כאשר קוראים את פרשת השבוע, בשבת אחר-הצהרים, ובימים שני וחמישי בבוקר, נוהגים לקרוא את החלק הראשון של העלייה של שבת הבאה (עד שני). רק כאשר חלק זה קצר מכדי להכיל שלוש עליות (פחות מעשרה פסוקים), כמו במקרה של פרשת ניצבים, או במקרה ההפוך, שחלק זה ארוך מדי (כמו במקרה של פרשת כי-תשא) נוהגים אחרת.

בשבוע הקודם לקריאת פרשת דברים, אנו קוראים את אחד-עשר הפסוקים הראשונים בפרשה, ומסיימים לפני הפסוק המתחיל במילה איכה. אחד-עשר פסוקים אלה מחולקים לשלוש עליות "קטנות". אך בקריאה של שבת, העלייה הראשונה מסתיימת בפסוק העשירי.

דבר זה נעשה כדי שלא נתחיל את העלייה השנייה עם המילה איכה, אשר למרות שאינה נושאת אופי "טראגי" במשמעותה אצלנו בטקסט. הרי היא מילת הכותרת לקינתו של ירמיהו (מגילת איכה). מכיוון שפרשת דברים נקראת תמיד בשבת שלפני תשעה באב, איננו רוצים להתחיל עלייה עם מילה אשר יש לה אסוציאציה עצובה כזו.

ועוד שיש במשמעות הפסוק גנאי על ישראל כמו שמפורש ברש"י על הפסוק.

בחירות - שלב א

בתורה ישנן הנחיות מפורטות במי צריך לבחור, בין בבחירות המקומיות ובין בבחירות הארציות.

הבחירות הראשונות בעם ישראל התקיימו זמן קצר לאחר יציאת מצרים, כשיתרו - חותן משה - יעץ לו למנות מנהיגים ברמות שונות על-מנת שיעזרו לו לנהל את העם. משה פנה אל בני ישראל וביקש מהם:

(דברים א יג): "הבו לכם אנשים חכמים ונבנים וידעים לשבטיכם, ואשימם בראשיכם"בדבריו של משה נזכרות שלוש תכונות הכרחיות לכל מינוי ציבורי:

א. חכמים

חכמה היא הכישרון ללמוד וללמד, להקשיב ולדבר . אנשים חכמים הם אנשים שיש להם השכלה רחבה וידע רב, יודעים להביע את דעותיהם בעל-פה ובכתב, ויודעים גם להקשיב לאנשים הפונים אליהם. ישנן כמה דרכים לבדוק את חכמתם של המועמדים:

• לעיין בקורות החיים שלהם - תחת סעיף ה"השכלה". אמנם חכמה כוללת יותר מאשר השכלה פורמלית, ובכל-זאת השכלה פורמלית מהוה ראיה לכאורה לכך שהמועמד יודע ללמוד.
• לקרוא במאמרים שהם כותבים, להקשיב לראיונות ולנאומים שהם נותנים, כדי לראות האם הם יודעים ללמד ולדבר.

• לפנות אליהם באופן אישי, להציע להם הצעות ורעיונות ולראות האם הם מסוגלים להקשיב.

ב. נבונים

תבונה היא הכישרון לחשוב, לנתח ולהסיק מסקנות . אנשים נבונים הם אנשים שיודעים לפרש את המצב הנוכחי ולהפיק מכך תחזית לעתיד, לנתח את אירועי העבר ולהפיק מהם דרכים להתמודדות עם אירועים חדשים. ישנן כמה דרכים לבדוק את תבונתם של המועמדים:

• לקרוא שוב במאמרים שהם כותבים, ולראות האם הם מנתחים את המציאות בצורה מעמיקה, תוך התייחסות לכל העובדות, ולא בוחרים רק את העובדות הנוחות להם.

• לבדוק אם התחזיות שנתנו בעבר אכן התגשמו, ואם דרכי-הפעולה שהציעו בעבר אכן הוכיחו את עצמן במציאות משתנה.

 בפרקי אבות נאמר " "איזהו חכם - הרואה את הנולד" "; לפי זה, מי שהתחזיות שלו התגשמו נקרא חכם ולא נבון, אבל לעניין הבחירות זה לא משנה, צריך לבחור אנשים שהם גם חכמים וגם נבונים.

ג. ידועים

דעת היא היכרות קרובה ; אנשים ידועים הם אנשים שהציבור שממנו הם באים מכיר אותם מקרוב - אנשים המשתייכים לקהילה מסויימת, ושבני הקהילה שלהם יכולים להעיד עליהם שהם אנשים הגונים וראויים: " "שהם ניכרים לכם. שאם בא לפני מעוטף בטליתו, איני יודע מי הוא, ומאיזה שבט הוא, ואם הגון הוא. אבל אתם מכירים בו, שאתם גדלתם אותו. לכן נאמר " וידועים לשבטיכם "" "  (רש"י) .

דעת מציינת גם אהבה; אנשים ידועים הם אנשים שהציבור אוהב אותם ו'מתחבר' אליהם: " "" וידועים לשבטיכם ", אלו שרוח הבריות נוחה מהם. ובמה יהיו אהובים לבריות? בזמן שיהיו בעלי עין טובה, ונפש שפלה, וחברתן טובה, ודבורן ומשאן בנחת עם הבריות" "  (רמב"ם, הלכות סנהדרין ב ז) , " "מלבד הסגולות האינטלקטואליות והאתיות, צריך שיהיה השופט ניחן גם בסגולות חברתיות: שתהיה לו שפה משותפת עם בני הקהילה ויכולת ליצור קשר אנושי עם מי שאמורים לעמוד לפניו למשפט" "  ( מיכאל ויגודה ) .

כדי לבדוק אם המועמדים הם ידועים, ניתן לראיין את המכרים והשכנים שלהם מגיל הנעורים ועד היום; ניתן גם לבצע בחירות איזוריות, כפי שרומזת המילה הבאה:

לשבטיכם

המילה " לשבטיכם " מלמדת, שהבחירות צריכות להיות איזוריות: כל שבט צריך לבחור את האנשים החכמים, הנבונים והידועים משבטו. מבחינה תחבירית ניתן לפרש את המשפט בשתי דרכים:

1. המילה " לשבטיכם " מצטרפת לתואר " ידועים "; לפי זה, התכונה השלישית הנדרשת מהמנהיגים היא שיהיו " ידועים לשבטיכם ", שהשבט שלהם מכיר אותם  (כך פירשו רש"י ורמב"ם) .

2. המילה " לשבטיכם " מצטרפת לפועל " הבו לכם ", " "הבו לכם לשבטיכם אנשים חכמים ונבונים וידועים" "  (רמב"ן) .

אך המשמעות המעשית היא אותה משמעות - כל שבט צריך לבחור אנשים ראויים והגונים להנהגת הציבור.

שלוש התכונות שנזכרו כאן הן רק דרישות סף - ישנן ארבע תכונות נוספות הדרושות למנהיגים; ראו בחירות - שלב ב .

לא תכירו פנים במשפט

אחרי שמשה רבנו מינה שופטים, הוא נתן להם הנחיות:

(דברים א יז): "לא תכירו פנים במשפט, כקטן כגדל תשמעון; לא תגורו מפני איש, כי המשפט לאלהים הוא; והדבר אשר יקשה מכם, תקרבון אלי ושמעתיו"

לא תכירו פנים במשפט, כקטן כגדול תשמעון

השופטים צריכים שלא להכיר את פניהם של הצדדים הנשפטים.

הטוב ביותר הוא לבחור שופטים שאינם מכירים אף אחד מהצדדים: " "אסור לדיין לדון למי שהוא אוהבו, אף על פי שאינו שושבינו ולא ריעו אשר כנפשו; ולא למי ששונאהו, אף על פי שאינו אויב לו ולא מבקש רעתו.  אלא צריך שיהיו שני בעלי דינין שווין בעיני הדיין, ובליבו. ואם לא היה מכיר את אחד מהם, ולא מעשיו - אין לך דין צדק כמוהו . וכל שני תלמידי חכמים ששונאים זה את זה--אסורין לישב בדין זה עם זה, שדבר זה גורם ליציאת המשפט מעוקל:  מפני השנאה שביניהן, דעת כל אחד מהן נוטה לסתור דברי חברו." "  (רמב"ם, הלכות סנהדרין כג ז ) .

אם זה בלתי אפשרי, השופטים צריכים להשתדל להתנהג כאילו אינם מכירים את הצדדים, כלומר, לא לתת עדיפות לצד שהם מכירים (ראו הכיר פנים = הפלה לטובה או לרעה אדם שפניו מוכרים ). בפרט, אין להתייחס לאדם שפניו מוכרות באופן שונה מאשר לאדם שפניו אינן מוכרות; ואין הכוונה רק לפסק הדין אלא גם להליך המשפטי, כמו שמפורש בהמשך "כקטן כגדל תשמעון" - יש לשמוע את הקטן בדיוק כמו ששומעים את הגדול, ואין לתת לגדול זכות מיוחדת ל"שימוע".

האיסור "לא תכירו פנים במשפט" מתייחס גם לועדה שממנה את השופטים, שחייבת למנות שופטים משיקולים ענייניים ולא על-פי קשרים אישיים: " "שמא תאמר 'איש פלוני נאה אושיבנו דיין', 'איש פלוני קרובי אושיבנו דיין', 'איש פלוני יודע בכל לשון אושיבנו דיין'; ונמצא מזכה את החייב ומחייב את הזכאי - לא מפני שהוא רשע, אלא מפני שאינו יודע; לכך נאמר לא תכירו פנים במשפט." "  (רמב"ם, הלכות סנהדרין ג ז ) .

הנביא ישעיהו הוכיח את השופטים בתקופתו על כך שלא קיימו מצוה זו, ואף הפכו את הכרת הפנים לנורמה מקובלת: "הכרת פניהם ענתה בם, וחטאתם כסדום הגידו לא כיחדו..." ( פירוט ).

לא תגורו מפני איש, כי המשפט לאלהים הוא

אסור לשופטים לעוות את הדין מפני שהם פוחדים  מפגיעתו של אחד הצדדים, ואסור להם אפילו לפרוש מהמשפט (כשהם כבר יודעים את פסק הדין) מסיבה זו: " "שניים שבאו לפניך לדין, אחד רך ואחד קשה: עד שלא תשמע את דבריהם, או משתשמע את דבריהם ואין אתה יודע להיכן הדין נוטה, אתה רשאי לומר להם 'איני נזקק לכם', שמא יתחייב החזק, ונמצא רודף אחר הדיין. אבל משתשמע את דבריהם, ותדע להיכן הדין נוטה - אין אתה רשאי לומר 'איני נזקק לכם',  שנאמר לא תגורו מפני איש : שלא תאמר 'איש פלוני רשע הוא, שמא יהרוג את בניי, שמא ידליק את גדישיי, שמא יקצוץ נטיעותיי'.  ואם היה ממונה לרבים, חייב להיזקק להם." "  (רמב"ם, הלכות סנהדרין כב א-ב ) .

לא רק השופטים אלא גם התלמידים הנוכחים בשעת הדיון חייבים להיות אמיצים, ולא לשתוק אם יש להם טענה חשובה; אסור להם לפחד לא מבעלי הדין ולא מהשופט: " "וכן תלמיד שהיה יושב לפני רבו, וראה זכות לעני וחובה לעשיר - אם שתק, הרי זה עובר משום לא תגורו מפני איש , ועל מדבר שקר תרחק ." "  (רמב"ם, הלכות סנהדרין כב ג ) .

ראו גם:

• עצמאות הרשות השופטת

והדבר אשר יקשה מכם - תקריבון אליי ושמעתיו

ראו:

• האם יש הצדקה לקיומה של ערכאת ערעור?

ראו בני ענקים וערים בצורות

ראו פסוק לב

ראו פסוק לב

ראו פסוק לב

תוכחתו של משה לנרגנים

בתגובה לתלונותם של בני-ישראל לאחר שיבת המרגלים, אמר להם משה רבנו (דברים א כט-לג): "לא תערצון ולא תיראון מהם! ה' אלהיכם, ההולך לפניכם, הוא יילחם לכם, ככל אשר עשה אתכם במצרים לעיניכם. ובמדבר אשר ראית אשר נשאך ה' אלהיך כאשר יישא איש את בנו, בכל הדרך אשר הלכתם עד בואכם עד המקום הזה. ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלהיכם . ההולך לפניכם בדרך לתור לכם מקום לחנותכם, באש לילה לראותכם בדרך אשר תלכו בה ובענן יומם."

הפירוש המקובל למשפט המרכזי "ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלהיכם" הוא: 'איך אינכם מאמינים שה' יכניס אתכם לארץ, אחרי שראיתם את כל הניסים והחסדים הגדולים שעשה עמכם במצרים ובמדבר?!'. אבל, לפי פירוש זה, היה ראוי לכתוב את המשפט הזה בסוף הקטע, ולשים את כל המשפטים שמתארים את חסדי ה' (פסוקים 30, 31, 33) ביחד.

מכיוון שמשה רבנו הפריד בין הפסוקים המתארים את חסדי ה', נראה לי שיש בדבריו שני חלקים:

• בפסוקים 30-31, משה הסביר לבנ"י מדוע אינם צריכים לפחד מהכנענים: ה' יילחם להם בכנענים כפי שנלחם להם "במצרים" , ויגן עליהם מפני הכנענים כפי שהגן עליהם מפני הסכנות "במדבר" .

• בפסוק לג, משה לא דיבר על מלחמה או הגנה - הוא הזכיר לבנ"י שה' "הולך לפניכם בדרך ... לראותכם בדרך אשר תלכו בה...", ה' תמיד מראה להם את הדרך הנכונה ללכת בה. בכך הוא הוכיח את בני ישראל על המטרה שלשמה ביקשו לשלוח מרגלים (א22): "ותקרבון אליי כולכם ותאמרו 'נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא אליהן'"; הוא אמר להם "עוד כשביקשתם לשלוח מרגלים הראיתם חוסר-אמונה - במקום להאמין שה' יראה לכם את הדרך הנכונה, ביקשתם לשלוח מרגלים שיראו לכם את הדרך..."

לפי פירוש זה, דבריו של משה בנויים במבנה מסודר:

• א29: "לא תערצון ולא תיראון מהם!" - אל תפחדו מעמי כנען, כי:

• א30: "ה' נלחם לכם במצרים",

• א31: "ה' הגן עליכם במדבר".

• א32: "ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלהיכם" - עכשיו אני מבין, שכבר בדבר בקשת המרגלים הראיתם שאינכם מאמינים בה' אלהיכם, כי:

• א33: "ה' הולך לפניכם ומראה לכם את הדרך", ולא היה לכם צורך במרגלים שיראו את הדרך.

לפי פירוש זה, גם משה רבנו בעצמו היה אחראי לאסון, כי הוא לא התנגד לבקשתם של בני ישראל אלא אמר (א23) "וייטב בעיני הדבר". ואכן, גם משה נענש באותו עונש של בני ישראל (א37): "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמור גם אתה לא תבוא שם. יהושע בן-נון העומד לפניך הוא יבוא שמה; אותו חזק כי הוא ינחילנה את ישראל". אמנם, במקומות אחרים נאמר שמשה נענש על כך שלא האמין בה' לעיני בני ישראל בפרשת מי מריבה (ע"ע...), אבל כנראה שיש כאן הצטברות של חטאים מאותו סוג - מעשים שמראים על חוסר אמונה. ע' גם בפירוש אברבנאל.

ראו פסוק לב

לפי האברבאנל ואור החיים הקדוש, משה חטא בשוגג בחטא המרגלים (שביקש מהם לרגל, ולא רק לתור).

זו גם דעתו של "בעל הטורים" המוצא שדבר זה אף רמוז בכתוב "איש באנשים האלה" (דברים א, לה) - סופי-תיבות משה, שגם הוא בכלל השבועה. והוא מוסיף:

"'באנשים' - ג' (כלומר המלה "באנשים" נזכרת שלוש פעמים במקרא). דין (= כאן), ואידך "ויחלו באנשים הזקנים" (יחזקאל ט, ו) ו"זקן בא באנשים" (שמואל א' יז, יב). מלמד שהיתה הגזירה אף על משה ואהרן...".

(כלומר בא לרבות שני זקנים מלבד החוטאים בחטא העגל (כל הדור), הם משה ואהרון).

הרב יהודה קיל, באתר דעת

האם עונשו של משה נגרם לו לא בעטיה של פרשת מי-מריבה, כי אם דווקא בעטיה של פרשת המרגלים?

1. דעה אחת אומרת שאף כתובנו דן למעשה בפרשת מי-מריבה, והוא נאמר כאן כמאמר מוסגר, בחינת: ראו מה גרמתם לעצמכם, או ראו מה גורמים חטאים?!

2. בדעת מקרא מסבירים שמשה ראה שנתכרכמו פני העם כשהודיע להם כשסיפר להם שבגלל חטא המרגלים דור שלם לא זבה להכנס לארץ, וכדי לעודד אותם הוא אומר להם שגם הוא חטא (במי מריבה) ולא יכנס לארץ.

3. פרשנים אחרים, ובראשם ר"י אברבנאל, שאכן חטא משה בפרשת המרגלים. והרי דבריו תוך כדי השמטות:

"ואמנם חטא משה רבנו עליו השלום, כי כאשר שאלו ישראל (לשלוח) המרגלים, לא אמרו כי אם 'וישיבו אתנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבא אליהן'. והא-ל יתברך לא אמר גם כן כי אם 'שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען' וגו', והנה אדוננו משה הוסיף בשליחות דברים הרבה - כי צוה אותם שיראו 'את העם היושב עליה החזק הוא הרפה, המעט הוא אם רב. ומה הארץ אשר הוא ישב בה הטובה אם רעה... היש בה עץ אם אין, ומה הערים אשר הוא יושב בהנה הבמחנים אם במבצרים'.

והשאלות האלה ששאלו מאתם אין ספק שהיו לכוונה טובה, לשמח את ישראל בבשורות טובות, אבל נמשך מהם מה שנמשך... ולפי שמשה אדוננו צוה בדברים האלה, מה שישראל לא שאלו ולא צוהו הא-ל... ראה הש"י היות משה רבנו ע"ה סבה בזה המקרה, ושהיה מהצדק והדין הישר, שגם הוא, שסבב זה, לא יבא שמה, כי שגגת למוד עולה זדון".

ואם תשאל, משום מה לא ציינה התורה גם בס' במדבר את חטאו ואת עונשו של משה בהקשר פרשת המרגלים - ישיב לך ר"י אברבנאל:

"ולפי שישראל חטא במזיד, והוא ע"ה חטא בשוגג ובכוונה טובה, רצה הש"י לחוס על כבוד משה, ולא תהיה גזרתו בתוך גזרת העם בפרשת שלח לך אנשים. והאריך עליו אפו כמו שהאריך בזה האופן לאהרן על מעשה העגל עד פרשת מי-מריבה המפורשת בחוקת".

ולר"י אברבנאל גם הוכחה נוספת לצדקת פירושו:

"כשגזר הש"י על דור המדבר שלא יבאו לארץ כנען... לא הוציא מהם כי אם יהושע וכלב... לא משה ואהרן. לפי שכבר היה נגזר לעיניו יתברך עליהם שימותו, ולולא זה תהיה השבועה שלא כדין".

בעל "אור החיים" הקדוש מוסיף:

ואם תאמר, הלא רואני שמיתת משה היתה על מי-מריבה, כבר כתבתי שם, שאם משה היה מקדש שמו יתברך, היו ישראל חוזרים לטהרתם שהיו בו קודם חטא המרגלים... והיה ה' מתיר שבועתו והיה נכנס לארץ ובונה בית-המקדש, מכון לשבתו עולמים".

ואלו בעל "תוכחת משה בעניני המרגלים" שנדפס בחומש "רב פנינים" מדייק ומבחין בשם הילקוט, כי גזירת משה הייתה כפולה: (א) שלא יכניס את העם לארץ-ישראל כמלך; (ב) וגם שלא יכנס לארץ-ישראל לדור שם כהדיוט. הגזירה הראשונה הייתה בשביל המרגלים, כי גם הוא (משה) היה הגרמא בנזקין, מחמת שהוסיף על דברי העם פרטים רבים (כפירושו של ר"י אברבנאל - י' ק')... ובעוון מי-מריבה נגזרה עליו הגזירה השניה, שלא לבוא לארץ-ישראל כלל, אף כהדיוט לא...",

וזו גם דעתו של "בעל הטורים" המוצא שדבר זה אף רמוז בכתוב "איש באנשים האלה" (דברים א, לה) - סופי-תיבות משה, שגם הוא בכלל השבועה. והוא מוסיף:

"'באנשים' - ג' (כלומר המלה "באנשים" נזכרת שלוש פעמים במקרא). דין (= כאן), ואידך 'ויחלו באנשים הזקנים' (יחזקאל ט, ו) ו'זקן בא באנשים' (שמואל א' יז, יב). מלמד שהיתה הגזירה אף על משה ואהרן...".

הרב יהודה קיל באתר דעת

מדוע התחרטו המעפילים?

המרגלים ששלח משה חזרו ואמרו שלא כדאי להיכנס לארץ כנען. בני ישראל האמינו להם, והחליטו שהם לא נכנסים.

ה' אמר להם "בסדר - אל תיכנסו - תישארו במדבר".

והם, במקום להגיד "תודה רבה" - בכו והתאבלו, והחליטו שהם בכל-זאת רוצים להיכנס, ואף ניסו לעשות זאת (במדבר יד לט-מ, דברים א מא)!

מדוע הם שינו את דעתם כל-כך מהר? מה שיכנע אותם שהארץ טובה? הרי במשה הם לא האמינו, והקב"ה דיבר רק עם משה?!

1. ע"פ במדבר יד ד, בני-ישראל לא התכוונו להישאר במדבר - הם התכוונו לחזור למצרים: "ויאמרו איש אל אחיו: ניתנה ראש ונשובה מצרים!". ייתכן שהם התכוונו למנות, כ"ראש", את אחד מהמרגלים - במקום משה - כדי שיוביל אותם חזרה למצרים: המרגלים הרי היו כולם "ראשי בני ישראל" (במדבר יג ג). אבל, לאחר שאותם מרגלים מתו במגפה לפני ה' (במדבר יד לז), נשארו בני ישראל בלי "ראש" שישיב אותם למצרים; הם לא יכלו לחזור לבד כי לא ידעו את הדרך לעבור את המדבר הגדול והנורא עד מצרים, ולכן, האפשרות היחידה שנותרה להם היא - למות במדבר, כגזירת ה'. את זה הם לא רצו, ולכן הם שינו את דעתם וניסו בכל מחיר להיכנס לארץ. ה' לא אפשר להם להיכנס לארץ, כי הם לא חזרו בתשובה שלמה, אלא פעלו מתוך שיקולים תועלתניים (ראו תשובת המעפילים ). בפירוש זה יש כמה בעיות:

• בני-ישראל אמרו בפירוש (במדבר יד ב) "לו מתנו בארץ מצרים, או במדבר הזה לו מתנו ! ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב, נשינו וטפנו יהיו לבז?!...", כלומר - עדיף להם למות במדבר מאשר להיכנס לארץ. ולכן, עדיין לא ברור מדוע הם שינו את דעתם.
• המרגלים בוודאי לא היו ה"ראשים" היחידים - היו בישראל עוד נשיאים (למשל הנשיאים שהתמנו בבמדבר א), ולכן עדיין לא ברור למה בני-ישראל ויתרו על תוכניתם לחזור למצרים.
• הפירוש לא מתאים לגרסה השניה של הסיפור, בדברים א - שבה לא נזכר שבני ישראל רצו לחזור למצרים, ולא נזכר שהמרגלים מתו.

