קטגוריה:דברים ט יב

<< · מ"ג דברים · ט · יב · >>

כתיב:
ויאמר יהוה אלי קום רד מהר מזה כי שחת עמך אשר הוצאת ממצרים סרו מהר מן הדרך אשר צויתם עשו להם מסכה.

מנוקד:
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי קוּם רֵד מַהֵר מִזֶּה כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרָיִם סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה.

עם טעמים:
וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֵלַ֗י ק֣וּם רֵ֤ד מַהֵר֙ מִזֶּ֔ה כִּ֚י שִׁחֵ֣ת עַמְּךָ֔ אֲשֶׁ֥ר הוֹצֵ֖אתָ מִמִּצְרָ֑יִם סָ֣רוּ מַהֵ֗ר מִן־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֔ם עָשׂ֥וּ לָהֶ֖ם מַסֵּכָֽה׃
הטקסט בשלוש המהדורות (טעמים, ניקוד וכתיב) מייצג את נוסח המקרא על פי המסורה.

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

ויאמר ה' אלי קום רד וגו' עד ואתנפל לפני ה' וגו'. עתה יזכור משה רבינו עליו השלום הדבר השלישי המורה על כובד חטא העגל ורשעתו והוא מהדברים שאמר לו הש"י בהר קום רד כי שחת עמך וגו' ר"ל משה אינך צריך עוד לנבואה ולא לדבקות ולא לתורה כי כבר שחת עמך וכבר אמרו רז"ל בפרק חמישי דברכות ובשמות רבה (פ' מ"ב) כלום נתתי לך גדולה אלא בשבילם והודיעו שבמה שעשו חטאו כנגדו ר"ל כנגד משה רבם וכנגד הש"י אלהיהם וכנגד עצמם וכבודם ולזה אמר כנגד משה כי שחת עמך אשר הוצאת ממצרים ר"ל לא זכרו הטובות אשר עשית עמהם וימירו את כבודך והנהגתך בתבנית שור אוכל עשב. ואם כנגד הש"י אמר סרו מהר מן הדרך אשר צויתים עשו להם עגל מסכה ר"ל אתמול שמעו מפי לא יהיה לך אלהים אחרים על פני לא תעשה לך פסל ומיד עשו את העגל. ועל מה שהקלו בכבודם וחרפו את שכלם אמר עשו להם מסכה היעשה לו אדם אלהים למעשה ידיו ישתחוה הנה זה הוא להם כדי בזיון וקצף וזה טעם אמרו עשו להם:

עוד זכר להם הדבר הד' המורה על גודל החיוב והחטא ההוא מפאת הגזרה שהיה הקב"ה גוזר עליהם והוא אמרו ויאמר ה' אלי ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא הרף ממני ואשמידם. ועם היות שאמר למעלה ויאמר ה' אלי קום רד. הנה הוצרך לזכור אמירה אחרת בזה להעיר על היות האמירה הזאת טענה אחרת בפני עצמה ולפי שמשה רבינו ע"ה לא ישוב על שבועת האבות אמר ואעשה אותך לגוי גדול ר"ל ובזה תתקיים שבועתי אל האבות וזרעך יירש את הארץ. ולפי שהיה בזה המאמר גדולה ומעלה רמה למשה רבינו ע"ה שאמר לו הש"י ואעשה אותך לגוי עצום ורב ממנו והיה ראוי לו לשתוק מספור שבחיו לכן אמר ויאמר ה' אלי לאמר וכבר ידעת שפירושו לאמר לאמר לאחרים ר"ל השם צוני שאומר לכם כל זה ולא אעלים ממנו דבר לכן לא אחדל מלזכרו:

עוד זכר הדבר הה' המורה על קושי העון אשר עשו והוא שבירת הלוחות אשר עשה כי נגע עד נפש ולזה אמר ואפן וארד מן ההר עם היות שעדיין היה ההר בוער באש כי לא נסתלקה השכינה משם ושני לוחות הברית על שתי ידי וכאשר ראיתי שחטאתם לה' אלהיכם שהוא הפשע הגדול ושעשיתם לכם עגל מסכה שהוא הגורם האחר מפאת כבודכם ולא זכר מה שפשעו נגדו לפי שבמקום שיש חלול השם ית' לא היה בעיני משה נחשב לכלום וכאלו אמר שאע"פ שכבר ידע מפי הש"י בהר מה שעשו לא התפעלה נפשו כל כך כמו שעשה כאשר ראה הענין בעיניו ושנגע כ"כ בנפשו עד שהשליך הלוחות מידיו וישברם לעיניה' ר"ל שלא רצה לשברם בהר כמו שזכרתי כ"א לעיניהם כדי להדאיב עוד את נפשם עם היות שהלוחות מעשה ה' כי נורא הוא ושישב עליהם בהר כל אותו הזמן הרב אשר זכר. וכבר יקשה אם היו הלוחות אבן איך נשברו כל כך בנקלה כשהשליכ' משה רבינו ע"ה מעל ידיו וכל שכן אם היו כדברי רז"ל שאמרו בילמדנו פרשת לך עלה מזה ובשמות רבה פ' מ"ו שהיו מסנפרינון והנה הספיר חזק הוא מאד כי לא ישבר בכח ברזל שיכה בו אף כי בהשליך האדם אותו מידו ארצה. וכפי הפשט ראוי שיאמר בזה שהיו הלוחות דקות בעצמם כי אע"פ שהיו מאבן נעשו דקות מאד כלוחות העץ והיו הדברות חקוקות בהם שגם זה היה מדקדק אותם יותר. וכאשר התקצף משה אדונינו ע"ה שהיה חזק האברים כמו שקבלו רז"ל היה מכעסו כל כך שהשליך את הלוחות משתי ידיו בחוזק רב ועם היותם מאבני' הנה לדקות עצמותם עם תוספת הדקות בהם לחקיקתם שהיו כלן מפתחות כשהשליכם מרע"ה בחוזק כחו לכעסו ארצה נשתברו כפי כח הפועל ודקות והכנת המתפעל:

עוד זכר ראיה ששית תורה על כובד החטא. והיא מגודל ההשתדלות הנמרץ שהוצרך עליו השלו' לעשותו כדי להשקיט חרון אף ה' היוצא לכלותם ועל זה אמר ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעי' יום וארבעי' לילה ר"ל כמו שעמדתי בהר בראשונה ארבעי' יום וארבעי' לילה לקבל הלוחות כך הוצרכתי לעמוד באותו המספר מהימי' בעצמם פעם שנית וגם באותה עמידה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי כדי לבקש עליכם סליחה כי היה סליחתכם צריכה כל כך השתדלות ודבקות כדי לקבל התורה והלוחות וזהו אמרו על כל חטאתכם אשר חטאתם לעשות הרע בעיני ה' להכעיסו והוצרכתי לעשות כל זה כי יגורתי מפני האף והחמה אשר קצף ה' עליכם והעליה הזאת בהר הוא מה שאמרתי עליה בפ' כי תשא ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם והרמב"ן פירש וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא שהיה קודם שירד מן ההר. והראב"ע כתב שיהיה רבוי גם בפעם ההיא על מה שהתפלל עליהם על הים ובמלחמת עמלק וכל זה איננו נכון כפי פשט הכתובי':

עוד זכר ראיה שביעית מאשר גם באהרן התאנף ה' מאד להשמידו מפני שעל ידו נעשה העגל. וגם זה מורה על כובד העון ההוא שלא די שקצף להשמיד אותם שנכשלו בו בכונתם לחטוא אבל גם באהרן התאנף להשמידו מפני שעל ידו נעשה העגל עם היות שכונתו רצויה לשם שמים לעשות אחור ועכוב בדבר עד שיבא משה יצא הקצף להשמידו אם לא שהתפלל בעדו בעת ההיא והמאמר הזה מורה שאהרן מת על אשר התעסק במעשה העגל ולכן בא ספורו במקום הזה בתוך ספור העגל. ואמר ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא ר"ל הועילה תפילתי עליו בעת ההיא אבל אח"כ ביום פקדו פקד עליו מיתתו על זה וכמו שזכרתי בסדר אלה הדברי'. ועם זה תדע כי לא היה ענין ההשמד הנזכר באהרן בנים ושהועילה תפלת משה בשמתו שנים מהם ונשארו שנים אחרי' כדברי רש"י (דברי' ט כ) כי אהרן הי' מה שחטא אם חטא יאמר לו ולמה יענשו הבני' בעון אביהם. אבל הי' ההשמד במיתתו ועליו התפלל משה והועילה התפלה לאותה שעה ואחרי כן לא נוצל ממנה על זה והותר בזה הספק התשיעי:

עוד זכר ראיה שמינית תורה על כובד חטאתם במה שבדקם כסוטות והי' זה כששרף את העגל וטחן אותו היטב עד אשר דק והשליך את עפרו אל הנחל והי' צורך הספור הזה להגיד שהשקה אותם עפר העגל כסוטות וכמו שאמר ויזר על פני המים וישק את בני ישראל והוא אשר רמז להם כאן באמרו ואשליך את עפרו אל הנחל היורד מן ההר שהיו שותים ממנו והעיר בזה עוד שבמקום שהיו שותים מים והשגות אלהיות המגיעות אליהם מן ההר ההוא באו לשתות מי העגל אשר עשו תחתיהן. והנה זכר ההשקאה כאן ברמז מפני כבודם וכמו שלא זכר גם כן מיתת העם והנקמה שעשו בהם בני לוי ולא היה כל זה שעשה בעגל אחר התפלה שזכר כי קודם לכן נעשה ולזה אמר כאן ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי ר"ל קודם זה לקחתיו. ואמר זה להודיע שלא היתה תפלתו כטובל ושרץ בידו כי קודם לכן בער את העגל ואחר כך התפלל. והראב"ע בקש תחבולות איך ישרף הזהב ויש לנו לומר שלא שרף את העגל אבל לפי שראה שהיו מביאין אותו במחולות כחתן בחופתו ותלו עליו הצאצאים והצעיפים כל כלי יקר ראה משה רבינו ע"ה לשרוף כל אותם התכשיטים שהיו עליו. ועל זה אמר ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי ואשרוף אותו באש. שהחטא הי' אותם הנויין והתכשיטין שהיו עליו ששרפם. ואמנם עצם העגל לא שרף אותו באש רק כתת אותו טחון היטב עד אשר דק לעפר. ואותו עפר השליך אותו אל הנחל והשקהו אותם. ועם היו' שכתב שם ויקח את העגל אשר עשו וישרוף אותו באש ראוי שיובן כמו שפירש אותו בכאן או נאמר שהשרפה שעשה לעגל הוא שהתיכו באש ועשה ממנו חתיכו' דקו' ואז טחן אותם ועשאם עפר. כי לא היה אפשר שיטחנו אותו בהיותו בעביו. אם ראשונה לא יתיך אותי באש ויעשהו חתיכות דקות שיהיו ראויות לטחינה. וזהו יותר נכון בפשטי הכתובים שאמר ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי ואשרוף אותו באש. ואחר השריפה באש שהיא ההתכה אמר ואכות אותו טחון וגומר. והרמב"ן כתב שעשה זה כדי להבזות אלהיהם שיוציאוהו דרך מטה ואולי היה כאומר אליהם אחרי אשר בלבותיכם ובנפשותיכ' האמנתם בו. יבא כמים בקרבכם ויכנס בעצמותיכם. ויהי אלהיכם קרוב אליכם בקרבכם ומעיכם. ולזה השליך את עפרו אל הנחל היורד מן ההר שמאותו בור ששתו התורה והנבואה ישתו עתה עפר העגל וכמו שפירשתי. והנה אמר אחרי זה ובתבערה ובמסה. כאומר אליהם אם תתעסקו ותפקפקו בדבר הנה באמרכם שאהרן גרם לכם את העין ולא הי' מאתכם הנה חזקתכם תעמוד לעד ולראיה שאתם הייתם חוטאים כמנהגיכם בשאר המקומות כי הנה בתבערה שהייתם מתאוננים שם. וכן ראשונה מזה במסה שהייתם מנסים היש הי"ת בקרבכם אם אין וכן בקברות התאוה בכל המקומות האלה הייתם מקציפים את הש"י. ולא עוד כי אם גם בשלוח הש"י אתכם מקדש ברנע לאמר עלו ורשו את הארץ אשר נתן ה' לכם ותמרו את פי ה' ולא האמנתם בו ולא שמעתם בקולו וקבעתם לכם בכיה לדורות האם אהרן גרם לכם כל זה. א"כ מזה יראה שאתם בעצמכם מבלי מסית ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם ואין ראוי לתלות הקלקלה כ"א במקולקל ואפשר שזכר להם עונותיהם במסה ובתבערה ושאר המקומות להגיד שעם כל מה שראו שעשה בעון העגל לא לקחו מוסר אבל מיד הוסיפו לחטוא באותם המקומות אשר זכר הנה בזה השלים להעיר על אמתת הדברים המורים על כובד עון העגל וקשיו כדי להוכיח כי עם קשה עורף הוא. והותר עם זה הספק הי' למה נכנס ענין תבערה ומסה וקברות התאוה בתוך ספור ענין העגל שהיה כדי להסיר הפקפוק מענין אהרן. והספק הי"א למה נזכר ענין המרגלים כאן ובקוצר גדול כי הי' זה להוכיח שמעצמם היו חוטאים בעגל ולא היה אהרן הגורם: