אברבנאל על דברים ט
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
פסוק א
[עריכה]שמע ישראל וגו' עד ויאמר ה' אלי. אחרי שמשה אדוננו יעד את העם בג' מיני השכר אשר זכר והסיר וסלק כל ספק שיקרה עליהם ועל כל אחד ואחד מהם וביאר להם שאין ראוי שייחסו הצלחתיהם לכחם וגבורתם ולאלהים אחרים בא עתה להזהירם ג"כ שלא ייחסו אותם לצדקתם לאמר שבזכות מעשיהם הטובים ירשו ארץ ולכן אמר שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת גוים שאתה בעצמך יודע שהם גדולים ועצומים ממך והערים גדולות ובצורות בשמים והוא דבור על דרך הפלגה כמו שכתב הרב המורה בחלק שני פ' מ"ז כי לגבהם אמר בשמים ולפי שחוזק האומה תלוי אם בעם בכללו ואם בחוזק הערים שלא יוכלו האויבים לכבשם ואם בשרי הצבא אם הם גבורים. רשם בזה שלשה הדברים ההם באמרו גוים גדולים ועצומים. ערים גדולות ובצורות. וכנגד שרי הצבא אמר עם גדול ורם בני ענקים ר"ל שבני ענקים שהיו בימים הראשונים אנשים מעטים אבל חזקים ותקיפים אמר הם רבים עתה בכמות ובאיכות. וזהו אמרו עם גדול ורם בני ענקים אשר אתה ידעת ואתה שמעת מי יתיצב לפני בני ענק ר"ל אתה ידעת מימי קדם ואתה שמעת מפי המרגלים ואינו מספק שאתה לא תדע בשלמות שהמלחמה הזאת היא לה' ואתם תחרישון כי בידוע היה אצלכם שאינה בגבורתכם וזהו אמרו וידעת היום הי ה' אלהיך הוא העובר לפניך והוא ישמיד אותם כי הוא אש אוכלה שבמהירות יעשה הפועל בהם כאש בשרפה הוא יכניעם לפניך ויורישם במהרה ויאבדם כאשר דבר ה' אלהי אבותיך לך. הנה כל זה הוא ברור אצלי שאתה יודע ומכיר בו ולא תסתפק בכל דבר מזה אבל אני חושש שמא תאמר בלבך בהדוף ה' אלהיך אותם מלפניך ר"ל שהמה אבדו את הארץ ואתה תירשנה שהתחברו בזה ב' סבות. סבה אחת לאבדם הם את הארץ והוא ברשעתם. וסבה הב' לשאתם תירשוה ולא אומה אחרת והוא בצדקתך וזהו אמרו בצדקתי הביאני ה' לבוא לרשת את הארץ הזאת וברשעת הגוים האלה ה' מורישם מפניך כי כן דרך בני אדם ליחס הצלחותיהם לעצמם בצד מן הצדדים אם בגבורה ואם בכח מן ההשתדלות וכאשר יראו שהדברים נשגבים מכחם ייחסום לעצמם לזכותם ולצדקתם. והזהיר משה אותם שלא יאמרו כן ר"ל בצדקתי הביאני ה' וברשעתם ה' מורישם מפניך לפי שאין מאמרם זה אמתי בכללו והוא אמרו לא בצדקתך הנה במה שאמרת צדקת מצד וכזבת מצד. הנה צדקת במה שאמרת שהעמים אבדו הארץ ברשעתם כי כן הוא באמת. האמנם כזבת במה שאמרת שאתה זכית בה לצדקתך כי אינו כן וזהו שאמר לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם שהיא ההקדמה האחת כי אם ברשעת הגוים האלה ה' מורישם מפניך שהיא ההקדמה השנית שהנחת. וא"ת אם הם אבדו את הארץ ברשעם א"כ למה נתנה לנו אם לא היה בצדקתנו דע לך שזכית בה מפני שבועת האבות למען הקים את הדבר אשר נשבע לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב מפני זה ירשת וזכית בארץ הזאת לא בצדקתך כי לא נתחברו רשעת הגוים וצדקת ישראל רק רשעת הגוים ושבועת האבות וכבר נאמר זה במעמד בין הבתרים כשנשבע השי"ת לאברהם לתת לזרעו את הארץ. אמר (פ' לך) ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמרי עד הנה. להגיד שעון האמרי סבב שיסחו מן הארץ לא צדקת ישראל הנה א"כ זכר שלא יבאו לרשת את הארץ לא בכח גופני ולא בכח נפשיי והוכיח אליהם שלא יירשו ארץ בצדקתם ממה שהיו רעים וחטאים לה' מאד לא צדיקים. וזהו אמרו וידעת כי לא בצדקתך ה' אלהיך נותן לך את הארץ הטובה הזאת