ביאור:בראשית א
ראו פרק זה בבמהדורת הביאור המעומדת
בראשית שמות ויקרא במדבר דברים - יהושע שופטים שמואל מלכים ישעיהו ירמיהו יחזקאל תרי עשר - תהלים משלי איוב חמש מגילות דניאל עו"נ דה"י
בראשית פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ (מהדורות נוספות של בראשית א)
|
פרשת בראשית |
א בְּרֵאשִׁיתבתחילת הזמן, לפני שהיה קיים דבר בָּרָא אֱלֹהִים'אלוה' ברבים. לשון רבים בא רק מתוך כבוד, ולכן הפועל 'ברא' ביחיד אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. ב וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּשממה וריקנות (לחץ על המילה לפירוט) וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹםעל פני אותו ריק, וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶתנמצאת, שוֹרה עַל פְּנֵי הַמָּיִםעל פני היקום, שבתחילת היווצרו היה בעיקר מים (לפני ההפרדה בפסוק ו, ויצירת היבשה בפסוק ט). ג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: "יְהִי אוֹר", וַיְהִי אוֹר. ד וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. ה וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר "יוֹם" וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא "לָיְלָה", וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד. {פ}{פ} מסמנת שהפרשה הבאה היא פתוחה: מתחילה בספרי תורה בשורה חדשה ויש בה ענין חדש
ו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: "יְהִי רָקִיעַחלל, אויר, או כביכול משטח שקוף שעליו מונחים המים שבשמים בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִםשעל כדור הארץ (שיהפכו לאוקינוס בפסוק ט) לָמָיִםשנמצאים ב"שמים"". ז וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ, וַיְהִי כֵן. ח וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ "שָׁמָיִם"שם מים, וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי. {פ}
ט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: "יִקָּווּיאספו (מלשון מקוה מים) הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָדלפני כן המים כיסו את כל כדור הארץ, ועכשיו הם התכנסו לאוקינוסים וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה", וַיְהִי כֵן. י וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה "אֶרֶץ" וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא "יַמִּים", וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.
יא וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁאתצמיח האדמה צמחים מסוגים שונים: עשבים ועצים: עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹלמיניהם, עצים ממינים רבים, כל אחד עושה פרי אחר אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹבתוך הפרי, עַל הָאָרֶץ", וַיְהִי כֵן. יב וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא: עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ, וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ, וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב. יג וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שְׁלִישִׁי. {פ}
יד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: "יְהִי מְאֹרֹתכוכבים מאירים, השמש והירח והכוכבים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה, וְהָיוּ לְאֹתֹתסימנים (כגון לדעת את הצפון, ולעשות ניסים כמו ביהושע "שמש בגבעון דום") וּלְמוֹעֲדִיםלקבוע חודשים לפי הירח, ועל פיהם לקבוע מתי יכולו החגים וּלְיָמִיםסיבוב כדור הארץ סביב צירו וְשָׁנִיםסיבוב כדור הארץ סביב השמש. טו וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ", וַיְהִי כֵן. טז וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים: אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹלאומנם שניהם גדולים אך מדובר בגדול יותר יחסית לירח לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה, וְאֵת הַכּוֹכָבִים. יז וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ. יח וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ, וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב. יט וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם רְבִיעִי. {פ}
כ וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: "יִשְׁרְצוּ הַמַּיִםכביכול המים ימליטו, ייצרו בעלי חיים שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה, וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ, עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם". כא וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִםחיה פרהיסטורית גדולה הַגְּדֹלִים, וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם, וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ, וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב. כב וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר: "פְּרוּ וּרְבוּ, וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים, וְהָעוֹף יִרֶביתרבה בָּאָרֶץ". כג וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם חֲמִישִׁי. {פ}
| "יצירת האור" של גוסטב דורה |
כד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: "תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ", וַיְהִי כֵן. כה וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ, וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ, וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.
כו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: "נַעֲשֶׂהבלשון רבים לכבוד ה', כמו בפירוש על פסוק א אָדָם בְּצַלְמֵנוּבצורה דומה לה' (יכולת לדמיין, בחירה חופשית ויכולת לדבר) כִּדְמוּתֵנוּבעל שכל, וְיִרְדּוּישעבדו את החיות לצרכיהם בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ, וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ". כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ, וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ". כט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: "הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ, וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע, לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה. ל וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה, אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה", וַיְהִי כֵן. לא וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד, וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי. {פ}
ביאורי פסוקים
את ששת ימי הבריאה ניתן לסדר במבנה של 3 זוגות:
- ביום א נבראו האור - וכנגדו ביום ד נבראו המאורות
- ביום ב נבראו המים והשמים - וכנגדם ביום ה נבראו הדגים (במים), והעופות (בשמים)
- ביום ג נבראה היבשה - וכנגדה ביום ו נבראו החיות והאדם המהלכים על האדמה
על המאורות נאמר "לְמֶמְשֶׁלֶת", כלומר שהם מושלים באור ובחושך. על הדגים והעופות נאמר "וּמִלְאוּ", בהייחס למים והשמיים. ועל האדם נאמר "וְכִבְשֻׁהָ", בהתייחס ליבשה.
עוד הבחנות לגבי מבנה זה
- בין הימים א-ג לימים ד-ו אפשר גם ליצור הבחנה בכך שבראשונים נברא דבר מסויים אחד (אור, רקיע, יבשה), ובימים ד-ו נבראו דברים רבים (כוכבים, דגים, עופות, אדם).
- בשלושת הימים הראשונים יש יצירת הבדלה: בין אור לחושך, בין המים לשמים, ובין הים ליבשה.
- ישנה ירידה, מלמעלה (מה') למטה (לברואים) בכך שהדברים נבראו בסדר יורד של ארבעת היסודות הקלאסיים: קודם נברא האור (אש), לאחר מכן הרקיע (אויר), הים (מים), ואז היבשה (אדמה).
- המבנה של שלוש, שלוש, ואחת (שבת) המצטייר כאן, מוכר לנו משנת שמיטה, היא השנה השביעית, וששת השנים בין שמיטה לשמיטה נחלקות ל3 ו3 בהקשר למעשר עני ומעשר שני (ראה בסוף דברים יד).
- לסיפור יש מסגרת של שני פסוקים בהם מופיעות המילים "שמים" ו"ארץ":
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. (בראשית א, א)
אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. (בראשית ב, ד)
- וכן פסוקים אלו נתבדלו מהפסוקים הסובבים אותם בכך שהם לא מתחילים באות ו[1].
מקורות
על-פי מאמר של הרב משה קליין שפורסם לראשונה באתר חבר וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2002-10-31.
דעות הראשונים
רוב הראשונים עוסקים בפסוק כדי לשאול מדוע התורה מתחילה בסיפור הבריאה. רש"י שואל את השאלה מהכיוון של מדוע התורה לא התחילה עם המצווה הראשונה, ובכך משקף גישה הרואה בתורה בעיקרה ספר חוקים. תשובתו הקלאסית היא שהתורה מתחילה בסיפור הבריאה על מנת לתת מענה לגויים בעתיד שישאלו על זכותם של עם ישראל על ארץ ישראל בכך שאלוקים יצר את כל העולם ולכן זכותו להחליט למי לתת את ארץ ישראל. בכך משתקפת השקפה שהתורה היא גם היסטורית. הרמב"ן עונה על השאלה בכיוון אחר, בכך שהוא רואה את סיפור הבריאה כיסוד אמונה.
כמה דעות ישנן בראשונים בהסבר פסוק זה: רש"י פירש ש(לפי דרך הפשט) פסוק זה אינו עומד לעצמו והנושא ממשיך עד פסוק ג' שם נמצא עיקרו 'ויאמר אלוקים יהי אור'. לפי פירוש זה כוונת התורה בפסוקים הראשונים היא לומר שבתחילת בריאת שמים וארץ, הארץ היתה תוהו ובוהו וחושך. ואלוקים אמר יהי אור. אבל הפסוקים אינם באים להורות שהשמים והארץ הם שנבראו ראשונים (וההוכחה, המים שמופיעים בפסוק ב', בלי שפורש מתי נבראו). לפי דעת הרד"ק הפסוק הראשון מגלה לנו שהשמיים והארץ הם אלו שנבראו ראשונים "כשברא אלוקים את העולם, בראשונה ברא את השמיים והארץ". הרמב"ן חולק על גישה זו וטוען שפסוק זה עומד לעצמו ומהווה מעין כותרת לכל פרשת הבריאה האומרת שה' הוא זה שברא את השמיים והארץ שמהם ומהיסודות שלהם נבראו אח"כ כל חלקי הבריאה.
פירושים מודרניים
1. ישנם מספר בעיות יסוד בפסוק. המילה בראשית ניתנת למספר הסברים שונים כפי שקל להבין מהתרגומים השונים. ניתן לתרגם את הפסוק כ "IN THE BEGINING" או לתרגמו כ "IN THE BEGINING OF CREATION".(למעשה נחלקו בכך הראשונים, רמב"ן הבין כאפשרות הראשונה ורד"ק הבין כאפשרות השנייה)
2. אם מבינים שהפסוק הראשון מהווה כותרת לפרק (כך היא שיטת הרמב"ן) הרי שלמעשה יש לנו מסגרת לפרק המורכבת מפסוק זה ומפסוק א בפרק ב' "ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם". המסגרת, א"כ, מדברת על בריאת השמיים והארץ כאשר בתוך המסגרת מפרטת התורה את הדברים שנבראו. אולם ניתן לשים לב שאין חפיפה בין המסגרת ובין מה שבתוכה משום שלמעשה התורה אינה מפרטת את חלקי הבריאה השייכים לשמיים (למעט המאורות שהם בעצם חלק מהארץ: "להאיר על הארץ"). ניתן להשוות לתהלים קמח] שגם שם ישנה חלוקה בין השמיים והארץ ושם מפרט בעל המזמור ביחס לשמיים: "הללוהו כל מלאכיו הללהו כל צבאיו". נראה שפשר השתיקה של התורה מנבראי השמיים היא ללמדנו שאכן יש להתרכז במה שנברא בארץ ולא במה שנברא בשמיים (מפי הרב יואל בן נון).
פירוש מילולי
- תהו - שאין בו ממש (אבן עזרא)
- ובוהו - ריק. שממה.
פירושים קלאסיים, מודרניים, ועצמאיים
בפסוק מופיעים המים על אף שלא סופר שהמים נבראו.
ייתכן שיש לפרש את פסוק א, כך שהשמים והארץ כוללים גם את המים - דבר שנרמז בפסוקים 'ו' ופסוק 'ז'.
המושג רוח אלוהים נראה תמוה ומעלה בפעם הראשונה בתנ"ך את בעיית הגשמת האל.
- אונקלוס תרגם: ורוחא מן קדם ה', "ורוח מלפני ה'".
- רמב"ן ורשב"ם פירשו: "ורוח נושבת על המים".
- ראב"ע ביאר כי הרוח מיוחס לאל, עקב היות הרוח "שליח בחפץ ה' לייבוש המים".
- במורה נבוכים ביאר שהכוונה ליסוד הרוח מארבעת היסודות של הפילוסופיה האריסטוטליאנית.
- רש"י, לעומת זאת, ייחס את הרוח לכסא הכבוד, המרחף באוויר "ברוח פיו ובמאמרו" של ה'.
- אברבנאל פירש שהרוח היא "השכלים הנבדלים", דהיינו המלאכים ונשמות בני האדם טרם ירדו לגופם.
- בימינו מקובל לפרש את רוח אלוהים כמתייחס לאטמוספירה.
- יש לציין כי הפסוק במלכים א יט יא: "וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה', לֹא בָרוּחַ ה'" — ניתן להתפרש כבא להתעמת עם תפיסה מגשימה של האלוהות, שתפסה את הרוח הגדולה והחזקה כרוח אלוהים המתוארת בפסוקנו וייחסו לה תכונות אלוהיות. וכן לאיוב (לח, א ו־מ, ו) מתגלה האל מן הסערה.
מקורות
| וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. |
| -- בראשית א, ג |
פרשנות הראשונים
הרמב"ן מציין שלא נאמר בפסוק זה "ויהי כן" כמו שכתוב בשאר הימים, בגלל שהאור לא המשיך להתקיים באותה צורה שהוא נברא בה. זאת מאחר שביום השני ישנו אור עוד לפני שיש שמש! הספורנו מקשר את אותו אור לאור גנוז המופיע אצל חז"ל ובקבלה, שמובטח לאחרית הימים.
פירושים מודרניים ועצמאיים
שאלה קשה בפסוק הוא למהותו של האור, שנראה שנברא ללא שמש. בפסוק זה אלוקים "מדבר" בפעם הראשונה בתנ"ך, ולא ברור מדוע הוא צריך להגיד "ויהי אור" במקום פשוט לעשות. הפרשנות הקלה היא שמדובר בצורה פיוטית להגיד שאלוקים רצה שכך יהיה הדבר, וכך אכן הוא עשה. האבן עזרא מתייחס לדעתו של רס"ג בנושא זה.
מקבילות במקרא
בריאת האור דומה לבריאת השמש והירח בפסוק יד, ביום הרביעי.
מקורות
בין האור ובין החושך
(בראשית א ד): "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ"
כדי שהטוב יוכל למלא את תפקידו, צריך לפעמים להפריד ולהבדיל אותו מהרע. זהו אחד המסרים הראשונים שניתן ללמוד מפרשת בריאת העולם: ה' ראה שהאור הוא טוב, ולכן הבדיל בינו לבין החושך.
מה משמעותה של הבדלה זו?
1. הבדלה של חומרים
בקריאה ראשונה אפשר לחשוב שהכוונה להבדלה פיסית - האור והחושך היו מעורבבים, וה' הפריד ביניהם.
-
-
- אולם, קשה להבין איך ייתכן שהאור והחושך יהיו מעורבבים, והרי החושך הוא בסה"כ העדר אור - כשאין אור יש חושך, וכשיש אור אין חושך: " "המציאות הוא נבדל מההעדר בעצמו ומבלי מבדיל, לפי שהאור הוא מציאות והחושך הוא העדרו, ושני המקבילים אי אפשר שיימצאו יחדיו!" " (אברבנאל, שאלה ז)
-
-
- אפשר להשיב: " "לפי דעת הקדמונים אין החושך העדר האור בלבד, אבל היה גם הוא יש, כענין שנאמר (ישעיהו מה ז) יוצר אור ובורא חשך, וכן (איוב לח יט) אי זה דרך ישכון אור וחשך אי זה מקומו, ולכך היו העמים מיחסים אלוה אחד לאור ואחד לחושך; ורצה הקב"ה להודיע לעמו כי הוא ית' אדון האור והחושך, ומאתו לבדו כל חוקותם" " ( שד"ל ) .
-
-
2. הבדלה של זמן
ייתכן שהכוונה להבדלה של זמן - ה' קבע שיהיה זמן שבו יש רק אור, ויהיה זמן שבו יש רק חושך, וכאן יש כמה אפשרויות:
א. הבדלה בין זמן האור שהוא ביום, לבין זמן החושך שהוא בלילה: " "ראהו כי טוב, ואין נאה לו ולחושך שיהיו משתמשים בערבוביא, וקבע לזה תחומו ביום, ולזה תחומו בלילה" " (רש"י בפירושו השני) .
ב. הבדלה בין זמן האור שהוא באחרית הימים, לבין זמן החושך שהוא עכשיו: " "ראהו" [את האור] "שאינו כדאי להשתמש בו רשעים, והבדילו לצדיקים לעתיד לבוא" " (רש"י בפירושו הראשון) .
ג. היה אפשר לפרש, שההבדלה נעשתה ע"י בריאת הערב והבוקר - שני זמני-הביניים שמבדילים בין היום לבין הלילה;
-
-
- אולם, לפי זה היה ראוי לכתוב "ויברא ה' את הערב ואת הבוקר, ויהיו מבדילים בין היום ובין הלילה", בדומה למה שנאמר על הרקיע ביום השני.
- ועוד: בשאר התנ"ך, כשמדובר על הבדלה, הכוונה להבדלה של מקום, למשל בהמשך הפרק: (בראשית א ז): "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן"(ראו גם מסגרת למטה);
-
3. הבדלה של מקום
ייתכן שהכוונה להבדלה של מקום - ה' קבע, שיהיה איזור בעולם שבו יהיה רק אור, ואיזור בעולם שבו יהיה רק חושך; וכידוע, כך הוא המצב עד היום, אלא שהעולם מסתובב, ולכן בכל פעם חלק אחר של העולם נמצא באור וחלק אחר נמצא בחושך.
וכאמור, המשמעות המעשית היא, שלפעמים יש להבדיל - לשים את הטוב במקום אחד ולהבדיל בינו לבין החושך, כך שהטוב יוכל להאיר בלי הפרעה.
4. הבדלה של שם
האבן עזרא מפרש, שההבדלה בין אור וחושך נעשתה על ידי קריאת השמות השונים "אור" ו "חושך". פירוש האבן עזרא מקשר את הפסוק לפסוק הבא "ויקרא אלוקים לאור יום..." כתיאור מעשה ההבדלה שאלוקים עושה.
הבדלה אלהית
ישנם פסוקים נוספים המתארים פעולות של הבדלה שעשה ה', למשל:
-
-
- הבדלה בין שבט לוי לבין שאר עם ישראל, (דברים י ח): "בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאֶת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה', לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה".
- הבדלה בין הכהנים לבין שאר שבט לוי ועם ישראל, (דברי הימים א כג יג): "בְּנֵי עַמְרָם אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה; וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא וּבָנָיו עַד עוֹלָם, לְהַקְטִיר לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד עוֹלָם".
- הבדלה בתוך המקדש, בין הקודש - שלכל הכהנים מותר להיכנס אליו, לבין קודש הקודשים - שרק לכהן הגדול מותר להיכנס אליו, (שמות כו לג): "וְנָתַתָּה אֵת הַפָּרֹכֶת תַּחַת הַקְּרָסִים, וְהֵבֵאֶתָ שָׁמָּה מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת, וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים".
- הבדלה לרעה של החוטא, (דברים כט כ): "וְהִבְדִּילוֹ ה' לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה".
- הבדלה של מקום המקדש מסביבותיו, (יחזקאל מב כ): "לְאַרְבַּע רוּחוֹת מְדָדוֹ חוֹמָה לוֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹ סָבִיב סָבִיב אֹרֶךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְרֹחַב חֲמֵשׁ מֵאוֹת, לְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ לְחֹל"
-
להבדלה ישנה גם חשיבות רבה בעולם האנושי, ראו ויהי ערב ויהי בוקר .
מאמרים נוספים על הפסוק
ההבדלה בין האור לבין החושך = משל לבחירה בין טוב לרע ;
זהו הפעם הראשונה שאלוקים אומר על משהו שהוא טוב בתנ"ך. הפעם הראשונה שנאמר על משהו שהוא לא טוב בתנ"ך הוא בבראשית ב יח "לא טוב היות האדם לבדו".
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-09-20.
סוף היום הראשון
(בראשית א ה): "ויקרא אלהים לאור יום, ולחשך קרא לילה; ויהי ערב ויהי בקר, יום אחד"
ויקרא אלהים לאור 'יום', ולחושך קרא 'לילה' = ה' קרא לאור וציוה עליו לשמש במשך היום; ה' קרא לחושך וציוה עליו לשמש במשך הלילה. ראו: משמעות המילה אור בתלמוד , משמעות הקריאה בשם במעשה בראשית .
ויהי ערב ויהי בוקר = בתחילת היום הראשון, הכל היה מעורבב , ובסוף היום הראשון, כבר היה ניתן לבקר ולהבחין בהבדלים; ראו האנטרופיה במעשה בראשית .
יום אחד = ראו בפירוש אברבנאל, כמה סיבות לכך שנאמר "יום אחד" ולא "יום ראשון".
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-09-20.
יש לשאול: אם השמים נבראו ראשונים, כפשוטו של מקרא בבראשית א א (ודלא כרש"י), מה נתחדש כאן ביום השני במאמר "יהי רקיע"?
ויש לומר: ביום הראשון נבראו השמים והארץ, אבל לא נקבע למה ישמשו; ואילו ביום השני, במאמר "יהי רקיע", קבע השי"ת מקומו של רקיע "בתוך המים", וציווה עליו להבדיל "בין מים למים". ולפי זה, "ויעש אלהים את הריקע" פירושו: קבעו במקומו הראוי לו; שכן עצם בריאתו היתה כבר ביום הראשון.
(בראשית א טז): "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים: אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה; וְאֵת הַכּוֹכָבִים"
הפסוק מעורר כמה שאלות:
- מדוע נקרא הירח "מאור", והרי אינו מייצר אור מעצמו, אלא רק מחזיר את אור השמש?
- מדוע נקרא הירח בתחילת הפסוק "מאור גדול", והרי אינו גדול כלל - הוא קטן יותר מהכוכבים?
- ומדוע נקרא הירח בסוף הפסוק "המאור הקטן"?
כדי לענות לשאלות אלו, נשים לב שבכל הפרשה לא נזכרו "שמש" ו"ירח" אלא רק המילה "מאור". ע"פ קונקורדנציה אבן-שושן, "מאור = גוף שמפיץ אור". כלומר, עיקר ההתייחסות אל השמש ואל הירח בפרשה זו היא מבחינת האור שהם מפיצים ושמגיע אלינו. ולכן:
- הירח נקרא "מאור" כי הוא מפיץ אור - אמנם לא את האור שלו אלא "אור ממוחזר", אך עדיין הוא מפיץ אור שמגיע אלינו (לתשובות נוספות ראו משמעות של שמות-עצם שמתחילים באות מ).
- הירח הוא אחד משני "המאורות הגדולים", כי הוא אחד משני הגופים שמפיצים הכי הרבה אור שמגיע אלינו. אפשר גם להסביר שמבחינת האדם הצופה במאורות מכדור הארץ השמש והירח אכן שוים. השמש אומנם גדולה פי 400 מהירח, אך גם רחוקה פי 400 ממנו, ולכן הם נראים לנו כאילו הם באותו הגודל, והדבר במיוחד בולט בליקוי חמה [ע"פ הרב פרופ' נתן אביעזר בספרו "בראשית ברא"].
- הירח הוא "המאור הקטן" כי הוא הקטן יותר, מבחינת הפצת האור, מבין שני המאורות הגדולים.
וכך כתב שד"ל: (שד"ל על בראשית א טז): "את שני המאורות הגדולים - השמש והירח, כי שניהם מאירים לארץ יותר משאר הכוכבים, ובבחינה זו שעליה נקראו מאורות, הם גדולים מחבריהם; ואעפ"י שהירח במידת גולמו קטון משאר כוכבים, ואעפ"י שהירח אין לו אור כלל מעצמו, לא דיברה תורה אלא בבחינת בני אדם, והרי אנו מקבלים מן הירח אור הרבה והוא לכן מאור גדול. את המאור הגדול ואת המאור הקטון - אעפ"י שאורם מרובה משאר כוכבים הם שונים זה מזה, שאור האחד מרובה מאור האחר, וזה גדול וזה קטון בבחינת האורה שאנו מקבלים מהם".
בריאת חיות המים והעופות
(בראשית א כא): "ויברא אלהים את התנינם הגדלים, ואת כל נפש החיה הרמשת אשר שרצו המים למינהם, ואת כל עוף כנף למינהו; וירא אלהים כי טוב"
מעשה היום החמישי כולל שלושה דברים: התנינים, חיות המים, והעופות.
ויברא
בריאה היא פעולה אלהית, יצירת יש מאין .
בתחילת התורה נאמר "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", ומאז ועד עכשיו - בארבעת הימים הראשונים של מעשה בראשית - לא נזכר הפועל "ברא", אלא רק פעלים כמו "יצר" או "עשה". הסיבה היא, שכל הדברים שנעשו בארבעת הימים הראשונים היו דוממים, העשויים מאותו חומר כמו השמים והארץ, ולכן עשייתם אינה בגדר של "יש מאין" אלא "יש מיש" (ראו רמב"ן על בראשית א א) .
אולם, ביום החמישי ה' יצר דבר חדש, יש מאין: נפש חיה , נפש הנותנת חיות ליצורים חיים; לכן נאמר כאן שוב ויברא .
כך ניתן להבין מדוע ה' אומר למים (בפסוק כ) לשרוץ שרץ של נפש חיה , ומייד אחר-כך נאמר "ויברא אלהים" ולא המים: המים שרצו ויצרו את הגוף - "יש מיש", וה' ברא את הנפש - "יש מאין" (ע"פ נריה קליין, כפית של נח"ת תשרי-חשון ה'תשס"ט, עמ' 24) .
התנינים
בכל הבריאה לא נזכר שם פרטי מסויים לצמח, עוף או חיה מלבד האדם - נזר הבריאה. במה "זכו" התנינים להיות יוצאי דופן?
התנינים הם יצורים טורפים המטילים את אימתם גם במים וגם ביבשה. בתרבויות שונות, בפרט במצרים, הם נחשבו לאלים (ראו תנין כפשוטו וכמשל ).
התורה מבקשת להדגיש, כי גם בריות מטילות אימה כתנינים הגדולים אינם אלים עצמאיים אלא יצורים שנבראו יש מאין בידי ה' (ראו קאסוטו, מאדם עד נוח; חנן פורת, "התנין העיוור", הגדת אור ודרור עמ' 148) .
בספר תהלים, בפרק המתאר את בריאת העולם, מתוארת חיה מימית גדולה אחרת באופן דומה:
-
-
- (תהלים קד כו): "שם אניות יהלכון, לויתן זה יצרת לשחק בו"
-
לאמור: "אל תתרברב, לויתן ענק! אינך אלא כלי משחק ביד בורא עולם, והוא משתעשע בך כרצונו" (חנן פורת, שם) .
לעיון נוסף: התנינים הגדולים ובעיית האבולוציה / ד"ר ישראל רוזנסון, מגדים ה ( cache )
מקראות גדולות
" ""התנינם" - דגים גדולים שבים. ובדברי אגדה (" בבא בתרא עד ב ") הוא לויתן ובן זוגו, שבראם זכר ונקבה והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא, שאם יפרו וירבו לא יתקיים העולם בפניהם; התנינם כתיב.
"נפש חיה" - נפש שיש בה חיות" " (רש"י )
" ""ויברא אלהים את התנינים הגדולים" - בעבור גודל הנבראים האלה שיש מהם אורכם פרסאות רבות הגידו היונים בספריהם שידעו מהם ארוכים חמש מאות פרסה ורבותינו גם כן הפליגו בהם (עיין" בבא בתרא עג - עד: "), בעבור זה ייחס בהם הבריאה לאלהים כי הוא שהמציאם מאין מבראשית כאשר פירשתי לשון בריאה (לעיל פסוק א) וכן יעשה באדם למעלתו להודיע כי הוא מוצא מאין עם דעתו ושכלו."
"ואני תמה למה לא אמר ביום הזה "ויהי כן" ואולי לא יתכן להזכיר "ויברא" אחרי "ויהי כן" כי מבראשונה ידבר."
"ורבותינו אמרו (בבא בתרא עד) כי התנינים הגדולים הוא לויתן ובת זוגו שבראם זכר ונקבה והרג הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא ואפשר כי מפני זה לא היה ראוי שיאמר בהם "ויהי כן" כי לא עמדו עוד" " (רמב"ן )
מאמרים
-
-
- שריצה = הולדה והתרבות מהירה, במשמעות חיובית .
- נפש = הצד החומרי של החיים .
- משמעות הלכתית של ההשוואה בין בריאת התנינים לבריאת האדם ( בבלי נידה כב ב ).
-
מאמרים נוספים - באדיבות גוגל
-
-
- תהילים פ"א - שיר של יום חמישי / ד"ר ירחמיאל ברגמן : "ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ על פני רקיע השמים, ויברא אלהים את התנינם הגדולים ואת כל נפש החיה הרומשת...". ... ( cache )
- תנינאים - ויקיפדיה : אולם, המקרא מדגיש כי אלוהים ברא את התנינים (" ויברא אלהים את התנינם "), ומכאן שהם יצורים הכפופים לו. אזכורים נוספים במקרא, כמו אלו שמופיעים בישעיהו ובאיוב, ... ( cache )
- על בריאה ועל יצירה במחשבה היהודית : " ויברא אלהים את התנינם הגדלים ואת כל נפש החיה הרמשת אשר שרצו המים למינהם ואת כל. עוף כנף למינהו" (בר' א, כא). אזכור חיות הים הגדולות, הגדולים ביצורים שברא ...
- הנך נמצא באתר של: "ת"ת כנגד כולם" : א/כא - ויברא אלהים את התנינם . כתיב חסר י' שניה, לפי שלא נשתייר אלא הזכר בלבד, והנקבה מלוחה ומתוקנת לעתיד לבוא לצדיקים (מדרש חסרות ויתרות, ע"פ ב"ב עד:) וכן ... ( cache )
- מצגת של PowerPoint : ויברא אלהים את התנינים הגדלים ואת כל נפש החיה הרמשת אשר שרצו המים למינהם ואת כל עוף כנף למינהו וירא אלהים כי טוב: ויברך אותם אלוהים לאמר פרו ורבו ומלאו את ... ( cache )
- סיפור בריאת העולם : ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ על פני רקיע השמים: ויברא אלהים את התנינים הגדלים ואת כל נפש החיה הרמשת אשר שרצו המים למינהם ואת כל עוף ... ( cache )
- הבריאה : ... רקיע השמים: (כא) ויברא אלהים את התנינם הגדלים ואת כל נפש החיה הרמשת אשר שרצו המים למינהם ואת כל עוף כנף למינהו וירא אלהים כי טוב: (כב) ויברך ... ( cache )
- חוברת ב', תשנ"ד : את-התנינים הגדלים ואת כל-נפש החיה הרמשת אשר שרצו המים למינהםג€¦ בראשית א, כ"א. התמונה הזאת, ממחישה את הרב-גוניות של עולם-החי בים. ועל הכל את "התנינים הגדולים" ... ( cache )
- Choshvei Shemo - חשבי שמו: Perek Shirah - What is it? : Well, first of all because the Torah (HaShem) says so: ויברא א-להים, את התנינם הגדלים; ואת כל נפש החיה הרמשת אשר שרצו המים למינהם ואת כל עוף כנף למינהו, ...
- Landsbergis sprendimִ… praneֵ¡ laiֵ¡ku iֵ¡ Briuselio - Naujienֵ³ ... : ... ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על־הארץ על־פני רקיע השמים׃ 21 ויברא אלהים את־התנינם הגדלים ואת כל־נפש החיה הרמשת אשר שרצו המים למינהם ואת ... ( cache )
- סיפור הבריאה המקראי הוא מלחמה במיתולוגיה : "אנומה אליש" : חוץ מהתנינים שנכללים בתיאור של הנפש החיה הרמשת אשר שרצו המים, אך מוזכרים בצורה פרטנית : " וַיִּבְרָא אֱלֹהִים, אֶת הַתַּנִּינִם ... ( cache )
- הייד פארק - מרכז פורומים ישראלי | הדינוזאורים בדת - ציטוט מאמר : כא ויברא אלהים את-התנינם הגדלים ואת כל-נפש החיה הרמשת אשר שרצו המים למינהם ואת כל-עוף כנף למינהו וירא אלהים כי-טוב. כב ויברך אתם אלהים לאמר פרו ורבו ומלאו ... ( cache )
- מארג הבריאה : 1:20 ויאמר אלוהים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ על פני רקיע השמים 1: 21 ויברא אלוהים את התנינים הגדולים ואת כל נפש החיה הרמשת אשר שרצו השמים ... ( cache )
- ענבי הכרם וארא : ומדוע בכלל צריך לפרט את בריאתם, אם הפסוק ממשיך ואומר "ואת כל נפש החיה הרמשת אשר שרצו המים למינהם".(שם)? האם התנינים אינם חלק מעולם החי ששרצו במים? ... ( cache )
- המשמעות הפרשנית של מקום האתנחתא בפסוק : ואת כל נפש החיה הרמשת אשר שרצו המים למינהם ואת כל עוף כנף למינהו וירא אלהים כי טוב: בפסוק זה מחלק האתנח את הפסוק בצורה לא שווה וגם לא לפי העניין. ... ( cache )
- אלבום מגן דוד: April 2007 : ויאמר אלהים, ישרצו המים, שרץ נפש חיה; ועוף יעופף על-הארץ, על-פני רקיע השמים: 21 ויברא אלהים, את-התנינם הגדלים; ואת כל-נפש החיה הרמשת אשר שרצו המים למינהם, ... ( cache )
- Beit Ha Torah - The Torah for all who walk in the way : Beresheet 1:21 ויברא אלהים את־התנינם הגדלים ואת כל־נפשׁ החיה הרמשׂת אשׁר שׁרצו המים למינהם ואת כל ־עוף כנף למינהו וירא אלהים כי־טוב׃ ... ( cache )
- תורה : עוף כנף למינהו וירא אלוהים כי-טוב כב ויברך אותם אלוהים לאמור: פרו ורבו ומלאו את- המים בימים והעוף יירב בארץ כג ויהי-ערב ויהי-בוקר יום חמישי ... ( cache )
- 'שם המאמר: תרגיל בנושא אקולוגיה לכיתה ט : ואת כל עוף כנף למינהו וירא ה' כי טוב: ויברך אתם ה' לאמר פרו ורבו ומלאו את המים בימים והעוף ירב בארץ: ויהי ערב ויהי בקר יום חמישי: ... ( cache )
- בראשית - Wattpad : א,כא ויברא אלוהים, את-התנינים הגדולים; ואת כל-נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים למיניהם, ואת כל- עוף כנף למינהו, וירא אלוהים, כי-טוב. א,כב ויברך אותם אלוהים, ... ( cache )
- התנך החייזרי (חלק ב') : ויראה האדם את התנינים הגדולים וחלק קטן מכל-נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים למינהם וחלק מסוים מכל- עוף כנף למינהו וירא האדם כי טוב לו: ... ( cache )
- Berishet Torah Protion : 1: 21 ויברא אלהים את התנינם הגדלים ואת כל נפש החיה הרמשת אשר שרצו המים למינהם ואת כל עוף כנף למינהו וירא אלהים כי טוב: 1: 22 ויברך אתם אלהים לאמר פרו ורבו ... ( cache )
- Read and Mean Bio and Medic : (א,כא) ויברא אלוהים, את-התנינים הגדולים; ואת כל-נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים למיניהם, ואת כל- עוף כנף למינהו, וירא אלוהים, כי-טוב. (א,כב) ויברך אותם אלוהים, ... ( cache )
- מדרשת לינדנבאום : ואת כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים למיניהם ואת כל עוף כנף למינהו וירא אלוקים כי טוב: ויברך אותם אלוקים לאמור פרו ורבו ומלאו את המים בימים והעוף ירב בארץ: ... ( cache )
- hola.yeladudim.co.il : גן ציפורן | מה עשינו בגן? : כא ויברא אלוהים, את-התנינים הגדולים; ואת כל-נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים למיניהם, ואת כל- עוף כנף למינהו, וירא אלוהים, כי-טוב. כב ויברך אותם אלוהים, ... ( cache )
- פרשת לך לך : ויברא אלוהים את התנינים הגדולים ואת כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים למיניהם ואת כל עוף כנף למינהו, וירא אלוהים כי טוב" (בראשית א', כ-כא). ... ( cache )
- ספר הפליאה : ויברא אלהים את התנינים הגדולים ואת כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים למיניהם ואת כל עוף כנף למינהו וירא אלהים כי טוב הראית בני המלאכים קורא תנינים והם ד' ...
-
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2009-04-17.
(בראשית א כו): "ויאמר אלהים: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרמש על הארץ"
פסוק זה מתאר את התכנון והמטרה שלשמה ברא ה' את האדם על הארץ, ולכן ראוי להתעמק בו כדי להבין למה אנחנו כאן ולמה ה' מצפה מאיתנו.
דף זה הוא לקט של קישורים למאמרים על הפסוק.
נעשה אדם - למה בלשון רבים?
ישנם כמה פסוקים נוספים שמתארים את ה' בלשון רבים , ויש שתי דרכים לפרשם - ה' התייעץ עם המלאכים כדי ללמדנו דרך ארץ - שהגדול מתייעץ עם הקטנים ממנו(רש"י), או צורת דיבור מיוחדת שנקראת "ריבוי של כבוד" (ראו בקישור).
כש-72 הזקנים נדרשו לתרגם את התורה ליוונית, בימי תלמי המלך, הם חששו שתלמי - המלך האבסולוטי - יתקשה להבין רעיון זה (שהגדול צריך להתייעץ עם הקטנים) ויחשוב שיש שתי רשויות בשמיים, ולכן שינו ותרגמו "אעשה אדם בצלם ובדמות". ראו תרגום 72 הזקנים.
