ביאור:משלי כד
מתוך ויקיטקסט
|
האיסור לקנא ברשעים נזכר לפחות 5 פעמים בתנ"ך. ראו אל תקנא בטרוריסטים |
- א אַל תְּקַנֵּא בְּאַנְשֵׁי רָעָה, וְאַל (תתאו) תִּתְאָיו לִהְיוֹת אִתָּם.
- ב כִּי שֹׁד יֶהְגֶּה לִבָּםהם כל הזמן חושבים איך לשדוד אנשים, וישדדו גם אותך (לחץ על המילה לפירוט), וְעָמָלרמאות, "עבודה בעיניים" (לחץ על המילה לפירוט) שִׂפְתֵיהֶם תְּדַבֵּרְנָה.
- ג בְּחָכְמָהקבלת עצות מאחרים (לחץ על המילה לפירוט) יִבָּנֶה בָּיִתרכוש וגם משל למשפחה (לחץ על המילה לפירוט), וּבִתְבוּנָההסקת מסקנות באופן עצמאי (לחץ על המילה לפירוט) יִתְכּוֹנָןיהיה הבית יציב ומבוסס (לחץ על המילה לפירוט).
- ד וּבְדַעַתתשומת-לב מקרוב (לחץ על המילה לפירוט), חֲדָרִים יִמָּלְאוּ כָּל הוֹן יָקָר וְנָעִים.
- ה גֶּבֶר חָכָם בַּעוֹזמצליח בחכמתו להישאר תמיד חזק ומוגן (לחץ על המילה לפירוט), וְאִישׁ דַּעַת מְאַמֶּץ כֹּחַמצליח תמיד להגדיל את כוחו (לחץ על המילה לפירוט).
- ו כִּי בְתַחְבֻּלוֹתשילוב של עצות רבות, אסטרטגיה (לחץ על המילה לפירוט) תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה, וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ.
- ז רָאמוֹתגבוהות לֶאֱוִיל חָכְמוֹתהחכמות נראות לאויל גבוהות מדי ומעבר להשגתו, בַּשַּׁעַרמקום התכנסות החכמים, המקום שבו מקבלים החלטות הנוגעות לציבור (לחץ על המילה לפירוט) לֹא יִפְתַּח פִּיהוּלא יהיה לו מה להגיד ולא יוכל להשפיע (לחץ על המילה לפירוט).
- ח מְחַשֵּׁב לְהָרֵעַ, לוֹ בַּעַל מְזִמּוֹת יִקְרָאוּמשמים יזמנו לו אנשים תככנים יותר ממנו שילמדו אותו לקח (לחץ על המילה לפירוט).
- ט זִמַּת אִוֶּלֶתשטחיות מתוך כוונה רעה, רשלנות פושעת (לחץ על המילה לפירוט) - חַטָּאת, וְתוֹעֲבַת לְאָדָםמתועב בעיני כל אדם - לֵץאדם הלועג ומזלזל בזולת (לחץ על המילה לפירוט).
- י הִתְרַפִּיתָאם התעצלת מלהציל אחרים בְּיוֹם צָרָה - צַר כֹּחֶכָהכוחך יתמעט ולא תוכל להציל את עצמך.
- יא הַצֵּל לְקֻחִים לַמָּוֶת וּמָטִיםמתמוטטים ונופלים לַהֶרֶג! אִם תַּחְשׂוֹךְאם לא תתן מכוחותיך ותשתמש בתירוץ -
- יב כִּי תֹאמַר 'הֵן לֹא יָדַעְנוּ זֶהאנחנו לא מכירים אותו, לא יודעים אם נוכל להציל אותו, לא יודעים אם נצליח לחזור בשלום', הֲלֹא תֹכֵן לִבּוֹתה', השוקל ובודק את מחשבותיו של האדם (לחץ על המילה לפירוט) הוּא יָבִין, וְנֹצֵר נַפְשְׁךָהשומר על חייך (לחץ על המילה לפירוט) הוּא יֵדָע, וְהֵשִׁיב לְאָדָם כְּפָעֳלוֹ.
- יג אֱכָל, בְּנִי, דְבַשׁ כִּי טוֹב, וְנֹפֶתדבש נוזלי (לחץ על המילה לפירוט) מָתוֹק עַל חִכֶּךָ.
- יד כֵּן דְּעֶה חָכְמָה לְנַפְשֶׁךָלמד חכמה שמהנה את נפשך אִם מָצָאתָ וְיֵשׁ אַחֲרִיתאך זכור שיש גם נושאים אחרים שצריך ללמוד בעתיד, וְתִקְוָתְךָ לֹא תִכָּרֵת.
{פ}
- טו אַל תֶּאֱרֹב רָשָׁעעם רשע לִנְוֵהביתו של צַדִּיק, אַל תְּשַׁדֵּד רִבְצוֹמקום מנוחתו של הצדיק.
- טז כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָםגם אם הצדיק ייפול שבע פעמים, בסוף יקום וינצח, אבל, וּרְשָׁעִים יִכָּשְׁלוּ בְרָעָהאם תבוא עליהם צרה אחת, ייכשלו ולא יקומו עוד.
- יז בִּנְפֹל (אויביך) אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח, וּבִכָּשְׁלוֹבכשלונו של אויבך אַל יָגֵל לִבֶּךָ.
- יח פֶּן יִרְאֶה יְהוָה וְרַע בְּעֵינָיוכי ה' מייסר אותו כדי שיחזור בתשובה, אבל אתה מעדיף שימשיך לחטוא ולהתייסר (לחץ על המילה לפירוט), וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹכי השמחה על חטאו של הזולת היא חמורה יותר מהחטא עצמו.
- יט אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִיםתכעס על הצלחתם של הרעים ותנסה לחקות אותם (לחץ על המילה לפירוט), אַל תְּקַנֵּא בָּרְשָׁעִים.
|
הביטוי "נר רשעים ידעך" נזכר גם במשלי יג ט. אור הוא משל להצלחה, ונר הוא משל להצלחה התלויה בחומר, כשהחומר כלה גם ההצלחה אובדת |
- כ כִּי לֹא תִהְיֶה אַחֲרִיתעתיד והמשכיות (לחץ על המילה לפירוט) לָרָע, נֵר רְשָׁעִים יִדְעָךְ.
- כא יְרָא אֶת יְהוָה, בְּנִי, וָמֶלֶךְירא גם את המלך, עִם שׁוֹנִיםאנשים שאינם מקיימים את מצוות ה' או את חוקי המלך (לחץ על המילה לפירוט) אַל תִּתְעָרָב.
- כב כִּי פִתְאֹם יָקוּם אֵידָםאסונם, כשיענישו אותם (לחץ על המילה לפירוט), וּפִידשבר וצרה שְׁנֵיהֶםשיבוא על המורדים בה' או המורדים במלך - מִי יוֹדֵעַ?
{ס}
- כג גַּם אֵלֶּההמשלים הבאים, כמו המשלים שממשלי כב יז והלאה לַחֲכָמִיםמשלים של חכמים אחרים ששלמה שילב בספרו (לחץ על המילה לפירוט):
- הַכֵּר פָּנִיםכשמפלים לטובה או לרעה אנשים מוכרים (לחץ על המילה לפירוט) בְּמִשְׁפָּט - בַּל טוֹבהדבר מונע טובה ושפע מהעולם (הגר"א).
- כד אֹמֵר לְרָשָׁע 'צַדִּיק אָתָּה' - יִקְּבֻהוּיקללו אותו עַמִּים, יִזְעָמוּהוּ לְאֻמִּיםכי הדבר פוגע בציבור כולו.
- כה וְלַמּוֹכִיחִים יִנְעָםלמי שרוצה להוכיח את הרשע, מותר ורצוי להגיד לרשע שהוא צדיק, כדי שישמע לו ויחזור למוטב, וַעֲלֵיהֶם תָּבוֹא בִרְכַּת טוֹבברכה על כך שהם מחזירים את הטובה והשפע לעולם.
- כו שְׂפָתַיִם יִשָּׁקכולם יאהבו וינשקו את שפתיו של מי ש-, מֵשִׁיבעונה לרשעים בויכוח דְּבָרִים נְכֹחִיםראויים והגיוניים (לחץ על המילה לפירוט).
|
ישנם מקורות רבים נוספים העוסקים בסדר הנכון לרכישת מקצוע, בניית בית והקמת משפחה. ראו משלי כד כז |
- כז הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתֶּךָמקצוע ומקור פרנסה וְעַתְּדָהּהכן לעתיד בַּשָּׂדֶה לָךְ, אַחַרורק אחר כך וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ.
{פ}
- כח אַל תְּהִי עֵד חִנָּםשעדותו אינה מועילה, כגון עד יחיד בְּרֵעֶךָ, וַהֲפִתִּיתָכדי לשבור אותו כמו פתיתים בִּשְׂפָתֶיךָבדיבורך.
- כט אַל תֹּאמַרגם אם הוא היה עד-חינם נגדך (לחץ על המילה לפירוט) 'כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִי כֵּן אֶעֱשֶׂה לּוֹ, אָשִׁיב לָאִישׁ כְּפָעֳלוֹ'.
|
קטע דומה נמצא בפרק ו. ראו שתי דרכי לימוד, מסקנה אחת |
- ל עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי, וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵבשאינו מבין את תוצאות מעשיו (לחץ על המילה לפירוט).
- לא וְהִנֵּה, עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִיםעשבים שוטים קוצניים כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּיםעשבים שוטים צורבים, אולי w:סרפדים, וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה.
- לב וָאֶחֱזֶהראיתי בחזון נבואי את משמעות המראה (לחץ על המילה לפירוט), אָנֹכִי אָשִׁית לִבִּי; רָאִיתִי, לָקַחְתִּי מוּסָרהפקתי לקחים מהצרה שבאה עליו (לחץ על המילה לפירוט).
- לג מְעַט שֵׁנוֹת, מְעַט תְּנוּמוֹת, מְעַט חִבֻּק יָדַיִם לִשְׁכָּב.
- לד וּבָא מִתְהַלֵּךְבהפתעה, כמו אורח (לחץ על המילה לפירוט) רֵישֶׁךָ, וּמַחְסֹרֶיךָ כְּאִישׁ מָגֵןבבטחון, כמו חייל ממוגן שאי אפשר לסלקו.
{פ}
ביאורי פסוקים
התרחק משכן רע
ספר משלי ממליץ להתרחק מאנשים רעים לא רק במעשה אלא גם במחשבה:
(משלי כד א): "אל תקנא באנשי רעה, ואל תתאו להיות אתם"
אל תקנא באנשי רעה = אל תחשוב שטוב להם;
ואל תתאו להיות אתם = אל תחשוב שיהיה לך טוב אם תתקרב אליהם או תגור לידם.
והסיבה:
(משלי כד ב): "כי שד יהגה לבם, ועמל שפתיהם תדברנה"
כי שוד יהגה ליבם = המחשבות שלהם עסוקות בתכנון מעשי שוד ופגיעה בזולת, והשוד הזה עלול לפגוע גם בך.
עמל = מרמה, "עבודה בעיניים" .
ועמל שפתיהם תדברנה = הדיבורים שלהם הם מטעים ומרמים, כשתגור לידם אף פעם לא תוכל לדעת אם הם מדברים אמת, וזה יגרום לך עמל , מאמץ נפשי קשה.
לעיון נוסף
-
-
- " "הרחק משכן רע, ואל תתחבר לרשע" " (נתאי הארבלי, אבות א ז) .
- (משלי כא כ): "אוצר נחמד ושמן בנוה חכם, וכסיל אדם יבלענו"( פירוט )
- פסוקים נוספים המלמדים שהרשעים גורמים רע לשותפיהם .
- פסוקים נוספים המלמדים שאסור לקנא ברשעים .
-
פירושים נוספים
1. פירשנו שהפסוק מתאר את הסכנות החומריות בהתקרבות לרשעים;
2. אך יש שפירשו שהכוונה לסכנות רוחניות : " "כל רגע יהגה ליבם שוד ויחרוש רעה, על כן לא ייתכן שלא תדברנה שפתיהם עמל, ותיענש כשתשמע מפיהם דבר חטא ותשתוק ולא תמחה" " (רבי יונה ועוד) .
3. ויש שפירשו שהפסוק מתייחס לסכנות נפשיות - הפחד התמידי מפני האסון: " "הצלחתם אינה הצלחה אמיתית, כי יראים תמיד משוד ושבר שעתיד לבוא עליהם..." " (מלבי"ם) .
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-08-05.
הוראות לבניית בית
יש זוגות מאוהבים, שחושבים שהם יוכלו להתחתן ולהקים משפחה רק על-בסיס הרגש. אך לפי ספר משלי:
(משלי כד ג): "בחכמה יבנה בית, ובתבונה יתכונן, ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים".
בית הוא מבנה פיסי שגרים בו, אבל גם משל למשפחה . בימינו ברור שיש צורך בחכמה כדי לבנות בית פיסי - חכמת האדריכלות, הנדסת בניין ועוד; אבל לא לכולם ברור שיש צורך בחכמה כדי לבנות משפחה.
חכמה = לימוד מהזולת ; בחכמה ייבנה בית = לפני שמתחילים בבניית המשפחה, יש להתייעץ עם חכמים, לא לחשוב שאנחנו יודעים הכל בעצמנו. "זה טוב ללכת לייעוץ זוגי כשיש בעיות; זה עוד יותר טוב ללכת לייעוץ זוגי לפני שהבעיות מתחילות" (ע"פ הרב שלמה אבינר) .
תבונה = הסקת מסקנות באופן עצמאי ; כן = בסיס ; יתכונן = יהיה יציב; בתבונה יתכונן = לאחר שהמשפחה נבנתה, יש להשתמש כל הזמן בתבונה, בהסקת מסקנות מתוך העצות שקיבלנו מהחכמים והתאמתן למצבים המשתנים, על-מנת לשמור על יציבות המשפחה.
דעת = היכרות מקרוב, היכרות של אהבה ; ובדעת חדרים יימלאו כל הון יקר ונעים = המשפחה היא רק המסגרת; אחרי שהמסגרת בנויה ויציבה, יש למלא אותה בתכנים (כגון: ילדים משותפים, ערכים משותפים, פעילויות משותפות, רכוש משותף). לשם כך יש צורך בדעת, קשר קרוב ובלתי-פוסק בין בני הבית, ובמיוחד בין האיש לאשתו.
יש לשים לב לסדר: קודם-כל בונים את הבית ודואגים ליציבותו, ורק לאחר מכן ממלאים אותו ברכוש. זאת בניגוד לזוגות, שמתחילים לקנות כלים יקרים לבית, עוד לפני שיש להם בית...
פסוקים נוספים
הפסוקים שלנו מדברים על שימוש בחכמה למטרות של שלום - בניית בית ומשפחה. הפסוקים הבאים מדברים על שימוש בחכמה למטרות של מלחמה - "גבר חכם בעוז, ואיש דעת מאמץ כוח. כי בתחבולות תעשה לך מלחמה, ותשועה ברוב יועץ". סדר הפסוקים מלמד, שבניית בית ומשפחה קודמת ליציאה למלחמה, כמו שכתוב גם בתורה (דברים כ ה): "מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו... אשר נטע כרם ולא חללו... אשר ארש אשה ולא לקחה - ילך וישב לביתו, פן ימות במלחמה...".
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-08-05.
חכמה וגבורה
כדי להכין את הצבא למלחמה, יש להשקיע לא רק בשיפור הכושר הגופני של החיילים אלא גם בשיפור ההשכלה שלהם:
משלי כד ה: " "גבר חכם בעוז, ואיש דעת מאמץ כח." "כי בתחבלות תעשה לך מלחמה, ותשועה ברב יועץ" "
עוז = כוח, במיוחד לצורך הגנה ; גבר חכם בעוז = גיבור שהוא גם חכם נמצא תמיד בעוז, חזק ובטוח יותר מגיבור שאינו חכם. לכן כדאי לצבא להשקיע, לא רק באימונים גופניים שיהפכו את החיילים לגיבורים, אלא גם בחינוך והשכלה שיהפכו אותם לחכמים.
ואיש דעת מאמץ כוח = איש שיש לו דעת מצליח לאמץ את כוחותיו למתקפה יותר מאיש שאין לו דעת. לכן כדאי לצבא להשקיע גם בהקניית דעת לחיילים.
תחבולה = תוכנית פעולה המתייחסת לכל המקרים האפשריים, אסטרטגיה ; כי בתחבולות תעשה לך מלחמה = כדי להצליח במלחמה יש לעשות מלחמה באמצעות תכנון אסטרטגי, ולשם כך יש צורך באנשי בטחון חכמים.
ותשועה ברוב יועץ = ככל שיש יותר יועצים, יותר אנשים חכמים המסוגלים לתת עצות, יש יותר סיכוי לתשועה והצלה מאויב.
מקורות ופירושים נוספים
מטרת הפסוק
1. פירשנו שהפסוק בא להדגיש את חשיבות החכמה והדעת בשמירה על הביטחון. פירוש זה מתאים לפסוק ו, הבא בבירור להדגיש את חשיבות התחבולות בעשיית מלחמה.
2. ואפשר גם לפרש להיפך - שהפסוק בא להדגיש את חשיבות העוז והכוח: איש חכם יודע שחשוב תמיד להיות בעוז ואיש דעת יודע שחשוב תמיד לאמץ כוח, לשמור ולהגביר את הכושר הגופני והצבאי של הפרט ושל המדינה, גם כשנראה שאנחנו חזקים יותר מהאויב, כדברי חז"ל " "איזהו חכם - הרואה את הנולד" ". פירוש זה מתאים ל (משלי כ כט): "תפארת בחורים כֹחם, והדר זקנים שיבה"( פירוט ).
שני חצאי הפסוק
1. כפי שפירשנו, עוז הוא בדרך-כלל כוח הגנתי ( פירוט ), ולכן מסתבר שהחצי הראשון של הפסוק עוסק בהגנה והחצי השני עוסק בהתקפה - החכמה חשובה כדי לשמור על בטחון שוטף, והדעת חשובה כדי להצליח במבצעים צבאיים.
2. ואפשר גם לפרש, שהחצי הראשון עסק בשמירה על הכוחות הקיימים והישארות בעוז, החצי השני עוסק בשיפור הכוחות - מְאַמֵּץ כוח.
3. וייתכן שהחצי הראשון עוסק בעוז של החכם עצמו, והחצי השני עוסק ביכולתו של איש דעת לאמץ את כוחם של אנשים אחרים: " "החכם... איש דעת גדול ממנו, כי הוא מאמץ כוח האנשים [גם] אם אינם בעלי כוח וגבורה..." " (רבי יונה)
גבר
1. פירשנו גבר מלשון גיבור: " "החכם - גבר וראש וקצין באנשי עוז" " (רבי יונה) .
2. אך ייתכן ש גבר מקביל ל איש, כמו בלשון ימינו: " "איש חכם הוא תמיד בעוז" " (רש"י) .
משל ונמשל
כמה מפרשים פירשו את הפסוק כמשל על מלחמה נפשית או שכלית:
-
-
- " "החכם... יש לו עוז במה יגבר על אויבי הנפש" " (מלבי"ם) .
- " "בעל דעת, העדיף מחכם, הוא מאמץ כוח בהוראה, ומוסיף והולך" " (מצודת דוד) .
- " "במי אתה מוצא מלחמתה של תורה? במי שיש בידו חבילות של משנה" " (רב אחא ברבי חנינא בשם רב אסי בשם רבי יוחנן, תלמוד בבלי סנהדרין מב.) . כלומר, כדי לנצח במאבק שכלי, האדם צריך לזכור "חבילות" של נתונים, שיוכל לשלוף ולצטט בעת הצורך.
-
עוד על חכמה וגבורה, ראו ב (משלי כא כב): "עיר גברים עלה חכם, וירד עז מבטחה"( פירוט ).
ועוד על הכנות למלחמה, ראו ב (משלי כא לא): "סוס מוכן ליום מלחמה, ולה' התשועה"( פירוט ).
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-08-05.
ראמות לאויל חכמות, בשער לא יפתח פיהו
בכנסת ישראל ובבתי המשפט ישנם אנשים רבים שיודעים תורה ואף שומרים תורה, אך בנאומיהם ובפסקי הדין שלהם כמעט שאין לכך ביטוי. ייתכן שאותם אנשים אינם מודעים לכך שלתורה יש מה להגיד בענייני הציבור:
(משלי כד ז): "ראמות לאויל חכמות, בשער לא יפתח פיהו"
ראמות = רמות = גבוהות; אויל = שטחי ; ראמות לאויל חכמות = אדם שטחי חושב, שהחכמות הן גבוהות ומרוממות, ואין להן נגיעה לענייני העולם הזה.
שער = מרכז חיי הציבור, מקום המשפט והדיונים הציבוריים ; בשער לא יפתח פיהו = כאשר אדם שטחי משתתף בדיונים ציבוריים, הוא אינו פותח את פיו כדי לדבר דברי חכמה, כי הוא אינו מודע לכך שהחכמות רלבנטיות לנושא הדיון.
באופן מפתיע, לפעמים דווקא אנשים שאינם מוגדרים כ"שומרי תורה" מודעים יותר לכך שלתורה יש מה להגיד בענייני הנהגת המדינה. כך נהגו רבים ממנהיגי מדינת ישראל, החל מדוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון. הוא קיים בביתו חוג תנ"ך שבו השתתפו מיטב חוקרי התנ"ך בארץ, ואף ציטט את התנ"ך ברבים מנאומיו המדיניים.
מקורות ופירושים נוספים
ראמות
1. רוב המפרשים פירשו ראמות = אבנים יקרות, כמו ביחזקאל כז טז: "ארם סוחרתך, מרוב מעשייך; בנופך ארגמן ורקמה ובוץ, וראמות וכדכוד, נתנו בעזבונייך", ומשמעות הכתוב היא - האויל חושב שהחכמות הן יקרות מאד ולכן לא מנסה לקנות אותן (ראו למשל רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם) , או - האויל חושב שהחכמות הן כמו אבנים יקרות שיש לשמור בכספת ולא להוציא אותן לשער (בדומה לפירושנו למעלה).
-
-
- אולם, לפי פירוש זה, קשה להאשים את האויל - הרי החכם אומר בפירוש (משלי ג טו) "יקרה היא מפנינים"! יותר מזה נאמר באיוב כח יב: " "והחכמה מאין תימצא... לא יערכנה זהב וזכוכית; ותמורתה כלי פז" ". ראמות וגביש לא ייזכר; ומשך חכמה מפנינים" "..." ", כלומר - החכמה יקרה יותר מראמות!
-
2. לכן פירשתי שהמילה ראמות היא תואר, כמו רמות = גבוהות. וכן פירש גם רלב"ג על פסוקנו.
בספר משלי לא נאמר שהחכמות הן גבוהות, להפך: הכתוב מדגיש (משלי א כ) "חכמות בחוץ תרונה; ברחובות תיתן קולה; בראש הומיות תקרא, בפתחי שערים בעיר אמריה תאמר": החכמות קוראות לכולם, במקום שבו הם נמצאים - ברחובות העיר ובשעריה; כעין מה שנאמר בתורה (דברים ל יב) "לא בשמיים היא... כי... בפיך ובלבבך לעשותו".
ראמות לאויל חכמות
1. לפי רוב המפרשים, הכוונה היא שהאויל חושב שהחכמות גבוהות או יקרות מדי עבורו, ואין לו סיכוי להשיג אותן: "אין לי סיכוי להבין את החומר / לפתור את התרגיל / לעשות תואר, זה פשוט קשה מדי". פירוש דומה נמצא במדרש: " "ראמות לאויל חכמות - לככר נקוב שתלוי באוירו של בית. הטפש אומר: מי יכול להוריד לזה?! והפקח אומר: ולא אחר תלאו?, אלא הריני מביא שני קנים ומחברן זה עם זה, עד שאני מורידו. כך, הטפש אומר: מי יכול ללמוד התורה שבלב רבי?! והפקח אומר: והוא לא מאחר למדה?, הריני לומד היום שתי הלכות, ושתים למחר, עד שאני למד התורה של חכם זה." " ( רבי ינאי, שיר השירים רבה, פרשה ה ) ,
2. וכפי שפירשנו למעלה, הכוונה היא שהאויל חושב שהחכמות גבוהות או יקרות מדי עבור העולם הזה בכלל, ואין להשתמש בהן בענייני העולם הזה. האויל לכאורה מכבד את החכמה - הוא אומר שהיא גבוהה ורמה, מעל להשגה האנושית. אבל הכבוד הזה הוא מדומה, כי הכבוד האמיתי של החכמה הוא שאנשים לומדים אותה ומיישמים אותה בחיי היום-יום שלהם.
הדבר דומה לאנשים שחולקים כבוד מוגזם לספרים: שמים אותם על מדף גבוה ולא פותחים אותם, כדי שלא יתלכלכו... למעשה, הכבוד האמיתי של ספר הוא שפותחים אותו וקוראים בו, גם אם הוא מתקלקל ומתלכלך תוך כדי השימוש.
בשער לא יפתח פיהו
1. פירשנו שהאויל אינו פותח את פיו בשער בדברי חכמה, כי אינו חושב שהחכמה רלבנטית לעניינים הציבוריים שבהם עוסקים בשער. זאת בניגוד לנשים החכמות, אשר מדברות דברי חכמה גם בשערים (משלי א כ-כא): "חכמות בחוץ תרונה; ברחובות תיתן קולה; בראש הומיות תקרא, בפתחי שערים בעיר אמריה תאמר" ( פירוט ). לפי פירוש זה, יש להשלים את כוונת הפסוק "בשער לא יפתח פיהו בדברי חכמה ". במקומות אחרים בספר משלי נאמר שהאויל דווקא כן פותח את פיו - בדברי איוולת, למשל (משלי י יד): "חכמים יצפנו דעת, ופי אויל מחיתה קרובה". כאשר האויל מצליח לשתוק - הוא נחשב לחכם (משלי יז כח): "גם אויל מחריש - חכם ייחשב".
2. ואפשר לפרש, שהחכמים שיושבים בשער אינם מאפשרים לאויל לפתוח את פיו ולהשתתף בדיונים; גם אם הוא רוצה לדבר - לא נותנים לו לפתוח את הפה כי יודעים שהוא לא למד: " "לא יפתח פיו בשער, מקום שבת החכמים, כי לא למד מאומה" " (מצודת דוד) .
החכמה מאפשרת לכולם ללמוד אותה (משלי א כ) "בפתחי שערים בעיר אמריה תאמר"; מי שמתעצל ואינו לומד, בטענה שהחכמה גבוהה מדי בשבילו, לא יצליח להשמיע את קולו בדיונים החשובים, ודעתו לא תשפיע - "בשער לא יפתח פיהו".
אויל במלחמה ובאהבה
השער הוא גם משל למלחמה . הפסוקים הקודמים עסקו בחשיבותה של החכמה בניהול מלחמות - "גבר חכם בעוז... כי בתחבולות תעשה לך מלחמה..."; האויל, שאינו רוצה לעסוק בחכמה, לא יכול גם להשתתף בניהול המלחמה - "בשער לא יפתח פיהו".
המילה חכמות היא גם כינוי לאישה חכמה או לנשים חכמות; לפי זה אפשר לדרוש את הפסוק על הגברים האוילים, שחוששים להתחתן עם אישה חכמה יותר מהם, וכך מפסידים את האפשרות לשבת בשער עם זקני ארץ ( פירוט ).
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה בסגלות משלי וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2003-07-11.
המתכנן לעשות רע ימצא את עצמו בחברתם של תככנים מקצועיים
אדם החושב ומתכנן איך לעשות רע לזולת, גם אם רק באופן חד-פעמי וצודק לגמרי, בסופו של דבר ימצא את עצמו בחברתם של נוכלים ותככנים מקצועיים:
(משלי כד ח): "מחשב להרע - לו בעל מזמות יקראו"
מחשב להרע = החושב ומתכנן איך לעשות רע לזולת;
מזימה = תוכנית שמטרתה להזיק ;
בעל מזימות = נוכל, אדם המתמחה בתחבולות שמטרתן לגרום נזק לזולת;
יקראו = יזמין לפגישה (ראו קריאות ושמות בספר משלי ); אדם המתכנן לעשות רע לזולת, ה' יקרא ויזמין לפגישה עמו אדם נוכל, המתמחה בתחבולות של נזק, ויהפוך גם אותו לנוכל. רע מושך רע; אדם החושב רע, ימשוך אליו אנשים רעים.
מקורות ופירושים נוספים
1. פירוש דומה פירש הגאון מווילנה בפירושו השני: " "ועוד - כל בעלי מזימות ייקבצו אליו..." ".
2. יש שפירשו, שהפסוק בא להגדיר את משמעות המושג "בעל מזימות": " "מי שמחשב להרע , יקראו לו בשם בעל מזימות לגנאי, רוצה לומר, שמחשבותיו עמוקות לרע" " (מלבי"ם, ראו גם דעת מקרא) .
-
-
- אולם, אין זה ברור מדוע החכם בחר להכניס הגדרה דווקא מושג זה, ודווקא באמצע הספר ולא בתחילתו או בסופו (ראו גם קריאות ושמות בספר משלי ).
-
3. יש שפירשו, שהפסוק מתאר את עונשו של המחשב להרע - מחשבתו הרעה תתגלה, וכולם יידעו ויאמרו שהוא בעל מזימות: " "גורם לו רע, שהבריות קוראים לו בעל מזימות , עצת רשעים" " (רש"י) ; " "סוף יגולה קלונו ויקראו לו בעל מחשבות רעות" " (מצודות) .
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-06-16.
הצלת חיים - גם כשיש ספק
כתוב בתורה (ויקרא יט טז): "לא תלך רכיל בעמיך לא תעמד על דם רעך אני ה'", ופירשו חז"ל שהכוונה "אל תתמהמה כשחברך נמצא בסכנת חיים": " "לא תעמד על דם רעך לראות במיתתו ואתה יכול להצילו, כגון טובע בנהר, וחיה או לסטים באים עליו" " (רש"י על-פי הספרא ועל-פי תלמוד בבלי סנהדרין עג.) .
עם התקדמות הרפואה, מעוררת מצוה זו שאלות קשות - האם האדם חייב למכור את כל רכושו כדי לממן לרעהו ניתוח השתלה בחו"ל? האם האדם חייב להשקיע את כל זמנו הפנוי במחקר רפואי על-מנת לפתח תרופות חדשות שיצילו חיים? האם המדינה חייבת להשקיע את כל תקציבה במימון טיפולים רפואיים ותרופות חדשות כדי להציל חיים? ועוד.
כדי להבין יותר את משמעות המצוה, נקרא בספר משלי (כד 10-12):
"הִתְרַפִּיתָ בְּיוֹם צָרָה - צַר כֹּחֶכָה.
הַצֵּל לְקֻחִים לַמָּוֶת; וּמָטִים לַהֶרֶג אִם תַּחְשׂוֹךְ.
כִּי-תֹאמַר ' הֵן, לֹא-יָדַעְנוּ-זֶה ' -
הֲלֹא-תֹכֵן לִבּוֹת הוּא-יָבִין, וְנֹצֵר נַפְשְׁךָ הוּא יֵדָע; וְהֵשִׁיב לְאָדָם כְּפָעֳלוֹ".
הפסוק מותח ביקורת על אנשים שאומרים "הן לא ידענו זה"; מה משמעות הדברים? יש כמה אפשרויות:
-
-
- " לא ידענו שהאנשים נמצאים בסכנה " (מצודת דוד) ; מהפסוק בתורה "לא תעמוד על דם רעך", ומפירוש רש"י " לראות במיתתו", היה אפשר להסיק שחובת ההצלה חלה רק כשאנחנו עומדים במקום הסכנה ורואים את הסכנה בעינינו (למשל, כשמישהו טובע בים ואנחנו נמצאים על החוף); הפסוקים בספר משלי מלמדים, שחובת ההצלה אינה תלויה במקום אלא בזמן - "ביום צרה"; כלומר, גם אם שומעים שיש סכנה, וגם אם יש לנו ספק אם יש סכנה או לא, צריך לפעול כדי להציל חיים, ולא להשתמט בתירוץ "לא ידענו".
- " לא הכרנו את האיש שנמצא בסכנה [ידע=הכיר] "; מהפסוק בתורה "לא תעמוד על דם רעך ", היה אפשר להסיק שחובת ההצלה חלה רק על רעך = מכרך , אדם שאתה מכיר ויודע שהוא אכן ראוי לעזרה (ולא, למשל, אדם שבזבז את כל כספו על בילויים ותענוגות, או זלזל בבריאותו, והסתמך על כך שהציבור יציל אותו); הפסוקים בספר משלי מלמדים, שחובת ההצלה מתייחסת לכל אדם - "הצל לקוחים למוות ומטים להרג" - לא דווקא ל"רעיך".
- " לא ידענו מה לעשות כדי להציל, לא ידענו אם נצליח להציל " (רבי יונה, הגר"א) ; מובן שאם האדם אינו יכול להציל את חייו של חברו - הוא פטור, אך אם יש לו ספק אם הוא יכול או לא - הספק אינו פוטר אותו מהחובה לנסות; על כך נאמר כאן "הלא תוכן ליבות הוא יבין" - ה', הרואה ללבב ( =מקום המחשבות ), הוא יבין אם אתה באמת לא יודע, או שזה רק תירוץ להשתמטות.
- " לא ידענו אם נצליח לחזור בשלום "; מובן שאם האדם יודע שהוא לא יצליח להציל את חייו של חברו בלי לסכן את חייו של עצמו - הוא פטור (למשל, מי שאינו יודע לשחות, עדיף שלא יקפוץ למים כדי לנסות להציל אדם טובע...); אך מי שאינו יודע בוודאות - ייתכן שצריך להסתכן (ראו סיכון חיים לצורך הצלת נפש ); ועל כך נאמר כאן "ונוצר נפשך הוא יידע" - ה', השומר על נפשך ( = החיים שלך ), הוא יידע אם אתה באמת פוחד להסתכן, או שזה רק תירוץ להשתמטות.
- " לא ידענו אם הניצל יוכל להחזיר לנו את ההוצאות "; מצוות "לא תעמוד על דם רעך" אינה מחייבת את האדם לתת מרכושו ומזמנו לזולת, אלא רק להלוות ; מותר לו לדרוש מהניצול שיחזיר לו את ההוצאות; ולכן, אם אין שום סיכוי שהניצול יוכל להחזיר את ההוצאות, אין חובה להציל אותו (למשל, אין חובה למכור את הבית כדי לממן לשכן ניתוח השתלת כליה בחו"ל; אין חובה להשקיע 40 שנה במחקר רפואי בהתנדבות כדי לפתח תרופה לסוג מסויים של סרטן; וכו'; ראו לא תעמוד על דם רעך - עד כמה? ). אולם, בניגוד להלוואה רגילה - שבה מותר לבדוק את הלווה במשך זמן ממושך עד שבטוחים שהוא יוכל להחזיר, כשיש סכנת חיים אסור להשתהות בחישובים מיותרים, ויש להציל גם כשיש ספק אם הוא יוכל להחזיר או לא. וייתכן שעל כך נאמר בסוף הפסוק: "והשיב לאדם כפעלו" - אל תחשוש יותר מדי מכך שהניצול אולי לא ישיב לך את ההוצאות, כי גם ה' יכול להשיב לך כפועלך.
-
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-11-29.
ללמוד חכמה מתוקה
עולם החכמה, התורה וההשכלה הוא אינסופי, ואדם לא יכול ללמוד את כולו. ספר משלי ממליץ לאדם להתחיל מהנושאים שמושכים אותו ביותר:
(משלי כד יג): "אכל בני דבש כי טוב, ונפת מתוק על חכך. כן דעה חכמה לנפשך, אם מצאת ויש אחרית, ותקותך לא תכרת"
נופת = משקה מתוק, דבש נוזלי .
אכול בני דבש כי טוב, ונופת מתוק על חכך = אכול דבש, כי הוא גם טוב לבריאות וגם מתוק וטעים לחך.
דעה = דע = הכר מקרוב ; נפש = הצרכים והרצונות החומריים ; כן דעה חכמה לנפשך = כך התחל להכיר מקרוב את עולם החכמה על-ידי לימוד הנושאים הקרובים ביותר לנפשך, הנושאים שגורמים לך הנאה.
אחרית = תקופה מאוחרת שבה יש מציאות אחרת ; אם מצאת ויש אחרית = אם מצאת חכמה שאתה נהנה ללמוד, אבל יודע שיש גם חכמות אחרות שאתה מתכוון להגיע אליהם בעתיד, אז -
ותקוותך לא תיכרת = יש לך תקוה להיות חכם גדול בעתיד.
פסוקים דומים וקשורים
שלושה פסוקים נוספים בספר משלי מדברים על דבש כמשל, וניתן ללמוד מהם גם על קריטריונים לבחירת מקומות לימוד:
-
-
- (משלי טז כד): "צוף דבש אמרי נעם, מתוק לנפש ומרפא לעצם"( פירוט ) - כדאי ללמוד ממורים שמדברים בנועם, כי הדיבור הנעים ממתיק את הלימוד.
- (משלי כה טז): "דבש מצאת אכל דיך... הקר רגלך מבית רעך..."- דבש הוא משל לביקור אצל ידידים ( פירוט ), ובפסוקנו נאמר "אכול בני דבש כי טוב... כן דעה חכמה לנפשך..." - מכאן שכדאי לאדם ללמוד במקום שבו לומדים חבריו, כי הקרבה לחברים ממתיקה את הלימוד.
- (משלי כה כז): "אכל דבש הרבות לא טוב, וחקר כבדם כבוד"- דבש הוא משל לכבוד ( פירוט ), ובפסוקנו נאמר "אכול בני דבש כי טוב... כן דעה חכמה לנפשך..." - מכאן שכדאי לאדם ללמוד במקום שבו מכבדים אותו, כי הכבוד לתלמידים ממתיק את הלימוד.
-
ראו גם:
מקורות ופירושים נוספים
1. יש שפירשו שהפסוקים מלמדים על מעלת החכמה, שהיא טובה יותר מדבש, כי הדבש מתוק רק באופן זמני והחכמה מתוקה לתמיד: " "טובה היא מן הדבש, כי בזה יש אחרית טוב, אבל הדבש לפעמים יזיק באחרונה" " (מצודת דוד) , " "תחת שהנופת הוא רק מתוק בעת שהוא על חכך, על-ידי החכמה יש אחרית שהוא טוב לנפש תמיד גם בעת יכלה הגוף" " (מלבי"ם) .
-
-
- אולם, מלשון הפסוקים נראה שהם מקבילים בין הדבש לבין החכמה "כן דעה חכמה לנפשך", ולא מנגידים ביניהם.
-
2. יש שפירשו שהפסוקים מלמדים להשתמש ברגשות ותאוות בלימוד החכמה: " "כשם שאתה רודף לאכול דבש, כן תהא רודף לדעת חכמה" " (רש"י) , השתמש בתאוה הטבעית של רדיפה אחרי דברים מתוקים כדי לרדוף אחרי החכמה.
ופירושנו דומה לפירוש רש"י, אלא שבפירושנו ישנה גם הנחיה מעשית, להתחיל דווקא מהנושאים המתוקים שקל יותר לרדוף אחריהם, או ללמוד במקומות שבהם הלימוד מתוק ונעים יותר.
3. אפשר גם לפרש, על-דרך הדרש, חכמה = אישה חכמה, דעה חכמה לנפשך = התחתן עם אישה חכמה, כי החיים איתה יהיו מתוקים כדבש (ראו מדרש דומה על פסוק ז.
4. ויש שפירשו שהפסוק מדבר לא רק על לימוד החכמה אלא על כל מטרה שהאדם מציב לעצמו: "כן דעה חכמה לנפשך" - הכר את עצמך ודע מה הכשרונות הנפשיים שלך ולמה אתה מסוגל, והצב לעצמך מטרות שתוכל לעמוד ולהצליח בהן, ואז "אם מצאת" - אם תצליח להשיג את המטרות, תרגיש טוב ותוכל להציב לעצמך מטרות אחרות, גבוהות יותר - "ותקוותך לא תיכרת". לפי זה, הפסוק מלמד שהאדם צריך לקחת על עצמו משימות שמתאימות לנפשו ושהוא יכול להצליח בהן, ולא להציב לעצמו שאיפות ותקוות גבוהות מדי, שייכרתו ויגרמו לו לאכזבה וייאוש (ע"פ הרב ברוך רבינוביץ', "חכמת שלמה" (דיסק), בהוצאת ישיבת אורייתא בני-ברק) .
-
-
- אולם, לא הצלחתי למצוא בפסוק את הרעיון של הצבת מטרות.
-
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-08-05.
מלחמת הרשעים בצדיקים
כשאדם נופל ונפגע, ישנם אנשים שמנסים לנצל את המצב כדי להשתלט על ביתו או על רכושו. ספר משלי מזהיר:
(משלי כד טו): "אל תארב רשע לנוה צדיק, אל תשדד רבצו. כי שבע יפול צדיק וקם, ורשעים יכשלו ברעה."
נוה צדיק, רבצו = מקום המגורים והעבודה של הצדיק, המקום שבו הצדיק "רובץ" או רועה את צאנו, כמו בפסוקים:
-
-
- (בראשית כט ב): "וירא והנה באר בשדה והנה שם שלשה עדרי צאן רבצים עליה כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים והאבן גדלה על פי הבאר"
- (ישעיהו לה ז): "והיה השרב לאגם וצמאון למבועי מים, בנוה תנים רבצה חציר לקנה וגמא"
- (ירמיהו לג יב): "כה אמר ה' צבאות: עוד יהיה במקום הזה החרב מאין אדם ועד בהמה ובכל עריו נוה רעים מרבצים צאן"
- (יחזקאל לד יד): "במרעה טוב ארעה אתם ובהרי מרום ישראל יהיה נוהם , שם תרבצנה בנוה טוב ומרעה שמן תרעינה אל הרי ישראל"
-
הפסוק מדבר על אדם שאורב , מחכה שהצדיק יעזוב את נוהו ואת רבצו, כדי לשדד אותו.
החכם קורא לאדם כזה " רשע ", ואומר לו, שלא ינסה להרוויח מנפילתו של הצדיק, כי הנפילה היא זמנית:
שבע = הרבה .
כי שבע יפול צדיק וקם = גם אם הצדיק ייפול פעמים רבות, בסופו של דבר הוא יקום ויחזור אל נוהו ואל רבצו, ויגרש משם את הפולשים -
ורשעים יכשלו ברעה = וכשהצדיק יחזור, הרשעים שפלשו לנחלתו ייכשלו בגלל הרעה שעשו; והם ייכשלו ברעה אחת בלבד ולא יקומו.
הצדיק בפסוקנו יכול להיות אדם ויכול להיות גם עם, ובפרט, עם ישראל. כשעם ישראל יצא לגלות, העמים השכנים ניסו לנצל את המצב כדי לגזול את ארצו, והנביאים הוכיחו אותם על כך, למשל:
-
-
- (יחזקאל כו ב): "בן אדם! יען אשר אמרה צר על ירושלם 'האח! נשברה דלתות העמים, נסבה אלי, אמלאה החרבה'"- הצורים חשבו שיצליחו להתמלא ולהתעשר כתוצאה מהחרבתה של ירושלים.
- (עובדיה א יג): "אל תבוא בשער עמי ביום אידם, אל תרא גם אתה ברעתו ביום אידו, ואל תשלחנה בחילו ביום אידו"- האדומים התבוננו באויבים המחריבים ומגלים את בני ישראל, וחיכו לרגע שהם יילכו כדי שיוכלו לקחת את רכושם.
-
הפסוק שלנו מוסיף לתוכחות אלו ואומר, שגם אם עם ישראל ייפול פעמים רבות, בסופו של דבר הוא יקום, ישוב לארצו וילחם בגויים שהשתלטו עליה כשהיה בגלות:
-
-
- (במדבר כג כד): "הן עם כלביא יקום , וכארי יתנשא; לא ישכב עד יאכל טרף, ודם חללים ישתה"
-
ואז, אותם גויים "ייכשלו ברעה" - ייכשלו בגלל המעשה הרע שעשו, להשתלט על אדמה של עם שנמצא בגלות.
פירושים נוספים
אל תארוב רשע לנוה צדיק - למי פונה הפסוק?
1. לפי רוב המפרשים, הפסוק פונה אל הרשע, למשל: " "אתה, רשע, בראותך כי מטה יד הצדיק, אל תארוב על מדורו ואל תגזול מקום רבצו, בחושבך כאשר החל לנפול לא יוסיף לקום" " (מצודת דוד) .
-
-
- אולם, אין זה ברור מה הטעם לפנות אל אדם שהוא מלכתחילה רשע, והרי הוא ממילא לא קורא את ספר משלי?
-
2. לכן פירשנו למעלה, שהפסוק פונה אל כל אדם, והפניה "רשע" באה ללמד, שמי ששודד את מקומו של הצדיק הגולה הוא רשע, למרות שלכאורה הוא רק נהנה מן ההפקר. (ראו גם רשע = הפוגע בזולת או בה' במזיד ).
3. ויש שפירשו, שהפניה אינה לרשע אלא לאדם בינוני, שמתלבט האם לשתף פעולה עם הרשע, או ליהנות ממעשיו של הרשע: " "אל תאוה לרשע שיהא אורב לנוה צדיק. פירוש אחר: אל תארוב את [עם] הרשע לנוה הצדיק להרגו." " (אבן עזרא; ראו גם כדברי מהר"י אלשקר בספר "מרכבת המשנה" על אבות ד ) .
כי שבע יפול צדיק וקם, ורשעים ייכשלו ברעה
1. יש מפרשים שהדגישו את הניגוד בין "שבע יפול צדיק וקם" - הצדיק המסוגל להתמודד עם שבע צרות: " "כי הצדיק ייפול פעמים רבות ויקום בכל פעם ופעם, להידבק השגחת השם יתברך בו" " (רלב"ג, וכן אבן עזרא, מלבי"ם) , לבין "רשעים ייכשלו ברעה" - צרה אחת מפילה אותו והוא לא מצליח לקום ממנה: " "פורענות אחת מכלה אותם" " (רשב"נ, ילקוט שמעוני על תהלים א תריח ועל ירמיהו י רפו, וכן מפרשים נוספים) .
2. ויש שהוסיפו, שרעיון זה משקף לא רק את השגחת ה' על הצדיק, אלא גם את אופיו של הצדיק, שאף פעם אינו מתייאש: " "כי הצדיק , אף אם יפול , לא יחשוב מאומה כי נופל הוא, כי אם הוא קם ועומד על עמדו. ובאחת יפול הרשע , כי למפלה יחשב, ולא יחשוב זאת לתקומה להיטיבו באחריתו." " ( הרב חיים מוולוזין על אבות ה ג ), " "בלתי אפשרי להימנע לגמרי מטעויות. במבחן האמיתי שעומד בפני כל בן-אנוש, לא בודקים האם הוא לא עשה כלל טעויות אלא מה הוא למד מכל טעות, וכיצד מתנהלים חייו לאחר מכן." " ( לורי פלטניק, אש התורה )
3. אך לפי מה שפירשתי למעלה, שהאדם נקרא "רשע" רק מפני שהוא אורב לנוה הצדיק, מסתבר יותר ש" הרעה " כאן היא המעשה הרע של המארב לצדיק.
פסוקים דומים
-
-
- בתי צדיקים - בתי רשעים
- (משלי יא כח): "בוטח בעשרו הוא יפל, וכעלה צדיקים יפרחו"( פירוט ).
- (משלי כה כו): "מעין נרפש ומקור משחת, צדיק מט לפני רשע"( לפי חלק מהפירושים )
- (משלי כח יח): "הולך תמים יושע, ונעקש דְּרָכַיִם יפול באחת"( לפי חלק מהפירושים ).
- (ירמיהו י ח): "ובאחת יבערו ויכסלו, מוסר הבלים עץ הוא" (רשב"נ, ילקוט שמעוני על תהלים א תריח ועל ירמיהו י רפו) .
- (תהלים א ה): "על כן לא יקמו רשעים במשפט , וחטאים בעדת צדיקים" (שם) .
-
- (תהלים לד כ): "רבות רעות צדיק, ומכלם יצילנו ה'... תמותת רשע רעה , ושנאי צדיק יאשמו"
- ישנו פתגם ארמי שמביע רעיון דומה: " "שב בירי לשלמנא, וחדא לעביד ביש" " (תלמוד בבלי, סנהדרין ז.) .
-
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2009-01-01.
והשיב מעליו אפו
כשיש מלחמה בעולם, גם אם אנחנו מנצחים בה ואויבינו מוכים, זה זמן של מידת הדין, העולם כולו עומד למשפט, ובכלל זה - גם אנחנו. במצב זה, ראוי להתנהג בצורה רצינית ומכובדת, המתאימה לאנשים העומדים למשפט; לא להתלוצץ ולא להרבות בשמחה. מי ששמח בנפילת האויב עלול דווקא לעזור לאויב:
(משלי כד יז): "בנפל אויביך אל תשמח, ובכשלו אל יגל לבך; פן יראה ה' ורע בעיניו, והשיב מעליו אפו".
הפסוקים מדברים על אדם שהוא אויב שלנו, שה' כועס עליו וגורם לו ליפול ולהיכשל.
בנפול אויבך = האות ב מציינת זמן : בזמן שהאויב נמצא בתהליך של נפילה.
בנפול אויבך אל תשמח = בזמן שהאויב נופל, אל תפגין שמחה על מפלתו.
ובכשלו אל יגל לבך = בזמן שהאויב נכשל, אל תשמח על כישלונו גם בתוך ליבך.
פן יראה ה', ורע בעיניו = כשה' יראה את הגיל שבתוך ליבך, השמחה הפנימית שרק ה' רואה, הדבר יהיה רע בעיניו.
והשיב מעליו אפו = כשה' יראה את השמחה החיצונית שאתה מפגין כלפי אויבך, שגורמת לו בושה ועלבון מעבר למה שה' התכוון כשייסר אותו, הוא ישיב מעליו את כעסו, ויקטין את עונשו.
מצאנו לפחות שני אנשים שהשתמשו ברעיון זה כ"סגולה" כדי להקטין את צרותיהם:
-
-
- דוד המלך, כשברח מאבשלום ושמע את שמעי בן גרא מקלל אותו ושמח לאידו, אמר: (שמואל ב טז יב): "אולי יראה ה' בעוני, והשיב ה' לי טובה תחת קללתו היום הזה".
- האמורא רבא, כשהיה חולה: " "רבא, כי הוה חליש, יומא קמא לא מגלי, מכאן ואילך אמר ליה לשמעיה: פוק אכריז "רבא חלש": מאן דרחים לי - לבעי עלי רחמי, ומאן דסני לי - לחדי לי... והשיב מעליו אפו!" " ( תלמוד בבלי, ברכות נה: , נדרים מ.) ; רבא היה מפרסם ברבים שהוא חולה, כדי שאוהביו יבקשו עליו רחמים, ושונאיו ישמחו, והשמחה של שונאיו תגרום לכך שה' ישיב מעליו אפו וירפא אותו.
-
ויש אומרים שהפסוק כולל איום גדול יותר - לא רק שה' יסיר את כעסו מהאויב, אלא הוא גם יעביר את כעסו אליך, כי השמחה שבלבך היא חטא חמור יותר מהחטא שנשאר בידו אחרי שכבר נענש וסבל: " "עליך ישוב האף מעליו, כי ממנו יסיר ועליך יחול" " (מצודת דוד, וכן מלבי"ם ועוד) .
מתי בכל-זאת מותר לשמוח?
מי שהולך בדרכי ה', אינו שמח בזמן שהאויב נמצא בנפילה, ואינו רוצה שהאויב ימשיך ליפול, אלא שהאויב יחזור בתשובה ויחיה; ראו:
אולם, לאחר הנפילה, לאחר שהאויב כבר אבד, המלחמה נגמרה, והצדק יצא לאור - ניתן לשמוח, כאשר האויב הוא רשע; ראו:
מדוע אסור לחקות את ה' במידת הכעס?
אם ה' בעצמו כועס על האויב, ומשתמש כלפיו במידת האכזריות, שנאמר "והשיב מעליו אפו" - מדוע שלא נלך בדרכי ה' ונשתמש באותן מידות, והרי יש מצוה "והלכת בדרכיו"?!
1. כפי שכתבנו למעלה, כשה' כועס על האויב, מידת הדין שולטת בעולם. לא רק האויב עומד למשפט אלא העולם כולו, ובכלל זה גם אנחנו. כשאנחנו עומדים למשפט, עלינו להתנהג בצורה רצינית ומכובדת, ולא בשמחה והוללות.
2. הכעס של ה' על האויב הוא במעשה בלבד (ע"פ מלבי"ם, המילה " אף " אינה מציינת כעס פנימי אלא מעשים חיצוניים) , והשנאה שלנו היא עמוקה יותר ונוגעת לרגש ולמחשבה.
3. ה' מכשיל את איבינו מתוך כוונה טובה, לייסר אותו כדי שיחזור למוטב; הוא עצמו אינו שמח על כך שהוא "נאלץ" לייסר אותו (ראו ה' לא שמח כשהוא מייסר את הרשעים ). וכשאנחנו שמחים על כך, כוונתנו היא רעה, שימשיך לחטוא ויהיה לו רע - בדיוק הפוך מכוונתו של ה'. ולכן, יש אומרים ש: " "מותר לשמוח בנפילת הרשע לשם שמיים... אך הזהיר על שונאו - שלא יעורר ליבו לשמוח בנפילתו מצד איבתו." " (רבי יונה גירונדי) , כלומר העיקר הוא כוונת הלב.
הפסוק שלנו נזכר בפרקי אבות בתור ה"מוטו" העיקרי של התנא שמואל הקטן ( אבות ד יט ) . וזו הסיבה, שדווקא שמואל הקטן הוא שתיקן את "ברכת המינים", התפילה נגד הרשעים: " "כל הברכות של התפילה, שהן מליאות חסד ואהבה, ראוי לתקנן כל חכם הראוי למעלה רוממה כזאת, לערוך תפילות קבועות.... אבל ברכה זו (ברכת המינים), שבתוכה אצורים דברים של שנאה ומשטמה, והאדם באשר הוא אדם אי אפשר כלל שלא תימצא בקרבו איזו שנאה טבעית לאויבי נפשו ורודפי עמו, צריכה היא לבוא דווקא ממי שכולו טהור וקדוש לה', שתכונת השנאה הטבעית אין בלבבו כלל.... על כן עמד שמואל הקטן ותיקנה. ורק הוא, אשר הסיר מלבבו כל רגש שנאה גם לשונאי נפשו, הוא כשיתעורר לתקן ברכה למינים, לא תימצא בה כי אם רגשת לב טהור לתכלית הטוב האמיתי הכללי." " (הרב קוק, עולת ראי"ה) .
4. ה' יודע לכעוס בדיוק במידה הנכונה, אבל לבני אדם יש נטיה לחרוג מן המידה, ולכן במידת הכעס אסור לנו לחקות את ה'.
5. השמחה ברע מקרבת אותנו לרע ומשחיתה את נפשנו: " "על-ידי שיראה אכזריותך ומידת הנקמה שבך, ידמה מעשהו מול מעשיך, ומעשיך ירע בעיניו, עד שיהיה צדיק נגדך, וישוב אפו מעליו עליך." " (מלבי"ם; ראו גם פירוש הרמב"ם על משנה אבות ד יט, ובהקדמה למסכת אבות פרק רביעי) . ראו גם: רחמים מדרכי ה'.
6. שמחה בנפילת האויב מראה על גישה לא נכונה לחיים - כאילו כל הכוח להרע נמצא בידי האויב, וברגע שהאויב נופל - אנחנו בטוחים; גישה זו היא רעה בעיני ה'. על-פי התורה, האויב הוא רק שבט מוסר ביד ה'. השמח בנפילת האויב דומה לכלב שמקבל מכות ממקל, וכשהמקל נשבר, הוא שמח, ולא מבין שאם המקל נשבר יביא אדוניו מקל אחר כדי לייסר אותו, עד שיחזור למוטב.
7. " "על פי מידת הדין, אין קיום לבני אדם בעולם הזה, שהרי כל אדם הוא מלא חטאים, וראוי לענישה מצד הקב"ה. לכן אין לשום אדם רשות לשמוח בנפילת אדם אחר, משום שהעובדה שהוא בעצמו לא נפל," "איננה נובעת" "ממנו. הסיבה היחידה שהוא לא נפל, היא אך ורק מידת החסד של ה' ית'. השמחה איפוא מביעה תמיכה של האדם במידת הדין של הקב"ה כביכול. לכן ה' מסיר את אפו מהחוטא (ולפי הגירסא השניה אפילו מוחל לו על כל עוונתיו) ומשיב אותו על השמח, כדי ללמד את השמח מוסר. הלקח הזה אמור להבהיר לאדם, שלא להתערב בשיקולים א-להיים. כי רק הקב"ה מסוגל לדון בצדק מוחלט" ". ( יוסי גליס, המצטט את רבנו יונה ואת ה"חפץ חיים" ) .
באיזה אויב מדובר?
"בנפול אויבך אל תשמח" - האם מדובר על כל אויב, או שיש אויבים שמותר לשמוח בנפילתם?
1. לענ"ד הפסוק מדבר על כל אויב, גם צדיק וגם רשע. רמז לכך ניתן למצוא מהקבלה בין פסוק יז לפסוק הקודם, פסוק טז: "כי שבע יפול צדיק וקם, ורשעים יכשלו ברעה". הצדיק נופל, והרשע נכשל. גם בפסוק שלנו נאמר "בנפול אויבך אל תשמח, ובכשלו אל יגל לבך" - אל תשמח כשנופל אויב שהוא צדיק, ואל יגל לבך כשנכשל אויב שהוא רשע.
2. אך יש שפירשו, שהפסוק מתייחס דווקא לאויב רשע: " "ולא ייתכן לפרש "בנפול אויבך אל תשמח" על נפילת הצדיק אויבו, כי מן הטעם שנתן לדבר, שיחדל לשמוח בכשלו למען לא ישיב ה' אפו מעליו, יש להבין מזה, כי על כשלון הרשע ידבר, שמותר לשנאותו..." " (רבי יונה גירונדי) , " "אף שתראה שהרשע נשאר ברעתו, אל תשמח בנפלו. והיינו: בתחילת נפילתו - תיכף אל תשמח... ואחר-כך, ובכשלו, שנשאר ברעתו... שהרשע נשאר ברעתו בתמידות, וגם שהוא שכוח מלדבר על אודותיו... כשתיזכר בו - אל תגל בלבך" " (הגאון מווילנה) . הפסוק אינו מתייחס לאויב צדיק כי מובן מאליו שאסור לשמוח בנפילתו.
-
-
- אולם, ייתכן שהפסוק מתייחס גם לאויב שהוא בדרך-כלל צדיק, וה' מייסרו באופן זמני, כמו דוד המלך וכמו האמורא רבא שנזכרו למעלה.
-
3. ויש שפירשו להיפך, שהכוונה דווקא לאויב צדיק, והביאו ראיה מהפסוקים הקודמים (פסוקים 15-16, המהווים, יחד עם הפסוקים שלנו, פרשיה אחת במסורה - ראו למשל בתנ"ך קורן או בתנ"ך ברויאר) , הפונים אל רשע האורב לצדיק: "אל תארוב, רשע, לנוה צדיק...". לדבריהם, הפסוק שלנו הוא המשך הפניה אל הרשע, והוא אומר לרשע, שלא רק שלא יארוב לצדיק, אלא גם לא ישמח במפלתו (גדעון ארליך) .
-
-
- אולם, לפי זה היה ראוי לכתוב בפסוקנו "בנפול צדיק אל תשמח", כמו שכתוב בפסוק טו "אל תארוב רשע לנוה צדיק" ( פירוט ).
- בספר משלי לא תמיד יש קשר בין פסוקים סמוכים, גם אם הם נמצאים באותה פרשיה במסורה. לדוגמה, ראו פסוקים כג-כו, המדברים על תוכחה, לעומת פסוק כז, המדבר על סדר בניית הבית, ולפי הפשט אין כל קשר ביניהם, למרות שהם באותה פרשיה. כך גם פסוקים י-יב לעומת פסוקים יג-יד, ויש עוד מאות דוגמאות כאלו בספר משלי.
-
4. יש טוענים, על-פי אגדה בתלמוד בבלי, שהפסוק מתייחס רק לאויב שהוא מעם ישראל: " "אמר המן למרדכי: עלה ורכב! אמר לו מרדכי: אני לא יכול, כי חלש כוחי מימי התענית. התכופף המן, ועלה מרדכי על גבו. לאחר שעלה, בעט בהמן. אמר לו המן: לא כך כתוב אצלכם (משלי כד) בנפל אויבך אל תשמח?! אמר לו מרדכי: דברים אלה בישראל, אבל לגביכם כתוב (דברים לג) ואתה על במותימו תדרוך" ". (תלמוד בבלי, מגילה טז. , בתרגום לעברית) .
-
-
- אולם, בפסוקנו וגם בפסוקים שלפניו ואחריו אין כל רמז להבחנה בין יהודים לגויים, הפסוק הוא כללי.
- קיימת גירסה אחרת של אגדה זו ( מדרש רבה על אסתר ו יא ), שהיא זהה כמעט לגמרי לאגדה שבתלמוד הבבלי, פרט לכך שבגירסה זו לא הובא הפסוק "בנפול אויבך אל תשמח"; מכאן, שאמוראי ארץ ישראל (שהם הדוברים העיקריים במדרש רבה) סברו שפירוש זה אינו להלכה ואין ללמוד ממנו, ואכן כל פרשני הפשט על פסוקנו לא התייחסו לאגדה זו ולא הבחינו בין אויב יהודי לאויב גוי.
- לדיון נוסף על אגדה זו, ראו מרדכי בועט בהמן .
-
הפסוק שלנו הוא אחד המקורות למסמך רוח צה"ל , המכיר בכך שגם האויב הוא אדם.
בנפול, בכשלו
1. פירשנו שהפסוק מתייחס רק לשמחה בזמן הנפילה והכישלון. פירוש זה מתאים לאגדת חז"ל (תלמוד בבלי, מגילה י:) , שלפיה המלאכים רצו לומר שירה בזמן שהמצרים טבעו בים, אך ה' לא הרשה להם ואמר: " "מעשי ידיי טובעים בים, ואתם אומרים שירה?!" ", כלומר, אין זה ראוי לומר שירה תוך כדי הטביעה והסבל של המצרים; רק אחרי שהים שקט מזעפו, והמצרים נחו על משכבם לנצח, אמרו בני ישראל את שירת הים (שמות טו).
2. אך יש שהסיקו מכאן, שגם לאחר שנים רבות, הנפילה והכישלון של האויב עדיין אמורים להשאיר טעם מר בפינו, ולכן השמחה אינה שלמה: " "את מוצא שלש שמחות כתובות בחג [סוכות], ואילו: וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ (דברים ט"ז יד), וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ (דברים ט"ז טו), וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֵיכֶם--שִׁבְעַת יָמִים. (ויקרא כ"ג מ). אבל בפסח אין את מוצא שכתובה בו אפילו שמחה אחת, ולמה?... בשביל שמתו בו המצריים. וכן את מוצא כל שבעת ימי החג אנו קורין בהן את ההלל, אבל בפסח אין אנו קורין בהן את ההלל אלא ביום טוב הראשון ולילו, למה? כדאמר שמואל בִּנְפֹל אֽוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח" " (פסיקתא דרב כהנא על דברים טז יד) , " "כל הימים של חול המועד ושני ימים אחרונים של י"ט קורין ההלל ואין גומרין אותו.... ושבלי הלקט (סי' קעד סט:) כתב בשם מדרש הרנינו פרשת סוכה שהטעם שאין גומרין ההלל כל ימי הפסח הוא לפי שנטבעו המצריים וכתיב בִּנְפֹל אֽוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח" " (בית יוסף, אורח חיים תצ ד; וכן משנה ברורה שם) , " "ובחול המועד וימים אחרונים של פסח אין גומרין את ההלל, מפני שבשביעי של פסח נטבעו המצריים. ואמר הקדוש ברוך הוא: "מעשה ידי טובעים בים, ואתם אומרים שירה לפני?"... וזהו טעם על פי דרש. ועיקר הטעם: לפי שאין הימים חלוקין בקרבנותיהן, מה שאין כן בחג הסוכות. וזה הטעם איתא בגמרא." " ( ערוך השולחן אורח חיים תצ ב ) , " "לפי שעל השחתה אין מברכים ואפילו אהשחתה דאומות העולם, מדקחזינן דאמר הקב"ה: מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?" " (כף החיים סימן תרפ"ה סימן קטן כ"ט) . וראו גם: הרב יעקב יחיאל ווינברג, מאמר על גאולת ישראל וגאולת העולם.
-
-
- אמנם, יש שפירשו, מתוך השוואה בין מקורות שונים, ש"מעשה ידיי" שנזכרו במדרשי חז"ל הם בני ישראל, שכמעט טבעו בים, ולא המצרים; ראו במאמר שביעי של פסח / הרב יהושע רוזנברג , ובמאמר מעשה ידי טובעים בים / גדעון ארליך ; לפי זה, המדרש "מעשה ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה" אינו קשור כלל לפסוקנו.
-
אל תשמח, אל יגל לבך
1. פירשנו, ש"אל תשמח" מציין שמחה גלויה המתבטאת במעשים, ו"אל יגל לבך" מציין שמחה פנימית; ודומה לזה פירש הגאון מווילנה על פסוק יח: " "בתחילת נפילתו, כשתשמח אז בגלוי, אמר פן יראה ה'... וגם אחר כך, כשתגיל בליבך על היכשלו, בהסתר, אמר ורע בעיניו, כלומר, בדבר שעיניו לבד רואות." "
2. ויש שפירש, ש"אל תשמח" מציין שמחה על דבר חדש, ו"אל יגל לבך" מציין שמחה על דבר ידוע: " "בתחילת נפילתו - תיכף אל תשמח, כי אז שייך לשון שמחה, שהוא דבר חדש ומקרוב בא. ואחר-כך, ובכשלו, שנשאר ברעתו, שאז שייך לשון גילה - הבאה על דבר תמידי שאינו מחודש... אל תגל בלבך... - כשתיזכר בו" " (הגאון מווילנה על פסוק יז)
3. ויש שפירש להיפך, ש"אל תשמח" מציין שמחה על דבר קבוע, ו"אל יגל לבך" מציין שמחה על דבר חדש: " "שלא תשמח בתמידות במה שאויבך נפל ממדרגתו,ואף גם בעת שנכשל, שהוא התחלת הנפילה, אל יגל לבך לפי שעה, על הבשורה שהגיע לך מתחילת מפלתו." " (מלבי"ם)
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-03-03.
יראת ה' ויראת המלך
(משלי כד כא): "ירא את ה', בני, ומלך; עם שונים אל תתערב. כי פתאם יקום אידם, ופיד שניהם מי יודע".
מה הם "שונים"? ומי הם "שניהם"?
1. יש שדרשו שונים מלשון "משנה" ו"שינון", כלומר, אנשים שמשננים הלכות ויודעים אותן בעל-פה, אבל לא יודעים את טעמיהן ולא שמים לב לדקויות, ולכן עלולים לעשות טעויות גדולות ( רבי יצחק, בתלמוד בבלי סוטה כב. ) . לפי זה יש לפרש שהמלך בפסוק הוא משל לרב, שצריך להתייעץ איתו בענייני הלכה, ולא לפסוק רק ע"פ ההלכות שיודעים בעל-פה.
-
-
- אולם, פירוש זה לא מתאים לפשוטו של הפסוק, שמדבר על מלך ממש;
-
- בנוסף לכך, השורש שנה לא מופיע בלשון המקרא במשמעות של לימוד או שינון.
-
2. יש שפירשו שונים מלשון "שניים" = " "האומרים ' שתי רשויות יש'" " (רש"י) ; הפסוק מתייחס לאנשים שיש להם שני מקורות סמכות - ה' בעניינים ה"דתיים", והשלטון (=המלך) בעניינים ה"חילוניים"; והוא דוחה את עמדתם וקובע ש" "לעולם יראת ה' קודמת" " - ה' הוא הרשות העליונה; קודם כל צריך לירא את ה', ורק אחר-כך את השלטון; אם השלטון מנסה להסיר את האדם מיראת ה', אסור לשמוע בקולו; לא צריך להתערב ולהיות מושפע מהאנשים שיש להם שתי רשויות. ופיד שניהם = " "שבר העכו"ם עצמה, ושבר עובדיה" ", כלומר, גם השלטון שדורש מהאדם לעבוד אותו ולציית לו בלי גבול, וגם האנשים שמצייתים לו בלי גבול, שניהם יישברו.
-
-
- אולם, קשה למצוא רעיון זה בפסוק. בקריאה פשוטה של הפסוק נראה שהמגמה שלו היא דווקא הפוכה - הוא אמנם מזכיר קודם את יראת ה', אבל משווה אותה ליראת המלך, ולא מתייחס כלל למצב שבו יראת ה' סותרת את דבר המלך. אילו מטרת הפסוק היתה להדגיש שאין שתי רשויות, היה ראוי להדגיש באופן יותר ברור את ההבדל בין סמכות ה' לסמכות המלך.
-
3. יש שפירשו שונים מלשון שינוי = " "שרוצים לשנות הנהגת המדינה, רוצה לומר, למרוד במלכם ולהקים תחתיו הנהגה שניה , משונה מהראשונה" " (מלבי"ם) ; הפסוק מזהיר את האדם שלא יתערב עם אנשים שמתכננים למרוד בשלטון, משתי סיבות: " "(א) כי המורדים האלה, אידם יקום פתאום , אם יתגלה המרד והקשר... (ב) וגם אם יצליח המרד וישנו ההנהגה, מי יודע פיד שניהם , רוצה לומר, הפיד שיקום על-ידי השינוי שלהם, ועל-ידי ההנהגה השניה שמקימים, אם לא תהיה רעה ושוד ושבר, כי הם יקימו הנהגה כחפצם, לעשוק ולחמוס ולרוצץ את העם" "; המורדים מספרים סיפורים יפים על המדינה הנפלאה שיהיה לנו לאחר שהם יעלו לשלטון; אבל למעשה אי אפשר לדעת איך הם יתנהגו אם יהיו בשלטון; ייתכן שהמורדים, מתוך רצון לשמור על שלטונם ולממש את הבטחותיהם, יצטרכו לצאת במסע "טיהור" וחיסול נגד כל מי שמסכן את שלטונם, גם נגד תומכיהם לשעבר; הדבר מתאים למקומות נוספים שבהם כתב מלבי"ם נגד מרידות . כך פירש גם הרב קוק: " "ראוי... להיות נאמן לכוח ד' הממליך מלכים, ולצפות להרחבת הצדק והאמת על-פי הסדרים הנהוגים בחיי החברה על-פי מהלכם הקבוע בדרך שלום ואמת, מאין פנות אל המתפרצים המהרסים כל סדר, הבלתי מרגישים שיוכל היות, שבמקום תיקון אחד הבא מהריסה חצופה, יוכלו להימצא מגרעות וקלקולים רבים הנמשכים ממנה... ירא את ד' בני ומלך ועם שונים אל תתערב ..." " ( עין איה, שבת א לב )
-
-
- אולם, לפי זה היה ראוי לכתוב "קושרים" או "מורדים" או "פושעים", ולא "שונים". המילה "שונים", מלשון "שינוי" מתאימה גם לאנשים שרוצים לעשות תיקון כלשהו בשלטון - לא דווקא למרוד; ואין זה סביר שהחכם מתנגד לכל שינוי שהוא.
-
4. יש שפירשו שונים כמו בלשון ימינו - "אחרים", כמו ב (אסתר א ז): "וכלים מכלים שונים", (אסתר ג ח): "ודתיהם שנות מכל עם" (הרב בחיי) ; הרעיון הכללי של פירושו דומה לפירוש רש"י: הוא מסביר שסדר המילים בפסוק - קודם " ירא את ה' ", אחר-כך הפסקה " בני ", ורק אחר כך " ומלך " - באה לרמוז שהסדר חשוב - קודם יראת ה' ורק אחר-כך יראת המלך; וה- שונים הם האנשים שמשנים את הסדר - במקום לירוא קודם את ה' ואחר-כך את המלך, הם יראים קודם את המלך ואחר-כך את ה', ואומרים ש"חוקי המדינה קודמים לחוקי התורה". ר' בחיי משוה פסוק זה לפסוק ב (קהלת ח ב): "אני פי מלך שמור, ועל דברת שבועת אלהים"- צריך לשמור את הפקודות שיוצאות מפי המלך , אבל מעל כל דבריו נמצאות המצוות, שה' השביע את האדם לשמור.
5. אך אם המילה שונים מתייחסת לאנשים שנוהגים באופן שונה ואחר מהכתוב בתחילת הפסוק, אפשר לפרש פשוט שהכוונה לאנשים שאינם יראים - אינם יראים את ה', או אינם יראים את המלך; לפי זה, הפסוק אינו מבחין בין יראת ה' לבין יראת המלך, והוא בא ללמד שצריך לקיים גם את מצוות ה' וגם את חוקי השלטון, ולא להתערב עם אנשים שעוברים על מצוות ה', או עם אנשים שעוברים על החוק; לפי זה, שניהם = גם העוברים על מצוות ה' וגם העוברים על מצוות המלך - שניהם ייענשו בפתאומיות. (ע"פ דעת מקרא, יסוד מלכות) .
לפי שני הפירושים האחרונים, יש קשר בין הפסוקים שלנו לבין הפסוקים הקודמים: (משלי כד יט): "אל תתחר במרעים, אל תקנא ברשעים. כי לא תהיה אחרית לרע, נר רשעים ידעך": הפסוקים הקודמים לימדו שהרשעים ידעכו באחריתם, והפסוקים שלנו מלמדים שהאסון יבוא עליהם בפתאומיות, וכפי שכתב הגר"א: " "שלא תאמר: אלך עמהם עד שתבוא עליהם צרתם ואחר-כך אפריש עצמי מהם, לזה אמר כי פתאום יבוא עליהם אידם , ולא תוכל להיפרד מהם" ".
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-07-28.
למצוא עבודה ואחר-כך לבנות בית
מה עדיף לעשות קודם – למצוא עבודה או לקנות דירה? על-פי ספר משלי, עדיף קודם למצוא עבודה:
(משלי כד כז): "הכן בחוץ מלאכתך, ועתדה בשדה לך; אחר - ובנית ביתך".
קודם צריך האדם להכין לעצמו מלאכה = מקור פרנסה בשדה = בחוץ, ורק אחר-כך לבנות לעצמו בית.
הסיבה לזה היא, לא רק שצריך כסף כדי לממן את הדירה, אלא גם שקניית דירה עלולה לגרום לעצלות; כך ניתן ללמוד מקטע סמוך, שגם הוא מדבר על שדה, משלי כד ל-לד:
" "עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי, וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב."
"וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים, כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים; וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה."
"וָאֶחֱזֶה אָנֹכִי, אָשִׁית לִבִּי; רָאִיתִי, לָקַחְתִּי מוּסָר."
"מְעַט שֵׁנוֹת, מְעַט תְּנוּמוֹת; מְעַט חִבֻּק יָדַיִם לִשְׁכָּב."
"וּבָא מִתְהַלֵּךְ רֵישֶׁךָ, וּמַחְסֹרֶיךָ כְּאִישׁ מָגֵן" ":
כאשר לאדם יש בית ועדיין אין לו עבודה, הוא עלול להתפתות להיות עצל – לשכב בביתו בחיבוק ידיים, ולהזניח את העבודה בשדה, וכך יישאר חסר-כל.
הסייג למניעת עצלות הוא קודם-כל למצוא עבודה מסודרת, ולהתרגל לעבוד, ורק לאחר מכן לבנות את הבית. כך, כאשר לאדם יש בית, יש פחות סיכוי שהוא יתעצל לצאת לעבודה.
מקורות, פירושים ומאמרים נוספים
גם האישה החכמה, גיבורת השליש הראשון של הספר (פרקים א-ט), נוהגת לפי הפסוק שלנו. בפרקים הראשונים (א-ח) היא יוצאת החוצה כדי לקרוא לתלמידים:
ורק בפרק ט היא בונה את ביתה:
האישה החכמה בפרקים אלה עובדת בהוראה - בפרקים הראשונים היא יוצאת ללמד בחוץ, ובפרק האחרון היא בונה בית-ספר משלה.
סדר הפעולות בפסוק זה - קודם פרנסה ואחר-כך בית - מתאים לפסיקתו של הרמב"ם: " "דרך בעלי דעה, שיקבע" "לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה," "ואחר כך יקנה בית דירה," "ואחר כך ישא אישה," "שנאמר (דברים כ): "
-
-
- "" מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו ""
- "" מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ""
- "" מי האיש אשר ארש אישה ולא לקחה ".
- "
-
"אבל הטיפשים מתחילין לישא אישה, ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית, ואחר כך בסוף ימיו יחזר לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה. וכן הוא אומר בקללות (דברים כח ל): "
-
-
- "" אישה תארש..."
- "בית תבנה..."
- "כרם תטע ","
-
"כלומר, יהיו מעשיך הפוכין, כדי שלא תצליח דרכיך." " (רמב"ם הלכות דעות ה יא) .
גם בספר צפניה, בנבואת פורענות, הסדר דומה צפניה א יג:
-
-
- " "והיה חילם למשסה, ובתיהם לשממה;"
- "ובנו בתים ולא ישבו, ונטעו כרמים ולא ישתו את יינם" ":
-
האויבים נוהגים בסדר הנכון - קודם לוקחים את הרכוש ואחר-כך את הבתים; אבל בני ישראל - שבנבואה זו הם מקוללים - נוהגים בסדר הפוך: קודם בונים בית ואחר-כך נוטעים כרמים, כפי שהסביר הרמב"ם לגבי הקללות בספר דברים.
הבעיה בדברי הרמב"ם היא, שהרמב"ם כתב את הפסוקים במקור הראשון - דברים כ - בסדר שונה מהסדר שבו הם מופיעים במקור (בית - כרם - אשה), כך שיתאימו לסדר ההפוך בדברים כח (כרם - בית - אשה). על-פי הפשט, אין חשיבות לסדר הפעולות בדברים כ, כי הקטע שם לא בא ללמד את סדר הפעולות הנכון בחיים רגילים, הנושא שם הוא הפטורים משירות קרבי. סדר הפעולות בחיים רגילים כתוב בפסוק שלנו, שבו הפרנסה קודמת לבית. אולם, מכיוון שהרמב"ם כן למד את סדר הפעולות בחיים מדברים כ, מוזר שהוא שינה מהסדר, וייתכן ש" "אגב שטפו לא דק" ".
מפרשי הרמב"ם הציעו הסברים שונים לשינוי שעשה הרמב"ם מלשון הכתוב. אחד ההסברים הוא, שיש שני סוגים של בתים: יש בית שנמצא בעיר ומשמש למגורים, ויש בית שנמצא בשדה ומשמש להשגחה על העבודה, מעין משרד. הסדר בית - כרם - אישה מתייחס לבית שהוא משרד - יש להקים משרד לפני (או תוך כדי) שנוטעים את הכרם, והסדר כרם - בית - אישה מתייחס לבית מגורים, כפי שהסברנו את הפסוק שלנו (ע"פ הרב אלחנן סמט, סדר ההתבססות בחיים / מעליות כ ).
כך אפשר להסביר מקורות נוספים, שבהם הבית קודם לשדה או לכרם:
-
-
- בעצתו של ירמיהו לבני יהודה הגולים (ירמיהו כט ה): "בנו בתים ושבו, ונטעו גנות ואכלו את פרין. קחו נשים והולידו בנים ובנות..."
- בנבואת נחמה של ישעיהו (ישעיהו סה כא): "ובנו בתים וישבו, ונטעו כרמים ואכלו פרים"
- ובנבואה דומה של יחזקאל (יחזקאל כח כו): "וישבו עליה לבטח, ובנו בתים ונטעו כרמים וישבו לבטח בעשותי שפטים בכל השאטים אתם מסביבותם, וידעו כי אני ה' אלהיהם"
-
מפרשי הרמב"ם הציעו הסברים שונים לשינוי שעשה הרמב"ם מלשון הכתוב. אחד ההסברים הוא, שיש שני סוגים של בתים: יש בית שנמצא בעיר ומשמש למגורים, ויש בית שנמצא בשדה ומשמש להשגחה על העבודה, מעין משרד. הסדר בית - כרם - אישה מתייחס לבית שהוא משרד - יש להקים משרד לפני (או תוך כדי) שנוטעים את הכרם, והסדר כרם - בית - אישה מתייחס לבית מגורים, כפי שהסברנו את הפסוק שלנו (ע"פ הרב אלחנן סמט, סדר ההתבססות בחיים / מעליות כ ).
ראיה לפירוש זה ניתן להביא מדברי חז"ל: " "תנו רבנן: אשר בנה... אשר נטע... אשר ארש... - לימדה תורה דרך ארץ, שיבנה אדם בית, ויטע כרם, ואחר כך ישא אישה. ואף שלמה אמר בחכמתו: הכן בחוץ מלאכתך, ועתדה בשדה לך, אחר ובנית ביתך :" ""
-
-
- "הכן בחוץ מלאכתך - זה בית;"
- "ועתדה בשדה לך - זה כרם;"
- "אחר ובנית ביתך - זו אישה" " (תלמוד בבלי, סוטה מד:) .
-
המשפט " "הכן בחוץ מלאכתך - זה בית" " תמוה מאד ונראה מנוגד למשמעות הפסוק, אלא אם כן נפרש כדברי הרב סמט, שהכוונה לבית שהוא משרד - בית שבנייתו מהווה הכנה לתחילת המלאכה.
וב"שיעורים באגדות חז"ל" פירש, בשם מהרש"א: " "זה בית - שעל-ידו מכינים את ה' חוץ' = את הבלתי ראוי למגורים, הכן בו מלאכתך = לעשות ממנו בית - הראוי למגורים, וכן הבית חוצץ בין הדרים בו לבין הנמצאים מחוץ לו (מהרש"א, בן יהוידע)" "; ולא הצלחתי להבין.
ב"ילקוט שמעוני" לספר משלי כתוב מאמר זה בגירסה מתוקנת: " "תנו רבנן: אשר בנה, אשר נטע, אשר ארש - למדתך תורה דרך ארץ שיבנה אדם בית ויטע כרם ואח"כ ישא אישה. אף שלמה אמר בחכמתו: "
-
-
- "' הכן בחוץ מלאכתך ועתדה בשדה לך' - זה כרם ובית;"
- "' ובנית ביתך' - זו אישה" ".
-
נראה שמחבר "ילקוט שמעוני" חשב שהמטרה העיקרית של המאמר היא להבהיר שהנישואין צריכים להיות בסוף; לפי זה, אין חשיבות לסדר בין בניית בית לבין מציאת פרנסה - העיקר שהאדם יעשה את שניהם לפני שהוא מתחתן.
אך עדיין קשה להבין, איך הגיע למסקנה ש" הכן בחוץ מלאכתך ועתדה בשדה לך " מדבר על בניית בית.
ד. בעשרת הדיברות
פרשן המקרא ר' אברהם בן עזרא כתב, בתחילת פירושו לעשרת הדיברות (שמות כ א), קטע ארוך שבו הסביר את הסיבות להבדלים שבין עשרת הדיברות שנזכרו בספר שמות, לבין עשרת הדיברות שנזכרו בנאומו של משה רבנו בספר דברים. בין השאר, הוא התייחס להבדל בין:
-
-
- (שמות כ יג): "לא תחמד בית רעך לא תחמד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמרו וכל אשר לרעך"
- (דברים ה יז): "ולא תחמד אשת רעך ולא תתאוה בית רעך שדהו ועבדו ואמתו שורו וחמרו וכל אשר לרעך"
-
והסביר:
-
-
- " "ה' אמר לא תחמוד בית רעך, כי אנשי השכל יקנו בית, ואחר-כן אשה, ואחר-כן עבד ואמה ושור וחמור לחרוש שדהו, וככה הם סדורים בפרשה הזאת."
- "ומשה סדרם על דרך אחרת, כי הבחורים, הם חומדים אישה תחילה, ואחר-כך בית..." "
-
הסדר הנכון, על-פי אבן עזרא, הוא: קודם לבנות בית, אחר-כך לקחת אישה, ואחר-כך למצוא מקצוע - לקנות שדה ו" "עׂבד ואמה ושור וחמור לחרוש שדהו" ".
ה. אז מה קודם - בית או כרם?
איך אפשר ליישב את הסתירות בין כל המקורות הללו?
על-פי הרב אלחנן סמט (במאמר "סדר ההתבססות בחיים" ), יש להבחין בין שני סוגי בתים - שני הסוגים הנזכרים בתורה (ויקרא כה כט-לא): "
-
-
- "ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה, והייתה גאלתו עד תם שנת ממכרו, ימים תהיה גאלתו."
- " ובתי החצרים, אשר אין להם חומה סביב, על שדה הארץ יחשב, גאולה תהיה לו וביובל יצא." "
-
בית מושב עיר חומה הוא בית עירוני, שמשמש בעיקר למגורים; בית חצרים הוא בית כפרי, שמשמש בעיקר להשגיח על השדה, ולמעשה מהווה חלק בלתי נפרד ממנו, ולכן דינו כדין שדה.
כדי לעבד שדה, חייבים לבנות בית בתוך השדה, כדי להשגיח על השדה ולשכון בו תוך כדי העבודה. בית כזה - בית חצרים - הוא למעשה כמו משרד מסחרי: לכל חברה מכובדת חייב להיות משרד לניהול ענייניה, המשרד הוא חלק בלתי נפרד מהעסק.
כעת ניתן להסביר את כל המקורות:
-
-
- המקורות שבהם בניית בית קודמת או מקבילה למציאת עבודה מתייחסים לבית חצרים, כלומר למשרד; לפני שהאדם מתחיל לעבוד, או תוך כדי העבודה, הוא צריך לבנות לעצמו משרד שממנו ינהל את עבודתו. בית כזה מהווה הכנה לעבודה, ועל כך אמרו חז"ל " "הכן בחוץ מלאכתך - זה בית" ".
-
-
-
- המקורות שבהם מציאת עבודה קודמת לבניית בית מתייחסים לבית מושב עיר חומה, כלומר לדירה: לפני שהאדם בונה דירת מגורים יקרה, עליו למצוא עבודה מסודרת. בית כזה עלול לגרום לאדם להתעצל ולהזניח את ענייני הפרנסה, ועל כך נאמר בספר משלי "על שדה איש עצל עברתי... מעט שנות מעט תנומות מעט חיבוק ידיים לשכב...", כפי שהסברנו במאמר למעלה.
-
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2003-07-11.
לא להשתמש בשקר נגד שקר
לפני זמן מה פנה אליי מישהו ושלח לי טיוטה של חוברת שכתב על נושא אקטואלי, כדי שאכתוב לו תגובות והערות. כתבתי לו שיש שם טיעון אחד שאינו מדוייק. הוא כתב לי "אתה צודק, אבל גם הצד השני משתמש בטיעונים לא מדוייקים באותו סגנון, ולכן גם לי מותר...". בתגובה כתבתי לו את הפסוקים:
משלי כד כח: " "אל תהי עד חנם ברעך, והפתית בשפתיך. אל תאמר 'כאשר עשה לי כן אעשה לו, אשיב לאיש כפעלו'" ".
ניתן לפרש כל אחד מהפסוקים בנפרד:
-
-
- הפסוק הראשון מדבר על האיסור להעיד עדות שאינה מבוססת ( חינם = ללא "כיסוי"), ומזהיר שלא להתפתות בשפתיים , כלומר שלא להתפתות להגיד דברים לפני שבודקים אותם היטב.
- והפסוק השני מדבר על האיסור לנקום.
-
אך מסמיכות הפסוקים ניתן ללמוד שיש קשר בין הדברים - לפעמים אדם מדבר דברים "חינם" על אדם שעשה לו אותו הדבר, כלומר - אמר עליו דברים שאינם מבוססים, או ריכל עליו שלא לצורך; ולכן יש להדגיש, שגם בדיבורים אסור לנקום; אסור להגיב בשקר על שקר, או ברכילות על רכילות.
גם בויכוחים אידיאולוגיים, אין להשתמש בשקר או בנימוק שאינו מדוייק כ"נקמה" על שהצד השני נוהג כך; בטווח הארוך זה רק פוגע בכושר השכנוע.
מקורות ופירושים נוספים
אל תהי עד חינם ברעך
1. יש מפרשים " "חינם = שלא לצורך, כגון שאתה בא להעיד עליו יחידי... ונמצא שאין כוונתך זולתי להוציא שם רע..." " (רבי יונה, על-פי תלמוד בבלי פסחים קיג:; וכן הגר"א) , כלומר עדות אמיתית אך ללא תועלת מעשית.
2. ויש מפרשים " "חינם = דבר שלא ידעתו" " (מצודת דוד) , כלומר עדות שאינה מבוססת על ידיעה ברורה אלא על שמועות: " "בעבור אמונת רעך... על כי ידעת שדבריו אמת" ".
3. ויש מפרשים " "לחייבו על דבר שלא עשה, שהוא חינם ..." " (מלבי"ם) , כלומר עדות שקר, ולפי זה החידוש העיקרי של הפסוק הוא דחיית הסיבות וה"תירוצים" שאנשים משתמשים בהם כשהם משכנעים את עצמם לשקר: " "בל תעיד עדות על חברך לחייבו על דבר שלא עשה, שהוא חינם : בין אם תעשה זה מחמת שכר, שעל זה אמר והפתית , רוצה לומר, שתרויח פת לחם על-ידי שפתיך , ובין אם תעשה זה להשיב לו גמול על הרע שעשה לך, שעל זה אמר אל תאמר כאשר עשה לי כן אעשה לו , ובין אם תעשה זאת מצד שהוא רגיל להשכיר את עצמו להיות עד שקר, ותאמר אשיב לאיש כפעלו ; לא תעשה כן בשום אופן" " (מלבי"ם) . ודומה לזה פירשנו בגוף המאמר.
והפתית בשפתיך
1. יש מפרשים מלשון פיתוי - אל " "תתפתה לרעך בדיבורך" " (רש"י) , " "אף אם בשום פעם פיתית אתה לרעך בשפתיך לעשות כזאת, עם כל זה אתה לא תעשה כן" " (מצודת דוד) . ומצאנו ביטוי דומה ב משלי כ יט: " "גולה סוד הולך רכיל, ולפתה שפתיו לא תתערב" ".
2. ויש מפרשים מלשון פתיתים - אל תשבור ותרסק את רעך בדבריך: " "פרסום החטא, הלבנת פני אדם וטחינתם" " (רבי יונה) .
אל תאמר "כאשר עשה לי כן אעשה לו"
יש שקישרו בין הפסוקים אך פירשו במשמעות הפוכה של הכרת טובה: " "אל תחשוב 'אשיב להאיש הזה כפעלו, כאשר האמין לי והעיד כן אאמין לו'" " (מצודת דוד) .
פסוק נוסף עם הביטוי "אל תאמר" נמצא ב משלי כ כב: " "אל תאמר אשלמה רע , קוה לה' וישע לך" "; גם שם, לפי רוב המפרשים, הכוונה היא למנוע מחשבות נקם.
מקורות
על-פי מאמר של אראל (הגהה: יעל) שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-11-29.
על שדה איש עצל עברתי, ועל כרם אדם חסר לב
אדם שמזניח את העסק הפרטי שלו, לא רק שיפסיד את הרווחים אלא גם יסבול מנזקים: [[ביאור:]]
(משלי כד ל): "על שדה איש עצל עברתי, ועל כרם אדם חסר לב. והנה עלה כלו קמשנים, כסו פניו חרלים, וגדר אבניו נהרסה"
עצל = חסר רצון לעבוד ולהשקיע לטובת עצמו .
חסר לב = שאינו מסוגל לחשוב .
" "מי שזאת המידה גוברת בו, ענייניו מקולקלים מאוד בעולם הזה ובעולם הבא... דמה חכמת העצל לשדה איש עצל... מגדל אף דברים גרועים, כגון חרולים וקמשונים המזיקים... ואמר "גדר אבניו נהרסה" - אף-על-פי שגדר אבנים חזק מאוד, אף-על-פי-כן הוא נהרס מחמת עצלותו, שלא תקן חסרונה קודם שנפלה..." " ( ארחות צדיקים, שער טז ) .
מי אשם?
הפסוק שלנו מטיל את האחריות ל"קמשונים" ול"חרולים" על העצל, שמזניח את השדה עד שהוא נהרס.
אולם, האשמה זו נכונה רק כאשר לעצל אכן יש שדה ששייך לו, וכל מה שהוא צריך לעשות זה לצאת מהבית ולעבד אותו באופן עצמאי.
בימינו, ישנם אנשים רבים שאין להם בכלל שדה, וכדי לפרנס את עצמם הם חייבים לעבוד כשכירים אצל אנשים אחרים, בתנאים שהם קובעים.
במצב זה, מוטלת אחריות לא רק על העצל אלא גם על המדינה, שמאפשרת את אי השיוויון בחלוקת הקרקעות (ראו לדון מובטלים לכף זכות ).
משל לעבודת הנפש
לפי רוב המפרשים, העצלות בעבודת האדמה היא משל לעצלות בעבודת הנפש: " "העניין הזה כולו מוכיח כי הוא דרך משל, ולולי כן, מה יבוא להודיענו, הלא ידענו כי אם יתעצל האדם ולא יחרוש שדהו ולא יתקן כרמו, כי יעלה קמשונים; ומה זה שאמר אחרי כן "ואחזה אנוכי אשית ליבי"?! הנה, מצאנו במקומות רבים עניין שדה וכרם וניר וזריעה נזכרים על דרך משל... (הושע י יב): " זרעו לכם לצדקה "... והנה, שדה בזה - משל על הנפש המתאוה. ולפי שהתאוה מתולדת החומר, ימשילהו לשדה... הנה תולדת הארץ מצלחת בעבודת האדם, וכן תולדת הנפש תצליח בגידול ולימוד והנהגה. ואם לא יגדל ויגמול נפשו - לא תצליח לפעולותיה ולעבודתה. והגידול הוא תיקון המידות. ואם ייגע האדם לעזור בתיקון הארץ להצלחת תולדתה - הלא ייגע בתיקון נפשו להצלחת תולדתה! והנה, הכוח הצומח והכוח המתאוה, תולדת שניהם תצליח בגידול ובהנהגה, ואם לא יגדלם, ויניח התאוה על דרכה ועל תאוותה ותולדתה - תישחת הנפש במידותיה וייפסד השכל, וגם הגוף ייספה ויאבד ביתרון המאכל והמשגל, אף כי יאבדו הנפש והגוף בחטאים ובעונשים... והנה עניין החרישה - התוכחת התמידית בעצמו לנפשו, או יוכיחנו החכם, ותיכנע במוסר, לשבור הלב הקשה מיראת ה' יתברך, כאשר יעבוד האדם באדמה הקשה ותשוב נוחה ותחוח... ומפני יראת ה' ייכנע הלב ויירך ויישבר..." " ( רבנו יונה ; ראו גם מלבי"ם על ישעיהו כח כד ) .
" "על שדה איש עצל עברתי זה אחז, ועל כרם אדם חסר לב זה מנשה, והנה עלה כולו קמשונים זה אמון, כסו פניו חרולים זה יהויקים, וגדר אבניו נהרסה זה צדקיהו, שנחרב בית המקדש בימיו" " ( סנהדרין קג. ) .
" "מי שאינו חוזר על תלמודו, מתחלה משכח ראשי פרקים, וסוף מחלף דברי חכמים מזה לזה, שאומר על טהור טמא ועל טמא טהור, והוא מחריב את העולם" " (רש"י )
" "לא די לעצל שלא יגיע לידיעת התורה, כיון שאינו עוסק בתורה כראוי, אלא אפילו מחמת העצלות מעלה בלבו סברות של טעות. כי העצל יורה היתר לעצמו ויאמר: טוב לגוף המנוחה כדי שיתחזק, כי כשאדם חזק הוא יכול לעשות יותר מן החלש. ומטה אוזניו לדברים בטלים, ואומר שבזה יהא לבו פתוח. נמצא, שהעצלות גורם שיחפש סברות לומר שעושה מצווה לבטל מן הלמוד." " (ארחות צדיקים, שם) .
לאותה מסקנה אפשר להגיע גם בדרך החכמה .
מי שבנה בית לפני שמצא פרנסה - עלול להתדרדר לעצלות .
פסוקים דומים וקשורים
הפסוק שלנו מתאר את הנזק שגורם העצל לרכושו. פסוק דומה מתאר את הנזק שגורם העצל לסביבתו, (משלי יח ט): "גם מתרפה במלאכתו - אח הוא לבעל משחית"( פירוט ).
קצת לפני הפסוק שלנו נאמר משלי כד כז: " "הכן בחוץ מלאכתך, ועתדה בשדה לך; אחר - ובנית ביתך" . הפסוק שלנו מתאר מה קורה למי שאינו נוהג כך - מי שבונה בית לפני שהכין את מלאכתו בשדה, סופו שיתעצל לצאת מביתו ויזניח את השדה (ראו סייג לחריצות ).
מאמרים נוספים - באדיבות גוגל
-
-
- פרשת בראשית : הדא הוא דכתיב (משלי כד) על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב. אמר רבי הונא: הרי שקנה שדה וקנה כרם קרוי איש, וקרוי אדם, ונקרא עצל. מה הנייה לו? ... ( cache )
- מבוא יז : לראיה מה שמובא בה הפסוק על שדה איש עצל וגוי בהסגנון והנאור שהובא ... גבת פיהא אלשוך בל תתי אנהדמ םיאגהא דלך קולה על שדה איש עצל עברתי וגר [ובעברית ן ... ( cache )
- מוסר| אבק לשון הרע + הלכות - 2 - FXP.co.il : כמאמר הכתוב (משלי כ"ד ל') " על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב". והיינו שיש שני מיני אנשים. אחד עצל להשיג לעצמו תורה ומעשים טובים, ... ( cache )
- שתי הערות מיקדמיות: 1 מאחורי לבוש-הפשט של משלי שלמה נמצא העיקר ... : (ל) על שדה איש עצל עברתי: חכמי-המשנה אמרו על אחז בן יותם שהוא הראשון למלכי ... אמר רב חסדא אמר רבי ירמיה בר אבא מאי דכתיב על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם ... ( cache )
- משלי א : ל על-שדה איש-עצל עברתי ועל-כרם. לא והנה עלה כלו| קמשנים כסו פניו חרלים והגדר אבניו נהרסה: לב ואחזה אנכי אשית לבי ראיתי לקחתי מוסר: ... ( cache )
- יש לשמור על קדושת : ועליו אמר שלמה המלך ע"ה: " על שדה איש עצל עברתי, ועל כרם אדם חסר-לב. והנה עלה כולו קמשונים, כסו פניו חרולים, וגדר אבניו נהרסה"(משלי כד,ל-לא). ... ( cache )
- על ספר משלי / יהושע מ' גרינץ : החכם: " על שדה איש עצל עברתי ועל כרם שהם חסר לב והנה עלה כלו קמשונים כסו .... מחרוזת זו מענינת גם מצד עצמה: כאן מספר החכם על נסיונו בחיים: " על שדה איש עצל ... ( cache )
- נצור לשונך מדריך להלכות לשון הרע חפץ חיים, ב' אדר : במאמר הכתוב {משלי כד ,ל'} " על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לבי , והינו , שיש שני מימי אנשים : אחד -עצל להשיג לנפשו תורה ומעשים טובים , וזהו "שדה איש ... ( cache )
- בית ספר שדה כפר עציון - דגן תירוש ויצהר : " על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר-לב. והנה עלה כלו קמשונים כסו פניו חרלים וגדר אבנים נהרסה" (משלי כ ד, ל-לא). מדוע נבחרה דווקא הגפן כמקור כה עשיר ... ( cache )
- כיפה צהר לנוער ניצול החיים : " על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב, והנה עלה כולו קימשונים כסו פניו חרולים וגוֲ´ ואחזה אנכי אשית לבי ראיתי לקחתי מוסר, מעט שנות מעט תנומות וגוֲ´ ... ( cache )
- דף קשר מספר 803 - פרשת צו - שבת הגדול - זריזות / ישי גולדשטיין : " על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב. והנה עלה כלו קמשנים כסו פניו חרלים וגדר אבניו נהרסה. ואחזה אנכי אשית לבי ראיתי לקחתי מוסר. ... ( cache )
- ביקורת פולחנית בספר מלכים מול ביקורת חברתית בספרי הנביאים: שתי ... : מפתגמי הספר עולה שהעוני נובע מעצלות: "אל תאהב שנה פן תורש פקח עיניך שבע לחם" ( משלי, כ', 13); " על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב. ... ( cache )
- אוצר הספרים Torah Books דברי תוכחה אלו מיועד לכל ארגוני וועד ... : ומתוך שהוא אומר על טהור טמא ועל טמא טהור ומחליף דברי חכמים של זה בזה ומשכח ראשי הפרקים ומאבד ראשי המסכתות עליו אמר שלמה (משלי כד) על שדה איש עצל עברתי ועל ... ( cache )
- מורשת - יהדות | תורה | הלכה | שו"ת | פרשת שבוע | שעורים | כשרות : 3 דצמבר 2007 ... אשר ביכלתך להשיגן, כמו שאמר החכם (משלי כא כה): תאות עצל תמיתנו, ואמר (משלי כד ל): על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב, ושאר הענין. ... ( cache )
- על אגדות חז"ל ועל דרכי הוראתן : הרמח"ל במסילת ישרים (פרק ששי - על הזריזות) מביא את הפסוק ממשלי " על שדה איש עצל עברתי... והנה עלה כולו קמשונים, כסו פניו חרולים וגדר אבניו נהרסה", ... ( cache )
- לקראת נישואין וזוגיות - עוד רגע, וה"שמיניות - באויר" - פורומים ... : כמאמר הכתוב (משלי כ"ד ל') " על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב". והיינו שיש שני מיני אנשים. אחד עצל להשיג לעצמו תורה ומעשים טובים, וזהו "שדה איש עצל". ... ( cache )
- 2 : על שדה איש עצל עברתי. 4. טמן עצל ידו בצלחת. 5. חברי אוהב חרוצים ושונא עצלים. ב. לפניך חמישה משפטים. ציין את הסוג התחבירי של כל אחד מהם (פשוט, מורכב, ... ( cache )
- מזל טוב ללומדי הדף היומי לסיום מסכת יבמות : 12 ספטמבר 2007 ... "ואומר " על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב. והנה עלה כלו קמשונים, כסו פניו חרולים". על שדה איש עצל זה שקנה שדה כבר, ועל כרם אדם חסר לב ... ( cache )
- ילקוט שמעוני - משלי : על שדה איש עצל עברתי, אמר רב חסדא אמר רב ירמיה בר אבא זה אחז. ועל כרם אדם חסר לב זה מנשה. והנה עלה כלו קמשונים זה אמון. כסו פניו חרולים זה יהויקים. ... ( cache )
- משלי פרקים נבחרים*** : על שדה איש עצל עברתי ועל כרם חסר ג€“ לב. והנה עלה כולו קימשונים ג€“ כוסו פניו חרולים וגדר אבניו נהרסה. ואחזה , אשית לבי ראיתי לקחתי מוסר : ... ( cache )
- מסילת ישרים / ר' משה חיים לוצאטו : ואמר עוד לבאר רעת העצל באור ציורי, מה שיקרה ויולד לעינינו יום יום (שם כד): על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב, והנה עלה כולו קמשונים כסו פניו חרלים ... ( cache )
- אבות דרבי נתן : ועליו אמר שלמה (משלי כד) " על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב והנה עלה כלו קמשונים כסו פניו חרולים וגדר אבניו נהרסה". וכיון שנפל כותלו של כרם, ... ( cache )
- ספר מסילת ישרים : על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב, והנה עלה כולו קמשונים כסו פניו חרלים וגו', ואחזה אנכי אשית לבי, ראיתי לקחתי מוסר, מעט שנות מעט תנומות וגו', ... ( cache )
- מדרש רבה - בראשית : ב הה"ד (משלי כד) על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב א"ר הונא הרי שקנה שדה וקנה כרם קרוי איש וקרוי אדם ונקרא עצל מה הנייה לו אלא על שדה איש עצל עברתי זה ... ( cache )
- אני גיאה קריכלי - תפוז בלוגים : על זה אמר החכם מכל אדם " על שדה איש עצל עברתי, ועל (יד) כרם אדם חסר לב (דעה). והנה עלה כולו קמשונים (קוצים דוקרים), כיסו פניו (של השדה) חרולים (חוחים ... ( cache )
- Talmud Babli, Sanhedrin : ... רבי ירמיה בר אבא מאי דכתיב (משלי כד) על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב והנה עלה כולו קמשונים כסו פניו חרולים וגדר אבניו נהרסה על שדה איש עצל עברתי ... ( cache )
- The Sacred and the Profane in the Concept of Work: The Case of the ... : על שדה איש עצל עברתי. ,. ועל כרם חסר לב . והנכה עלה כלו קמשונים. ,. כבו פניו חרלים. " (. משלי כד. ל'. -. לא. ). .5. המלאכה מצילה מחשד ומשיחת הבריות ...
- הפרק האחרון בספרו של הרב ברגמן (נכדו של הרב שך), "שימושה של תורה ... : ודרשו רבותינו (אבות דר"נ כד, ו) על פסוק זה: " על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב. והנה עלה כולו קמשונים, כסו פניו חרולים, וגדר אבניו נהרסה" (משלי כד, ... ( cache )
- אבות דרבי נתן - פרק ארבעה ועשרים : ועליו אמר שלמה (משלי כד) "על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב והנה עלה כלו קמשונים כסו פניו חרולים וגדר אבניו נהרסה". וכיון שנפל כותלו של כרם, ... ( cache )
- הלכות תלמוד תורה / יצחק איזק ואלכס קליין : עברתי, ועל כרם אדם חסר לב, והנה עלה כלו קמשונים כסו פניו חרולים וגדר אבניו נהרסה (משלי כד:ל-לא) וכיון שנפל כתלו של כרם, מיד חרב כל הכרם כולו. ... ( cache )
- להיות לגפן אדרת : כרם היה לידידי : "על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר-לב. והנה עלה כלו קמשונים כסו פניו חרלים וגדר אבנים נהרסה" (משלי כ ד, ל-לא). מדוע נבחרה דווקא הגפן כמקור כה עשיר ... ( cache )
- ישיבת מעלות : ללא "עבודת הכרם" לא יצמחו הפירות והוא יהיה כתיאור של שלמה את " כרם אדם חסר לב "10: "והנה עלה כולו קמשונים כסו פניו חרולים וגדר אבניו נהרסה". ... ( cache )
- ה אמנם tוכמו שער הוי שער נוף ונפש פרקג כו : איש עצל עכרתי ועל כרם אדם חסר לב ) המשיל. הגוף וכחותים לשדם ולכרם ג€¢ וכאשר כעליו הן. הנפש והשכל המהעצליה וחסרי לב מלהשכיל בענינם ... ( cache )
-
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-02-23.
