מתוך ויקיטקסט

גרסה נוכחית (טרם נבדקה)

א מַעֲנֶה רַּךְהמקבל באופן חלקי את דברי הזולת (לחץ על המילה לפירוט) יָשִׁיבירגיע את חֵמָהכעסו של הזולת (לחץ על המילה לפירוט), וּדְבַר עֶצֶבהמתאמץ להתנגד לדברי הצד הזולת (לחץ על המילה לפירוט) יַעֲלֶהיגדיל את אָףכעסו של הזולת.

ב לְשׁוֹן חֲכָמִים תֵּיטִיבמשפרת ומייפה את דָּעַתהדברים שהם יודעים, כאשר הם אומרים אותם (לחץ על המילה לפירוט), וּפִי כְסִילִים יַבִּיעַפולט מעיין נובע של דברי- (לחץ על המילה לפירוט) אִוֶּלֶת.

ג בְּכָל מָקוֹם עֵינֵי יְהוָה, צֹפוֹתרואות לעתיד רָעִים וטוֹבִיםאלו מעשים יהיו טובים ואלו יהיו רעים, ולפעמים זה שונה ממה שנראה לעיני בשר ודם (ראו הגר"א).

ד מַרְפֵּא לָשׁוֹןדיבור שמרפא את הנפש מצער וייאוש - עֵץ חַיִּיםעשוי להציל את חיי השומע כמו עץ חיים (לחץ על המילה לפירוט), וְסֶלֶף בָּהּאך עיוות כלשהו במילים או בטון הדיבור עלול לגרום ל- - שֶׁבֶר בְּרוּחַשבירה פתאומית של נפש השומע, כמו עץ הנשבר ברוח חזקה.

ה אֱוִיל יִנְאַץמבזה את - מוּסַרהביקורת שמותח עליו - (לחץ על המילה לפירוט) אָבִיו, וְשֹׁמֵראדם הזוכר ושם לב ל- תּוֹכַחַתביקורת - יַעְרִםילמד להיות פיקח וזהיר.

ו בֵּית צַדִּיק - חֹסֶן רָבאוצר גדול ומוגן (לחץ על המילה לפירוט), וּבִתְבוּאַת רָשָׁעובגלל היבול שהרשע מביא אל ביתו של הצדיק - נֶעְכָּרֶתגם תבואתו של הצדיק מתקלקלת.

ז שִׂפְתֵי חֲכָמִים יְזָרוּמוסיפים זרים, עיטורים וקישוטים על דָעַתידיעות שהם מקבלים מאחרים (לחץ על המילה לפירוט), וְלֵב כְּסִילִים - לֹא כֵןלא מסוגל להבין אפילו את הכַן, הבסיס לדעותיהם של אחרים (לחץ על המילה לפירוט).

ח זֶבַחקרבן גשמי וחיצוני של רְשָׁעִים - תּוֹעֲבַת יְהוָההוא הדבר השנוא ביותר על ה' (לחץ על המילה לפירוט), וּתְפִלַּתעבודה פנימית ואישית של יְשָׁרִים - רְצוֹנוֹהיא הדבר האהוב ביותר על ה' (לחץ על המילה לפירוט).

ט תּוֹעֲבַת יְהוָה דֶּרֶךְ רָשָׁעהמשתדל לעשות רע (לחץ על המילה לפירוט), וּמְרַדֵּף צְדָקָההמשתדל לעשות צדק (לחץ על המילה לפירוט) יֶאֱהָב.

פסוקים רבים בספר משלי מלמדים שחשוב לקבל ביקורת באהבה. ראו איך לאהוב ביקורת

י מוּסָרביקורת היא - רָעכואבת ומרה לְעֹזֵב אֹרַח, אך למרות זאת כדאי לו לקבל ביקורת כי - שׂוֹנֵא תוֹכַחַת יָמוּת.

יא שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹןעולם המתים, הקולט תושבים חדשים בכל רגע, בכל זאת הוא - נֶגֶדגלוי לעיני - (לחץ על המילה לפירוט) יְהוָה, אַף כִּיקל וחומר (לחץ על המילה לפירוט) לִבּוֹת בְּנֵי אָדָםמקום המחשבות, למרות שיש בו מחשבות חדשות בכל רגע.

יב לֹא יֶאֱהַב לֵץ הוֹכֵחַ לוֹשמותחים עליו ביקורת, ולכן-, אֶל חֲכָמִיםהיודעים להוכיח (לחץ על המילה לפירוט) לֹא יֵלֵךְ.

יג לֵבמקום המחשבות, המסמל את אופיו של האדם (לחץ על המילה לפירוט) שָׂמֵחַ יֵיטִבישפר את יופיים של ה- פָּנִים, וּבְעַצְּבַת לֵבוכשהאופי עצוב ומדוכא - רוּחַ נְכֵאָההמחשבה שבורה ומיואשת, ואפילו בדמיון אי אפשר לראות יופי (לחץ על המילה לפירוט).

יד לֵב נָבוֹןשל אדם נבון יְבַקֶּשׁרוצה ומשתדל להשיג (לחץ על המילה לפירוט) דָּעַת, (ופני) וּפִי כְסִילִים יִרְעֶהמתיידד עם (לחץ על המילה לפירוט) אִוֶּלֶת.

טו כָּל יְמֵי עָנִי רָעִיםקשים ועצובים, וְטוֹב לֵבולכן, אדם בעל לב טוב עושה מִשְׁתֶּה תָמִיד. ומזמין אליו את העניים כדי לשמח אותם (לחץ על המילה לפירוט)

טז טוֹבעדיף להסתפק ב- מְעַט בְּיִרְאַת יְהוָהולהשיג אותו תוך זהירות שלא לעבור על מצוות ה' (לחץ על המילה לפירוט), מֵאוֹצָר רָב וּמְהוּמָהמלחמה עם ה' או עם הזולת (לחץ על המילה לפירוט) בוֹ.

יז טוֹבעדיף לתת לנזקקים (לחץ על המילה לפירוט) אֲרֻחַת יָרָקאוכל פשוט וזול וְאַהֲבָה שָׁם, מִשּׁוֹר אָבוּס וְשִׂנְאָה בוֹ.

יח אִישׁ חֵמָהאדם הנוטה "להתחמם" ולכעוס בקלות יְגָרֶה מָדוֹןיחריף ויחמיר כל מריבה שינסה להתערב בה (לחץ על המילה לפירוט), וְאֶרֶך אַפַּיִםאדם המסוגל להתאפק ולא לכעוס במשך זמן ארוך יַשְׁקִיט רִיב.

בפסוק זה היושר הוא ניגודה של העצלות; בפסוקים אחרים הרמאות היא ניגודה של החריצות.. ראו חריצות - רמיה

יט דֶּרֶךְ עָצֵל - כִּמְשֻׂכַת חָדֶקכאילו חסומה בגדר קוצנית, וְאֹרַח יְשָׁרִים סְלֻלָה.

כ בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָבנוהג לשמח את אביו, וּכְסִיל אָדָםאדם כסיל בּוֹזֶה אִמּוֹנוהג לפגוע בכבודה של אמו (לחץ על המילה לפירוט).

כא אִוֶּלֶתבדיחות שטחיות וטפשיות (לחץ על המילה לפירוט) שִׂמְחָהמועילות בכך שהן מביאות שמחה לַחֲסַר לֵבלאדם שאינו מסוגל לחשוב בהגיון (לחץ על המילה לפירוט), וְאִישׁ תְּבוּנָה - יְיַשֶּׁר לָכֶתהליכה בדרך הישר מביאה לו שמחה, ואינו צריך איוולת.

כב הָפֵר מַחֲשָׁבוֹת בְּאֵין סוֹדתכניות עלולות להתבטל כאשר לא שומרים אותן בסוד, וּבְרֹב יוֹעֲצִיםהנותנים עצות איך לשמור סודות (לחץ על המילה לפירוט) תָּקוּםיתקיימו התכניות.

כג שִׂמְחָה לָאִישׁ בְּמַעֲנֵה פִיוכל אדם שמח כאשר הוא מוצא תשובה ניצחת לטענות הזולת, אולם, וְדָבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹבטוב יותר להגיד את הדבר בזמן המתאים, כאשר הזולת מסוגל להקשיב (לחץ על המילה לפירוט).

כד אֹרַח חַיִּים לְמַעְלָהלהתעלות והתקדמות ללא הפסקה (לחץ על המילה לפירוט) לְמַשְׂכִּיל, לְמַעַן סוּר מִשְּׁאוֹל מָטָּהכדי שיינצל מירידה וניוון.

כה בֵּיתרכוש או משפחה של- (לחץ על המילה לפירוט) גֵּאִים יִסַּחיעקור ויהרוס יְהוָה, וְיַצֵּבייתן יציבות וקיום ל- (לחץ על המילה לפירוט) גְּבוּלשטח של- אַלְמָנָה.

כו תּוֹעֲבַת יְהוָה מַחְשְׁבוֹת רָע, וּטְהֹרִיםכשרים בעיני ה' אִמְרֵי נֹעַםדיבורים נעימים שמטרתם להרגיע את הזולת ולמנוע מריבה, גם אם אינם מתאימים למחשבות (לחץ על המילה לפירוט).

כז עֹכֵרמקלקל ומשחית (לחץ על המילה לפירוט) בֵּיתוֹאת משפחתו ורכושו (לחץ על המילה לפירוט) - בּוֹצֵעַ בָּצַעהלוקח את רכוש הזולת בלי רשות, וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹתלקחת את רכוש הזולת אפילו ברשות - יִחְיֶה.

כח לֵב צַדִּיק יֶהְגֶּה לַעֲנוֹתיחשוב היטב לפני שהוא עונה, כדי להסיר מדבריו את המילים הרעות (לחץ על המילה לפירוט), וּפִי רְשָׁעִים יַבִּיעַישפוך, כמעיין נובע, מילים- רָעוֹת.

כט רָחוֹק יְהוָהה' מתעלם מתפילתם של מֵרְשָׁעִיםהפוגעים בזולת במזיד (לחץ על המילה לפירוט), וּתְפִלַּת צַדִּיקִים יִשְׁמָע.

ישנם פסוקים נוספים המדברים על השימוש הנכון בעיניים ובאזניים. ראו ראיה ושמיעה בספר משלי

ל מְאוֹר עֵינַיִםמראות נעימים (לחץ על המילה לפירוט) יְשַׂמַּח לֵב, שְׁמוּעָה טוֹבָהקולות נעימים תְּדַשֶּׁן עָצֶםמחזקים את הגוף.

לא אֹזֶן שֹׁמַעַת תּוֹכַחַת חַיִּיםביקורת הנוגעת לכל אורח החייםּ, בְּקֶרֶב חֲכָמִים תָּלִיןתשהה לאורך זמן, כדי לשמוע גם את שיחת החולין שלהם (מלבי"ם).

לב פּוֹרֵעַ מוּסָרמבטל לגמרי את דברי הביקורת ששומע (לחץ על המילה לפירוט) - מוֹאֵס נַפְשׁוֹחייו, וְשׁוֹמֵעַ תּוֹכַחַת - קוֹנֶה לֵּבזוכה בשכל משופר (לחץ על המילה לפירוט).

לג יִרְאַת יְהוָההשלב הראשון בלימוד, מוּסַרביקורת, השלב השני בלימוד, חָכְמָההשלב השלישי בלימוד; וְלִפְנֵי כָבוֹדשאדם מקבל כבוד על חוכמתו הרבה עֲנָוָהיש לעבור שלב של השפלה ועינוי נפשי (לחץ על המילה לפירוט).

ביאורי פסוקים

מבנה וסיכום הפרק

עריכה

במשלי פרק טו ישנם ביטויים חוזרים רבים, וזה מעלה את האפשרות שלפרק ישנו מבנה מסודר.

שער הלב ושער הלשון

על-פי רבי יונה גירונדי, הפרק מחולק לשערים:

פסוקים 1-9 הם " שער הלשון ", והם עוסקים בנושאים שונים הקשורים לדיבור ולהקשבה; פסוקים שנראה אינם קשורים באופן ישיר לנושא זה, מתקשרים לפסוקים הקודמים: "א מַעֲנֶה רַּךְ יָשִׁיב חֵמָה וּדְבַר עֶצֶב יַעֲלֶה אָף. ב לְשׁוֹן חֲכָמִים תֵּיטִיב דָּעַת וּפִי כְסִילִים יַבִּיעַ אִוֶּלֶת. ג בְּכָל מָקוֹם עֵינֵי ה' צֹפוֹת רָעִים וטוֹבִים." - כלומר, " "הבורא יתברך משלם גמול על דברי האיוולת אשר יביע פי כסילים" ."; "ד מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים וְסֶלֶף בָּהּ שֶׁבֶר בְּרוּחַ. ה אֱוִיל יִנְאַץ מוּסַר אָבִיו וְשֹׁמֵר תּוֹכַחַת יַעְרִם. ו בֵּית צַדִּיק חֹסֶן רָב וּבִתְבוּאַת רָשָׁע נֶעְכָּרֶת." - כלומר, " "כאשר ירשע בן הצדיק וינאץ מוסר אביו, במה שירויח הוא מתוך ומחמס ויוסיף על הון אביו, יעכור גם את אוצר אביו אשר נקבץ ונאצר בנקיון כפיים" ." "ז שִׂפְתֵי חֲכָמִים יְזָרוּ דָעַת וְלֵב כְּסִילִים לֹא כֵן. ח זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֲבַת ה' וּתְפִלַּת יְשָׁרִים רְצוֹנוֹ. ט תּוֹעֲבַת ה' דֶּרֶךְ רָשָׁע וּמְרַדֵּף צְדָקָה יֶאֱהָב" - " "המקרא הזה טעם לאשר מעלה לו, כי ה' יתברך מתעב זבח רשעים, יען כי דרכם נתעבת; ותפילת ישרים ירצה ויאהב, יען כי מעשיהם רצויים ואהובים." "
פסוקים 10-19 הם " שער הלב ", והם עוסקים בנושאים שונים הקשורים למחשבות ולרגשות: "י מוּסָר רָע לְעֹזֵב אֹרַח שׂוֹנֵא תוֹכַחַת יָמוּת. יא שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹן נֶגֶד ה' אַף כִּי לִבּוֹת בְּנֵי אָדָם. יב לֹא יֶאֱהַב לֵץ הוֹכֵחַ לוֹ אֶל חֲכָמִים לֹא יֵלֵךְ. יג לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב פָּנִים וּבְעַצְּבַת לֵב רוּחַ נְכֵאָה. יד לֵב נָבוֹן יְבַקֶּשׁ דָּעַת ופני [וּפִי] כְסִילִים יִרְעֶה אִוֶּלֶת. טו כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד. טז טוֹב מְעַט בְּיִרְאַת ה' מֵאוֹצָר רָב וּמְהוּמָה בוֹ." - " "לכן, מי שאוהב את ה' יתברך ויתעלה, ישמח בחלקו ויסתפק במעט אשר לו... וייטיב ליבו ביראת ה' יתברך, ואף אם עני הוא - טוב לב כמשתה תמיד." " "יז טוֹב אֲרֻחַת יָרָק וְאַהֲבָה שָׁם מִשּׁוֹר אָבוּס וְשִׂנְאָה בוֹ." - " "הביא משל מטבעי בני אדם, כי ייטיב להם המעט בחברה שתנעם להם, מן המשמנים עם חברת שונאי נפשם. ומן המשל הזה עליך ללמוד, כי על אחת כמה וכמה שתתפייס דעתך במעט - באהבת ה' יתברך ויתעלה ויראתו..." "יח אִישׁ חֵמָה יְגָרֶה מָדוֹן וְאֶרֶך אַפַּיִם יַשְׁקִיט רִיב. יט דֶּרֶךְ עָצֵל כִּמְשֻׂכַת חָדֶק וְאֹרַח יְשָׁרִים סְלֻלָה." - " "{{{1}}}" ".

אך לגבי המשך הפרק, לא הצלחתי למצוא בדבריו את החלוקה ל"שערים".

משל לבני יעקב

ע"פ מטמונית למשפחות סופרים , הפרק הוא משל לבני יעקב - כל בני יעקב נבחרו להיות עם ה' - והוא מתחלק לפסוק פתיחה וארבע פסקאות:

פסוק פתיחה: "א מַעֲנֶה רַּךְ יָשִׁיב חֵמָה וּדְבַר עֶצֶב יַעֲלֶה אָף": אחי יוסף נפעלו מדיבוריו.

6 פסוקים בפסקה הראשונה (פסוקים 1-7): " "ב לְשׁוֹן חֲכָמִים תֵּיטִיב דָּעַת וּפִי כְסִילִים יַבִּיעַ אִוֶּלֶת. ג בְּכָל מָקוֹם עֵינֵי ה' צֹפוֹת רָעִים וטוֹבִים." "ד מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים וְסֶלֶף בָּהּ שֶׁבֶר בְּרוּחַ. ה אֱוִיל יִנְאַץ מוּסַר אָבִיו וְשֹׁמֵר תּוֹכַחַת יַעְרִם. ו בֵּית צַדִּיק חֹסֶן רָב וּבִתְבוּאַת רָשָׁע נֶעְכָּרֶת." "ז שִׂפְתֵי חֲכָמִים יְזָרוּ דָעַת וְלֵב כְּסִילִים לֹא כֵן ." " הפסקה מתחילה ומסתיימת בחכמים, כסילים ודעת, והנמשל שלה הוא: יעקב אבינו הטיב את עדת בניו, וזירה מהם רע :

אחי יוסף התכוונו לרעה וה' הפך לטובה (2-4),
בית יעקב התנקה מאבק שלושת העבירות הידועות (5-7).

10 פסוקים בפסקה השניה (פסוקים 8-17): "ח זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֲבַת ה' וּתְפִלַּת יְשָׁרִים רְצוֹנוֹ. ט תּוֹעֲבַת ה' דֶּרֶךְ רָשָׁע וּמְרַדֵּף צְדָקָה יֶאֱהָב. י מוּסָר רָע לְעֹזֵב אֹרַח שׂוֹנֵא תוֹכַחַת יָמוּת. יא שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹן נֶגֶד ה' אַף כִּי לִבּוֹת בְּנֵי אָדָם. יב לֹא יֶאֱהַב לֵץ הוֹכֵחַ לוֹ אֶל חֲכָמִים לֹא יֵלֵךְ. יג לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב פָּנִים וּבְעַצְּבַת לֵב רוּחַ נְכֵאָה. יד לֵב נָבוֹן יְבַקֶּשׁ דָּעַת ופני [וּפִי] כְסִילִים יִרְעֶה אִוֶּלֶת . טו כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד. טז טוֹב מְעַט בְּיִרְאַת ה' מֵאוֹצָר רָב וּמְהוּמָה בוֹ. יז טוֹב אֲרֻחַת יָרָק וְאַהֲבָה שָׁם מִשּׁוֹר אָבוּס וְשִׂנְאָה בוֹ.", והנמשל שלה הוא: שנאות בבית יעקב :

הקב"ה שונא פירוד בין אחים (8-9),
יהודה ושמעון שנאו תוכחת (10-12),
השבטים שנאו את יוסף (13-15),
יוסף שנא (לכאורה) את אחיו (16-17).

7 פסוקים בפסקה השלישית (פסוקים 18-24): "יח אִישׁ חֵמָה יְגָרֶה מָדוֹן וְאֶרֶך אַפַּיִם יַשְׁקִיט רִיב. יט דֶּרֶךְ עָצֵל כִּמְשֻׂכַת חָדֶק וְאֹרַח יְשָׁרִים סְלֻלָה. כ בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב וּכְסִיל אָדָם בּוֹזֶה אִמּוֹ. כא אִוֶּלֶת שִׂמְחָה לַחֲסַר לֵב וְאִישׁ תְּבוּנָה יְיַשֶּׁר לָכֶת. כב הָפֵר מַחֲשָׁבוֹת בְּאֵין סוֹד וּבְרֹב יוֹעֲצִים תָּקוּם. כג שִׂמְחָה לָאִישׁ בְּמַעֲנֵה פִיו וְדָבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב. כד אֹרַח חַיִּים לְמַעְלָה לְמַשְׂכִּיל לְמַעַן סוּר מִשְּׁאוֹל מָטָּה.", יש בה שלושה "איש", והנמשל הוא: יהודה איש חמה, יוסף איש תבונה, יהודה שמחה לאיש :

המענה השני של יהודה, "איש" במקום שאין איש (18-19);
קורות יוסף (20-22),
המענה הראשון של יהודה (23-24).

9 פסוקים בפסקה הרביעית (פסוקים 25-33): "כה בֵּית גֵּאִים יִסַּח ה' וְיַצֵּב גְּבוּל אַלְמָנָה. כו תּוֹעֲבַת ה' מַחְשְׁבוֹת רָע וּטְהֹרִים אִמְרֵי נֹעַם. כז עֹכֵר בֵּיתוֹ בּוֹצֵעַ בָּצַע וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה . כח לֵב צַדִּיק יֶהְגֶּה לַעֲנוֹת וּפִי רְשָׁעִים יַבִּיעַ רָעוֹת. כט רָחוֹק ה' מֵרְשָׁעִים וּתְפִלַּת צַדִּיקִים יִשְׁמָע. ל מְאוֹר עֵינַיִם יְשַׂמַּח לֵב שְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֶּׁן עָצֶם. לא אֹזֶן שֹׁמַעַת תּוֹכַחַת חַיִּים בְּקֶרֶב חֲכָמִים תָּלִין. לב פּוֹרֵעַ מוּסָר מוֹאֵס נַפְשׁוֹ וְשׁוֹמֵעַ תּוֹכַחַת קוֹנֶה לֵּב. לג יִרְאַת ה' מוּסַר חָכְמָה וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה .", והנמשל שלה הוא: תמר בנתה את בית יהודה, אסנת בנתה את בית יוסף :

בית יהודה (25-27),
יוסף יהודה והשבטים צדיקים וגם רשעים (28-29),
שמעון שמע ליהודה ולא לאביו ליוסף ולראובן (30-33).

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-02-10.

פסוק א

עריכה

מענה רך ישיב חמה, ודבר עצב יעלה אף

חלק גדול מהמריבות בין בני אדם הוא על כבוד: אנשים רבים כי הם רוצים להוכיח שהם צודקים, הם רוצים שיכירו בנכונות הדרישה שלהם. במקרים אלה, אפשר להימנע ממריבה פשוט ע"י הבעת הסכמה עקרונית עם הצד השני. למשל: אם שני אנשים רבים על מקום בתור, ואחד מהם יוותר ויגיד "בסדר, תהיה לפניי", יש סיכוי טוב שהשני יגיד "לא לא לא, תהיה אתה לפניי"; ההסכמה מוציאה את העוקץ מהמריבה; אין טעם לריב ולהתווכח עם אדם שמביע הסכמה, ולכן הצד השני יכול להרשות לעצמו להיות נחמד. כך כתוב גם בספר משלי:

(משלי טו א): "מענה רך ישיב חמה, ודבר עצב יעלה אף":

מענה רך = תשובה שמושפעת ומביעה הסכמה מסויימת עם הצד השני .

ישיב = ירגיע (כמו (ישעיהו ל טו): "בשובה ונחת"), או יגרום לזולת להחזיר אחורה.

מענה רך ישיב חמה = תשובה שמביעה הסכמה חלקית עם האדם הכועס, עשויה לגרום לו להפסיק לכעוס ואפילו לקחת בחזרה חלק מתלונותיו וטענותיו (כמובן, זה לא תמיד עובד, יש אנשים שבאופן עקרוני לא אוהבים להיות נחמדים...).

עצב = כוח ומאמץ ; דבר עצב = דיבור שמפעיל מאמץ, דיבור שמתאמץ להתנגד לדברי הצד השני.

ודבר עצב יעלה אף = כשאדם מתאמץ להתווכח ולהתנגד לאדם שכועס עליו, יש סיכוי טוב שהכעס רק יעלה ויגדל.

מענה רך בנישואין

איך לשכנע את בן הזוג לבוא לטיפול? על-פי הרב גד מאיר שמחוני, יש להשתמש במענה רך - להביע הסכמה חלקית עם טענותיו: " "אמרי לו שאת מקבלת את כל טענותיו שיש בך פגמים ובעיות ואת רוצה לשפר את המצב. שוחחת כבר עם יועץ נישואין שייעץ לך וידריך אותך, אבל הוא ביקש שבעלך יבוא כדי שיוכל לומר לו בדיוק מה מפריע לו אצלך והיועץ יוכל לטפל בך. את השאר תשאירי כבר ליועץ לעשות כמיטב ידיעותיו" " ( הרב גד מאיר שמחוני, שו"ת מורשת ) .

מענה רך מול הבוס או המפקד

הפסוק שלנו מדבר על מריבה בין שווים, אולם מענה רך, המביע הסכמה חלקית, יכול להועיל גם במריבה עם אדם במעמד גבוה יותר, כגון מפקד בצבא (משלי כה טו): "בארך אפים יפתה קצין, ולשון רכה תשבר גרם"( פירוט ).

ניתן לפרש את הפסוק גם כמשל ליחסים שבין האדם לבין ה': כשה' מייסר את האדם, האדם יכול להשיב את חמת ה' ב מענה רך, בתפילה שבה הוא מקבל את הדין ומביע הסכמה עקרונית עם העונש שהוטל עליו, רק שהוא מבקש שה' ירחם עליו ויקל בעונשו.

מענה רך גם למי שלא דיבר

פירשנו מענה = תשובה לדבריו של הזולת, אך הרכות עשויה לעזור גם כשפונים לאדם שלא דיבר עמנו לפני כן, למשל כאשר רוצים למתוח ביקורת. לדברי ביקורת יש הרבה יותר סיכוי להתקבל כאשר הם נאמרים באופן שמביע הסכמה חלקית עם התנהגותו של הצד השני. למשל, במקום "אל תטפס על עצים, זה מסוכן!" (דבר עצב), עדיף להגיד "אני מבין שחשוב לך לטפס על עצים, אבל אולי תעשה את זה בצורה שלא תסכן את חייך?" (מענה רך).

מענה רך משיב את חמתו של העונה

פירשנו ישיב חמה = חמתו של השומע, אך ניתן גם לפרש ישיב חמה = חמתו של העונה. כאשר האדם מרגיש שהוא עומד לכעוס, כדאי לו להשתדל, באופן מלאכותי, לדבר במענה רך, לדבר בעדינות וברכות, וכך יינצל מהכעס: " "תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וּבַזֶּה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחְטִיא בְּנֵי אָדָם" " ( איגרת הרמב"ן ) .

כך עשה הלל הזקן (תלמוד בבלי, שבת ל:; אבות דרבי נתן פרק כט) : " "מעשה בשני בני אדם שהמרו.... מי שיקניט את הלל ייטול ארבע מאות זוז... אותו היום ערב שבת היה, והלל חפף את ראשו, הלך ועבר על פתח ביתו, אמר 'מי כאן הלל?! מי כאן הלל?!'... אמר לו: 'בני, מה אתה מבקש?'" ": אדם ניסה לעצבן את הלל בערב שבת, בזמן הלחוץ ביותר, כשהלל היה במקלחת; אבל הלל פנה אליו ברכות ' בְנִי ', וכך הציל את עצמו מן הכעס (הרב אליהו בר שלום, "כלים שלובים" 35, אדר ה'תשס"ח) .

מענה רך - מרגיע או מרגיז?

המשורר חנניה רייכמן כתב: " "באיש כועס נְהג פיוס. ראשית - כזה הוא צו נימוס. שנית - תגובה רכה כזו תִצלח יותר להרגיזו!" " (ציטוט מתוך " איך להעביר ביקורת? " באתר " באופן טבעי ") . לכאורה, דבריו מנוגדים לפסוק "מענה רך ישיב חמה" - הוא טוען שתגובה רכה דווקא מרגיזה יותר; האמנם?

1. נראה לי שחנניה רייכמן משתמש בביטוי "תגובה רכה" במשמעות שונה - תגובה שנאמרת בנימוס ובשלוה. אכן, כשמישהו כועס עליי, ואני לא מושפע כלל מהכעס שלו אלא נשאר שלו ומנומס, זה עלול לעצבן אותו עוד יותר; אולם, כשהכעס משפיע עליי, גורם לי להתרכך ולקבל חלק מעמדותיו של הכועס - הכעס עשה את שלו ויכול להירגע.

2. וייתכן שמדובר בשני סוגים שונים של כעס - כשהצד השני טוען טענות ענייניות (למשל, מאשים אותך שעשית לו משהו רע), אז צריך לענות לו באופן ענייני, כי אחרת הוא ייעלב שאתה מתעלם מטענותיו; במקרה זה צריך להשתמש ב מענה רך. אבל כשהצד השני סתם מעליב, ולא אומר שום טענה עניינית, אז הכי טוב לשתוק או לדבר בשלוות-נפש, עד שהוא יירגע. ראו: המים הקדושים המונעים מריבות / סיפור ברדיו קול הנשמה .

חמה - אף

מלבי"ם הסביר את ההבדל בין שני חצאי הפסוק על-פי ההבדל בין "חמה" לבין "אף" :

" "יש הבדל בין חמה ובין אף, שהחמה היא הכעס השמור בלב בחמימות ואש בוער, והאף הוא הקצף החיצוני, הוא ניכר ומתגלה, לא החמה. ובכל-זאת החמה גדולה מן האף, שהאף, כשהוא בלא חמה פנימית, אינו באכזריות כל-כך, כמו אב שכועס על בנו ומכהו באף, ובליבו הוא אוהבו."

"אמר: "

"כשמשיב במענה רך, ישיב גם החמה הפנימית, וישוב האויב לאוהב;"
"אבל הדבר עצב, שישיב דבר להעציב את הדובר בו, לא לבד שלא ישיב חמה, כי גם יעלה אף החיצון לנקום בו תכף (שהעלאת אף היא הנקמה, כמו "ואף ה' עלה בהם ויהרוג במשמניהם")." "

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-07-06.

פסוק ב

עריכה

בקיצור ולעניין

יש אנשים המוסיפים לדבריהם מילים וביטויים שאינם תורמים מאומה לנושא השיחה, כמו:

"אין צורך לומר ש..." (- אז למה אתה אומר?),
"זה ברור ללא כל צל צלו של ספק" (לא מספיק "צל" אחד?)
"הדעה שלך נובעת משטיפת מוח שעשו לך" (העיקר זה אם היא נכונה או לא - מה זה משנה ממה היא נובעת?),
"אתה מדבר שטויות, אתה הופך את השקר לאמת ואת האמת לשקר, אתה מטעה את הציבור, אתה צריך להבחין בין דברים שאתה יודע לבין דברים שאתה לא יודע..." (הבנתי שאתה לא מסכים איתי, מה הטעם לחזור על עובדה זו במילים שונות? יהיה יותר יעיל אם תנמק מדוע לדעתך אני טועה),
"דע לך ש..." (אם תגיע לעיקר - אני אדע יותר מהר), ועוד.

הכישרון לקצר, להגיד רק את המילים החשובות והתורמות להבנת העניין, הוא כישרונם של החכמים:

(משלי טו ב): "לשון חכמים תיטיב דעת; ופי כסילים יביע אִוֶּלֶת".

הפסוק מציג שני ניגודים בין החכמים ( = האוהבים ללמוד והיודעים ללמד ) לבין הכסילים ( = השונאים ללמוד ).

ניגוד אחד הוא ברור: החכמים אומרים דברי דעת, והכסילים אומרים דברי איוולת. אך יש ניגוד נוסף:

החכמים מיטיבים את דברי הדעת שלהם,
והכסילים מביעים את דברי האיוולת שלהם.

היטיב = תיקן, שיפר, עשה טוב יותר; כמו ב (מלכים ב ט ל): "ותשם בפוך עיניה, ותיטב את ראשה...".

הביע = דיבר הרבה, ללא מעצורים .

מהניגוד בין שני המושגים ניתן ללמוד, שהשיפור שעושה החכם בדבריו הוא הקיצור והמיעוט במילים: " "תיטיב דעת = תתקן את הדעת, כי אף אמרי דעת ידבר בתקון נמרץ ובמלות קצרות; אבל פי כסילים - אף דברי אולת ירבו באמרים, כמעיין הנובע" " (מצודת דוד) .

החכמים הם המומחים ללימוד והוראה - הם יודעים שכדי ללמד צריך לקצר, כדברי חז"ל: " "לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה" ". כשהמורה מלמד בדרך קצרה, קל יותר לתלמידים להתרכז ולזכור את דבריו; ואכן, המשנה, כמו התורה, כתובה בשפה קצרה ותמציתית ביותר, לכל מילה יש משמעות - "לשון חכמים תיטיב דעת".

אך הכסילים שונאים ללמוד, הם רוצים רק "לשפוך" את המחשבות הפרטיות שלהם, גם אם הן שטחיות וטפשיות - "ופי כסילים יביע איוולת".

במשך הדורות, חכמת הקיצור התפתחה והגיעה לשיא במדעים המדוייקים, שם מנסחים תופעות מורכבות בנוסחאות מתמטיות קצרות ביותר. גם בשאר המדעים, מקובל לכתוב תקציר בתחילת כל מאמר.

מומחים בכתיבה עסקית ממליצים להקפיד על קיצור ; גם עורכי עיתונים משתדלים לקצר את המאמרים ולהוריד מהם מילים מיותרות; ובצחוק אמרו: " "הימנעו, אם אפשר, ממילים ומביטויים ריקים, שהם, ללא ספק, מחלה לשונית נפוצה, ובעצם אין בהם צורך" " ( רוביק רוזנטל, הזירה הלשונית ) .

גם בויכוחים ישנה חשיבות לקיצור. אנשים שרוצים לשכנע, נוטים להביא הרבה נימוקים - גם נימוקים טובים וגם נימוקים פחות טובים - מתוך מחשבה שריבוי הנימוקים יגדיל את רמת השיכנוע. למעשה, גם המחקרים הפסיכולוגיים וגם הניסיון היומיומי מלמדים שגישה זו אינה נכונה: אם מביאים הרבה נימוקים טובים, ונימוק אחד לא טוב - הצד השני ייתפס לנימוק הפחות טוב ויתקוף אותו, וכל ה"עוקץ" של הנימוקים הטובים יילך לאיבוד.

יש להיזהר בכך במיוחד כשמותחים ביקורת, ולמתוח ביקורת בקיצור (משלי י יט): "ברב דברים לא יחדל פשע, וחשך שפתיו משכיל"( פירוט ).

תחום אחד שבו לא צריך לקצר הוא בדברי ידידות ואהבה המשמחים את הלב (משלי כז ט): "שמן וקטרת ישמח לב ומתק רעהו מעצת נפש"( פירוט ).

לעיון נוסף

פסוקים נוספים על כשרון הדיבור של החכמים, ראו במאמר חכמים, נבונים ואיברי גופם .

פסוקים נוספים על כשרון הפטפוט של הכסילים:

(משלי יח ב): "לא יחפץ כסיל בתבונה, כי אם בהתגלות לבו"( פירוט )
(קהלת ה ב): "כי בא החלום ברב ענין, וקול כסיל ברב דברים"
ואולי גם (משלי יב כג): "אדם ערום כסה דעת, ולב כסילים יקרא אולת"( פירוט )

לפעמים דווקא לא צריך לקצר - ראו שמן וקטורת ישמח לב, ומתק רעהו מעצת נפש .

פסוקים נוספים על כסילים ואיוולת .

עוד כללי כתיבה / עצור כאן חושבים .

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-10-30.

פסוק ד

עריכה

זהירות בדיבור עם אנשים מיואשים

חשוב במיוחד להיזהר כשמדברים עם אנשים שנמצאים במצב נפשי קשה - מיואשים ומדוכאים. מילה אחת יכולה להציל חיים, אבל גם להרוס:

(משלי טו ד): "מרפא לשון עץ חיים, וסלף בה שבר ברוח":

מרפא = בלשון ימינו - מבריא;

מרפא לשון = לשון שיודעת לרפא, לנחם ולשמח אנשים שליבם נשבר (ראו צוף דבש אמרי נועם, מתוק לנפש ומרפא לעצם ).

עץ חיים = התקוה האחרונה שהאדם נאחז בה כדי להינצל ממוות ;

מרפא לשון עץ חיים = אל תמעיטו בכוח המילים שלכם, לפעמים מילה טובה אחת יכולה לרפא אדם מצער גדול, ולהציל אותו ממוות (התאבדות), כמו עץ חיים.

אולם, כשמדברים עם אדם שנמצא במצוקה נפשית, ומנסים לרפא אותו בכוח הדיבור, צריך להיזהר מאד; כל דיבור בלתי-זהיר יכול להרוס הכל:

וסלף בה שבר ברוח = עיוות אחד קטן ב"מרפא לשון", בלשון שתפקידה לרפא, עלול להביא ל"שבר ברוח", כלומר - לשבור את עץ-החיים כמו שעץ נשבר ברוח חזקה; כל מילה לא-זהירה עלולה לשבור בבת-אחת את התקווה היחידה של האדם שמנסים לרפא, ולדרדר אותו אל תהומות הייאוש.

פירושים נוספים

1. יש מפרשים מרפא לשון = לשון רפויה, דיבור רך וחלש (ראו רפא=רפה , חיי בשרים לב מרפא ), עץ חיים = מקור שמצמיח חיים (ראו דיבור נמשל לפרי ): " "מי שלשונו רפויה ולא ידבר קשות ורק ידבר רכות - היא לו לעץ המגדל חיים ; אבל המעקם בלשונו לדבר קשות - בא שבר ברצונו, כי לא יקובל דבריו ולא ימולא רצונו" " (מצודת דוד) , " "מי שנותן רפיון לשונו ורפות דברים, יגרום לעצמו החיים , כי כל מי שיקום עליו להזיק לו - יתפייס לו בדבריו; ואולם, מי שמשים בלשונו סלף ועוות, יגרום לעצמו סלף קשה כמו שבר העץ ברוח חזקה, כי בזה יוסיף כעס מי שקם עליו" " (רלב"ג) .

והמסר של הפסוק הוא, שיש לדבר ברכות ובעדינות, ולא בדברים קשים וחזקים.

אולם, המושג " סלף " מציין דיבור עקום, ולא דיבור קשה; והוא אינו מנוגד ל" מרפה ".

בנוסף לכך, יש פסוקים נוספים בספר משלי שמקשרים בין דיבור לבין בריאות הגוף:

(משלי יב יח): "יש בוטה כמדקרות חרב, ולשון חכמים מרפא"= לשון חכמים מרפאת את הפצעים הנגרמים מהתחייבויות פוגעות שאדם לוקח על עצמו ( פירוט );
(משלי טז כד): "צוף דבש אמרי נעם, מתוק לנפש ומרפא לעצם"= דיבורים נעימים מתוקים כמו דבש ומרפאים את הגוף (פירוט ).

ולכן נראה לי, שגם הפסוק שלנו עוסק בדיבור שמרפא ומציל ממוות.

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-09-26.

פסוק ה

עריכה

ראו משלי כז כב

פסוק ו

עריכה

תבואת הרשע מקלקלת את אוצר הצדיק

(משלי טו ו): "בית צדיק חֹסֶן רב, ובתבואת רשע נעכרת"

חוסן = אוצר, כמו (ישעיהו כג יח): "והיה סחרה ואתננה קדש לה', לא יאצר ולא יחסן...", (ישעיהו לג ו): "והיה אמונת עתיך חסן ישועת חכמת ודעת, יראת ה' היא אוצרו", (ירמיהו כ ה): "ונתתי את כל חסן העיר הזאת ואת כל יגיעה ואת כל יקרה, ואת כל אוצרות מלכי יהודה אתן ביד איביהם..." (יחזקאל כב כה): "קשר נביאיה בתוכה כארי שואג טרף טרף נפש אכלו חסן ויקר יקחו אלמנותיה הרבו בתוכה", (משלי כז כד): "כי לא לעולם חסן ואם נזר לדור דור".

בית צדיק חוסן רב = בית הצדיק הוא אוצר גדול, אוצר שיכול להכיל הרבה רכוש שהוא משיג בצדק ויושר;

תבואה = יבול, שמביאים מהשדה אל האוצר;

ובתבואת רשע = בגלל תבואת הרשע, בגלל היבול שהרשע מביא אל אוצר הצדיק;

נעכרת = מתקלקלת ;

ובתבואת רשע נעכרת = בגלל התבואה שהרשע מביא אל בית הצדיק, גם תבואתו של הצדיק מתקלקלת.

כשהצדיק משתף פעולה עם רשעים, ומביא אל ביתו תבואה של רשעים, התבואה הורסת את חומות ההגנה הרוחנית על אוצרותיו של הצדיק, וכל האוצרות שאסף בצדק עלולים גם הם להתקלקל (מלבי"ם) .

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-02-04.

פסוק ז

עריכה

החכם מעטר את דבריהם של אחרים ולא מנסה להמציא את הגלגל מחדש

יש אנשים, שאוהבים להתעלם מדבריהם של אחרים, ולפתח את כל המחשבות והרעיונות מהתחלה - "להמציא את הגלגל". ספר משלי כנראה מתנגד לגישה זו, כמו שכתוב:

(משלי טו ז): "שפתי חכמים יזרו דעת, ולב כסילים לא כן"

הפסוק רומז לשני חלקים של כלים שהיו במשכן ובמקדש:

המילה יְזָרוּ רומזת ל זֵר - עיטור שהיה על ארון הברית (שמות כה יא): "וצפית אתו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו ועשית עליו זר זהב סביב", על השולחן שמות כה כד: " "וצפית אתו זהב טהור ועשית לו זר זהב סביב." "ועשית לו מסגרת טפח סביב ועשית זר זהב למסגרתו סביב" ", ועל מזבח הזהב (שמות ל ג): "וצפית אתו זהב טהור את גגו ואת קירתיו סביב ואת קרנתיו ועשית לו זר זהב סביב".
והמילה כֵן רומזת לכַן שהיה מתחת לכיור הנחושת (שמות ל יח): "ועשית כיור נחשת וכנו נחשת לרחצה ונתת אתו בין אהל מועד ובין המזבח ונתת שמה מים"

החכם והכסיל הם שני ניגודים, וגם הזר והכן הם שני ניגודים:

הזֵר הוא החלק הגבוה ביותר של הכלים היקרים ביותר,
והכַן הוא החלק הנמוך ביותר של הכלי הפשוט ביותר.

הפסוק מציג ניגוד בין החכמים לבין הכסילים:

שפתי חכמים יזרו דעת - החכמים ( =האוהבים ללמוד ) שמים זֵר על דברי הדעת שהם לומדים מאחרים, כלומר, מעטרים אותם, מרחיבים אותם ומוסיפים עליהם; ממשיכים את המחקר ומקדמים אותו.
ולב כסילים לא כן - הכסילים ( = השונאים ללמוד ), לא רק שאינם מוסיפים על מה שהם לומדים, הם אפילו לא נותנים להם כַן ובסיס - הם לא מנסים אפילו להבין את יסודם של הדברים שהם לומדים, אלא מתעלמים מהם לחלוטין ומסתמכים רק על המחשבות הפרטיות שלהם.

בפסוק אחר, הדעת נמשלה לכלי יקר (משלי כ טו): "יש זהב ורב פנינים, וכלי יקר שפתי דעת"; והפסוק שלנו מלמד, שהכלי היקר נבנה בהדרגה, כל חכם ששומע את דברי הדעת מוסיף עליהם זרים ועיטורים.

מקורות ופירושים נוספים

1. הפירוש במאמר מסתמך על דברי הגר"א: " "שפתי חכמים יזרו דעת , כלומר, אף מה שיודעים מאחרים - מעטרים אותם ומיישרים דבריהם ואומרים כל דבר ודבר על אופניו, שיהיו ערבים ומתוקים לשומעם. ו"יזרו" מלשון זֵר ... אבל הכסילים , לא די שאין יכולים לומר ה"דעת" נכון, אלא אפילו בליבם אין להם כן ורגל שיבינו זאת, ואין ל"דעת" מקום כלל בלבם" " (ואני הוספתי כמה "עיטורים"...)

2. גם מלבי"ם פירש יזרו מלשון זֵר וכן מלשון כַן, אולם הוא פירש את משמעות הפסוק אחרת: " "החכמים ישימו אל הדעת זר סביב לשמרו מן הכסילים... אמנם הכסילים ... לבם אינו עומד על כן ובסיס..." "

אולם, הזֵר בכלי המשכן נועד לעיטור ולא לשמירה; אילו הכוונה היתה שהחכמים שומרים על הדעת, היה ראוי לכתוב "שפתי חכמים ינצרו דעת" או "יגדרו דעת".

3. גם רש"י פירש יזרו מלשון זר זהב, אבל הוא פירש לא כן = אינו זהב;

אולם, בלשון המקרא, בכל הפסוקים שבהם יש תקבולת ניגודית, משתמשים במילים מנוגדות, ולא בביטוי " לא כן ". אילו הכוונה היתה שלבם של הכסילים אינו זהב, היה ראוי לכתוב משהו כמו "ולב כסילים בדיל ועופרת" או "ולב כסילים כסף סיגים".

4. לפי גירסה אחרת בפירוש רש"י, לא כן = אינו אמת (כמו למשל בפסוק (מלכים ב יז ט): "ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על ה' אלהיהם...");

אולם, לפי פירוש זה, הניגוד בין שני חלקי הפסוק אינו ברור ומדוייק.

5. מצודת דוד פירש את המילה יזרו מהשורש זרה = פיזר: " "החכמים מפזרים את הדעת ללמד לכל" ", והכסילים " "לא כן יחפצו ללמוד כאשר החכמים חפצים ללמד" ". אולם:

גם לפי פירוש זה הניגוד בפסוק אינו ברור, כמו בסימן 3 למעלה.

בפסוק אחר נאמר לכאורה להיפך (משלי י יד): "חכמים יצפנו דעת"; אולם, אפשר לפרש שהחכמים מפזרים את הדעת לכולם בצורה מוצפנת, כך שכל אחד יבין את מה שהוא צריך להבין ( פירוט ).

ראו גם: פסוקים נוספים על לבו של הכסיל .

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-03-25.

פסוק ח

עריכה

זבח רשעים תועבת ה', ותפילת ישרים רצונו

לפעמים אדם מרגיש, שהוא עובד את ה' במאמץ רב, ובכל-זאת ה' רחוק ממנו ואינו מקבל ברצון את עבודתו. אדם שנמצא במצב זה צריך לבדוק את יחסו לזולת:

(משלי טו ח): "זבח רשעים תועבת ה', ותפלת ישרים רצונו"

רשע = הפוגע בזולת במזיד ; תועבת ה' = מרוחק ושנוא על ה'; זבח רשעים תועבת ה' = ה' מתעב, שונא ומרחק את הקרבנות שמביאים אנשים רשעים.

ישר = איש שלום, שאינו פוגע בזולת ; ותפילת ישרים רצונו = ה' מקבל ברצון את תפילתם של אנשים ישרים.

זבח ו תפילה הם פעולות שמטרתן לקרב את האדם אל ה'. אבל כשהזובח הוא רשע, ה' לא רוצה להתקרב אליו, ולכן הזבח מתועב בעיניו.

בדברי הנביאים נאמר שה' מתעב גם סוגים אחרים של פולחן, למשל ב (ישעיהו א יג): "לא תוסיפו הביא מנחת שוא, קטרת תועבה היא לי, חדש ושבת קרא מקרא, לא אוכל און ועצרה"- בני ישראל בימי ישעיהו היו רשעים, כמו שהוא מפרט בתוכחתו, ולכן ה' תיעב את המנחות, הקטורת וההתאספות במקדש בחודשים ושבתות. גם העבודות הללו נועדו לקרב את האדם אל ה', וכשהאדם רשע, ה' אינו מעוניין שהאדם יתקרב אליו.

עיקרון זה מתבטא גם בחוקי התורה: אדם שיש לו חוב לרעהו, ונשבע שאינו חייב לו כלום, עבר שתי עבירות - בין אדם לחברו (גזל) ובין אדם למקום (שבועת שקר); על-פי התורה, הוא צריך קודם לתקן את העבירה כלפי רעהו ולהחזיר את החוב, ורק אחר-כך לתקן את העבירה כלפי ה' ולהביא קרבן, (ויקרא ה כג): "והיה כי יחטא ואשם, והשיב את הגזלה... ואת אשמו יביא לה'..."- השבת הרכוש הגזול היא השלב הראשון בתיקון .

כך גם בהלכה, למשל לגבי תענית, המועילה " "דוקא כשעושה תשובה עמו, כי התענית מועיל כמו קרבן לחטא: מה קרבן אינו מועיל בלי תשובה, שנאמר זבח רשעים תועבה, אף תענית חלום..." " (משנה ברורה רכ ו) .

אם כך, כשאדם מרגיש שעבודתו אינה רצויה, הוא צריך קודם-כל לתקן את מעשיו כלפי הזולת כך שלא יהיה עוד רשע, ורק אחר-כך להתקרב לפני ה' בזבחים, תפילות או תעניות.

פסוקים דומים

בפסוק הבא נאמר (משלי טו ט): "תועבת ה' דרך רשע, ומרדף צדקה יאהב"; ייתכן שזה נימוק לפסוק שלנו - "זבח רשעים תועבת ה'", כי "תועבת ה' דרך רשע".

בפרק כא נאמר (משלי כא כז): "זבח רשעים תועבה, אף כי בזמה יביאנו":

בפסוק שלנו נאמר, שזבח רשעים הוא תועבת ה', והכוונה ללמד את האדם עצמו, המרגיש שה' מרחיק אותו, לבדוק את מעשיו לפני שהוא מקריב קרבנות;
בפרק כא נאמר, שזבח רשעים הוא תועבה, לא רק כלפי ה' אלא גם כלפי החברה, והכוונה ללמד את החברה שלא לקבל קרבנות מאנשים רשעים ( פירוט ).

ובאותו פרק נאמר (משלי כא ג): "עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח", כלומר, גם אדם שאינו רשע, עדיף שיעשה צדקה ומשפט מאשר שירבה בזבחים ( פירוט ).

ישנם פסוקים נוספים בתנ"ך שניתן לפרש על-פי הרעיון הנזכר בפסוקנו:

בתורה מסופר שה' דחה את קרבנו של קין וקיבל את קרבנו של הבל; לפי חלק מהפירושים, הסיבה לכך היתה שקין היה רשע, ועל כך אמר לו ה', (בראשית ד ז): "הלוא אם תיטיב שאת, ואם לא תיטיב לפתח חטאת רבץ, ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו"- אם תיטיב את מעשיך, אשא ואקבל את קרבנך (ראו פירושו היפה של רש"ר הירש על הפרשה) .
(קהלת ד יז): "שמר רגליך כאשר תלך אל בית האלהים, וקרוב לשמע מתת הכסילים זבח, כי אינם יודעים לעשות רע": " "יותר יהיה הקב"ה קרוב לשמוע תפילתך יותר ממה שהיו הכסילים מקריבים כמה זבחים ועולות" " ( ר' יוסף קרא ) .

מקורות ופירושים נוספים

זבח רשעים תועבת ה'

1. פירשנו שזבח רשעים הוא תועבה כי מעשיהם של הרשעים הם תועבה, כמו שנאמר בפסוק הבא (משלי טו ט): "תועבת ה' דרך רשע, ומרדף צדקה יאהב".

2. ויש שפירשו, שהזבח עצמו הוא תועבה " "כי מגזל יביאוהו" " (אבן עזרא) ,

3. או משום שעומדת מאחריו כוונה רעה - "להסית" את ה' לגרום נזק לאחרים: " "לפי שבלעם אמר לבלק "בנה לי בזה שבעה מזבחות", כלומר הקב"ה חפץ בקרבנות, שכן הוא אומר לו על ידי איוב "ועתה קחו לכם שבעה פרים" וגו'; אמר הקב"ה: רשע! איני חפץ בקרבנותיך, זבח רשעים תועבת ה'; במה אני חפץ? בתפלה, שנאמר ותפלת ישרים רצונו" ." ( רבי יהושע בשם רבי חנינא, ילקוט שמעוני ; הובא בקיצור בפירוש רש"י) .

דרך התשובה של הרשע

פסוקנו מלמד, שכדי לחזור בתשובה, הרשע צריך להפוך להיות ישר, כלומר לתקן את מעשיו כלפי הזולת. אך יש שכתבו אחרת: " "מי שהוא רשע באמת, כמאמר רז"ל שהרשעים הם ברשות ליבם ואין ליבם ברשותם כלל, וזה עונש על גודל ועוצם עוונם... אי אפשר לרשעים להתחיל לעבוד ה' בלי שיעשו תשובה על העבר תחילה, לשבר הקליפות שהם מסך מבדיל ומחיצה של ברזל המפסקת בינם לאביהם שבשמים, על ידי שבירת ליבו ומרירת נפשו על חטאיו, כמו שכתוב בזוהר על פסוק " זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר " וגו', שעל ידי לב נשבר - נשברה רוח הטומאה דסטרא אחרא..." " ( תניא חלק א יז ) .

ותפילת ישרים רצונו

פסוק זה הוא המקור לדברי חז"ל: " "על שלשה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים... על העבודה מניין? שנאמר ותפלת ישרים רצונו..." " ( פרקי דרבי אליעזר טז ) .

וייתכן שהוא גם המקור להלכה ולמנהג לבקש מצדיקים שיתפללו בעדנו (רמ"א, יורה דעה סימן שלה סעיף י) : " "רצונו של הקב"ה מתגלה בייחוד בתפילתם של ישרים, שהם הצדיקים" " ( בלוג השתפכות הנפש ) . כמובן, ההלכה אינה מתייחסת לכל אדם שמוכר קמיעות או ברכות לפרנסתו, אלא רק לאנשים שהם ישרים וצדיקים, במיוחד בעניינים שבין אדם לחברו; אלה האנשים שתפילתם רצויה ביותר לה'.

זבח לעומת תפילה

ה' שונא זבח של רשעים ואוהב תפילה של צדיקים - מה לגבי תפילה של רשעים וזבח של צדיקים?

1. המושגים תועבת ה' ורצון ה' הם מושגים קיצוניים, והם רומזים שיש מצבי ביניים, שאינם תועבת ה' אך גם אינם רצונו (ראו פסוקים נוספים עם ביטויים אלה ). לפי זה:

תפילת רשעים, תפילה אישית (לא תפילה ציבורית שהיא תחליף לקרבן), אינה תועבת ה', כי היא אינה יוצרת קשר, בתודעה הציבורית, בין הרשע לבין עבודת ה'; וכמו כן, תפילה שבאה מהלב יכולה להיות התחלה של חזרה בתשובה: " "זבח רשעים תועבת ה' - כשעדיין לא שבו מרשעם ולא התפללו על המחילה; ותפילת ישרים - השואלים מחילה בעת הבאת הזבח - התפילה ההיא היא לרצון לה'." " (מצודת דוד) .
זבח צדיקים כמובן מקובל על ה', אך אינו רצונו במובן הנעלה ביותר, כי ה' מעדיף תפילה, שהיא רוחנית ובאה מהלב. דעה זו מתאימה להשקפתו של הרמב"ם, שלפיה הקרבנות נועדו רק להרחיק את בני ישראל מעבודה זרה, הם רק אמצעי ולא מטרה: " "עיקר הזבח, אין הנרצה ממנו הזבח עצמו, רק הכוונה, שמראה שמתחרט על חטאיו, או שעם הזבח יתוודה ויתפלל לה' בשפיכת נפשו עם שפיכת דם הזבח... אבל הישרים אין צריכים הזבח, רק התפילה, שזה רצונו, וישמע תפילתם גם בלא זבח" " (מלבי"ם) .

גם חז"ל אמרו: " "גדולה תפילה יותר מן הקרבנות" " ( רבי אלעזר, ברכות לב: ) , והסביר הרב קוק: " "התגברות האדם על הנטיות הרעות, ללכת בדרך הטובה והישרה אשר ד' דורש מאתנו, היא בשני אופנים: התגברות פנימית על כוחותיו הרעים ע"י הכרה פנימית בדרך הטובה באור ד', והתגברות חיצונית על הסיבות החיצונות ההוות בעולם שעלולות לבטל את האדם מאשרו ושלימותו. ולהגביר הטוב בכחות הפנימיים, מיוסדת על זה עבודת התפילה, שהיא עבודה פנימית בלב. והקרבנות מיוסדים ביחוד על יסוד ההתגברות של הכחות הטובים על המפריעים מכחות שחוץ לגופו ונפשו של אדם, דהיינו כחות הבהמיים שבעולם החיצוני. על כן אמר, שגדולה תפילה יותר מן הקרבנות, שרבת הערך היא ההתגברות הפנימית על כחות עצמו הרעים מהתגברותו על מניעות חיצוניות. כי העסק האמיתי של האדם ראוי להיות נערך לפי התגברותו לצד הטוב שבו בעצמו נגד הכחות הרעים הטבועים בעצם טבעו." " ( עין איה על ברכות ה עג ) .

אמנם, בפרק כח נאמר (משלי כח ט): "מסיר אזנו משמע תורה, גם תפלתו תועבה", כלומר, ה' מתעב גם את התפילה של הרשעים, שאינם רוצים לשמוע בקול תורתו, ולא רק את הזבחים שלהם ( פירוט ); אולם: " "מכל מקום, התועלת של הזיכוך הפנימי הוא דבר מועיל גם כשלא יכשיר מעשיו להיות קבוע בדרך טובה, מכל מקום "יפה שעה אחת [בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא]". ובזאת גם-כן תיבחן גדולת התפילה יותר מן הקרבנות, שגם בהיותם שלא כראוי, מכל מקום יש בתפילה יתרון ותועלת מעט." " ( עין איה על ברכות ה עג ) .

2. ויש שפירשו להיפך - זבח הוא עבודה יוקרתית ומכובדת יותר מאשר תפילה, ולפי זה הפסוק בא להדגיש, שאצל הרשעים, ה' מתעב אפילו את הזבח המכובד, ואצל הישרים, ה' רוצה אפילו את התפילה הפשוטה, קל וחומר שירצה זבח של ישרים: " "אף כי זבח ישרים" " (רבי יונה גירונדי) , " "התפלה היא במקום קרבן שלמים וגם במקום החטאת. וזהו: אפילו התפילות, שהן אינן אלא במקום קרבן לבד וגם במקום החטאת, אף על פי כן הן רצונו." " (הגאון מווילנה) .

מיתתם של צדיקים

בתלמוד נאמר, מצד אחד, " "מיתת צדיקים מכפרת" " (מועד קטן כח.) , ומצד שני " "צדיק נפטר מן העולם - רעה בא לעולם" " (סנהדרין קיג:) . הסיבה להבדל הוא, שמיתתם של צדיקים היא כמו קרבן שמכפר על הציבור, אבל כאשר הציבור אינו מתעורר לתשובה, הקרבן הזה הוא בבחינת "זבח רשעים תועבת ה'"... (ע"פ שבט הלוי, דרשות, שערי נחמה 84 א; ראיתי בספר "שיעורים באגדות חז"ל" על סנהדרין קיג:) .

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2003-03-23.

פסוק ט

עריכה

לא ללכת עם רשעים

יחסו של ה' אל האדם נקבע לא רק לפי מעשיו של האדם אלא גם לפי האנשים שהוא בוחר להתקרב אליהם וללכת בדרכם:

(משלי טו ט): "תועבת ה' דרך רשע, ומרדף צדקה יאהב"

תועבת ה' דרך רשע

ה' מתעב לא רק את הרשעים עצמם ואת מעשיהם, אלא גם את הדרך שהם הולכים בה; לכן צריך להיזהר ולא ללכת באותה דרך שרשעים הולכים בה.

יהושפט מלך יהודה היה צדיק, אבל הוא לא שם לב להנחיה זו והלך יחד עם אחאב הרשע למלחמה, והתוצאה: (דברי הימים ב יט ב): "ויצא אל פניו יהוא בן חנני החזה, ויאמר אל המלך יהושפט 'הלרשע לעזר ולשנאי ה' תאהב?! ובזאת עליך קצף מלפני ה'!".

ומרדף צדקה יאהב

רידף השתדל להתקרב ולהיצמד אל -;

צדקה = דרכו של הצדיק, עשיית צדק ;

מרדף צדקה יאהב = אדם המשתדל להיצמד לדרכם של צדיקים ולהתקרב אליהם, גם אם אינו צדיק בעצמו, אהוב על ה'.

פסוקים דומים

(משלי א טו): "בני! אל תלך בדרך אתם, מנע רגלך מנתיבתם!"( פירוט ).
משלי יא יט: "כן צדקה לחיים, ומרדף רעה למותו" - אדם צריך להשתדל להיות כן (בסיס) למעשי צדקה ( פירוט ).

פירושים נוספים

1. המשמעות הפשוטה של הפסוק, שה' שונא את מעשיהם של הרשעים ואוהב את הצדק, היא מובנת מאליה;

לכן פירשנו שהפסוק מלמד, שה' שונא לא רק את מעשיהם של הרשעים אלא גם את הדרך שהם הולכים בה, ואוהב לא רק את העושים צדק בפועל אלא גם את המנסים להתקרב ולהידבק אל עושי הצדק.

2. ואפשר גם לפרש, שה' שונא לא רק את מעשיהם של הרשעים אלא גם את הדרך שמובילה אליהם, את ההכנות שהם עושים, גם אם בסופו של דבר לא התממשו; ואוהב לא רק את מי שעושה צדק בפועל אלא גם את המשתדלים להתקרב ולהידבק במעשי צדק, גם אם בסופו של דבר לא הצליחו לממש את תוכניותיהם (מצודת דוד) .

3. וייתכן שמטרת הפסוק היא להסביר את הפסוק הקודם: "זבח רשעים תועבת ה', ותפילת ישרים רצונו" ( פירוט ) - ה' מתעב את קרבנותיהם של הרשעים כי הוא הוא מתעב את דרכם והתנהגותם (רבי יונה) .

אולם, לפי זה היה ראוי להשתמש באותו מושג גם בחצאים השניים של שני הפסוקים - "ותפילת צדיקים רצונו... ומרדף צדקה יאהב" או "ותפילת ישרים רצונו... ואיש ישר יאהב".

תועבת ה'... יאהב

פסוקים המדברים על תועבת ה' ורצונו מציגים שני קצוות, ומכאן שיש גם מצב ביניים בין הקצוות - מצב שאינו מתועב אבל גם אינו רצוי ( פירוט ). מהו מצב הביניים הנרמז בפסוק זה?

ייתכן שמצב הביניים הוא, אדם שהולך בדרך הפרטית שלו - אינו מתחבר לרשעים ואינו מתחבר לצדיקים. הוא אינו מתועב על ה', אבל גם אינו רצוי לו, כי ה' מעדיף שהצדיקים ישתפו פעולה.

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-02-10.

פסוק יא

עריכה

שאול ואבדון נגד ה', אף כי ליבות בני אדם

משלי טו יא: "שאול ואבדון נגד ה', אף כי ליבות בני אדם"

אף כי = קל וחומר : "ידוע כי שאול ואבדון הם נגד ה' , ומכאן ברור, כל שכן, שגם ליבות בני אדם הם נגד ה'".

מה הקשר בין שאול לבין לב? - כדי לענות לשאלה זו יש לברר מה מסמל השאול בספר משלי.

1. יש מפרשים (ראו רש"י, מצודות, מלבי"ם) , "שהשאול" מסמל את הנסתר והנעלם מעינינו. המילה "נגד" בלשון המקרא מציינת דבר שנמצא מול העיניים , ולפי זה עיקר מטרת הפסוק היא ללמדנו שהכל גלוי לפני ה': " "ה'" רואה את כל מה שקורה "בשאול ובאבדון" , למרות שזהו מקום רחוק וסודי ונסתר מעיני כל חי; "אף כי" - קל וחומר שהוא רואה את כל מה שקורה "בליבות בני האדם" , שהם פחות סודיים ונסתרים מהשאול" (המילה "נגד" בלשון המקרא משמעה "מול", כמו "לנגד עיניו").

אולם לפי פירוש זה, לא ברור מדוע דווקא השאול והאבדון מובאים כסמל לדבר נסתר ונעלם - והרי יש עוד הרבה דברים נסתרים מעינינו. ועוד: לפי הגיון זה, אפשר להוכיח גם שכל אדם יכול לראות מה שיש בליבו של אדם אחר, שהרי כל אדם יודע מה קורה אצלו בארון הסודי, שהוא הרבה יותר סודי (ביחס לאנשים אחרים) מאשר הלב...

2. בכמה מקומות בספר משלי, השאול מסמל את מקום משכנם של הזונים והזונות (ע' משלי ה ה: "רגליה יורדות מוות, שאול צעדיה יתמוכו"; משלי ז כז: "דרכי שאול ביתה, יורדות אל חדרי מוות"; משלי ט יח: "ולא ידע כי רפאים שם; בעמקי שאול קרואיה"). לפי זה, ייתכן שמטרת הפסוק היא לענות לאנשים, שטוענים שה' אינו משגיח במה שקורה בליבות בני האדם, כי ליבות בני האדם מלאים מחשבות רעות ופחותות, וזה מתחת לכבודו של ה' להסתכל עליהם. הפסוק מלמד, שה' משגיח אפילו במה שקורה בשאול ובאבדון, מקומות שבהם נמצאים כל הזונים והזונות, קל וחומר שהוא מתעניין במה שקורה בליבות בני האדם, שבהם יש גם מחשבות טובות לפעמים (וכמו שכתוב בפסוקים הבאים - טו 13-14: "לב שמח ייטיב פנים; ובעצבת לב רוח נכאה. לב נבון יבקש דעת; ופי כסילים ירעה איוולת...") (הגאון מווילנה) .

3. אם השאול אכן מציין את מקום הרשע, אז היה אפשר לחשוב ש המילה "נגד" בפסוקנו משמעה - כמו בימינו - מלשון "התנגדות". פסוקים אחרים בפרק זה מדברים על תוכחה ומוסר (משלי טו י-יב): "מוסר רע לעוזב אורח, שונא תוכחת ימות. שאול ואבדון נגד ה', אף כי ליבות בני אדם. לא יאהב לץ הוכח לו, אל חכמים לא ילך"; ייתכן שהפסוק שלנו נועד לענות לאנשים, שמסרבים לקבל תוכחה ומוסר בטענה ש"אם ה' ברא את הלב שלי - בוודאי כל מה שעולה בליבי הוא טוב, כי לא ייתכן שה' יברא דבר שאינו טוב". הפסוק בא ללמד, שליבו של האדם הוא לפעמים "נגד ה'" ואינו תמיד טוב. כפי שבשאול נמצאים אנשים רעים למרות שה' ברא אותו, כך בלב עלולות להיות מחשבות רעות למרות שה' ברא אותו. לפי זה, יש קשר בין פסוק זה לבין הפסוק השני שמדבר על "שאול ואבדון" (משלי כז כ): "שאול ואבדׁה לא תשבענה, ועיני האדם לא תשבענה" : הראשון מסביר שהלב עלול להיות רע כמו השאול, והשני מסביר שהעיניים עלולות להיות רעות כמו השאול.

אך פירוש זה אינו מתאים למשמעות המילה "נגד" בלשון המקרא, שהיא "מול העיניים" .

4. על-פי משלי כז כ: "שאול ואבדׁה לא תשבענה, ועיני האדם לא תשבענה" - השאול מסמל אינסופיות; השאול אינו שבע לעולם - בכל שעה מגיעים אליו אנשים חדשים. בפסוק ההוא, השאול הוא משל לעיניים, והמסר שלו הוא - אין טעם שהאדם ינסה "להשביע" את עיניו בכך שייקח כל דבר שמוצא חן בעיניו, כי עיניו לא ישבעו, ותמיד ירצו עוד ועוד; כפי שהשאול לא ישבע, וגם אם ימותו הרבה אנשים הוא תמיד יהיה מוכן לקבל עוד. לפי זה, ייתכן שהפסוק שלנו נועד לענות לאנשים, שטוענים שה' אינו מייחס חשיבות למחשבותיהם של בני האדם, כי הן שוטפות ומתחלפות בכל רגע, והאדם עצמו אינו זוכר את רוב המחשבות שחשב לפני שעה. הפסוק בא ללמד, שה' מייחס חשיבות גם למחשבות החולפות והנשכחות, כפי שהוא מייחס חשיבות להמוני האנשים הנמצאים בשאול והמצטרפים בכל רגע.

לפי זה, משמעות הפסוק היא: " "השאול והאבדון" , עם כל המגוון האינסופי של אנשים המגיעים אליהם ומתחלפים בהם בכל שעה, נמצאים "לנגד" עיני "ה'" , ה' יודע את כולם ומשגיח עליהם; קל וחומר - "אף כי" - הוא יודע את המחשבות שנמצאות "בליבות בני האדם" , למרות שהן מתחלפות בכל שעה והאדם עצמו אינו זוכר אותן".

5. ויש מפרשים, שהשאול והאבדון מסמלים את החומריות (שאול הוא כינוי לקבר), ומשמעות הפסוק היא: ה' רואה את כל מה שנעשה בעולם החומרי השפל, קל וחומר שהוא רואה את מחשבות בני האדם שהן רוחניות יותר, ולכן " "יזהיר האדם לטהר ליבו, כי השם בוחן כליות ולב, על כן יבוש האדם מחרוש בלבבו מחשבות אוון..." " (רבי יונה) .

פסוק דומה (איוב כו ו): "ערום שאול נגדו, ואין כסות לאבדון".

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2003-04-04.

פסוק יג

עריכה

השמחה משפרת את המראה החיצוני

יש אנשים (ובמיוחד נשים) שנכנסים לדיכאון כי לדעתם הם לא מספיק יפים, והם חושבים שהדבר מפריע להם להגיע להישגים בחיים, למשל למצוא בן/בת זוג. ספר משלי ממליץ לפעול בכיוון ההפוך - לא לתת למראה החיצוני לפגוע בשמחה, אלא להשתמש בשמחה כדי לשפר את המראה החיצוני:

(משלי טו יג): "לב שמח יֵיטִב פָּנִים, ובעצבת לב רוח נְכֵאָה"

לב = מקום המחשבות, המסמל את האופי (ראו לב מלא ברוח ).

ייטיב = יעשה טוב, יְיַפֶּה (כמו ב (בראשית כד טז): "והנערה טובת מראה מאד", (מלכים א א ו): "וגם הוא טוב תאר מאד").

לב שמח ייטיב פנים = כשלאדם יש אופי שמח, כשליבו מלא במחשבות שמחות, גם הפנים שלו נראות טובות ויפות.

אך כשלאדם יש אופי עצוב ומדוכדך, אין זה מתבטא מייד במראה החיצוני. האדם מסוגל לשמור את העצבות שלו בלב ולהציג פנים שמחות כלפי חוץ, כמו שנאמר ב (משלי יד יג): "גם בשחוק יכאב לב, ואחריתה שמחה תוגה"( פירוט ).

אך העצבות משפיעה מבפנים - על המחשבות:

רוח נכאה = מחשבה נֵכָה, שבורה ומיואשת .

ובעצבת לב רוח נכאה = כשאדם נמצא במצב של עצבות ודיכאון, קשה לו לשלוט במחשבות שלו, כל מחשבה שהוא מנסה להעלות בדעתו "נשברת" וסוטה לכיוון של ייאוש: " "כאשר אנשים מדוכאים מנסים להיאבק במחשבותיהם הדכאוניות, נבצר מהם ליצור לעצמם חלופות טובות יותר. לאחר שהחל הגל הדכאוני של המחשבה, יש לו השפעה חזקה, כמעט מגנטית, על מסלול האסוציאציות. לדוגמה, כאשר אנשים נתבקשו לפענח משפטים קצרים, שסדר המילים בהם השתבש, הם הצליחו בפיענוח היגדים דכאוניים ("העתיד הקרוב נראה רע") הרבה יותר מאשר בפיענוח היגדים מרנינים ("העתיד הקרוב נראה נפלא")."

"נטיית הדיכאון להנציח את עצמו משפיעה אפילו על הסוגים של הסחות-הדעת שאנשים בחרו בהם. כאשר ניתנה לאנשים מדוכאים רשימה של דרכים - חלקן עליזות וקלות וחלקן כבדות ורציניות - להסיח את דעתם ממשהו עצוב... הם בחרו במידה גדולה יותר בפעילויות המלנכוליות. ריצ'ארד ונצלאף (Wenzlaff), פסיכולוג מאוניברסיטת טקסס, שערך מחקרים אלה, הגיע למסקנה כי אנשים שכבר נקלעו לדיכאון צריכים לעשות מאמץ מיוחד כדי למקד את תשומת ליבם במשהו עליז לחלוטין, ולהשגיח בקפדנות שלא יבחרו בשגגה במשהו - סרט סוחט דמעות, ספר טרגי - שישוב ויקדיר את מצב רוחם" " (ד"ר דניאל גולמן, אינטלגנציה רגשית, עמ' 90) .

רוח נכאה מייבשת את העצמות ופוגעת בבריאות הגוף, (משלי יז כב): "לב שמח ייטב גהה, ורוח נכאה תיבש גרם"( פירוט ); כאשר אדם לא בריא, הוא נראה רע, נחמיה ב ב: "מדוע פניך רעים, ואתה אינך חולה?! אין זה כי אם רע לב!"); וכך בסופו של דבר העצבות משפיעה גם על המראה החיצוני.

מה הקשר בין שני חלקי הפסוק?

1. כפי שהסברנו למעלה, העצבות אמנם לא משפיעה מייד על המראה החיצוני, אך היא פוגעת בבריאות וכך בסופו של דבר פוגעת גם ביופי.

2. ייתכן שהקשר הוא ניגודי - הפסוק בא ללמד שיש הבדל בין שמחה לבין צער: השמחה מתבטאת במראה החיצוני של הפנים, אך הצער מתבטא בעיקר ברוח - במחשבות - ולא תמיד רואים אותו על הפנים. הדברים מיועדים במיוחד לאנשים העוסקים באבחון וייעוץ, שלא יטעו כשהם רואים אדם שמפגין שמחה כלפי חוץ, כי ייתכן שבתוכו הוא מדוכא (ע"פ גליה) .

3. יש מפרשים, שגם ה פָנִים כאן מסמלים את בריאות הגוף והנאתו: " "...שלא יעלה על הדעת שאין תועלת והפסד על מחשבות הלב... כי יש ללב פועל בגוף - כי עיקר הנאת הגוף וצערו תלויים בלב, כי משמחת הלב יגיע עיקר תענוג הגוף... ובעצבת ליבו ויגונו יגיע שבר רוח, ולא תימצא הנאה לגוף עם שבר רוח" " (הרב יונה גירונדי) .

4. אפשר לפרש שה פָנִים כאן מסמלים את הכיוון שאליו האדם פונה ומסתכל: לב שמח ייטיב פנים = כשהאדם שמח, הוא מצליח להתקדם היטב בכל כיוון שאליו הוא פונה; אך כשהאדם עצוב, רוחו שבורה ואין לו מוטיבציה להתקדם לשום כיוון: " "כי השתוקקות האדם למצוה לעשותה או לשאר דברים היא באה מהרוח השורה בו... מי שליבו שמח בעמלו, ייטב פנים שלו... אבל מי שליבו עצב - הרוח שלו... שבורה, ונפשו קצה בכל דבר, ואינו עושה כלל" " ( הגאון מווילנה ) .

5. ויש מפרשים, שגם ה"פנים" וגם ה"רוח" הם משל לתקשורת בין ה' לבין האדם - ה' "מסביר פנים" לאדם, ומשרה עליו את "רוח הקודש": " "פנים בפנים דיבר ה' עמכם... רוחי אשר עליך..." " ( הגאון מווילנה ) ; לפי זה, ייתכן שהפסוק בא ללמד ש" "אין רוח הקודש שורה אלא מתוך שמחה" ".

6. ויש מפרשים, שבפסוקנו המושג רוח נכאה מתאר מראה חיצוני - " "יראה לך... רוח של זעף" " (רש"י, יסוד מלכות) , ולפי זה הוא אכן מנוגד לביטוי ייטיב פנים.

אולם, פירוש זה אינו מתאים למשמעות המושג רוח נכאה בפסוקים אחרים .

7. ויש מפרשים, שהניגוד העיקרי בפסוק הוא בין "פנים" לבין "רוח", ויש לקרוא את החצי השני של הפסוק "ובעצבת לב ייטיב רוח נכאה"; כלומר, לב שמח בהנאות החומריות משפר רק את המראה החיצוני, בעוד שלב עצוב המצטער על חטאיו משפר גם את המחשבות הפנימיות (מלבי"ם) .

אולם, לא ברור לי מניין לו ש"לב שמח" מתייחס דווקא לשמחה בהנאות חומריות ו"עצבת לב" מתייחסת דווקא לעצבות על חטאים.

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2003-05-26.

פסוק יד

עריכה

לב נבון יבקש דעת, ופי כסילים ירעה איוולת

כשאנחנו שומעים בתקשורת ידיעה שסותרת את השקפת העולם שלנו, אנחנו מייד מזכירים שצריך להתייחס לידיעה בעירבון מוגבל, שהרי לא כל מה שאומרים בתקשורת הוא נכון. אבל כשאנחנו שומעים ידיעה שמתאימה להשקפת העולם שלנו, למשל: כשפוליטיקאי מהמחנה השני נאשם בשחיתות, אנחנו משום-מה שוכחים ש"לא כל מה שאומרים בתקשורת הוא נכון", ויש לנו נטיה לקבל את הידיעה בלי לבדוק לעומק האם היא אכן נכונה. ספר משלי מתייחס לבעיה זו:

משלי טו יד: " "לב נבון יבקש דעת, ופני כסילים ירעה אולת" " (קרי: ופי כסילים)

'לב = מקום המחשבות ; נבון = המוכשר לחשוב ולהסיק מסקנות ; ביקש = רצה, השתדל למצוא ; דעת = הכרות קרובה וודאית ; '

לב נבון יבקש דעת = אדם נבון משתדל תמיד לגלות את העובדות המדוייקות והוודאיות.

כסיל = השונא חכמה ; רעה = מלשון רע, חבר ; ירעה = מתרועע ומתחבר עם-: " "יעשה את האולת לריע וחבר, להיות רגיל עמה" "(מצודות ) ; איוולת = שטחיות ;

ופני/ופי כסילים ירעה איוולת = אדם כסיל מתחבר ומתיידד עם השטחיות, הוא אוהב ידיעות שטחיות שאינן דורשות ממנו להתעמק.

הכסיל מסמל גם את יצר הכסילות שנמצא בכל אחד מאיתנו, הגורם לנו להתקרב ולאהוב ידיעות שמתאימות להשקפת עולמנו ללא בדיקה מעמיקה; והפסוק מלמד אותנו להפעיל כנגדו את הנבון , את יצר התבונה שנמצא בליבנו, ולבקש דעת - לחפש ולבדוק את העובדות עד שנדע אותן בבירור, בין אם מתאימות לדעתנו ובין אם לא.

פסוקים דומים וקשורים

ניתן לראות בפסוק גם הנחיה חינוכית לאנשים שמנסים לחנך כסילים: מאחר שהכסילים מתיידדים ומתרועעים עם איוולת, מי שרוצה לחנך כסילים חייב לדבר עמם בשפה השטחית שלהם, ולנסח את דבריו בקיצור נמרץ, כמו שנרמז גם בפסוק המקביל מתחילת הפרק:

משלי טו  ב: " "לשון חכמים תיטיב דעת , ופי כסילים יביע אולת" " ( פירוט ).

הנבון משתמש בלב ( לב נבון ), והחכמים משתמשים בלשון ( לשון חכמים ) - ראו חכמה ותבונה בגוף האדם .

יש שקישרו את פסוקנו לפסוק הקודם ו/או לפסוק הבא, המדברים על שמחה. נקרא את כל שלושת הפסוקים:

משלי טו יג: " "לב שמח ייטב פנים, ובעצבת לב רוח נכאה" " ( פירוט )
משלי טו יד: " "לב נבון יבקש דעת, ופני כסילים ירעה אולת" "
משלי טו טו: " "כל ימי עני רעים, וטוב לב משתה תמיד" " ( פירוט )

מה הקשר?

1. כדי לבקש דעת, צריך שמחה: " "רוח נכאה - ונשברת היא, על כן לא תלמוד הדעת. לב נבון שישמח ואין לו עוצב בעולם, הוא יבקש ללמוד דעת ." " ( אבן עזרא על משלי טו יג ) ; וראו גם את פירושו של הרב יונה גירונדי.

2. כדי לשמוח, צריך לבקש דעת: " "לב נבון יבקש דעת ... מבקש ומתבונן בכל דבר להשיג השכל שיש בו... כל ימי עני רעים ... - עני בדעת" " (רלב"ג) , " "... ואין לו שום דבר טוב במה להחיות ולשמח את עצמו, מאחר שאינו מקושר, רק אדרבא רחוק ונפרד מהשכל דקדושה... וטוב לב משתה תמיד - כי צריכין ליזהר ביותר להרגיל עצמו בלב טוב ובשמחה תמידית, ע"י שיסתכל רק על השכל והפנימיות החיות דקדושה שיש בכל דבר..." " ( נחת השולחן אורח חיים תרצז ) .

3. הכסיל, הרועה דברי איוולת, אומר, בין השאר, שצריך להרבות במשתאות ותענוגות, כי כך נראה מבחינה שטחית של המציאות: " "'הלא ראינו ש כל ימי עני רעים ?! העני, המתענה מפני ששומע לחוקי התורה, בכל זאת ימיו רעים תמיד, ומי שעושה משתה תמיד הוא טוב לב !', ומזה יוכיח שאין שכר להולך בחכמה. אבל לב נבון יבקש דעת , וישיב לו לאמור..." " ( מלבי"ם על משלי טו טו ) .

ראו גם: פסוקים נוספים על כסיל ואיוולת .

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2009-01-30.

פסוק טו

עריכה

כל ימי עני רעים, וטוב לב משתה תמיד

"אל תיתנו להם דגים, תנו להם חכות", כך אומרים כלכלנים הטוענים שהדרך לפתור את בעיית העוני היא לספק הכשרה מקצועית למובטלים ולא לתת אוכל לרעבים. אולם, לפעמים לתת חכות זה לא מספיק:

(משלי טו טו): "כל ימי עני רעים, וטוב לב משתה תמיד"

רע = עצוב; כל ימי עני רעים = כשאדם עני, הוא נמצא כל ימיו בצער. בפסוקים קודמים למדנו (משלי טו יג) "ובעצבת לב - רוח נכאה" - כשהאדם עצוב, רוחו נשברת, הוא מתייאש ומאבד את המוטיבציה לעשות דברים ( פירוט ); כך קורה באופן טבעי לאדם עני.

טוב לב = איש בעל לב טוב; וטוב לב משתה תמיד = איש בעל לב טוב יעשה תמיד משתאות ויזמין אליהם את העניים, כדי לשמח אותם; בפסוקים קודמים למדנו (משלי טו יג): "לב שמח ייטיב פנים" - כשהאדם שמח, פניו נראים טוב יותר, כך קל לו יותר להתקבל לעבודה.

אם כך, כדי שהעניים יוכלו להשתמש ב"חכות", חייבים גם לתת להם גם "דגים", לתת להם שמחה שבעזרתה יוכלו להיחלץ מעוניים.

פסוקים דומים ומנוגדים

גם בפרק לא נאמר שצריך לדאוג לשמחתם של העניים, במיוחד בזמן משפט, (משלי לא ו): "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש"( פירוט ).

אצלנו נאמר "כל ימי עני רעים", אבל משורר תהלים אמר שעבורו, באופן אישי, העוני דווקא היה חוויה חיובית, (תהלים קיט עא): "טוב לי כי עניתי, למען אלמד חקיך"( פירוט ).

מקורות ופירושים נוספים

עני

1. פירשנו למעלה שהכוונה לעני בחומריות (וכן פירשו רש"י, מצודות, רבי יונה ועוד) .

גם חז"ל פירשו כך, ואף הסיקו מכאן מסקנה מעשית: מכיוון ש"כל ימי עני רעים", הרי שגם בשבתות ובימים טובים, כשהוא אוכל לשובע, עדיין רע לו, ומכאן " "שינוי וסת - תחלת חולי מעים" " ( שמואל, תלמוד בבלי כתובות קי: ) , כל שינוי בהרגלים, גם אם הוא לטובה, גורם נזק. מכאן הסיקו, שאסור לאיש לכפות על אשתו (או להיפך) לעבור דירה, אפילו למקום טוב ואיכותי יותר: " "אף לא מנוה רעה לנוה יפה" " (רבן שמעון בן גמליאל שם) , כי " "הנוה היפה בודק את הגוף למי שבא מנוה רע, ומתוך כך חלאים באים עליו" " (רש"י שם) .

2. אך יש שפירשו שהכוונה לעני בעניינים אחרים, כגון: "בעלי משנה, בעלי תלמוד, מי שיש לו אישה רעה, איסטניס (מפונק), רחמני, שדעתו קצרה" ( תלמוד בבלי סנהדרין ק: ) , "עני בדעת" (רלב"ג, אבן עזרא) , "המתעצב" (אבן עזרא) , "הצדיק העניו" (מלבי"ם) .

טוב לב

1. פירשנו למעלה שהכוונה לאדם טוב, הרוצה לעזור לעניים;

2. אך יש שפירשו שהכוונה לאדם שיש לו לב שמח, אדם השמח בחלקו (רש"י, מצודות, הגר"א) . לדבריהם יש לקרוא את הפסוק " וטוב לב כ משתה תמיד ", כלומר, אדם שיש לו לב טוב ושמח, והוא שמח בחלקו, מרגיש תמיד כאילו שהוא נמצא במשתה; כדברי חז"ל " "איזהו עשיר? השמח בחלקו" " (אבות ד א) .

אולם, מכיוון שאין כ הדמיון בפסוק, נראה לענ"ד שפשוטו של מקרא הוא "טוב לב עושה משתה תמיד", כמו שפירשתי למעלה.

עני - טוב לב

אם הפסוק מתחיל ב"עני", מדוע הוא לא מסיים ב"עשיר"?

1. לפי פירושנו, חצאי הפסוק אינם מנוגדים אלא משלימים - החצי השני של הפסוק בא ללמד מהו היחס הטוב והנכון לעני הנזכר בחצי הראשון.

2. ויש שפירשו, ששני חצאי הפסוק מתארים שתי נקודות מבט מנוגדות על החיים: נקודת מבט אחת מדגישה את העוני והסבל, וגורמת לכך שכל ימיו של האדם רעים ועצובים; ונקודת המבט השניה מדגישה את הטוב, וגורמת לכך שכל ימיו של האדם שמחים כאילו שהוא במשתה: " "דקדוק לשון הפסוק, שאמר כל ימי עני רעים ולא סיים ההיפוך בעשיר רק שסיים וטוב לב משתה תמיד... רוצה לומר, שאפילו אם הטוב לב הוא גם כן עני, אף על פי כן הוא מלא שמחה תמיד כבמשתה. וזה שמשל שמחתו למשתה, כי טבע המשתה לשמח גם העני ומר נפש, כי באמת גם הטוב לב צריך להרגיש בוודאי מידת עניותו ושפלתו... אך אעפ"כ, גם אז בפנימיות לבבו הוא מלא שמחה מגודל בטחונו בהשם יתברך, שבוודאי יעמוד בעזרתו... כי לב נשבר ועצבות הם שתי בחינות רחוקות זו מזו, אחר לב נשבר באה שמחה, וכמבואר בשיחות הר"ן..." " (נחת השולחן אורח חיים תרצז)

תמיד

הרב משה איסרליש (הרמ"א), שכתב את ההגהות על ה"שולחן ערוך", פתח וסיים את הגהותיו על חלק "אורח חיים" בשני פסוקים הכוללים את המילה "תמיד":

בתחילת הסעיף הראשון : (תהלים טז ח): "שויתי ה' לנגדי תמיד..."" "הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים. כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול; ולא דיבורו והרחבת פיו כרצונו, והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדיבורו במושב המלך. כל שכן, כשישים האדם אל ליבו שהמלך הגדול, הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר: "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה'", מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השם יתברך ובושתו ממנו תמיד" "
ובסוף הסעיף האחרון : " "יש אומרים, שחייב להרבות במשתה ושמחה בי"ד שבאדר ראשון, ואין נוהגין כן. מכל מקום, ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים ," " " ... "וטוב לב משתה תמיד" " משלי טו טו.

ושני ה"תמידים" קשורים זה לזה (ראו שערי תשובה שם) :

כשאדם משוה את ה' לנגדו תמיד, גם השתיה והשמחה שלו היא עבודת ה', והוא יכול לשתות ולשמוח בלב טוב: " "עיקר עבודת ד' הוא בשמחה, ולכן כשכוונתו לשם מצוה - היא משתה ושמחה של מצוה" " ( ערוך השולחן ) ;
כשאדם משוה את ה' לנגדו תמיד, מתוך כך הוא מקיים את כל המצוות, ובזכות קיום המצוות הוא זוכה להיות שמח תמיד ( הרב שלמה אבינר, מעייני הישועה ) .
כשאדם משוה את ה' לנגדו תמיד, ומקשר את כל מה שעובר עליו לה', הוא שמח בחלקו וכל ימיו שמחים כמו משתה: " "צריך כל אחד מישראל לקשר עצמו אל השכל שיש בכל דבר, בכדי שיאיר לו השכל הזה להתקרב להשם יתברך על-ידי-זה... וזה עיקר הלימוד של שויתי ה' לנגדי תמיד, היינו, להסתכל ולהתבונן רק בהחיות אלקות והשכל והחכמה דקדושה שיש בכל דבר ובכל ענין, כפי האדם והמקום והזמן. ואז בוודאי יתקרב להשם יתברך ע"י כל ענין. וכל סיבה וענין שיעבור עליו בוודאי יקבל באהבה ובשמחה, ויהיה שמח תמיד בשמחה גדולה, בבחינת " איזהו עשיר השמח בחלקו ", היינו, בחלק של קצת התנוצצת הדעת והשכל שהאיר בו השם יתברך, שיהיה יכול להכיר ולהשיג אותו יתברך, ולדבקה בו באמת, שזה עיקר החלק הטוב של כל אחד מישראל... וזה עיקר ענין מאמר הכתוב וטוב לב משתה תמיד, ופירש רש"י " ללמדך שיהיה האדם שמח בחלקו "... והשמחה הזאת בתמידיות בעצמה היא מסוגלת והכרחיות ביותר לקיים תמיד בשלימות ענין הקדוש הזה של שויתי ה' לנגדי תמיד, היינו, להסתכל תמיד רק על השכל והחיות דקדושה שיש בכל דבר, כי אין דבר שיפסיד ההשגה ויבלבל השכל כמו העצבות, וכן אין דבר שמועיל ומוכרח לשלימות השכל וההשגה כמו השמחה דקדושה בתמידות...וזה כולל כל קיום התורה שצריך האדם לקיים תמיד, היינו: לקשר עצמו אל השכל דקדושה, ולעבוד ה' בשמחה תמיד. ועל כן כלל אותם הרב ז"ל בשני תמידין כסדרן, ונעץ סופן בתחלתן..." " ( נחת השולחן אורח חיים תרצז )

מאמרים נוספים - באדיבות גוגל

מקום האגדה בלימוד : אמר רבי זירא אמר רב, מאי דכתיב: +משלי ט"ו+ כל ימי עני רעים ? ... רבי חנינא אמר: כל ימי עני רעים - זה שיש לו אשה רעה, וטוב לב משתה תמיד - זה שיש לו אשה טובה. ... ( מטמון )
סיני ועוקר הרים - ויקיפדיה : כלומר, על פי רבי זירא, רב פירש את משלי טו,טו כך: " כל ימי עני רעים " - זה בעל גמרא; ... " כל ימי עני רעים זה בעל משנה: שאינו יכול להורות הלכה מתוך משנתו, ... ( מטמון )
Yeshiva.org.il - מזג אוויר נאה? : "ואמר ר' יהושע בן לוי: כל ימי עני רעים - והא איכא שבתות וימים טובים! ... כתיב בספר בן סירא: כל ימי עני רעים , בן סירא אומר: אף לילות, בשפל גגים גגו - ממטר ... ( מטמון )
אנציקלופדיה יהודית דעת - תלמוד בבלי; : ואמרו באגדה: " כל ימי עני רעים " - זה בעל משנה שאינו יכול להורות מתוך משנתו; "וטוב לב משתה תמיד" - זה בעל גמרא, שבקי בטעמי המשניות ועיקרם, ויש בידו כוח להורות ... ( מטמון )
דרשות : כל ימי עני רעים , ציטטו חכמינו ז"ל מספר בן סירא, ועוד אמרו עני חשוב כמת. והוא הדין גם לאדם נכה רוח מדוכדך ונפול נפש: "חי" הלא נקרא כל דבר טרי ורענן, ... ( מטמון )
תאריך: : הפסוק במשלי אומר " כל ימי עני רעים וטוב לב משתה תמיד". הפסוק הזה מתייחס באהדה רבה לשתיית היין, ומתאר את מי שבמשתה תמיד כ"טוב לב". הדבר מעורר תמיהה רבה, ... ( מטמון )
Viewing Kovetz number 906 : אמנם יש להעיר מסנהדרין (ק, ב) "א"ר זירא אמר רב כל ימי עני רעים אלו בעלי תלמוד וטוב לב משתה תמיד אלו בעלי משנה, רבא אמר איפכא כו'". ... ( מטמון )
דמות האישה ביהדות : ... ושוב דרשו זאת מן הכתוב: אמר רבי חנינא, כל ימי עני רעים (משלי טו טו) זה שיש לו אישה רעה, וטוב לב משתה תמיד (שם) זה שיש לו אישה טובה (בבא בתרא, קמה, ב'). ... ( מטמון )
Siyum : אולם בשו"ת בנין שלמה (חאו"ח סי' נט) כ', דאף סיום מס' משניות הוי סעודת מצוה, וע"ז אמרו בב"ב (קמה:) כל ימי עני רעים זה בעל גמרא, וטוב לב משתה תמיד זה בעל משנה ... ( מטמון )
ד"ר אברהם ארזי : רבי חנינא, תלמידו של רבי ורבו של רבי יוחנן, מעמיד אלו מול אלו, נישואין שהצליחו מול נישואין שנכשלו, ואומר (בבא בתרא קמ"ה, ב): " כל ימי עני רעים (משלי ט"ו, ... ( מטמון )
תמידג€¦ תמידג€¦ פרשת צו פותחת ב"זאת תורת העולה", ופורטת את סדר הקרבתה... : " כל ימי עני רעים . וטוב לב משתה תמיד". העני שבפסוק אינו אדם דל וחסר אמצעים. אלא עני בדעת (ראב"ע) שעינו צרה באחרים (מצודות). ולפיכך הניגוד לו אינו 'עשיר' אלא ... ( מטמון )
שורש מגזין- מאמרים | כתבות | ערוצים | דעות : עמל מול סיפוק עכשווי - הגמרא אומרת: " כל ימי עני רעים "2. רשב"ם מסביר במקום שלימוד הגמ' כרוך במאמץ רב - "שממית עצמו לכוון הלכות ולתרץ הוויות". ... ( מטמון )
מוסדות תיקון המידות - לקוטי הלכות חנוכה : נמצא שזה עוסק בתורה על ידו, נמצא שהוא בחינת בונה את התורה, דהינו הימי טוב, שמגלה מתוך הימי רע מתוך דחק העניות, שהם בחינת ימי רע, בחינת ' כל ימי עני רעים ' ... ( מטמון )
הוראת הגמרא בישיבות התיכוניות / הרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין : "מאי דכתיב ' כל ימי עני רעים '? - זה בעל גמרא, - 'וטוב לב משתה תמיד', זה בעל משנה" (קמ"ה). רשב"ם על אתר מסביר, שדכדוך נפשו של בעל הגמרא כרוך במאמץ המתבקש ממנו ... ( מטמון )
ספר הבדיחה והחידוד: עניים ועשירים, קבצנים וקמצנים / אלתר דרויאנוב : "יפה אמר שלמה: ' כל ימי-עני רעים '(4): יש לו לעני מכה ג€“ אין לו בצל לשים על פיה, יש לו בצל ג€“ אין לו ... שנינו: " כל ימי עני רעים ג€“ והאיכא שבתות וימים טובים? ... ( מטמון )
רבי יוסף אלבו / ספר העיקרים : כל ימי עני רעים - ואפילו שבתות וימים טובים, וכדשמואל דאמר שמואל: שינוי וסת תחילת חולי מעיים. כלומר שקשה על העני להעתק ממה שהורגל בו אף על פי שיעתק אל תענוג ... ( מטמון )
דבר העורך : גמרתנו אומרת: " כל ימי עני רעים - זה שיש לו אשה רעה, וטוב לב משתה תמיד - זה שיש לו אשה טובה". ניתן להבין שמי שיש לו אשה רעה, ימיו רעים ואילו הנשוי לאשה טובה ... ( מטמון )
'Gemara Instruction in Yeshiva High Schools', : "אמר רבי זירא אמר רב", מובא בשלהי בבא בתרא, "מאי דכתיב' כל ימי עני רעים '"- זה בעל גמרא,-'וטוב לו משתה תמיד', זה בעל המשנה" (קמ"ה). רשב"ם על אתר מסביר, ... ( מטמון )
ספר משלי : ... אחד "רבים יחלו פני נדיב וכל הרע לאיש מתן" ומצד שני "כל אחי רש שנאהו, אף כי מרעהו רחקו ממנו" (יט 6-7), ו" כל ימי עני רעים ג€“ וטוב לב משתה תמיד" (טו 15). ... ( מטמון )
SaySo - ציטוטים מקוריים ומעניינים / תוצאות חיפוש עבור רע : כל ימי עני רעים . משלי קראו עוד ֲ». תגובות אין תגובות כרגע הוספת קישור ל... הוסיפו קישור זה ל... המליצו לחברים הוסיפו ל: submit to del.icio.us · submit to ... ( מטמון )
הבן יקיר לי עצוב. עצוב מאד. בודדים הם המעשים אשר שדרתם בנויה... : הגמרא (ב"ב קמה/ב) דורשת: " כל ימי עני רעים - זה בעל גמרא, וטוב לב משתה תמיד - זה בעל משנה". מבאר רבי שלמה כהן, שהלומד גמרא, ימיו רעים, כי זמן רב חולף עד שהוא ... ( מטמון )
מכללת יעקב הרצוג להכשרת מורים : הדבר עולה מתוך מה שמצטייר כפתגם עממי, המובא בתלמוד בשמו של החכם בן סירא, כפירוש לפסוק במשלי: ' כל ימי עני רעים ' (משלי טו טו). בן סירא אומר: אף לילות! ... ( מטמון )
מוסדות תיקון המידות - ספרי אנ"ש פורים : ועיין במסכת בבא בתרא דף קמ"ו דרשו כמה דרשות על מקרא זה וכולם אפשר לכוין לענינינו ואין להאריך ובסוף סיימו שם כל ימי עני רעים בן סירא אומר אף הלילות בשפל גגים ... ( מטמון )
ילקוט שמעוני - משלי : ר' יוחנן אמר כל ימי עני רעים זה הרחמן, וטוב לב משתה תמיד זה האכזרי. ... כל ימי עני רעים והא איכא שבתות וימים טובים, כדשמואל דאמר שמואל שנוי וסת תחלת חולי ... ( מטמון )
בבא בתרא : רנב, קמה ע"ב כל ימי עני רעים אלו בעלי גמרא. ילקוט דברי חכמים ויקרא סי' שיא, קמה ע"ב כל ימי עני רעים אלו בעלי תלמוד. דברי שלום ח"ו סי' ... ( מטמון )
איסורי אכילה ואיסורי הנאה שלא כדרכם : לעיל הגדרנו את התלמוד כ"משען לחם" המשענת החזקה והטובה לכלל מערכת האדם, אך עתה חז "ל מגדירים זאת " כל ימי עני רעים " - ימי עניות ורוע. ... ( מטמון )
שכל הפועל : אבל)משלי טו טו(" כל ימי עני רעים ", כי)כתובות קי:("בשפל גגים גגו". וכל הגשמים משאר בתים יורדים על גגו. "ובמרום הרים כרמו". ויבא הרוח ומנשב את זרעו לשאר ... ( מטמון )
Yeshiva.org.il - חושן המשפט : "י"א שחייב להרבות במשתה ושמחה בי"ד שבאדר ראשון (טור בשם הרי"ף) ואין נוהגין כן, מ "מ ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים; וטוב לב משתה תמיד (משלי ט"ו, ... ( מטמון )
בס'ד : ומסיים ב וטוב לב משתה תמיד ג€“ עבודת ה' בשמחה ובאהבה. מושגים ביהדות - כשרות. א. מאכלות אסורים: מאכלים או משקים שנאסרו באכילה ובשתייה על ידי התורה או ... ( מטמון )
שיחת השבוע מספר 841 : את דבריו בעניין זה מסיים הרמ"א בפסוק (משלי טו,טו) " וטוב לב משתה תמיד ". ... על פסוק זה, " וטוב לב משתה תמיד ", אומרת הגמרא: "זה שדעתו רחבה". ... ( מטמון )
נחלת אבות / הרב פתחיה מנקין : על זה אמר רבא3, וטוב לב משתה תמיד זה בעל התלמוד, וביאר רש"י דבעלי תלמוד נהנים מיגיעו שידעו להורות אסור והיתר, אבל בעלי משנה שונה ואינו יודע מהו אומר דאין ... ( מטמון )
אקטואליה - זקנים ונערים ממשתה נגינתם - לפרשת ואתחנן : ... שיש בה הרבה תורה וחסד, אך גם "נערים ממשתה נגינתם" (יושם אל לב שהרמ"א, בבואו לחתום את חלק "אורח חיים", סיים בפסוק ממשלי (טו, טו): " וטוב לב משתה תמיד ". ... ( מטמון )
צוף הרים : והעשיר כל ימיו בשמחה וטוב לב משתה תמיד , בעניין שבעושרו וברוב לבבו שוכח העני ואינו יודע מכאוביו. ולכן רצתה התורה להביא שנת השמיטה ו[שנת] היובל, ... ( מטמון )
הפורים המשולש וערב פסח שחל בשבת / הרב ח. ז. גרוסברג : וטוב לב משתה תמיד . דיני ערב פסח שחל בשבת. באשר שבשנה זו שנת תשל"ז חל להיות ערב הפסח בשבת, אמרתי להציב כמה הנהגות המיוחדות לשבת זו: ערב פסח שחל להיות בשבת ... ( מטמון )
Yeshiva.org.il - והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה : מכל מקום ירבה קצת בסעודה לצאת ידי המחמירים ' וטוב לב משתה תמיד ' (משלי טו, טו)". הביאור הפשוט בדברי הרמ"א שתמיד עדיף להיות בשמחה, ולכן במקום שיש דעות שיש חיוב ... ( מטמון )
יצירה חיובית. : ' וטוב לב משתה תמיד '. 'פחדו בציון חטאים רעדה אחזה חנפים'. 'דאגה בלב איש ישחנה ודבר טוב ישמחנה'. הביטחון בה' מולד ומובנה, בעצם עיקר שיעור קומת האדם. ... ( מטמון )
פרפראות לחג הסוכות : רמז לדבר וטוב לב משתה תמיד (משלי ט"ו ט"ו), ירצה מי שהוא טוב לב בטוח ביוצרו לעולם הוא בשמחה כאילו עומד תמיד במשתה. אך מי שאינו בעל הבטחה תמיד הוא עצב יומם ... ( מטמון )
בס"ד : אם נתחיל עם ההתחלה של השו"ע, עם ה"שויתי ה' לנגדי תמיד", נזכה בעזרת ה' להגיע גם לסוף של האורח חיים, " וטוב לב משתה תמיד " (משלי טו, טו. ... ( מטמון )
ברכות-נימוסין שבפינו : 5 יוני 2008 ... וכן ' וטוב לב משתה תמיד ' (משלי טו טו) שעניינו: מי שחונן בלב שמח מבלה כל עתותיו בבתי משתאות. על פי זה יתפרש/ גם 'משתה ויום טוב' (אסתר יז, ... ( מטמון )
מרכז ישיבות בני עקיבא - מה בין אדר אֲ´ לאדר בֲ´? : ... דגורם שמחה באדר ע"י באחד באדר משמיעים על השקלים והתחדשות הקרבנות, וזה ודאי לא הי' אלא באדר שני ואכמ"ל, אבל אית דמוסיפין שמחה מאד"א, וטוב לב משתה תמיד . ... ( מטמון )
חגים - משנכנס אדר אֲ´ - מרבים בשמחה? : ... כתב הרמ"א: "יש אומרים שחייב להרבות במשתה ושמחה ביד' שבאדר ראשון ואין נוהגין כן. מכל מקום, ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים, וטוב לב משתה תמיד ". ... ( מטמון )
חגיגה של חגים - אתר החגים המוביל בישראל : והעשיר כל ימיו בשמחה וטוב לב משתה תמיד .עד שבעושרו וברוחב לבב שוכח את העני ואינו יודע במכאוביו לכן רצתה התורה להביא שנת השמיטה והיובל שיהיו שתי שנים רצופות ... ( מטמון )
צעירי חב"ד | התקשרות 552 | הלכות ומנהגי חב"ד : 7) כמסקנת הרמ"א בסוף הל' פורים קטן " וטוב לב משתה תמיד ", עיי"ש בט"ז, שהכוונה שלא די ב'להרבות קצת בסעודה' [כלשון הרמ"א בתחילת דבריו שם, שהובאה גם בלוח ... ( מטמון )
ישיבת שעלבים - דברי תורה : פ' כי תשא - שויתי ה' לנגדי תמיד/ וטוב לב משתה תמיד , סגן ראש הישיבה הרב אריה הנדלר. Audio Shiur פר' תצוה -השבת ובניית המשכן, ראש הישיבה הרב יחזקאל יעקבסון ... ( מטמון )
צעירי חב"ד | התקשרות 656 | לוח השבוע : ... איש את רעהו בכל הברכות הטובות ולקבל ביחד החלטות טובות בענייני תורה ומצוות, ומתוך שמחה וטוב לבב, התוועדות של שמחה, וכפסק דין הרמ"א24 " וטוב לב משתה תמיד ". ... ( מטמון )
קנ | חלק ג | ספר הזוהר בארמית | רבי שמעון בר יוחאי | כתבי מקובלים... : ר' יהודה אמר הטבה ממשו כד"א וטוב לב משתה תמיד . ובהעלות דהא בזמנא דאתשקיין ואתרוויין משקיין דנחלא כדין עלאין עלויא וברכן (ס"א עלאין ותתאין) אשתכחו בכלהו וחדו ... ( מטמון )

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-02-10.

פסוק טז

עריכה

טוב מעט ביראת ה', מאוצר רב ומהומה בו

אדם שנזהר שלא לעבור על מצוות ה' עלול להפסיד כסף, לדוגמה, לוותר על מקום עבודה שבעליו אינם נוהגים ביושר וכיו"ב. ספר משלי מלמד שהדבר עשוי להיות משתלם גם בעולם הזה:

(משלי טו טז): "טוב מעט ביראת ה', מאוצר רב ומהומה בו"

יראת ה' = זהירות שלא לעבור על מצוות ה' ;

מהומה = צעקות של מריבה גדולה, מלחמת אחים ;

כשאדם חושב רק על צבירת רכוש רב ללא יראת ה', הדבר עלול לסבך אותו במריבות ומלחמות גדולות - עם אנשים שהוא פגע בהם תוך כדי צבירת הרכוש, או עם אנשים שמקנאים בו, או לגרום למלחמות ומריבות בין היורשים; ולכן, עדיף לאדם לצבור מעט רכוש תוך הקפדה על יראת ה' , מלצבור אוצר רב וגדול שיסבך אותו ואת משפחתו במהומה ומלחמה.

פירושים נוספים

אילו מטרת הפסוק היתה רק ללמדנו שיראת ה' חשובה יותר מרכוש, היה מספיק לכתוב את החצי הראשון של הפסוק, ושהחצי השני יהיה מקביל לו לגמרי, למשל: "טוב מעט ביראת ה', מאוצר רב בלא יראת ה'". אך החצי השני אינו מקביל לגמרי לראשון, ומכאן שהפסוק בא ללמדנו דבר נוסף - כאשר אין "יראת ה'" יש "מהומה". מהי ה"מהומה"?

1. מלחמה בין אדם לחברו: " "קול בני אדם צועקים שנעשה האוצר מגזל וחמס" " (רש"י) , כמו בפסוק:

(עמוס ג ט): "... האספו על הרי שמרון וראו מהומת רבות בתוכה ועשוקים בקרבה"- מלחמה בין העושקים לעשוקים;

2. מלחמה בין האדם לבין ה', כמו בפסוק שנאמר בפרשת הקללות:

(דברים כח כ): "ישלח ה' בך את המארה את המהומה ואת המגערת בכל משלח ידך אשר תעשה, עד השמדך ועד אבדך מהר מפני רע מעלליך אשר עזבתני"

וראו גם:

תהלים לז טז: "טוב מעט לצדיק, מהמון רשעים רבים. כי זרועות רשעים תישברנה, וסומך צדיקים ה'"

3. מלחמה בין היורשים; הביטוי "ביראת ה'" נזכר גם בפרק הקודם משלי יד כו: " "ביראת ה' מבטח עז, ולבניו יהיה מחסה" "" ", ושם הכוונה היא, שכאשר אדם בוטח ביראת ה', זכותו מגנה גם על בניו ( פירוט ); לפי זה, פירוש הפסוק שלנו הוא " טוב להוריש לילדים מעט ביראת ה' , המזכה אותם גם במחסה והגנה, מלהוריש לילדים אוצר רב ומהומה בו ".

4. וע"פ הגר"א, הפסוק כולו הוא גם משל ללימוד תורה: " "כי לפעמים ילמד אדם הרבה מאד, אבל מלא פניות לכבוד וגאוה ומרמות וקנטור ודומיהן, ובתוך הרוב שלמד, יקרה מעט שלמד ביראת ה' , ואותו מעט הוא יותר טוב מכל האוצר שקבץ ולמד ומהומה בו" ". ומכאן יש תוכחה לאנשים המתפרנסים מלימוד תורה ואינם עוסקים במלאכה, בטענה שאם לא יקבלו כסף ויצטרכו לעסוק במלאכה, ילמדו פחות: " טוב שילמדו מעט ביראת ה' , ויקיימו את דברי חז"ל " "כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה" " " "כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם" ", משיצברו אוצר רב של ידיעות ומהומה בו ".

הפסוק שלנו מדבר על יראת ה', והפסוק הבא בנוי במבנה דומה ומדבר על אהבה: טוב ארוחת ירק ואהבה שם, משור אבוס ושנאה בו .

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-02-10.

פסוק יז

עריכה

הקשר בין אוכל לבין אהבה ושנאה

נניח שאני רואה אדם עני ברחוב, ומשום-מה, אין לי חשק לתת לו כסף. אני יכול להכריח את עצמי לתת לו בלי חשק, אבל אז הוא יראה שהפרצוף שלי חמוץ, וייעלב. האם במצב זה עדיף לתת או לא?

מה חשוב יותר - הנתינה החומרית או הנתינה הרגשית? ספר משלי מציע, כדרכו, את דרך האמצע:

(משלי טו יז): "טוב ארחת ירק ואהבה שם, משור אבוס ושנאה בו".

הפסוק מכוון לאדם שרוצה לתת אוכל לעני: האדם רוצה לקיים את מצוות הצדקה בהידור רב, הוא רוצה להכין לעני סעודה דשנה ומשביעה, ולכן הוא קונה שור מפוטם ושוחט אותו לכבוד האורח; אך בזמן הסעודה, יצר הרע לוחש לו "למה בזבזת כל-כך הרבה כסף על ה'בטלן' הזה? לא היה עדיף שתשמור את השור לעצמך?"; וכך היצר מטריד אותו עד שבסוף הסעודה הוא כבר די שונא את העני שבא, כביכול, 'לגזול' את רכושו, והשנאה הזאת מתבטאת בהתנהגות, והעני רואה ונעלב. לאדם כזה אומר הכתוב "עדיף שתיתן לעני ארוחה פשוטה וזולה, ארוחת ירק, ותנהג עמו באהבה - מאשר לתת לו סעודה גדולה ויקרה, שתגרום לך לשנוא אותו ולפגוע ברגשותיו". מובן שעדיף להתגבר על היצר כך שלא תהיה שנאה כלל, בשום מקרה, אבל הפסוק פונה לבני אדם ולא למלאכים.

מצד שני, גם לנתינה החומרית יש חשיבות: לא נאמר "טוב לא לתת ארוחה בכלל, מלתת שור אבוס ושנאה בו" אלא " "‏טוב ארוחת ירק.." .", כלומר, צריך לתת לפחות ארוחה פשוטה, כדי שהעני לא יגווע ברעב. עדיף שייעלב קצת וימשיך לחיות, מאשר שימות בכבוד.

מקורות ופירושים נוספים

1. פירשנו שהפסוק מכוון לנותן (ע"פ רש"י) .

2. ויש שפירשו שהפסוק מכוון למקבל - לפעמים קורה שהאדם צריך לבחור בין לאכול סעודה גדולה ודשנה במקום ששונאים אותו, לבין לאכול ארוחה פשוטה וצנועה במקום שאוהבים אותו; והחכם ממליץ לבחור באפשרות השניה, כי האהבה תורמת לבריאות הרוחנית של האדם, החשובה לא פחות מבריאותו החומרית (ע"פ מצודת דוד) .

אמנם, לפי פירוש זה, הקשר בין האוכל לבין האהבה הוא מקרי בלבד; בדיוק באותה מידה, ייתכן שדווקא במקום שיש בו סעודה גדולה יותר, יש גם יותר אהבה.

1+2. ואפשר לשלב את שני הפירושים: ייתכן שהפסוק מכוון לעני מהפירוש הראשון, וממליץ לעני לאכול במקום שבו מגישים אוכל פשוט, כי שם יש יותר סיכוי שימצא אנשים שיאהבו אותו; אם יילך לאכול אצל מארח שמגיש אוכל יקר ומדושן, המארח עלול לשנוא אותו על כך שהוא, כביכול, 'מבזבז' את כספו, וכך גופו של העני אמנם יהיה שבע, אך רוחו תהיה פגועה ועצובה.

3. אפשר לפרש שהפסוק מכוון לכל משפחה, ומתייחס לרמת החיים במשפחה. אנשים שרוצים רמת חיים גבוהה, צריכים להשקיע יותר זמן בעבודה, וכתוצאה מכך יש להם פחות זמן לדבר עם בני המשפחה, ויש פחות אהבה בבית. על כך אומר הכתוב טוב ארוחת ירק ואהבה שם - טוב לחיות בצניעות, לעבוד פחות ולהשקיע יותר באהבה בין בני המשפחה, משור אבוס ושנאה בו - מאשר לחיות ברמת-חיים גבוהה כאשר היחסים בין בני המשפחה מעורערים.

4. בפסוק הקודם נאמר (משלי טו טז): "טוב מעט ביראת ה', מאוצר רב ומהומה בו"; הפסוק הקודם דיבר על יראה ( פירוט ) והפסוק שלנו מדבר על אהבה; יראת ה' ואהבת ה' הם מושגים שנזכרים יחד פעמים רבות בתורה; אם כך, ייתכן שהפסוק שלנו מדבר לא על אהבה בין אנשים אלא על אהבת ה' (ראו ביאור הגר"א על פסוק יט) .

הפסוק הקודם דיבר על כמות - עדיף להסתפק בכמות קטנה ובלבד שהיא הושגה ביראת ה'; והפסוק שלנו מדבר על איכות - עדיף להסתפק במזון באיכות נמוכה יותר, ובלבד שהוא מלווה באהבת ה', ולא באהבת המותרות והתענוגות.

5. ואולי אפשר להסיק מכאן, שאכילת בשר משפיעה על נפש האדם ומעוררת בו רגשות שליליים של שנאה; אולם, כדי להצדיק מסקנה זו דרוש מחקר מפורט יותר שנמצא מעבר להיקפו של מאמר זה.

6. הכנת סעודה משור אבוס דורשת יותר זמן מארוחת ירק - צריך לשחוט את השור בשחיטה כשרה, להמליח את הבשר במשך כמה ימים, וכו'; ההכנות הקשות והממושכות עלולות לגרום למתחים ולשנאה בין בני הבית, במיוחד אם הן נעשות בלחץ זמן. לכן ממליץ החכם, להסתפק באוכל פשוט יותר - ארוחת ירק = סלט או ירקות מבושלים שדורשים רק הכנה מעטה, ולשמור את האנרגיות לחיזוק האהבה בין בני הבית, מאשר להשקיע זמן רב בהכנת סעודה גדולה משור אבוס, ולהסתכן ביצירת שנאה בבית.

אולם, לפי פירוש זה היה ראוי להדגיש לא את סוג האוכל (ירק לעומת שור), אלא את הזמן הדרוש להכנתו, למשל "טוב ירק חי ואהבה שם, מירק מבושל ושנאה בו", או "טוב בשר נא ואהבה שם, מבשר צלוי ושנאה בו".
בנוסף לכך, הכנת ארוחה גדולה אינה גורמת בהכרח לשנאה אלא בעיקר למדנים ומריבות, ולכן היה ראוי לכתוב "...משור אבוס ומריבה בו".

לעיון נוסף

הפסוק שלנו מדבר על סעודה של חול; פסוק דומה מדבר על סעודה של קודש (משלי יז א): "טוב פת חרבה ושלוה בה, מבית מלא זבחי ריב"( פירוט )
דיון על זכות מבקשי חסד ליחס הוגן / עצור כאן חושבים
דיון על נתינה בתחום אחר - בתחום השכלי: האם לתת מידע בצורה שאינה נעימה לתלמידים, או לא לתת בכלל?

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-10-30.

פסוק יח

עריכה

דרישת קדם לעבודה בגישור

מצוה גדולה לעשות שלום בין אדם לחברו ולתווך במריבות, אבל לא כל אחד מסוגל לקיים מצוה זו:

(משלי טו יח): "איש חמה יגרה מדון, וארך אפים ישקיט ריב"

אדם הנוטה לכעוס, לא יצליח להקשיב עד הסוף לשני הצדדים - הוא ישמע צד אחד וישתכנע שהוא צודק, ואז יתעצבן שהצד השני לא מסכים, יכעס עליו ויגרום להחרפת המריבה.

ואולי הצד השני יביא "מגשר" משל עצמו שישמע קודם את הצד שלו ויהיה לצידו, כך שבמקום מריבה של 1 מול 1 תהיה עכשיו מריבה של 2 מול 2, וכן הלאה...

האדם המתאים למשימה זו הוא אדם "ארך אפיים", אדם שיודע לשלוט בכעסו ולהקשיב עד הסוף לשני הצדדים, בלי לכעוס ובלי לשפוט אף אחד, רק כדי "לתרגם" לכל אחד מהם את טענותיו של הזולת ולאפשר להם להגיע להבנה והסכמה.

מקורות ופירושים נוספים

1. פירשנו יגרה מדון = "יחריף את המריבה הקיימת": " "יגרה מדון בין האנשים אשר להם הריב, כאשר יקוץ בטענת אחד מהם ויקצוף עליו, ולא יסבול דברי כל אחד ליישב דעתם במענה רך" " (הרב יונה גירונדי) .

2. אך רוב המפרשים פירשו יגרה מדון = "יתחיל מריבה חדשה"; לפי זה הפסוק בא ללמדנו את העובדה הפשוטה והידועה, שכעס גורם למריבות (ראו גירה = עורר מריבה ).

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-02-10.

פסוק כא

עריכה

איוולת - שמחה לחסר-לב, ואיש תבונה יישר לכת

אומרים בשם ר' נחמן מברסלב, שהאדם צריך לשמח את עצמו בכל דרך אפשרית, אפילו על-ידי שטויות ובדיחות טיפשיות, העיקר שלא ייכנס לדיכאון. בספר משלי יש רמז לעצה זו, אם כי רק לחלק מהאנשים ובחלק מהמקרים:

(משלי טו כא): "אולת שמחה לחסר לב , ואיש תבונה יישר לכת"

איוולת = שטחיות , שטויות.

חסר לב = שאינו מסוגל לחשוב .

איוולת שמחה לחסר לב = אדם שאינו מסוגל לחשוב ולשמוח בכוח ההתבוננות וההגיון, צריך לשמח את עצמו גם ע"י איוולת ושטויות.

איש תבונה = אדם היודע לחשוב ולהסיק מסקנות = ניגודו של החסר-לב .

ואיש תבונה יישר לכת = אדם היודע לחשוב אינו צריך להשתמש בשטויות כדי לשמוח, השמחה שלו נובעת מכך שהוא מיישר לכת , מתקן את דרכיו.

פירושים נוספים

1. פירשנו ששני חצאי הפסוק מלמדים על שתי דרכים שונות להגיע לשמחה - החסר-לב משתמש באיוולת, ואיש-התבונה שמח כאשר הוא מיישר לכת.

2. ויש מפרשים, ששני חצאי הפסוק מלמדים על שתי תגובות שונות למעשי איוולת - החסר-לב שמח ונהנה כאשר הוא עושה מעשים שטותיים, ואיש-התבונה אינו שמח אלא משתדל לתקן את טעויותיו וליישר את דרכו (רבי יונה גירונדי ועוד) . ושמעתי בשם הרב חסדאי קרשקש, שזו הנקודה העיקרית שבה מתבטאת הבחירה החופשית של האדם: גם כשהאדם כביכול מוכרח לחטוא ומרגיש שאין לו בחירה, הוא עדיין יכול לבחור איך להגיב לחטא - האם לשמוח בו כדרכו של ה חסר-לב , או להתחרט ולהצטער עליו כדרכו של ה איש-תבונה .

3. ע"פ מלבי"ם, חסר לב הוא אדם שאינו מסוגל למשול ביצרו, ואיוולת היא כפירה וספקנות; כשהחסר-לב מגלה טענות של איוולת, הוא מאד שמח, כי הדבר נותן הצדקה למעשיו: "זה לא שאני לא יכול להתאפק - אני פשוט לא מסכים שזה מעשה רע..." אבל איש תבונה אינו מחפש תירוצים - גם אם אינו מצליח עדיין למשול ביצרו, הוא משתדל ככל יכלתו ליישר לכת ולשפר את מעשיו.

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2001-01-01.

פסוק כג

עריכה

הדבר הנכון - בזמן הנכון

היה לכם ויכוח קשה בעניין אישי או אידיאולוגי; לאחר מספר שעות חשבתם על תשובה ניצחת לטענה של הצד השני. מכיוון שלמדתם ספר משלי, אתם כבר יודעים שצריך לחשוב היטב לפני שמדברים, ו להסיר מהתשובה שלכם את כל הדברים הרעים והפוגעים . אתם גם יודעים, שצריך לקחת פסק זמן למחשבה לפני שעונים, כדי שהתשובה תהיה מעמיקה ולא תבייש אתכם ואת עמדתכם . אתם יודעים גם, שצריך לתקן ולשפר את אופן ההצגה של הדברים, כדי שלא להגיד מילים מיותרות . ולבסוף, אתם יודעים שצריך להתפלל לה' שיעזור לכם להתבטא . עכשיו אתם שמחים שהצלחתם לנסח תשובה טובה ומתאימה לכל הכללים; אבל רגע - לפני שאתם פותחים את הפה, יש עוד דבר אחד שצריך לחשוב עליו:

משלי טו כג: " "שמחה לאיש במענה פיו, ודבר בעתו - מה טוב" ".

האם הזמן הנוכחי הוא אכן הזמן הטוב ביותר להגיד את הדברים?

אולי הצד השני עייף, רעב או טרוד, ולא יוכל להבין כראוי את הדברים שחשבתם עליהם כל-כך הרבה זמן?
אולי המוח שלו כרגע עמוס מדי, והוא יתקשה לקלוט רעיון חדש, גם אם הוא מוסבר בצורה משכנעת?
אולי הרעיון החדש עלול לבלבל אותו ולגרום לו בעיות נפשיות כלשהן?

למרות שהאפשרות לענות מביאה לכם שמחה גדולה, אתם צריכים לשמור את הדבר לעת המתאימה ביותר, כך שהדבר ישמח גם את הצד השני.

דבר בעתו בלימוד תורה

הרעיון נכון לא רק בויכוחים בין אישיים אלא גם בלימוד תורה בציבור הרחב. כל דבר שכתוב בתורה הוא טוב, אבל דבר בעתו - בזמן שהציבור פתוח ומוכן לשמוע - הוא עוד יותר טוב .

הסוד הזה היה ידוע, למשל, לרבנים הציוניים הראשונים, לפני כמאה שנה: הם ראו את ההתעוררות הלאומית בעם ישראל, והבינו שזוהי העת המתאימה ביותר לדבר על המצוות הלאומיות - מצוות כיבוש ויישוב ארץ ישראל, המצוות הקשורות למלכות ומלחמות, ועוד.

גם בימינו, כאשר יש התעוררות בציבור לשמירה על איכות הסביבה וחיסכון במים, זוהי העת המתאימה ביותר לדבר על מצוות שמיטת קרקעות - פעם בשבע שנים נותנים לקרקע לנוח מכל הדשנים המזהמים שאנחנו מעמיסים עליה בכל שנה, ונותנים למאגרי המים לנוח מהשאיבה העודפת שאנחנו שואבים מהם בכל שנה.

וכאשר יש התעוררות לצמצום פערים כלכליים וחברתיים, זוהי העת המתאימה לדבר על איסור ריבית, שהרי כל מטרתה של הריבית היא להעשיר את העשירים ולהעני את העניים.

המצוות נכונות בכל עת, ויש להן עוד טעמים רבים שאינם מתאימים בהכרח לערכים המקובלים בציבור ברגע זה, אבל צריך לדבר על כל דבר בעת המתאימה - " "ודבר בעתו מה טוב" ".

פירושים נוספים

1. פירשנו שהחלק השני של הפסוק מגביל את החלק הראשון - למרות שהאדם שמח לענות, הוא צריך להתאפק עד הזמן המתאים;

2. ויש מפרשים שהחלק השני מוסיף על החלק הראשון, והפסוק בא ללמד מתי עלינו לדבר - או כששואלים אותנו שאלה (" "שמחה לאיש במענה פיו" "), או כשהשעה דורשת התערבות (" "ודבר בעתו מה טוב" "); בשאר המקרים עדיף לשתוק.

הקשר בין "דבר בעתו" לבין לימוד תורה בציבור נזכר גם בדברי הגר"א. ע"פ הגר"א, הפסוק מכוון באופן ספציפי לרב מורה הוראה, ובא ללמדו מתי עליו לפסוק הלכה:

כאשר שואלים אותו שאלה הוא צריך לענות - " "שמחה לאיש במענה פיו" ";
כאשר המצב או הזמן דורשים התערבות - כגון במצב של פיקוח נפש או, להבדיל, לפני חג שיש לו הלכות מיוחדות - " "ודבר בעתו מה טוב" ".

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-10-30.

פסוק כד

עריכה

מדרגות נעות יורדות

העולם הזה דומה למדרגות נעות יורדות - כדי להישאר במקום חייבים כל הזמן לרוץ כלפי מעלה:

(משלי טו כד): "אורח חיים למעלה למשכיל, למען סור משאול מטה".

אורח חיים = דרך המובילה לחיים .

השכל = הצלחה בחכמה .

אורח חיים למעלה למשכיל = הדרך המובילה לחיים היא תמיד למעלה , תמיד להתעלות ולהשתפר; זו דרכו של המשכיל - המצליח בחכמה, שמשתדל תמיד להשתפר ולהתעלות בכל מעשיו.

למען סור משאול מטה = הדרך העולה למעלה, דרך השיפור המתמיד, היא הדרך היחידה להינצל מירידה למטה, למוות.

העצה מתייחסת קודם-כל לתחום החומרי: מי שיש לו עסק מצליח חייב תמיד לשפר ולפתח אותו, לא להסתפק בהצלחה הנוכחית, כי ברגע שיפסיק להשתפר - העסק יתחיל לרדת עד שימות.

העצה נכונה גם בתחום השכלי והרוחני: אדם צריך תמיד לשפר את אישיותו וכשרונותיו, כי ברגע שאדם מפסיק להתפתח, הוא מתחיל להתנוון, ונפשו מתה: " "ודלא מוסיף - יסיף" " (הלל הזקן,משנה אבות א יג ) .

פירושים נוספים

1. פירשנו שהמילה למעלה מציינת התקדמות והתעלות, והמילה מטה מציינת ירידה ונסיגה;

2. אך יש שפירשו שהמילה למעלה מציינת את העולם העליון, העולם הרוחני; ולפי זה אורח חיים למעלה למשכיל = המשכיל חי מתוך מחשבה תמידית על מה שנמצא למעלה , בעולם הרוח, וכך לאחר מותו הוא ניצל משאול מטה ; למרות שגופו אובד, נשמתו נשארת.

" "אורח חיים למעלה למשכיל - אין "אורח חיים" אלא תורה, כמה דאת אמר עץ חיים היא למחזיקים בה ... אין "אורח" אלא יסורין, כמה דאת אמר ודרך חיים תוכחת מוסר . למעלה למשכיל למי שמסתכל למצותיה של תורה מה כתיב למעלה מן הענין, " לא תכלה פאת שדך ":" " (רבי ברכיה בשם רבי ירמיה, ויקרא רבה כט ה ) .

" "אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה , על שבטו של לוי הכתוב מדבר, אמר הקב"ה די לכל אחד ואחד השררה שנתתי לו אם רוצה הוא בחיים ומה שכרו די לו שאתה נצול משאול, למען סור משאול מטה זה קרח ועדתו שנתתי להם שררה ובקשו לחמוד מה שלא היה שלהם, מה היה סופן, וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה. משל למה הדבר דומה למלך שהיה מהלך במדבר הוא ואסטרטליטין שלו, מצאו שניהם שני אוצרות של זהב, אמר לו המלך כל אחד ואחד יהא מכיר חלקו לא אני נוגע באוצרך ולא אתה תגע באוצרי, וכן אמר הקב"ה לאהרן ואיש את קדשיו לו יהיו כל מי שהביא לי הקדש לא תגע בו שנאמר וינזרו מקדשי בני ישראל. רבי ירמיה בשם רבי ברכיה: אין אורח חיים אלא דברי תורה, דכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה, למעלה למשכיל למי שהוא מסתכל במצות דאורייתא, למען סור משאול מטה אלו עובדי אלילים. דבר אחר אורח חיים אלו יסורין דכתיב ודרך חיים תוכחות מוסר. דבר אחר מי שהוא מסתכל למעלה . למען סור משאול מטה אלו עובדי אלילים. אתה מוצא בבני קרח שנסתכלו למעלה ונמלטו, אביהם שלא נסתלק למעלה ירד למטה:" " ( ילקוט שמעוני על משלי ) .

" "המשכיל הוא מכוין דעתו ודרכיו בענין שתעלה נפשו למעלה אל מקום הכבוד, וזה הדרך מוכן לפני האדם המשכיל, והחכם המשכיל ידרוך זה הדרך כדי שלא תרד נפשו למטה לגיהנם." " (רד"ק?) .

" "ארח חיים - שהוא למעלה למשכיל , כלומר המשכיל יתעסק לעשות רצון יוצרו, אולי ילך בארח החיים שהיא למעלה, והם חיי הנפש המתאוה לשוב אל האלהים, למען שתסור מן השאול שהוא למטה" " (אבן עזרא ).

" "אתה האדם המשכיל אחרי שיש לך שני דרכים, או לשאת עין ולב למעלה אל הבורא יתברך והיא דרך החיים, או להביט למטה על תאוות הבהמיות, לכן אצוה אותך שאורח החיים שלך תהיה רק למעלה, למען סור משאול מטה. כלומר: אם תביט למטה – תפול בשאול שהיא המדריגה הראשונה של הגיהנם, ומשם תפול עוד מטה מטה." " ( ערוך השולחן אורח חיים א ג ) .

" "נתיב החיים איננו דרך המלך סלולה וישרה שמהלכים בה בקלילות ובנוחות, אלא ארח חיים למעלה למשכיל - אפילו הנבון והחכם מוצא שמשעול חייו מוליך אותו תמיד במעלה הרים גבוהים ורק בטורח ועמל הוא מתקדם בו; ולהתקדם במעלה דרכו הוא מוכרח למען סור משאול מטה." " ( הרב כלב פייבל שלזינגר, תורת בר נש ) .

" "האדם נקרא הולך, שצריך לילך תמיד מדרגה לדרגה, ואם לא יעלה למעלה - ירד מטה מטה, חס ושלום, כי אי אפשר שיעמוד בדרגה אחת..." " (הגאון מווילנה)

" "בדרך כלל בישיבות המוסר, רגילים להשתמש בפסוק ממשלי האומר: " אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה "... אם לא מתקדמים למעלה אז יורדים למטה... אך בישיבתנו, אנו לומדים בצורה אחרת - צריך לעלות כדי להיות למעלה, לא כדי לא להיות למטה, אנחנו לא בורחים מחולשות, אנחנו רודפים אחרי הטוב, רודפים אחרי החיים. ואכן זה באמת האופי של הדור שלנו, דור התחיה הארץ ישראלי, הוא לא אוהב לברוח משום דבר, הוא לא אוהב לפתח פחדנות, יראה מן החטא באופן הנמוך של הדבר. הוא לא אוהב פחד מהעונש, זה דור שאוהב להיות אמיץ וגיבור. וזה המיוחד והחידוש בשיטתו של מרן הרב קוק זצ"ל ביחס למקובל בישיבות אחרות - שעצם ענינה של הישיבה זה לא רק לסור מהרע, אלא לשוב לטוב, להתקדם אל החיים. המגמה שלנו אל החיוב, אל הגודל, אל האור האלוקי. בדרך הזאת אנחנו הולכים, ובע"ה נעשה ונצליח!" " ( הרב זלמן ברוך מלמד ) .

פסוקים דומים

הפסוק שלנו מדבר על הנזק שנגרם לאדם עצמו כאשר אינו שואף כל הזמן להתעלות. פסוק אחד מדבר על הנזק שנגרם לאחרים מאדם כזה: (משלי יח ט): "גם מתרפה במלאכתו - אח הוא לבעל משחית"( פירוט ).

רעיון דומה ב (משלי כד ל): "על שדה איש עצל עברתי, ועל כרם אדם חסר לב. והנה עלה כלו קמשנים, כסו פניו חרלים, וגדר אבניו נהרסה"( פירוט ).

ראו גם (משלי כא טז): "אדם תועה מדרך השכל - בקהל רפאים ינוח"( פירוט ).

מאמרים נוספים - באדיבות גוגל

דרשות : וכן גם נתיב החיים איננו דרך המלך סלולה וישרה שמהלכים בה בקלילות ובנוחות, אלא ארח חיים למעלה למשכיל - אפילו הנבון והחכם מוצא שמשעול חייו מוליך אותו תמיד ... ( cache )
Yeshiva.org.il - הענוה של מרן הראי"ה : דברים אלו הרי התרחשו בשטח החיים הרגילים, והנה הוא היה תמיד מעל להם, '[ ארח חיים] למעלה למשכיל ' (משלי טו, כד)" עכ"ל. ומכאן נגיע למסקנא אותה הקדמנו לכתוב ... ( cache )
ישיבת כרם ביבנה : זוהי אידיאת השיטים כאשר מחוברת היא למעין בית ה', או אז יש לה תפקיד חשוב בעבודת ה ' של הפרט " ארח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה"[24]. ... ( cache )
אורחות חיים / שחיבר רבנו אשר, אביו של רבי יעקב בעל הטורים : "אורח חיים למעלה למשכיל, למען סור משאול מטה ". שמפריש מעשר מכל ריווח שיביא ה' יתעלה לידו. שיתן מיד לצדקה אשר תשיג ידו, ולבסוף כל חודש ולבסוף כל שנה זהב חצי. ... ( cache )
עין איה על שבת ב קט : 19 ספטמבר 2008 ... השכליים ומדריך את כל הרגשות הפנימיים בדרך העולה "למעלה למשכיל למען סור משאול מטה " , הם אינם קשורים באלה הכבלים שקטני כח הלב אסורים בהם. ... ( cache )
השיעור ניתן ב-ז' סיון ה'תשנ"ד : "אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה " - הגר"א מסביר את הפסוק שכדי לא להיות למטה חייבים לעלות והאדם היודע זאת הוא משכיל. בשביל להיות למעלה צריך מאמץ. ... ( cache )
כרם ביבנה - ספרי הרבנים שליט"א : הם ציטטו בעיקר את הפסוק במשלי "אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה " (טו, כד), וכתב על זה הגר"א "דאם אינו עולה בעל כורחו יורד מטה מטה"; כי בתורה ויר"ש ... ( cache )
הפורטל הראשון של היהודים הקראים בישראל : "אורח חיים, למעלה למשכיל- למען סור, משאול מטה ", 3, נתי, 218, 21:54 ,5 אפריל 2009 , א' רפי · צפה בהודעה האחרונה. אין הודעות חדשות, פרשת השבוע - שמות ... ( cache )

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2003-01-29.

פסוק כה

עריכה

ברוך מציב גבול אלמנה

כל מי שמגיע ליישוב בארץ ישראל שהוא חדש עבורו (כלומר שעדיין לא היה בו), ויש בו בית כנסת, מברך " "ברוך אתה ה', א-להינו מלך העולם, מציב גבול אלמנה" " ( הרב יהודה זולדן, אמונת עתיך 37 ) .

הברכה נזכרת לראשונה בתלמוד ( בבלי, ברכות נח: ): " "הרואה בתי ישראל בישובן - אומר "ברוך מציב גבול אלמנה" ". אך מקור הברכה הוא בתנ"ך:

(משלי טו כה): "בית גאים יסח ה', ויצב גבול אלמנה"

הפסוק מציג ניגוד בין הגאים - הרבים המתגאים בכוחם ובעושרם, לבין האלמנה - הבודדה המייצגת את החוליות החלשות בחברה.

הפסוק מתייחס למצב שבו הגאים יושבים בבית בנוי, ולאלמנה יש רק גבול - רק שטח תחום ששייך לה; המצב נראה עגום, שהרי לחזקים יש בית שמאפשר להם להתחזק עוד יותר, ולחלשים יש רק גבול שגם הוא ניתן לפריצה והסגה.

למרות זאת, הפסוק מבטיח שה' יסח - יעקור ויהרוס - את בית הגאים , ויצב - יעשה יציב וחזק - את גבול האלמנה ; החזקים המתגאים בכוחם לא יישארו חזקים לנצח, והחלשים לא יישארו חלשים לנצח.

ההוכחה הטובה ביותר עבורנו לאמיתותו של פסוק זה היא, כאשר רואים יישובים יהודיים חדשים שנבנו בארץ ישראל - כשרואים "בתי ישראל ביישובם". גם ערי ישראל נחשבו לאלמנות בזמן חורבן הבית, כאשר יושביהן עזבו אותן:

(איכה א א): "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם? היתה כאלמנה רבתי בגוים? שרתי במדינות היתה למס?"

וכאשר היישובים נבנים מחדש, הרי זו ראיה לכך שה' מציב - מייצב ומחזק את גבולה של האלמנה, ועל כך אנו מברכים.

" "אלמנה לא מתנתקת מבעלה, ומצד תקנת כתובה היא עדיין חיה בביתו (כתובות פרק ד משנה יב) ... וידועים הדברים בעניין הייבום שהוא מצד הקשר שבין האלמנה לבעלה, אלא שהקשר מנוע מלהתממש כי בעלה איננו. משמעות הביטוי " מציב גבול אלמנה " הוא שהקשר בין האלמנה - שעדיין היא אלמנה - לבעלה מתחזק והולך, כלומר בא יותר לידי ביטוי, מתמלא בתוכן. קשר הנשואין עומד בפני מימוש. הנמשל הוא שיבת בני ישראל לארצם (ראו ישעיהו מט יד-כב) . יישוב עם ישראל בא"י בשלהי הגלות מביא לידי ביטוי גדול יותר את הקשר בין ה' לבין עמו בעולם המעשה. רק בא"י, שעליה נאמר (דברים יא יב): " ארץ אשר ה' אלקיך דרֵש אתה תמיד עיני ה' אלקיך בה מרֵשית השנה ועד אחרית שנה ", יכול יהודי לחוש מהו רצונו של ה' ודרישותיו ממנו ולהיות עומד לפני ה'. כך מתחזק הקשר בין ישראל לקב"ה בחידוש הישוב בא"י שהוא הבעת הנכונות של העבד לעמוד לפני רבו, ושל האשה להיות עם בעלה ולא רק לדור בביתו." " ( ע"פ הרב שבתי רפפורט, גבעות )

הפסוק אינו מתקיים בזמן החורבן

הפסוק "בית גאים יסח ה' ויצב גבול אלמנה" אינו מתקיים באופן מיידי, לפעמים יש לחכות מאות שנים עד שרואים בהתגשמותו.

בתלמוד בבלי (ברכות נח:, מייד אחרי הפסקה על ברכת "מציב גבול אלמנה") מסופר על שיחה בין שני אמוראים שראו איך הפסוק אינו מתקיים - רב חסדא ועולא. רב חסדא נאנח כשראה בית של צדיק שנהרס, ועולא ניסה לנחם אותו ואמר לו [בתרגום לעברית]:

כך אמר רבי יוחנן: מיום שחרב בית המקדש - נגזרה גזירה על בתיהן של צדיקים שיחרבו, שנאמר (ישעיהו ה9): "באזני ה' צבאות אם לא בתים רבים לשמה יהיו גדולים וטובים מאין יושב"; ואמר רבי יוחנן: עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לישובן, שנאמר (תהלים קכה א): "שיר המעלות לדוד הבוטחים ביי' כהר ציון...": מה הר ציון עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירו לישובו - אף בתיהן של צדיקים עתיד הקב"ה להחזירן לישובן.

אבל התשובה לא הרגיעה אותו עד שעולא אמר לו:

דיו לעבד שיהא כרבו (שהרי בית המקדש חרב, שהוא ביתו של הקב"ה).

כלומר, במצב של חורבן, כאשר בית המקדש חרב, אין לצפות שהפסוק יתקיים במלואו; הפסוק נכתב בימי שלמה, כשבית המקדש היה קיים, אך כשבית המקדש חרב - חרבו עמו גם בתיהם של הצדיקים ושל האלמנות, וכשבית המקדש ייבנה - במהרה בימינו - ייבנו גם בתיהם של כל הצדיקים וכל האלמנות (ע"פ מהרש"א, חידושי אגדות שם) .

משל ונמשל

ע"פ מטמונית למשפחות סופרים ( חידת שמשון - משלי שלמה ), הפסוק הוא משל, ויש לו כמה נמשלים אפשריים, כגון:

הקב"ה עקר את בית בת שוע (מלבד שֵׁלָה), בת איש כנעני עשיר-גא, והציב מתמר האלמנה את בית מלכות יהודה.

בית אלימלך היה "בית גאים" - "אפרתים", והוא הוסח ונמחה ע"י ה',

אבל הקב"ה הציב את גבולה של נעמי אלמנת אלימלך ע"י הולדת עובד, כמו שאמרו השכנות: "יולד בן לנעמי", וכמו שגילו חז"ל, שעובד (בן בועז ורות) היה גילגול של מחלון בן נעמי (איש רות)

מיכל

בת שאול גדלה ב"בית גאים", כך גם בנה יתרעם ע"ש יתר-עם. ביתם הוסח ונמחה...

גבולה של אביגיל אלמנת נבל הוצב ע"י בנה כלאב ' . הוא היה אחד מארבעת הצדיקים שמתו בעטיו של נחש.

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-02-13.

פסוק כו

עריכה

תועבת ה' מחשבות רע, וטהורים אמרי נועם

(משלי טו כו): "תועבת ה' מחשבות רע, וטהרים אמרי נעם"

תועבת ה' מחשבות רע = ה' שונא אנשים החושבים מחשבות רעות, מחשבות להרע לזולת; כך אמר גם הנביא זכריה - ראו איך להפוך את הצום הבא ליום שמחה? .

וטהורים = אנשים טהורים, שמחשבותיהם נקיות מכל רע.

וטהורים אמרי נועם = האנשים הטהורים - שמחשבותיהם נקיות מכל רע - הם האנשים שאמריהם ודיבוריהם נעימים לה' ולבני אדם, " "כי אין דברי התוכחת מתקבלין לבד מאשר ליבו כפיהו" " (רבי יונה גירונדי) .

פירושים נוספים

2. ייתכן שהחצי השני מלמד, שדיבורים נעימים ראויים להיות טהורים - כשאדם אומר לזולת דברים נעימים, עליו לוודא לפני כן שהוא אכן מתכוון לדבריו ושאין לו מחשבות רעות: " "ראוים אמרי נועם להיות טהורים מבלי תערובות מחשבה רעה" " (מצודות) .

אולם, המציאות מראה שלפעמים, אדם החושב רע על רעהו ומשתדל בכל-זאת לדבר איתו בנעימות, גורם גם לרעהו להתנהג כלפיו בנעימות, וכך מתקן את היחסים ביניהם.

3. ייתכן שהחצי השני אינו עומד בניגוד לחצי הראשון אלא ממשיך אותו - "ה' מתעב מחשבות רעות הבאות יחד עם אמרי נועם טהורים" (דעת מקרא) .

אולם, לביטוי "אמרי נעם" ישנה משמעות חיובית במיוחד: משלי טז כד: "צוף דבש אמרי נעם , מתוק לנפש ומרפא לעצם" ( פירוט ), ואינו מתאים לתאר צביעות.

גם התואר "טהור" הוא תואר בעל משמעות חיובית, המציין דווקא את נקיון המחשבות: (תהלים נא יב): "לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי" (מסילת ישרים, שער הטהרה) , ואין זה סביר שהכתוב ישתמש בו כדי לתאר צביעות. הביטויים המקובלים לצביעות בספר משלי משתמשים בתארים אחרים, כגון (משלי ה ג): "כי נפת תטפנה שפתי זרה וחלק משמן חכה".

4. וייתכן שהתואר טהור מציין כאן, כמו בתורה, אדם שרשאי להתקרב אל ה' ולהיכנס למקדש (בניגוד ל"טמא" שצריך להתרחק מהמקדש), ומשמעות הפסוק היא: " ה' מתעב אדם שחושב מחשבות רעות , אבל כאשר אדם מצליח לפחות לשלוט בדיבורים שלו ולדבר אמרי נועם , הוא טהור ורשאי להתקרב אל ה', גם אם מחשבותיו עדיין אינן נקיות לגמרי".

אולם, פירוש זה מנוגד לפסוקים בספר תהלים, הקובעים שכדי לעלות בהר ה' צריך לטהר גם את המחשבות וגם את הדיבורים: (תהלים כד ג): "מי יעלה בהר ה', ומי יקום במקום קדשו? נקי כפים ובר לבב, אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה". אולי הפסוקים הללו נכתבו כשבית המקדש עדיין לא היה קיים, ורק מעטים עלו להר הבית, ולכן נדרשה התקדשות מיוחדת; אך לאחר בניין המקדש, שהעליה אליו צריכה להיות המונית, היתה הקלה בדרישות.

פסוקים דומים

ראו גם תועבת ה' ורצון ה' .

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-02-13.

פסוק כז

עריכה

עוכר ביתו בוצע בצע, ושונא מתנות יחיה

הרכוש הוא אחד הרמזים שה' נותן לאדם כדי לכוון אותו לתפקידו בחיים. על-פי השקפת היהדות, ה' נותן לאדם בדיוק את הרכוש שהוא צריך כדי לממש את תפקידו בחיים - לא פחות ולא יותר. מכאן, מי שנמנע מלקחת רכוש ששייך לו (למשל משום שהוא מתעצל לעבוד או מתעצל לתבוע את המגיע לו בדין), ייתכן שיחסר לו רכוש הדרוש לו למילוי תפקידו; מצד שני, מי שלוקח רכוש שאינו שייך לו, גם הוא עלול "לפספס" ולהגיע למקום לא נכון בחיים, למשל, אם יהיה לו יותר מדי כסף הוא עלול לקנות דירה יקרה במקום שאינו מתאים לו וכך לא יממש את עצמו כראוי. כך מלמד החכם בספר משלי:

(משלי טו כז): "עכר ביתו בוצע בצע, ושונא מתנת יחיה"

עוכר = מקלקל ומשחית ;

בית = מקום מגורים, וגם משל לרכוש ולמשפחה ;

בוצע בצע = הדואג רק להגדיל את הרווחים האישיים שלו, גם כשזה בא על חשבון רכוש הזולת .

עוכר ביתו בוצע בצע = הלוקח חלק מרכוש הזולת מקלקל את ביתו - עצם העובדה שיש בידו רכוש שאינו שייך לו עלולה לגרום לו להגיע למקום-מגורים שאינו מתאים לו, ולפגוע גם בשאר הרכוש שלו ובמשפחתו.

שונא מתנות = מי שאינו מוכן לקבל רכוש מהזולת, אפילו כשזה נעשה בהסכמת הזולת, בדרך של מתנה;

יחיה = יממש את חייו ואישיותו בצורה הטובה ביותר, כי הוא משתמש רק ברכוש שה' נתן לו לצורך כך, לא פחות ולא יותר.

לפי זה, מה צריך לעשות אדם שמציעים לו מתנה? אם הנותן הוא אדם רחוק, שאין לו קשרי ידידות איתנו, אפשר פשוט לסרב לקבל את המתנה; אך אם הוא אדם קרוב, הדבר עלול לפגוע בו!

אפשר לקבל אבל לתת מיד משהו בתמורה, כך שלמעשה זו לא מתנה.
אפשר לקבל ולהעביר הלאה, למישהו אחר, או להשתמש במתנה באופן שיש בו תועלת לציבור, כך שנוצרת "זרימה" של העברת שפע מהפרט אל הכלל, ושוב אין זו מתנה, אלא "קבלה לצורך נתינה". ראו גם: "שונא מתנות יחיה" כעיקרון בעבודת הנפש ובעבודת ה' / גליה .

פירושים נוספים

עוכר ביתו בוצע בצע

1. פירשנו, כמו כל המפרשים, שהאיש הבוצע בצע הוא העוכר, הוא מקלקל ומשחית את ביתו.

2. אך אפשר גם לפרש, על-דרך הדרש, שהבית הוא העוכר, הבית מקלקל ומשחית את בוצע הבצע שגר בו, כמו שנאמר (חבקוק ב ט): "הוי בצע בצע רע לביתו... כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה". כשאדם מכניס רכוש גזול לביתו, הבית כביכול מתקומם ופוגע ביושביו.

פסוק דומה נמצא בפרק א (משלי א יט): "כן ארחות כל בצע בצע, את נפש בעליו יקח": הבֶצַע לוקח את נפשו של הגזלן ( פירוט ).

שונא מתנות יחיה

ברור שבצע (גזל) הוא רע, אבל מה רע במתנות שאחרים נותנים לנו מרצונם החופשי? למה צריך לשנוא מתנות?

1. פירשנו שהמתנות פוגעות בחלוקת הרכוש הטבעית וכך מרחיקות את האדם מהמקום הראוי לו בחיים; וכן, כשהאדם משאיר אצלו את המתנה שקיבל הוא נשאר מלא ואין לו מקום לקבל עוד שפע מה'. לפי זה מתאים לפרש את המילה יחיה כמו שכתבנו למעלה - "יממש את תפקידו בחיים בצורה טובה וזורמת".

2. יש שפירשו, שקבלת מתנות מעוררת במקבל ציפיה לקבל מתנות נוספות, אך המתנות תלויות ברצונו של הזולת, והאדם המצפה למתנות עלול להתאכזב: " "מחמת שהוא מצפה תמיד למתנה, אם לא יתנו לו, אפילו פעם אחת, יושב בצער" " (הגאון מווילנה) . לפי זה, מתאים לפרש את המילה יחיה במשמעות "יזכה לשמחת-חיים שאינה תלויה בזולת"; כשאדם שונא מתנות, שמחת החיים שלו תלויה רק במעשיו שלו ולא ברצונם הטוב של אחרים.

3. אפשר לפרש, שקבלת מתנות גורמת למקבל להרגיש שהוא חייב טובה לנותן; גם לפי זה מתאים לפרש את המילה יחיה במשמעות "יחיה חיים עצמאיים"; כשאדם שונא מתנות, הוא לא חייב טובה לאף אחד.

4. יש שפירשו, ששנאת המתנות היא רק סייג לשנאת הגזל: " "מאחר שהוא שונא מתנות, כל שכן ששונא את הגזל" " (רש"י) . מי שמתרגל להשתמש אך ורק ברכוש שלו, שהוא עבד וטרח כדי להשיג אותו, ואינו מוכן להשתמש ברכוש הזולת אפילו במתנה, בוודאי לא יגיע גם למעשים של גזל ומרמה.

5. יש שפירשו, ששנאת המתנות מעידה על בטחון בה': " "השונא אף מתנות, כי יישען בה', אז המקום ייתן לו עוד חיים, מה שאין ביד אדם לתת" " (מצודת דוד) .

6. ויש שפירשו שהכוונה לא לכל מתנה אלא רק למתנה של שוחד; לפי זה יש הקבלה מלאה בין בצע לבין מתנות, בשני המקרים מדובר על הנאה מרכוש אסור (דעת מקרא) . אמנם, הפסוק לא מדבר על שוחד אלא על כל מתנה, אולם, בחלק גדול מהמתנות יש יסוד של שוחד; במקרים רבים, כשמישהו נותן לנו מתנה תמימה-לכאורה, הוא מצפה לקבל מאיתנו תמורה שעלולה להפוך את המתנה לשוחד, ולכן ראוי לכל אדם שיש לו תפקיד ציבורי כלשהו לשנוא כל מתנה שהיא. לפי כל הפירושים 4-6 מתאים יותר לפרש את המילה יחיה כפשוטה - יזכה לחיים ארוכים, כמו שנאמר גם ב (משלי כח טז): "נגיד חסר תבונות ורב מעשקות, שנאי בצע יאריך ימים".

שונא מתנות מה' יחיה

עד כאן פירשנו, כמו רוב המפרשים, שהפסוק מתייחס למתנה מאדם לאדם. אך הפסוק מדבר על מתנות באופן כללי, ולכן ניתן לפרש אותן גם על מתנות שהאדם מקבל מה':

7. מתנות בעולם הזה - כל הרכוש, הכישרונות והידע שיש לאדם הם בעצם מתנות שהוא קיבל מה', ו השונא מתנות משתדל להשתמש בכל הדברים שקיבל כדי לעשות את רצון ה' וכביכול לתת לה' "תמורה", כך שלמעשה זו כבר לא מתנה. אדם הנוהג כך, מקבל חיוּת רוחנית כי הוא נמצא בזרימה בלתי פוסקת של שפע שמגיע אליו ויוצא ממנו. כל עוד אנחנו שומרים את המתנות לעצמנו בלבד, אנחנו מלאים ולא יכולים לקבל עוד; ברגע שאנחנו מעבירים אותן הלאה, אנחנו נפתחים לקבל שפע חדש, וזוכים לחיות באמת.

8. מתנות בעולם הבא - ישנם אנשים שרוצים כבר להגיע לעולם הבא, עולם הדבקות הרוחנית בה'; אך אדם השונא מתנות מעדיף להגיע לעולם הבא רק לאחר שקיים מצוות בעולם הזה, כדי שהעולם הבא יהיה עבורו שכר על עבודה שעשה, ולא מתנת-חינם; ולכן שונא מתנות יישאר לחיות בעולם הזה עד שיסיים את תפקידו.

ואם, למרות הכל, החלטתם לקבל מתנות - יש לוודא שהנותן נותן אותה בשמחה .

לעיון נוסף

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה בסגלות משלי וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-07-06.

פסוק ל

עריכה

שימוש בראיה ושמיעה לשיפור בריאות הרוח והגוף

דברים שאדם רואה ושומע יכולים לשפר את בריאותו הנפשית והגופנית:

(משלי טו ל): "מאור עינים ישמח לב, שמועה טובה תדשן עצם"

גם מאור עיניים וגם שמועה טובה משמחים את הלב, ומתוך כך מחזקים את בריאות העצמות והגוף כולו, שהרי השמחה משפרת את הבריאות ( פירוט ).

אז, אלו דברים צריך לראות ולשמוע, כדי לשפר את השמחה ואת הבריאות?

רש"י פירש שני פירושים:

1. " "לפי פשוטו - כמשמעו, דבר שהוא תאוה למראות עיניים משמח הלב ומצחצח תוגת הלב, כגון גן ירק ונהרות המושכים" ", כלומר, המראות המשמחים הם מראות יפים ונעימים מבחינה חומרית - במיוחד נופים יפים; ולפי זה יש לפרש את המשך הפסוק - קולות יפים נעימים, כגון מוסיקה טובה או ציוץ של ציפורים, משמחים ומתוך כך מחזקים את בריאות הגוף.

2. " "מאור עיניים בתורה... ששואלין ממנו דבר ויודע מה להשיב" ", כלומר, המראות המשמחים הם מראות יפים ונעימים מבחינה רוחנית; כשאדם "רואה" בליבו את האמת, "רואה" את התשובה הנכונה מבעד לערפל של הספק, זה משמח את ליבו. ולפי זה יש לפרש את המשך הפסוק - כשאדם שומע דברי חכמה, דברי אמת, גם זה משמח אותו, ומתוך כך מחזק את בריאותו.

3. וע"פ דעת מקרא, הביטוי מאור עיניים מציין מבט של חיבה ואהבה שמקבלים מאישיות חשובה, כמו הביטוי הדומה מאור פנים (ראו למשל תהלים ד ז, (תהלים מד ד): "כי לא בחרבם ירשו ארץ, וזרועם לא הושיעה למו; כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם", תהלים פט טז, תהלים צ ח, (איוב כט כד): "אשחק אלהם לא יאמינו, ואור פני לא יפילון", (משלי טז טו): "באור פני מלך חיים, ורצונו כעב מלקוש"); לפי זה, שמועה טובה היא בשורה טובה או דברי מחמאות ושבח.

והמסקנה: אם אתם עצובים -

לכו לטייל, ראו נופים יפים והקשיבו לציוץ הציפורים; או הסתכלו בציורים יפים ושמעו מוסיקה טובה.
קראו דברי חכמה והקשיבו להרצאות מעניינות;
שהו בקרבתם של אנשים טובי לב, שמחייכים אליכם ונותנים לכם מחמאות.

יישום מעשי בבית שאול

יישום מעשי לעצות אלו מצאנו אצל שאול. שאול היה עצוב, היתה עליו רוח רעה, ומשרתיו חיפשו פתרון:

שמואל א טז יח: " "ויען אחד מהנערים ויאמר: 'הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי, ידע נגן, וגבור חיל," "ואיש מלחמה, ונבון דבר, ואיש תאר, וה' עמו" ".

הנער הציע להביא את דוד, שהיה גם יפה תואר, גם ידע לנגן יפה, וגם ידע לדבר דברי תבונה. והעצה אכן הועילה:

(שמואל א טז כג): "והיה בהיות רוח אלהים אל שאול, ולקח דוד את הכנור, ונגן בידו, ורוח לשאול, וטוב לו, וסרה מעליו רוח הרעה".

יישום מעשי אצל אספסיינוס קיסר רומי

1. על-פי הפשט, המילה עצם היא משל לכל " "בנייני הגוף וכוחות גשמיות" " (מלבי"ם) .

2. אך יש שפירשו שהכוונה לעצם ממש, ולפי זה שמועה טובה תדשן עצם = כשאדם שומע שמועה טובה, העצמות שלו משמינות ומתנפחות. כך סיפרו על אספסיינוס, המצביא הרומאי שצר על ירושלים בזמן המרד הגדול: תוך כדי שהוא נועל את נעליו, בין נעל אחת לשניה, הגיע שליח מרומי ובישר לו שהקיסר מת והוא נבחר להיות הקיסר החדש. הוא לא הצליח לנעול את הנעל השניה, ולא הצליח לחלוץ את הנעל הראשונה. רבן יוחנן בן זכאי, שבדיוק עמד לפניו לאחר שברח מהעיר הנצורה, הסביר לו, שכתוצאה מהשמועה הטובה ששמע, עצמותיו השמינו. הוא הציע לו לפתור את הבעיה בעזרת פסוק אחר מספר משלי, (משלי יז כב): "ורוח נכאה תיבש גרם"( פירוט ) - הוא הציע שיביאו לפניו אדם שהוא שונא, שיכניס אותו לדיכאון, וכך העצמות שלו יתייבשו ויחזרו לגודלן הטבעי... ( בבלי גיטין נו ב , איכה רבה א לא ) .

הקשר לפסוק הבא

גם הפסוק הבא מדבר על ראיה ושמיעה (משלי טו לא): "אזן שמעת תוכחת חיים - בקרב חכמים תלין": הפסוק מדבר על אדם ששומע תוכחות הנותנות לו חיים, ואז הולך ללון ולשהות בקרבת החכמים, על-מנת שיוכל גם לראות אותם וללמוד ממעשיהם. הסמיכות בין הפסוקים מחזקת את פירוש 2 שהובא למעלה, שלפיו הראיה והשמיעה מתייחסות לעניינים שכליים ורוחניים. האם יש קשר נוסף בין הפסוקים?

1. ע"פ מלבי"ם, פסוק ל הוא משל לפסוק לא:

כשם שבדברים חומריים, האדם אינו מסתפק בשמיעה אלא רוצה גם לראות את היופי שמאחרי הקולות,
כך גם בעניינים הרוחניים, לא צריך להסתפק בשמיעה של תוכחות ובלימוד תיאורטי, אלא צריך גם לראות את החכמים, כדברי חז"ל " "גדול שימושה של תורה יותר מלימודה" ", " "כי ראיית העין פועלת יותר משמיעת האוזן" ".

2. וע"פ הרב יונה גירונדי (בספר "שערי תשובה") , פסוק לא הוא מסקנה מעשית מפסוק ל:

פסוק ל מלמד אותנו להכיר טובה לה' על כך שנתן לנו את חוש הראיה והשמיעה, הנותנים לנו שמחה ובריאות;
פסוק לא מלמד אותנו שיש להשתמש בחושים הללו, שקיבלנו במתנה מה', רק למטרות חיוביות, כגון לשמוע תוכחות וללמוד מחכמים.

לעיון נוסף

מאמרים נוספים - באדיבות גוגל

מאור עיניים (צ'רנוביל) ג€“ ויקיפדיה : שני החיבורים נקראו על-שם הפסוק: " מאור עינים ישמח לב " אשר נאמר על התורה, והוא גם ה"פסוק" של שמו הראשון, ושני שמותיו המחובריםג€�ג€�. ... ( cache )
מאור עינים (טשערנאביל) ג€“ �יקיפּעדיע : די צוויי חיבורים ווערן גערופן אויפן נאמען פונעם פסוק: " מאור עינים ישמח לב " וואס מיינט די תורה. ... ( cache )
לב = אמצע הגוף והנפש, מקום המחשבות : ... משלי טו ל: " מאור עינים ישמח לב שמועה טובה תדשן עצם" (פירוט); משלי טו לב: "פורע מוסר מואס נפשו, ושומע תוכחת קונה לב" (פירוט); משלי טז א: "לאדם מערכי ... ( cache )
תורת אמת אתר יהדות מרוקו, ל"ג בעומר : והכי כתיב: " מאור עינים ישמח לב " אלו דברי תורה שמאירין עיניו של האדם ומשמחים לבו,. שנאמר "פיקודי ה' ישרים משמחי לב". בגמרא בעירובין אמרו:א"ר שמואל בר נחמני ... ( cache )
מוהר"ן - בעניין ראש השנה : וזהו בחינת שמחה, בחינת (משלי ט"ו): " מאור עינים ישמח לב ", הינו בחינת תקון השמחה, שהוא חזוק המלאך כנ"ל. גם הראה בשלמות זה בחינת תקון המשפט, כי מקום המשפט הוא ... ( cache )
על חידושי תורה ניסן התש"ס 245 האגף לתרבות תורנית במשרד החינוך... : ... השמחה שעליה אומר החכם מכל אדם: " מאור עינים ישמח לב " (משלי ט"ו ל') והשגנו אז משמעות דברי חז"ל: "והיו הדברים שמחים כנתינתם מסיני" (ירושלמי פרק ב' דחגיגה). ... ( cache )
מוסדות תיקון המידות - ספרי אנ"ש פורים : וזה בחי' גודל השמחה של פורים כי נתגלה אור גדול בעולם וזוכין כל ישראל לראות בעינים פקוחות על אור החכמה והשכל שיש בכל דבר שזה בחי' מאור עינים ישמח לב ונאמר ... ( cache )
"דו מאמע רחל" : כתב בספה"ק מאור עינים (ישמח לב יומא כט), "שאם יראה הרואה. שהתפלל על איזה דבר ולא הועילה תפילתה אל יתייאש מלהתפלל עוד,. אלא יקוה ויחזיר ויקוה כמ"ש בש"ס, ... ( cache )
עמוד 1 : באג"ק (ה, עמ' י) כותב רבינו את הפס' השייך לשם "מנחם", שהוא " מאור עינים ישמח לב ושמועה טובה תדשן עצם". ויש להעיר, שבקרא (משלי טו, ל) כתיב "שמועה" (בלי וא"ו). ... ( cache )
ילקוט שמעוני - משלי : מאור עינים ישמח לב אלו בעלי תורה שהם מאירים עיניו של אדם ומשמחין לבו שנאמר מצות ה' ברה מאירת עינים. שמועה טובה תדשן עצם, אף כך דברי תורה משמחין לבו של אדם ... ( cache )
Listings of Auction Items : [Chassidim] R. Menachem Nachum of Chernoble, Me'or Eineim - Yismah Lev, מאור עינים - ישמח לב , Lvov, Chava Grossman, 1848 ... ( cache )
Listings of Auction Items : [Hasidim] R. Menahem Nahum Twersky, Me'or Einayim - Yismah Lev, מאור עינים - ישמח לב , Lemberg, Chawe Grohssmann, 1848 ... ( cache )
more "מאור עינים ישמח לב " :
קטלא קניא: שמועה טובה תדשן עצם : שמועה טובה תדשן עצם . מיט גר�ס פרייד געבן מיר איבער פאַרן עולם אַז נאָך אַסאַך השתדלות פון די עסקנים שליט"א אונטער דער עינא פּקיחא פון אַ צוות פון ... ( cache )
כל תורת השמחה ג€“ על רגל אחת! : נֶפֶשׁ בְּרָכָה תְדֻשָּׁן - כי "תדושן" הוא משמועה טובה, ומחמת זה שמח לבו וידושנו עצמותיו, כמו שכתוב ' שמועה טובה תדשן עצם '. ... ( cache )
"Likutei Mohoron" : וזהבחינת (שם ט"ו): " שמועה טובה תדשן עצם ", שעל~ידי בחינת שמועה טובה, שהיא בחינת רעמים, שמשם בחינת מים קרים, שהם מחיין ומבריאין הנפש כנ"ל, ... ( cache )
datilin - דתילי נשי,הפורטל המוביל לאשה הדתית בישראל - פרשת יתרו : בספר משלי, מלמדנו שלמה המלך "" שמועה טובה תדשן עצם ", ו"אזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין" (משלי ט"ו). בכוחה של שמיעה אחת בלבד לעורר את האדם ולחזק את ... ( cache )
ראיה ושמיעה בספר משלי : משלי טו ל-לא: "מאור עיניים ישמח לב, שמועה טובה תדשן עצם . אוזן שומעת תוכחת חיים; בקרב חכמים תלין ". במקום השני, הדגש הוא על הראיה: ... ( cache )
נתיבות הש"ס - נושאים ומקבילות בתלמוד הבבלי | נתיבות הש"ס | מועדים... : אמר ליה - לא תצטער, שמועה טובה אתיא לך דכתיב ' שמועה טובה תדשן עצם '. אלא מאי תקנתיה? ליתי איניש דלא מיתבא דעתך מיניה ולחליף קמך, דכתיב 'ורוח נכאה תיבש גרם'. ... ( cache )
כיפה > יהדות - הדפסת מאמר : אמר לו ר' יוחנן בן זכאי: "אל תצטער, שמועה טובה באה לך כמו שכתוב: " שמועה טובה תדשן עצם ..." אמר לו אספסיינוס: "אני הולך לרומא ויגיע מפקד אחר במקומי - מה בקשתך ... ( cache )
רעדן:ביל גייטס ג€“ �יקיפּעדיע : (זע אונטערן קעפל " שמועה טובה תדשן עצם ") ג–÷רוניג—„ 19:16, 27 יאַנואַר 2008 (UTC). דער חסידישער אפגעפארענער אויפגעקלערטער קטלא קניא האט אנגעהויבן צו שרייבן ... ( cache )
הדרת ה"אחר" או התרת הספק לטובתו? יאיר רונן, משה קליין : מאור עיניים ישמח לב, שמועה טובה תדשן עצם (משלי טו;(30, מאור עינים - הארת עינים בדבר המסופק. ישמח לב - כי אין בעולם שמחה כהתרת הספקות (מצודת דוד משלי ... ( cache )
Yeshiva.org.il - ביקור חולים : שמועה טובה תדשן עצם 'וירא וירץ לקראתם', אומרים חז"ל שראו המלאכים שאברהם אבינו היה מחליף לעצמו תחבושות לברית המילה ולא היה יכול לזוז (עיין רש"י פרק יח פסוק ... ( cache )
אל תירא עבדי יעקב : 12 ינואר 2009 ... רבן יוחנן בן זכאי הסביר לו את מה שארע על פי הפסוק במשלי - " שמועה טובה תדשן עצם " (משלי טו,ל). הוא מסביר לו כי כיון שבין נעילת הנעל הראשונה ... ( cache )
חדשות מחלקה ראשונה - News1: מאגדות החורבן : 30 יולי 2009 ... אמר לו הרבי "בוודאי הגיעה אליך בשורה טובה, שנאמר במשלי: ' שמועה טובה תדשן עצם '. "ומה אעשה לנעל הסוררת?" שאל הקיסר. אמר לו הרבי: "יביאו לפניך ... ( cache )
עופרת יצוקה | הרמטכ"ל גבי אשכנזי: מחבלים במדי צה"ל ניסו לפגוע... : דגלי כניעה לבנים מעל הבתים בעזה (לת), שמועה טובה תדשן עצם , |, 20:25, 13/01/09. 54. קרובי המישפחה של הרמטכ"ל מתבקשים להביע את אהדתם בפורום אחר! ... ( cache )
חורבן בית המקדש השני : 27 יולי 2008 ... אמר לו: " שמועה טובה תדשן עצם ", השמועה הטובה ששמעת שנהיית מלך הרחיבה את רגליך, ולכן אינך יכול להוציא את רגלך האחת מהנעל, ולהכניס את רגלך ... ( cache )
חורבן בית המקדש השני (הרב יוסף ויצמן) : אמר לו: " שמועה טובה תדשן עצם ", השמועה הטובה ששמעת שנהיית מלך הרחיבה את רגליך, ולכן אינך יכול להוציא את רגלך האחת מהנעל, ולהכניס את רגלך השניה לנעלך. ... ( cache )
פֶּרֶא אדם חושב - קונפוציוס, החתול הדאואיסט, וערב ירושלמי לכבוד... : 23 פברואר 2009 ... שמועה טובה תדשן עצם . מאוד נשמח לראותך הערב ומובטחני כי גם קווי התחבורה הציבורית יגילו אף יעלוזו על התלמיד החכם הבא בקרבם ... ( cache )
הדרת ה"אחר" או התרת הספק לטובתו? : מאור עיניים ישמח לב, שמועה טובה תדשן עצם )משלי טו, 30(;. מאור עינים ג€” הארת עינים בדבר המסופק. ישמח לב ג€” כי אין. בעולם שמחה כהתרת הספקות)מצודת דוד משלי(. ... ( cache )
מםע נפתל אל שורש ה�אני� : לנעול את נעליו כשבאו לומר לו שאביו מת, כי � שמועה טובה תדשן עצם �... (עמ� 224). המספר מוסיף ואומר: �ווי ומיט דאס אלץ איז איצט געווען: דער רבי ר� משה ... ( cache )
רבד חתפו רעש : לב שמועה טובה תדשן עצם .,". 55. סופי תיבות.: רמ. ח".;. רמ. "ח איברים יגילו. 56. עוד הסבירו חסידי אשכנז.: ". מצוות עשה עולין רמ. "ח כנגד רמ ...
Chabad Info | חב"ד אינפו - חדשות חב"ד | חב"ד אינפו עוזר לכם בהקטנת... : רבני קונגרס הרבנים 'פיקוח נפש', יצאו בפסק הלכה מיוחד בו הם קוראים לקבוע את יום מותו של ערפאת, כיום גילה ושמחה לעם ישראל: " שמועה טובה תדשן עצם , שחלאת המין ... ( cache )
אוצר המשלים והפתגמים / ישראל חיים טביוב : שמועה טובה תדשן עצם (משלי ט"ו, ל). גם בהלצה, כפשוטו: משמחת הבשורה מתדשנים האיברים (ולכן אין הבגדים הולמים עוד). וכן אמר ר' יוחנן בן זכאי לאספסינוס (עי' גטין ...

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה בסגלות משלי וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-08-29.

פסוק לא

עריכה

ראיה ושמיעה בספר משלי

בשני מקומות בספר משלי מדובר על חוש הראיה וחוש השמיעה.

במקום הראשון, הדגש הוא על השמיעה:

משלי טו ל: " "מאור עיניים ישמח לב, שמועה טובה תדשן עצם. אוזן שומעת תוכחת חיים; בקרב חכמים תלין" ".

במקום השני, הדגש הוא על הראיה:

משלי כ יב: " "אוזן שומעת ועין רואה; ה' עשה גם שניהם. אל תאהב שינה פן תיוורש; פקח עיניך שבע לחם!" ".

על-פי הרב יונה גירונדי (בספר "שערי תשובה") , מטרת הפסוקים היא ללמד אותנו, להכיר טובה לה' על כך שנתן לנו את חוש הראיה וחוש השמיעה, ולהשתמש בהם בצורה חיובית:

משלי טו ל בא להזכיר לנו כמה טוב שיש לנו חוש ראיה - שבעזרתו אנחנו יכולים לראות מראות משמחים (כמו שכתוב בקהלת יא ז: " "ומתוק האור וטוב לעיניים לראות את השמש" "), וכמה טוב שיש לנו חוש שמיעה - שבעזרתו אנחנו יכולים לשמוע שמועות טובות. משלי כ יב בא להזכיר לנו, שה' נתן לנו את שני החושים המשמחים האלה.
משלי טו לא בא ללמד אותנו, שצריך להשתמש בחוש השמיעה, שקיבלנו מה', בצורה חיובית, כדי לשמוע תוכחות חיים מפי החכמים ( החכמים הם המומחים לדיבור ולתוכחה ). משלי כ יג בא ללמד אותנו, שצריך להשתמש בחוש הראיה, שקיבלנו מה', בצורה חיובית, לפקוח עיניים כדי לעבוד ולשבוע לחם.

לעיון נוסף

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2003-05-26.

פסוק לג

עריכה

סבלנות - הכבוד יגיע

לפעמים, אדם שלמד הרבה מגיע לשוק העבודה או ל"שוק החיים", ומופתע שהאנשים מזלזלים בו ולועגים לו, ואינם מתייחסים בכבוד לחכמה שלמד. העלבון גדול במיוחד כאשר אותו אדם למד לשם שמיים - למשל כדי לעזור ולקדם את החברה. החכם בספר משלי מכין את תלמידו למצב זה, ואומר:

(משלי טו לג): "יראת ה', מוסר, חכמה; ולפני כבוד - ענוה"

החצי הראשון של הפסוק מתאר את הסדר הראוי בלימוד חכמה:

מתחילים מיראת ה' - שהיא דרישת הקדם ללימוד חכמה (תהלים קיא י): "ראשית חכמה יראת ה'...")
אחר-כך מקבלים מוסר ( = ביקורת );
אחר-כך לומדים חכמה ;
השלב הבא אמור להיות כבוד , כמו שנאמר (משלי ג לה): "כבוד חכמים ינחלו..."; מי שלמד חכמה ראוי לנחול ולקבל כבוד .
אולם, החכם מזהיר את תלמידו, שלפני הכבוד הוא יצטרך לעבור שלב נוסף - ענוה ; לפני הכבוד, הוא יצטרך לספוג השפלות ועינויים נפשיים, ורק אם יצליח לעמוד בהם, לא לכעוס ולא להתגאות, רק אז יזכה לכבוד הראוי לו.

רעיון דומה מצאנו בדברי חז"ל (תלמוד בבלי, נדרים סב:): " "תניא: 'לאהבה את ה' אלוהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו', שלא יאמר אדם אקרא כדי שיקראוני חכם, אשנה כדי שיקראוני רבי, אשנה כדי שאהיה זקן ואשב בישיבה. אלא למוד מאהבה, וסוף הכבוד לבוא" ".

מקורות ופירושים נוספים

1. יש מפרשים, ש יראת ה' היא המוסר של החכמה , כלומר, יראת ה' מייסרת את כוחות הנפש של האדם ומכריחה אותו ללכת על-פי חוקי החכמה: " "יצר הלב מצייר תמיד כפי דרך הסכלות, צריך לייסר כוחות הנפש שתמשול על יצורי הלב ותכניע אותם אל החכמה , וזה נקרא מוסר, ומהו המוסר ? - יראת ה'" " (מלבי"ם) ; והענוה, הגורמת לאדם לקבל תוכחות, בסופו של דבר מביאה לו כבוד, כמו שנאמר "ושומר תוכחת - יכובד".

2. יש מפרשים, ש יראת ה' קודמת לחכמה , וגם להיפך - חכמה קודמת ליראת ה' (ראו אם אין חכמה אין יראה, אם אין יראה אין חכמה ): " "יראת ה' מוסר חכמה אין לו הכרע, אם יראת ה' הוא המביאו לידי מוסר חכמה, או יראת ה' בא על-ידי מוסר חכמה, כעניין (בראשית כה כג) ורב יעבוד צעיר , שאין לו הכרע אם הרב יעבוד את הצעיר או לרב יעבוד הצעיר. ושניהם אמת: זכה - ורב יעבוד את הצעיר , לא זכה - לרב יעבוד הצעיר . כן כאן, שניהם אמיתיים, שהחכמה באה על-ידי יראה , ויראה באה על-ידי החכמה ... אך הכבוד אינו בא [אלא] רק אם הוא עניו ובורח מן הכבוד, לכן אמר ולפני כבוד ענוה" " (הגאון מווילנה; ראו גם מושא לפני נושא או להיפך ) .

3. יש מפרשים, שהמשפט " לפני כבוד ענוה " הוא אחד הרעיונות שלומד מי ששומע דברי מוסר : " "וטעם להזכיר זה המוסר בפרט, לפי שאמרו רבותינו ז"ל "ענוה גדולה מכולם"" " (רבי יונה גירונדי) .

ולענ"ד, הפירוש שכתבתי למעלה מסביר טוב יותר את סדר המילים בפסוק, ואת הקשר בין שני חצאי הפסוק - "יראת ה' מוסר חכמה" ו"לפני כבוד ענוה".

פסוקים דומים וקשורים

פסוקנו הוא הפסוק האחרון בפרק טו, אולם, נראה שהוא מתאים יותר להיות הפסוק הראשון בפרק טז, שכן הפסוקים הבאים מדברים גם הם על ה' - ראו מלוכה משולבת ברוח ה' , להיכנס לפוליטיקה בלי לצאת מעבודת ה' .

המשפט "לפני כבוד ענוה" מופיע גם במשלי יח יב: "לפני שבר יגבה לב איש; ולפני כבוד ענוה" (ראו לפני שבר ).

ענוה ויראת ה' נזכרו יחד גם במשלי כב ד: "עקב ענוה, יראת ה'; עושר וכבוד וחיים" (ראו סדרן של המידות הטובות ).

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-05-27.

ביאור:משלי טו

מתוך ויקיטקסט

ביאורי פסוקים

שער הלב ושער הלשון

משל לבני יעקב

מקורות

מענה רך ישיב חמה, ודבר עצב יעלה אף

מענה רך בנישואין

מענה רך מול הבוס או המפקד

מענה רך גם למי שלא דיבר

מענה רך משיב את חמתו של העונה

מענה רך - מרגיע או מרגיז?

חמה - אף

מקורות

בקיצור ולעניין

לעיון נוסף

מקורות

זהירות בדיבור עם אנשים מיואשים

פירושים נוספים

מקורות

תבואת הרשע מקלקלת את אוצר הצדיק

מקורות

החכם מעטר את דבריהם של אחרים ולא מנסה להמציא את הגלגל מחדש

מקורות ופירושים נוספים

מקורות

זבח רשעים תועבת ה', ותפילת ישרים רצונו

פסוקים דומים

מקורות ופירושים נוספים

זבח רשעים תועבת ה'

דרך התשובה של הרשע

ותפילת ישרים רצונו

זבח לעומת תפילה

מיתתם של צדיקים

מקורות

לא ללכת עם רשעים

תועבת ה' דרך רשע

ומרדף צדקה יאהב

פסוקים דומים

פירושים נוספים

תועבת ה'... יאהב

מקורות

שאול ואבדון נגד ה', אף כי ליבות בני אדם

מקורות

השמחה משפרת את המראה החיצוני

מה הקשר בין שני חלקי הפסוק?

מקורות

לב נבון יבקש דעת, ופי כסילים ירעה איוולת

פסוקים דומים וקשורים

מקורות

כל ימי עני רעים, וטוב לב משתה תמיד

פסוקים דומים ומנוגדים

מקורות ופירושים נוספים

עני

טוב לב

עני - טוב לב

תמיד

מאמרים נוספים - באדיבות גוגל

מקורות

טוב מעט ביראת ה', מאוצר רב ומהומה בו

פירושים נוספים

מקורות

הקשר בין אוכל לבין אהבה ושנאה

מקורות ופירושים נוספים

לעיון נוסף

מקורות

דרישת קדם לעבודה בגישור

מקורות ופירושים נוספים

מקורות

איוולת - שמחה לחסר-לב, ואיש תבונה יישר לכת

פירושים נוספים

מקורות

הדבר הנכון - בזמן הנכון

דבר בעתו בלימוד תורה

פירושים נוספים

מקורות

מדרגות נעות יורדות

פירושים נוספים

פסוקים דומים

מאמרים נוספים - באדיבות גוגל

מקורות