בצלמנו כדמותנו - מה זה?
ישנם פירושים שונים למושגים "צלם" ו"דמות" בפסוק זה - ראו במפרשים.
בפסוק הבא - בתיאור בריאת האדם עצמה - נאמר רק "ויברא אלהים את האדם בצלמו" ולא "בדמותו"; שני הסברים לכך ניתן למצוא במאמר מטרת בריאת האדם א .
לגבי ההבדל בין המושגים - ראו צלם - דמות .
לגבי המשמעויות המוסריות והמשפטיות של בריאת האדם בצלם א-להים, ראו האדם בצלם אלהים .
וירדו בכל חית הארץ...
האדם נברא, בין השאר, כדי לרדות בחיות: ע"פ שד"ל הכוונה לשלטון עריץ, שכולל גם את הזכות להרוג ולאכול;
אולם, ע"פ פשוטם של הפסוקים הבאים, לא הותר לאדם לאכול חיות, ואם כך, הרדייה משמעה שלטון נאור ומיטיב, וכך פירש רש"ר הירש.
לפי זה, אנשים שעוסקים בהצלת מינים של בעלי חיים מהכחדה עושים מעשה טוב, וממלאים את תפקידו של האדם כרודה ומושל בעולם הטבע.
וירדו... ובכל הארץ
האדם נצטווה לרדות לא רק בחיות אלא גם בכל הארץ . מכאן: שליטת האדם על היקום היא רצון הבורא ולא קריאת תיגר עליו. כמובן, לצורך שליטה על העולם, אדם מוכרח לחקרו, וגם זה, מן הסתם, רצונו, ולא קריאת תיגר [דוד אקסלרוד].
בהמשך, בברכת ה' לאדם ולאשה, נאמרה לו מטרה זו בפירוש, אבל בנוסף לכך נאמר לו גם לפרות ולרבות; הסברים לכך ניתן למצוא במאמר מטרת בריאת האדם ב .
הרעיון שהאדם נצטווה למשול בטבע נזכר גם בתהלים ח - ראו גדלות הבורא האדם והטבע בתהלים ח .
על הקשר בין שלטון האדם בטבע לבין איכות הסביבה ראו:
-
-
- יציאת מצרים ואיכות הסביבה : "עליונות האדם על הטבע באה לידי ביטוי בראשית המקרא בציווי: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻה ורדו בדגת הים" (בראשית א כח). ה' מזמין את האדם לחקור את עולמו ולגלות את סודותיו מתוך תבונתו ולכבוש אותו. ואולם במסע הכיבושים, האדם עלול לשכוח את הטבע ואת הסביבה. כך היה עם פריחת עידן ההשכלה והטכנולוגיה: האדם כיער את הנופים, זיהם את האוויר, הכחיד מינים, ופגע בעולם שהוא חי בו. כנגד תוצאות בלתי רצויות אלה, הנובעות ממרכזיותו של האדם בטבע, החכמה היהודית עתיקת היומין מציעה כבר בתחילת המקרא פרוגרמה שעניינה איזון בין הקצוות: אמנם האדם צריך להשתלט על עולמו: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻה " (בראשית א, כח), אך בד בבד מוטלת עליו אחריות לשלמות העולם: "ויקח ה' א-להים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה " (שם ב, טו). מחד-גיסא, ה' מעודד את האדם לפתח את כשרונותיו, ומזמין אותו לכבוש את העולם, אך מאידך גיסא, הוא מזהיר אותו מפני הסכנות של שלטון בלא מְצָרִים. יש לשמור על העולם. על כן, האדם חייב לרסן את עצמו..."
- דיני כשרות הבשר והאקולוגיה : ויכוח בין שוחרי איכות הסביבה, האם יש קשר בין המצוה לשלוט בעולם לבין בעיות סביבתיות.
-
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-07-03.
סוף היום השישי
בסוף היום השישי לבריאת העולם נאמר: [[ביאור:]]
(בראשית א לא): "וירא אלהים את כל אשר עשה, והנה טוב מאד; ויהי ערב ויהי בקר, יום הששי"
והנה טוב מאד
עד עכשיו, כל בריאה הסתיימה במילה "טוב"; בפסוקנו, המסכם את כל הבריאות, נאמר "טוב מאד".
1. על-פי הפשט, המילה "מאד" מציינת את הריבוי והשלמות - הרבה דברים טובים המשתלבים ופועלים יחד הם "טוב מאד".
2. וחז"ל פירשו, שהמילה "מאד" מציינת דווקא את הרע והחיסרון - " "והנה טוב מוות" " (רבי מאיר) , " "טוב מאד - זה יצר הרע" " (ראו טוב מאד זה יצר הרע / חגי הופר ) .
" "וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד - הוא הקיום כאשר פירשתי (לעיל פסוקים ד י יב). וטעם מְאֹד כטעם רבוי. והוסיף ביום הזה לאמר כן, בעבור שידבר בכלל, וימצא רע בקצתו, ואמר כי טוֹב מְאֹד , מאדו טוב. וזהו מאמרם בבראשית רבה (ט ה)" "" וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד והנה טוב זה מות". וכן" "הזכירו (שם יא) "זה יצר הרע" ו"זו מדת פורענות". ולזה גם נתכוין אונקלוס, שאמר בכאן " והא תקין לחדא ", יאמר שהוא מתוקן הסדר מאד, כי הרע צריך בקיום הטוב, כענין שנאמר (קהלת ג א) לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם . ויש מפרשים, כי מפני מעלת האדם הוסיף בשבח היצירה בו, כי הוא טוֹב מְאֹד" " (רמב"ן ).
ויהי ערב ויהי בוקר
ישנם שני פירושים למשפט ויהי ערב ויהי בוקר :
-
-
- יש מפרשים שזה סיכום של אירועי היום הקודם - "היה ערב, ואז היה בוקר, ואז היה יום השישי" או "היה ערב, ואז היה בוקר, ושניהם יחד מהוים את היום השישי". לפי זה, הלילה קודם ליום, הלילה שייך ליום שאחריו.
- ויש מפרשים שזה תיאור של אירועים שהתרחשו אחרי היום השישי - "היה ערב, ואז היה בוקר, ובזה הסתיים היום השישי". לפי זה, היום קודם ללילה, הלילה שייך ליום שלפניו.
