותה, ויהיה זאת בכוונתכם תמיד לומר מתי יהיה המצוה באחר כדי לקיים גם אנו אותה על דרך שפרשנו, וכל זה "לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם" כי המצות כנגד אבריו וגידיו של אדם, וכל מצוה נותן חיות לאותו אבר, ונמצא שחיים כל אבריו, וזהו "לְמַעַן תִּחְיוּן".

עוד נראה, נכנס בלשון יחיד ויוצא בלשון רבים, לרמוז שיחיד ההולך לעשות מצוה ישתתף אחרים עמו בעשייתה כדי שיזכו עמו, ושיעור הכתוב "כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ" מצוה לכל יחיד ויחיד לעשותה "תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת" אותה כדפרשית, שיתחבר אחרים עמו "לְמַעַן תִּחְיוּן" חיי הנפש לעולם הבא "וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם" בעולם הזה.

עוד יש לפרש אמר לשון יחיד "כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" ויוצא בלשון רבים, לרמוז שיחיד שעושה מצוה מכריע לו ואת כל העולם לכף זכות וכאילו הם גם כן שמרו אותה.

עוד יש לפרש, בא לרמוז דצדיק יסוד עולם ובשביל יחיד המקיים המצות העולם עומד.

עוד אפשר לרמוז שלפעמים כמצוה אחת שמקיים האדם קונה עולמו, כגון קיים מצות תשובה ומת מיד כר' אלעזר בן דורדיא שעשה תשובה ומת ויצאת בת קול ואמר אשריך ר' אלעזר בן דורדיא שאתה מזומן לעוה"ב כדאמרינן במסכת ע"ז, הרי שבמצוה א' קנה עולמו. או יהיה על דרך אמרם חז"ל אפילו קיים חק אחד. גם יש לפרש באומרו "כָּל הַמִּצְוָה" שיהיה המצוה נעשית כולה בשלימותה, כיצד שיקיים אותה בכוונתה שאעפ"י שכוונות אינן מעכבות עכ"ז לקיים אותם בכוונתם הוא הטוב והישר.

עוד נראה לפרש באומרו "תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם" בדרך זה, והוא שהעושה מצוה כגון שופר סוכה לולב מצה, כיו ןשקיים רותה בזמנה, יש לו שכר המצוה שקיים, אבל מי שאין לו יכולת משום חסרון כיס ובכל ימות השנה חשוב לומר מי יתן לי יכולת לקיימה, כל עת שחושב אותה מחשבה מצרפה הקב"ה למעשה, ויש שכר הרבה מאד כאילו קיימה כמה פעמים, מה שאין כן מי שיש לו יכולת ממון לקיימה שכיון שקיימה שוב אינו חושב בה, כמו שפירשו (מאמר מז"ל) על מאמר רז"ל שהראה הקב"ה למשה אוצר טוב ושאל משה זה למי, א"ל הקב"ה למי שאין לו. שאין הכוונה למי שאין לו זכות אלא למי שאין לו ממון לקיים המצות וחושב ומתאוה כל יום לקיימה ונחשב לו בכל פעם שחושב למעשה, ויש לו שכר הרבה, עיין הענין באורך בספר בית אהרן לכמה"ר אהרן צורוז'ון ז"ל וזהו הרומז כאן "כָּל הַמִּצְוָה תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת" כלומר תמיד יהיה מגמת פניכם להמתין להן, מתי יבאו לידי לקיים אותם, שע"י כך נחשב לכם בכל עת כאילו אתם מקיימים אותם בפועל, דמחשבה טובה נחשב למעשה והשכר מתרבה וזהו "לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם", כלומר "וּרְבִיתֶם" בשכר כמדובר.


פסוק ב'[עריכה]

וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלהיך וכו'[עריכה]

(דברים ח ב): וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו אִם לֹא:    הכוונה כיון שאמר "כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת" אפשר יאמר האדם: בשלמא מי שיש יכולת בידו לקיים ניחא, אבל מי שטרוד במזונותיו ואין לו פנאי יפטור עצמו, לזה-אמר "וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר", שהיה מדבר חרב ושמם לא מקום זרע, ועכ"ז הזמין לך כל תענוגי עלמא, כדי שתעסוק בתורה ובמצות, וזה שעשה במדבר להזמין לך פרנסה בלי טורח, הוא "לְמַעַן עַנֹּתְךָ" בדורות הבאים להביאך לידי עוני, "לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו" בעניות בהבטחה, שכשם שהזמין לך מזון במדבר כך יזמין לך באופן שעשה נס במדבר להזמין פרנסתך כדי לנסותך בדורות הבאים, וכשתכנס לארץ התשמור מצותיו בעניות אם לא. אך יש לדקדק אומרו "זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה" דמלת זה אך למותר, אמנם בא לרמוז על י"ב שבטים מנין "זֶ'ה", כלומר הוליכך ה' אלהיך, אמר הוליכך לשון יחיד, לי"ב שבטים לומר אם תהיו כלם בלב אחד, אז בודאי תשמרון מצותיו ואם לאו לא.


פסוק ג'[עריכה]

ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וכו'[עריכה]

(דברים ח ג): וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם:    בזה פירשתי בכמה פנים בחיבור אחר. ונראה עוד בדברי רז"ל שאדם היה טועם במן כל מיני טעמים, באופן שמה שלא ידע ולא היה מכיר בה היה טועם, וזהו "וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ" כלומר האכילך עם המן אשר לא ידעת ולא היכרת בה, שאדם האוכל איזה מאכל יודע ומכיר כעין מה שלוקח לטעום, אבל במן היית טועם בה דברים אשר לא ידעת בה בחוש הראות אתה ואבותיך, וזהו "לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם" כלומר לא הלחם שהוא לבד מה שרואה בעיניו ואוכל יחיה האדם, "כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם" כענין המן שגזר פיו יתברך שתטעום מה שאינך רואה, ואעפ"י שכפי האמת לא היה שם בחוש הראות מה שאתה היית טועם ועכ"ז חיים כלכם היום, ותכלית הכוונה עסוק בתורה ובמצות בפת ומלח ומים במשורה ויגזור פי ה' שתחיה עם זה כאילו אתה אוכל בו כל מיני מאכל ושתיה.


ובמסכת (יומא עד, ב) פרק ח' "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ: רבי אמי ורבי אסי, חד אמר אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו, וחד אמר אנו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל, אמר רב יוסף מכאן לסומין שאוכלים ואינן שבעים, מאי קראה (קהלת ו, ט): "טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם מֵהֲלָךְ נָפֶשׁ" אמר אביי האי מאן דאית ליה סעודתא לא ניכלא אלא ביממא" עכ"ל. נראה לפרש בדברי השלימים רבי אמי ורבי אסי טעם דבריהם, דהנה חד אמר דעינוי הוא מי שאין לו פת בסלו והדבר בהפכו, טעם הדבר מי שיש לו פת בסלו אינו מרגיש עינוי אעפ"י שלא יאכל משום שטבע האדם משמח בהיות הוא בעל מזון ורוצה היות מזונותיו בעין מונחים לפניו והשמחה משביעו, מה שאין כן מי שאין לו פת בסלו שמה שמתאוה טבעו להיות בעל מזון מרעיבו לאכול. וחד אמר אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל, שהרואה ואוכל שבע והטעם שכיון שאוכל והולך ומתמעט המזון שלפניו רואה שנעדר ממזון הוא ומצטער קצת, והצער משביעו או מכניס עין הרע במה שרואה שאוכל ויחסר מהמזון שלפניו ואומר בלבו כ"כ אכלתי ולא שבעתי, ונמצא מכניס בו עין הרע ונמצא שבע כי אין בו כח עוד לאכול, כיון שנכנס עין הרע לא שייך כל האמור בסומא, ולכך אינו שבע ולכן אמר אביי דמאן דאית ליה סעודתא דיאכל אותה ביממא, כדי שיראה וישבע במועט.


פסוק ד'[עריכה]

שמלתך לא בלתה מעליך וכו'[עריכה]

(דברים ח ד): שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה:    יש לדקדק דהיל"ל לא בלתה עליך. ונראה דמכח זה דרשו רז"ל מה שעליך לא בלתה, אבל מה שבתיבות בלתה ומעליך ר"ל מסיבת שהיו עליך לא בלתה וכו'. אמנם נראה דקאמר מעליך כדברי רז"ל שענני כבוד היו שפים בכסותם ומגהצים אותם, וזהו מעליך כלומר מעננים שמעליך שהיו שפים בהם לא בלתה. עוד יש לפרש שמלתך לא בלתה מסיבת מה שקבלת עליך, היינו תורה ומצות שנקראת עץ חיים, וכיון שנתחברת עם החיים, גם כל דבר הנוגע לך עמוד תמיד בחיותו, כלומר בקיומו. ורגליך לא בצקה, פירש רש"י ז"ל לא נפחה בכצק כדרך הולכי יחף שרגליהם נפוחות ע"כ. וקצת קשה שהרי העננים היו מוליכים אותם, ובחיבור אחר פרשתי על זה. ונראה עוד שהכוונה הבצק כשאינם מתעסקים בה מתייבשת כחרס, ואתה אעפ"י שהעננים מתעסקים ומוליכים אתכם ולא היו רגליכם מתעסקים בהליכה עכ"ז ורגליך לא בצקה, לא נעשה כבצק כשאין מתעסקים בה שמתיבשת.


פסוק ה'[עריכה]

וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו וכו'[עריכה]

(דברים ח ה): וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָ:    קשה אומרו "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ" כי אין אדם יודע דבר בלתי לבו עמו, ובחיבור אחר פרשתי על זה. ונראה עוד שבהיות שכל היסורין הבאים על האדם מודה בהם היצר הטוב ויודע שלטובתו הם. אמנם היצר הרע מפתהו לבעוט באמור לאדם שהיסורין שלחם הקב"ה בו להנקם ממנו כסברת כת המינין האומרים שלא בראו לאדם כי אם להנקם ממנו, כמו שכתב הרב בעל קהלת יעקב פירוש לקהלת דל"ד ע"ב. לכן צריך האדם להפוך יצרו הרע לטוב כנודע, וכדכתיב ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך, ודרשו רז"ל בשני יצרך, ביצר הטוב וביצר הרע, שהכוונה שיהפך יצר הרע ליצר הטוב, ולזה אמר וידעת עם לבבך, כלומר ידיעה זאת צריך שתהיה לב הטוב, היינו יצר הטוב עם לבבך הרע היינו יצר הרע, שכאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מייסרך. עוד יש לפרש ידוע שיסורין שיש בהם ביטול תורה אינן של אהבה ונקרא בחינת עבד, מה שאין כן כשאין בהם ביטול תורה ומצות שהוא בחינת בן, לזה אמר "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָ" ואמתי תהיה בחינת בן שיאמר עליך כאשר ייסר איש את בנו, בזמן שלא יהיה ביטול תורה ומצות, וזהו דסמיך מיד לפסוק (דברים ח, ו): "וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹהֶיךָ".

עוד יש לפרש בא לומר אפי' שיהיו היסורין שיש בהם ביטול תורה, אין צריך שיחזיק אדם עצמו כעבד, משום שעם זה יבא לבעוט במצות, אלא "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ" שאעפ"י שיהיו ביסוריך ביטול תורה עכ"ז סוף סוף הוא "כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ" דאין להכחיש שכל ישראל נקראו בנים, ובזה לא תבא לבעוט אלא וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹהֶיךָ, ובשני דרכים אלו (לא) באתי ליישב אומרו "עִם לְבָבֶךָ".


פסוק ו'[עריכה]

ושמרת את מצות ה' אלהיך וכו'[עריכה]

(דברים ח ו): וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ. (דברים ח ז): כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. (דברים ח ח): אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וכו'. (דברים ח ט): אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם וכו'. (דברים ח י): וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ:    הכוונה "וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹהֶיךָ" ויהיה כוונת השמירה דווקא "לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ" ולא על פניית קבלת השכר, ומה גם "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וכו', אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם וכו'" וגם "וְאָכַלְתָּ", מה שתאכל אפילו דבר מועט "וְשָׂבָעְתָּ", באופן שאתה ממולא מכל טוב ומה לך לקיים המצות על קבלת שכר, שהרי השכר נתון לך כבר, ומכאן תבין שכשם שאהבך בעוה"ז ונתן לך מהטוב להנאת הגוף, כך יהיה לעוה"ב להנאת הנפש, וכיון שכן מה לך לאבד עולמך בידים לשמור המצות בעבור התועלת, עשה הדברים לשמן ואל תפנה לבך אל השכר, כי הוא יבא מאליו. וזהו אומרו אח"כ (דברים ח, יא): "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם". שהכוונה השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך, שתהיה שוכח את ה' לבלתי שמור מצותיו על דרך אשר אנכי מצוך היום שהוא שתשמור אותם דווקא ללכת בדרכיו וליראה אתו, אם לא תעשה כן ותעשה על קבלת טובת הנאה, בודאי תבא שתשכח את ה' אלהיך.

עוד יש לפרש, בדברי רז"ל "(דברים י, כ): "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" לרבות תלמיד חכם", ידוע שקיום המצות הם כאשר יורו החכמים בהן, כדכתיב (דברים יז, יא): "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ", שהן אמת שהקב"ה הזכיר בתורה ציצית ותפילין וכדומה, אבל לא נודע עשייתם כיצד כי-אם על פי החכמים, לזה-אמר "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה'", כלומר מה שנתרבה מאת ה' דהיינו התלמיד חכם, לא תשכח מהם לשמור מצותי משפטי וחקתי אשר אנכי מצוך היום, שיהיו כאשר הם יורוך ויאמרו לך לעשות.


פסוק ח'[עריכה]

ארץ חטה ושעורה וכו'[עריכה]

(דברים ח ח): אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וכו' אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ:    יש לדקדק מאי ארץ ארץ, ונראה שהכוונה לומר זאת הארץ אינה ככל הארצות שצריך לחרוש ולזרוע כדי שיצא חטה ושעורה אלא ארץ חטה, שהארץ מעצמה יצא ממנה חטה ושעורה, ארץ שתוציא מעצמה זית שמן ודבש, כי בעוסקך בתורה, הארץ מעצמה תוציא הכל באופן שלא תצטרך להתבטל מלימודך כדי לטרוח לחרוש ולזרוע בכל שנה ושנה, כי בשנה א' שתזרע החטה יעמוד העץ שלה לכל שנה דומייא עץ הפירות, וכדברי רז"ל שלימות המשיח עתיד להיות כך, שעתיד החטה שתתעמר כתמר וכו'. והזכיר פירות אלו מפירות אחרות כי אלו צריכות למזון הגוף והנהגת הבריאות והוא ההסתפקות ההכרחי, לא כן שאר הפירות אשר חומרם מוכן לעיפוש והמותר והחסרון עיכובים לאדם להשגת השלימות, לכן לא יתן הארץ מעצמה כי-אם חטה ושעורה וגפן ותאנה וכו', אבל שאר מיני פירות הניחם אל הטבע שצריך להטריח בנטיעתם, כדי שעל ידי כך יתעצל מלטרוח וימנע מאכילתם, כי דברים מותרים הם ומרבים העיפוש בגוף ומעכבם מהשגם השלימות כמדובר.


פסוק ט'[עריכה]

ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם וכו'[עריכה]

(דברים ח ט): אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם:    כבר פרשתי בחיבור אחר. ונראה עוד שהכוונה בארץ שימצא בה עניים, כל מה שיאכל בה האדם יש באותה אכילה צד עין הרע מהעניים האביונים, ובזה מגיע צער לאוכלים, אמנם הארץ הזאת היא ארץ שלא ימצא בה עניים מבקשים לחם, ואין כדי שיבואו לידי כך, וזהו "אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם", כלומר לא ימצא בה מסכנות משום שהיא ארץ לא תחסר כל בה, ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחשת, וכלם הולכים ולוקחים ועושים סחורה, אם-כן לא ימצא בה מסכן מתאוה לאכול כדי שיתן עיניו בשל אחרים.

עוד יד לפרש, דעני מה שיכול לאכול בעניותו הוא פת חריבה בלי דבר ללפת בו את הפת, אך הארץ הזאת היא "אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם", כלומר אפילו במסכנת אם תהיה מסכן, משום שלא יחדל אביון לא תבא לאכול לחם לבד, כי אם יהיה לך גם דבר ללפת את הפת משום שהיא ארץ שלא יחסר כל בה, ועוד יש בסגולת הארץ הזאת שלא יחסר כל בה, שיצמיח כל מיני תענוגים אעפ"י שהיא ארץ שאבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת, וכל ארץ קשה אינו מצמיח כנודע.


ארץ אשר לא במסכנת וכו'[עריכה]

(דברים ח ט): אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ:    נראה עוד לפרש, שבא לרמוז לאדם מוסר שאל יוציא מפיו על איזה דבר לומר: לא יש יין ושמן כששואל בביתו על יין ושמן, אל יאמר לא יש יין ושמן אלא יאמר יש יין ושמן, ואז אשתו או בניו ישיבו לו הין או לא, וטעם הדבר כיון שמוציא מפיו לא יש דבר פלוני, ברית כרותה לשפתים ואעפ"י שיש מתמעט הדבר, כיון שהוציא מפיו לא. ומיש חוזר לאין והעניות מצויה, ושיעור הכתוב "אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם" כלומר שלא ימצא בה עניות אך בתנאי שלא תחסר, ירצה מלת "לֹא תֶחְסַר" אל יצא לא מפיך, ועל ידי כך ימצא "כֹּל בָּהּ" כל מיני טובה ימצא בה.


פסוק י'[עריכה]

ואכלת ושבעת וכו'[עריכה]

עוד נראה בפסוק "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ" כלומר דווקא ואכלת ושבעת כש"וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ", האם לא תברכהו אעפ"י שתאכל כל מאכל שבעולם, לא תבא לידי שביעה כי קללה משתלחת במעיך, וכדברי רז"ל (סנהדרין צד, ב) על פסוק (משלי יג, כה): "צַדִּיק אֹכֵל לְשׂבַע נַפְשׁוֹ" "זה חזקיה מלך יהודה שהיה אוכל ליטרא בשר הוא וסייעתו והיו שבעים, "וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר" זה פקח בן רמליהו שהיה אוכל מ' סאה גוזלות בקינוח סעודה והיו רעבים".


ואכלת ושבעת וברכת וכו'[עריכה]

(דברים ח י): וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ:    אין לך פסוק בכל התורה כולה שיצוה הקדוש ברוך הוא לברכו אלא זה לבדו, עיין במנחה בלולה ז"ל. ונראה לי טעם הדבר, משום שמזכיר כאן אכילה המורה על פחיתות האדם, כאמרם חז"ל יש באדם שלשה כמלאכי השרת ושלשה כבהמה: פרים ורבים כבהמה ומתים וכבהמה ואוכלים ושותים כבהמה וכו', וכיון שאמר "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ" שנמשל בזו לבהמה, מכיר פחיתותו ואינו יכול להתגאות ולבעוט ובא לברך לבוראו. או אפשר לומר, כיון שריבוי אכילה גורם לאדם לבעוט כאמרם חז"ל מלא כריסו מלא בישי, לכן מצוה כאן לברכו כדי שיזכור ממנו ושהוא חייב לו שהזמין פרנסתו ואל יבעוט, וכדאמר בסמוך (דברים ח, יא): "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים ח, יב): "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ" (דברים ח, יד): "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ" שהוא כנתינת טעם על שציוה לברכו ולהזכיר שמו על האכילה, משום שטבע האוכל ושבע שרם לבבו ושוכח את הוראו, לכן הנני מצוך לברך אותי, שתדע ותכיר כי אני זן ומפרנס אותך, ואם תשכחני אני מסיר ברכתי מעליך ותמו' ברעב.

(א"ה ס"ט לענ"ד לומר טעם דציוה הקב"ה דוקא בפסוק זה יותר מכל התורה. והוא בהקדים מ"ש רש"י בספר בראשית "אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא וכו', ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו, שאם יאמרו אומות העולם לסטים אתם וכו', יאמרו כל הארץ של הקב"ה וכו'" ע"כ. והנה ידוע הך טענה דלסטים אתם איתיה נמי בכל מה שאנו נהנים מהעוה"ז, כגון אכילה שתיה ומלבושים וכיוצא, כיון דעשו לקח לחלקו עוה"ז והרי הוא חלק עשו וח"ו הוי כגזל לגבי דידן. אמנם לקושטא דמילתא משלנו אנו אוכלים ונהנים, דהא חזינן דקרא כתיב (תהלים י, ג): "וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה'" דמי שגוזל ומברך על אותו דבר שגזל, אין זה מברך אלא מנאץ. ואנן קא חזינן דכל לגבי דידן הקב"ה כביכול משתעשע בברכותינו, ואם איתא דגזול הוא איתנו, איך רצונו ית' בברכותנו והוא נושא פנים לנו כדאיתא בברכות. אלא ודאי דמשלנו אנו זוכים ואין בו שום ליחא דגזילה כלל. ונראה דמהאי טעמא קרא כתיב (ירמיהו ט, יא): "עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ" (ירמיהו ט, יב): "וַיֹּאמֶר ה' עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי" ודרשו רז"ל על שלא בירכו בתורה, ע"כ. דשפיר נאבד הארץ ממנו כשלא ברכנו כיון דעי"ז מורה ובא דח"ו דסרך גזל בידינו, ומשום הכי לא היו מברכין שלא להיות מסוג וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ, ולמפרע חזרה טענת אומות העולם ליסטים אתם, ומדה כנגד מדה נאבדה ממנו. ומעתה זהו הטעם דציוה ה' כאן לברך בשמי והוא למאי דסמיך ליה דקאמר כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי וכו', ארץ אשר לא במסכנת וכו' וכי היכי דלא לימרו אומות העולם ליסטים אתם, לזה תכף ומיד ציוה ואמר ואכלת ושבעת וברכת, דלהאי טענא נמי איתיה באכילה ושתיה וכיוצא, ואם איתא להא איך ציוה לברך בשמו כיון דכתיב קרא אחרינא וּבֹצֵעַ וכו', ואין זה מברך וכו', ונמצא דעל-ידי שאנו מברכים להקב"ה כביכול פקע ליה להאי טענת דליסטים אתם וכאמרן ודוק.)

ובענין הפסוק נראה בדברי רז"ל קודם ברכה - הדגן של הקב"ה, ואחר ברכה הוא של אדם. גם ידוע מאמר רז"ל מאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי באפי' וכו', והנה כיון דבהיל אינו שבע, לזה אמר ואכלת ושבעת, ואימתי ושבעת כשוברכת את ה' אלהיך, שאז הדגן שלך, וכיון שהוא שלך אתה אוכל ושבע.


פסוק י"ב[עריכה]

פן תאכל ושבעת וכו'[עריכה]

(דברים ח יב): פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. (דברים ח יג): וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. (דברים ח יד): וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. (דברים ח טו): הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ. (דברים ח טז): הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ וכו'. (דברים ח יז): וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. (דברים ח יח): וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה:    נראה שבא להודיענו הדברים המביאים לאדם להתגבר יצרו עליו שישכח את ה', ועד כמה מגיע כח היצר הרע לשים בדעת האדם. ואמר "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ" כלומר לא תהיה אכילתך משום השביעה עצמה כאשר אוכלים הגוים שוכחי אל, שכוונתם לאכול כדי לטעום מהאכילה ומהשביעה ואומרים שהיה ראוי שיהיה לאדם צואר ארוך כגמל כדי שיעמוד האכילה בפיו זמן, כדי להיות טועמים מהאכילה ולא ירד מיד למטה, לכן מזכיר כאן פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ, שלא תאכל ומגמת פניך אל השביעה כגוים הנזכרים, אלא כוונת אכילתך יהיה כדי קיום הגוף לעבוד לבוראך, ולכן די גם במיעוט אכילה ושלא לאכול עד שיעור שביעה, גם אם בתים טובים תבנה על מנת וישבת, כלומר כדי להיות נהנה מהישיבה וההשקט והמנוחה ולא לקבוע מושב ללימודך, וגם אם כוונתך בבקרך ובצאנך כדי שירביון, כדי להיות בעל מקנה רב ולא להיותם מוכנים לקרבנות ולקיים בהם מצות מתנות הכהנים ולהכנת מזונות לעסק לימודך בתורה ובמצות וכסף וזהב ירבה לך אם כוונתך בריבוי הכסף והזהב כדי שירבה לך מעלה וכבוד ואין כונתך להרבות בצדקות ומצות, ונם וכל אשר לך ירבה, כלומר אם כונתך שכל אשר לך ירבה כדי להתגדל, כונתך זאת יביאך שרם לבבך הוא יצר הרע שבקרבך וששכחת את ה' אלהיך אפילו בדברים שכל כך רשומים בלבך, שאין הדעת סובל שיבאו לידי שכחה והם שהוציאך מארץ-מצרים מבית עבדים, ומי שהוא עבד ביד ארונים קשה כל ימי חייו נרשמים הצרות שעבר בלבם וגם בניהם אחריהם עושים יום טוב ביום צאת אביהם מהגלות כי היה סבה שנשא אשה ויש מציאותם בעולם ונמצא הדברים נרשמים שאי אפשר שיפול שכחה עליהם למנוע ההודאה לאל על נס הגאולה. גם המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים, ואם ישוך הנחש בודאי ימות האדם כי אין מים להקדים אל המים כדי שימות הנחש כדרז"ל אם הנחש מקדים למים מת האדם ואם אדם מקדים מת הנחש והקב"ה היה ממציא לך שם מים יוצאים מצור החלמיש לא מבעיא מהצור עצמו שהיא שקועה בקרקע ושואבת מים מהתהום אלא גם מחלמיש הם אבנים שנדלדלו מן הצור גם משם היה מוציא לך מים כדי שיהיו לך מצויים, שאם ישוך הנחש שתקדים אל המים והוא נס שאי אפשר על ידי מלאך כי אם על ידו יתברך שהוא דוקא המוציא לך מים מצור החלמיש והוא נס שהדעת נוטה שאי אפשר יפול בו מהשכחה. גם מה שהאכילך מן במדבר ואינו מהמן הידוע בעולם, ואם-תאמר אפשר שזה המן שאכלתי היא הידועה בעולם אלא שאיני בקי במן הידוע בעולם, כי לא ראיתיה מעולם, לזה אמר אשר לא ידעון אבותיך, כלומר שאל אביך שכבר ראו וידעו במן הידוע זקניך ויאמרו לך ובזה מתיישב דלא קאמר כאן המאכילך מן במדבר אשר לא ידעו אתה ואבותיך, לא הזכיר אתה כשם שהזכיר לעיל ויענך וירעבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך, משום שהזכרת האבות כאן הם לעדות שמן זה שהאכילם אינו המן הידוע אלא מאכל רוחניי לחם אבירים לחם המובלע באברים ועדות יש שלא ידעו אבתיך במן הזה אעפ"י שהכירו במן הידוע בעולם, באופן שהוא נס שאין הדעת סובל שיפול בו מהשכחה שהוא נס נעשה על ידו של הקב"ה לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף אלא המאכילך מן במדבר הוא בעצמו להטיבך באחריתך באכילת המן שעל ידה קנית רוחנייות בעצמך להבין במושכלות התורה וכאחז"ל לא נתנה התורה אלא לאוכלי המן, כלומר שעל ידי המן היו מבינים בסודי התורה. ועם כל זה שעשה עמך הנסים הגדולים והנפלאים אלו שנרשמים בך עד שאין דעת האדם יכול לחשוב שיפול בהם מהשכחה שלא ה' פעל כל זאת בהיות אכילתך לתכלית השביעה ובנין הבתים לתכלית הישיבה וההשקט וריבוי הקניני' והכסף והזהב להתגדל עצמך ולא הכל לעבוד לבוראך כדפרשית, יביאך שואמרת בלבבך הרע היינו יצה"ר כחי שהוא כח מזלי מלמעלה השפיע בי ועל ידו בעוצם ידי עשה לי את החיל הזה, וכיון שכאן בארץ עשה כח מזלי כל זאת, גם במדבר הוא שהמציא לי מים ומן ותשכח את ה' אלהיך ותהיה כגוים היושבים תחת מזל והס שוכחי אל ואומרים שהכח מסור ביד המזל ופורקים מעליהם עול מלכות שמים, לכן וזכרת את ה' אלהיך במאכלך שתאכל כדי להיות בריא לעובדו ולבנות בתים טובים כדי שיהיו ישיבה מוכנת לעסוק בהן בתורתו וריבוי המקנה והכסף והזהב כדי לקיים מצותיו ואז תדע כי הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים כי הוא הנותן כח במזל לעשות חיל כאן למטה ואין כח במזל מעצמו כלל כאשר סוברים אוה"ע ועובדים אותם ואתה שאינך תחת מזל כל הטוב והשפע מידו יתברך בעצמו והוא שהנהיגך במדבר ולא כח המזל והוא המנהיגך בארץ למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבתיך כיום הזה, והוא פירוש יקר.

המוסר היוצא מזה לאדם, שבכל מה שאוכל ובונה בתים טובים ומרבה במקנה ובכסף וזהב, יכוין בלבו שכל כוונתו לשמים, שהכל לעבוד להקב"ה ולקיים תורה ומצות וכוונה זאת היא כסם הממית ליצר הרע ומכניעו ומחלה אותו ואף עפ"י שאחר כך יאכל לשובע וישב בבתים טובים ויתעדן בישיבתו וישמח בכספו וזהבו, כיון שכוונתו לשמים אינו יכול היצר הרע לערב שמחתו ולהוציאו מיראתו יתברך ולהורידו לבאר שחת, כי כבר החליש כוחו, ואדרבא עונה אחריו אמן בעל כרחו ונמצא אתה זוכה לשני שולחנות בעולם הזה ובעולם הבא.


פסוק י"ט[עריכה]

והיה אם שכח תשכח וכו'[עריכה]

(דברים ח יט): וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן. (דברים ח כ): כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר ה' מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם כֵּן תֹּאבֵדוּן עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל ה' אֱלֹהֵיכֶם:    ראוי לשים לב אומרו "וְהָיָה" שהוא לשון שמחה, קינה מבעי ליה אם שכח תשכח את ה'. גם להבין בכפל "שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח". עוד להבין דכיון דקאמר "וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים" ההליכה אחריהם הוא לעבדם ואם-כן למה הוצרך לומר "וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם". גם להבין אומרו "הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם" מאי בכם ומאי היום. עוד להבין מה צורך להביא דוגמא לומר "כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר ה' מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם", עוד להבין אומרו "עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן" מאי עקב.

אמנם נראה שכיון שיש בעבוד ע"ז שתי בחינות, כלם שוין לרעה, אך האחד רעה מחבירתה, אחד העובד ע"ז בשיתוף על-דרך אמרם חז"ל אלמלא וי"ו שב- (שמות לב, ח): "הֶעֱלוּךָ" נתחייבו ישראל כליה, זו רעה חולה אך יש רעה יותר מזה כשעובדים בלי שיתוף כאשר עשו בחרבן הבית, כאחז"ל, אמר הקב"ה הלואי ועשוני בני כתורמוס זה הבא באחרונה, והנה ההפרש שיש מהעובד בשיתוף לעובד בלי שיתוף הוא זה, שהעובד בשיתוף כיון שאינו שוכח להקב"ה מכל וכל, יש צד דאגה בלבו בעבוד ע"ז כיון שמסתפק בה, וראיה שאינו מניח להקב"ה ועובד לכאן ולכאן, או שכונתו בעובדו ע"ז כדי למלאך רצון יצרו, כמו שהיה במעשה העגל שלא עשו אותו כי אם להתיר להם עריות כאחז"ל, ומזה יש תקוה שבמלאות רצונם חוזרים אל האמת משום מעיקרא לא פרשו מהקב"ה בסוברם שיש ממש בע"ז ח"ו, אך העבוד בלי שיתוף מורה שכפר בהקב"ה בהיותו סובר שהעיקר הוא לעבוד ע"ז, ובזה הוא שמח בעבוד אותה, דמעולם עולה על דעתם דיש חטא על ידם לעובדה, ובזה אין תקוה לחזור להקב"ה. והנה בחרבן המקדש עבדו ע"ז בלי שיתוף כמדובר, אמר הקב"ה הלואי יעשוני כתורמוס זה הבא באחרונה, וכיון שכן היו ששים ושמחים ולא דואגים מהרעה.

ובזה נבא לענין, אמר "וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח", כלומר יודע אני דשמחה יהיה לך כששכח תשכח את ה' לעובדו בלי שיתוף שהיא שכחה מוחלטת, וזהו הכפל "שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים" בלבד ולא גם אחרי ה' לעובדו בשיתןף, "וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם" דוקא ולא להקב"ה. "הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן". אמר "בָכֶם הַיּוֹם" כי אז ישראל היו מלאים כל טוב מכסף וזהב ואבן יקרה וחמדת מלכים מהמלחמות שלקחו וצאן ובקר הרבה מאד, כדכתיב "וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד" הרבה מאד, ודרך הרואה עצמו מלא כל טוב שחושב בדעתו שאי-אפשר שיבא לידי ירידה, לכן אמר "הַעִדֹתִי" שאף שכל הבאים אחריכם יהיו "בָכֶם הַיּוֹם" במעלה ועושר "כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן" כליון חרוץ, ולזה כפל לומר "אָבֹד תֹּאבֵדוּן" המורה על הכליון, לכן אל תבטחו ברוב עושר ומעלה באומרכם לא תבא עלינו רעה. תדע "כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר ה' מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם" שהם מלאים כל טוב, כדכתיב בפ' ואתחנן (דברים ו, י): "וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ וכו' לָתֶת לָךְ עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא בָנִיתָ" (דברים ו, יא): "וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא חָצַבְתָּ כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נָטָעְתָּ" הרי היו מלאים בכמה טובות שאין הדבר תחת האפשרי' לדעתם שילך כל זה מידם, ועכ"ז הקב"ה מוציא הכל מידם ונותן לך, והם יומאםי נקיים מנכסיהם, כך יהיה לך בעבוד ע"ז "כֵּן תֹּאבֵדוּן", וכיון שדבר זה אירע לישראל בחרבן הבית שבאו גוים בנחלתם ולקחו כל טוב שבידם וגלו להם מארצם, לזה אמר "עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל ה' אֱלֹהֵיכֶם", כלומר לא עתה מקרוב יארע לכם כך כגוים אשר ה' מאביד מפניכם, כי-אם בעקב בחרבן הבית, שאז עתיד לעבוד ע"ז בלי שיתוף שהעובד כך אין תקוה שיחזור להקב"ה, לכן התקנה היא לעשות בכם כגוים אשר ה' מאביד מפניכם, כדי שתדעו ותראו שאין ממש בע"ז שעבדתם ובטחתם בה ושבתם עד ה' אלהיכם, והוא פירוש נכון מאד.

עוד יש לומר "וְהָיָה" לשון שמחה, וכפל "שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח", כלומר שמחה יהיה כשיש שכחה בתר שכחה דמוכרח שיש זכירה באמצע, שכיון שאינה שכחה מוחלטת יש תקוה שתשובו, אעפ"י שוהלכת אחרי אלהי' אחרים. עוד יש לומר, שיעור הכתוב ידעתי ששמחה יהיה לך אם שכח תשכח את ה' אלהיך והלכת אחרי אלהים אחרים באומרך שעל ידי כך תבא להכיר להקב"ה ולדבקה בו, על-דרך שאמר יתרו (שמות יח, יא): "עַתָּה יָדַעְתִּי" והוא בעבור שעבד כל ע"ז וראה שלא היה ממש, דע "כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן" שאיני חפץ שבקום עשה תעבוד ע"ז כדי שתדבק בי. עוד יש לפרש אומרו "עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן" דכיון דהתחיל בשמירת המשפטים (דברים ז, יב): "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וכו' וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד וכו'" (דברים ז, יג): "וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וכו'", זהו עקב שמירת המשפטים, ועקב אם לא שמרתם "כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן כַּגּוֹיִם" כלומר העקב שהוא לשון נזכר על הטובה, וכמו (בראשית כו, ה): "עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי" (דברים ז, יב): "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן" יתהפך לרעה (דברים ח, כ): "עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן".


ובילקוט: קיצי בידי וקיצי בידך וכו'[עריכה]

ובילקוט, מהפסיקתא על-פסוק (דברים ח יט): וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ. בר קפרא אומר: קיצי בידך וקיצך בידי. קיצי בידך (דברים ח יד): וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ. וקיצך בידי (תהלים קלז ה): אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי:    עכ"ל. פשוטם של דברים נראה שאמר הקב"ה כיון שאתה שוכח אותי, גם אני אחריב מקדשי ואוציא אתכם בין העמים ואמסור ירושלים ביד גוים אעפ"י שהיא לא חטאה עד שתצטרך לומר "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי" כדי לפייסה, עוד נראה: אמר הקב"ה קיצי בידך "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ" וכיון שאתה שוכח אותי, גם אנכי אשכחך וזהו קיצך בידי, והוא שאני אומר "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם" ואיני אומר "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ" ישראל, שכיון שאתה שכחני, גם אני תורה השכחה בך ולא בירושלים, שאני אומר "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם" כלומר שאיני שוכח, ובשובי את שבותך יהיה בזכות ירושלים, כדי לחזור לישבה משום שהיא לא חטאה ולא בזכותך, וכמו שפירש מהר"ם אלשיך ז"ל על-פסוק (ישעיהו א, כז): "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה" כלומר ציון שלא חטא בדין ובמשפט ששואלת מהקב"ה תִּפָּדֶה, אבל "וְשָׁבֶיהָ" שהם ישראל שחטאו יהיה השבתם לארץ "בִּצְדָקָה". עוד נראה שהכוונה כך: אמר הקב"ה קיצי בידך "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ" וראה ההפרש שיש ביני לבינך, והוא שקיצך בידי ועכ"ז איני שוכח אותך שנאמר (תהלים קלז, ה): "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי" כלומר אתה שכחתני.

כל מקום שאתה מוצא אכילה ושביעה, שם אתה מוצא אזהרה וכו'[עריכה]

ובילמדנו הביאו הילקוט, (דברים ח יט): וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח. כל מקום שאתה מוצא אכילה ושביעה שם אתה מוצא אזהרה, בשמע ישראל כתיב (דברים יא טו): וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ. (דברים יא טז): הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם. וכן במקום אחר ואכלת ושבעת השמר לך פן תשכח, אף כאן מה כתיב למעלה מן הענין פן תאכל ושבעת ורם לבבך ושכחת:    עכ"ל. ראוי להבין למה באמת כן, כשיש אכילה ושביעה ימשך שכחה בהקב"ה עד שהוצרך אזהרה, ופשוטם של דברים כשיש אכילה ושביעה עומד אדם בכחו ואז מוצא היצה"ר מקום להחטיאו כי מוצא בו הכנה, כי האכילה מעוררו אל התאוות הגשמיות, וברוח קימעא שעובר בדעתו מיד מתפתה. אך צריכים למודעי דלמה מביאו האכילה לשישכח מהקב"ה דוקא ולא ממצותיו, שכן מביא השמרו לכם פן יתפה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים, וכן פן תאכל ושבעת ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך.

ונראה בחקירה שיש במפרשים ז"ל דאיך ייתכן שע"י האכילה שאדם אוכל ושבע יתקשר הנפש עם הגוף, כשאדם אוכל חי ואם אינו אוכל מת, דכיון שהנשמה הוא חלק אלוה ממעל ולא שייך בה אכילה ושתיה, נמצא שאין לה חלק מן האכילה, ואם-כן למה נפשו מתאוה מאכל, שבהיות שיש צורך לה מהמאכל מוצא המין מקום לומר שאין בגוף האדם חלק אלוה המחייה אותו, א ךהוא כשאר בעלי חיים, שכלם חומר ואין בהם נשמה חלק אלוה, אלא כי הדם הוא הנפש שלהן, ועיין בזה בכוזרי מה שהשיב החכם למלך. ובזה נבוא לענין כשאדם אוכל ושבע ובה אין נשמתו יוצאת ממנו, מביאו יצרו לכפור שאין בקרבו נשמה שהיא חלק אלוה ממעל באומרו דאיך ייתכן שחלק אלוה יש לו שייכו תעם האכילה, דמה לתבן עם הבר, וא"כ מוכרח שהוא כשאר בעלי חיים שאין להם לא שכר ולא עונש ובא לכפור בהקב"ה באומרו לית דין ולית דיין, לכך כל מקום שיש אכילה ושביעה, שדבר זה מעורר לאדם לחקירה זאת, צריך אזהרה שלא ישכח את ה'. כי יש טעם בדבר ועיין בתשובת החכם למלך כוזרי.


פרק ט[עריכה]

פסוק א'[עריכה]

שמע ישראל אתה עובד היום וכו'[עריכה]

(דברים ט א): שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת בַּשָּׁמָיִם. (דברים ט ב): עַם גָּדוֹל וָרָם בְּנֵי עֲנָקִים אֲשֶׁר אַתָּה יָדַעְתָּ וְאַתָּה שָׁמַעְתָּ מִי יִתְיַצֵּב לִפְנֵי בְּנֵי עֲנָק. (דברים ט ג): וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם לְפָנֶיךָ וְהוֹרַשְׁתָּם וְהַאֲבַדְתָּם מַהֵר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לָךְ:    יש להסתפק ספק א': למה התחיל דבריו באומרו "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" כי לפני משה היו כל ישראל שהיה מדבר עמהם, ומה צורך לומר להם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל. ספק ב': למה כתוב גְּדֹלִים עֲצֻמִים גְּדֹלֹת בְצֻרֹת כלו חסר וי"ו. ספק ג': אומרו "בַּשָּׁמָיִם" איך יתכן זה, ודברי רז"ל ידועים. ספק ד': להבין אומרו "עַם גָּדוֹל וָרָם בְּנֵי עֲנָקִים" דאימא בני ענקים וממילא שהם עם גדול ורם. ספק ה': אומרו "וְהַאֲבַדְתָּם מַהֵר" ואין אנו יודעים מה במה. ספק ו': מה צורך לומר "כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'".

אמנם נראה דהנה בסדר ואתחנן הזכיר משה לישראל פרשת שמע ישראל, וידוע מאמר רז"ל על פסוק (דברים כ, ב): "וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם" "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" שהיה אומר להם אעפ"י שלא ימצא בידכם כי אם זכות קריאת שמע בלבד אין אתם נמסרים ביד אויבכם, וזהו שְׁמַע יִשְׂרָאֵל. ונראה שזה עצמו מה שאמר משה לישראל שבראות שלא היו ישראל עדיין עד תכלית השלימות, כמו שאמר להם "לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְישֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם", וכפי-זה היו ישראל יראים פן יפלו לפני העמים, כי ידע איניש בנפשיה, לכן להסיר מורא מלבם אמר להם "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן" כלומר אילו לא יש בידכם כי אם זכות קריאת שמע בלבד, אין אתם נופלים לפני אויביכם, ונמצא דיחוד "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם" עמך "אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים" עמו, וכיון שאתה בא נגד העמים בזכות שמע ישראל כמדובר, סר צלם מעליהם ונסתלקו מן החיים, ולרמוז לזה כתב גְּדֹלִים עֲצֻמִים גְּדֹלֹת בְצֻרֹת הכל חסר וי"ו הרומז לעץ החיים כנודע, לומר כבר נסתלקו מן החיים כי הוסר כח מזלם בשמים, וזהו "גְּדֹלֹת בְצֻרֹת בַּשָּׁמָיִם" כתוב גְּדֹלֹת בְצֻרֹת חסר לרמוז על שריהם שבשמים, כי נפלו ממשלתם, וכדרז"ל על-פסוק (ישעיהו כד, כא): "יִפְקֹד ה' עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם", היינו השר ואח"כ על עַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה באדמה. והותר בזה ספק א' ב' ג', ולהראות על הפלגת גבורת העמים המפיל לפניהם, אמר "עַם גָּדוֹל וָרָם בְּנֵי עֲנָקִים" אעפ"י שלא יהיו בני ענקים הם מעצמם עם גדול ורם, כ"ש וק"ו שיש בהם גם שהם בני ענקים, והותר ספק ד' ועכ"ז לא יוכלו לך, ובזה תדע כי השם הנלחם עמך, כי כפי חוזקם שלהם לא היה מחייב הטבע שתוכל להם, וזהו אומרו "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא" דוקא "יַשְׁמִידֵם" כאש השורף הכל, וְהנשארים "הוּא יַכְנִיעֵם לְפָנֶיךָ וְהוֹרַשְׁתָּם וְהַאֲבַדְתָּם מַהֵר" ושיעור מהר כשיעור "כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לָךְ" כלומר כשיעור שדבר ה' אלי את הדברים האלה בשיעור זה ישמידם, והותר ספק ה' ו'.


פסוק ה'[עריכה]

לא בצדקתך וביושר לבבך וכו'[עריכה]

(דברים ט ה): לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְישֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב:    יש לדקדק שלשה פעמים הזכיר צדקות בענין זה, חד בפסוק (דברים ט, ד): "אַל תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ בַּהֲדֹף ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי ה'". ב' (דברים ט, ה): "לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְישֶׁר לְבָבְךָ". ג' (דברים ט, ו): "וְיָדַעְתָּ כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ". ובאחד מהם הוסיף "וּבְישֶׁר לְבָבְךָ".

