אברבנאל על דברים י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · אברבנאל על דברים · י · >>

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)

(דברים י יב): "ועתה, ישראל, מה ה' אלהיך שאל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלהיך, ללכת בכל דרכיו, ולאהבה אתו, ולעבד את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך"

יען וביען הרבו חכמים האחרונים מבני עמנו לדבר דברים טובים ונכוחים בעניין היראה ובפירוש הפרשה הזאת, ואני - אין דעתי נוטה אליהם, צריך אני להודיעך הדברים בשורשיהם. ואסדר דבריהם כפי דעתם, ואליץ עליהם כל מה שאוכל, ועליהם תיטוף מילתי.

הנה, היראה, כפי מה שכתבו הרב המורה (בחלק ג פרק נב), והר"ן שהרחיב בה הדיבור מאד, והנמשכים אחריהם, תיאמר על שני פנים:

  1. האחד - על נסיגת הנפש לאחריה והתקבץ כוחותיה כשתרגיש איזה דבר מחריד, וזהו עניין הפחד והמגור אשר יהיה לאדם מהמזיק, כאילו תאמר פחד האדם מאויבו כשיבוא עליו וחרב שלופה בידו, או מדוב השכול כי יפגע בו. וזה הוא כולו היפעלות מהנפש החיונית, כי יימצא גם כן זה בבעלי חיים, כמו שיירא הכבש מהזאב או מהאריה, וכמו שאמר עמוס (עמוס ג ח): "אריה שאג - מי לא יירא?". ומזה המין אמר יעקב אבינו בתפילתו (בראשית לב יב): "הצילני נא מיד אחי מיד עשו, כי ירא אנכי אותו פן יבוא והכני", (בראשית כו ז): "כי ירא לאמור אשתי פן יהרגוני", ודומיהן.
  2. והמין השני הוא מפועל השכל, והיא היראה הנמשכת מפני הכרת מעלת הדבר הנורא. אמר: (במדבר יב ח): "ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה?", (אבות פרק ד): "ומורא רבך כמורא שמים". ומזה המין אמרו (בראשית כח יז): "ויירא ויאמר 'מה נורא המקום הזה! אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים!'", כי מפני הכרתו זאת נתחדשו בו יראת המקום ההוא.

וכבר התברכו בני ישראל בשני מיני היראה האלה, שייראו שאר האומות מפניהם:

  1. אמר (דברים יא כה): "לא יתיצב איש בפניכם, פחדכם ומוראכם ייתן ה' אלהיכם על פני כל הארץ" - רמז בפחד המין האחד,
  2. ובמורא המין השני, כי הם יפחדו מישראל מפאת יכלתם וגבורתם, כמו שאמר (שמות טו טו): "שמעו עמים ירגזון, חיל אחז...", וייראו גם כן ממעלת קדושתם, כמו שאמר (דברים כח י): "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, ויראו ממך".

ושני אלה מיני היראה נמצאו בנו בערך אלהינו יתברך, כי הנה:

  1. האנשים החסרים יפחדו ממגור הרעות הגדולות המשולחות מפניו יתברך, ועל זה אמר (תהלים לג ח): "ייראו מה' כל הארץ, ממנו יגורו כל ישבי תבל", ואמר: (ירמיהו ה כב): "האותי לא תיראו, נאם ה'? אם מפני לא תחילו? אשר שמתי חול גבול לים...", רוצה לומר, שהיה בידו לשלחו על פני תבל, וכאמרו (תהלים סח ג): "כהמס דונג מפני אש יאבדו רשעים מפני אלהים".
  2. אמנם, השלמים לא יפחדו מזה המין, אבל יש להם היראה השכלית לרוממותו, כי בהתבונן האדם רוממותו יתברך בפעולותיו במציאות, ופחיתות האדם וקטנו במציאות, יחרד ויבוש מעשות דבר שלא כרצונו, כמו שייבוש האדם מלעשות דבר בלתי הגון בפני אדם גדול, ואף כי לא ישיגהו נזק בזה. וזה המין מהיראה הוא המשובח, כי טבע השכל יכסוף אליה. והיראה מזה המין היא עצם האהבה, ועליו נאמר (תהלים לד י): "יראו את ה' קדשיו", (תהלים קמז יא): "רוצה ה' את יראיו".

זהו דעת החכמים מבני עמנו בעניין היראה. ואמרו, שלשני המינים האלו רמז איוב באמרו (איוב לא כג): "כי פחד אלי איד אל ומשאתו לא אוכל", כמו שבא במה שעבר.

ואחרי ביאור שני מיני היראה, נשאר לדעת מאיזה מהם דיבר משה אדונינו באמרו (דברים י יב): "מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה", אם מהמין השני או משניהם יחד.

  1. ואם אמרנו שכיוון אל המין הראשון, שהוא ההתפעלות אשר בכוח החיוני מיראת הרעות והעונשים, ושעליו באה המצוה, עם היות היראה הזאת שלא לשמה, כבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה (בתלמוד בבלי, סוטה ריש פרק היה נוטל, וגם בפסחים דף נ) שראוי שיבחרו בה, מפני שמתוך שלא לשמה בה לשמה, וכמאמר הנביא (ישעיהו לג יד): "פחדו בציון חטאים...". הנה, יתחייבו לזה ביטולים חזקים, לפי:
    • שהמעשים הנעשים על זה האופן לא יבחנו בין טוב לרע, ויצטרך הירא לומר על הטוב רע ועל הרע טוב, מפאת העונש ויראת הרעות והעונשים. ואין שם אמת ולא צדק ולא יושר, כי אם ההינצל מההיזק ההוא. והנה, אהרן עשה את העגל ליראתו, פן יהרגוהו כאשר הרגו את חור. ואיך ייתכן שישאל הקב"ה זה המין מהעבודה, אשר לא יבחן בה בין טוב לרע?! ורחמנא ליבא בעי, והלב אינו מתיישב בפעולה הזאת, אבל ההיפך, כי עקוב הלב מכל ואנוש הוא.
    • ויקשה עוד לזה הדעת, אמרם, זכרונם לברכה, בברכות פרק חמישי (ברכות לג ?): "אטו יראה מילתא זוטרתי היא?!", ואם היה מהמין הזה, אין ספק שהיא זוטרתי וזוטרתי אפילו לגבי כל ישראל, כי "אריה שאג - מי לא יירא?", ומי האיש אשר לא יירא כי יראה חכמים ימותו ואנשי חסד נאספים באין משפט מרוב העונשים, ולא יפחד מהם פן יגעו בו?! הנה אם כן, בערך כל אדם היראה הזאת דבר קל הוא, ואין צורך לומר "לגבי משה" כדבריהם.
  2. ואם נאמר שלא שאל כי אם על המין השני, מהיראה השכלית - הנה, באמת הקשה לשאול, שידוע הוא אשר היראה אשר כזאת לא תימצא כי אם בנביאים ובחכמים האלהיים ובשרידים אשר ה' קורא, אשר ראו בחכמתם את מעשה ה' כי נורא הוא בנמצאות ואל פועל ידיו השכילו. ומי זה ואיזהו אשר יגיע למדרגה עליונה הזאת? הלא תראה, שגם לאברהם, אחרי זקנתו ועקידת יצחק, נאמר לו (בראשית כב יב): "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה", ובמעמד הר סיני, אחרי הגיעם אל מה שהגיעו, אמר (דברים ה כה): "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי", ואיך ישאל משה אדונינו לכללות האומה והמונם לירא את ה' ממין היראה הזאת, שאפילו לגבי משה עצמו לאו מילתא זוטרתי היא?! וכבר שובח בה משה עצמו, שנאמר (שמות ג ו): "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים"!


והרב רבינו ניסים חשב להתיר זה באמרו, שהיראה אשר מהמין השני, השכלי, היא אשר שאל עליה משה רבינו עליו השלום:

  • ושהיא קשה מצד בערך החלק החומרי שבאדם, הדוחה אותה מתשוקת שכלו בכל עז שיוכל;
  • ושהיא קלה מצד הכוח השכלי, אשר מטבעו להשקיף בדברים השכליים האלהיים אשר תימשך היראה מזה. ושמזה הצד אמר "מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה", וזה בבחינת השכל.
  • ואמנם, בבחינת החומר, המונע את האדם משלמותו זה, הזכיר להם העניינים מהעונשים המגיעים אל הרשעים, במה שאמר (דברים יא ב): "וידעתם היום כי לא את בניכם... ואשר עשה...", כי זה כולו ממה שיחליש הכוח החומרי, לבלתי התגבר על השכל.

ומשני העניינים האלה תושלם היראה והאהבה, רוצה לומר:

  • מבחינת השם יתברך ומעלתו כפי השכל,
  • ומבחינת עונשיו על הרשעים בבחינת החומר.

ולכן זכר בפסוקים האלה הדברים המפחידים והמאיימים, כמכות מצרים, וטביעת המצרים בים סוף, ועונשי המדבר כבליעת הארץ לדתן ולאבירם, ולא זכר מעמד הר סיני ושאר הטובות שעשה להם; וזכר דתן ואבירם לפי שלא נשארו מהם בנים, והיה עונשם בזה יותר מופלג, לפי שבניהם וכל אשר להם נבלעו עמהם, כי הנה תאוות כל אדם וחשקו בעולם הזה בהישאר בניו אחריו, לכן לא זכר קורח, לפי שבניו לא מתו, ולא היה מזה הצד עונשו מופלג כעונש דתן ואבירם. ואמר, שלפי שמשה גבר בשכלו על כוחותיו החומריות, אמרו "אין, לגבי משה מילתא זוטרתי היא". זהו כללות דבריו ועניינם, ואם האריך הרבה מהם.

וכאשר נתבונן בהם, נמצאם בלתי מספיקים בהתר הקושיה ואמיתת העניין הזה, לפי שהרב רצה לקבץ ולחבר שני מיני היראה, ושיהיו שניהם צריכות מצד השכל ומצד החומר להשגת ההצלחה, והדבר הזה בלתי מתיישב, כי הם אינם נכנסות תחת מין ולא תחת סוג אחד, ואין איש אחד שולט בהם, כי:

  • בעל השכל השלם, אשר יש לו היראה השכלית, אינו ירא מפחד העונשין והבהלות כלל,
  • והאיש החומרי, אשר הוא יגור מהעונשים, אין לו מבוא ביראת המעלה והשכל,

כי:

  • האחת היא מפועל הנפש השכלית,
  • והאחרת היא מפועל הנפש החיונית.

והדרא, אם כן, קושיין לדוכתה, כי:

  1. אם שאל משה יראת ההמוניים החומריים, ודאי מילתא זוטרתי היא לגבי כולי עלמא, ואינה כדאי שבעבורה תעשינה המצוות;
  2. ואם שאל היראה השכלית השלמה, יקשה העניין הנאמר "אין, לגבי משה מילתא זוטרתי היא", לפי שאף לגבי משה היא גדולה. ואף שנאמר, שלא היתה גדולה בערך אל משה כי אם דבר נקל, לא היה מתחייב שיהיה גם-כן קל בערך אל האחרים, שאם משה התגבר שכלו על כוחותיו והכניעם באופן נפלא, מי המונע שיהיה זה דבר רב ועצום אצל שאר בני האדם, אשר לא הגיעו לאותו שלמות?

וגם, יש לדקדק כפי פירושו, כי היה לו לומר "מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך", או יאמר "לאהבה את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך", כי זה כולל הדברים אשר זכר כולם, ולמה יאריך "ליראה" ו"לאהבה", בהיות שניהם עניין אחד, ללכת בדרכיו ולשמור את כל מצוות ה'?

וחכם אחד מחכמי הדור אמר לעשות מין שלישי מהיראה, ממוצע בין שני הראשונים;

ואחרים בחרו בדרכים אחרים, לא אחפוץ בזכרונם לפי שלא ישרו בעיני.


אבל הנראה בעיני בדרוש הזה הוא, ששני מיני היראה אשר הניחו החכמים אשר זכרתי שימצאו בבני אדם אליו יתברך, מהנפש החיונית והמשכלת, אינם צודקים, ולא ייוחסו אליו יתברך, ולא נקראו אצלו בשם "יראה":

  1. אם המין הראשון, מהיפעלות הנפש החיונית, מבואר נגלה הוא, שלא ייוחס אל השם יתברך:
    • לפי שהעבודה אליו יתברך בכל הדברים היא מסודרת כפי הדעת וההתבוננות, והיא מפועל השכל, אם מהעיוני ואם מהמעשי, ואינו מפועל הנפש החיונית, כי הנפש החיונית לא תתפעל כי אם ממה שתשיג בחושים, כיראת השור מהזאב או הדוב, אם בראותו אותו ואם בשמעו את קולו; אבל לא תתפעל הנפש החיונית מתוך התבוננות והסתכלות מה, כמו שיהיה העניין ביראת העונשים, שהיא נמשכת מהתבוננות הדברים העוברים והסתכלות מעשה ה', שכל זה איננו מפועל הנפש החיונית כי אם מהשכל;
    • וגם, שההתפעלות ההוא איננו ראוי שייקרא כי אם אונס והכרח, ואיך תהיה העבודה אשר כזאת טובה ויאמרו חז"ל שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה?! כי ההיפעלות האונסיי ההוא, אי אפשר שיבוא בשום צד שתהיה העבודה בו לשמה בזמן מהזמנים. וזהו אמרם ז"ל (במסכת שבת דף פח פרק רבי עקיבא, וריש פרק קמא דעבודת-אלילים, גם פסחים דף נ): "אמר רב אבדימי בר חמא: מאי דכתיב 'ויתייצבו בתחתית ההר'? - מלמד שכפה עליהם את הר כגיגית, ואמר להם 'אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו - שם תהיה קבורתכם'. אמר רב אחא: מכאן מודעה רבא לאורייתא". רצו לומר בזה, שהיה זה אונס גמור, והוא מודעה רבה לתורה, שלא יהיו מחוייבים בשמירתה, עד שהיתה התשובה, שקיימו וקיבלו עליהם התורה מרצונם בימי מרדכי ואסתר, שנאמר (אסתר ט): "קיימו וקיבלו עליהם" - קיימו מה שקיבלו כבר, וזה כולו ממה שיורה, שמה שיש בו אונס, אין בו קיום עבודה.
  2. ואמנם, המין השני שזכרו מהיראה, הנה הוא גם כן בלתי צודק:
    • לפי שהנה היה ראוי שתיקרא "חכמה" או "ידיעה", אחרי שעניינה ההתבוננות במעשה השם יתברך ונפלאות פעולותיו וההשערה בגדולתו ורוממות מעלתו, וזהו פרי החכמות ותכליתם, ומאיזה צד תיקרא הידיעה הזאת "יראה"?
    • ואם אמרו שתיקרא כן בעבור שמהידיעה תימשך היראה, הנה היה יותר ראוי שתיקרא "פליאה", לפי שיפלא האדם ממנו, כי הידיעה העליונה האלהית תביא בנפש האדם פליאה והתבהלות, וכאמרו (תהלים קלט יד): "נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד", ולא תבוא ממנה יראה. והנה, ביחזקאל (יחזקאל א, יחזקאל י), שזכר מראות אלהים, לא זכר בו היראה. וכן הדבר בכל איש, שהידיעה לא תביאהו לידי יראה, אבל ההיפך תימצא בידיעת הקדמונים מהחוקרים, כי כל עוד שיבחנו רוממות וגדולת השם יתברך ודלות עצמם במציאות, תיבטל מהם היראה ממנו יתברך, להבטל היחס בינם לבינו, ואמנם תגדל הפליאה בדבר. וכמו שאמר לאיוב על אלה הדברים (איוב טו ד): "הוכח בדבר לא יסכון ומלים לא יועיל בם, אף אתה תפר יראה ותגרע שיחה לפני אל". ולא ידעתי מי הביא האנשים החכמים האלה לתאר המעלה הזאת העיונית בשם "יראה", שהיא מתייחסת אל המעשים ולא אל העיון.
    • כל שכן, שהכתוב אומר (תהלים קיא י): "ראשית חכמה יראת ה', שכל טוב לכל עשיהם", רוצה לומר, שהתחלת החכמה היא בשלמות המידות שהיראה עִקָּרָם, ואינו דבר נמשך אחר החכמה כי אם התחלה לה.
    • ויותר היה ראוי שתקרא זה "אהבה". ומה שאמרו, ש"יראה" ו"אהבה" הם דבר אחד כשתהיה מזה המין, הנה, רצו לקבץ בין הדברים הסותרים במהותם. כי אהבת האדם לדבר הוא בלי ספק זולתי יראה ממנו, כי האהבה תגזור הֵאוֹתוּת מה, והיראה תגזור התנגדות מה.
    • ועוד, שהנה, לא מצאנו בכתובים שהביאו ראיה על זה שיאמר שם יראה על זה המין, רוצה לומר, מיראת המעלה, כי הנה אמר (תהלים קמז יא): "רוצה ה' את יראיו" - לא כיוון על החכמים יודעי סדר המציאות, כי אם למה שיבאר מייד "...למייחלים לחסדו".
    • וגם אמרו (תהלים לד י): "יראו את ה' קדשיו" לא נאמר על היודעים בחכמת האלהות, כי אם על הקדושים במעשיהם, ולכן אמר "...כי אין מחסור ליראיו; כפירים רשו ורעבו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב", הנה, ביאר שהיראים הם דורשי ה', שדורשים אותו להושיעם בעת צרתם.
    • ומה שאמר איוב (איוב לא כג): "כי פחד אלי איד אל ומשאתו לא אוכל", לא כיוון במילת "שאתו" על רוממות מעלתו במציאות, כמו שפירשו בו, אבל היה "ומשאתו לא אוכל" נרדף למה שאמר "כי פחד אלי איד אל", כי השאת הוא הפחד, כמו שנאמר (משלי א כז): "בבא כשואה פחדכם", (משלי ג כה): "ומשאת רשעים", וכן הביאו אותם המדקדקים.
    • ותמיה אני, איך לא עשו גם כן החכמים האלה שני מינים באהבת השם יתברך - אהבת השכר ואהבת המעלה, כי באמת יותר יצדק על המעלה שם האהבה, כמו שזכרתי.
    • סוף דבר, שיראת המעלה הוא דבר לא יחייבהו השכל והסברא הישרה, ולא יורו עליה הכתובים, ולא נמצא כן בדברי חז"ל.


אבל אמיתת העניין הזה כולו אצלי הוא כפי מה שאומר: הנה,

  • העבודה אליו יתברך אצלנו ראויה ומחוייבת בבחינת החסדים אשר קיבלנו ממנו יתברך, אם המציאות וההויות בבריאה, ואם השמירה וההתמדה במציאות, ועם זה אהבתו לאבותינו והוצאתו אותנו ממצרים ונתינת התורה וירושת הארץ ושאר הטובות אשר עשה עמנו בזולת המנהג הטבעי כי אם בדרך נס ופלא כפי רצונו המוחלט. ומפאת ההטבה הזאת, אשר הגדיל ה' לעשות עמנו, נתחייבנו לאהבה אותו. ומתוך האהבה ההיא, לעבדו בכל לבבנו ובכל נפשנו, כי היתה העבודה והאהבה שניים במאמר ואחד במציאות, כהתאחדות הכוח והפועל, שהאהבה אליו הוא הכוח הנמצא בנפש המסתבכת(?) בה, והעבודה הוא הפועל היוצא ממנו.
  • ומלבד האהבה הראוי אליו לעבדו, עוד צריך לאדם שישמור את עצמו תכלית השמירה מחטוא לפניו ומלהקציפו, כי אין ראוי שיהיה כפוי טובה למי שגמלו כל כך מחסדים והטבות.

הנה יש לנו, אם כן, עם האלוה יתברך, חיוב האהבה לעבוד את עבודתו, וחיוב השמירה והיראה מלהקציפו. ואין דבר מזה בעבור רוממות מעלתו בעצמו ונפלאות יצוריו וסדרם, לשנצטרך בזה שכלתנות וחכמה יתרה, כי אם מפאת חסדיו בבריאה ושמירתו העליונה המתמדת עלינו תמיד, שיודע אותם כל אדם. ומלבד שמהבחינה הזאת נתחייב לאהבה אותו וליראה מלפניו, הנה יש עוד שכר טוב לאוהביו ולשומרי מצוותיו, שהקב"ה ייטיב עמהם ויגמלם שכר אהבתם ועבודתם. ויימשך גם כן, מהיראה והשמירה מהחטא, ההינצל מהפגעים ומהרעות המתחדשות בעולם.

הרי לך בזה שני מיני אהבה שנתחייב להשם יתברך:

  1. האחת - כעל כל אשר גמלנו השם יתברך בבריאה, ורב טוב לבית ישראל שהוציאם ממצרים ועשה עמהם להפליא;
  2. ושנית - מתקוות השכר המתחייב לאדם מאותה העבודה והאהבה.

ועל זה אמר אנטיגנוס איש סוכו (אבות פרק א משנה ג): "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס", רוצה לומר, שתהיה אהבתם ועבודתם מהמין הראשון, כלומר מפני החסדים והטובות אשר כבר עשה עמהם, לא לתקוות השכר שיעשה וייתן בעתיד. כי העובד מפני השכר המקווה מורה שהוא כפוי טובה מהחסד אשר קיבל במה שעבר, ולכן לא ישים אליו ליבו ולא יירא מפניו כי אם בעבור השכר העתיד לבוא, וכאמרם (עבודה זרה יט ?): "במצוותיו חפץ מאד - ולא בשכר מצוותיו".

וכן יצא לנו מזה גם כן שני מיני היראה אליו יתברך:

  1. אם שלירא מפניו, רוצה לומר מלהקציפו, כי אחר שהיטיב עמנו כל-כך מהטובות, אין ראוי שנכעיסהו במעשינו;
  2. ואם שנירא מהעונשים אשר יגיעו אלינו בהקציפנו אותו.

לא שיהיה כאן אהבה ולא יראה בבחינת מעלתו, כי אם בבחינת מעשיו אשר עשה עמנו או אשר יעשה בעתיד או בהווה מהשכר או מהעונש.

ואל המינים השניים הנזכרים, רצוני לומר, אהבת השכר העתיד או העונש העתיד לבוא, אמרו במסכת סוטה, כשמנו שם השבעה פרושים שהם שלא לשמה, (סוטה כח ?): "פרוש מאהבה, פרוש מיראה", ופירש רש"י "מאהבת השכר ומיראת העונש", שהם שני המינים האחרונים מהאהבה והיראה אשר זכרתי, שאינם מינים שלמים כראשונים, ולכן היו שניהם שלא לשמה, להיותם בבחינת העתיד, אם לקיבול השכר בעבור האהבה, ואם להינצל מהעונשים בעבור היראה. ואינם בבחינם החסדים והטובות אשר עשה עמנו יתברך, שהיא הבחינה השלמה.

ועם זה תבין מה שאמרו רז"ל (סוטה לא ?): "מאי איכא בין עובד מאהבה לעובד מיראה? איכא מאי דתנא דבי רבי שמעון בן אלעזר: גדול העושה מאהבה יותר מעושה מיראה, שזה תלוי לאלף דור וזה לאלפים דור". והקשה רש"י שם: היאך מיראה תלוי לאלף דור, והם אמרו למעלה שהוא עוסק בתורה שלא לשמה?! ותירץ, דההיא דלעיל היא מיראת המקום, ואין הכוונה ב"יראת המקום" יראת המעלה, כמו שפירשו הרב רבינו ניסים, אבל המה כיוונו לחקור ולדעת, בהיות תכלית האהבה והיראה דבר אחד, כמו שפירשתי, מה יהיה ההפרש בין העוסק מאהבה לעוסק מיראה, כי הנה שניהם לדבר אחד נתכוונו, וכמו שאמרו במסכת סוטה, שלהי פרק הנוטל, (סוטה ? ?): "אין לך אהבה במקום יראה ואין יראה במקום אהבה אלא במידת הקב"ה בלבד". ולמה, אם כן, עשתה התורה שתי מצוות, לאהבה את השם יתברך וליראה מלפניו? - והיתה התשובה, שגדול העושה מאהבה, והגדולה היא, שהאהבה עניינה החיוב, רצוני לומר, הדבקום בהשם יתברך לעבוד עבודתו; ואמנם, היראה עניינה השלילה, רצוני לומר, ההישמר מהחטא. ולהיות החיוב גדול מהשלילה היה השכר באהבה לאלפים דור, כמו שאמר (שמות כ ו): "ועושה חסד לאלפים לאוהביי ולשומרי מצוותיי", והיה השכר בשלילה והשמירה מהחטא לאלף דור, רצוני לומר, ההינצל מהפגעים והרעות עד אלף דור, כמו שאמר (דברים ז ט): "שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצוותיו לאלף דור". והקשה רש"י: איך הגדילו מידת היראה כל כך, שתהיה לאלף דור, בהיות שאמרנו למעלה שהיא שלא לשמה. והשיב שהיו ביראה שני מינים:

  1. האחד - יראת העונש העתיד לבוא, ומזה המין הוא שאמרו שלא לשמה;
  2. ומין אחר קודם אליו, והוא יראת המקום יתעלה, רוצה לומר, היראה מלהקציפו, בבחינת החסדים אשר עשה עמנו, והמין הזה יהיה שכרו לאלף דור.

ואמנם, שהיראה ייאמר על השמירה שיעשה האדם בעצמו, שלא יחטא נגד השם יתברך ולא יקציפהו מפני הטובות אשר קיבל ממנו, הוא מבואר בכתובים, ולכן:

  • נאמר לאברהם (בראשית כב יב): "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה", רוצה לומר, שאתה נזהר ונשמר מעבור על דבריו יתברך, כיוון שהגיע עניינך אל אשר לא חשכת את בנך את יחידך כדי שלא לעבור על דבריי ולהקציף אותי.
  • וגם ביוסף אמר (בראשית מב יח): "את האלהים אני ירא" בזה המין עצמו, שהיה ירא מלחטוא.
  • ובמשה נאמר (שמות ג ו): "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים", כי בעבור שציווהו (שמות ג ה): "אל תקרב הלום", ירא מהביט אליו כנגד הצוואה שציווהו, לבל יקצוף עליו.
  • ובמכות מצרים נאמר (שמות ט כ): "הירא את דבר ה'... הניס...ואשר לא שם לבו אל דבר ה'..." - הנה, ביאר שהיראה הוא אשר שם ליבו אל דבר ה', לא דבר אחר.
  • וזהו אמרו (שמות כ טז): "אל תיראו, כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים, ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו", והפסוק הזה, ייראה שהוא סותר עצמו, כי הוא אומר "אל תיראו", והוא אומר גם כי לבעבור שתהיה היראה על פניהם; אבל עניינו: אל תיראו מהקולות והברקים ששמעתם, כי לא בא האלהים כי אם כדי שתיראו מלפניו ולא משום דבר אחר, ועניין היראה אינו כי אם לבלתי תחטאו, רוצה לומר, ההישמר מזה.
  • והאות המורה על אמיתת דעתי הוא אמרו במקדש שם יראה: (ויקרא יט ל): "ומקדשי תיראו", ואין היראה שמה כי אם השמירה מחטוא נגדו ונהוג הכבוד בו.
  • ולהיות היראה עניינה באמת השמירה מהחטא, הנה תמצא תמיד שתבוא היראה סמוכה לשמירה מן העוונות. אמר (ויקרא כה יז): "ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך", (ויקרא כה לג): "לא תרדה בו בפרך ויראת מאלהיך", (ויקרא כה לו): "אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך".
  • ותבוא השמירה סמוכה אל היראה: (דברים ו ב): "למען תירא את ה' אלהיך לשמר את כל חקתיו ומצותיו" (דברים כח נה): "אם לא תשמר לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתבים בספר הזה ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלהיך", כי הנה עניין היראה הוא עצמו השמירה מהחטא.
  • ולכן תמצא הלמידה ביראה, והוא אמרו (דברים לא יב): "ולמען ילמדו ויראו את ה' אלהיכם", (דברים יד כג): "למען תלמד ליראה את ה' אלהיך כל הימים", ודומיהם. ואם הייתה היראה היפעלות הנפש החיונית, או היראה הנמשכת בהכרח מהחכמה האלהית, לא היה עניינה תלוי בלימוד, כי אם החכמה יקנה אותה האדם בלימוד, הנה היראה הנמשכת ממנה לא תיקנה בלימוד, כי היא בעניין האמונות שתיפעל מהם הנפש בזולת רצון. אבל בהיות עניין היראה השמירה מהחטא, היה עניינה לימוד והדרכה תמידית.
  • ולכן נקרא השם יתברך "נורא", רוצה לומר, שראוי לירא ממנו. ואמר המשורר (תהלים קיא ט): "קדוש ונורא שמו", (תהלים סח לו): "נורא אלהים ממקדשיך", (תהלים סו ה): "נורא עלילה על בני אדם".
  • ועל היראה השלמה הזאת אמר ישעיהו (ישעיהו סו ה): "שמעו דבר ה' החרדים על דברו", ואמר (ישעיהו סו ב): "ואל זה אביט, אל עני ונכא רוח וחרד על דברי", כי אין החרדה הזאת רק השמירה מחטוא.
  • וגם תמצא ביחזקאל, שאמר באופנים, שהם היסודות לדעת הרב המורה (מורה נבוכים ג פב) (יחזקאל א יח): "וגביהן וגבה להם ויראה להם", ומי אתן ואדע ממי הם יראים, ומאיזה מורא מהיראה היתה יראתם, אם לא שהיו שומרים את תנועותיהם כפי מערכת החיות לבלתי סור ממצוותם וממערכתם ימין ושמאל, וכמו שאמר "כי רוח החיה באופנים".
  • ודוד עליו השלום דיבר מהיראה הזאת ואמר (תהלים ב יא): "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה", רוצה לומר, שהשמחה תשיגם בעבור העבודה שיעבדו לו, שהיא פועל האהבה, וגם כן יגילו ברעדה, שהיא יראה מהחטא.
  • ועל זה המין מהיראה אמר (תהלים יט י): "יראת ה' טהורה עומדת לעד".
  • ואמר (תהלים כב כד): "יראי ה' הללוהו", כי הם בשמירתם מן החטא יהללו אותו.
  • ואמר (תהלים כה יד): "סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם", לפי שהיראים הם שומרי הברית והסוד התוריי.
  • ולימד דרך היראה באמרו (תהלים לד יב): "לכו בנים שמעו לי, יראת ה' אלמדכם", והיה זה "מי האיש החפץ חיים", כי אליו תֵאוֹת הלמידה אשר זכר מיד באמרו "נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב...", הנה ביאר שזו היא היראה.
  • ולהיות המשרתים העליונים עושים באימה רצון קוניהם אמר (תהלים פט ח): "אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו".
  • ולכן אמר (תהלים קיב א): "אשרי איש ירא את ה', במצוותיו חפץ מאד", כי לא היה עניין היראה כי אם החפץ במצוות וההישמר מהחטא.
  • ולפי שהיה הזכוך במהות הנפש קודם לקישוט במושכלות, אמר (תהלים קיא י): "ראשית חכמה יראת ה'", רוצה לומר, שתחילת ידיעת החכמה תצטרך שתהיה יראת ה' באדם, וכאשר יהיה נשמר מהחטא ושטף התאוות, אז יהיה לו "שכל טוב לכל עושיהם".
  • ואיוב ביאר זה עוד באמרו (איוב כח כח): "ויאמר לאדם: הן יראת ד' היא חכמה, וסור מרע - בינה"; הנה, לקח במקום "יראת ה'" "סור מרע", שזה הוא עניינה באמת, ואמר שהשמירה מהחטא היא חכמה רבה.
  • ועל שני מיני היראה אשר זכרתי אמר שלמה המלך, עליו השלום: (קהלת ה ה): "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא, למה יקצוף האלוהים על קולך...", רמז אל המין האחד מהיראה, ובאמרו "...וחיבל את מעשה ידיך" רמז אל המין השני ממנה, שהיא היראה מהעונשים.
  • ולהיות המין הראשון מהיראה הוא המשובח, שהוא היראה מלהקציפו יתברך, לא היראה מהעונשים המגיעים לשונאיו, אמר (דברים ו יג): "את ה' אלוהיך תירא", רוצה לומר, אליו תהיה היראה, לא אל עונשיו. ולפי שיש יחס וקרבה רבה אל העבודה הנמשכת מהאהבה עם היראה, אמר "ואותו תעבוד ובו תדבק". הנה, אם כן, תהיה תכלית השלמות שתישמר ותיזהר מהחטא, ועוד תעבוד אותו בדבקות נמרץ.

ועם הקדמת עניין היראה והאהבה ואמיתתם כמו שזכרתי, נפרש עתה פסוקי הפרשה על בוריים, מבלי שום קושי כלל. כי אחרי אשר זכר להם עניין העגל ושאר העוונות אשר עשו, להוכיח מהם כי ממרים היו את השם יתברך תמיד, ושלכן לא היה ראוי לאשר אמרו שבצדקתם יירשו ארץ, אמר אליהם: הנה, היה משורשת הדין, שאף על פי שהקב"ה יסלח ויכפר להם מעשה העגל, הנה ירבה עליהם עול התורה והמצוות, כי כן יעשו המלכים לעם המורד בעבודתם, שגם כי יכפרו בעד חטאתם וישובו לעבודתם, ישימו מחדש עליהם עול רב, שלא היה עליהם קודם לכן. אבל הוא יתברך לא עשה כן, כי לא הכביד עולם ולא הוסיף עליהם מצוה כלל, אבל לבד הזהירם שישמרו היטב אותם המצוות עצמם שהיו להם מקודם לכן.

הלא תראה, בסוף פרשת "כי תשא", שאחרי הסליחה אמר (שמות לד יא): "שמור לך את אשר אנכי מצווך היום", ויזכור שמה אותן המצוות אשר נזכרו בפרשת משפטים בסופה, מבלי תוספת דבר, ובסופם אמר (שמות לד כז): "כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל", ולמה זכר שהן אותן המצוות עצמן אשר נזכרו כבר, אם לא להודיעם, שעם כל מה שחטאו בעגל, לא היה מוסיף להם מצוות כלל, אלא אותן המצוות שציוה אליהם קודם החטא היה מצוה אחריו, מבלי תוספת ושינוי כלל, ולא היה שואל מהם כי אם להיזהר בשמירתן, ואל יעברו עליהן כמו שעשו בעשותם העגל.

ועל כל זה אמר: (דברים י יב): "ועתה, ישראל, מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה", רוצה לומר, אחרי כל מה שהפלגת לחטוא בעגל כמו שסיפרתי, מהו הדבר אשר [ה'], בעבור זה, שואל מעמך (לחדש ו)להכביד עולך בעבור החטא שעשית, כי אם שתירא מלפניו, והיראה היא שתישמר מחטוא נגדו עוד ומלהקציפו עוד כמו שעשית עד כה.

ולהיות היראה מזה המין דבר ראוי לכל נמצא נברא מאיתו יתברך, וכל שכן לעם ישראל אשר הוציאם מבית עבדים, שראוי הוא שינהגו בו כבוד ומורא תמיד, ולא יבזו את עבודתו, אמר הנביא (מלאכי א ו): "ואם אדונים אני - איה מוראי? אמר ה' צ' לכם הכהנים בוזי שמי...".

ולכן אמר "מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה", לפי שלא היתה שאלה קשה כי אם קלה, וכל שכן אחרי שהרשיעו לחטוא בעניין העגל שעשו. וחז"ל בפרק "אין עומדין" דף כט, מצד היות יצר לב האדם רע, נוטה אל החטא תמיד, הקשו "אטו יראה מילתא זוטרתי היא?!" והיתה תשובתם, שבערך משה, שהיה נשמר מחטא, היה דבר נקל השמירה, וגם בערך ישראל, כפי הטובות שקיבלו ממנו יתברך, היה דבר ראוי והגון.

ודע נא וראה, כי עם היות שזכר כאן דברים רבים, היראה וללכת בדרכיו ולאהבה ולעבוד ולשמור את המצוות, הנה כללם הוא היראה והאהבה, אלא שעניין היראה הוא ללכת בדרכיו, ועניין האהבה הוא העבודה בכל לב ובכל נפש, ושניהם, רצוני לומר, היראה והאהבה, יושגו בשמירת המצוות האלה אשר יצוה אותם. ולכן אמר "וללכת בכל דרכיו" - לפי שזהו פרי היראה ותכליתה, רצוני לומר, שיהיה האדם נזהר ונשמר מהחטא ומלהלוך בדרך אחר כי אם בדרכי השם יתברך, לא יסור מהם ימין ושמאל; ולפי זה יהיה אמרו "ליראה את ה' אלהיך וללכת בכל דרכיו" דבר אחד.

ואחרי שציווה על היראה, שהיא זכות הנפש מהחטאות והדרכים הזרים הנלוזים במעגלותם, ציווה על האהבה, שהיא הקשוט במעשים המאושרים, באמרו "ולאהבה אותו, ולעבוד את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך", כי מאהבתו את השם יתברך, יעבדהו.

וכאשר תקדם היראה לאהבה, תהיה העבודה בכל לב ובכל נפש ומבלי פקפוק.



פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)

ולפי שבשני הסוגים האלה, רצוני לומר, סוג האהבה המתייחסת למצוות עשה וסוג היראה המתייחסת לשמירה במצוות לא תעשה, יוכללו המצוות האלהיות כולם, לכן אמר (דברים י יג): "לשמור את מצוות ה' ואת חקותיו אשר אנכי מצווך היום". ואין זה דבר שלישי זולת היראה והאהבה, אבל הוא הדרך הכולל אותם, וכאילו אמר "מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה ולאהבה אותו, אשר כולו יושג בשמירת מצוותיו וחוקותיו אשר אנוכי מצווך היום, שבשמירתם יושגו שני הדברים, היראה והאהבה, על האופן אשר זכרתי. ולכן לא אמר "ולשמור" ב"ואו", לפי שאינו דבר נוסף, אבל אמר "לשמור", שהיא הכולל כל מה שזכר ראשונה.


פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)

וביאר, שכל זה אינו לתועלת הגבוה, כי אם לטוב להם ולתועלתם, והוכיח היות כל זה לטובתם ולא לצורך הבורא יתברך, אמר (דברים י יד): "הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים, הארץ וכל אשר בה", שזהו המורה שאיננו צריך דבר מכם. ... ועוד כלל באמרו "הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה", להעיר על טענה אחרת, והיא שראוי שייראו מה' יתברך וילכו בדרכיו ויאהבו אותו ויעבדוהו, לפי שהשמים והארץ וכל אשר בהם הם מעשה ידיו, והם שומרים תמיד סידורו ומצוותו, ואיך לא יעשו כן בני האדם?

וכמאמר המשורר (תהלים לג ח): "ייראו מה' כל הארץ, ממנו יגורו כל יושבי תבל, כי הוא אמר ויהי, הוא ציווה ויעמוד", ואם טבע המציאות הכולל שומר מצותו, אף כי ליבות בני אדם.

והטענה הזאת עצמה עשה הנביא גם כן באמרו (ירמיהו ה כב): "האותי לא תיראו, נאם ה'? אם מפני לא תחילו? אשר שמתי חול גבול לים, חק עולם ולא יעברנהו..."; ואין זה לאיים בעונש שיכסה הים את היבשה, כמו שפירשו בו, כי אם לראיה שראוי לירא מלפניו ולשמור משמרתו, כמו שהים, שאינו בעל נפש, שומר החוק אשר שם עליו היכול על הטבעים והבורא אותם, לירא מלפניו ולאהבה אותו.

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)

ואם תאמרו: "ולמה יבקש הוא תועלתנו"? דע, שזה הוא לפי ש(דברים י טו): "באבותיך חשק ה' לאהבה אותם".

וכבר פירשתי למעלה, בפרשת ואתחנן, שעניין החשק דבר עצום, יאמר שבאבותיך חשק ה' להקריב אותם אליו בדבקות גדול, בעבור שאהב אותם מפני שלמותם בעצמם, וזהו "לאהבה אותם", שהיו ראויים אליו, לא לצורך דבר מה, ולכן בחר בזרעם אחריהם, כי עם שאינם שלמים כהם, הנה, להיותם זרעם, בחר בהם "כיום הזה", שאתם נבחרים לפניו ונדבקים בו.

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)

וכיוון שזה כולו כן, שלו השמים ושמי השמים, ואותם ברא לתועלתכם, לא לצרכו, ו(תהלים יט ב): "השמים מספרים כבוד אל" ואינם זזים ממצוותו, ראוי לכם גם-כן ש(דברים י טז): "תמולו ערלת לבבכם" ותדקדקו שכלכם בהתבוננות כל זה, "וערפכם לא תקשו עוד" כמו שעשיתם עד כה במדבר בכל אשר חטאתם לפניו.

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)

ודעו וראו לפני מי אתם עומדים ועתידים ליתן דין וחשבון על כל מעשיכם, שהוא מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, ואיך לא תיראו מלפניו? וזהו אמרו (דברים י יז): "כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים", אשר פירושו, כמו שדרשו במכילתא, סיבה ראשונה לכל השכלים הנבדלים ושרי מעלה הנקראים "אלהים", ואדון וסיבה לכל הגרמים השמימיים, שהם אדוני הארץ ופועלים בה בתנועותיהם.

והוא "האל הגדול הגיבור והנורא", רוצה לומר:

  • שהוא השליט והאדיר שייקרא גדול בעולם ההויה וההפסד, כמו שאמר (תהלים מח ב): "גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלהינו הר קדשו", שייחס הגדולה אל ענייני העולם השפל,
  • והוא הגיבור בעולם השמיימי, כמו שנאמר (תהלים קג כ): "גיבורי כוח עושי דברו",
  • והוא הנורא בעולם השפל, וכמו שנאמר (תהלים פט ח): "אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו".

ולפי שבעוון העגל נשא השם יתברך פני משה בתפילתו, ולקה מן העם במגפה כשלושת אלפי איש, אמר, שאם יוסיפו לחטוא בחטא הזה, לא יחשבו שיהיה כן תמיד, כי הוא "לא ישא פני" המתפללים לפניו בעדם, להיות חטא עבודת גילולים חמור מאד, גם "לא יקח" מהם "שוחד", והוא דיבור המשליי לאותם שמתו במגפה תמורת העם כולו, כי אלהי משפט הוא, והנפש החוטאת היא תמות.

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)

כי אלהי משפט הוא, והנפש החוטאת היא תמות, כי כן יעשה גם כן (דברים י יח): "משפט גר יתום ואלמנה, ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה".

וזכר היתום והאלמנה והגר, לפי שאלו - תשש כוחם, ואין להם עוזרים, והוא, יתברך, חומל עליהם, ולא יחמול על הפושעים.

כי (? לב ?): "במקום גבורתו מצינו ענוותנותו", כבשלהי פרק בני העיר.

וכיוונו עוד לומר בזה, שלא יסמכו על זכות אבותיהם, ולא על היותם עם ה', כי יותר יחמול על היתום שאין לו אב, ועל הגר שאינו מכלל עמו, משיחמול על הפושעים מעמו ומזרע האבות, עד ש...

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)

...כי יותר יחמול... על הגר שאינו מכלל עמו, משיחמול על הפושעים מעמו ומזרע האבות, עד שלהיות זה דרכו, ואתם מחוייבים ללכת בדרכיו, לכן ציווה אתכם (דברים י יט): "לאהוב את הגר", כמו שביאר המצוה ב"אלה המשפטים", כי גם אתם בעצמכם הייתם כזה בהיותכם במצרים, והוא אמרו "כי גרים הייתם...".

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)

הנה, זה כולו הביא להזהירם על שייראו מלפניו ויאהבו ויעבדו אותו, מפאת היותו בורא העולם ומיטיב להם, שאין ראוי בעבור זה להקציפו, ולכן חתם דבריו באמרו (דברים י כ): "את ה' אלהיך תירא", רוצה לומר, אם כן, ראוי לך, כמו שהזהרתיך, ש"את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד", כי העבודה היא פרי האהבה, כמו שנזכר.

והנה אמר עוד:

  • "ובו תדבק",
  • "ובשמו תישבע",

שהם כנגד

  • "ללכת בדרכיו"
  • ו"לשמור את מצוות ה'",

כי:

  • ההולך בדרכי השם יתברך הוא הדבק עמו, לא יסור מאחריו,
  • והשומר מצוותיו הוא החרוץ על עשיית רצונו, כאדם הנשבע בחיי המלך, שהוא הרוצה בחייו ולעשות רצונו בכל הדברים.

ורבי אברהם פירש:

  • "את ה' אלהיך תירא" במצוות לא תעשה,
  • "ואותו תעבוד" במצוות עשה,
  • "ובו תדבק" בלב,
  • "ובשמו תישבע" בפה.

ולפי זה, כלל בזה כל מיני העבודה, במעשה ובלב ובפה; ויפה פירש.

אבל מה שכתבתי אני נמשך בטוב אל סגנון הפרשה ועניינה.