ביאור:משלי כו
מתוך ויקיטקסט
- א כַּשֶּׁלֶג בַּקַּיִץהמקלקל את הפירות, וְכַמָּטָר בַּקָּצִירהמרטיב את התבואה וגורם לה להירקב, כֵּן לֹא נָאוֶה לִכְסִיל כָּבוֹדהכבוד משחית את אישיותו (לחץ על המילה לפירוט).
- ב כַּצִּפּוֹר לָנוּדכמו ציפור הנודדת וחוזרת אל קנה, כַּדְּרוֹר לָעוּףוכמו דרור העף לחופשי ואי אפשר לשלוט בו, כֵּן קִלְלַת חִנָּם (לא) לוֹ תָבֹאלא תפגע במקולל, אלא תחזור אל המקלל (לחץ על המילה לפירוט).
- ג שׁוֹט לַסּוּסגורם לסוס לרוץ יותר מהר, מֶתֶג לַחֲמוֹרמושך את החמור ומכוון אותו, וְשֵׁבֶט לְגֵו כְּסִילִיםעונשים גופניים ממריצים את הכסילים ומכוונים אותם לדרך הנכונה (לחץ על המילה לפירוט).
- ד אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹבשטחיות כמותו, פֶּן תִּשְׁוֶה לּוֹ גַם אָתָּהתיכנס לויכוח אישי בסגנון "אתה טיפש!" "גם אתה!" (לחץ על המילה לפירוט).
- ה עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹבזמן שהוא מדבר בשטחיות, פֶּן יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיוכשהוא אומר דברים שנשמעים כדברי חכמה, הוא עלול לחשוב שהוא חכם (לחץ על המילה לפירוט).
- ו מְקַצֶּה רַגְלַיִםמכתת את רגליו, חָמָס שֹׁתֶהסובל מקלקול והשחתה (לחץ על המילה לפירוט), שֹׁלֵחַ דְּבָרִים בְּיַד כְּסִילהמנסה לשלוח כסיל להעביר מסרים, יצטרך לכתת את רגליו כדי לתקן את הנזקים שהכסיל גרם בשגיאותיו (לחץ על המילה לפירוט).
- ז כמודַּלְיוּ שֹׁקַיִם מִפִּסֵּחַשוקיו של הפיסח גבוהות זו מזו ואינן מקבילות, כךוּמָשָׁל בְּפִי כְסִילִיםהמשל בדברי הכסילים אינו דומה לנמשל (לחץ על המילה לפירוט).
- ח כִּצְרוֹר אֶבֶן בְּמַרְגֵּמָהשעלול בכל רגע לעוף ולפגוע בחפים מפשע, כֵּן נוֹתֵן לִכְסִיל כָּבוֹדהכסיל ישתמש בכבוד שלו כדי לפגוע בזולת (לחץ על המילה לפירוט).
- ט כמוחוֹחַ עָלָה בְיַד שִׁכּוֹרשניסה לקטוף פרח, כךוּמָשָׁל בְּפִי כְסִילִיםכשהכסיל מנסה להשתמש במשל, עולה בפיו רק משל פוגע ומשפיל (לחץ על המילה לפירוט).
- י רַבהרבה דרכי-פעולה שונות יש לה', שהוא מְחוֹלֵליוצר ומוליד כֹּל, וְשֹׂכֵר כְּסִילה' עושה שליחותו גם על-ידי כסילים וְשֹׂכֵר עֹבְרִיםה' עושה שליחותו גם על-ידי עוברי-אורח שאינם מודעים לתפקידם.
- יא כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹהחוזר לאכול את האוכל שהקיא, שהוא מאוס יותר מהאוכל המקורי, כְּסִיל שׁוֹנֶהחוזר שנית בְאִוַּלְתּוֹעל טעויות שעשה, שהוא מאוס יותר מאדם הטועה פעם אחת (לחץ על המילה לפירוט).
- יב רָאִיתָ אִישׁ חָכָם בְּעֵינָיו - תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּיש תקוה שהכסיל יסכים ללמוד ממנו (לחץ על המילה לפירוט).
|
יש שפירשו את הפסוק גם כתירוץ של 'עצלנים' מחשבתיים, שממציאים סכנות רוחניות כדי שלא יצטרכו ללמוד חכמה. ראו הסכנות בחוץ וברחובות |
- יג אָמַר עָצֵל תירוץ דמיוני כדי שלא יצטרך לצאת לעבוד (לחץ על המילה לפירוט) 'שַׁחַל בַּדָּרֶךְ! אֲרִי בֵּין הָרְחֹבוֹת!'.
- יד הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּאנשים נכנסים ויוצאים, הולכים לעבודה וחוזרים, אבל לעצל זה לא מפריע לישון, וְעָצֵל עַל מִטָּתוֹ.
- טו טָמַןהסתיר עָצֵל יָדוֹאת כשרונותיו, כדי שלא ידעו שהוא מסוגל לעבוד בַּצַּלָּחַת, נִלְאָה לַהֲשִׁיבָהּ אֶל פִּיוובסופו של דבר כשרונותיו התנוונו ולא היה מסוגל לעבוד אפילו כדי לאכול (לחץ על המילה לפירוט).
- טז חָכָם עָצֵל בְּעֵינָיוהעצל, לפי דעתו, יותר חכם מִשִּׁבְעָה מְשִׁיבֵי טָעַםאנשים המציעים לו תשובות ופתרונות הגיוניים לבעיות שלו (לחץ על המילה לפירוט).
|
מפסוקים אחרים נראה, שצריך להתערב במריבה כאשר אנחנו יודעים בוודאות שאחד הצדדים צודק. ראו מתי צריך להתערב בריב |
- יז כמומַחֲזִיק בְּאָזְנֵי כָלֶבלא מועיל לעצמו אלא רק מעצבן את הכלב וגורם לו לתקוף אותו (לחץ על המילה לפירוט), כךעֹבֵראדם העובר ברחוב, רואה אנשים רבים ואינו יודע על מה הם רבים, ובכל זאת הוא, מִתְעַבֵּרמתעצבן ומתערב (לחץ על המילה לפירוט) עַל רִיב לֹּא לוֹ.
- יח כְּמִתְלַהְלֵהַּמהתל ומשתעשע בנשק, הַיֹּרֶה זִקִּיםניצוצות אש חִצִּים וָמָוֶתבסופו של דבר פוגע במישהו והורגו -
- יט - כֵּן אִישׁ רִמָּה אֶת רֵעֵהוּ, וְאָמַר 'הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי!'רמאות, גם כשהיא נאמרת לכאורה בצחוק, עלולה לפגוע פגיעה רצינית (לחץ על המילה לפירוט).
- כ כמובְּאֶפֶס עֵצִים - תִּכְבֶּה אֵשׁ, כךוּבְאֵין נִרְגָּןהמאשים את הזולת בכוונה רעה (לחץ על המילה לפירוט) - יִשְׁתֹּק מָדוֹןגם אם תתחיל מריבה, היא תסתיים מהר מאד (לחץ על המילה לפירוט).
- כא פֶּחָם - לְגֶחָלִיםמאפשר לערימת הגחלים לבעור לאורך זמן, וְעֵצִים - לְאֵשׁמאפשרים לאש לבעור לאורך זמן, וְאִישׁ (מדונים) מִדְיָנִיםהנהנה להתלונן ולתבוע בבית דין (לחץ על המילה לפירוט) - לְחַרְחַר רִיבמחמם את המריבה ומוודא שתבער לאורך זמן (לחץ על המילה לפירוט).
{פ}
- כב דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַהֲמִיםמציגים את עצמו כמוכה והלום, אך למעשה כאילו מכים והולמים בשומע (לחץ על המילה לפירוט), וְהֵם יָרְדוּ חַדְרֵי בָטֶןהדברים חודרים לנפש וגורמים לתחושה רעה באיזור הבטן.
- כג כמוכֶּסֶף סִיגִיםפסולת המופרשת מהכסף כשצורפים אותו בכור מְצֻפֶּה עַל חָרֶשׂהחרס שממנו עשוי הכור - כךשְׂפָתַיִם דֹּלְקִיםדיבור חם ומתלהב בצורה מוגזמת וְלֶב רָעמעיד על מחשבות רעות וצביעות (לחץ על המילה לפירוט).
- כד (בשפתו) בִּשְׂפָתָיו יִנָּכֵראומר לנו דברי-שלום נכריים, זרים ושונים באופן בולט מדברי השנאה שהוא אומר בדרך-כלל שׂוֹנֵא - וּבְקִרְבּוֹ יָשִׁית מִרְמָהזו ראיה לכך שהוא לא באמת רוצה שלום אלא מתכוון לרמות אותנו (לחץ על המילה לפירוט).
- כה כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹמדבר בחן ובתחנונים באופן מלאכותי ומוגזם - אַל תַּאֲמֶן בּוֹ, כִּי שֶׁבַעהרבה (לחץ על המילה לפירוט) תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ.
- כו תִּכַּסֶּה שִׂנְאָה בְּמַשָּׁאוֹןכשהוא מנסה לפתות אותנו להשלים איתו (לחץ על המילה לפירוט),תִּגָּלֶה רָעָתוֹ בְקָהָלכשהוא מדבר אל קהל תומכיו.
- כז כֹּרֶה שַּׁחַתבור, מלכודת - בָּהּ יִפֹּל, וְגֹלֵלמגלגל למעלה במעלה ההר אֶבֶן - אֵלָיו תָּשׁוּב.
- כח לְשׁוֹן שֶׁקֶר יִשְׂנָא דַכָּיושונא את האנשים שהוא מדכא, ולא ירחם עליהם אם יאמינו לשקריו, וּפֶה חָלָקמפתה בדברי אהבה מזוייפים (לחץ על המילה לפירוט) יַעֲשֶׂה מִדְחֶהידחוף ויפיל לתהום את מי שיאמין לו.
ביאורי פסוקים
כשלג בקיץ וכמטר בקציר - כן נותן לכסיל כבוד
לפי ספר משלי, לא רק הכוח משחית, אלא גם הכבוד משחית, כאשר נותנים אותו לאדם הלא נכון:
(משלי כו א): "כשלג בקיץ וכמטר בקציר - כן לא נאוה לכסיל כבוד"
השלג והגשם מועילים מאד בחורף, כשהזרעים נמצאים בתוך האדמה. אולם בעונת הקציר, כשהתבואה שנקצרה מונחת בשדה, ובעונת הקיץ, כשהפירות שנקטפו מונחים במטעים, הם מזיקים - הם עלולים לגרום לתבואה להרקב.
כך גם הכבוד:
-
-
- הוא מועיל מאד לאדם חכם, שאצלו העיקר הוא הצד הפנימי של האישיות - החכמה והרוח; הכבוד עוזר לו להשפיע על אנשים שיקשיבו לדבריו.
- אולם כשנותנים אותו לכסיל ( = שונא חכמה ), שאצלו העיקר הוא החיצוניות והחומריות - זה רק מזיק; הכבוד עלול לגרום לכסיל להתחזק בדרכו ובמעשיו הרעים. הכבוד משחית אותו.
-
האדם היחיד הזוכה לכבוד הגדול ביותר במדינה הוא המלך; מכאן, שהסכנה הגדולה ביותר היא לתת את כבוד המלכות לאדם כסיל:
-
-
- כאשר המלך הוא חכם, הוא משתמש בכבוד שלו בצורה חיובית, כדי לעשות צדק ומשפט (ראו למשל (משלי כ כו): "מזרה רשעים מלך חכם וישב עליהם אופן"( פירוט ); משלי ח טו: "בי מלכים ימלכו, ורוזנים יחוקקו צדק");
- אך כאשר המלך הוא כסיל, הכבוד מעביר אותו על דעתו, וגורם לו לעשות מעשים טיפשיים ואף מזיקים - "כשלג בקיץ וכמטר בקציר".
-
משל זה זכה להמחשה מרשימה במיוחד בזמן המלכת שאול, במעשיו של שמואל הנביא (שמואל א יב יז): "הלוא קציר חטים היום; אקרא אל ה' ויתן קלות ומטר, ודעו וראו כי רעתכם רבה אשר עשיתם בעיני ה', לשאול לכם מלך". בני ישראל באותה תקופה רצו מלך בכל מחיר. הם לא רצו לחכות שיהיה אדם חכם הראוי למלוכה - הם רצו למנות את "הרע במיעוטו", את הטוב ביותר שיש עכשיו. שמואל רמז להם, שנתינת כבוד המלכות לאדם שאינו ראוי לכך עלולה לגרום נזק, כמו שלג בקיץ ומטר בקציר.
ואכן, כבוד המלכות של שאול גרם נזק רב לעם ישראל, כאשר מתוך קנאות לכבודו הוא הרג את כל כוהני נוב ( ביאור:שמואל א כב ).