והנראה דתחילה אמר משה לישראל "אַל תֹּאמַר וכו' בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי ה'" דלא מבעיא כי לא בצדקתך, שהצדקות דבר גדול הוא, אלא אפילו ביושר לבבך שהוא דבר טפל מהצדקות אם היה בך - היה מביאך אל הארץ, כי אף זו לא יש בך, ואינו מביאך כי אם ברשעת הגוים שאפילו יושר לב לא נמצא בהם, ואחר שהודיעם זה, חזר לסדרו ואמר "כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ" כמו שהתחיל.


פסוק ז'[עריכה]

זכור אל תשכח את אשר הקצפת וכו'[עריכה]

(דברים ט ז): זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמִּדְבָּר לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם ה':    יש לדקדק אומרו "זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח" דכיון דקאמר זכור הוא שכוונתו שלא ישכח, עוד להבין בכל אריכות הלשון הזה, והסימנים "בַּמִּדְבָּר לְמִן הַיּוֹם וכו' וּבְחֹרֵב".

עוד קשה דכיון דקאמר את אשר הקצפת אח ה' למן היום אשר יצאת ממצרים עד באכם עד המקום הזה. הרי הוא בכלל מה שהקציפו בחורב במעשה העגל. והנראה שאמר זכור אל תשכח לומר עשה לך סימנים של זכירה מכל אשר הקצפת את ה' באופן שלא תשכח שהסימן אינו מניחך שתשכח שבהיות כך תתבייש מעונותיך ולא תוסיף בפשע ועברה דעל זה אמקר דוד המלך ע״ה וחטאתי נגדי תמיד, וכתב בספר החסידים שדוד כתב חטאו כדי לראותו ולהיות זוכר ממנו תמיד ולדאג עליו, ולזה אמר כאן זכר אל תשכח, כלומר עשה לך סימנים של זכירה באופן שלא תשכח כמדובר. עוד י"ל ידוע שהשכחה מצויה אם אירע לאדם דבר ולא הורגל בה אבל בדבר שנהג בה רוב חייו לא שייך בו שכחה וישראל חטאו במדבר ארבעים שנה רוב ימי חייהם ולזה אמר להם זכר אל תשכח, כלומר זכר שאתה כאדם שהורגל בחטאו כל ימיו שאין שייך לומר לו אל תשכח, דכיון שהורגל בחטא כל ימיו איך שייך לומר אל תשכח כי אין השכחה מצויה כי אם בדבר שנעשה פעם אחד ואתה את אשר הקצפת את ה' אלהיך במדבר היה רוב ימי חייך למן היום אשר יצאת מארץ מצרים עד בואכם עד המקום הזה. וחוץ מזה עשיתם דבר מצויים שאינו יכול ליפול בו השכחה, שכל דבר גדול שאירע לאדם בחייו תמיד זוכר אותה כי נרשם הדבר נגד עיניו ואתם ובחרב הקצפתם את ה' ויתאנף ה' בכם להשמיד אתכם בעלתי ההרה וכו' עד שגרמו שבירת הלוחות שאין דבר מצויי כזה אם כן זוכר שעשית דבר שאין שייך לומר לך אל תשכח כי היא נרשמת נגד עיניך וזכורה היא תמיד אצלך.


פסוק ט'[עריכה]

בעלתי ההרה לקחת לוחת האבנים וכו'[עריכה]

(דברים ט ט): בַּעֲלֹתִי הָהָרָה לָקַחַת לוּחֹת הָאֲבָנִים לוּחֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי וכו':    קשה דהיל"ל לא אכלתי ולא שתיתי וממילא משמע שלא אכל לחם ולא שתה מים. ונראה שכיון שהתורה נקראת לחם, שנאמר (משלי ט, ה): "לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי" ונקרא מים דכתיב (ישעיהו נה, א): "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם", לזה אמר משה "לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי" היינו לחם גשמי, אבל לחם רוחניי אכלתי היא תורה שבכתב שנקראת לחם, "וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי" היינו מים גשמיים אבל מים רוחניים שתיתי, היא תורה שבעל פה שנקראת מים.

ולהרחבת הענין כלך בדרך זה, אמר "וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם" כלומר לקבל תורה שבכתב שהוא ברור כיום "וְאַרְבָּעִים לַיְלָה" לקבל תורה שבעל פה שהוא דבר קשה ומכוסה כלילה, ולחם גשמי לא אכלתי כי אם לחם רוחניי היא תורה שבכתב, ומים גשמיים לא שתיתי כי אם מים רוחניים היא תורה שבעל פה כמדובר. ומעין זה מצאתי בהרב בעל שפתי כהן זצ"ל וז"ל: "וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה:    מה שהיה ארבעים יום כנגד יצירת הולד כמו שיצירת הגוף בארבעים יום, כן היה צריך ארבעים יום לתורה להלבישה זה המלבוש שהוא פשטיות, כנראה שהיא סיפורים, כדי שיקבלו אדם קודם ואח"כ יקבל הנסתר, ולזה אמר "אַרְבָּעִים יוֹם" כנגד הפשט שהוא יותר נראה כיום ואח"ך "אַרְבָּעִים לַיְלָה" כנגד סודי התורה ורמזים שהם כמוסים ומכוסים כלילה, ועל-זה אמזו ז"ל שהיה משה לומד תורה שבכתב ביום ותורה שבעל פה בלילה, והכל ברמז ועל זה לא אמר ארבעים יום סתם. ולזה רמז ג"כ ואמר (דברים ט, יא): "וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה נָתַן ה' אֵלַי אֶת שְׁנֵי לֻחֹת הָאֲבָנִים לֻחוֹת הַבְּרִית" "לֻחֹת הָאֲבָנִים" נגד הפשט "לֻחוֹת הַבְּרִית" נגד סודיה, ולזה "לֻחֹת הָאֲבָנִים" חסר לֻחֹת כתיב, ולֻחוֹת הַבְּרִית מלא וי"ו אחת לֻחוֹת כתיב, נגד ששה סדרי משנה, וי"ו האחרת נעלמת שהן שש מאות סדרי משנה אלהיות שנשתכחו שאין הדור כדאי להם" עכ"ל. ועיין שם דרך אחר למה נתנה בארבעים יום ותראה מנפלאות השם.


ובמדרש: תורה נתנה במ' יום ונשמה נוצרה במ' יום וכו'[עריכה]

ובמדרש: תורה נתנה במ' יום ונשמה נוצרה במ' יום, אם משמר התורה נשמתו נשתמרת, ואם לאו אין נשמתו נשמרת:    ע"כ. נראה לפרש איך בשמור התורה נשמתו נשמרת ואם לאו אין נשמתו נשמרת, כי כיון שרמ"ח מצות עשה הם כנגד אבריו של אדם ושס"ה לא תעשה כנגד גידיו, נמצא כל מצוה של תורה נותן חיות לאבר אחד ומחייהו ומעמידו כמים המעמיד את הזרעים ועל-ידי כך יחיה האדם, ונמצא נשמתו משתמרת בגופו, כי הגוף הוא נרתק הנשמה ובהתבטל הגוף הנשמה פורחת משם, לא כן כשמתבטל מן התורה שאז אינו מגיע חיות לאברים כמדובר, שאז הגוף מתבטל ואין מקום ישיבה לנשמה והולכת משם, הרי כשאין משמר התורה והמצות אין נשמתו משתמרת, כלומר אינה משתמרת בגופו כמדובר משום שאין מי שמשקה את האברים להחיותם.

עוד נראה בענין הפסוק אמר "לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי" וסמיך (דברים ט, י): "וַיִּתֵּן ה' אֵלַי אֶת שְׁנֵי לוּחֹת וכו'", לרמוז שאין אדם זוכה לתורה כי אם במיעוט אכילה ושתיה, כמאמר התנא (אבות ו, ד) "פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל", הרי משה ע"י שלא אכל ושתה מ' יום ומ' לילה ויתן ה' לו את התורה. וראיתי בכ"י הרוצה להוריד ליופ"אל שר התורה שילמדהו תורה יתענה מ' יום וכן עשה ר' ישמעאל, ושם האריך כיצד יתנהר באותם מ' יום. ונראה סמך לדבר מכאן, דכיון שהתענה משה מ' יום ומ' לילה זכה לתורה, דכתיב "וַיִּתֵּן ה' אֵלַי אֶת שְׁנֵי לוּחֹת הָאֲבָנִים כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים".


פסוק י'[עריכה]

ויתן ה' אלי את שני לחת האבנים וכו'[עריכה]

(דברים ט י): וַיִּתֵּן ה' אֵלַי אֶת שְׁנֵי לוּחֹת הָאֲבָנִים כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים וַעֲלֵיהֶם כְּכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל:    יש להבין אומרו ועליהם דהיל"ל כתובים באצבע אלהים ככל הדברים. ועוד מאי "כְּכָל" בכ"ף הדמיון דהיל"ל כל הדברים. אמנם הכוונה ידוע שאדם שאומר דברים וכותבם נראים הדברים שדיבר על הכתיבה אבל אין נראים הדברים באויר כי אין בהם ממש. אך הפלא הגדול שבלוחות כאמור: "כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים" שאחר שכתוב בהן היו הדברים מרחפים באויר על האבנים, וזהו "וַעֲלֵיהֶם כְּכָל הַדְּבָרִים" כלומר ככל הדברים הנכתבים על הלוחות היו מרחפות עליהם באויר. והכוונה בזה לרמוז על תורה שבעל-פה הבא על תורה שבכתב ונחשב כדברים עצמם של הלוחות, כי השתי תורות תורה אחת היא וחדא חשבינן להו, בבחינת איש ואשתו שהם לבשר אחד, עוד רמז אחר היות פורחות על הלוחות כדברים הנכתבים בהן, לרמוז שעתידין לישבר וכתיבה זו שבאויר מוכנת ליכתב בלוחות שניות. עוד נראה שאנכי ולא יהיה לך ששמעו מפי הגבורה היו מרחפות על כל דבור ודבור שכתוב בלוחות, לומר שהמודה בע"ז כאילו כופר בכל התורה כלה הכלולים בלוחות ועליהם מרחפות ככְּכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ, דהיינו אנכי ולא יהיה לך שדיבר ה', דשאר דברות שמעו מפי משה.


פסוק י"א[עריכה]

ויהי מקץ ארבעים יום וארבעים לילה וכו'[עריכה]

(דברים ט יא): וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה נָתַן ה' אֵלַי אֶת שְׁנֵי לֻחֹת הָאֲבָנִים לֻחוֹת הַבְּרִית:    קשה דפסוק זה כלו מיותר, שהרי אמר בפסוק דלעיל (דברים ט, ט): "וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה וכו'" (דברים ט, י): "וַיִּתֵּן ה' אֵלַי אֶת שְׁנֵי לוּחֹת הָאֲבָנִים". והנראה בזה דלעיל אמר "וַיִּתֵּן ה' אֵלַי אֶת שְׁנֵי לוּחֹת הָאֲבָנִים", כלומר נתנם להביאם לישראל, אך "וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם" שעשו את העגל נתן ה' אלי את שני לחת האבנים, כלומר נתן ה' אלי רשות לשברם, שיהיו חסרים ממה שכתב עליהם משום שהאותיות פרחו כאמרם חז"ל, ולכן לחת כתיב חסר וי"ו שנחסרו מעץ החיים, היינו התורה שהיה כתוב עליהן שנקראת עץ חיים, והוי"ו רומז לעץ החיים כנודע, והטעם שנתן אלי רשות לשברם משום ש- (דברים ט, יב): "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי קוּם רֵד מַהֵר מִזֶּה כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ" וכאחז"ל שהקב"ה אמר למשה לשברם, הביאו הילקוט בפ' תשא ובחיבור אחר הקשיתי על מאמר זה ממאמר חז"ל ג' דברים עשה משה מדעתו: שיבר את הלוחות וכו' והסכים הקב"ה עמו, אשר שברת - יישר כחך ששברת עי"ש מה שפירשתי.


פסוק י"ב[עריכה]

ויאמר ה' אלי קום רד מהר מזה וכו'[עריכה]

(דברים ט יב): וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי קוּם רֵד מַהֵר מִזֶּה כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ:    קשה מאי "קוּם", והר"ב שפתי כהן זצ"ל פירש "שאמר משה לישראל שבשבילם בא לו קלון שאמר לו "קוּם רֵד מַהֵר" כמי שדחפו לחוץ" ע"כ. ונראה לי בישוב מלת קום בדברי רז"ל שממעשה העגל נלמד התשובה כנודע, ונמצא שבירידה זו על שעשו את העגל, בא קימה למשה שבעוברם על התורה והמצוה שנתן להם, יכולים לתקן על ידי תשובה וזהו "קוּם רֵד", כלומר קימה יש לך במה שאני אומר לך רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, שע"י השחתה זו נלמד תשובה לרבים.


פסוק י"ג[עריכה]

ראיתי את העם הזה וכו'[עריכה]

(דברים ט יג): וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי לֵאמֹר רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. (דברים ט יד): הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם:    הכוונה כשאחד הוא פתי יאמין לכל דבר, אינו מהתימה אם כשל בחטא גדול כי הפתיות גרמה לו ואין ממום להענישו כ"כ מה שאין כן מי שהוא קשה עורף להאמין דבר, שאם כשל והאמין דבר שאין בו ממש שחייב מיתה, וז"ש הקב"ה למשה גודל הכעס שיש לו עליהם הוא משום שראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא, דכיון שקשה עורף הוא להאמין כל דבר איך האמינו עכשיו בדבר שאין בו ממש, לכך "הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם" דראוים השמדה כיון שהאמינו מיד לדבר שוא ודבר כזב.


פסוק י"ד[עריכה]

ואעשה אותך לגוי עצום ורב ממנו וכו'[עריכה]

(דברים ט יד): וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם וָרָב מִמֶּנּוּ וכו':    דקשה דמה צורך לעשות גדול ממנו בשביל השבועה שנשבע לאבות להביא זרעם אל הארץ, שהיה די היות שוה להם. אמנם נראה דסיפר משה לישראל שרצה הקב"ה להשמידם בעון העגל כאמרו לי דלקיים שבועת האבות "וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם וָרָב" ובהיות שאתה "מִמֶּנּוּ", כלומר מזרעם נמצא שאני יוצא מידי חיוב שבועה שלזרעו נשבעתי להביא לארץ ואתה ממנו.


ילקוט: מתוך כעס רצון וכו'[עריכה]

ילקוט משם מדרש דת"ע ע"א, שנו רבותינו מתוך כעס רצון, שנאמר (דברים ט יד): הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם. מיד (שמות לב יד): וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה. מתוך רוגז רחמים, (חבקוק ג ב): בְּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר. מתוך צרה רווחה (ירמיהו לז ז): וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ. מתוך ריחוק קירוב (הושע ב א): בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי. מתוך נפילה קימה (מיכה ז ח): כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי. מתוך אפילה אורה (מיכה ז ח): כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ ה' אוֹר לִי:    עכ"ל.

