סיכומים ומבואות נוספים לספר משלי

• ויקיפדיה
• אורי בירן - אתר כיפה
• י. מ. גרינץ - אתר דעת
• לשון וסגנון בספר משלי - אתר זה

מקורות ופירושים נוספים

הביטוי "דעת חכמה ומוסר" נזכר גם בהמשך, בפסוק ז: "יראת ה' ראשית דעת חכמה ומוסר, אוילים בזו"; שם נאמר, שהדבר הראשון שיש לדעת הוא יראת ה' ( פירוט ).

עוד על ההבדלים בין חכמה למוסר ראו שתי דרכי לימוד, מסקנה אחת .

'

מקורות ופירושים נוספים

הפסוק מופיע בפתיחה לספר משלי, והוא מהווה לא רק הנחיה חינוכית למורים, אלא גם הנחיה חינוכית לאנשים שקוראים את ספר משלי. ראו: ספר משלי - ללמוד על-מנת לעשות .

הביטוי לקח מוסר מציין גם הפקת מסקנות ולקחים , והביטוי מוסר השכל מציין הפקת לקחים מעמיקה, שעוזרת לאדם להצליח בעתיד (ראו שכל = הצלחה שנובעת ממחשבה ); אם כך, אחת ממטרותיו של ספר משלי היא ללמד את האדם להפיק לקחים באופן מעמיק - ללמוד מכל טעות ומכל כישלון, וכך לחיות חיים של שיפור מתמיד.

בפרק טז מדובר על אנשים שמפיקים לקחים, אך לא באופן מעמיק אלא בשטחיות - (משלי טז כב): "מקור חיים שכל בעליו, ומוסר אולים אולת"- מוסר אוילים מנוגד ל מוסר השכל ( פירוט ).

הביטוי צדק ומשפט ומישרים נזכר, בסדר זה ממש, גם בפרק הבא, (משלי ב ט): "אז תבין צדק ומשפט ומישרים , כל מעגל טוב". הפסוק שלנו מדבר על הקשר בין מוסר השכל לבין צדק ומשפט ומישרים, והפרק הבא מדבר על הקשר בין תבונה לבין צדק ומשפט ומישרים. ראו גם לשפוט בצדק - בחכמה ותבונה ולא ברגש .

חלק מהרעיונות במאמר זה לקוחים ממאמר של אורי יעקב בירן:

• לגבי למידה פעילה: " "ילד שנמצא בשיעור בבית הספר, הגיוני מאוד שהוא לומד דברים, אבל לרוב הוא לא לוקח דברים, הוא לא מנסה מיוזמתו להפיק כל מיני דברים מהשיעור. המורה נאלץ לנסות לגרות אותו ללמוד, במקרה הטוב, או לדחוף לילד כמה חומר לימודים שהוא יכול, ורק להגביר את אי רצון הילד לקחת, לפעול, להתקדם ולהתעניין" "  ( אורי בירן, לקיחת מוסר השכל, אתר כיפה ) .
• לגבי היחס בין צדק ומשפט: " "נדרש מאיתנו לקחת לעצמנו צדק , להציב לעצמנו שאיפה לצדק, שאיפה להיות צדיק. לפני שאנחנו מתייאשים מכל רעיון והצעה בטענות מעשיות, כדאי להציב את הצדק, את השאיפה האמיתית ביותר, שאליה אנו רוצים להגיע. כמובן, שפה לא גמרנו את העבודה. משלי גם מלא בעצות מאוד מעשיות ופרקטיות, שנוגעות למעשה היום יומי. בנקודה הזו מגיע המשפט מהבחינה הפומבית, הדרישה מהדיינים, שהעולם יתנהל טוב" ".

אך חלק מהביטויים התפרשו אצלו באופן אחר:

• הביטוי מוסר השכל : " "מוסר , כפי שהזכרנו בקטע הקודם, עניינו להסיר מן האדם את המידות הרעות שדבקו" "בו... אבל זה לא סתם מוסר, זה מוסר שמטרתו השכל.... התעסקות ברע, גם אם היא" "נגדו, לא עושה לאדם טוב. הוא מתרגל לראות את עצמו כאדם שלילי, את הרע כשולט בו, ויוצא שהתעסקותו ברע רק מגבירה את הרע שבקרבו. לכן רוצה שלמה שהמוסר שניקח לא יהיה סתם מוסר, סתם ירידה לרפש שנמצא לנו בנפש, אלא ירידה לצורך עלייה..." ".
• הביטוי מישרים : " "לכל אדם, בכל מקום ובכל מצב, יש שאלה האם הוא מתנהל ביושר , האם הוא ישר עם סביבתו? האם הוא ישר עם עצמו? משלי ייתן לנו אמות מידה וכלים לבחון את עצמנו, גם אם אחרים לא עושים את זה בשבילנו, גם אם אף אחד לא יודע מזה, גם אם זה בין אדם לעצמו." "

מקורות ופירושים נוספים

החובה ללמד את הפתיים נזכרת גם בהמשך הספר: בפרק ח, החכמה קוראת אל ה"אישים" (האנשים החשובים), ומצווה עליהם (משלי ח ד-ה): "אליכם אישים אקרא... הבינו פתיים ערמה..." - עזרו לפתיים להבין את ערמומיותם של הנוכלים, כדי שיידעו להיזהר מהם ( פירוט ).

המושגים ערמה ומזימה נזכרים בתנ"ך כמה פעמים במשמעות שלילית - הטעיה ותחבולה שמטרה להזיק; אך בפסוקנו יש להם משמעות חיובית - זהירות מהטעיות ומתחבולות שעלולות להזיק (ראו עורמה ומזימה - מתי זה טוב? ).

יש שהסיקו מהפסוק "לתת לפתאים ערמה", שיש להשאיר בבתי הספר גם תלמידים פחות מוכשרים, "פתאים", ולא להקים בתי ספר לחכמים בלבד: " "קשה עלי כאשר שמעתי על אודות חסרון כח לסבול עול הציבור, הגורם ליחידים לעזוב את הישיבה... אחשוב ליותר נכון להתגלגל ולסבול ולקרב בכל מה שאפשר, וזה כל פרי של הישיבה לתת לפתאים ערמה ולתועים בינה, ואין מקום להאשים את השובבים, כי הלא "עיר פרא אדם יולד", ועלינו להשתדל בזה בכל מחיר, ופעמים ימין דוחה ושמאל מקרבת, ופעמים לקרב בשתי ידים..." "  (אגרות חזון איש – א, פא) ; כמובן, כל עוד הם בעלי אישיות הגונה ואינם פוגעים באחרים.

מקורות ופירושים נוספים

המאמר מסתמך על רעיון של אורי בירן: " "גם לאדם חכם יש עוד מה ללמוד, וגם הנבון עוד לא הבין הכל. לפעמים אומרים על ספר מסויים שיש לו כמה רמות, כמה עומקים, שניתן להבין אותו בצורה פשוטה וניתן להבין אותו גם בצורה פנימית יותר, עמוקה יותר. שלמה המלך טוען שאם נסתכל לעתיד, נראה שגם החכם יחכים והנבון יבין. שגם אנחנו, שכבר מבינים הכל, יש לנו עוד מה להבין, יש לנו מה לחשוב על מה שאנו קוראים קצת יותר." "  ( אורי בירן, "לוקח תחבולות", אתר כיפה ) .

ישנם פסוקים נוספים בספר משלי המלמדים, שגם להורים כדאי לפתח בילדיהם תכונות של אהבת חכמה ותבונה - לא רק ללמוד אלא גם לאהוב את הלימודים:

• (משלי כט ג): "איש אהב חכמה ישמח אביו, ורעה זונות יאבד הון"( פירוט )
• (משלי כח ז): "נוצר תורה בן מבין, ורעה זוללים יכלים אביו"( פירוט )

ישנם פסוקים רבים נוספים שבהם החכמה מזוהה עם איברי השמיעה (כמו אצלנו ישמע חכם), בעוד שהתבונה מזוהה בדרך-כלל עם הלב .

הביטוי ויוסף לקח נאמר גם על הצדיק, (משלי ט ט): "תן לחכם ויחכם עוד, הודע לצדיק ויוסף לקח"(ראו צדיק - חכם ).

הפועל קנה בספר משלי מציין, כמעט תמיד, קניין רוחני של חכמה, או - כמו כאן - תחבולות ו"פטנטים" ( פירוט ).

פירושים נוספים

כבר לפסוק זה ישנם לפחות שני פירושים. הפירוש ש מליצה היא הנמשל לקוח מדברי מלבי"ם והגר"א, אולם רש"י פירש להיפך - משל הוא התרגום (שנקרא בלשוננו "נמשל"), ו מליצה היא המילים שמשתמשים בהן (שנקראות בלשוננו "משל"): " "כשאמר להצילך מאישה זרה ונכריה, שעל עבודת אלילים נאמר, הרי המשל; ואף המליצה, שהוציא משלו בלשון אישה, הבן בה והיזהר מאישה זרה" ".

המסר של הפסוק, לפי שני הפירושים, זהה: " "יש חידות בדברי החכמים, יש עומק לא יתואר שקיים מאחורי הדברים הפשוטים. בין אם זה להבין את המליצה ולא רק את המשל, או להבין את החידה ולא רק את הדברים הגלויים." "  ( אורי בירן, "חידות ומליצות", אתר כיפה ) .

וחז"ל למדו מכאן מסר נוסף, והוא החיוב להתייחס בכבוד לחכמים. גם אם נראה לנו שהם טועים, כדאי שנחשוב פעמיים, ייתכן שהם דיברו בחידה ואנחנו צריכים לעשות מאמץ ולפתור את החידה: " "לכך הזהיר הקב"ה על כבודן של זקנים ושל צדיקים, וכן הוא אומר להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם..." "  ( שמות רבה לא טז ) .

פסוקים דומים

יש המפרשים באותו אופן את (משלי כה יא): "תפוחי זהב במשכיות כסף, דבר דבר על אפניו": כמו כדורי זהב יקרים, שנהגו לשים בתוך כלי כסף שגם הם יקרים, כך גם דברי החכמה - יש בהם רעיונות עמוקים ויקרים כמו זהב, הנמצאים בתוך משלים שגם הם עמוקים ויקרים כמו כסף ( פירושים נוספים ).

בפסוק אחר נאמר, שאנשים חכמים נוהגים לדבר בשפה מוצפנת, כך שכל אחד יוכל להבין רק את מה שהוא צריך להבין, (משלי י יד): "חכמים יצפנו דעת, ופי אויל מחתה קרבה"( פירוט ). בפסוק שלנו נאמר, שספר משלי מסייע ללומד להבין "דברי חכמים וחידותם", כלומר ספר משלי הוא מפתח לפיענוח הצופן.

פסוקים דומים ומנוגדים

היראה קודמת לחכמה גם בתולדות עם ישראל. כל חכמה שבני ישראל למדו באה אחרי אירוע שגרם להם יראה:

• אחרי קריעת ים סוף, (שמות יד לא): "וירא ישראל את היד הגדלה אשר עשה ה' במצרים, וייראו העם את ה', ויאמינו בה' ובמשה עבדו", ושלושה ימים אחר-כך, (שמות טו כה): "...שם שם לו חק ומשפט..."( פירוט ).
• אחרי עשרת הדיברות, (שמות כ טז): "ויאמר משה אל העם: אל תיראו, כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים, ובעבור תהיה יראתו על פניכם, לבלתי תחטאו", ומייד אחר-כך, (שמות כא א): "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם".
• אחרי מתן לוחות הברית השניים, (שמות לד ל): "וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו, וייראו מגשת אליו", ומייד אחר כך, (שמות לד לב): "ואחרי כן נגשו כל בני ישראל, ויצום את כל אשר דבר ה' אתו בהר סיני".

היראה קודמת לחכמה גם בספרי הכתובים:

• (משלי ט י): "תחלת חכמה - יראת ה', ודעת קדשים בינה"( פירוט )
• (תהלים קיא י): "ראשית חכמה - יראת ה', שכל טוב לכל עשיהם, תהלתו עמדת לעד"
• גם הפסוק שלנו, המדבר על יראת ה', מופיע בראשית הספר, מייד לאחר ההקדמה, על-מנת להבהיר את ייחודו של ספר משלי לעומת ספרי חכמה בעמים אחרים: " "כידוע, משלי הוא חלק מעולם חכמה רחב, שהיה נחלת בתי מלוכה בישראל ומחוצה לו... במבט ראשון ניתן לתהות, מה עניין כל אלה לתנ"ך. האם אין כאן רק חלק מעולם חכמה אוניברסלי? היכן חותמה של אמונת ישראל בפשט הכתובים של משלי? אם נראה בקובץ הפתיחה של משלי את המבוא לספר, המגדיר את אופי החכמה המוצגת בו, הרי יש כאן חידוש מהותי ביותר: הספר מצהיר על עצמו במבוא, כי אין עניינו בחכמה אינטלקטואלית כשהיא לעצמה, אלא בחכמת מוסר. יראת ה' מטביעה את חותמה על כל דברי החכמה והעצות של משלי, בהיותה התכלית שאליה הם שואפים והמקור שממנו הם נובעים" "  ( נילי סמט, מגדים לג ) .

היראה קודמת לחכמה גם בדברי חז"ל:

• " "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת; וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו, אין חכמתו מתקיימת." "  (רבי חנינא בן דוסא, אבות ג ט) . 

אולם במשלי ב נאמר לכאורה להיפך:

• (משלי ב ג): "כי אם לבינה תקרא, לתבונה תתן קולך; אם תבקשנה ככסף, וכמטמונים תחפשנה - אז תבין יראת ה', ודעת אלהים תמצא"- הבינה היא כישרון מתקדם יותר מהחכמה - הכישרון לחשוב ולהסיק מסקנות מתוך דברים שלמדנו , וכאן נאמר לכאורה שהבינה קודמת ליראת ה'!

1. ייתכן שיש לפרש: אז תבין יראת ה' = אז תגיע להבנה שכלית של אותה יראה רגשית שהיתה בקרבך מלכתחילה.

• לפעמים אדם עובר חוויה של התגלות, שממלאת את ליבו ביראת ה' (כמו התגלות ה' אל בני ישראל במעמד הר סיני), אך הוא עדיין לא מבין את משמעות החוויה, ואינו יודע מה מהותו של אותו כוח שהתגלה אליו.
• בשלב הבא, הוא מתחיל ללמוד חכמה ומוסר (כמו פרשת משפטים, שבאה מייד אחרי מעמד הר סיני) - ללמוד מה הוא רצון ה', ולתקן את התנהגותו כך שתתאים לרצון ה'.
• בשלב הבא, הוא משתמש בכוח הבינה (= הכישרון לחשוב ולהסיק מסקנות ), מתעמק בדברים שלמד, מנסה להבין דבר מתוך דבר, לקבוע כללים ולהבין את העקרונות שמאחרי חוקי החכמה והמוסר.
• ובעזרת הבינה, הוא מצליח להבין יראת ה': הוא כבר מכיר את ה' טוב יותר, הוא יודע מה הם העקרונות המוסריים החשובים לה' ויודע שה' משגיח על הכל, החל מהעקרונות הגדולים ועד הפרטים הקטנים; ההבנה הזאת ממלאת אותו ביראת כבוד מפני ה' - והפעם היראה מבוססת על הבנה ולא רק על חוויה.

הרעיון הזה, שיש דרגות שונות של יראת ה', נזכר בגרסאות שונות גם בדברי המפרשים:

• " "יראת ה' מוסר חכמה - יראת העונש מביאה לידי חכמה, וחכמה מביאה לידי יראת הרוממות" "  הגאון מווילנה על משלי טז לג .
• " "על יראה תתאה זו, שהיא לקיום מצוותיו יתברך בבחינת סור מרע ועשה טוב, אמרו אם אין יראה אין חכמה... כשנמשכת בחינת יראה זו מההתבוננות בגדולת ה', דאיהו ממלא כל עלמין... וכן השתלשלות כל העולמות למעלה מעלה עד רום המעלות, אף על פי כן נקרא יראה זו יראה חיצונית ותתאה, מאחר שנמשכת מהעולמות, שהם לבושים של המלך הקדוש ברוך הוא, אשר מסתתר ומתעלם ומתלבש בהם להחיותם ולקיימם להיות יש מאין... רק שהיא השער והפתח לקיום התורה והמצוות. אך היראה עילאה, ירא בשת... נמשכת מפנימית האלהות שבתוך העולמות, עליה אמרו: אם אין חכמה אין יראה, דחכמה היא כ"ח מ"ה, ו"החכמה - מאין תמצא". ו"איזהו חכם - הרואה את הנולד", פירוש, שרואה כל דבר איך נולד ונתהוה מאין ליש בדבר ה' ורוח פיו יתברך, כמו שנאמר: "וברוח פיו כל צבאם ". ואי לזאת, הרי השמים והארץ וכל צבאם בטלים במציאות ממש בדבר ה' ורוח פיו... גם גופו ונפשו ורוחו ונשמתו בטלים במציאות בדבר ה', ודבורו יתברך מיוחד במחשבתו... וזהו שאמר הכתוב: הן יראת ה' היא חכמה. אך אי אפשר להשיג ליראה וחכמה זו, אלא בקיום התורה והמצוות על ידי יראה תתאה החיצונית..." "  ( תניא חלק א מג ) ; הקטע מתייחס לדברי התנא רבי אלעזר בן עזריה: " "אם אין חכמה אין יראה, אם אין יראה אין חכמה" "  (

משנה אבות ג יז ) .

• " "בהלכות תשובה עוסק הרמב"ם ביראת העונש. זו המדרגה הבסיסית ממנה יש להתחיל ("כשמלמדין את הקטנים"...), ביראה המביאה לאהבה. בכך, מדריך אותנו הרמב"ם שאל לנו להסתפק ביראת העונש המביאה את האדם לידי מעשה המצווה... הרמב"ם מלמדנו שעלינו להתרומם למדרגת האהבה, זו המסייעת להפנמת הדברים ולהפיכתם לחלק מחיינו. בה בעת, מפגש עוצמתי זה מעורר לשלב חדש בעבודת ה', ליראת הרוממות. כאן, היראה אינה משתקת, אינה מרחיקה אלא מקרבת. מפגש של האדם עם מקור האור, החסד והטוב מעורר יראת רוממות גדולה המחייבת בחינה אחרת של החיים" "  ( יראה ואהבה - שנים שהם אחד / הרב שי פירון ) .
• " "שני יראות הם, יראת העונש ו יראת הרוממות (יראה שהיא מעצם הווייתו יתברך). שני מיני לימוד הם, תורה לשמה ו תורה שלא לשמה (הלימוד על-מנת שיכבודוהו... שקיבלנו היתר, שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה...).... מתחילה יש לאדם לעבוד על דרגת יראת העונש, שאילו לומד תורה שלא לשמה, אין בה מספיק כח של מחזירו למוטב... על כן, על מנת שיהא לאדם כח להתגבר על יצרו, יש לו מתחילה את יראת העונש, ולאחר מכן את התורה שלא לשמה. ומכאן יגיע ללמוד תורה לשמה, ומתורה לשמה יגיע לדרגה של יראת הרוממות" "  (הגולש "מבקש חכמה" בשם אחד מראשוני החסידות,  רגע לפני שאני מתחיל לחשוב / עצור כאן חושבים ) .

2. וייתכן שהפסוקים מדברים על שני מצבים שונים:

• הפסוק שלנו מתאר את המצב האידיאלי, שבו ה' מתגלה לאדם ומעורר בו את היראה והרצון ללמוד - "יראת ה' ראשית דעת חכמה ומוסר". זה היה המצב בזמן התורה, כפי שניתן לראות בפסוקים שהובאו למעלה מספר שמות.
• והפסוק בפרק ב מתאר מצב שבו אין התגלות, ואז הדרך היחידה להגיע ליראת ה' היא על-ידי התבוננות שכלית - "אם לבינה תקרא... אז תבין יראת ה'". זה היה המצב לאחר חורבן הבית. לכן, רבים מחכמי ישראל טענו שיש להגיע ליראת ה' על-ידי התבוננות שכלית - ביניהם הרמב"ם, הרמח"ל והרש"ז מלאדי; ראו אז תבין יראת ה' . מצב זה יימשך, כנראה, עד ביאת המשיח ועד בכלל, (ישעיהו יא ב): "ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'"

3. יש שפירשו, שהפסוקים "יראת ה' ראשית דעת", "תחילת חכמה יראת ה'", "ראשית חכמה יראת ה'", אין כוונתם שיראת ה' צריכה לבוא לפני הלימוד, אלא שיראת ה' היא הדבר הראשי, החשוב ביותר שיש ללמוד: " "יראת ה'... היא תרומת עיקר הדעת..." " -  (רש"י על משלי א ז) .

בדומה לזה פירשו, שהיראה היא המטרה והחכמה היא האמצעי, ולכן: " "במחשבה... התכלית תחילה, ולכן במחשבה.. היראה תחילה... אבל במעשה - החכמה תחילה" "  (הגאון מווילנה) .

כך יש לפרש גם בדברי חז"ל: יראת החטא צריכה להיות קודמת לחכמה בסדרי העדיפויות והשיקולים שהאדם עושה כשהוא מחליט כיצד לפעול.

פירוש זה מתאים לתקופה שבה אין התגלות, ובה האדם צריך קודם-כל להשתמש בחכמה ובתבונה על-מנת ללמוד יראת ה'; אך בתקופת התורה, כפי שראינו, היראה באה לפני החכמה גם מבחינת הזמן.

מקורות ופירושים נוספים

גם הגאון מווילנה קישר את פסוקנו לפסוק ב ולמסכת אבות: " "כתוב לעיל, שעניין הספר הוא (משלי א ב): לדעת. ואומר עכשיו, שהיראה הוא ראשית " ותחילת ה דעת, כעניין שאמרו חז"ל כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת... אם יש באדם יראת ה', ילמד לדעת, בכדי שיהא יודע ממה לשמור את עצמו. ודרך האדם, כשרוצה את הדבר ומוצאו, חביב עליו ושומרו. אבל אם אין בו יראת ה', ואינו מתיירא מן החטא, אף שלומד כמה פעמים לא ימצא, כי אינו לומד בכדי שיהא יודע ממה להיזהר..." "  ( הגאון מווילנה ) .

לפי הטעמים והמשקל, יש לקרוא: "יראת ה' ראשית דעת, חכמה ומוסר אוילים בזו". מה הקשר בין חלקי הפסוק?

1. יש מפרשים, שהאוילים הם הרשעים, שאינם יראים את ה'. לפי זה, הקשר בין שני חלקי הפסוק הוא ניגוד: יראת ה' צריכה להיות ההתחלה של כל לימוד ודעת, כי האוילים - שאינם יראים את ה' - בזים לחכמה ומוסר ואינם לומדים דעת: " "ואם לא יקנה יראת ה' בראשיתה, מה תועלת בלימודה? הלא יבזה אותה וימאס בה!" "  (מצודת דוד, וכן  רש"י פירוש שני, ר' יונה גירונדי) . אין הכוונה שיראת ה' היא רק אמצעי, שמטרתו לגרום לאדם להתייחס ברצינות ללימודים כדי שיצליח בהם, שהרי " "יראת ה'... היא תרומת עיקר הדעת..." "  (רש"י פירוש ראשון) ; הפסוק מתייחס רק לסדר הלימוד, וקובע שיש ללמד יראת ה' לפני הכל.

• אולם, בשאר הספר, נראה  ש האויל הוא השטחי , ולא דווקא הרשע (אם כי, כמובן, יש גם רשעים שטחיים). 

2. יש מפרשים, שתכונתם היסודית של האוילים היא הבוז לכל חכמה ומוסר הבאים מאחרים; מתכונה זו נובעת השטחיות שלהם וההתנגדות שלהם לקבלת עצות. התכונה המנוגדת לכך היא יראת ה', יראת כבוד כלפי ה', הגורמת לאדם להרגיש שיש למעלה ממנו ושהוא לא יודע הכל: " "כשבן אדם מרגיש את עצמו מלך העולם, שר "אני חכם, אני גדול אני יודע את הכל" וגם מרגיש ככה, אין סיכוי שידע משהו חדש. יכול להיות אפילו שיכניס למוחו חכמה, אבל היא לעולם לא תשפיע עליו, הוא ירגיש מעליה ויבוז לה או יבזוז אותה. אדם שיש לו יראת ה', לעומת זאת, יודע שהוא לא יודע הכל, ומוכן לקבל דברים שהוא לומד בלי להכריח אותם להיות כמוהו או לא להיות בכלל." "  ( אורי בירן, אתר כיפה ) .

3. אפשר לפרש שהפסוק משתלב במבנה הפרק, שהוא מבנה של טבלה :

• יראת ה' ראשית דעת מתאימה ל מוסר אביך, שהוא האזהרה " אם יפתוך חטאים - אל תבא... "; המסר העיקרי בקטע זו הוא, שיראת ה' - הזהירות מחטאים - היא בסופו של דבר העצה החכמה ביותר, כי היא מצילה את האדם מהילכדות ברשתם של נוכלים; ולכן יראת ה' ראשית דעת.
• חכמה ומוסר אוילים בזו מתאימה ל תורת אמך, שהיא התוכחה " עד מתי פתיים תאהבו פתי... "; הקטע מוכיח את הפתיים, הלצים והכסילים על כך שהם בזים לחכמה ואינם רוצים ללמוד.

אולם, אין שום קשר לשוני המקשר בין הפסוק לבין שאר הפרק:

• בקטע " אם יפתוך חטאים אל תבא " לא נזכר שם ה', ואין שם רמז ל יראת ה'.
• בקטע " עד מתי פתיים תאהבו פתי " לא נזכרו אוילים.

4. וכפי שפירשתי למעלה, יש לפסק את הפסוק בניגוד למשקל ולטעמים: "יראת ה' ראשית דעת חכמה ומוסר, אוילים בזו". לחלוקה זו כמה ראיות:

• המושג " דעת חכמה ומוסר " נזכר לפני כן, בתחילת הפתיחה של הספר (משלי א ב): "ל דעת חכמה ומוסר, להבין אמרי בינה"; מסתבר שגם כאן המושג "דעת חכמה ומוסר" הוא מושג אחד שנמצא כולו בצלע הראשונה של הפסוק.
• הפועל "בזה" נזכר כמה פעמים כניגוד של הפועל "ירא את ה'", למשל (משלי יד ב): "הולך בישרו ירא ה', ונלוז דרכיו בוזהו"; מסתבר שגם כאן המושג "בזו" הוא הניגוד של יראת ה', ומשמעו "בזו את ה'".

מקורות נוספים על רגשות בחינוך

הפסוק שלנו מלמד, שהרגש של יראת ה' הוא תנאי הכרחי ללימוד "דעת חכמה ומוסר", וכן שאנשים שטחיים בזים ל"דעת חכמה ומוסר". שני רעיונות מקבילים התגלו במחקר שנעשה על רגשות של פושעים פסיכופתים (אם-כי התגלית מתייחסת ליראה ולרגשות באופן כללי ולא דווקא ליראת ה'): " "פסיכופתים - מוחותיהם אינם מפגינים את התבנית הייחודית בתגובה למילים הרגשיות... רוברט הייר, הפסיכולוג מאוניברסיטת קולומביה הבריטית שביצע את המחקר, מפרש את התוצאות כראיה לכך שלפסיכופתים יש הבנה רדודה של מילים רגשיות, שיקוף של רדידות כללית יותר בתחום הרגש... פסיכופתים העומדים לקבל הלם חשמלי אינם מראים שום סימן לתגובת פחד מהסוג המקובל אצל אנשים שעומדים לחוש כאב. מכיוון שחזות הכאב אינה מעוררת בפסיכופתים שום פרץ של חרדה, נראה להייר שהם אינם מודאגים מפני האפשרות שיוענשו בעתיד על מעלליהם, ומכיוון שהם עצמם אינם חשים שום פחד, אין להם שום אמפתיה - או חמלה - כלפי הפחד והכאב של קרבנותיהם" "  (דניאל גולמן, "אינטלגנציה רגשית", פרק 7 "שורשי האמפתיה", עמ' 129) .