לרשתה כי עם קשה עורף אתה ר"ל והראיה המוכחת שלא בצדקתך אתה יורש אותה לפי שאתה עם קשה עורף ואיה צדקתך א"כ. הנה התבאר מזה שאין יתור בפסוק. וא"כ הותר בזה הספק השביעי והוכיח שהיו עם קשי ערף ממעשיהם במדבר בדרך כלל. וזהו זכור ואל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלהיך במדבר למן היום אשר יצאתם מארץ מצרי' עד בואכם עד המקום הזה שתמיד בכל הדברים ממרים הייתם עם ה' ולפי שהיה המאמר הזה כללי פרט אותו בזכרו מעשה העגל שהוא המוכיח אותם על חוסר צדקתם ורשם אדונינו משה במעשה הרע הזה ח' דברים המורים על כובד החטא וקשיו:
האחד מצד המקום שחטאו בו שהיה בהיותם בסיני מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע. וזהו אמרו ובחרב הקצפתם את ה' עד שלחמדת המקום וקדושתו אשר חללתם התאנף ה' בכם להשמיד אתכם:
השני מצד הזמן שכאשר עלה משה להר אשר שם האלהים והתדבק שם בדבקות נמרץ מבלי מאכל ומשתה מ' יום ומ' לילה שהיה להם להתענות ולצום ולשוב בתשובה ולשבת בצום ובתפלה וצער גדול לדעת מה היה לו. באותו זמן עצמו עשו את העגל ועל זה אמר בעלותי ההרה לקחת את לוחות האבני' וגו' וזכר משלמות הלוחות ומעלתם אם להיותם מאבן ונעשות כדמות לוחות עץ והמלאכה ההיא לא במגע יד כ"א בנס אלהי ואם בענין כתיבתם שהיו באצבע אלהים ואמר זה כדי להגיד שהיתה בריאתם ברצון אלהי פשוט כבריאת השמים והככבי' וכמו שאמר החבר למלך כוזר במאמר א'. ולזה אמר כתובים באצבע אלהי' כמו שבשמי' אמר המשורר (תהילים ח׳:ד׳) כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך. ואם להיות הכתיבה ההיא מאותם הדברות ששמעו מפי השם ית' כאלו רצה הש"י שבעט ברזל ועופרת לעד בצור יחצבון המאמרים ששמעו בסיני. והוכיח עוד מעלת הלוחות באמרו ויהי מקץ ארבעים יום וגו' נתן ה' אלי. ואין הפסוק הזה כפול ולא מיותר אבל גלה בו שלא נתנו הלוחות כ"א בסוף ארבעים יום והוא המורה על מעלתם כיון שהוצרך כל אותו הזמן מההתבודדות לקבלם ושהוא עליו השלום לא עזר בעשייתם דבר שהרי לא ראה אותם כ"א מקץ הארבעים יום שישב בהר וכמו שאמר ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו בהר סיני. כי היה כל זמן שבתו בהר מתבודד בדבור האלהי והדבקות העצום. ואחרי כלותו נתנו הלוחות אליו בשלמותם. ואפשר עוד לפרש ויהי מקץ ארבעים יום דבק עם ויאמר ה' אלי קום רד יאמר שבסוף הארבעים יום שכבר היו ישראל מלוכלכין בעון העגל נתן לו הש"י הלוחות ואמר לו בתתו אותם אליו קום רד כי שחת עמך כי היתה הנתינה והמאמר המר הזה שניהם יחד. והותר עם זה הספק השמיני:
ואמנם למה נתן הש"י את הלוחות למשה אחרי שכבר עשו ישראל את העגל. הסבה הזאת היא בעיני למה משה רבינו ע"ה לא שברם שם בהר והורידם למחנה שהיה זה כלו כדי שישראל יקבלו צער גדול ויגון ואנחה גדולה בראותם הלוחות האלהיות בשלמותם ומעלתם נשברות לעיניהם ואלו לא נתנם הש"י למשה אז לא הורידם משה מההר אל המחנה לא היו מאמינים בפעל אלהי הנבהל ההוא ולא היו דואגים כל כך על שבירתם כי הדברי' הנשמעי' לא תתפעל הנפש מהם כמו שתתפעל מהדברי' הנראים:
פסוק יב