הנה פשוטן של דברים מאמר הנכבד הזה, שבראות אדם עצמו שהקב"ה כעס עצמו ונתמלא עליו רוגז והוא בצרה כל כך גדולה כמרוחק מן הרחמים בתכלית הנפילה ובתוך האפילה, אל יתייאש עצמו מן הרחמים, משום שמתוך כעס רצון, ומתוך רוגז רחמים, ומתוך צרה רווחה, ומתוך ריחוק קירוב, ומתוך נפילה קימה, ומתוך אפילה אורה.

אך חל עליו חובת ביאור לבאר כל חלוקה וחלוקה בפני עצמה. אמר מתוך כעס רצון, (תהלים קיט, ק): "מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן" שפירשו על-פסוק (שמות לב, יד): "וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ", שהקב"ה על ידי שדבר ואמר (דברים ט, יד): "הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם" הפיג כעסו בדיבור, ומזה בא שניחם מעשות כליה, ושיעור הפסוק הטעם שוינחם ה' על הרעה, מסבת "אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ" שעם הדיבור הפיג כעסו כמדובר, ע"כ לזה אמר מתוך כעס רצון, שעל ידי הכעס בא הדיבור ומשם נמשך הרצון שעל ידי הדיבור שנאמר בכעס מפיג הכעס והרצון בא, שנאמר (דברים ט, יד): "הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם" ועל-ידי שדבר כך הפיג כעסו ונמשך מזה (שמות לב, יד): "וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת".

(א"ה ס"ט אשר בזה אפשר שזהו כוונת הכתוב ב(איכה ב, יז): "עָשָׂה ה' אֲשֶׁר זָמָם בִּצַּע אֶמְרָתוֹ וכו' הָרַס וְלֹא חָמָל וכו'" ופירש רש"י ז"ל "דעשה כלה עד גמירא וכו'" ע"כ. ועל פי הדברים הנ"ן והכוונה דכ"ב דכשהקב"ה כ"י מוציא המחשבה בדבור אזי ע"י הדבור מפיג כעסו אבל אם לא הוציא בגזרה מהשפה ולחוץ כי-אם במחשבה דוקא, אזי עונשו קשה עד מאד, מעתה ז"ש "עָשָׂה ה' אֲשֶׁר זָמָם" והיינו מחשבה דמה שעלה במחשבה עשהו מבלי הוציא המחשבה בדבור, ומשום הכי "הָרַס וְלֹא חָמָל", דהעונש היה כ"כ קשה, וז"ש רש"י ז"ל עשה כלה עד גמירא ולא חמל וכמ"ש ודוק).

מתוך רוגז רחמים, כלומר הרוגז שרוגז הקב"ה או רבו או אביו ואמו על האדם הוא רחמים, שעל-ידי כך ניצול ממקרים של עולם-הזה וזוכה לעולם הבא, כי מיישר דרכיו ומקיים תורה ומצות המגינות עליו בעולם הזה ומביאו לעולם הבא, והוא על-דרך שדרשו רז"ל (קהלת ב, ט): "אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי" "החכמה שלמדתי באף עמדה לי", וזהו מתוך רוגז רחמים, כלומר מתוך הרוגז ממש כלולים הרחמים, דכתיב (חבקוק ג, ב): "בְּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר", ירצה ברוגז עצמו כלול בו זכירת הרחמים.

מתוך צרה רווחה, בהיות שכל צרה ותקלה ופירצה שבא על האדם הוא למרק עונותיו, כמו שכתב החסיד בעל ראשית חכמה ז"ל ונמצא שמתוך הצרה כלולה הרווחה, שהצרה בו ככוס עקרים בתוך המעים, שאעפ"י שיהיה המשקה מעקרים מרים ומצטער, אבל אותה צרה רווחה שממנה ימשך הרפואה לו, כך הצרה הבא על האדם ממנה ימשך הרווחה כיון שע"י הצרה מתרפא ומתמרק איזה עון שבידו ויוצא אח"כ לרווחה, שנאמר (ירמיהו לז, ז): "וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ", דקשה למה נקט שם יעקב, ומאי וממנה, אלא הוא אשר דברנו, כשבא עת צרה היא מסבת היותו בחינת יעקב מדריגה שפלה בלתי הגון כנודע דשם יעקב מורה על בלתי הגון, ועל-ידי כך מתמרק ונמצא שממנה יושע, מסיבתה יושע נמצא שמתוך הצרה עצמה כלולה בה הרווחה.

מתוך ריחוק קירוב, הנה מבואר אצלי בחיבור אחר בפרשת ואתחנן על פסוק (דברים ד, כז): "וְהֵפִיץ ה' אֶתְכֶם בָּעַמִּים וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְנַהֵג ה' אֶתְכֶם שָׁמָּה" (דברים ד, כח): "וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם", דקשה אומרו "וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם" ודברי התרגום ידועים הזכרתים לעיל בס' ואתחנן, אמנם הכוונה דישראל בהיותם בארצם קרובים להקב"ה כל יום היו מכעיסים לו בע"ז והיה מוסרם והיו חוזרים לו, ובמעט זמן היו חוזרים ועע"ז, מה עשה הקב"ה הפיצם בגוים בתוך ע' אומות עע"ז כדי שיראו בכל ע"ז שבעולם שאין שם ממש, ומתוך זה משם מע"ז יבקשו אותי כענין יתרו שעל שעבד כל ע"ז שבעולם וראה שאין ממש, ביקש משם את ה' ואמר עתה שלא הנחתי ע"ז שלא עבדתי ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים, ושיעור הכתוב והפיץ ה' אתכם בעמים ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם עץ ואבן וראיתם בעיניהם כי אין ממש בשום ע"ז שבעולם, ובזה ובקשתם משם את ה' אלהיך, משם מהע"ז בקשתם את ה', ע"כ באופן שעל ידי שריחקם מעליו בין העמים וראו שאין ממש בשום ע"ז נקרבו ישראל להקב"ה קירוב גמור, שהרי היום אין בכל מקום שישראל מצויים שם שעובדים ע"ז אדרבא מוסרים עצמם על קידוש השם, וזהו אומרו מתוך ריחוק קירוב, מתוך דייקא שמתוך הריחוק שריחקם בין העמים שם כלול הקירוב, שנאמר (הושע ב, א): "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי", ירצה במקום עצמו של דיבור זה לא עמי אתם על שעבדתם ע"ז כלול במקום דבור זה שיאמר לכם בני אל חי, משום שזו סיבה שתתקרבו להקב"ה כמדובר.


מתוך נפילה קימה (מיכה ז, ח): "כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי", ידוע שאים אדם קם כי אם בנופלו עד ירידה תחתונה שמתוך שאין מקום שיפול עוד מתחיל לעלות, כמשל איזה דבר שנזרק בכח לארץ כפי הכח שמשליכו ומכה בקרקע, כך עולה למעלה, וכדברי רז"ל על-פסוק (שמות א, י): "וְעָלָה מִן הָאָרֶץ" ירצה ועלה בעבור שכבר הושפלו תכלית השפלות והגיעו לארץ, וכדחז"ל על-פסוק (דברים כח, מג): "הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה וְאַתָּה תֵרֵד מַטָּה מָּטָּה" גם זו לברכה שבהיות הגר עולה עליה שאין עוד יורד. ובהיות אתה יורד מטה מטה תכלית הנפילה אתה עולה, גם לרז"ל אין ישראל נגאלין עד שבאים לירידה התחתונה, שנאמר (שמות א, י): "וְעָלָה מִן הָאָרֶץ", וזהו מתוך נפילה קימה, שמתוך הנפילה כלולה הקימה, שנאמר (מיכה ז, ח): "כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי" כלומר כשנפלתי - משם מתוך הנפילה ידעתי שקמתי.

מתוך אפילה אורה (מיכה ז, ח): "כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ ה' אוֹר לִי", ידוע שקודם שיאיר היום יחשיך הרבה הלילה ומיד יאיר היום, ונמצא ניכר מתוך החשך שבא להאיר, וזהו מתוך אפילה אורה, מתוך ממש כלולה הוארה, דכיון דמחשיך הלילה הרבה אומרים כבר מאיר היום מזכירים האורה מתוך החשך, כך "כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ ה' אוֹר לִי" ביושבי בחשך הרבה משם אני מכיר שה' אור לי.

(א"ה אשר בזה אפשר שזהו כוונת הכתוב (ישעיהו לג, ב): "ה' חָנֵּנוּ לְךָ קִוִּינוּ הֱיֵה זְרֹעָם לַבְּקָרִים אַף יְשׁוּעָתֵנוּ בְּעֵת צָרָה" והוא ממש מכוון אל האמור, והוא דאנו בני ישראל מתחננים לפניו ואנו אומרים ה' חננו לגאול אותנו, ועת לחננה בא, דלך קוינו ואפילו דאנו בתכלית הצרות בגלותנו, אין אנו מתייאשים מהגאולה, והאי טעמא דהֱיֵה זְרֹעָם לַבְּקָרִים, דאנו רואים דאין אור הבקר מאיר אם לא דתחילה נעשההעולם אפילה גדולה ועי"ז הבקר או'ר ומתוך אפילה אורה, וזהו ממש הוי ישועתינו, ולזה אמר "אַף יְשׁוּעָתֵנוּ בְּעֵת צָרָה", דבשעה שאנו בכ"כ צרה גדולה אזי יאיר ויזרח גאולתנו ופדיון נפשינו, וכמ"ש מרן ה"ה זצ"ל ודוק).

ובדרך צחות יש לומר, בחשך מצרים היה חושך למצרים ואור לישראל בבתיהם של מצרים עצמם, והיו רואים מטמוניהם ונמצא מתוך אפילה אורה והאבות סימן לבנים כיון שאירע לאבות כך גם כי אשב בחושך ה' אור לי, ירצה הקב"ה עתיד להביא על אומות העולם עשר מכות במצרים כאחז"ל בגאולה אחרונה, ואז כשיביא להם חשך כי אשב בחשך בהיותי נכנס לבתיהם ה' אור לי, הוא יאיר אותי כאשר היה במצרים.

המוסר היוצא לאדם ממאמר זה, שאף עפ"י שיראה האדם יסורין באים עליו כמו צרה ודוחק ונפילה ואפילה, אל יבעוט אלא יקבלם בשמחה, כי בתוך היסורין עצמם כלולים הרחמים כדפרשית. וזהו כוונת פסוק (משלי ג, יא): "מוּסַר ה' בְּנִי אַל תִּמְאָס וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ" (משלי ג, יב): "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה" לא קאמר מוסר אלהים שהוא דין אלא מוסר ה' שהוא רחמים, לומר שאף עפ"י שהוא מוסר שמורה דין לפנים מדת הרחמים כלול בו, לכן את תמאס ואל תקוץ לבעוט בו שתראה אחרית המוסר לטוב לך ותשמח למפרע על המוסר שסבלת כאשר ישמח הבן בסוף על מוסר שייסרו אביו ומוסיף אהבה על אהבה לאביו על שייסרו, וזהו כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה, מלת את לרבות לבן שאחר המוסר ירצה באביו ומוסיף לו אהבה כמדובר.


פסוק ט"ו[עריכה]

ואפן וארד מן ההר וכו'[עריכה]

(דברים ט טו): וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וּשְׁנֵי לוּחֹת הַבְּרִית עַל שְׁתֵּי יָדָי. (דברים ט טז): וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' אֱלֹהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה סַרְתֶּם מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶתְכֶם. (דברים ט יז): וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם. (דברים ט יח): וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה כָּרִאשֹׁנָה וכו'. עד (דברים ט יט): וַיִּשְׁמַע ה' אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִוא:    נראה לפרש בהמשך אלו הפסוקים שכוונת משה להניח הלוחות למעלה, כאשר אמר ליה הקב"ה שחטאו אך שהסכים אח"כ בדעתו להביאם ולשברם כדי שיטיל הקב"ה הכעס על זה, על דרך שהפיג כעסו במקדש להציל את ישראל. ושיעור הכתובים "וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ" כלומר היה מצטער ובוער כאש, כאדם שמצטער הרבה ומתוך הצער מתרבה בו אש היסודי שבו ובוער בקדחת כך ההר מתוך הצער היה בוער באש איך ושתי לוחות הברית על שתי ידי שתכליתם לישבר דטוב להניחם למעלה. וכי תאמרו ולמה לא הנחת אותם למעלה, משום שוארא והנה חטאתם לה' אלהיכם עשיתם עגל מסכה והוא עון שחייבתם עליו כליה, זהו הטעם שואתפש בשני הלוחת והבאתי אותם כאן למטה כדי לעשות מה שעשיתי שואשליכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם, שעל ידי כך הפיג כעסו האל יתברך בשבירתם והיה לי מקום שואתנפל לפני ה' וישמע ה' אלי גם בפעם הזאת דבלתי זאת לא היה מוחל לכם.

פסוק כ'[עריכה]

ובאהרן התאנף ה' מאד וכו'[עריכה]

(דברים ט כ): וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף ה' מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִוא:    יש להבין מאי "גַּם בְּעַד אַהֲרֹן" ומאי "בָּעֵת הַהִוא", אלא ע"י ששברתי הלוחות מצאתי מקום להתפלל גם בעד אהרן אעפ"י שהוא עצמו עשה את העגל, כי בעת ההיא ששיברתי אותם, מצאתי מקום להתפלל גם עליו, דבלתי זה לא היה לי פנים להתפלל גם עליו רק שימות אולי יתפייס מדת הדין במיתתו. עוד יש לפרש הגיד משה לישראל מענותנותו כדי שילמדו ממנו, והוא כי לא היה לו פנים להתפלל על אהרן שלא יחשדוהו שעל היותו אחיו מבקש בהצלתו אעפ"י שהיה עיקר החטא ח"ו, לכן המתין עד שנתפייס הקב"ה על ישראל ואח"כ ביקש על אהרן, וזהו (דברים ט, יט): "וַיִּשְׁמַע ה' אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִוא" ואחר ששמע לי בפעם ההיא עליכם - ובאהרן אעפ"י שהתנאנף ה' מאד להשמידו, ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא שנתפייס עליכם. עוד יש לפרש "וּבְאַהֲרֹן" בהיות אהרן המפורסם בקדושה ובחסידות, התאנף ה' מאד להשמידו כדי שמיתתו יתכפר עליכם, ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא, כלומר בעת ההיא שהתפללתי לפניו (דברים ט, כז): "זְכֹר לַעֲבָדֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב" אמרתי שיעשה גם בזכות אהרן ויציל אתכם בזכותו.


