קטגוריה:בראשית א א

תרגום

אונקלוס: בקדמין ברא יי ית שמיא וית ארעא:

ירושלמי - יונתן: בראשׁית מִן אַוְולָא בְּרָא יְיָ יַת שְׁמַיָא וְיַת אַרְעָא:

ירושלמי (קטעים): מן אוולא ברא יי ית שמיא וית ארעא:

"בְּרֵאשִׁית" – אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (שמות יב ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל. ומה טעם פתח בבראשית? משום (תהלים קיא ו) "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם". שאם יאמרו אומות העולם לישראל: "לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים", הם אומרים להם: "כל הארץ של הקב"ה היא; הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא" – אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל: בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) "רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ", ובשביל ישראל שנקראו (ירמיהו ב ג) "רֵאשִׁית תבואתו".

ואם באת לפרשו כפשוטו, כך פרשהו: "בראשית בריאת שמים וארץ, וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר". ולא בא המקרא להורות סדר הבריאה, לומר שֶאֵלו קדמו; שאם בא להורות כך, היה לו לכתוב: "בראשונה ברא את השמים" וגו', שאין לך "ראשית" במקרא שאינו דבוק לתיבה של אחריו, כמו: (ירמיהו כו א) "בְּרֵאשִׁית מַמְלְכוּת יְהוֹיָקִים", (בראשית י י) "רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ", (דברים יח ד) "רֵאשִׁית דְּגָנְךָ". אף כאן אתה אומר: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" וגו', כמו "בְּרֵאשִׁית ברוא". ודומה לו (הושע א ב) "תְּחִלַּת דִּבֶּר ה' בְּהוֹשֵׁעַ", כלומר: תחילת דיבורו של הקב"ה בהושע, "ויאמר ה' אל הושע" וגו'.

ואם תאמר: להורות בא שאלו תחילה נבראו, ופירושו: בראשית הכל ברא אלו, ויש לך מקראות שמקצרים לשונם וממעטים תיבה אחת, כמו: (איוב ג י) "כִּי לֹא סָגַר דַּלְתֵי בִטְנִי", ולא פירש מי הסוגר, וכמו (ישעיהו ח ד) "יִשָּׂא אֶת חֵיל דַּמֶּשֶׂק", ולא פירש מי ישאנו, וכמו (עמוס ו יב) "אִם יַחֲרוֹשׁ בַּבְּקָרִים", ולא פירש "אם יחרוש אדם בבקרים", וכמו (ישעיהו מו י) "מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית", ולא פירש "מַגִּיד מֵרֵאשִׁית דבר אַחֲרִית דבר". אם כן תמה על עצמך, שהרי המים קדמו, שהרי כתיב: "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם", ועדיין לא גילה המקרא בריית המים מתי היתה. הא למדת שקדמו המים לארץ. ועוד, שהשמים מאש ומים נבראו. על כרחך לא לימד המקרא בסדר המוקדמים והמאוחרים כלום.

"בָּרָא אֱלֹהִים" – ולא אמר "בָּרָא ה'". שבתחילה עלה במחשבה לברואתו במידת הדין; ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מידת רחמים ושיתפה למידת הדין. היינו דכתיב (להלן ב ד): "בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם".

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים – יבינו המשכילים כי כל דברי רבותינו ודרשותיהם כנים ואמתים. וזהו האמור במסכת שבת (דף ס"ג ע"א): הוינא בר תמני סרי שנין, ולא ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו. ועיקר ההלכות והדרשות יוצאין מייתור המקראות או משינוי הלשון, שנכתב פשוטו של מקרא בלשון שיכולין ללמוד הימנו עיקר הדרשה, כמו "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם", ודרשו חכמים: "באברהם", מאריכות הלשון, שלא היה צריך לכתוב "בְּהִבָּרְאָם".

עתה אפרש פירושי הראשונים בפסוק זה, להודיע לבני אדם למה לא ראיתי לפרש כמותם.

יש מפרשים: בראשונה ברא אלהים את השמים ואת הארץ. אי אפשר לומר כן, שהרי המים קדמו, כדכתיב: "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (פסוק ב). ועוד, שאין כתוב כאן "בראשונה", אלא "בְּרֵאשִׁית"; דבוק הוא, כמו "וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל" (בראשית י י).

והמפרש כמו "תְּחִלַּת דִּבֶּר ה' בְּהוֹשֵׁעַ" (הושע א ב), כלומר: בתחלת ברוא אלהים את השמים, כלומר: בטרם ברא שמים וארץ – הָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם, נמצא שהמים נבראו תחלה, גם זה הבל, שכן לא היה לו לכתוב "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ", שמאחר שעדיין לא נבראת – לא היה לו לקרותה ארץ קודם יצירת המים, מאחר שהמים קדמו.

אך זה הוא עיקר פשוטו לפי דרך המקראות, שרגיל להקדים ולפרש דבר שאין צריך בשביל דבר הנזכר לפניו במקום אחר, כדכתיב: "שֵׁם וְחָם וָיָפֶת" (בראשית ט יח), וכתיב: "וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן" (שם). אלא מפני שכתוב לפניו "אָרוּר כְּנָעַן", ואילו לא פורש תחילה מי כנען, לא היינו יודעין למה קללו נח.

"וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל" (בראשית לה כב). למה נכתב כאן "וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל"? והלא לא נכתב כאן שדיבר יעקב מאומה על ראובן! אלא לפי שבשעת פטירתו אמר: "פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה" (בראשית מט ד), לפיכך הקדים "וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל", שלא תתמה בראותך שהוכיחו על כך בסוף ימיו. וכן בכמה מקומות.

גם כל הפרשה הזאת של מלאכת ששה ימים, הקדימה משה רבינו לפרש לך מה שאמר הקב"ה בשעת מתן תורה: "זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ... כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שמות כ, ז-י). וזהו שכתוב: "וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי" (פסוק לא), אותו שישי שהוא גמר שישה ימים שאמר הקב"ה במתן תורה.

לכך אמר להם משה לישראל, להודיעם כי דבר הקב"ה אמת: וכי אתם סבורים שהעולם הזה כל הימים בנוי כמו שאתם רואים אותו עכשיו מלא כל טוב? לא היה כן, אלא "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" וגו', כלומר: בתחילת בריאת שמים וארץ, כלומר: בעת שנבראו כבר שמים העליונים והארץ, הן זמן מרובה הן זמן מועט, אז "וְהָאָרֶץ הָיְתָה" [וכו'] (פסוק ב).

בְּרֵאשִׁית – חכמינו אמרו שהבי"ת נוסף כבי"ת "בָּרִאשֹׁנָה" (בראשית יג ד), כי נמצא "רִאשֹׁנָה יִסָּעוּ" (במדבר ב ט). ואילו היה טעמו כן, היה הבי"ת נקמץ בקמץ גדול.

ויש אומרים כי "בְּרֵאשִׁית" לעולם סמוך. והטעם, בראשית הערב, או הלילה, או החושך. והנה שכחו "וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ" (דברים לג כא).

ויש אומרים שהבי"ת נושא בלי טעם. וטעמם, שלא יעלה על לב שאין ראשית לשמים ולארץ, על כן אמר "בראשית".

ולפי דעתי שהוא סמוך, כמו "בְּרֵאשִׁית מַמְלְכוּת יְהוֹיָקִים" (ירמיהו כו א). ואל תתמה: איך נסמך על פועל עבר? והנה כן "תְּחִלַּת דִּבֶּר ה' בְּהוֹשֵׁעַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל הוֹשֵׁעַ" (הושע א ב); "קִרְיַת חָנָה דָוִד" (ישעיהו כט א). והטעם יתבאר לך בפסוק השני.

בָּרָא – רובי המפרשים אמרו שהבריאה להוציא יש מאין, וכן "אִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה'" (במדבר טז ל). והנה שכחו "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם" (בראשית א כא), ושלושה בפסוק אחד: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם" (בראשית א כז), "וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ" (ישעיהו מה ז), שהוא היפוך האור, שהוא יש.

וזה דקדוק המילה "בָּרָא" לשני טעמים: זה האחד. והשני, "לֹא בָרָא אִתָּם לָחֶם" (שמואל ב יב יז). וזה השני – אל"ף תחת ה"א, כי כמוהו "וַיָּבֹא כָל הָעָם לְהַבְרוֹת אֶת דָּוִד" (שמואל ב ג לה), כי הוא מהבניין הכבד הנוסף. ואם היה באל"ף, היה כמו "לְהַבְרִיאֲכֶם מֵרֵאשִׁית כָּל מִנְחַת יִשְׂרָאֵל" (שמואל א ב כט).

ומצאנו מהבניין הכבד, "וּבֵרֵאתָ לְךָ שָׁם" (יהושע יז טו). ואיננו כמו "בְּרוּ לָכֶם אִישׁ" (שמואל א יז ח), רק כמו "וּבָרֵא אוֹתְהֶן" (יחזקאל כג מז). וטעמו לגזור, ולשום גבול נגזר, והמשכיל יבין.

אֱלֹהִים – אחר שמצאנו "אלוה", ידענו כי "אֱלֹהִים" לשון רבים. ושורש זה – מדרך הלשון, כי כל לשון יש לו דרך כבוד. וכבוד לשון לועז, שיאמר הקטן לנוכח הגדול לשון רבים. ובלשון ישמעאל, דרך כבוד שידבר הגדול כמו המלך בלשון רבים. ובלשון הקודש – דרך כבוד לומר על הגדול לשון רבים, כמו אדונים ובעלים, שאמרו: "אֲדֹנִים קָשֶׁה" (ישעיהו יט ד), "וְלָקַח בְּעָלָיו" (שמות כב י). וכן מילת "עליו", "אליו", "עדיו". על כן יאמר הכתוב "בָּרָא", ולא "בראו".

ומדרך התושיה ידענו כי הדיבורים יקראו "שפה", בעבור שיראו שממנה יצאו. וכן נשמת האדם העליונה תיקרא "לב", והלב גוף, והיא איננה גוף, בעבור היות הלב המרכבת הראשונה לה. ובעבור היות כל מעשה ה' ביד המלאכים עושי רצונו, נקרא כן. ובפסוק "כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ" (שמות כג כא) אבאר קצת סוד השם.

ואל תשים לבך לדברי הגאון שאמר שהאדם נכבד מהמלאכים. וכבר ביארתי בספר היסוד, כי כל ראיותיו הפוכות. וידענו כי אין בבני אדם נכבדים כמו הנביאים, ויהושע נפל על פניו לפני מלאך ה' והשתחוה, ואמר: "מָה אֲדֹנִי מְדַבֵּר אֶל עַבְדּוֹ" (יהושע ה יד), וכן זכריה ודניאל; ולמה אאריך?

וטעם "אלהי הצבאות", כטעם "אלהי האלהים". וטעם "אלהים" כמו מלך, ובני אדם המתעסקים במשפט אלהים יקראו כן. וזה השם תואר, ואיננו עצם, ולא ימצא ממנו עבר או עתיד.

ואל תחשוב שהמלאכים הם מאש ורוח, בעבור שנמצא "עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת" (תהלים קד ד), כי אין ככה דרך פשוטו. רק דיבר דוד בתחילה על מעשה בראשית. והחל מהאור, ואמר "עֹטֶה אוֹר" (שם פסוק ב), ואחר כך "נוֹטֶה שָׁמַיִם" (שם), והוא הרקיע, והמים עליו, והאש והשלג והרוח. ואמר כי הרוח שלוחו של השם ללכת אל מקום שישלחנו, וכן האש ממשרתיו. ואמר: "יָסַד אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ" (שם פסוק ה), וזאת היא היבשה. וכן כתוב: "רוּחַ סְעָרָה עֹשָׂה דְבָרוֹ" (תהלים קמח ח).

וטעם אֵת – כמו עצם הדבר, והוא סימן עם הפעול, כמו "אֵת הַשָּׁמַיִם". ופעם יחסרוהו, כמו "אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם" (דברים ד לב). ונמצא עם הפועֵל, כמו "וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב" (שמואל א יז לד), והם מתי מספר. ויהיה תחת עם, ותחת מן.

הַשָּׁמַיִם – בה"א הידיעה, להורות כי על אלה הנראים ידבר, ולעולם לשון רבים. ויתכן להיות "מִשְׁטָרוֹ" (איוב לח לג) – משטר כל אחד ואחד. וטעם "שָׁמָיִם" – גובה ומעֲלה, וכן בלשון ישמעאל, שרובה על מתכונת לשון הקדש. ויש "שמי הַשָּׁמַיִם". ולא יתפרדו, כרחיים וצהריים. ואנשי המידות יבינו אלה הסודות.

ויאמר הגאון, כי הארץ כנקודה, והשמים כחוט הסובב, ואחר שאלה שניהם נבראים, יהיו כל אשר בתוכם נברא, כמים וכאש. ואחרים אמרו כי המים בכלל הארץ, והרוח בכלל השמים. ולפי דעתי, כי אלה השמים והארץ הם הרקיע והיבשה, כי לא נברא ביום אחד כי אם דבר אחד. בראשון האור, ובשני הרקיע, ובשלישי הצמחים, וברביעי המאורות, ובחמישי ובשישי נפשות החיות. והמזמור הנזכר לעֵד. ולא יתכן להיות הקו הסובב קודם הנקודה, או הוא קודם הקו, על כן אמרו שנבראו השמים והארץ בפעם אחת; והעד, "קוֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם יַעַמְדוּ יַחְדָּו" (ישעיהו מח יג). וזאת העדות איננה ברורה, בעבור שפירוש הפסוק איננו כן, כי איך יאמר "אליהם" לאשר אינם? ואיך יקרא תהו? רק פירושו: אני בראתים, ובעת שאקראם – יעמדו יחד לפני שניהם כעבדים לעשות רצוני; כטעם "דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם" (תהלים קיט פט), ואחר כן הזכיר הארץ, ואמר אחר כך כי גם המה יעמדו לעשות משפט שיצוום.

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" – אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל התורה אלא מ"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (שמות יב ב), שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל. ומה טעם פתח בבראשית? שאם יאמרו אומות העולם: "ליסטים אתם, שכבשתם לכם ארצות שבעה גוים", הם אומרים להם: "כל הארץ של הקב"ה היא, ונתנה לאשר ישר בעיניו; וברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". וזו אגדה בלשון שכתבה רבינו שלמה בפירושיו.

ויש לשאול בה, כי צורך גדול הוא להתחיל התורה ב"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים", כי הוא שורש האמונה; ושאינו מאמין בזה וחושב שהעולם קדמון, הוא כופר בעיקר ואין לו תורה כלל.

והתשובה, מפני שמעשה בראשית – סוד עמוק, אינו מובן מן המקראות, ולא יוודע על בוריו אלא מפי הקבלה עד משה רבינו מפי הגבורה, ויודעיו חייבין להסתיר אותו. לכך אמר רבי יצחק שאין להתחלת התורה צורך ב"בְּרֵאשִׁית בָּרָא", והסיפור במה שנברא ביום ראשון ומה נעשה ביום שני ושאר הימים, והאריכות ביצירת אדם וחוה, וחטאם ועונשם, וסיפור גן עדן וגירוש אדם ממנו, כי כל זה לא יובן בינה שלימה מן הכתובים. וכל שכן ספור דור המבול והפלגה, שאין הצורך בהם גדול. ויספיק לאנשי התורה בלעדי הכתובים האלה, ויאמינו בכלל בנזכר להם בעשרת הדברות (שמות כ י): "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי", ותישאר הידיעה ליחידים שבהם הלכה למשה מסיני, עם התורה שבעל פה.

ונתן רבי יצחק טעם לזה, כי התחילה התורה ב"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" וסיפור כל עניין היצירה עד בריאת אדם, ושהמשילו במעשה ידיו וכל שת תחת רגליו, וגן עדן – שהוא מבחר המקומות הנבראים בעולם הזה – נעשה מכון לשבתו, עד שגירש אותו חטאו משם. ואנשי דור המבול, בחטאם גורשו מן העולם כולו, והצדיק בהם לבדו נמלט, הוא ובניו. וזרעם, חטאם גרם להם להפיצם במקומות ולזרותם בארצות, ותפשו להם המקומות למשפחותם בגוייהם כפי שנזדמן להם. אם כן ראוי הוא, כאשר יוסיף הגוי לחטוא, שיאבד ממקומו ויבוא גוי אחר לרשת את ארצו, כי כן הוא משפט האלהים בארץ מעולם.

וכל שכן עם המסופר בכתוב כי כנען מקולל ונמכר לעבד עולם, ואינו ראוי שיירש מבחר מקומות היישוב, אבל יירשוה עבדי ה' זרע אוהבו, כעניין שכתוב (תהלים קה מד): "וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ". כלומר, שגירש משם מורדיו, והשכין בו עובדיו, שיידעו כי בעבודתו ינחלוה, ואם יחטאו לו – תקיא אותם הארץ כאשר קאה את הגוי אשר לפניהם.

ואשר יבאר הפירוש שכתבתי, לשונם בבראשית רבה (פרשה א) שאמרוה שם בלשון הזה: רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי פתח, "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ" (תהלים קיא ו). מה טעם גילה להם הקב"ה לישראל מה שנברא ביום ראשון ומה שנברא ביום שני? מפני ז' אומות, שלא יהיו מונין את ישראל ואומרים להם: הלא אומה של בזיזות אתם. וישראל משיבין להם: ואתם הלא בזוזה היא בידכם, הלא "כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתּוֹר הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם" (דברים ב כג). העולם ומלואו של הקב"ה הוא, כשרצה – נתנו לכם; כשרצה – נטלו מכם ונתנו לנו. הדא הוא דכתיב (תהלים קיא ו), "לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם" – "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ": בשביל לתת להם נחלת גוים, הגיד להם את בְּרֵאשִׁית.

וכבר בא להם ממקום אחר עוד העניין שהזכרתי. בתעלומות מעשה בראשית, אמרו רבותינו ז"ל: "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ", להגיד כוח מעשה בראשית לבשר ודם אי אפשר; לפיכך סתם לך הכתוב בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים. אם כן נתבאר מה שאמרנו בזה.

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים – כתב רש"י: אין המקרא הזה אומר אלא "דרשני", כמו שדרשוהו רבותינו: בשביל התורה שנקראת ראשית, שנאמר (משלי ח כח) "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ", ובשביל ישראל שנקראו ראשית, שנאמר (ירמיהו ב ג) "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתו". והמדרש הזה לרבותינו סתום וחתום מאד, כי דברים רבים מצאו שנקראו ראשית, ובכולם להם מדרשים, וקטני אמנה יספרו להם לרובם. אמרו (ברשית רבה פרשה א): בזכות שלושה דברים נברא העולם: בזכות חלה, בזכות מעשרות, ובזכות ביכורים. בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים – אין ראשית אלא חלה, שנאמר (במדבר טו כ): "רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם". ואין רֵאשִׁית אלא מעשרות, שנאמר (דברים יח ד): "רֵאשִׁית דְּגָנְךָ". ואין ראשית אלא ביכורים, שנאמר (שמות כג יט): "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ". ועוד אמרו (שם): בזכות משה, שנאמר (דברים לג כא): "וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ".

וכוונתם זו, שמילת בְּרֵאשִׁית תרמוז כי בעשר ספירות נברא העולם. ורמז לספירה הנקראת חכמה שבה יסוד כל, כעניין שנאמר (משלי ג יט): "ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ", היא התרומה. והיא קודש, אין לה שיעור למיעוט התבוננות הנבראים בה. וכאשר ימנה אדם עשר מדות ויפריש אחת מעשר, רמז לעשר ספירות, יתבוננו החכמים בעשירית וידברו בה. וְהַחַלָה – מצווה יחידה בעיסה – תרמוז לזה. וישראל שנקראו "ראשית", היא כנסת ישראל המשולה בשיר השירים לכלה, שקראה הכתוב "בת" ו"אחות" ו"אם", וכבר בא להם זה במדרש (שיר השירים רבה פרשה ג): "בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ" (שיר השירים ג יא), ובמקומות רבים. וכן "וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ" דמשה, יסברו כי משה רבינו נסתכל באיספקלריא המאירה וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ, ולכן זכה לתורה. הכל כוונה אחת להם.

ואי אפשר להאריך בפירוש זה העניין במכתב, והרמז רב הנזק, כי יסברו בו סברות אין בהם אמת. אבל הזכרתי זה לבלום פי קטני אמנה מעוטי חכמה, המלעיגים על דברי רבותינו.

בְּרֵאשִׁית – כתב רש"י: ואם באת לפרשו כפשוטו כך פרשהו: בְּרֵאשִׁית בריית שמים וארץ, והארץ היתה תהו ובהו וחושך, ויאמר הקב"ה יהי אור. אם כן, הכל נמשך לבריאת האור.

ורבי אברהם פירש כעניין זה בעצמו, אבל תיקן כי הו"ו במילת "והארץ" אינה משמשת, ורבות כן במקראות. והטעם, כי בראשית בריאת הרקיע והיבשה לא היה בארץ ישוב, אבל היתה תהו ובהו מכוסה במים, ויאמר אלהים יהי אור. ולפי דעתו, לא נברא ביום ראשון, רק האור.

והקושיא לרבינו שלמה בפירוש הזה, כי אמר, שאם בא להורות סדר הבריאה באלו לומר שהם קדמו – היה לו לכתוב "בראשונה", שאין "רֵאשִׁית" במקרא שאינו סמוך. והנה "מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית" (ישעיהו מו י). ואם יסמוך אותו ל"דבר", גם זה תסמוך אותו. ועוד, "וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ" (דברים לג כא). וטען בזה עוד טענות.

ועתה שמע פירוש המקרא על פשוטו נכון וברור. הקב"ה ברא כל הנבראים מאפיסה מוחלטת. ואין אצלנו בלשון הקדש בהוצאת היש מאין אלא לשון "ברא"; ואין כל ה"נעשה" – תחת השמש או למעלה – הווה מן האין התחלה ראשונה. אבל הוציא מן האפס הגמור המוחלט יסוד דק מאד, אין בו ממש, אבל הוא כוח ממציא, מוכן לקבל הצורה ולצאת מן הכוח אל הפועל. והוא החומר הראשון, נקרא ליוונים "היולי". ואחר ההיולי לא ברא דבר, אבל יצר ועשה, כי ממנו המציא הכל והלביש הצורות ותיקן אותן.

ודע, כי השמים וכל אשר בהם – חומר אחד, והארץ וכל אשר בה – חומר אחד. והקב"ה ברא אלו שניהם מאין, ושניהם לבדם נבראים, והכל נעשים מהם.

והחומר הזה, שקראו היולי, נקרא בלשון הקדש "תֹּהוּ", והמלה נגזרה מלשונם (קידושין מ ב): "בתוהא על הראשונות". מפני שאם בא אדם לגזור בו שֵם, תוהא ונמלך לקוראו בשם אחר, כי לא לבש צורה שיתפש בה השם כלל. והצורה הנלבשת לחומר הזה נקראת בלשון הקדש "בֹּהוּ", והמלה מורכבת, כלומר "בּוֹ הוּא", כמלת "לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ" (שמות יח יח), שמחוסר הו"ו והאל"ף, עֲשׂוֹ הוּא.

וזהו שאמר הכתוב (ישעיהו לד יא): "וְנָטָה עָלֶיהָ קַו תֹהוּ וְאַבְנֵי בֹהוּ", כי הוא הקו אשר בו יתחם האומן מחשבת בניינו ומה שיקוה לעשות, נגזר מן "קַוֵּה אֶל ה'" (תהלים כז יד), והאבנים הם צורות בבניין. וכן כתוב: "מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ" (ישעיהו מ יז), כי התוהו אחר האפס, ואיננו דבר. וכך אמרו בספר יצירה: "יצר מתהו ממש ועשה אינו ישנו".

ועוד אמרו במדרש רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר): אמר רבי ברכיה, מאי דכתיב: "והארץ היתה תהו ובהו"? מאי משמע "היתה"? שכבר היתה תהו. ומאי "בֹהוּ"? אלא תהו היתה, ומאי "תֹהוּ"? דבר המתהא בני אדם, וחזרה לבהו. ומאי "בֹהוּ"? דבר שיש בו ממש, דכתיב "בּוֹ הוּא".

ואמר "אֱלֹהִים", בעל הכחות כלם, כי המלה עיקרה "אל", שהוא כח, והיא מלה מורכבת, "אל הם", כאלו "אל" סמוך, "והם" ירמוז לכל שאר הכוחות; כלומר, כוח הכוחות כולם. ועוד יתבאר סוד בזה.

אם כן יהיה פשט הכתובים על נכון, משמעותו, בתחילה "בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם", כי הוציא חומר שלהם מאין, "וְאֵת הָאָרֶץ", שהוציא החומר שלה מאין. "וְהָאָרֶץ" תכלול ארבע היסודות כולם, כמו "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם" (להלן ב א), שתכלול כל הכדור התחתון. וכן "הַלְלוּ אֶת ה' מִן הָאָרֶץ תַּנִּינִים וְכָל תְּהֹמוֹת" (תהלים קמח ז), וזולתם רבים. והנה בבריאה הזאת, שהיא כנקודה קטנה דקה ואין בה ממש, נבראו כל הנבראים בשמים ובארץ.

ומלת "אֵת", כמו עצם הדבר. ודרשו בה שהיא לעולם לרבות, כי היא נגזרה מן "אָתָה בֹקֶר וְגַם לָיְלָה" (ישעיהו כא יב). וכן אמרו רבותינו (ברשית רבה פרשה א): "אֵת הַשָּׁמַיִם", לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות; "וְאֵת הָאָרֶץ", לרבות האילנות ודשאים וגן עדן. ואלו כלל כל הנבראים בעל הגוף.

ואחר שאמר כי בתחילה – במאמר אחד ברא אלהים השמים והארץ וכל צבאם, חזר ופירש, כי הארץ אחר הבריאה הזו היתה "תהו", כלומר, חומר אין בו ממש; והיתה "בֹהוּ", כי הלביש אותה צורה. ופירש שבצורה הזו צורת ד' יסודות, שהם האש והמים והעפר והאויר, ומלת "הָאָרֶץ" תכלול ארבעת אלה. והאש נקראת "חֹשֶׁךְ", מפני שהאש היסודית חשוכה; ואלו היתה אדומה, היתה מאדימה לנו הלילה. והמים שנגבל בהם העפר יקרא "תְהוֹם", ולכן יקראו מי הים "תְּהֹמוֹת", כדכתיב (שמות טו ה): "תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ"; "קָפְאוּ תְהֹמֹת" (שם ח); "תְּהוֹם יְסֹבְבֵנִי" (יונה ב ו). ויקרא קרקע הים "תְּהוֹם": "וַיִּגְעַר בְּיַם סוּף וַיֶּחֱרָב וַיּוֹלִיכֵם בַּתְּהֹמוֹת כַּמִּדְבָּר" (תהלים קו ט); "מוֹלִיכָם בַּתְּהֹמוֹת כַּסּוּס בַּמִּדְבָּר" (ישעיהו סג יג). והאוויר יקרא "רוּחַ".

וכבר נודע כי היסודות הארבעה – מקשה אחת, והעמוד שלה הוא עיגול הארץ. והמים מקיפין על הארץ, והאוויר מקיף על המים, והאש מקיף על האוויר. ואמר הכתוב כי הארץ לבשה צורה, והיה האש מקיף למעלה על המים והעפר המעורבים, והרוח מנשבת ותיכנס בחושך ותרחף על המים.

ויראה לי שהנקודה הזאת, בלובשה הצורה והיתה בהו, היא שהחכמים קורין אותה "אבן שתיה" (יומא נד ב) שממנה נשתת העולם.

והנה שיעור הכתובים: בתחילה ברא אלהים מאין את השמים, וברא מאין את הארץ, והארץ בהבראה היתה תהו והיתה בהו, ובהם חשך ומים ועפר, ורוח נושבת על המים. והנה הכל נברא ונעשה.

וסמך "הרוח" ל"אלהים", בעבור שהיא דקה מכולם, ולמעלה מהם, רק שהיא מרחפת על פני המים במאמרו של הקב"ה.

ואם תבקש בריאה למלאכים שאינם גוף, לא נתפרש זה בתורה. ודרשו בהם שנבראו ביום שני, שלא תאמר שסייעו בבריאת העולם. אבל אם תזכה ותבין סוד מלת בְּרֵאשִׁית, ולמה לא הקדים לומר "אֱלֹהִים בָּרָא בְּרֵאשִׁית", תדע כי על דרך האמת – הכתוב יגיד בתחתונים וירמוז בעליונים. ומילת בְּרֵאשִׁית תרמוז בחכמה, שהיא ראשית הראשים, כאשר הזכרתי. ולכך תרגמו בתרגום ירושלמי "בחכמתא", והמילה מוכתרת בכתר בי"ת.

בְּרֵאשִׁית – בתחילת הזמן, והוא רגע ראשון בלתי מתחלק, שלא היה זמן קודם לו.

בָּרָא – עשה אינו ישנו. ובזה לא יפול זמן כלל.

אֱלֹהִים – הנה מילת "אלוה" תורֶה על נצחי. ולזה, על השדים – שהם מתים כבני אדם, כמו שהעידו רז"ל – אמר: "לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַ" (דברים לב יז). ואמר על האל יתברך "אֱלוֹהַ", כי הוא הנצחי בהחלט, כאמרו: "וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ" (שם פסוק טו).

ויאמר עליו "אֱלֹהִים", לשון רבים, להורות שהוא צורת כל הצורות הנצחיות וזולתם, כאמרו: "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיהו ו ג), כי אין לזולתו מציאות, זולת הנאצל ממציאותו, ולא יימצא שום נמצא זולת מציאותו, כאמרו: "וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם" (נחמיה ט ו).

ועל צד התדמות, ייקרא כל נבדל מחומר "אֱלֹהִים". וייקראו השופטים המומחים "אֱלֹהִים", כאשר ישפטו בצלם אלהים.

ולהורות על מעלת נצחיותו, אשר ממנו נאצל נצחיות שאר הנבדלים, נאמר שהוא "אלהי האלהים".

אֵת הַשָּׁמַיִם – הנה מלת "שָׁם" תורה על מקום רחוק. וכל סימן הרבים עם קדימת פתח מלעיל יורה על שניים שוים. ובכן מלת "שָׁמַיִם" תורה על עצם רחוק ביחס אלינו בשני מרחקים שווים מכל צד. וזה לא יקרה, זולתי בגלגל סובב בתכלית העיגול. אמר אם כן שברא אותו העצם, אשר הוא עתה רחוק ממנו מכל צד בשני מרחקים שווים, והוא הגלגל. ולכן לא אמר "בָּרָא שָׁמַיִם", כי לא יאמר כן מצד עצמו, אלא ביחסו אל מקומנו.

ואמר וְאֵת הָאָרֶץ – המרכז הראוי לגלגל.

(בראשית א א): "בְּרֵאשִׁית" -

• (סוכה מט א): "תנא דבי רבי ישמעאל: 'בְּרֵאשִׁית', אל תקרי 'בְּרֵאשִׁית' אלא 'ברא - שית'"
• (ראש השנה לב א): "אין פוחתין מעשרה מלכויות...הני עשרה מלכויות כנגד מי?...ר' יוחנן אמר: כנגד עשרה מאמרות בהן נברא העולם. הי נינהו? 'וַיֹּאמֶר' דבראשית. ט' הוו! 'בְּרֵאשִׁית' נמי מאמר הוא, דכתיב 'בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ' (תהלים לג ו)"
• (מגילה כא ב): "אלא הא דתני רב שימי: אין פוחתין מי' פסוקין בבית הכנסת, 'וידבר' עולה מן המניין, כנגד מי? ... רבי יוחנן אמר: כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם. הי נינהו? ויאמר דבראשית. תשעה הוו! 'בְּרֵאשִׁית' נמי מאמר הוא, דכתיב 'בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם' (תהלים לג ו)"
• (בבא קמא נה א): "אמר רבי יהושע: הרואה טי"ת בחלומו סימן יפה לו ... הואיל ופתח בו הכתוב בתחילה, שמ'בְּרֵאשִׁית' עד 'וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר' (בראשית א ד) לא כתיב טי"ת"

-

יש במדרש (ב"ר פרשה א), שלכך פתח בבי"ת ולא באל"ף, לפי שבי"ת היא לשון ברכה, ואל"ף לשון ארירה. אמר הקב"ה: אפתח בבי"ת, בלשון ברכה, ולוואי שיוכל להתקיים.

דבר אחר: על שם שני עולמות שברא, העולם זה והעולם הבא.

דבר אחר: על שם שתי תורות, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ללמדך שבזכות התורה ולומדיה נברא העולם.

בְּרֵאשִׁית: אותיות "בית ראש", כלומר: בית המקדש ראשון, שנאמר (ירמיה יז יב): "כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ".

דבר אחר: אותיות "א' בתשרי", נברא העולם.

דבר אחר: אותיות "ברא שתי", שברא שתי תורות.

דבר אחר: אותיות "ירא שבת", לומר לך שבזכות שבת נברא העולם.

דבר אחר: אותיות "ברית אש", שבזכות הברית, שהיא המילה, ובזכות האש, שהיא התורה, ניצולין מדינה של גיהנם.

דבר אחר: אותיות "בראת יש", שבראת י"ש עולמות לכל צדיק.

בְּרֵאשִׁית בָּרָא: בגימטריא "בראש השנה נברא העולם".

בְּרֵאשִׁית: בגימטריא "בתורה יצר", שבשביל התורה שנקראת ראשית נברא העולם.

דבר אחר: בגימטריא "שש סדרים".

דבר אחר: בגימטריא "ישראל בחר בעמים", ובגימטריא "תרי"ג יצר", שברא העולם בשביל ישראל שיקיימו תרי"ג מצות.

בראשית, ברא רקיע ארץ שמים ים תהום.

דבר אחר: בראשונה ראה אלהים שיקבלו ישראל תורתו.

בְּרֵאשִׁית, ג' ראשי פסוקים: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים; "בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת יְהוֹיָקִם" (ירמיה כז א); "בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת צִדְקִיָּה" (שם כח א). זהו שאמרו רז"ל בסוף פרק יש בערכין (ערכין יז א): ביקש הקב"ה להחזיר העולם לתהו ובהו בשביל חטאת יהויקים; כיון שנסתכל בצדקיהו ובדורו, נתיישבה דעתו.

בראשית ברא אלהים, סופי תיבות "אמת". מלמד שברא הקב"ה העולם באמת, כמו שנאמר (תהלים קיט קס): "רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת".

ברא אלהים את, סופי תיבות "אמת".

וירא אלהים את (פסוק ד), סופי תיבות "אֱמֶת".

ויברא אלהים את (פסוק כא), סופי תיבות "אֱמֶת".

וירא אלהים את (פסוק לא), סופי תיבות "אֱמֶת".

ברא אלהים לעשות (להלן ב, ג), סופי תיבות "אֱמֶת".

ולכך תיקנו שש פעמים "אֱמֶת" ב"אמת ויציב".

אמת מארץ תצמח (תהלים פה יב), ראשי תיבות "אֱמֶת".

אתי מלבנון תבואי (שיר השירים ד ח) ראשי תיבות "אֱמֶת".

אבל כשהיה האמת נעדרת, ותשלך אמת ארצה (דניאל ח יב).

תשורי מראש אמנה (שיר השירים ד ח), ראשי תיבות "אֱמֶת". ולכך, "ממעונות אריות" (שם).

בָּרָא אֱלֹהִים – ב' דסמיכי. הכא, ואידך: "לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ" (דברים ד לב). כי מתחילה צפה הקב"ה באברהם, שנקרא אדם, שנאמר (יהושע יד טו): "הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים הוּא", וברא העולם.

אֱלֹהִים – בגימטריא הכסא, שהכסא ברא תחילה.

בפסוק של בְּרֵאשִׁית יש ז' תיבות, כנגד ז' ימי השבוע, וז' שנים בשמיטה, וז' שמיטין ביובל, וז' רקיעים, וז' ארצות, וז' ימים וז' משרתים: שבתאי, צדק, מאדים, חמה נוגה, כוכב, לבנה. וכנגדם אמר דוד: "שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ" (תהלים קיט קסד).

ולכך תיקנו "יהא שמיה רבא מברך לעלם לעלמי עלמיא", שהם ז' תיבות, ואומרים אותו ז' פעמים ביום. ויש בפסוק בְּרֵאשִׁית כ"ח אותיות, וכן ב"יהא שמיה רבא". וכן בפסוק "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר" (שמות כ א) יש בו ז' תיבות וכ"ח אותיות. זהו שאמרו ז"ל: כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו, נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, וכאילו קיבל תורה בהר סיני.

וכנגד זה אמר שלמה ז' פסוקים שיש בהם כ"ח עיתים, זהו מ"עֵת לָלֶדֶת" עד "עֵת שָׁלוֹם" (קהלת ג ב - ח). והם כנגד ז' ימי השבוע שיש בהם כ"ח עיתים משתנים: מבוקר עד חצי היום – אחד, מחצי היום עד הלילה – ב', מתחילת הלילה עד חצי הלילה – ג', מחצי הלילה עד הבוקר – ד', וכן בכל יום, הרי כ"ח עיתים.

בפסוק בְּרֵאשִׁית יש ו' פעמים אל"ף, כנגד ששת אלפים שנה שהעולם הווה. וכן בפסוק "אֲנִי ה' רִאשׁוֹן וְאֶת אַחֲרֹנִים אֲנִי הוּא" (ישעיהו מא ד), שישה אלפי"ן.

ובפסוק "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ" – ב' אלפי"ן, כנגד ב' אלפים תוהו. ובפסוק "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז" (משלי ח כב) – יש שני אלפי"ן, כנגד ב' אלפים תורה. ובפסוק "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר" (פסוק ג) – ד' אלפי"ן, כנגד ד' אלפים ימי תורה וימי משיח, שהם ימי אורה.

דעות הראשונים

רוב הראשונים עוסקים בפסוק כדי לשאול מדוע התורה מתחילה בסיפור הבריאה. רש"י שואל את השאלה מהכיוון של מדוע התורה לא התחילה עם המצווה הראשונה, ובכך משקף גישה הרואה בתורה בעיקרה ספר חוקים. תשובתו הקלאסית היא שהתורה מתחילה בסיפור הבריאה על מנת לתת מענה לגויים בעתיד שישאלו על זכותם של עם ישראל על ארץ ישראל בכך שאלוקים יצר את כל העולם ולכן זכותו להחליט למי לתת את ארץ ישראל. בכך משתקפת השקפה שהתורה היא גם היסטורית. הרמב"ן עונה על השאלה בכיוון אחר, בכך שהוא רואה את סיפור הבריאה כיסוד אמונה.

כמה דעות ישנן בראשונים בהסבר פסוק זה: רש"י פירש ש(לפי דרך הפשט) פסוק זה אינו עומד לעצמו והנושא ממשיך עד פסוק ג' שם נמצא עיקרו 'ויאמר אלוקים יהי אור'. לפי פירוש זה כוונת התורה בפסוקים הראשונים היא לומר שבתחילת בריאת שמים וארץ, הארץ היתה תוהו ובוהו וחושך. ואלוקים אמר יהי אור. אבל הפסוקים אינם באים להורות שהשמים והארץ הם שנבראו ראשונים (וההוכחה, המים שמופיעים בפסוק ב', בלי שפורש מתי נבראו). לפי דעת הרד"ק הפסוק הראשון מגלה לנו שהשמיים והארץ הם אלו שנבראו ראשונים "כשברא אלוקים את העולם, בראשונה ברא את השמיים והארץ". הרמב"ן חולק על גישה זו וטוען שפסוק זה עומד לעצמו ומהווה מעין כותרת לכל פרשת הבריאה האומרת שה' הוא זה שברא את השמיים והארץ שמהם ומהיסודות שלהם נבראו אח"כ כל חלקי הבריאה.

פירושים מודרניים

1. ישנם מספר בעיות יסוד בפסוק. המילה בראשית ניתנת למספר הסברים שונים כפי שקל להבין מהתרגומים השונים. ניתן לתרגם את הפסוק כ "IN THE BEGINING" או לתרגמו כ "IN THE BEGINING OF CREATION".(למעשה נחלקו בכך הראשונים, רמב"ן הבין כאפשרות הראשונה ורד"ק הבין כאפשרות השנייה)

2. אם מבינים שהפסוק הראשון מהווה כותרת לפרק (כך היא שיטת הרמב"ן) הרי שלמעשה יש לנו מסגרת לפרק המורכבת מפסוק זה ומפסוק א בפרק ב' "ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם". המסגרת, א"כ, מדברת על בריאת השמיים והארץ כאשר בתוך המסגרת מפרטת התורה את הדברים שנבראו. אולם ניתן לשים לב שאין חפיפה בין המסגרת ובין מה שבתוכה משום שלמעשה התורה אינה מפרטת את חלקי הבריאה השייכים לשמיים (למעט המאורות שהם בעצם חלק מהארץ: "להאיר על הארץ"). ניתן להשוות לתהלים קמח] שגם שם ישנה חלוקה בין השמיים והארץ ושם מפרט בעל המזמור ביחס לשמיים: "הללוהו כל מלאכיו הללהו כל צבאיו". נראה שפשר השתיקה של התורה מנבראי השמיים היא ללמדנו שאכן יש להתרכז במה שנברא בארץ ולא במה שנברא בשמיים (מפי הרב יואל בן נון).

 מקור