מחקרים נוספים מלמדים על החשיבות הרבה של רגשות בכלל בחינוך ילדים להתנהגות מוסרית  (שם, עמ' 124-125) . לפי זה, כשרוצים לחנך ילד שלא יפגע בזולת, הדרך היעילה ביותר לעשות זאת היא להפנות את תשומת ליבו לרגשות הפגועים של הזולת: "תראה, הוא בוכה, הוא מאד עצוב כי לקחת לו את הצעצוע!". אם לילד יש אמפתיה (כמו לרוב הילדים הנורמליים), הוא ירגיש בעצמו את הצער של הזולת, ויפתח רגש של יראה מפני פגיעה בזולת. לאחר מכן ניתן להמשיך וללמד אותו חוקים מפורטים יותר הקשורים לשמירה על רכוש הזולת.

מקורות ופירושים נוספים

1. הרעיון שהדובר בקטע הוא המורה לקוח ממאמר של אורי בירן: " "אני אמנם אתייחס אליך כמו אל בני, אבל אני לא בא להחליף את ההורים שלך, אומר שלמה המלך, אני לא רוצה שתתנתק מהמהות שלך, מהמקום ממנו באת, מהחיים העשירים שהרווחת מהמשפחה, ממה שעברת" "  ( אורי בירן, "אביך ואמך", אתר כיפה ) .

2. אך אפשר גם לפרש שהדוברים בקטע הם ההורים, המדברים על עצמם בגוף שלישי כדי להדגיש את השוויון ביניהם. גם בימינו נוהגים הורים לדבר על עצמם בגוף שלישי כשהם משוחחים עם ילדיהם הקטנים, למשל "מי חמוד של אמא?", "מי יבוא לאבא?" וכד'. גם לפי פירוש זה אפשר לפרש, שההורים פונים אל ילדיהם לפני שהם שולחים אותם לבית הספר, ומזהירים אותם שלא ישכחו את המסורת שלמדו בבית.

3. ויש שפירשו, ש" "דברים אלה נאמרים גם כלפי ההורים. כי הילד מטבעו אוהב את אביו ואמו, ואם רואים שאינו שומע, כנראה שיש סיבה לדבר. ובדרך כלל הסיבה היא, שהדברים לא נאמרים בצורה נאותה, כי גם דברים נכונים חשוב לאומרם בצורה נכונה. כאשר מזלזלים בכבודו של הילד, ואומרים משפטים כמו "אתה עדיין ילד! אתה צריך להקשיב לגדולים ממך!" "אתה עושה טעויות ובסוף תסבול מזה!", או משפטים מעין אלו, זה מפתח התנגדות עזה אצל הילד, והוא ידחה אותם ולא ירצה לקבלם. אולם, אם תכבד את ילדך ותאמר לו את הדברים ביישוב הדעת בכבוד ובנחת, אז הוא ישמע אותך, ופעמים רבות יפנים את הדברים" "  (הרב רונן חזיזה, 5 דקות תורה ביום, ב' סיון ה'תשס"ט) .

מוסר אביך, תורת אמך

הפסוק מייחס חשיבות שווה למוסר האב ולתורת האם, כמו פסוקים אחרים בספר משלי (ראו זכר ונקבה בספר משלי ). עם זאת, מוסר האב ו תורת האם מוצגים כשני עניינים שונים העומדים בפני עצמם. יש מוסר אבהי ויש תורה אימהית, ושניהם חשובים באותה מידה.

מוסר = ביקורת שיש בה ייסורים . המוסר מיוחס לאב והתורה מיוחסת לאם, כי בדרך כלל האב נוטה יותר לייסר - למתוח ביקורת שיש בה איומים והכלמות; בעוד שהאם היא עדינה יותר, ונוטה ללמד תורה בדרכי נועם. ואכן, הביטוי מוסר אב מופיע ארבע פעמים בספר משלי, ורק פעם אחת מדובר על אם שמייסרת (ראו מוסר אב ). באופן דומה פירש אורי בירן: " "האבא מסמל את המלמד הקפדן והקשוח, את ההורה שדואג שיהיה משמעת וסדר... מוסר הוא... ההסרה של האדם מהדרך שאינה נכונה, מדרך החטאים... הדבר שאותו אנחנו מקבלים מהאמא ... זו תורת החיים, מדעי ההתנהגות, איך לשמוח, לאהוב, לצחוק, להאמין ולתת אמון, להיות רגיש ואמיתי, דברים שהבן לומד בדרך הטבע מאמו, שנמצאת איתו זמן רב... בילדותו, שמביאה לו את הרגש והאמונה הפשוטה והטבעית" "  ( אורי בירן, שם ) .

מוסר אביך משמעו, גם המוסר שמלמד האב, וגם המוסר שהאב מתנהג לפיו; ותורת אמך משמעה, גם התורה שמלמדת האם, וגם התורה שהאם נוהגת לפיה. מכאן שההורים והמחנכים צריכים לחיות לפי הרעיונות שהם מעבירים לילדיהם ולתלמידיהם, כי הדוגמה האישית היא חלק בלתי נפרד מהלימוד  (ע"פ אליעזר שבייד, "חכמתה של מלכות ישראל") .

ויש שפירשו ש"אביך" ו"אמך" הם משל - האב הוא משל לקב"ה, והאם היא משל לכנסת ישראל: " "שמע בני מוסר אביך - מה שנתן הקב"ה למשה בכתב ועל פה, אמך - אומתך... דברי סופרים שחדשו והוסיפו ועשו סייגים לתורה" "  ( רש"י ) .

שמע, אל תטוש

המשפט המתייחס לאב נאמר בלשון חיוב - "שמע בני מוסר אביך", והביטוי המתייחס לאם נאמר בלשון שלילה - "ואל תטוש תורת אמך". היה אפשר לפרש שמדובר באמצעי ספרותי שנועד לגיוון בלבד, אך התופעה חוזרת גם בפסוקים אחרים העוסקים באב ואם, וייתכן שהיא מבטאת השקפה חינוכית מסויימת על תפקיד האב והאם בחינוך (ראו אב ואם בספר משלי ).

לויית חן, ענקים

1. דבריהם של ההורים נמשלים לתכשיטים, ופירשנו למעלה שהתכשיטים מסמלים את החן שיש במסורת הייחודית לכל משפחה, ואת כבוד-המלכות הנובע מהחיבור למסורת ישראל.

2. בנוסף לכך, אם הדוברים בפסוק הם ההורים, המשל מבטא ענוה מצד ההורים: יראת ה' (שנזכרה בפסוק הקודם - יראת ה' ראשית דעת חכמה ומוסר ) היא העיקר, ודבריהם של ההורים הם רק תכשיט המלווה אותה (ראו גם תכשיטים בספר משלי ).

3. לוית חן היא דבר אחד, וענקים הם רבים, וכל אחד מהם עשוי שרשרת מחוליות רבות או מחרוזת מאבני חן רבות; ייתכן ששני סוגי התכשיטים רומזים לשני סוגי המשלים שנמצא בהמשך הספר:

• בפרקים א-ט ובפרקים ל-לא רוב המשלים הם ארוכים, בכל פרק או פרשיה ישנו משל אחד העומד בפני עצמו, כמו לוית חן ;
• בפרקים י-כט רוב המשלים הם קצרים, כל משל אורכו פסוק אחד או שניים, ובכל פרק ישנם הרבה משלים שאינם קשורים זה לזה, כמו מחרוזת של אבני חן - ענקים .

ראשך, גרגרותיך

1. לפי חלק מהמפרשים, הראש הוא משל למחשבות, " "אשר שם החכמה וכוחות השכל" "  (רבי יונה גירונדי, נולד לפני כ-800 שנה; ואחריו רלב"ג) , והגרגרת היא משל לכוח הדיבור ; לפי זה, הפסוק מלמדנו שמסורת הדורות הקודמים מוסיפה חן וכבוד למחשבות ולדיבורים.

• אולם, למרות שהמחשבות נמצאות בראש, המושג שמסמל את המחשבות בלשון המקרא הוא הלב ( לב במשמעות של פנים, מרכז, כמו בביטוי "לב הים"; כי המחשבות הן הפְּנִים והמרכז של האישיות).

2. ויש שפירשו שהראש הוא משל לזהות הייחודית של האדם, אולי משום שהראש הוא החלק שבו בני אדם ניכרים ונבדלים זה מזה יותר מכל איבר אחר בגוף: " "אנשים נוהגים לחפש ייחוד, יופי ומשמעות לעצמם על ידי הוספות חיצוניות. לעיתים מדובר בשרשרת לצואר וזר על הראש, ולעיתים מדובר בחיקוי אנשים אחרים, בניסיון להעביר דברים שמתאימים לאדם אחד, אל עצמם. במקום לרדוף אחרי 'חכמות חיצוניות', אומר שלמה, למה שלא תלך אחרי דברים מהבית, בעקבות מה שיש לך מההורים שלך. את הדברים שיש לך, את המוסר והתורה שספגת במשפחה שלך אל תאבד. זה הזהות, החן והיופי שלך, זה הדרך שבו מה שאתה אומר ומקרין יהיה אמיתי וגם משפיע ביותר, כי זה מה ומי שאתה באמת." "  ( אורי בירן, "ענקים מלווים", אתר כיפה ) .

3. אולם, יש מפרשים שלא פירשו את הראש והגרגרת כמשל, לדוגמה " "לוית חן - חבור של חן הם לראשך , כלומר התורה והמוסר יהיו לראשך לוית חן, וכענקים של עדי זהב יהיו לגרגרותיך - לצוארך, ועל שם שהקנה עשויה טבעות טבעות קורא הצואר בלשון רבים" "  ( רש"י ) .

רעיון דומה נמצא בפרק ד. גם שם הפרק מתחיל בהתייחסות למוסר האב ולדברי האם, ובהמשך נאמר שדבריהם של ההורים מוסיפים לילדים לווית חן, (משלי ד ט): "תתן לראשך לוית חן , עטרת תפארת תמגנך"( פירוט ).

מקורות ופירושים נוספים

לפי פירושנו, ישנם שני חידושים עיקריים בפסוק:

1. כאשר אנשים חטאים - חוטאים מקצועיים - מנסים לשכנע להצטרף אליהם, צריך לסרב, גם אם נראה שהעיסקה שלהם היא כשרה: " "עתה יזהיר להיבדל מן החברה הרעה, כי תדיח לב האדם מן הדרך" "  (הרב יונה גירונדי) . " "לכאורה מאי חטאים, אפילו צדיקים, אם הדרך לא טובה! אלא העניין, שלא דיבר בעצם הפיתוי, אלא על התחלת הפיתוי, שעדיין אינך יודע אם דרכם טובה או רעה, אלא שאם המפתים חטאים, אל תבא לשמוע כלל... חוטא הוא העובר על מצוות עשה...  אם יפתוך אותם בני אדם, החסרים ממצוות עשה, אל תבא לשמוע דבריהם כלל, כי בוודאי לא למצווה הם באים לפתותך, כי הם עצמם אינם חפצים בזה ואינם עושים מצוות, ובוודאי מה שהם רוצים הוא לפתותך, היינו לעבור עבירות." "  ( הגאון מווילנה, כתב יד לונדון ומהדורת הרב פיליפ ) . כך כנראה פירש רבי שמעון בר יוחאי  ( ילקוט שמעוני ) , שקישר את הפסוק ל (משלי יג כא): "חטאים תרדף רעה, ואת צדיקים ישלם טוב": הצרות רודפות אחרי החטאים וישיגו אותם בסופו של דבר, ולכן לא כדאי להצטרף אליהם גם לעסקה כשרה. ראו גם בפירוש על פסוק טו.

2. צריך להיזהר, לא רק שלא לבוא איתם, אלא גם שלא לאבות ולרצות להצטרף אליהם: " "יש מנהיגים שאכפת להם רק ממה שעושים ולא מה שחשים. מצידה של הממשלה, אתה מוזמן לחשוב לחוש ולהרגיש מה שאתה רוצה, ולא אכפת לנו. אלא מה, אנחנו רוצים שתעשה ככה וככה ולא תעשה כך וכך. להורים שלי, לעומת זאת, אכפת מאוד מה אני מרגיש וחושב, אכפת להם מהמהות שלי לא פחות מהמעשים שלי... ספר משלי מפנה אלינו דרישה, שבמבט ראשון היא מוזרה. הוא רוצה שלא נרצה, שלא נתאווה, ללכת אחרי החטאים. מילא אם הוא היה רוצה שלא נעבור על החוקים, אבל שלא נרצה?! מה זה משנה לו? למה זה מעניין אותו? מה הוא מרוויח מזה?!... לכך מקדים שלמה ואומר 'בני'. אני רוצה שתהיה אדם טוב לא כי זה מועיל לי, כי אם יהיו אנשים ישרים וטובים אז לא יהיו מרידות, בעיות וכדו', אלא כי אכפת לי ממך, כי אתה חשוב ויקר לי. אני לא רק רוצה שתתנהג כמו שצריך, אלא שבמהותך תהיה טוב, ערכי ומאמין, שלא תלך אחרי החטאים ולא תתפתה להם כי זה סותר את מהותך, כי זה לא אתה." "  ( אורי בירן, "על חוטאים וחטאים", אתר כיפה )

3. ואם הדוברים בפסוק הם ההורים הפונים אל בנם, ניתן ללמוד מהפסוק על חובתם של ההורים להשגיח על חבריהם של הילדים, ולהרחיק אותם מחברים חטאים ומפתים; ראו פסוקים נוספים המלמדים שיש להשגיח על החברים של הילדים .

משל ליצר הרע

4. יש שפירשו, שהחטאים הם משל ליצר הרע, והפסוק מזהיר שלא להתפתות לטענותיו של היצר הרע, המנסה לשכנע את האדם לעבור עבירות במסוה של מצוות: " "והנמשל הוא: לכל העניינים שיפתה היצר הרע לאדם לכעס או לתאוה, ואינו יודע אם הוא מטענות היצר הרע או מטענות היצר הטוב. כי יצר הרע אומר שלטובה כוונתו - בכעסו, כדי לנקום ברשע... ובחמדה, כדי שיהיו לו ממון לתת לצדקה... אמר שלמה המלך ע"ה בחכמתו, ש'אם יפתוך', פירוש, תיכף שרצונך בכך, ודאי הוא מטענות היצר הרע, ואל תאבה לשמוע לו כלל, אף שאומר שלמצוה כוונתו, כי איך אפשר שתהיה כוונת היצר הרע לטובתך, והלא הוא רוצה להרוג אותך בעולם הזה ובעולם הבא, ומפני שרצונך בכך, ודאי טענת היצר הרע הוא" "  (הגאון מווילנה על פסוק יט)

• אולם, לא הצלחתי להבין את כוונתו, האם האדם צריך תמיד לעשות ההיפך ממה שהוא רוצה? .

מקורות ופירושים נוספים

לכה איתנו נארבה לדם - יש ששאלו " "איך זה מבקשים החטאים לפתות את הנער, שעדיין אינו בחזקת חטא, בדברי פיתוי כגון נארבה לדם...?!" " ולכן פירשו " "עלינו לומר, שדברים אלה אינם דברי הפיתוי כאמירתם... אלא פירושם... החטאים אומרים לנער דברים אחרים, אבל המוכיח מודיעו את כוונתם האמיתית של הדברים" "   (אברהם אהוביה, "ככל הכתוב", עמ' 243) .

• לענ"ד, כפי שפירשתי, ייתכן שהכתוב מתייחס ל"נערים בסיכון", שיש סכנה ממשית שיצטרפו לכנופיות פשע העוסקות גם בשוד ורצח.

נצפנה לנקי חינם - יש שפירשו שהמילה "חינם" אינה חלק מדבריהם של הנוכלים, אלא הערה של הכותב,  שאומר שאותם נוכלים רוצים להרוג אדם חף מפשע ללא כל סיבה: " "הכתוב אומר שצפונתם לנקי חינם הוא" "  (רש"י) , " "לארוב על דם נקי לשפוך חינם, על לא חמס בכפו" "  (מצודות) .

• אולם, מכיוון שכבר נאמר שהנרצח הוא "נקי", ברור שהרצח הוא "חינם", ואין צורך לציין זאת. לכן פירשתי שהמילה "חינם" היא חלק מדברי הפיתוי של הנוכלים. שרוצים לשכנע את הנער שאין לו מה להפסיד, כדרכם של נוכלים מאז ועד היום.
• ראיה נוספת לפירוש זה היא האזהרה בהמשך הפרק - "כי חִנָּם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף", שמשמעה - "כל ציפור שרואה אוכל על הרשת חושבת שהיא מקבלת אוכל בחינם, אך למעשה זה יעלה לה בחייה" ( פירוט ); כלומר, מטרת הקטע היא, בין השאר, להזהיר את הנער מפני דברים שמקבלים כביכול ב" חינם ".

ותמימים כיורדי בור - המילה תמים משמעה "שלם" או "חף מפשע" ; לפסוק שלנו מתאימה יותר המשמעות "שלם", בהתאם למשל " כשאול... כיורדי בור ": "כמו שהקבר בולע את גופו של המת בשלמותו, כך אנחנו נבלע את רכושם של קרבנותינו בשלמותו": " "תמימים - אינו לשון צדיקים, אלא מלשון שלמים: נבלעם כשהם שלמים, כאדם היורד בתוך הבור כשהוא שלם, כלומר בעודם בעשרם נהרגם ונירש נכסיהם" "  (רש"י) .

גורלך תפיל בתוכנו - פירשנו כמו רוב המפרשים, שאלו דבריהם של הגברים החטאים; אך אפשר גם לפרש שאלו הם דברי החכם, המנסה לעורר בתלמידיו אחריות לגורל המשותף שלהם ( ע"פ גליה ).

מקורות ופירושים נוספים

כאמור, רוב מפרשי הפשט פירשו שהפסוק הזה הוא ציטוט מדבריהם של החוטאים המפתים, אך ישנו מדרש חז"ל שפירש אחרת: " "גורלך תפיל בתוכנו  – זה התורה שהיתה גורלו של הקדוש ברוך הוא; כיס אחד יהיה לכלנו  – שאמרו נעשה ונשמע." "

ופירש הרב כלב פייבל שלזינגר: " "מצד עצמו בעצם אין קושי להבין את הרעיון המובע במדרש הזה. אין מצוות התורה יכולות להתקיים, אלא רק אם בני ישראל הדרים במקום אחד מלוכדים יחדיו באגודה אחת. שאם לא כן לא יכול היחיד לקיים את חוקי התורה. היחיד אינו יכול לדאוג ללימוד תורה לילדיו אם אין כל האבות משתתפים ביחד בהחזקת המורים, אין סיפק בידו להחזיק לבדו מערכות צדקה וגמילות חסדים … בקיצור, בלשון המדרש: רק אם הכל אומרים כיס אחד יהיה לכלנו , רק אז הם יכולים לומר גם כן כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע ."

אם כן, מצד עצמו מובן והגיוני הרעיון של המדרש; רק שקשה להבין מה ראה אומרו לתלות רעיון כזה דוקא בדברי כנופיית הפושעים גורלך תפיל בתוכנו כיס אחד יהיה לכלנו . אלה הם פה נאה שיאמר נעשה ונשמע! הלא נאמר עליהם בני! אם יפתוך חטאים, אל תבא! אם יאמרו: „לכה אתנו, נארבה לדם נצפנה לנקי חנם, נבלעם כשאול חיים ותמימים כיורדי בור, כל הון יקר נמצא נמלא בתינו שלל!“ כזאת היא החבורה המזמינה את הנער להצטרף אליה לאמור: „ גורלך תפיל בתוכנו “ ומבטיחה לו „ כיס אחד יהיה לכלנו “! כמה מוזר הרעיון להדביק לשודדי הדרכים האלה בני הבליעל רמז לנשגב וליקר בכל היצירה הרוחנית שיצר עם ישראל מעולם, למאמר שזיכה כל אחד ואחד מהם בשני כתרים שקשרו להם מלאכי השרת בשעה שקראו במעמד הר סיני כל העם פה אחד כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע!

אבל הנה, בו במקום שאנחנו משתוממים על זרות סגנון המדרש, שם אנחנו מתפעלים מחכמתם של חכמי המדרש. החוקים השכליים, אומר החבר במאמר השני של ספר הכוזרי, הם הקדמות והצעות לתורה הא·להית. ולא עוד, אלא שהחוקים השכליים, אשר כוללם תחתיו המונח „דרך ארץ“, הם המה יסודותיה ועמודיה ואדניה של התורה. אי אפשר בלעדם איזה קהלה שתהיה מבני אדם, עד שקהל הלסטים, פושעים שאין כל התחברותם אלא לשם פשע, אי אפשר שלא יקבל הצדק ביניהם: לא רק סדר ומשטר כלשהו הם מוכרחים לשמור, אלא אף להתקשר ולהתחייב שלא יעולל האחד מהם עוול לאחר, שכל אחד יקבל חלקו הראוי לו מן השלל, שלא יניחו מלכבד זה את זה ויעזרו באמונה איש לרעהו, ואם לא, לא היתה מתמדת חברתם: אם אין שוררים ביניהם נאמנות והערכה הדדית, לפי שכל אחד מהם רואה רק את תועלתו הפרטית ואינו משגיח כלל בטובת חבריו ורצונותם, אז אין קיום לכל החבורה.

מעתה אנחנו עומדים על עומק כוונתו של המדרש באומרו גורלך תפיל בתוכנו כיס אחד יהיה לכלנו – שאמרו נעשה ונשמע : אם אותם חטאים שאין מטרה להתחברותם כי אם לשלול שלל ולבוז בז, לחמוס חלשים ולשפוך דם נקיים, אם אפילו הללו מוכרחים לומר כיס אחד יהיה לכלנו, שאם לא כן אין קיום לכנופייתם – על אחת כמה וכמה צריכים ישראל, האומרים כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, להתחבר ולהתחזק ביחד, שאם לא כן אי אפשר להם לעשות רצון הא·להים ולקיים את מצוותיה הקדושות של התורה. "  ( דרשות בר נש - תרגם דוד ויסקוט ) .

מקורות ופירושים נוספים

עם מי בדיוק אסור ללכת

לעומת הפסוק שלנו, המלמד את האדם להתרחק מחוטאים, ישנה מצוה (ויקרא יט) "הוכח תוכיח את עמיתך", מצוה להוכיח את החוטאים כדי להחזיר אותם למוטב, וכדי להוכיח אותם, מובן שחייבים ללכת בדרך איתם!

1. כפי שפירשנו למעלה, הכתוב אינו מתייחס לכל חוטא אלא רק לחוטאים שמנסים לפתות את האדם להצטרף אליהם, כמו שנאמר בתחילת הקטע "אם יפתוך חטאים...". לאנשים כאלה עדיף שלא להתקרב, כי במאבק בין הפיתוי לבין התוכחה, היצרים החזקים יותר של האדם נמצאים בצד של הפיתוי.

2. אפשר גם לפרש, שהפסוק מתייחס רק אל "דרך" ואל "נתיב", המסמלים מנהג קבוע. כדי להוכיח, מספיק לנהל שיחה קצרה ועניינית, אין צורך להתחבר בקביעות.

פירוש זה מתאים למקורות נוספים המדברים על הליכה בדרך רשע או על התחברות לרשע:

• (משלי טו ט): "תועבת ה' דרך רשע, ומרדף צדקה יאהב"- המנהג הקבוע של הרשע הוא פסול, ולכן אין להצטרף אליו בקביעות ( פירוט ).
• (משלי יג כ): "הלוך את חכמים וחכם, ורעה כסילים ירוע"- אדם שהולך עם חכמים יושפע מהם ויהיה חכם כמותם, ואדם המתרועע עם כסילים יושפע מהם ויהיה רע כמותם ( פירוט ).
• (תהלים א א): "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב"
• " "הרחק משכן רע, ואל תתחבר לרשע, ואל תתייאש מן הפורענות" "  (ניתאי הארבלי, משנה אבות א ז, וראו במפרשים שם ) - אל תפתח יחסים של שכנות ושל חברות עם אדם רשע - בשניהם יש קביעות והתמדה. 
• ואולי גם (משלי כא כ): "אוצר נחמד ושמן בנוה חכם, וכסיל אדם יבלענו"- כשאדם חכם גר בשותפות עם כסיל, ההשפעה השלילית של הכסיל משחיתה והורסת את האוצרות הנחמדים של החכם ( פירוט ).

3. אפשר גם לפרש, שהפסוק פונה במיוחד אל "בני!", אל נער צעיר, שעדיין אין לו מספיק ידע וניסיון כדי להוכיח, ויש יותר סיכוי שיושפע משישפיע: ""יש הבדל בין איש לבין בן. בתהילים, כשהוא אומר אשרי האיש, ולא אומר אשר לא הלך עם הרשע אלא בעצתו, בדרכו, במושבו. לעומת זאת במשלי, יש הקפדה יתרה כי מדובר ב בן - לא איתם, וגם לא בדרכם" "  (משה אהרן, דרך ללא מוצא תגובה 2 ) .

4. ויש שפירשו, שהדבר תלוי בתחושתו האישית של כל אחד, אם הוא מושפע או משפיע: " "כל אחד יכול לראות, אם הוא קצת עובד עם עצמו, שיש אנשים שלא בריא לו להסתובב איתם. יש אנשים, שכשהוא לידם הוא מתחיל לעשות דברים, שאחר כך הוא מצטער עליהם. כשהאדם חושב רגע, הוא מבין שהטעות הייתה מראש, להתחבר אליהם. כרגע, במצב שבו אני נמצא, יש אנשים שלא טוב לי להיות איתם, שבמקום לדחוף הם דוחים, שבמקום להועיל הם מפילים. הדרך לא ליפול, אומר שלמה המלך, היא לא להכנס בכלל למצב של מפגש עמם, לא מפגש מציאותי ולא רעיוני, לא בהצטרפות פשוטה ולא בחיקוי... הדבר תלוי באדם, וראוי שאם הוא שם לב שנגרר אחרי האנשים שירד על מנת להעלות אותם, אכן ראוי לו שידע להציב לעצמו גבולות." "  ( אורי בירן, "דרך ללא מוצא", אתר כיפה ) .

פסוק זה, והמקורות הנוספים הדומים לו, היו חלק חשוב בביקורת של רבנים חרדים על הראי"ה קוק זצ"ל, על כך שהוא מתחבר עם חלוצים פורקי-עול.

הקשר בין שני חצאי הפסוק

1. הסברנו את שני חצאי הפסוק כך שבכל אחד יש חידוש: החידוש בחצי הראשון הוא " בדרך " כלשהי, גם אם זו לא הדרך שלהם, אם הם נמצאים בה - "איתם "; והחידוש בחצי השני הוא " רגלך ", גם אם אתה הולך לבדך, אם זו הדרך שהם רגילים ללכת בה - "מנתיבתם ". ודומה לזה פירש אורי בירן בשם הרלב"ג: " "במילים " דרך אתם " הכוונה היא, מציאות של מפגש פיזי עם הרשעים, בעוד ש" נתיבתם " הכוונה ל"אי זה דבר מהדברים שימשכוך אליהם", מעשים ואולי אפילו רעיונות שינסו לשכנע אותך לעשותם" "  ( אורי בירן, "דרך ללא מוצא", אתר כיפה ) .

2. אך יש שפירשו שהחידוש הוא רק בחצי השני: " "לא מיבעיא ש" אל תלך בדרך ", שהוא הדרך הגדול שהם דורכים והולכים בו, ו" איתם ", אלא " מנע רגלך ", בפני עצמך, אף בלא הם, ו" מנתיבתם " הקטנים, שמהם באים לדרך הגדול, והיינו - מהדברים המביאים לידי זה" "  ( הגאון מווילנה ) .

הפסוק כולו מצוטט בשיר "א-לי-מות" מאת שלום חנוך .

אם הדוברים בפסוק הם ההורים הפונים אל בנם, ניתן ללמוד מהפסוק על חובתם של ההורים להשגיח על חבריהם של הילדים, ולהרחיק אותם מחברים חטאים ומפתים; ראו פסוקים נוספים המלמדים שיש להשגיח על החברים של הילדים .

מקורות ופירושים נוספים

1. פירשנו שהמילים " נארבה לדם " בפסוק יא מתייחסות לדמם של קרבנות הפשע, והמילים " וימהרו לשפוך דם " בפסוק טז מתייחסות לדמו של הנער התמים - "הם אומרים לך שישפכו את דמם של אחרים, אך למעשה הם ימהרו לשפוך את דמך שלך". פירוש זה מתאים למשל הנמצא בהמשך דבריו של האב ( פסוק יז ): "כי חנם מזרה הרשת בעיני כל בעל כנף, והם לדמם יארובו יצפנו לנפשותם": הציפור חושבת שנותנים לה אוכל חינם, אך למעשה הציידים מתכוונים לשפוך את דמה; כך גם הנוכלים, כשהם מבטיחים לך שתרוויח כסף חינם, למעשה מתכוונים לשפוך את דמך ( פירוט ).

2. אך יש שפירשו, שהמילים " וימהרו לשפוך דם " בפסוק טז מתייחסות לדמם של הקרבנות. לפי זה, המילים " נארבה לדם " בפסוק יא אינן דברי הפיתוי כאמירתם, כפי שייאמרו על-ידי החטאים, אלא פירושם: החטאים רק מבטיחים לנער שירוויח הרבה כסף ("כל הון יקר נמצא..."), אבל האב מזהיר אותו שדרכם מובילה לשפיכות דמים: " "והנה זכר דבר הרציחה, כדי להרחיקו יותר מלכת אחר עצתם. ועוד, כי הוא התכלית אשר יביאוהו אליו דרכיהם הרעים. וזה, שאם יפנו אל ריבוי האכילה והשתיה, פעמים שלא יימצא להם, ויבואו לגנוב, ולפעמים ימצאם האדון וירצחוהו..." "  (רלב"ג) . לפי פירוש זה, האב מלמד את בנו לפתח שמיעה ביקורתית מסוג אחר - "לשמוע את הנולד", לשמוע בתוך דברי הפיתוי גם את הסכנות והתוצאות. כשאומרים לו "בוא נרוויח את כל ההון שבעולם", הוא צריך לשמוע מכאן "בוא נהרוג את כל מי שיפריע לנו להרוויח את כל ההון שבעולם".

פסוק כמעט זהה נמצא ב (ישעיהו נט ז): "רגליהם לרע ירצו, וימהרו לשפך דם נקי...". שם ברור שהכוונה לדמם של הקרבנות, שהרי הוא " דם נקי ". ההקבלה הזאת יכולה להוכיח שגם בפסוקנו הכוונה לדמם של הקרבנות (כפירוש 2), אך ההבדל בין הפסוקים יכול דווקא להוכיח את ההיפך: " "לעומת לשפוך דם נקי שבפי הנביא אומר החכם לשפוך דם, לומר לנו, שאין הוא מתכוון לדם נקי, שהרי אין החטאים חפים מפשע!" "  (אברהם אהוביה, "ככל הכתוב", עמ' 243) .

מקורות פירושים נוספים

את נפש בעליו ייקח

1. פירשנו שהנושא של פסוק יט הוא הנער, האדם שמתפתה להצטרף לכנופיה מתוך רצון להרוויח כסף ("חינם"); הוא ה" בוצע בצע ", ואותו בצע שהוא רודף אחריו ייקח את נפש בעליו , כלומר יביא לבסוף למותו של הנער: " "את נפש בעליו הוא יקח - נפש עצמו, שנעשה עכשיו בעל הממון שגזל מחבירו" "  (רש"י) . לפי זה, מטרת הקטע היא ללמד, שהמצטרף לשודדים מסכן את חייו.

ויש שפירשו שהכוונה ל נפש במובן מושאל - האישיות העצמית של האדם: " "גם את נפשו שלו יקח, את עצמו ועצמיותו. כשאדם הולך אחרי רצונותיו, דחפיו ותאוותיו, הוא מאבד את עצמו, הוא נותן לדברים החיצוניים לו להשתלט עליו... שלמה המלך מלמד אותנו כלל חשוב ביחס לעולם הפשע: "קל להכנס קשה לצאת". כשהאדם נגרר לבצוע בצע, "רק ליום אחד" ו"בחיי שכשאעשה קצת כסף אהיה ישר", יהיה לו קשה מאוד לצאת משם. יהיה לו קשה מבחינה טכנית, כי הוא קשר קשרים וחייב טובות וכדומה, יהיה לו קשה כי כבר התרגל להרוויח כסף בצורה "זולה ומהירה", ויהיה לו קשה בעיקר כי הנפש שלו הושחתה, כי הנשמה שלו כבר נלקחה על ידי הבצע." "  ( אורי בירן, "בצע נפש" - פירוש שני, אתר כיפה ) .

2. ויש שפירשו שהנושא הוא השודד, מנהיג הכנופיה; הוא ה" בוצע בצע ", והוא - השודד - ייקח את נפש בעליו , כלומר ירצח את האדם התמים שאותו הוא רוצה לשדוד: " "כן הדרך של הגזלן, לעשות תחבולות לבל ירגיש מי בו להישמר ממנו, ואחר-זה יגזול העושר, וגם יקח נפש בעל העושר למען לא ייוודע" "  (מצודת דוד) ; לפי זה, מטרת הקטע היא ללמד, שהשודדים לבסוף יהפכו לרוצחים: " "כשאדם מעמיד את רווחיו הפיזיים, הגשמיים, במרכז, הוא מאבד את הרגישות הפשוטה לאנשים אחרים, את ההכרה בכך שיש יישויות ועצמים בעולם חוץ ממנו. אדם שמרגיש עצמו כחזות הכל, לא מרגיש את האחר אלא רק את ממונו, את מה שיכול להרוויח ממנו, וממילא יש לחשוש שגם יפגע בו, שאת נפש בעליו של הממון יקח" "  ( אורי בירן, "בצע נפש" - פירוש ראשון, אתר כיפה ) .

• אולם, השודדים בקטע זה כלל לא מנסים להסתיר את העובדה שהם גם רוצחים - זה הדבר הראשון שהם אומרים (משלי א יא): "אם יאמרו 'לכה איתנו, נארבה לדם, נצפנה לנקי, חינם'".

שני הפירושים הללו נמצאים בתלמוד, בפירוש על פסוק מקביל שנזכרו בו המושגים בצע ונפש, (איוב כז ח): "כי מה תקות חנף כי יבצע , כי ישל אלוה נפשו": " "רב הונא ורב חסדא: חד אמר: נפשו דנגזל, וחד אמר: נפשו של גזלן" "  ( בבלי בבא קמא קיט. , בבא מציעא קיב. ) .

3. ויש שלמדו מכאן, שכל שודד הוא למעשה קצת רוצח, כי האדם משקיע חלק מחייו כדי להשיג רכוש, ומי שלוקח ממנו את רכושו, כאילו לקח לו את אותה פיסת חיים שהשקיע בהשגתו: " "כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה - כאילו נוטל נשמתו ממנו, שנאמר כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח" "  (רבי יוחנן, בבלי בבא קמא קיט. , ויקרא רבה כב ו , רש"י על שמואל ב יב ה ) .

פסוקים דומים וקשורים

• בוצע בצע בפרק טו .
• לקח נפש = הרג או העביר נפש ממקום למקום .

מקורות ופירושים נוספים

חכמות - כינוי לחכמה או נשים חכמות?

1. לפי רוב המפרשים, חכמות היא החוכמה המופשטת בלבד. ה'קריאה' של החכמה היא משל למסר הכללי של החכמה - לעזוב את הפיתויים, להתרחק מהלצים והכסילים (פסוק כב), ולבוא ללמוד את דברי החכמה (פסוק כג), לפני שיהיה מאוחר מדי (ראו המציאות תטפח על פניכם ). המסר הזה הוא גלוי וידוע: " "הלא התורה גלויה לכולם ומזהירה על קיומה" "  (מצודת דוד) .

• אולם, לפי זה, לא ברור מה המשמעות המעשית של הפסוק - והרי כל ספר משלי מתאר מסרים שיש בהם חכמה; מה הטעם להקדיש שני פסוקים שלמים, בתחילת הקטע, רק כדי להגיד שמדובר במסר של חכמה?
• ועוד: אם מדובר במסר גלוי וידוע לכולם, מדוע בכלל יש צורך לכתוב אותו?

2. ייתכן שהכוונה לאֵם - אותה אם שנזכרה בתחילת הפרק - "ואל תטש תורת אמך"; האֵם היא אישה חכמה (כמו האישה החכמה שנזכרה בפרק ט ), והיא יוצאת לרחובות כדי להוכיח ולהזהיר את הפתיים. אולם:

• המשך הקטע לא מתאים להשערה זו; בהמשך הקטע נאמר ( פסוקים כו ): " "גם אני באידכם אשחק, אלעג בבא פחדכם." "בבא כשואה פחדכם, ואידכם כסופה יאתה, בבא עליכם צרה וצוקה. אז יקראנני ולא אענה..." ". שמחה לאיד היא מידה רעה לכל אדם ( שמח לאיד לא ינקה ), קל וחומר שאינה מתאימה לאם; אף אֵם לא תשמח לאידם של ילדיה, גם אִם הם מאד פתיים; ואף אֵם לא תגיד לילדיה " לא אענה ". 
• ועוד: אם הקריאה של האם מתחילה בפסוק כב, מדוע "בזבזו" שני פסוקים (פסוקים 20-21) רק כדי להגיד לנו שהיא קוראת? הרי, הקטע שמתאר את מוסר האב (פסוקים 10-19) מתחיל מייד ב"מוסר", ולא נאמר שם ש"האב קורא" (ראו גם מבנה משלי א ).

3. והפירוש שהובא למעלה משלב את שני הפירושים: הקוראת כאן היא החכמה המופשטת, אבל הספר מתאר את הקריאה שלה על-מנת להעביר מסר לכל הנשים החכמות (והגברים החכמים), שיצאו גם הם לרחוב, ויקראו גם הם. הקטע מלמד, שגם כאשר רואים פתיים הנמצאים בחברתם של לצים וכסילים, לא צריך להתייאש - יש לקרוא לפתיים ולהסביר להם את הסכנות העומדות בדרכם, על-מנת להרחיק אותם מהחברה הרעה, ולגרום להם "לקחת את עצמם בידיים" ולהתחיל ללמוד. פירוש דומה פירש הרב אברהם בן הרמב"ם: " "והחכמה הנכונה והמצויינת היא שתמריץ את בעליה ללמדה לאחרים. ואמר החכם חכמות בחוץ תרנה ברחובות תתן קולה..." "  ( הרב אברהם בן הרמב"ם, על מידת הנדיבות ) .

תרנה... תתן קולה - האם גם השיעור עצמו צריך להיות ברחוב?

1. יש שלמדו מכאן, שהחכמות מעבירות את השיעור עצמו ברחוב, כך שכל העוברים והשבים יוכלו לשמוע: " "יצא רבי חייא ושנה לשני בני אחיו בשוק - לרב, ולרבה בר בר חנה. שמע רבי וכעס... מדוע עשית כך?! אמר לו [ רבי חייא ]: שכתוב חכמות בחוץ תרנה, ברחבות תתן קולה..." "  ( בבלי מועד קטן טז: ; וכן פירש רבי שמואל בר נחמני - ראו ילקוט שמעוני על הפסוק) .

2. ויש שחלקו ופירשו להיפך, שהחכמות כלל אינן מדברות ברחוב - החכמה שלהן קורנת החוצה ומושכת אנשים ללמוד גם בלי צורך במילים: " "כל העוסק בתורה מבפנים, תורתו מכרזת עליו מבחוץ" "  (רבי, שם) ; " "חכמות בחוץ תרונה - שעה שהחכם יושב ועוסק בתורה, הכל מרננים אחריו ואומרים אשריו לזה שלמד וזכה לחכמה. ברחובות תתן קולה - אלו תלמידי חכמים שיושבים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ומשמיעים את קולם בדברי תורה. בראש הומיות תקרא - מה הים הומה בגליו, אף תלמידי חכמים בשעה שיושבים ועוסקים בתורה הם הומים, ו...קולם ערב לפני הקב"ה... בפתחי שערים בעיר אמריה תאמר - הוא יושב ועוסק בתורה נגד המלכים והשרים ואינו מתבייש, דכתיב ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש." "  ( ילקוט שמעוני )

וכן יש שפירשו שהחוץ והרחובות הם משל לבתי מדרש, שבהם לומדים תורה בהרחבה, ולמעשה אין לצאת החוצה לרחוב ללמד חכמה כי אין זה מכובד: " "חכמות בחוץ תרונה... בחוצה של תורה. המרגליות, היכן היא נמכרת, בחוץ [או בחנות]? כך התורה. ברחובות תתן קולה - במקום שמרחיבין אותה, בבתי כנסיות ובתי מדרשות:" "  ( רבי יונתן בן אלעזר, ילקוט שמעוני ) , " "פנים זה לא רק מושג גיאוגרפי או טופוגרפי. יש עולם של חוץ ועולם של פנים... יש נורמות של חוץ ונורמות של פנים... חוץ פירושו - שטחיות, רדידות ובינוניות... בחוץ מסתפקים ברמה נמוכה בכל התחומים... מטען רוחני קל, אופי מתנודד, הדגשה תמידית על החיצוניות, יצירת רושם חיצוני, חוסר אבחנה, תפילה חטופה ויבשה - כל אלו שייכים לעולם החיצוני... להכנס "פנימה" - פירושו לא רק להיכנס פיזית, אלא להיכנס לעולם רוחני אחר." "  (הרב יהודה עמיטל, דף קשר 668 ) , " "כדי להגיע ל" חכמות בחוץ תרנה" - להפצת התורה בכל מקום ומקצוע שבו הוא עוסק - חייב האדם לשהות בבית המדרש, בו התורה אינה מצומצמת, וההלכה, האגדה והמחשבה מורחבים למלוא עומקם." "  (הרב יהודה עמיטל, דף קשר 775 ) , " "הישיבה מבטיחה הפריה הדדית ודיבוק חברים של אנשים שונים עם דעות שונות ושיטות לימוד שונות, ומתוך החוויה האינטלקטואלית של הלימוד המשותף נמצאת התורה מתגדלת, מתעצמת ומתרחבת." "  ( הרב אהרן ליכטנשטיין, דף קשר 772 ) .

3. והפירוש שהובא למעלה נמצא בין שתי הדעות: החכמות אכן מדברות ברחוב, כפי פשט הפסוק, אבל רק כדי לקרוא לתלמידים לבוא וללמוד; הלימוד עצמו יכול להיות במקום מכובד יותר.

עוד בנושא זה, ראו האם יש לקיים שיעורי תורה באמצע הרחוב? .

פסוקים דומים וקשורים

המסר של החכמות לפתיים נזכר בפסוקים הבאים .

ראו גם: שלוש קריאות של החכמה - בפרקים א, ח, ט .

בפסוקנו נאמר שהחכמה נותנת את קולה, אך בפרק ב נאמר שהאדם צריך לתת את קולו ולקרוא לבינה, (משלי ב ג): "כי אם לבינה תקרא, לתבונה תתן קולך"( פירוט ); ובפרק ח נאמר שהתבונה נותנת את קולה, (משלי ח א): "הלא חכמה תקרא, ותבונה תתן קולה"( פירוט ).

בפסוקנו נאמר שהחכמות מדברות גם בשערים, כלומר מביעות את דעתן גם בענייני הציבור, אך בפרק כד נאמר שהאויל - השטחי - אינו מודע לכך ואינו מדבר דברי חכמה בשער, (משלי כד ז): "ראמות לאויל חכמות, בשער לא יפתח פיהו"( פירוט )

מקורות ופירושים נוספים

ייתכן שכל אחד משלושת החלקים בפסוק מתייחס לאחד הטיפוסים שנזכרו בפסוק הקודם - פתי, לץ, כסיל:

• כנגד הפיתויים - תשובו לתוכחתי: בכל פעם שאתם מרגישים פיתוי לעשות דבר רע, תחזרו שוב ללמוד את התוכחות ( = ההוכחות ההגיוניות ) שמסבירות מדוע זה רע.
• כנגד הליצנות - הנה אביעה לכם רוחי: בכל פעם שמתעוררות בכם מחשבות של לעג והבל, לכו ללמוד ותראו איך מעיין נובע של מחשבות חכמות נכנס ללבכם; אתם רק צריכים לפתוח את הלב.
• כנגד הכסילות - אודיעה דברי אתכם: תמצאו איש/ה חכם/ה שתעזור לכם לדעת את דברי החכמה. בתנ"ך, הפועל ידע מציין גם אהבה; אם מישהו מרגיש שאינו אוהב את החכמה, ייתכן שהדבר נובע מכך שהוא אינו יודע ומכיר אותה.

בדומה לכך פירש הגר"א; ראו שלוש דרכים לחנך את הפתי שבתוכנו .

ואורי יעקב בירן סיכם: " "במקום לרעות בשדות זרים, אומר שלמה המלך, כדאי לשוב לדברים האמיתיים שבאמת קשורים אליכם. התוכחה הזאת, היוצאת מתוך הנפש ומייצגת את רוחו של דוברה, היא, כדרכם של דברים היוצאים מן הלב, תכנס אל הלב" "  (שם) .

ראו גם: השוואה לקטעים המקבילים בפרקים ח, ט .

" "תשובו לתוכחתי אלו ישראל שהוכיחם משה על מעשה העגל. הנה אביעה לכם רוחי. בשעה שפרש להם משנה תורה. אודיעה דברי אתכם. מלמד שהודיע להם דקדוקיה ופרושיה טומאה וטהרה איסור והיתר" "  ( ילקוט שמעוני ) .

מקורות ופירושים נוספים

ותמאנו - ואין מקשיב

תהליך ההתרחקות מהחכמה קרה גם בעם ישראל: " "בעת החדשה התרחש תהליך היסטורי שלימים ייקרא "תנועת ההשכלה". התהליך הזה, שעיקרו חילון מסיבי של אלפי אנשים ונטישת ה"דת" לטובת ערכים תרבותיים כללים, גרם לאחר מכן לבעייה נוספת: בעוד שהאנשים שמרדו בדת אבותם הכירו את העולם שממנו יצאו היטב, וסירבו להשאר בתוכו מתוך מיאון, הרי שצאצאיהם של אותם אנשים כבר אינם יכולים למאן באמת, משום שהם, לרוב, לא מכירים את אותה ה"דת" שממנה יצאו אבותיהם...." "

ותפרעו כל עצתי

1. פירשנו, כמקובל בלשון ימינו, עצה = רעיון מעשי שאחד נותן לזולתו. במקרה זה הכוונה לעצות הטובות שהחכמה רצתה לתת להם, שהם פרקו מעליהם מתוך רצון "להתפרע" ולהיות חופשיים.

" "הרבה פעמים יש לנו איזה רצון קטן, יצר הרע מהצד, שדואג להודיע לנו שאנחנו יכולים לעשות בדיוק ההיפך ממה שאומרים לנו, ממה שמציעים לנו. "למה שהוא יגיד לי מה לעשות? מה הוא מכיר אותי יותר ממני? איך הוא מעיז לדבר אלי ככה?! אני אראה לו מה זה!!". לאדם יש תמיד את הקול שאומר לו לא להקשיב לאף אחד, גם אם ברור שהשני צודק, להמשיך לעשות את הטעות דווקא בגלל שמישהו אמר לי שזו טעות, כדי להוכיח לו שלא אכפת לי ממה שהוא אומר." "  ( אורי יעקב בירן, "פורע התוכחות", אתר כיפה ) .

2. אך יש מפרשים שבלשון המקרא עצה = תוכנית לפעולה שאחד מתכנן בינו לבין עצמו. במקרה זה הכוונה לתוכנית הטובה שה' תיכנן עבור עם ישראל: " "כל טובה שיעצתי עליכם, קלקלתם אותה ופרעתם אותה" ": ה' רצה להוציא את בני ישראל ממצרים, והם רצו לחזור למצרים;  ה' רצה שיקבלו את התורה ויחיו חיי נצח, והם עשו את העגל והפסידו את חיי הנצח  ( במדבר רבה טז כד , וכן רש"י על הפסוק) .

פסוקים מנוגדים

הפועל אבה נזכר גם בקטע הקודם, בדבריו של האב אל בנו (משלי א י): "בני! אם יפתוך חטאים, אל תבא!"( פירוט );  אולם, הבן בקטע זה פורע ומבטל את עצתו של אביו, ועושה בדיוק ההיפך - אינו אובה לשמוע את דברי החכמה - "ותוכחתי לא אביתם"  (ע"פ אורי יעקב בירן, שם) .

מקורות דומים ומנוגדים

שחוק ולעג כעונש נזכרו גם באזהרה לגויים הרוצים להילחם במשיח ה': (תהלים ב ד): "יושב בשמים ישחק, ד' ילעג למו".

קלון כעונש לכסילים נזכר גם ב (משלי ג לה): "כבוד חכמים ינחלו, וכסילים מרים קלון"- הדבר היחיד שיכול להרים את הכסילים מבחינה שכלית ורוחנית הוא הקלון, הביזיון ( פירוט ).

מצד שני, נאמר ב (משלי יז ה): "לעג לרש חרף עשהו, שמח לאיד לא ינקה"( פירוט ). איך זה מסתדר עם הפסוק שלנו, המלמד שיש לשחוק לאידם של הכסילים וללעוג להם?

1. כפי שפירשנו למעלה, השחוק והלעג הם עונש לכסילים. כמו שאסור, בדרך כלל, לגנוב כסף מאדם אחר, אך מותר לקחת ממנו קנס בתור עונש על עבירה שעשה, כך גם לגבי שחוק ולעג - בדרך כלל הם אסורים, אך מותר להשתמש בהם כעונש לאנשים העושים מעשים רעים.

2. הפסוק שלנו אינו מדבר על שמחה פנימית אלא על שחוק ולעג חיצוניים; אדם יכול לשחוק כלפי חוץ ולהיות עצוב מבפנים, (משלי יד יג): "גם בשחוק יכאב לב, ואחריתה שמחה תוגה"( פירוט ).

3. יש אומרים, שהפסוק שלנו אינו מתאר אדם שלועג, אלא דמות מופשטת - החכמה, שנזכרה בתחילת הקטע - חכמות בחוץ תרנה . לפי פירוש זה אפשר להוסיף, שגם הלעג המתואר כאן אינו לעג ממשי, אלא הוא משקף תחושה פנימית של הפתיים המסתבכים בצרות, שירגישו כאילו שמישהו לועג להם; וכעין הביטוי המקובל בימינו "המציאות טופחת על פניהם"  (ע"פ הרב דוד קליר) .

אותם פתיים, שלא למדו חכמה כשהייתה להם הזדמנות, יסתבכו בצרות ובעיות, ולא תהיה להם מספיק חכמה כדי לפתור אותן, אבל אז כבר יהיה מאוחר מדי מכדי ללמוד - הפתיים ירגישו כאילו הם קוראים לחכמה והחכמה אינה עונה - "יקראנני ולא אענה, ישחרנני ולא ימצאנני, יען כי שנאו דעת, ויראת ה' לא בחרו".

במילים אחרות: " "הפסוק מתאר, על פי הבנתנו, את המצב שיקרה אחרי שיתברר שהחכמה צדקה. לאחר שגם המציאות הכריעה לטובתה, אז, ימלא שחוק פינו. למרות זאת, אומר שלמה המלך, יהיו אנשים שגם כשיגלו את טעותם ויבינו את חוסר התועלת שבמעשיהם עד כה, הם ימשיכו לדאוג לגופם, הם יפחדו מהעונש במקום לירא מהטעות. האנשים שהלכו עם האמת ישחקו כשיגיע יום אידם, ישמחו כשתזדכך המציאות. האנשים שנשארו במרים, לעומת זאת, ראויים ללעג." "  ( שחוק ולעג / אורי יעקב בירן, נקודת חיבור ) .

מילים וביטויים

בפסוקים שקראנו מופיעים כמה ביטויים ציוריים. אורי יעקב בירן הסביר את משמעותם, וראוי להביא את דבריו בשלמותם:

כשואה פחדכם = המושג "שואה", בימינו, טעון במשמעות שנוספה לו בעקבות הפוגרום חסר התקדים שנעשה במיליוני יהודים בעת מלחמת העולם ה2. אמנם, עלינו לבחון את פירוש המילה "שואה" במקורה. "תבואהו שואה לא ידע, ורשתו אשר טמן תלכדו בשואה יפל בה" (תהלים לה ח): דוד מבקש עזרה מהקב"ה מפני "מבקשי נפשו" ו"חושבי רעתו", ומבקש שתבוא עליו שואה. נראה מפסוק זה ששואה היא אסון או רעה כלשהי. דוד מבקש שלא רק שתבוא עליו שואה, אלא שגם ילכד בצורה שואתית, אסונית. מה מקור המילה שואה? אבן עזרא מסביר: " "תבואהו לכל אחד רעה שישתאה כל שומעה" ". ע"פ פירוש זה, מובן הקשר בין פחד לבין שואה. גם פחד וגם שואה הם התייחסות של אדם לדבר שקורה/יקרה. אדם חושש כל חייו מפני דבר נורא שעתיד להתרחש, חי בפחד מתמיד מפני התרחשותו, וכשהדבר הזה קורה הוא מתמלא השתאות מפני הדבר האיום שקרה.

• (הערה: מפרשים אחרים פירשו כשואה מלשון חושך וענן, למשל " "כענן העולה פתאום" "  ( רש"י ) , " "כחושך, כמו אמש שואה ומשואה" "  ( מצודות ) )

אידכם כסופה = אידכם הוא מלשון ענן. כמו הענן (לא ענן גשם אלא ענן נוצה וכדו') שהוא רוח ותדמית, שאינו מחובר לשום דבר ושמספיקה רוח קלה על-מנת להסיע אותו, כך יום חגם של עובדי אלילים - ריקני וחסר תוחלת, אין לו שום חיבור לאמת, והקב"ה כבר ידאג לפזר אותו מהעולם. העת שבה אכן יוכח שיום אידם הוא יום חסר משמעות ואמת, בו ביום המציאות תזדכך והעבודה זרה תיעקר מן העולם, בו ביום יהיה ה' אחד ושמו אחד, יהיה ברור ששאר הדברים אינם שווים אלא כענן פורח. וזה בדיוק המשמעות של סופה, שמפזרת במהירות וביעילות מסך שלם של עננים, שיכולה לעקור עשרות עצים בסערה אחת. "אידכם יגיע כסופה", אומר שלמה המלך, "ברגע אחד יתגלה שכל המעשים היו הבל ורעות רוח, שאי ההקשבה לחכמה הייתה טעות חסרת הגיון".

צרה וצוקה = צרה וצוקה, בפשטות, משמעותם בעיות, אסונות וכדו'. בלשון חז"ל (וכן בהטייה בתורה - ויקרא י"ח, י"ח "אשה אל אחותה לא תקח לצרור...") יש למילה צרה משמעות נוספת, כשהכוונה היא לאישה השניה של אותו הבעל. נראה לי שהמילה צרה מרמזת על המילה צר (ההיפך מרחב), מרחב מצומצם. כך בצרות המתרגשות ובאות לעולם, שהם מצמצמות את מרחב הפעולה והחיים של האדם ומכריחות אותו לעשות דברים מסויימים, וכך גם באישה נוספת, שתופסת תשומת לב, משאבים ומקום מהאישה השניה בחיי הבעל. המילה צוקה, כך נראה, היא קיצור של מצוקה. ניתן למשוך את המילה מצוקה ל2 כיוונים שונים: 1. צוק, מקום גבוה ומסוכן. 2. מציק, דבר שמעיק. בעוד שהפירוש הראשון מוסב על נתונים, על מצב קיים שיש לאדם, הפירוש השני מתאר יחס, מגע, של דבר מבחוץ אל/על האדם. לעניות דעתי נראה, שהורדת האות 'מ' מהמילה מצוקה מעידה שהפירוש הראשון, לפחות במקרה דנן, הוא הקולע יותר. על פי הסברינו כעת, ישנו קשר פשוט בין צרה וצוקה: שתיהן מדברות על מצבים נתונים, בשתיהן יש לאדם הרגשה שהמציאות נגדו ולאיש הנמצא בצרה ובצוקה אין אפילו אדם אחר להאשים אותו, משום ש"העולם" הפנה לו עורף. זה המשמעות של בבוא "עליכם", לפתע נוחת אסון ללא כל 'הצדקה'. למצער, מובן למה אותו האדם לא יכול להאשים אף אחד אחר בפגעים שבאים עליו, משום שהם, בסופו של דבר, נעשו באשמתו. הוא זה שלא הקשיב לאזהרות החכמה ולעצותיה.

בפסוק זה מתאר שלמה המלך ביתר חריפות את המצב הקשה שנקלעו אליו האנשים שאינם מקשיבים לחכמה ואף מתריסים נגדה. כפי שראינו, האדם חי בפחד עצום, התנפצות עולמו המזוייף היא קשה וכואבת, וכל זה מגיע ללא סיבה נראית לעין, ללא יכולת להאשים מישהו - חוץ מאת עצמנו  ( שואה סופה צרה וצוקה / אורי יעקב בירן, אתר כיפה ) .

מקורות ופירושים נוספים

המאמר מסתמך על ד"ר ישראל רוזנסון: " "בנקודה זו עוברת החכמה, כמתבקש, לאיומים... אך אין זו רק שמחה לאיד. בקביעה אז יקראנני ולא אענה ישחרנני ולא ימצאנני יש הכרה בקיומן של הזדמנויות בלתי חוזרות. אכן, אין לך חינוך שלרשותו עומד 'כל הזמן שבעולם', ומיומנות ניצול הזמן המתאים כדי ליצור את המפגש המתאים היא אחד מסודות הצלחת המחנך, תוגדר הצלחה זו איך שתוגדר. זהו כמובן עניין לבחינה אובייקטיבית, שיש להסתפק אם המורה בקרבתו לתלמידו יהיה מסוגל להבחין בו, ועל כן הובא כאן בפי ה'חכמה'." "  ( משלים חינוכיים פרקים א-ב בספר משלי כמתווי השקפה חינוכית / ישראל רוזנסון, מכללת ליפשיץ ) .

ודומה לכך כתב אורי בירן: " "משל על הנער שרצה לקפוץ ממגדל גבוה.  כשהוא התחיל לטפס, צעקו עליו מספר אנשים ש"יעזוב שטויות" ויחזור בו, כשעמד בראש המגדל קרוב שלו הפציר בו לרדת מהמגדל. הנער סירב, ועבר לצד השני של המעקה, תוך שהצעקות מלמטה ממשיכות, וצופרי המכבי אש בסביבה הרעידו את הלילה. לאחר מספר שניות, התיק הנער את רגליו מקצה הגג, ונפל מטה. באותם שניות, כשהוא מרגיש את הרוח בפניו, הוא התחרט על מעשיו. הוא רצה לחזור בו, אבל... ישנם רגעים שבהם כבר אי אפשר לחזור בתשובה. כשהאדם נזכר והתחרט לאחר שחטף הרבה מאוד אסונות, יש הרבה הגיון בחוסר הרצון לקבל את תשובתו, מכיוון שהוא נזכר רק עכשיו, כשכבר ברור לו שהדרך הייתה מוטעית - וזה כבר לא" "זה... שלמה המלך מנסה להסביר לנו, שיש שלב שבו בן אדם כבר לא יכול לצפות לעזרה מגורמים חיצוניים. כשאדם הלך בסכלותו ומפנה עורף לחכמה לאורך זמן, הוא לא יכול לצפות להעזר בה לאחר שניחתות עליו אסונות, ללא תיקון עצמו. אין לנו זכות לבקש עזרה לצאת ממצבים קשים אליהם הקפצנו את עצמינו, ללא שנשנה בנו את ה'חטא' שהביא אותנו ליפול לאותו מצב, שאם לא נעשה כן, מה ימנע ממנו מליפול שוב לאותו בור שחת שכרינו לעצמינו?!" "  ( אורי יעקב בירן, נקודת חיבור ) .

הדוברת בקטע היא דמות אובייקטיבית-מופשטת - ראו החכמות יוצאות לרחוב לקרוא לתלמידים .

הפסוק מתאר את גורלם השלילי של הפתיים, אך ניתן להסיק ממנו גם מסקנה חיובית - אדם יכול לזכות לחכמה אם יעשה את שתי הפעולות הנזכרות בפסוק - "ישחרונני", "יקראונני":

• ישחרוני = יתאמצו לדרוש וללמוד חכמה בכל יום, עם עלות השחר, וכמו שכתוב ב (משלי ח יז): "אני אהביה אהב, ומשחרי ימצאנני"( פירוט );
• יקראוני = יתפללו מכל הלב אל ה' ויבקשו את עזרתו, או יקראו ויעוררו את התבונה הנמצאת בתוך ליבם, וכמו שכתוב ב (משלי ב ג): "כי אם לבינה תקרא, לתבונה תתן קולך... אז תבין יראת ה', ודעת אלהים תמצא"( פירוט ).

הפתיים, שלא ניצלו את ההזדמנות שניתנה להם, ישחרו ויקראו וזה לא יעזור להם; אך רוב האנשים, שאינם פתיים ויודעים לזהות הזדמנויות, ישחרו ויקראו ויצליחו  (ע"פ הגאון מווילנה) .

ספר הזוהר מזכיר את הפסוק כמה פעמים כדי לתאר אדם שתפילותיו אינן נענות:

• מי שאינו מעלה את תפילותיו לשם ה' כראוי: " "וְאִי לָא סָלִיק צְלוֹתֵיהּ כִּדְקָא יָאוּת, דַּחְיָין לֵיהּ לְבָר, וְסָגְרִין תַּרְעִין בְּאַנְפּוֹי, וַעֲלֵיהּ אִתְּמַר אָז יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי" "  ( תיקוני זהר לד א ) .
• מי שתפילותיו יבשות: " "צַדִּיק דְּאִיהוּ חָרֵב וְיָבֵשׁ בְּחַ"י בִּרְכָאָן דִּצְלוֹתָא, וְצָוְוחִין לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִתְּמַר לְגַבַּיְיהוּ אָז יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה" "  ( תיקוני זהר מה ב ) , " "בְּהַהוּא זִמְנָא דְאִיהוּ יָבֵשׁ וְאִיהִי יַבָּשָׁה, צָוְוחִין בְּנִין לְתַתָּא בְּיִחוּדָא וְאָמְרִין שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, וְאֵין קוֹל וְאֵין עוֹנֶה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב אָז יִקְרָאוּנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה" "  ( תיקוני זהר פב א ) .
• מי שאינו מצליח להגיע למסקנה בלימודו (???): " "שְׁמַעִִתְּתָא אִיהִי בְלִבָּא דְתַמָּן מַחֲשָׁבָה, תֵּיקוּ אִיהִי כַד אִסְתַּלַּק מַלְכָּא מִינָהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים לט, ג) נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה הֶחשֵׁתִי מִטּוֹב, וּבָהּ צְלוֹתָא בַחֲשָׁאי, וְכַד אִיהוּ תֵּיקוּ אִתְּמַר בָּהּ אָז יִקְרָאוּנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה" "  ( תיקוני זהר מו א ) .
• " "ובצלותא, צריך לבערא לון מן בתר אודנין, דלא יהון מכסין תערין דשמיעה, לאעלא בהון צלותא. ואם לאו, אתקיים ביה קרא, אז יקראנני ולא אענה. ובזמנא דשמיעה איהי פנויה מאלין דינין, אתקיים ביה אז תקרא וה' יענה" "  ( זוהר פרשת יתרו מאמר ואתה תחזה )

מקורות ופירושים נוספים

רוב המאמר ע"פ גליה.

שני הפסוקים שקראנו מתארים ארבעה חטאים של הכסילים בתחום הרגש. הגאון מווילנה קישר את ארבעת החטאים הללו לארבעת הנושאים שנזכרו קודם בפרק א: "נגד ארבעה עניינים שאמר מתחילה ועד הנה, והיינו:

• מפסוק ב, "לדעת חכמה", אמר שעניין הספר הוא לדעת ולידע דרך הטוב והחיים, שהיא ידיעת כלל התורה  (פסוקים 1-6) ;
• ומפסוק ז, "יראת ה'", אמר, שיראת ה' ראשית הכל  (פסוקים 7-9) ;
• ומפסוק י, "בני אם יפתוך", היא עצה טובה ונכונה להיזהר מפיתוי היצר הרע והרשעים...  (פסוקים 10-19) ;
• ואחר-כך, מפסוק כב, "עד מתי פתאים", היא תוכחה  (פסוקים 20 והלאה) .

וזהו:

• "תחת כי שנאו דעת" - הוא נגד " לדעת חכמה ";
• "ויראת ה'" - הוא נגד מה שכתוב למעלה, ש" יראת ה' ראשית דעת ", והיא עיקר הכל, ולהם לא היתה אפילו בחינת בחירה... כי לא די שאינם רודפים אחר זה, שהיא עיקר הכל, אלא אפילו אם היו שניהם לפניהם, "לא בחרו " בזה...
• "לא אבו לעצתי" - הוא נגד " בני אם יפתוך... ", שהיא עצה טובה ונכונה.
• "נאצו כל תוכחתי" - הוא נגד " עד מתי פתאים... ", שהיא תוכחה."  ( הגאון מווילנה ) .

על-פי הפשט, החכמה היא המדברת, כפי שפירשנו למעלה; אך יש מחז"ל שדרשו את הפסוק כתוכחה של ה' לעם ישראל: " "אמר הקב"ה לישראל: אני אמרתי להם ע"י נביא דרשו ה' בהמצאו, חייכם שעתיד יום לבא שאתם קוראים אותי ולא אענה, שנאמר אז יקראונני ולא אענה, וכל כך למה? תחת כי שנאו דעת" "  ( ילקוט שמעוני ) .

גם הרב קוק דרש את הפסוק על עם ישראל: " "מניעת דרישת ד', והסרת החפץ מהמדע העיוני היותר מאיר ונשגב, נעשות בתחילה מעצלות, מנטיה לדברים רק גסים ומקלות דעת, אבל במשך הזמן, האומה מתרגלת עם חליה, ונעשה לה טבע שני, שאף אם תתעורר התעוררות קלושה לשוב להאיר באור הדעת את ד', לא תוכל כל-כך על נקלה ; ההרגל של המחשכים, והמאסרים הצרים של הפתרונים הדמיוניים לכל הדברים הרמים שהעולם משותת עליהם, עושה את האדם אסור בכבלי ברזל, עד שאם ירצה לפתח את אסוריו, ירגיש בעצמו שהוא נעזב ונחלש, וכאלו בור הסוהר וחשכתו הוא מעונו הטבעי... הפתרונים הבהמיים הבאים מהדמיון הפראי לכל השאלות היותר נשגבות, שכל חיי הכלל והפרט תלויים בהן במרום השתלמותם, נעשים כל כך דבקים עם הנפש הכללית, עד שנראה, בסקירה הראשונה, שאם יפרוש האדם מהם, ותחתיהם יקח לו מושגים מאירים ברורים וטהורים, ישאר כאובד דרך... זהו המצב השומם הבא מרפיון ידים מאורה של תורה... שידמה שכל חייו המוסריים הנם מחויבים לינק דוקא מציורי הפתיות, מהגיונות של עורון ואי דעת, ואם אור נוגה יופיע, שוב אינו מוצא את דרכו המוסרי... ואם יחפוץ להתאמץ וללכת במסילת הדעת ידמה לו כאילו עולמו נחשך, וכאילו כל מיתריו נתקו, אז יקראונני ולא אענה ישחרונני ולא ימצאונני, תחת כי שנאו דעת ויראת ד' לא בחרו." "  ( עקבי הצאן - דרישת ה' ) .

ביטויים / ע"פ אורי יעקב בירן

דעת = הכרות קרובה, הכרה באמצעות החושים . לפי זה, יש לפרש את המושג שנאת דעת באופן קצת שונה: " "דעת היא השלב שבו החכמה שהאדם למד, ההבנה שיש לו, משפיעה גם על מעשיו והנהגותיו... יש בני אדם שלא רוצים את הדעת, לא רוצים להפנים את החכמה... השנאה מתבטאת באי יכולת למצוא כל דבר טוב בעניין שאותו שונאים... מובן וברור שלא כל לימוד ניתן להרגיש ולחוות, אבל אדם ששונא דעת יגיע לקביעה קיצונית יותר: אין כל ערך בעצם הלימוד" "  ( דעת ויראת השם ) .

יראת ה' = פחד הנובע ממודעות לנוכחות ה' . לפי זה, יש לפרש ושנאת ה' לא בחרו באופן קצת שונה: " "אדם יכול להחליט שהוא ירא את קונו, שאת חייו הוא חי בצלו האינסופי של בורא העולם וחייו יתנהלו על פי זה. האדם בפסוקינו, למצער, לא רוצה בחיים כאלה, הוא לא בוחר ביראה. קשה לאדם להכניס את עצמו תחת עול מתמיד, בחוויה של יראה תכופה, שכל מעשה צריך לבחון על פי ההשוואה לנצח שמביט עליך, ושכל החיים הם על פי דרכו של הקב"ה. אחד הדברים הקשים לאדם הוא לקחת על עצמו מרות. אנשים הרבה פעמים נאלצים לקבל סמכות של אנשים אחרים עליהם, ולעיתים הם חיים את רוב חייהם תחת אילוצים - אבל אין זה מבחירתם. אדם לרוב לא בוחר מרצונו" "החפשי להיות תחת שלטון. את יראת ה' הם "לא בחרו", כי הם לא רצו לפעול עם תחושת נוכחות של ה'" "  (שם) .

יעץ = נתן רעיון לפעולה .   לפעמים נער לא אובה לקבל עצות, כי בא לו להרגיש עצמאי ובוגר, הוא רוצה לחוות בעצמו את כל החוויות החדשות של גיל ההתבגרות, ולא לשתף "יועצים" מבחוץ: " "אחת החוויות הקשות בין הורים למתבגרים... היא... שלפתע הילדים כבר לא צריכים אותם. אין הכוונה שלא צריכים אותם לגמרי, שהרי מישהו צריך לכבס את הבגדים ולתת כסף לחוגים ולבית הספר, אבל אין צורך נפשי בהורים, יש כבר חברים שאיתם נמצאים ומדברים. אחד הביטויים לכך היא אי הוועצות בהורים. יש שלב מסויים בו האנשים שמים לב לכך שכבר הרבה זמן שילדם לא מתלבט ומעלה ספיקות עמם, והחלטות משמעותיות לחייו התקבלו ללא שיתוף ההורים. כשישאלו בעדינות האם חושב להיות מדריך מחוץ לעיר או בשכונתו, האם מתכוון לבחור במגמת פיזיקה או בגיאוגרפיה מעשית, יש סיכוי שבנם יענה להם. כשירצו לעזור לו, הוא יתעצבן ויגיד שלא יתערבו לו בחיים, או שאין לו כח, או שיש תכנית ממש מרתקת שהתחילה עכשיו וכו' וכו'... אי הרצון לשמוע עצות הוא ביטוי מובהק לחוסר רצון לשתף. אדם שלא רוצה לשמוע עצות מהחכמה, בעצם אומר שאין לה חלק בחייו. לא שבנושא הזה העצה לא רלוונטית, אלא שבמכלול חייו אין מקום לחכמה. מדוע הוא לא מוכן לשתף? מדוע הוא לא מרגיש שהחכמה משמעותית וקשורה לחייו? התשובה לכך... האדם כבר בנה עולם לעצמו, והוא לא נתן לחכמה מקום בו" "  ( שונא התוכחות ) .

תוכחה = מתיחת ביקורת על-ידי בירור המציאות .   יש שפירשו נאץ = זלזל בכוחו של הזולת להעניש. לפי זה, יש לפרש נאצו כל תוכחתי באופן קצת שונה: " "כשאדם שומע תוכחה מפי המעסיק שלו בעבודה, הוא (לרוב) ישתדל לעשות את מה שאמרו לו, כי הוא חושש מכוחו של המוכיח עליו. אם האדם מנאץ את מוכיחו, הוא בעצם אומר בליבו שאין למוכיח כח להכריח אותו לעשות כדברו או להעניש אותו" "  (שם) .

מקורות ופירושים נוספים

יאכלו - ישבעו

1. פירשנו שהמילה ישבעו נאמרת בציניות - מכיוון שלא יוכלו לשבוע מהפירות, הם יצטרכו "לשבוע" מהעץ;

2.  ויש שפירשו שהמילה ישבעו מציינת תהליך נפשי, שבו האדם מתרגל לעבירה והיא הופכת להיות חלק ממנו: " "אמר רב הונא: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה... נעשית לו כהיתר  (יומא פז.)... כשאדם עושה מעשה שלילי מספר פעמים, החטא נהיה קשור אליו, נהיה חלק מחייו... הוא זקוק לעבירה הזו... בדרך זו נסביר את השביעה מהמועצה. בהתחלה, כשהאדם לא מקשיב לתוכחות של ההורים שלו, הוא לרוב ירגיש מעט רע עם זה. כעבור כמה פעמים, גם יהיה לו צידוק מוסרי ורוחני לזה - אני אדם עצמאי, אין סיבה שאני אקשיב למשהו של מישהו אחר, יש לי חיים משל עצמי. בשלב כזה, כשאדם מקשיב רק למועצותיו הוא, והוא אף שבע מהם, מרגיש טוב עם הקשבה רק לעצמו וכבר לא מסוגל להתנתק מכך." "

הפועל ישבע בהקשר של דרכי התנהגות נזכר גם ב (משלי יד יד): "מדרכיו ישבע סוג לב, ומעליו איש טוב"( פירוט ).

פרי - מועצות

פירשנו שהפסוק מבחין בין פרי לבין עץ - הפתיים יאכלו מהפרי וישבעו מהעץ; ודומה לזה פירש, כנראה, רש"י: " "מפרי דרכם - הפירות שאוכלים בחייהם בצרות המוצאות אותם, והקרן - שמורה להם בגיהנם" "  ( רש"י ) . בלשון חז"ל, בדומה לשפה הבנקאית המקובלת בימינו, מבחינים בין "קרן" לבין "פירות". אדם שיש בבעלותו נכס (למשל דירה), יכול לאכול את הפירות של הנכס (למשל להשכיר את הדירה), ולשמור את הקרן (הדירה) בבעלותו. כך גם במעשים טובים: " "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא: כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים... ותלמוד תורה כנגד כולם" "; וגם במעשים רעים: "ויאכלו מפרי דרכם, וממועצותיהם - ישבעו".

תוצאה או עונש

פירשנו שהפסוק מתאר את התוצאה הטבעית מהתנהגותם של הפתיים; ודומה לזה כתב אורי בירן:  " "בפסוק שלנו מתאר שלמה המלך "עונש" שהוא בעצם תוצאה טבעית. לא רק שהאדם לא מסוגל לא לאכול את פרי דרכו, לעזוב את דרכו הנלוזה ולהקשיב לדרכה של החכמה, אלא שהוא גם לא רוצה לעשות זאת, מכיוון שיש לו כבר צידוק ערכי ומוסרי לכך. מהחולשה הוא עשה אידיאולגיה, ומהחיסרון - ערך. תולדה של חיים שמרוכזים רק בעצמינו היא חוסר יכולת ורצון לקבל גם מאחרים, תכונה שמתגלת כהרת אסון בשעת מבחן." "  ( אכלתם ושבעתם אותה / אורי יעקב בירן, נקודת חיבור )

וחז"ל פירשו שהפסוק מתאר פורענות משמים על עבירות: " "הזכות - יש לה קרן ויש לה פירות, שנאמר: אמרו צדיק כי טוב [כי פרי מעלליהם יאכלו]; עבירה יש לה קרן ואין לה פירות (אין נפרעין ממנו יותר מכדי רשעו) שנאמר: אוי לרשע רע [כי גמול ידיו יעשה לו]; ואלא מה אני מקיים ויאכלו מפרי דרכם וממועצותיהם ישבעו? - עבירה שעושה פירות (כגון חילול השם: שאדם חשוב עובר עבירה, ואחרים למדין ממנו לעשות כן) - יש לה פירות, ושאין עושה פירות - אין לה פירות" "  ( בבלי קידושין מ א ) .

פסוקים דומים וקשורים

הפסוק נמצא בקטע שמטרתו להוכיח את הפתיים על כך שאינם משקיעים בלימוד חכמה ( פירוט ). הקטע כולל תוכחות קשות ומאיימות כגון "גם אני באידכם אשחק, אלעג בבוא פחדכם" ( פירוט ), וייתכן שבפסוק שלנו רוצה הדוברת (החכמה) להסביר מדוע היא נוקטת בלשון כל-כך קשה: "כי משובת פתיים תהרגם..." = הסיבה שאמרתי דברים קשים היא, שכאשר פתיים נמצאים בשלוה ונחת, הדבר עלול להביא למותם, ולכן חשוב לזעזע אותם ולהוציא אותם מהשאננות.

ייסורים של אהבה נזכרים גם בהמשך הספר, (משלי ג יב): "כי את אשר יאהב ה' יוכיח, וכאב את בן ירצה"( פירוט ).

גם בספר תהלים נאמר, שכדי להינצל מחטא יש להימנע משלוה מוגזמת, (תהלים ד ה): "רגזו ואל תחטאו, אמרו בלבבכם על משכבכם ודמו סלה"( פירוט ).

פירושים נוספים

משובת פתיים תהרגם

1. פירשנו שהמילה משובה מקבילה למילה שלוה, ומשמעה שובה, רגיעה ונחת.

2. אך המילה משובה נזכרה בתנ"ך גם במשמעות של מעשה שובבות וחטא: (ירמיהו ג כב): "שובו בנים שובבים, ארפה משובתיכם...", (ירמיהו יד ז): "אם עונינו ענו בנו, ה', עשה למען שמך, כי רבו משובתינו, לך חטאנו". לפי זה, המשמעות של "משובת פתים תהרגם" היא "ההתנהגות השובבה של הפתיים תגרום למותם".

3. ויש שפירש, שהמילה שובה מציינת הליכה בעיניים עצומות אחרי אנשים אחרים: " "יאושו של הפתי מעצמו מוביל אותו להתלות בדבריהם ועצותיהם של אחרים בלבד" "  ( פתיים וכסילים / אורי בירן, נקודת חיבור ) .

ושלות כסילים תאבדם

1. פירשנו שהחיים השלוים של הכסילים הם שיגרמו להם לאבד את דרכם.

2. ויש שפירשו "הרצון של הכסילים לחיות בשלוה, ולא לטרוח בקיום המצוות, יגרום לאבדנם"  (מצודות) ;

3. ואפשר לפרש את המילה "שלוה" מלשון "שַל", כלומר, שגגה, בארמית "שלוּ"  (ע"פ הרב גלוסקינוס,  "קול הלשון") ; לפי זה, הפסוק כולו עוסק בעונש על חטאים:

• משובת פתיים תהרגם - הפתיים נענשים רק על חטאים במזיד, שהם עושים מתוך שובבות;
• ושלות כסילים תאבדם - הכסילים נענשים גם על חטאים שהם עושים בשוגג.

פתיים - כסילים

1. לפי רוב המפרשים, האזהרה שבפסוק מכוונת לפתיים ולכסילים, שייהרגו ויאבדו כתוצאה מהשלוה והשאננות שלהם. לפי אורי בירן, המושגים "פתי" ו"כסיל" מציינים שני ניגודים, שני קצוות שכל אחד מהם הוא בעייתי: " "שלמה המלך מתאר לנו בפסוק זה שני מצבים הפוכים ששניהם מובילים לאבדן: אדם פתי, פתוח לחלוטין, חסר ביקורת ופיקוח עצמי, שריבוי הדברים שהוא מקבל גורם להריגתו; ולעומת זאת אדם כסיל, שכל מה שמקבל הוא מקבל מעצמו, שגם במה שלומד הוא לומד את עצמו, והוא יאבד. הפתי נהרג, מכיוון שכל הרוחות והרעות החולות של העולם שוכנות בו... ואילו הכסיל אובד... כי שום דבר לא פוגע בו או משפיע עליו - הוא נשאר בתוך עצמו עד סופו" "  ( פתיים וכסילים / אורי בירן, נקודת חיבור )

2. אך אפשר גם לפרש שהאזהרה שבפסוק מכוונת לפתיים בלבד (שהרי את הכסילים אין טעם להזהיר, הם לא יקשיבו): "העובדה שהכסילים ( = שונאי החכמה ) חיים בשלוה ואינם נענשים, תגרום לפתיים ללכת בדרכם ולאבד"  (רש"י) . הפתיים ייהרגו בגלל השובבות שלהם, ויאבדו בגלל ההשפעה השלילית של הכסילים.

מקורות ופירושים נוספים

המאמר מסתמך על אורי בירן: " "יש כמות רבה יותר של אנשים המעדיפים ללכת בשרירות ליבם, שחפצים בהתגלות ליבם ולא מוכנים להאזין לקולות מבחוץ, מאשר אותו מספר מועט של אנשים ששומעים לחכמה. נראה, ששתי הסיבות שנמנו לעיל קשורות זו בזו: אדם השומע לחכמה אכן לא יצטרך דבר מאנשים אחרים, יהיה לו את הביטחון שלו ואת מגדל השן שלו, אבל התוצאה של דבר זה תהיה חכמה שתהפוך לנחלת יחידים בלבד, ול"המון העם" יהיה פשוט הרבה יותר לא לשמוע את החכמה... הפתרון, שנראה לי שמוצע בכל הפרק הראשון שאנו עומדים בסיומו, מבוטא בפתיחת פסוקינו: "ושומע לי". שלמה המלך מנסה ללמדנו, שמה שאנו צריכים לעשות הוא פשוט מאוד: לפתוח את האזניים, לתת לחכמה, הקיימת בכל מקום בעולם, להכנס בנו. לא לחסום אותה, לא להתנגד: ללמד עצמינו את היכולת להקשיב לעצות ולתובנות של אנשים אחרים, לפתח את היכולת להרגיש ולחוות את מה שאנו לומדים ורואים. בסופו של דבר, מזכיר לנו שלמה, היכולת להפתח לחכמת שאין מקורם בנו, החיפוש לא רק אחר:התגלות ליבו", גם יובילו אותנו, בסופו של דבר, למצב האישי הטוב ביותר" "  ( ישכון בטח ושאנן / אורי יעקב בירן, אתר נקודת חיבור ) .

ושומע לי

מושג השמיעה הוא מושג חשוב בתורה וביהדות - ראו דברים רבה ד ה , אורחות צדיקים שער הרצון , הפסוק הראשון בפרשת יתרו - מעלת השומע לדבר ה' .

בטח - שאנן

השורש בטח מציין שלוה הנובעת מכך שיש על מי להישען ; השורש שאנן מציין שלוה הנובעת מכך שאין אויב חיצוני. מפרשים שונים הסבירו בדרכים שונות את ההבדל בין המושגים:

1. " "ישכן בטח - בעולם הזה, ושאנן - לעולם הבא... מדינה של גהינם" "  ( רש"י ) .

2. " "הבוטח - הוא בגבורתו, והשאנן - הוא בשאין מטריד מבחוץ" "  (מלבי"ם) .

3. " "ישכון בטח - בעת בוא צרה על אחרים, ושאנן - בלב, מפחד רעה שקודם הצרה" "  (הגר"א) .

4. " "פירושם של שני הביטויים בטח ושאנן צריך לדלותו מתוך המרקם הפנימי, ודווקא מתוך השוואה קרובה לשני הביטויים המקבילים שבפסוק הקודם כי משובת פתים תהרגם ושלות כסילים תאבדם: ה"בטח" שקול כאיפכא כנגד ה"משובה" המובילה להרג פיזי, וה"שאנן" שקול כאיפכא כנגד ה"שלוה" המדומה, הגורמת בסופו של דבר לאבדון פנימי-נפשי... השומע לי ישכון בטח, שמימיו יהיו שקטים, רגועים, והליכותיו מעדנות, כדי בטחונו הפיזי המוחלט. ולא רק זאת אף זאת שיהא שאנן מפחד רעה, כלומר בצד הבטחון הפיזי יחיה גם בהרמוניה נפשית... שלוה פנימית פעילה ומועילה, שחסרה... לכסילים והגורמת להם... לאובדן פנימי, לקריסה נפשית. ועוד בהקשר זה: שאנן מפחד רעה, משמעותו, לכאורה, הרמוניה פנימית כזו, שאין כל קול חרדה נגדי המשתיק את השאון הפנימי... השומע לחכמה שוכן בטח במובן הגופני פיזי, ואף יכול ליתן לשאון הפנימי שלו להתנגן מחוסר כל פחד של רעה אפשרית מבחוץ, כולל לא חרדה פנימית מבפנים" "  (ע"פ משה אהרון, 7/26/2007 ) .