כיון שעשו ישראל אותו מעשה וכו'[עריכה]

ילקוט דף ת"ע ע"א, כיון שעשו ישראל אותו מעשה מיד יצאת כעס על משה שהעלה הערב רב עמם, אמר ליה (שמות לב ז): לֶךְ-רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ. אמר לו משה עמי חטאו ועמך לא חטאו, אמר ליה הקב"ה עמך חטאו, א"ל ומי מפייסני שעמי חטאו, א"ל מי שנעשה בו המעשה מפייסך, א"ל משה ויודע הוא, א"ל הקב"ה (ישעיהו א ג): יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ. ידע הוא תורא מאן הוא קנאיה, מאן הוא נפח'. בא השור א"ל הקב"ה בפני משה מי עשאך, א"ל חמור אלו המצריים אשר בשר חמורים בשרם, א"ל הקב"ה שמא ישראל, א"ל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן, א"ל וממני אני קופץ לסניגוריא, עמי חטאו ועמך לא חטאו, אַל תַּשְׁחֵת עַמְּךָ כיון שלמד משה סניגוריא עליהם וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ. כיון שמת משה סניגורן של ישראל, היה הקב"ה נזכר שלא נמצא סניגוריא כמוהו, שנאמר (ישעיהו סג יא): וַיִּזְכֹּר יְמֵי עוֹלָם מֹשֶׁה עַמּוֹ. אמר הקב"ה בעולם הזה היה בשר-ודם נעשה לכם סניגור ומושיע אתכם, לעתיד לבא אני בכבודי נעשה לכם סניגור בפני שרי אומות העולם ומושיע אתכם מהר, שנאמר (ישעיהו סג א): אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה רַב לְהוֹשִׁיעַ:    עכ"ל. קשה טובא במאמר זה, שכיון שהקב"ה אמר למשה עמך חטאו היינו הערב רב, מה צורך של משה (לומר) עמי ולא עמך ומי מפייסני שעמי חטאו, כל אלו הדברים היו נגד ישראל, ואיך יתכן זה שהיה מבקש ברעתם חלילה, ועוד כיון שהקב"ה הוא שהעיד שעמו חטאו היינו הערב רב, מה אומר ומי מפייסני שעמי חטאו, וכי לא היה מאמין בעדותו יתברך. ועוד להבין כי לא מצינו שמספר בעל המאמר שכעס הקב"ה במשה על זה על שלא האמינו עד שהוצרך לעשות העגל עצמו שיאמר מי עשהו. עוד להבין בדברי משה, וממני אני קופץ לסניגוריא וכו' מאי וממני, גם להבין אומרו כשמת משה היה נזכר הקב"ה שאין סניגוריא כמוהו, דמאי אין סניגוריא כמוהו, שהרי הוא קטרג והפציר שישראל חטאו ולא ערב רב, אם-כן אין שייך לומר אין סניגוריא כמוהו, עוד להבין מה שייכות יש אומרו אחר ז בעולם הזה היה בשר ודם נעשה לכם בניגור ומושיע אתכם, לעתיד אני בכבודי. ועוד מה איכפת לנו לידע אם הסניגוריא היא בפני שרי אומות העולם אם לא.

אמנם נראה לפרש שבהיות שכשאמר הקב"ה למשה לך רד כי שיחת עמך, היינו הערב רב היה בפני שרי אומות העולם המסבבים את הכסא, שמשה היה אחוז בה כדאמרינן במסכת שבת פ' רבי עקיבא, שאמר ליה הקב"ה אחוז בכסא כבודי וכו' ומיד הבין משה שאף עפ"י שאמר ליה הקב"ה שהערב רב חטאו, עם כל זה גם ישראל חייבים כליה על שלא מיחו, מה עשה בחכמתו הרמה שאל יוכלו שרי אומות העולם לקטרג על ישראל, שגם הם עשו את העגל וחייבים כלייה כערב רב, וכל-זה כדי שיוכיח הקב"ה הפני הרי אומות העולם שישראל לא עשו, נשאר מה שלא מיחו לקל ויתחייבו יסורין ולא כליה, ועל-זה אמר וכי עמי ולא עמך, ומי מפייסני שעמי חטאו, עד שהביא הקב"ה את העגל בעצמו שיעיד שהערב רב חטאו בעשיה ולא ישראל, תש כחם מיד, אמר משה להקב"ה וממני אני קופץ לסניגוריא, כלומר וממני בא הדבר שאני יכול לקפוץ סניגוריא על ישראל בעשותו לישראל שחטאו במעשה וחייבים כליה כערב רב כדי שיצטרך הדבר שיעיד העגל עצמו ועל ידי כך לא יוכלו שרי אומות העולם אחר כך לקטרג על ישראל לחייבם כליה, דכיון שעל המעשה היה הכליה, כשירדו ממעשה לשלא מיחו אינו מן הדין לחייבם כליה על זאת כי אם יסורין, וזהו וממני אני קופץ לסניגוריא ממני דייקא, ואמר דכיון דעמי חטאו וישראל לא חטאו, כלומר לא חטאו במעשה, אם-כן אל תשחת עמך ונחלתך השחתת כליה, וע"ד כזה ראה הקב"ה שלא נמצא סניגוריא כמוהו שעשה עצמו כמקטרג על ישראל, ואדרבא זו הצילתם משום שאם מיד כשאמר ליה הקב"ה לך רד כי שיחת עמך, היינו הערב רב היה שותק מיד היו קמים שרי אומות העולם לקטרג על ישראל לחייבם כליה על שלא מיחו, אך בהקדים משה לחייבם כליה כערב רב על המעשה באומרו שגם ישראל היו בעשיה כשיוכח שהם לא היו במעשה כמו שהעיד העגל עצמו ירד הדבר מכליה ליסורין ובזה לא מצאו שרי או"ה פתחון פה לקטרג וכו' וכיון שמשה מצא מקום בפני שרי א"ה להיות סניגוריא על ישראל, לזה אמר הקב"ה בעולם הזה היה בשר ודם נעשה לכם סניגור ומושיע אתכם, כלומר נעשה סניגור ע"י תחבולה ומושיע אתכם כמו שעשה משה כדפרשית, כאשר מחייב לשון נעשה שנעשה ע"י סיבה אבל לעתיד לבא אני בכבודי נעשה לכם כלומר נעשה על ידי סיבות שאני מגלגל כאשר עשה משה כדי שלא יוכלו לקטרג עליכם ולעכב יושעתכם ומושיע אתכם מהר משום דמשה לא הצילם מעון העגל מהר על שלא מיחו כדפרשית שנשאר הכפרה לזמן רב כמאמר חז"ל אין דור שאין לוקחים ליטרא מעון העגל. והותר בזה כל מה שדקדקנו במאמר ודקדוקים אחרים שיותרו מעצמם.

עוד נראה לפרש בכוללות המאמר, כששמע משה מפי הקב"ה שהערב רב חטאו וז"ל (דברים ט, יב): "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ" נעצב משה למפרע על שהוא גרם לעלייתם ממצרים, משום שהיו מכעיסי השם ומחטיאים לישראל, גמר בדעתו להניחם אל הכליה במעשה זאת, וכיון שויכוח זה היה למעלה ששרי אומות-העולם שם, אם היה שותק כשאמר לו הקב"ה "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ" ולא היה מליץ עליהם היה נותן להם מקום לדבר לקטרג על ישראל, ואפשר היו יוצאים חייבים בדין על שלא מיחו, לכן לסתום פיהם שלא ימצאו מקום לדבר, התחיל הוא כמבקש בהצלתם, שגם ישראל חטאו וכשם שאין יכול לכלות את ישראל משום שבועתו לאבות כך לערב רב, שדין אחד לכלם, ואם יעשה כליה בישראל ח"ו יעשה גם בהם, וכל זה כדי שיוכיח הקב"ה בפני שרי אומות העולם שישראל לא חטאו כי אם הערב רב ויתחייבו כליה בדין, ולזה אמר עמי ולא עמך, אם-כן "אַל תַּשְׁחֵת עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ" כלומר לפחות אל תשחת עמך ונחלתך לכלותם ויהיה הכליה בערב רב שחטאו כאשר העיד העגל עצמו, וכראות שרי אומות העולם שהשתדל בהצלת הערב רב ולא יוכל, אין להם מקום לקטרג על ישראל כשביקש להצילם, שהרי עשה מה שיכול לעשות שהרי ביקש להציל הערב רב ולא יכול על היותם בעלי המעשה, הציל לישראל שלא עשו, מיד (שמות לב, יד): "וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ". ועל דבר זה כשמת משה ראה הקב"ה שלא נמצא סניגור כמותו שעשה בחכמה שלא לתת מקום לשרי אומות העולם לקטרג על ישראל על שנעשה תחילה כמליץ בעד ערב רב.

עוד יש לפרש, כשמוע משה שאמר הקב"ה (דברים ט, יב): "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ" שהם הערב רב, ראה שנתחייבו כליה, מה עשה כדי יוכל להצילם, לערב גם לישראל בחטא עמהם, כיון דמיהו חטאו על שלא מיחו יהיו כלם שוין בחטא, ויהיה הדבר על דרך סנהדרין שפתחו כלם לחובה פטור, ועל זה אמר עמך ולא עמי, כלומר גם עמך ישראל חטאו וכיון שכם, כלם פותחין לחובה ופטור, והביא הקב"ה את העגל שיעיד מי עשהו להראות כי הוא לא היה כועס לעשות כליה כי אם על המעשה, דעל מי שלא מיחה דין אחד יש לו, וכראות משה כן, אמר עמי ולא עמך א"כ אל תשחת עמך ונחלתך, דקשה דהל"ל אל תשחת עמך מאי ונחלתך, ואפ' דעמך חוזר לישראל ונחלתך חוזר לערב רב שהם כנחלה שבא ביד האדם דבר שלא טרח ולא עמל בה, כלומר כיון שאין אתה משחית עמך השחתת כליה רק יסורין בלבד על שלא מיחו, גם נהוג כן בנחלתך הם הערב רב לייסרם ביסורין ולא כליה, וכיון דשורשם לעבוד ע"ז משא"כ עמך זרע קודש יהיה שוה להם המעשה כעון שלא מיחו שביד ישראל, וזהו אומרו וממני אני קופץ לסניגור, עמי חטאו ועמך לא חטאו, אל תשחת עמך ונחלתך, כלומר כיון שעמי חטאו במעשה כאשר העיד העגל ועמך לא חטאו במעשה, אבל אין להכחיש שחטאו על שלא מיחו, א"כ הם שוין כדפרשית, ואל תשחת לא לעמך שהם ישראל ולא לנחלתך הם הערב רב וכיון שלמד משה סניגוריא עליהם "וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ", ועתה מלת "עַמּוֹ" כולל ישראל וערב רב שהשוון משה כא' כמדובר, וכלם בשם עַמּוֹ נקראים, תדע שכן הוא שהרי לא מצינו שעשה כליה בערב רב ועד היום הם קיימים מעורבים בישראל. ועל דבר כזה כשמת משה נזכר שלא היה סניגוריא כמותו כיון שבחכמתו הציל גם לערב רב מכליה.

פסוק כ"ו[עריכה]

ואתפלל אל ה' ואמר ה' וכו'[עריכה]

(דברים ט כו): וָאֶתְפַּלֵּל אֶל ה' וָאֹמַר אֲדֹנָי ה' אַל תַּשְׁחֵת עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ בְּגָדְלֶךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה:    יש לדקדק אומרו "בְּגָדְלֶךָ" ואומרו "בְּיָד חֲזָקָה". ונראה שבהיות שביציאת מצרים ניכר גדולתו של הקב"ה שהוא אלהי האלהים ואדוני האדנים על שהיו ישראל בלתי הגונים וכל שרי מעלה היו מקטרגים עליהם מה אלו עובדי ע"ז אף אלו, ועכ"ז לא השגיח לשום קטרוג והוציאם בכחו הגדול נגד כל הקטרוגים ומשם ניכר גדולתו על שהוציאם ביד חזקה ולז"א ואתנפל לפני ה', ואומרו אל תשחת עמך ונחלתך משום שפדית אותם בגדלך שבפדיון שלהם ניכר גודלך כי אין מי שיעמוד לפניך לומר מה תעשה ומה תפעל וראיה שהוצאת אותם ביד חזקה על היותם בלתי הגונים וכיון שכן זכור לאברהם אל תפן אל קושי העם הזה. פן יאמרו הארץ מבלתי יכולת ה' הוצאתנו כלו' בראותם יושבי ארץ שאתה משחיתם יאמרו בעבור שידעו אלהי העמים מה יהיה בסופם לא עיכבו ביד הקב"ה ח"ו, והניחום לצאת שאם לא כן לא היו מניחים להוציאם אלא הניחו להוציאם שידעו שאין יכולתו להביאם אל הארץ וידעו שינאתו עמהם, ולכך הניחו להוציאם ואם-כן איה גודלך שהוראת להם כי אין מעכב בידך לכן אעפ"י שחטאו ומן הדין חייבים כלייה, אל תפן אל רשעו ואל חטאתו.

פסוק כ"ז[עריכה]

זכור לעבדיך לאברהם וכו'[עריכה]

ילקוט דת"ע ע"א, אמר רבן שמען בן גמליאל כשעלה משה למרום וסרחו ישראל, נזדווגו חמשה מלאכי חבלה: קצף ומשחית אף וחמה והשמד, מה עשה משה נתלה בזכות אבות (דברים ט כז): זְכֹר לַעֲבָדֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. מיד נתמלא הקב"ה רחמים (שמות לב יד): וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה. נסתלקו ממנו שלשה ונשתיירו אף וחמה, עדיין היה משה מתיירא (דברים ט יט): כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה. א"ל רבש"ע לית אנא יכיל למיקם בתרוויהון, קם את בחד ואנא בחד, דכתיב (תהלים ז ז): קוּמָה ה' בְּאַפֶּךָ. מנין שעמד משה בחימה, שנאמר (תהלים קו כג): וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ:    עכ"ל. ראוי לשים לב וכי לא היה מספיק זכות אברהם בלבד לעמוד בה' שהקנה להקב"ה שמים וארץ וקראו הקב"ה אוהבי (ישעיהו מא, ח): "זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי", גם להבין כשנשארו שנים, למה אמר משה שיקום הקב"ה באחד והוא באחד ולא קאמר להקב"ה שיעמוד עם השנים, דבשלמא גבי בשר ודם שייך לומר שיעמוד כל אחד באחד, אויל אין כח בו לעמוד בשנים, מה שאין כן בהקב"ה שהוא בעל היכולת כלם. עוד להבין למה מתחלה לא חלה פני אל שיעמוד בחמשה. עוד להבין למה דוקא יצאו חמשה מלאכי חבלה, לא פחות ולא יותר.

