מלבי"ם על דברים ט
(א) "שמע ישראל", אחר שהזהיר אותם שבעת הצלחתם בארץ לא יתלו זה בכחם ועצם ידם ולא בהשפעת המזלות והכוכבים, יזהיר אותם על עת שיכנסו אל הארץ ויכבשו ז' עמים [שזה בודאי לא יתלו לא בכחם ולא בכחות טבעיות] שלא יתלו זה בצדקתם, וז"ש אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת גוים גדולים וכו' ר"ל שעתה בודאי לא תתלה זה בכח ידך ובגבורתך כי ידעת שבדרך הטבע א"א שתכבשם, אם מצד עצמם שהם גדולים ועצומים, אם מצד ערי מבצריהם ערים גדולות ובצורות בשמים.
(ב) "עם", אם מצד ראשי הצבא שלהם שהם "עם" גדול ורם וכו', שאתה ידעת שא"א לכבשם בדרך הטבע:
(ג) "וידעת", הוא פעל עבר בוי"ו החבור ור"ל וא"כ בודאי ידעת היום שכבוש זה אינו בכח ידך או בכח המערכה רק שה' אלהיך הוא העובר לפניך, וא"כ איני צריך להזהירך שלא תאמר כחי ועצם ידי עשה רק אני מזהיר אותך שלא תאמר בצדקתי הביאני:
(ד) "אל תאמר בלבבך", ר"ל אחר שיהדוף ה' את העמים, ואתה תירש את הארץ תחתם, תאמר שמה שהדף אותם הוא ע"י רשעתם ומה שאתה היורש את הארץ ולא אחר, הסבה לזה הוא צדקתך:
(ה) "לא", תדע כי אם צדקת בצד אחד שמה שהדף אותם הוא ע"י רשעתם "לא" צדקת בצד האחר, כי מה שמביא אותך לרשת, אינו ע"י צדקתך רק למען הקים את השבועה שנשבע להאבות:
(ו) "וידעת", ותדע שביאתך לרשת אינו ע"י צדקתך, כי עם קשה ערף אתה:
(ז) "זכור", ולראיה שאתה עם קשה ערף ת"זכור" שתמיד הקצפת את ה' בין בצאתך מא"מ בין במשך הזמן עד היום הזה, ותחלה מביא ראיה מה שהקציפו ביום צאתם מא"מ, שעז"א:
(ח) "ובחורב", הוא מעשה העגל שהיה החטא היותר גדול, א] כי בחורב ששם קבלתם התורה ושמעתם דברי ה' לא יהיה לך אלהים אחרים, במקום הזה עצמו הקצפתם את ה', והיה קצף גדול עד שהתאנף להשמיד אתכם:
(ט) השאלות (ט - כה)
למה כפל בעלותי לקחת וכו' ויתן ה' אלי את שני לוחות וכו' נתן ה' אלי את שני לוחות: מ"ש ואת חטאתכם כו'. לקחתי ואשרוף אותו באש היה צ"ל תחלה שזה הי' קודם שעלה להר: מ"ש ואתנפל הוא כפול עם מ"ש בפסוק י"ח ולמה הפסיק בינתים במ"ש ובתבערה ובמסה:
"בעלותי", ר"ל והיה הפשע גדול מאד מצד הזמן שהיה "בעלותי" ההרה לקחת לוחות האבנים ועלובה כלה שזנתה בתוך חופתה בעת שהשושבין עוסק לקבל מאת החתן כתובתה ומהר ומתן לצרכה, ב] שאני ישבתי ארבעים יום לחם לא אכלתי עוסק בהתבודדות ובתפלה והיה לכם לעזרני בזכותכם ותפלתכם ואתם עשיתם ההפך:
(י) "ויתן", עתה מפרש נגד מ"ש בעלותי לקחת לוחות האבנים מפרש שהלוחות האלה היו מתנה גדולה מאד, אם מצד חמרם שהאבנים היו מעשה ידי יוצר בראשית לא כלוחות השניים שמשה פסל אותם ועז"א ויתן ה' אלי את שני לוחות האבנים, אם מצד הכתוב עליהם שהיו כתובים באצבע אלהים, ואם מצד שהיה כתוב עליהם ככל הדברים אשר דבר ה' עמכם שתיכף בעת הדבור נחרתו הדברים על לוחות כמ"ש בפרשת כי תשא (לא יח):
(יא) "ויהי", ונגד מ"ש ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה מפרש "ויהי" מקץ ארבעים יום וכו' נתן ה' אלי, שלכן ישבתי ארבעים יום כי לא נתן אלי את הלוחות עד סוף הארבעים יום שנעשיתי בריה חדשה ע"י מ' יום האלה וזכיתי לקבל אותם:
(יב - יד) "ויאמר ה' אלי", ואז הגיעני מה' שתי אמירות, א] שצוה שארד מן ההר אחר שלא הושג התכלית שבעבורו עליתי למרום המעלה שהיה בעבור ישראל והם סרו מהר מן הדרך, אמירה שניה שבכ"ז רוצה לקיים שבועת האבות ע"י שיעשה אותי לגוי גדול וכמש"פ בפ' תשא (לב ז' ט')