-
אולם, לפי שני הפירושים, שביתת השבת נמשכת מערב עד ערב:
-
-
- לפי הפירוש הראשון ברור - הלילה שייך ליום שאחריו, ולכן הלילה שאחרי היום השישי שייך כבר ליום השבת.
- גם לפי הפירוש השני - בריאת העולם הסתיימה ביום השישי, ואחר-כך "ויהי ערב". בערב שאחרי היום השישי כבר לא נעשתה מלאכה. השביתה של ה' מבריאת העולם התחילה כבר בערב. כך גם השביתה שלנו ביום השבת מתחילה מהערב שאחרי היום השישי.
-
ישנו יום שבת אחד שאינו חל בהכרח ביום השביעי, ולכן היה מקום להתלבטות, האם השביתה ביום זה צריכה להתחיל מהערב או מהבוקר, והתורה קבעה שגם במקרה זה השביתה מתחילה מהערב. הכוונה ליום הכיפורים, (ויקרא כג לב): "שבת שבתון הוא לכם, ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב, מערב עד ערב תשבתו שבתכם"( פירוט ).
יום השישי
הימים הקודמים נזכרו ללא יידוע - "יום אחד", "יום שני" וכו'. מדוע דווקא היום ה שישי מיודע?
1. ייתכן וזה קשור לשאלה המפורסמת על תחילת הפרק, היום הראשון שנקרא "יום אחד": תופעה דומה חוזרת על עצמה בתחילת ספר שמואל, שם נמצא הפסוק "ולו שתי נשים - שם אחת חנה ושם השנית פננה": הראשונה ממוספרת "אחת", בעוד האחרונה ממוספרת ביידוע: "השנית". ייתכן וזו שיטת מספור מסויימת (שאיננה חייבת לחזור על עצמה בכל מקום, אבל אם יהיו מקומות נוספים שיתמכו בטענה אני אשמח) - שהראשון הוא סתמי בלי מספר בכלל, בעוד האחרון החותם את הסדרה - המספר שלו מיודע. אם הדברים נכונים, הרי שכל הטענות נגד מחלק הפרקים שחתם בין היום השישי לבין שבת פשוט אינן רלבנטיות: ייתכן וגם התנ"ך מתכוון לחתוך כאן, כיון שהשבת היא חריגה מהמסגרת הרגילה, היא תופעה חיצונית לימי השבוע, שאמורים להיחתם ביום "ה"שישי. ואז פתאום מגיעה שבת, בהפתעה בלתי-צפויה ( חננאל , אתנכתא כ"ג ניסן תשס"ט).
וחז"ל מצאו בכך רמזים:
2. "הוסיף ה' בששי בגמר מעשה בראשית, לומר שהתנה עמהם: על-מנת שיקבלו עליהם ישראל חמשה חומשי תורה" " (רש"י )
3. "כלם תלוים ועומדים עד יום הששי, הוא ששי בסיון (שביום ו' בסיון שקבלו ישראל התורה נתחזקו כל יצירת בראשית, ונחשב כאילו נברא העולם עתה; וזהו יום הששי בה"א שאותו יום ו' בסיון) המוכן למתן תורה"(רש"י ).
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2009-06-18.
הערות
- בריאת העולם מתוארת כנפרשת על פני שבוע ימים, אך כבר רבים פירשו שבמילה "יום" אין הכונה ל-24 שעות אלא לשלב בבריאה. הדבר מוכח מכח שרק ביום רביעי נבראה השמש, והרי בלעדיה אין משמעות ליום ולילה. וכן מהגמרא בסנהדרין צז ע"א המצטטת את הפסוק "כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל" (תהלים צ ד). הרמב"ם כותב (בפתיחה למורה נבוכים) "...ולפיכך עשה יתעלה פתיחת ספרו במעשה בראשית שהוא מדע הטבע", ופירש את הפסוקים על פי המדע שהיה ידוע בזמנו.
ביום הראשון נברא כל החומר והאנרגיה (היא ה"אור") - המפץ הגדול.
ביום השני היתגבשו מהחומר המפוזר ביקום מערכות כוכבים כגון גלקסית שביל החלב ומערכת השמש. המים שמעל הרקיע (=החלל) הם המים הרבים הנמצאים על גבי כוכבים בחלל (בדר"כ קפואים).
ביום השלישי החלה התקופה בכדור הארץ בה המים קפאו בקטבים או התאדו לעננים ונוצרה היבשה (שלאחר מכן נחלקה לכמה יבשות שנדדו לצדדים) והתפתחה הצמחיה היבשתית.
ביום הרביעי התייצבה מערכת השמש, וכדור הארץ נכנס למסלול במרחק אופטימלי מהשמש המאפשר קיום חיים עליו.
ביום החמישי התחילו להיווצר חיים שהתפתחו בראשיתם במים (כמו שגם מתארת תורת האבולוציה).
וביום השישי התפתחו מהם החיות ולאחר מכן האדם (וגם באדם חלה התקדמות כפי שנרמז מדברי חז"ל בסנהדרין לח ב).
להרחבה ראה במאמר מעשה בראשית כתיאור האבולוציה וספרו של פרופ' נתן אביעזר "בראשית ברא".
- לפי רש"י, שלשת הפסוקים הראשונים נקראים יחדיו כך: בתחילת ברוא ה' את השמים והארץ, הארץ היתה תוהו ובוהו וחושך, ויאמר אלוקים יהי אור.
לשיטתו כל תולדות השמים והארץ נבראו כבר ביום הראשון, ובשאר הימים רק נקבעו במקומם. המקרא לא בא כדי להורות את סדר הבריאה שביום הראשון, ואינו מלמד שהשמים והארץ נבראו ראשונים. מטבע הלשון "בראשית" לא באה, אם כן, אלא כדי לדרוש (ראה בפירושו).
כהוכחה מביא רש"י את המים המופיעים בפסוק ב' ("ורוח אלהים מרחפת על פני המים") שממשמעות הפסוקים נבראו עוד קודם הארץ.
- פרק א מתאר את בריאת העולם מבחינה כרונולוגית, לפי סדר טכני. פרק ב מתאר את בריאת העולם מבחינה ערכית, לשם מה הוא נוצר, ומה משמעות החיים בו.
ראו גם
- פירוש רש"י על בראשית א, עם ביאור המילים הקשות בדברי רש"י והפניה למקורותיו