[עריכה]ויאמר ה' אלי קום רד וגו' עד ואתנפל לפני ה' וגו'. עתה יזכור משה רבינו עליו השלום הדבר השלישי המורה על כובד חטא העגל ורשעתו והוא מהדברים שאמר לו הש"י בהר קום רד כי שחת עמך וגו' ר"ל משה אינך צריך עוד לנבואה ולא לדבקות ולא לתורה כי כבר שחת עמך וכבר אמרו רז"ל בפרק חמישי דברכות ובשמות רבה (פ' מ"ב) כלום נתתי לך גדולה אלא בשבילם והודיעו שבמה שעשו חטאו כנגדו ר"ל כנגד משה רבם וכנגד הש"י אלהיהם וכנגד עצמם וכבודם ולזה אמר כנגד משה כי שחת עמך אשר הוצאת ממצרים ר"ל לא זכרו הטובות אשר עשית עמהם וימירו את כבודך והנהגתך בתבנית שור אוכל עשב. ואם כנגד הש"י אמר סרו מהר מן הדרך אשר צויתים עשו להם עגל מסכה ר"ל אתמול שמעו מפי לא יהיה לך אלהים אחרים על פני לא תעשה לך פסל ומיד עשו את העגל. ועל מה שהקלו בכבודם וחרפו את שכלם אמר עשו להם מסכה היעשה לו אדם אלהים למעשה ידיו ישתחוה הנה זה הוא להם כדי בזיון וקצף וזה טעם אמרו עשו להם:
עוד זכר להם הדבר הד' המורה על גודל החיוב והחטא ההוא מפאת הגזרה שהיה הקב"ה גוזר עליהם והוא אמרו ויאמר ה' אלי ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא הרף ממני ואשמידם. ועם היות שאמר למעלה ויאמר ה' אלי קום רד. הנה הוצרך לזכור אמירה אחרת בזה להעיר על היות האמירה הזאת טענה אחרת בפני עצמה ולפי שמשה רבינו ע"ה לא ישוב על שבועת האבות אמר ואעשה אותך לגוי גדול ר"ל ובזה תתקיים שבועתי אל האבות וזרעך יירש את הארץ. ולפי שהיה בזה המאמר גדולה ומעלה רמה למשה רבינו ע"ה שאמר לו הש"י ואעשה אותך לגוי עצום ורב ממנו והיה ראוי לו לשתוק מספור שבחיו לכן אמר ויאמר ה' אלי לאמר וכבר ידעת שפירושו לאמר לאמר לאחרים ר"ל השם צוני שאומר לכם כל זה ולא אעלים ממנו דבר לכן לא אחדל מלזכרו:
עוד זכר הדבר הה' המורה על קושי העון אשר עשו והוא שבירת הלוחות אשר עשה כי נגע עד נפש ולזה אמר ואפן וארד מן ההר עם היות שעדיין היה ההר בוער באש כי לא נסתלקה השכינה משם ושני לוחות הברית על שתי ידי וכאשר ראיתי שחטאתם לה' אלהיכם שהוא הפשע הגדול ושעשיתם לכם עגל מסכה שהוא הגורם האחר מפאת כבודכם ולא זכר מה שפשעו נגדו לפי שבמקום שיש חלול השם ית' לא היה בעיני משה נחשב לכלום וכאלו אמר שאע"פ שכבר ידע מפי הש"י בהר מה שעשו לא התפעלה נפשו כל כך כמו שעשה כאשר ראה הענין בעיניו ושנגע כ"כ בנפשו עד שהשליך הלוחות מידיו וישברם לעיניה' ר"ל שלא רצה לשברם בהר כמו שזכרתי כ"א לעיניהם כדי להדאיב עוד את נפשם עם היות שהלוחות מעשה ה' כי נורא הוא ושישב עליהם בהר כל אותו הזמן הרב אשר זכר. וכבר יקשה אם היו הלוחות אבן איך נשברו כל כך בנקלה כשהשליכ' משה רבינו ע"ה מעל ידיו וכל שכן אם היו כדברי רז"ל שאמרו בילמדנו פרשת לך עלה מזה ובשמות רבה פ' מ"ו שהיו מסנפרינון והנה הספיר חזק הוא מאד כי לא ישבר בכח ברזל שיכה בו אף כי בהשליך האדם אותו מידו ארצה. וכפי הפשט ראוי שיאמר בזה שהיו הלוחות דקות בעצמם כי אע"פ שהיו מאבן נעשו דקות מאד כלוחות העץ והיו הדברות חקוקות בהם שגם זה היה מדקדק אותם יותר. וכאשר התקצף משה אדונינו ע"ה שהיה חזק האברים כמו שקבלו רז"ל היה מכעסו כל כך שהשליך את הלוחות משתי ידיו בחוזק רב ועם היותם מאבני' הנה לדקות עצמותם עם תוספת הדקות בהם לחקיקתם שהיו כלן מפתחות כשהשליכם מרע"ה בחוזק כחו לכעסו ארצה נשתברו כפי כח הפועל ודקות והכנת המתפעל:
עוד זכר ראיה ששית תורה על כובד החטא. והיא מגודל ההשתדלות הנמרץ שהוצרך עליו השלו' לעשותו כדי להשקיט חרון אף ה' היוצא לכלותם ועל זה אמר ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעי' יום וארבעי' לילה ר"ל כמו שעמדתי בהר בראשונה ארבעי' יום וארבעי' לילה לקבל הלוחות כך הוצרכתי לעמוד באותו המספר מהימי' בעצמם פעם שנית וגם באותה עמידה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי כדי לבקש עליכם סליחה כי היה סליחתכם צריכה כל כך השתדלות ודבקות כדי לקבל התורה והלוחות וזהו אמרו על כל חטאתכם אשר חטאתם לעשות הרע בעיני ה' להכעיסו והוצרכתי לעשות כל זה כי יגורתי מפני האף והחמה אשר קצף ה' עליכם והעליה הזאת בהר הוא מה שאמרתי עליה בפ' כי תשא ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם והרמב"ן פירש וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא שהיה קודם שירד מן ההר. והראב"ע כתב שיהיה רבוי גם בפעם ההיא על מה שהתפלל עליהם על הים ובמלחמת עמלק וכל זה איננו נכון כפי פשט הכתובי':
עוד זכר ראיה שביעית מאשר גם באהרן התאנף ה' מאד להשמידו מפני שעל ידו נעשה העגל. וגם זה מורה על כובד העון ההוא שלא די שקצף להשמיד אותם שנכשלו בו בכונתם לחטוא אבל גם באהרן התאנף להשמידו מפני שעל ידו נעשה העגל עם היות שכונתו רצויה לשם שמים לעשות אחור ועכוב בדבר עד שיבא משה יצא הקצף להשמידו אם לא שהתפלל בעדו בעת ההיא והמאמר הזה מורה שאהרן מת על אשר התעסק במעשה העגל ולכן בא ספורו במקום הזה בתוך ספור העגל. ואמר ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא ר"ל הועילה תפילתי עליו בעת ההיא אבל אח"כ ביום פקדו פקד עליו מיתתו על זה וכמו שזכרתי בסדר אלה הדברי'. ועם זה תדע כי לא היה ענין ההשמד הנזכר באהרן בנים ושהועילה תפלת משה בשמתו שנים מהם ונשארו שנים אחרי' כדברי רש"י (דברי' ט כ) כי אהרן הי' מה שחטא אם חטא יאמר לו ולמה יענשו הבני' בעון אביהם. אבל הי' ההשמד במיתתו ועליו התפלל משה והועילה התפלה לאותה שעה ואחרי כן לא נוצל ממנה על זה והותר בזה הספק התשיעי:
עוד זכר ראיה שמינית תורה על כובד חטאתם במה שבדקם כסוטות והי' זה כששרף את העגל וטחן אותו היטב עד אשר דק והשליך את עפרו אל הנחל והי' צורך הספור הזה להגיד שהשקה אותם עפר העגל כסוטות וכמו שאמר ויזר על פני המים וישק את בני ישראל והוא אשר רמז להם כאן באמרו ואשליך את עפרו אל הנחל היורד מן ההר שהיו שותים ממנו והעיר בזה עוד שבמקום שהיו שותים מים והשגות אלהיות המגיעות אליהם מן ההר ההוא באו לשתות מי העגל אשר עשו תחתיהן. והנה זכר ההשקאה כאן ברמז מפני כבודם וכמו שלא זכר גם כן מיתת העם והנקמה שעשו בהם בני לוי ולא היה כל זה שעשה בעגל אחר התפלה שזכר כי קודם לכן נעשה ולזה אמר כאן ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי ר"ל קודם זה לקחתיו. ואמר זה להודיע שלא היתה תפלתו כטובל ושרץ בידו כי קודם לכן בער את העגל ואחר כך התפלל. והראב"ע בקש תחבולות איך ישרף הזהב ויש לנו לומר שלא שרף את העגל אבל לפי שראה שהיו מביאין אותו במחולות כחתן בחופתו ותלו עליו הצאצאים והצעיפים כל כלי יקר ראה משה רבינו ע"ה לשרוף כל אותם התכשיטים שהיו עליו. ועל זה אמר ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי ואשרוף אותו באש. שהחטא הי' אותם הנויין והתכשיטין שהיו עליו ששרפם. ואמנם עצם העגל לא שרף אותו באש רק כתת אותו טחון היטב עד אשר דק לעפר. ואותו עפר השליך אותו אל הנחל והשקהו אותם. ועם היו' שכתב שם ויקח את העגל אשר עשו וישרוף אותו באש ראוי שיובן כמו שפירש אותו בכאן או נאמר שהשרפה שעשה לעגל הוא שהתיכו באש ועשה ממנו חתיכו' דקו' ואז טחן אותם ועשאם עפר. כי לא היה אפשר שיטחנו אותו בהיותו בעביו. אם ראשונה לא יתיך אותי באש ויעשהו חתיכות דקות שיהיו ראויות לטחינה. וזהו יותר נכון בפשטי הכתובים שאמר ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי ואשרוף אותו באש. ואחר השריפה באש שהיא ההתכה אמר ואכות אותו טחון וגומר. והרמב"ן כתב שעשה זה כדי להבזות אלהיהם שיוציאוהו דרך מטה ואולי היה כאומר אליהם אחרי אשר בלבותיכם ובנפשותיכ' האמנתם בו. יבא כמים בקרבכם ויכנס בעצמותיכם. ויהי אלהיכם קרוב אליכם בקרבכם ומעיכם. ולזה השליך את עפרו אל הנחל היורד מן ההר שמאותו בור ששתו התורה והנבואה ישתו עתה עפר העגל וכמו שפירשתי. והנה אמר אחרי זה ובתבערה ובמסה. כאומר אליהם אם תתעסקו ותפקפקו בדבר הנה באמרכם שאהרן גרם לכם את העין ולא הי' מאתכם הנה חזקתכם תעמוד לעד ולראיה שאתם הייתם חוטאים כמנהגיכם בשאר המקומות כי הנה בתבערה שהייתם מתאוננים שם. וכן ראשונה מזה במסה שהייתם מנסים היש הי"ת בקרבכם אם אין וכן בקברות התאוה בכל המקומות האלה הייתם מקציפים את הש"י. ולא עוד כי אם גם בשלוח הש"י אתכם מקדש ברנע לאמר עלו ורשו את הארץ אשר נתן ה' לכם ותמרו את פי ה' ולא האמנתם בו ולא שמעתם בקולו וקבעתם לכם בכיה לדורות האם אהרן גרם לכם כל זה. א"כ מזה יראה שאתם בעצמכם מבלי מסית ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם ואין ראוי לתלות הקלקלה כ"א במקולקל ואפשר שזכר להם עונותיהם במסה ובתבערה ושאר המקומות להגיד שעם כל מה שראו שעשה בעון העגל לא לקחו מוסר אבל מיד הוסיפו לחטוא באותם המקומות אשר זכר הנה בזה השלים להעיר על אמתת הדברים המורים על כובד עון העגל וקשיו כדי להוכיח כי עם קשה עורף הוא. והותר עם זה הספק הי' למה נכנס ענין תבערה ומסה וקברות התאוה בתוך ספור ענין העגל שהיה כדי להסיר הפקפוק מענין אהרן. והספק הי"א למה נזכר ענין המרגלים כאן ובקוצר גדול כי הי' זה להוכיח שמעצמם היו חוטאים בעגל ולא היה אהרן הגורם:
פסוק כה
[עריכה]ואתנפל לפני ה' וגו' עד בעת ההיא אמר ה' אלי וגו'. לפי שזכר משה רבינו ע"ה בדבריו למעלה מזה שעמד בהר ארבעים יום וארבעי' לילה לקבל הלוחות ושעמד ג"כ בהר ארבעים יום וארבעים לילה לשאול מחילה וסליחה וכפרה על עונם פעם אחרת כמו שאמר וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא לכן לא ידענו מה שאמר כאן את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה בה"א הידיעה. אם אמרו על הפעם הראשונה שעמד בהר או על הפעם השנית. כי בכל אחד ואחד מהם עמד ארבעים יום וארבעים לילה. וחשבו המפרשים שלא אמר את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה כ"א על הפעם הראשונה והביאם לזה לפי שראו שדברי התפלה שזכר כאן שעשה נזכרו בפ' כי תשא שזכר שאמרם משה רבינו ע"ה קודם רדתו מן ההר כשאמר לו הש"י לך רד כי שחת עמך. ואין הכרח מזה לדעתי לפי שג"כ מצאנו רוב הדברים שזכר בתפלה הזאת שאמרם ג"כ על עון המרגלים. והוא המורה שהוא ע"ה אמרם בפעם ראשונה קודם רדתו מן ההר ושחזר לאמרם בפעם הב' כשעלה על ענין הכפרה. וכן בענין המרגלים אשר להיותם דברים צדיקים וטובים וטענות חזקות היה מרצה בהם הש"י בכל עת צרה:
ואני ראיתי לפרש את הפסוקי' בכל אחד מהדרכי' באופן נאות ומתיישב אצלי. אם שנאמר שארבעים היום שזכר כאן הם מהפעם הראשונה וענין הכתובי' הוא אחרי שזכר משה רבינו ע"ה ספור העגל להוכיח חטאתם חשש אולי ישראל יקשו על דבריו ויאמרו איך אמרת שאין בנו צדק ושעם קשה עורף אנחנו ושעל פשעינו וחטאתינו נשתברו הלוחות. והנה ראינו אשר הקב"ה סלח לנו על עון העגל וחטאתינו בו. ואיך הי' זה אם לא להיותנו צדיקם וטובים בכל הענינים ושיצא הדבר הרע ההוא מן העגל כשגגה שיוצאה מלפני השליט. ועוד איך אמרת ששבירת הלוחות הוא היה להיות אנשי הדור ההוא בלתי ראויים לאותה מתנה כיון שמיד נתנו אליהם לוחות אחרות אשר הן בידנו היום הזה. הנה להשיב אל שני הספקות האלה אמר אם הקב"ה שב מחרון אפו ולא עשה בכם כליה הנה היה זה בעבור שהתנפלתי שם לפניו בטענות חזקות לחייבו שלא יעשה בכם שמד וכליה ומאשר נתנו הלוחות השניות אלי נתנו לא אליכם וזהו מה שאמר אמר ה' אלי פסל לך ר"ל בעבורך נתנו ולא בצדקתם:
האמנם יש לי בכתוב שתי ראיות על שלא אמר זה על הפעם הראשונה כ"א על השנית. האחת לפי שאמר ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה. מורה שכל אותם הימים עמד בתפלה על ענין העגל והנה בפעם הראשונה לא התפלל עליו כ"א בשעה חדא בסוף הימים כשאמר לו הש"י לך רד כי שחת עמך. והראי' השני' ממה שאמר בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך וידוע שזה לא נאמר כ"א בפעם השני' והוא המורה שמ' היום ומ' הלילה שזכר כאן הם מהפעם השני' שעמד בהר. והוצרך מרע"ה לזכור זה כאן אחרי שכבר זכרו למעלה. לפי שאולי ישראל יקשו ויאמרו מה צורך היה לך לעמוד בהר בפעם השני' מ' יום ומ' לילה על עון העגל כיון שפעם הראשונה התפללת עליו ושם נאמר וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו. ואיך אמר כי יגורתי מפני האף והחמה אשר קצף ה' עליכם כי הוא קודם לזה כבר נחם על הרעה. וכדי להסיר הספק הזה אמר ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי ר"ל בפעם השני' מפני שעם היות שנחם ה' מהכליה כרגע כשהתפללתי בפעם הראשונה קודם הירידה מן ההר. הנה לא כפר לכם אז בהחלט אבל הי' רצונו להשמיד אתכם וההשמד ההוא לסלק מכם שכינתו והשגחתו ושתמותו במדבר כמו שהי' בדור המרגלים. ועל זה הוצרכתי אני להתפלל לפניו ית' כדי שלא ישמידכם גם באותו אופן וישוב מחרון אפו בהחלט ויכפר לכם. וגם הוכרחתי לעמוד בהר אותם ארבעי' יום השניים בעבור הלוחות לפי שהי' הקב"ה רוצה לסלק שכינתו מכם והתפללתי אני על זה ואז בפעם השני' ההיא אמר לי פסל לך שני לוחות אבנים וגו'. הנה א"כ הוצרכתי לאותו מעמד שני לקנות הכפרה והסליחה ההחלטי' ולקנות הלוחות ושריית השכינה:
ואפשר עוד אצלי לפרש הכתובי' האלה באופן שלישי מורכב מהשנים הראשוני' והוא שיאמר ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה על הימים השניים. אמנם אמרו אחריו אשר התנפלתי כי אמר ה' להשמיד אתכם שזה אמר על הפעם הראשונה אמר שהנה הוצרך להתנפל הארבעים יום השניים לפי שאם היות שבראשונים התפלל ואמר אל הש"י אל תשחת עמך ונחלתך ושאר הדברים שיזכור כאן. הנה הש"י לא השיבו על תפלתו כלל כ"א אחרי שהתנפל הארבעי' יום השניים כי אז נתרצה עליו. ובעת ההיא ר"ל אחרי המ' יום השניים אמר לו פסל לך שני לוחות אבנים וגו' לא קודם זה. ואמנם בפעם הראשונה שהתפלל קודם רדתו מן ההר עם היות שהתורה הודיעתנו אמתת הדבר והוא שנחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו. הנה לא אמר יתברך למשה דבר מזה אז כי לא נאמר שם ויאמר ה' אליו נחמתי על הרעה או סלחתי כדבריך וכדומה ללשונות האלה. אבל התורה הודיע' אותנו שהש"י בלבו נחם על הרעה אשר דבר והיא לכלותם כרגע. ולא אמרו למשה עד סוף הארבעי' יום השניים וכן