פירושים ופסוקים נוספים
רעיון דומה נמצא בב (משלי ג לה): "כבוד חכמים ינחלו, וכסילים מרים קלון"- הכבוד הוא נחלתם של חכמים; הכסילים צריכים דווקא את הקלון כדי להתרומם ולהתעלות ( פירוט ).
פירשנו לא נאוה במשמעות אובייקטיבית - לא טוב לחברה שהכסיל יקבל כבוד.
ויש שפירשו לא נאוה במשמעות סובייקטיבית - "לא נאה לו" לקבל כבוד; הוא לא מאמין בבני אדם, לא מאמין שבני אדם אחרים באמת מכבדים אותו. כשמישהו מתייחס אליו בצורה מכובדת, הוא מתייחס לזה כמו לדבר בלתי אפשרי, כמו שלג בקיץ ומטר בקציר, ואומר "אתה לא באמת מכבד אותי, אתה רק רוצה לנצל ולהשפיל אותי כמו כולם" (ע"פ גליה) . פירוש זה מתאים לאנשים שנעשו כסילים לאחר שסבלו מהתעללות קשה.
בפרק יט ישנו פסוק דומה שניתן לפרש בשתי הדרכים (משלי יט י): "לא נאוה לכסיל תענוג, אף כי לעבד משל בשרים"( פירוט )
הפסוק שלנו מדבר על הנזק שגורם הכבוד לנפשו של הכסיל; בהמשך הפרק ישנו פסוק המדבר על הנזק שגורם הכבוד לאנשים שנמצאים בסביבתו של הכסיל (משלי כו ח): "כצרור אבן במרגמה, כן נותן לכסיל כבוד"( פירוט )
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2003-02-14.
קללת חינם - שני משלים ושני נמשלים
(משלי כו ב): "כצפור לנוד, כדרור לעוף - כן קללת חנם לו/לא תבא".
בפסוק זה ישנם שני משלים ושני נמשלים, אחד לפי הקרי ואחד לפי הכתיב.
1. לפי הקרי "לו": "כציפור לנוד... - כן קללת חנם לו תבוא" : ציפורים נודדות הן משל לחזרת דבר אל מוצאו : כמו ציפור , שנודדת מהארץ בחורף אך חוזרת אליה באביב - כך גם קללת חנם - קללה שאינה מוצדקת - תחזור בסופו של דבר אל המקלל עצמו, ותבוא לו על ראשו (ע"פ רש"י) ; גם אם הדבר ייקח זמן רב - בסופו של דבר המקלל ייפגע מהקללה של עצמו. וכן נאמר, בפרט, על עם ישראל:
-
-
- (בראשית כז כט): "יעבדוך עמים וישתחו לך לאמים, הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך, ארריך ארור ומברכיך ברוך".
- (במדבר כד ט): "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו, מברכיך ברוך וארריך ארור".
-
2. לפי הכתיב "לא": "... כדרור לעוף - כן קללת חנם לא תבוא" : דרור היא ציפור חופשיה שאי אפשר לשלוט בה : כמו דרור, שעפה בחופשיות, כך גם קללת חנם - קללה שאינה מוצדקת - אי-אפשר לכוון ולהפנות אותה אל מטרתה, כי היא לא תבוא ולא תפגע במי שרוצים לקלל. לדיון במקרים שבהם, לכאורה, קללה שאינה מוצדקת כן גרמה נזק, ראו:
פירושים נוספים
3. הפסוק נמצא בקבוצה של 12 פסוקים (פסוקים 1-12) המדברים על כסיל; זה הפסוק היחיד שאינו מזכיר את הכסיל במפורש. האם הכסיל בכל-זאת נוכח כאן? ייתכן שהפסוק בא לרמוז, שאדם כסיל צריך מסגרת ברורה, אסור לתת לו להיות חופשי מדי " כצפור לנוד כדרור לעוף ", כי הדבר מהוה קללה עבורו - " כן קללת חנם לו תבא " (ע"פ גליה) . הפסוק מתאים לפסוקים שלפניו ואחריו:
4. ציפור ודרור מסמלות גמישות ונכונות לעבור ממקום למקום בקלות. אדם שיש לו אופי גמיש, סובל פחות כשבאות עליו צרות,. גם אם קורה לו אסון והוא מאבד דבר יקר, הוא יכול לנדוד למקום אחר ולהתחיל מחדש " כציפור לנוד וכדרור לעוף ", ולכן " כן קללת חנם לא תבוא ", הצרה לא הופכת לקללה, והוא לא מגיע למצב שהוא צריך לקלל את המציאות (ע"פ גליה) .
אדם כזה גם אינו "נדבק" לזולת ואינו יוצר תלות בינו לבין הזולת, ולכן הוא נפגע פחות מקללות ועלבונות. כשהזולת מקלל ומעליב אותו, הוא פשוט עובר למקום אחר " כציפור לנוד וכדרור לעוף ", ולכן " כן קללת חנם לא תבוא ", הקללה לא באה ולא פוגעת בו (ע"פ גליה) .
5. ועל-דרך ההלצה, אפשר לפרש את הפסוק על הרווקים שאינם רוצים להתחתן ומעדיפים להישאר חופשיים " כציפור לנוד וכדרור לעוף " - כי אינם רוצים לסבול מהקללות שנתקללו אדם וחוה "בזעת אפיך תאכל לחם" ו"בעצב תלדי בנים" - הם חושבים ש" כן קללת חנם לא תבא ".
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-05-03.
שבט לגו כסילים - שני משלים ונמשל אחד
בכל אדם יש צד בהמי, "נפש בהמית" (בלשון החסידות) המושכת אותו לאנוכיות ונהנתנות. לכן, אדם שרוצה לעסוק בחינוך צריך להתנסות גם באילוף בהמות:
(משלי כו ג): "שוט - לסוס, מתג - לחמור, ושבט - לגו כסילים"
הפסוק בנוי כהקבלה בין שלושה זוגות: בכל זוג, בצד ימין יש כלי, שמשמש להשפיע על התנהגותו של צד שמאל:
שוט לסוס = השוט משמש לרסן את הסוס כדי שלא ירוץ ויתפרע "כסוס שוטף במלחמה", או להמריץ את הסוס כדי לגרום לו לרוץ מהר יותר.
מתג לחמור = המתג משמש למשוך את החמור ולהוביל אותו לאן שרוצים שהוא יילך.
שבט = מקל המשמש להכאה, וגם סמל לשלטון והנהגה .
כסילים = אנשים השונאים ללמוד .
ושבט לגו כסילים = אדם הרוצה להשפיע על אנשים ששונאים ללמוד, שהנפש הבהמית שלהם שולטת בהם, חייב להשתמש בשבט של מנהיגות, להנהיג אותם בתקיפות:
שוט לסוס... ושבט לגו כסילים
אם הכסילים מתפרעים כמו סוס ורומסים אנשים אחרים שבסביבתם, צריך להכות אותם בשוט , כלומר לייסר אותם בייסורים גופניים כדי למנוע מהם להזיק. לפי פירוש זה, שבט = מקל המשמש להכאה.
אם עונשים גופניים אינם באים בחשבון, אז יש להשתמש במילים קשות ותקיפות כמו שוט, על-מנת להכות ולייסר את הנפש הבהמית הנמצאת בהם, כמו בפסוק: (ישעיהו יא ד): "והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע".
מתג לחמור... ושבט לגו כסילים
אם הכסילים מתעצלים כמו חמור , צריך להוביל אותם במת , כלומר לקחת אותם ולגרום להם לעשות מעשים.
כשמחנכים אנשים חכמים , צריך קודם להסביר להם את ההגיון והטעם שבכל מעשה, ואז הם יעשו אותו ברצון;
אבל כשמחנכים כסילים , אין טעם לדבר איתם (משלי כג ט): "באזני כסיל אל תדבר, כי יבוז לשכל מליך"( פירוט ).
צריך להוביל אותם לעשיה, כמו מתג לחמור , ומתוך כך הם יגיעו גם להבנה - " "אחרי המעשים נמשכים הלבבות" " (ספר החינוך) .
לפי פירוש זה, שבט = משל לשלטון והנהגה.
מקורות ופירושים נוספים
1. פירשנו שהשוט מסמל את הייסורים המרסנים את הסוס השועט, והמתג מסמל את ההכוונה וההובלה. השוט מסמל את העונש על מעשה רע, והמתג מסמל את ההנחיה למעשה טוב, "סור מרע ועשה טוב" (כך כנראה פירש מצודת דוד) .
2. ויש שפירשו, שהשוט מסמל את האיום, כי בדרך כלל אין צורך להכות את הסוס ממש אלא רק להראות לו את השוט והוא מבין לבד; והמתג מסמל את הכפיה הפיסית על החמור, שהוא טיפש יותר ואינו מבין איומים, ולכן צריך למשוך אותו ביד (הגאון מווילנה) .
3. אפשר גם לפרש שהשוט מסמל את ההמרצה לעשיה, והמתג מסמל את ההנחיה לעשיה נכונה. השוט מסמל את המאבק בעצלות, והמתג מסמל את המאבק בפיתויים (ואולי יש לכך רמז בשמות החיות: סוס כמו "זוז!", חמור כמו "חומרנות").
שבט לגו נזכר גם בפרק י:
כסיל הוא גם משל ליצר הרע , "הנפש הבהמית" שלנו. הפסוק יכול ללמד אותנו איך צריך להתנהג כשהנפש הבהמית משתלטת עלינו:
-
-
- אם משתלט עלינו יצר שהוא כמו סוס , מלא תאוה לעשות מעשים רעים, יש לרסן את עצמנו כמו שמייסרים סוס בשוט - בייסורים גופניים.
- ואם משתלט עלינו יצר שהוא כמו חמור , כבד ומתעצל לעשות מעשים טובים, יש למשוך את עצמנו בכוח כמו שמושכים חמור במתג - להכריח את עצמנו לקום ולעשות למרות שאין חשק.
-
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-05-03.
לענות או לא לענות? - סיכום הדעות
לא תמיד צריך "לנצח" בויכוח; יש מקרים שבהם עדיף "להיכנע". כך ניתן ללמוד מפסוק במשלי:
(משלי כו ד): "אל תען כסיל כאולתו, פן תשוה לו גם אתה".
באופן מפתיע, הפסוק הבא אומר בדיוק הפוך:
(משלי כו ה): "ענה כסיל כאולתו, פן יהיה חכם בעיניו"
והסיבה היא שיש מקרים שונים - יש מקרים שבהם דווקא כן צריך "לנצח".
באילו מקרים בדיוק?
1. תלוי בסוג הטענות
בפסוק הראשון נאמר "אל תען כסיל כאולתו, פן תשוה לו גם אתה": כאשר הטענות של הכסיל מתמקדות ב"אתה", בתכונות האישיות שלך, כאשר הוא מבזה אותך ולועג לך אישית, אין טעם שתענה לו בעלבונות משלך ותגיד לו " גם אתה כזה ", כי זה רק ישפיל אותך ויוריד אותך לרמה שלו.
בפסוק השני נאמר "ענה כסיל כאולתו, פן יהיה חכם בעיניו": כאשר הטענות של הכסיל מתמקדות ב"חכמה", כלומר, הוא מביא נימוקים (שגויים), צריך לענות לו, כדי שיידע שהנימוקים שלו אויליים, ולא יחשוב שהוא חכם.
פירושים דומים:
-
-
- " "הא - במילי דעלמא, הא - בדברי תורה" " (תלמוד בבלי, שבת ל:) : אל תען כסיל כשהוא מדבר על ענייני העולם הזה, ענה כסיל - כשהוא טוען טענות בדברי תורה. בתלמוד שם הביאו דוגמה: כשטיפש אחד לגלג על אחד הרבנים ואמר לו "אתה ממזר - אני באתי על אמא שלך", הרב לא ענה לו כלל; אך כשטיפש אחר לגלג על רב אחר בזמן דרשתו, והביא פסוק כדי לסתור את דרשתו, הרב ענה לו בנימוק הגיוני.
- " "אל תען כסיל - בדברי ריב ומצה... ענה כסיל - הבא להסיתך לעבוד כוכבים ומזלות" " (רש"י) ;
- " "השאלה תלויה באם בא עם עובדות שקריות שאינן ניתנות להכחשה, או עם טיעונים הגיוניים... ויכוח "דרך דברי עולם" הוא ויכוח בו... את העובדות מפרש וממציא האויל לפי כסילותו... עליו אמר שלמה המלך " אל תען כסיל כאיוולתו ". ויכוח "דרך דברי תורה" הוא ויכוח בו באים ללמוד ולהבין, לשמור ולעשות ולקיים... עליו אמר החכם מכל אדם " ענה כסיל כאיוולתו " כי הוא יתרחק ממנה ויחכים." " ( ווטו1 ב"עצור כאן חושבים" )
-
2. תלוי בסוג הכסיל
(ע"פ רפאל שחורי )
הפסוק הראשון חותם סדרה של ארבעה משלים, שמדברים על כסיל בדרגה נמוכה במיוחד: "כַּשֶּׁלֶג בַּקַּיִץ וְכַמָּטָר בַּקָּצִיר - כֵּן לֹא נָאוֶה לִכְסִיל כָּבוֹד. כַּצִּפּוֹר לָנוּד כַּדְּרוֹר לָעוּף - כֵּן קִלְלַת חִנָּם לא (לוֹ) תָבֹא. שׁוֹט לַסּוּס, מֶתֶג לַחֲמוֹר - וְשֵׁבֶט לְגֵו כְּסִילִים. אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ - פֶּן תִּשְׁוֶה לּוֹ גַם אָתָּה."
הכסיל הזה נמשל לצומח (פסוק א), לעוף (פסוק ב), ולבהמה (פסוק ג); אף אחד לא מעלה בדעתו להתייחס אליו ברצינות, ולכן אין טעם להתווכח איתו, כי מי שיתווכח איתו, יאבד את כבודו, ייחשב לאדם שרמתו נמוכה כמוהו.
הפסוק השני מתחיל סדרה של מספר משלים, שמדברים על כסיל בדרגה קצת יותר גבוהה, המתחזה לחכם: "עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ - פֶּן יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיו. מְקַצֶּה רַגְלַיִם, חָמָס שֹׁתֶה - שֹׁלֵחַ דְּבָרִים בְּיַד כְּסִיל. דַּלְיוּ שֹׁקַיִם מִפִּסֵּחַ - וּמָשָׁל בְּפִי כְסִילִים. כִּצְרוֹר אֶבֶן בְּמַרְגֵּמָה - כֵּן נוֹתֵן לִכְסִיל כָּבוֹד. חוֹחַ עָלָה בְיַד שִׁכּוֹר - וּמָשָׁל בְּפִי כְסִילִים. רַב מְחוֹלֵל כֹּל - וְשֹׂכֵר כְּסִיל וְשֹׂכֵר עֹבְרִים. כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ - כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ. רָאִיתָ אִישׁ חָכָם בְּעֵינָיו - תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ."
הכסיל הזה לא פועל בעצמו - הוא פועל בשליחותו של איש אחר - איש חמס, ששם בפיו דברים הנשמעים משכנעים; הוא משתמש במשלים - אמנם, צולעים ומכוערים, ובכל-זאת נשמעים כדברי חכמה. כסיל כזה עלול להיחשב לחכם בעיניו או בעיני הסביבה, ולכן חשוב לענות לו ולסתור את טענותיו.
3. תלוי בזמן ובמצב
לאות-היחס כ ישנן כמה משמעויות בעברית , וביניהן תאור אופן (כמו...), ותאור זמן (כאשר...). ייתכן שבפסוקים אלו מופיעות שתי המשמעויות:
-
-
- 'כאיוולתו' הראשון הוא תאור אופן: 'אל תענה לכסיל באותו אופן שבו הוא אומר את דברי-האיוולת שלו'.
- 'כאיוולתו' השני הוא תאור זמן: 'ענה לכסיל כאשר הוא אומר את דברי האיוולת שלו '.
-
צריך לענות לכסיל כשהוא אומר דברי איוולת, כדי שלא יחשוב שהוא חכם; אבל יש לענות לו בטיעונים חכמים ומנומקים, לא בטיעונים טיפשיים כמו הטיעונים שבהם הוא משתמש, כדי שלא לרדת לרמה שלו.
פירושים דומים:
-
-
- ראו בפירוש "דעת מקרא".
- " "אל תענה לכסיל באופן שתשוה לו גם אתה, אלא ענה לו באופן שיבין ששאלתו באה מסכלותו, פן יהיה חכם בעניו. דוגמה? בבקשה. אדם מגדף, אל תתפתה לגדף כמותו. אלא אמור לו, לא ארד לרמה כשלך לגדף אנשים ברחוב" ..." ( ely2 ב"עצור כאן חושבים" ) .
-
4. תלוי בווליום
(אראל, מתוך ניסיון אישי)
הפסוק הראשון - "אל תען כסיל כאיוולתו פן תשוה לו גם אתה" - מתייחס לכסיל שצועק ולא סותם את הפה, והדרך היחידה לענות לו היא לצעוק יותר חזק. ב"תחרות" של צעקות מסוג זה, הנוכחים לא מצליחים להבין את תוכן הדברים, אלא רק שיש כאן שני אנשים שווים שצועקים זה על זה.
הפסוק השני - "ענה כסיל כאיוולתו פן יהיה חכם בעיניו" - מתייחס לכסיל שמדבר בדרך-ארץ, אומר משפט או שניים (טיפשיים) ומפסיק. לכסיל כזה אפשר לענות בנחת, והדברים יישמעו, וגם אם הכסיל לא ישתכנע, הוא לפחות לא יהיה חכם בעיניו.
רעיון דומה נמצא בפסוק (קהלת ט יז): "דברי חכמים בנחת נשמעים מזעקת מושל בכסילים" - דברים של חכמים שנאמרים בנחת, נשמעים ומתקבלים על הדעת יותר מאשר זעקה של אדם שצריך להרים את קולו כדי למשול, להתגבר על צעקותיהם של הכסילים.
5. כל מקרה לגופו
יש אומרים, שהכתוב כלל לא התכוון לתת לנו הנחיה מדוייקת, מתי לענות ומתי לא. אי אפשר לתת הנחיה מדוייקת שמתאימה לכל המצבים. שני הפסוקים הללו באו רק להפנות את תשומת ליבנו ליתרון ולחיסרון של כל אחת מדרכי התגובה: אם עונים לכסיל - הוא לא יהיה חכם בעיניו אבל אנשים אחרים יחשבו שאנחנו שווים, ואם לא עונים - אנשים לא ישוו בינינו אבל הכסיל יהיה חכם בעיניו. כשהאדם מודע לכך שלכל דרך יש יתרון וחיסרון, הוא לומד, מתוך ניסיון החיים שלו, מתי כדאי לענות ומתי עדיף שלא לענות.
רעיון זה יכול להסביר פסוקים רבים אחרים בספר משלי, הנראים כסותרים זה את זה, אך למעשה מציגים שני היבטים של אותו נושא: " "בדרך של הבאת דבר והיפוכו, מצליח הכותב להמם את הקורא, ולאלץ אותו לחשוב ולהבין את הרעיון הטמון בדברים. הבאת הדברים לידי אבסורד מאלצת את השומע לחפש את ההגיון בדברים, לנסות ולהבחין לאיזה תחום מתייחס כל משפט" " (פרופ' יהודה אייזנברג, ענה כסיל כאיוולתו ) .
לשם המחשה נשתמש בספר עצות מודרני - "300 עצות כדי שלא יעבדו עליכם" (ערכה טל שינפלד, בהוצאת אורנית 2005) . בין השאר, מופיעות בו העצות הבאות:
-
-
- " "דעו כי מבחינת עלויות, הוראות הקבע דרך הבנק יקרות יותר, מבחינת העמלות הנגבות, מאשר הוראות קבע דרך חברות האשראי" " (פרק "בנק ופיננסים", עמ' 63) .
- " "השתדלו תמיד לשלם בהוראת קבע, ולא באשראי, מהסיבה הפשוטה שחיוב אשראי קשה לבטל כך סתם ואילו הוראת קבע מתבטלת על-ידי טלפון אחד לבנק" " (פרק "מנויים", עמ' 97) .
-
שתי העצות סותרות זו את זו, אבל שתיהן נכונות, לכל דרך תשלום יש יתרון וחיסרון, וכאשר האדם מודע לכך, הוא יכול להחליט בכל מקרה לגופו איזה יתרון חשוב לו יותר.
האם יש להסביר מדוע לא עונים?
נניח שאדם מחליט שלא לענות לכסיל. האם הוא צריך להסביר לו או לשומעים מדוע אינו עונה? לענ"ד התשובה היא לא, לפחות לא מייד, וזאת משתי סיבות:
-
-
- ניסיתי וגיליתי שהתוצאה של הסבר זה היא "פן תשוה לו גם אתה": השומעים לא שמים לב להסבר, הם רק שמים לב לכך שהעונה מעורב במריבה מכוערת.
- כשמישהו אומר לכסיל " אני לא עונה לך כי אתה כסיל וכתוב 'אל תען כסיל כאיוולתו ", הוא למעשה עונה לו, ובאופן פרדוקסלי עובר על דברי עצמו...
-
מסקנות לגבי הכסיל שבנפש
לכל אדם יש בתוך הנפש " כסיל " קטן, יצר-רע שמנסה להסיט אותו מדרך הישר (ראו כסיל = נפש בהמית ). מהפסוקים שלנו ניתן ללמוד על שתי דרכי התמודדות עם הטענות שלו - להתעלם ממנו ("אל תען כסיל כאיוולתו") או להתייחס אליו ("ענה כסיל כאיוולתו"). מתי להתעלם ומתי לענות?
1-2. תלוי בסוג ה"טענות":
-
-
- אם יצר הרע מעלה תאוות דמיוניות ומנותקות מהמציאות, נראה שכל מטרתו היא להסיח את דעתו של האדם ממה שהוא עושה עכשיו, ולכן הפתרון הוא להתעלם ממנו ולא לנהל איתו שום משא ומתן.
- אך אם הוא מעלה תאוות שיש להן גם צד מועיל ומציאותי, צריך להתייחס אליו ולמצוא את הדרך הנכונה לממש את התאוות באופן המותר.
-
3. תלוי בזמן ובמצב:
-
-
- כשאדם עסוק בעבודת ה', כגון בתפילה או בלימוד תורה, והיצר הרע מעלה לו מחשבות זרות, ברור שכוונתו להסיח את דעתו מעבודת ה', ולכן צריך להתעלם ממנו: " "כמשל אדם המתפלל בכוונה, ועומד לנגדו עובד גילולים רשע, ומשיח ומדבר עמו כדי לבלבלו, שזאת עצתו בודאי שלא להשיב לו מטוב ועד רע, ולעשות עצמו כחרש לא ישמע, ולקיים מה שכתוב " אל תען כסיל באולתו פן תשוה לו גם אתה ". כך, אל ישיב מאומה ושום טענה ומענה נגד המחשבה זרה, כי המתאבק עם מנוול מתנוול גם-כן, רק יעשה עצמו כלא יודע ולא שומע ההרהורים שנפלו לו, ויסירם מדעתו, ויוסיף אומץ בכח כוונתו" " ( תניא א כח ) .
- אך לאחר מכן, האדם צריך להקדיש זמן לבדוק את עצמו ולראות מדוע יצר הרע הביא לו מחשבות זרות, ואיזו עבודת נפש הוא צריך לעשות כדי שזה לא יקרה שוב.
-
מסקנות לגבי ניהול מלחמה
כמו בויכוח, גם במלחמה קיימות שתי הסכנות שנזכרו בפסוקים אלה:
-
-
- "פן תשוה לו גם אתה" - כניסה פזיזה מדי למלחמה עלולה לדרדר אותנו לאותה רמה של אויבינו - גם מבחינה מוסרית וגם מבחינה חומרית; מדינה שעוסקת יותר מדי במלחמות, מבזבזת את משאביה, ואינה יכולה להתקדם ולהתפתח כראוי.
- "פן יהיה חכם בעיניו" - הבלגה מוגזמת עלולה לגרום לאויב לחשוב שיש לו צבא מתוחכם ומוכשר, ועלולה לפגוע בכושר ההרתעה שלנו.
-
אז מה עושים? האם אפשר ליישם את הפתרונות שהזכרנו למעלה גם ל"תשובות" במצבי מלחמה?
1. תלוי בסוג הטענות:
-
-
- אם האויב רק צועק ומאיים עלינו "אנחנו נשמיד אתכם", "זה הסוף שלכם", "נפגיז את תל אביב", וכו'..., לא צריך להתייחס אליו ברצינות; אלו טענות של איוולת, שאין בהן כל חכמה או עצמה; עדיף שלא לענות לו, כדי שלא לרדת לרמה שלו.
- אבל אם האויב מבצע פעולה צבאית מתוחכמת ויעילה, שעלולה לגרום לו (ולאחרים) לחשוב שהוא חכם וחזק, יש "לענות" לו בפעולת תגמול מקבילה, כדי להחזיר את ההרתעה.
-
2. תלוי בסוג האויב:
-
-
- אם מדובר באויב חלש, שאינו מסכן אותנו, אז אין טעם להגיב על התוקפנות שלו; הוא יכול להגיד שהוא "ניצח" אותנו, ושיבושם לו;
- אך אם מדובר באויב חזק, שעלול להתחזק עוד יותר ולסכן אותנו, אז צריך להגיב, כדי להרתיע אותו ולמנוע ממנו להתחזק יותר.
-
3. תלוי בזמן ובמצב:
-
-
- לא צריך להגיב באותו אופן שהאויב פועל - יש לנו חוקי מלחמה בתורה, שלפיהם אנחנו צריכים לפעול (ראו אל תקנא בטרור ).
- אבל כן צריך להגיב באותו זמן שהאויב פועל - תגובה מיידית, כדי שיידע שיש לנו תשובה.
-
מקורות ופירושים נוספים
-
-
- "ראית איש חכם בעיניו - תקוה לכסיל ממנו" - ייתכן שהכוונה היא, שלכסיל יש יותר תקוה להחכים מאשר לאיש חכם בעיניו, ולכן צריך להשתדל לענות לכסיל כל עוד הוא עדיין רק כסיל - פן יהיה חכם בעיניו ( פירוט ).
- "לך מנגד לאיש כסיל - ובל ידעת שפתי דעת" - ייתכן שהכוונה היא, שאם תנסה להתרחק מהכסיל ולא תענה לו כלל, הוא יקרא אחריך בל ידעת שפתי דעת, כלומר, יטען שאין לך תשובה; גם זו סיבה לענות לכסיל (במקרים מסויימים), פן יהיה חכם בעיניו ( פירוט ).
-
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-07-28.
שליחות קטלנית
"אם אתה רואה אותו, תגיד לו שלא יכולתי לבוא לפגישה כי הייתי חולה". דרך נוחה להעביר מסרים בלי להתבייש? לא בהכרח; לפעמים, אם בוחרים את השליח הלא-נכון, השליחות עלולה לעלות ביוקר:
(משלי כו ו): "מְקַצֶּה רַגְלַיִם, חָמָס שֹׁתֶה - שֹׁלֵחַ דְּבָרִים בְּיַד-כְּסִיל"
מְקַצֶּה = קוצץ, חותך, שובר, מכתת.
מקצה רגליים = מקביל לביטוי בלשון ימינו "מכתת את רגליו" = שובר את רגליו בהליכה קשה שלא רצה בה.
חָמָס = קלקול והשחתה .
חמס שותה = סובל מנזקי הקלקול וההשחתה (חמס נמשל למשקה רעיל גם בפסוקים נוספים - ראו פי רשעים יכסה חמס ).
דְּבָרִים = דיבורים, מסרים.
כְּסִיל = השונא ללמוד .
אדם השונא ללמוד שונא גם להתעמק בדבריו של רעהו ולהבין את כוונתו. לכן, כשהוא מבצע שליחות, הוא עלול לבצע אותה בצורה שתגרום נזקים וסכסוכים. מי ששולח מסרים לרעהו על-ידי שליח כסיל, יצטרך לכתת את רגליו וללכת אל רעהו על-מנת להתנצל ולתקן את הנזקים, ועדיין יצטרך לשתות ולסבול מהקלקול וההשחתה שנגרמו מהשליחות: " "הרוצה לתת מרגוע לרגליו, ושולח אמריו ביד כסיל - הנה הכסיל לא בדעת ידבר, ומהפך הכוונה, ובעל-כרחו צריך הוא לכתת רגליו לרוץ מהרה לתקן מה שקלקל הכסיל; ושותה עוד חמס , כי חבירו יזעף עליו בעבור דברי השליח הנאמרים בלי דעת, כי יחשוב שכן יצאו מפי המשלח" " (מצודת דוד) .
הדבר נכון במיוחד בקיום מצוות. לפעמים האדם יכול לקיים מצוה אבל הוא מתעצל לעשות זאת, ומעדיף "לשלוח" אדם אחר, לסמוך על כך שמישהו אחר יקיים את המצוה. אם אותו "שליח" הוא כסיל, השולח נחשב בעצמו לחוטא, והוא " חמס שותה " = נענש על הקלקול וההשחתה שגרם בכך שלא קיים את המצוה בעצמו.
אז אם ה"שליח" היחיד שאנחנו יכולים להשיג הוא כסיל, עדיף שנעשה את כל העבודה בעצמנו, ולא נתעצל.
פירושים נוספים
יש אומרים ש מקצה רגליים הוא משל לכסיל - כמו שלאדם שנחתכו רגליו, אין כלי שיוביל אותו אל יעדו - כך לכסיל אין כלי שבו יוכל להוביל את המסר ליעדו, כי המוח שלו משובש - " "כי אין לו דעת לשמור צורת הדברים ההם באופן אשר שמם בפיו" " (רלב"ג) .
-
-
- אולם, לפי זה היה ראוי לכתוב "מקצה רגליים הוא כסיל". הפסוק כפי שהוא לפנינו משוה ל"מקצה רגליים" דווקא את השולח.
-
הביטוי " מקצה רגליים " מזכיר את הפתגם "לשקר אין רגליים" - מכיוון שהכסיל אומר דברי שקר בשם השולח, הוא כביכול מקצץ את רגליו של השולח (גליה) .
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-09-23.
משלים פיסחים - משלים של כסילים
בויכוחים על ענייני דת או פוליטיקה מקובל להשתמש במשלים, ואין בכך כל רע - כל ספר משלי מלא במשלים. אולם, יש כאלה שחושבים, שברגע שהם אמרו משל יפה - הם כבר "יצאו ידי חובתם" והוכיחו את טענתם. ספר משלי עצמו מלמד שלא כך הדבר:
(משלי כו ז): "דליו שקים מפסח, ומשל בפי כסילים"
לא כל משל הוא נכון - יש גם משלים "צולעים" המשולים לשוקי הפיסח, כלומר:
1. המשל אינו מתאים לנמשל
דליו = מהשורש דלה, שפירושו רם וגבוה.
דליו שוקיים מפיסח = שוקיו של הפיסח גבוהות זו מזו, אינן באותו גובה.
ומשל בפי כסילים = כך גם בדבריו של כסיל, המשל אינו דומה לנמשל: " "גבהו שוקים מפסח, שהאחד גבוה מחבירו, וזה גורם שאינו יכול ללכת ביושר. וכן הענין במשל אשר בפי כסילים, כי לא יסכים המשל לנמשל מפני מה שיוסיפו או יחסרו בזכרם המשל." " (רלב"ג, וכן מצודת דוד) , " "אצל הפיסח השוקיים גבוהים זה מזה ואינם שווים, כן ומשל בפי כסילים, פירוש, כי כל משל צריך שיהא דומה לנמשל, אבל אצל הכסילים - מְשָלָם כמו השוקיים של פיסח, שאין אחד דומה לחבירו, כן אצל המשל אינו דומה לנמשל, המשל פונה לצד זה, והנמשל פונה לצד אחר" " (הגאון מווילנה) .
2. הנחות יסוד מלאכותיות
דליו = מהשורש דלה, שפירושו הרים והגביה.
דליו שוקיים מפיסח = הרימו את השוקיים המלאכותיות של הפיסח, והוא ייפול מייד, כי אינו יכול לעמוד בעצמו.
ומשל בפי כסילים = כך גם המשל שבפי כסיל, מסתמך על הנחות יסוד מלאכותיות, וכשמרימים אותן ולא מקבלים אותן - כל המשל נופל (אראל ע"פ דעת מקרא) .
למרבה הצער, רוב האנשים המשתמשים במשלים אינם טורחים להוכיח שהמשל מתאים לנמשל ומסתמכים על הנחות-יסוד מלאכותיות. לכן המשל שלהם דומה יותר ל"משל בפי כסילים", גם אם הם עצמם אינם כסילים. הבעיה קיימת אצל אנשים מכל הזרמים - גם אצל דתיים וגם אצל חילונים, גם בימין וגם בשמאל.
לכן, מי שרוצה שלא להיחשב לכסיל, צריך להיזהר מאד כשהוא משתמש במשלים. לעניות דעתי, עדיף שהאדם ישתמש במשלים רק בינו לבין עצמו, כדי להסביר לעצמו את הטענה שלו; לאחר שהוא הצליח להסביר לעצמו, ישתדל לנסח את ההסבר במילים פשוטות וברורות ובלי משלים, כדי לחסוך מעצמו את הצורך להוכיח שהמשל מתאים לנמשל.
פסוקים נוספים
בפרקנו יש פסוק נוסף המגנה את השימוש שכסילים עושים במשלים, (משלי כו ט): "חוח עלה ביד שכור, ומשל בפי כסילים" ( פירוט ).
פירושים נוספים
יש שפירשו שהמילים "דליו שוקיים מפיסח" הן המשל עצמו שבפי הכסילים:
3. " "השוקים של כל אדם נראין לפסח גבוהים ממנו, ודבר זה משל בפי כסיל, האומר אותו על לימוד החכמה: "איך אנו באים ללמוד החכמה? נפלאה וגבוהה היא ממנו! המשל אומר דליו שוקים מפסח!"" " (רש"י) ; לפי זה, המסר שבפסוק דומה ל (משלי כד ז): "ראמות לאויל חכמות"( פירוט ).
4. " "השוק הוא למעלה מן הרגל, ומעמיד את הגוף, שהגוף ייסמך על השוקיים והשוקיים יינשאו על הרגליים, אולם הפיסח, שאינו יכול לילך ברגליו, השוקיים הם לו למשא ולמותר, וצריך לדלות ולהגביה ולקצץ גם השוקיים היתרים. והדברים האלה... הוא המשל אשר בפי הכסילים... אחר שהוא פיסח בתאוותו, בלתי עומד בתקפו נגד התאוה, השוקים שהם המכונות שעליהם יעמוד האדם, שהם חוקי החכמה, הם לו למותר ולמשא, ורוצה לקצץ גם אותם..." " (מלבי"ם)
-
-
- אולם, לפי פירושים אלה קשה להבין את ו החיבור בין שתי הצלעות, והיה ראוי יותר לכתוב "משל בפי כסילים: דליו שוקיים מפיסח".
-
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-12-06.
כצרור אבן במרגמה - כן נותן לכסיל כבוד
(משלי כו ח): "כצרור אבן במרגמה, כן נותן לכסיל כבוד"
כל חייל מתחיל לומד, שאסור לטעון נשק בלי פקודה, כי זה מסוכן - ההדק עלול להילחץ בטעות, הכדור עלול להיפלט, ומישהו עלול להיפגע. כך גם כששמים צרור-אבן במרגמה - המרגמה עלולה לירות את הצרור, והוא יפגע במישהו.
וכך גם כשנותנים כבוד לאדם כסיל ( '= השונא חכמה, בינה ודעת ) - הכבוד מאפשר לו לעשות מעשים רעים יותר בלי להיתפס, וכך לגרום נזק גדול יותר.
הדרך הטובה ביותר להחזיר את הכסיל למוטב היא דווקא ע"י הקלון.
מסקנה מעשית מפסוק זה היא שאסור ללמד לתואר רבני, תלמיד שאינו הגון .
פסוקים נוספים
בתחילת הפרק נאמר, שהכבוד שנותנים לכסיל גורם נזק גם לו עצמו:
פירושים נוספים
1. כששמים צרור-אבן במרגמה - הוא לא נשאר שם לאורך זמן: מהר מאד הוא עף ונעלם באופק. כך גם הכבוד שנותנים לכסיל : מרוב רדיפת-תענוגות הוא עושה מעשים שמביישים אותו, ומאבד את הכבוד שנותנים לו (ע"פ מלבי"ם)
2. יש מפרשים שהשורש רגם בפסוק זה אין משמעו "השלכת אבנים" (כמו בפסוק (ויקרא כד טז): "ונקב שם ה' מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה כגר כאזרח בנקבו שם יומת"), אלא "דבר משובח ומפואר", כמו בפסוק (תהלים סח כח): "שם בנימן צעיר רדם, שרי יהודה רגמתם , שרי זבלון שרי נפתלי"; לפי זה, פירוש הפסוק הוא "כמו אדם ששם צרור אבנים בתוך בד משובח ויקר - כך אדם שנותן כבוד לכסיל , כי הכבוד לא ראוי לו", בדומה למשל "נזם זהב באף חזיר" (ע"פ אבן עזרא) .
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2003-02-14.
משלים דוקרים - משלים של כסילים
בויכוחים פוליטיים משתמשים לפעמים במשלים שמטרתם להשפיל או ללעוג לקבוצה מסויימת באוכלוסיה, ע"י הצגת הדמות שמייצגת אותה במשל בצורה מגוחכת. על-פי ספר משלי, מי שמשתמש במשלים כאלו הוא כסיל:
(משלי כו ט): "חוח עלה ביד שכור, ומשל בפי כסילים"
השיכור רוצה לקטוף שושנה, שנמצאת בדרך כלל (שיר השירים ב ב): "כשושנה בין החוחים"; אך מרוב בלבול וטשטוש, הוא מפספס את השושנה, ועולה בידו רק חוח , קוץ דוקר ומכאיב.
כך גם הכסיל , לא מצליח למצוא משל חיובי ונאלץ להשתמש במשלים דוקרים ופוגעים.
ניתן לפרש את ההקבלה בין החוח לבין המשל בכמה דרכים:
1. המשל דוקר וכואב. לדוגמה, כשמשוים כל אויב פוליטי להיטלר וכל מעשה של אויב פוליטי לשואה, זה דוקר בליבם של ניצולי שואה וקרובי משפחתם.
2. הנמשל דוקר ומשפיל. לדוגמה, כשמשוים את היריבים הפוליטיים לבהמות, זה דוקר בליבם ואינו מקדם דיון ענייני.
3. הנמשל שהכסיל בוחר מזיק לטענתו: " "הנה, כמו שביד שכור עלה חוח אשר יוזק בו, ועזב מלקחת הדברים אשר יועילו לו או שלא יוזק בהם - כן הענין במשל שהוא בפי כסילים: כי מכל הכוונות אשר אפשר שיובנו בו, לא יביאו מהם הכסילים רק מה שיזוקו בו" " (רלב"ג, וכן מצודת דוד) ;
4. הנמשל אינו ברור: " "כמו החוח אשר ביד שיכור, שרואה את החוח ואף על פי כן אינו יכול ליטול את החוח מידו, כי דעתו מבולבלת ואינו יכול לאחוז את ידו, כן המשל בפי כסילים, הכל רואים ויודעים את המשל, אבל אי אפשר להוציא המכוון והנמשל ממנו." " (הגאון מווילנה) .
פסוקים דומים ומנוגדים
1. פגיעה בזולת בדברים היא תכונה אופיינית לכסיל, כמו שנאמר (משלי י יח) "מוציא דיבה הוא כסיל".
2. בפרקנו ישנו פסוק נוסף שמגנה את המשל שבפי הכסילים: "דליו שוקים מפסח, ומשל בפי כסילים" ( פירוט ).
3. הכסיל הוא הפכו של החכם : החכם משתמש במשלים על-מנת ללמוד וללמד, אבל הכסיל שונא ללמוד ומשתמש במשלים רק כדי לדקור ולפגוע.
4. ההקבלה בין שיכור לבין כסיל נכונה גם בכיוון ההפוך - השיכור לפעמים מדבר כמו כסיל, ויש לכך שתי דוגמאות בתנ"ך:
-
-
- בן-הדד מלך ארם (מלכים א כ יח) היה שיכור, ואמר: "אם לשלום יצאו - תפשום חיים! ואם למלחמה יצאו - חיים תפשום!"
- געל בן עבד (שופטים ט כח) היה שיכור, ואמר: עבדו את אנשי חמור אבי שכם, ומדוע נעבדנו אנחנו?!
-
5. הביטוי "שושנה בין החוחים" הוא משל לבת-הזוג המושלמת: (שיר השירים ב ב): "כשושנה בין החוחים , כן רעיתי בין הבנות". אם כך, הפסוק "חוח עלה ביד שיכור" מלמד, שכאשר האדם שיכור (למשל מרוב תאוה), הוא עלול להפסיד את השושנה, את בת-הזוג המושלמת עבורו, ולהתחתן עם חוח .
מקורות ופירושים נוספים
יש שפירשו, שהפסוק מדבר על משל מסויים, שנמצא בפי הכסילים, ונזכר בפסוק הבא (פסוק י): " "כחוח , שהוא נדבק ביד שכור , כן המשל האמור למטה נדבק בפי הכסיל להיות להם לחוח ולקוץ מכאיב" " (רש"י) , " "הכסיל הזה, השיכור מחמת יין התאווה... הוא שוכב והולך על ידו, עד שעלה חוח בידיו שהוא הולך עליהם, ובכל זה נמצא משל בפי כסילים... ומבאר המשל הנמצא בפיו..." " (מלבי"ם) .
-
-
- אולם, החוח נדבק בכל אדם שעובר לידו, ולא דווקא בשיכור. לא ברור מדוע הכתוב טורח לציין שהחוח עלה " ביד שיכור " דווקא; לפי פירושים אלה היה ראוי לכתוב "חוח נדבק ביד, ומשל בפי כסילים" או "חוח נדבק בשיכור, ומשל בפי כסילים".
-
פירשנו שהשיכור התכוון לקטוף שושנה, אך יש שפירשו שהוא התכוון לקטוף חיטה, על-פי דברי (איוב לא מ): "תחת חטה יצא חוח, ותחת שערה באשה..." (דעת מקרא, ע"פ המאירי) .
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה בפירושים וסימנים משלי א וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2003-02-14.
ככלב שב על קיאו - כסיל שונה באיוולתו
אחת התחבולות שהיצר הרע משתמש בהן כדי להכשיל את האדם היא "כבר חטאת, אז לא יקרה שום דבר אם תחטא שוב". ספר משלי מתנגד לגישה זו:
(משלי כו יא): "ככלב שב על קאו - כסיל שונה באולתו".
כלב שב על קיאו = כלב החוזר לאכול דברים שהקיא: " "הכלב אוכל דברים נמאסים, וכאשר יקיאם - נמאסים יותר, והוא שב עליהם לאכלם..." " (רבי יונה גירונדי, שערי תשובה א ד ) . זהו המשל; והנמשל הוא:
הכסיל = השונא ללמוד ; שונה = עושה פעם שניה; איוולת = מעשים שטחיים, מעשי שטות .
כסיל שונה באיוולתו = הכסיל עושה מעשי שטות, וגם כשהוא רואה את התוצאות השליליות שלהם, הוא אינו לומד אלא חוזר על אותם מעשים שוב ושוב: " "... כן עניין הכסיל - כי יעשה מעשה מגונה, וכאשר ישנה בו, מגונה יותר" " (הרב יונה גירונדי, שערי תשובה א ד ) .
כל אחד עושה טעויות; ההבדל בין אדם רגיל שטועה לבין כסיל הוא, שהכסיל חוזר על מעשי האיוולת שלו פעם שניה (ויותר).
המסקנה המעשית הפוכה מעצתו של יצר הרע: ככל שאדם חטא יותר, כך הוא צריך למהר יותר לעשות תשובה.
פסוקים דומים
הפסוק שלנו מדבר על אדם פשוט; בנבואת ישעיהו על שרי מצרים מצאנו רעיון דומה לגבי מנהיגי העם; גם המנהיג הכסיל, שאין לו שום חזון ברור, שונה = חוזר שוב ושוב על מעשים אויליים, כמו שיכור התועה ושותה את קיאו, שהרי "אין אלטרנטיבה":
-
-
- ישעיהו יט יד: "ה' מסך בקרבה רוח עִוְעִים, והתעו את מצרים בכל מעשהו כְּהִתָּעוֹת שִׁכּוֹר בְּקִיאוֹ" ( פירוט ).
-
מקורות ופירושים נוספים
דבריו של הרב יונה גירונדי מסתמכים על דבריו של התנא ר' אליעזר בן יעקב; אך שאר החכמים הסיקו מהפסוק מסקנה אחרת: " "תני: עבירות שנתודה עליהן ביום הכיפורים שעבר, אינו צריך להתוודות עליהן יום הכיפורים הבא; אם עשה כן, עליו הכתוב אומר ככלב שב על קאו כסיל שונה באולתו."
"תני, ר' ליעזר אומר: הרי זה זריז ונשכר, מאי טעמיה דר' ליעזר?" (תהלים נא ה): "כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד""."
"מה מקיים ר"א טעמא דרבנן ככלב שב על קאו כסיל שונה באולתו? - בשונה באותה העבירה."
"מה מקיימין רבנן טעמא דרבי ליעזר, וחטאתי נגדי תמיד? - שלא יהו בעיניו כאילו לא עשאן, אלא כשעשאן ונמחל לו" " ( ירושלמי יומא פרק ח הלכה ז , וכן בבלי יומא פו ב ) .
לפי ר' אליעזר, המילה שונה משמעה "עושה פעם שניה";
לפי רבנן, המילה שונה משמעה "משנן, חוזר בדבריו"; והם הסיקו מכאן, שאסור לאדם לשנן ולדבר על חטאיו יותר מדי - אם התוודה עליהם פעם אחת ביום הכיפורים, ולא חזר עליהם אחר-כך, אין טעם שידבר עליהם שוב, וזאת משלוש סיבות (מתוך "שיעורים באגדות חז"ל" על תלמוד בבלי יומא פו:, ע"פ שערי תשובה ד כא, בשם מדרש תהלים לב) :
-
-
- הדבר מראה שאינו בוטח בה' שאכן סלח לו ביום הכיפורים הקודם;
- הדבר מראה שאינו מפשפש במעשיו ואינו שם לב אם הוא ממשיך לחטוא, אלא רק חוזר כמו תוכי על הוידוי של שנה שעברה;
- הדבר מראה שכביכול אין לו שום עבירות חדשות.
-
וההלכה נפסקה כר' אליעזר בן יעקב, שמותר לאדם להתוודות שוב על עבירות ישנות אך אסור לו לבצע אותן שוב, וכדברי הרב יונה גירונדי שהבאנו למעלה.
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2000-02-01.
איך להתייחס לאיש חכם בעיניו
יש אנשים שחושבים שהם חכמים יותר ממה שהם באמת, וזה עלול להיות מאד מעצבן להימצא בחברתם. גם ספר משלי מביע התנגדות לתכונה זו (ראו חכם בעיניו ), אך הוא מציע גם נקודת מבט אחרת: [[ביאור:]]
משלי כו יב: " "ראית איש חכם בעיניו - תקוה לכסיל ממנו" "
המילה ראית מלמדת שאנחנו צריכים לשים לב לתכונותיהם של בני אדם שאנחנו פוגשים ; אם אנחנו רואים, שהאיש שפגשנו הוא חכם בעיניו , בטוח שהוא יודע הכל, אנחנו צריכים "להשתמש" בו כי -
תקוה לכסיל ממנו = יש תקוה שהכסיל יחכים כתוצאה מהמפגש איתו, שילמד ממנו משהו.
הכסיל ( = השונא ללמוד ) אינו אוהב לבזבז זמן בלהקשיב לאחרים, ולכן כשהכסיל רואה אדם מתלבט, מהסס ולא בטוח בדעתו – הוא לא טורח לנסות להבין אותו; הוא אומר "בטח אין לו מה להגיד". רק כאשר הוא פוגש איש חכם בעיניו , שמפגין ביטחון מופרז בדעה שלו, יש תקוה שהכסיל יקשיב לו וילמד ממנו.
הפסוק חותם קטע של 12 פסוקים שמדברים בגנותו של הכסיל; ולפי פירושנו, הפסוק מסיים את הקטע בנימה של תקוה: למרות כל המשלים השליליים שנאמרו על הכסיל - לכסיל עדיין יש תקוה.
מקורות ופירושים נוספים
הפירוש המקובל הוא: תקוה לכסיל ממנו = לכסיל יש יותר תקוה להחכים מאשר לו. הכסיל יודע שהוא לא חכם; הוא יודע שהוא מוותר על החכמה כדי להנות מתענוגות העולם. ולכן יש לו עדיין תקווה: יש תקווה שמתישהו הוא יתבגר, ויימאס לו מרדיפת-התענוגות, ואז הוא ישנה את דרכיו ויבוא ללמוד חכמה. אבל אצל איש חכם בעיניו המצב גרוע יותר: הוא לעולם לא יבוא ללמוד חכמה, כי הוא בטוח שהוא הכי חכם. לכן נאמר כמה פסוקים לפני כן: ענה כסיל כאיוולתו, פן יהיה חכם בעיניו - במקרים מסויימים יש טעם לדבר עם הכסיל, כדי שלא יהיה חכם בעיניו, כי אם יהיה חכם בעיניו, לא תהיה לו כל תקוה (מלבי"ם) .
ראו גם:
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2000-02-01.
חכם עצל בעיניו משבעה משיבי טעם
יש אנשים שמתלוננים על בעיות, אבל כשמציעים להם פתרונות, הם תמיד מוצאים סיבות למה הפתרונות לא טובים: "זה לא יילך, אין סיכוי", "אני לא מבין מה זה כבר יכול לעזור", וכו'... מי שדוחה יותר מדי הצעות לפתרון חשוד בעצלות:
(משלי כו טז): "חכם עצל בעיניו משבעה משיבי טעם"
העצל הוא חכם בעיניו יותר משבעה אנשים שמשיבים בדברי טעם לבעיות ולתלונות שלו; גם כשמציעים לו שבעה פתרונות שונים, הוא עדיין חושב שהוא חכם יותר ושהבעיה שלו קשה יותר.
פירושים נוספים
חכם עצל בעיניו
1. פירשנו, כמו כל המפרשים, שהעצל הוא חכם בעיניו ;
2. אך אפשר גם לפרש שהחכם הוא עצל בעיניו : החכם תמיד חושב שהוא עצל, שהוא לא עשה מספיק. ניגוד לרוב האנשים, שתמיד מוצאים סיבות וטעמים למה הם לא עושים דברים ("אין לי זמן", "אני לחוץ\ה", אין לי כוח"...) החכם לא מנסה למצוא טעמים אלא תמיד אומר: "אני עצל מדי! לא עשיתי מספיק!".
לפי פירוש זה, ניתן לפרש שבעה משיבי טעם כרמז לשבעה תירוצים אפשריים לאי-עשיה, תירוצים שהחכם אינו משתמש בהם; ראו גם אשת חיל - חריצות בלי תירוצים .
-
-
- אולם, פירוש זה אינו מתאים להקשר של הפסוק, הנמצא בקבוצה של 4 פסוקים המדברים על העצל (פסוקים 13-16).
-
משבעה משיבי טעם
1. פירשנו שהכוונה ל-7 ממש, כלומר, מי שדוחה הצעות הגיוניות של 7 אנשים שונים חשוד בעצלות; ויש שקישרו מספר זה לשבעת היועצים בחצרו של מלך פרס (ראו אסתר א יד: " "שבעה רואי פני המלך, היודעים להשיב טעם על כל דבר אשר יישאלו" " (מצודת דוד כאן) .
2. אך ניתן גם לפרש 7 = כמות גדולה כלשהי , והכוונה שהעצל דוחה עצות רבות של אנשים חכמים רבים.
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה בנ..נח..נח"ת סיון ס' וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2000-06-01.
אל תתערב במריבות של אחרים
ספר משלי מזהיר את האדם שלא להתערב במריבות של אחרים:
משלי כו יז: " "מחזיק באזני כלב עֹבֵר מִתְעַבֵּר על ריב לא לו" "
'עובר = נע דרך מקום מבלי לייחס לו חשיבות ; '
מתעבר = מתמלא עברה וזעם, או עובר וחורג מהתחום האישי שלו .
מחזיק באזני כלב עובר = אדם הולך ברחוב, ולידו עובר כלב; הכלב רק עובר לידו ומתעלם ממנו - יש לו עניינים אחרים לנבוח עליהם; לפתע האדם אוחז באזניו של הכלב שעובר לידו - מכאיב לו ומעצבן אותו; הכלב שוכח את כל העניינים האחרים שהיו לו, מתנפל על האדם ונושך אותו.
זהו המשל; והנמשל הוא -
מתעבר על ריב לא לו = אדם שמתמלא זעם, חורג מתחומו האישי ומתערב במריבה של אנשים אחרים: כל עוד המריבה עברה לידו, היא לא גרמה לו כל נזק; אך מרגע שהוא התעבר והתחיל להתערב בה, הוא עלול להינזק בחינם - נזק שהיה אפשר למנוע בקלות.
מקורות ופירושים נוספים
ההשוואה בין מריבה לבין כלב באה ללמדנו, שאין להתערב במריבה שבה שני הצדדים הם "כלבים", כלומר, נוהגים כבהמות; אולם, אם אחד מהצדדים הוא אדם תם וישר, והוא הותקף על לא עוול בכפו, ראוי למי שיכול להתערב ולהציל אותו
עובר מתעבר
1. לפי הטעמים יש לקרוא את הפסוק כך: " "מחזיק באזני כלב - עובר מתעבר על ריב לא לו" ": " "כמו האוחז באזני כלב , הנה הוא גורם לעצמו נשיכת הכלב - כן המתמלא עברה וזעם להתעבר ולכעוס על ריב שאין נוגע אליו, כי כאשר יוזק בדבר הזה - הוא גרם לעצמו" " (מצודת דוד) .
2. אך לענ"ד, המשל בפסוק ברור יותר כאשר מפסקים אותו קצת אחרת, נגד הטעמים: " "מחזיק באזני כלב עובר - מתעבר על ריב לא לו" "; או, כפירוש "דעת מקרא", כאשר קוראים את המילה "עובר" פעמיים: " "מחזיק באזני כלב עובר - עובר מתעבר על ריב לא לו" ", וכפי שפירשנו למעלה.
ריב לא לו
רב הונא פירש פסוק זה על יעקב אבינו - שכאשר חזר מארם נהריים אל ארץ כנען, שלח שליחים אל עשו אחיו, כדי לפייס אותו על המריבה הישנה שהיתה ביניהם. ע"פ ר' הונא, זו היתה טעות - יעקב לא היה צריך להזכיר לעשו שהוא קיים, כי בכך היה עלול לעורר מחדש את השנאה הישנה של עשו כלפיו (בראשית רבה עה ב) .
לפי פירוש זה, משמעות הביטוי " ריב לא לו " רחבה יותר - לא רק ריב בין שני אנשים זרים, אלא גם ריב בין האדם עצמו לבין אדם אחר, שהיה לפני זמן ארוך, גם הוא " ריב לא לו ".
האם באמת צריך להתעלם ממריבות ישנות, ולא לנסות להתפייס? על-פי הרב יובל שרלו: " "הדבר תלוי מאוד בנסיבות, כמו כמעט כל דבר בענייני בין אדם לחבירו. אם ההנחה היא שהריב קיים והמתח הוא תמידי - יש צורך לפייס... אם ההנחה היא שעבר כבר הרבה זמן ומדובר בהקמת ארי מרבצו - יותר טוב שלא לומר דבר. "
"יסוד זה עומד בבסיס תשובות רבות באתר לשאלות המבקשות לשוב ולתקן עבירות לשון הרע, ושואלות האם לספר בפנים למישהו על כך שנאמר עליו לשון הרע. גם כאן, הדבר תלוי בנסיבות ובתוצאות שתתעוררנה מכך." " (הרב יובל שרלו, שו"ת מורשת )
ויש שפירשו שה"ריב" הוא משל לכל ענייני העולם הזה, שהאדם עובד קשה ומתעצבן בגללם למרות שהם " "לא לו" ", הם לא יועילו לו בעולם הנצח (ע"פ הגאון מווילנה) .
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-09-10.
לא לשחק במרמה
יש משחקים, שכדי לנצח בהם צריך לרמות - זה חלק מהמשחק. האם מותר לשחק במשחקים כאלה? לפי ספר משלי, כנראה שלא:
(משלי כו יח): "כמתלהלה, הירה זקים חצים ומות, כן איש רִמָּה את רעהו ואמר 'הלא משחק אני!'".
לשחק במרמה זה כמו לשחק בנשק . כמו אדם שמתלהלה = מהתל, מתהולל ומשתגע, משחק בכלי-נשק ויורה לכל עבר "רק בשביל המשחק", אך בסופו של דבר פוגע בעצמו או ברעהו ומביא מוות - כך הוא האדם שמרמה את רעהו ואומר "זה רק משחק".
כדי להבין מה כל כך רע במשחקים של מרמה, נקרא את תוכחתו של הנביא ירמיהו .
מקורות ופירושים נוספים
הרב עובדיה יוסף פירש פסוק זה כאיסור להתלוצץ ולהתבדח על רבנים, בפרט במסגרת מנהג "רב פורים": " "לגבי אלו הנושאים בתפקיד 'רב פורים' קובע הרב עובדיה: "והמבדח הזה על חשבון חכמי ישראל גדול עונו מנשוא" ומזהיר: "עליו נאמר שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ. והוא בכלל מבזה תלמידי חכמים שאין לו חלק לעולם הבא (כמבואר בסנהדרין צט:, והרמב"ם פרק ג מהלכות תשובה הלכה יד), ועליו אמר שלמה בחכמתו כמתלהלה היורה זיקים חצים ומות... ואמר הלא משחק אני" " ( מתוך כתבה של אבישי בן חיים באתר nrg ) .
ישנם פסוקים נוספים שבהם הדיבור נמשל לנשק:
-
-
- (משלי יב יח): "יש בוטה כמדקרות חרב, ולשון חכמים מרפא"( פירוט )
- (משלי כה יח): "מפיץ וחרב וחץ שנון איש ענה ברעהו עד שקר"( פירוט )
- וגם בהמשך נבואת התוכחה של הנביא ירמיהו , (ירמיהו ט ז): "חץ שוחט לשונם, מרמה דבר; בפיו שלום את רעהו ידבר, ובקרבו ישים ארבו"
-
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-04-21.
באפס עצים תכבה אש, ובאין נרגן ישתוק מדון
יש אנשים, שרבים ואף צועקים, אולם כמה שעות לאחר המריבה הם שוב חברים, מדברים וצוחקים כאילו שלא קרה כלום; ויש אנשים, שאחרי שהם רבים, האוירה ביניהם נשארת עכורה למשך כמה שבועות. ניתן להבין את הסיבה להבדל זה על-פי פסוק בספר משלי:
(משלי כו כ): "באפס עצים תכבה אש, ובאין נרגן ישתק מדון".
בפסוק זה (כמו גם בפסוקים נוספים) המריבה נמשלת לאש:
-
-
- האש לפעמים כבה תוך זמן קצר, ולפעמים בוערת לאורך זמן, בהתאם לכמות העצים;
- כך גם המדון = הריב לפעמים נגמר תוך זמן קצר, ולפעמים "בוער" לאורך זמן, בהתאם לכמות הנרגן.
-
נרגן הוא המאשים את הזולת שהוא שונא אותו ; ההאשמות הללו הן הדלק של המריבה. באין נרגן - כשאף אחד מהצדדים לא חושד בשני שהוא שונא אותו - ישתוק מדון: המריבה לא תימשך; אחרי שהם יצעקו קצת אחד על השני ו"יוציאו קיטור", הם יחזרו להיות חברים טובים.
מקורות ופירושים נוספים
הרעיון המובא במאמר מתאים לתוצאות של מחקרים פסיכולוגיים שהתפרסמו, בין השאר, בספר "אינטלגנציה רגשית", מאת ד"ר דניאל גולמן, עמ' 76-82. ישנן שלוש דרכים עיקריות שאנשים משתמשים בהן כדי להתמודד עם תחושות של כעס, וניתן לדרג אותן לפי רמת היעילות שלהן:
-
-
- דרך אחת היא ללכת "עם" הכעס - לצעוק על מי שהכעיס אותנו או על אנשים אחרים בסביבה, לשבור חפצים או לבעוט בעצים. דרך זו נמצאה הכי פחות יעילה. היא אמנם נותנת סיפוק רגעי, אבל לא מפחיתה את הכעס ולפעמים אף מאריכה את הזמן שהאדם סובל מעצבים.
- דרך שניה היא ללכת "הצידה" - להתנתק ממי שהכעיס אותנו ולעסוק בפעילות רגועה, כגון ללכת לטייל, לאכול וכד'. דרך זו נמצאה יעילה במקרים מסויימים, אם כי לפעמים המוח מנצל את זמן הרגיעה כדי להעלות שוב ושוב את המחשבות המכעיסות בסגנון "איך הוא העז לעשות לי דבר כזה?" וכתוצאה מכך תחושת הכעס חוזרת.
- דרך שלישית היא ללכת "נגד" הכעס - לחשוב מחשבות הפוכות מהמחשבות שגרמו לכעס, לדון את האדם שהכעיס אותנו לכף זכות, לראות את מעשיו בצורה חיובית יותר. דרך זו נמצאה היעילה ביותר, בהתאם לפסוקנו - "באין נרגן ישתוק מדון".
-
גם הפסוקים הקודמים מדברים על אש - ייתכן שהם מתייחסים לגורם שמצית את אש המריבה (משלי כו יח-יט): "כמתלהלה, היורה זיקים חיצים ומוות, כן איש רימה את רעהו, ואמר 'הלוא משחק אני'": להצית אש של מריבה זה מאד קל - לא צריך אפילו להסתמך על עובדות, אפשר לרמות ולהמציא סיפורים דמיוניים שיגרמו לאנשים לריב ביניהם. מרמה כזאת דומה ל"זיק" - ניצוץ שמצית אש ( פירוש אחר ). אולם, מריבה שניצתת ע"י סיפורים דמיוניים כאלה תתקיים לאורך זמן, רק אם אחד הצדדים הוא נרגן, כלומר חושב שרעהו שונא אותו. רעיון דומה נמצא בפרק טז .
הפסוק הבא (פסוק כא) מלמד, שלפעמים יש גורם חיצוני שיש לו אינטרס ללבות את המריבה ולקיים אותה ;
והפסוק שאחריו (פסוק כב) שוב מדבר על הנרגן, ומלמד שהנרגן גורם לא רק להתמשכות המריבה, אלא גם לתחושה רעה אצל שני הצדדים .
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-03-27.
פחם - לגחלים, ועצים - לאש, ואיש מדיינים - לחרחר ריב
" "ראשי החמולות הגדולות בחברון... נפגשו עם... ראש מועצת קרית ארבע ונציגים בכירים של היישוב היהודי... התנהלה פגישה לבבית במהלכה הצהירו הנוכחים על שאיפתם לחיי שלום ובטחון בעיר האבות, והחליפו תעודות הוקרה."
"זמן קצר לאחר מכן הוזמן השייח' ל'שיחה' ע"י הרשות הפלשטינית, והופצו כרוזים נגדו בעיר." " (מתוך הידיעה: פגישה היסטורית בחברון , שפורסמה באדר א ה'תשס"ח באתרי חדשות שונים) .
דברים דומים שמעתי ביישובים נוספים, כגון אפרת שבגוש עציון וקרני שומרון - בעבר היו יחסים טובים עם הערבים, היו מבקרים זה אצל זה בלי פחד, ורק לעתים רחוקות היו מהומות; רק לאחר הסכמי אוסלו, כשהגיעו לשומרון פוליטיקאים ערביים מארגון הפת"ח (שעד אז היו בתוניס), התחילו הבעיות הגדולות.
לפוליטיקאים, וגם לאנשי צבא בכירים, יש לפעמים אינטרס אישי לגרום לשנאה ולמלחמות בין עמים - זה מחזק את המעמד שלהם בקרב עמם, ואף מספק להם פרנסה (אילו לא היו מלחמות - מי היה משלם משכורות גבוהות לבכירי הצבא?...). זו כמובן לא הסיבה היחידה למלחמות, אבל זו אחת הסיבות העיקריות שסיכסוכים בין עמים נמשכים לאורך זמן, ולא מוצאים פתרון. כך נאמר כבר בספר משלי:
(משלי כו כא): "פחם לגחלים, ועצים לאש, ואיש מדונים לחרחר ריב"
הפסוק ( כמו פסוקים נוספים בספר ) בנוי במבנה של שלוש צלעות:
-
-
- "פחם - לגחלים,"
- "ועצים - לאש;"
- "ואיש מדיינים - לחרחר ריב."
-
כלומר:
-
-
- כמו שהעצים, כאשר שמים אותם בתוך אש, מגדילים את האש, מלבים אותה ומקיימים אותה לאורך זמן -
- כך איש מדיינים - איש שאוהב סכסוכים, איש שיש לו אינטרס אישי בקיומן של מריבות - כאשר הוא נכנס לתוך סכסוך קיים, הוא מחרחר ריב - מגדיל את המריבה, מלבה אותה, ועושה כל שביכולתו כדי שהמריבה לא תכבה.
-
פחם לגחלים
ההקבלה בין הצלע השניה לצלע השלישית היא ברורה - בצד ימין יש חומר שעוזר לקיים את צד שמאל:
-
-
- עצים עוזרים לקיים את האש
- איש-מדיינים "עוזר" לחרחר ריב.
-
לפי אותו היגיון, יש לפרש את הצלע הראשונה:
-
-
- הפחם עוזר לקיים את הגחלים;
-
איך בדיוק עוזר הפחם לקיים את הגחלים?:
1. ייתכן שהכוונה לא לכל גחל בפני עצמו אלא לקבוצת הגחלים - הגחלים הישנות כבות, והפחם החדש שמוסיפים הופך בעצמו לגחלים חדשות. לפי זה, הצלע הראשונה מדברת על בעירה פנימית של גחלים, והצלע השניה מדברת על בעירה חיצונית של אש; הצלע הראשונה היא משל לשנאה הבוערת בתוך ליבם של האנשים, והצלע השניה היא משל לשנאה הפורצת החוצה והופכת למלחמה, שתיהן באשמת איש מדיינים ה מחרחר ריב (דעת מקרא) .
2. ייתכן שהמשמעות של פחם בלשון התנ"ך שונה ממשמעותו בימינו - פחם = חום גבוה . החום אכן עוזר לקיים את הגחלים. לפי זה, הצלע הראשונה מדברת על החום והצלע השניה מדברת על חומר הבעירה; הצלע הראשונה היא משל להסתה ה"מחממת" את ליבותיהם של האנשים, והצלע השניה היא משל לאמצעים הפיסיים, כגון נשק ותחמושת, המאפשרים לאנשים להוציא לפועל את החֵמה שבליבם; שניהם נכללים במעשיו של איש מדיינים ה מחרחר ריב (ע"פ רש"י ומלבי"ם) .
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2004-04-16.
כסף סיגים מצופה על חרס - שפתיים דולקים ולב רע
יש אנשים שמפגינים אהבה וידידותיות באופן מוגזם, לדוגמה, קוראים לאדם שהם בכלל לא מכירים "אחי", אבא", "כבוד הרב", "צדיק" וכד'; ספר משלי ממליץ להיזהר מאנשים כאלו:
(משלי כו כג): "כסף סיגים מצפה על חרש - שפתים דלקים ולב רע"
כסף סיגים = פסולת של כסף, המופרשת מהכסף כשצורפים אותו בכור היתוך.
חרשׂ = חרס = החומר שממנו, כנראה, היה בנוי הכוּר (עד לרגע הדפסת הספר לא הספקתי למצוא מידע אמין על הנושא).
כסף סיגים מצופה על חרש = כשצורפים כסף, הסיגים הנפלטים מהכסף נדבקים על החרס שהכור עשוי ממנו ומצפים אותו (רש"י) ; הציפוי הוא עבה ואינו אחיד, ובמבט מקרוב ניתן לראות שאכן מדובר בסיגים ולא בכסף אמיתי. והנמשל:
שפתיים דולקים = שפתיים רצות ומתנועעות במהירות כאילו רודפות אחרי משהו, או שפתיים בוערות ולוהטות מרוב אהבה, כלומר, אדם המדבר דברי אהבה רבים במהירות מוגזמת.
לב רע = לב מלא במחשבות זדון .
שפתיים דולקים ולב רע = כשרואים שפתיים דולקים, אדם המדבר באהבה מוגזמת, יש לחשוד שהלב רע, שהמחשבות זדוניות, ולהיזהר מאדם זה.
השפתיים הדולקים הם הנמשל של כסף הסיגים - הדיבור המתלהב באופן מוגזם ולא אחיד הוא הנמשל של הכסף המצפה את החרס בעובי גדול ולא אחיד;
הלב הרע הוא הנמשל של החרס - המחשבות הרעות שמתחת לדיבורים המתלהבים הם הנמשל של כור-החרס הפשוט הנמצא מתחת לציפוי הכסף הנוצץ.
מקורות ופירושים נוספים
שפתיים דולקים
לשורש דלק ישנן כמה משמעויות בלשון המקרא:
1. רדיפה, כמו ב (בראשית לא לו): "ויען יעקב ויאמר ללבן 'מה פשעי מה חטאתי כי דלקת אחרי?'"
2. בעירה, כמו ב (יחזקאל כד י): "הרבה העצים, הדלק האש, התם הבשר..."
והמאמר למעלה משלב בין שני הפירושים ומפרש שפתיים דולקים = דיבור המנסה לרדוף אחרי הזולת בדברי אהבה בוערים ומוגזמים.
לפי פירוש זה, הכתוב התייחס למילה "שפתיים" כשם עצם ממין זכר ("שפתיים דולקים" ולא "שפתיים דולקות"), בניגוד למקובל בלשון המקרא; אך ישנם שמות עצם רבים בלשון המקרא שנחשבים לפעמים כזכר ולפעמים כנקבה, וייתכן שזה אחד מהם.
3. ויש שפירשו שפתיים דולקים = שפתיים של אנשים דולקים, כמו האנשים שנזכרו ב (תהלים ז יד): "ולו הכין כלי מות, חציו לדלקים יפעל", וב (תהלים י ב): "בגאות רשע ידלק עני, יתפשו במזמות זו חשבו"; דולקים הם אנשים רשעים הרודפים אחרי עניים תמימים במזימות ופיתויים; " "מפניו מזהיר אותנו החכם ואומר שפתיים דולקים ולב רע" " (אברהם אהוביה, "ככל הכתוב", עמ' 257) .
לב רע
1. פירשנו לב רע = לב החושב מחשבות זדון, וכך פירשו חז"ל והמפרשים, למשל: " ""ויאמר ירבעם בלבו " - "כסף סיגים מצופה על חרש שפתים דולקים ולב רע ", מדבר בעשו וחבריו, למה הוא דומה? למולייר שמבחוץ היה של זהב, ומרגליות קבועות בו, אלא מבפנים היה של חרס, כך עשו: ויאמר עשו בלבו , אמר נבל בלבו , ויאמר המן בלבו , ויאמר ירבעם בלבו , ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה, האומרה בלבבה אני ואפסי עוד, כי יחנן קולו אל תאמן בו כי שבע תועבות בלבו" " ( ילקוט שמעוני על מלכים א יב, רמז קצח ; ראו רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם הגאון מווילנה על פסוקנו) . בקריאה ראשונה לא ברור, מדוע הפסוק מתייחס דווקא ל" כסף סיגים ", כלומר לפסולת של כסף? והרי גם בכסף אמיתי שמצפה כלי-חרס יש צביעות, יופי חיצוני שמחפה על פנימיות ברמה נמוכה?! לכן פירשנו שהפסוק נותן דרך לזהות צביעות - כשהפנימיות עשויה מחרס, גם החיצוניות הנוצצת היא מסיגים, ובבדיקה מדוקדקת אפשר להבחין בה (ע"פ מצודת דוד) .
2. בלשון המקרא הביטוי לב רע משמעו גם לב עצוב ; לפעמים, כשאדם מדבר דברי שמחה וצוחק באופן מוגזם, הדבר מעיד על כך שליבו עצוב. החכם צריך לדעת להבחין, מתוך תנועות השפתיים, בכך שליבו רע ועצוב, ולהתייחס אליו בהתאם - כפי שמבחינים בסיגים שמצפים כלי חרס, ומבינים שאין מדובר בכלי עשוי מכסף אלא רק בחיקוי.
אחד האנשים שקיימו עצה זו היה ארתחשסתא, אחד ממלכי פרס בימי בית שני. לארתחששתא היה מגיש-יין יהודי - נחמיה בן חכליה. יום אחד, כאשר הגיש לו את הכוס:
-
-
- (נחמיה ב ב): "ויאמר לי המלך 'מדוע פניך רעים ואתה אינך חולה? אין זה כי אם רע לב!' ואירא הרבה מאד"
-
מתוך התבוננות בפניו של נחמיה, המלך הבין שהוא עצוב, ושאל אותו 'מה הבעיה?'. נחמיה אמר לו (נחמיה ב ג): "ואמר למלך 'המלך לעולם יחיה! מדוע לא ירעו פני, אשר העיר בית קברות אבתי חרבה, ושעריה אכלו באש!'". המלך הבין לליבו, נתן לו רשות ללכת לבנות את ירושלים, ואף מינה אותו לפחה (מושל) ביהודה.
הבעיה בפירוש זה היא, שהוא לא מתאים לפסוקים שאחריו, העוסקים באדם שמכסה בליבו שנאה וזדון, ובפרט (משלי כו כה): "כי יחנן קולו אל תאמן בו, כי שבע תועבות בלבו"- "יחנן קולו" מקביל ל"שפתיים דולקים", ו"תועבות בליבו" מקביל ל"לב רע" ( פירוט ).
פסוקים דומים ומנוגדים
הפסוקים הבאים - פסוקים 24-26 - מרחיבים את המשמעות המעשית של המשל ונותנים כמה עצות איך להבחין בין שונא שהשלים לבין שונא שמרמה ( פירוט ).
הניגוד של כסף סיגים הוא (משלי י כ): "כסף נבחר לשון צדיק, לב רשעים כמעט"( פירוט ). כסף נבחר - לשונו של הצדיק, ו כסף סיגים - שפתיו של הרשע (אברהם אהוביה, "ככל הכתוב", עמ' 257) .
הפסוק שלנו מלמד, שכסף-סיגים חיצוני מלמד על חרס פנימי; רעיון זה משלים את הרעיון שב (משלי כה יא): "תפוחי זהב במשכיות כסף, דבר דבר על אפניו"- האומר, לפי חלק מהפירושים, שרעיונות יפים נמצאים בכלים יפים ( פירוט ).
ראו גם: פסוקים נוספים נגד צביעות .
הביטוי לב רע נזכר גם במשלי כה כ: "מעדה בגד ביום קרה, חומץ על נתר; ושר בשירים על לב רע" - אולם שם רוב המפרשים פירשו שהכוונה ללב עצוב: לא רצוי לשיר שירים יפים לאדם עצוב ( פירוט ). לפי זה, מסתבר שגם הפסוק שלנו מדבר על אדם עצוב, אלא שבפסוקנו האדם העצוב הוא זה שמנסה לדבר דברים שמחים המסתירים את עצבותו.
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2003-04-22.
לא להאמין לאדם שמדבר בחן מלאכותי
החלום של רוב עם ישראל, לפחות החל מהקמת מדינת ישראל ועד ימינו, הוא שאויבינו ישלימו איתנו. אולם מרוב תשוקה לשלום, אנחנו עלולים לטעות ולחשוב שהשונא השלים איתנו, כאשר למעשה הוא מרמה אותנו. ספר משלי נותן כמה עצות איך להבחין בין שונא שהשלים לבין שונא שמרמה: [[ביאור:]]
(משלי כו כד): "בשפתו ינכר שונא, ובקרבו ישית מרמה"
יִנָּכֵר = יהיה נכרי, זר ומוזר; בשפתיו יינכר שונא = לפעמים, אדם ששונא אותנו מתחיל לומר לנו דברי שלום וידידות שהם זרים ונכריים, כלומר שונים באופן בולט מהדברים הרגילים שאותם הוא אומר לבני עמו. במקרה זה יש לחשוד בו שהוא -
בקרבו ישית מרמה = בליבו הוא שם דברי מרמה, הוא לא באמת מתכוון להשלים אלא לנצל את תשוקתנו לשלום כדי לרמות אותנו ולפגוע בנו.
(משלי כו כה): "כי יחנן קולו - אל תאמן בו, כי שבע תועבות בלבו"
יְחַנֵּן = ייתן חֵן באופן מלאכותי; כי יחנן קולו = אם ישווה לקולו חן מיוחד ומלאכותי, יש לחשוד בו שאינו דובר אמת, אל תאמן בו, כי יש בליבו -
שבע תועבות = תועבות רבות , או שבע התכונות שה' מתעב במיוחד: (משלי ו טז): "שש הנה שנא ה', ושבע תועבות נפשו: 1 עינים רמות, 2 לשון שקר, 3 וידים שפכות דם נקי. 4 לב חרש מחשבות און, 5 רגלים ממהרות לרוץ לרעה. 6 יפיח כזבים עד שקר, 7 ומשלח מדנים בין אחים"( פירוט ). [[ביאור:]]
(משלי כו כו): "תכסה שנאה במשאון, תגלה רעתו בקהל"
מַשְָׁאוֹן = מהשורש נשא שפירושו פיתה, כמו ב (בראשית ג יג): "ותאמר האשה: 'הנחש השיאני ואכל'".
תִּכָּסֶה שנאה במשאון = השנאה שלו מכוסה כאשר הוא רוצה לפתות אותנו להשלים עמו, אבל -
תִּגָּלֶה רעתו בקהל = כוונותיו הרעות מתגלות כאשר הוא מדבר בקהל של תומכיו, כאשר הוא מדבר אל בני עמו.
אם כך, כשדברי השלום של השונא הם נכריים ואינם מתאימים לדיבורו הרגיל, וכן כששמים לב שהוא משתדל לחנן ולייפות אותם באופן מיוחד, וכן כשדברי השלום שלו שונים מהדברים שהוא מדבר בקהל תומכיו, יש לחשוד בו שכוונות השלום שלו אינן כנות, ולמעשה הוא זומם לעשות שבע תועבות לפחות;
אולם, כשדברי השלום של השונא הם עקביים, חוזרים על עצמם לאורך זמן רב; כשהם נשמעים כנים ולא מוגזמים; וכשהם מתאימים לדברים שהוא מדבר בקהל תומכיו - במקרה זה אפשר להאמין לו שהוא אכן שינה את דרכו וחזר בתשובה, שהרי "שערי תשובה אינם ננעלים".
פסוקים דומים וקשורים
דוגמה לשימוש בעצה שבפסוקים אלה ניתן למצוא אצל נחמיה, אחד ממנהיגי ישראל בימי בית שני. לנחמיה היו כמה שונאים שניסו להפריע לו במפעליו, ובפרט בבניית חומת ירושלים. כשראו השונאים שהם לא מצליחים לעצור אותו, והחומה כבר בנויה, הם החליטו לשנות גישה, והציעו לו לבוא ל'פגישת פיסגה' ידידותית, שבה יתנו לו עצות איך להתמודד מול מלך פרס. נחמיה סירב והאשים אותם ברמאות, ובין השאר טען:
(נחמיה ו ט): "כי כלם מיראים אותנו לאמר 'ירפו ידיהם מן המלאכה ולא תעשה', ועתה חזק את ידי?!"
כלומר: עד עכשיו, כולכם ניסיתם להפחיד אותנו כדי שלא נצליח לבנות את החומה, ועכשיו פתאום אתה בא ומחזק את ידיי?! ( ויקיטקסט ).
נחמיה ראה שהשונאים שלו מנכרים בשפתיהם, מדברים דברים זרים ושונים מהדיבורים הרגילים שלהם, והבין שהם בקרבם ישיתו מרמה.
שלוש האבחנות שבמאמר זה מצטרפות לאבחנה של פסוק כג, שגם הוא מציע דרך לאבחן דברי אהבה המכסים על לב רע ( פירוט ).
פירושים נוספים
ינכר
1. פירשנו שהמילה ינכר מאפשרת לנו לאבחן ולזהות שדברי השלום של השונא אינם אמיתיים - כאשר הם נכריים וזרים ביחס לדברים שהוא אומר לבני עמו.
2. ויש שפירשו שהמילה ינכר רק מתארת את מה שהשונא מנסה לעשות - מלשון נכרי או מלשון מַכָּר: " "ינכר - היפך ההכרה, כמו" (בראשית מב ז): "ויתנכר אליהם" (מלבי"ם) , " "מתנכר השונא, שלא יכירו שהוא שונא" " (רש"י) , " "בשפתיו יעשה השונא עצמו כאילו הוא נכרי מן השנאה ואינה עמדו" " (מצודת דוד) , " "השונא יעמיד פני מכר, פני אוהב, בדברו דברי שלום; ובאמת אינו אוהב" " (אברהם אהוביה, "ככל הכתוב", עמ' 258) ; לפי זה, הפסוק לא מציע לנו דרך מעשית לזהות שונא המתחזה לידיד, אלא רק מזהיר אותנו שיש מצב כזה, יש שונא המתנכר ומסתיר את שנאתו, לכן לא צריך למהר ולכרות ברית עם כל מנהיג של עם אויב המוציא מפיו את המילה "שלום", אלא לבדוק היטב אם כוונותיו רציניות.
3. היה אפשר לפרש שהמילה ינכר משמעה "יהיה נִכָּר ", "יהיה קל להכיר ולזהות אותו" כמו בפסוק (משלי כ יא): "גם במעלליו יתנכר נער ..."( פירוט ). לפי זה, "בשפתיו יינכר שונא" - ניתן לזהות שונא על-ידי ניתוח של תנועות שפתיו ואופי דבריו (כפי שנאמר בפסוק הקודם ובפסוק הבא).
-
-
- אולם, פירוש זה אינו מתאים לחצי השני של הפסוק - "...ובקרבו ישית מרמה" - כי לפי זה, החצי השני אינו מנוגד במדוייק ואינו מקביל במדוייק לחצי הראשון.
-
משאון
1. פירשנו משאון מעניין פיתוי, וכן פירשו ר' יוסף נחמיאש בשם ר' יעקב גיאני, מ' צ' סגל וא' ש' הרטום (והובא גם ב'דעת מקרא' ואצל אברהם אהוביה, שם) .
2. ויש שפירשו משאון מעניין חושך ואפילה, ולפי זה תכסה שנאה במשאון = השונא מכסה את מעשיו הרעים בחושך, או במעמקי ליבו, אך בסופו של דבר תגלה רעתו בקהל = ה' ידאג שמעשיו הרעים יתגלו לכל הציבור, כדברי חז"ל " "כל המחלל שם שמים בסתר, נפרעין ממנו בגלוי" ".
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-09-04.
לתת לרשע להעניש את עצמו
ענישת רשעים היא הכרחית, אבל יש לה גם השלכות שליליות - היא עלולה להשפיע על האישיות של המענישים ולהפוך אותם לאלימים (כדברי חז"ל "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות", "המתאבק עם מנוול - מתנוול גם הוא" ועוד), ובנוסף לכך היא גם מאד לא נעימה, במיוחד עבור אנשים עדינים ורגישים. לפעמים אין ברירה וחייבים להעניש, אבל לפעמים יש אפשרות אחרת - לתת לפושעים להעניש את עצמם:
(משלי כו כז): "כרה שחת - בה יפל, וגלל אבן - אליו תשוב"
כורה = חופר; שחת = בור המשמש כמלכודת; גולל = מגלגל, כדי להפיל על רעהו אבן;
" "החופר בור לרגלי חבירו - סופו הוא עצמו יפול בה; וכן, הגולל אבן על חבירו - סופו תשוב אליו... ורוצה לומר: החורש רעה על חבירו - הוא עצמו יוכשל ברעתו" " ( מצודות ) .
בדרך-כלל, ענישה מסוג זה היא מעשה ידי ה' ואינה בשליטתנו, למשל כשמחבלים מתפוצצים תוך כדי הכנת מטען חבלה. אולם, לפי העיקרון של הליכה בדרכי ה', אפשר ללמוד מכאן, שראוי גם לנו להעניש את הרשע על-ידי הפניית המעשים שלו עצמו נגדו.
לשם המחשה, ניקח את הפושעים היורים עלינו טילי קסאם: נניח שתהיה לנו מערכת אוטומטית, שתעצור טילי קסאם באויר, ותפנה אותם בחזרה אל המשגרים. בכל פעם שהם יירו עלינו טיל קסאם, הטיל יחזור אליהם ויפגע בהם. אנחנו לא נצטרך ללכלך את ידינו בשפיכות דמים, ובנוסף, אף אחד לא יוכל להאשים אותנו ב"תגובה לא פרופורציונלית". היום זה נראה מדע בדיוני, אבל מי יודע - אולי בעתיד נצליח לפתח מערכת כזאת, "וגולל אבן - אליו תשוב".
פסוקים דומים
הרעיון שלפיו הרשע מעניש את עצמו נרמז בפסוקים רבים נוספים:
-
-
- (תהלים ז טז): "בור כרה ויחפרהו, ויפל בשחת יפעל. ישוב עמלו בראשו, ועל קדקדו חמסו ירד".
- (תהלים ט טז): "טבעו גוים בשחת עשו, ברשת זו טמנו נלכדה רגלם. נודע ה' משפט עשה, בפעל כפיו נוקש רשע, הגיון סלה".
- (תהלים לז טו): "חרבם תבוא בלבם, וקשתותם תשברנה".
- (תהלים לה ח): "תבואהו שואה לא ידע, ורשתו אשר טמן תלכדו בשואה יפל בה".
- (קהלת י ח): "חפר גומץ בו יפול, ופרץ גדר ישכנו נחש".
- ואולי גם (משלי יא ח): "צדיק מצרה נחלץ, ויבא רשע תחתיו"( פירוט ).
- ואולי גם (משלי כט ו): "בפשע איש רע מוקש וצדיק ירון ושמח"( פירוט ).
- ואולי גם בדברי יתרו על הטבעת המצרים בים סוף, (שמות יח יא): "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים, כי בדבר אשר זדו עליהם"- ייתכן שיתרו שמח כי ראה שהמצרים הענישו את עצמם - הם נכנסו לים סוף וטבעו שם.
-
מקורות ופירושים נוספים
לפי חז"ל, הפסוק אינו מלמד בהכרח שהרשע נענש באופן ישיר על-ידי המעשה שלו עצמו - אפשר להעניש אותו גם על-ידי מעשה קרוב או דומה: " "כורה שחת - כגון בלעם, שהשיא עצה לבלק על ישראל והפיל מהם כ"ד אלף, ובא למדין לתבוע שכרו, ונהרג ביד ישראל. וגולל - כלומר, סופו של המעמיד מכשול שיכשל בו. וגולל אבן - מגללו ממקום למקום, שיכשלו בו בני אדם. ואגדה פותרו באבימלך, שהרג שבעים אחיו על אבן אחת, וסוף מת באבן, שנאמר ותשלך אשה אחת פלח רכב ותרץ גלגלתו וגו'" " ( רש"י ) .
מאמרים נוספים - באדיבות גוגל
-
-
- מכללת לפשיץ : (טז, כז); כרה שחת בה יפל " (כו, כז); "שוחה עמוקה פי זרות זעום ה' יפול שם" (כב, יד); ראה תהלים ז, טו; ט, טז. 11 חזור. כך ראה ר' אברהם אבן עזרא את מטרת משלי ... ( cache )
- more "כרה שחת בה יפל " :
- יותר מה שהביא מדברי הרמב"; בפי אמור הבל הייא דשם אקרב; תודה רעלמא קאי : וגלל אבן אליו תשוב אחר בקשת המחילה ממנו. להשגה פט (כח) כבר הרגיש בזה מהר�ש ויטל בקונטרס שבסוף ספר שער הגי לולים והניח ... ( cache )
- more "וגלל אבן אליו תשוב " :
-
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה בסגלות משלי וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2009-08-31.
