משנה אבות א ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק א · משנה ג | >>
אנטיגנוס איש סוכוז קבל משמעון הצדיק.
הוא היה אומר, אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדיםח המשמשין את הרב שלאי על מנת לקבל פרס, ויהי מורא שמים עליכם.
אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ קִבֵּל מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק.
- הוּא הָיָה אוֹמֵר:
- אַל תִּהְיוּ כַּעֲבָדִים הַמְּשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס,
- אֶלָּא הֱווּ כַּעֲבָדִים הַמְּשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס
- [נוסח אחר: כַּעֲבָדִים הַמְּשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת שֶׁלֹּא לְקַבֵּל פְּרָס];
- וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם
אנטיגנוס איש סוכו - קיבל משמעון הצדיק.
- הוא היה אומר:
- אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב - על מנת לקבל פרס,
- אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב - על מנת שלא לקבל פרס.
- ויהי מורא שמים עליכם.
- אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב - על מנת לקבל פרס,
פרס - יקרא הגמול אשר יגמול האדם מי שאין לו טובה עליו, אבל יעשה זה על דרך החסד והחנינה, כמו שיאמר אדם לעבדו או לבנו הקטן או לאשתו עשה לי כך וכך ואתן לך דינר או שנים, זהו ההפרש אשר בין פרס לשכר, כי השכר הוא שינתן בדין.
ואמר זה החסיד שאתם לא תעבדו השם יתברך על מנת שייטיב לכם ויגמלכם חסד, ותקוו לגמול ותעבדוהו בעבורו, ואמנם עיבדוהו כעבדים שאינם מקוים להטבה ולא לגמילות חסד. רצה בזה שיהו עובדין מאהבה כמו שאמרנו בפרק עשירי מסנהדרין.
ועם כל זה לא פטרן מן היראה, ואמר עם היותכם עובדים מאהבה לא תניחו היראה לגמרי, ויהי מורא שמים עליכם, כי כבר בא בתורה המצווה ביראה והוא אמרו "את ה' אלהיך תירא"(דברים ו, יג), ואמרו החכמים "עבוד מאהבה, עבוד מיראה", ואמרו "האוהב לא ישכח דבר ממה שצווה לעשותו, והירא לא יעשה דבר ממה שהוזהר מעשותו", כי ליראה מבוא גדול במצוות לא תעשה וכל שכן במצוות השימעיות.
והיו לזה החכם שני תלמידים שם האחד צדוק ושם השני ביתוס, וכאשר שמעו שאמר זה המאמר, יצאו מלפניו, ואמר האחד לחברו הנה הרב אמר בפירוש שאין לאדם לא גמול ולא עונש ואין תקוה כלל, כי לא הבינו כוונתו, וסמך האחד מהן ידי חברו ויצאו מן הכלל והניחו התורה. התחברה לאחד כת אחת, ולחברו כת אחרת, וקראום החכמים צדוקים וביתוסים. וכאשר לא היו יכולים לקבץ הקהילות לפי מה שהגיע להם מן האמונה, שזאת האמונה הרעה תפריד הנקבצים כל שכן שלא תקבץ הנפרדים, נטו להאמין הדבר שלא יכלו לכזבו אצל ההמון, שאילו היו מוציאין אותו מפיהם היו הורגים אותם, רוצה לומר דברי תורה. ואמר כל אחד לסיעתו שהוא מאמין בתורה וחולק על הקבלה שאינה אמיתית, וזה לפטור עצמם מן המצוות המקובלות והגזרות והתקנות אחר שלא יכלו לדחות הכל הכתוב והמקובל. ועוד שהתרחב להם הדרך לפירוש, כי לאחר ששב הפירוש בבחירתם היה יכול להקל במה שירצה ולהכביד במה שירצה כפי כוונתו, אחר שאינו מאמין כלל בעיקר, ואמנם ביקשו דברים המקובלים אל קצת בני אדם לבד.
ומאז יצאו אלו הכתות הארורות של מינים, ויקראו באלו הארצות רוצה לומר מצרים קראים, ושמותם אצל החכמים צדוקים וביתוסים. והם אשר התחילו להשיב על הקבלה, ולפרש כל הפסוקים כפי מה שיראה להם מבלתי שישמעו לחכם כלל, הפך אמרו יתברך "על פי התורה אשר יורוך, ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל"(דברים יז, יא):
פרס - לשון ערך. בערכך, מתרגמינן פורסניה. והוא מה שאדם נותן למי שעבד אותו והוא אינו חייב בדין ליתן לו כלום ט, כמו מה שיתן אדם לבנו קטן או לאשתו או לעבדו מפני קורת רוח שעשו לו. ואפילו לתקות פרס כזה לא יעבוד אדם את בוראו, אלא מאהבה בלבד י:
ויהי מורא שמים עליכם - אע"פ שאתה עובד מאהבה עבוד ג"כ מיראה. שהעובד מאהבה זריז במצות עשה, והעובד מיראה נזהר ממצות לא תעשה, ונמצאת דעבודתו שלימה. וכן אמרו חז"ל, עבוד מאהבה עבוד מיראה. עבוד מאהבה, שאם באת לשנוא דע שאתה אוהב ואין אוהב שונא. עבוד מיראה, שאם באת לבעוט דע שאתה ירא ואין ירא בועט:
איש סוכו. היה אדון למקום הנקרא סוכו. ואיש כלשון אדון כדתנן אישי כ"ג במסכת יומא [דף י"ח] ופי' הר"ב שם בפ' קמא משנה ג' אישי אדוני [ועיין בפרק ד' דחלה משנה י' בד"ה איש תקוע וכו']:
אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס. פירש הר"ב אלא מאהבה בלבד. כלומר שעל זה הזהיר שתהא העבודה מאהבה בלבד לפי שזו היא עיקר העבודה אבל לא שהוא ר"ל שהעבודה שעל מנת לקבל פרס היא אסורה. שמ"מ עובד ה' הוא. ומפני כן לא נמנעה התורה השלמה להודיע השכר והעונש. אלא שאם יעבוד לתקות שכר או מניעת ההיזק. הנה אינו במעלה כמו העובד מאהבה שאין לו בעבודתו שום פנייה כלל. ורצה התנא להזהירנו שנהיה מן העובדים מאהבה. אבל לא שיוציא העובד לתקות שכר מכלל העובדים. לא כן הוא. וכמאמרם בפ"ק דב"ב [דף י' ע"ב] האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני. כדי שיהיה לי חלק לעולם הבא. הרי זה צדיק גמור. ועוד שאם אי אתה אומר כן אתה מקפח ח"ו רגליהן של שונאי ישראל. כי איה שוקל איה סופר אשר יאמר כי הוא זה העובד מאהבה. הייטב בעיני ה' שכל העובד ומתכוין שיתקיים בו יעודו התורה שנאמרה לנו מפיו ב"ה שלא יהיה מקבל שכרו הטוב על זה. לא ניחא למרייהו דתימרו הכי. וכן אמר רבי בריש פ"ב והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה. וכמ"ש שם בס"ד. וכן בסוף פ"ב ונאמן הוא בעל מלאכתך וכו'. וע"ש מה שאכתוב על ודע מתן שכרן וכו' ועזריה אחי שמעון דמשנה ב' פרק קמא דזבחים יוכיח. ואף זה התנא לא לכך נתכוין. ואני אומר שמדברי עצמו אתה לומד כן. ושהוא נשמר בעצמו מזה שלא נכשל בדבריו. מדאמר אל תהיו כעבדים וכו' ולא אמר אל תהיו עובדים על מנת לקבל פרס. ובזה היה מלמד לתלמידיו בדרך קצרה. אבל הורה באמרו אל תהיו כעבדים וכו'. כלומר דודאי המשמשין ע"מ לקבל פרס. עבדים הם. אבל אתם אל תהיו כמותן אלא גדולים מהם ועבדו מאהבה בלבד. וראיתי לרבינו מהר"ר ליווא מפראג ז"ל בספר דרך חיים שכתב שלכך אמר אלא הוו כעבדים וכו' ולא די לו באמרו אל תהיו וכו' לפי שממאמרו אל תהיו היה נשמע ששולל ואוסר מלהיות כעבדים המשמשים וכו' וזה אינו שאין זה איסור שגם העובד כן הוא צדיק גמור. אבל לא בא אלא להורות שיש עוד מעלה ומדרגה יותר גדולה והיא העובד מאהבה. ולכך הוצרך לכפול ולומר אלא הוו כעבדים וכו' לומר שאין תכלית כוונתו אלא שתהיו כעבדים המשמשין שלא ע"מ וכו'. וזו היא המעלה היותר גדולה. אבל אין רצונו לומר לאסור לשמש ע"מ לקבל פרס. אלו דבריו ודעתו ז"ל. ומעתה צא ולמד שהתנא הזה הנה כפי שלמותו וחכמתו נתחכם מאד בדבריו שבתחלת לשונו הורה על זה שלא ישלול העובדים ע"מ לקבל פרס. אלא שגם העובדים להפרע לקבל שכר הוא קורא אותם עבדים. וגם הוסיף ביאור לבאר אלא הוו וכו' לומר הלא כה דברי נאם אני שתהיו אבל לא שכוונתי באמרי אל תהיו וכו' לאסור. אך עיקר כוונתי שתהיו וכו' להיישירכם אל השלמות היותר שלמה במעלה. ולא לאסור הזולת כאמור. ומעתה על אחת כמה וכמה שלא ישמע ע"פ דבריו של התנא טעות צדוק וביתוס שהיו אומרים שנתכוין לומר שאין כאן קבול פרס כלל כמו שנזכר בדברי הר"ב בפי' משנה י"א. אלא שהוה ליה לפרש בפירוש שיהא מפורש לכל שומע. [וראיתי בתוס' פרק קמא דר"ה ריש דף ד' שכתבו דמתני' בנכרים שתוהין על הראשונות. ע"כ. וחמיהני היאך אפשר לומר כן שהתנא נקט מלתיה על העכו"ם. וכ"ש דכל הני מילי דאבות מרגלא בפומייהו הוי. לפי פי') אחד דהר"ב לעיל במשנה ב'. וגם רבינו הקדוש לא הוה ליה לקבעו במשנה. אם אין דבריו כי אם על העכו"ם. ונחה שקעה דעתי בראותי דבריהם ריש פרק קמא דפסחים דף ח' ריש עמוד ב' שכתבו דמתני' מיירי בכה"ג שאם לא תבא לו הטובה שהוא מצפה. תוהה ומתחרט על הצדקה שעשה אבל מי שאינו תוהה ומתחרט הרי זה צדיק גמור. וכן משמע בריש ר"ה ובפ"ק דב"ב [שם]. ולפ"ז הא דנקטי בר"ה עכו"ם לדוגמא בעלמא שהם תוהים כדאיתא התם בגמרא. אבל משנתינו בישראל התוהה. ודבריהם הכי קאמרי דמתני' בכגון עכו"ם וכו'. והיינו ישראל התוהה. כמו עכו"ם שהוא מן הסתם תוהה]:
פרס. כתב הר"ב הוא שאדם נותן למי שעבד אותו והוא אינו חייב בדין ליתן לו כלום. וכלומר שזהו ההפרש שיש בין פרס לשכר. כי השכר הוא שינתן בדין. וכ"כ הרמב"ם:
שלא על מנת לקבל פרס. ונ"א על מנת שלא לקבל פרס. ואותה נוסחא לא הבינותי דלא שייך לומר שיעבוד ע"מ ועל תנאי שלא יתן לו שכר דמשמע מיניה שאם יתן לו שכר לא יעבדהו. ואע"פ שבעל מדרש שמואל כתב שלנוסחא הראשונה אע"פ שהוא עובד על הסתם ולא ע"מ וכו'. מ"מ הוא יודע שסוף השכר לבא. והרי הוא מקוה אל הגמול. אבל עובד ע"מ שלא לקבל פרס. היינו שבפירוש עובד ע"מ שלא לקבל רק מאהבה גמורה. ע"כ. תיקן הענין אבל לא הלשון. ומה שהשיב על נוסחת הספר שהרי אע"פ שאינו עובד אלא מאהבה. יודע הוא שהשכר סופו לבא. אומר אני שאין זו דרך עובד מאהבה. שא"כ אין לך עובד בשכר גדול מזה. אבל העובד מאהבה הוא שבעיניו מקצר תמיד בעבודה. וחושב בנפשו שלא עבד כראוי לו לרוב אהבתו בו יתברך. וכך היה הלל אומר וכשאני לעצמי מה אני כפירוש הר"ב במשנה י"ד. ולא עוד אלא שלא מלבד שלא יקוה לתקות שכר. אבל ירא לנפשו פן יחטא בקצורו בעבודתו. ואשם. והוא שמסיים התנא ואומר ויהי מורא שמים עליכם. וכמו שאפרש וכך היתה מדת האבות שכן אברהם אבינו ע"ה אע"פ שהובטח בזרע אמר אח"כ ואנכי הולך ערירי. וזהו ענין פחד יצחק. ויעקב ג"כ ירא שמא נתלכלך בחטא. זאת היא נחלת עבדי ה' העובדים מאהבה והעולה על רוחם היו לא תהיה שום תקות שכר כלל. ולכך גרסת הספר היא הנכונה. כך נראה לי.
ויהי מורא שמים עליכם. פירש הר"ב שהעובד מיראה נזהר ממצות לא תעשה וכ"פ הרמב"ם. ולפי מה שכתבתי למעלה הוא תנאי. בעובד מאהבה עצמו. ומה שכינהו להשם יתברך בשם שמים לומר שהיראה הזאת לא תהיה יראת עונש שגם היא עבודה חיצונית. וצד פניה יש בה. אבל היראה שהזהיר עליה הוא ליראה מצד גדולתו ית'. וזה הורה בכינוי שמים ששם נראה גדולתו וכחו בבריאות השמים וכל צבאם ותנועתם באין הפסק. כך נ"ל:
(ז) (על המשנה) איש סוכו. היה אדון למקום הנקרא סוכו. מלשון אישי כהן גדול:
(ח) (על המשנה) כעבדים כו'. אמר בכ"ף הדמיון וגם כפל דבריו אלא הוו כו' ודקדק בלשונו ולא אמר אלא תהיו כו', וגם קרא להעובדים ע"מ כו' עבדים, בכדי שלא נטעה בשום צד לומר שאסור הוא לעבוד ע"מ כו', דזה אינו, דגם העובד כן צדיק גמור הוא ועובד ה' מיקרי, [ובחנם טעו צדוק ובייתוס אלא שהיה לו לפרש שיהא מפורש לכל שומע] אבל בא להורות שיש מעלה ומדרגה יותר גדולה, והוא העובד מאהבה. ובא להזהירנו שנהיה ג"כ מהעובדים מאהבה. ועתוי"ט שהאריך בזה:
(ט) (על הברטנורא) וכלומר שזה ההפרש שיש בין פרס לשכר, כי השכר הוא שינתן בדין:
(י) (על הברטנורא) שלא וכו'. ונוסחא אחרינא ע"מ שלא וכו'. ולא הבינותי אותה נוסחא, דלא שייך לומר לעבוד ע"מ ועל תנאי שאם יתן לו שכר שלא יעבדהו. ולא קשיא הרי גם העובד שלא ע"מ כו' יודע הוא שסוף השכר לבא והרי הוא מקוה אל הגמול, זה אינו, שהעובד מאהבה הוא שבעיניו מקצר תמיד בעבודה וחושב בנפשו שלא עבד כראוי לו לרוב אהבתו בו יתברך, ואדרבה ירא לנפשו פן יחטא בקצורו בעבודתו, ואשם. וזו שסיים ויהא מורא שמים כו', כינהו בשם שמים, לומר שלא תהיה היראה מעונש ח"ו, אלא יראה מצד גדולתו יתברך נ"ל. תוי"ט:
אנטיגנס: כך הגיה הרי"א:
אל תהיו כעבדים וכו': תוס' פ"ק דפסחים דף ח' ודר"ה פ"ק דף ד' וכתבו שם תוס' ז"ל דהיינו באומות העולם שתוהים על הראשונות דהא תניא סלע זו לצדקה ע"מ שיחי' בני ה"ז צדיק גמור ע"כ ואיתה נמי בתוס' פ' היה נוטל (סוטה דף כ"ב) ובגמ' פ"ק דע"ז דף י"ט וכן פירשו שם ג"כ תוס' ז"ל. וביד פרק עשירי דהלכות תשובה סי' ד'. ועיין על פי' משנה זו ג"כ שם בפי' הרב ר' משה אלשיך ז"ל בפ' שמיני וגם עיי' באלשיך ז"ל מ"ש על משנה דבסימן ד' ודבס' ה' ודבסימן ו' דברים מתוקים מדבש בפ' עקב. ועוד הביא פ' משנתנו זו בספר ביאור תילים סי' קי"ט בפסוק ויבואוני חסדיך ה':
שלא ע"מ לקבל פרס: ונ"א ע"מ שלא לקבל פרס [הגה"ה היא נוסחת רש"י והמאירי ז"ל גם הר"ר יהוסף ז"ל הגיה ע"מ שלא לקבל וכתב כן מצאתי]:
יכין
שלא על מנת לקבל פרס: ר"ל אל תשמור ג' חיובך הנ"ל כעבד שפל במדותיו, שבעד כל שימוש קל שיעשה לרבו, יבקש שכר, כי כל כוונתו לטובת עצמו. אלא חשוב עצמך כעבד נרצע לעבודתו ית', שגופו קנוי לרבו, ואיך יעיז לבקש שכר. וגם תחשוב שכל עבודתך לו ית' רק שימוש קל הוא, ואינו ראוי לשכר. [ונ"ל דמה"ט צ"ל החיוב והשלילה. מדנקט ברישא ג' דברים, כעבדים, המשמשין, פרס. ואי הוה נקט רק רישא, לא הוה ידעינן אהי קאי אזהרת אל תהיו, אם על כעבדים, דר"ל אלא תתחשבו כבנים למקום. או על המשמשין, ר"ל רק כשעשית דבר גדול רשאי אתה לקוות שכר. לכן מסיים הדיוק בלשון ברור]:
ויהי מורא שמים עליכם: ר"ל אע"ג דלענין קיום המצות אמרתי שלא תזכר אז בשכר עכ"פ בעת יזדמן לך חטא יהיה מורא וכו' מעונש, או נ"ל דה"ק ואפילו תעשה כן, ואפ"ה תסבול צרות, תתירא מלהרהר אחר בוראך, דמוטב שתחשוד א"ע שמא עדיין לא מלאת חיובך, משתחשוד ח"ו את ה' הצדיק [כברכות ד"ה ב'], או נ"ל ויהא מורא כבוד שמים עליכם דאיה כבודו ית' אם תקיים מצותיו רק בעבור שכר כאילו עשית לו טובה בזה, והכתוב צווח אם צדקת מה תתן לו, ורבו פשעיך מה תעשה לו או מה מידך יקח, ואיה כבודו ית' אם תחשוב למלאות רצונו רק בעבור הנאתך, נמצא שהעושה כן חוטא בכפל, א' שאינו עובד רק את עצמו, וכ' לא יהיה בך אל נכר. ב' שפוגע בכבוד שמים, כאילו ח"ו צריך לך, ולמצותיך:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
הפירוש כל מקום שנזכר פלוני איש מקום פלוני ר"ל שהיה גדול החכמים באותו מקום וסוכו היא עיר בארץ ישראל בחלקו של יהודה כמו שנזכר בספר יהושע כמו שנא' ירמות ועדולם שוכו ועזקה והוא כתוב בסין ויש בשופטים פסוק איש שוכו והוא מענין שוכת ארזים והיה תלמידו של שמעון הצדיק וקבל ממנו התורה. והגירסא הקדומה אנטיגנס הנו"ן פתוחה ובא לפרש דברי שמעון הצדיק. בענין העבודה שהעולם עומד עליה איך ראוי שתהיה והיה מזהיר תמיד התלמידים שלא יהיו עובדים השם ית' כמו העבד שהוא עובד את הרב על מנת לקבל פרס כי העבודה הזאת אינה שלימה כי הפרס יותר חשוב בעיניו מעבודת הרב ואלו לא היה מקבל פרס היה מניח העבודה ההיא אבל העבודה השלימה היא העבודה שעובד העבד לרבו לאהבת רבו בין יתן בין לא יתן והעובד הזה נקרא עושה מאהבה ופרס הוא לשון ערך ממה שכתוב וערך בגדים ומחיתך ותרגום ערכך פורסנא והוא הדבר שיתן האדם למי שעובד אותו ולא היה חייב אותו כמי שנותן לבנו או לאשתו מתנה מפני שעשו לו קורת רוח וזהו שיש בין פרס לשכר כי השכר הוא הדבר הקצוב שאדם נותן לשכירו. והזהיר החכם שאפי' לתקות הפרס הזה לא תהיה עבודתם אלא עבודה מאהבה לעשות רצון אוהבו. והשלים דבריו ואמר אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל פרס זאת היא גירסת המשנה ויש משנין אותה וגורסין שלא על מנת לקבל פרס שקשה להם למה ישמש את הרב על מנת שלא לקבל פרס ומה הפסד יש אם יתן לו פרס מעצמו ויטלנו והלא לא היתה עבודתו על מנת כן. ואין ראוי לשנות הגירסא כי העבודה השלימה היא שיאמר העבד רבי כבר גמלני טובות ואני חייב לשמשו חלף הטובות ההם וזו היא העבודה השלימה שצוה עליה השם ית' כאומרו ואהבת את ה' אלהיך וזאת היתה עבודתו של אברהם שנקרא אוהב שנא' זרע אברהם אוהבי וזהו שאמר הכתוב אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד. ואמרו רז"ל בפ' ראשון מע"ז במצותיו ולא בשכר מצותיו כדתנן אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס וכו'. וזו היא תכלית המעלה בעבודה. אבל כבר אמרו בא' מבתרא ובא' מפסחים ובא' מראש השנה האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או בשביל שאזכה לחיי העולם הבא הרי זה צדיק גמור וזו היא מדת הבינונים שלא הגיעו למדת האבות הקדושים ואין זה סותר דברי אנטיגנוס. ובתוספות מתרצין שלא הזהיר אנטיגנוס אלא שלא יהיה כאותן שכשלא תבוא הטובה שהם מצפים הם תוהים על הצדקות שעושים כעכו"ם כמו שנזכר בא' מראש השנה שכורש החמיץ דכתיב ודכרין לאלה שמייא דליהוון מצלין לחיי מלכא ובנוהי. וכן פירשו שם בגמ' ואע"פי שהזהיר על האהבה שהיא יותר גדולה מהיראה שהאהבה לשני אלפים דורות שנא' ועושה חסד לאלפים לאוהבי והיראה אינה אלא לאלף דור שנא' ולשומרי מצותיו לאלף דור כמו שזכרו רז"ל בסוטה פ' כשם שהמים בודקין אע"פי כן הזהיר על היראה כמו שעשה הכתוב אשרי איש ירא את ה' וצירף לזה במצותיו חפץ מאד וזהו מאהבה. ואמר ויהי מורא שמים עליכם. כי העובד מאהבה זריז במצות עשה והעובד מיראה נזהר ממצות לא תעשה וכן התורה אמרה את ה' אלהיך תירא. ואמרו רז"ל עבוד מאהבה עבוד מיראה. עשה מאהבה שאם באת לשנוא דע שאתה אוהב ואין אוהב שונא. עשה מיראה שאם באת לבעוט דע שאתה ירא ואין ירא בועט בירושלמי פרק הרואה ובסוטה פ' כשם. ואמרו עוד האוהב לא ישכח דבר ממה שצווה לעשותו והירא לא יעשה דבר ממה שהוזהר שלא לעשותו וצירוף היראה עם האהבה היא העבודה השלימה שהעובד מתוך אהבה אפי' יכביד עליו אוהבו אינו זז מעבודתו וכן אפי' באים יסורין על אדם לא יהרהר כלל ומתוך היראה אינו מתחטא עליו כבן המתחטא על אביו מתוך אהבה. והיראה הזו שהזהיר עליה קרובה לאהבה היא שלא אמר ויהי מורא גיהנם עליכם אלא מורא שמים כמי שירא לעבור על דברי אוהבו מרוב אהבתו אותו לא מיראת נקמה וזו היתה יראת אברהם שנא' עליו כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא בא אחר העקידה להפחית מעלתו שהיה אוהב לקראו ירא אלהים שהעקידה לא היתה ליראת עונש כי מה עונש היה לו לירא ממנו יותר משחיטת בנו יחידו אשר אהב אבל היתה ליראת האלהים מרוב אהבתו אותו וזאת היתה יראת איוב שנא' בו ירא אלהים כמו שנזכר בסוטה פ' כשם והכתוב העיד כי היה עובד מאהבה שנא' הן יקטיליני לו אייחל אם כן בין עובד מאהבה במצות עשה בין עובד מיראה במצות לא תעשה שניהם צריכין שתהיה עבודתן לאהבת האל לא לתקוות גמול ולא ליראת עונש ואפי' האזהרה מיראת עונש היא אזהרה גדולה שהרי כששאלו תלמידיו לרבן יוחנן בן זכאי במה יזכה לחיי העולם הבא אמר להם יהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם וכשאמרו לו ולא יותר אמר להם והלואי שאדם עושה עבירה בסתר ממורא בשר ודם ואינו נמנע מפני מורא שמים כמו שנזכר בפ' תפלת השחר. ואלו שני מינים יראה הם בפסוק א' שנא' כי פחד אלי איד אל ומשאתו לא אוכל. יראת העונש היא כי פחד אלי איד אל ויראת האל היא משאתו לא אוכל כלומר מרוממותו וגדולתו לא אמצא יכולת בעצמי לעבור על דבריו. וכתוב בספר הערוך וכן הוא באבות דר' נתן כי צדוק וביתוס היו תלמידיו של אנטיגנוס וטעו בדבריו שאין שכר ועונש בע"הב וכפרו בתחיית המתים ובע"הב ועל אלו אמרו במשנה פ' הרואה משקלקלו המינים ואמרו שאין שם אלא עולם אחד התקינו שיאמרו מן העולם ועד העולם והיה סיבת קלקולם מה שטעו בדברי אנטיגנוס רבם ולא היתה כוונת אנטיגנוס זאת כי ידוע הוא כי יש גמול ועונש בעולם הבא וכבר אמרו בא' מע"ז ובשני מעירובין היום לעשותם ולמחר ליטול שכרם אבל היה מזהיר שלא יכוין העובד לזה וסוף השכר לבוא שאין הקב"ה מקפח שכר עבדיו וכל שכן שאם העבד לא יקוה גמול שהרב מרבה שכרו אבל הם טעו בדבריו. וכתב רבינו משה ז"ל כי דעתם היה לחלוק על התורה כיון שאין שם עולם אחר אבל ראוי שאם יפרסמו דעתם זאת הרעם לא יקבלוה מהם לרוב פרסום התורה. והתחילו לחלוק על הקבלה כדי להקל מעליהם הגדרים והסייגים ולפרש הכתוב כרצונם דומה למי שרוצה להרוג את שונאו ולא יכול השחית אבריו. ונתחברה לכל אחד מהם כת אחת נקראים בלשון חכמים צדוקים ביתוסים ויש כת אחרת מאמינים בתחיית המתים ואינם מאמינים במדרשי החכמים והם נקראים היום קראים והם במזרח מחזיקים בפשוטי הכתובים וחולקים על מדרשי החכמים המקובלים:
הפירוש כל אלה החכמים הנזכרים בפרק הזה עד הלל ושמאי הם נקראי' זוגות כמו ששנינו בסדר זרעים במסכת פאה והביאוה בנזירות פרק כהן גדול אמר נחום הלבלר כך מקובלני מרבי מיאשא שקבל מאביו שקבל מהזוגות שקבלו מהנביאי' הלכה למשה מסיני. וכן בתוספתא במסכת ידים א"ר אלעזר כך מקובלני מרבן יוחנן בן זכאי שקבל מהזוגות והזוגות מהנביאים ונביאים ממשה הלכה למשה מסיני ובמס' תמורה פ' יש בקרבנות צבור אמרו שלא נמצא בהם אלא דופי של סמיכה שנחלקו בפ' אין דורשין בסוף ימיהם אחד מהם אומר לסמוך והא' אומר שלא לסמוך אע"פי שבסמיכה ביום טוב על הקדשים אין בה איסור מלאכה אלא איסור שבות שהוא משתמש בב"ח ואסור משום שבות כמו שהוא מוזכר בפרק אחרון מיום טוב שסמיכה זו דומה לרכיבה שהרי סמיכה בכל כחו בעינן כמו שפירשו בגמ' אע"פי כן נחלקו עליה אבות העולם ע"כ אמרו אל תהי שבות קלה בעיניך. ואלו הזוגות הראשונים היו נשיאים והאחרונים היו אבות בית דין ולא חלקו רבי מאיר ורבנן אלא ביהודה בן טבאי ושמעון בן שטח מי היה מהם נשיא ומי היה מהם אב בית דין ובפ' אין דורשין שנינו יוסף בן יועזר היה חסיד שבכהונה ובפ' עגלה ערופה שנינו משמתו יוסף בן יועזר ויוסף בן יוחנן בטלו האשכולות שנא' אין אשכול לאכול. ופירשו בגמ' מאי אשכולות איש שהכל בו והיו קורין אותו יוסף שריא כמו שנזכר במס' עדיות ונזכר בגמ' בא' מפסחים ושני מע"ז. ובמס' ערלה יש יועזר איש צרדה מתלמידי שמאי בימי רבן גמליאל הזקן ואינו זה. צרדה הוא שם מקום כמו שנא' בירבעם מן הצרדה ובדברי הימים בין סכות ובין צרדתה. וכתוב במשנה קבלו מהם והקודם להם לא היה אלא אנטיגנוס ואפשר שהוא רומז לאנטיגנוס וסיעתו. ורבינו יונה ז"ל פי' מאנטיגנוס ושמעון הצדיק ויש גורסין קבלו ממנו והיא הגירסא המדוקדקת אם הוחזקה:
אנטיגנוס. כבר בארנו, כי במה שהיו אלו האנשים אבות העולם ולא היה כיוצא בהם בזמן שלהם, היו מלמדים מוסר לעולם, וכפי ערך מדריגת מעלתם היה מדריגת מוסר שלהם. כי המוסר שאמר שמעון הצדיק כולל כל העולם, שהרי אמר על ג' דברים העולם עומד, וכך הוא מוסר של אנטיגנוס איש סוכו, כי דבריו הם בעבודת הש"י אשר בודאי עבודת השי"ת הוא כולל כל מעשה האדם, כי כל מעשה האדם ראויים שיהיו פונים אל עבודתו ית'. ולפיכך אמר אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם, ועוד יתבאר סדר אנטיגנוס אחר שמעון הצדיק:
ושואלים על זה איך אמר אל תהיו כעבדים המשמשים לקבל פרס, והלא כל התורה מלא מזה למען ייטב לך ולמען יאריכון ימיך וכן במקומות הרבה, ועוד הרי אמרינן בפרק קמא דבבא בתרא (דף י:) האומר סלע זו לצדקה על מנת שיחיה בני הרי זה צדיק גמור, ואיך אמר אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא לקבל פרס, ועוד קשה שאמר אלא כעבדים המשמשים את הרב שלא לקבל פרס, וכי איזה הם העבדים המשמשים שלא לקבל פרס לא היה צריך לומר רק אל תשמשו לקבל פרס ולא שלא לקבל פרס, ועוד קשה מה שאמר ויהא מורא שמים עליכם ולא אמר ויהא מורא המקום עליכם או מורא הקב"ה עליכם. ופירוש מאמר הזה שוודאי עיקר העבודה שיעבוד הש"י מאהבה, ואם יעשה בשביל שכר, דבר זה אינו עיקר העבודה, אמנם מ"מ אף אם עובד בשביל השכר שיגיע לו הוא צדיק גמור, כי הטוב לישראל היא רצונו יתברך, וא"כ בזה שאמר שיהיה בן עולם הבא זהו רצון הש"י, ואין פי' צדיק גמור גדול, אבל פירושו צדיק בלי חסרון ובלי תוס' חסידות, אבל מדה העליונה שיהיה נקרא עובד מאהבה לגמרי אין לו אם משמש על מנת לקבל פרס, ובפי' אמרו כך בפ"ק דע"ז (דף יט.) במצותיו חפץ מאוד אמר רבי אליעזר במצותיו חפץ ולא בשכר מצותיו כדתנן הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, הרי לך מבואר כי עיקר המצוה שיחפוץ במצותיו, וע"ז אמר דוד (תלים א') אשרי האיש, כלומר שהוא האיש המאושר על כל כאשר במצותיו חפץ מאד ולא בשכר מצותיו, אלא דמ"מ צדיק הוא אף אם עובד שיהיה בן עולם הבא, והתורה דברה מזה הצדיק ולכך אמר למען ייטב לך. ואפשר לפרש שאין הכתוב מדבר שיעשה תכלית כונתו אל הטוב דהיינו השכר, אבל הכתוב אמר שכך יהיה נמשך מהש"י הטוב, אבל שיעבוד בשביל זה להקב"ה זה אינו, אבל עיקר העבודה שיהי' עובד הש"י בשביל אהבה ולא ישים תכליתו כלל אל השכר המגיע, רק שהשכר נמשך מן הש"י מעצמו. ואין פי' למען ייטב לך שיעשה המצוה בשביל זה, שכן כתיב ג"כ למען ספות הרוה וגו' וכמו שפי' הרמב"ן ז"ל בפירוש התורה, רק שהכתוב ר"ל כי דבר זה נמשך ממנו. וכן למען ייטב לך, ואין הפירוש שיעבוד את הש"י בשביל הטוב רק שהטוב נמשך מזה, ופי' ברור הוא שאין ראוי שיהיה עיקר העבודה בשביל זה. ומה שלא אמר תהיו עובדים מאהבה, כי לא היה משמע שיהיה אוהב הש"י מצד עצמו ולא בשביל טוב שעשה לו או שיעשה לו, רק היה משמע שכל מי שעשה הש"י טוב אליו יש לו לאהוב אותו ויעבוד אליו, כי גם זה אהבה היא שהרי אוהב אותו יתברך בשביל הטוב שעשה לו, ולפיכך אמר שיהיו משמשים שלא לקבל פרס שאין עיקר העבודה כך, אף כי בוודאי וברור שהוא צדיק גמור כאשר עובד הש"י הן בשביל הטוב שעשה או בשביל הטוב שיעשה, אבל עיקר העבודה שיאהב את הש"י ויחפוץ לעשות מצותיו ובזה יש לו דביקות בו יתברך מצד עצמו. ויש אשר האריכו דברים בפי' זה, ונטו מדברי חכמים ומדרך האמת, כי הדברים האלו ברורים. ואיך לא יהי' הדבר הזה פשוט, שעיקר האהבה כאשר אוהב את הש"י מצד עצמו כאשר יכיר גדולתו ורוממותו, והוא אמת ודבריו ומצותיו אמת ולכך הוא אוהב לעשות מצותיו, וזהו בודאי יותר ממי שהוא עובד הש"י בשביל הטובה שעשה לו או שיעשה לו, ולפיכך אותן הדברים הם יוצאים מדעת חכמים ז"ל:
ומה שאמ' אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא לקבל פרס, ולא ימצא עבדים המשמשים ע"מ שלא לקבל פרס, ולא הוי ליה לומר רק אל תהיו כעבדים המשמשים ע"מ לקבל פרס, מפני שהיה משמע מזה שאסור לגמרי ואם עשה זה הרי הוא רשע, שכך משמע לשון אל תהיו כעבדים וכו', ולכך אמר אל תהיו וכו' ור"ל לא שזה רע, דודאי אפילו אם עובד את הש"י לקבל פרס ג"כ הוא צדיק, אלא שיש לו לעבוד הש"י ביותר טוב שלא ע"מ לקבל פרס, ולכך אמר אלא הוו וכו', והחכם הזה לא בא ללמד רק עיקר העבודה שתהיה ע"מ שלא לקבל פרס, ולכך הוצרך לומר תהיו כעבדים וכו' ולא היה די במה שאמר אל תהיו כעבדים וכמו שאמרנו. ומה שלא אמר הוו משמשים את הרב שלא לקבל פרס, שודאי לא נמצא עבדים המשמשים את הרב שלא לקבל פרס שילמוד מזה עבודת המקום ולפיכך אמר אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב לקבל פרס שלא נחשב זה עבודה גמורה, כי העבד המשמש את הרב לקבל פרס אין אוהב את הרב, ע"כ אתם אל תהיו ככה שאם כן לא יהיה לכם אהבה אל הש"י רק תהיו כעבדים וכו', אע"ג כי לא נמצא הרבה דבר זה:
והוסיף לומר ויהי מורא שמים עליכם, אחר שהזהיר אותם על האהבה הזהיר אותם על היראה ג"כ, וזה כי מדרך מי שאוהב את אחד לבו קשורה בו, ודבר זה מבטל היראה. משל זה שאם אחד מזכיר שמו של הקב"ה מי שאוהב הש"י כאשר ישמע אדם דבר שנאהב לו אין ספק שהוא שמח, ודבר זה מבטל היראה כי יש לאדם שיהיה ירא ויבהל כאשר ישמע הוצאת השם מפני היראה, ולפיכך אמר אף שהזהרתי אתכם על אהבה לא יהיה הש"י נחשב כמו אוהבך אשר אתה רגיל עמו, אבל יהיה נחשב לו כי הש"י בשמים ואתה על הארץ, וכך יהיה נחשב לך הקב"ה בשמים ואתה על הארץ ובזה יהיה מורא שמים עליך, ולא תהיה האהבה מבטלת היראה. ולכך אמר ויהי מורא שמים עליכם, ולא אמר ויהי מורא המקום עליכם, ובכל מקום אצל המורא נאמר יראת שמים ולא נאמר אהבת שמים, כי היראה צריך שיהיה נחשב אליו הקב"ה נבדל ממנו לגמרי, אבל האהבה יחשוב שהוא דבק בו יתברך כדכתיב (דברים, יט) לאהבה את ה' אלקיך ולדבקה בו, והתבארו דברי אנטיגנוס מבלי יציאה מן הדרך הנכון כלל. וכבר אמרנו כי ראוי מאמר זה לאנטיגנוס בעבור שהוא כולל כל עבודת המקום מאהבה ומיראה כמו שראוי. ומאמר זה בא אחר מאמר שמעון הצדיק שנתן עמודים אל כל העולם, בא עתה לתת אל האדם שהוא בעולם איך יהיה עם בוראו על ידי האהבה והיראה, כי העולם נברא בשביל האדם שיהיה עובד בוראו, והעבודה היא על ידי האהבה והיראה. ובודאי מאמר זה ראוי לאנטיגנוס שהוא אחד במקום שנים, כי עיקר האהבה והיראה יש להם שורש אחד, כי צריך האדם שיהיה אוהב הש"י ויהיה ירא מפניו וזהו שראוי אל האדם, ואין ראוי שתהיה יראה בלא אהבה ואהבה בלא יראה. אבל יש מעשה שיש בו אהבה בלבד ויש (בו) מעשה שיש בו יראה בלבד, אבל האדם ראוי שיהי' [בו] אהבה והיראה ביחד, ולכך אנטיגנוס שבא להזהיר האדם על האהבה ועל היראה ראוי שלא יהיה זוג עמה אבל הזוגות שבאו אחריהם, אחד מן הזוג היה בא להזהיר על מעשה שיש בו אהבה בלבד, והשני על מעשה שיש בו יראה בלבד כמו שיתבאר, ותמיד אחד היה מזהיר על מעשה של אהבה והשני על מעשה שיש בו היראה, ופירוש זה נכון ועוד יתבאר:
בדברי השלם הזה נתחבטו כל המפרשים ובפרט הרב בעל העקידה והרב ר' יצחק אברבנאל בספר נחלת אבות וזה לשונו. האמנם בדברי אנטיגנוס איש סוכו יראה ספק גדול באומרו שלא יעבוד האדם את בוראו על מנת לקבל פרס אלא על מנת שלא לקבל. כי הנה יעודי התורה תמיד לא יחשו מלקרות בני אדם לעבודת המצוה מפני השכר שנאמר בעשרת הדברות למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך. ואמר ושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום למען ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים וכן במקומות רבים. ולא עוד אלא שהקב"ה בעצמו אמר מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור את מצותי כל הימים למען ייטב להם וגו' ואם הוא יתב' רוצה וחפץ שתהיה עבודתנו מכוונת להנאתנו ולתועלתנו איך יאמר אנטיגנוס שהיא עבודה פסולה ושאין ראוי לעשותה. והנה חז"ל אמרו רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות עכ"ל. ועוד האריך. ודרך הראשון שלו אפשר שכוון אליו רש"י ז"ל בקצור לשונו שכתב ז"ל ע"מ שלא לקבל פרס שלא תאמר אקיים מצות בוראי כדי שיספיק לי צרכי אלא עבוד מאהבה ויהי מורא שמים עליכם לפי שאין שכר מצות בעוה"ז שנא' אשר אנכי מצוך היום. היום לעשותם ולא היום ליטול שכרם עכ"ל. הרי שפירש דברי אנטיגנוס על הגמול הגשמי בעוה"ז ולא יעבדו על מנת לקבל פרס כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא אמנם על השכר וגמול הנפשיים לא דבר בו אנטיגנוס כלל ואפי' שיעבוד על מנת לקבלו אין בו גנאי על זה. וטעם דברי אנטיגנוס לפי פירוש זה אפשר לפי שאם יעבוד האדם את בוראו כדי שיספיק לו צרכיו בעוה"ז נפיק מניה חורבא כי פעמים שלא יספיק הוא יתב' צרכיו לענותו ולנסותו הילך בתורתו אם לא והאדם לא יחשוב כי מנסה ה' אותו אלא יבעט במלכו ובאלהיו בראותו שהוא מקיים מצותיו יתברך כדי שיספיק לו צרכיו ובראותו ילדיו מעשה ידיו מתים ברעב יהיה תוהה על הראשונות ויאמר ח"ו כי שוא עבוד אלהים ולכן הזהיר לאדם שמעיקרא לא יעבוד על מנת שכר גשמי כלל ועם זה לעולם יהיה שלם בעבודת בוראו אפי' שלא ייטיב אליו, זה תורף פירוש הר"י אברבנאל ז"ל:
ולי נראה דמעיקרא קושיא ליתא כי אם ראינו יעודי התורה תמיד לא יחשו מלהבטיח שכר המצות, האמת הוא שכשם שאליו יתב' אשר הוא המצוה לנו המצות נאה לו להבטיח הבטחות נמרצות, כך לנו המקיימים אותה נאה לנו לקיים על מנת שלא לקבל פרס ומאי קושיא היא ממה שנאמר במצוה אל הנאמר במצווין. ואף שנראה סותר לזה מ"ש במסכת פסחים תניא האומר אתן סלע לצדקה כדי שיחיו בני כדי שיהיה לי חלק לעוה"ב הרי זה צדיק גמור הרי שאף האדם המצווה ועושה על מנת לקבל פרס נקרא צדיק גמור. שתי תשובות בדבר. חדא דשאני מצות צדקה שהיא מחולקת מכל שאר המצות בזה שבשאר מצות כתיב לא תנסו את ה' וגו' ובמצות הצדקה כתיב ובחנוני נא בזאת וגו' ועליה אמר דוד המלך ע"ה פזר נתן לאביונים ולכן בשאר כל המצות צריך לעבוד על מנת שלא לקבל פרס. ועוד בההיא דפסחים קאמר הרי זה צדיק גמור וצדיק מתקרי חסיד לא מתקרי ומאמר אנטיגנוס הוי ממדת חסידות כדי שיקרא חסיד וכן כל שאר מילי דאבות הם מילי דחסידותא, וכן ידוייק מדברי רז"ל שאמרו האי מאן דבעי למהוי חסידא ליעיין במילי דאבות. ואם נודה שקושית הר"י אברבנאל קושיא היא אומר אני שיתורץ כשנדקדק דקדוק קטן בדברי אנטיגנוס וזה דפתח בלשון עבדים וסיים בלשון משמשין דהל"ל כעבדים העובדים או כשמשים המשמשין, והנה יש הפרש בין לשון עבודה ללשון שימוש כי עבודה יקרא כל דבר הקשה כענין עבודת הארץ חרישה וזריעה שהיא עבודה קשה, ולשון עבודה נגזר מלשון עבד אשר הוא קנוי לעבוד כל עבודתו וכל עבודת אדוניו עליו המעט הוא אם רב וכענין שאמר הכתוב בעבודה קשה בחומר ובלבנים. אמנם לשון שמוש הוא שמוש הקל וכן מצינו שרז"ל אמרו גדולה שמושה יותר מלמודה והביאו ראיה ממ"ש הכתוב אשר יצק מים על ידי אליהו הרי שדבר קל כזה יקרא שמוש כתלמיד המשמש לפני רבו לכבדו. ובזה נבא אל תכונת כוונת דברי אנטיגנוס כי בהיות שאנחנו עם בני ישראל עבדים נרצעים אליו יתב' ילידי ביתו ומקנת כספו שהוציאנו מארץ מצרים ועשה עמנו נסים ונפלאות להיות לו לעבדים וכמו שאמר הכתוב כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים וכיון שכן היה ראוי אלינו לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא כל תרי"ג מצות ויומם ולילה לא נשבות מלעבוד כל עבודת אדונינו המלך. ואנחנו בעונותינו לא כן אנחנו עושים וכמו שאמר הפייטן תמידיהם חטאת וצדקתם שגיאות. ופי' דבריו כי במקום עשות תמידין ומוספין עושים חטאת ובמקום עשות צדקה עושים שגיאות. או יהיה כוונתו כי מה שעושים בהתמדה הם החטאות אמנם הצדקה אינם עושים אותה כי אם בדרך שגיאות כמו מי שנפלו ממנו מעות ומצא עני אותם וכיוצא בזה. וכן כתיב ונהי כטמא כולנו וכבגד עדים כל צדקותינו ושאור שבעסה מעכב בידינו שלא לעבדו עבודה שלמה שיצדק בה לשון עבודה ואין אנו עובדים אלא מה שהוא קל מאד לעשותו כי הלואי שיצדק בו לשון שימוש. ולכן אמר אנטיגנוס כיון שאתם עבדים ואין אתם עושין רק השמוש הקל א"כ ראוי לכם שלא תעשו זה השמוש על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין כלומר שאותו השמוש הקל שאתם עושים על הפחות עשו אותו על מנת שלא לקבל פרס כי די לכם שלא יהיה הוא יתברך תובע אתכם תשלום עבודתכם על הפחות זה המועט שאתם עושים יהיה על מנת שלא לקבל פרס אבל מי שיהיה עבד נאמן ומקיים כל התורה מאל"ף ועד תי"ו בזה לא דבר אנטיגנוס כי איש כזה לא ימצא אחד בעיר ושנים במשפחה ואיש כזה אפשר שהוא רשאי לעבוד כדי לקבל פרס וכל יעודי התורה ראויים אליו ולא דבר אנטיגנוס אלא לכללות העם ולכן דבר בלשון רבים אל תהיו. וראוי להתבונן בכפל דברי אנטיגנוס שכתב השלילה והחיוב והיה די או ברישא השלילה לחודא וממילא משתמע הסיפא או ליתני החיוב לבד וממילא משתמע השלילה. והנה ראיתי בזה בספרים שתי גרסאות בסיפא. האחת אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס. והשנית אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל. ולפי הגירסא הזאת השנית אומר אני דלהכי נקט השלילה והחיוב והכוונה כי אין איסור בדבר שראוי לשלול רק החלוקה. דרישא דהיינו לעבוד על מנת לקבל פרס ואם לא יתן פרס לא יעבדו כי עבודה זו בודאי יהיה לה הפסק שאם תבא עליו צרה לא יעבוד עמו. אבל החלוקה השנית דהיינו הגירסא הראשונה לעבוד שלא על מנת לקבל פרס דהיינו שעובד על הסתם הוא יודע שסוף השכר לבא חלוקה זו בודאי שאין לה איסור ואין ראוי לשלול אותה, אבל עדיין אין זו עצה טובה לאדם שיהיה בוחר בחלוקה זו שהרי הוא מקוה אל הגמול ולכן אמר בסיפא הוו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל פרס דהיינו שבפירוש עובד על מנת שלא לקבל רק מאהבה גמורה כי יותר ויותר מחוייב האדם לבוראו אף שלא יתן לו גמול עוד כבר הקדים לו כענין מי הקדימני ואשלם ולכך הוצרך למיתני רישא דאי הוי תני סיפא זו בלבד הוה אמינא דאף החלוקה אמצעית דהיינו לעבדו שלא על מנת לקבל פרס שגם זו יש בה איסור ולכך תני רישא כי אין איסור אלא בעובד על מנת לקבל וחלוקה זו בלבד ראוי לשלול ואי לא תני סיפא הוה אמינא דאף חלוקה שלא על מנת לקבל פרס היא האמצעית שהיא העצה טובה וראוי לעבוד כן כל אדם לכך תני סיפא אלא הוו כעבדים המשמשין על מנת שלא לקבל פרס לומר כי חלוקה זו בלבד היא העצה הטובה לכל האדם אבל האמצעית אף שאין בה איסור אין זו העבודה טובה עד מאד.
ומה שאמר ויהי מורא שמים עליכם בספר לב אבות כתב ז"ל ואולי באמרו עליכם דקדק מ"ש רז"ל כי הרשעים הם על אלהיהם והצדיקים אלהיהם עליהם ולכן אמר עשו שמורא שמים תהיה עליכם ולא אתם עליה עכ"ל. ועם זה מפורש אצלי מש"ה ופרעה חולם והנה עומד על היאור וכשסיפר פרעה החלום אל יוסף אמר בחלומי הנני עומד על שפת היאור והכוונה שכיון שהיאור הוא אלוהו נתבייש ולא רצה לומר שהיה עומד על אלוהו ממש לכן שינה ואמר על שפת היאור. ולי נראה שכוונת אנטיגנוס הוא לפי שאפשר שיעבדו את ה' להבאת התועלת או להרחקת הנזק כי יראים מן היסורים ושניהם אינם טובים כי טוב שיעבדו מאהבה ולא מיראה וכ"ש בשביל הבאת התועלת כי זו רעה מכולם לפי שאם לא יבא להם תועלת ולא יתן להם הפרס לא יעבדו עוד ויש הפסק לעבודה הזאת ולכן אמר כי על הפחות לא יעבדו בעד הבאת התועלת על מנת לקבל פרס אלא על מנת שלא לקבל פרס ואף אם יעבדו מיראה ויהי מורא שמים עליכם כי עבודה זו אין לה הפסק כי תמיד תהיו יראים ועבדו את ה' מיראה אף כי יותר טוב היה לעבדו מאהבה:
אי נמי אמר כי אם יעבדוהו בלבב שלם שלא על מנת לקבל פרס יזכו שתהיה אימתם ויראתם מוטלת על הבריות וייראו מהם כמו שיראים מן השמים ז"ש ויהי מורא שמים עליכם המורא שיראים כל הבריות מאלהינו שבשמים יהיה עליכם ומוראכם וחתכם תהיה מוטלת עליהם ג"כ כענין וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. אי נמי אמר כי ראוי לאדם לעבוד את אלהיו שלא על מנת לקבל פרס וילמדו האנשים מן השמים השמש והירח וכל צבא השמים שאין ממתינין שכר כלל ואעפ"כ כולם עושים באימה וביראה רצון קונם. והנה על השמש אמרו רז"ל כי קשה לו ביאתו בכל יום כמו אורח לנשים ואפי' הכי ישיש כגבור לרוץ אורח ולעשות רצון קונו מיראתו אל אלהיו יתברך ויתעלה שמו ולכן ראוי לכם הבריות שתלמדו מהם ויהיה מורא השמים המורא שיראים כל צבא השמים מבוראם יתברך יהיה עליכם גם כן:
ואפשר עוד כי בהיות שהשמים הם שבט אפו יתברך כי אמרה התורה שאם יפתה לבב האדם מלעבדו יחרה אפו בו ועצר את השמים ולא יהיה מטר וכה"א והיו שמיך אשר על ראשך נחשת ולז"א ויהי מורא שמים עליכם כלומר תהיה מורא השמים עליכם והוא המורא שלא יעצור את השמים מהמטיר עליכם מטר והאדמה לא תתן את יבולה ותמותו ברעב ובזה תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, ונקט השמים ולא הארץ אף שגם בארץ נאמר והאדמה לא תתן את יבולה לא הזכיר אותה משום שעיקר הם השמים אשר הם המולידים ומצמיחים את הארץ. ועוד שהם מעותדים להנקם מן הבריות דכתיב וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה' מן השמים, וכוונת הכתוב (וכן הקשה) למה חזר לומר עוד מאת השם ועוד מ"ש מן השמים כי פשיטא שמן השמים היה ולא מן הארץ אלא לפי שלא נטעה לומר שם כמו שאחז"ל במצרים כי מטר היה תחלה ובאויר היה מתעבה ומתהפך לברד וכן הענין שם כי מטר היה תחלה וכמו שאמר וה' המטיר לשון מטר ובאויר היה מתהפך לגפרית ואש וזה מההכרח כי אין רע יורד מלמעלה וכענין לא יגורך רע לכך אמר וה' המטיר על סדום וגו' גפרית ואש (וגפרית ואש) יורד מאת ה' מן השמים וזה להיותם רשעים ופשעם גדול מאד מן המצריים לכן נהפך להם ממדת כל העולם וכענין הרשעים מהפכים מדת רחמים לדין:
והר"י קארו ז"ל כתב ויהי מורא שמים עליכם הקב"ה יהיה ירא עליכם שלא יבא עליכם רע כדרך האב שאוהב מאד לבנו שלעולם הוא ירא מאד עליו שלא יבא לו רע ומשתדל להצילו מכל נזק. (וזה בדרך העברה על דרך דברה תורה כלשון בני אדם). או ירצה השמים עצמם ייראו מכם שמיד כשתאמרו משיב הרוח ישיב וכשתאמרו מוריד הגשם יוריד כמי שירא מהמלך שעושה מצותו מיד עכ"ל הרב רבי אפרים ז"ל כתב ויהי מורא שמים עליכם כי העובד ע"מ שלא לקבל פרס עובד מאהבה ולכך אמר ויהי מורא שמים וגו' עם האהבה שלא ינהג מנהג קלות מרוב האהבה כבן המתחטא לפני אביו מחמת האהבה שלבו גס בו עכ"ל:
והרב רבי מנחם לבית מאיר ז"ל כתב ויהי מורא שמים וכו' על דרך חכם ירא וסר מרע כלומר אף כשהוא סר מרע ירא אולי יש בידו איזו עבירה ולכן ראוי לעבוד ע"מ שלא לקבל פרס ואף שהוא צדיק גמור ובא עליו רעה לא יכעוס שלעולם הוא ירא שמא גרם החטא והביא עליו רעה שמיעוט עונות שיש לצדיק נפרע בזה העולם עכ"ל:
והרמ"ה ז"ל כתב ויהי מורא שמים עליכם כלומר שמא תאמרו נעשה כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס שפעמים עושים ופעמים אינם עושים לא תעשו כן אלא שימו לבבכם שעבדים אתם ויהי מורא שמים עליכם נמצא שמזה תבואו לעבוד מאהבה ומיראה, כיצד מאהבה כעבד שמשמש את רבו מפני חסד שגמלו ומפני אהבת ומעלת הרב שראוי לכך. וכיצד מיראה כעבד שעובד את רבו מפני גדולתו ומעלה על דעתו שיש בידו להענישו על חטאו ומשמש לא מיראתו מן העונש עצמו אלא מפני גדולת הרב שיש בידו להעניש והדין נותן ליראה ממנו אפי' שלא יענש, ולא הבטיח הקב"ה על השכר ולא הזהיר על העונש כדי שיעבוד האדם מפני חיבת השכר ולא מפני יראת העונש אלא הבטיח בשכר כדי להודיע חסדו לבאי עולם שאף שהדין נותן לעובדו ויש בידו יכולת לכוף את באי עולם לעובדו אעפ"כ הוא משפיע שכר טוב לעובדיו ולהודיע שלא להנאת עצמו הוא מצוה אלא להנאת עבדיו, וגם מה שהזהיר על העונש להודיע כמה ארך אפים לפניו שאף שהדין נותן לענוש לעוברי רצונו לא רצה לענוש עד שיזהיר. ולא עוד אלא שהגיעה התורה לסוף דעת בני האדם שאין כל אדם מגיע למעלה גדולה בזו לעבוד מאהבה ומיראה לפיכך הגיד לך הכתוב רוב השכר וכובד העונש כדי לחנך הנשים והקטנים בעבודת המקום אבל החסידים ואנשי מעשה אין עושים אלא מאהבה ומיראת האמת מפני שהיא אמת וסוף הכבוד והשכר לבא עכ"ל:
והרב רבי מתתיה היצהרי ז"ל כתב הוו כעבדים וכו' זהו מ"ש ותורה יבקשו מפיהו אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו. והכוונה אם הרב לומד בתורה לשמה לעבודתו יתברך אף הוא שליח ה' צבאות כי איננו לומד אלא לעבודתו ובשליחותו אבל הלומד תורה לכוונה אחרת אותו הדבר הוא משלחו וכגון אם לומד תורה מפני הכבוד האיש הזה הוא שליח ומלאך הכבוד לא מלאך ושליח ה' כיון שאינו לומד התורה על האמת מפני שהוא אמת קרוב לומר שלא יהיה בפיו תורת אמת אלא כדי שיהיה בפיו תורת אמת צריך שיהיה עסק התורה שלא על מנת לקבל פרס אלא לעשות שליחותו ית' לבד. ואמר ויהי מורא שמים עליכם כלומר שבעשותו הדברים ע"מ שלא לקבל פרס אלא לאהוב האמת מצד מה שהוא אמת ימשך לו מזה שיקנה לו מדה זו שיהיה מורא שמים עליו. או ירצה שאם יחליש שכלו מהשיג זאת המעלה וירצה לעשות הדברים על מנת לקבל פרס נותן עצה שיהיה מורא שמים עליו ובהיות מורא שמים עליו ימשך לו שיעשה הדברים מצד אמתתם לא מצד התועלת הנמשך מהם עכ"ל:
והרב רבי יוסף ן' נחמיאש ז"ל כתב ויהי מורא שמים עליכם לאחר שהזהיר על מדת האהבה שיעבוד על מנת שלא לקבל פרס כמו האוהב המשמש את אוהבו משמש אותו בעבור אהבתו אותו ולא בעבור תקוה ותועלת שכר שהוא הפרס חזר עתה והזהיר על מדת היראה והקדים באזהרת האהבה כי רבה היא וכן בפירוש תהלים שחברתי כי מלאכיו יצוה לך וגו' הם שני מלאכים שומרים למי שעובד מאהבה שבאותו מזמור נאמר כי בי חשק וחשק ואהבה הכל אחד ולפי שעובד בחשק ואהבה יצוה לו שני מלאכים לשומרו אבל לעובד מיראה מלאך אחד לבד שומר אותו שנא' חונה מלאך ה' סביב ליראיו מ"מ שניהם כאחד טובים כי היראה מבוא גדול במצות לא תעשה שהירא אינו עובר עכ"ל:
והרב משה אלשקאר ז"ל כתב הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס דוגמת יליד בית ולא מקנת כסף שאע"פ שלא יתן לו האדם ארוחת תמיד מחוייב לעבוד אותו מצד חסדו שגדל אותו ולעולם אינו בורח לא כן העבדים הקנויים כי מגמת פניהם לברוח מן האדון על כן אמר דוד אני עבדך בן אמתך כעבד בן אמה שנתגדל בבית האדוו ופתחת למוסרי ואין מטבעי לברוח מעבודתך רק אשמור עבודתך אע"פ שלא אהיה אסור בזיקים ולכך לך אזבח ואעבדך. ועל כן הזהיר התנא שתהיה העבודה כעבד עובד מאהבה ודי לך מהשכר שתהיה מאוהבי הש"י שומרי פקודיו וז"ש דוד המלך ע"ה הורני ה' דרר חקיך ודי לי מהשכר שאצור פקודיך וזה ואצרנה עקב עכ"ל:
גביעי גביע הכסף
מתוך: גביעי גביע הכסף/ש"ס (עריכה)
(נספח מסוף הספר) (משנה, אבות א, ג) אל תהיו כעבדים וכו' אלא הוו וכו': יש לדקדק למה כפל לשונו. ועוד במשנה י"א חכמים הזהרו בדבריכם וכו' ופירשו כמו שאירע לאנטיגנוס עם תלמידיו, ולמה לא היה רבינו הקדוש נזהר בדבריו לקבוע דברי אנטיגנוס במשנתנו.
ונראה שבדברי אנטיגנוס היו יכולים לטעות כי מלת "אל תהיו" כולל שני ענינים. א' לשון צווי וגם יש לפרש ח"ו לשון הודעה לעתיד, שיהיו ח"ו עמלים ולא יקבלו שכר. ודבר זה תיקן רבינו הקדוש בכפלו הדברים "אלא הוו", דתו אי אפשר לטעות ב"אל תהיו" שהוא לשון הודעה לעתיד, כי היה מן הצורך לכתוב אחר זה "אלא תהיו". ומדכתב אחר זה "אלא הוו" שמע מינה ש"אל תהיו" לשון צווי הוא אבל באמת תקבלו שכר על יגיעכם. ולא רצה לשנות דברי רבו אנטיגנוס שחייב אדם לאמר בלשון רבו.