(טו) "ואפן", וע"ב כשירדתי מן ההר היה ההר בוער עדיין באש ושני לוחות היו על שתי ידי, ולא נכבה האש, ולא פרח הכתב מן הלוחות כי חשב לקיים את בריתו עמי ועם זרעי:
(טז - יז) "וארא "כבר פרשתי בפ' תשא (לב יט) שמה שלא שבר משה את הלוחות עד שקרב אל המחנה, כי תחלה דנם לכף זכות שלא עשו את העגל, רק שיעמוד לאמצעי ולהנהיג אותם תחת משה שחשבו שמת וכשיראו שמשה חי יבטלו בעצמם את העגל רק כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות שראה שהגם שקרב אל המחנה וראו כי משה חי ובכ"ז התמידו בעבודת העגל מזה ראה שעשו אותו לשם ע"ז ואז שיבר את הלוחות, וז"ש וארא והנה חטאתם אחר שראיתי ר"ל בעת שבאתי ביניכם אז ראיתי כי הנה חטאתם כי עשיתם לכם עגל מסכה לשם אלהות, ולכן ואתפש בשני הלוחות ואשליכם:
(יח - יט) "ואתנפל", והראיה על גודל החטא והקצף שהצרכתי להתנפל ארבעים יום וארבעים לילה וזה היה, אם מפני גודל החטא וז"ש על כל חטאתכם אם מפני גודל הקצף, ועז"א כי יגרתי מפני האף והחמה, וישמע ה' אלי כי גם בפעם הא' שא"ל ה' הרף ממני ואשמידם ומשה התפלל למה ה' יחרה אפך בעמך כתיב וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו, רק אז היה עדיין האף והקצף קיימים והיה בדעתו עוד לענשם בדרך אחר שלא יהיה חלול ה' כמו שהעניש על חטא המרגלים לכלותם מעט מעט, אבל ע"י תפלת הארבעים יום השניים שמע ה' אליו ונתרצה אליהם כמו שיבאר זה בסי' י' שאז א"ל פסל לך שני לוחות שזה סימן ששמע לתפלתו כמו שיבואר:
(כ - כא) "ובאהרן", כבר בארתי (תשא לב כ כא) שאהרן עשה את העגל מפני שירא שיהרגו אותו ואז לא היו מצווים על קדוש השם, ורק כאשר לקח משה את העגל וישרף באש ולא מיחו בו אז נאשם אהרן, שכמו שלא מיחו במשה כן לא היו מוחים בו, ואז אמר משה לאהרן מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה ר"ל מדוע לא מחית בם, וז"ש פה שבאהרן התאנף ה' להשמידו וזה היה ע"י מה שאת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי ואשרף אותו באש, וישראל לא מיחו בי ועי"כ יצא הקצף על אהרן שלא היה לו טענת אונס, ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההוא כבר באר בספרא (צו סי' קסה) שבאהרן לא כתיב וישמע ה' אלי כמ"ש בישראל כי תפלתו על אהרן לא נשמע לגמרי כי מתו שני בניו והוא ג"כ נענש שלא נכנס לארץ שהיה עקרו בעבור חטא העגל כמו שיתבאר לקמן (י' פסוק וי"ו):
(כב - כד) "ובתבערה", אחר שבאר מ"ש בפסוק ז' זכר אל תשכח את אשר הקצפת למן היום אשר יצאת מארץ מצרים, באר מש"ש עד בואכם עד המקום הזה ממרים הייתם עם ה' כי גם אח"כ הקצפתם בתבערה ובמסה ובקברות התאוה ובמרגלים וא"כ מבואר כי ממרים הייתם מיום דעתי אתכם:
(כה) "ואתנפל", עתה חוזר לפרש בפרטות מ"ש בפסוק י"ח "ואתנפל" לפני ה' כראשונה ארבעים יום, כי התפלה שהתפלל בארבעים יום השניים לא נזכר בפ' תשא, ובאר זה פה:
(כו) "ואתפלל אל ה' ואומר", תפס בתפלתו ד' טענות, ג' טענות כמ"ש המשורר כי לשמך תן כבוד על חסדך על אמתך, שהם א] מצד מדת החסד שאינו משקיף על המעשה שעז"א אשר פדית בגדלך שהגדולה מציין מדת החסד כמ"ש בכ"מ, ב] מצד כבוד שמו שעז"א אשר הוצאת ממצרים ביד חזקה, שיד חזקה מציין מה ששדד את הטבע שזה עשה למען כבוד שמו:
(כז) "זכור", ג] מצד מדת האמת שהוא ההבטחה שהבטיח להאבות שעז"א "זכור" לעבדיך לאברהם וכו':
(כח - כט) "פן יאמרו", ובאר מ"ש שיהיה חלול השם שהארץ שהוצאתנו משם יאמרו שהיה זה מבלתי יכולת או משנאה מה שזה שקר, שא"א שהיה זה מחמת שנאה כי הם עמך ונחלתך, וא"א שהיה זה מבלתי יכולת כי הוצאת בכחך הגדול ובזרועך הנטויה: