ביאור:משלי ל
מתוך ויקיטקסט
|
יש אומרים שאגור בן יקה הוא כינוי לשלמה, ויש אומרים שהוא כינוי לחכם מבני משא בן ישמעאל. ראו משלי שלמה ומשלי חכמים אחרים |
א דִּבְרֵי אָגוּר בִּן יָקֶהשמו של חכם שאגר תבונה רבה, ואז התאכזב ממנה והקיא אותה הַמַּשָּׂאנאום "כבד", רציני (לחץ על המילה לפירוט) נְאֻם הַגֶּבֶר לְאִיתִיאֵללאדם החושב שהוא שווה-ערך לאל, לְאִיתִיאֵל וְאֻכָללאדם החושב שהוא יכול לדעת את חוקי הטבע טוב יותר מה':
- ב כִּי בַעַר אָנֹכִי מֵאִישׁ, וְלֹא בִינַת אָדָם לִי,
- ג וְלֹא לָמַדְתִּי חָכְמָה, וְדַעַת קְדֹשִׁים אֵדָע - אגור מצטנע ואומר: מכיוון שאני לא יודע כלום, אולי תוכלו לעזור לי ולענות לי על כמה שאלות...
- ד מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד?כמו ה', הנמצא בשמים ובארץ לפי רצונו; או כמו משה עבדו, שעלה לשמים והוריד את התורה
- מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיובכפות ידיו, כך שהוא יכול לשלח את הרוח לכל כיוון לפי רצונו?
- מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָהבצרור העשוי מבד דק, כמו ה' האוסף את המים בעננים, או כמו משה שהעמיד את מי ים סוף?
- מִי הֵקִיםהעמיד במקומם כָּל אַפְסֵי אָרֶץקצות היבשה?
- מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ? כִּי תֵדָע!שהרי אתה חושב שאתה חכם ויודע הכל
- ה כָּל אִמְרַת אֱלוֹהַּהבטחה שה' מבטיח צְרוּפָהמזוקקת ומדוייקת, ללא מילה מיותרת, מָגֵן הוּא לַחֹסִים בּוֹלמאמינים בהבטחה שנתן.
- ו אַל תּוֹסְףְּ עַל דְּבָרָיותבטיח לעצמך דברים שה' לא הבטיח, פֶּן יוֹכִיחַ בְּךָיחליט להביא עליך ייסורים של תוכחה (לחץ על המילה לפירוט) וְנִכְזָבְתָּתתאכזב מאי-קיום ההבטחה (לחץ על המילה לפירוט).
{פ}
|
בפסוק שלנו החכם מבקש שלא יהיה עשיר, אך בפסוקים אחרים העושר נחשב לכאורה לברכה. ראו עושר - ברכה או קללה |
- ז שְׁתַּיִםשתי בקשות שָׁאַלְתִּיביקשתי (לחץ על המילה לפירוט) מֵאִתָּךְמה', אַל תִּמְנַע מִמֶּנִּי בְּטֶרֶם אָמוּת:
- ח שָׁוְאדברי שקר וּדְבַר כָּזָבהפרת הבטחות (לחץ על המילה לפירוט) הַרְחֵק מִמֶּנִּי, רֵאשׁעוני וָעֹשֶׁר אַל תִּתֶּן לִי, הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּיתן לי בדיוק מה שאני צריך, לא פחות ולא יותר.
|
בפסוק שלנו החכם מבקש שלא יהיה רש, אך בפסוק אחר המשורר מודה לה' על כך שעשה אותו עני. ראו האם זה טוב להיות עני |
-
- ט פֶּן אֶשְׂבַּעאהיה שבע מרוב עושר ועוצמה,
- וְכִחַשְׁתִּיאשכנע את עצמי בדבר שקר (לחץ על המילה לפירוט) וְאָמַרְתִּי 'מִי יְהוָה?'אני שולט בעולם ואינני כפוף לבורא (לחץ על המילה לפירוט),
- וּפֶן אִוָּרֵשׁאהיה עני ורש,
- וְגָנַבְתִּי וְתָפַשְׂתִּי שֵׁם אֱלֹהָיאשבע לשקר כשישפטו אותי על הגניבה.
{פ}
- י אַל תַּלְשֵׁן עֶבֶד אֶל (אדנו) אֲדֹנָיו, פֶּן יְקַלֶּלְךָ וְאָשָׁמְתָּיתברר שאתה אשם בעבירות חמורות יותר: (לחץ על המילה לפירוט).
- לֶאֱכֹל עֲנִיִּים מֵאֶרֶץ וְאֶבְיוֹנִים מֵאָדָם.
{פ}
- טו לַעֲלוּקָהלדור המתנהג כמו עלוקה, מוצץ את דמם של העניים (לחץ על המילה לפירוט) שְׁתֵּי בָנוֹת 'הַב! הַב!'כל בת אומרת להוריה "תן לי! תקנה לי!", שָׁלוֹשׁ הֵנָּה לֹא תִשְׂבַּעְנָה, אַרְבַּע לֹא אָמְרוּ 'הוֹן'לא אומרות 'יש לי מספיק':
- טז שְׁאוֹלהורגת בלי הגבלה,
- וְעֹצֶר רָחַםמקיימת יחסי מין בלי הגבלה,
- אֶרֶץ לֹא שָׂבְעָה מַּיִםשותה בלי הגבלה,
- וְאֵשׁ לֹא אָמְרָה הוֹןשורפת והורסת בלי הגבלה.
- יז עַיִן תִּלְעַג לְאָב וְתָבוּז לִיקֲּהַת אֵםעיניהם של בני הדור הראשון, שזלזלו בהוריהם, יוצאו מקבריהם על-ידי בנותיהם, ויושלכו לעוף השמים יִקְּרוּהָ עֹרְבֵי נַחַל, וְיֹאכְלוּהָ בְנֵי נָשֶׁר.
{פ}
- יח שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּינסתרים ממני ואי אפשר למצוא אותם, (וארבע) וְאַרְבָּעָה לֹא יְדַעְתִּים.
- יט דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִםבשמים לא נשארים עקבות של מי שעובר דרכם,
- דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּרבסלע לא נשארים סימנים של מי שזוחל עליו,
- דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָםבים לא נשארים עקבות של מי שעובר דרכו,
- וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָהבאישה לא בתולה לא נשאר סימן של מי ששוכב עמה (לחץ על המילה לפירוט).
- כ כֵּן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת: אָכְלָה, וּמָחֲתָה פִיהָמנקה את עצמה, וְאָמְרָה 'לֹא פָעַלְתִּי אָוֶן'מסתירה את מעשיה וכך מאפשרת גם לנואף להימלט מעונש.
{פ}
|
בפסוקים אחרים נאמר שהעבד דווקא יכול וראוי לעלות במעמד, אבל לא בבת אחת אלא בהדרגה. ראו עבד מושל - טוב או רע |
- כא תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ, וְתַחַת אַרְבַּע לֹא תוּכַל שְׂאֵת:
{פ}
- כד אַרְבָּעָה הֵם קְטַנֵּי אָרֶץ, וְהֵמָּה חֲכָמִים מְחֻכָּמִים:
- כה הַנְּמָלִים עַם לֹא עָז, וַיָּכִינוּ בַקַּיִץ לַחְמָםהן מנצלות את הזמן ומנהלות כלכלה נכונה.
- כו שְׁפַנִּים עַם לֹא עָצוּם, וַיָּשִׂימוּ בַסֶּלַע בֵּיתָםהם מנצלים את תנאי השטח ובונים את ביתם במקום בטוח (לחץ על המילה לפירוט).
- כז מֶלֶךְ אֵין לָאַרְבֶּה, וַיֵּצֵא חֹצֵץ כֻּלּוֹהם מנצלים את האחדות ויוצאים בגדודים מסודרים ומלוכדים.
- כח שְׂמָמִיתעכבישה (לחץ על המילה לפירוט) בְּיָדַיִם תְּתַפֵּשׂבידיה טווה קורים ושומרת על עצמאות כלכלית (לחץ על המילה לפירוט), וְהִיא בְּהֵיכְלֵי מֶלֶךְגרה במשכן מפואר ומלכותי שבנתה לעצמה.
{פ}
- כט שְׁלֹשָׁה הֵמָּה מֵיטִיבֵי צָעַד, וְאַרְבָּעָה מֵיטִבֵי לָכֶת:
- לב אִם נָבַלְתָּנשחקת והתעייפת בְהִתְנַשֵּׂאמתפקידך הרם והנישא, וְאִם זַמּוֹתָראשך מלא מחשבות ואינך מרוכז יָד לְפֶהקח הפסקה מדיבורים ונאומים ואכול דבר-מה. לג כִּי
- מִיץ חָלָב יוֹצִיא חֶמְאָהכשמטלטלים בכוח כלי עם חלב, יוצאת ממנו חמאה; ראו w:חיבוץ,
- וּמִיץ אַף יוֹצִיא דָםכשמנקים בכוח את האף, יוצא ממנו דם (לחץ על המילה לפירוט),
- וּמִיץ אַפַּיִם יוֹצִיא רִיבכשמעמיסים יותר מדי על הפנים, בקבלת פניהם של האזרחים, עלול להיגרם ריב.
{פ}
ביאורי פסוקים
בספר משלי, פרק ל כולל כמה קטעים. נסביר על כל קטע במאמר נפרד:
-
-
- 1-4: מגבלות השכל האנושי לעומת דבר ה' ;
- 5-6: לא לבטוח בה' מעבר למה שה' הבטיח ;
- 8-10: הסכנות בעושר ובעוני ;
- 11-14: תהליך ההתדרדרות המוסרית של הדור - מזלזול בהורים ועד רצח החלשים ;
- 15-17: ארבעה שאינם שבעים ;
- 18-20: ארבעה שאינם משאירים עקבות ;
- 21-23: ארבעה שינויים פתאומיים שהורסים את הארץ ;
- 24-28: ארבעה קטנים וחכמים ;
- 29-31: ארבעה מיטיבי לכת ;
- 32-33: שלוש סיבות לא להגיב על עלבון ;
-
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-07-19.
דברי אגור בן יקה
ישנם אנשים שלמדו מדעים, וחושבים שהם יודעים יותר טוב מה' איך צריך להנהיג את האדם או את העולם. ספר משלי מוכיח אותם:
משלי ל א-ד:
"1 דִּבְרֵי אָגוּר בִּן יָקֶה - הַמַּשָּׂא;
נְאֻם הַגֶּבֶר, לְאִיתִיאֵל; לְאִיתִיאֵל וְאֻכָל.
2 כִּי בַעַר אָנֹכִי מֵאִישׁ, וְלֹא בִינַת אָדָם לִי.
3 וְלֹא לָמַדְתִּי חָכְמָה, וְדַעַת קְדֹשִׁים אֵדָע.
4 מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד?
מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו?
מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה?
מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ?
מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ, כִּי תֵדָע?"
אגור בן יקה הוא שמו של החכם שחיבר את הקטע הזה: " "אנשי כנסת הגדולה סידרו בכל ספר כל מה שנעשה ברוח הקודש בעניינו... ופרשה זו חיבר אגור בן יקה, שכך שמו ושם אביו, ברוח הקודש..." " (הגאון מווילנה, וכן מלבי"ם) ; ראו משלי שלמה ומשלי חכמים אחרים . ויש אומרים שהוא כינוי לשלמה (רש"י ע"פ חז"ל) , וכמו ששלמה נקרא קהלת, כך הוא גם נקרא אגור (אגר = אסף = קהל). בכל מקרה, שמו הוא סמלי: " "שאגר את הבינה והקיאה" " (רש"י) ; זהו אדם שאגר וצבר הרבה מאד תבונה, אך בסופו של דבר הגיע למסקנה שכל תבונתו לא יכולה לעזור לו לפתור את השאלות הקיומיות של העולם, התאכזב מהתבונה והקיא אותה.
איתיאל ואוכל הם שמותיהם של החכמים שעבורם נכתב הקטע הזה: " "בסימן זה העתיקו אנשי חזקיה דברי חכם אחד שהיה שמו אגור בן יקה... שהשיב דברים לחכמים ששאלו ממנו דברים, פעם אחת השיב לחכם ששמו איתיאל ופעם השיב לאיתיאל ואוכל, ששני החכמים איתיאל ואוכל שאלו ממנו והשיב להם" " (מלבי"ם, וכן הגאון מווילנה) . וייתכן שהם בניו של אגור (ראו פסוק ז ). ויש אומרים שגם זה כינוי לשלמה: " "אמר הגבר, זה שלמה, המשא הזה על עצמו..." " (רש"י) . בכל מקרה, שמו הוא סמלי: " "אמר: אִתִּי אֵל, ואוּכָל לעשות, ולא אכשל" " (רש"י) ; אלה הם אנשים הבוטחים בתבונתם, חושבים שהם באותה רמה של ה', חושבים שהם יכולים להציע תיקונים ושיפורים במצוות ה' או באופן הנהגת העולם. אגור נושא עליהם מַשָּׁא = נאום רציני ו'כבד', נאום תוכחה . הנאום בנוי כשאלה רטורית: הוא מתחיל בשני פסוקים של הצטנעות: " כי בער אנוכי מאיש... " - אני לא יודע שום דבר, אין לי חכמה בינה ודעת, אבל אתם חושבים שאתם חכמים, ולכן אני שואל אתכם -
-
-
- מי עלה שמים וירד? - מי מכם הצליח להגיע עד השמים ולחזור?
- מי אסף רוח בחפניו? - מי מכם הצליח להחזיק רוח-סערה בכפות ידיו ולשלח אותה על-פי רצונו?
-
- מי צרר מים בשמלה? - מי מכם הצליח לשים מים בצרור שעשוי מבד, בלי שהם ייזלו החוצה?
- מי הקים כל אפסי ארץ? - מי מכם הצליח להעמיד את כל קצות הארץ במקומם?
- מה שמו ומה שם בנו, כי תדע? - האם אתם יודעים על מישהו שהצליח לעשות זאת, והוא או צאצאיו עדיין חיים בינינו?
-
מכיוון שהתשובה לשאלות הללו היא שלילית, המסקנה היא שאיתיאל ואוכל צריכים להצטנע ולא לחשוב שהם שווי-ערך לה'. יש לכך שתי משמעויות עיקריות:
1. לגבי המצוות הכתובות בתורה - שיש לקיים אותן כפי שהן בלי התחכמויות. השאלות בפסוק ד רומזות למשה רבנו, שעלה לשמים להביא את התורה וירד , וכן פיזר אפר על כל ארץ מצרים (במכת השחין) כאילו הוא שולט ברוח , קרע את ים סוף והעמיד את המים כאילו הם בצרור , וכשהקים את המשכן נתן קיום ויציבות לעולם כולו; הוא היחיד שעשה את כל הניסים והנפלאות הללו ולכן היה ראוי לסמוך על דבריו ועל הסייגים שכתב בתורתו, ולא להתחכם ולעבור עליהם (ע"פ רש"י ומצודת דוד, ודומה לזה פירש הגר"א) .
2. לגבי הידע האנושי על הבריאה והעולם - שיש להתייחס אליו בעירבון מוגבל. השאלות בפסוק ד רומזות לה', שיכול לעלות לשמים ולרדת לארץ לפי רצונו, אוחז ברוח באטמוספירה הצמודה לכדור הארץ ואינה מתפזרת לחלל, הקוה את המים אל מקום אחד ואוסף את המים בעננים, והעמיד את כל קצות הארץ במקומם (ע"פ דעת מקרא) . מכיוון שרק ה' יכול לעשות דברים אלו, יש לקבל את עדותו לגבי בריאת העולם. אגור מצהיר על עצמו, שביחס לשאלות הנצחיות של הבריאה, כל חכמתו ובינתו נחשבות כאין וכאפס; הוא לא יכול לדעת משכלו מאיפה בא החומר שממנו נברא העולם, מאיפה נוצר כוח הכובד, וכו'; ולכן הוא מציע לסמוך רק על אמרת ה' שנכתבה בתורה (ע"פ מלבי"ם ופרופ' יהודה אייזנברג ) .
פירושים נוספים
משא
1. פירשנו משא = נאום של תוכחה.
-
-
- אולם לפי זה, היה ראוי לכתוב את המילה "משא" בתחילת הפסוק, כמו למשל ב (ישעיהו יג א): "משא בבל אשר חזה ישעיהו בן אמוץ", ולכתוב "משא אגור בן יקה".
-
2. לפי זה יש מפרשים, שבפסוק זה משא הוא שמו של אחד מבני ישמעאל, שנזכר ב (בראשית כה יד): "ומשמע ודומה ומשא ... וישכנו מחוילה עד שור אשר על פני מצרים באכה אשורה", ו"אגור בן יקה המשא" הוא "אגור בן יקה מבני משא". שלמה היה בקשר עם חכמים רבים מעמים אחרים, וביניהם גם עם חכמי ישמעאל, ואחד מאותם חכמים היה אגור בן יקה המשאי. ניתן לפרש באותו אופן גם את הכותרת לפרק לא, "דברי למואל מלך משא" (ראיתי ב'דעת מקרא') .
-
-
- אולם, בשום מקום אחר בתנ"ך, מחוץ לספר משלי, לא מצאנו ראיה לכך שבני משא הפכו לשבט עצמאי עם מלך עצמאי, ולא מצאנו אף אדם אחר שנקרא בשם זה.
-
- ועוד: לא ברור מה תורמת ההערה הזאת, על מוצאו של אגור בן יקה, להבנת הקטע?
-
4 היסודות
בפסוק ד נרמזו "4 היסודות" שהיו מקובלים במדע של העולם העתיק:
-
-
- מי עלה שמים וירד? - אש;
- מי אסף רוח בחפניו? - אויר;
-
- מי צרר מים בשמלה? - מים;
- מי הקים כל אפסי ארץ? - אדמה.
-
(ע"פ הגר"א) . כדי ללמדנו, שה' שולט בכל חלקי הבריאה.
הפסוקים הבאים
לפי רוב המפרשים, הפסוקים הבאים - פסוקים 5-6 - הם המסקנה מהקטע שלנו, והם אומרים שיש לבטוח בדברי ה', ולא להוסיף על דבריו בענייני המצוות ובענייני בריאת העולם. אך לענ"ד הקטע הזה עומד בפני עצמו ( פירוט ).
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-12-18.
בטחון בה' - רק במה שה' הבטיח
אחת הסיבות שאנשים מבטיחים הבטחות שווא היא, מתוך פרשנות לא נכונה למידת הבטחון בה'. הם בוטחים בה' שיעשה כל מה שהם רוצים, אך למעשה מידת הביטחון משמעה להאמין שה' יעשה כל מה שה' הבטיח. ספר משלי, כנראה, מזהיר מפני הנטיה הזאת:
(משלי ל ה): "כל אמרת אלוה צרופה, מגן הוא לחסים בו. אל תוסף על דבריו, פן יוכיח בך ונכזבת."
כל הדברים שה' אמר והבטיח, נאמרו בצורה מדוייקת (צרופה) ללא כל עודף או מגרעת, וה' מגן לחוסים בו וסומכים על דבריו אלה;
אך אסור להוסיף על דבריו אלה ולהבטיח דברים נוספים, כי ייתכן שה' ירצה להוכיח את האדם ולייסר אותו על חטאיו ולא לקיים את התוספות שהוסיף, ואז האדם ייחשב לדובר כזב ( = הבטחות שאינן מתקיימות ).
ההבטחות של ה' מפורשות בתורה ומכוונות, בדרך כלל, לעם ישראל כולו: ה' הבטיח, שאם עם ישראל כולו, כציבור, יקיים את התורה בארץ ישראל - אז הוא יזכה לברכות (ראו בפרשת בחוקותיי; ראו גם שכר ועונש בתורה ). מי שמוסיף הבטחות מעבר לכך, לא יכול להיות בטוח שהבטחותיו יתגשמו - ייתכן שה' יחליט לעזור לו ולקיים את הבטחותיו, אך ייתכן שלא, ואז השומעים עלולים להתאכזב.
פירושים נוספים
רוב המפרשים קישרו את הפסוקים שלנו לפסוקים הקודמים ( פסוקים א ), העוסקים במגבלות השכל האנושי:
1. השכל האנושי מוגבל, ולכן יש לבטוח בה' בענייני המצוות, לקיים את המצוות בתמימות, לא להתחכם ולא להוסיף עליהן (ע"פ רש"י, הגר"א, מצודת דוד) ;
2. השכל האנושי מוגבל, ולכן יש לבטוח בה' לגבי בריאת העולם, להאמין בתמימות בעדותו של הבורא לגבי הבריאה ולא להוסיף עליה רעיונות מדעיים מדעתנו: " "... אגור השיב דברים לחכמים ששאלו ממנו דברים... על דברים ששאלוהו... בענייני בריאת העולם והתהוותו ובסתרי מעשה בראשית. וכפי המבואר מתשובתו, חקרו על זה החכמים האלה בדרך הפילוסופיה... והעלו בזה סברות על-פי שכלם, כמו שחקרו על זה הפילוסופים דור דור והעלו חרס בידם. והשיב להם אגור, שאיך ידרשו ממנו דעת קדושים - שהם הידיעות הרמות האלה אשר לא ייוודעו ע"י חקירה אנושית רק ע"י הופעה א-להית לקדושים... איך אדע ידיעות כאלה אחר שבער אנוכי מאיש....?" "כל אמרת אלוה צרופה - שבכל אלה החקירות צריך לסמוך על עדות התורה שכולם נבראו יש מאין ע"י אומר ה' ואמרת אלוה, דברי התורה במעשה בראשית צרופה מכל סיג, כי כל מה שאמרו הפילוסופים הקדמונים בזה הם כסף סיגים מצופה על חרש, וה' הוא מגן לכל החוסים בו, ואינם טועים בהבלי שווא ומדוחים ;" "אל תוסף על דבריו לאמר בזה דברים משכלך, פן יוכיח בך, שיראה לך שאינך יודע אף את עצמך, לדעת איך נבראת, ואת פרטי איבריך וקישורם, וקישור הנפש בגוויה; וכל שכן, איך תעיז לעלות במעלות לדבר גבוה בבניין העולם הכללי והמצאתו, ועל-ידי-כך ונכזבת, ויתגלה כי שמת כזב מחסך, ובדית כזבים ושקרים שאין בהם ממש." " ( מלבי"ם , ודומה לזה פרופ' יהודה אייזנברג ) .
השאלה האם יש לשלב רעיונות מדעיים בפירושי המקרא נתונה במחלוקת מזה דורות רבים.
כבר הגאונים (שחיו לפני 1500 - 1000 שנים), שילבו רעיונות מדעיים שהיו נפוצים בימיהם בפירושיהם לתורה. ר' אברהם אבן עזרא (ראב"ע, שחי לפני כ-900 שנה) הזכיר חלק מהם בתוך הקדמת פירוש התורה , למשל, " "רב יצחק, שחיבר שני ספרים מ'בראשית' עד 'ויכולו' - ועוד לא כילה מרוב דברים... ובפסוק 'יהי אור' אמונת בעלי האור והחושך הזכיר" ", אך הוא עצמו התנגד לגישה זו, וכתב: " "והרוצה לעמוד על חכמות חיצונות - ילמדם מספרי אנשי תבונות,- אז יתבונן בראיותם - אם הן נכונות, כי הגאונים - בלי ראיות בספריהם הביאום, ויש מהם שלא ידעו דרך חכמי קדם ומאין הוציאום" ". כלומר: לא בטוח שכל הדברים שאומרים חכמי הטבע הם באמת נכונים; מי שרוצה ללמוד טבע, צריך ללמוד את הדברים במקור, מספריהם של חכמי הטבע, ולראות איזה הוכחות הם מביאים, והאם הן נכונות; לא צריך לקחת בעיניים עצומות את דבריהם של חכמי הטבע ולהכניס אותם לתוך התורה; מי שמפרש את התורה צריך להתמקד בפירוש הפשוט של התורה ולא בענייני מדע וטבע.
מצד שני, הרמב"ם, שחי בערך לפני 850 שנה, דווקא כן ניסה לשלב רעיונות מדעיים, ובספרו הגדול "משנה תורה" ("היד החזקה"), הקדיש שני פרקים ( הפרק השלישי והפרק הרביעי) לתיאור היקום כפי שראו אותו המדענים בתקופתו - הגלגלים המקיפים את הארץ, ארבעת היסודות, וכו'; היום, הרעיונות הללו נראים לנו מוזרים ותמוהים, וכבר כתב על כך שמואל דוד לוצטו (שד"ל, לפני כ- 150 שנה) בתוך ההקדמה לפירוש התורה : " "עוד חוטא בדיוקים מיותרים מי שמבקש למצוא בתנ"ך דברים שה' לא ביקש ללמד אותנו על ידיו. יעוד התורה הוא להודיע לנו את חובותינו, ולא את סודות הבריאה. בדרך זו טעו רבים מן המתפלספים, אשר דרשו דרשות שרירותיות כדי למצוא בכתובים את ההשקפות הפילוסופיות שהיו מקובלות בימיהם: הם מצאו, למשל, בפסוקים הראשונים של ספר בראשית את ארבעת היסודות של אריסטו, נוסף לחומר וצורה, כי כן פירשו את המלים " תהו ובהו ". הם השבו בחסידותם לשרת את הדת, בהראותם שהיא זהה עם הפילוסופיה השוררת. ולמעשה כמעט שהביאו לה נזק, לו אפשר היה להביא נזק לאמת. בדורות הבאים התגלה שהפילוסופיה האסכולסטית היא הבל, וכיוון שהם עמלו עמל רב כדי להתאים את התנ"ך לשיטותיה, כאשר אלה נפלו ונתבטלו עלולים היו אף הם להתבטל עימן. יש אפוא לנהוג בזהירות הגדולה ביותר כשבאים לפרש את הכתובים כרמזים לדעות פילוסופיות ומדעיות, העשויות להיות מוטעות, ואילו הדת אין מחובתה למסור הסבר עליהן" ".
ייתכן שהפסוק שלנו, "אל תוסף על דבריו", מהווה חיזוק לגישה זו, לפחות לפי פירושו של מלבי"ם.
-
-
- אולם, לפי שני הפירושים 1 ו-2, קשה להבין את המשפט "מגן הוא לחוסים בו", שמדבר, על-פי פשוטו, על הגנה מצרות ולא על הגנה מטעויות.
-
לכן נראה לי, שהפסוקים שלנו עומדים בפני עצמם ואינם קשורים לקטע הקודם.
3. חז"ל ייחסו את הפסוקים לשלמה המלך, וראו במילים "אל תוסף על דבריו" עדות לכך ששלמה ידע שאסור להוסיף על התורה, ושמותר לכתוב רק דברים שהתגלו לו ברוח הקודש. מכאן מסיקים, שהספרים שכתב - שיר השירים, משלי וקהלת - נכתבו ברוח הקודש .
המילה " תּוֹסְףְּ " היא אחת המילים שבהן יש דגש באות סופית, תופעה נדירה בלשון התנ"ך שאינה מקובלת בלשון ימינו; ראו דוגמאות נוספות .
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-12-18.
אל תמנע ממני בטרם אמות
אגור בן יקה, אחד מהחכמים הנזכרים בספר משלי, ביקש:
(משלי ל ז): "שתים שאלתי מאתך, אל תמנע ממני בטרם אמות : שוא ודבר כזב הרחק ממני; רֵאש ועֹשֶר אל תתן לי, הטריפני לחם חקי."
' לפי המפרשים, הבקשה מופנית אל ה': " "עתה ידבר מול המקום ברוך הוא" " (מצודות, רש"י) . שאל' = ביקש ; שתים שאלתי מאיתך = שתי בקשות המפורטות בפסוק הבא - שתיים שהן חמש - להינצל משווא ודבר-כזב, לא לקבל עוני ועושר אלא להתפרנס בכבוד ( פירוט ).
אולם לפני שהוא מפרט את הבקשות, הוא מוסיף עוד משפט:
אל תמנע ממני בטרם אמות .
מה משמעות התיאור "בטרם אמות"?
יש שפירשו שמדובר בתיאור זמן: " "כל ימי חיי לא יהיו מנועים ממני" " ( מצודות )
-
-
- אולם, לפי זה היה ראוי להשתמש במילת יחס אחרת - "אל תמנע ממני עד יום מותי". המילה בטרם לא מתאימה לפירוש זה.
-
יש שפירשו שמדובר בתיאור תכלית: " "בטרם אמות מיתת הנפש, על-ידי שאטעה מדרך האמונה" " (מלבי"ם) .
-
-
- אולם, לפי זה היה ראוי לכתוב "אל תמנע ממני ולא אמות".
-
לכן נראה לי שיש לפרש אחרת.
הביטוי בטרם אמות נזכר בשני פסוקים נוספים:
-
-
- (בראשית כז ד): "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי, והביאה לי ואכלה, בעבור תברכך נפשי בטרם אמות"
- (בראשית מה כח): "ויאמר ישראל 'רב! עוד יוסף בני חי! אלכה ואראנו בטרם אמות!'"
-
בשניהם הדובר הוא אב זקן, הפונה אל בנו ומבקש ממנו שיאפשר לו לעשות עוד דבר אחד חשוב לפני שימות.
אם כך, ייתכן שגם בפסוק שלנו, הדובר אגור בן יקה הוא אב זקן הפונה אל בניו - ולא אל ה'.
הקטע מתחיל במילים:
בשום מקום בהמשך הקטע אין פניה אל ה'. לפי זה, מסתבר שגם בפסוק שלנו אגור פונה לאיתיאל ואוכל.
אם איתיאל ואוכל הם אכן בניו של אגור בן יקה, הרי שיש הקבלה בין פרק ל לבין פרק לא - בתחילת פרק ל יש נאום של אב אל בניו, כמו שבתחילת פרק לא יש נאום של אם אל בנה:
-
-
- (משלי לא א): "דברי למואל מלך משא אשר יסרתו אמו"
-
גם בפרק שלנו ישנם כמה פסוקים העוסקים ביחסי הורים וילדים:
נחזור לפסוק שלנו. ניתן לשער כי אגור בן יקה הוא זקן וכבר לא מסוגל לעבוד, הוא תלוי בבנו. הוא מבקש מבנו שלא ייתן לו להיות עני, אך גם לא ירעיף עליו עושר, אלא רק ידאג שיהיה לו מה לאכול - " הטריפני לחם חוקי ".
אם כך, הבקשה בפסוק שלנו משקפת את רצונו הטבעי של כל אב זקן - כבר אין לו צורך בעושר ובמותרות, וכל שאיפתו היא שיהיה לו מה לאכול.
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2009-07-07.
עושר ועוני עלולים לגרום לשווא וכזב
באחד המערכונים של "הגשש החיוור" מביא גברי את שייקה לבנק השכונתי, ומנהל הסניף, פולי, משכנע אותו להפקיד 1500 לירות בתוכנית חיסכון. בסוף המערכון אומר לו פולי "אני שמח לבשר לך שהחיסכון שלך צמח, ויש לך עכשיו 4500 לירות!" שייקה מתעצבן ואומר "אבל אני הפקדתי 1500 לירות! לאן נעלמו 3000?!".
בבדיחה זו ישנו רעיון עמוק שנרמז כבר בספר משלי, בבקשתו של אגור בן יקה:
(משלי ל ח): "שוא ודבר כזב הרחק ממני, רֵאש ועשר אל תתן לי, הטריפני לחם חקי"
ראש = עוני (מהמילה רָש = עני).
אגור מבקש מה' ( או מבנו איתיאל ) שלא ייתן לו עוני ולא ייתן לו עושר, אלא רק שיהיה לו מה לאכול. מבחינתו, עוני ועושר, פחות מדי או יותר מדי, הם שני צדדים של אותה בעיה.
הבקשה אמורה בנימה אישית "הרחק ממני... אל תתן לי... הטריפני לחם חוקי", כי ההגדרה של "פחות מדי" ו"יותר מדי" היא אישית ומשתנה מאדם לאדם - יש אנשים שהתרגלו לחיות בצמצום ויש אנשים שהתרגלו לחיות ברווח; אך העיקרון הוא שלא צריך לשאוף להשיג "כמה שיותר עושר", אלא להשיג בדיוק את הכמות המתאימה; עודף של עושר עלול לפגום בנפש האדם.
כשלאדם יש בדיוק מה שהוא צריך הוא רגוע, אבל כשלאדם יש פחות מדי או יותר מדי אין לו מנוחה - הוא כל הזמן חושב "איך אשיג את הכסף שחסר לי" או "על מה אבזבז את הכסף שיש לי". המחשבות הללו עלולות לגרום לו לחיות חיים של שקר, ועל כך נאמר בתחילת הפסוק "שווא ודבר כזב הרחק ממני":
-
-
- שקר כפשוטו - כדי להשיג את הכסף שחסר לו, כמו ב (ויקרא יט יא): "לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו; ולא תשבעו בשמי לשקר, וחללת את שם אלהיך אני ה'"; על כך נאמר בפסוק הבא "ופן אורש וגנבתי ותפשתי שם אלהי".
- או שקר במובן רוחני - חיים של רדיפה אחרי תענוגות או השקעות שאין בהם צורך אמיתי, רק כדי לבזבז את הכסף העודף; בחיים כאלו האדם עלול לשים את עצמו במרכז ולשכוח את ה', על כך נאמר בפסוק הבא "פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה'".
-
מקורות ופירושים נוספים
" "אלכסנדר מוקדון הלך לארץ קציא, הנמצאת מעבר להרי החושך, ושלח למלך קציא שיבוא לקבל את פניו."
"בא מלך קציא נושא לחם מזהב בתוך כלים מזהב."
"אמר לו אלכסנדר: 'נראה לך שאני צריך את הזהב שלך?!'"
"אמר לו מלך קציא: 'האם אין לך מה לאכול בארצך שבאת עד לכאן?!'"
"אמר לו: 'לא באתי לכאן אלא כדי לדעת איך אתם דנים דין צדק'."
"ישב אלכסנדר מוקדון ליד מלך קציא וחיכה."
"יום אחד בא אדם אחד לתבוע את חברו. "
"אמר התובע: 'האיש הזה מכר לי חורבה אחת, ומצאתי בה אוצר. אני קניתי חורבה, לא קניתי אוצר!'"
"אמר הנתבע: 'כשמכרתי לו את החורבה, התכוונתי למכור לו את החורבה ואת כל מה שבתוכה!'" " (תרגום לעברית של אגדה מתוך בראשית רבה לג א ) .
אנשי ארץ קציא כנראה חיו לפי דבריו של אגור בן יקה בפסוקנו: "ריש ועושר אל תתן לי" (כדאי לקרוא גם את הסוף הרומנטי של האגדה ).
רמז לעיקרון המופיע במאמר זה נמצא גם בדיני מומים וטריפות: " "בהמה בעלת חמש רגלים, או שאין לה אלא שלוש, הרי זה מום... חסר ויתר ברגל - טרפה נמי הויא. מאי טעמא? - כל יתר כנטול דמי" " ( תלמוד בבלי חולין נח: )
במקומות אחרים בספר משלי ישנן המלצות למשקיעים, המתאימות לעיקרון של אגור בן יקה - לא להתעשר ולא להיות עני ( פירוט ).
כזב = אכזבה, הפרת הבטחה או שבירת תקוה . העושר עלול לגרום לאדם לחשוב שהוא אדון העולם, ולכן אינו חייב לקיים את הבטחותיו - והוא מדבר דברי כזב; ראו למה אנשים שמתעשרים שוכחים את מה שהבטיחו כשהיו עניים? .
השווא והכזב כמובן אינם תוצאה הכרחית של העושר והעוני, אלא רק סכנה - פן אשבע, פן איוורש. יש גם עניים וגם עשירים ששמרו את דרך ה'. אגור בן יקה פשוט מבקש שה' לא יעמיד אותו בניסיון.
גישות אחרות לעושר ועוני
1. פירשנו שאגור ביקש שלא יהיה עשיר כלל, כי העושר עלול להוציא את הנפש מאיזון; וכך פירשו רוב המפרשים.
2. אך ייתכן שהדגש בבקשה הוא "אל תתן לי", שה' לא ייתן לו עושר במתנה בלי לעבוד. עושר כשלעצמו הוא דבר טוב, אבל עושר שהאדם מקבל במתנה עלול להרגיל אותו לכך שאנשים אחרים עובדים בשבילו, וזה רע (ראו בפירוש על פסוק ט.
3. מביטוי ייחודי שנזכר בפסוק הקודם - "אל תמנע ממני בטרם אמות" - ניתן להסיק, אולי, שהדובר הוא אב זקן הפונה אל בנו המפרנס אותו, ומבקש ממנו שיאפשר לו להזדקן בכבוד - ללא רעב וללא מותרות. לפי זה, הפסוק כלל אינו מבטא גישה עקרונית לעושר ולעוני, ומטרתו היא רק ללמד את הילדים להורים מבוגרים, איך להתייחס להוריהם.
4. במקום אחר נאמר (משלי יד כד): "עטרת חכמים עשרם, אולת כסילים אולת", כלומר, עושרם של חכמים נותן להם כבוד והשפעה גם בקרב הכסילים, שאינם מבינים את הערך הפנימי של החכמה ( פירוט ). אולם אגור בן יקה אמר על עצמו בפירוש שאינו חכם (משלי ל ג): "ולא למדתי חכמה, ודעת קדשים אדע"( פירוט ), ולכן אין לו צורך בעושר.
5. משורר תהלים היה קיצוני אף יותר, ורמז שבמקרים מסויימים טוב להיות עני .
"עושר אל תתן לי" לעומת "עושר וכבוד"
אם החכם בספר משלי ביקש "עושר אל תתן לי", מדוע בתפילת שבת שלפני ראש חודש אנחנו מבקשים ה' ייתן לנו " "עושר וכבוד" "? למה לנו לבקש שה' יכניס אותנו לניסיון מיותר? לא היה עדיף לבקש - כדברי החכם - "שתטריפנו לחם חוקנו"?!
" "התשובה על דרך הפשט כפולה:"
"1. ראשית, יש הבדל בין יחיד שחושש מפני עושר השמור לבעליו לרעתו לבין צבור (כמו בתפילת החודש) שלא חושש."
"2. שנית, המילה עושר עשויה להתפרש כריבוי של ממון יותר מן הצורך ויכול להתפרש כממון לאדם כל צורכו. כך למשל עורכים חז"ל אבחנה בין איסורו של המלך להרבות לו ממון לבין היתרו (ואולי חובתו) לדאוג למימון צבאו ומנגנון שלטונו. מסתבר שכלפי המציאות הראשונה מתקומם בעל משלי ועל המציאות השניה אנו מתפללים לעושר."
"3. על דרך הדרש ניתן לומר שזוהי בדיוק הסיבה בגללה אנו מתפללים על עושר וכבוד. שכן אנו מבקשים את העושר ולא את הביזיון של הכפירה הנלווה אליו..." " (הרב עמית קולא, שו"ת מורשת ).
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-02-14.
שאיפה לעושר עלולה להביא לשיעבוד
אחת הסיסמאות הנפוצות בתחום העסקים, במיוחד בקרב חברות שמוכרות ערכות להתעשרות מהירה, היא "אל תעבוד - תן לאחרים לעבוד בשבילך". אני לא יודע אם התופעה היתה קיימת גם בזמן התנ"ך, אבל בתפילתו של אגור בן יקה, מחכמי ספר משלי, ניתן למצוא כמה תשובות לסיסמה זו:
משלי ל ח: " "שוא ודבר כזב הרחק ממני: רֵאש ועֹשֶר אל תתן לי, הטריפני לחם חקי. פן אשבע וכחשתי, ואמרתי 'מי ה'?' ופן אורש וגנבתי, ותפשתי שם אלהי" "
שווא ודבר כזב הרחק ממני = הרחק ממני דברי שווא ושקרים, והבטחות של כזב שאי אפשר לקיים (ראו כזב ).
ראש ועושר אל תתן לי, הטריפני לחם חוקי = אני לא רוצה להיות עני ולא רוצה להיות עשיר, מספיק לי שיהיה לי מה לאכול ( פירושים נוספים ).
פן אשבע וכיחשתי ואמרתי "מי ה'"? = הביטוי מי ה'? מופיע בתנ"ך רק פעם אחת נוספת - בדברי פרעה מלך מצרים. אחרי שמשה ואהרן ביקשו ממנו בשם ה' " "שלח את עמי ויחוגו לי במדבר" ", הוא אמר:
-
-
- שמות ה ב: " "מי ה' אשר אשמע בקלו לשלח את ישראל? לא ידעתי את ה', וגם את ישראל לא אשלח!" "
-
פרעה - המשעבד הגדול - טען שאיננו יודע מי ה', ולכן לא ישחרר את עבדיו.
לפי זה, ייתכן שהפסוק שלנו מתכוון לרמוז, שמי שרוצה להתעשר בלי להתאמץ, "לתת לאחרים לעבוד בשבילו", למעשה חוטא בשיעבוד כמו פרעה, ועלול להגיד "מי ה'? " במטרה להצדיק את השיעבוד.
ופן אורש וגנבתי, ותפשתי שם אלהי = הצד השני של המטבע הוא העוני: מי שמנסה להתעשר בקלות ואינו מצליח, עלול להישאר בלי פרנסה, וכדי לפרנס את עצמו יצטרך לגנוב מאחרים, למשל - לנסות לשכנע אנשים אחרים שיקנו ממנו את אותה "ערכה להתעשרות מהירה" שממנה התחילו כל הצרות...
אם כך, השאיפה "לתת לאחרים לעבוד בשבילך" היא רעה משני צדדיה:
-
-
- אם היא מצליחה - היא פסולה כי היא הופכת את האדם למשעבד " "ואמרתי מי ה'?" ".
- ואם היא נכשלת - היא פסולה כי היא הופכת את האדם לגנב " "ופן איוורש וגנבתי" ".
-
"תן לכסף לעבוד בשבילך"
בעיר אחת גרו איש עני ואיש עשיר-קמצן. יום אחד בא העני וביקש משכנו העשיר שישאיל לו כף של כסף. העשיר חשד ושאל הרבה שאלות אך לבסוף הסכים. ביום הבא החזיר העני את הכף ויחד איתה כפית קטנה, ואמר לעשיר בשמחה "הכף שלך ילדה כפית!". למחרת ביקש העני מהעשיר שישאיל לו שתי כפות של כסף. העשיר חשד פחות ושאל פחות שאלות ולבסוף הסכים. ביום הבא החזיר העני את הכפות ויחד איתן שתי כפיות, ואמר לעשיר בשמחה "הכפות שלך ילדו כפיות!". למחרת ביקש העני מהעשיר שישאיל לו את כל 100 הכפות שלו. העשיר לא חשד ולא שאל שאלות בכלל, הוא נתן לעני את כל הכפות והתחיל לחלום על שלל הכפיות שייוולדו ב"עדר" שלו במהלך הלילה. אך ביום הבא הגיע העני לביתו של העשיר בדמעות ואמר לו "קרה אסון! היתה מגפה וכל הכפות שלך מתו!". העשיר התעצבן וצעק "כפות לא יכולות למות! תחזיר מייד את כל הכפות, גנב!". ענה לו העני: "אם אתה מאמין שכף יכולה ללדת, מדוע אינך מאמין שכף יכולה למות?".
אם נראה לכם שהעשיר בסיפור הוא טיפש, הקשיבו לבנקאים, המנסים לשכנע את לקוחותיהם העשירים להפקיד את הכסף בפיקדון נושא ריבית ואומרים להם: " "תן לכסף לעבוד בשבילך" ". מה יגידו אותם עשירים, אם הבנקאי יבוא ויגיד להם בצער "הכסף שהפקדתם נהרג בתאונת עבודה"?...
כסף לא באמת יכול לעבוד, והמשפט "הכסף עובד בשבילך" הוא אחיזת עיניים. כשאדם מפקיד כסף בפקדון נושא ריבית, לא הכסף עובד בשבילו אלא בני אדם, אותם לקוחות של הבנק שנמצאים ביתרה שלילית ומשלמים ריבית גבוהה יותר לבנק.
גם הביטוי "הכנסה פאסיבית" הוא ביטוי "מכובס". אין הכנסה שנוצרת מעצמה: כדי שתהיה הכנסה, מישהו צריך לעבוד; ואם מישהו נהנה מהכנסה בטוחה בלי לעבוד, המשמעות היא שיש אנשים אחרים שעובדים בלי להרוויח.
מי שחולם על "כסף שעובד בשבילו" או על "הכנסה פאסיבית", למעשה חולם להיות משעבד.
מקורות נוספים
ישנן מצוות רבות בתורה המגבילות את השיעבוד של אדם אחד לאחר, כגון: זכויות העבד העברי, זכויות הלווה, איסור ריבית, שחרור הקרקעות ביובל ועוד ( פירוט ). התורה מגבילה באופן משמעותי את יכולתו של אדם אחד "לגרום לאחרים לעבוד בשבילו", גם לא באופן עקיף ע"י הלוואה בריבית.
גם הפסוק הבא - פסוק י - מדבר על זכויות העבד ועל הגבלת זכויות האדון: " "אל תלשן עבד אל אדנו, פן יקללך ואשמת" " ( פירוט ). זה מחזק את פירושנו, שלפיו הפסוק שלנו מדבר על הקשר בין עושר לשיעבוד.
פסוק נוסף מקשר בין עושר ועוני לבין שיעבוד: משלי כב ז: " "עשיר ברשים ימשול, ועבד לוה לאיש מלוה" " ( פירוט ).
פסוק נוסף מסביר מה צריך לעשות כדי להתעשר בלי לשכוח את ה': משלי י כב: " "ברכת ה' היא תעשיר, ולא יוסיף עצב עמה" " ( פירוט ).
פירושים נוספים
1. הפירוש המקובל לפסוק " "פן אשבע וכיחשתי ואמרתי מי ה'" " הוא, שמי שמתעשר עלול לחשוב שכל ההצלחה שלו נובעת מכוחו ועוצם ידו, ולשכוח שהכל בא מה': " "יש מאזרחי ישראל הסומכים על תכסיסי מלחמה, על נבונות פוליטית ועל תחבולות אנושיות כיצד נתגבר על הטרור הערבי, אבל אם לא מאמינים בקב"ה. אם לא מתפללים אליו, אם אינם מקיימים מצוותיו, תועלת כל הפטנטים הללו מצומצמת.. וכאשר נתבונן במצבנו, רובם ממנהיגי האומה החלשים ברעיון זה הם משופעים עושר, דירות, נכסים, השקעות, מפעלים וכו'. הממון מעביר אותם על דעתם..." " ( משה צוריאל, 'אהבה מוגזמת לממון', אתר ערוץ 7 ; ראו גם פירושים על פסוק ח.
אולם פירוש זה לכאורה סותר את משלי י כב: " "ברכת ה' היא תעשיר, ולא יוסיף עצב עמה" ", שהרי אם העושר הוא מסוכן ועלול להרחיק את האדם מה', קשה להגדיר אותו כ"ברכת ה'"!
אפשר להסביר שהברכה בפרק י היא ברכה שהאדם מברך את ה', והפסוק בא ללמד איך להתעשר מבלי לאבד את הקשר עם ה' - לברך את ה' על כל הישג ( פירוט ).
2. אולם לפי הפירוש שכתבנו למעלה, אין כל סתירה, כי הפסוק שלנו בפרק ל אינו מדבר על עושר באופן כללי, אלא רק על עושר שהאדם מקבל מבלי לעבוד, כאשר הוא גורם לאחרים לעבוד בשבילו.
בפסוק שלנו מדובר על עושר שניתן במתנה - " "עושר אל תתן לי" ", בעוד שבפרק י מדובר על עושר שהוא ברכה - " "ברכת ה' היא תעשיר" "; ברכה היא רק תוספת על מעשה ידיו של האדם, כמו שנאמר למשל ב דברים יד כט: " "...למען יברכך ה' אלהיך בכל מעשה ידך אשר תעשה" ". כשאדם מתעשר כתוצאה מעבודתו, זו ברכה, ורק כשאדם מקבל עושר במתנה בלי לעבוד זה עלול להשחית אותו.
תגובות ודיונים לגבי קיוסאקי ו"אבא עשיר, אבא עני"
-
-
- תיקון טעות והתנצלות / אראל [נכתב ב: 19:11:06 20.06.2006]
- תגובה א / ציון בודאי -> zionb2 @ bezeqin.net [נכתב ב: 12:42:04 22.07.2005]
- תגובה ב / דרור [נכתב ב: 18:45:47 08.09.2005]
- פסוקים מספר משלי על עושר / דרור [נכתב ב: 19:15:06 08.09.2005]
- עוד כמה פרטים על קיוסאקי ועל "אבא עשיר, אבא עני" / ג'ון ט. ריד [נכתב ב: 14:53:56 21.12.2005]
-
נשלח ל: saft@netvision.net.il, zomet@netvision.net.il, tora@tora.co.il, info@katif.net, nfc@nfc.co.il, opinions@y-i.co.il, info@medinayehudit.org.il, elizorrsegal@013.net, raphy@maale.org.il, zoharz1@zahav.net.il, editor@faz.co.il, editor@yeshanews.com, bemaagley_zedek@yahoo.com, main@makorrishon.co.il, hazofe@zahav.net.il, , yakov@e-mago.co.il, 025022848@fax.tc (הפקס הוא של "מעט מן האור")
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-07-18.
אל תלשן עבד אל אדוניו
יש שני סוגים של עבריינים: יש אדם העובר על חוק פורמלי של המדינה, ויש חברה שלמה העוברת על חוקי מוסר בסיסיים. ספר משלי ממליץ להשקיע פחות בתיקון עבירות של אנשים בודדים, ויותר בתיקון עבירות של החברה כולה:
(משלי ל י): "אל תלשן עבד אל אדנו, פן יקללך ואשמת"
הפסוק מדבר על מצב שבו עֶבֶד עבר על דברי אדוניו, התעצל בעבודתו, או ברח מאדוניו. על-פי החוקים המקובלים בחברה, הוא עבר עבירה וראוי להיענש, אבל הפסוק ממליץ שלא להלשין עליו אל אדוניו; אין זה מתפקידנו לאכוף את חוקי העבדוּת.
בתורה ישנה מצוה דומה: (דברים כג טז): "לא תסגיר עבד אל אדניו, אשר ינצל אליך מעם אדניו"( פירוט ). הפסוק שלנו מחמיר יותר - הוא מתייחס לא רק למעשה של הסגרת העבד אלא גם לדיבור של הלשנה על העבד.
הפסוק מזהיר, שאם נלשין על העבד, העבד יקלל אותנו, וייתכן שנימצא אשמים בעבירות חמורות יותר מזו של העבד - עבירות מוסריות. הפסוקים הבאים (פסוקים 11-14) מתארים התדרדרות מוסרית של הדור : "דור אביו יקלל ואת אמו לא יברך..." - עבירות מוסריות של חברה שלמה, עבירות על חוקים מוסריים כלל-אנושיים, שהם חשובים וחמורים יותר מהחוקים שבין עבד לאדוניו.
לעיון נוסף
ייתכן שהפסוק רומז לדוד, אביו של מחבר הספר. דוד היה עבדו של שאול, הוא ברח ממנו, וכשנבל איים להלשין עליו, דוד קילל אותו ונבל אשם ומת ( פירוט ).
חז"ל פירשו, שהפסוק מדבר לא רק על עבד ביחס לאדוניו, אלא על כל אדם מישראל ביחס לה', כי כל ישראל נקראו עבדי ה'; ופירוש הפסוק הוא "אל תגיד דברים רעים על אדם מישראל לפני ה'" (ע"פ תלמוד בבלי, פסחים פז.); האדם צריך להתמקד בעבירות שהוא שותף להן, העבירות המוסריות של הדור, ולא בחטאים של אנשים אחרים, החוטאים לה' אדוניהם. וראו בספר "תנועת המוסר", דבריו של ר' זונדיל מסלנט שנהג על-פי הנחיה זו .
קללת העבד נזכרה גם בספר קהלת: (קהלת ז כא): "גם לכל הדברים אשר ידברו אל תתן לבך, אשר לא תשמע את עבדך מקללך . כי גם פעמים רבות ידע לבך, אשר גם את קללת אחרים"
הקשר לפסוקים הבאים
1. פירשנו שהקשר בין הפסוק שלנו לפסוקים הבאים הוא קשר של ניגוד: אל תלשן עבד אל אדוניו , כי אתה עצמך שייך לדור שיש בו עבירות חמורות יותר, כמו דור אביו יקלל ואת אמו לא יברך... , וייתכן שתימצא אשם יותר ממנו.
2. ויש מפרשים, שהקשר הוא קשר של "למרות...": " "אל תמסור דין על אדם לצעוק עליו להקב"ה, ואפילו הוא רשע אשר אביו יקלל וכל התועבות האמורות כאן בו" " (ע"פ רש"י ומצודת דוד) .
-
-
- אולם, אילו הכתוב היה רוצה לקשר בין הדברים, היה משתמש באותה מילה "עבד" או "דור", ולא בשתי מילים שונות (למשל "אל תלשן דור אל אדוניו... דור אביו יקלל...", או "אל תלשן עבד אל אדוניו... עבד אביו יקלל...").
-
3. ואולי אפשר לפרש להיפך: אין למסור דין על אדם לצעוק עליו להקב"ה, ואפילו הוא רשע, כי זו לא אשמתו בלבד, הוא מושפע מהערכים המקולקלים של הדור כולו.
הקשר לפסוקים הקודמים
הפסוקים הקודמים דיברו על הסכנה שבעושר - "פן אשבע וכיחשתי ואמרתי מי ה'?"; אחת הסכנות שבשאיפה להתעשרות היא השאיפה לשעבד אחרים , כמו פרעה שאמר "מי ה' אשר אשמע בקולו?!". גם הפסוק שלנו מדבר על זכויות העבד, ומלמדנו שגם לעבד יש זכות לפרטיות - לא כל דבר שהעבד עושה, חייב בדיווח לאדון.
-
-
- אמנם, לפי חלוקת הפרשיות, אין קשר בין הפסוק שלנו לפסוקים הקודמים, שכן יש ביניהם "פרשה פתוחה".
-
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-08-12.
תהליך ההתדרדרות המוסרית של הדור
על-פי ספר משלי, התדרדרות רוחנית של דור שלם מתחילה מחוסר-כבוד לדור ההורים, משלי ל יא:
"דּוֹר אָבִיו יְקַלֵּל, וְאֶת אִמּוֹ לֹא יְבָרֵךְ."
"דּוֹר טָהוֹר בְּעֵינָיו, וּמִצֹּאָתוֹ לֹא רֻחָץ."
"דּוֹר מָה רָמוּ עֵינָיו, וְעַפְעַפָּיו יִנָּשֵׂאוּ."
"דּוֹר חֲרָבוֹת שִׁנָּיו וּמַאֲכָלוֹת מְתַלְּעֹתָיו; לֶאֱכֹל עֲנִיִּים מֵאֶרֶץ וְאֶבְיוֹנִים מֵאָדָם."
הקטע מתאר ארבעה עוונות, ומלמד שיש קשר סיבתי בין העוונות לבין עצמם:
-
-
- כאשר הדור אינו מכבד את הדור הקודם - "דור אביו יקלל ואת אמו לא יברך", הם אינם מקבלים מהוריהם דברי מוסר ותוכחה, ובטוחים שהם בסדר ואין כל רע במעשיהם - "דור טהור בעיניו ומצואתו לא רוחץ" ( בעיניו = מנקודת מבט אישית-סובייקטיבית ). ויש בכך רמז - ההורים הם הראשונים שרוחצים את האדם מצואתו כאשר הוא תינוק, וכאשר האדם מזלזל בהוריו, הוא נשאר מלוכלך ומטונף בעוונות, וכך גם הציבור.
- כאשר הדור אינו מתרגל לשים לב לפגמים בחברה ולתקן אותם, התוצאה היא גאווה והתנשאות - "דור מה רמו עיניו, ועפעפיו יינשאו".
- וכאשר הדור מתרגל להתגאות ולהסתכל רק למעלה - להעריץ רק את האנשים המצליחים לטפס למעלה בסולם החברתי - הוא מתרגל להתעלם מהעניים והחלשים, לרמוס אותם ולגזול אותם: "דור חרבות שיניו ומאכלות מתלעותיו, לאכול עניים מארץ ואביונים מאדם".
-
פסוק שמופיע בהמשך הפרק מקשר בין עיניים לבין זלזול בהורים (משלי ל יז): "עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם - יקרוה ערבי נחל ויאכלוה בני נשר".
כשהדור הצעיר מסתכל על דור ההורים בעין מזלזלת ולועגת, הוא נעשה טהור בעיניו ו מה רמו עיניו. והסוף יהיה, שהדור הבא - הבנות של דור מרושע זה - גם הן יזלזלו בהוריהן ולא יקברו אותם, או שיוציאו את גופם מקבריהם, ויתנו אותם למאכל לעוף השמים. וכך, אותה עין שלעגה להוריה, בסוף תיאכל ע"י ציפורים.
פסוקים דומים
על-פי התורה, כבוד להורים הוא חיוני להישרדות של עם ישראל בארצו (שמות כ יא): "כבד את אביך ואת אמך, למען יארכון ימיך על האדמה אשר ה' אלהיך נתן לך". על-פי ספר משלי, כבוד להורים הוא חיוני גם לשלמות הרוחנית של הדור, כפי שפירשנו.
פירושים נוספים
מהי המשמעות של כל התיאורים המתחילים במילה "דור"?
1. ייתכן שהמחבר פשוט רצה למתוח ביקורת על אנשי דורו;
-
-
- אולם, אם כך, לא ברור מדוע נכתבו הדברים בתנ"ך, והרי איננו יודעים באיזה דור מדובר, ואין אפשרות להסיק מכאן מסקנות לימינו.
-
2. ייתכן שהקטע קשור לפסוק הקודם (משלי ל י): "אל תלשן עבד אל אדנו, פן יקללך ואשמת", ומשמעותו היא: "לפני שאתה מלשין על עבד שהפר את חובתו לאדוניו, שים לב לעבירות המוסריות - החמורות יותר - של הדור שאתה שייך אליו" ( פירוט ).
3. אולי אפשר לקשר את הפסוקים האלה לפסוקים הבאים אחריהם (משלי ל טו-יז): "לַעֲלוּקָה שְׁתֵּי בָנוֹת - הַב הַב: שָׁלוֹשׁ הֵנָּה, לֹא תִשְׂבַּעְנָה; אַרְבַּע, לֹא אָמְרוּ הוֹן. שְׁאוֹל, וְעֹצֶר רָחַם, אֶרֶץ לֹא שָׂבְעָה מַּיִם, וְאֵשׁ לֹא אָמְרָה הוֹן. עַיִן תִּלְעַג לְאָב, וְתָבֻז לִיקְּהַת אֵם - יִקְּרוּהָ עֹרְבֵי נַחַל, וְיֹאכְלוּהָ בְנֵי נָשֶׁר".
בפסוקים אלה נזכרו 4 פורענויות שבאות על העולם - "שאול" (מוות), "עוצר רחם" (עקרות), "ארץ לא שבעה מים" (בצורת), "אש לא אמרה הון" (שריפות); וייתכן שהן מכוונות כנגד 4 העוונות שמתוארים בפסוקים שלנו, וכוונת החכם להגיד "כאשר הדור חוטא ב-4 העניינים האלה, באות עליו 4 פורענויות מידה כנגד מידה". ראו לעלוקה שתי בנות .
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-12-18.
לעלוקה שתי בנות
(משלי ל טו): "לעלוקה שתי בנות הב הב, שלוש הנה לא תשבענה, ארבע לא אמרו הון. שאול ועצר רחם, ארץ לא שבעה מים, ואש לא אמרה הון"
מיהי ה"עלוקה"? מיהן בנותיה? ומדוע אינן שבעות?
1. עונשו של הדור המושחת
ייתכן שיש קשר בין הפסוק הזה לבין הפסוקים הקודמים, שמתארים את תהליך ההתדרדרות המוסרית של הדור , עד שהדור מגיע "לאכול עניים מארץ ואביונים מאדם":
כשהדור גוזל את העניים, ומתנהג כמו עלוקה (=תולעת המוצצת דם), הדור הבא - הדור של בנותיו - יהיה גרוע יותר ולא ישבע ; הבנות יגידו להוריהן רק הב! הב! (=תנו לי! תקנו לי!), לא ישבעו ולא יסתפקו בשום דבר:
-
-
- חלקן יהיו כמו שאול שבולעת מתים ואינה שבעה (כלומר, ירצחו בלי הגבלה);
- חלק יהיו כמו עוצר רחם = אישה שאינה יכולה להיכנס להריון, שיכולה לקיים יחסי מין בלי הגבלה;
- חלק יהיו כמו ארץ שבולעת מים ואינה שבעה (כלומר, ישתו בלי הגבלה);
- וחלק יהיו כמו אש ששורפת ואינה נחה (כלומר, יהרסו בלי הגבלה).
-
והסוף יהיה, שהדור הבא - הבנות של דור מרושע זה - גם הן יזלזלו בהוריהן ולא יקברו אותם, או שיוציאו את גופם מקבריהם, ויתנו אותם למאכל לעוף השמים, וכך:
(משלי ל יז): "עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם - יקרוה ערבי נחל ויאכלוה בני נשר".
'
2. משל ללבן ובנותיו
[בתודה ללהב גחלת]
הביטוי "שתי בנות" מופיע עוד ארבע פעמים בתנ"ך:
-
-
- בנות לוט בראשית יט ח
- רחל ולאה – בנות "לבן" בראשית כט טז
- הבנות שנולדו לחנה אחרי שנתנה את שמואל שמואל א ב כא
- מירב ומיכל – בנות שאול שמואל א יד מט
-
מבין ארבעה אלה, הכינוי "עלוקה" מתאים ביותר ללבן, שמצץ את דמו של יעקב כמו עלוקה, וניצל אותו 20 שנה, כידוע. ואכן, בסיפור על לבן ויעקב נזכרה פעמיים המילה "הבה":
-
-
- בראשית כט כא: " הבה את אשתי, כי מלאו ימיי; ואבואה אליה": יעקב אמר ללבן על לאה (הוא התכוון אמנם לרחל אבל בסוף קיבל את לאה).
- בראשית ל א: " הבה לי בנים, ואם אין מתה אנוכי": רחל אמרה ליעקב.
-
לפי זה, ייתכן שהפסוק כולו מדבר על ארבע נשיו של יעקב, שכולן רצו ילדים: בהתחלה נשא יעקב את "שתי הבנות" של "העלוקה" , ושתיהן כל הזמן אמרו לו "הב! הב!" אנחנו רוצות ילדים! אחר כך נשא יעקב את בלהה שפחת רחל, ואז היו לו "שלוש" נשים - ושלושתן "לא תשבענה" ורצו עוד. ולבסוף נשא יעקב את זלפה שפחת לאה, ואז היו לו "ארבע" נשים ש "לא אמרו הון" ורצו עוד.
בפסוק הבא - פסוק טז - נזכר "עוצר רחם" - ביטוי שמתאים לרחל, "כי ה' סגר רחמה".
אולם, לפי פירוש זה, קשה להבין את שאר הביטויים בפסוק טז - "שאול , ועצר רחם, ארץ לא שבעה מים, ואש לא אמרה הון".
בהמשך נאמר (משלי ל יז): "עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם יקרוה ערבי נחל ויאכלוה בני נשר"; לא ברור אם פסוק זה קשור לפסוקים שלנו, או שהוא מתחיל עניין חדש; אבל אם הוא קשור לפסוקים שלנו, אולי הוא בא ללמד, שאסור ללעוג ולבוז לאבות ולאימהות של עמנו, למרות שהם דיברו לפעמים בגסות - " הבה את אשתי ", " הבה לי בנים " - כי כל מעשיהם היו לשם שמיים – הם רצו להוליד הרבה ילדים כדי לבנות את העם.
מקורות נוספים
ישנו משל בדואי עממי דומה מאד לפסוקנו: " "ארבעה מא ישבעו מן ארבעה: אלעין מן אנדר, אלאד'ן מן אלח'כר, אלארד מן אלמטר, ולאנת'ה מן אד'כר" ", כלומר " "ארבעה לא ישבעו מארבעה - העין לא תשבע מראות; האוזן לא תשבע משמועות; האדמה לא תרווה ולא תשבע מהמטרות (הגשמים); ומהזכרים לא תשבענה לעולם הנקבות." " (מתוך: המשל והפתגם כמשקפי התרבות הבדואית ) .
ומעניין שבמקום "שאול" בפסוקנו, נמצאת "עין" במשל הבדואי, כמו שנאמר בפסוק מקביל לפסוקנו ב (משלי כז כ): "שאול ואבדה לא תשבענה, ועיני האדם לא תשבענה"( פירוט ).
מקורות
על-פי מאמר של להב, אראל שפורסם לראשונה בפירושים וסימנים 10 וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2000-10-01.
לא משאירים עקבות
משלי ל יח-כ:
"שְׁלֹשָׁה הֵמָּה, נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי; וְאַרְבָּעָ (וְאַרְבָּעָה), לֹא יְדַעְתִּים:"
-
-
- "דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם,"
- "דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי-צוּר,"
- "דֶּרֶךְ-אֳנִיָּה בְלֶב-יָם,"
- "וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה;"
-
- "כֵּן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת: אָכְלָה, וּמָחֲתָה פִיהָ; וְאָמְרָה 'לֹא-פָעַלְתִּי אָוֶן'"
-
הקטע מתאר ארבעה מעשים שאינם משאירים עקבות, ולכן אי-אפשר לדעת עליהם לאחר שחלפו (ע"פ מצודת דוד, וכנראה גם רש"י ומלבי"ם) :
-
-
- דרך הנשר בשמיים - הנשר במעופו לא משאיר עקבות;
- דרך נחש עלי צור - הסלע חלק והנחש חלק, לא נשארים עקבות;
- דרך אונייה בלב ים - הים מכסה את השקע שיוצרת הספינה, לא נשארים עקבות;
- דרך גבר בעלמה - גבר שבא על עלמה ( = אישה לא-בתולה ), לא משאיר בה שום עקבות,
- וגם כן דרך אישה מנאפת, אכלה ומחתה פיה, ואמרה 'לא פעלתי אוון' : גם אישה שמנאפת מנקה את עצמה לאחר המעשה, כדי שלא יישארו עקבות...
-
שלושת הראשונים הם משל לאחרונים: כמו שהראשונים לא משאירים עקבות, כך האחרונים - הגבר והאישה הנואפים - לא משאירים עקבות.
מה המשמעות המעשית של הקטע?
1. אולי המטרה היא להטיל את האחריות גם על מי שעוזר להסתיר את החטא. כדי להסתיר את העקבות, דרוש שיתוף-פעולה: הנשר מצליח להסתיר את עקבותיו רק משום שהוא עובר בשמים שאינם קולטים עקבות; הנחש מצליח להסתיר את עקכותיו רק משום שהוא זוחל על צור -סלע חלק; האניה מצליחה להסתיר את עקבותיה רק משום שהיא עוברת בלב ים ; והגבר הנואף עם העלמה מצליח להסתיר את עקבותיו, רק בגלל שהאישה המנאפת משתפת פעולה, אכלה ומחתה פיה , ומסתירה את העקבות, ואמרה 'לא פעלתי אוון' . והמסקנה היא, שבניאוף (כמו בכל חטא אחר) האחריות מוטלת גם על מי שמסתיר את החטא, ולא רק על החוטא עצמו.
2. אולי המטרה היא להזהיר מפני יחסי-מין עם בני זוג לא מוכרים. גבר שרוצה לפתות אישה, מנסה לגרום לה לחשוב שהיא היחידה בחייו, וכן אישה שרוצה לפתות גבר, מנסה לגרום לו לחשוב שהוא היחיד בחייה; אולם, למעשה אי אפשר לדעת איפה הם "עברו" לפני כן.
המשלים נועדו להמחיש, שיש דברים שאי אפשר לעקוב אחריהם כי הם לא משאירים עקבות; וכמו שאי אפשר לדעת איפה עבר הנשר , איפה עבר הנחש ואיפה עברה האוניה , כך אי אפשר לדעת איפה עבר הגבר - בכמה עלמות עבר לפני שהגיע אלייך; וכן אי אפשר לדעת איפה עברה האישה המנאפת - כמה גברים עברה לפני שהגיעה אליך...
בימינו, לאור מה שאנחנו יודעים על מחלות מין מידבקות, קל להבין את החשיבות של מידע זה.
פירושים נוספים
3. ייתכן שהמטרה היא לגנות את הנואפים והנואפות, שאינם יראים מפני ה', ומסתפקים בכך שהמעשים שלהם נסתרים מעיני בשר ודם (ע"פ מצודת דוד) .
אולם, לפי זה לא ברור:
-
-
- מדוע נזכר דווקא ' נשר בשמים ', והרי כל עוף שעובר בשמים לא משאיר עקבות?
- מדוע נזכר דווקא ' נחש עלי צור ', והרי כל חיה שהולכת על סלעים לא משאירה עקבות?
- מדוע נזכרה דווקא ' אניה בלב ים ', והרי כל יצור שעובר במים לא משאיר בו עקבות?
- מדוע בכלל יש צורך במשלים אלה על-מנת לגנות את הנואפים? מה תורמים המשלים להבנת העניין?
-
4. ויש אומרים, שהקטע מתאר את נפלאות הניווט: שלמה אינו מבין איך הנשר מנווט בשמיים, איך אוניה מנווטת בלב ים, איך נחש מנווט בין סלעים, ואיך גבר "מנווט" בליבה של עלמה; מטרתו העיקרית היא לומר שאי אפשר להבין את פרטי התהליכים הנפשיים הקשורים ליחסים בין איש לאישה ( ע"פ הרב יובל שרלו ); אולם, לפי זה לא ברור:
-
-
- א. לשלמה היו מלחים ואוניות שהגיעו עד תרשיש ועד אופיר - הייתכן שהוא לא ידע איך אוניה מנווטת?
- ב. לפי חז"ל, שלמה דיבר עם החיות ועם העופות - הייתכן שהוא לא ידע איך הם מנווטים?
- ג. מה כל-כך מופלא בניווט של נחש על סלעים, ובמה זה שונה מניווט של כל חיה על-פני האדמה?
- ועוד בהמשך הקטע נאמר "כן דרך אישה מנאפת...". לפי דרכו של הרב יש לפרש, ששלמה מתפלא על עזות-הנפש של המנאפת. אם כך:
- ד. מה הקשר בין זה לבין נפלאות הניווט שנזכרו בתחילת הקטע, פרט לעצם העובדה שיש כאן דברים מוזרים?
- ה. מה מיוחד דווקא באישה מנאפת, והרי יש עוד חוטאים ופושעים רבים שעושים מעשים שאין הדעת סובלתם?
-
( תשובות אפשריות )
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2004-01-15.
שינויים פתאומיים מזעזעים את הארץ
אנשים שמעמדם הכלכלי נמוך, או שאין להם מספיק השפעה פוליטית, חולמים לפעמים על מהפכה, שבה כל ה"אליטות" יאבדו את כוחן, והאנשים העניים והחלשים יתפסו את השלטון. ספר משלי מתנגד למהפכות, ותומך בשינויים הדרגתיים יותר:
משלי ל כא-כג: " "תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ, וְתַחַת אַרְבַּע לֹא תוּכַל שְׂאֵת: תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ, וְנָבָל כִּי יִשְׂבַּע לָחֶם. תַּחַת שְׂנוּאָה כִּי תִבָּעֵל, וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ." "
הפסוקים מתארים שינויים קיצוניים במעמדות של ארבעה בני אדם - שני גברים ושתי נשים:
עבד כי ימלוך = איש שעולה בבת-אחת ממעמד של עבד למעמד של מלך;
נבל כי ישבע לחם = איש שעולה בבת-אחת ממעמד של פושע מנוול נרדף ובזוי למעמד של עשיר שבע;
שנואה כי תיבעל = אישה שעולה בבת-אחת ממעמד של אישה שנואה ומורחקת למעמד של בעלת הבית;
שפחה כי תירש גברתה = אישה שעולה בבת-אחת ממעמד של שפחה למעמד של גבירה.
אפשר ורצוי שיהיו שינויים במעמדות החברתיים, אבל לא בבת אחת אלא בהדרגה, כדי שהחברה תספיק להתרגל לשינוי. למשל, עבד יכול לעלות למעמד של מושל, אבל בהדרגה:
-
-
- משלי יז ב: " "עבד משכיל ימשל בבן מביש, ובתוך אחים יחלק נחלה" " עבד משכיל אינו מושל בכל המדינה בבת-אחת, אלא רק בבן - בבנו העצל של אדוניו; וכשהאדון נפטר, הוא מקבל נחלה בתוך האחים (בלשון ימינו - מקבל מניות בעסק ), וכך הופך לאדם חופשי. לאחר מכן יוכל, כמובן, להמשיך ולהתקדם בסולם הדרגות החברתיות.
-
הדרך לשינוי חברתי, על-פי ספר משלי, היא הדרגתית - לא מהפכות אלימות שמרעישות את הארץ, אלא שינויים מתונים שמאפשרים לבעלי כישרון לעלות בהדרגה במעמדם הכלכלי והחברתי.
"עבד כי ימלוך" בהסטוריה
הוכחות הסטוריות לפסוקנו ניתנו במהפכות הרבות שהיו במאות השנים האחרונות - בצרפת, ברוסיה ועוד; במקרים רבים, המהפכנים נעשו אכזריים יותר מהשליטים שנגדם מרדו, והארץ " רגזה " תחת " עבד כי ימלוך ".
גם בתנ"ך מצאנו סיפור דומה: יפתח הגלעדי היה מנהיג של כנופיית " "אנשים ריקים" " (שופטים יא ג); כשהמצב הבטחוני התדרדר, פנו אליו זקני גלעד וביקשו ממנו להיות " "קצין" " בצבא, אבל הוא לא הסתפק בקצונה, הוא דרש להיות ראש הממשלה שופטים יא ט: " "ויאמר יפתח אל זקני גלעד אם משיבים אתם אותי להלחם בבני עמון ונתן ה' אותם לפני אנכי אהיה לכם לראש" "; זקני גלעד הסכימו בלית ברירה, אבל העליה המהירה מדי של יפתח גרמה לאסון - הביטחון העצמי שלו עדיין נשאר נמוך, והצורך שלו להקפיד על כבודו עדיין נשאר גבוה, וכשבני אפרים באו וצעקו עליו (שופטים יב א) " "מדוע עברת להלחם בבני עמון ולנו לא קראת ללכת עמך?" " הוא לא ניסה להשלים עמם (כמו שעשה גדעון לפניו), אלא יצא להילחם בהם והרג 42000 איש.
פסוקים דומים
רעיון דומה נמצא בפסוקים:
בפסוק שלנו ישנה סימטריה בין גברים לנשים - בדיוק שני גברים ושני נשים. גם בפרק ב ישנו קטע סימטרי באותה מידה; ראו זכר ונקבה בספר משלי .
ראו גם פסוקים נוספים עם המילה נבל = ברברי, גס וחייתי .
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-02-14.
עצות לקטנים
עם ישראל תמיד היה עם קטן, שנאבק לשרוד בין עמים גדולים וחזקים ממנו.
כדי ללמוד איך אדם (או עם) קטן יכול לחפות על החולשה שנובעת מקוטנו, ניתן להתבונן בטבע ולראות איך בעלי-חיים קטנים מתמודדים עם בעיה זו.
כך לימד החכם בספר משלי:
משלי ל כד: " "ארבעה הם קטני ארץ, והמה חכמים מחכמים" ": ארבעה יצורים קטנים וחלשים מצליחים לשרוד בזכות חכמתם:
א. משלי ל כה: " "הנמלים - עם לא עז, ויכינו בקיץ לחמם" ": הנמלים מלמדות לנצל את הזמן לצורך תיכנון כלכלי נכון - לחסוך לטווח ארוך, כמו שנאמר גם בתחילת הספר: משלי ו ח: " "לך אל הנמלה עצל... תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה" " ( פירוט ).
ב. משלי ל כו: " "שפנים - עם לא עצום, וישימו בסלע ביתם" ": השפנים מלמדים לנצל את המקום, לבחור מקום בטוח למקם בו את הבית ( פירוט ).
ג. משלי ל כז: " "מלך אין לארבה ויצא חצץ כלו" " - הארבה מלמד לנצל את האחדות , את שיתוף הפעולה בין פרטים רבים ההולכים לכיוון אחד ויוצרים גדוד גדול וחזק.
ד. משלי ל כח: " "שממית בידים תתפש, והיא בהיכלי מלך" " - השממית, היא העכבישה, מלמדת לשמור על עצמאות כלכלית, לבנות את הבית בידיים ולא להיות תלויים בחומרי גלם מבחוץ ( פירוט ).
פירושים נוספים
ע"פ פרופ' יהודה אליצור, כל אחד מבעלי-החיים האלה מייצג כישרון אחד שדרוש לניהול המדינה:
-
-
- הנמלים מייצגות את הניהול הכלכלי החכם;
- השפנים מייצגים את כישרון הבניה והביצור;
- הארבה מייצג את ארגון הצבא;
- והשממית מייצגת את יציבות השלטון.
-
(ראו " חכמת הממשל במשל חכמה ", מתוך "עז לדוד" - ספר בן גוריון, כתבי החברה לחקר המקרא בישראל טו) .
והמסר הוא, שגם עם קטן וחלש יכול לנהל מדינה בהצלחה, אם המלך שלו נוהג בחכמה.
הפסוקים שלנו מדברים על ארבעה יצורים קטנים וחלשים, והפסוקים הבאים (פסוקים 29-31) מדברים על ארבעה יצורים גיבורים וחזקים ( פירוט ).
השממית לעומת שלושת הקטנים האחרים
(על-פי אברהם אהוביה, "ככל הכתוב", עמ' 262) .
קטעים אחרים בפרקנו מדברים על "שלושה וארבעה", למשל (משלי ל יח): " "שלושה המה נפלאו ממני, וארבעה לא ידעתים" "; בקטעים אלה, הפרט הרביעי שונה משלושת הפרטים הקודמים. גם בקטע שלנו, השממית שונה משלושת ה"קטנים" הראשונים:
-
-
- לגבי שלושת הראשונים, הכתוב מפרט את חולשתם - " הנמלים עם לא עז ", " השפנים עם לא עצום ", " מלך אין לארבה "; אך לגבי השממית אין פירוט של חולשתה.
- שלושת הראשונים הם עם גדול, והשממית היא יחידה.
-
חולשתה של השממית היא בדיוק בזה, שהיא יחידה - לא רק שהיא קטנה בפני עצמה, אין לה אפילו את היתרון המספרי שיש ל"עמים" האחרים.
עם זאת, ההצלחה של השממית גדולה יותר משל שלושת הקטנים האחרים: שלושת האחרים מצליחים להסתדר בתחומים מסויימים - הנמלים בכלכלה " ויכינו בקיץ לחמם ", השפנים בהגנה " וישימו בסלע ביתם ", הארבה בהתקפה " ויצא חוצץ כולו ". אבל השממית מצליחה להסתדר יותר מכולם - היא מגיעה ל" היכלי מלך ", היא תופשת את השלטון על כולם!
מהי המשמעות של מבנה הקטע?
1. ייתכן שהמבנה בא להדגיש את מעלת החכמה - גם היצור הקטן והחלש ביותר, שנמצא לבדו ללא עם שיעזור לו, יכול להגיע למעמד הגבוה ביותר, להיכלי מלך, אם הוא פועל בחכמה.
2. אך ייתכן שיש כאן גם אזהרה לעם: אזהרה מפני "עכבישים", יצורים קטנים ומאוסים, שעלולים לתפוש את השלטון בידיים ולהגיע להיכלי מלך. ראיה לפירוש זה ניתן להביא מהקבלה למשל אחר, שנאמר שנים רבות לפני משל זה - משל יותם (שופטים ט ח-טו). גם במשל יותם נזכרו שלושה וארבעה: שלושת הראשונים - הזית, הגפן והתאנה - נותנים פירות, אין להם צורך בשלטון ואין להם צורך במלך; הרביעי - האטד - לא נותן פירות, וכל מטרתו להפוך למלך. שני המשלים מזהירים את העם מפני הסכנות שבמשטר מלוכני, ומציעים לחשוב היטב, לפני שממנים מלך, האם באמת יש בו צורך?
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-07-27.
חכמת השפנים
השפנים הם יצורים קטנים עם אויבים רבים, אך למזלם הם גם חכמים, והם ממקמים את ביתם במקום בטוח:
(משלי ל כו): "שפנים - עם לא עצום, וישימו בסלע ביתם"
שפנים הם יצורים קטנים וחברותיים החיים בעדרים, ולכן הם נקראים כאן עם (ראו תצלומים בויקיפדיה - שפן סלע ).
השפנים הם עם לא עצום - הם חלשים ויש להם הרבה אויבים: " "נמר, עיט שחור או עקב עיטי צדים שפנים בכל הזדמנות... הוא חייב איפוא להסתתר. מאחר שאין לו טפרים בקצות אצבעותיו, אין הוא מסוגל לחפור מאורות או מחילות בכוחות עצמו. קיומו מותנה בהגנה שהוא זוכה לה בסדקי הסלע, ולכן הוא אינו נוטה להתרחק מהם. לנוכח כל סכנה... משמיע אחד השפנים צרחת אזהרה, והעדר כולו ממהר לנוס ולהסתתר במחילות שבסלע" " (עוזי פז, "בשבילי ארץ התנך", עמ' 234) .
הפסוק נמצא בקטע (משלי ל כד-כח) המתאר ארבעה יצורים קטנים, שבזכות חכמתם מצליחים להתגבר על החסרון הנובע מקטנותם (ראו עצות לקטנים ); החכמה של השפן היא בבחירה נבונה של מקום המגורים.
גם בספר תהלים נאמר שהשפנים גרים בסלעים: (תהלים קד יח): "הרים הגבהים ליעלים, סלעים מחסה לשפנים".
המסר המעשי הוא, שאדם קטן וחלש צריך לבחור מקום מגורים בטוח; לדוגמה, אדם הרוצה להקים עסק קטן במקום שיש בו הרבה פושעים, כדאי שישתדל למקם את העסק ליד תחנת המשטרה העירונית...
מיקום הבית הפיסי יכול להיות גם משל למיקום הבית רוחני: " "שפנים - שהם אינם בעלי מצוות, אף על פי כן, וישימו בסלע ביתם , שהם יושבים תמיד בבית המדרש, ושומעים כשלומדים תורה" " (הגאון מווילנה) .
פירושים נוספים
יש שפירשו שהמסר הוא, שיש להשקיע בבניה ובביצורים: " "ביתם של עם השפנים בסלע רומז לפעולות הבנייה והביצור הכבירות של מלכי קדם הגדולים" " ( יהודה אליצור, חכמת הממשל במשל חכמה ; הובא גם ב"דעת מקרא") ;
ויש שפירשו שהבניה היא משל ללימוד: " "עם כל חולשתם, יתחזקו לעשות לעצמם מקום מדור בתוך הסלע, כי יחפרו בו מעט מעט עד כי ירחיבו מקום לשבת. והמה מלמדים דעת את העם, לבל יעזבו חכמת התורה על כי ארוכה מארץ מדה, אלא ישנו מעט מעט עד כי יגמרו את כולה." " (מצודת דוד) , " ""השפנים", הגם שהם "עם לא עצום", וימצאו מחסה מפני אויביהם גם במחילת עפר וכיפים, נתן ה' בטבעם ש"יבנו ביתם בסלעים" וצורים חזקים, למען נלמד מהם לבנות בית הנפש במצודות סלעים, שהוא השכל וכוחותיה, לא על כוח הדמיון שאין בו ממש והוא מלא איוולת וספקות" " (מלבי"ם) .
-
-
- אולם, עד כמה שידוע לי, השפנים כלל אינם עוסקים בבניה: " "מאחר שאין לו טפרים בקצות אצבעותיו, אין הוא מסוגל לחפור מאורות או מחילות בכוחות עצמו. קיומו מותנה בהגנה שהוא זוכה לה בסדקי הסלע, ולכן הוא אינו נוטה להתרחק מהם" " (עוזי פז, שם) .
-
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-11-16.
חכמת השממית
יצורים קטנים וחלשים צריכים להשתדל שלא להיות תלויים באחרים, ולספק את כל צרכיהם בעצמם. כך ניתן ללמוד מהעכביש:
(משלי ל כח): "שממית בידים תתפש, והיא בהיכלי מלך"
שממית היא חיה הנזכרת בתנ"ך רק פעם אחת - בפסוק שלנו, ולפי התרגומים והפירושים המסורתיים, היא הנקבה של העכביש; להלן נקרא לה "עכבישה".
בידיים = במו ידיה, בעצמה, ללא עזרה חיצונית (כמו ב (תהלים קכח ב): "יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך").
תתפש = מהשורש תפש - תפס, שמציין חיבור ואחיזה חזקה.
שממית בידיים תתפש = העכבישה מחברת בחזקה קורים שהיא יוצרת בעצמה, ללא כל צורך בחומרי-גלם חיצוניים: " "כל בריה, כשתעשה בית מושבה, היא מביאה ממקום אחר ממה לעשותו, אבל השממית תעשה בידיה ממש, ואין צריכה לדבר אחר" " (הגאון מווילנה) .
והיא בהיכלי מלך = בזכות חכמתה, היא מסוגלת לבנות לעצמה בכל מקום בית שבו היא המלכה: " "השממית... תתפוש בידיה ותארוג רשתות וחרמים לצוד בה את הזבובים, ותשב בהיכלי מלך אשר ארגה לעצמה" " (מלבי"ם) .
הפסוק נמצא בקטע (משלי ל כד-כח) המתאר ארבעה יצורים קטנים, שבזכות חכמתם מצליחים להתגבר על החסרון הנובע מקטנותם (ראו עצות לקטנים ); החכמה של העכבישה היא בהחלטתה לבנות את ביתה בכוחות עצמה, ללא חומרי גלם מבחוץ.
גם עם ישראל הוא עם קטן, וכדי שיוכל לשרוד ולבנות לעצמו מדינה יפה ויציבה כהיכלי מלך, עליו להשתדל להגיע לעצמאות כלכלית, ליצור משק היכול לספק את צרכי עצמו כשיש צורך בכך, ואינו תלוי בחומרי גלם או עובדים מבחוץ.
פירושים נוספים
שממית
1. פירשנו ש שממית היא עכבישה, וכך פירשו גם התרגום הארמי על הפסוק, וכן רלב"ג, מצודת ציון, מלבי"ם ועוד.
2. אך יש שפירשו כמו בלשון ימינו, ש שממית היא לטאה, על-פי התרגום הארמי-הירושלמי על ויקרא יא ל, שתרגם את המילה "לטאה" - " "שממיתא" ": " "השממית, אל נכון הלטאה המכונה Gecko, מצויה בארץ בכל בניין, אפילו בהיכלי פאר, הודות לדיסקות ההידבקות שבאצבעותיה. אותן דיסקות פועלות בדומה לכוסות רוח, הן מתרוקנות מאווירן ומצמידות את רגלי הלטאה למקומן. על-ידי כך יכולה השממית להלך לבטח על גבי קירות זקופים וחלקים, ואפילו על התקרה כשגבה למטה" " ( יהודה אליצור, חכמת הממשל במשל חכמה ; הובא גם ב"דעת מקרא") ; וייתכן שכך פירש גם רש"י: " "בידיים היא אוחזת ומתדבקת בכתלים" ".
לפי פירוש זה, יש אומרים שהפסוק מלמד על חשיבות היציבות השלטונית: " "חשיבות יתרה נודעת... ליציבותו של השלטון... תפקיד רביעי זה של השלטון מייצגת השממית... קטנה היא וחלשה, ואפשר לתפשה, אף על פי כן אין לסלקה מהיכל המלך הודות ל"חכמתה", הלוא היא הסגולה של ההידבקות בכל קיר, תקרה, זיז וסדק" " (שם) .
-
-
- אולם, תכונה זו של השממית אינה מעידה על חכמה - היא נדבקת לקירות תודות לדיסקות ההידבקות שבאצבעותיה.
- ועוד: ישנם יצורים קטנים יותר מהשממית, שגם הם נדבקים בקלות לקירות ולתקרות, כגון תולעים וחרקים שונים. לצורך הידבקות לקירות, הקֹטֶן דווקא מהווה יתרון, ולכן אין זה מתאים לשים את השממית ברשימה של "קטנים וחכמים".
-
3. ויש שפירשו שממית = קוף - חיה הנחשבת לחכמה ביותר פרט לאדם, חיה המסוגלת להשתמש בכלים שהיא אוחזת בידיה: " "חיה אשר תתפש מידיים מה שנותנים לה, והיא בהיכלי מלך בעבור חכמתה, שהשרים מעמידים אותה בבתיהם" " (אבן עזרא) .
והיא בהיכלי מלך
1. פירשנו שהפסוק מתאר את יכולתה של העכבישה לבנות לעצמה היכל מרווח כמו היכל מלך, בכל מקום שבו היא נמצאת.
2. ויש שפירשו שהפסוק מתאר את בחירתה של העכבישה לאכול רק את החרקים שהיא תופשת במו ידיה, ולא ליהנות ממאכלים של אחרים, גם כאשר היא נמצאת בהיכלי מלך: " "ואף כי היא בהיכלי מלך, מקום למצא שם הרבה מטעמים, מכל מקום תבחר לאכול ממעשה ידיה. ותלמד דעת, להיות האדם נזון מיגיע כפו, ולא ליהנות משל אחרים." "
הבחירה הזאת מבטאת לא רק מוסר אלא גם חכמה: מכיוון שהעכבישה אוכלת רק חרקים שהיא תופסת במו ידיה, ואינה מכרסמת את המזון הנמצא במרתפי המלך, יש יותר סיכוי שיתנו לה לחיות לאורך זמן בהיכל, בזכות תרומתה לניקוי ההיכל מחרקים.
3. ויש שפירשו להיפך, שהפסוק מתאר את טיפשותה של העכבישה, הטווה קורים חלשים ומאוסים גם כשהיא נמצאת בהיכל של מלך, ובגלל זה מסלקים אותה משם והורגים אותה: " "וה' נתן זאת בטבעה, שיראה האדם, כי הדעות הנפסדות וקורי עכביש אשר יארוג בשכלו על-פי היקשים שיוציא מדעתו, שדומים כקורי עכביש, והוא חושב שאורג בם מבצר נשגב, הגם ש"היא בהיכלי מלך" ויש לה מגדל עוז להישגב בו שהיא התורה האלהית... וזה לרעתם, כמו העכביש שזה גרם מיתתה, וכן זה תסבב מיתת הנפש ושילוחה מהיכל מלכו של עולם" " (מלבי"ם, דרך המושכל) .
-
-
- אולם, בפסוק כד נאמר בפירוש, שהקטע מדבר על בעלי חיים שהם " חכמים ".
-
4. ויש שפירשו, שהמילים והיא בהיכלי מלך לא שייכות למשל אלא לנמשל. לפי אחד הפירושים, הקטע המדבר על "ארבעה קטנים וחכמים" כולל מסר חתרני סמוי, נגד מוסד המלוכה. מטרתו היא להראות, שכל עם יכול להסתדר מצויין בלי מלך - "הנמלים - עם לא עז, ויכינו בקיץ לחמם"; "שפנים - עם לא עצום, וישימו בסלע ביתם"; "מלך אין לארבה, ויצא חצץ כלו". אבל השממית, העכבישה המאוסה, מעוניינת בכל זאת להגיע לשלטון, והיא תעשה הכל כדי לתפוש בידיה את היכלי המלך. המשל דומה במבנהו ובמסר שלו למשל יותם - " "גם יותם סיפר על שלושה ועל ארבעה: על שלושה עצים - הזית, התאנה והגפן - אשר שקדו לעשות פרי וללא מלך, ועל הרביעי - האטד - אשר ביקש להיות בהיכלי מלך" " (על-פי אברהם אהוביה, "ככל הכתוב", עמ' 262) .
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-11-16.
שלושה המה מיטיבי צעד, וארבעה מיטיבי לכת
זהו מאמר לא גמור. קחו אותו כאתגר - להשלים אותו!
מי שקיבל מה' כוח פיסי, צריך להתנהג בבטחון עצמי ולא להיות הססן. כך ניתן ללמוד מעולם החי:
(משלי ל כט): "שלשה המה מיטיבי צעד, וארבעה מיטבי לכת"
ישנם שלושה יצורים אשר מטיבים את צעדם , כלומר, שצעדיהם הולכים ונעשים טובים ומוצלחים יותר;
וישנם ארבעה (שלושה אלו, ועוד אחד שהוא שונה מהם) אשר מטיבים את הליכתם .
הפסוקים הבאים מתארים את סוד הצלחתם:
(משלי ל ל): "ליש - גבור בבהמה, ולא ישוב מפני כל"
הליש - האריה - מסוגל להתגבר על כל בהמה , ולכן הוא לא ישוב לאחור, כלומר לא יירתע ולא יתחרט, מפני כל ; יש לו ביטחון עצמי, כשהוא מחליט לבצע משימה - הוא לא ייתן לאף בהמה להפריע לו.
והאחרים הם:
(משלי ל לא): "זרזיר מתנים, או תיש, ומלך אלקום עמו"
זרזיר מתנים הוא יצור שיש לו זריזות במתניו, שמסוגל לרוץ או לעוף במהירות; בין אם הכוונה לכלב ציד, תרנגול, או ציפור הדומה לעורב; גם הוא, כמו הליש, " לא ישוב מפני כל " - רץ או עף בבטחון עצמי וללא היסוסים.
כך גם התיש - הזכר המוביל בעדר העזים: הוא מסוגל להילחם בגבורה גם בחיות טורפות (ראו 'דעת מקרא') , וגם הוא " לא ישוב מפני כל ".
הרביעי שונה משלושת הקודמים כי הוא לא חיה אלא אדם - " מלך אלקום עמו ": גם המלך אוחז בידיו סמכויות וכוח רב, וגם הוא צריך לפעול בבטחון עצמי, לא להסס ולא לפחד מאחרים, כך שאף אחד לא יוכל לקום ולעמוד ולהתמודד עמו .
המסר המעשי של הפסוק מכוון למלך: כדי להצליח בהליכתו, עליו ללמוד מהאריה, הזרזיר והתיש, שהם גיבורים ואינם נסוגים לעולם: " "מטיבי צעד - הולכים ומצליחים בגבורתם" " (רש"י) ; " "שלושה עזים הם" " (הגאון מווילנה) ; " "ולמד דעת, שאין למלך ללכת בטח למלחמה ולעזוב הדבר אל המקרה, אם לא כשימצא בעצמו גבורה, אז יבטח ויצליח ע"פ הרוב, כמו אלו, שע"י שמוצאים גבורה בעצמם, הולכים בטח ומצליחים" " (מצודת דוד) .
המלך כמובן צריך להתייעץ, ולא לסמוך רק על השכל שלו (ראו הסכנה שבבטחון עצמי מופרז ); אבל לאחר שהחליט, עליו לבצע את ההחלטה בבטחון, ולא לסגת מתוך פחד מהתנגדויות.
פסוקים ופירושים נוספים
הפסוקים הקודמים דיברו על ארבעה יצורים קטנים וחלשים ( פירוט ), והפסוקים שלנו מדברים על ארבעה יצורים גיבורים וחזקים. אולם המבנה של הקטע אינו ברור - מדוע האריה, הדוגמה הראשונה מתוך הארבע, קיבל פסוק שלם, ושלוש הדוגמאות האחרות נזכרות בקיצור בפסוק אחד? (השוו למשל פסוקים 24-28 שבהם לכל דוגמה מוקדש פסוק שלם, או פסוקים 21-23 שבהם לכל דוגמה מוקדש חצי פסוק).
ייתכן שהמשפט " ולא ישוב מפני כל ", שנאמר על האריה בפסוק ל, מתייחס גם לכל שלושת היצורים שבפסוק לא, ולכן אין צורך לחזור עליו לגבי כל אחד ואחד; כך פירשנו למעלה.
ייתכן שהקטע ממשיך בפסוקים הבאים (פסוקים 30-31): הפסוקים שלנו ממליצים למנהיג המרגיש כוח וגבורה לנהוג בבטחון עצמי וללא היסוסים, והפסוקים הבאים ממליצים למנהיג המרגיש חולשה ועייפות לקחת 'פסק זמן' לעצמו ( פירוט ).
יש אומרים שהמסר בפסוק שלנו מכוון לא למלך אלא דווקא לאדם הפשוט, והוא מזהיר אותו מפני התמודדות עם המלך, שהרי המלך הוא כמו אריה ואי אפשר לעמוד מולו (רס"ג; ראיתי ב'דעת מקרא') . רעיון דומה נמצא בפסוקים נוספים בספר משלי, למשל (משלי כ ב): "נהם ככפיר אימת מלך , מתעברו חוטא נפשו"( פירוט ).
מיהו הזרזיר?
הזרזיר נזכר בתלמוד: " "לא לחינם הלך זרזיר אצל העורב, אלא מפני שהוא מינו" "; מכאן שהזרזיר הוא מין של עורב (וכן פירש הגאון מווילנה) .
אך בתרגומים העתיקים, זרזיר מתורגם כתרנגול, והדבר מתאים לתוכן הקטע המדבר על יצורים עזים, שהרי " "אמר רשב"ל: שלשה עזין הן... תרנגול בעופות... עז בבהמה דקה..." " (ילקוט שמעוני) .
ויש שפירשו זרזיר מלשון אזור , חגורה: " "כלב הציידים, שהוא דק במתניו כאלו חגור באזור , וירוץ קל מהר לצוד חיות בבטחון גדול, ומצליח בדרכו" " (מצודת דוד) .
עזות / אביתר כהן
אכן הקטע קשה להבנה, להלן רעיון שעלה לי בנושא ( אגב, מבחינתי ספרות החכמה לא באה רק ללמדנו אלא גם להשכילנו בחידודים ומשחקי לשון).
נראה לי שהקטע עוסק בעזות (יתכן בהקשר של תשוקה, ייתכן גם במובן : עזות מצח – עקשנות – מצח נחושה – נחושת - ראו קישור בהמשך). גם יש קשר לשרשים קפר- כפר- חפר, ראו קישור בהמשך.
משלי פרק ל כט-לא
שלשה המה, מיטיבי צעד , וארבעה, מיטבי לכת.
ליש, גבור בבהמה , ולא-ישוב, מפני-כל.
זרזיר מתנים או-תיש , ומלך, אלקום עמו. .
בבלי - מסכת ביצה פרק ג ...
והיינו דאמר ר"ש בן לקיש ג' עזין הן :
ישראל באומות
כלב בחיות
תרנגול בעופות
וי"א אף עז בבהמה דקה
וי"א אף צלף באילנות ...
ילקוט שמעוני - וזאת הברכה... והיינו דאמר רשב"ל שלשה עזין הן:
ישראל באומות, כלב בחיות, תרנגול בעופות,
(שור בבהמה, במתניתא) תנא [אף] עז בבהמה דקה, וי"א אף צלף באילנות. ...
אם כן לפי המסורת שהשתמרה בתלמוד , יש להבין זאת כך:
ליש – שועל (אמנם ליש משמעו גם אריה)
(לצורך העניין משפחת הכלבים – כלב - זאב – תן – שועל..)
שועל = שעל = צעד (שלשה המה מיטיבי צעד ..)
(השועל כמו שכתבתי (ראו קישור) נקרא גם חפר )
זרזיר מתנים – תרנגול (לפי רוב התרגומים העתיקים)
(התרנגול מכונה גבר (עציון גבר) גבר = גבורה = עוז )
(מעניין הביטוי "עוז והדר" , דר באמהרית = תרנגול..)
(כתבתי בעבר : פליאדות = כימה = תרנגול = סוכות – כפורת )
תיש – עז (תיש / עז בלטינית : Capri – קפר – כפר )
מלך אלקום – צלף קוצני (אגב , זהו כנראה מקור שמו של צלפ-חד בן חפר , אבו אל בנאת) - כפר
(לטינית : capparis spinosa ) (אנגלית : thorny caper ) (ערבית : כבאר – כפאר )
מהצלף הכינו יין קפריסין , השתמשו בו בין השאר כדי לתת עזות לציפורן (שחלת)
בבלי - מסכת כריתות פרק א... יין קפריסין ששורין בו את הציפורן כדי שתהא עזה .
ירושלמי - מסכת יומא פרק ד ... יין קפריסין למה היא באה שבה שורין את הצפורן מפני שהיא עזה .
פרי הצלף נקרא גם אביונה שעניינה גם תשוקה .
קוהלת פרק יב ה
- גם מגבה יראו, וחתחתים בדרך, וינאץ השקד ויסתבל החגב, ותפר האביונה :
כי-הלך האדם אל-בית עולמו, וסבבו בשוק הסופדים. ו עד אשר לא-ירחק (ירתק) חבל הכסף, ..
גם שאר החיות המוזכרות ידועות כמסמלות תשוקה , בינתיים אמנע מלפרט.
ראו עוד בעניין : אלישה - קפריסין
התנשאות וניצחון / רמי ניר
דברי אגור בן-יקה - " המשא " - כלומר, הפילוסופיה:
א) תיעוד מקור הפילוסופיה " איתיאל ואוכל " - כלומר, אגור בן-יקה יכול, כי אלהים איתו.
ב) תיעוד תוארו האישי - " הגבר ".
ג) תיעוד האמת האישית:
" כי בער אנכי מאיש "
" ולא בינת אדם לי "
" ולא למדתי חכמה "
" ודעת קדושים אדע ",
כלומר, יש סיבה טובה להקשיב וללמוד ממנו, כי נחן בתבונת "אל ועליונים".
לעצם השאלה:
" שְׁלֹשָׁה הֵמָּה מֵיטִיבֵי צָעַד וְאַרְבָּעָה מֵיטִבֵי לָכֶת " - בארבעה מצבים:
" לַיִשׁ גִּבּוֹר בַּבְּהֵמָה " - 1) אריה, לעומת 2) בהמות אחרות.
" וְלֹא-יָשׁוּב מִפְּנֵי-כֹל " - אריה, סמל הנצחון במלחמה, לעומת בהמות, שהן טרף קל.
" זַרְזִיר מָתְנַיִם אוֹ-תָיִשׁ " - 3) כלב משכוכית לעומת 4) "תָּיִשׁ" הקופץ לראש העדר.
" וּמֶלֶךְ אַלְקוּם עִמּוֹ " - תָּיִשׁ מִתְנַשֵּׂא כמלך שאינו חייב קימה.
" אִם-נָבַלְתָּ בְהִתְנַשֵּׂא " - סביר שהמתנשא עשה מעשה נבלה.
" וְאִם-זַמּוֹתָ יָד לְפֶה " - או זמם מזימה - מוטב לו לשתוק.
" כִּי מִיץ חָלָב יוֹצִיא חֶמְאָה " - כי כמו שחמאה מוֹצָאָהּ מערבוב החלב עד מִיץ , כך -
" וּמִיץ-אַף יוֹצִיא דָם " - שפיכות דמים , מוֹצָאָהּ מערבוב דברי הכסילות של חמום מוח, שהם תמצית אַף .
" וּמִיץ אַפַּיִם יוֹצִיא רִיב " - לחיזוק המשל הקודם, כפל משמעות.
(משלי ל' 33-29)
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה בלא גמור וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-02-14.
אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה
" "נהג בערנות - עצור להתרעננות. עצור בצד הדרך, אכול דבר-מה, חלץ עצמות, וסע לשלום" " (מתוך תשדיר שרות של המועצה הלאומית לבטיחות בדרכים) . העצה הזאת נכונה לא רק לנהגים אלא גם למנהיגים:
משלי ל לב: " "אם נבלת בהתנשא, ואם זמות יד לפה" "
נָבַלְתָּ בהתנשא = נשחקת והתעייפת מתפקידך כמנהיג, המתנשא מעל העם; כמו שהזהיר יתרו את משה רבנו כשראה את התור הארוך שהשתרך מחוץ ללשכה שלו שמות יח יח: " "נָבֹל תִּבֹּל גם אתה גם העם הזה אשר עמך, כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשהו לבדך" ".
זַמּוֹתָ = שקעת במחשבות עמוקות מרוב עייפות וחוסר-ריכוז.
יד לפה = משל לשתיקה, כמו שופטים יח יט: " "ויאמרו לו 'החרש! שים ידך על פיך ולך עמנו...!'" "; או משל לאכילה, כמו משלי יט כד: " "טמן עצל ידו בצלחת, גם אל פיהו לא ישיבנה" " ( פירוט ).
אם אתה, המנהיג, מרגיש שאתה שחוק ועייף מהנהגת הציבור, ואתה נוטה 'לרחף' ולשקוע במחשבות, זה הזמן לעצור, לשתוק ולהפסיק לרגע מתפקידך כמנהיג, לאכול ולהתרענן, ורק אז לחזור לעבודה:
משלי ל לג: " "כי מיץ חלב יוציא חמאה, ומיץ אף יוציא דם, ומיץ אפים יוציא ריב" "
יש דברים שכדאי לסחוט, כי זה מוציא מהם דברים טובים, למשל כי מיץ חלב יוציא חמאה - כשסוחטים חלב יוצאת ממנו חמאה;
אבל יש דברים שלא כדאי לסחוט, למשל ומיץ אף יוציא דם - כשסוחטים את האף הוא מדמם;
אחד הדברים שלא כדאי לסחוט הוא הפנים שלך - הפנים שבהם אתה מקבל את פניהם של האנשים הבאים אליך למשפט או לייעוץ; אם תסחט את פניך יותר מדי, תשתדל להיות מסביר-פנים יותר מדי, מיץ אפיים יוציא ריב , התוצאה תהיה ריב, מרוב לחץ ועייפות תיגרר למריבות עם האנשים הפונים אליך.
ולכן, קח הפסקה מהחיוכים והסברת-הפנים, דאג לעצמך וחזור לתפקידך רענן וחדש.
הפסוקים בהקשרם
הפסוקים הקודמים (פסוקים 29-31) המליצו למנהיג המרגיש כוח וגבורה לנהוג בבטחון עצמי וללא היסוסים ( פירוט ); הפסוקים שלנו ממליצים למנהיג המרגיש חולשה ועייפות לקחת 'פסק זמן' לעצמו.
מקורות ופירושים נוספים
רוב המפרשים פירשו שהפסוקים באים להזהיר את האדם שלא להגיב על עלבונות, כי הדבר עלול לגרום למריבות; בדומה לקטע במשלי כה ח-י ( פירוט ).
ישנם כמה פירושים למשמעותן של המילים בפסוק:
נבלת
1. פירשנו מלשון נבילה , קמילה ושחיקה.
2. יש שפירשו מלשון ניבול פה, כמו בפסוק: ישעיהו ט טז: " "...כי כלו חנף ומרע, וכל פה דבר נבלה ..." ", "אם מישהו ניבל את פיו כלפיך"": " "אם נתנבלת ע"י חבירך שחירפך" " (רש"י, ודומה לזה הגאון מווילנה)
3. ויש שפירשו מלשון נָבָל , אדם בזוי ופחות: " "אם נעשית נבל , רוצה לומר, אם חרפך מי ובדיבורו עשה אותך לנבל" " (מצודת דוד) .
בכל מקרה המילה מציינת מצב רע ומשפיל.
בהתנשא
1. יש שפירשו שזהו תיאור סיבה: אם נבלת, כלומר הושפלת, " "הוא מחמת שרצית להתנשא" ", להתגאות (הגאון מווילנה) ;
2. ויש שפירשו שזהו תיאור תוצאה: אם נבלת, כלומר הושפלת, " "סופך להנשא בדבר" " (רש"י) , בסופו של דבר תתנשא ותזכה לכבוד (ייתכן שקראו את המילה "בהתנשא" כשתי מילים - " בָּהּ תִּנָּשֵׂא ", בזכותה תהיה לך התנשאות).
3. ויש שפירשו שזוהי הנחיה מעשית: אם נבלת, כלומר הושפלת, השאר בהתנשאותך , ואל תרד לרמה של זה שהשפיל אותך: " "תהא אתה בהתנשאותך, רוצה לומר, אל תשיבו בקנטור ובקטטה וכדבר אחד הנבלים, רק שמור פתחי פיך כדרך אנשי המעלה" " (מצודת דוד) . לפי פירוש זה, ההקבלה בין שני חצאי הפסוק מדוייקת יותר - שניהם נותנים הנחיות מעשיות: "אם נבלת - התנשא, ואם זמות - שים יד על פה".
זמות
1. רוב המפרשים פירשו מלשון מזימה , מחשבה רעה: " "אם תהיה מלא ממחשבת קנטור וקטטה, שים יד לפה לסתמו בחזקה" " (מצודת דוד, ודומה לזה רש"י והגאון מווילנה) . אם אתה מרגיש שהלב שלך מלא במחשבות רעות ומזימות, קח את עצמך בידיים ועשה מאמץ מיוחד להתחזק ולשמור על עצמך, כדי שלא תדבר דברים שתתחרט עליהם.
מיץ אפיים
1. פירשנו אפיים = פנים;
2. אך ניתן גם לפרש אפיים = כעס: לא צריך "לדוש" יותר מדי בדברי כעס ועלבונות, כי הדבר עלול לגרום למריבות (ראו פירושים נוספים על פסוק לג.
מקורות
על-פי מאמר של אראל ע"פ הגר"א שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-07-27.
להתעסק ביצירה ולא במריבה
איך "נולדת" מריבה? לפי ספר משלי, אחד הגורמים ליצירת מריבה הוא הפעלת לחץ מוגזם על רגש הכעס שבליבנו:
משלי ל לג: " "כי מיץ חלב יוציא חמאה, ומיץ אף יוציא דם, ומיץ אפים יוציא ריב" "
המילה מיץ היא שם פעולה, כמו מיצוי , ומשמעה " "סחיטה" " (רש"י, מצודת ציון) או " "התמדת מישוש והתעסקות בדבר" " (שבי"ל, קונקורדנציה) .
כי מיץ חלב יוציא חמאה = כש"סוחטים" את החלב, כלומר מטלטלים אותו בחזקה, יוצאת ממנו החמאה, שהיא השומן המרחף בו (ראו ויקיפדיה - חיבוץ ).
ומיץ אף יוציא דם = כש"סוחטים" את האף, כלומר מנקים ומגרדים אותו בחזקה, וצא ממנו הדם שבנימים.
אפיים = כעס.
ומיץ אפיים יוציא ריב = כש"סוחטים" את רגש הכעס, כלומר חושבים ומדברים שוב ושוב על נושאים שהכעיסו אותנו, מעלים שוב ושוב את אותן תלונות, התוצאה היא מריבה.
המסקנה היא, שיש דברים שכדאי לסחוט אותם, ויש דברים שלא: כדאי לסחוט חלב , כי התוצאה היא חמאה, שנחשבת למעדן יקר וחשוב יותר; אבל לא כדאי לסחוט את האף , כי התוצאה היא פצע ודימום. ההשוואה בין "מיץ חלב" לבין "מיץ אף" נועדה לגרום לנו לחשוב, בכל פעם שאנחנו שוקלים אם להתווכח או לשתוק, האם הויכוח הזה יביא לתוצאות יצירתיות ומועילות (כמו " מיץ חלב יוציא חמאה "), או שהוא יביא לתוצאות כואבות (כמו " מיץ אף יוציא דם "); אם האפשרות השניה היא נכונה, עדיף לוותר על הויכוח ולמצוא דברים יותר רווחיים להתעסק בהם.
צריך לדבר על נושאים שמפריעים לנו, אבל לא "לסחוט", לא להפעיל לחץ מוגזם.
פירושים נוספים
בפסוק ישנם שני משלים - מיץ חלב ו מיץ אף , ונמשל אחד - מיץ אפיים .
1. יש שפירשו, שלשני המשלים הללו ישנה משמעות זהה: " "כי כאשר תצא חמאה על ידי מיץ חלב, ודם על ידי מיץ החוטם יותר מדי, כן יצא ריב על ידי מיץ אפים של כעס" " (רש"י, ודומה לזה מצודת דוד) .
-
-
- אולם, לפי זה לא ברור מדוע יש צורך בשני משלים;
- ועוד, לא ברור מדוע השתמש הכותב במשל בעל משמעות חיובית - מיץ חלב יוציא חמאה - שהרי חמאה היא דבר יקר, והוצאת חמאה מחלב היא פעולה יצירתית וחיובית.
-
2. לכן פירשנו, ששני המשלים הם מנוגדים - הראשון מתאר תוצאה חיובית והשני מתאר תוצאה שלילית, כדי ללמדנו, שמי שמתעסק במריבה מפסיד פעמיים - הוא גם סובל מנזקי המריבה, וגם סובל מהפסד זמן שבו היה יכול להתעסק בדברים יצירתיים יותר: " "המתמצה מן החלב וצף מלמעלה הוא חמאה, שהוא הטוב והמובחר מן החלב; אבל המתמצה מן האף, שהם הרירים, שהם דברים מאוסים, יוציא דם, אם ימיץ יותר, יצא דבר נמאס יותר, שהוא דם; ומיץ אפיים וכעס יוציא ריב ומרד ומדון לכל הארץ" " (מלבי"ם) .
3. יש שפירשו, שכל אחד משלושת החלקים בפסוק מתייחס לאחת הסיבות שבגללה אנשים נכנסים למריבה, למשל: " "נגד הראשון, שרוצה להראות שהוא למדן גדול וטוב ממנו, אמר שאין צריך לזה, ולמד מעשיית החמאה מהחלב , שדרך עושי החמאה, מכסים הכלי אשר בו החלב בעת עשיית החמאה, והחמאה נעשית; כן בתורה, אם אדם לומד תורה בסתר, התורה מכרזת עליו" " (הגאון מווילנה) .
-
-
- אולם, הפסוק אינו מדבר על כיסוי והסתרה של החלב אלא על סחיטה וטלטול.
-
אפיים
1. רוב המפרשים פירשו אפיים = כעס (רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם) ; לפי זה הפסוק מלמד, שהריב נובע מהתעסקות מוגזמת בכעסים.
2. אולם, ברוב התנ"ך, משמעות המילה אפיים היא פנים, ולפי זה הפסוק מלמד, שהריב נובע גם מהתעסקות מוגזמת ב'קבלת פנים', בשיחות מעייפות עם אנשים. וייתכן שהכוונה, בפרט, למנהיגים המקבלים את פניהם של האזרחים הבאים אליהם (ראו בפירוש על הפסוק הקודם - פסוק לב ).
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-11-16.