לא נתרצה ללכת עמהם ולהשרות את שכינתו בתוכם ולתת להם לוחות שניות עד המ' יום השניים שהתפלל עליו מרע"ה. וזהו אמרו בכאן ואתנפל לפני ה' את הארבעי' היום ואת וגו' ר"ל והנה הוצרכתי להתנפל לפני ה' את הארבעי' היום ואת ארבעי' הלילה אשר זכרתי למעלה שהם השניים. בעבור שאני בראשונה קודם הירידה מן ההר כבר התנפלתי בתפלה כאשר אמר ה' להשמיד אתכם והיא הכליה כרגע ושם התפללתי ואמרתי ה' אל תשחת עמך וגו' ר"ל ולא השיבני דבר ולכן הוצרכתי לעמוד המ' יום השניים. ובעת ההיא אחר הימי' השני' ההם אמר ה' אלי פסל לך וגו' הנה א"כ אמרו ואתנפל לפני ה' את ארבעי' היום אמרו על ארבעי' יום השני' שזכר למעלה. ואמרו אשר התנפלתי כי אמר ה' להשמיד אתכם אמרו על התפלה הראשונה שהיו בימי' הראשוני' קודם הירידה מן ההר ושם היתה התפלה הזאת שזכר כאן. והותר בזה הספק השנים עשר:
והנה ג"כ כיון בדברי התפלה הזאת שזכר בכאן שהש"י ראוי הוא שיכפר בעד חטאתם משלש טענות:
הא' מפני שהיטיב עמהם טובות רבות. ואיך ילכו כלם לאבדון. והנה המיטיב לאדם מה אין ראוי שישוב להרע לו פן ישחית את נחלתו. וההקדמה הזאת מקובלת בין בני אדם שאם היטיב לאחד טובות מוטל עליו להיטיב לו כל פעם שיצטרך אליו אחרי שכבר התחיל בהטבה. והוא מאמר דוד ע"ה (תהלי' ד') בקראי ענני אלהי צדקי. שבקש ממנו יתברך שיענהו בעת צרתו מפני שכבר ענהו פעמים רבות בצרות אחרו' והוא אמרו בלשון עבר בצר הרחבת לי ולכן תענני עתה ותשמע תפלתי. וזהו אמרו אל תשחת עמך ונחלתך אשר פדית בגדלך אשר הוצאת ממצרים ביד חזקה. רוצה לומר ולמה תשחית כל הגדולה והגבורה אשר עשית בזה. והטענה הזאת היא מה שנזכר בפרשת כי תשא בתפלת משה למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה:
הטענה הב' היא זכות האבות. ועליו אמר זכור לעבדיך לאברהם ליצחק וליעקב אל תפן אל קשי העם הזה רוצה לומר לצדקת האבות. ולא תזכר לרשעת הבני' כי ראוי הוא שיעמוד זכות האב להגין על בניו ואף שיהיו חטאים גם כי זאת הטענ' נזכר' שמה שנאמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך:
והטענה הג' מפאת המצריי' שייחסו כליית העם הזה למיעוט יכלתך ונמצא שם שמים מתחלל. והתבונן אמרו פן יאמרו הארץ אשר הוצאתנו משם. כי הנה הוא רמז בזה שאי אפשר שהמצריי' יכחישו היכולת האלהי בהחלט כיון שראו אותותיו ומופתיו אשר עשה בקרבם ביציאת העם. וזהו אמרו הארץ אשר הוצאתנו משם כי מפאת היציאה הכירו גבורתו ויכלתו האמנם שיהיה הכח אלהי מוגבל כשאר האלהו' שרי מעלה ושיהיה יכלתו במצרים אבל בארץ כנען לא נתפשט שמה. ולכן יאמרו מבלתי יכולת ה' להביאם אל הארץ אשר דבר להם. ועוד יאמרו שגם היציאה ממצרים לא היתה כ"א בשנאתו אותם. כי אם לא היה יכול להביאם אל הארץ אשר דבר למה א"כ הוציא' האם נתחדש עתה העדר היכולת ההוא. אין זה כ"א שלשנאתו אותם הוציאם ממצרים כדי להרוג אותם בהרים כי לא רצה שישבו בארץ טובה כמצרים אבל הוציאם משם והביאם אל ארץ רעה במדבר להרוג אותם שמה:
ואפשר עוד לפרש ענין היכולת והשנאה בענין אחר. והוא שמנהג המלכים וגם כל שאר בני אדם הוא כשידרו לעשות איזה חסד ומתנה לאדם אחד ולא יוכלו לשלמו ישנאו אותו מפני הבושה והכלימה אשר להם ממנו תחת אשר לא שלמו לו מתנת' וחסדם. וכן אמר כאן שיאמרו כאן מצרים מבלתי יכולת ה' להביאם אל הארץ אשר נשבע לאבותם לתת להם. ומשנאתו אותם. רוצה לומר ששנא אותם בעבור שלא יוכל לשלם להם נדריו הנה בעבור זה רצה להוציאם ממצרים כדי שלא יתרעמו שם ממנו לבני אדם ולהביאם במדבר כדי להרגם במדבר השמם ההוא לבלתי החל לעיני הגוים אשר נודע להם הענין. ולכן בחר שתהיה מיתתם במקום לא יעבור בו איש ולא ישב אדם שם באופן שלא יודע מה היה להם. הנה אם כן אין סתירה בכתוב כי שתי הסבות רוצה לומר העדר היכול' והשנאה נמשכו' זו לזו ועל שתיהן אמר המשפט שהוא הוציאם להמיתם במדבר. וגם הטענה הזאת נגזרה בכי תשא באמרו למה יאמרו מצרים ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים וגו'. כי זו היא הרעה רוצה לומר העדר היכול' והשנאה הנמשכת אחריו. ואולי יהיה דעתם כי המערכו' העליונות הם מוגבלו' הזמנים ושיהיה השם יתברך יכול לתת להם את הארץ כשדבר זה להם ועבר זמן ההוראה ההיא ולכן עתה לא היה לו כבר יכולת עליו ואמר משה רבינו עליו השלום שאם דברי המצריי' היו אמתיים בזה לא היה ראוי שיחוש השם יתברך אליהם אבל הם באמת שוא ודבר כזב. אם לענין השנאה. שהם עמך ונחלתך אשר אהבת ולא שנאת אותם. ואם להעדר היכולת אשר אמרו. כי אתה הוצא' אותם בכחך הגדול ובזרועך הנטויה. ואיך יכול ליחס אליך העדר היכולת חלילה. וחכמינו ז"ל אמרו בברכות פרק אין עומדין מבלתי יכולת ה' יכול ה' מבעי ליה. אמר רבי אלעזר אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו ש"ע עכשיו יאמרו ע"ג תשש כחו כנקבה ואין לו כח להצילם. אמר לו הקדוש ברוך הוא והלא ראו כמה נסים שעשיתי אליהם אמר משה רבינו עליו השלום יאמרו למלך אחד יכול לעמוד לפני ל"א מלכים לא היה יכול לעמוד. והמאמר הזה קשה מאד אם באמר' יכול מבעי ליה שיכולת אינו לשון נקבה אלא שם דבר ויאמר מבלתי היות לו יכולת ולמה היה לו לומר יכול ועוד מה התשובה שהשיב לכל הנסים שעשה באמרו למלך אחד היה יכול לעמוד לפני ל"א מלכים אינו יכול לעמוד. ומה לנו ברבוי המלכי' אחר שבידו להשחית הטבע ולשנותו ברצונו ונפלאותיו:
ומה שראוי שיאמר בזה הוא שחכמינו ז"ל דקדקו שאה היה יכולת שם דבר. היה ראוי שיאמר הכתוב מבלי היות יכולת ביד ה'. ולכן אמרו שהיה יותר טוב שיאמר מבלי יכול ה' וכו'. ובעבור זה דרשו שיאמרו תשש כחו כנקבה ואין כונתם שהיה יכולת שם נקבה. כי אם שהשם יתברך היה יכול אבל לא יכולת מוחלט. וביאור זה שיכולת השם יתברך מקור היכולת. אשר משם יצא היכולת הפרטי לכל שר ושר משרי מעלה הממונים והמסודרי' במעשיהם והמוגבלי' ביכלת'. לפי שכל אחד מהם מקבל יכלתו מסבתו ואין לו היכולת מפאת עצמו. ולכן יאמרו המצריי' שהשם יתברך היה יכול בדברי' מוגבלים כשאר השרים. אבל לא היה הוא עצם היכולת ומקורו. ולזה אמרו מבלתי יכלת רוצה לומר שאינו עצם ומקור היכולת מעצמו אבל הוא יכול ומקבל יכלתו המוגבל מאשר למעלה ממנו. וזהו אמרם תשש כחו כנקבה כלומר שהיה לו כח לקבל היכולת מאשר למעלה ממנו ואינו מעצמו. אלא כנקבה המתפעל' ומקבלת מהזכר ולכן אין לו כח להצילם לפי שכחו מוגבל מן סבתו. ואמרו שהקדוש ברוך הוא השיבו והלא ראו כמה נסים עשיתי במצרים בעבורם. והשיב לו משה רבינו עליו השלום יאמרו לפני מלך אחד היה יכול לעמוד. רוצה לומר שהיה לו יכולת כנגד שרו של מצרים. ולכן הרבה שם את מופתיו כי יכלתו מוגבל במצרי'. אבל ל"א מלכים היו להם שרים רבים ולא היה חס ושלום יכול הקדוש ברוך הוא למחות בידם כמו שיכול לעשו' במצרי' להיות פעולתו ויכלתו מוגבל. ואיננו מקור היכולת וסבת הסבות. הנה התבאר שגם הם ז"ל הסכימו עם פירוש הכתובים אשר עשיתי והותר בזה הספק הי"ב: