אמרי במערבא/מסכת סנהדרין
מסכת סנהדרין
[עריכה]פרק א - דיני ממונות בשלושה
[עריכה]סדר המסכתות
[עריכה]עיין מה שכתבנו במכות פ"א ה"א (א.).
דיני חובות בשלושה דיינים
[עריכה]גזילות וחובות בשלשה.
בבבלי - במשנה הגירסא "גזילות וחבלות".
פתיחת המסכת
[עריכה]מנן תיתי ליה? והיו אלה לכם לחקת משפט - הייתי אומר אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה וכו' (פותח מיד בדיני עדות).
בבבלי - פותח בענייני לשון המשנה (גזילות וחבלות)1.
המחלוקות באם למקרא ולמסורת - אינן בירושלמי
[עריכה]רבי אומר: בשנים הכתוב מדבר, אתה אומר בשנים או אינו אלא באחד, כשהוא אומר אשר ירשיען אלהים אין כתיב כאן, אלא אשר ירשיעון (מלא, עם וא"ו) אלהים.
בבבלי - הוסיף שחכמים הולכים לפי הכתיב, והאריך כאן בכל המחלוקות של אם למקרא או למסורת. ובירושלמי לא הוזכרה כלל מחלוקת זו בפירוש2.
טעמם של רבי שמעון ורבנן במניין הדפנות
[עריכה]הירושלמי דן בזה בסוכה פ"א ה"א (ג.), ועיין מה שכתבנו שם.
בימי שמעון בן שטח בטלו דיני ממונות
[עריכה]קודם לארבעים שנה עד שלא חרב הבית ניטלו דיני נפשות, ובימי שמעון בן שטח (קרבן העדה הגיה: רבי שמעון בר יוחאי, וביאר בשיירי קרבן שהרי שמעון בן שטח היה זמן רב קודם החורבן, ועדיין לא בטלו אז דיני ממונות) ניטלו דיני ממונות.
בבבלי - שבת טו. הובא רק שבארבעים שנה קודם חורבן הבית בטלו דיני נפשות, אך לא הובא לגבי דיני ממונות.
הקב"ה לא דן יחידי
[עריכה]אל תהי דן יחידי שאין דן יחיד אלא אחד. אמר רבי יהודה בן פזי: אף הקב"ה אין דן יחידי, שנאמר וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו, אילו מטין לכף זכות ואילו מטין לכף חובה. אף על פי שאין דן יחידי חותם יחידי וכו'. לעולם אין הקב"ה עושה בעולמו דבר עד שנמלך בבית דין שלמעלן.
בבבלי - לא הובא.
בית דינו של ה'
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בברכות פ"ט ה"ה (סז.), ועיין מה שכתבנו שם.
הטעמים לכך שחותמו של הקב"ה אמת
[עריכה]מהו חותמו של הקדוש ברוך הוא? רבי ביבי בשם רבי ראובן: אמת. מהו אמת? אמר רבי בון: שהוא אלהים חיים ומלך עולם (שהוא ראשי תיבות אלקים מלך תמיד). אמר ריש לקיש (טעם נוסף שחותמו של הקב"ה אמת): אל"ף רישיה דאלפא ביתא, מ"ם באמצעיתה, תי"ו בסופה, לומר אני ה' ראשון - שלא קיבלתי מאחר, ומבלעדי אין אלהים - שאין לי שותף, ואת אחרונים אני הוא - שאיני עתיד למוסרה לאחר (היה הווה ויהיה).
בבבלי - סד. (ועוד מקומות) גם כן כתב שחותמו של הקב"ה אמת, אך לא פירש את הטעמים לזה.
החשוד על נטילת שכר - פסול לדון
[עריכה]הנוטל שכרו לדון דיניו בטילין - כיני מתניתא (פירוש המשנה): החשוד ליטול שכרו ודן (אפילו שאיננו יודעים בבירור שנטל שכר אלא רק שנחשד על כך).
בבבלי - בכורות כט. לא ביאר זאת על המשנה שם, ובפשטות הוא רק כשיודעים שנטל.
מחלוקת בדין טועה בדבר משנה
[עריכה]הירושלמי דן בזה בכתובות פ"ט ה"ב (נג:), ועיין מה שכתבנו שם.
ישב לפני הדיין וראה זכות לעני - לא ישתוק
[עריכה]הרי שהיה יושב אצל הדיין וראה זכות לעני וחובה לעשיר, מניין שלא ישתוק, שנאמר לא תגורו מפני איש - אל תכניס דבריך מפני איש.
בבבלי - הלשון היא "תלמיד שיושב לפני רבו וראה זכות וכו' לא תגורו", ובשבועות (לא.) הובאה אותה מימרא ושם במקום הפסוק "לא תגורו" הביא את הפסוק "מדבר שקר תרחק".
דעה שר"מ וחכמים נחלקו בנערה מאורסה
[עריכה]רבי מנא אמר: בנערה מאורסה פליגי (רבי מאיר וחכמים) וכו', אבל במוציא שם רע כל עמא מודו (כולי עלמא מודים) מקום שהעדים נסקלין שם הבעל לוקה ונותן מאה סלע. אמר ליה רבי יוסי בי רבי בון וכו': במוציא שם רע פליגי וכו' אבל בנערה מאורסה כל עמא מודו מקום שנסקלת שם מפסדת כתובתה.
בבבלי - פשוט שנחלקו במוציא שם רע.
שור הנסקל כולו ממון
[עריכה]שור הנסקל כולו ממון הוא (ובדין היה שיידון בשלושה כשאר דיני ממונות), וגזירת הכתוב הוא שייסקל (בעשרים ושלושה, ולכן גם על התשלום צריך לדון בעשרים ושלושה).
בבבלי - לא הובא.
הדעה שלא ניתנה התראה אלא להבחין - אינה בירושלמי
[עריכה]עיין מה שכתבנו במכות פ"א ה"ז (ד.).
קידוש החודש בעשרה
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם במגילה פ"ד ה"ד (ל:), ועיין מה שכתבנו שם.
במעשה עם שמואל הקטן - לא עיברו באותו היום
[עריכה]מעשה ברבן גמליאל שאמר יקרוני (קיראו לפני) שבעה זקינים לעלייה, ונכנסו שמנה. אמר: מי הוא שנכנס שלא ברשות? עמד שמואל הקטן על רגליו ואמר: אני עליתי שלא ברשות, הלכה נצרכה לי ונכנסתי לשאול עליה. אמר לו רבן גמליאל: ומה אלדד ומידד שכל ישראל יודעים שאילו הן שנים אמרתי שאתה אחד מהן (שאתה חשוב כאחד מהן וראוי לעבר שנים איתך). ואפילו כן לא עיברוה בההוא יומא (משום שהיה שם אחד שנכנס שלא ברשות), ואפלגינה במילי דאורייא (הפליגו בדברי תורה) ועברוה ביומא דבתרא.
בבבלי - גם כן הובא מעשה זה, אך לא כתב שלא עיברוה באותו היום. ור"ח הביא את הירושלמי.
הודו במה שלא עשו כדי לא לבייש - אינו בירושלמי
[עריכה]אמר (רבן גמליאל): מי הוא שנכנס שלא ברשות? עמד שמואל הקטן על רגליו ואמר: אני עליתי שלא ברשות וכו'.
בבבלי - גם כן הובא מעשה זה, והוסיף שבאמת לא שמואל הקטן נכנס שלא ברשות אלא אדם אחר, ושמואל הקטן הודה כדי שלא לביישו. וכן הביא עוד כמה וכמה מעשים דומים ברבי חייא, רבי מאיר ושכניה בן יחיאל שהודו כדי שלא לבייש אחרים. והירושלמי לא הביא זאת.
לא תהא שמיעה גדולה מראיה - אינו בירושלמי
[עריכה]עיין מה שכתבנו בראש השנה פ"ג ה"א (טו:).
חטאם של בית עלי מתכפר בתפילה, רב כהנא מבית עלי
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בראש השנה פ"ב ה"ה (יג.), ועיין מה שכתבנו שם.
בי"ד של מעלה פוסקים ע"פ בי"ד של מטה
[עריכה]בשעה שרואין בית דין שלמעלן בית דין שלמטן שמקדשין אותו (את החודש), גם הם מקדשין אותו.
בבבלי - ראש השנה ח: כתב מעין זה, שבית דין של מעלה דנים בראש השנה רק לאחר שבית דין של מטה קידשו את החודש.
מתו בעין הרע
[עריכה]מעשה בעשרים וארבע קריות (קרונות) של בית רבי שנכנסו לעבר שנה בלוד, ונכנסה בהן עין רע ומתו כולם בפרק אחד (לגבי פירוש המושג "עין הרע" בירושלמי עיין מה שכתבנו בסוטה פ"ג ה"ד (טז.)).
בבבלי - לא הובא.
האם לשנה מעוברת מוסיפים כ"ט או ל' יום
[עריכה]אין מעברין לשנה (החודש שמוסיפים) לא פחות מחדש ולא יותר על חדש.
בבבלי - כתב שאפשר לעבר חודש (דהיינו כ"ט יום) ואפשר ל' יום. ובירושלמי משמע שרק כ"ט יום. ומראה הפנים כתב שאפשר שכוונת הירושלמי "לא יותר על חודש" היא ל' יום, וא"כ הוא כבבלי.
עיבור שנה מפני הטומאה
[עריכה]אין מעברין מפני הטומאה (כגון שרוב הציבור טמא, ורוצים לעבר את השנה כדי שיספיקו להיטהר קודם הפסח), רבי יוסי אומר: מעברין.
בבבלי - למסקנה לכו"ע לכתחילה לא מעברים מפני הטומאה, והמחלוקת היא רק כשעיברו, האם מעוברת בדיעבד. כמו כן בבבלי במקום "רבי יוסי" הגירסא היא "רבי יהודה" (ולכן אף הקשה על כך סתירה בדברי רבי יהודה).
רבי התיר להביא ירק מחו"ל
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בנדרים פ"ו ה"ח (כב.), ועיין מה שכתבנו שם.
גולגולתו של ארוונה היבוסי נמצאה תחת המזבח
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בפסחים פ"ט ה"א (סד.), ועיין מה שכתבנו שם.
ניסן ותשרי לא נתעברו מימיהם
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בראש השנה פ"ג ה"א (טו.), ועיין מה שכתבנו שם.
יושבי ארץ ישראל חביבים יותר
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בנדרים פ"ו ה"ח (כג:), ועיין מה שכתבנו שם.
בית דין משפיעים על הבתולים
[עריכה]בת שלש שנים ויום אחד נמלכו בית דין לעברו (לעבר את השנה או החודש) - הבתולין חוזרין (שאחר העיבור ממילא אינה בת שלוש שנים), ואם לאו - אין הבתולין חוזרין.
בבבלי - לא הובא3.
סוגיית עיבור השנה
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בנדרים פ"ו ה"ח (כב.-כג:), ועיין מה שכתבנו שם.
הלשון "רוח הקודש" במקום "שתשרה שכינה" ב
[עריכה]הירושלמי דן בזה בסוטה פ"ט הט"ז (מז.), ועיין מה שכתבנו שם.
טומאה דחויה בציבור לכו"ע
[עריכה]הירושלמי דן בזה בפסחים פ"ז ה"ה (מט.), ועיין מה שכתבנו שם.
מתי הציץ מרצה
[עריכה]הירושלמי דן בזה ביומא פ"א ה"ב (ו:), ועיין מה שכתבנו שם.
תיקנו שלא יסמכו ללא הנשיא
[עריכה]בראשונה היה כל אחד ואחד ממנה את תלמידיו, כגון רבן יוחנן בן זכיי מינה את רבי ליעזר ואת רבי יהושע, ורבי יהושע את רבי עקיבה, ורבי עקיבא את רבי מאיר ואת רבי שמעון וכו'. חזרו וחלקו כבוד לבית הזה (בית הנשיא), אמרו: בית דין שמינה שלא לדעת הנשיא אין מינויו מינוי.
בבבלי - לא הובא, והרמב"ם (סנהדרין פ"ד ה"ה) הביא זאת.
נוסח גט חליצה
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם ביבמות פי"ב ה"ו (סט.), ועיין מה שכתבנו שם.
נוסח גט מיאון
[עריכה]בראשונה היו כותבין שטרי מיאונין: במעמד פלוני ופלוני מיאנה פלנית בת פלוני בפלוני בר פלוני בפנינו, לא רעינא ביה לא שוייהנא ליה לא צבינא (איני רוצה) להיתנסבא ליה (להינשא לו).
בבבלי - יבמות קז: הביא זאת והוסיף שכיוון שראו שהנוסח ארוך ויבואו להחליף עם גיטי גירושין קיצרו את הנוסח ל"מיאנה פלונית בת פלוני באנפנא"4.
המקור לפדיון קרקעות בתשעה וכהן - ריבוי אחר ריבוי
[עריכה]הירושלמי דן בזה במגילה פ"ד ה"ד (לא.), ועיין מה שכתבנו שם.
ההגמון שאל מדוע בעליו של השור יומת
[עריכה]אגנטוס הגמון שאל לרבי יוחנן בן זכאי: השור יסקל וגם בעליו יומת (מדוע להרוג את הבעלים)? אמר ליה: שותף ליסטים כליסטים. וכשיצא אמרו לו תלמידיו: רבי, לזה דחיתה בקנה, לנו מה את משיב? אמר להן: כתיב השור יסקל וגם בעליו יומת - כמיתת הבעלים כן מיתת השור, הקיש מיתת בעלים למיתת השור, מה מיתת בעלים בדרישה וחקירה בעשרים ושלשה אף מיתת השור בדרישה וחקירה בעשרים ושלשה.
בבבלי - הובאה אותה דרשה "כמיתת בעלים כך מיתת השור", אך לא הובא המעשה בהגמון והלשון "לזה דחיתה בקנה לנו מה את משיב"5.
גודלה של עיר הנידחת
[עריכה]הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"י ה"ו (נד.), ועיין מה שכתבנו שם.
דיני ממונות של כה"ג בעשרים ושלושה
[עריכה]הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"ב ה"א (ט:), ועיין מה שכתבנו שם.
מקורות לדיני הוספה על העיר והעזרות
[עריכה]רבי יהודה אומר: בתחילה ויעל דוד בדבר גד - זה מלך ונביא, ויחל שלמה לבנות את בית ה' אלהי ישראל בהר המוריה אשר נראה לו - אלו אורים ותומים, לדוד אביהו - זה סנהדרין, שאל אביך ויגדך זקיניך ויאמרו לך - השיר, וילך אחריהם הושעיה וחצי שרי יהודה - תודות, ואעמידה שתי תודות גדולות ותהלוכות לימין מעל החומה לשער האשפות - אמר רבי שמואל בר יודן: מה כתיב מהלכות, לא תהלוכות, אלא בניטלות על ידי אחר (הפסוק נקט "תהלוכות" ולא "מהלכות" משום שהן ניטלות ע"י אחר, ולשון "מהלכות" משמע שהן מהלכות בעצמן). רב הונא בר חייה בשם רב מייתי לה דבר תורה (מפסוקים בתורה ולא בכתובים): ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת כל כליו וכן תעשו - כן תעשו לדורות, משה - זה מלך ונביא, אהרן - אלו אורים ותומים, אספה לי שבעים איש מזקני ישראל - זה סנהדרין, שאל אביך ויגדך וגו' - השיר, וילך אחריהם הושעיה וחצי שרי יהודה - תודות, ואעמידה שתי תודות גדולות ותהלוכות לימין מעל לחומה לשער האשפות - אמר רבי שמואל בר יודן: מה כתיב מהלכות, לא תהלוכות, אלא בניטלות על ידי אחר.
בבבלי - לא האריך בכל זה כלל, אלא רק הביא שהמקור לכך שכדי להוסיף על העיר והעזרות צריך סנהדרין של שבעים ואחד הוא מהפסוק "ככל אשר אני מראה אותך וגו' וכן תעשו".
מקור לעשרה מ"בני ישראל"
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם במגילה פ"ד ה"ד (ל:), ועיין מה שכתבנו שם.
בתי הדין שבביהמ"ק היו של שלושה
[עריכה]סנהדרין של שבעים ואחד היתה יושבת בלשכת הגזית, ושני בתי דינין של שלשה שלשה היו יושבין אחד בחיל ואחד בהר הבית, ובתי דינין של שלשה ועשרים היו יושבין בכל עיירות ארץ ישראל.
בבבלי - פח: הגירסא: ושני בתי דינין של עשרים ושלושה (במקום "שלושה שלושה") אחד יושב על פתח הר הבית ואחד יושב על פתח העזרה. וכן גירסת התוספתא (חגיגה פ"ב ה"ד וסנהדרין פ"ז ה"א) "שני בתי דין של שלושה". אך קרבן העדה הגיה שגם בירושלמי צריך לגרוס "של עשרים ושלושה", וכן היפה עיניים כתב שאולי היא טעות סופר בירושלמי.
בשבת, הסנהדרין שבלשכת הגזית ישבה בבימ"ד
[עריכה]סנהדרין שבלשכת הגזית וכו' ובשבתות ובימים טובים היו יושבין בבית המדרש שבהר הבית.
בבבלי - פח: כתוב שבשבתות וימים טובים ישבו בחיל. והרמב"ם (סנהדרין פ"ג ה"א) כתב כירושלמי.
מחלוקות וניסים בקלפיות של הלוויים והזקנים, "פיטקין"
[עריכה]דבר תקנה עשה משה, בשעה שאמר לו הקב"ה פקוד כל בכור זכר בבני ישראל, אמר: אי זה מקבל עליו ליתן חמשת שקלים לגולגולת? מה עשה, נטל שניים ועשרים אלף פיטקין וכתב עליהן בן לוי ורע"ג וכתב עליהן חמשת שקלים והטילן לקלפי אמר להן בואו וטלו פיטקיכם, כל מי שעלה בידו בן לוי היה אומר לו כבר פדאך בן לוי וכל מי שהיה עולה בידו חמשת שקלים היה אומר לו מה אעשה לך מן השמים הוא. רבי יהודה ורבי נחמיה מתיב תנייא לחברייא (הקשה אחד מהם לחבירו): אילו כתבתני לוי סילקת! אלא כך עשה: נטל שנים ועשרים אלף פיטקין וכתב לוי ורע"ג וכתב עליהן לוי ומאתים ושבעים ושלשה כתב עליהן חמשת שקלים והטילן לקלפי, אמר להן בואו וטלו פיטקיכם, כל מי שעלה בידו לוי אמר לו כבר פדאך בן לוי, וכל שעלה בידו חמשת שקלים היה אומר לו מה אעשה ומן השמיים הוא. מתיב תנייא לחברייא: הגע עצמך שעלו כולם לוי (בקלפי של פדיון הלוויים)! אמר ליה: מעשה נס היה ומסורגין עלו וכו'. כיוצא בו ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, אמר משה: אם אטול ששה מכל שבט הרי שבעים ושנים עשרה מששה ושנים מחמשה אי זה שבט מקבל עליו להיות פגום? מה עשה, נטל שבעים פיטקין וכתב עליהן זקן ושנים חלק והטילן לקלפי אמר להן בואו וטלו פיטקיכם, כל שעלה בידו זקן היה אומר לו מינוך מן השמים וכל מי שעלה בידו חלק היה אומר לו ומה אעשה ומן השמים הוא. רבי יודה ורבי נחמיה מתיב תנייא לחברייא: אילו כתבתני זקן סלקת! אלא כך עשה: נטל שבעים ושנים פיטקין וכתב עליהן זקן ושנים חלקין והטילן לקלפי, אמר להן בואו וטלו פיטקיכם, מי שעלה בידו זקן אמר לו כבר מינוך מן השמים ומי שעלה בידו חלק היה אומר לו ומה אעשה ומן השמים הוא. מתיב תנייא לחברייא: הגע עצמך שעלו כולם זקן (בקלפי של שבעים הזקנים)! אמר ליה מעשה ניסין היה ומסורגין עלו.
בבבלי - הובאו שתי הסוגיות הללו בכמה שינויים: אין בזה מחלוקת תנאים אלא פשוט שעל שבעים כתב "זקן" ועל שניים "חלק", וכן לעניין הלוויים, לא הובא שהיה מעשה ניסים, והלשון אינה "פיטקין" אלא "פיתקין".
דברים שצריך שיהיו בעיר
[עריכה]הירושלמי דן בזה בקידושין פ"ד הי"ב (מח:), ועיין מה שכתבנו שם.
פרק ב - כהן גדול
[עריכה]קשוט עצמך ואח"כ אחרים - אינו בירושלמי
[עריכה]כהן גדול דן ודנין אותו וכו'.
בבבלי - הביא כאן את הכלל "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים" בעניין הלכתי (וכן בשיירי קרבן כאן), ובירושלמי הובא במקום אחר (תענית פ"ב ה"א (ח:)) כאגדה.
הטעם שמלך לא יושב בסנהדרין ובעיבור שנה
[עריכה]אין מלך יושב בסנהדרין ולא מלך וכהן גדול יושבין בעיבור - רבי חנינה ורבי מנא חד אמר: אין מלך יושב בסנהדרין - מפני החשד, ולא בעיבור - מפני החשד (משום אפסניא - שמחלק ממון לחילותיו כך וכך לשנה ונח לו שכל השנים יהיו מעוברות), ולא מלך וכהן גדול יושבין בעיבור - שאין כבוד המלך (וכהן גדול כבודו כמלך) לישב בשבעה (שהיא חבורה קטנה).
בבבלי - הטעם שמלך לא יושב בסנהדרין הוא משום "לא תענה על ריב", מלך לא יושב בעיבור משום אפסניא (כדעת הירושלמי) וכהן גדול לא יושב בעיבור משום צינה (שאינו רוצה שתתעבר השנה משום הקור בעבודתו ביום הכיפורים).
דיני ממונות של כה"ג בעשרים ושלושה
[עריכה]דיני ממונות שלו (של כהן גדול) בעשרים ושלשה.
בבבלי - טז. פשוט שהם בשלושה.
כהן גדול שחטא
[עריכה]כהן גדול שחטא מלקין אותו ואין מעבירין אותו מגדולתו.
בבבלי - לא הובא.
חשש שהנשיא יהרוג, מעשה שריש לקיש ברח
[עריכה]וריש לקיש אמר: נשיא שחטא מלקין אותו בבית דין של שלשה, מה מחזרן ליה (האם מחזירים אותו)? אמר רבי חגיי: משה, אין מחזרין ליה די קטל לון (חוששים שאם יחזירוהו וישאר נשיא - יהרוג את אלו שהלקוהו). שמע רבי יודן נשייא (רבי יהודה נשיאה) וכעס, שלח גנתון למיתפוס לריש לקיש טרפון (לתפוס את ריש לקיש שאמר שמלקין אותו). ערק לדא מוגדלא (שם מקום), ואית דמרין (ויש אומרים) להדא כפר חיטיא וכו'. אמר ליה (רבי יהודה נשיאה לריש לקיש): ומה חמית מימר הא מילתא (מדוע אמרת זאת)? אמר לון: מה אתון סברין מה דחיל מינכון הוינא מנע אולפניה דרחמנא (וכי סברתם שאפחד מכם ואמנע מללמד תורה)?
בבבלי - לא הובא6.
הקב"ה בעצמו גאל את ישראל ממצרים
[עריכה]כד (כאשר) אתא רחמנא למיפרוק ית ישראל (ממצרים) לא שלח לא שליח ולא מלאך אלא הוא בעצמו, דכתיב ועברתי בארץ מצרים - הוא וכל דרגון דידיה (הוא וכל מרכבתו).
בבבלי - לא הובא. ומעין זה בנוסח הגדה של פסח.
עזרא תיקן שנשים ידברו בבית הכיסא
[עריכה]הירושלמי דן בזה במגילה פ"ד ה"א (כט:), ועיין מה שכתבנו שם.
בית עלמא - בית קברות
[עריכה]הירושלמי דן בזה במועד קטן פ"א ה"ב (ג.), ועיין מה שכתבנו שם.
מקור מפסוק שכה"ג יוצא אחר נושאי המיטה
[עריכה]ומן המקדש לא יצא - עמהן אין יוצא, יוצא הוא אחריהן (זה המקור לדברי המשנה שכהן גדול שמת לו מת לא יוצא יחד עם נושאי המיטה).
בבבלי - לא הביא לכך מקור מפסוק.
חילוק בין הספד של יום ראשון לשל יום שני
[עריכה]תני: ההספד וכל העסוקין בהספד מפסיקין לקרית שמע ולא לתפילה, מעשה היה והפסיקו רבותינו לקרית שמע ולתפילה. והתנינן אם יכולין להתחיל ולגמור (עד שיגיעו לשורה - יקראו שמע, ואם לאו - לא יתחילו. ומוכח שלא מפסיקים בהספד לקריאת שמע)! מתניתא ביום ראשון (ובהספד שלו לא מפסיקים לקריאת שמע), מה דתני ביום שני (ובו מפסיקים).
בבבלי - לא חילק בין הספד של יום ראשון לשל יום שני.
המאחר לתפילה בציבור, האל הקדוש ושומע תפילה
[עריכה]הירושלמי כאן הובא (עם תוספת) גם בברכות פ"ג ה"ב (כד:), ועיין מה שכתבנו שם.
האם מלך דן
[עריכה](המלך) לא דן? והכתיב ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו ואת מר (אומר) הכן (כך)? (ונשאר בקושיא).
בבבלי - גם כן הקשה מפסוק זה וחילק שרק מלכי ישראל לא דנים אך מלכי בית דוד כן דנים.
מלך וציבור נידונים בכל יום
[עריכה]המלך וציבור נידונין לפניו בכל יום, שנאמר לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו.
בבבלי - ראש השנה טז. יש ארבע דעות מתי אדם נידון, ודעת רבי יוסי שאדם נידון בכל יום, אך לא הזכיר מתי נידונים "מלך וציבור". אך הזכיר גם שמלך נכנס לדין קודם לציבור.
גם באגדות יש חידושים
[עריכה]רבי לוי הוה עבר פרשתא (למד פרשה), והוה רבי זעירא מפקד לחברייא: עלון ושמעון קליה דרבי לוי דרש, דלית איפשר ליה דהוא מפקא פרשתא דלא ריבוון (הקשיבו לדרשותיו של רבי לוי, שבוודאי יש בהם חידוש). עאל (נכנס אחד התלמידים) ומר לון: לא (ואמר להם שאין בדבריו חידוש). ושמע רבי זעירא ומר (ואמר): אוף באגדתיה אית ריבוון (גם באגדות יש חידושים).
בבבלי - לא הובא.
טעם המנהגים שנשים או גברים תחילה בהלוויה
[עריכה]אית תניי תני הנשים מהלכות תחילה והאנשים אחריהם, ואית תניי תני אנשים תחילה והנשים אחריהם. מאן דמר (דאמר) הנשים תחילה - שהן גרמו מיתה לעולם, מאן דמר האנשים תחילה - מפני כבוד בנות ישראל שלא יהו מביטין בנשים.
בבבלי - הביא את שני המנהגים אך לא ביאר מה טעמו של כל מנהג7.
דוד ביזה עצמו לכבוד המצוות
[עריכה]אין לך אדם בישראל שביזה עצמו על (לכבוד) המצות יותר מדוד (כשרקד לפני הארון).
בבבלי - לא הובא, אך בברכות ד. כתב שדוד ביזה עצמו לפני מלכים ועסק בשפיר ושליא.
דוד עסק בניסוך מים, בהלכות שבויים ובמקום ביהמ"ק
[עריכה]ושתי שדות היו אחת שעורים ואחת עדשים, פשיטא ליה לאביד וליתן דמים דילמא פשיטא ליה לאביד שלא ליתן דמים (דוד הסתפק האם לאחר שהוא מאבד את השדות מפני פיקוח נפש הוא צריך לשלם דמים לבעליהם), אי זה מהן יאבד ואי זה מהן יתן דמים (והסתפק איזו שדה לאבד ולשלם לבעליה) - של עדשים ושל שעורין - אלא של עדשים מאכל אדם ושל שעורין מאכל בהמה (ועדיף לאבד של שעורין), של עדשים אינה חייבת בחלה ושל שעורין חייבת בחלה, עדשים אין עומר בא ממנה שעורים עומר בא ממנה (ועדיף לאבד של עדשים) וכו'. כתיב ויתאו דוד ויאמר מי ישקיני מים מבור בית לחם וגו' - רבי חייה בר בא (אבא) אמר הלכה נצרכה לו (ההלכות דלעיל על איבוד השדה) וכו'. בר קפרא אמר: חג היה וניסוך מים היה והיתר במה היה וכו'. רבי הונא בשם רבי יוסי: הילכות שבויים נצרכה לו (אם מותר להחיות שבויים משבע עממין במלחמת רשות). רבי שמעון בר רבי אומר: בניין בית המקדש נתאוה (לדעת את מקומו).
בבבלי - בבא קמא ס: הדעות הן שהסתפק בדין טמון באש, או האם מותר להציל עצמו בממון חבירו (ופירשו התוס' (ד"ה מהו) שהספק האם חייב לשלם, וזה כירושלמי כאן), או האם מותר לגזול לצורך בהמתו על מנת לשלם.
עונשה של מיכל
[עריכה]הירושלמי דן בזה בסוכה פ"ה ה"ד (כד.), ועיין מה שכתבנו שם.
החילוק בין אשה לפילגש
[עריכה]הירושלמי דן בזה בכתובות פ"ה ה"ב (לג:), ועיין מה שכתבנו שם.
שלמה נכשל בנשים סוסים וכסף
[עריכה]אמר שלמה: שלשה דברים ששחקה עליהן מידת הדין חיללתים: לא ירבה לו נשים - וכתיב והמלך שלמה אהב נשים נכריות וכו', לא ירבה לו סוסים - וכתיב ויהי לשלמה ארבעים אלף אורוות סוסים למרכב ושנים עשר אלף פרשים וכו', וכסף וזהב לא ירבה לו מאד - וכתיב ויתן המלך את הכסף בירושלם כאבנים.
בבבלי - הובא שנכשל רק בנשים ובסוסים.
אגדות בגנות גירושין - אינן בירושלמי
[עריכה]בבבלי - הביא כמה קשין גירושין, שהתירו לדוד לייחד נשים ולא לגרש. וכן שהמגרש אשתו הראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות. והירושלמי לא הביא זאת.
מחלוקת מדוע שלמה הרבה נשים
[עריכה]והמלך שלמה אהב נשים נכריות, רבי שמעון בן יוחי אמר: אהב ממש לזנות וכו', רבי יוסי אומר: למושכן לדברי תורה ולקרבן תחת כנפי השכינה וכו'.
בבבלי - לא הובא, אך בשבת נו: כתב שכל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה.
מדוע לא גנבו את אבני הכסף בימי שלמה
[עריכה]ויתן המלך את הכסף בירושלם כאבנים - ולא היו נגנבות (אבני הכסף)? אמר רבי יוסי בן חנינה: אבני עשר אמות ושמונה אמות (ומרוב גודלן לא יכלו לגונבן), תני רבי שמעון בן יוחי: אפילו משקלות שהיו בימי שלמה לא היו של כסף אלא של זהב, ומה טעם? אין כסף נחשב בימי שלמה (ולכן לא חששו שיגנבום, שלא נחשבו יקרות).
בבבלי - לא הובא.
המעשה ששלמה ירד ממלכותו
[עריכה]באותה שעה ירד מלאך ונדמה כדמות שלמה והעמידו מכסאו וישב תחתיו, והיה (שלמה) מחזר על בתי כניסיות ובתי מדרשות ואומר אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלם. והוו מרין (אומרים) ליה: מלכא יתיב על בסיליון דידיה (כיסא כבודו), ותימר אני קהלת? והיו מכין אותו בקנה, ומביאין לפניו קערת גריסים (מאכל פשוט). באותה שעה אמר: וזה היה חלקי - אית דמרין (יש אומרים) חוטרא, ואית דמרין קניא, אית דמרין קושרתיה (קערתו).
בבבלי - גיטין סח. מאריך במעשה זה, ששלמה חיפש את השמיר, ושר הים מסר את השמיר לתרנגולא ברא, וממנו לקח בניהו את השמיר, ולכן תרנגולא ברא חנק את עצמו, ואשמדאי הוא זה שישב תחת שלמה8. בירושלמי "אשמדאי מלכא דשידי" ושר הים לא הוזכרו כלל9, וכן בבבלי לא כתב שהיו מכים אותו ומאכילים אותו גריסים.
יו"ד שנטל הקב"ה משרי
[עריכה]רבי הונא בשם רבי אחא: יו"ד שנטל הקב"ה מאמנו שרה ניתן חציו (ה"א, שהיא חציו של יו"ד בגימטריא) על שרה וחציו על אברהם. תני רבי הושעיה: עלה יו"ד ונשתטח לפני הקב"ה ואמר: רבון העולמים עקרתני מן הצדקת הזאת (שרה). אמר לו הקב"ה: צא לך, לשעבר היית נתון בשם נקיבה ובסוף תיבה, חייך שאני נותנך בשם זכר ובראש תיבה, הדא הוא דכתיב ויקרא משה להושע בן נון יהושע (שהיו"ד ניתנה ליהושע).
בבבלי - לא הובא.
בניית רומי בחתונת שלמה, עגלי ירבעם והסתלקות אליהו
[עריכה]הירושלמי דן בזה בעבודה זרה פ"א ה"ב (ג.), ועיין מה שכתבנו שם.
והגית בו יומם ולילה
[עריכה]והרי דברים קל וחומר, ומה אם מלך ישראל שהיה עסוק בצרכי ישראל נאמר בו וקרא בו כל ימי חייו, ההדיוט על אחת כמה וכמה. כיוצא בו נאמר ביהושע והגית בו יומם ולילה, והלא דברים ק"ו ומה אם יהושע שעוסק בצורכי ישראל נאמר בו והגית בו יומם ולילה, הדיוט לא כל שכן.
בבבלי - לא הובא.
כתב אשורי ולשון עברי
[עריכה]הירושלמי דן בזה במגילה פ"א ה"ט (י.), ועיין מה שכתבנו שם.
נשיא צריך ללבוש בגדים נאים
[עריכה]רבי חנינה סלק גבי רבי יודן נשייא (רבי יהודה נשיאה), נפק לגביה לבוש אותניתיה (לבוש פשוט, כמו של פשתן), אמר ליה: חזור ולבוש לגין (בגד חשוב של צמר) דידך משום מלך ביופיו תחזינה עיניך.
בבבלי - לא הובא.
מעשה בתוכחה לנשיא, מתנות כהונה - כדי שילמדו, דינה ולאה
[עריכה]תירגם יוסי מעוני בכנישתא בטיבריה: שמעו זאת הכהנים - למה לית אתון לעין באורייתא, לא יהבית לכון כ"ד מתנתא (שהקב"ה נתן מתנות לכהנים כדי שיוכלו לעסוק בתורה)? אמרו ליה (הכהנים): לא יהבין לן כלום (הישראלים לא נותנים לנו את המתנות). והקשיבו בית ישראל - למה לית אתון יהבין כ"ד מתנתא (לכהנים) דפקידית יתכון בסיני? אמרו ליה: מלכא נסיב כולא (המלך לוקח את המתנות מאיתנו). ובית המלך האזינו כי לכם המשפט - לכם אמרתי "וזה משפט הכהנים" (הקב"ה אמר לכם שתשגיחו שיתנו לכהנים את המתנות, ואתם בעצמכם גוזלים אותן), עתיד אני לישב עמהן בדין ולפסקן ולאבדן מן העולם. שמע רבי יודן נשייא (הנשיא) וכעס (שהבין שמוכיח אותו שהוא כבית המלך). דחל וערק (יוסי מעוני פחד וברח). סלקון רבי יוחנן וריש לקיש לפייס ליה (לפייס את רבי יהודה נשיאה), אמרו ליה: רבי, גברא רבא הוא. אמר ליה: איפשר כל מאן דנא שאיל ליה הוא מגיב לי (כל מה שאשאל אותו הוא ידע להשיב)? אמרו ליה: אין (כן). אמר ליה: מהו דין (זה) דכתיב כי זנתה אמם - וכי שרה אמינו זונה הייתה? אמר ליה (יוסי מעוני): כבת כן אמה, כאמה בתה, כדור כן הנשיא, כנשיא כן הדור, כמזבח כהניו. כהנא אמר כן - כגנתה כן גננה (כמו הגינה כך הגנן). אמר ליה: לא טב דקליל לי דלא באפוי חד זמן, אלא באפיי תלתא זימנין (לא די שביזה אותי שלא בפני כשדרש נגד בית המלך, אלא עכשיו ביזה אותי גם בפני שלוש פעמים כשאמר "כדור כן הנשיא וכו'"). אמר ליה: מהו דין דכתיב הנה כל המושל עליך ימשול לאמר כאמה בתה - וכי אימינו לאה זונה היית, דכתיב ותצא דינה? אמר ליה: לפום דכתיב ותצא לאה לקראתו פשטין יציאה מיציאה (שגם לאה היתה יצאנית ולכן דינה היתה כמותה).
בבבלי - לא הובא כל מעשה זה, וכן הכלל "כדור כך הנשיא" והדרשה על דינה ולאה. אך בכתובות סג. כתוב כעובדי (כמעשי) אימה כך עובדי ברתא.
פרק ג - זה בורר
[עריכה]בעל דין שמינה דיין לא יכול לחזור בו ולפוסלו
[עריכה]כיני מתניתא (פירוש המשנה): זה פוסל דיינו של זה, הא דיינו לא (יש לדייק מהמשנה שכל אחד יכול לפסול רק את הדיין שמינה חבירו, אבל את הדיין שהוא עצמו מינה לא יכול לחזור בו ולפוסלו. ומראה הפנים הוסיף שמה שאינו יכול לחזור בו הוא רק לאחר שטען את טענותיו בפניו).
בבבלי - לא הובא.
המרחק בין טבריא לציפורי הוא י"ח מיל
[עריכה]זה אומר בטיבריא וזה אומר בציפורי, באינון דהוון יתיבין בחדא משכנא (במקום שבין טבריא לציפורי), מן הכא להכא (לטבריא) ז' מילין, מן הכא להכא (לציפורי) ט' מילין.
בבבלי - לא הובא. ציון ירושלים הגיה "מן הכא להכא ט' מילין, מן הכא להכא ט' מילין", והוכיח מכאן שהמרחק בין טבריא לציפורי הוא י"ח מיל. והביא ר"י מיגאש שכתב שטבריא וציפורי הן בתחום אחד, ומשמע שאין ביניהן י"ח מיל.
גם גזלן דאורייתא צריך הכרזה
[עריכה]פסול (גזלן שפסול לעדות) - צריך ליפסל בבית דין (אינו נפסל לעדות עד שיכריזו עליו בבית דין).
בבבלי - כתב שגזלן דרבנן (כגון המשחק בקוביא) צריך הכרזה בשביל לפוסלו, אך גזלן דאורייתא (החוטף ממש מחבירו) לא צריך הכרזה. ושיירי קרבן הוכיח שדברי הירושלמי שצריך הכרזה הם גם בגזלן דאורייתא.
האומר נאמן עלי אבא - מתי יכול לחזור בו
[עריכה]אמר לו נאמן עלי אבא, נאמן עלי אביך, נאמנין עלי שלשה רועי בקר - רבי מאיר אומר: יכול לחזור בו, וחכמים אומרים: אינו יכול לחזור בו וכו'. שמואל אמר: (מחלוקת רבי מאיר וחכמים היא רק) בשלא נטל (הדיין) מזה ונתן לזה (דהיינו קודם גמר דין), אבל נטל מזה ונתן לזה - [אינו] יכול הוא לחזור בו (לכו"ע). רבי יוחנן וריש לקיש אמרי: אפילו נטל מזה ונתן לזה יכול הוא לחזור בו (לרבי מאיר).
בבבלי - סובר שמחלוקת רבי מאיר וחכמים רק לאחר גמר דין, אבל קודם גמר דין לכו"ע יכול לחזור בו. וזה לא כשתי הדעות שבירושלמי.
עבדים פסולים לדון ולהעיד
[עריכה]אילו הן הפסולין (לדון ולהעיד): המשחק בקוביא והמלוה בריבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית ועבדים.
בבבלי - במשנה שלפנינו לא גרס "ועבדים", וכן תוס' (ד"ה ואלו) כתבו שלא גורסים זאת.
דעה שסוחרי שביעית צריכים להיבדק שתי שביעיות
[עריכה]ולעולם אין מקבלין אותן (סוחרי שביעית ששבו בתשובה) עד שתגיע שביעית אחרת ויבדק ויחזור בו חזרה גמורה. תני רבי יוסי אומר שתי שביעיות.
בבבלי - לא הובאה הדעה שצריך שתי שביעיות.
האם רועי בהמה גסה כשרים לדון ולהעיד
[עריכה]ובלבד ברועין בהמה דקה (הרועים שפסולים לדון ולהעיד הם רק רועי בהמה דקה).
בבבלי - גם כן הביא זאת, והסיק שרועים פסולים גם בבהמה גסה, ומגדלי בהמה פסולים רק בבהמה דקה. מראה הפנים פירש בירושלמי שכוונתו רק למגדלי בהמה, אך רועים פסולים גם בבהמה גסה, ואם כן הוא כבבלי, אך מהיפה עיניים משמע שפירש את הירושלמי כפשוטו והיא מחלוקת תלמודים.
לרבי יוסי עד זומם בדיני ממונות פסול רק לאותה עדות
[עריכה]עד זומם פסול מכל עדיות שבתורה, דברי רבי מאיר. אמר רבי יוסי: במה דברים אמורים בזמן שנמצא זומם בעדות נפשות, אבל אם נמצא זומם בעדות ממון - אין פסול אלא מאותה עדות בלבד.
בבבלי - דעת רבי יוסי היא שעד זומם בעדות ממון כשר לדיני נפשות. ומלשון הירושלמי משמע שכשר אפילו לדיני ממונות ופסול רק לאותה עדות. אמנם הפני משה פירש בירושלמי כבבלי, שפסול לכל דיני ממונות.
פפוס ולוליינוס נהרגו על מצוה קלה
[עריכה]פפוס ולוליינוס אחיו שנתנו להן מים בכלי זכוכית צבועה (פני משה: ששם עבודה זרה בתוכה) ולא קיבלו מהן (והסכימו ליהרג על כך).
בבבלי - לא הובא. ובתענית יח: כתוב שלוליינוס ופפוס נהרגו, ולא מפורש מדוע. ורש"י (שם ד"ה בלודקיא, וכן בבבא בתרא י: ד"ה הרוגי) פירש שהוא משום שבת המלך נהרגה והעלילו על ישראל שהרגוה.
גויים לא מצווים על קידוש השם
[עריכה]רבי אבינא בעא רבי אמי (מרבי אמי): גוים מהו שיהו מצווין על קידוש השם? אמר ליה: ונקדשתי בתוך בני ישראל - ישראל מצווין על קידוש השם ואין הגוים מצווין על קידוש השם. רבי ניסי בשם רבי לעזר שמע לה מהדא: לדבר הזה יסלח ה' לעבדך וגו' - ישראל מצווין על קידוש השם ואין הגוים מצווין על קידוש השם.
בבבלי - עד: גם כן שאל זאת ונשאר בספק, וניסה להוכיח מהפסוק "לדבר הזה", כהוכחת הירושלמי, ודחאו10. ותוס' שם (ד"ה בן) הביאו את הפסוק "ונקדשתי" ודחו גם את מקור זה.
מעשה ברומאי שניסה יהודי האם יאכל נבלה, יעבור ואל יהרג
[עריכה]רבי בא (אבא) בר זמינא היה מחיט גבי חד בר נש (היה תופר בגדים לגוי) ברומי, אייתי ליה (הגוי) בשר נבילה, אמר ליה: אכול! אמר ליה: לי נא אכיל (אין אני אוכל). אמר ליה: אכול, דלא כן (שאם לא) אנא קטיל לך! אמר ליה: אין (אם) בעית מיקטול - קטול, דלי נא אכיל (שאין אני אוכל) בשר נבילה. אמר ליה: מאן מודע לך דאילו אכלתה הוינא קטלין לך, או יהודי יהודי, או ארמאי ארמאי (מהיכן ידעת שכוונתי היתה להיפך, שדווקא אם היית אוכל את הנבלה הייתי הורג אותך, משום שיהודי צריך להתנהג כיהודי וארמי כארמי). אמר רבי מנא: אילו הוה רבי בא (אבא) בר זמינא שמע מיליהון דרבנן מיזל הוה בהדא טייב (אם היה יודע את ההלכה שיעבור ואל יהרג - היה נהרג).
בבבלי - לא הובא מעשה זה11. תוס' (עבודה זרה כז: ד"ה יכול) הביאו את הירושלמי והוכיחו מרבי בא בר זמינא שגם בשאר עבירות (כגון נבלה) מותר להחמיר על עצמו וליהרג, אך מראה הפנים (כאן) הוכיח מרבי מנא להיפך, כשיטת הרמב"ם (יסודי התורה פ"ב ה"ד) שאסור להחמיר על עצמו וליהרג, שהרי אמר שאילו רבי בא בר זמינא היה יודע את ההלכה היה עובר ואוכל את הנבלה.
תשובת חנניה מישאל ועזריה לנבוכדנצר
[עריכה]כד הזה נבוא (נבוכדנצר - נוטריקון: כד ריק ונביחה) - ההוא גברא וההן כלבא שניהן שוין (כך ענו חנניה מישאל ועזריה לנבוכדנצר, שרק לעניין מס הוא מלך, אך לעבירות הוא ככלב).
בבבלי - לא הובא.
עדות של שלישי בראשון
[עריכה]דור שלישי מהו שיהא מותר באשת ראשון (להעיד עליה)? משה מהו שיהא מותר באשת פינחס? ריש לקיש אמר: מקבלין דור שני (בראשון) ודור שלישי (בראשון) מדוחק (דווקא בשעת הדחק), רבי יוחנן אמר: אפילו מריוח (אפילו שלא בשעת הדחק).
בבבלי - לא הובא. תוס' (ד"ה רב) הביאו את הירושלמי והוכיחו מכאן ששלישי בראשון פסול, ומראה הפנים הביא שנחלקו הראשונים האם פסול מדאורייתא, פסול מדרבנן, או שכשר.
שושבין פסול להעיד כל שבעת ימי המשתה
[עריכה]רבי טבליי (אמר בשם) רבי אבינא בשם רב: בשבעת ימי המשתה שנו (בימים אלו שושבינו נחשב לאוהבו ופסול להעיד עליו).
בבבלי - היא מחלוקת, רב סובר שפסול כל שבעת ימי המשתה, כדבריו בירושלמי, ורבא סובר שפסול רק ביום הראשון לנישואין.
התובע פותח ראשון
[עריכה]והתובע פותח בדבריו ראשון, שנאמר מי בעל דברים יגש אליכם.
בבבלי - בבא קמא מו: הלשון "אין נזקקין אלא לתובע תחילה", ונלמד מאותו פסוק, אך רש"י (שם ד"ה שאין) פירש את הבבלי באופן אחר.
המוציא מחבירו עליו הראיה נלמד מפסוק
[עריכה]ומניין שהמוציא מחבירו עליו הראייה? רבי קריספא בשם רבי חנניה בן גמליאל: יגש אליכם - יגיש ראיותיו.
בבבלי - בבא קמא מו: גם כן דרש זאת ודחה שנלמד מסברא12. שיירי קרבן כתב שגם לירושלמי לא צריך את הפסוק לסתם המוציא מחבירו עליו הראיה, אלא לברי ושמא, שהטוען ברי צריך להביא ראיה בשביל להוציא מהטוען שמא (אמנם יש אומרים שלירושלמי (בבא קמא פ"י ה"ז (מד.), ועיין מה שכתבנו שם) ברי ושמא חייב לכו"ע, וא"כ הברי לא צריך להביא ראיה).
אשה פסולה לדון
[עריכה]שאין האשה דנה.
בבבלי - דין זה לא נזכר כלל. ותוס' (בבא קמא טו. ד"ה אשר) האריכו האם אשה כשרה לדון. וכן ציון ירושלים (כאן) דן בזה.
מתי צריכים הנידונים לעמוד
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בשבועות פ"ד ה"א (יט.), ועיין מה שכתבנו שם.
פסול קורבה בדיינים
[עריכה]שלא יהו העדים קרובין של דיינין וכו', שלא יהו הדיינין קרובין זה לזה וכו'.
בבבלי - לא הובא. והובא להלכה בשו"ע (חו"מ סי' לג סעיף יז לגבי עדים שקרובים לדיינים) וברמ"א (חו"מ סי' ז סעיף ט לגבי דיינים שקרובים זה לזה).
אסור להוציא ספרים מארץ ישראל לחו"ל
[עריכה]ספרים שזכת בהן ארץ ישראל אין מוציאין אותן (אל) חוצה לארץ (משום שזכתה בהם ארץ ישראל). רבי ניסי בשם רבי לעזר: אם כתב (בתחילה) על מנת להוציא (אותם) - מוציא (ומראה הפנים ביאר שהכוונה לכל הספרים ולא רק לספר תורה).
בבבלי - לא הובא13.
עדים מוכחשים בעדות על הארנק
[עריכה]הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"ה ה"ב (כה.), ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת מה כותב הדיין שרוב הדיינים חולקים עליו
[עריכה]אמר רבי יוחנן: כופין את המחייב שיכתוב זכאי (כאשר רוב הדיינים מזכים). רבי שמעון בן לקיש אמר: המחייב כותב חייב והמזכה כותב זכאי.
בבבלי - לא הובא.
מחלוקת מתי יכול להביא ראיה אחרונה
[עריכה]תלתא אמורין (אמוראים), חד אמר: כל זמן שמביא ראייה סותר את הדין, וחד אמר: הביא בתוך שלשים סותר לאחר שלשים אינו סותר, וחד אמר: לעולם אין סותר עד שיביא ראייה שלא היה יודע בה כל עיקר.
בבבלי - לא הובא.
המקור לכך שהיבמה הולכת למקומו של היבם
[עריכה]הירושלמי דן בזה ביבמות פי"ב ה"ו (סט.), ועיין מה שכתבנו שם.
פרק ד - אחד דיני ממונות
[עריכה]שואלים "היאך אתה יודע שזה חייב לזה"
[עריכה]בשביל לחוס על ממון ישראל אמרו היאך אתה יודע שזה חייב לזה (אפילו שאלה זו ששואלים את העד היא רק בשביל לחוס על ממונם של ישראל, ולא מעיקר הדין).
בבבלי - גם כן הובא שדיני ממונות אין צריכים דרישה וחקירה, אך לא דן בשאלה "היאך אתה יודע שזה חייב לזה".
תלמיד שידע לטהר את השרץ
[עריכה]כל שאינו יודע לדון את השרץ לטהרו ולטמאו מאה פעמים אין יכול לפתוח בזכות. תלמיד וותיק היה [לרבי מאיר] והיה מטהר את השרץ ומטמאו מאה פעמים. אמרין: ההוא תלמידא לא הוה ידע מורייה (להורות). אמר רבי יעקב בר דסאיי: ההוא תלמידא קטוע מטורא דסיני הוה (לא קיבל חלקו בתורה).
בבבלי - עירובין יג: הובאו שני מעשים: סומכוס תלמידו של רבי מאיר היה אומר על כל דבר מ"ח טעמים, ותלמיד ותיק היה ביבנה שידע לטהר את השרץ בק"נ טעמים. אך בבבלי לא גינה תלמיד זה, ואדרבה משמע שזו היתה מעלה לחריפותו, כתוס' שם (ד"ה שיודע). כמו כן הבבלי לא כתב שצריך לדעת לטהר את השרץ כדי לפתוח בזכות, אלא רק סיפר על תלמיד שידע לעשות זאת.
הסימנים של חתונה וברית לא בטלו
[עריכה]הירושלמי דן בזה בכתובות פ"א ה"ה (ה:), ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת בדין טועה בדבר משנה
[עריכה]הירושלמי דן בזה בכתובות פ"ט ה"ב (נג:), ועיין מה שכתבנו שם.
לא תהא שמיעה גדולה מראיה - אינו בירושלמי
[עריכה]עיין מה שכתבנו בבבא בתרא פ"ח ה"א (כב.).
התורה נדרשת מ"ט פנים לכאן ולכאן
[עריכה]אילו ניתנה התורה חתוכה (ולא היו צדדים לפסוק לכאן ולכאן) לא היתה לרגל עמידה (לא היה קיום לעולם) וכו'. אמר לפניו (משה): רבונו של עולם הודיעיני היאך היא ההלכה. אמר לו: אחרי רבים להטות וכו' כדי שתהא התורה נדרשת מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור מיניין ודגל"ו.
בבבלי - לא הובא, אך בראש השנה (כא:) כתוב שחמישים שערי בינה נבראו בעולם וכולם ניתנו למשה חסר אחד.
הבערה ללאו יצאת - אינו בירושלמי, אלא לבתי דין בשבת
[עריכה]הירושלמי דן בזה בשבת פ"ז ה"ב (מד:), ועיין מה שכתבנו שם.
אסור לדון בערב שבת
[עריכה]הירושלמי כאן הובא (בשינוי גירסא קל) גם בביצה פ"ה ה"ב (כ:), ועיין מה שכתבנו שם.
הדיין צריך לבאר את טעמו ולא לומר "הריני אומר כמותם"
[עריכה]לא תענה (על ריב) - אפילו אחר מאה (שאפילו מאה דיינים כבר אמרו את דעתם והוא רוצה לומר כמותם, לא יאמר "הריני אומר כמו אלו" אלא צריך שיבאר את דעתו וטעמו בפירוש).
בבבלי - לא הובא. והרמב"ם (סנהדרין פ"י ה"א) פסק כך.
מחלוקת האם גם בדיני גויים מתחילים מן הצד
[עריכה]איתפלגון רבי יוחנן וריש לקיש, חד אמר דינינו כדיניהן, וחד אמר אין דינינו כדיניהן (נחלקו האם גם בדיני גויים מתחילים בדיני נפשות מן הצד, שזו סברא, או שזו רק גזירת הכתוב בדיני ישראל).
בבבלי - לא הובא.
דיני יוחסין כדיני נפשות
[עריכה]אף בפסול משפחה (לפסול אדם ליוחסין) מתחילין מן הצד (שהוא כדיני נפשות).
בבבלי - לא הובא.
הלכה כמיקל ביין נסך
[עריכה]אין מדקדקין ביין נסך (להחמיר בו, אלא מקילים בו, שהלכה כמיקל ביין נסך. אמנם בהערה בשולי קרבן העדה כאן הביא דעה שהיא טעות בגירסא, וצריך לגרוס "בי"ג", ופירושו לגבי קטן בן י"ג שנה שאין מדקדקין אם הביא שתי שערות. כמו כן בספר מחקרים בדרכי התלמוד פרק ז דן בזה וכתב שאין כוונת הירושלמי ליין נסך אלא ראשי תיבות לסימן לחילוקים בין דיני ממונות לדיני נפשות).
בבבלי - לא הובא.
רב ותלמידו נחשבים לדעה אחת
[עריכה]הירושלמי דן בזה בקידושין פ"א ה"ד (טו:), ועיין מה שכתבנו שם.
סריס ומי שאין לו בנים נמנים כשני דינים
[עריכה]כמה אינון (החילוקים בין דיני ממונות לדיני נפשות)? אנן תנינן תשע, תני רבי חייה: חד עשר. הי דיני תרתי אוחרנייתא (אלו הן השתיים האחרות)? הסריס וכל מי שלא ראה לו בנים כשר לדון דיני ממונות ולא דיני נפשות.
בבבלי - מונה זקן וסריס ומי שאין לו בנים כדין אחד.
מקור אחר לכך שבעלי מומין פסולים לדון דיני נפשות
[עריכה]הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"ח ה"ה (מב:), ועיין מה שכתבנו שם.
האם דנים שני דיני נפשות של אותה מיתה ביום אחד
[עריכה]ואין דנין שני דיני נפשות ביום אחד - אמר רבי אבין: ואפילו נואף (שמיתתו בחנק) ונואפת (פני משה: נואפת בת כהן, שמיתתה בשריפה, שהן מיתות שונות. יפה עיניים: נואפת בת ישראל, שמיתתה בחנק, והן אותה מיתה).
בבבלי - כתב שרק בשתי מיתות לא דנים ביום אחד, אך במיתה אחת דנים. ואם כן לפני משה הירושלמי כבבלי, וליפה עיניים היא מחלוקת התלמודים, שלירושלמי לא דנים ביום אחד אפילו מיתה אחת.
ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון - אינו בירושלמי
[עריכה]עיין מה שכתבנו בברכות פ"ט ה"א (סב.).
כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא
[עריכה]שכל המאבד נפש אחת מעלין עליו כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא.
בבבלי - במשנה הלשון: כל המאבד נפש אחת מישראל, וכל המקיים נפש אחת מישראל14.
האם אדם הראשון נברא יחידי גם לצורך הרשעים
[עריכה]לפיכך נברא אדם (הראשון) יחידי בעולם וכו' - שלא יהו הצדיקים אומרים אנו בני צדיק (ואיננו צריכים להתרחק מהעבירה, שאבינו היה צדיק וממילא גם אנו) ואתם בני רשעים (פני משה: ורק אתם צריכים להתרחק מהעבירה. קרבן העדה: ואין לכם תוחלת כי לא תועיל, וממילא הרשעים יתייאשו מהתשובה).
בבבלי - הלשון היא: שלא יהו הצדיקים אומרים "אנו בני צדיק" (כמו בירושלמי) ורשעים אומרים "אנו בני רשע" (ואין לנו תוחלת בתשובה כי לא תועיל). לפירוש קרבן העדה הירושלמי דומה לבבלי, אך לפירוש הפני משה היא מחלוקת התלמודים שלירושלמי האדם נברא יחידי רק לצורך התנהגות הצדיקים ולבבלי הוא גם לצורך התנהגות הרשעים.
בני האדם שונים במראה דעת וקול
[עריכה]שלשה דברים שינה הקדוש ברוך הוא בבני אדם: מראה פנים ודעת וקול. מראה ודעת מפני הגזלנין, וקול מפני הערוה.
בבבלי - כתב שבקול ובמראה משום ערווה, ובדעת מפני הגזלנים והחמסנים.
אגדות על בריאת האדם - אינן בירושלמי
[עריכה]בבבלי - האריך כאן באגדות על בריאת אדם הראשון: מה עשה בכל שעה ושעה (הוצבר עפרו וכו'), בשעה שביקש הקב"ה לבוראו אמרו מלאכי השרת מה אנוש כי תזכרנו ושרפם הקב"ה15, הוא היה מסוף העולם ועד סופו ומן הארץ ועד הרקיע16, הקב"ה הראה לו דור דור ודורשיו. ובירושלמי לא הובאו כלל.
תשובות המינים
[עריכה]הירושלמי דן בזה בברכות פ"ט ה"א (סב:), ועיין מה שכתבנו שם.
כיסאותיו של הקב"ה - אינם בירושלמי
[עריכה]עיין מה שכתבנו בחגיגה פ"ב ה"א (ט.).
מיטטרון - אינו בירושלמי
[עריכה]עיין מה שכתבנו בעבודה זרה פ"א ה"א (א:).
הורמיז - אינו בירושלמי
[עריכה]עיין מה שכתבנו בבבא בתרא פ"ה ה"א (טו:).
הקב"ה לא שמח במפלתן של רשעים
[עריכה]שאף מפלת הרשעים אינה שמחה לפני המקום.
בבבלי - מחלק שהקב"ה עצמו לא שש במפלתן, אבל אחרים (את עם ישראל) כן משיש.
יופיין של אבישג ושרה - אינו בירושלמי
[עריכה]בבבלי - דן כאן ביופיין של אבישג ושרה, ובירושלמי לא הוזכר17.
פרק ה - היו בודקין
[עריכה]מתי שואלים את העד באיזה יובל
[עריכה]ולא תנינן (ששואלים את העד) באי זה יובל, שאין הדבר מצוי (לטעות באיזה יובל היה). אשכח תני רבי שמעון בן יוחי אומר אף (שואלים אותו) באי זה יובל, וקיימונה בהוא דעאל ובהוא דנפק (גם לרשב"י שואלים זאת רק בסוף יובל אחד ובתחילת יובל אחר, שאז יש להסתפק באיזה יובל היה המעשה).
בבבלי - גם כן הובאה המחלוקת אם שואלים אותו באיזה יובל, אך לא העמיד זאת דווקא בסוף יובל אחד ובתחילתו של אחר.
המקור לשבע חקירות
[עריכה]מניין לשבע חקירות? תנא שמואל הזקן קומי (לפני) רבי אחא: ודרשת וחקרת ושאלת היטב והנה אמת נכון. אמר ליה: לא תהא קרא ואזיל (כקורא והולך את כל הפסוק ודורש כל מילה שבו, שאם כן תדרוש גם מהמשך הפסוק), אלא ודרשת וחקרת ושאלת היטב, והוגד לך ושמעת ושאלת היטב, היטב היטב לגזירה שוה - ליתן כל אחת ואחת שמועה שאלה דרישה וחקירה.
בבבלי - לא הביא את ההו"א שדורשים רק פסוק אחד, כמו כן לבבלי לומדים זאת משלושה פסוקים, שמוסיף גם את הפסוק ודרשו השופטים היטב18.
היתה הו"א שאדם ישא את אחותו כקין
[עריכה]הירושלמי כאן הובא (יותר באריכות) גם בסנהדרין פ"ט ה"א (מה.), ועיין מה שכתבנו שם.
בהתראה צריך לומר על מנת כן אני עושה
[עריכה]היו מתרין בו ושותק, מתרין בו ומרכין בראשו, אע"פ שאמר יודע אני - פטור, עד שיאמר על מנת כן אני עושה.
בבבלי - עב: דין זה הובא רק לגבי רודף. והרמב"ם (סנהדרין פי"ב ה"ב) פסק כך בכל התראה, כירושלמי.
ריב"ז בדק עדים על אדם שליקט תאנים בשבת
[עריכה](אלו הבדיקות ששאל רבן יוחנן בן זכאי את העדים:) במה לקטן (האדם שליקט תאנים בשבת)? בעוקציהן לקטן. במה אכלן? בגלעיניהן.
בבבלי - גם כן סבר שבדיקות אלו היו לגבי אדם שליקט תאנים בשבת, אך דחה זאת והסיק שהאדם הרג את חבירו תחת התאנה, וא"כ הבדיקות אינן בגופה של עדות19.
יש דעה שהמחלוקת בשתי כיתי עדים היא דווקא במונה
[עריכה]הירושלמי כאן הובא (בהיפוך גירסא) גם בנזיר פ"ג ה"ז (טו:), ועיין מה שכתבנו שם.
עדים מוכחשים בעדות על הארנק
[עריכה]זה (עד אחד) אומר מן הכיס מנה, וזה אומר מן הצרור מנה - הכחיש עדות בתוך עדות (עדותם מוכחשת ופסולה).
בבבלי - ל: כתב שעד אחד אומר ארנקי שחורה ועד אחד אומר ארנקי לבנה (שדומה למקרה בירושלמי כאן) - אינה הכחשה בדיני ממונות.
מקור אחר למצוה להפך בזכות הנידון
[עריכה]שנייא היא לדיני נפשות שכתיב צדק צדק תרדוף (שמצוה על הבית דין להפך בזכותו של הנידון).
בבבלי - סט. (ועוד מקומות) המקור לזה הוא "ושפטו העדה והצילו העדה".
צריך לדעת את זמן המולד לפני מוסף, קידוש החודש ע"פ הראייה
[עריכה]ואמר רבי יסא: כגון אנא דמן יומוי (מימי) לא צלית מוספא מן דלא ידע אימת ירחא (לא התפללתי מוסף של ראש חודש אם לא ידעתי מתי המולד).
בבבלי - לא הובא. ציון ירושלים הביא שמכאן ראיה למנהג להודיע את זמן המולד. ושיירי קרבן הוכיח מכאן שרבי יסא היה בזמן שקידשו את החודש ע"פ הראייה.
דעה שמחצות היום איסור חמץ הוא רק מדרבנן
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בפסחים פ"א ה"ד (ד.), ועיין מה שכתבנו שם.
הדעה שלא ניתנה התראה אלא להבחין - אינה בירושלמי
[עריכה]עיין מה שכתבנו במכות פ"א ה"ז (ד.).
עד מתי מברך ברכת הלבנה
[עריכה]הירושלמי דן בזה בברכות פ"ט ה"ב (סה.), ועיין מה שכתבנו שם.
כמה עדים שלימדו זכות על הנידון - את מי מעלים
[עריכה]אחד מן העדים שאמר יש לי ללמד עליו זכות, ובא חבירו וסייעו, ובא חבירו וסייעו - את מי ממנין (להעלות ולהושיב אותו בין הדיינים): לראשון, לשיני, לשניהן (לראשון או לשני או לשניהם יחד)?
בבבלי - לא הובאה שאלה זו.
פרק ו - נגמר הדין
[עריכה]מחלוקת היכן סוקלים עובד ע"ז
[עריכה]בשעריך (מקום הסקילה של עובד עבודה זרה) - רבי אומר: בשעריך בשער שנמצאו בו (שעבד בו עבודה זרה) וכו', ורבנן אמרי: בשעריך - בשער שנידון בו.
בבבלי - כתובות מה: פשוט שהוא שער שעבד בו.
האם בית הסקילה היה חוץ לג' מחנות
[עריכה]הירושלמי דן בזה בכתובות פ"ה ה"ד (כז:), ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת בדין יאוש והפקר בטעות
[עריכה]הירושלמי כאן הובא (בשינוי קל) גם בבבא קמא פ"ד ה"ח (כב:), ועיין מה שכתבנו שם.
הריגת ישו ותלמידיו - אינה בירושלמי
[עריכה]בבבלי - בהשמטות הצנזורה מביא כאן את המעשה על ישו שנתלה בערב פסח על שכישף והסית והדיח את ישראל, ועל חמשת תלמידיו שנהרגו. ובירושלמי מעשה זה לא הובא כלל (ועיין מה שכתבנו ביבמות פט"ז ה"ו (פד.) לגבי בן סטרא).
בן סטרא הסית ונסקל
[עריכה]הירושלמי דן בזה ביבמות פט"ז ה"ו (פד.), ועיין מה שכתבנו שם.
עכן מעל בארבעה חרמים
[עריכה]בארבעה חרמים מעל: בחרם כנעני מלך ערד, בחרם סיחון ועוג, בחרם מדין, בחרם יריחו.
בבבלי - נחלקו אם מעל בשלושה חרמים או בחמישה. והבבלי לא פירט מהם, ורש"י (ד"ה שניים) הביא רק את חרם הכנעני מלך ערד, וכתב שהשאר לא נתפרסמו. והיפה עיניים פירש שהחמישה בבבלי הן אותם הארבעה שבירושלמי, אלא שהבבלי מונה את חרם סיחון ועוג כשניים נפרדים.
מעשה באדם שיצא ליהרג ולא רצה להתוודות
[עריכה]מעשה באחד שהיה יוצא ליהרג, אמרו לו: אמור תהא מיתתי כפרה על כל עוונותיי. אמר: תהא מיתתי כפרה על כל עוונותיי חוץ מן עון זה, אם עשיתיו אל ימחול לי ובית דין ישראל יהא נקי (שאני יודע שלא עשיתיו והם עדי שקר). וכשבא דבר אצל חכמים זלגו עיניהם (דמעות), אמרו: להחזירו אי איפשר שאין לדבר סוף, אלא הרי דמו תלוי בצואר עדים.
בבבלי - גם כן הביא מעשה זה, והוסיף שאי אפשר להחזיר את הדין אפילו אם העדים חזרו בהם ונתנו טעם לדבריהם. כמו כן בבבלי לא הביא שזלגו עיניהם של חכמים דמעות.
מעשים בעדי שקר שהוציאו בני אדם להריגה
[עריכה]שמעון בן שטח היו ידיו חמומות (שנאוהו על שתלה מכשפות), אתא סיעת ליצנין (שקרנים) אמרי הבו עיצה ניסהוד על בריה (נעיד עליו עדות שקר) וניקטליניה, אסהידו עלוי ונגמר דינו ליהרג (וכן מובאים שם עוד מעשים על עדי שקר שבגללם הוציאו להריגה).
בבבלי - לא הובאו מעשים אלה20, ורש"י (סוף ד"ה דבעיא) הביא את המעשה שהעידו עדות שקר על בנו של שמעון בן שטח.
גובה הסקילה חמש קומות
[עריכה]וכמלוא קומתו של נופל - הרי חמשה (קומות).
בבבלי - הלשון: וקומה שלו הרי כאן שלוש (קומות). קרבן העדה הגיה שגם בירושלמי צריך לגרוס "הרי כאן שלושה". אמנם מראה הפנים קיים את גירסת הירושלמי וביאר שאינה מחלוקת.
סוקלים מגובה רב כי הוא נופל מדעתו
[עריכה]הכא את מר (אומר) וכמלוא קומת הנופל הרי חמשה, ובבור של נזקין את מר עד עשרה טפחים (ואם כן מספיקים עשרה טפחים)! לא דומה נופל מדעת לנופל שלא מדעת (בסקילה הוא יודע שמפילים אותו וצריך גובה רב יותר).
בבבלי - תירץ ברור לו מיתה יפה, שימות מהר.
לפעמים דוחפים את הנסקל פעמיים
[עריכה]ומניין שטעון דחייה (שצריך לדחוף את הנסקל)? שנאמר ירה יירה. ומניין שטעון שתי דחיות (שאם נהפך על ליבו שדוחפו והופכו על מותניו)? תלמוד לומר יירה.
בבבלי - לא מוזכרות שתי דחיות, אלא רק סקילה ודחייה.
תלמיד שהביט בבעלת הבית, בדומה למעשה בישו
[עריכה](קטע זה לא נמצא בדפוסי הירושלמי שלפנינו, לא בדפוס ונציה (שהוא הדפוס הראשון והמדויק ביותר) ואף לא בכת"י ליידן (שהוא כתב היד המקורי שממנו הודפס הירושלמי), אלא נמצא בגניזה ונדפס עם הירושלמי כת"י ליידן:)
יהודה בן טביי הוון בני ירושלם בעיין ממניתיה נשיא ולא קבל עלוי (רצו למנותו לנשיא ולא רצה), ערק ואזל ליה לאלכסנדריה. והוון בני ירושלם כותבין: מירושלם הגדולה לאלכסנדריאה הקטנה, עד מתי בעלי שרוי בתוכך ואני יושבת עגומה בביתי. פרש מייתי ליה גו אסרטה. אמר: דכירה מרתה דבייתה דיאות קבלתן וחסידה הוות (זכורני שבעלת הבית קיבלה אותנו יפה והיתה נאה). אמר ליה חד מן תלמידוי (אחד מתלמידיו): חדא עיינא הוות שוורה (אחת מעיניה מכוערת, שחשב שכוונתו שהיא עצמה היתה נאה). אמר ליה: אית גבך תרתיי (שתי עבירות) - חדה דאסתכלת בה וחדה דחשדתני דאיסתכלית בה. מה אמרית יאה בריואה? (בתמיה, וכי התכוונתי שהיא עצמה היתה נאה), לא אמרית ואלא יאה בעובדה (התכוונתי שמעשיה נאים). ואקפד עליה ומית.
בבבלי - סוטה מז. הובא מעשה דומה בישו הנוצרי (המילים "ישו הנוצרי" צונזרו בדפוסים שלפנינו), וגם הוא פתח במה ששלחו מירושלים לאלכסנדריא, אך יש בו כמה שינויים: אינו יהודה בן טבאי אלא רבי יהושע בן פרחיה (שחי בדור שלפניו, ויש מכך נפק"מ באיזה דור חי אותו ישו), נידה את התלמיד ולא רצה לקבלו חזרה, ואותו תלמיד עבד עבודה זרה, כישף והסית והדיח את ישראל. ולא הובא שמת (אמנם בקטע זה של הירושלמי לא מפורש שמדובר בישו, אך המעשה דומה למעשה בבבלי, ומסתבר שהטעם שצונזר הוא שהבינו שמדובר בישו. ואפשר שגם נוסח זה שבגניזה מצונזר, ובנוסח המקורי אולי היה מפורש שמדובר בישו).
המעשה ששמעון בן שטח תלה מכשפות
[עריכה]תרין תלמידין הוו באשקלון, אכלין כחדא ושתין כחדא ולעיין באורייתא כחדא. מית חד מינון (מהם) ולא אתגמל חסד (לא נקבר כראוי). מית בר מעיין מוכס (שהיה רשע) ובטילת כל מדינתא מיגמליניה חסד. שרי ההוא תלמידא בכי ואמר: ווי דילמא לית לשונאי ישראל כלום (שמא אין שכר לצדיקים). איתחמי ליה בחילמיה ואמר: לא תיבזי בני מריך, דין (הרשע) עבד חד זכו (מצוה) ואזל בה, ודין (הצדיק) עבד חד חובה (עבירה) ואזל בה. ומה חובה עבד? חס דלא עבד חובה מן יומוי (מימיו), אלא זימנא חדא הקדים תפילין של ראש לתפילין של יד. ומה זכו עבד בר מעיין מוכס? חס ליה דלא עבד זכו מן יומוי, אלא זימנא חדא עבד אריסטון לבולבוטייא ולא אתון (עשה סעודה ולא הגיעו האוכלים) אמר ייתון מסכיני (עניים) וייכלוניה דלא ליקלקל. ואית דמרין (ויש אומרים) הוה סגי באורחא והוה תחות שיחיה חד עגול (דבילה) ונפל ונסתיה חד מסכן ולא מר (אמר) ליה מידי (לא מחה בו) בגין דלא מסמקא אפוי (לא לביישו). וחמא (וראה) ההוא תלמידא גו גנין גו פרדיסין גו מבועין דמיא (גן עדן), וחמא לבר מעיין מוכס קיים על גיף נהרא בעי ממטי מיא ולא מטי (רוצה לשתות ולא מצליח, שמתייסר בגיהינם). וחמא למרים בת עלי בצלים תלייא בחיטי ביזייא (תלויה בגיהינם בדדיה) ואית דמרין תירעת גיהנם קביעה גו אודנה (שער הגיהינם קבוע באוזנה). אמר לון: עד אימת כדין (עד מתי ימשיך עונשך)? אמר ליה: עד דייתי שמעון בן שטח נסבין לה מן גו אודנה ויהבין לה גו אודניה. אמר לון: ומה הוא סורחניה (העבירה שלו)? אמר ליה: דנדר על נפשיה ואמר אי איתעביד נשייא (אם אהיה נשיא) קטלי לכל חרשייא (מכשפות), והיידן עביד ליה נשיא ולא קטלון, אלא תומנין נשים במערת אשקלון מחבלין עלמא, זיל ומר ליה. אמר לון: גברא רבא הוא, ולית הוא מהימנתי (לא יאמין לי). אמר ליה: עינוון הוא סגי ומהימנתיך, ואין (ואם) לית מהימנתיך אפיק עיניך ויבה גוא ידך. אפיק עיניה ויהב גו ידיה אמרון חזרת ואשתוות לחבירתה. אזל ומר ליה בעא מיעבד סימינה קומוי (רצה לעשות לו סימן) אמר ליה: לית את צריך, אנא ידע דת (שאתה) גברא חסידא, אף על פי כן בליבי חשבית בפומי לא אמרית. והוה יום סגריר נטל תמנין גוברין בחירין לבושין מאנין נקיין ונסב עמון תמנין קידרין חדתין, אמר לון: כד נא (כשאני) צפר (תוקע) לבשון מניכון, וכד נא צפר תיניינות עולו. כיון דעאל למערת אשקלון אמר אוים אוים פתחון לי, מן דידכון אנא (גם אני מכשף כמותכן). כיון דכנס חדא אמרה מה דאמרה ומייתי פיתא (ע"י כישוף הביאה פת) וחדא אמרה מה דאמרה ומייתי תבשילא וחדא אמרה מה דאמרה ומייתי חמרא. אמרן ליה: מה אי בך עבד (איזה כישוף אתה יודע לעשות)? אמר לון: אי בי עביד נא צפר תרי זימנין ומעייל להכא תומנין גוברין בחירין לבושין מאנין נקיים חדי ומחדי לכון. אמרן ליה: לון נן בעיין. כיון דצפר לבשו מנין נקיים כיון דצפר תיניינו עלו כולהו כהדא. רמז לון כל חד מינכון יטול חדא ויטלטלינה מארעא ולא מצלח מה דו עבדה, והוה אמר לההיא דאייתת פיתא: אייתי פיתא! ולא מייתא, והוא אמר: אייתי לצליבא (תלה אותה). אייתי תבשילא! ולא מתייא, והוא אמר: אייתי לצליבה. אייתי חמר! ולא מתייא, והוא אמר: אייתי לצליבא! כן עבד לכולהי. היינו דתנינן שמונים נשים תלה שמעון בן שטח באשקלון.
בבבלי - הזכיר בקיצור: מעשה דבעיא מיכסא21, ורש"י (ד"ה דבעיא) הביאו באריכות.
סוגיית הגבעונים באריכות, ג' סימנים בישראל
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בקידושין פ"ד ה"א (מב.-מג.), ועיין מה שכתבנו שם.
גדול קידוש השם מחילול השם
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בקידושין פ"ד ה"א (מב:), ועיין מה שכתבנו שם.
ליקוט עצמות בהעברת ארון של אבן ועץ
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם במועד קטן פ"א ה"ה (ה.), ועיין מה שכתבנו שם.
מברכים ברכת אבלים בביהכ"נ
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בפסחים פ"ח ה"ח (סג.), ועיין מה שכתבנו שם.
הקבורה וליקוט העצמות
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם במועד קטן פ"א ה"ה (ה.), ועיין מה שכתבנו שם.
ברור לו מיתה קלה שבקלות
[עריכה]הירושלמי דן בזה בסוטה פ"א ה"ה (ו.), ועיין מה שכתבנו שם.
האם דנים שני דיני נפשות של אותה מיתה ביום אחד
[עריכה]הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"ד ה"ז (כג.), ועיין מה שכתבנו שם.
הקבורה וליקוט העצמות
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם במועד קטן פ"א ה"ה (ה.), ועיין מה שכתבנו שם.
חייבים לקבל את מידת הדין, בק"ו מבית דין
[עריכה]מה אם רשות שלמטן שיש בה כזב ושקר וגניבות דעת ומשוא פנים ומקח שוחד, והיום עודנו ומחר איננו, נאמר בה הקרובין באין ושואלין שלום הדיינין והעדים לומר שאין בלבינו עליכם כלום שדין אמת דנתם, רשות של מעלן שאין בה לא כזב ולא שקר ולא גניבות דעת ולא משוא פנים ולא מקח שוחד והוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים - על אחת כמה וכמה שחייבים אנו לקבל עלינו מידת הדין.
בבבלי - לא הובא.
הפריש חטאת ונשתמד, מחלוקת האם נדחתה חטאתו
[עריכה]הירושלמי דן בזה בהוריות פ"א ה"ב (ג:), ועיין מה שכתבנו שם.
הזורק כלי לד' אמות של מת - אסור בהנאה
[עריכה]הירושלמי דן בזה ביומא פ"ג ה"ו (יז:), ועיין מה שכתבנו שם.
יואב פירנס את ישראל
[עריכה]הירושלמי דן בזה במכות פ"ב ה"ו (ז.), ועיין מה שכתבנו שם.
פרק ז - ארבע מיתות
[עריכה]מלך ישראל הורג רק בסייף
[עריכה]ולרשות (מלך ישראל שדן אדם למיתה) לא ניתן אלא דין הרג (סייף) בלבד.
בבבלי - לא הובא. והרמב"ם (סנהדרין פי"ד ה"ב) פסק כירושלמי.
מחלוקת ממה עשויה הפתילה במיתת שריפה
[עריכה]רבי קריספא בשם רבי יוחנן: בפתילה של בעץ (פני משה: בדיל. שיירי קרבן: אבצא) היא מתניתא. מהו בפתילה של בעץ? רבנין (רבנן) דקיסרין אמרין: אבר (עופרת) וקסטיטריון (פני משה: בדיל. קרבן העדה: זפת) מעורבין. אמר רבי יוסי בי רבי בון: אתיא כמאן דמר (דאמר) מדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו, ברם כמאן דמר יורדת לתוך מיעיו וחומרת את בני מיעיו - בפתילה של נפט היא מתניתא.
בבבלי - פשוט שהיא פתילה של אבר (עופרת).
ברור לו מיתה קלה שבקלות
[עריכה]הירושלמי דן בזה בסוטה פ"א ה"ה (ו.), ועיין מה שכתבנו שם.
בימי שמעון בן שטח בטלו דיני ממונות
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בסנהדרין פ"א ה"א (א:), ועיין מה שכתבנו שם.
אדם גדול לא מהלך עם אדם צעיר
[עריכה]דלית אורחא דגברא רבא מהלך עם בר נש פחות מתלתין שנין (פחות מבן שלושים).
בבבלי - לא הובא.
ערירים - לא מולידים או שקוברים את בניהם
[עריכה]כל אתר דתימר (שאתה אומר) ערירים יהיו הווין בלא וולד, וכל אתר דתימר ערירים ימותו קוברין את בניהן.
בבבלי - יבמות נה. דורש שבשני המקרים גם לא מולידים וגם קוברים את בניהם. אך הפני משה פירש שגם כוונת הירושלמי כאן כבבלי שם.
השמר ופן הם לא תעשה
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בשבת פ"ז ה"ב (מז.), ועיין מה שכתבנו שם.
נטע וזמר בשבת חייב שתיים
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בשבת פ"ז ה"ב (מח:), ועיין מה שכתבנו שם.
דעה שלמדין מגזירה שווה גם שאינה מופנה
[עריכה]אמר רבי זעירה: הדא אמרה למידין מגזירה שוה אפילו מופנה מצד אחד. אמר ליה רבי יודן: לית דא פשיטא על דרבי עקיבה, דרבי עקיבה אמר גזירה שוה אע"פ שאינה מופנה (הרי לשיטת רבי עקיבא לומדים אפילו מגזירה שווה שאינה מופנה כלל. כך פירשו כאן קרבן העדה ופני משה ורידב"ז, וכן פירש קרבן העדה יומא פ"ח ה"ג (מ:). אך פני משה יומא שם פירש שגם לרבי עקיבא לומדים מגזירה שווה רק אם היא מופנה לפחות מצד אחד).
בבבלי - נידה כב: לכו"ע אין למדין מגזירה שווה שאינה מופנה.
שוכב ונשכב עם בהמה חייב שתיים
[עריכה]שכב את הבהמה ונשכב הימינה - בין על דעתיה דרבי עקיבה בין על דעתיה דרבי ישמעאל חייב שתים.
בבבלי - נחלקו בזה אמוראים: רבי אבהו תולה זאת במחלוקת רבי עקיבא ורבי ישמעאל האם חייב אחת או שתיים, ואביי סובר שלכו"ע חייב רק אחת.
במשכב זכור הנשכב צריך להיות בן שלוש שנים
[עריכה]תני: הזכור לא עשו בו את הקטון כגדול וכו'. אמר רבי לעזר (מפרש את הברייתא): לעולם אינו מתחייב עליה (על השכיבה) עד שתהא בת (פני משה ושיירי קרבן: שיהא הנשכב בן) שלש שנים ויום אחד.
בבבלי - היא מחלוקת: לשמואל הנשכב צריך להיות בן שלוש שנים ויום אחד, כירושלמי, ולרב בן תשע שנים ויום אחד, ומסיק כרב.
סוקלים בהמה רק אם יש גם תקלה וגם קלון
[עריכה]רבי בא (אבא) בר ממל בעי: הגע עצמך שבא עליה (על הבהמה) שוגג, הרי היא נסקלת על ידיו (יש קלון, שיאמרו שהבהמה נסקלה משום שפלוני רבע אותה) והוא פטור (ואין תקלה, שהאדם לא נסקל על ידה, שהרי היה שוגג. ומכך שסוקלים את הבהמה במקרה זה מוכח שהטעם שנסקלת הוא משום קלון). רבי שמעון בעי: הגע עצמך שחרש בה בשבת, הרי הוא נסקל על ידה (יש תקלה, שהאדם נסקל משום חילול שבת) והיא פטורה (שהבהמה לא נהרגת על זה ואם כן אין קלון. ומכך שלא סוקלים את הבהמה מוכח שהטעם הוא קלון). לית לך אלא כהדא דמר (שאמר) רבי שמואל בר רב יצחק כספם וזהבם עשו להם עצבים למען יכרתון וכו' (הבהמה נסקלת רק כשיש גם תקלה וגם קלון).
בבבלי - הסתפק אם צריך גם תקלה וגם קלון בשביל לסקול את הבהמה, או שמספיק רק קלון. ונשאר בספק.
קטנה שנישאת לכהן לא אוכלת בתרומה
[עריכה]הירושלמי דן בזה בגיטין פ"ה ה"ו (ל:), ועיין מה שכתבנו שם.
טעם הלשון "יכה יוסי את יוסי"
[עריכה]הירושלמי דן בזה בסנהדרין השמטות ד"ה שם רמ"ה, ועיין מה שכתבנו שם (בסוף המסכת).
אזהרה למגדף, האם מזהירין מן הדין
[עריכה]אזהרה למגדף מניין אלהים לא תקלל וכו'. אם על הדיינים הוא מזהיר לא כל שכן על הכינויים.
בבבלי - לומד את האזהרה מ"אלהים לא תקלל", ולא מק"ו. המפרשים הקשו על הירושלמי שהרי לכו"ע אין מזהירין מן הדין (מכות יז:), ותירצו על כך כמה תירוצים: מראה הפנים תירץ שיש מקרים שכן מזהירין מן הדין, כמו שכתבו הרמב"ם ומפרשיו. שיירי קרבן תירץ שאפשר שהוא גילוי מילתא בעלמא. יפה עיניים תירץ ע"פ הירושלמי ביבמות (פי"א ה"א (סב.), ועיין מה שכתבנו שם) שחולק על הבבלי וסובר שבאמת מזהירין מן הדין22. וציון ירושלים נשאר בקושיא.
מחלוקת האם שבת ניתנה במרה או באלוש
[עריכה]הירושלמי דן בזה בביצה פ"ב ה"א (ט:), ועיין מה שכתבנו שם.
ל' מצוות שיקבלו בני נח
[עריכה]הירושלמי דן בזה בעבודה זרה פ"ב ה"א (ט.), ועיין מה שכתבנו שם.
גירושין בגויים
[עריכה]הירושלמי דן בזה בקידושין פ"א ה"א (ב.), ועיין מה שכתבנו שם.
היתה הו"א שאדם ישא את אחותו כקין
[עריכה]הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"ט ה"א (מה.), ועיין מה שכתבנו שם.
השומע מהאדם ששמע מהשומע את המגדף - א"צ לקרוע
[עריכה]שמענו שומע מפי שומע צריך לקרוע, שמעינן שומע מפי שומע ושומע מפי שומע צריך לקרוע? (בתמיה, שהשומע מהאדם ששמע מהשומע לא צריך לקרוע).
בבבלי - הביא שהשומע מפי שומע צריך לקרוע, ולא דן האם גם השומע ממנו צריך לקרוע.
קריעה על גוי שקילל, דעה שרבשקה היה גוי
[עריכה]מהו לקרוע על קיללת הגוי? מאן דאמר רבשקה גוי היה - קורעין, ומאן דאמר ישראל היה - אין קורעין.
בבבלי - מפורש שלא קורע על קללת גוי, ורבשקה היה ישראל מומר. ותוס' (מועד קטן כו. ד"ה ברכת) הביא את הירושלמי.
משרבו המגדפים פסקו לקרוע
[עריכה]משרבו הגודפנים (המגדפים) פסקו מלקרוע.
בבבלי - לא הובא.
אגדות על נחשים שמביאים מרגליות - אינן בירושלמי
[עריכה]בבבלי - הביא כאן שאלמלא נתקלל הנחש, כל אחד ואחד מישראל היו מזדמנין לו שני נחשים טובים ומביאים לו אבנים טובות ומרגליות. ובירושלמי לא הובא23.
הו"א שיתחייב רק אם עבד את כל העבודות זרות שבעולם
[עריכה]לא תעבדם - הייתי אומר עד שיעבוד כל עבודה זרה שבעולם (רק אז יעבור באיסור, כך גירסת הירושלמי שלפנינו וכך פירש הפני משה. אך השיירי קרבן הקשה כיצד ידעו שעבד את כל העבודות זרות שבעולם, ולכן הגיה שצריך לגרוס "הייתי אומר בכל עבודה שבעולם", שהיתה הו"א שיעבוד את העבודה זרה בכל העבודות שישנן בה), תלמוד לומר לא תשתחוה להם.
בבבלי - לא הובאה הו"א זו.
השתחוואה לע"ז אסורה משום שעובדים כך לגבוה
[עריכה]הירושלמי דן בזה בנזיר פ"ו ה"א (כד:), ועיין מה שכתבנו שם.
זבח בעל מום לע"ז חייב
[עריכה]זיבח לה (לעבודה זרה) טלה בעל מום חייב.
בבבלי - עבודה זרה (נא.) גם כן הובא, והוסיף שאם זבח מחוסר אבר פטור. ובירושלמי לא דן במחוסר אבר.
גרסא הפוכה בזבח וקיטר בהעלם אחד
[עריכה]הירושלמי דן בזה בשבת פ"ז ה"א (מ:), ועיין מה שכתבנו שם.
הבערה ללאו יצאת - אינו בירושלמי, אלא לבתי דין בשבת
[עריכה]הירושלמי דן בזה בשבת פ"ז ה"ב (מד:), ועיין מה שכתבנו שם.
מתעסק בחלבים ועריות חייב
[עריכה]הירושלמי דן בזה בשבת פי"א ה"ו (סז:), ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת אם יש שליח לדבר עבירה בטביחה
[עריכה]טבח (ע"י שליח) ולא מכר (כלומר לא נחלקו במכירה, שמכירה היא בוודאי ע"י אחר) - חזקיה אמר חייב (שטביחה הוקשה למכירה שמועילה ע"י אחר), ורבי יוחנן אמר פטור (שאין שליח לדבר עבירה).
בבבלי - בבא קמא עא. (ועוד מקומות) פשוט שבטביחה יש שליח לדבר עבירה משום שהוקשה למכירה או מטעמים אחרים.
מקור אחר לאזהרה לבן סורר
[עריכה]הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"ח ה"ג (מב.), ועיין מה שכתבנו שם.
ביטלו את היצר הרע של ע"ז - אינו בירושלמי
[עריכה]עיין מה שכתבנו ביומא פ"ז ה"א (לז.).
הטעמים לכך שחותמו של הקב"ה אמת
[עריכה]הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"א ה"א (ב.), ועיין מה שכתבנו שם.
השתחוואה אינה מעשה
[עריכה]הירושלמי דן בזה בנזיר פ"ו ה"א (כד:), ועיין מה שכתבנו שם.
סנבטיון
[עריכה]הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"י ה"ה (נג:), ועיין מה שכתבנו שם.
בריאת עגל ע"י ספר יצירה - אינה בירושלמי
[עריכה]בבבלי - הביא כאן ובדף סז: מעשים על אמוראים שעסקו בספר יצירה ובראו עגל, ובירושלמי מעשים אלה לא הובאו24.
חילוקים בין בעל אוב הנשאל בגולגולת למעלה בזכורו
[עריכה]מה בין הנשאל בגולגולת למעלה בזכורו (שני מיני בעלי אוב)? שהנשאל בגולגולת עולה כדרכו (ראשו למעלה ורגליו למטה), ועולה בשבת, וההדיוט מעלה את המלך. והמעלה בזכורו אינו עולה כדרכו (אלא ראשו למטה ורגליו למעלה), ואינו עולה בשבת, ואין ההדיוט מעלה את המלך.
בבבלי - לא הביא את החילוק האם הדיוט מעלה את המלך, אלא רק את שני החילוקים הראשונים.
בעל אוב מקטר לשדים
[עריכה]שהן מקטירין לשדים (זהו בעל אוב).
בבבלי - הביא זאת, דחה שאם כן הוא עבודה זרה, והסיק שמקטר לחבר את השדים לכאן25.
בן סטרא הסית ונסקל
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם ביבמות פט"ז ה"ו (פד.), ועיין מה שכתבנו שם.
באיזו מיתה הורגים מכשפה, והמקורות לזה
[עריכה]אמר רבי לעזר: מכשף בסקילה, מה טעמא דרבי לעזר? נאמר כאן מכשפה לא תחיה ונאמר להלן אם בהמה אם איש לא יחיה, מה לא יחיה שנאמר להלן בסקילה אף כאן בסקילה. מה טעמון דרבנין (רבנן)? נאמר כאן מכשפה לא תחיה ונאמר להלן לא תחיה כל נשמה, מה לא תחיה שנאמר להלן מיתה בחרב אף לא תחיה שנאמר כאן מיתה בחרב. אמר רבי עקיבה: מן הדבר הזה אני מכריעו (כחכמים ולא כרבי לעזר), מוטב שילמד לא תחיה מלא תחיה ואל יוכיח לא יחיה. מה טעמא דרבי יהודה? נאמר כאן מכשפה לא תחיה ונאמר להלן כל שוכב עם בהמה מות יומת, מה מיתת הבהמה בסקילה אף כאן בסקילה.
בבבלי - הדעות הפוכות: רבי לעזר בירושלמי הוא רבי עקיבא בבבלי, רבנן ורבי עקיבא בירושלמי הם רבי יוסי הגלילי בבבלי, רבי יהודה בירושלמי דומה לבן עזאי בבבלי, אלא שהבבלי הוסיף שהוא משום סמוכים. כמו כן בבבלי הוסיף גם דעה רביעית - דעת רבי יהודה שחולק על בן עזאי ולא דורש סמוכים אלא דורש כלל ופרט26.
מיתתו של רבי אליעזר
[עריכה]הירושלמי דן בזה בשבת פ"ב ה"ז (כ:), ועיין מה שכתבנו שם.
מין שקרע את הים ע"י כישוף
[עריכה]אמר ההוא מינייא (מין) מה דאמר ואיתבזע ימא (נבקע הים ע"י כישוף), אמר לון (להם): ולא כן עבד משה רבכון בימא (כך עשה גם משה רבכם בים, ואני כמותו)? אמרין ליה: לית את מודה לן דהליך משה רבן בגויה (משה רבינו גם הלך בתוך הים)? אמר לון: אין (כן). אמרון ליה: והליך בגויה! הלך (המין) בגויה. גזר רבי יהושע על שרה דימא (שרו של ים) ובלעיה.
בבבלי - לא הובא.
האם אפשר ליצור בריה ע"י כישוף
[עריכה]אמר רבי יהושע בן חנניה: יכיל אנא נסיב קריין (דלועין) ואבטיחין ועביד לון איילין טבין והידנון עבידין איילין וטבין (לעשות מהם ע"י כישוף איילים וצביים שיולידו). אמר רבי ינאי: מהלך הוינא בהדא איסרטא דציפורי (הרחבה בציפורי) וחזית חד מיניי (מין) נסיב צריר וזרק ליה לרומא (זורק אדמה כלפי מעלה) והוה נחת ומתעביד עגל (ונעשה עגל ע"י כישוף). ולא כן אמר רבי לעזר בשם רבי יוסי בר זימרא אם מתכנסין הן כל באי העולם אינן יכולין לבראות יתוש אחד ולזרוק בו נשמה? נימר (נאמר) לא נסבה הוא מינייא חד צרור וזרקיה לרומא ונחת ואיתעביד חד עגל, אלא לסריה קרא וגנב ליה עגל מן בקורתא ואייתי ליה (זו היתה רק אחיזת עיניים שאמר לשלוחו לגנוב עגל ולהביא לו).
בבבלי - לא הובא.
פרק ח - בן סורר ומורה
[עריכה]גילו של בן סורר
[עריכה]כתיב וכי יזיד איש על רעהו להורגו בערמה. מאימתי הוא נעשה איש? משיזיד (מלשון בישול, כמו נזיד), מאימתי הוא מזיד? משתתפשט הכף (מקום הגבוה שעל הגיד וניכרות בו שתי שערות), משל בשל הזרע מבפנים השחירה הקדירה מבחוץ וכו'. כל ימיו של בן סורר ומורה אינן אלא ששה חדשים בלבד.
בבבלי - למד את דין שתי שערות מהפסוק "וכי יהיה לאיש בן", ולא הזכיר מקום גבוה שבגיד אלא רק שתי שערות. כמו כן בבבלי ימיו הם שלושה חודשים, והפני משה (וכן במראה הפנים) הגיה שצריך לגרוס גם בירושלמי שלושה חודשים, אך קרבן העדה קיים את גירסת ספרי הירושלמי.
האם הולכים בנפשות אחר הרוב
[עריכה]הירושלמי דן בזה בבבא קמא פ"ב ה"א (ט.), ועיין מה שכתבנו שם.
מקור אחר למצוה להפך בזכות הנידון
[עריכה]הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"ה ה"ב (כה:), ועיין מה שכתבנו שם.
קטנה שנישאת לכהן לא אוכלת בתרומה
[עריכה]הירושלמי דן בזה בגיטין פ"ה ה"ו (ל:), ועיין מה שכתבנו שם.
לימוד מהראשונים שהולידו קטנים - אינו בירושלמי
[עריכה]מאימתי הוא נעשה איש וכו'.
בבבלי - האריך כאן בשאלה האם לומדים מדורות הראשונים שהולידו כשהיו קטנים. ובירושלמי (יבמות פ"י ה"ז (נט:), ועיין מה שכתבנו שם) גם כן הביא שהרן הוליד בקטנותו, אך לא דן בשאלה האם לומדים ממנו.
הרן הוליד בן שש
[עריכה]הירושלמי דן בזה ביבמות פ"י ה"ז (נט:), ועיין מה שכתבנו שם.
כל דיני בן סורר הם נגד הסברא
[עריכה]כל אילין מילייא לא מסתברין דלא חילופין (כל דיני בן סורר הם נגד הסברא), תני תדע לך שהוא כן, מי היה בדין שיהא חייב - הבן או הבת? הוי אומר הבת, ופטרה התורה את הבת וחייבה את הבן. מי היה בדין שיהא חייב - קטון או גדול? הוי אומר גדול, פטרה התורה את הגדול וחייבה את הקטן. מי היה בדין שיהא חייב - הגונב משל אחרים או הגונב משל אביו ואמו? הוי אומר הגונב משל אחרים, פטרה התורה הגונב משל אחרים וחייבה הגונב משל אביו ואמו. ללמדך שכולן אינן אלא בגזירת מלך.
בבבלי - הביא רק שהיה בדין שתהא בת ראויה להיות כבן סורר ומורה אלא שהיא גזירת הכתוב.
בסעודת מצוה לא ימשך אחר היין - אינו בירושלמי
[עריכה]אכל בחבורת מצוה, אכל בעיבור החדש, אכל מעשר שני בירושלם - ויסרו אותו ואיננו שומע בקולם, יצא זה שהוא שומע בקול אביו שבשמים.
בבבלי - היא סברא, שכיוון שעוסק במצוה לא יימשך אחר היין והבשר.
לברוח מאנשים חשובים
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם במועד קטן פ"ב ה"ג (ט.), ועיין מה שכתבנו שם.
סעודת מצוה, ריבית בשבילה ואכילת שייריה
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם במועד קטן פ"ב ה"ג (ט.), ועיין מה שכתבנו שם.
מקור אחר לאזהרה לבן סורר
[עריכה]אזהרה לגניבה הראשונה (של בן סורר) מניין? לא תגנובו. אזהרה לגניבה שנייה מניין? לא תגנובו.
בבבלי - סג. מקורה מ"לא תאכלו על הדם".
אל תגנוב את שלך מהגנב
[עריכה]לא תגנוב את שלך מאחר הגנב (אע"פ שהוא גנב אותו ממך) שלא תראה גונב.
בבבלי - בבא קמא כז: הוסיף: אלא שבור את שיניו ואמור לו "שלי אני נוטל".
דעה שגזלן הוא רק בפני עשרה
[עריכה]אמר רבי הילא: גנב בפני עדים - גנב, בפני הבעלים - גזלן וכו'. רבי שמואל בר סוסרטא בשם רבי אבהו: עד שיגזלנו בפני עשרה בני אדם.
בבבלי - בבא קמא עט: אין דעה שהוא רק בפני עשרה.
המקור למלקות בבן סורר
[עריכה]הירושלמי דן בזה בכתובות פ"ג ה"א (טז.), ועיין מה שכתבנו שם.
מקור אחר לכך שבעלי מומין פסולים לדון דיני נפשות
[עריכה]כשם שאת דורש באביו ובאמו (של בן סורר ומורה), כך את דורש בזקני בית דין (דיינים), שנאמר: ויצאו - פרט לחיגרים, ואמרו - פרט לאילמים, ידינו לא שפכו - פרט לגידמים, ועינינו לא ראו - פרט לסומין.
בבבלי - לו: לומד זאת מ"ונשאו איתך" - בדומים לך, ולא דימה זאת לאביו ואימו של בן סורר ומורה27.
מת אחד הדיינים - הבן הסורר לא ייסקל לעולם
[עריכה]מת אחד מן הראשונים (מבית הדין שהבן הסורר נידון בפניהם על הגניבה הראשונה למלקות) - אינו נסקל (כשנידון על הגניבה השניה, שדנים אותו לסקילה) וכו', שלא תאמר יעשה דין שני ראשון (ובית הדין השני יחשבו כבית דין ראשון וידונו אותו לעניין זה שאם יגנוב שוב ימיתוהו), לפום כן (לכן) צרך מתניתה (שכיוון שאחד מהראשונים מת לא יוכלו לסוקלו לעולם).
בבבלי - לא הובא, ובפשטות כן יוכלו לדון אותו שאם יגנוב שוב ימיתוהו.
אביו ואימו של בן סורר לא יכולים למחול לו אחר שנגמר דינו
[עריכה]סברין מימר (היתה הו"א שאביו ואימו יכולים למחול לו רק) עד שלא עמד בדין, אתא מימר לך (לכן מחדש לך) ואפילו עמד בדין. ובשלא נגמר דינו, אבל אם נגמר דינו - לא בדא (אינם יכולים למחול).
בבבלי - סוטה כה. גם כן הביא שאביו ואימו יכולים למחול לו, אך לא חילק אם נגמר דינו. והרמב"ם (ממרים פ"ז ה"ח) חילק כירושלמי.
סופו של בן סורר להרוג נפשות ולשכח את תלמודו
[עריכה]צפה הקב"ה שסוף זה עתיד לגמר ניכסי אביו ואת ניכסי אמו, ויושב לו בפרשת דרכים ומקפח את הבריות והורג את הנפשות וסופו לשכח את תלמודו, ואמרה תורה מוטב שימות זכאי ואל ימות חייב.
בבבלי - לא הובא שהורג נפשות ושמשכח את תלמודו ("מבקש לימודו ואינו מוצא" שהובא בבבלי בתחילת הקטע - פירש רש"י שמבקש בשר ויין. והפני משה פירש גם בירושלמי ש"לשכח את תלמודו" פירושו שהוא בשר ויין, והוסיף שיש לפותרו בתלמודו ממש, אלא שלא שייך כ"כ).
שינה ויין מועטים טובים לצדיקים
[עריכה]יין ושינה וכו' ולצדיקים רע להן ורע לעולם. אמר רבי אבהו: ובלבד יין עם רוב שינה (רק זה מגונה לצדיקים), אמר רבי יונתן: ישינים הן קימעא (פני משה: ושותים מעט יין) מפני שתהא דעתן מיושבת.
בבבלי - סתם ששינה ויין רעים לצדיקים, ולא חילק ששינה ויין מועטים טובים.
שלושה מקראות נאמרו במשל
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בכתובות פ"ד ה"ד (כו.), ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת אם מותר להרוג בא במחתרת שהפנה עורפו
[עריכה]תני רבי חייה: במחתרת אין לו דמים, חוץ למחתרת יש לו דמים (לאחר שהבא במחתרת הפנה עורפו וכבר אינו רודף - אסור להורגו). תני רבי שמעון בן יוחי: אפילו חוץ למחתרת אין לו דמים (ומותר להורגו), לפי שממונו של אדם חביב עליו כנפשו, חמי ליה אזיל בעי מיסב ממוניה מיניה וקאים עלוי וקטליה (ראה שבא לגנוב את ממונו, וקם עליו והרגו).
בבבלי - לא דן במקרה שהפנה עורפו. והרמב"ם (גניבה פ"ט הי"א) פסק שלאחר שהפנה עורפו יש לו דמים ואסור להורגו.
האם מותר להרוג רודף שנעשה נרדף
[עריכה]רודף שנעשה נרדף (ראובן רדף אחר שמעון להורגו והתחזק שמעון והתחיל לרדוף אחר ראובן) - מהו להציל את הרודף בנפשו של נרדף? (האם מותר להרוג את שמעון, שכעת הוא הרודף. ונשאר בשאלה).
בבבלי - לא הביא שאלה זו.
רודף קטן, הוולד והאם רודפים זה אחר זה
[עריכה]גדול שנעשה קטון (קטן שהתחזק על הגדול ורדף אחריו) - מהו להציל את הגדול בנפשו של קטן (להרוג את הרודף הקטן)? התיב רבי ירמיה: והתנינן יצא ראשו ורובו אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש (ומדוע לא הורגים את הוולד, והרי הוא רודף)! רבי יוסי בי רבי בון בשם רב חסדא: שנייא היא תמן שאין את יודע מי הרג את מי (שכשם שהוא רודף אחר האם, כך היא רודפת אחריו. ונשאר בספק).
בבבלי - פשוט שניתן להצילו בנפשו ולהרוג את הקטן. גם הבבלי הביא את הראיה מ"יצא ראשו ורובו", אך בבבלי הדחיה היא שלא הוולד רודף אחרי האם אלא משמיא קא רדפו לה.
הדעה שלא ניתנה התראה אלא להבחין - אינה בירושלמי
[עריכה]עיין מה שכתבנו במכות פ"א ה"ז (ד.).
בהתראה צריך לומר על מנת כן אני עושה
[עריכה]הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"ה ה"א (כד:), ועיין מה שכתבנו שם.
מקור אחר למצוות השבת גופו
[עריכה]הירושלמי דן בזה ביבמות פט"ז ה"ג (פב:), ועיין מה שכתבנו שם.
מעשה ברומאי שניסה יהודי האם יאכל נבלה, יעבור ואל יהרג
[עריכה]הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"ג ה"ה (טז:), ועיין מה שכתבנו שם.
גויים לא מצווים על קידוש השם
[עריכה]הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"ג ה"ה (טז.), ועיין מה שכתבנו שם.
פרק ט - הנשרפין
[עריכה]היתה הו"א שאדם ישא את אחותו כקין
[עריכה]ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו וראה את ערותה והיא תראה את ערותו חסד הוא, שלא תאמר קין נשא את אחותו הבל נשא את אחותו (ולכן יהיה מותר לכל אדם לישא את אחותו), חסד עשיתי עם הראשונים שייבנה העולם מהם, אמרתי עולם חסד יבנה.
בבבלי - נח: גם כן הביא שקין נשא את אחותו משום עולם חסד יבנה, אך לא הביא שהיתה הו"א שיהיה מותר לכל אדם לישא את אחותו.
המקור לר"י שאוסר את אנוסת אביו ומפותת אביו
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם ביבמות פי"א ה"א (סב.), ועיין מה שכתבנו שם.
ר"י פוטר מעונש על אנוסת אביו ומפותת אביו
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם ביבמות פי"א ה"א (סב.), ועיין מה שכתבנו שם.
אמוראים שהחזירו אבידות לגויים
[עריכה]הירושלמי דן בזה בבבא מציעא פ"ב ה"ה (ח.), ועיין מה שכתבנו שם.
המקור שאבן ועץ צריכים שיעור כדי להמית
[עריכה]כתיב ואם באבן יד אשר ימות בה הכהו וימת וגו'. או בכלי עץ יד אשר ימות בה הכהו וימת וגו' (ומהמילים "אשר ימות בו" לומדין שבאבן ועץ צריך שיעור כדי להמית). כשהוא בא אצל הברזל אינו אומר לא שימות בו ולא שלא ימות בו (שבברזל לא צריך שיעור כדי להמית).
בבבלי - משמע שהמקור לכך שאבן ועץ צריכים שיעור להמית הוא מהמילה "יד", וכן פירש רש"י (ד"ה לא נאמר יד) שמהמילים "באבן יד" ו"בכלי עץ יד" דורשים שצריך שיעור אחיזה ביד. ושיירי קרבן דן בזה.
כיצד ברזל הורג בכל שהוא
[עריכה]אצל הברזל אינו אומר לא שימות בו ולא שלא ימות בו, אלא אפילו צינורה קטנה (יכולה להמית) דהיא יכלה מקים גו וושטא ומיקטליניה (לנקוב את הוושט ולהורגו).
בבבלי - גם כן הביא שברזל ממית בכל שהוא, רש"י (ד"ה שהברזל) פירש שממית ע"י שתוחב לו מחט בוושט או בלב, כירושלמי, אך תוס' (ד"ה שברזל) חלקו עליו וכתבו שממית משום שמיזרף זריף (עושה חבורה או מעלה נפח).
הופך את הגירסא - רגליים לדבר שפטור
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בנזיר פ"ט ה"ה (מו:), ועיין מה שכתבנו שם.
חזקיה מסתפק האם ההורג בלא מתכוון פטור מתשלומין
[עריכה]חזקיה שאל: זרק את האבן והיה בה כדי להמית, המית את זה ושיבר את כליו של זה - בזה חידש הכתוב ובזה לא חידש (האם מה שחידש הכתוב שמיתה פוטרת מממון הוא דווקא כשהמיתה והתשלומים לאותו אדם או גם במיתה לזה ותשלומין לזה)? חזקיה שאיל: זרק את האבן ולא היה בה כדי להמית, המית את זה (שלא נתכוון אליו, שפטור על כך ממיתה) ושיבר את כליו של זה - בזה חידש הכתוב ובזה לא חידש (האם פטור ממון אע"פ שאינו חייב מיתה, שהרי לא התכוון אליו)? אמר רבי שמעון אילין דבית רבי תניין (בית רבי היו שונים): אפילו נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור (מממון).
בבבלי - פשוט שחזקיה עצמו פוטר מממון אפילו שהתכוון להרוג את זה והרג את זה.
חייבי מיתות שוגגים ומזידים לפטור ממון
[עריכה]הירושלמי דן בזה בכתובות פ"ג ה"א (טז:), ועיין מה שכתבנו שם.
גירסא הפוכה במחלוקת ברוצח שנתערב באחרים
[עריכה]רוצח שנתערב באחרים וכו' - רבי שמעון בן לקיש אמר: ברוצח שלא נגמר דינו ונתערב ברוצח שנגמר דינו היא מתניתא, שמואל אמר: בשור בשוורים היא מתניתא.
בבבלי - הדעות הפוכות: שמואל אמר ברוצח ורשב"ל אמר בשור28.
זה וזה גורם - אינו בירושלמי
[עריכה]עיין מה שכתבנו בפסחים פ"ב ה"א (יב.).
באלו מקרים כונסים לכיפה, אינו יכול לקבל התראה
[עריכה]רב אמר: במפנים עדיו היא מתניתא (המשנה שכונסים אותו לכיפה היא בעדות מיוחדת), רבי יוסי בן חנינה אמר: בשאינו יכול לקבל התרייה (פני משה: כשלא היה לעדים פנאי להתרות בו, או שעשה את המעשה מרחוק וכיוצא בזה. קרבן העדה: כגון שהוא אילם ואינו יכול לומר "על מנת כן אני עושה").
בבבלי - יש שלוש דעות: בעדות מיוחדת, שלא בהתראה (ולא "בשאינו יכול לקבל התראה". ושיירי קרבן דן בחילוק בין הבבלי לירושלמי בזה), וכשהעדים הוכחשו בבדיקות.
מלאך הדביק את זמרי וכזבי וסתם את פיהם
[עריכה]הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"י ה"ב (נב.), ועיין מה שכתבנו שם.
רצו לנדות את פינחס
[עריכה]ביקשו לנדותו (את פינחס, על כך שהרג את זמרי) אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם.
בבבלי - לא הביא שרצו לנדותו, אלא רק שביזו אותו ואמרו עליו "ראיתם זה שפיטם אבי אימו עגלים לעבודת כוכבים והרג נשיא שבט מישראל".
פרק י (בבבלי פרק יא) - חלק
[עריכה]סדר הפרקים
[עריכה]כל ישראל יש להן חלק לעולם הבא וכו'.
בבבלי - בדפוסינו הוא פרק י"א. ורש"י (מכות ב. ד"ה התם קאי) כתב שמסכת סנהדרין מסתיימת בפרק אלו הן הנחנקין, כסדר הפרקים שבירושלמי. וכן כתב מראה הפנים כאן, שסדר הירושלמי הוא העיקרי. וכן הסדר בדפוסי המשניות הוא כסדר שבירושלמי.
המקורות לתחיית המתים מן התורה - אינם בירושלמי
[עריכה]האומר אין תחיית המתים מן התורה וכו'.
בבבלי - האריך כאן בהרבה מקורות לכך שתחיית המתים מן התורה, ותשובות לדברי המינין שאומרים אין תחיית המתים מן התורה (וכן בברכות טו: ובפסחים סח. הזכיר זאת בקצרה), ובירושלמי לא דן בזה כלל. כמו כן בבבלי הזכיר כאן "ספרי כותים שהיו אומרים אין תחיית המתים מן התורה", ובירושלמי לא הוזכרו כלל ספרים אלה.
חוטאים נוספים שאין להם חלק לעולם הבא
[עריכה]הוסיפו עליהן הפורק עול והמיפר ברית והמגלה פנים בתורה - אין להן חלק לעולם הבא.
בבבלי - לא הביא שאין להם חלק לעולם הבא, ורק בשבועות יג. כתב שלדעת רבי על כל העבירות יום הכיפורים מכפר גם אם לא עשה תשובה, חוץ משלוש עבירות אלו שמכפר רק אם עשה תשובה.
האומר דבר בשם אומרו
[עריכה]הירושלמי דן בזה בברכות פ"ב ה"א (יג.), ועיין מה שכתבנו שם.
אגדות על שכר לעוה"ב וימות המשיח - אינן בירושלמי
[עריכה]עיין מה שכתבנו בברכות פ"ה ה"ה (מא.).
סוגיית מתים שהחיה יחזקאל - אינה בירושלמי
[עריכה]בבבלי - דן במתים שהחיה יחזקאל, מי היו, במה חטאו, איזו שירה אמרו, האם מתו מיד, והאם היו ממש או שהם רק משל. והירושלמי לא דן בזה כלל.
סוגיית בר כוזבא וחורבן ביתר באריכות
[עריכה]הירושלמי דן בזה בתענית פ"ד ה"ה (כד.-כה:), ועיין מה שכתבנו שם.
"אמרה מידת הדין לפני הקב"ה" - אינו בירושלמי
[עריכה]עיין מה שכתבנו בשבת פ"ה ה"ד (לג.).
מחלוקת האם חזקיהו דאג לטהרה
[עריכה]הירושלמי דן בזה בנדרים פ"ו ה"ח (כב:), ועיין מה שכתבנו שם.
שבע עבירות עברו בהריגת זכריה
[עריכה]הירושלמי דן בזה בתענית פ"ד ה"ה (כה.), ועיין מה שכתבנו שם.
פירוש "מגלה פנים בתורה"
[עריכה]המגלה פנים בתורה וכו' - זה שהוא עובר על דברי תורה בפרהסיא.
בבבלי - לא הביא פירוש זה אלא כמה פירושים אחרים: דורש באגדות של דופי, מבזה תלמיד חכם, מבזה חבירו בפני תלמיד חכם, או האומר "מאי אהנו לן רבנן".
השומר את עצמו ג' פעמים מעבירה - הקב"ה משמרו
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בקידושין פ"א ה"ט (כג.), ועיין מה שכתבנו שם.
אריכות בענייני המשיח - אינה בירושלמי
[עריכה]בבבלי - האריך כאן מאוד בענייני המשיח: הסימנים לדור שבן דוד בא, מה יהיה בדור זה, מתי יבוא, חבלו של משיח, וכן הביא שיש מי שאמר שאין משיח לישראל. ובירושלמי לא הובא29.
העולם הזה יהיה ששת אלפים שנה - אינו בירושלמי
[עריכה]בבבלי - הביא כאן (ובעוד מקומות) שששת אלפים שנה יהיה העולם הזה ואח"כ יחרב. ובירושלמי לא הובא כלל30 (והמורה נבוכים (חלק שני פרק כט ד"ה והעניין) כתב שגם המימרא שבבבלי היא רק דעת יחיד, או שאינה כפשוטה).
הדין בשמים, זכויות ועבירות
[עריכה]ארבעה חלוקי כפרה וכו' (מאריך בסוגיית הדין בשמים).
בבבלי - סוגיא זו לא נמצאת כאן אלא במסכת ראש השנה (טו.-יח.) ויומא (פה:-פז.).
הכפרה מתחלקת בין תשובה יום הכיפורים וייסורים
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם ביומא פ"ח ה"ז (מב.), ועיין מה שכתבנו שם.
האם ידיעת הקב"ה את העתיד תשפיע על דיני קרבנות
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם ביומא פ"ח ה"ז (מב:), ועיין מה שכתבנו שם.
ל' צדיקים בעולם
[עריכה]הירושלמי דן בזה בעבודה זרה פ"ב ה"א (ט.), ועיין מה שכתבנו שם.
המחלוקת האם גאולה תלויה בתשובה
[עריכה]הירושלמי דן בזה בתענית פ"א ה"א (ג.), ועיין מה שכתבנו שם.
שמו של המשיח
[עריכה]הירושלמי דן בזה בברכות פ"ב ה"ד (יז.), ועיין מה שכתבנו שם.
מהו אפיקורוס
[עריכה]האפיקורוס - רבי יוחנן ורבי לעזר, חד אמר: כהן (כמו זה) דאמר "אהן ספרא" (מזלזל בתורה, שקורא לה "הספר הזה"), וחרנה (והאחר) אמר: כהן דאמר "אילין רבנין" (מזלזל בחכמים, שקורא להם "חכמים הללו").
בבבלי - פשוט שהוא המזלזל בחכמים.
ספרי בן לענה והמירם
[עריכה]הקורא בספרים החיצונים. כגון סיפרי בן סירא וסיפרי בן לענה, אבל סיפרי המירם (דברי הדיוטות) וכל ספרים שנכתבו מכאן והילך - הקורא בהן כקורא באיגרת.
בבבלי - כתב רק שספרים חיצוניים הם ספרי צדוקים וספר בן סירא. וספרי בן לענה ומירם לא הוזכרו בבבלי כלל.
התורה נמסרה ככדור
[עריכה]כדרבונות - ככדור הזה בין הבנות (שמשחקות בו), מה הכדור הזה מקלטת (הבנות מוסרות אותו) מיד ליד וסופה לנוח ביד אחד, כך משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקינים וזקינים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה.
בבבלי - לא הובא.
טעמים למספר המסמרים בסנדל המסומר
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בשבת פ"ו ה"ב (לד:), ועיין מה שכתבנו שם.
האם מותר להתרפא בדברי תורה
[עריכה]והלוחש על המכה ואומר כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך - רב אמר: ובלבד ברוקק, רבי יהושע בן לוי אמר: אפילו אמר נגע צרעת כי תהיה באדם ורוקק, אין לו חלק לעתיד לבוא.
בבבלי - גם כן הביא שתי מימרות אלו, והוסיף עוד דעה שאסור לקרוא לחולה אפילו את הפסוק ויקרא אל משה, אע"פ שאין בו לא חולי ולא נגע, ולא מזכירו לשם רפואה אלא כדי להינצל בזכות דברי תורה.
פסוק, ספר ותפילין בשביל חולה
[עריכה]הירושלמי דן בזה בעירובין פ"י הי"א (סג:), ועיין מה שכתבנו שם.
ירבעם עשה את העגלים כי חשש שרחבעם יקרא בהקהל
[עריכה]הירושלמי דן בזה בעבודה זרה פ"א ה"א (א:), ועיין מה שכתבנו שם.
אין ישיבה בעזרה אפילו למלכי בית דוד
[עריכה]הירושלמי דן בזה בסוטה פ"ז ה"ז (לג:), ועיין מה שכתבנו שם.
יש ישיבה בעזרה אפילו לכה"ג
[עריכה]הירושלמי דן בזה בפסחים השמטות ד"ה פ"ה, ועיין מה שכתבנו שם (בסוף המסכת).
השעה שנאמר "הסתר אסתיר" היא הקשה בעולם
[עריכה]אין לך שעה קשה בעולם מאותה שעה שאמר לו הקב"ה למשה ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא, מאותה השעה (אעפ"כ) וקויתי לו.
בבבלי - לא הובא.
ויסב חזקיהו אל הקיר
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בברכות פ"ד ה"ד (לה.), ועיין מה שכתבנו שם.
תפילה צדקה ותשובה יחד מבטלים גזירות
[עריכה]הירושלמי כאן הובא (בשינוי קל) גם בתענית פ"ב ה"א (ח:), ועיין מה שכתבנו שם.
ברית כרותה לשפתיים - אינו בירושלמי
[עריכה]עיין מה שכתבנו במועד קטן פ"ג ה"א (יב.).
המעשה שמנשה הרג את ישעיה
[עריכה]כד דקם מנשה הוה פרי חורי ישעיה בעי מיקטלוניה (מנשה רץ אחר ישעיה ורצה להורגו), והוא ערק מן קדמויי ערק לארזא ובלעיה ארזא חסר ציציתה דגולתיה (ישעיה ברח ונבלע בארז, אך ציציתו נשארה גלויה מחוץ לארז), אתון ואמרין קדמוי (אמרו למנשה שראו היכן ציציתו של אלישע), אמר לון: אזלון ונסרון ארזא ונסרו לארזא ואיתחמי דמא נגד (נסרו את הארז וראו את דמו שותת).
בבבלי - יבמות מט: גם כן הובא מעשה זה, אך לא כתב שם שציציתו נשארה מחוץ לארז, אלא שנבלע בארז ונסרוהו ומת.
מנשה חזר בתשובה, והמלאכים סתמו את חלונות התפילה
[עריכה]וילכדו את מנשה בחחים. מהו בחחים? בכירו מניקיא (בין ארזים דקים). אמר רבי לוי: מולא (דוד עם נקבים) של נחושת עשו לו ונתנו אותו בתוכה והיו מסיקין תחתיו (אש). כיון שראה שצרתו צרה, לא הניח עבודה זרה בעולם שלא הזכירה, כיון שלא הועיל לו כלום אמר: זכור אני שהיה אבי מקרא אותי את הפסוק הזה בבית הכנסת "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו כי אל רחום ה' אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם", הרי אני קורא אותו (לקב"ה), אם עונה אותי - מוטב, ואם לאו - הא כל אפיא (הקב"ה ולהבדיל העבודה זרה) שוין. והיו מלאכי השרת מסתמין את החלונות שלא תעלה תפילתו של מנשה לפני הקב"ה, והיו מלאכי השרת אומרים לפני הקב"ה: רבונו של עולם אדם שעבד עבודה זרה והעמיד צלם בהיכל אתה מקבלו בתשובה? אמר להן: אם איני מקבלו בתשובה הרי אני נועל את הדלת בפני כל בעלי תשובה. מה עשה לו הקב"ה? חתר לו חתירה מתחת כסא הכבוד שלו ושמע תחינתו.
בבבלי - הביא רק שאסרו את מנשה בנחושתיים ושהוא חזר בתשובה מתוך הייסורים, ולא הביא את דוד הנחושת ושקרא לכל עבודה זרה שבעולם ושניסה את הקב"ה אם יענה לו31. כמו כן בבבלי לא הוזכרו כלל חלונות לתפילה ושהמלאכים יכולים לעכב כך את התפילה.
לבן הוא כושן רשעתיים
[עריכה]הירושלמי דן בזה בנזיר פ"ט ה"א (מב:), ועיין מה שכתבנו שם.
שרו של פעור
[עריכה]מעשה במנחם איש גופתה אריה שהיה מגלגל בחביות ובא אליו שרו של פעור בלילה.
בבבלי - לא הובא שיש שר לעבודה זרה.
מלאך הדביק את זמרי וכזבי וסתם את פיהם
[עריכה]עשה לו הקב"ה (לפינחס, כשהרג את זמרי) ששה ניסים וכו': דרכן לפרוש זה מזה והדביקן המלאך זה לזה וכו', סתם המלאך את פיהן ולא היו יכולין לצווח וכו'.
בבבלי - פב: גם כן הובאו ששת הניסים הללו - שלא פרשו זה מזה ושלא צווחו וכו', אך המלאך לא הוזכר בניסים אלו, אלא רק שהגביה את המשקוף (וזה הובא גם בירושלמי כאן) ושהשחית בעם.
מרעיבו שבע משביעו רעב נאמר גם על אשה
[עריכה]הירושלמי דן בזה בכתובות פ"ה ה"ח (לז:), ועיין מה שכתבנו שם.
אחיתופל אמר שם קדוש ועצר את התהום
[עריכה]בשעה שבא דוד לחפור תימליוסים (יסודות) של בית המקדש חפר חמש עשר מאוון (מאות) דאמין (אמה) ולא אשכח תהומא, ובסופא אשכח חד עציץ (של חרס) ובעא מירמיתיה (להרימו). אמר ליה (העציץ לדוד): לית את יכיל (להרימני). אמר ליה: למה? אמר ליה: דנא הכא כביש על תהומא (מתחתי מי התהום). אמר ליה: ומן אימת (וממתי) את הכא? אמר ליה: מן שעתא דשמע רחמנא קליה בסיני אנכי ה' אלהיך, רעדת ארעא ושקועת ואנא יהיב הכא כביש על תהומא. אף על גב כן לא שמע ליה, כיון דרימיה (שהרימו) סליק תהומא ובעא מטפא (להציף) עלמא, והוה אחיתופל קאים תמן אמר: כדון דוד מתחנק (עכשיו יטבע דוד ויחנק) ואנא מליך. אמר דוד: מאן דחכם דידע מקימתיה ולא מקים ליה - ייא סופיה מתחנקא (מי שיודע לעצור את מי התהום ולא עוצרם - יהא סופו שיחנק). אמר (אחיתופל) מה דאמר (שם קדוש) ואוקמיה (עצר את מי התהום).
בבבלי - מכות יא. וסוכה נג. הובא מעשה זה בכמה שינויים: לא הוזכר שהיה שם עציץ מזמן מתן תורה, ואחיתופל לא עצר את המים ע"י שם קדוש, אלא שדוד שאל האם מותר לכתוב שם קדוש על חרס ולהשליכו שם, ולאחר שקילל את מי שיודע ולא עונה, אחיתופל פסק שמותר, ודוד עשה כך.
אחיתופל ציווה לבניו לא לסחור עם מי שהשעה משחקת לו
[עריכה]שלשה דברים צוה אחיתופל את בניו, אמר להם: אל תמרדו במלכות בית דוד וכו', ואל תשאו ותתנו עם מי שהשעה משחקת לו, ואם היתה העצרת (יום טוב של שבועות) ברורה זרעו חטים יפות (משום שהן יצליחו בשנה זו). ולא ידעין אם ברורה בטל ואם ברורה בשרב.
בבבלי - בבא בתרא קמז. במקום "אל תשאו ותתנו וכו'" הביא "אל תהיו במחלוקת". כמו כן לא שאל שם אם היא ברורה בטל או בשרב.
גיחזי היה גדול בתורה והיה חוטא
[עריכה]גיחזי אדם גיבור בתורה היה, אלא שהיו בו שלשה דברים: עין צרה ופרוץ בערוה ולא היה מודה בתחיית המתים.
בבבלי - לא הובא שחטא בכל חטאים אלו, אלא מוזכר בברכות י: שאחז בדדיה של אשה.
אלישע נקרא קדוש
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם ביבמות פ"ב ה"ד (יב.), ועיין מה שכתבנו שם.
כשנמנו על אלו שאין להם חלק לעוה"ב יצאה בת קול
[עריכה]בשעה שנמנו ואמרו שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להן חלק לעולם הבא, יצתה בת קול ואמרה המעמך ישלמנה כי מאסת אלא כי אתה תבחר ולא אני ומה ידעת דבר. ביקשו לצרף את שלמה עמהן (למנותו בין אלה שאין להם חלק לעולם הבא), בא דוד ונשתטח לפניהן, ויש אומר (אומרים): אש יצאת מבית קודש הקדשים וליהטה סביבותיהם.
בבבלי - לא יצאה בת קול על שלושת המלכים וארבעת ההדיוטות. וכשרצו למנות את שלמה באו דמות דיוקנו של דוד, אש מן השמים (ולא מקודש הקודשים) ובת קול.
הלשון "רואין לעתיד לבוא"
[עריכה]דור המבול אין להן חלק לעולם הבא ואינן רואין לעתיד לבוא (וכן אותה הלשון לגבי אנשי סדום, דור המדבר, עדת קורח ועשרת השבטים).
בבבלי - הלשון היא רק "אין להם חלק לעולם הבא".
נח בתיבה
[עריכה]הירושלמי דן בזה בפסחים פ"א ה"א (א:), ועיין מה שכתבנו שם.
המקביל פני רבו כמקבל פני שכינה, ואע"פ שלא צריך לו
[עריכה]הירושלמי דן בזה בסנהדרין פי"א ה"ד (נו.), ועיין מה שכתבנו שם.
עדתו של יוחנן בן קרח
[עריכה]עדתו של יוחנן בן קרח (שלא שמעו לירמיהו והלכו למצרים) אין להן חלק לעולם הבא.
בבבלי - לא הזכיר דעה זו.
האם אנטונינוס התגייר, מילתו, "איש קודש הקדשים"
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם במגילה פ"א הי"א (טו.), ועיין מה שכתבנו שם.
ישראל גלו לשלושה מקומות, סנבטיון
[עריכה]לשלש גליות גלו ישראל: אחת לפנים מנהר סנבטיון, ואחד לדפני של אנטוכיא, ואחד שירד עליהם הענן וכיסה אותם.
בבבלי - לא הובא. ובסנהדרין סה: הובא נהר סבטיון ששוקט בשבת.
גודלה של עיר הנידחת
[עריכה]עיר לא כפר (שלא תהיה קטנה מדאי), עיר לא כרך (שלא תהיה גדולה מדאי) - והיא שתהא מחמשה ועד עשרה דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר: ממאה ועד רובו של שבט.
בבבלי - טו: המחלוקת היא האם עיר הנידחת מעשרה ועד מאה, או ממאה ועד רובו של שבט.
ספיקות בדיני עיר הנידחת
[עריכה]שנים שהדיחו את שנים, אותם שנים שהדיחו את שנים מהו ליתן עליהם - תורת המדיחין (והם בסקילה, או) תורת הנידחים (והם בסייף, שאינם נחשבים מדיחים כי הדיחו רק שניים ולא את רוב העיר)? היו שם גרים ותושבין - מהו שישלימו לרוב? היו שם ביברים (חפירה בקרקע) של חיה ושל עופות ושל דגים, עוף שהוא טס למעלה מעשרה - מהו (האם הם בכלל שללה והם אבודים)? (ונשאר בספק).
בבבלי - לא הובאו ספיקות אלו.
שיער נשים צדקניות בעיר הנידחת - אינו אובד
[עריכה]שיער הצדקניות שבתוכה מהו (האם הוא כלבושם ואינו אובד, או כנכסים שאובדים)? נישמעינה מהדא וכו' (ומסיק שאינו אובד).
בבבלי - שאל זאת ונשאר בספק. אמנם הבבלי ביאר שהספק הוא בשיער של פאה נוכרית, אך בירושלמי נחלקו בזה המפרשים: הפני משה פירש כבבלי שהיא פאה נוכרית, ושיירי קרבן פירש שהוא שיער העומד ליגזז, וכמאן דאמר שיער העומד ליגזז כגזוז דמי.
מחלוקת בדין יאוש והפקר בטעות
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בבבא קמא פ"ד ה"ח (כב:), ועיין מה שכתבנו שם.
הנודר מבני העיר ומיושבי העיר
[עריכה]הירושלמי דן בזה בנדרים פ"ה ה"ד (יח:), ועיין מה שכתבנו שם.
שלושה מפתחות לא נמסרו לשליח - אינו בירושלמי
[עריכה]עיין מה שכתבנו בתענית פ"א ה"א (א.).
פרק יא (בבבלי פרק י) - אלו הן הנחנקין
[עריכה]סדר הפרקים
[עריכה]עיין מה שכתבנו בסנהדרין פ"י ה"א (מח:).
אזהרה למכה אביו, האם מזהירין מן הדין
[עריכה]אזהרה למכה אביו ואמו מניין? ארבעים יכנו לא יוסיף - מה אם מי שהוא מצווה להכות (העובר על לאו, שחייבים להכותו), הרי הוא מצווה שלא להכות (לא להוסיף על שלושים ותשע מלקות), מי שאינו מצוה להכות (אביו ואימו) - אינו דין שיהא מצווה שלא להכות.
בבבלי - לא הובא. מראה הפנים העיר כאן שלכאורה אין מזהירין מן הדין, וביאר שכאן העונש מפורש בתורה, ובמקרה זה כתב הרמב"ם שכן מזהירין מן הדין. אמנם הירושלמי ביבמות (פי"א ה"א (סב.), ועיין מה שכתבנו שם) חולק על הבבלי וסובר שבאמת מזהירין מן הדין, ואם כן אין קושיא מעיקרא32.
המכה את אביו ולא חיסר ממנו
[עריכה]באי זו חבורה - כחבורת שבת (או) כחבורת נזקין? אין תימר (אם תאמר) כחבורת שבת - אפילו לא חיסר, ואין תימר כחבורת נזקין עד שעה שיחסר (כגון שיקטע את ידו)? (ונשאר בספק).
בבבלי - לא הובא ספק זה.
מקור אחר לאזהרה לבן סורר
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בסנהדרין פ"ח ה"ג (מב.), ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת האם סתם משנה היא רבי מאיר או חכמים
[עריכה]הירושלמי דן בזה ביבמות פ"ד ה"י (כח.), ועיין מה שכתבנו שם.
חצי עבד וחצי בן חורין, האם דינו כבן חורין
[עריכה]גנב מי שחציו עבד וחציו בן חורין, רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרין וכו' - מה טעמא דרבי יהודה? מאחיו אפילו מקצת אחיו. מה טעמון דרבנין? מאחיו עד שיהא כולו אחיו.
בבבלי - מקורו של רבי יהודה שמ"אחיו" ממעט עבדים ו"בני ישראל" ממעט מי שחציו עבד וחציו בן חורין, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. וחכמים לא ממעטים מ"אחיו" עבדים. והיפה עיניים כתב בדעת רבי יהודה שלירושלמי לומדים מכאן לכל מקום שחצי עבד וחצי בן חורין דינו כבן חורין, ולבבלי היא גזירת הכתוב רק כאן.
זקן ממרא בדבר אגדה והלכה למשה מסיני
[עריכה]כי יפלא ממך דבר וכו' דבר - זו אגדה.
בבבלי - דרש "דבר - זו הלכה", ולא הביא דרשה לגבי אגדה. מראה הפנים וקרבן העדה פירשו בירושלמי שאין כוונתו לאגדה ממש, אלא להלכה למשה מסיני, שהוגדה בע"פ. אך אגרות ראי"ה (ח"א קג ד"ה והנה, עמוד קכד) פירש בירושלמי "אגדה" ממש33.
א"י וביהמ"ק גבוהים - אינו בירושלמי
[עריכה]עיין מה שכתבנו בקידושין פ"ד ה"א (מא:).
העבירות שעליהן חייב זקן ממרא - אינן בירושלמי
[עריכה]בבבלי - הביא כאן מחלוקת תנאים על אלו עבירות זקן ממרא חייב אם התירן: דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, או דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים, או אפילו דקדוק אחד מדקדוקי סופרים. ובירושלמי לא הובא.
בא לידיו מעשה ולימד הלכה - נאמן רק לאחרים
[עריכה]היה מלמד הלכה ובא ואחר כך אירע לו בו מעשה - עושין לו מעשה (פוסקים ע"פ דבריו), אם עד שלא עשה לימד (לימד רק לאחר שבא לידיו המעשה) - עושין לאחרים ואין עושין לעצמו (אם נוגע אליו, שהרי הוא נוגע בדבר).
בבבלי - יבמות עז. (ועוד מקומות) כתב שאם לימד רק לאחר שבא לידיו - אין שומעין לו, ולא חילק בין לעצמו לבין לאחרים.
המחלוקת האם מפרישים פאה מהעיסה - אינה בירושלמי
[עריכה]עיין מה שכתבנו בבבא קמא פ"ט ה"א (לז:).
בתי הדין שבביהמ"ק היו של שלושה
[עריכה]הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"א ה"ד (ח:), ועיין מה שכתבנו שם.
בשבת, הסנהדרין שבלשכת הגזית ישבה בבימ"ד
[עריכה]הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"א ה"ד (ח:), ועיין מה שכתבנו שם.
חביבים דברי סופרים מדברי תורה
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בברכות פ"א ה"ב (ח:), ועיין מה שכתבנו שם.
נביא צריך מופת, אך חכם אינו צריך
[עריכה]נביא וזקן (חכם) למה הן דומין? למלך ששלח שני פלמנטרין (שליחי המלך) שלו למדינה, על אחד מהן כתוב "אם אינו מראה חותם שלי וסמנטירין שלי - אל תאמינו לו" ועל אחד כתוב "אף על פי שאינו מראה לכם חותם שלי וסמנטירין שלי - תאמינו לו", כך בנביא כתיב ונתן אליך אות או מופת, ברם הכא (בזקן) על פי התורה אשר יורוך (גם בלא מופת).
בבבלי - לא הובא.
המקביל פני רבו כמקבל פני שכינה, ואע"פ שלא צריך לו
[עריכה]תלת עשרי שנין עבד עליל קומי רביה דלא צריך ליה (רבי יוחנן היה נכנס לפני רבי הושעיה רבו אע"פ שלא היה צריך לו), רבי שמואל בשם רבי זעורא: אילו לא דייו אלא שהיה מקביל פני רבו, שכל המקביל פני רבו כאילו מקבל פני שכינה.
בבבלי - לא הובא, אך בדף קי. השווה רבו לשכינה לכמה עניינים.
מזוזה שהוסיף בה פרשה - פסולה
[עריכה]היא תפילין היא מזוזה (אם הוסיף פרשה במזוזה - פסולה, כמו בתפילין).
בבבלי - סובר שרק תפילין נפסלות אם הוסיף פרשה, אך לא מזוזה. ומראה הפנים דן בזה.
חנניה בן עזור היה בתחילה נביא אמת
[עריכה]חנניה בן עזור נביא אמת היה (פני משה וקרבן העדה: בתחילה. יפה עיניים: סבר על עצמו שהוא נביא אמת), אלא שהיה לו קיבוסת (פני משה: צער, ויש מפרשים טעות) והיה שומע מה שירמיה מתנבא בשוק העליון ויורד ומתנבא בשוק התחתון (שכלי המקדש ישובו עוד שנתיים).
בבבלי - לא הובא שהיה נביא אמת (בתחילה או שסבר כך).
הקב"ה מנבא לרעה וחוזר בו
[עריכה]אמר ליה (ירמיהו לחנניה בן עזור): אני מתנבא לרעה ואיני יכול ליתן סימן לדברי, שהקב"ה אומר להביא רעה ומתנחם, ואתה מתנבא לטובה, את הוא שאת הוא צריך ליתן סימן לדבריך.
בבבלי - לא הובא שהקב"ה מתנבא לרעה וחוזר בו. והרמב"ם (יסודי התורה פ"י ה"ד) הביא זאת.
בי"ד של מעלה לא עונשים עד עשרים שנה
[עריכה]צא מהן עשרים שנה, שאין בית דין של מעלה עונשין וכורתים (עונש כרת).
בבבלי - לא הובא.
יונה חשש שישובו בתשובה ויקטרגו על ישראל
[עריכה]אמר יונה: יודע אני שהגוים קרובי תשובה הן, והריני הולך ומתנבא עליהם והם עושין תשובה, והקב"ה בא ופורע משונאיהן של ישראל, ומה עלי לעשות - לברוח.
בבבלי - לא הובא טעם מדוע ברח.
כהן לע"ז שהיתה עינו צרה בה, שב בתשובה וחזר לקלקולו
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בברכות פ"ט ה"ב (סד:), ועיין מה שכתבנו שם.
המתנבא לעקור דבר מהתורה כלול ב"לא תענה"
[עריכה]הכל היה בכלל לא תענה ברעך עד שקר (וגם נביא שמתנבא לעקור דבר מהתורה כלול בלאו זה, ויצא מן הכלל הזה לידון במיתה).
בבבלי - לא הובא.
מחלוקת האם שני נביאים צריכים אות ומופת
[עריכה]שני נביאים שנתנבאו כאחת, שני נביאים שנתנבאו בכרך אחד - רבי יצחק ורבי הושעיה, חד אמר: צריך ליתן אות ומופת, וחרנה (והאחר) אמר: אינו צריך ליתן אות ומופת (שמסתבר ששניים לא ישקרו).
בבבלי - לא הובא.
אליהו הקריב בשעת האיסור ע"פ הדיבור
[עריכה]הירושלמי דן בזה במגילה פ"א הי"א (טז:), ועיין מה שכתבנו שם.
השטן קיטרג על אברהם - אינו בירושלמי
[עריכה]בבבלי - הביא כאן אגדה על "אחר הדברים האלה" שנאמר באברהם אבינו, שיש מפרשים שהוא אחר דבריו של השטן שקיטרג על אברהם שלא הקריב קרבן בשביל בנו, ועוד פירושים. ובירושלמי לא הובא34.
השמטות מתלמוד ירושלמי
[עריכה]קטעים שאינם נמצאים בירושלמי שלפנינו אך הובאו בראשונים, ונדפסו בירושלמי בסוף כל כרך
טעם הלשון "יכה יוסי את יוסי"
[עריכה]משום הכי נקיט במתניתין שם יכה יוסי את יוסי משום דאית ביה כ"ו כמנין הוי"ה בגימטריא וסמ"ך סימן (כלומר הסמ"ך שיש ביוסי אינו בחשבון).
בבבלי - לא הובא, ורש"י (ד"ה בכל) פירש שהטעם הוא שהמילה "יוסי" היא בגימטריא "אלקים".
1 דרך הבבלי במקומות רבים לפתוח מסכתות בסוגיות שאינן הלכתיות, כגון לשון המשנה וסדר המשנה, אך הירושלמי פותח מייד בסוגיא הלכתית. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף עג.
2 בירושלמי לא הובאה כלל המחלוקת האם יש אם למקרא או למסורת. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סה.
3 שיטת הירושלמי כאן, שבית דין משנים את המציאות, דומה לשיטתו שתפילה משנה את המציאות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מה.
4 במקומות רבים הבבלי דוחה את מסקנת הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.
5 מצאנו שאלה זאת בעוד מקומות בירושלמי, והבבלי לא הביאה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף עב.
6 הירושלמי מספר בכמה מקומות על ישראלים שהיו הורגים זה את זה (ולכן יש חשש שהנשיא יהרוג), והבבלי ממעט בזה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מא.
7 כדרכו של הבבלי לא להביא טעם אגדתי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף לג.
8 דרך הירושלמי לא להביא אגדות מחודשות, והבבלי מביאן. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף נא.
9 דרך הירושלמי למעט בשמות מלאכים ושדים, והבבלי מביאם. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מז.
10 במקומות רבים הבבלי דוחה את מסקנת הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.
11 דרך הירושלמי לספר יותר על מסירות נפש. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף לז.
12 במקומות רבים הבבלי דוחה את מסקנת הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.
13 הירושלמי דן במקומות רבים בחשיבות ארץ ישראל, והבבלי מזכיר זאת פחות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף לח.
14 הירושלמי סובר שצריך לגמול חסד גם עם הגויים, והבבלי חולק על כך. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מב.
15 דומה לכך שדרך הירושלמי למעט בשמות מלאכים ושדים, והבבלי מביאם. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מז.
16 דרך הירושלמי לא להביא אגדות מחודשות (והוא חידוש לומר כך על גודלו של אדם), והבבלי מביאן. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף נא.
17 הבבלי משבח בכמה מקומות את יופיים של אנשים שונים, והירושלמי לא הזכיר זאת. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף נב.
18 בכמה מקומות הבבלי מביא מייד את מסקנת הירושלמי בלי ההו"א שהובאה בירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סג.
19 במקומות רבים הבבלי דוחה את מסקנת הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.
20 הירושלמי מספר בכמה מקומות על ישראלים שהיו הורגים זה את זה, והבבלי ממעט בזה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מא.
21 כדרך הבבלי לקצר במעשים שהובאו בירושלמי באריכות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף לד.
22 מצאנו בכמה מקומות שהירושלמי סובר שמזהירין מן הדין (מקל וחומר), והבבלי סובר שלא. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף טז.
23 דרך הירושלמי לא להביא אגדות מחודשות (והוא חידוש שנחשים ישרתו את האדם), והבבלי מביאן. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף נא.
24 דרך הירושלמי לא להביא אגדות מחודשות (כגון מעשים שלא מדרך הטבע), והבבלי מביאן. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף נא.
25 במקומות רבים הבבלי דוחה את מסקנת הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.
26 מצאנו בכמה מקומות שהבבלי מביא את לימוד סמוכים, והירושלמי לא מזכיר את לימוד זה בשום מקום. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סו.
27 יתכן שקשור לכך שדרך הירושלמי לדמות סוגיות בנושאים שונים יותר מהבבלי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סד.
28 בכמה מקומות אותה מחלוקת מובאת גם בבבלי אך הדעות הפוכות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ע.
29 הבבלי עוסק גם בענייני העתיד לבוא, אך הירושלמי ממעט בזה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף נח.
30 הבבלי עוסק גם בענייני העתיד לבוא, אך הירושלמי ממעט בזה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף נח.
31 כשיטת הירושלמי להאריך במעשים שמוזכרים בבבלי בקיצור. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף לד.
32 מצאנו בכמה מקומות שהירושלמי סובר שמזהירין מן הדין (מקל וחומר), והבבלי סובר שלא. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף טז.
33 לדעה שכוונת הירושלמי לאגדה כפשוטה, אולי קשור לכך שדרכו של הירושלמי להביא טעמים אגדתיים, שהירושלמי מחשיב את האגדה כהלכה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף לג.
34 הירושלמי ממעט להזכיר את השטן, וכן אינו מזכיר שמות מלאכים ושדים, אך הבבלי מזכירם במקומות רבים. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מז.