קטגוריה:בראשית א ב

תרגום

אונקלוס: וארעא הות צדיא וריקניא וחשוכא על אפי תהומא ורוחא מן קודם יי מנשבא על אפי מיא:

ירושלמי - יונתן: וְאַרְעָא הֲוַת תַּהֲיָיא וּבַהֲיָיא צַדְיָא מִבְּנֵי נַשׁ וְרֵיקַנְיָא מִן כָּל בְּעִיר וַחֲשׁוֹכָא עַל אַפֵּי תְהוֹמָא וְרוּחַ רַחֲמִין מִן קֳדָם יְיָ מְנַתְבָא עַל אַנְפֵּי מַיָא:

ירושלמי (קטעים): וארעא הות תהיא ובהיא וצדו מן בני אנשא וריקניא מכל בעיר ורוחא דרחמין מן קדם יי הות מנשבא על אפי מיא:

"תֹהוּ וָבֹהוּ" – תֹהוּ לשון תימה ושיממון, שאדם תוהה ומשתומם על בהו שבה.

"תֹהוּ" – אשטורדי"שון בלע"ז.

"בֹּהוּ" – לשון ריקות וצדו (ס"א אינו).

"עַל פְּנֵי תְהוֹם" – עַל פְּנֵי הַמָּיִם שעל הארץ.

"וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת" – כסא הכבוד עומד באוויר, ומרחף עַל פְּנֵי הַמָּיִם ברוח פיו של הקב"ה ובמאמרו, כיונה המרחפת על הקן, אקובטי"ר בלע"ז.

"וְהָאָרֶץ הָיְתָה"– הבנויה כבר.

"הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ" – שלא היה בם שום דבר, כדכתיב בירמיה (ד כג): "רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹהוּ וָבֹהוּ וְאֶל הַשָּׁמַיִם וְאֵין אוֹרָם"; "רָאִיתִי וְהִנֵּה אֵין הָאָדָם" (שם פסוק כה); "מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם וְעַד בְּהֵמָה נָדְדוּ הָלָכוּ" (שם ט ט). וזהו תֹהוּ וָבֹהוּ, חורבו מאין יושב.

"וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" – זהו "וְאֶל הַשָּׁמַיִם וְאֵין אוֹרָם".

"וְרוּחַ [אֱלֹהִים] מנשבת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" – והוצרך הרוח למה שכתב לפנינו (פסוק ט): "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד" וגו', כי על ידי הרוח נקוו המים, כמו בקיעת ים סוף, שנתראית הַיַּבָּשָׁה על ידי "וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם" (שמות יד, כא).

"הָאָרֶץ" – המילה הזאת זרה, בעבור קמצות האל"ף עם הה"א בכל מקום, ואיננו כמו "הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה" (שיר השירים ח יב); "וְהָאֶבֶן הַזֹּאת" (בראשית כח כב). "תֹהוּ" – אמר הגאון, תֹהוּ – שהוא מתְּהוֹם. וזה לא יתכן, כי מ"ם תְּהוֹם שורש, כמו מ"ם "הדום".

ובספר יצירה, תֹהוּ – זה קו ירוק, וָבֹהוּ – אלו אבנים מפולמות.

והנכון כאשר אמר המתרגם ארמית. וכן "וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן" (דברים לב י); וכן "אַחֲרֵי הַתֹּהוּ" (שמואל א יב כא) - שאין בו ממש.

"וָבֹהוּ" – אחי תֹהוּ. והוי"וין תחת ה"א, כוי"ו "וַיִּשְׁתַּחוּ" (בראשית יח ב); "וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ" (בראשית מא ב). והטעם, כי בריאת הרקיע והיבשה לא היה בארץ יישוב, כי היתה מכוסה במים. וכן שם אלהים כח תולדתה להיות למטה מהמים. ואל תתמה על וי"ו "וְהָאָרֶץ", כי פירושו כפ"א רפה בלשון ישמעאל. וכמוהו "וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ" (בראשית ב ו). כי לא דיבר משה על העולם הבא, שהוא עולם המלאכים, כי אם על עולם ההוויה והשחתה. והמפרשים שהשמים בפסוק הראשון הם שמי השמים, מה יעשו בארץ? והנה ראיות גמורות לאנשי שיקול הדעת, שאין שם, רק ארץ אחת.

ודרש שבע ארצות הוא, שהיישוב נחלק על שבעה, ובית המקדש היה באמצע היישוב, כי רחוק הוא מאמצע הארץ.

"וְרוּחַ אֱלֹהִים" – סמך הרוח אל השם, בעבור היותו שליח בחפץ השם לייבש המים. ו"הַמָּיִם" – לשון רבים, גם לא יתפרדו. והם על בנין שנים, כי הם זכרים ונקבות. ונמצא על לשון יחיד: "לֹא זֹרַק עָלָיו" (במדבר יט יג).

וטעם "מְרַחֶפֶת" – נושבת למעלה במים. וכן "עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף" (דברים לב יא).

"וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ" – ואותה הארץ הנבראת אז, היתה דבר מורכב מחומר ראשון הנקרא תֹהוּ, ומצורה ראשונה הנקראת בֹּהוּ. כי אמנם לא היה נאות לחומר הראשון זולתי צורה אחת, היא היתה ראשונה לכל צורות המורכבים בהכרח.

ובזה התבאר שהחומר הראשון דבר מחודש. ונקרא החומר של אותו המורכב הראשון תֹהוּ, להיותו מצד עצמו דבר כוחִיִי בלבד, בלתי נמצא בפועל, כאומרו "כִּי תֹהוּ הֵמָּה" (שמואל א יב כא), כלומר, בלתי נמצאים בפועל, אבל בדמיון בלבד. והצורה הנשואה באותו המורכב הראשון נקראת בֹהוּ, כי בו בתֹהוּ שאמר נמצאת בפועל. וקרא "אַבְנֵי בֹהוּ" (ישעיהו לד יא) – הנושא הבלתי עומד עם צורתו זמן נחשב, כמו שקרה לנושא הצורה הראשונה, שתיכף לבש צורות יסודות מתחלפות.

"וְחֹשֶׁךְ" – הוא האוויר החשוך הנאצל אז מהמורכב הראשון. היה עַל פְּנֵי תְהוֹם – על פני שני היסודות השפלים, שנאצלו אז גם כן מהמורכב הראשון, והיו מקיפים זה את זה.

"וְרוּחַ אֱלֹהִים" – מניעי הגלגל שנקראו רוּחַ, כאומרו: "עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת" (תהלים קד ד).

"מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" – הניעו אז את האוויר החשוך על פני המים הסובבים אז את יסוד הארץ. ובכן היה, שהחלק ממנו הסמוך לגלגל התלהב בתנועתו, והוא האש היסודיי. והחלק ממנו הקרוב אל המים קנה אז איזה קור מן המים, זולתי חלק מועט ממנו המתחמם במקרה בהתהפכות ניצוצות מאורי האור.

"וְהָאָרֶץ הָיְתָה" –

• חגיגה יב א – ואמר רב יהודה אמר רב: עשרה דברים נבראו ביום ראשון, ואלו הן: שמים וארץ, תֹהוּ וָבֹהוּ, אור וחשך, רוח ומים, מדת יום ומדת לילה... אור וחשך, חשך דכתיב: וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם.

• תמיד לב א – ונימרו ליה: חשך נברא תחילה, דכתיב: וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ, והדר "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור"? סברי, דילמא אתי לשיולי מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור.

.

"תֹהוּ וָבֹהוּ" – ב'. הכא, ואידך: "רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹהוּ וָבֹהוּ" (ירמיהו ד כג). מלמד שצפה הקב"ה בבריאת העולם בחורבן הבית, שנחרב בשנת תה"ו, שהרי הבית הראשון עמד ת"י שנה, ונחרב בשנת תי"א. ובית שני עמד כמנין הית"ה, וזהו "וְהָאָרֶץ הָיְתָה". ואחר כך "חֹשֶׁךְ", רמז לגלויות. וכן דורש בבראשית רבה.

דבר אחר: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ" – בגימטריא "אלפים שנה בלי תורה".

"וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת" – בגימטריא: "זו היא רוחו של מלך המשיח".

"וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" – ב' במסורת. הכא, ואידך: "וְחֹשֶׁךְ אֵי זֶה מְקֹמוֹ" (איוב לח יט). זה הוא שאמרו (חגיגה יא ב), שאין לשאול: "מה לפנים? מה לאחור?" "וְחֹשֶׁךְ אֵי זֶה מְקֹמוֹ", פירוש, שאין לשאול אי זה היה מקום החושך תחילה.

"וְרוּחַ אֱלֹהִים" – ב' דסמיכי. הכא, ואידך: "וְרוּחַ אֱלֹהִים לָבְשָׁה אֶת זְכַרְיָה" (דברי הימים ב כד כ). קרי ביה הכא נמי: "וְרוּחַ אֱלֹהִים לָבְשָׁה". פירוש, שעל ידי לבושו אמר "וַיְהִי אוֹר", דכתיב בתריה: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר". וזה הוא שדרשו רז"ל (ב"ר פרשה ג): ממעטה לבושו נבראת האורה.

פירוש מילולי

• תהו - שאין בו ממש (אבן עזרא)
• ובוהו - ריק. שממה.

פירושים קלאסיים, מודרניים, ועצמאיים

בפסוק מופיעים המים על אף שלא סופר שהמים נבראו.

ייתכן שיש לפרש את פסוק א, כך שהשמים והארץ כוללים גם את המים - דבר שנרמז בפסוקים 'ו' ופסוק 'ז'.

המושג רוח אלוקים נראה תמוה ומעלה בפעם הראשונה בתנ"ך את בעיית הגשמת האל.

אונקלוס תרגם: ורוחא מן קדם ה', "ורוח מלפני ה'". רמב"ן ורשב"ם פירשו: "ורוח נושבת על המים". ראב"ע ביאר כי הרוח מיוחס לאל, עקב היות הרוח "שליח בחפץ ה' לייבוש המים".

במורה נבוכים ביאר שהכוונה ליסוד הרוח מארבעת היסודות של הפילוסופיה האריסטוטליאנית.

רש"י, לעומת זאת, ייחס את הרוח לכסא הכבוד, המרחף באוויר "ברוח פיו ובמאמרו" של ה'.

אברבנאל פירש שהרוח היא "השכלים הנבדלים", דהיינו המלאכים ונשמות בני האדם טרם ירדו לגופם.

• בימינו מקובל לפרש את רוח אלוקים כמתייחס לאטמוספירה.

• יש לציין כי הפסוק במלכים א יט יא: "וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה', לֹא בָרוּחַ ה'" — ניתן להתפרש כבא להתעמת עם תפיסה מגשימה של האלוהות, שתפסה את הרוח הגדולה והחזקה כרוח אלוקים המתוארת בפסוקנו וייחסו לה תכונות אלוהיות. וכן לאיוב (לח, א ו־מ, ו) מתגלה האל מן הסערה.

מקורות

• ישיבהויקי.
• מ"ג בראשית א ב