2. ע"פ האופן שבו מתוארת תגובתם של בני-ישראל לדברי המרגלים (במדבר יד א-ד), נראה שהם פעלו באופן רגשי וילדותי - מתוך פחד ולחץ, ולא מתוך שיקול הגיוני. הם לא באמת כפרו בה' - לא ייתכן שעם שראה כל-כך הרבה נסים יכפור לגמרי בה'; הם רק שכחו את ה' באופן זמני, בגלל התיאורים המפחידים של המרגלים (ראו דברי המרגלים ) . ייתכן גם שהם חשבו שמשה טעה בשמיעת דבר ה', והביא אותם אל הארץ בזמן הלא-נכון. אבל, לאחר שראו את כבוד ה' באוהל מועד (במדבר יד י), ושמעו עד כמה הוא כועס עליהם, הם התחרטו על דברי הנאצה שהשמיעו, ורצו לתקן את החטא. וכך כתוב גם בבמדבר יד לט-מ: "וידבר משה את הדברים האלה אל כל בני ישראל, ויתאבלו העם מאד... לאמור: 'הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה', כי חטאנו'", וגם בדברים א מא: "ותענו ותאמרו אליי: 'חטאנו לה', אנחנו נעלה ונלחמנו ככל אשר ציוונו ה' א-להינו'".

פירוש דומה מצאתי בספר התניא: "ישראל עצמן הם מאמינים בני מאמינים, רק שהסטרא-אחרא המלובשת בגופם הגביה עצמה על אור קדושת נפשם האלהית בגסות רוחה וגבהותה בחוצפה בלי טעם ודעת; ולכן, מיד שקצף ה' עליהם והרעים בקול רעש ורוגז "עד מתי לעדה הרעה הזאת וגו' במדבר הזה יפלו פגריכם וגו' אני ה' דברתי אם לא זאת אעשה לכל העדה הרעה הזאת וגו'", וכששמעו דברים קשים אלו נכנע ונשבר לבם בקרבם, כדכתיב "ויתאבלו העם מאד", וממילא נפלה הסטרא-אחרא מממשלתה וגבהותה וגסות רוחה, וישראל עצמן הם מאמינים."  ( תניא חלק א כט ) .

• אולם, לפי פירוש זה קשה להבין מדוע ה' לא קיבל את תשובתם - ראו תשובת המעפילים .

מדוע לא קיבל ה' את תשובת המעפילים

ה' גזר על בני-ישראל בדור המרגלים, שלא ייכנסו לארץ, אלא - "במדבר הזה ייתמו ושם ימותו". לאחר שבני-ישראל שמעו את הגזירה, הם התאבלו והתחרטו, הודו בחטאם, ורצו לתקן את החטא ולעלות לארץ (דברים א מא): "ותענו ותאמרו אליי: 'חטאנו לה', אנחנו נעלה ונלחמנו ככל אשר ציוונו ה' א-להינו'". אבל ה' לא קיבל את תשובתם ואמר אליהם: "לא תעלו ולא תילחמו, כי אינני בקרבכם, ולא תינגפו לפני אויביכם". מדוע?

תשובות שונות ואף מנוגדות הוצעו לשאלה זו, ומעניין לעיין בהן ולהשוות ביניהןץ

1. חז"ל פירשו, שגזר-הדין שנגזר על בני-ישראל היה בשבועה (במדבר יד כח): "חי אני, נאום ה', אם לא כאשר דיברתם באוזניי כן אעשה לכם!", וגזר-דין שיש עמו שבועה אינו בטל לעולם.

• אבל, על עניין זה עצמו יש לשאול: מדוע גזר ה' גזר-דין שיש עמו שבועה? מדוע לא השאיר לבני-ישראל פתח של תשובה ותיקון?

2. ע"פ הרב בן-ציון פירר ("מעינה של תורה", ספר במדבר), החטא העיקרי של בני-ישראל היה שהם מאסו בארץ ישראל, כמו שכתוב (תהלים קו כד-כה): "וימאסו בארץ חמדה , לא האמינו לדברו; ויירגנו באהליהם, לא שמעו בקול ה'". הם לא האמינו לדברי כלב שאמר "טובה הארץ מאד מאד", אלא לדברי המרגלים שאמרו "ארץ אוכלת יושביה היא". את החטא הזה הם לא תיקנו: הם רצו לעלות לארץ, לא מתוך אהבת הארץ, אלא מתוך חוסר-ברירה - כדי שלא ימותו במדבר (ראו חרטת המעפילים ). כאשר לאנשים אין אהבה לארץ, אין טעם שינסו להיכנס אליה, כי גם אם יצליחו להיכנס - הקשיים היומיומיים של החיים בארץ יכריעו אותם והם יעזבו.

• אבל הפירוש הזה מתעלם מהדגש העיקרי של דברי ה' בפרשת המרגלים, שהוא - חוסר האמונה של בני-ישראל. אמנם, בני-ישראל מאסו בארץ חמדה, אבל לא זה היה החטא העיקרי שלהם, ולא על כך הם נענשו, כפי שרואים בדברי ה' (במדבר יג יא, יג22, יג29, יג34, יג35) "עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי... וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי... אשר הלינותם עליי... וידעתם את תנואתי... לכל העדה הרעה הזאת הנועדים עליי", וגם בדברי משה (דברים א לב) "ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' א-להיכם".

3. פירוש דומה פירש המגיד מדובנא ("משלי יעקב"): מרגע שהמרגלים המסו את ליבם של בני ישראל (כמו שהם אומרים "אחינו המסו את לבבנו"), והוציאו מלבם את הביטחון המלא בה', כבר לא היה טעם שינסו לעלות לארץ; כי כאשר הלב נמס ואין בטחון בה' - אי אפשר להחזיק מעמד במלחמות ארוכות. גם אם המעפילים מוכנים עכשיו להילחם בכנענים - הגבורה הזאת לא תחזיק מעמד לאורך זמן; הלב שלהם כבר נמס. ברגע שהם יראו את האויבים לנגד עיניהם - הם שוב יישברו, ויינגפו בפניהם. לפי זה אפשר לפרש את דברי ה': "לא תעלו ולא תילחמו כי אינני בקרבכם , ולא תינגפו לפני אויביכם": מכיוון שאני כבר לא נמצא בליבכם כמו קודם, ואתם לא בוטחים בי כמו קודם - לא תצליחו לאזור מספיק גבורה על-מנת לנצח את אויביכם.

4. ע"פ הרמב"ם (וגם שד"ל, ואחד-העם במאמר "משה"), בני-ישראל היוצאים ממצרים לא התאימו לחיים בארץ ישראל: הם עדיין היו עבדים בנפשם, חלושים ומלאי-פחדים. ה' בכל-זאת נתן להם הזדמנות להיכנס לארץ כדי שיראו בעצמם אם הם מסוגלים לכך או לא, אבל כאשר הם דחו את ההזדמנות - ה' החזיר אותם למסלול המתאים יותר עבורם - נדודים של 40 שנה במדבר, שבהן בניהם יתחשלו ויתחנכו לחיים של גבורה וחירות. רק דור הבנים, שלא טעם טעם עבדות, ראוי לחיות בארץ.

• הבעיה בפירוש זה היא, שהוא קובע באופן שרירותי, שפחדם של בני-ישראל מפני הענקים מעיד על האופי שלהם, בעוד שגבורתם של המעפילים לא מעידה על האופי שלהם. היה אפשר גם להגיד להפך - שנכונותם של המעפילים לעלות ולהילחם ביושבי הארץ מראה שהם כבר לא עבדים אלא גיבורים!

5. ע"פ הרב אביגדור נבנצל ("שיחות לספר במדבר"), החטא העיקרי של בני-ישראל היה, שהם לא שמעו בקול ה', אלא נתנו חשיבות לכוח אחר - כוחם הצבאי של יושבי הארץ - מעבר לדבר ה'. את החטא הזה הם לא תיקנו: אמנם, הם ניסו לחזור בתשובה ולקיים את "מצוות יישוב הארץ" במסירות-נפש רבה, אבל הם חזרו על אותה טעות כאשר שמו את מצוות יישוב הארץ מעבר לדבר ה'! ה' ציווה עליהם שלא להיכנס לארץ, והם החליטו לעשות זאת בניגוד לרצונו! זוהי בדיוק אותה טעות שעשה, למשל, שאול המלך - כאשר עבר על דבר ה' בעניין עמלק כדי להקריב לו קרבנות: הוא שם את מצוות הקרבנות מעל דבר ה' על כך אמר לו הנביא שמואל דברים שמתאימים גם לפרשתנו: "החפץ לה' בעולות ובזבחים, כשמוע בקול ה'?!... כי חטאת קסם מרי, ואוון ותרפים הפצר...": כאשר אתה לוקח ערך כלשהו, יהיה חשוב ככל שיהיה, ונותן לו חשיבות מעל לדבר ה' - אין שום הבדל בינך לבין עובד-אלילים שמתעסק בקסמים!

• פירוש זה מתאים ביותר לתקופתנו, אבל הוא לא מתאים לפרשת המרגלים, כי באותה תקופה לא היתה "מצוות יישוב הארץ" בנפרד מדבר ה': בני-ישראל לא למדו את המצווה הזאת מתוך ספר, אלא מתוך דבר ה' בעצמו. כאשר הם חזרו בתשובה, המטרה המוצהרת שלהם לא היתה לקיים את "מצוות יישוב הארץ", אלא לשמוע בקול ה' ולעשות את רצונו, כמו שאמרו (במדבר יד מ) "הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה'", ו(דברים א מא) "אנחנו נעלה ונלחמנו ככל אשר ציוונו ה' אלהינו". בניגוד לשאול, שהחליט על-דעת עצמו להקריב קרבנות - בני-ישראל החליטו לעלות לארץ כי זה מה שה' ציווה אותם לעשות. אמנם, לאחר שאמרו זאת, ה' אמר להם שלא יעלו, ואז הם המרו את פי ה' ועלו; אולם זה עדיין לא מסביר, מדוע ה' אמר להם שלא יעלו - מדוע לא קיבל את תשובתם?

6. רש"ר הירש פירש, שהשינוי היחיד שחל במעפילים היה, שהם התחילו לבטוח בכוחם ועוצם ידם: קודם, הם לא האמינו שה' יכול לעזור להם לכבוש את הארץ, ולכן חשבו שאין להם סיכוי לכבוש אותה; עכשיו, הם עדיין לא מאמינים שה' יכול לעזור להם לכבוש את הארץ, כשהם עלו להילחם בכנענים הם עלו בלי לבקש את עזרת ה', כמו שכתוב: " " "וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה" " ". הם עדיין לא האמינו שה' יכול לנצח את הכנענים – הם רק חשבו שהם יכולים להסתדר בלי עזרת ה' ולנצח את הכנענים בכוחות עצמם.

בפירוש זה יש כמה בעיות:

• לא ברור מה גרם לשינוי הקיצוני הזה בהערכת המצב של בני ישראל: אם קודם לכן הם חשבו שהם חלשים מדי, מה גרם להם פתאום לחשוב שהם חזקים מספיק? (ראו חרטת המעפילים ).
• ע"פ דבריהם של המעפילים, המטרה העיקרית שלהם היתה לשמוע בקול ה' ולקיים את מצוותו לכבוש את הארץ (ע' למעלה סעיף 5). אמנם, אחרי שה' אמר להם שלא יעלה בקרבם - העלייה שלהם היוותה מרידה בה', והראתה על בטחון מופרז בכוחם; אבל זה עדיין לא מסביר מדוע ה' לא עלה בקרבם.

7. בשם הבעל-שם-טוב מפרשים, שבני-ישראל לא באמת הודו שחטאו: הם אמרו: "הננו ועלינו אל המקום - אשר אמר ה' כי חטאנו": ה' אמר שחטאנו, אבל אנחנו לא חושבים כך...

• הבעיה היא, שפירוש זה לא מתאים לדברי ה' בפרשה המקבילה בספר דברים, שם הם אמרו בפירוש (א41) "חטאנו לה'". הפירוש גם לא מתאים לטעמי המקרא, שלפיהם יש לקרוא את הפסוק "הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה', כי חטאנו".

8. לכן נראה לי [ אראל ], שהצדק עם ר' עובדיה ספורנו : החזרה בתשובה היא, אמנם, הכרחית לכפרה - אבל לא תמיד היא מספיקה. כפי שמסביר רמב"ם בהלכות תשובה, יש עוונות שמתכפרים רק בשילוב של תשובה ויום-הכיפורים; יש עוונות שמתכפרים רק בשילוב של תשובה, יום-הכיפורים וייסורים; והעוון החמור ביותר - חילול שם ה' - מתכפר רק במוות. העוון של בני-ישראל כאן הוא, בבירור, עוון של חילול שם ה' - "עד אנה ינאצוני' העם הזה...?!", ולכן אי-אפשר לכפר עליו בחרטה בלבד. זה גם עונה על השאלה ששאלנו למעלה (סעיף 1) - מדוע ה נשבע שבני-ישראל ימותו במדבר.

פירוש דומה לזה פירש ר' יצחק אברבנאל: הוא פירש שתשובתם של המעפילים הייתה שטחית ולא רצינית - הם לא ביקשו ממשה שיתפלל בעדם, ולא חיכו לשמוע אם ה' סלח להם או לא, אלא מייד חגרו את כלי מלחמתם ועלו ההרה. תשובה שטחית כזאת לא יכולה לכפר על עוון כה גדול.

עם זאת, לפי הפירוש האחרון, אפשר ללמד זכות על המעפילים: לאחר שהבינו שהעוון שלהם לא יתכפר עד שימותו, הם החליטו לקצר את התהליך - במקום להסתובב במדבר 40 שנה עד שימותו מוות טבעי, הם העדיפו לקיים את מצוות ה' הראשונה ולעלות לארץ, וכך לפחות ימותו בגבורה - על קיום מצוות ה'. ראו חרטת המעפילים .