ביאור:דברים לג
מתוך ויקיטקסט
בראשית שמות ויקרא במדבר דברים - יהושע שופטים שמואל מלכים ישעיהו ירמיהו יחזקאל תרי עשר - תהלים משלי איוב חמש מגילות דניאל עו"נ דה"י
דברים פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד מהדורות נוספות של דברים לג
|
פרשת וזאת הברכה |
א וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה, אִישׁ הָאֱלֹהִים, אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ. ב וַיֹּאמַר: יְהוָה מִסִּינַי בָּאמהר סיני התגלה לנו לתת לנו את התורה וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹלהם, לעם ישראל, הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָהובא מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁמעשרות אלפים, מהמון המלאכים שאיתו. מִימִינוֹ (אשדת) אֵשׁ דָּתנתן את התורה מתוך האש לָמוֹלהם, לעם ישראל. ג אַף חֹבֵב עַמִּיםאוהב את כל שבטי ישראל כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָנתונים להשגחתך, וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָמוכים ונכנעים לשלטונך יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָקיבלו עליהם את דבריך (תורתך). ד תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה, מוֹרָשָׁהירושה לכל קְהִלַּת יַעֲקֹב. ה וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְאז היה ה' למלך בישראל בְּהִתְאַסֵּףבאסיפת רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. ו יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת, וִיהִי מְתָיוואל יהיו אנשיו מִסְפָּררק מספר קטן. {ס}
ז וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר שְׁמַע יְהוָה קוֹל יְהוּדָה וְאֶל עַמּוֹואל יתר אחיו, לאחר שהלך למילחמה תְּבִיאֶנּוּיחזיר אותו בשלום, יָדָיו רָב לוֹיריבו לו במלחמותיו וְעֵזֶר מִצָּרָיולהינצל מאויביו תִּהְיֶה. {פ}
ח וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָהאורים ותומים שבחושן לְאִישׁ חֲסִידֶךָנתונים לאהרון אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּהבמסה ומריבה (שמות יז, ז) תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה. ט הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיואיני רואה מי אבי ואימי: שבט לוי לא ריחם אפילו על הקרובים אחר חטא העגל (שמות לב, כז) וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָו לֹא יָדָע, כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ. י יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל, יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָקטורת במקדש וְכָלִילקרבנות עולה, הנשרפים כליל, לגמרי עַל מִזְבְּחֶךָ. יא בָּרֵךְ יְהוָה חֵילוֹאת כוחו וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶהתקבל ברצון את הקורבנות מהם, מְחַץ מָתְנַיִםהַכֶּה במותניים קָמָיואת האויבים הקמים עליו וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּןשלא יקומו. {ס}
יב לְבִנְיָמִן אָמַר, יְדִיד יְהֹוָה, יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיויהיה בטוח בסומכו על ה', חֹפֵףה' סוכך ומגן עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵיפָיוובין שיפועי הריו שָׁכֵן. {ס}
יג וּלְיוֹסֵף אָמַר מְבֹרֶכֶת יְהֹוָה אַרְצוֹ מִמֶּגֶדבמגדנים, פירות טובים מן שָׁמַיִם מִטָּלבזכות הטל שיורד משמים לארץ וּמִתְּהוֹםוממי התהום רֹבֶצֶת תָּחַתשלמטה. יד וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁתבואה שצומחת כשהשמש מאירה עליה, וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִיםהטל המצטבר בלילה, כביכול בזכות הירח. טו וּמֵרֹאשׁ הַרְרֵי קֶדֶם, וּמִמֶּגֶד גִּבְעוֹת עוֹלָם. טז וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ וּרְצוֹןוהברכה ניתנת מרצונו של שֹׁכְנִי סְנֶהה' ששוכן בסנה, שהתגלה למשה מתוך הסנה, תָּבוֹאתָהתבוא ברכה לְרֹאשׁעל ראש יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִירזה שיהיה הנזר על ראשו מבין אֶחָיו. יז בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹהדר לו למי שנמשל לבכור השור וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו, בָּהֶםבקרניו עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץבכל קצות הארץ, וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה. {ס}
יח וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ, וְיִשָּׂשכָרוליששכר אמר בְּאֹהָלֶיךָשמח בשיבתך באוהליך. יט עַמִּיםלכל העמים הַר יִקְרָאוּיקראו לבוא להר המוריה, לבית מקדש, שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק, כִּי שֶׁפַע יַמִּיםעושר ממסחר בים יִינָקוּ וּשְׂפוּנֵיוממה שצפון טְמוּנֵי חוֹלטמון בחול הים. {ס}
כ וּלְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיבשהרחיב לו שטחים מעבר הירדן מזרחה גָּד, כְּלָבִיא שָׁכֵןכאריה השוכן לבטח וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹדוגם ראש. כא וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹראשית הכיבוש (ארץ סיחון) כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵקהקבר של משה, כותב החוקים סָפוּןצפוּן, קבור, וַיֵּתֵאוהוא בא רָאשֵׁי עָם, צִדְקַת יְהוָה עָשָׂהקיים את הבטחתו לה' ולעם לעזור בכיבוש וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל. {ס}
כב וּלְדָן אָמַר דָּן גּוּר אַרְיֵה, יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן. כג וּלְנַפְתָּלִי אָמַר, נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹןשמח בחלקו וּמָלֵא בִּרְכַּת יְהוָה, יָם וְדָרוֹםים הכינרת ומדרום לו יְרָשָׁה. {ס}
כד וּלְאָשֵׁר אָמַר בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר, יְהִי רְצוּיאהוב לכל אֶחָיו וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹמרוב שיש לו שמן. כה בַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת מִנְעָלֶיךָהמנעולים הסוגרים את ארצך, כלומר יהיה קשה לתקוף אותך, וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָעושרך (כמו ימי חייך יהיה לך עושר). כו אֵין כָּאֵלאין אלוה חוץ מה' יְשֻׁרוּןתדעו זאת ישראל, רֹכֵב שָׁמַיִםעל השמיים בְעֶזְרֶךָלבוא לעזור לך וּבְגַאֲוָתוֹובכוחו הרב שְׁחָקִיםרוכב על השחקים. כז מְעֹנָהיהיה לך למעון, למחסה אֱלֹהֵי קֶדֶם וּמִתַּחַתותשכון מתחת, בחסות זְרֹעֹת עוֹלָםזרועותיו של ה' הקיימות לנצח, וַיְגָרֶשׁ מִפָּנֶיךָ אוֹיֵב וַיֹּאמֶרוהוא אמר לך הַשְׁמֵדשלא תחייה כל נשמה (דברים כ, טז). כח וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַחלבטח בָּדָד עֵין יַעֲקֹבכל מי שיצא ממעיינו, כל זרע ישראל אֶל אֶרֶץעל הארץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ, אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּינטפו טָל. כט אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּיהוָה מָגֵן עֶזְרֶךָשהוא המגן והעוזר לך וַאֲשֶׁר חֶרֶבוהוא החרב גַּאֲוָתֶךָשנותנת לך גאווה, יתרון, וְיִכָּחֲשׁוּיהפכו לכחושים, חלשים אֹיְבֶיךָ לָךְ וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹעל המקומות הגבוהים שלהם תִדְרֹךְ. {ס}
ביאורי פסוקים
מהי המשמעות של ברכות משה לשבטים? מדוע הוא נתן לכל שבט ברכה אחרת?
אולי אפשר לפרש ע"פ הפסוק שכתוב מייד לפני הברכות (דברים לג ה): "ויהי בישרון מלך, בהתאסף ראשי עם, יחד שבטי ישראל". לפסוק זה יש פירושים שונים ( פירוט ); אך אולי אפשר לפרש שהפסוק מתאר את מטרת הברכות - לקבוע את השלטון בישראל: ה"מלך" שצריך להיות בישראל הוא - לא אדם אחד, אלא אסיפה של כל ראשי העם (כלומר, כל נשיאי השבטים).
הברכות שבאות בהמשך מגדירות את תפקידו של כל אחד ואחד מהשבטים בשלטון המשותף. להלן פירוש אפשרי (אחד מתוך רבים - בדרך דרש בלבד):
פסוק ו: "יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת; וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר" - שבט ראובן אחראי להצלת חיים, מניעת מוות, וכשיש מתים - ספירת הגופות; בימינו היינו נותנים לו את משרד הבריאות, ואת שירותי זק"א ושירותי הקבורה.
"
" פסוק ז: "וְזֹאת לִיהוּדָה, וַיֹּאמַר: שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה, וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ; יָדָיו רָב לוֹ, וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה." - שבט יהודה אחראי לתפילה, למעשי-ידיים, ולהגנה מאויבים; בימינו היינו נותנים לו את ניהול בתי הכנסת, את משרד התעשיה, ואת משרד ההגנה (= המחלקות במשרד הביטחון שאחראיות על הגנה, למשל פיקוד העורף).
פסוקים 8-11: "וּלְלֵוִי אָמַר: תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ, אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה, תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה. הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו, וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר, וְאֶת בָּנָו לֹא יָדָע; כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ, וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ. יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב, וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל; יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ, וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ. בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ, וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה; מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו, מִן יְקוּמוּן."- שבט לוי אחראי להוראה ולמקדש; בימינו היינו נותנים לו את משרד החינוך ואת הנהלת בית המקדש (שיבנה במהרה בימינו...)
פסוק יב: "לְבִנְיָמִן אָמַר: יְדִיד ה', יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו; חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם, וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן" - שבט בנימין אחראי לקשר ה"ידידות" עם ה'; בימינו היינו נותנים לו, אולי, את משרד התרבות - שתפקידו למצוא דרכים מקוריות ורגשיות להתקרב אל ה'.
פסוק יג-17: "וּלְיוֹסֵף אָמַר: מְבֹרֶכֶת ה' אַרְצוֹ, מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל, וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת. וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ; וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים. וּמֵרֹאשׁ הַרְרֵי קֶדֶם, וּמִמֶּגֶד גִּבְעוֹת עוֹלָם. וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ, וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה; תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף, וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו. בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ, וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו - בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו, אַפְסֵי אָרֶץ; וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם, וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה" - שבט יוסף אחראי על החקלאות ועל התקפת האויבים; בימינו היינו נותנים לו את משרד החקלאות ואת משרד המלחמה (= המחלקות במשרד הביטחון שאחראיות על התקפה).
פסוק יח-19: "וְלִזְבוּלֻן אָמַר: שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ; וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ. עַמִּים, הַר יִקְרָאוּ - שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק: כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ, וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל" - שבטי יששכר וזבולון אחראים, בשותפות, על הקשרים עם עמים אחרים, ועל המסחר הימי; בימינו היינו נותנים להם את משרד החוץ ואת משרד המסחר.
פסוק כ-21: "וּלְגָד אָמַר: בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד: כְּלָבִיא שָׁכֵן, וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד. וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ, כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן; וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם - צִדְקַת ה' עָשָׂה, וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל" - הברכה לא לגמרי ברורה, אבל נראה שיש לה קשר לחוק ומשפט; בימינו היינו נותנים לו את משרד המשפטים.
פסוק כב: "וּלְדָן אָמַר: דָּן גּוּר אַרְיֵה; יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן" - הברכה קשורה לתנועה ויציאה ממקום למקום; בימינו היינו נותנים לו את משרד התיירות, או את משרד התחבורה.
פסוק כג: "וּלְנַפְתָּלִי אָמַר: נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן, וּמָלֵא בִּרְכַּת ה'; יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה" - הברכה קשורה להתפשטות וירושה של שטחים נוספים; בימינו היינו נותנים לו, אולי,אתמשרד ההתיישבות, הבינוי והשיכון.
פסוק כד: "וּלְאָשֵׁר אָמַר: בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר; יְהִי רְצוּי אֶחָיו, וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ" - שבט אשר רצוי ומקובל על כל אחיו, לכן ראוי לתת לו את משרד הפנים, או את משרד התקשורת; השמן הוא סמל לשפע ועושר - אולי הוא צריך לקבל גם את משרד האוצר (גם הוא משרד שדורש שיתוף פעולה רחב עם כל בעלי-התפקידים האחרים).
ואולי אפשר ללמוד מכאן שיטת-משטר חדשה: אפשר לחלק את הארץ לאיזורים גיאוגרפיים (לפי נחלות השבטים, או בדרך אחרת) ולקבוע שכל איזור יהיה אחראי על בחירת שר מסויים, למשל: תושבי הגולן יהיו אחראיים על משרד הבריאות, תושבי הגליל - על משרד החוץ, וכו'... כל אזרח יצביע לשר שהאיזור שלו אחראי עליו; הממשלה תהיה מורכבת מכל השרים שנבחרו; לא יהיה ראש ממשלה - כל החלטה תתקבל בהצבעה בין השרים.
היתרון של שיטה זו - כל אזרח יוכל להשפיע, לא רק על המפלגה שתיבחר, אלא גם על תחום ספציפי שנוגע יותר לחיים האישיים שלו.
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-11-03.
לפני ברכת משה - הקדמה או הסכמה?
סופרים נוהגים להקדים ליצירתם "הקדמה", שבה הם מסבירים על היצירה, מדוע החליטו לכתוב אותה וכו'.
לפעמים נמצאת לפני היצירה גם "הסכמה", שנכתבה על-ידי מישהו שמכיר את הסופר, משבח אותו על כתיבת הספר, ומסביר מדוע ראוי שסופר זה יכתוב ספר זה.
לפני ברכתו של משה לשבטי ישראל (דברים לג), יש כמה פסוקים שבהם אין ברכה ישירה לאף אחד מהשבטים (לג1-5): "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ. וַיֹּאמַר ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אשדת (אֵשׁ דָּת) לָמוֹ. אַף חֹבֵב עַמִּים כָּל-קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ. תּוֹרָה צִוָּה-לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב. וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל". רק בפסוק הבא מתחילה הברכה עצמה (לג6): "יְחִי רְאוּבֵן וְאַל-יָמֹת וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר". האם חמישה פסוקים אלה הם הקדמה או הסכמה?
-
-
- על-פי פיסוק הטעמים, זו הקדמה , שנאמרת על-ידי משה: "וַיֹּאמַר: 'ה' מִסִּינַי בָּא, וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ...'" - משה משבח את בני-ישראל על כך שזכו להתגלות ה' בסיני ולניסים בהר שעיר (ע' סיני ושעיר ), שקיבלו את התורה, ושקיבלו עליהם את מלכות ה' (ע"ע ויהי בישורון מלך - פירוש 1 ). וכך פירשו רוב המפרשים (ע' רש"י , רמב"ן ). מכיוון שקיבלו על עצמם את מלכות ה' ואת תורתו, הם ראויים לברכה.
- אולם, אפשר גם לפרש, בניגוד לטעמים, שזו הסכמה , שנאמרת ע"י ה': "וַיֹּאמַר ה': 'מִסִּינַי בָּא, וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ...'", כלומר - משה, שנזכר בפסוק הקודם, בא מסיני בזמן מתן תורה, זרח משעיר כאשר הציל את בני-ישראל מהנחשים (ע' סיני ושעיר ), "הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן" כאשר הנהיג את ישראל לאחר צאתם מהר סיני (במדבר י יב), "וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ" - בא מבין רבבות המלאכים (על הר סיני), כאשר "מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמו" - בימינו היו לוחות הברית, ועליהם דת הכתובה באש. ובהמשך: "אַף חֹבֵב עַמִּים" - משה אהב את בני-ישראל ומסר את נפשו עליהם, "כָּל-קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ" - כל הצדיקים הקדושים מבני-ישראל השתוקקו להיות ליד משה כדי ללמוד ממנו, והצטופפו לרגליו כדי לשמוע את דבריו. וכך הם אומרים: "תּוֹרָה צִוָּה-לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב". ע"ע ויהי בישורון מלך - פירוש 2 . מכל הסיבות האלה, ראוי משה לברך את בני-ישראל.
-
מקורות
על-פי מאמר של ע"פ יעל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2004-01-16.
ויהי בישורון מלך
לפני ברכתו של משה לשבטי ישראל, נאמר (דברים לג ה): "ויהי בישורון מלך, בהתאסף ראשי עם, יחד שבטי ישראל". מי היה מלך בישורון?
הרמב"ן, בפירושו לפסוק זה , מביא שתי אפשרויות: "
-
-
- רמז אל "ה'" , הנזכר [ בפסוק ב ], שהיה למלך על ישראל בהיותם ישרים ונאספו כל ראשי העם וכל שבטי ישראל יחד... ורמזו כי הם וראשיהם קבלו מלכות שמים מפי הגבורה וראו שהוא מלך ישראל וגואלו, והתורה קבלו מפי משה שקבלו עליהם ועל זרעם להאמין בו ולעשות כל אשר יצוה מטעם המלך... וזה הפירוש ברור ונכון בכתוב הזה, על דרך שהזכירו בגמרא במסכת ראש השנה... וכן שנינו בספרי (ברכה שמו)... ובמדרש רבה... וגם זה על הדרך שפירשתי. ידרשו, שהיה מלך עליהם מפני שנתאספו ויחדו כולם קבלו מלכותו עליהם, וכן יהיה מורשה לקהלת יעקב, והמלך הוא הקב"ה...
- אבל יש במקצת האגדות שמפרשין אותו על "משה" , אומרים משה מלך, שנאמר ויהי בישורון מלך בהתאסף וגו'. ואם-כן אמר הכתוב, תורה צוה לנו משה להיותה מורשה לקהלת יעקב, והוא היה מלך עלינו ועל כל שבטינו יחד וראוי לנו לעשות דבריו ומצותיו כי מלך גדול וחכם היה עלינו, יספר הכתוב גם בכבוד השליח שהיה גדול וראוי להאמין בו.
-
והנכון והאמת מה שפירשנו. "
לפי שני הפירושים, הפסוק "ויהי בישורון מלך..." הוא ציטוט מדברי בני-ישראל, שמתחיל בפסוק הקודם (לג4): "תורה ציוה לנו משה, מורשה קהילת יעקב. ויהי בישורון מלך, בהתאסף ראשי עם, יחד שבטי ישראל". לפי פירוש 1, בני-ישראל מודים שהם קיבלו את התורה ממשה, ואת מלכות שמיים מפי ה'; לפי פירוש 2, בני-ישראל מודים שהם קיבלו את התורה ממשה, ומשה הוא המלך שלהם.
הבעיה בזה היא, שהסגנון של שני הפסוקים אינו תואם:
-
-
- פסוק לג4 כתוב בגוף ראשון "תורה ציוה לנו משה" - אנו בני ישראל;
- ופסוק לג5 כתוב בגוף שלישי "ויהי בישורון מלך".
-
לכן נראה לי, שפסוק לג5 הוא לא דברי העם אלא דברי המשורר, וכאן יש שתי אפשרויות:
-
-
- על-פי הפירוש המקובל, המשורר בקטע זה הוא משה רבנו, ואם-כן - המלך הוא ה', ומשה משבח את בני-ישראל על-כך שהתאחדו וקיבלו עליהם את עול מלכות ה' (כפירוש 1 בדברי רמב"ן).
- על-פי הפירוש הלא-מקובל , המשורר בקטע זה הוא ה', ואם-כן - המלך הוא משה, וה' משבח את בני-ישראל על-כך שהתאחדו וקיבלו עליהם את מנהיגותו של משה עבדו.
-
ואולי שני הפירושים נכונים, ויש כאן עוד דוגמה לאהבה בין ה' לבין משה .
וייתכן גם שזו עצה של משה לבני ישראל .
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2004-01-16.
ברכת משה לאהרן
לפני מותו, בירך משה את שבטי ישראל, וביניהם גם את שבט לוי. אולם, הפסוק הראשון בברכת משה לשבט לוי, מכוון בבירור לא לכל השבט, אלא רק לאהרן, הכהן הגדול (דברים לג ח): "וללוי אמר: תומיך ואוריך לאיש חסידך; אשר ניסיתו במסה, תריבהו על מי מריבה" (ע"ע ברכת משה לשבט לוי ). לא ברור מה בדיוק המטרה של משה במשפט הזה: אם מטרתו לשבח את אהרן, מדוע הוא מזכיר את פרשת מי-מריבה, שבה חטא אהרן ונענש?
1. אולי השבח הוא, שהחטא של מי-מריבה היה החטא היחיד של אהרן - וכדברי חז"ל במדרש (תרגום חופשי): "משל לשתי נשים שיצאו מבית-דין לקבל מלקות: אחת זנתה, ואחת אכלה פגי-שביעית. אמרה השניה לדיינים: 'הודיעו לכולם שאני אכלתי פגי שביעית, כדי שיידעו על מה אני לוקה, ולא יחשבו שגם אני זניתי כמותה'. כך, בכל מקום שנזכר עונשם של משה ואהרן, שלא נכנסו לארץ, נזכר גם חטאם, כדי שיידעו שחטאם היה קל מאד יחסית לחטאם של דור-המדבר, שגם הם לא נכנסו לארץ".
אמנם, אהרן חטא גם בכך שעשה את העגל, אולם על כך כבר התחרט וכיפר, בין השאר - בכך שהצטרף לבני-לוי במלחמתם בעובדי העגל (וכמו שכתוב בפסוק הבא: "האומר לאביו ולאימו לא ראיתיו, ואת אחיו לא הכיר, ואת בניו לא ידע; כי שמרו אמרתך, ובריתך ינצורו").
2. ואולי השבח הוא, שאהרן קיבל את העונש בשתיקה, ללא תלונה, למרות שהעונש הוא לכאורה גדול מדי (ע"ע הפירוש ה תתרא לחטאם של משה ואהרן ).
""
3. ואולי השבח הוא, שאהרן היה היחיד שלא השתתף בתלונות של העם בפרשת מי-מריבה: כולם התלוננו ודרשו מים, והוא היה היחיד שנשאר עם משה ולא נטש אותו, ובכך עמד (לפחות) בניסיון ששאר העם לא עמד בו.
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2004-01-16.