והנראה לפרש דכיון דמשה עלה להביא לישראל לוחות התורה שכלולים בהם חמשה חומשי תורה, לכן כשסרחו יצאו חמשה מלאכי חבלה כנגד חמשה חומשי תורה שבעטו בהם העשיית העגל, ובראות משה רבע"ה כך, נתלה בזכות אבות, הוכרח לחלקם אלו המלאכים לאבות ולהקב"ה ולעצמו, כל אחד ואחד מה שנוגע אליו, והוא כי חמשה חומשי תורה ספר בראשית מתייחס לאברהם שמזכיר שם מדור אנוש ומבול ופלגה וסדום שכלם נאבדו על שאמרו לאל סור ממנו, והוא הזריח והכריז אלהותו יתברך ופירסם אחדותו. ופרשת שמות מתייחס ליעקב ששם מזכיר ירידתו למצרים ושיעבודו וכל מה שאירע לבניו מגלות ומגאולה. וספר ויקרא מתייחס ליצחק שמזכיר שם ענין הקרבנות ותמידין של יום כי הוא נתקרב לקרבן לפני המקום ובעק' הותקנו התמידים כאחז"ל. וספר במדבר מתייחס להקב"ה ששם מזכיר גבורתו וכחו הגדול כמה שהרבה להטיב עם ישראל ועכ"ז חטאו לו מרגלים מתאוננים קרח. ענין פעור ענין זמרי וכאלה רבות אע"פ שהגדילם מכל אומה ולשון ועשה להם דגלים עשו אלה לו ועכ"ז כבש כעסו עמהם אין גביר גדול מזה. ספר דברים מתייחס למשה אלה הדברים אשר דבר משה לייסר לישראל והסכים על ידו הקב"ה לכן נתלה בזכות אבות ונסתלקו השלשה, דכיון שבאו על ביטול ה' חומשי תורה לכן כל א' ביטל משחית אחד כנגד הספר המתייחס בו, ולכך כשנשארו השני מחבלים אמר להקב"ה שלא היה יכול בשתיהם, לפי שלא נוגע לו כי אם א', כנגד ספר אחד המתייחס לו, וכיון שעל ביטולו כחו יספיק זכותו לסלק המשחית והוא יתברך יעמוד באחד שהוא כנגד המתייחס לו כביכול. ובזה מדוייק אומרו גבי משה ומנין שעמד בחמה, כאילו הדבר היה קצת נמנע ושואל מנין שכך היה, מה שלא קאמר כן גבי האבות אלא כיון שספר דברים מיחסי' למשה, אין כל כך התייחסות שיש לו עם משה, משום שאעפ"י שכתוב אלה הדברים אשר דבר משה מפי הקב"ה אמרם, ומה שייכות יש הספר עם משה, דבשלמא אם אמרם מעצמו ניחא לזה שואל מניין שיכול לעמוד והשיב שעמד עם חמה, ללמדנו כי ספר זה מתייחס לו, כי הוא אמרו והקב"ה הסכים עמו, הרצון בזה שייסרן מעצמו, כי כל מצוה מפי הקב"ה אמרן, אך דברי המוסר היה מעצמו והקב"ה הסכים ובא לו הציווי לכתוב הדברים שייסרם בתו', ועיין במהר"י אברבנאל ז"ל ובשאר המפרשים ז"ל בזה.

עןד לאלוה מילין, דנראה דמאמר זה מורה באצבע במעלתן של ישראל, דאין הכי נמי שהיה יכול משה לבקש מהקב"ה שיעמוד בה' המשחיתים, אך בהיות יודע משה שכלם רוצים לזכות עם ישראל נתלה בזכות שלשה אבות, ואעפ"י שזכות אברהם או אחד הם מספיק לעמוד בחמשה, אך רצה שיזכו שלשתם בהצלת ישראל ובשנים שנשארו הם אף וחמה, נתן אחד להקב"ה שכ"י יתערב בהצלת ישראל ואחד לקח לעצמו לזכות גם הוא ואין זאת כי אם שאם אין ישראל אין עולם והם המפרסמים שמו ית' ומעידים על אלוהותו, כדכתיב אתם עדי נאם ה' ואני אל אם אתם עדי אני אל ואם אין אתם עדי כ"י אין אני אל, עיין בילקוט ישעיה על פסוק זה, א"כ מה שזוכה עמהם הבט ימין וראה עד כמה מגיע מעלתו.

פרק י[עריכה]

פסוק א'[עריכה]

זהו שאמר הכתוב עת להשליך אבנים וכו'[עריכה]

ובילקוט דף ת"ע ע"א משם מדרש, (דברים י א): בָּעֵת הַהִוא אָמַר ה' אֵלַי פְּסָל לְךָ. זהו שאמר הכתוב (קהלת ג ה): עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים. בשעה ששבר משה את הלוחות, היה (משה) [הקב"ה] מתרעם עליו, א"ל הקב"ה אילו חצבת הלוחות ויגעת בהם ונצטערת לא היית משברן, אני חוצב להבות שנאמר (תהלים כט ז): קוֹל ה' חֹצֵב לַהֲבוֹת. ואתה משברם עכשיו, תדע מה היא כחן - אתה פסל אותן, (קהלת ג ה): עֵת כְּנוֹס אֲבָנִים - (דברים י א): פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים. א"ל משה: מאין אני מביא לוחות? א"ל: אני מראה לך את המחצב. אמר רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינא: מתחת כסא הכבוד הראה לו הקב"ה למשה את המחצב, שנאמר: (שמות כד י): וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר. וכתיב ביה: (שמות לב טז): וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים. ועליו נאמר: (תהלים ח ז): תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ. אמר לי הקב"ה: חצוב מכאן שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים - מה הראשונים ארכן ו' טפחים ורחבן ג' אף אלו כן, מה הראשונים של סנפירינון אף אלו, מה אלו נתנו בפומבי אף אלו נתנו בפומבי? א"ל: לאו:    ע"כ. מאמר זה ארוך במקומו תראנו משם. ראוי להבין היכן רמיזא בפסוק פְּסָל לְךָ שחצב הלוחות מתחת כסא הכבוד. ומה גם שזהו נגד הגמרא דקאמר מחצב של סנפרינון נתגלה בתוך אהלו של משה ומשם חצב האבנים וכו', ובכאן קאמר שמתחת כסא הכבוד חצב אותם. גם יש להבין שמדברי הקב"ה למשה משמע שבעבור שלא טרח בהן ולא עמל ולא נצטער בהן לא חש לשברן וחלילה לנאמן כמשה לעשות כן ולהאמין עליו הדברים האלו.

ונראה דהרמז שחצב הלוחות מתחת כסא הכבוד, בא לבעל המאמר מדכתיב (דברים י, א): "בָּעֵת הַהִוא אָמַר ה' אֵלַי פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים וכו'" דמאי "בָּעֵת הַהִוא", אלא הכוונה "בָּעֵת הַהִוא", שהייתי מדבר עמו לפני כסא כבודו, באותה שעה אמר לי "פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים" כלומר בעת ובעונה הזאת פסל לך ואיך אפשר זה, אם לא שחצבם ממקום ששם היה מדבר עמו, היינו מתחת כסא הכבוד ומה שאמרו בגמרא שנתגלה מחצב בתוך אהלו ומשם חיצבם, נראה שהענין כך הוא מיד ששיבר הלוחות היה משה מצטער הרבה על שבירתם, מה עשה הקב"ה להסיר דאגתו וצערו ועציבותו, משום שאין הנבואה שורה מתוך צער ועציבות, והוא ית' היה רוצה לדבר עמו, גילה לו בתוך אהלו מחצב של סנפרינון, כדי שיתן בלבו שרצונו יתברך שיחצוב משם שני לוחות לתקן מה שעשה בשבירת הלוחות וכן עשה ונסתלק צערו ונתיישב דעתו עליו, וכיון שראה שתיקן לוחות אחרות במקום השבורות נתיישב דעתו עליו ועלה להקב"ה להתפלל על יצחק, ושם אמר ליה הקב"ה שיחצוב אבנים אחרות מתחת כסא כבודו, כי כך נאה לתורה שיכתב בלוחות אלו, ולא כאותם שחצב למטה כי לא עשה כן כי-אם שיתיישב דעתו עליו ויגנוז אותם כיון שקידשם בהזמנה שהזמינם לכתיבת התורה עליהן, אך מפסולת שלהם יהיה שלך כדי שתתעשר. ושיעור הכתוב "בָּעֵת הַהִוא" שהייתי לפני כסא כבודו "אָמַר ה' אֵלַי פְּסָל לְךָ" מכאן "שְׁנֵי לוּחֹת", ואמר "פְּסָל" לומר הפסולת מאותם שחצבת למטה יהיו שלך והלוחות גנוז אותם כי הוקדשו כמדובר, משום דאומרו "פְּסָל לְךָ" שהכוונה הפסולת יהיה שלך, או אפשר שחוזר לאבנים שחצב מתחת כסא כבודו, כי המחצב משם דרך נס ולא בכלי אומנות כדי שיהיה פסולת, זהו נראה לע"ד בישוב הקושיא, ומ"מ צ"ע.

ואומרו הקב"ה למשה אילו חצבת הלוחות ויגעת בהם ונצטערת לא היית משברם, אני חוצב להבות אש ואתה משברם, נראה דאין הלשון כמתרעם על משה ששיברם ולא חש בעבור שלא יגע בהם חלילה, אלא הלשון בניחותא כלומר ידעתי כוונתך משה, שבעבור שלא היו הלוחות מעשה ידיך שלא חצבת אותם ולא יגעת ולא נצטערת אלא מעשה ידי שטרחתי בהן שיברת אותם בהיות הדבר קשה מאד ויצטערו עם זה ישראל הרבה ורוב הצער שגרמו שבירה במעשה ידי מספיק לכפר עליהם שאם היו מעשה ידיך, שאין הדבר קשה כ"כ בעיניהם בשבירתם כיון שהם יגיעך וטורחך לא היית משברם כי לא היו מצטערים ואם יצטערו לא כל כך כשיעור מספיק שימחול הצער על מה שחטאו לכן עכשיו תדע מה היא כחם אתה פסול אותם, כלו' פסול אותם אתה בעצמך כדי שתדע מה כחן של לוחות ראשונות ששברת וא"כ יפת כוונת לשברם וכאחז"ל דקאמר ליה יישר כחך ששיברת כי כפי מעלתם ויוקר מציאותם הספיק הצער שלקחו בשבירתם לתת מקום למחול עליהם.

פסוק י'[עריכה]

ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים וכו'[עריכה]

(דברים י י): וְאָנֹכִי עָמַדְתִּי בָהָר כַּיָּמִים הָרִאשֹׁנִים אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וַיִּשְׁמַע ה' אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִוא לֹא אָבָה ה' הַשְׁחִיתֶךָ:    הורה משה בכאן ענותנותו שאעפ"י שמחל להם בשבילו, כדכתיב (במדבר יד, כ): "סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ" עכ"ז לא תלה הדבר בו, אלא אמר "לֹא אָבָה ה' הַשְׁחִיתֶךָ" כי לא היה ברצונו כי לא בשבילו עשה.

פסוק י"ב[עריכה]

ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך וכו'[עריכה]

(דברים י יב): וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:    וברז"ל וכי יראה מילתא זוטרתי היא, אין לגבי משה זוטרתי היא. וקשה וכי בעבור זה אמר לכל ישראל "מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ" אלא אומרו לגבי משה אינו חוזר למשה עצמו, אלא כשהיו ישראל אצל משה שהיה מדריכם במדת היראה, אז זוטרתי היא, ומצאתי כן בספר לב אריה ובהר"ב כלי-יקר ז"ל משם המפרשים ז"ל, ופירש בזה על פסוק "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל:    דקשה מהו ועתה, אלא לפי שנאמר אח"כ (דברים יא, ב): "וִידַעְתֶּם הַיּוֹם כִּי לֹא אֶת בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ וַאֲשֶׁר לֹא רָאוּ אֶת מוּסַר ה' אֱלֹהֵיכֶם" וכל הסיפור עד (דברים יא, ז): "עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֵת כָּל מַעֲשֵׂה ה'". כך ביאורו אילו ביקשתי היראה מבניכם אשר יקומו מאחריכם אשר לא ראו את כל הנוראות אשר עשה ה' למען תהיה יראתו על פניכם, אז ודאי הייתי שואל דבר גדול, כי ודאי קשה להכניס את האדם בעולם היראה כי רב הוא, אמנם "וְעַתָּה" רוצה-לומר: הדור הזה אתם ראו, כי בעיניכם ראיתם כל הנוראות אשר עשה האלהים כדי שיראו מלפניו, וכבר אתם מורגלים במדת היראה, לפיכך "וְעַתָּה" באשר הוא שם שאלה קטנה - ה' שואל מעמך, וזהו-שכתוב לגבי משה - זה דור המדבר שהיו בזמן משה, להם ודאי מילתא זוטרתי היא היראה, ומן היראה יבוא למדריגת אהבה, זהו-שכתוב "וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ" ומסיים "לְטוֹב לָךְ" היינו קיבול שכר כדברי רש"י, והזכירו בסוף לומר שסוף השכר לבא מעצמו, ולא שתהיה תחילת כוונת עשייתך לשם קיבול פרס" עכ"ל.

ולי נראה לפרש שבהיות שהעובד מאהבה גדול מהעובד מיראה ומשה ראה לישראל ולא היו שלימים וכמו שאמר להם: (דברים ט, ה): "לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְישֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם", לזה-אמר "וְעַתָּה" כלומר באשר הוא שם, שאינך בתכלית השלימות לעשות מאהבה, מה ה' שואל מעמך כי-אם ליראה מיראת העונש שלא יגיע לך, והיראה בהמשך זמן יביאך לעשות מאהבה ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך, שאם היית עתה בתכלית השלימות לא היה שואל מעמך יראה אלא מאהבה. וזהו כוונת המאמר וכי יראה מילתא זוטרתי היא, ומשיב אין לגבי משה זוטרתי היא, כלומר לגבי משה שהיה עובד מאהבה, היראה מילתא זוטרתי הוא, אבל לגבי דורו שעדיין היו בלתי הגונים כמדובר "לֹא בְצִדְקָתְךָ וכו'", היראה דבר גדול ואם-כן דבר גדול שלא מהם כי אם ליראה, כיון שאפילו היראה גדול להם, דקשה להם לעשות אפילו משום יראת העונש. ומלת מה לגבי משה הוא מלשון וְנַחְנוּ מָה, ולגבי ישראל מלשון (תהלים לא, כ): "מָה רַב טוּבְךָ".

עוד נראה בישוב מלת "וְעַתָּה" בדברי רז"ל "אין ועתה אלא תשובה". ושיעור הכתוב ועתה שיש תשובה, מה ה' אלהיך שואל מאתך כי אם ליראה, אפילו שתעשה מיראה שאינו ראוי לעשות כך כיון שיש תשובה, יש לתקנך עם התשובה לחזור בך ולהלוך בכל דרכיו ולאהבה אותו לעשות מאהבה.

ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך וכו'[עריכה]

נחזור לפסוק (דברים י יב): וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ:    כתב בעל מנחה בלולה ז"ל וז"ל: "מָה ה' אֱלֹהֶיךָ. אעפ"י שהשאלה בעצמה היא גדולה ביראה ואהבה ושמירת המצות, אך אחרי שתכליתו לטוב לך, דבר קל הוא וכו', וחז"ל אמרו אל תקרי מה אלא מאה, שכן מה באותיות א"ת-ב"ש עולה מאה. וכן בפסוק צ"ט אותיות ובתוספת אל"ף במה, עולה מאה, מכאן רמז מן התורה למאה ברכות ובנביאים (שמואל ב כג א): נְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָ"ל. שדוד תיקנם כאמרם חז"ל, על שהיו מתים מאה בכל יום. ובכתובים (תהלים קכח ד): כִ'י כֵ'ן יְבֹרַךְ גָּבֶר" עד כאן, ובספר מדרש תלפיות אשר חיברתי כתבתי שם רמזים הרבה על זה. ובענין הפסוק נפרש באומרו מה דהל"ל "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ" יראה וכו', ונקדים מה שמבואר אצלי בחיבור אחר בפסוק (מיכה ו, ו): "בַּמָּה אֲקַדֵּם ה' אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם" בדברי רז"ל שמשה ואהרן השפילו עצמם יותר מאברהם, שאברהם אמר "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר", שמיהו יש בזה ממש, אבל משה ואהרן אמרו "וְנַחְנוּ מָה" דבר שאין בו ממש. לזה אמר "בַּמָּה אֲקַדֵּם ה'" כלומר על-ידי עשות עצמי מה, דבר שאין בו ממש על-ידי שפלות זה, אֲקַדֵּם ה' ועל-ידי כך ג"כ אִכַּף כביכול לֵאלֹהֵי מָרוֹם, שירד משמי מרום וישכון עמדי, וכדכתיב "וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ", אמר הקב"ה אני אֶת דַּכָּא באופן שעל-ידי עשו תאדם עצמו מה שאין בו ממש זוכה שהקב"ה יעשה משכנו עליו לפי שהשפלות מביאו לקיים מצותיו. ולז"א "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל" כלומר ועתה כאשר הוא שם, שאינך הגון מה ה' אלהיך שואל מעמך, ירצה שתשפיל עצמך ותחשב בעיניך מה, דבר שאין בו ממש, זהו שואל מעמך, כי בודאי זהו מביאך ליראה ממנו, וזהו כי אם ליראה, מלת אם כמו אם כסף תלוה את עמי, שהוא ודאי, כלומר ודאי שהשפלות הזה מביאך בודאי ליראה את ה' אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבד את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ולשמור את מצות ה' ואת חקתיו, כי השפלות באדם והיות נחשב כאין מביאו בקיום כל המצות כנודע מרז"ל.

פסוק י"ג[עריכה]

לשמור את מצות ה' וכו'[עריכה]

(דברים י יג): לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ. (דברים י יד): הֵן לַה' אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ:    יש להבין מה צורך לומר להם עכשיו שהם לה' שמים וארץ. ונראה לומר בשני פנים, אחד שהודיע להם כי לא דבר מועט שמירת מצותיו וחקתיו, שהרי בעבורם שמים וארץ קיימים ובלתם ח"ו חוזרים לתהו ובהו, ושיעור הכתוב לשמור מצותיו וחקתיו והוא לטוב לך, משום שהן סיבה שהן לה' אלהיך השמים ושמי השמים וכל אשר בה, ואם לאו ח"ו חוזרים לתהו-ובהו ומגיע לך מהרעה שאין מציאותך בעולם. אופן השני שידוע שכל מה שברא הקב"ה את העולם היה להטיב את בריותיו, שטבע הטוב להטיב, ואם לא היה בורא אותו, עם מי מטיב, לזה אמר "לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' וכו' לְטוֹב לָךְ", משום שזהו היה יסבה שהן לה' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה, ונמצא שאם אינך שומר מצותיו כדי להטיב עמך על חינם טרח לברוא שמים וארץ.

פסוק י"ד[עריכה]

הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים וכו'[עריכה]

(דברים י יד): הֵן לַה' אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ. (דברים י טו): רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק ה' לְאַהֲבָה אוֹתָם וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם בָּכֶם מִכָּל הָעַמִּים כַּיּוֹם הַזֶּה. (דברים י טז): וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד. (דברים י יז): כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד:    נראה לפרש שהכוונה לומר שלא ברא שמים וארץ כי אם בשביל האבות, וזהו מה ש"הֵן לַה' אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם" שהמציא אותם בעבור ש"רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק ה' לְאַהֲבָה אוֹתָם" ובעבורם ברא "שָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ - וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם" אם הולכים "אַחֲרֵיהֶם", כלומר שיהיו אוחזים במעשיהם, או יאמר מצורף על מה שפירש רש"י ז"ל ונמשיך כל הפסוקים וניישב, דמה קשר יש עם האמור "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם" וש"ה' הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים" וש"לֹא יִקַּח שֹׁחַד". ושהוא "עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה". והכוונה לשמור את מצות ה' משום שזהו סיבה שהן לה' אלהיך השמים ושמי השמים, כלומר שהם קיימים כדפירש רש"י, ודע שאף על פי שהן לה' אלהיך הכל, עכ"ז רק באבתיך חשק ה' מן הכל כדברי רש"י ז"ל ויבחר בזרעם אחריהם, וכיון שאהובים אבותיך לפני המקום יותר משמים וארץ ובחר בזרעם אחריהם, מוכרח שאף על פי שחטאתם לפניו לא נאבדה תקותכם ובשובכם אליו מקבל אתכם, לכן ומלתם את בשר ערלתכם, ואם-תאמר איך יתכן שיש תשובה למי שחטא להקב"ה בלתי בל תכלית, שגם עונשו יהיה בלתי בל תכלית ולא יתן מקום לשוב, משום שאין תכלית לעונש המגיע לו, ולהשיב לזה-אמר כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדני האדנים האל הגדול והנורא, ואדרבא גדולתו וגבורתו לכבוש כעסו ולמחול ולסלוח בלי שום עונש. ואם-תאמר כיון שכן כשאני מרבה בעבירות אני עושה כנגדן מצות ויהיו אלו תחת אלו, ומה לי לטרוח בתשובה למול ערלת לבבי, דע שלא ישא פנים ולא יקח שחד להעביר העונות בזכיות כדברי רז"ל. ותדע שאינו דן לאדם כפי גודלו לתת לו עונש בל-תכלית אלא נוהג עמו בענוה למחול לו בתשובה בלבד, ואעפ"י שהוא אלהי האלהים, שהרי הוא עצמו עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה, מפני שהוא שפל רוח, הבט ימין וראה ענותנותו אעפ"י שהוא אלהי האלהי' וכו', לכן ומלתם את בשר לבבכם, כשאתם חוטאים כי הוא מקבל אתכם כמדובר, גם נדקדק אומרו הן לה' אלהיך, דהיל"ל כי לה' אלהיך, מאי הן. אלא הכוונה לומר שידוע שאותיות ה"ן אין להן זווג, והכוונה לומר אותיות ה"ן מעידין לה' אלהיך, שכשם שאין להם זווג, כך אין לו זווג כי הוא יחיד ומיוחד, והוא המציא השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה.

פסוק כ'[עריכה]

את ה' אלהיך תירא וכו'[עריכה]

(דברים י כ): אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ. (דברים י כא): הוּא תְהִלָּתְךָ וְהוּא אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּךָ אֶת הַגְּדֹלֹת וְאֶת הַנּוֹרָאֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ:    יש להבין בכל התנאים האלה, ורש"י ז"ל פירש והוא מרז"ל "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא: ותעבוד בו ותדבק בו, ולאחר שיהיה בך כל המדות הללו אז וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ" ע"כ. ועוד לאלוה מילין. גם להבין בקשר אומרו אחר זה "הוּא תְהִלָּתְךָ וְהוּא אֱלֹהֶיךָ וכו'". אמנם נראה לפרש על-דרך אמרם חז"ל (מועד קטן יז, א) "אם ראית ת"ח שיצרו מתגבר עליו ילבש שחורים ויתעטף שחורים וילך למקום אחר ויעשה מה שלבו חפץ" ע"כ. ופירשו רז"ל שאין הכוונה שמתיר לו לעשות מה שלבו חפץ מהעבירות חלילה, אלא הכוונה הטילטול שהולך למקום אחר ושינוי הלבושים מלבנים לשחורים מכניעו, ואם-כן יעשה מה שלבו חפץ, כלומר אם יוכל לעשותו, שבודאי שלא יוכל שההכנעה אינו מניחו לעשות וכו', ועד"ז נראה לפרש כאן שלעולם מתיר לישבע בשמו, אך הכוונה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא תחילה, ואֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק ואח"כ וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ, כי בודאי אחר שירא ממנו ועובד לו ודבק עמו, בודאי הגמור שאינו נשבע בשמו, כלומר אחר כל זה ובשמו תשובע אם תוכל, שודאי לא תשבע משום שאחר שתדבק בו, תשיג כי שמו הוא תהלתך והוא אלהיך, כי הוא שמו ושמו הוא, תדע אשר עשה אתך את הגדולות ואת הנוראות אשר ראו עיניך, שהרי משה הלך אצל פרעה בשם הוי"ה ובו עשה כל הגדולות והנוראות אשר ראו עיניך, ואם-כן איך יתכן שתבא לישבע בשמו בהיותך דבוק בו, ויודע מעלת שמו כי הוא תהלתך והוא אלהיך כמדובר. וכשאירע שתשבע יהיה בדבר הנוגע לתת תהלה לשמו, כגון לישבע לקיים מצוה או להשביע יצרך שלא לחטוא לפניו כשם שעשה בועז, או כשתזכיר מעשה ה' ונפלאותיו אשר עשה, כמו חי ה' אשר פדה אותי מכל צרה.

את ה' אלהיך תירא וכו'[עריכה]

'מאמר: 'אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא - לרבות תלמידי חכמים:    עיין סוף פרשת ראה.


פרק יא[עריכה]

פסוק א'[עריכה]

ואהבת את ה' אלהיך וכו'[עריכה]

(דברים יא א): וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וּמִצְוֹתָיו כָּל הַיָּמִים:    יש להבין כוונת "וְשָׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ", ועוד אומרו כאן "כָּל הַיָּמִים", נראה שבא לשלול מן האדם שעל כל מצוה שעושה פעם א' יהיה כ"כ בחשק שבעוד שעוסק בה יחשוב מתי יבא לידי פעם אחרת ויעשה ולא יהיה בלבו לומר הנני מקיים כל המצות פעם אחד ודיו, כגון פעם אחת קיימתי תפילין ופעם אחת ציצית ופעם אחת סוכה, ומה לי לחזור בזה כל יום ויום ובכל שנה ושנה, משום שזה אינו אהבה עם הקב"ה, שנמצא אתה קץ במצותיו, אלא כשם שהוא יתברך משמר המצות תמיד כאמרם חז"ל גם אתה, ובזה תבא לשמור אותם כל הימים ולא פעם א' בימיך, ושיעור הכתוב "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ" אימתי כש"שָׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ" כשם שהוא שומר אותם, גם אתה אז תבא לעשותם "כָּל הַיָּמִים" כמוהו.

ודוד בא עד הראש וכו'[עריכה]

מסכת (סנהדרין קז א): (שמואל ב טו לב): דָוִד בָּא עַד הָרֹאשׁ. בקש דוד לעבוד ע"ז, בא לקראתו חושי הארכי, אמר-לו מלך שכמותך יעבוד ע"ז, אמר לו מלך שכמותי יהרגהו בנו, אמר לו לא דרשת סמוכים:    קשיא-טובא מה מלך שכמותך, דמשמע שלו דווקא היה איסור, ועוד מה כיון דוד מלך שכמותי וכו', גם להבין תשובת חושי וכו'.

ונראה לפרש בדברי רז"ל מסכת (עבודה זרה ד, ב) "לא דוד ראוי לאותו מעשה, אלא שאם חטא יחיד, אומרים לו כלך אצל יחיד וכו'", באופן שחטא דוד בבת שבע בא ללמד תשובת יחיד. אך בראותו עכשיו חושי הארכי שביקש דוד לעבוד ע"ז, אמר עכשיו נהרס כל הבנין שנבנה מחטא בת שבע, כדי שילמוד היחיד תשובה, באומרם הרי הוא כשאר החוטאים שהיו בעולם, וזהו אומרו מלך שכמותך שממך נלמד תשובת יחיד יעבוד ע"ז, שעם זה אין ממי ללמוד תשובת יחיד, דהן אמת דכוונתך לשמים כדי שלא יהיה חילול השם, אבל בהיות מלך שכמותך שממך נלמד התשובה, אין ראוי שתעשה כך, והשיב לו דוד מלך שכמותי יהרגהו בנו, דהרגתי על-ידי בני ג"כ מפיל ארצה לימוד התשובה, באומרם לא נתקבל דוד בתשובה, ועל חטא בת שבע נהרג על יד בנו, מדה כנגד מדה על שהוליד בן מב"ש, אז השיב לו חושי, דזה אינו מפיל ארצה לימוד התשובה משום שיש לתלות הענין על שלא דרשת סמוכים.

עוד נראה לפרש כדברי רז"ל, ידעו ישראל שאין ממש בע"ז, ולא עבדו אותה אלא להתיר להם עריות. והנה דוד לבו היה חלל בקרבו, שנאמר (תהלים קט, כב): "וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי וכו'", ולא חטא בבת שבע כי אם שלא יאמרו עבדא זכי למריה, כדאמרינן במסכת (סנהדרין קז, א), והנה בהיות העולם מחזיקין לדוד לחסיד האמינוהו שחטא משום דלא לימרו עבדא זכי למריה, ולא חטא ח"ו משום תאות העבירה בעצמה, לכן עכשיו שבא לחטוא בע"ז, א"ל חושי מלך שכמותך יעבוד ע"ז אעפ"י שכוונתך לשמים אין ראוי שתעשה כך בהיות מלך, שחטאת משום דלא לימרו וכו' דעכשיו יאמרו שלא בשביל זה חטאת, כי אם שתאוותך לעבירה ואגלאי מילתא למפרע שעבד ע"ז להתיר לו עריות, אמר לו דוד וסוף סוף יאמרו שחטאתי משום חשקי בעבירה, ולא משום דלא לימרו בראותם מלך שכמותי יהרגהו בנו, אין זאת כי-אם חטא בת שבע שחטא משום תאותו לעבירה, אמר לו חושי אין מקום שיוכלו לומר, משום שיש לתלותו שלא דרשת סמוכים, ועל חטא זה מבקש בנך להורגך.

עוד נראה לפרש, דאומרו מלך שכמותך יעבוד ע"ז הוא בניחותא, והענין הוא שידוע מפי סופרים ומפי ספרים שמלך המשיח עתיד ליכנס בעמקי הקליפות להוציא משם ניצוצי הקדושה, והנה בראות חושי לדוד שביקש לעבוד ע"ז חשד שכוונת דוד היה לפעול מה שעתיד לפעול מלך המשיח ליכנס בעמקי הקליפות להושיע ניצוצי הקדושה, ואמר ליה שפעולה זאת לא ניתן לו, כי אם למלך המשיח שכחו רב אין כמוהו, מה שאין כן שום אדם בעולם שיש בהם הכנה שיכנסו ולא יוכלו לצאת, שזהו היה ענין ירבעם ומנשה שעבדו ע"ז כוונתם להוציא ניצוצות מתוך הקליפות ונכנסו ולא יכלו לצאת. וזהו שאמר לו חושי מלך שכמותך, היינו מלך המשיח יעבוד ע"ז בניחותא, משום שכחו רב מאד, ויעשה דברים זרים עד שיבקשו להורגו ויחרפוהו ויגדפוהו עד שיהיה ככלב מוסרח בעיניהם, אבל לא אתה שאין כחך רב כמוהו, דיש סכנה ח"ו שתכנס ולא תוכל לצאת, אמר לו דוד מלך שכמותי יהרגהו בנו בניחותא, כלומר אני רואה שעתידין לבקש להרוג למלך המשיח, ובראותי דמה שעתיד ליארע בו, אירע בי סימנא מילתא, מדהא איתא הא נמי איתא, ואם כן גם אני יכול ליכנס בעמקי הקליפות ולהושיע ניצוצי הקדושה משם ולא יראו ישראל על ידי חרפת גלות בעולם על-דרך שאמרו חז"ל ביקש הקב"ה לעשות לחזקיה משיח ולסנחריב גוג ומגוג, ומשום שלא אמר שירה לא היה וכו', אמר לו חושי לא דרשת סמוכים, ומשום עון זה מבקש בנך להורגך, ואם-כן אינו סימן על היותך אתה המלך המשיח, ומשום זה מבקשים להורגך כדי לתפוס אומנותו ליכנס בעמקי הקליפות, כששמע דוד כך לא נכנס, וק"ל.