מתוך ויקיטקסט

גרסה נוכחית (טרם נבדקה)

החשיבות של שלמות המידות, במאזניים ובאישיות

הניגוד בין "תועבת ה'" לבין "רצון ה'" מלמד שצריך לשאוף לקצה החיובי ולא להסתפק בבינוניות. ראו תועבת ה' ורצון ה'

א מֹאזְנֵי מִרְמָהלא מאופסים - תּוֹעֲבַת יְהוָה, וְאֶבֶןמשקולת למאזניים שְׁלֵמָהמדוייקת במשקלה - רְצוֹנוֹכמו שכתוב בתורה (לחץ על המילה לפירוט).

ב בָּא זָדוֹןבטחון עצמי מופרז (לחץ על המילה לפירוט) וַיָּבֹא קָלוֹןבזיון לעצמו ולאחרים, וְאֶת צְנוּעִים - חָכְמָהלימוד מאחרים (לחץ על המילה לפירוט).

התואר "ישר" הוא היפוכו של התואר "בוגד". ראו ישרים - בוגדים

ג תֻּמַּתשלמות המידות והאישיות (לחץ על המילה לפירוט) יְשָׁרִים תַּנְחֵםעוזרת להם לבחור את דרך ההתנהגות הנכונה, וְסֶלֶףעיוות וקלקול המידות (לחץ על המילה לפירוט) בּוֹגְדִים (ושדם) יְשָׁדֵּםיביא עליהם שוד ושבר.

הקפדה על הצדק מצילה את האדם ממוות, מכשול וצרה

ד לֹא יוֹעִיל הוֹן בְּיוֹם עֶבְרָהכשה' כועס על האדם ומביא עליו צרות, וּצְדָקָהרכוש שהושג תוך הקפדה מיוחדת על עשיית צדק (לחץ על המילה לפירוט) תַּצִּיל מִמָּוֶת.

ה צִדְקַת תָּמִיםאדם שלם במידותיו ואישיותו (לחץ על המילה לפירוט) תְּיַשֵּׁר דַּרְכּוֹ, וּבְרִשְׁעָתוֹ יִפֹּל רָשָׁע.

ו צִדְקַת יְשָׁרִיםאנשים שאינם מכשילים את הזולת (לחץ על המילה לפירוט) תַּצִּילֵם, וּבְהַוַּתצרה ואסון (לחץ על המילה לפירוט) בֹּגְדִים יִלָּכֵדוּ.

צדיקים ורשעים בצרות

ז בְּמוֹת אָדָם רָשָׁעכאשר מת אדם שהוא עדיין רשע, ולא חזר למוטב (לחץ על המילה לפירוט) תֹּאבַד תִּקְוָהאובדת התקוה שיתקן את ההרס שגרם לאנושות, וְתוֹחֶלֶת אוֹנִיםהתקוה לנצל את כוחותיו הייחודיים של הרשע למטרות חיוביות אָבָדָה.

ח צַדִּיק מִצָּרָה נֶחֱלָץ, וַיָּבֹא רָשָׁע תַּחְתָּיו...ולכן יש להשקיע בעיקר בעזרה לצדיקים - הרשעים כבר יאבדו מעצמם (לחץ על המילה לפירוט).

ט בְּפֶה חָנֵףמתחנף, מרבה בשבחים מוגזמים (לחץ על המילה לפירוט) יַשְׁחִת רֵעֵהוּהחנפן לוכד את הזולת וגורם לו נזק (לחץ על המילה לפירוט), וּבְדַעַתבהיכרות קרובה עם עצמם ועם תכונותיהם האמיתיות (לחץ על המילה לפירוט) צַדִּיקִים יֵחָלֵצוּאינם מאמינים לשבחיו המוגזמים של החנפן ונחלצים מהמלכודת.

צדיקים ורשעים בקריה

ישנם פסוקים רבים המביעים דעות שונות, לכאורה, בשאלת היחס הראוי למותם של רשעים. ראו שמחה לאיד - סיכום הדעות

י בְּטוּב צַדִּיקִיםכשטוב לצדיקים - תַּעֲלֹץ קִרְיָהאנשי עירם שמחים, כי הצדיקים מנצלים את מצבם הטוב על-מנת להיטיב לזולתם, וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים - רִנָּהאנשי עירם חוגגים, כי מעשי הפשע פוסקים (לחץ על המילה לפירוט).

יא בְּבִרְכַּת יְשָׁרִיםכשאנשי העיר ישרים ומברכים זה את זה (לחץ על המילה לפירוט) - תָּרוּם קָרֶתקריה, עיר, וּבְפִי רְשָׁעִיםכשאנשי העיר רשעים, מקללים ומדברים דברי שנאה ושקר - תֵּהָרֵס.

שתיקות, סודות ותחבולות

הפסוק שלנו מיועד ל"קרבן" של הביזיון; ישנו פסוק מקביל המיועד ל"תוקף". ראו בז לרעהו

יב בָּז לְרֵעֵהוּ - חֲסַר לֵבמראה בכך שאינו מסוגל לחשוב בהגיון (לחץ על המילה לפירוט), וְאִישׁ תְּבוּנוֹת - יַחֲרִישׁאינו מגיב כשמבזים אותו (לחץ על המילה לפירוט).

יג הוֹלֵךְ רָכִילאדם הנוהג "לסחור" בשמועות (לחץ על המילה לפירוט) מְגַלֶּה סּוֹדסופו שיגלה דברים הנאמרים לו בסתר (לחץ על המילה לפירוט), וְנֶאֱמַן רוּחַואדם יציב ועקבי במחשבותיו (לחץ על המילה לפירוט) מְכַסֶּה דָבָראפשר לסמוך עליו שיסתיר גם דברים שנאמרו לו בגלוי.

יד בְּאֵין תַּחְבֻּלוֹתאסטרטגיה המתייחסת לכל המצבים האפשריים (לחץ על המילה לפירוט) יִפָּל עָם, וּתְשׁוּעָה - בְּרֹב יוֹעֵץבהתייעצות של חכמים רבים שכל אחד מתייחס למצב אחר (לחץ על המילה לפירוט).

טו רַע יֵרוֹעַרע ורעוע יהיה מצבו הכלכלי של- כִּי עָרַב זָרמי שחתם על ערבות לאדם זר (לחץ על המילה לפירוט), וְשֹׂנֵא תֹקְעִיםתקיעת כף לקבלת ערבות (לחץ על המילה לפירוט) - בּוֹטֵחַשלו ורגוע, ללא חשש מהפסד כספי פתאומי (לחץ על המילה לפירוט).

אשת חן ואיש חסד

טז אֵשֶׁת חֵןגם אישה נאה ועדינה (לחץ על המילה לפירוט) תִּתְמֹךְ כָּבוֹדיכולה לסייע לעצמה לשמור על כבודה, וְעָרִיצִיםאולם, דרושים אנשים גיבורים וחזקים יִתְמְכוּ עֹשֶׁרכדי לסייע לשמור על עושר ורכוש.

יז גֹּמֵל נַפְשׁוֹהנותן לעצמו את צרכיו החומריים, או: זוהי עזרה עצמית כאשר... (לחץ על המילה לפירוט) אִישׁ חָסֶדגם הוא נחשב לאיש חסד, או: מי שעושה חסד, הוא בעצם עוזר לעצמו (לחץ על המילה לפירוט), וְעֹכֵרמקלקל ומשחית (לחץ על המילה לפירוט) שְׁאֵרוֹאת בשרו וגופו אַכְזָרִיגם הוא נחשב לאכזר, כי גם הגוף ראוי ליחס הוגן, או: ומי שמתנהג באכזריות, למעשה מזיק לעצמו.

צדקה, אמת וחיים

יח רָשָׁע עֹשֶׂה פְעֻלַּת שָׁקֶרממציא משרות לא נחוצות ומשלם שכר לאנשים לא ראויים (לחץ על המילה לפירוט), וְזֹרֵעַ צְדָקָה - שֶׂכֶר אֱמֶתשוכר רק אנשים ראויים למשרות נחוצות.

יט כֵּן צְדָקָהאדם המהווה כַן ובסיס למעשי צדקה (לחץ על המילה לפירוט) לְחַיִּים, וּמְרַדֵּף רָעָהאדם המשתדל להתחבר עם אנשים רעים לְמוֹתוֹ.

פנימיות וחיצוניות

כ תּוֹעֲבַת יְהוָה עִקְּשֵׁי לֵבעקומים ורעים בפנימיותם (לחץ על המילה לפירוט), וּרְצוֹנוֹ תְּמִימֵי דָרֶךְמושלמים וטובים גם במעשיהם (לחץ על המילה לפירוט).

כא יָד לְיָדבסופו של דבר (לחץ על המילה לפירוט) לֹא יִנָּקֶהייפטר מעונש (לחץ על המילה לפירוט) רָּע, וְזֶרַע צַדִּיקִים נִמְלָט.

כב נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִירכמו תכשיט חיצוני, שאינו יכול לייפות גוף מכוער, ויש מפרשים: התכשיט היקר מאבד את היופי שלו ואף מזיק לחזיר הנובר באפו (לחץ על המילה לפירוט), אִשָּׁה יָפָהכך יופי חיצוני, אינו יכול לייפות פנימיות מכוערת, או: כך ההתנהגות המכוערת, או הטפשות, מקלקלים את הרושם של המראה - וְסָרַתחסירה או כזו המסירה מעצמה טָעַםפנימיות, מידות טובות או: שכל וחכמה (לחץ על המילה לפירוט).

כג תַּאֲוַת צַדִּיקִים אַךְ טוֹבשיהיה רק טוב לכולם (לחץ על המילה לפירוט), תִּקְוַת רְשָׁעִים עֶבְרָהשיהיה כעס, צרה ואסון בעולם.

נתינה וברכה

פסוקים בנושאים דומים. ראו קשר בין גוף לרוח בספר משלי

כד יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹדיש מקרים שבהם אדם נוהג בפזרנות מוגזמת ומרוויח (הגאון מווילנה), וְחוֹשֵׂךְ מִיֹּשֶׁראך כשאדם נוהג בקמצנות מוגזמת, ואינו נותן כשראוי לתת (לחץ על המילה לפירוט) - אַךְ לְמַחְסוֹרהוא יכול רק להפסיד (לחץ על המילה לפירוט).

כה נֶפֶשׁ בְּרָכָההמברך את הזולת ברוחניות תְדֻשָּׁןיזכה לשפע בגשמיות (לחץ על המילה לפירוט), וּמַרְוֶהוהמרווה את צמאונו של הזולת בגשמיות גַּם הוּא יוֹרֶאיוכל להורות, ללמד חכמה ברוחניות.

פסוקים בנושאים דומים. ראו אחריות המנהיגים כלפי העם

כו מֹנֵעַ בָּרמנהיג הגורם במעשיו לכך שלציבור יחסר אוכל (לחץ על המילה לפירוט) יִקְּבֻהוּיקללו אותו לְאוֹםכל העם, הציבור, וּבְרָכָההציבור יברך את- לְרֹאש מַשְׁבִּירהמנהיג הדואג לכך שלציבור יהיה אוכל.

כז שֹׁחֵר טוֹבהמשתדל לעשות טוב לעולם (לחץ על המילה לפירוט) יְבַקֵּשׁ רָצוֹןלמעשה פועל בכך גם למען הרצונות האישיים שלו, או:יחפש או ישיג את הטוב והרצוי (לחץ על המילה לפירוט), וְדֹרֵשׁ רָעָהוהמשתדל לעשות רע לעולם (לחץ על המילה לפירוט) תְבוֹאֶנּוּהרע יגיע בסופו של דבר גם אליו, כי העולם הוא גם שלו (לחץ על המילה לפירוט).

היחס הראוי לרכוש

כח בּוֹטֵחַסומך ונשען, כמו על גזע עץ (לחץ על המילה לפירוט) בְּעָשְׁרוֹ הוּא יִפֹּלכשרכושו ייפול, גם הוא ייפול יחד עמו (לחץ על המילה לפירוט), וְכֶעָלֶההמתייחסים לעשרם כאל עלה נידף, ויודעים שאי אפשר להישען עליו(הגאון מווילנה) צַדִּיקִים יִפְרָחוּ.

כט עוֹכֵרמקלקל ומשחית (לחץ על המילה לפירוט) בֵּיתוֹ יִנְחַל רוּחַאויר, כלומר לא יישאר לו כלום (לחץ על המילה לפירוט), וְעֶבֶד אֱוִילולכן, המנהל את משק ביתו בשטחיות (לחץ על המילה לפירוט) לַחֲכַם לֵבסופו שיצטרך לעבוד בשביל מי שניהל את משק ביתו בחכמה (לחץ על המילה לפירוט).

גמולם של צדיקים בעולם הזה ובעולם הבא

ל פְּרִי צַדִּיקהתוצאה של הימצאות בקרבת הצדיק (לחץ על המילה לפירוט) עֵץ חַיִּיםהצלה ממוות גשמי או רוחני (לחץ על המילה לפירוט), וְלֹקֵחַ נְפָשׂוֹת חָכָםולכן החכם לוקח את תלמידיו ומביא אותם אל הצדיק (לחץ על המילה לפירוט).

לא הֵן צַדִּיק בָּאָרֶץבעולם הזה, בעודו בחיים יְשֻׁלָּםנענש על חטאיו, אַף כִּיקל וחומר (לחץ על המילה לפירוט) רָשָׁע וְחוֹטֵאשגם הרשע יענש על חטאיו, בחייו או לאחר מותו (ראו במפרשים).

ביאורי פסוקים

מבנה וסיכום הפרק

עריכה

[לא גמור]

על-פי מטמונית למשפחות סופרים, הפרק כולל שני פסוקי כותרת ועוד שני פסקאות המתחלקות לתת-פסקאות:

2 פסוקי כותרת (פסוקים 1-2) - על התאומים הלא-זהים, כשתי כפות המאזניים;
15 פסוקים בפסקה הראשונה (פסוקים 3-17):

4 פסוקים בתת-פסקה א (פסוקים 3-6): על שלמות המידות ועשיית הצדקה המצילות את בעליהן;
5 פסוקים בתת-פסקה ב (פסוקים 7-11): על השפעתם של רשעים וצדיקים על האנושות, החברה והעיר שהם נמצאים בה;

6 פסוקים בתת-פסקה ג (פסוקים 12-17): לא הצלחתי להבין מה הנושא הכללי;

14 פסוקים בפסקה השניה (פסוקים 18-31):

4 פסוקים בתת-פסקה א (פסוקים 18-21): על רשעים וצדיקים בהנהגה ובניהול;

1+5 פסוקים בתת-פסקה ב (פסוקים 22-27): על יחסם של רשעים וצדיקים לרכוש ולעזרה לזולת;

4 פסוקים בתת-פסקה ג (פסוקים 28-31): על היחס הראוי לרכוש.

מאמרים נוספים על משלי יא

מאת מטמונית למשפחות סופרים:

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-11-20.

פסוק א

עריכה

מאזני מרמה תועבת ה', ואבן שלמה רצונו

משלי יא א: "מאזני מרמה תועבת ה', ואבן שלמה רצונו"

פסוקים המדברים על תועבת ה' ורצונו מציגים שני קצוות, ומכאן שיש גם מצב ביניים בין הקצוות - מצב שאינו מתועב אבל גם אינו רצוי ( פירוט ).

בין שני הקצוות בפסוק שלנו נמצאים אנשים, שאינם מרמים בכוונה, אך גם אינם מדייקים ואינם מקפידים שאבני המידה שהם משתמשים בהן יהיו שלמות ומדוייקות.

אנשים אלה אינם תועבת ה' כי אינם מרמים בכוונה, אך גם אינם רצונו : רצון ה' הוא שנתרחק מרמאות עד הקצה האחרון; בכל מה שקשור לאמת, ה' מצפה מאיתנו לשלמוּת.

בין ספר משלי לבין התורה

גם בתורה ישנם פסוקים המביעים רעיון דומה:

(ויקרא יט לו): "מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם..."
(דברים כה טו): "אבן שלמה וצדק יהיה לך, איפה שלמה וצדק יהיה לך, למען יאריכו ימיך על האדמה אשר ה' אלהיך נתן לך. כי תועבת ה' אלהיך כל עשה אלה, כל עשה עול"

מה מוסיף הפסוק שלנו?

1. יש אומרים שהפסוק ממשיך את הפסוק הקודם (משלי י לב): "שפתי צדיק ידעון רצון, ופי רשעים תהפכות", והוא בא ללמד, שדברי שקר שנואים ומתועבים על ה' גם כאשר אינם גורמים כל נזק, כמו שמאזני מרמה הם תועבת ה' גם כאשר לא שוקלים בהם (ע"פ רבנו יונה גירונדי; ראו תלמוד בבלי, בבא מציעא סא:) .

2. ייתכן גם שהפסוק קשור גם לפסוקים הבאים, המדברים על מידות, כגון (משלי יא ב): "בא זדון ויבא קלון, ואת צנועים חכמה"( פירוט ); והוא מלמד, שה' מתעב אדם שמידותיו אינן מאוזנות, ורצונו שכל אדם ישקול במדוייק את התנהגותו על-פי המידות הטובות המתוארות בפרק.

3. יש אומרים שהפסוק קשור לפסוק דומה המופיע בהמשך הפרק (משלי יא כ): "תועבת ה' עקשי לב, ורצונו תמימי דרך", והוא מלמדנו, שגם במידות הנפש, כמו במידות המשקל, ה' מתעב את העקמימות והמרמה, ואוהב את היושר והשלמות (ע"פ דעת מקרא) .

4. וייתכן שהפסוק קשור לפסוק האחרון בפרק, שגם בו מופיע השורש "שלם": (משלי יא לא): "הן צדיק בארץ יְשֻלָּם , אף כי רשע וחוטא"- וצריך עיון.

מקורות

על-פי מאמר של יעל, אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2003-03-23.

פסוק ב

עריכה

בא זדון ויבוא קלון, ואת צנועים חכמה

מי שרוצה להיות חכם, צריך ללמוד בצנעה ובענוה ולא לנסות לפרסם את עצמו:

(משלי יא ב): "בא זדון ויבא קלון, ואת צנועים חכמה"

זדון = בטחון עצמי מופרז .

בא זדון ויבוא קלון = כשבא בטחון עצמי מופרז בליבו של האדם, הוא גורם לו לפרסם את דעותיו ברבים מבלי לבדוק אותן עד הסוף, והדבר עלול להביא עליו קלון כשיתברר שטעה.

צנוע = מסתיר את מעשיו הטובים .

ואת צנועים חכמה = כשהאדם נוהג בענוה, לומד בסתר ואינו מנסה להתפרסם, אין בליבו גאוה ותאוות פרסום שמפריעות לו להתקדם, וסופו שיזכה לחכמה: " "וכל היגע בתלמודו בצנעה - מחכים, שנאמר ואת צנועים חכמה" " ( רמב"ם הלכות תלמוד תורה ג ) .

פסוקים דומים

פסוק זה מתאר את הנזקים שהזדון גורם לאדם הפרטי; פסוק אחר מתאר את הנזקים שהזדון גורם לקבוצה (משלי יג י): "רק בזדון יתן מצה, ואת נועצים חכמה"( פירוט ).

פסוק נוסף בסגנון "בא...בא": (משלי יח ג): "בבוא רשע בא גם בוז, ועם קלון חרפה"( פירוט ).

מקורות ופירושים נוספים

1. פירשנו בא זדון = תכונת הזדון באה ומתיישבת בלב האדם. וכן פירש מהר"ל: " "עם הזדון, דהיינו - מי שאינו צנוע (והוא נקרא זדון, שאין לו בושה להיות מתפעל מן הבריות, וזה נקרא זדון לב), וכאשר האדם הוא כך, בא קלון וחרפה אליו, כפי מדתו אשר נמשך אחריו, שהוא רחוק מן הכבוד, ולפיכך ויבא קלון" " ( נתיבות עולם צניעות א ) .

2. ויש שפירשו בא זדון = איש זדון בא ומתיישב בשכונה: " "כאשר בא איש זדון בא עמו קלון כי יבזה את הבריות" " (מצודת דוד) . ולפי זה: ואת צנועים חכמה = כשבאים לשכונה אנשים צנועים, באה איתם חכמה, כי הם מוכנים ללמוד מכל אדם ומרבים ויוצרים אוירה של חכמה בסביבתם.

3. בפסוק הקודם נאמר (משלי יא א): "מאזני מרמה תועבת ה', ואבן שלמה רצונו"( פירוט ). חז"ל דרשו, שה"זדון" שבפסוקנו מתייחס בפרט ל מאזני מרמה שבפסוק הקודם: " "אם ראית דור שמידותיו שקר, דע שהמלכות מתגרה באותו הדור. מה טעם? מאזני מרמה תועבת ה' , וכתוב אחריו בא זדון ויבוא קלון" " (תנחומא כי תצא ח, רות רבה א ב ) .

4. חז"ל דרשו עוד, שכאשר נכנס איש זדון, אפשר "להריח" את הקלון שהוא מביא עמו: " "כיון שנכנס יעקב אבינו - נכנס עמו גן עדן, הדא דאמר ליה ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' . כיון שנכנס עשו הרשע אצל אביו נכנס עמו גיהנם, מה טעם? בא זדון ויבא קלון" " (רבי יוחנן, בראשית רבה סה, שיר השירים רבה ד יא ) .

ראו עוד:

משלי יא כמשל לבית דוד: דוד נבחר, אחיתופל נדחה .

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2009-05-23.

פסוק ג

עריכה

תמת ישרים תנחם, וסלף בוגדים ישדם

אנשים המתנהגים ביושר ניצבים בפני נסיונות רבים, בפרט כאשר הם רואים שאנשים לא-ישרים מצליחים כביכול יותר מהם. ספר משלי ממליץ בכל-זאת לדבוק בדרך היושר לאורך זמן: [[ביאור:]]

(משלי יא ג): "תֻּמַּת ישרים תַּנְחֵם, וסֶלֶף בוגדים ושדם"(קרי: יְשָדֵּם)

'תֻמָּה = תמימות, שלמות ללא פגם באישיות או בהשקפת העולם ; ישר = איש שלום, אינו מכשיל את הזולת ; '

תַּנְחֵם = תנחה אותם. הפסוק מתאר עולם חשוך, שבו לא רואים לאן ללכת, ורק התמימות היא שמנחה את האדם. ואפשר לקרוא גם: תְּנַחֵם = התמימות מנחמת את האדם בעולם החשוך ומקלה עליו לעבור את תקופת החושך עד שהצדק יצא לאור.

תֻמַּת ישרים תנחם = אפשר לפרש בעולם המעשה או בעולם המחשבה:

בעולם המעשה - התמדה בהתנהגות תמימה וישרה לאורך זמן, ללא ויתורים ו"חיפופים", תנחה את האדם ותנחם אותו.
בעולם המחשבה - השקפת עולם תמימה ושלמה, המשתדלת לראות את כל חלקי המציאות, תנחה את האדם ותנחם אותו. במקרים רבים, הסבל של האדם בעולם הזה נובע מכך שהוא רואה רק חלק מהמציאות, למשל, הוא רואה רק את הדברים הרעים שקורים לו ומתעלם מהדברים הטובים; הוא רואה כמה טוב לרשעים אבל לא מודע לצרות שעוברות עליהם. התבוננות שלמה על כל חלקי המציאות עשויה לנחם אותו ולהנחות אותו לחיים טובים יותר (ראו ליקוטי עצות תמימות א-ב) .

ומצד שני:

סֶלֶף = סילוף, עקמומיות, נוכלות; יְשָדֵּם = ישדוד אותם, יביא עליהם שוד ושבר;

וסלף בוגדים ישדם = אפשר לפרש בעולם המעשה או בעולם המחשבה:

מעשי הנוכלות של הבוגדים יתנקמו בהם בסופו של דבר;
השקפת העולם המסולפת של הבוגדים, המתבוננת רק בעובדות שנוח לראות, תתנקם בהם בסופו של דבר.

פירושים בתלמוד

מסופר בתלמוד בבלי (בתרגום חופשי לעברית): " "כופר אחד ראה את רבא שהיה מעיין בלימודו, והיה שם את אצבעו תחת ירכו, ומרוב שהיה שקוע בלימוד, לא שם לב שירד דם מאצבעו. אמר לו הכופר: עם פזיז אתם, שהקדמתם את פיכם לאזניכם ואמרתם "נעשה ונשמע", ועדיין אתם עומדים בפזיזותכם! קודם-כל הייתם צריכים לשמוע את התורה ורק אז להחליט אם אתם רוצים לקבל אותה או לא! אמר לו רבא: אנחנו חיים בשלום ובתמימות עם ה', אנחנו סומכים עליו שלא יטעה אותנו, ועלינו נאמר תומת ישרים תנחם; אבל על אנשים שרגילים לעלילות ולמרמה, עליהם נאמר וסלף בוגדים ישדם" " ( שבת פח ב ) .

בזמן התלמוד, היו אנשים שפירשו את הפסוק כראיה לכך שאנשים עשירים הם גם ישרים יותר: " "ומה שונה הלווה שמאמין למלוה, ומה שונה המלוה שלא מאמין ללווה? - לווה מקיים בו במלוה תומת ישרים תנחם, מלוה מקיים בו בלוה וסלף בוגדים ישדם" " ( בבא מציעא לה א, תרגום לעברית ) , " "אם לא שאדם נאמן וישר הוא, לא היו מעשרין אותו מן שמים, שנאמר תומת ישרים תנחם" " (רש"י שם) .

פירוש הרב יונה גירונדי

רבנו יונה גירונדי כתב כמה פירושים לפסוק זה; מכיוון שלא הבנתי אותם עד הסוף, אני מביא אותם כאן כלשונם:

תמת ישרים תנחם

1. שלמות המידות המגעת אל הישרים מתולדת ישרם - כי ישרם יעזרם בכל אשר יגבירו תאוותם והרגל הנהגתם לקנות המידות הטובות - היא תנחם לשמרם מכל מכשול במעשיהם, כמו שכתוב( משלי ו כב ): " בהתהלכך תנחה אותך ".

2. [הישרים] אינם צריכים לטרוח להנחות תומתם, כעניין שנאמר( איוב לא יח ): " ומבטן אמי אנחנה ", אבל תומתם תנחה אותם, רצה לומר, כי התמימות נקל לישר בדרך; ונאמר ( משלי יד ו ): " ודעת לנבון נקל ". וכי אהבת היושר והכרתו, תתקן את כל המידות כשהשגיח עליהן, והתמימות המגעת מן היושר תנחה את בעליה.

וסלף בוגדים ישדם

1. ה סלף , שהוא היפך היושר, הנמצא בתולדת הבוגדים - ישדם ויכלם, כי לא ישיגו דרך מדרכי הנכוחה עד אשר יסירו הסלף מקרבם, וישלחו יד במידה ההיא למשאות [למחות] אותה משרשיה.

2. הבגידה היפך ליושר, כי היפך ליושר במידות - משלם רעה תחת טובה. ו סלף בוגדים הוא העיקשות וחילוף המידות הטובות המגיע אליהם ממידת הבגידה, כי הם מתחזקים בכל יום בפועל מידת בגידתם, וכוח תאוותם להיפך היושר, ועל ידי כן קונין המידות הרעות; וה סלף ההוא ישדם , שלא ימשלו לשוב אל הנכונה, מעניין שנאמר( משלי י כא ): " ואוילים בחסר לב ימותו ".

3. או לשון קללה, שמקלל אותם לעוצם גנות מידתם, על דרך( משלי י לא ): " ולשון תהפוכות תיכרת ".

פירושים נוספים

יש שהסיקו מכאן, שהאדם צריך להגביל את עצמו ולא להתעסק בנושאים שלמעלה מהבנתו, ובפרט, לא לנסות לעשות מהפכות ולהרוס את סדרי העולם: " "במקום שאין היד שולטת, כזה, ראוי לאדם לעזוב התחכמותו ולהיות הולך תמים, ירא את ה' בני ומלך, עם שונים אל תתערב, ו תומת ישרים תנחם" " ( עין איה על שבת א לב ; ראו גם ליקוטי עצות תמימות) .

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2009-05-03.

פסוק ד

עריכה

לא יועיל הון ביום עברה, וצדקה תציל ממוות

משלי יא ד: "לא יועיל הון ביום עברה; וצדקה תציל ממוות"

ראו:

פסוק מקביל בפרק י - צדקה תציל ממוות

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-10-26.

פסוק ז

עריכה

התקוה האבודה

בכל אדם ישנם כוחות ייחודיים שעשויים לתרום הרבה לאנושות. אך כשהאדם הוא רשע, הוא מנצל את הכוחות הייחודיים שלו כדי לגרום נזק והרס; וכאשר הוא מת ברשעתו ואינו חוזר למוטב לפני מותו, הכוחות שלו הולכים לאיבוד, ויהיה הרבה יותר קשה לתקן את ההרס שגרם:

(משלי יא ז): "במות אדם רשע תאבד תקוה, ותוחלת אונים אבדה":

אדם רשע = ביטוי ייחודי, אינו מופיע עוד בספר משלי; השימוש בביטוי זה גם חורג מהמשקל המקובל של פסוקים בספר משלי, שבהם בדרך-כלל 3 או 4 מילים בצלע הראשונה (ולפי זה היה ראוי לכתוב "במות רשע תאבד תקוה"). נראה שהשימוש במילה "אדם" בא להדגיש, שהנושא המרכזי בפסוק הוא מות האדם - כאשר מת אדם, אם הוא מת כרשע (כלומר, לפני שעשה תשובה), אובדת תקוה - תקוה חיובית, לתיקון העולם בעזרת כוחותיו של הרשע, הולכת לאיבוד, כי את ההרס שגרם הרשע יהיה קשה לתקן בלי הכוחות הייחודיים שלו.

אונים = כוחות, כמו ישעיהו מ כו: " "...המוציא במספר צבאם, לכלם בשם יקרא, מרב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר..." "נתן ליעף כח, ולאין אונים עצמה ירבה" "; במקרה זה הכוונה לכוחותיו הייחודיים של הרשע; ותוחלת אונים אבדה = התקווה להשתמש בכוחות שלו למטרות חיוביות הולכת לאיבוד.

בנוסף לכך, כשרשע מת מבלי לחזור בתשובה, המעשים הרעים שלו עלולים לתת השראה לרשעים אחרים, שיחליטו להנחיל אותם לדורות הבאים; כך, במקום שישתמש בכוחותיו לטובה, דווקא השימוש-לרעה שעשה בכוחותיו הוא שיונצח, והרֶשע בעולם יתרבה.

בפסוקים אחרים נאמר, שה' אינו רוצה שהרשע ימות, יחזקאל יח כג: " "החפץ אחפץ מות רשע נאם ד' ה'?! הלוא בשובו מדרכיו וחיה" !". וכיוצא בזה דרשו חז"ל: " "אל כל החיים יש בטחון - שכל זמן שאדם חי יש בו בטחון ותקוה לעשות תשובה, וכיון שמת אבדה תקותו, מה טעם? במות אדם רשע תאבד תקוה" " (מתוך ילקוט שמעוני, קהלת ט ; ראו גם: קהלת רבה ז לב, האמונות והדעות מאמר שישי , מורכבות החשיבה ההלכתית ) .

מהפסוק שלנו אנחנו למדים, שהרצון שהרשע יחיה ויחזור בתשובה אינו נובע רק ממידת הרחמים, אלא גם משיקול הגיוני-תועלתי.

פירושים נוספים

מקרה פרטי של רשע, שלגביו קל להבין מדוע עדיף שיחיה ויחזור בתשובה מאשר שימות, הוא אדם שלקח הלוואה ועדיין לא החזיר, (תהלים לז כא): "לוה רשע ולא ישלם", שהרי אם ימות, תאבד התקוה שיחזיר את החוב ( פירוט ).

מצד שני, כאשר הרשע עדיין פעיל, ויש סכנה שיפגע בקרבנות נוספים, לפעמים עדיף שימות, (משלי יא י): "ובאבד רשעים רנה", שהרי מותו של הרשע יהיה הצלה ושמחה לקרבנות הפוטנציאליים שלו ( פירוט ). גם במקרה זה, השמחה על אבדנו של הרשע תהיה מהולה בצער על כל ה"חובות" הגשמיים והמוסריים שלא הספיק להחזיר לפני שמת.

במות אדם רשע תאבד תקוה

1. יש שפירשו שהכוונה לתקווה של הרשע עצמו - לעצמו (להשיג עוד ועוד רכוש), או לאחרים (לפגוע בצדיקים). כל תקוות הרשע אובדות ומתבטלות כשהרשע מת, כי הרשע אינו זוכה להישארות הנפש ולחיי נצח ( ר' יוסף אלבו , רלב"ג, מלבי"ם, דעת מקרא)

אולם, בפסוק אחר כבר נאמר שתקוות הרשעים תאבד (משלי י כח: "תוחלת צדיקים שמחה; ותקוות רשעים תאבד" ), ולא ברור מה מוסיף הפסוק האומר שתקוות הרשע תאבד דווקא במותו - מה זה משנה אם תקוות הרשע אובדת בחייו או אחרי מותו?
בנוסף לכך, לפי פירוש זה לא ברורה ההדגשה "במות אדם רשע", היה מספיק לכתוב "במות רשע".

2. יש שפירשו שהכוונה לתקוה של האנשים הבוטחים ברשע ומקווים להשיג משהו כתוצאה מהקשרים שלהם איתו, או לתקוותם של ילדיו וצאצאיו של הרשע (רש"י, מצודות) .

אולם, לכאורה דבר זה נכון גם לגבי אדם צדיק; גם במות אדם צדיק, אובדת תקוותם של האנשים הבוטחים בצדקתו (וכך אנחנו מקוננים בסליחות: " "אנשי אמונה אבדו... גיבורים לעמוד בפרץ... מרוב עוונינו אבדנום... סעו המה למנוחות, עזבו אותנו לאנחות..." ").

ותוחלת אונים אבדה

1. פירשנו אונים = כוחות, כמו בספר ישעיהו; לפי זה אפשר גם לפרש תוחלת אונים = תקוותם של האנשים ששמו את כוחם ומבטחם ברשע; כאשר הרשע מת, מתברר שתקוה זו היתה תקוות שווא (ר' יונה גירונדי) .

2. אפשר גם לפרש אונים כצורת ריבוי של אָוֶן = רוע , כמו (אולי) בפסוק (הושע ט ד): "לא יסכו לה' יין ולא יערבו לו זבחיהם, כלחם אונים להם, כל אכליו יטמאו כי לחמם לנפשם לא יבוא בית ה'"; לפי זה, תוחלת אונים הכוונה לתוחלתו של הרשע לעשות מעשים רעים, או לתוחלתם של האנשים הרעים - אנשי אונים (ר' יונה גירונדי) , ולפי זה, הצלע השניה של הפסוק נרדפת לצלע הראשונה.

3. אפשר לפרש אונים מלשון אנינות ואבל - המתאבלים על הרשע (מלבי"ם) , או מלשון (תהלים עח נא): "ויך כל בכור במצרים, ראשית אונים באהלי חם"הבנים הבכורים; לפי זה, תוחלת אונים הכוונה לתקוותם של צאצאיו של הרשע, המתאבלים על מותו, שתוחלתם אובדת כי אינם יכולים לסמוך על זכות צדקתו של אביהם (רש"י, מצודות) .

אולם, גם בביטוי "ראשית אונים", המילה "אונים" אין משמעה "ילדים" אלא "כוחות" - "ראשית אונים" הם הבנים הבכורים, שהם ראשית אונו וכוחו של אביהם.

פסוקים נוספים עם הביטוי "אדם רשע"

(איוב כ כט): "זה חלק אדם רשע מאלהים ונחלת אמרו מאל"
(איוב כז יג): "זה חלק אדם רשע עם אל ונחלת עריצים משדי יקחו"

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-01-11.

פסוק ח

עריכה

צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו

משלי יא ח: " "צדיק מצרה נחלץ, ויבא רשע תחתיו" "

הפסוק מלמד, שכאשר נגזרת פורענות על העולם, הפורענות תבוא בכל מקרה - אם הצדיק יינצל, הרשע יבוא במקומו: " "כי אין מידת הדין מתפייסת עד יבוא אחר תחתיו" " (מצודת דוד) .

מה משמעותו המעשית של הפסוק?

ייתכן שהמשמעות היא, שבמלחמה בין צדיקים לרשעים, יש להשקיע יותר בהגנה מאשר בהתקפה: מספיק שנשקיע בלהגן על הצדיקים ולהציל אותם מצרה, כי על כל צדיק שנצליח לחלץ מהצרה , יבוא רשע תחתיו , וכבר לא יהיה צורך להילחם ברשעים באופן ישיר.

וייתכן שהפסוק בא ללמדנו, שלפעמים דבר רע שקורה לצדיק נועד דווקא לחלץ אותו מצרה, כדי שרשע יבוא תחתיו, למשל, הרשע מגרש את הצדיק מביתו, ואז בא שיטפון ושוטף את הבית עם הרשע.

פסוק נוסף עם רעיון דומה נמצא במשלי כא יח: " "כופר לצדיק רשע, ותחת ישרים בוגד" " ( פירוט ).

סיפורים ופירושים נוספים

בתלמוד ובמדרשים ישנם כמה סיפורים, שפסוק זה משמש כ"שורה התחתונה" שלהם; מתוך הסיפורים ניתן ללמוד, איך פירשו חז"ל את הפסוק:

1. תלמוד ירושלמי, ברכות סג. :

" "אמר רבי ינאי: כתיב (שמות ב) ויברח משה מפני פרעה - ואפשר לבשר ודם לברוח מן המלכות?! אלא, בשעה שתפס פרעה את משה, חייבו להתיז את ראשו, וקהת החרב מעל צוארו של משה ונשברה. הדא הוא דכתיב (שיר השירים ו) צוארך כמגדל השן - זה צוארו של משה.

ר' אמר רבי אביתר: ולא עוד, אלא שנתז החרב מעל צוארו של משה על צוארו של קוסנתירו" [תליינו] "והרגתו. הדא הוא דכתיב (שמות יח) ויצילני מחרב פרעה . לי הציל, וקוסנתר נהרג.

רבי ברכיה קרא עליו: (משלי כא) כופר לצדיק רשע .

רבי אבון קרא עליו צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו" "

לפי סיפור זה, הפסוק מתאר את מעשי ה' - ה' עושה נס, הצדיק ניצל, והרשע - שרצה לפגוע בו - נהרג במקומו.

2. תלמוד בבלי, בבא מציעא ס: , מתורגם לעברית:

" "עבד זקן אחד הלך וצבע את שער ראשו וזקנו.

בא לפני רבא ואמר לו "קנה אותי!". אמר לו רבא: אמרו חז"ל: "יהיו עניים בני ביתך" (עדיף להעסיק עניים מאשר לקנות עבדים).

בא לפני רב פפא בן שמואל, והוא קנה אותו. יום אחד אמר לו [רב פפא לעבד]: "השקני מים!"; הלך העבד ושטף את ראשו וזקנו; אמר לו: "ראה, אני זקן יותר מאביך!"

קרא על עצמו " צדיק מצרה נחלץ, ויבוא אחר תחתיו "..." "

לפי סיפור זה, הפסוק מתאר תוצאה טבעית של עשיית חסד או של קיום דברי חכמים - הצדיק, המשתדל במיוחד לקיים את דברי חכמים ולעשות חסד עם עניים, ניצל מצרה; והאחר - מי שלא מקפיד על כך - נופל בפח במקומו. 3. באחד ממשלי השועלים של רבי מאיר (סנהדרין לט), אומר השועל לזאב:

" "בוא עמי ואראך מקום לאכול ולשבוע"." "בא לו על הבאר, ועל שפתו מוטל עץ, והחבל מושכב עליו, ובשני ראשי החבל, שני דליים קשורים. נכנס השועל בדלי העליון והכביד וירד למטה, ודלי התחתון עלה."

"אמר לו הזאב: "למה אתה נכנס לשם?"" "אמר לו: "יש כאן בשר וגבינה לאכול ולשבוע", והראה לו דמות הלבנה במים כדמות עגול כמין גבינה עגולה." "אמר לו: "היאך ארד"?"

"אמר לו: "הכנס אתה בדלי העליון". נכנס והכביד וירד, ודלי שהשועל עליו, עלה."

"אמר לו: "היאך אני עולה"?"

"אמר לו: "צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו, לא כך כתיב ומאזני צדק..."?!" "

מסיפור זה קשה להסיק מסקנות רציניות, שהרי ה"פרשן" כאן הוא השועל, שאינו צדיק כלל... הוא, כנראה, פירש שהפסוק מתאר תוצאה טבעית של הערמומיות - הערמומי מצליח לצאת מהצרה ולהכניס לתוכה את הפתי-התאוותן.

4. מדרש רבה, אסתר ד : מסופר, שכשושתי לא רצתה לבוא לפני אחשורוש, הוא פנה לבני יששכר, שנחשבו לחכמים גדולים, וביקש מהם עצה; הם אמרו לו שאינם יכולים לייעץ, כי אין להם אורים ותומים, והם מטולטלים בגלות, וחכמתם כבר 'לא מה שהיתה פעם'; אז הוא פנה לשרי פרס ומדי, והם אכן נתנו לו עצה - להרוג את ושתי - עצה שאחשורוש בסופו של דבר התחרט עליה.

לפי סיפור זה, הפסוק מתאר תוצאה טבעית של ענוה - הצדיק, העניו, המכיר במגבלות חכמתו, לא ממהר לייעץ, וכך ניצל מטעויות שעלולות לעלות לו ביוקר; אבל הרשע, הגאוותן, ממהר לתת עצות, ונופל בצרה במקום הצדיק.

5. גם מלבי"ם קישר את הפסוק למגילת אסתר - להמן ומרדכי: אם הרשע מכין רע על הצדיק, הסוף יהיה שהצדיק יינצל, והרשע ייענש באותו רע שהכין לצדיק (ראו הרשע מעניש את עצמו ).

הקשר לפסוק הבא

גם הפסוק הבא מדבר על צדיק שנחלץ: " "בפה חנף ישחית רעהו, ובדעת צדיקים יחלצו" ": שם הכוונה, כנראה, לאדם שמנסה ללכוד את רעהו ע"י דברי חנופה ( פירוט ); הצדיק ניצל מדברי חנופה אלה כי יש לו דעת, הוא יודע ומכיר את מעלותיו וחסרונותיו ואינו נופל בפח; אבל הרשע, הגאוותן, מאמין בקלות לדברי חנופה, ולכן נופל בפח בקלות - " "צדיק מצרה נחלץ, ויבוא רשע תחתיו" ".

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-07-17.

פסוק ט

עריכה

בפה חנף ישחית רעהו, ובדעת צדיקים יחלצו

(משלי יא ט): "בְּפֶה חָנֵף - יַשְחִת רֵעֵהוּ, וּבְדַעַת - צַדִּיקִים יֵחָלֵצוּ".

חנף = המנסה למצוא חן בעיני הזולת על-ידי ייפוי המציאות .

בפה חנף = בדיבור של חנופה, כשאדם מנסה למצוא חן בעיני רעהו בכך שהוא מציג אותו כיפה וטוב יותר ממה שהוא באמת, נותן לו מחמאות שקריות ואינו מותח ביקורת על מעשיו הרעים.

בפה חנף ישחית רעהו = בדיבור כזה של חנופה האדם גורם לרעהו להיות מושחת. רעהו עלול להאמין למחמאות השקריות ולחשוב שהוא באמת איש טוב, וכך גם יימנע מלתקן את חטאיו וגם עוד יוסיף עליהם חטא של גאוה.

דעת = היכרות קרובה .

ובדעת צדיקים יחלצו = לצדיקים יש דעת , הם מכירים את עצמם מקרוב, על כל המעלות והמגרעות שלהם. הם לא מאמינים לכל מחמאה שמישהו נותן להם כדי לנסות למצוא חן בעיניהם. כך הם נחלצים מההשחתה הנובעת ממחמאות שקריות.

פסוקים דומים

גם הפסוק הקודם מדבר על צדיק שנחלץ: "צדיק מצרה נחלץ, ויבוא רשע תחתיו" ( פירוט ). אם גם שם ה"צרה" קשורה לחנופה, הרי שברור מדוע "ויבוא רשע תחתיו" - הרשע הוא גאוותן, ומאמין בקלות לכל דבר-שבח שנותנים לו, ולכן נופל באותה מלכודת של חנופה שהצדיק ניצל ממנה.

פסוקנו מדבר על אדם שמייפה את המציאות, כלומר נותן מחמאות שקריות. אדם שנותן מחמאות אמיתיות אינו משחית את רעהו, אך הוא עדיין עלול לגרום לו נזק (משלי כט ה): "גבר מחליק על רעהו - רשת פורש על פעמיו"( פירוט ).

דווקא אדם שמוכן למתוח ביקורת על רעהו כשצריך, בסופו של דבר ימצא חן בעיניו (משלי כח כג): "מוכיח אדם אחרי, חן ימצא ממחליק לשון"( פירוט ).

מקורות ופירושים נוספים

בפה חנף ישחית רעהו

1. פירשנו שהפסוק מדבר על אדם חנף שמנסה לייפות את רעהו החוטא ולהגיד עליו שהוא צדיק: " "החנף משחית רעהו בפיו , כי ישבחנו ויאמין לדברים, ויקשה את רוחו, ויראה את נפשו ביקר, ולא יבין כי עפלה נפשו, והמכשלה הזאת תחת ידו, גם ירום לבבו ויפול במכמורת גאוותו, והנה כי השחת השחיתו בחלק שפתיו ..." " (הרב יונה גירונדי) .

2. אך יש שפירשו שהפסוק מדבר על אדם חנף שמנסה לייפות מעשה רע ולהגיד עליו שהוא טוב, כלומר, המסית: " "המסית חבירו בדרך רע, משחיתו בפיו ... והצדיק נחלץ ממנו בדעת התורה, שהזהירה עליו " לא תאבה לו "" " (רש"י) .

ובדעת צדיקים יחלצו

1. פירשנו שהצדיקים יחלצו בעצמם ( יֵחָלֵצוּ בבניין נפעל, כך הניקוד בספרים שלנו) : " "והצדיקים יֵחָלֵצוּ בדעתם מנזקי החנף, כי אם ישבחנו, לא ירום לבבו למען זאת, כמו שאמרו רבותינו (נדה ל:) 'אפילו כל העולם אומרים עליך צדיק אתה, הוי בעיני כרשע'. ואמרו: 'אם יש עליך רעים, מקצתם משבחים ומקצתם מוכיחים, אהב את המוכיחים ושנא את המשבחים, כי אלה לחיי עולם יביאוך, ואלה ברעתך ישמחוך כי ישבחוך'." " (הרב יונה גירונדי) .

2. ויש שפירשו שהצדיקים יחלצו את הזולת ( יְחַלְּצוּ בבניין פיעל) : " "וייתכן גם לפרש, ובדעת צדיקים יְחַלְּצוּ רעיהם, כי לא יחניפו להם, אבל הוכח יוכיחום ויורו אותם בדרך, בתעותם בתהו לא דרך" " (שם) .

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-06-14.

פסוק י

עריכה

בטוב צדיקים תעלוץ קריה, ובאבוד רשעים רינה

כשבוחרים מקום מגורים, צריך לבדוק גם את יחסם של תושבי המקום לצדיקים ולרשעים. עדיף לגור בעיר שמתייחסת יפה לצדיקים ומגרשת מקרבה את הרשעים:

(משלי יא י): "בטוב צדיקים תעלץ קריה, ובאבד רשעים רנה"

קריה = עיר.

בטוב צדיקים תעלוץ קריה = כשטוב לצדיקים, אנשי העיר שמחים, כי הצדיקים משתמשים בטוּב ובשפע שהם מקבלים על-מנת להיטיב לזולת.

ובאבוד רשעים רינה = כשהרשעים אובדים מהעיר, אנשי העיר מרננים, שרים מרוב שמחה, כי הרשעים מזיקים לזולת.

השמחה המתוארת בפסוק זה אינה שמחה לאיד, על הסבל הנגרם לרשעים (שהיא שמחה פסולה ), אלא שמחה על השיפור האובייקטיבי במצבה של העיר.

המילה "רינה" מקשרת בין פסוק זה לפסוק שנאמר לאחר מותו של אחאב הרשע: מלכים א כב לו: " "ויעבר הרנה במחנה כבא השמש לאמר 'איש אל עירו ואיש אל ארצו" ' " , וכך אמרו חז"ל: " "באבוד רשעים רינה = באבוד אחאב בן עמרי רינה" " (תלמוד בבלי, סנהדרין לט:) . בפסוק זה מפורש, שהשמחה לא היתה על המוות והסבל שנגרם לאחאב, אלא על כך שהמלחמה - שהוא פתח בה - נסתיימה עם מותו, והלוחמים יכלו לחזור בשלום "איש אל עירו ואיש אל ארצו"; מכאן ניתן להסיק גם לגבי הפסוק שלנו, שהשמחה המתוארת בו אינה שמחה לאידו של הרשע אלא שמחה על שיפור אובייקטיבי במצב החברה.

ברכה על אבדן רשעים?

1. על-פי הפשט, הפסוק אינו אומר ש צריך לשמוח כשרשעים אובדים, אלא רק שזהו המצב הטבעי, באופן טבעי כשאין רשעים בעיר תושבי העיר שמחים יותר.

2. אולם, המילה "רינה" מציינת לא רק שמחה אלא גם ביטוי חיצוני-מילולי לשמחה; לפי זה, ייתכן שהיה ראוי לקבוע ברכה שמברכים בכל פעם שאדם רשע מת ואובד מן העולם, או מגורש מן העיר. אולם, השמחה היא לא על האבדן עצמו אלא על השיפור במצב האנושות, והשיפור לפעמים מתגלה רק לאחר זמן רב ובאופן הדרגתי, ולכן קשה לקבוע נקודה מדוייקת שבה צריך לברך.

עם זאת, לענ"ד אפשר לברך את הברכה שתיקנו חז"ל על מוות של כל אדם - " "ברוך דיין האמת" ". הרי לדברי חז"ל " "חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה" ", ומכאן גם להיפך - " "חייב אדם לברך על הטובה כשם שהוא מברך על הרעה" ".

כל מוות, גם של צדיק וגם של רשע, מבטא את מידת הדין, וברכת " "ברוך דיין האמת" " מבטאת את שמחתם של הצדיקים, השמחים כשנעשה צדק בעולם: (משלי כא טו): "שמחה לצדיק עשות משפט, ומחתה לפעלי און"( פירוט ).

לעיון נוסף

דוגמאות מהתנ"ך לשמחה לאחר אבדן רשעים .

גם הפסוק הבא מתאר את התועלת שמביאים הצדיקים לעיר ואת הנזק שגורמים לה הרשעים (משלי יא יא): "בברכת ישרים תרום קרת , ובפי רשעים תהרס" ( פירוט ).
פסוקים נוספים על השפעתם של רשעים וצדיקים על סביבתם .

(תהלים קד לה): "יתמו חטאים מן הארץ, ורשעים עוד אינם; ברכי נפשי את ה', הללו יה!": כשהחטאים נגמרים ואין יותר רשעים בארץ, יש לברך את ה' (ראו חוטאים או חטאים ).
לשמוח או לא - סיכום הדעות .

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-11-25.

פסוק יא

עריכה

בברכת ישרים תרום קרת, ובפי רשעים תהרס

(משלי יא יא): "בברכת ישרים תרום קרת, ובפי רשעים תהרס"

1. ייתכן שהפסוק בא ללמד על כוחם הרוחני של הישרים - כשאנשים ישרים מברכים את העיר ומתפללים בעדה, מעמדה של הקרת (=הקריה, העיר) עולה ומתרומם (רש"י) .

אולם, לפי זה לא ברורה משמעותו של החצי השני - " ובפי רשעים תהרס ": אם גם לרשעים ישנו כוח להשפיע על המציאות בדיבורם, אז מה היתרון של הישרים? האם הכוונה שההשפעה היא הפוכה - כאשר הרשעים מברכים את העיר, הדבר גורם דווקא לחורבנה? (ראו האם למילים יש השפעה מאגית על המציאות? ).

2. ייתכן שהפסוק בא ללמד על כוחו של הדיבור והשפעתו על החברה - כשיש אנשים ישרים בעיר, הם מברכים זה את זה, מדברים זה עם זה בנחת ובאהבה, וכך מעמדה של העיר עולה; אך כשיש אנשים רשעים בעיר, הם מקללים, מדברים דברי גנאי ורכילות, וכך העיר נהרסת.

3. וייתכן שהפסוק אינו עוסק בדיבור אלא בכוח והשפעה - כאשר האנשים הישרים מבורכים בעושר וכוח, ומחזיקים את השלטון בעיר, הם מנצלים את כוחם להיטיב עם העיר, ומעמדה עולה; אך כאשר האנשים הרשעים שולטים בעיר, ו" "על פיהם יהיה כל דברי העיר" ", הם מנצלים את כוחם לתועלתם האישית, והעיר נהרסת (רבי יונה גירונדי, מצודת דוד) .

הפסוק ממשיך ומסביר את הפסוק שלפניו (משלי יא י): "בטוב צדיקים תעלץ קריה, ובאבד רשעים רנה" - כשטוב לצדיקים, הם מועילים לעיר ולכן אנשי העיר שמחים, וכשהשליטים הרשעים אובדים, הם מפסיקים להזיק לעיר ולכן אנשי העיר מרננים. וייתכן שפסוק י עוסק בטוב הגשמי שהצדיקים מביאים לעיר במעשי הצדק שהם עושים, ופסוק יא עוסק ברוממות הרוחנית שהישרים משרים על העיר בברכתם (מלבי"ם) .

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-11-20.

פסוק יב

עריכה

שאול - איש תבונות

האם מנהיג צריך להקפיד על כבודו ולענות לאנשים שמבזים אותו?

שאול, מלך ישראל הראשון, כנראה חשב שלא: לאחר שהוא נבחר למלך, וכל בני-ישראל הריעו לו ואמרו "יחי המלך" (שמואל א י כז): "ובני בליעל אמרו 'מה-ישענו זה?' ויבזהו, ולא הביאו לו מנחה. ויהי כמחריש": היו כמה אנשים שביזו אותו, אך הוא החריש ( = לא הגיב ), לא העניש אותם ואף לא ענה להם.

לאחר ששאול הוכיח את גבורתו במלחמה נגד בני עמון, התאספו בני ישראל והמליכו אותו פעם שלישית, וגם אז גילה שאול איפוק והבלגה שמואל א יא יב: " "ויאמר העם אל שמואל 'מי האמר 'שאול ימלך עלינו?!' תנו האנשים" "ונמיתם!' ויאמר" "שאול 'לא יומת איש ביום הזה, כי היום עשה ה' תשועה בישראל" '!".

זו דעתו של שאול; אבל האם הוא צדק? או שמא ההבלגה שלו היתה דווקא גילוי מזיק של חולשה?

ניתן להביא ראיה לדרכו של שאול, דווקא מדבריו של איש ששייך למחנה פוליטי אחר - החכם באדם - שלמה המלך מבית דוד:

(משלי יא יב): "בז לרעהו חסר לב, ואישׁ תבונות יחריש"

הביטויים " בז " ו" יחריש " מראים קשר ברור בין פסוק זה לבין מעשהו של שאול. הפסוק מלמד, שאדם שמחריש כאשר מבזים אותו, כמו שעשה שאול, הוא איש תבונות. הבלגה אינה מעידה על חולשה אלא דווקא על תבונה!

מקורות ופירושים נוספים

1. הפירוש מסתמך על רש"י בספר משלי: " "איש תבונות יחריש כשמבזהו החסר לב, כמו שאול, דכתיב ' ויבזהו ולא הביאו לו מנחה ויהי כמחריש '" " (רש"י) .

2. אולם, בתלמוד בבלי מצאנו דעה הפוכה: " "מפני מה נענש שאול? מפני שמחל על כבודו, שנאמר " ובני בליעל אמרו מה יושיענו זה ויבזוהו ולא הביאו לו מנחה ויהי כמחריש ", וכתיב (שמואל א יא) "ויעל נחש העמוני ויחן על יבש גלעד " וגו'" ". (רב יהודה בשם רב, יומא כב: )

הדעה הראשונה נראית מתאימה יותר לפשוטו של מקרא, שהרי בשום מקום לא נאמר ששאול נענש על כך שהחריש, היו לו חטאים הרבה יותר חמורים.

אולי אפשר ליישב בין שתי הדעות על-פי יחסו של דוד המלך אל שמעי בן גרא: כששמעי קילל אותו שמואל ב טז י הוא החריש ולא פגע בו, אך לפני מותו הוא ציווה על שלמה בנו שינקום את נקמתו (מלכים א ב ט): "ועתה אל תנקהו, כי איש חכם אתה, וידעת את אשר תעשה לו, והורדת את שיבתו בדם שאול".

ייתכן שיש להחריש רק בשעת מעשה, כאשר הרגשות בוערים. אדם שמגיב מתוך רגש, עלול להגיב באופן מוגזם, שיגרום לו בזיון גדול עוד יותר. אולם לאחר מעשה, כשהרגשות נרגעים, אפשר לשקול מחדש את כל הנתונים ולהחליט מהי התגובה ההולמת.

לפי זה, שאול אכן נהג בתבונה בפעם הראשונה, כאשר "ויבזהו... ויהי כמחריש"; אולם הוא חטא בפעם השניה, כאשר העם אמר "מי האמר 'שאול ימלך עלינו?!' תנו האנשים ונמיתם!", ושאול התנגד (ראיתי פירוש דומה בשם המאירי, בתלמוד בבלי מהדורת שוטנשטיין, יומא כב:, הערה אחרונה) .

פסוקים דומים וקשורים

לא רק שאול החריש כשביזו אותו - גם יעקב אבינו החריש לאחר שבתו נאנסה בראשית לד ה: " "ויעקב שמע כי טמא את דינה בתו, ובניו היו את מקנהו בשדה, והחרש" "יעקב עד באם" "; גם במקרה זה, בקריאה ראשונה ניתן לחשוב שיעקב נהג בחולשה, אך הפסוק שלנו מלמד שהוא דווקא נהג בתבונה, הוא חיכה שבניו יתאספו ויחליטו יחד איך לנהוג, ולא פעל מתוך סערת רגשות: " "ויעקב שמע כי טמא את דינה בתו והחריש יעקב - הדא הוא דכתיב (משלי יא) ואיש תבונות יחריש" (ופירש רד"ל: ורישיה בז לרעהו חסר לב ידרש זה שכם, שבז בלבו לבני יעקב וחשבם כהפקר)" " ( בראשית רבה פ ו , ילקוט שמעוני על משלי רמז תתקמז) .

בספר משלי ישנו פסוק נוסף עם הביטוי "בז לרעהו", (משלי יד כא): "בז לרעהו חוטא, ומחונן עניים אשריו". הפסוק שלנו מכוון לאדם שפוגעים בו - שלא ייעלב כי מי שפוגע בו הוא חסר-לב; והפסוק בפרק יד מכוון לאדם הפוגע - שיידע שהוא חוטא ויפסיק לזלזל במכריו, ובפרט בעניים ( פירוט ).

פסוקים נוספים מתארים סיבות נוספות להבליג על מעשים רעים של הזולת - למשל כדי לעורר את האהבה, משלי יז ט: "מכסה פשע, מבקש אהבה; ושונה בדבר, מפריד אלוף" ( פירוט ).

איש תבונה הוא ניגודו של חסר לב גם בפסוקים נוספים; ראו איש תבונות וחסר לב .

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2004-03-26.

פסוק יג

עריכה

הולך רכיל מגלה סוד, ונאמן רוח מכסה דבר

בחירת אנשים שיודעים לשמור סוד היא משימה חשובה, גם לאנשים פרטיים וגם לגופים גדולים כמו צה"ל. ספר משלי מלמד איך איך לבחון את הזולת, כדי לדעת מראש האם יש חשש שהוא יגלה את הסודות שיימסרו לו:

משלי יא יג: " "הולך רכיל - מגלה סוד, ונאמן רוח - מכסה דבר" ".

בפסוק זה ישנן שתי עצות שונות לבחירת שותפי סוד:

א. הולך רכיל מגלה סוד

הולך רכיל = אדם ההולך ברגליו כדי לסחור בשמועות כמו רוכל ; אדם שאוהב להפיץ "חדשות עסיסיות". אדם כזה משתמש בפיסות-מידע על אנשים אחרים כדי לספק את רצונו בתשומת-לב, ולכן קיים סיכוי גדול שאדם כזה יגלה סוד , וראוי שלא לסמוך עליו (מלבי"ם, דעת מקרא) .

ומצד שני:

ב. ונאמן רוח מכסה דבר

נאמן = יציב ומתמיד , רוח = מחשבות ; מכאן: "נאמן רוח" = מי שמחשבותיו יציבות ומתמידות, שאינו משנה את דעתו במהירות. ניתן לגלות, ע"י היכרות אישית או תחקיר בטחוני מקיף, אם האדם נוטה לשנות את דעתו בקלות - לעבור מתנועה לתנועה, מקצה לקצה במפה הפוליטית, וכו'; במקרה זה, קיים חשש שהוא גם ישנה את הזדהותו, ויגלה את הסודות לאויב; אך אם הוא נאמן רוח, יציב ומתמיד במחשבותיו, מסתבר שיוכל לשלוט גם ב"רוח שפתיו" ולכסות דברים שיתגלו לאזניו.

פירושים נוספים

ישנו פסוק דומה שבו הצלע הראשונה של פסוקנו מופיעה בסדר הפוך: משלי כ יט: " "גולה סוד הולך רכיל , ולפותה שפתיו לא תתערב" "; שם פירשנו, שהפסוק בא ללמד, שמי שמגלה סוד הוא חוטא, כי הוא עובר על מה שכתוב בתורה "לא תלך רכיל בעמך" (ומכאן שמותר לאדם לשמור סוד - פירוט ).

אך מכיוון שזהו משפט שֵמָנִי, ניתן גם לפרש להיפך - ניתן לפרש שפסוקנו בא ללמד על האיסור לגלות סודות (מצודות) , והפסוק בפרק כ בא ללמד איך לבחור שותפי סוד.

לפי זה, החצי השני של פסוקנו יתפרש אחרת:

נאמן רוח = מי שהוא נאמן ברוחו אל ה', ומקיים את תורתו, כמו ב תהלים עח ח: " "ולא יהיו כאבותם דור סורר ומרה, דור לא הכין לבו ולא נאמנה את אל רוחו" ".

ונאמן רוח מכסה דבר = הנאמן לה' ושומר את תורתו מכסה ומסתיר כל דבר שנאמר לו, גם אם לא נאמר לו בפירוש שזה סוד, כדי שלא ייכשל בעבירה על האיסור " "לא תלך רכיל" " (מצודות, מלבי"ם) .

הקשר לפסוק הבא

הפסוק הבא (פסוק יד) מדבר על תחבולות, ואפשר להסיק מכאן שיש להשתמש בתחבולות על-מנת לשמור על סודות - ראו מחלקת בטחון שדה בספר משלי .

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-11-25.

פסוק יד

עריכה

באין תחבולות יפול עם, ותשועה ברוב יועץ

(משלי יא יד): "באין תחבלות יפל עם, ותשועה ברב יועץ"

תחבולה = אסטרטגיה - תוכנית פעולה שלוקחת בחשבון את כל המקרים האפשריים, והיא מורכבת מהרבה תוכניות שונות, כמו חבל המורכב מכמה סיבים ( פירוט ).

באין תחבולות יפול עם - אם מסתפקים בתוכניות חלקיות ושטחיות, יש סיכוי רב ליפול במקרה שלא חשבנו עליו.

ותשועה ברוב יועץ - כדי לפתח תחבולות יש צורך ביועצים רבים - כל יועץ רואה רק חלק מהמציאות וחושב רק על חלק מהמקרים, ולכן רק ברוב יועץ אפשר לוודא שתהיה לנו תשועה מכל הצרות האפשריות (מצודות, רבי יונה גירונדי) .

לעיון נוסף

המסקנה מפסוק זה, על פי פשוטו, היא שצריך לנהל את ענייני הציבור גם בדרכים טבעיות, ולא לסמוך על הנס - ראו הכנות למלחמה בספר משלי ; כך פירשו רוב המפרשים.

אולם, רש"י פירש שהפסוק מדבר דווקא על תחבולות רוחניות: " "כשהצרה באה על ישראל, ואינן נותנין לב להבין להתענות ולעשות תשובה, ייפול עם" ". גם העוונות, כמו התחבולות , נמשלו לחבל (ישעיהו ה יח): "הוי משכי העון בחבלי השוא, וכעבות העגלה חטאה"- כי בדרך-כלל, מצב רוחני ירוד נובע משילוב של הרבה חטאים שונים; לכן, גם כדי לעשות תשובה דרושים יועצים רבים - כל אחד רואה את החטאים של אנשים מהזרמים האחרים...

מסקנה נוספת אפשר להסיק מהסמיכות לפסוק הקודם (פסוק יג), העוסק בשמירת סודות: יש להשקיע במיוחד בתחבולות שמטרתן למנוע את דליפת הסודות - ראו בטחון שדה בספר משלי .

הפסוק שלנו עוסק בתחבולות הנעשות בזמני שלום, למשל בתחום הכלכלה, יחסי החוץ והבטחון השוטף; פסוק דומה עוסק בתחבולות הנעשות בזמני מלחמה (משלי כד ו): "כי בתחבלות תעשה לך מלחמה, ותשועה ברב יועץ".

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-11-25.

פסוק טו

עריכה

רע ירוע כי ערב זר, ושונא תוקעים בוטח

(משלי יא טו): "רַע יֵרוֹע כִּי עָרַב זָר, ושנא תקעים בוטח"

פסוק זה הוא אחד מבין רבים שמזהירים את האדם שלא להיות ערֵב (ראו ערבות לעומת הלוואה ). לגבי הפרטים, נחלקו המפרשים:

1. יש אומרים שנושא הפסוק הוא "כי ערב זר" והנשוא הוא "רע ירוע", ופירוש הפסוק הוא "מי שערב זר - רע ירוע"; "מי שחתם על ערבות לזר - שבור יישבר" (מהשורש "רעע" שמשמעו כמו "רצץ", "שבר"; מצודות, דעת מקרא ), או "מי שחתם על ערבות לזר - מצבו הכלכלי יהיה רעוע" כי כל רגע יכולים לבוא אליו הביתה ולקחת את רכושו; ורק מי ש"שונא תוקעים", שונא תקיעת-כף לצורך ערבות , הוא יחיה בבטחון כלכלי.

2. ויש אומרים שנושא הפסוק הוא "רַע", והנשוא הוא "ירוע כי ערב זר", ופירוש הפסוק הוא "איש רע שחתם על ערבות לזר - יישבר וירוצץ, כי הרע מלכתחילה אינו מתכוון לשלם את הסכום שערב עבורו, אלא לריב עם הלווה ועם המלווה" (ע"פ רבי יונה גירונדי) . לפי זה, הפסוק לא אוסר לגמרי להיות ערב, אלא רק מזהיר את הערב שיהיה מוכן מלכתחילה לשלם הכל - מקרה שרוב הערבים אינם לוקחים בחשבון.

משל ונמשל

הערבות בתחום הכספי יכולה לשמש גם כמשל לאחריות רוחנית:

1. ע"פ רבי יצחק (תלמוד בבלי, יבמות קט:) : " "רעה אחר רעה תבוא למקבלי גרים... ולתוקע עצמו לדבר הלכה" ": דיין המקבל גר לעם ישראל למעשה מקבל על עצמו אחריות להתנהגותו של הגר לאחר הצטרפותו לעם ישראל, ואדם הפוסק הלכה מקבל על עצמו אחריות להשפעות של פסיקתו על הציבור - בשני המקרים יש להיות מודע לגודל האחריות ולשבר שהיא עלולה לגרום (ראו גם ירושת הארץ והפקעת מקרקעין ). הגר"א פירש באופן דומה אך יותר כללי - ערב הוא המלמד תורה, ותוקע כף הוא הדיין.

2. וע"פ רש"י, הכוונה להתחייבות שהאדם לוקח על עצמו כלפי כוחות זרים - עבודת אלילים או כנופיה של חוטאים; ואולי הכוונה לכל סוג של התמכרות, הגורמת לאדם להרגיש שהוא "חייב" לעשות מעשים השוברים ומרוצצים את נשמתו.

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-11-25.

פסוק טז

עריכה

קל יותר לשמור על כבוד מאשר לשמור על עושר

במה עדיף להשקיע - בכבוד או בעושר? פסוק בספר משלי מציג את אחד מיתרונותיו של הכבוד על-פני העושר:

(משלי יא טז): "אשת חן תתמך כבוד, ועריצים יתמכו עשר":

כדי "לתמוך בעושר" שלא יאבד, דרושים "עריצים" = אנשים חזקים ומפחידים, שיאבטחו וישמרו על העושר מפני אויבים ושודדים; אך כדי "לתמוך בכבוד" אין צורך בעריצים, גם "אשת חן" = אישה יפה ועדינה יכולה לשמור על כבודה בעצמה.

הכבוד הוא פנימי ונמצא עם האיש או האישה בכל מקום שהם, ואין צורך לשכור מאבטחים שישמרו עליו עבורם.

ראו פסוקים נוספים על עדיפות השם הטוב על העושר .

פירושים נוספים

1. בפסוק הבא (פסוק יז) נאמר: "גמל נפשו איש חסד, ועכר שארו אכזרי", והוא מקביל לפסוקנו:

"אשת" מקבילה ל"איש";
"חן" מקביל ל"חסד" (כמו בראשית יט יט: " "הנה נא מצא עבדך חן" "בעיניך ותגדל" "חסדך אשר עשית עמדי..." ", (אסתר ב יז): "ויאהב המלך את אסתר מכל הנשים, ותשא חן וחסד לפניו מכל הבתולות...");
"כבוד" מקביל ל"נפש" (כמו (בראשית מט ו): "בסדם אל תבא נפשי, בקהלם אל תחד כבדי ...", (תהלים ז ו): "ירדף אויב נפשי , וישג וירמס לארץ חיי, וכבודי לעפר ישכן סלה", ואולי גם (משלי טו לב): "פורע מוסר מואס נפשו , ושומע תוכחת קונה לב; יראת ה' מוסר חכמה, ולפני כבוד ענוה").
"תמך" מקביל ל"גמל" (עזר, היטיב);
"עריצים" מקבילים ל"אכזרי".

לפי זה, אפשר לפרש ששני הפסוקים מביעים אותו רעיון, אחד בלשון נקבה ואחד בלשון זכר: אישה ואיש העושים מעשים טובים, מעשים של חנינה וחסד עם הבריות, למעשה עוזרים לעצמם - הם תומכים ומחזקים את כבודם , גומלים ומיטיבים עם נפשם (ראו פירושים נוספים על פסוק יז.

2. אפשר לקרוא " אשת חן תִתָּמֵך כבוד "- כאשר אישה מתנהגת בכבוד, החן שלה נשמר, כלומר, הכבוד תומך בחן שלה; לעומת זאת, אישה שמפקירה את עצמה, גם היופי שלה כבר נעכר, לא נשמר.

" ועריצים יִתָּמְכוּ עשר " - כל עוד לעריצים יש כסף, הם יכולים לשחד אנשים ובכך לשלוט בעם, כלומר, העושר תומך בהם.

לפי דעתי על העושר יכולים לשמור אנשים חכמים, וממש לא אנשים עריצים, הם בד"כ מבזבזים אותו לצרכיהם האישיים (יעל 13.09.2005) .

ראו גם הון - מועיל או לא?

מקורות

על-פי מאמר של אראל, יעל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-08-30.

פסוק יז

עריכה

גם מי שדואג לגופו הוא איש-חסד, וגם מי שפוגע בגופו הוא אכזר

יש אנשים, שעושים הרבה חסד עם הזולת, אך שוכחים לדאוג לעצמם - לא אוכלים טוב, לא ישנים טוב, ופוגעים בבריאותם. ספר משלי מזהיר משגיאה זו:

(משלי יא יז): "גמל נפשו איש חסד, ועכר שארו אכזרי"

נפש היא הצד החומרי והגופני של החיים , הצד שנהנה מאוכל ושתיה ודומיהם; על-פי פסוק זה, אדם שגומל טוב לנפש שלו, כלומר - אוכל ושותה, גם הוא איש חסד, כמו מי שעוזר לזולת; ואדם שעוכר = מקלקל ומשחית, את שארו = בשרו וגופו, גם הוא אכזרי, כמו מי שמזיק לזולת.

איך בדיוק צריך לחלק את המשאבים? כמה להשקיע בעצמי וכמה להשקיע בזולת? כמה להשקיע באנשים הקרובים אליי וכמה להשקיע ברחוקים יותר?

חז"ל קבעו ש" "המבזבז - אל יבזבז יותר מחומש" ", מי שרוצה להיות חסיד ולבזבז את רכושו לצדקה, שיבזבז לכל היותר 20% ממשכורתו, וישמור לעצמו 80%, כדי שלא יהפוך בעצמו להיות נזקק. אולם לא מצאנו הנחיה דומה לגבי חלוקת זמן.

ניתן להציע תשובה לשאלה זו על-ידי בדיקת המשמעות המדוייקת של המילים המופיעות בפסוק:

המילה גומל עיקר עניינה - נותן שכר על מעשה טוב (או עונש על מעשה רע); אם כן, גומל נפשו = נותן שכר לנפשו; על כל מעשה טוב שהוא עושה כלפי הזולת - הוא עושה מעשה טוב דומה כלפי עצמו; אדם כזה הוא איש חסד.
המילה עוכר עניינה - מקלקל ומשחית; אם כן, עוכר שארו = גורם נזק לגופו ולבריאותו; אדם כזה הוא אכזרי.
ובין שני הקצוות הללו - בין איש חסד לבין אכזרי - נמצא האדם שאינו גומל טוב לנפשו על כל דבר (כלומר: משקיע באחרים יותר מאשר בעצמו, או משקיע בעצמו יותר מאשר באחרים), אך גם אינו מתעלם לגמרי מהצרכים החומריים (כלומר: דואג לשמור על בריאותו ועל בריאותם של אחרים). מי שרוצה להגיע לדרך האמצע, צריך לנהוג בדרך הפוכה מנטייתו הטבעית - אם מטבעו הוא אנוכי, שידאג יותר לאחרים, ולהיפך. אבל כאשר האדם רואה שמרוב שהוא עסוק בבעיות של אחרים בריאותו הנפשית והפיזית מתדרדרות, הוא צריך להאט את הקצב.

בין אם נקבל את הפירוש למילה "גומל" ובין אם לא, ראוי לזכור שגם הגוף שלנו ראוי שיעשו איתו חסד, לא פחות מכל אחד אחר; הגוף שלנו הוא ה"נזקק" הקרוב אלינו ביותר, ואסור להזניח אותו.

מקורות ופירושים נוספים

1. רבים מחכמי ישראל פירשו את הפסוק כהנחיה כללית על כך שאדם צריך לדאוג לצרכיו הגופניים:

" "גומל נפשו איש חסד, זה הלל, שהיה רגיל לומר לתלמידיו "אני הולך לעשות חסד עם אורח שבביתי", וכששאלו: מי הוא האורח שאתה חייב לו בכל יום חסד? אמר: זו היא נפשי העלובה בקרבי. פעם אחרת אמר כי עליו ללכת לעשות מצוה, וכשחקרו מה היא? אמר: לרחוץ בבית המרחץ, כי חייב אדם גם בטהרת הגוף, קל וחומר מאיקונין של מלכות שמנקין לכבודם, והאדם נקרא בצלם אלהים"" " (ע"פ ויקרא רבה לד; ראו הלל הזקן ) .
" "ריש לקיש אמר: [המונע עצמו מן התענית] נקרא חסיד, שנאמר גומל נפשו איש חסד, כלומר הגומל טוב לנפשו הוא איש חסד, ועוכר שארו אכזרי, המתענה ומכחיש בשרו נקרא אכזר" " (תלמוד בבלי, תענית יא, ע"פ רבנו חננאל; ראו התענית והסיגוף בדברי חז"ל ) .
" "מי שגומל טוב לנפשו המתאווה לתת לה די מחסורה ההכרחי להחיותה ולהעמידה במצב הבריאות, הוא בודאי איש חסיד, כי כאשר יחמול על נפשו כן יחמול על נפש הזולת; אבל העוכר בשר עצמו ומרעיב עצמו כי יחוש על הממון, כל שכן שהוא אכזרי על הזולת" " (מצודת דוד על הפסוק) .
" "הנה, מי" "שגומל נפשו" "החומרית ומחזיק אותה, לתת לחומר ההכרחי מן המזון והלבוש, הוא" "איש חסד," "שלא יגרע מדבר חֻקּוֹ הראוי לו, ויחמול על הראוי לחמלה עליו; ואמנם, מי שהוא" "עוכר בשרו" "ומצר לגופו, הנה הוא" "אכזרי," "כי מי שהוא אכזרי לעצמו, כל שכן שהוא אכזרי לזולתו. ואולם אמר זה, כי קצת האנשים יחשבו עבודה לשם יתברך מה שיענו גופם ענוי, וזה הפך רצון ה' יתברך! ולזה תמצא, שלא העמידה התורה דבר יהיה בו ענוי לנפש הבהמית, רק מעט, ביום אחד בשנה; והיה זה, כי כן הכחות הנפשיות החמריות הוכנו לעבודת השכל, ולא יוכן להם זה אם לא היו בבריאות. ולזה, מי שיהיה סיבה להחלות הגוף, אשר בחלותו ייחלו אלו הכחות, הנה הוא יבלבל כוונת השם יתברך" " (רלב"ג על הפסוק) .
" "אך הפרישות הרע הוא כדרך הגויים הסכלים, אשר לא די שאינם לוקחים מן העולם מה שאין להם הכרח בו, אלא שכבר ימנעו מעצמם גם את המוכרח, וייסרו גופם ביסורים ודברים זרים אשר לא חפץ בהם ה' כלל, אלא אדרבה חכמים אמרו (תענית כ"ב): "אסור לאדם שיסגף עצמו ", ובענין הצדקה אמרו (ירושלמי סוף פאה): "כל מי שצריך ליטול ואינו נוטל הרי זה שופך דמים ", וכן אמרו (תענית כ"ב): "לנפש חיה - נשמה שנתתי בך החיה אותה ", ואמרו (תענית י"א): "כל היושב בתענית נקרא חוטא " והעמידוה בדלא מצי מצער נפשיה, והלל היה אומר " גומל נפשו איש חסד " על אכילת הבוקר, והיה רוחץ פניו וידיו לכבוד קונו, קל וחומר מדיוקנאות המלכים" " ( מסילת ישרים יג ) .

ההנחיה המפורטת יותר שהסקתי מהמילה " גומל ", שאיש חסד עושה מעשה טוב כלפי עצמו על כל מעשה טוב שהוא עושה כלפי הזולת, אינה נזכרת בדברי המפרשים על הפסוק, אך היא נרמזת בכמה פסוקים בתורה:

(ויקרא יט יח): "ואהבת לרעך כמוך"- רוב האנשים אינם מסוגלים לאהוב את הזולת בדיוק באותה מידה כמו את עצמם, והמפרשים התייחסו לבעיה זו בדרכים שונות ( פירוט ). לפי פירושנו למעלה, איש חסד מפרש את הפסוק כהנחיה מעשית, ומשקיע בעזרה לזולת זמן שווה לזה שהוא משקיע בהנאות של עצמו.
(דברים טז יד): "ושמחת בחגך, אתה, ובנך ובתך ועבדך ואמתך, והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך". הכתוב מציין ארבעה אנשים השייכים למשפחתו של האדם ושמחים יחד איתו, וכנגדם ארבעה אנשים נזקקים מבחוץ שהוא צריך לדאוג שיוכלו לשמוח בחג: " "אמר הקב"ה: אתה יש לך ארבעה בני בית - בנך ובתך ועבדך ואמתך, ואף אני יש לי ארבעה בני בית - הלוי והגר והיתום והאלמנה....אני אמרתי לך שתהא משמח את שלי ואת שלך בימים טובים שנתתי לך. אם עשית כן, אף אני אשמח את שלי ואת שלך. אלו ואלו אני עתיד לשמח בבית הבחירה, שנאמר "והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי"..." " (רבי לולינוס דרומי בשם רבי יהודה בר סימן, ילקוט שמעוני ) .

ויש מפרשים שהסיקו מהפסוק מסקנות מעשיות אחרות:

2. לעשות חסד עם קרובי המשפחה: " "גומל נפשו - גומל טובה לקרוביו, איש שהוא חסיד: ועכר שארו אכזרי - והאכזרי הוא עוכר את קרוביו" " (רש"י) . אולי הוא פירש נפשו = "הנפש ששייכת לו וקרובה אליו", כמו הביטוי בלשון ימינו "נשמה שלי".

3. לעשות חסד עם הזולת: מי שעושה חסד עם הזולת, למעשה גומל בכך חסד עם נפשו החומרית, כי גם אחרים יעזרו לו; ומי שמתאכזר על הזולת, למעשה פוגע בכך בבשרו, כי גם אחרים יתאכזרו אליו ויפגעו בו (מלבי"ם) . ניתן להביא ראיה לפירוש זה מההקבלה בין פסוק זה לפסוק הקודם, (משלי יא טז): "אשת חן תתמך כבוד, ועריצים יתמכו עשר"( פירוט ).

4. להיגמל מהתענוגים: גומל מלשון "גמילה" - מי שמצליח לגמול את נפשו מהתענוגים, עושה עמה חסד גדול, בתנאי שהוא לא מסגף את עצמו יותר מדי ולא גורם נזק לבשרו (הרב יונה גירונדי) .

פסוקים דומים

ישנם פסוקים נוספים בספר משלי, המלמדים שהאדם לא צריך להרעיב את עצמו:

(משלי י ג): "לא ירעיב ה' נפש צדיק, והות רשעים יהדף"- ה' אינו מרעיב את הצדיק, ולכן גם הצדיק אינו צריך להרעיב את עצמו.
(משלי יא כה): "נפש ברכה תדשן, ומרוה גם הוא יורא"- אדם שמברך ומיטיב עם הזולת, יזכה שגם נפשו תדושן, כלומר הצרכים החומריים שלו יתמלאו, מידה כנגד מידה; מקובל לפרש שהפסוק מתאר גמול מאת ה', אך ייתכן שאפשר ללמוד ממנו גם איך האדם צריך להתייחס אל עצמו.
(משלי יג ד): "מתאוה ואין נפשו עצל, ונפש חרצים תדשן"- שכרם של החרוצים הוא, בין השאר, מילוי הצרכים החומריים של הנפש.
משלי יג כה: "צדיק אכל לשבע נפשו, ובטן רשעים תחסר" - הצדיק לא מרעיב את עצמו, אלא נותן לנפשו את צרכיה ומשביע את רצונה ( פירוט ).

מקורות

על-פי מאמר של אראל, יעל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-08-25.

פסוק יח

עריכה

משרות מיותרות

ישנם פוליטיקאים שיוצרים משרות מיותרות על-מנת "לספק תעסוקה" למקורביהם. ספר משלי, כנראה, רואה בכך רשעות:

(משלי יא יח): "רשע עשה פעלת שקר, וזרע צדקה שכר אמת".

מילות המפתח בפסוק הן " פְּעֻלָּה " ו" שֶׂכֶר ". למילים אלו ישנן משמעויות שונות, אך מכיוון שהן באות יחד, נראה שבפסוק זה משמעותן דומה - משכורת על עבודה, כמו ויקרא יט יג: " ... "לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר" ", (דברים כד טו): "ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש...".

המושל הרשע עושה פעולת שקר - ממציא משרות שאין בהן צורך ומחלק משכורות על עבודה שאין בה צורך (או על עבודה שלא נעשתה כלל);

אך המושל הזורע צדקה - המעוניין לנטוע משטר צודק ותקין - מקפיד על שכר אמת - לתת משרות ומשכורות רק לאנשים שעושים עבודה אמיתית.

הדבר נכון לא רק לגבי מושל אלא לגבי כל אדם שרוצה לזרוע צדקה - להתחיל ביוזמה צודקת כלשהי, כגון להקים ארגון חסד חדש. הוא צריך לוודא, מצד אחד, שאין משרות מיותרות המבזבזות את כספי התורמים על משכורות, ומצד שני, שכל האנשים שאכן מועסקים בארגון מקבלים שכר אמת .

פירושים נוספים

פירשנו שהפסוק מתאר את השכר שנותנים הרשע והצדיק לאנשיהם; אך רוב המפרשים פירשו שהפסוק מתאר את השכר שמקבלים הרשע והצדיק על מעשיהם בעולם הזה:

רשע עושה פעולת שקר - כל פעליו ומאמציו בעולם הזה לא יזכו אותו בשכר על פעולתו, כי לא תהיה לו המשכיות והכל יאבד לאחר מותו (ראו פסוק שבו נזכרת המילה "שקר" במשמעות דומה: (שמואל א כה כא): "ודוד אמר 'אך לשקר שמרתי את כל אשר לזה במדבר... וישב לי רעה תחת טובה'").

וזורע צדקה שכר אמת - העושה מעשי צדק דומה לאיכר הזורע את אדמתו - עובר זמן רב עד שהוא רואה את התוצאות, אך התוצאות הן אמיתיות וממשיות, שכר אמת ; כך גם הצדיק יזכה, בטווח הארוך, לשכר אמיתי בעולם האמת.

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-11-25.

פסוק יט

עריכה

בסיס לצדק

גם מי שאינו יכול להילחם למען הצדק בעצמו, יכול לתמוך באנשים או ארגונים העושים צדק:

(משלי יא יט): "כֵּן צדקה לחיים, ומרדף רעה למותו"

כֵּן = כַּן = בסיס.

צדקה = עשיית צדק .

כן צדקה לחיים = אדם המשמש כן ובסיס למעשי צדקה , זוכה גם הוא לחיים , כמו הצדיק.

והצד השני:

מרדף = רודף, נדבק .

ומרדף רעה = מנסה להידבק ולהתקרב אל אנשים העושים רע.

ומרדף רעה למותו = המנסה להיות בחברתם של אנשי רע, "יזכה" גם הוא למוות כמותם.

פירושים נוספים

1. "כֵּן" - אפשר גם לפרש מלשון כֵּנוּת - רק העושה צדקה בכנות, לשם שמיים, זוכה לחיים; אך העושה צדקה מתוך רדיפה אחר מטרה רעה - הצדקה הזאת רק תקרב את מותו הרוחני: " "המרדף הצדקה עם הרעה , לרמות בה את הבריות למען יחזיקוהו לצדיק, היא עוד סיבה למותו ..." " (ע"פ מצודת דוד) ;

אולם, בחצי השני של הפסוק לא נזכרה הצדקה, ולא נזכר שאדם "מרדף הצדקה עם הרעה", אלא רק " מרדף רעה ".

2. "כן" - אפשר גם לפרש כמו "אכן", "באמת" (כמו במדבר כז ז: "כן בנות צלפחד דוברות"): אכן הצדקה מובילה לחיים.

אולם, לא ברור מדוע יש צורך להוסיף מילה זו - למה לבזבז מילה אחת מתוך 6 (כמעט 17%) רק כדי להגיד "כן, משפט זה הוא אמת"?

פסוקים דומים

משלי י טז: "פעולת צדיק לחיים , תבואת רשע לחטאת" ( פירוט ) - בפסוק הקודם לפסוקנו (משלי יא יח) נזכרה "פעולה" - "רשע עושה פעולת שקר", ובפסוקנו נזכרו "חיים" - "כן צדקה לחיים".
משלי טו ט: "תועבת ה' דרך רשע, ומרדף צדקה יאהב" ( פירוט ).
(משלי יג כא): "חטאים תרדף רעה, ואת צדיקים ישלם טוב"

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-11-25.

פסוק כ

עריכה

תועבת ה' עקשי לב, ורצונו תמימי דרך

אדם צריך להיות עקבי במעשיו והתנהגותו, אך יחד עם זה לשמור על גמישות במחשבותיו ולהיות פתוח לשינויים:

(משלי יא כ): "תועבת ה' עקשי לב, ורצונו תמימי דרך"

עיקש = עקום וקשה .

לב = מקום המחשבות, משל לאופי .

עיקש לב = עקשן; אדם שהוא גם בעל אופי עקום ושלילי, וגם קשוח ואינו מוכן להשתנות.

תועבת ה' עקשי לב = ה' אינו מתעב כל אדם שעושה מעשה רע, אבל הוא כן מתעב אדם שעושה מעשה רע ומתעקש להמשיך בכך: " "זה שמקשה לבו מלעשות תשובה, הקב"ה קורא אותו תועבה" " ( ילקוט שמעוני , ודומה לזה הגאון מווילנה ) .

תמים = שלם ללא פגם .

דרך = הרגל ומנהג .

תמים דרך = אדם שמנהגיו תמימים ושלמים, כלומר שהוא עקבי בהתנהגותו הטובה.

ורצונו תמימי דרך = ה' אוהב ורוצה באדם שמתנהג בקביעות ובהתמדה בדרך טובה: " "רצונו... במי שהלך מתחילה בתמימות, ולא חטא כלל" " ( הגאון מווילנה ) .

שני חצאי הפסוק מדברים על עקביות והתמדה: בחצי הראשון העקביות היא מתועבת ובשני העקביות היא רצויה. אפשר כמובן להסביר שהשאלה היא במה מתמידים: אם מתמידים בדרך רעה - זו תועבת ה', ואם מתמידים בדרך טובה - זה רצון ה'. אולם מה יעשה מי שאינו בטוח אם דרכו היא טובה או רעה? כדי לענות לשאלה נשים לב שיש הבדל בין שני חצאי הפסוק:

החצי הראשון מדבר על לב , שהוא מקום המחשבות. עקשנות במחשבות היא דבר פסול, כי היא חוסמת בפני האדם את האפשרות לגלות שטעה ולתקן את טעותו - " תועבת ה' עיקשי לב ".
והחצי השני מדבר על דרך , כלומר על מעשים והתנהגויות. תמימות בהתנהגות היא דבר רצוי - אדם שכבר חשב והגיע למסקנה, הוא צריך לממש אותה באופן עקבי ולא לשנות את התנהגותו כל רגע לפי מצב-הרוח.

פסוקים נוספים

ישנו פסוק נוסף עם הביטוי עיקש לב :

(משלי יז כ): "עקש לב לא ימצא טוב, ונהפך בלשונו יפול ברעה"

גם פסוק זה מדבר על עקביות, והוא משוה בין עקביות במחשבה לבין עקביות בדיבור: עקביות במחשבה היא לא טובה כי היא מונעת מהאדם למצוא רעיונות טובים, אך חוסר-עקביות והפכפכות בדיבורים היא רעה ( פירוט ).

פסוקים נוספים עם הביטוי תם דרך :

(תהלים קיט א): "אשרי תמימי דרך, ההלכים בתורת ה'"( פירוט )
(משלי יג ו): "צדקה תצר תם דרך , ורשעה תסלף חטאת"( פירוט )

פירושים נוספים

תועבת ה' ורצונו

פסוקים המדברים על תועבת ה' ורצונו מציגים שני קצוות, ומכאן שיש גם מצב ביניים בין הקצוות - מצב שאינו מתועב אבל גם אינו רצוי ( פירוט ). בדברי המפרשים ניתן למצוא כמה פירושים למשמעותם של הקצוות ולמשמעותה של דרך הביניים בפסוק זה:

1. כפי שפירשנו למעלה, עיקש לב הוא אדם עקבי לרעה ו תמים דרך הוא אדם עקבי לטובה, ולפי זה מצב הביניים הוא אדם שאינו עקבי - לפעמים חוטא ולפעמים עושה תשובה (כך כנראה פירש הגאון מווילנה) .

2. אפשר גם לפרש ש עיקש לב הוא אדם שמחשבותיו רעות, ו תמים דרך הוא אדם שמעשיו טובים, ולפי זה מצב הביניים הוא אדם שמחשבותיו טובות אך אינו מצליח ליישם אותן במעשים: " "ומה שהוא בין שני הקצוות, שאינו עיקש לב לחלוק על חוקי החכמה, ואינו תמים דרך גם-כן, כי הגם שליבו בלתי חולק על חוקי החכמה, בכל-זאת יסור מן הדרך הטוב לפעמים אם רוח היצר יעלה עליו, אינו לא לרצון ולא תועבה, כי האיש הזה עדיין עומד בקשרי המלחמה, אם לנצח אם להינצח בסוף." " ( מלבי"ם ) .

3. ויש שפירשו ש עיקש לב הוא אדם שמחשבותיו עקומות ומנוגדות לדבריו, "אחד בפה ואחד בלב", " "מראה לאדם יושרו, ומחשבות לבו עקשות" ", ו תמים דרך הוא אדם שגם ההתנהגות שלו מתאימה למחשבותיו, " "ומשוה מסתרו לנגלהו" " ( מצודת דוד ) . לפי זה, מצב הביניים הוא אדם שמחשבותיו מתאימות לדיבורו אך אינן מתאימות למעשיו - הוא אמנם לא מטעה אנשים בדברי שקר, אבל הוא כן מתנהג בצורה שעלולה לגרום לאנשים לטעות.

4. פירוש ישן: תמים = אדם שפועל ללא כל פניות חיצוניות; אדם יכול להיות ישר, להתנהג בצדק ובלי מרמה, אך לעשות זאת מתוך פניות חיצוניות (כדי שלא יתפסו אותו...); אדם כזה אינו תועבת ה', אך גם לא רצונו, כי ה' רוצה אנשים שמתנהגים באמת משום שהיא אמת, ולא מתוך פחד או סיבות אחרות.

5. עיקש לב = מי שמחשבותיו עקומות; ההיפך מ עיקש לב הוא תמים לב = מי שמחשבותיו שלמות ללא פגם, נקיות מכוונה רעה. אדם כזה, כמובן, אינו "תועבת ה'" , אך גם לא בהכרח "רצונו" ; לפעמים, אדם כזה חושב שכל האמת נמצאת אצלו, והוא רק צריך להתמיד בה ולשכנע את כולם ללכת בדרכו, הוא לא מוכן לבחון את עצמו, ולחפש את האמת בחיים. זה נכון גם לדתיים וגם לחילוניים, כי זה נושא שקשור "ללב" , לא משנה לאיזו מסקנה הגיעו. לעומת זאת, "תמים דרך" , זה אדם ששואף לשלמות (תמימות), אך הוא עדיין נמצא בדרך . הוא עושה כל צעד מתוך שאיפה לשלמות, מתוך התנסות וחיפוש אמת, כדי לחיות נכון וטוב יותר. אותו אדם לא עומד במקום, אלא תמיד מתקדם. ה' מעדיף אנשים כאלה, שתמיד נמצאים בדרך , על-פני אנשים שבטוחים שהם כבר הגיעו (ע"פ יעל) .

מקורות

על-פי מאמר של יעל, אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2003-03-23.

פסוק כב

עריכה

נזם זהב באף חזיר, אישה יפה וסרת טעם

כשבוחרים בת-זוג, יש לבדוק את התכונות הפנימיות-הנפשיות שלה, לפני שמתייחסים לצורתה החיצונית:

(משלי יא כב): "נזם זהב באף חזיר, אשה יפה וסרת טעם"

נזם זהב באף חזיר = כששמים תכשיט יפה על בהמה מלוכלכת, הדבר אינו מייפה אותה אלא רק מדגיש את כיעורה.

טעם הוא התכונות הפנימיות המתגלות כלפי חוץ, ובמיוחד - השכל וההגיון של האדם ;

אישה יפה וסרת טעם = כשלאישה יפה אין שכל, היופי החיצוני אינו מייפה את נפשה אלא רק מדגיש את חוסר-טעמה; כמו נזם זהב באף חזיר .

בשני המקרים, הפנימיות קודמת לחיצוניות: ניקיון הגוף קודם ליופיים של התכשיטים החיצוניים לו, וטוב-טעמו של השכל קודם ליופי של הגוף החיצוני לו: " "הודיענו המקרא הזה, כי כאשר העדיים" [התכשיטים] "טפלה לגופים, כן הגוף טפל לנפש החכמה. וכאשר לא יתייפה הגוף המשוקץ בעדיים, כן לא תתייפה נעדרת השכל ביופי הגוף. ואמר 'אשה יפה', מפני שיבחנו בני האדם היופי מן הנשים" [אנשים בדרך-כלל מייחסים חשיבות רבה יותר לתכונת היופי כאשר הם מסתכלים על נשים] ", על כן הודיע, כי אישה סרת טעם לא תתייפה ביופי המראה והתואר, כאשר לא יתייפה גוף החזיר בנזם הזהב . כי כשהעיקר גרוע ופחות, לא יתעלה בטפלה..." " (הרב יונה גירונדי) .

פסוק נוסף שבו הגוף נחשב כתכשיט לנפש (תהלים קג ה): "המשביע בטוב עדיך , תתחדש כנשר נעוריכי".

מסקנה נוספת שאפשר להסיק מפסוק זה היא, שליופי דווקא יש חשיבות מסויימת - לאישה בעלת טעם, היופי הוא כמו תכשיט המדגיש את חכמתה - ראו שקר החן והבל היופי?! .

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-11-25.

פסוק כג

עריכה

צדיקים לא מקוים לרע, גם לא כדי שמתוך הרע ייצא טוב

יש אנשים שמזהירים מפני אסונות שעלולים לקרות, ולאחר מכן מקווים שהאזהרות שלהם יתקיימו - הם רוצים שתהיה מלחמה, שיהיו פיגועים, וכו'... כדי שכולם יראו שהם צדקו, ויקבלו את דעתם מכאן והלאה. התנ"ך מתנגד מאד לגישה זו:

(משלי יא כג): "תאות צדיקים אך טוב, תקות רשעים עברה"

תאוות צדיקים אך טוב = הצדיקים מתאוים ומקוים שיהיה רק טוב; הם לא מקווים שיהיה רע כדי שמתוך הרע ייצא טוב.

תקוות רשעים עברה = הרשעים מקוים שתהיה עברה - שיהיו כעס, מריבות ומלחמות, כדי שזה יועיל למטרות האישיות שלהם.

דוגמה לקיומו של פסוק זה ניתן למצוא בדברי הנביא ירמיהו:

(ירמיהו יז טז): "ואני לא אצתי מרעה אחריך, ויום אנוש לא התאויתי; אתה ידעת מוצא שפתי, נכח פניך היה".

למרות כל הלעג והביזיונות שספג ירמיהו מבני ישראל, שלא האמינו לנבואות הפורענות שלו, הוא אף-פעם לא התאווה וקיווה שהנבואות שלו יתגשמו. הוא אמר את נבואותיו בעל-כרחו, בגלל שה' הכריח אותו לנבא; אבל אף פעם לא רצה שדבריו יתגשמו; הוא קיוה שיהיה אך טוב לעם ישראל.

אמנם, הנביא ישעיהו אמר:

(ישעיהו כו ט): "נפשי אויתיך בלילה, אף רוחי בקרבי אשחרך, כי כאשר משפטיך לארץ - צדק למדו ישבי תבל"

ע"פ המפרשים הכוונה, שהוא התאווה לראות את ה' עושה משפט ברשעים; אולם, גם כאן, אין הכוונה לרעה כללית שתבוא על העולם, אלא רק למשפט ממוקד, רק ברשעים עצמם, כדי שכל בני העולם יראו וילמדו שיש צדק בעולם, ולא כדי שיראו שנבואות הפורענות של הנביא היו אמיתיות.

פירושים נוספים

הפילוסופים מחלקים את הפעולות לשלוש קבוצות: "טוב", "מועיל" ו"עָרֵב" (חלוקה מקבילה, פחות או יותר, לחלוקה של פרויד בין "סופר-אגו", "אגו" ו"איד", ולחלוקה של קירקגור בין "דתי", "אתי" ו"אסתטי").

לפי זה, הפסוק מלמדנו שהצדיקים מתאווים רק לפעולות השייכות לקבוצת הטוב, בעוד שהרשעים מקוים רק לפעולות השייכות לקבוצת הערב; אבל גם את זה אינם משיגים - הם משיגים רק עברה וכעס ( הגר"א ) .

פסוקים נוספים

בניגוד לצדיקים, הבוגדים מקווים שתבוא צרה על המדינה שהם נמצאים בה, ואינם מעלים בדעתם שהרעה הזאת תפגע גם בהם, (משלי כה יט): "שן רעה, ורגל מועדת - מבטח בוגד ביום צרה"( פירוט ).

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-08-28.

פסוק כד

עריכה

יש מפזר ונוסף עוד, וחושך מיושר אך למחסור

מה עדיף להיות - קמצן מדי או נדיב מדי? חסכן מדי או פזרן מדי?

הכי טוב לשמור על איזון (ראו שביל הזהב ), אולם, אם יוצאים מאיזון, עדיף לצאת לכיוון הפזרנות:

(משלי יא כד): "יש מפזר - ונוסף עוד, וחושֵׂך מִיֹּשֶׁר - אך למחסור";

" "שתי מידות באדם: כילי וותרן. ושניהם אינם על צד היותר טוב, שאף הותרן אינו על צד היותר טוב, כי "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש". אך במידת הוותרנות יש לפעמים שמפזר ונוסף עוד לו על ידי זה... אבל מי שהוא כילי ביותר, ואינו על היושר , הוא אינו [אלא] רק למחסור לעולם." " ( הגאון מווילנה ) .

מפזרנות מוגזמת אפשר לפעמים להרוויח, אבל מחסכנות מוגזמת אפשר רק להפסיד (המושג "יושר" מציין, על-פי הגר"א, את דרך האמצע; ראו ישר - פירושים נוספים ).

פירושים נוספים

הלל הזקן פירש את הפסוק על לימוד תורה: " "הלל הזקן אומר: בשעת מכנסין פזר, בשעת מפזרין כנס. בשעה שאתה רואה שהתורה חביבה על כל ישראל והכל שמחין, בה את תהי מפזר בה, שנאמר יש מפזר ונוסף עוד ; ובשעה שאתה רואה שהתורה משתכחת מישראל ואין הכל משגיחין עליה, את הוי מכנס בה, שנאמר עת לעשות לה'" ".

ב"אגדת בראשית" (פרק מו; תנחומא ויצא ג) פירשו את הפסוק על הוצאות שמוציאים הורים כדי להשיא את בניהם, והביאו דוגמה ממעשיו של אברהם לעומת מעשיו של יצחק: " "כיון שיצא יעקב מבית אביו, לא הוציא בידו אלא מקלו... אמר הקב"ה ליצחק: 'כך עשה לך אברהם אביך?! לא נתן לך כל מה שהיה לו?!...' ושלמה צווח יש מפזר ונוסף עוד - שברכו הקב"ה... ראה כמה עשה אברהם ליצחק. ויצחק לא עשה כן ליעקב, אלא הוציאו ריקן; אמר לו הקדוש ברוך הוא 'חשכת מן המסכן הזה - למחסור לך, שנאמר וחשך מיושר אך למחסור ... ומה היה לו? נסתלקה הימנו שכינה..." "

ע"פ כמה מחכמי החסידות, המילה "יש" היא ראשי תיבות " י ובל ש מיטה" - שתי המצוות המחייבות את האדם לפזר ולהפקיר את רכושו לכולם, ודווקא בזכות הפיזור הזה, הוא זוכה לברכה (ראו י בול ש ישית ): "י"ש - מפזר ונוסף עוד; וחשך מ י"ש ר - אך למחסור" (ראו ציטוט מתוך "פרי צדיק" ומתוך ליקוטי שפ"א לפרשת בהר, במאמר ברכת השבת והשביעית ).

ויש חכמים שהסיקו מכאן מסקנות לגבי "פיזור" רוחני, שגם הוא עשוי להיות מועיל לפעמים: " "יהודי לא צריך לחפש עניינים גדולים דווקא, אלא עבודתו צריכה להיות ללקט, לברר ולהעלות את ניצוצות הקדושה שנמצאים בענייני העולם.... היינו, שעל-ידי הפיזור והירידה מרוויח פרנסתו ברוחניות ופרנסתו בגשמיות." .." ( התקשרות 596 בהוצאת צעירי חב"ד ).

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-11-29.

פסוק כה

עריכה

בר וברכות

דיבורים נעימים יכולים להשפיע גם על המדבר עצמו:

משלי יא כה: " "נפש ברכה תדֻשָּׁן, ומרוה גם הוא יורא" " .

נפש ברכה = נפש שמברכת, אדם שמברך את הזולת ומאחל לו כל טוב.

תדושן = תזכה לשבוע, להרגיש טוב כמו אחרי סעודה דְשֵׁנָה (רק בלי הקלוריות...).

ומרוה = אדם שמרווה את צמאונו של הזולת ונותן לו לשתות לפי צרכו.

גם הוא יורא = הוא יוכל גם להורות, ללמד את הזולת את תורתו, כי רק מי ששבע ורוה יכול להקשיב לדברי חכמה.

יש קשר הדדי בין קבלה ונתינה בתחום הגשמי ובתחום הרוחני: אדם שנותן לזולת ברכה רוחנית זוכה לדשן כלומר לשפע גשמי, ואדם שמרוה את הזולת בשפע גשמי יוכל גם להורות , להשפיע עליו שפע רוחני.

פסוקים דומים וקשורים

רק מי שמרוה את צמאונו הגשמי של הזולת יוכל להורות וללמד אותו, ולכן המורה החכמה דואגת לתנאים חומריים נאותים בבתי הספר .

פירושים נוספים

נפש ברכה תדושן

1. פירשנו שה"ברכה" היא רוחנית וה"דשן" הוא גשמי;

2. אך אפשר לפרש את כל הפסוק במשמעות גשמית: מי שמביא ברכה חומרית לזולת, יזכה גם הוא לדשן ושפע בתחום החומרי (רש"י, מצודות, דעת מקרא) ;

3. ואפשר לפרש את כל הפסוק במשמעות רוחנית: מי שמברך את הבריות ומאחל להם כל טוב, יזכה גם הוא לשמוע מהם שמועות טובות שידשנו את עצמותיו, כמו שנאמר " "ושמועה טובה - תדשן עצם" " ( הגר"א ) .

ומרוה גם הוא יורא

1. כאן פירשנו שה"מרוה" הוא גשמי (נותן שתיה לרוויה), וה"יורא" הוא רוחני (מלשון הוראה - לימוד);

2. אך אפשר לפרש את כל הפסוק במשמעות גשמית - מי ש מרוה את הזולת בשתיה, יזכה גם הוא ל יורֶא = יוֹרֶה = גשם המרוה את הקרקע, כלומר גם הוא יזכה לשתות. לפי זה, הפסוק כולו מדבר על "מידה כנגד מידה" - מי שמאכיל אחרים יאכל גם הוא, ומי שמשקה אחרים ישתה גם הוא (רש"י, רבי יונה, מצודות, הגר"א ) ; והמסקנה היא, שכך צריך האדם להתייחס אל עצמו: לאחר שהוא מאכיל ומשקה אחרים ועוזר לנזקקים, הוא צריך להיטיב עם עצמו, להאכיל ולהשקות את עצמו, מידה כנגד מידה (ראו גומל נפשו איש חסד ).

3. ואפשר לפרש את כל הפסוק במשמעות רוחנית - מי שמרוה את הזולת בחכמה והוראה , יזכה גם הוא שיורו וילמדו אותו.

הפסוקים כמשל לחיי האבות

(ע"פ מטמונית למשפחות סופרים ).

הביטויים בפסוק זה, כמו גם בפסוק הבא , מזכירים מאד אירועים מחיי אבותינו:

הביטוי " נפש ברכה " נזכר ארבע פעמים, בצורות שונות, בפרשת ברכת יצחק לבניו (בראשית כז): פעמיים " תברכך נפשי ", ופעמיים " תברכני נפשך ". הביטוי "נפש ברכה" מתאים ליצחק - הוא האיש שנפשו בירכה את בניו; ואכן, יצחק ביקש מבניו שיביאו לו "מטעמים" וידשנו את נפשו, כדי לקיים את הפסוק " "נפש ברכה תדושן" ".
הביטוי " מרוה " לא נזכר בפירוש בפרשה, אולם מסופר שיעקב הרוה את אביו ביין, ומאוחר יותר נאמר שיעקב הורה תורה לבניו בראשית מו כח: " "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורת לפניו גשנה ויבאו ארצה גשן" "; לקיים את הפסוק " "ומרוה גם הוא יורא" ".

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-11-29.

פסוק כו

עריכה

תפקידו העיקרי של השלטון - לדאוג שלציבור יהיה אוכל

יש אנשים שחושבים, שתפקידו העיקרי של השלטון הוא להוביל את המדינה למימוש אידיאולוגיה רוחנית מסויימת. ספר משלי מזכיר, שיש תפקיד בסיסי יותר:

(משלי יא כו): "מנע בר יקבהו לאום, וברכה לראש משביר".

בר = תבואה למאכל.

יקבוהו = יקללו אותו.

לאום = עם, ציבור; הדגש על "לאום" מוכיח שהפסוק מדבר על איש-ציבור.

מונע בר יקבוהו לאום = שלטון הגורם, במעשיו, שלציבור לא יהיה אוכל, "יזכה" שהציבור יקלל אותו - לא משנה עד כמה נעלה האידיאולוגיה הרוחנית של השלטון.

משביר = מנהל מערכת של מכירת מזון, כמו (בראשית מב ו): "ויוסף הוא השליט על הארץ, הוא המשביר לכל עם הארץ...".

וברכה לראש משביר = רק מנהיג הדואג לכך שיהיה אוכל למכירה, יזכה לברכת העם.

מנהיג כזה יוכל, בסופו של דבר, גם לחנך את הציבור לערכים רוחניים נעלים יותר, כפי שנאמר בסוף הפסוק הקודם (משלי יא כה): "ומרוֶה - גם הוא יורֶא": מי שמרווה את צמאונו הגשמי של הזולת, יוכל גם להורות וללמד אותו ערכים רוחניים ( פירוט ).

פירושים נוספים

יש אומרים שתפקידו העיקרי של השלטון הוא לעשות משפט ומלחמות ( פירוט ); לפי זה, הפסוק שלנו לא בא ללמד שהאוכל הוא תפקידו העיקרי של השלטון, אלא שהשלטון צריך לספק אוכל לציבור על-מנת שיברכו אותו ויאפשרו לו למלא את תפקידיו העיקריים ללא הפרעה.

ויש שפירשו את הפסוק כמשל ל"האכלה" בחכמה: מי שנמנע מללמד אנשים תורה (למשל בטענה של זכויות יוצרים ) יזכה לקללה, ומי שמאפשר לכולם ללמוד יזכה לברכה (רש"י, מצודות, הגר"א) .

פסוקים דומים

ישנם פסוקים רבים המשווים בין מנהיג לבין רועה צאן - שתפקידו העיקרי הוא לדאוג לרווחתן החומרית של הכבשים ( פירוט ).

פסוק נוסף רומז, שהשלטון נמדד לפי השינוי בגודל האוכלוסיה (משלי יד כח): "ברב עם - הדרת מלך, ובאפס לאם - מחתת רזון"( פירוט ).

הביטויים בפסוק זה, כמו גם בפסוק הקודם (משלי יא כה): "נפש ברכה תדשן, ומרוה גם הוא יורא"( פירוט ), מאד מזכירים אירועים מחיי אבותינו (ע"פ מטמונית למשפחות סופרים ) :

המילה " לאום " מתייחסת לשני בני יצחק - יעקב ועשיו - שנאמר עליהם (בראשית כה כג) "ולאום מלאום יאמץ"; ואכן, עשו, אחד משני ה"לאומים", קילל את יעקב לאחר שיעקב לקח ממנו את הברכה החומרית של יצחק, כדי לקיים את הפסוק "מונע בר, יקבוהו לאום".
המילה " משביר " מתייחסת ליוסף (בראשית מב ו): "ויוסף הוא השליט על הארץ, הוא המשביר לכל עם הארץ"; ואכן, יוסף זכה שאביו בירך את ראשו (בראשית מט כו): "ברכת אביך גברו על ברכת הורי עד תאות גבעת עולם; תהיין לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו"; וגם משה בירך ואמר (דברים לג טז): "וממגד ארץ ומלאה ורצון שכני סנה תבואתה לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו". גם בהגות היהודית המאוחרת יותר, מסמל שבט יוסף את החומריות - "משיח בן יוסף" הוא המנהיג הדואג לצרכים החומריים של עם ישראל, ולכן זוכה לברכה והצלחה, לקיים את הפסוק "וברכה לראש משביר".

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-12-03.

פסוק כז

עריכה

שוחר טוב יבקש רצון, ודורש רעה תבואנו

(משלי יא כז): "שחר טוב יבקש רצון, ודרש רעה תבואנו"

ה"גיבורים" בפסוק זה ברורים: שוחר טוב הוא ניגודו של דורש רעה :

שוחר = משכים ומקדים לקראת- ;
שוחר טוב = אדם שמשכים כל בוקר וחושב "איזה מעשה טוב כדאי לעשות היום?";
דורש = מחפש וחוקר היטב ;
דורש רעה = אדם שחוקר היטב וחושב "איזה מעשה רע כדאי לעשות היום?";

אבל שאר חלקי הפסוק פחות ברורים: מדוע "יבקש רצון" מנוגד ל"תבואנו"?

1. רצון = פיוס והשלמה ; שוחר טוב רוצה שיהיה טוב לכולם - שהחוטאים יחזרו בתשובה ושה' יתרצה ויסלח להם (" "מוכיח ומייסר אותם... חפץ שיהיה הקב"ה רוצה בם ומתפייס עמם" " - רש"י ), וגם מתפלל בעבורם (" "המתפלל בעד רעיו, מבקש רצון ה' יתברך, ואמרו רבותינו ז"ל: המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה..." " - ר' יונה גירונדי); ודורש רעה רוצה שיהיה רע לחוטאים, ולא אכפת לו אם יחזרו למוטב או לא, ועונשו יהיה שהרעה שהוא מאחל לאחרים תבוא על עצמו, והוא לא יבין "למה נענשתי - הרי אני צדיק והם רשעים?..."

אולם, לפי פירוש זה, ההקבלה בין שני חלקי הפסוק אינה ברורה: מדוע " יבקש רצון " מנוגד ל" תבואנו "?

2. רצון = חיבה ויחס חיובי ; שוחר טוב יבקש רצון = יזכה ליחס חיובי מאת ה'; ודורש רעה יזכה ליחס שלילי - הרעה שהוא רוצה לעשות לאחרים תבואנו = תקרה לו עצמו (ע"פ מצודת דוד, ודומה לכך פירש הגר"א) .

אולם, פירוש זה אינו מתאים למשמעות המקובלת של המילה יבקש = ירצה או יביע רצון ;

3. רצון = חפץ לב ; ולפי זה אפשר לפרש את הפסוק בשתי דרכים:

א. שוחר טוב יבקש רצון = המשתדל לעשות את העולם טוב יותר, כאילו משתדל לעשות את רצון עצמו; והמשתדל לעשות את העולם רע יותר, בסופו של דבר הרעה תגיע גם אליו (ע"פ הגר"א) ; כי בסופו של דבר, העולם הוא גם שלו, ואם העולם יהיה טוב/רע יותר, גם לו יהיה טוב/רע יותר (ראו גם מרשות שאינה שלכם לרשות שהיא שלכם );

ב. שוחר טוב יבקש רצון = החפץ להיות טוב ולעשות מעשים טובים, צריך לעורר בעצמו את הרצון לעשות טוב, אבל הדורש רעה = הרוצה להיות רע ולעשות מעשים רעים, אינו צריך להתאמץ, כי הרעה תבואנו = תבוא אליו בקלות, " "כי טבע האדם נוטה יותר אל הרע מאל הטוב... וכוחות החומר נשמעות יותר אל החושים ואל התאוות" " (מלבי"ם; ודומה לזה כתב הגר"א) .

ג. שוחר טוב יבקש רצון = הרוצה לעשות טוב לזולת, ישאל אותו מה רצונו ולא יחליט במקומו; עדיף לשאול מאשר לנסות להפתיע ולאכזב.

אולם, פירוש זה אינו מתאים להמשך הפסוק "ודורש רעה תבואנו".

פירושים נוספים

מדוע על הטוב נאמר " שוחר ", ועל הרע נאמר " דורש "? ע"פ הגר"א, הדבר נובע מ"שעות העבודה" של הטובים והרעים: " "המבקש רצון ה' יתברך, הוא מעורר השחר , ומבקש בבוקר, אבל הדורש רעה צריך לדרוש מחבריו הרשעים איך לעשות, וזה אי אפשר בבוקר, שהם ישנים אז" "...

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-04-30.

פסוק כח

עריכה

איך להתכונן לנפילה כלכלית

מתנדבים בארגוני חסד יודעים לספר על משפחות רבות שהיו עשירות, ובבת אחת נפלו וירדו מנכסיהן, וכתוצאה מכך גם נפלו ברוחן והתייאשו. ספר משלי ממליץ להתכונן מראש לאפשרות הזאת:

משלי יא כח: " "בוטח בעשרו הוא יִפֹּל, וכעלה צדיקים יפרחו" "

בטח = האמין שיעזור , ויש לו גם משמעות מוחשית - "נשען".

בוטח בעשרו הוא ייפול = מי שמתייחס לכספו כמו גזע של עץ, שאפשר להישען עליו, עלול ליפול יחד איתו - כשהעושר ייפול, גם הוא ייפול ברוחו ויתייאש.

וכעלה צדיקים יפרחו = הצדיקים מתייחסים לכספם כאל עלה של עץ או פרח, שהוא עדין ורופף ואי אפשר להישען עליו. לכן, גם כשהעושר נופל, כמו עלה הנושר מהעץ, הם לא מתייחסים לנפילה כאל "סוף העולם" אלא כאל הזדמנות להתחלה חדשה, ולכן יפרחו .

מקורות ופירושים נוספים

בוטח בעושרו הוא ייפול

1. פירשנו ש" בוטח בעושרו " הוא ניגוד של " כעלה " - האדם הנשען בדעתו על עושרו הוא ניגודו של האדם המתייחס לעושרו כאל עלה נידף: " "העשיר - עשרו עיקר, ולכן, כאשר תיפול העשירות... אז גם הוא ייפול , כי העיקר שלו נפל... אבל הצדיקים, להם העושר רק כעלה של אילן, ואינו עיקר. ודרך העלה, אף על פי שנפל בימות הגשמים, אחר כך בימות החמה חוזר ופורח כמו שהיה. ולכן, הצדיקים , אף על פי שנפלו כעלה, יפרחו ויעמדו..." " ( הגאון מווילנה ) . לפי זה, הנפילה של הבוטח בעושרו היא נפשית - כשהעושר שלו נופל, הוא נופל עמו ומתייאש.

2. ויש שפירשו ש" בוטח בעושרו " הוא ניגוד של " צדיקים " - " "ואנו נלמד מכאן שהבוטח בעושרו הוא רשע, והרי עצם בטחונו בעושרו היא מידה של רשע. וכן נלמד מהתקבולת על הצדיקים, שעניים הם, ושאין הם בוטחים אלא באלהים - והבטחון באלהים הרי הוא מידה של צדיקים" " (אברהם אהוביה, "ככל הכתוב", עמ' 247) . לפי זה, הנפילה של הבוטח בעושרו היא חומרית - מכיוון שהוא רשע ובוטח בעוצם ידו, ה' יעניש אותו ויפילו ממעמדו.

וכעלה צדיקים יפרחו

1. פירשנו שהמילה " כעלה " היא ניגוד של " בוטח בעושרו ", כנ"ל.

2. ויש שפירשו שהמילה " כעלה " היא ניגוד של " ייפול ", מציינת עליה מעלה מעלה: " "ככל הלשונות שעניינן צמיחה, מציין הפועל פרח לא רק את הפריחה במובן המצומצם, אלא גם גדילה והתרוממות... הצדיקים יעלו מעלה מעלה... עלה זה אינו אלא כלל העלים שבגבהי האילן. במרומים הם ורעננים; הצדיקים יהיו כמוהם" " (אברהם אהוביה, שם) .

3. ויש שפירשו " "וכמו העלה, שיצא תחתיו הפרח, כן יפרחו הצדיקים לעשות פרים" " (רלב"ג) , ודומה לזה " "יפרחו כעצי האילן" " (מצודת דוד) .

אולם, העלה אינו פרח ואינו עץ; לפי פירושים אלה היה ראוי לכתוב "וכעץ צדיקים יפרחו" או "וכפרח צדיקים יפרחו" וכד'.

כפל משמעות

למילים בפסוק זה ישנה משמעות כפולה, והדבר מעשיר את משמעות הפסוק (ע"פ מטמונית למשפחות סופרים):

יִפֹּל - מציין נפילה וירידה למטה, או נבילה של צמח;
וְכֶעָלֶה - מציין עליה למעלה, או עלה ירוק של צמח;
יִפְרָחוּ - מציין פריחה ותעופה באויר, או פרח מלבלב;

פסוקים דומים

נפילתו של הרשע ופריחתו של הצדיק מתוארת במשל דומה גם ב תהלים א ג: " "והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו יתן בעתו, ועלהו לא יבול , וכל אשר יעשה יצליח" ".
גם נפילתו של הבוטח באדם ופריחתו של הבוטח בה' מתוארת במשל דומה ב ירמיהו יז ח: " "והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא ירא כי יבא חם, והיה עלהו רענן ובשנת בצרת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי" "
גם בספר משלי ישנם שני פסוקים המתארים את בטחונו של העשיר בהונו - ראו הון עשיר .

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-03-25.

פסוק כט

עריכה

עוכר ביתו ינחל רוח, ועבד אויל לחכם לב

(משלי יא כט): "עוכר ביתו ינחל רוח; ועבד אויל לחכם לב"

עוכר = מקלקל ומשחית ;

רוח = אויר בלי תוכן, שום דבר ;

בית = משל למשפחה או לרכוש ; ראו בהמשך.

אויל = שטחי ; והכוונה לאותו אדם שנזכר במחצית הראשונה של הפסוק, או לילדיו; ראו בהמשך.

חכם לב = הלומד ומפנים ;

אדם המקלקל ומשחית את ביתו, יישאר בלי כלום; ואדם הנוהג בשטחיות בביתו, יהיה עבד לאדם המנהל את ביתו בחכמה. ניתן לפרש את הפסוק לפי משמעויות שונות של המילה בית:

1. בית = משפחה; מי שאינו דואג לפרנסתם או לחינוכם של בני משפחתו, לא יצליח גם בחייו האישיים, ויהיה עבד לאחרים (הגר"א) ; לא תהיה לו המשכיות, כל רכושו ונחלתו יעברו מן העולם כמו רוח, כי ילדיו יישארו אוילים ויהיו עבדים לאחרים (רבי יונה גירונדי) ;

2. בית = רכוש; מי שאינו מנהל בצורה חכמה את כלכלת משק הבית שלו, נכנס לחובות ובסופו של דבר נשאר חסר-כל, עם אויר ביד; המנהל את רכושו בשטחיות יהיה עבד לאדם המנהל את רכושו בתבונה (מלבי"ם) .

ראו פסוק מקביל בלשון נקבה .

פירושים נוספים

ינחל רוח

פירשנו, כמו רוב המפרשים, רוח = אויר בלי תוכן, הבל וריק;

אך יש שפירשו: רוח = כעס (מצודות) .

עוכר ביתו ינחל רוח

פירשנו, כמו רוב המפרשים, "מי שעוכר את ביתו - ינחל רוח";

אך יש שפירשו "מי שינחל רוח - עוכר את ביתו": " "אדם עצל, שינחל רוח תמיד ואינו יגע בתורה ולא במלאכה, סוף עוכר את בני ביתו, שאין להם מה לאכול" " (רש"י) : מי שמתעסק בהבלים, ב"אויר", משחית את רכושו ואת משפחתו.

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-01-13.

פסוק ל

עריכה

ולוקח נפשות חכם

ספר משלי ממליץ להתקרב לשני סוגים של אנשים - איש המעשה ואיש התיאוריה:

(משלי יא ל): "פרי צדיק עץ חיים, ולקח נפשות חכם"

צדיק = העושה צדק בפועל, הנותן לכל אחד את המגיע לו , איש המעשה.

פרי = משל לתוצאה .

פרי צדיק הוא התוצאה של מעשיו ודיבוריו של הצדיק, או התוצאה של הימצאות בקרבת הצדיק.

עץ חיים = עץ שהנשען עליו ניצל ממוות גשמי או רוחני .

פרי צדיק עץ חיים = מעשיו ודיבוריו של הצדיק, העושה צדק, נותנים חיים למי שנמצא בקרבתו. כשאדם נפגע ונעשה לו עוול, הנפש שלו מתה, הוא מרגיש שאין טעם לחייו; אך כשהוא בא לפני הצדיק, והצדיק עושה צדק ומחזיר לכל אחד את המגיע לו, הוא מחיה אותו, מחזיר לו את שמחת החיים.

חכם = היודע ללמוד וללמד .

נפש = אדם חי .

לקח נפש = העביר נפש ממקום למקום , או לימד לֶקַח .

ולוקח נפשות חכם = מורה חכם מלמד את תלמידיו להיזהר מהטעיות (נושא שנזכר פעמים רבות בספר משלי). הוא לוקח ומרחיק את נפשם מהנוכלים שעלולים לעשות להם עוול, וכך אין הם נזקקים לעזרתו של הצדיק שיחזיר להם את הגזילה.

הצדיק מתקן, והחכם מציל מקלקול; הצדיק מחזיר לחיים, והחכם מרחיק ממוות.

מקורות ופירושים נוספים

פרי צדיק עץ חיים

1. פירשנו פרי = משל לתוצאה טבעית. לפי זה, פרי צדיק הוא:

התוצאה של מעשיו של הצדיק, (ישעיהו ג י): "אמרו צדיק כי טוב, כי פרי מעלליהם יאכלו";

התוצאה של דיבוריו של הצדיק, (משלי י לא): "פי צדיק ינוב חכמה, ולשון תהפכות תכרת"( פירוט ); ינוב מלשון תנובה ופרי.

התוצאה של הימצאות בקרבת מורה צדיק, (משלי כז יח): "נצר תאנה יאכל פריה , ושמר אדניו יכבד"( פירוט ); פרי התאנה הוא משל לגמול שמקבל מי ששומר בנאמנות על אדוניו.

2. אך פרי משמש גם כמשל לגמול אלהי . לפי זה אפשר לפרש: " "גמול פירות מעשה הצדיקים , עץ חיים הם לעולם" " (רש"י) ; הגמול שהצדיקים מקבלים על מעשיהם הטובים מועיל לא רק לצדיקים עצמם אלא לכל העולם; או: " "מעשה הצדיק הוא כעץ המגדל חיים , כי על ידי מעשיו בא החיים" ".

אך לפי זה קשה להבין את הקשר בין שני חלקי הפסוק.

3. פרי מציין גם את הילדים - בביטוי "פרי בטן"; לפי זה ייתכן שהפסוק מדבר על ילדיו של הצדיק, הלומדים ממעשיו וזוכים לחיים: " "פרי צדיק עץ חיים - הם הבנים... ולוקח נפשות חכם - שהתלמידים הם יותר טובים מבנים, שהם בנפש..." " ( הגאון מווילנה , ודומה לזה הרב יונה גירונדי) , " "כזה יראו איך פרי-צדיק עץ-חיים ה"ה בניו ז"ל, כולם מופלגים בתורה ויראת שמים לוחמי מלחמת ה' בכל מקומות מושבותם הרימו קרן התורה והיראה..." " (הגאון הרב שמואל עהרענפעלד זצ"ל ממאטערסדארף-ברוקלין, הבזך לבונה ) . כך כנראה פירש גם רבי יהודה הנשיא (ראו בהמשך).

אולם, לא מצאתי בשום מקום שהילדים נקראים "פרי" סתם, מחוץ לצירוף "פרי בטן".

ולוקח נפשות חכם

1. לביטוי לקח נפש ישנן שתי משמעויות עיקריות: הרג (= לקח את נפשו ממנו), כמו (מלכים א יט ד): "ויאמר 'רב! עתה ה' קח נפשי ' כי לא טוב אנכי מאבתי!'"; או העביר ממקום למקום, כמו (בראשית יב ה): "ויקח אברם את שרי אשתו... ואת הנפש אשר עשו בחרן..."( פירוט ). בפסוק זה המשמעות העיקרית היא כמובן המשמעות השניה, אך בפירושנו שילבנו גם את המשמעות הראשונה - החכם לוקח נפשות ומרחיק אותן ממוות. כך נאמר גם ב (משלי יג יד): "תורת חכם מקור חיים , לסור ממקשי מות".

אפשר לפרש את הביטוי במשמעות חומרית - החכם לוקח אנשים ומעביר אותם ממקום-מגורים מסוכן למקום-מגורים בטוח; ואפשר לפרש אותו במשמעות רוחנית - החכם לוקח אנשים ומעביר אותם ממחשבה שגויה ומזיקה למחשבה נכונה: " "פרי צדיק הוא עץ שיתן חיים, וזה כי לא די לצדיק שיקנה החיים לעצמו, אבל יקנה אותם לזולתו; והחכם הוא לוקח נפשות האנשים ומושך אותם לעבודת השם יתברך, שיקנו כלם החיים הנצחיים" " (רלב"ג - פירוש שני) , " "ולוקח נפשות חכם - שהתלמידים הם יותר טובים מבנים, שהם בנפש. וכן, מי שמלמד תורה לעם - לוקח נפשות , כי מצוות הן נגד הגוף, ותורה היא נגד הנפש" " ( הגאון מווילנה ) .

וייתכן שבפסוק זה הפועל לוקח בא מהמילה "לֶקַח" שמשמעה "לימוד", ופירוש המשפט "לוקח נפשות חכם" הוא - "החכם מלמד לקח את נפשות תלמידיו" (ע"פ דעת מקרא) ; והמשמעות דומה.

2. יש שפירשו ש" לקח נפש " משמעו "קנה אדם", כלומר, הציל אדם ממוות חומרי או רוחני, והדבר נחשב לו כאילו קנה אותו: " "מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת [כדי להציל את הרעבים ממוות]... 'אבותי גנזו [אוצרות] ממון ואני גנזתי אוצרות נפשות, שנאמר פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם '" " ( בבא בתרא יא א ) , " "מי שהוא חכם - קונה לו נפשות , שמלמדן דרך טוב והרי הם לו כאלו קנאם, כענין שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן" " (רש"י, ודומה לזה מצודת דוד) ,

אולם, עד כמה שידוע לי, הפועל "לקח" בלשון המקרא אף-פעם אינו מופיע במשמעות "קנה" (גם המושג "לקח אישה" משמעו "הביא אישה אל ביתו", ורק בלשון חז"ל השתמשו בו כדי לציין קניין - ראו לקח אישה ). לכן לא נראה לי ש"לוקח נפשות" משמעו "קונה אנשים".

3. המשמעות המדוייקת של המושג " נפש " היא רצונות וצרכים חומריים . לפי זה אפשר לפרש, שהביטוי "לקח נפש" משמעו "לקח והסיר את הרצונות והצרכים החומריים". החכם מלמד את תלמידיו כיצד להתגבר על התאוות, וכך כביכול "לוקח" להם את ה"נפש": " "פרי צדיק עץ חיים - כי הצדיק יגיע אל החיים הנצחיים, ומי שהוא לוקח ומושך לעבודות הנפשיות החומריות כדי שיעוררו כלם אל השכל להשגת אלו החיים הנצחיים, הוא חכם" " (רלב"ג) , ואולי כך גם פירש רבי יהודה הנשיא (ראו בהמשך) .

להשקיע בהצלת חיים

מונבז היה מלך בממלכת חדייב, ממלכה באיזור נהר החידקל. הוא התגייר יחד עם אמו בסוף ימי הבית השני. כשהיתה שנת בצורת, הוא בזבז את כל אוצרותיו ואוצרות אבותיו כדי להציל את הרעבים ממוות. אחיו מתחו עליו ביקורת ואמרו לו " "אבותיך גנזו והוסיפו על של אבותם, ואתה מבזבזם!" " אך הוא ענה להם: : " "'אבותי גנזו [אוצרות] ממון ואני גנזתי אוצרות נפשות, שנאמר פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם '" " ( בבא בתרא יא א ). הוא כנראה פירש את הפסוק כך:

פרי צדיק עץ חיים = תוצאת מעשיו של הצדיק היא חיים (כפי שפירשנו למעלה), הצדיק עוסק בהצלת חיים.

ולוקח נפשות חכם = גם אדם חכם עוסק בהצלת חיים, לוקח את הנפשות (=החיים) ומציל אותן ממוות.

הצלת חיים אינה רק מעשה של צדק , אלא גם מעשה של חכמה : בהצלת נפשות יש גם תועלת כלכלית, ומי שמציל חיים "גונז אוצרות נפשות" שהם יקרים יותר מ"אוצרות ממון". זו תשובתו של מונבז לאחיו, שהאשימו אותו שהוא מבזבז כספים כדי להציל נפשות.

רעיון זה נכון עוד יותר בימינו, כאשר הכלכלה מתקדמת ומתבססת יותר ויותר על שכל ומחשבה. כל אדם חי יכול להמציא המצאה שתשפר את איכות חייהם של אנשים רבים, ותגדיל את העושר הכללי של החברה; לכל אדם חי ישנו ערך כלכלי, מעבר לערך העצמי שלו כאדם שנברא בצלם אלהים.

ראו גם:

לקרב דתלש"ים ממשפחות טובות

רבי יהודה הנשיא נהג לחפש את בניהם של חבריו הצדיקים שנפטרו, ולראות מה מעשיהם.

לרבי אלעזר, בנו של רבי שמעון בר יוחאי, היה בן בשם יוסי. לאחר פטירתו של אביו, הבן יצא לתרבות רעה ועסק בזנות.

כששמע על כך רבי יהודה הנשיא, הוא החליט לנסות להציל אותו. הוא מינה אותו לרב, ושלח אותו לישיבה של הרב שמעון בן איסי בן לקוניא. כל היום היה אותו הבן אומר 'אני רוצה לחזור לעירי!' אמר לו ראש הישיבה 'עשו אותך חכם, פרסו עליך גלימה מזהב, וקוראים לך 'רבי', ואתה רוצה לחזור לעירך?!' אמר הבן 'אני נשבע שאני עוזב את עירי!'.

בסופו של דבר גדל הילד ונעשה תלמיד בישיבתו של רבי יהודה הנשיא. כששמע רבי את קולו, אמר: " "פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם': ' פרי צדיק עץ חיים ' - זה רבי יוסי ברבי אלעזר ברבי שמעון; ' ולוקח נפשות חכם ' זה רבי שמעון בן איסי בן לקוניא" " ( בבלי בבא מציעא פה א ) . רבי, כנראה, פירש את הפסוק כך:

פרי צדיק עץ חיים = בנו, פרי -בטנו של אדם צדיק , מחובר בפנימיותו ל עץ חיים , הוא עדיין זוכר מהבית את ההנהגות והדיבורים של אביו הצדיק, ויש לו פוטנציאל להיות צדיק בעצמו: " "זה רבי יוסי ברבי אלעזר ברבי שמעון" ".

ולוקח נפשות חכם = אדם חכם יודע לקחת ולהסיר את מעטה החומריות, את הנפש החומרית המסתירה על הצדיקות הפנימית; אדם חכם יודע ללמד לקח , וכן לקחת ולהביא את נפשו של הבן מכל מקום שהיא נפלה אליו בחזרה אל עולם התורה: " "זה רבי שמעון בן איסי בן לקוניא" ".

גם בימינו ישנם ילדים שנולדו במשפחות של צדיקים, ועזבו את התורה. לפי גישתו של רבי יהודה הנשיא, הילדים הללו הם פרי צדיק עץ חיים , יש להם פוטנציאל להיות צדיקים גדולים, אם רק ימצאו מורה חכם שיידע להתחבר אליהם, לדבר בשפה שלהם ו לקחת את נפשם בחזרה.

" "העיקרון החינוכי המרכזי הוא שיש לחפש דרכים לחזק את הנער. יש ערך לתוכחה רק כאשר היא מחזקת את הנער ולא מחלישה אותו..."

"כשפגש רבי את הנער, הוא היה במצב מדורדר מבחינה מוסרית. וכפי שנראה מהסיפור, הוא לא גילה כל עניין לעזוב א" "ת אורח החיים העירוני (המתירני) ולהחליפו בישיבה בבית המדרש. היה מגיע לו לשמוע דברי תוכחה קשים ונמרצים על התנהגותו הקלוקלת המבזה את משפחתו המכובדת. במקום זאת רבי מעניק לו סמיכה של רבי! האם מי שנכשל בזונה ראוי לכך?! ודאי שלא הגיע לו לקבל סמיכה במצבו הנוכחי, אבל רבי העניק לו את הסמיכה על שם העתיד, ובכך העביר לו מסר חד-משמעי שהוא מאמין בכוחותיו, מאמין בטהרתו הפנימית, ומאמין ביכולתו להשתנות ולהפוך ל"עץ חיים". זו היתה תוכחה חריפה ביותר, אבל תוכחה מהסוג שמחזקת ומעצימה, ואיננה מחלישה."

"את חינוכו הוא מסר לדודו, קרוב משפחתו, מתוך הנחה שהוא יתנהג אתו בסבלנות ובאורך רוח, ויחזק את הטוב שבו. ואכן, כאשר אחיינו ביקש לנטוש את בית המדרש, הוא מגיב על פי דרכו החינוכית של רבי. הוא איננו תוקף אותו ומבזה אותו אלא מתאר לו עד היכן הוא יוכל לעלות ולטפס במעלות החכמה והכבוד האמיתי. גם התוכחה של דודו באה לחזק אותו ולהעניק לו כוחות להתגבר על פיתויי העיר. על גישה חינוכית זו קרא רבי את הפסוק לוקח נפשות חכם . למרות שחסרה גישה חינוכית זו את התקיפות המאפיינת את התוכחה המקובלת, היא חכמה שיכולה לקחת נפשות, מפני שהיא מחזקת ומעצימה את החניך ומאפשרת לו להיחלץ מחולשותיו." " (הרב אלישע אבינר, באהבה ובאמונה, וארא ה'תשס"ט ) .

ראו גם:

שאלת הירושה בשררה התורנית / הרב אהרון כ"ץ, בר אילן

מי חשוב יותר - צדיק או חכם?

1. פירשנו שהפסוק מתייחס לצדיק ולחכם באותה דרגה של חשיבות, וממליץ להתקרב לשניהם וללמוד משניהם: קרבה לצדיק נותנת חיים , וקרבה לחכם מרחיקה ממוות .

2. אך יש שפירשו שהפסוק מראה את יתרונו של החכם על הצדיק: " "פרי צדיק עץ חיים - הם הבנים... ולוקח נפשות חכם - שהתלמידים הם יותר טובים מבנים, שהם בנפש..." ", " "מצוות הן נגד הגוף, ותורה היא נגד הנפש, והן נגד עולם הזה ועולם הבא..." " ( הגאון מווילנה ) . הצדיק הוא כמו עץ חיים , הנותן חיים רק לקרובים אליו ואוכלים מפריו , או לבניו שהם פרי בטנו; אך החכם יכול לקחת נפשות גם ממקומות רחוקים, ללמד אותם חכמה ולקרב אותם לדרך החיים (ע"פ הגאון מווילנה והרב יונה גירונדי) .

3. ואפשר לפרש להיפך, שהפסוק מראה את יתרונו של הצדיק על החכם: מעשיו של הצדיק הם עץ חיים , ולכן החכם לוקח ומביא את תלמידיו אל הצדיק, כדי שילמדו ממעשיו ויאכלו מפריו הנותן חיים. החכם יודע שהוראה תיאורטית בלבד אינה מספיקה, צריך גם הדגמה והמחשה; אך הוא עצמו אינו יכול להדגים בצורה מושלמת את מעשי הצדק כי הוא מתמחה בהוראה, ולכן הוא מביא את תלמידיו אל הצדיק, כדי שיראו וילמדו.

ראו גם: צדיק לעומת חכם בתנ"ך.

מאמרים נוספים - באדיבות גוגל

TORAH.NET תורה נט : נאמר במשלי (י"א) :" פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות טו. חכם", ואמר ר' יהודה בשעה שהאדם מסתלק מן העולם בלא בנים הוא מיצר ובוכה, אומר לו הקדוש ברוך הוא למה אתה ... ( cache )
גליונות לעיון בפרשת השבוע : דבר אחר: "איש כי יפליא נדר בערכך נפשות" (ויקרא כז, ב): זה שאמר הכתוב: " פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם" (משלי יא, ל), אם יהיה אדם צדיק, ואע"פ שהוא צדיק אם ... ( cache )
פרשת חוקת - הפטרה - גיליונות נחמה ליבוביץ : אם יהיה איש צדיק, ואף על פי שהוא צדיק, אם אינו עוסק בתורה - אין בידו כלום, אלא פרי צדיק עץ חיים ג€“ זו התורה. שמתוך שהוא בן תורה הוא לומד היאך לוקח נפשות, ... ( cache )
אבות דרבי נתן - פרק ארבעה ושלושים : צדיק נקרא חיים שנאמר: (משלי יא) " פרי צדיק עץ חיים ". גן עדן נקרא חיים (שנאמר: ( תהלים קטז) "אתהלך לפני ה' בארצות החיים". עץ נקרא חיים שנאמר: (בראשית ב) "ועץ ... ( cache )
Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary - parshat : זה שאמר הכתוב: " פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם" (מש' יא ל). ... אלא, פרי צדיק עץ חיים , זו תורה, שמתוך שהוא בן תורה, הוא למד היאך לוקח נפשות, שנאמר, ... ( cache )
הרב שמואל אמיתי : זש"ה פרי צדיק עץ חיים ולוקה נפשות חכם (משלי י"א), אם יהיה; אדם צדיק ואע"פ שהוא ... אלא פרי צדיק עץ חיים , זו תורה, שמתוך שהוא בן תורה הוא ... ( cache )
אדם חכם יודע "לקחת" ולהציל נפשות בפרשנות המקרא : איש כי יפליא וגו': זהו שאמרו " פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם" (משלי יא ל)- זה התורה, שמתוך שהוא בן תורה הוא לומד היאך לוקח נפשות, שנאמר "לוקח נפשות חכם" ( cache ).
טו בשבט- מסמל את חשיבות נטיעת עצים להמשך קיום הדורות : כאמור, פרי צדיק עץ חיים ולקח נפשות חכם (משלי י"א). לפי שכל ישראל ערבים זה לזה. ודע, שרוב חוטאי ישראל הינם בגדר שה טועה, המהלך בדרך הערב רב. ... ( cache )
מדרש תנחומא - נח : אלה תולדות נח, כך פתח רבי תנחומא בר אבא ואמר (משלי יא) פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם א"ר יהודה הללו בשעה שהאדם מסתלק מן העולם בלא בנים הוא מיצר ובוכה, ... ( cache )
Yeshiva.org.il - מורשתו הרוחנית של ר' צדוק : התורה, שכתוב בה ' פרי צדיק עץ חיים '..." יחסו של מרן הרב קוק זצ"ל לרבי צדוק הרב קוק היה צעיר מרבי צדוק בארבעים ושתיים שנה. בהיותו כבן ארבעים החלו להדפיס את ... ( cache )
תפילה לירידת גשמי ברכה מאת אורן אהרן רוזן : ... משלי כה',כג' בפירוש הגר"א[שהקב"ה ייתן גשמי ברכה לאילנות עבור פירות וברכותיהן לצדיקים ולבני תורה,שנאמר:" פרי צדיק עץ חיים [משלי] ביחס למזמור תהלים נח' זהג€¦ ... ( cache )
מדרש - עמוד בתלמוד : ו אלה תולדות נח נח ה"ה פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם (משלי יא ל) מהן פירות הצדיק חיים מצוות ומעשים טובים, ולוקח נפשות חכם שזן ופירנס כל י"ב חדש בתיבה, ... ( cache )
UN POUVOIR DE .DELICOSTOPOULOS, IOANNIS S .341.217(4)\H.J.M ... : ברוקלין, ספר פאר הבאר מים חיים : פרי צדיק עץ חיים : ... תולדות ... גוטהיל, אברהם אפרים MACHON LE-MISHPAT IVRI תשנ"ט (1998-1897). ... ( cache )
ראיון עם יאיר פרגון בעקבות ההתנתקות לאן הולך השביל? שיר מקום ... : המפרשים קשרו את ההקבלה בין נטיעת עצים ועשיית פרות לבין טיפוח רוחני של בני אדם, כפי שעשה אברהם אבינו, לפסוק במשלי (יא, ל): " פרי צדיק עץ חיים ולקח נפשות חכם". ... ( cache )
השיעור ניתן ב-סיון ה'תשס"א : כתוב: " פרי צדיק עץ חיים " הצדיק נקרא עץ פרי שעושה פירות ע"י מצוות ומעשים טובים וע "י שמלמד לאחרים. אולם ישנם כאלה שאינם נותנים פירות והם עמי הארץ והרשעים ... ( cache )
ֲ» חודש שבט, משיח, גאולה וכוכב שביט - אחרית הימים גוג ומגוג נבואות ... : ... האכילה מפרות עץ החיים - "וחי לעולם") - האות הרומזת לעץ החיים (מלך המשיח, הנקרא "צדיק ונושע") אשר בתוך הגן (הרומז לכנסת ישראל), בחינת " פרי צדיק עץ חיים ". ... ( cache )
מורשת - יהדות | תורה | הלכה | שו"ת | פרשת שבוע | שעורים | כשרות : ואכן עשה חיל בלימודיו עד שקרא עליו רבינו הקדוש:" פרי צדיק עץ חיים זה רבי יוסי ברבי אלעזר ברבי שמעון". וכשנפטר הביאוהו לקבורה במערה בה נטמנו אבותיו, ... ( cache )
מונבז המלך ג€“ ויקישיבה : שנאמר (משלי, י"א, ל'): פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם; אבותי גנזו לאחרים, ואני גנזתי לעצמי, שנאמר (דברים כ"ד, י"ג): ולך תהיה צדקה; אבותי גנזו לעולם הזה, ... ( cache )
באורי אגדות תענית : ... על האדם העושה פרי צדיק עץ חיים , כי האדם עץ השדה הוא, עושה פרי צדיק וצמח צדקה , ואם הקפידה תורה על עץ עושה פרי, שאין בו דעת ותבונה, ק"ו על פרי הצדיק השלם, ... ( cache )
יהדות מאת הרב אריה קרן - פרשת השבוע - פרשת ראה : ... אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו, ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו, שנאמר: פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם, אבותי גנזו לאחרים, ואני גנזתי לעצמי, ... ( cache )
מכתב תנחומץ : א י ך יקבל תנתומין, נתעליתי על לבני, בי בצאתו מן הקודש הניח פרי צדיק עץ חיים שתיל על פלני. טים בזית רענן בבית אלקים, ארי ניחם בתיך לבאים, שקיל יטרי בגפ�ת, ... ( cache )
ילקוט שמעוני - נח : אלה תולדות נח נח איש צדיק הדא הוא דכתיב פרי צדיק עץ חיים צדיק מה פירותיו מצות ומעשים טובים ולוקח נפשות חכם שזן ומפרנס כל הבריות י"ב חדש בתיבה אחר כל השבח ... ( cache )
חרדים באינטרנט גולשים לדעת : במכתב ששוגר לכלל הישיבות של בעלזא ברחבי העולם, נכתב בשם האדמו"ר שליט"א, כי הנה קרב ובא זמן חגיגת הבר מצווה של הב' פרי צדיק עץ חיים , יניק וחכים כמר שלום ני"ו ... ( cache )
(222) KLAFKOSHER.COM | PARCHMENT KOSHER | KLAF KOSHER | קלף כשר ... : (ה) דבר אחר איש כי יפליא נדר בערכך נפשות זש"ה פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם ( משלי יא) אם יהיה אדם צדיק ואע"פ שהוא צדיק ואינו עוסק בתורה אין בידו כלום אלא ... ( cache )
אשלג קבלה ספר מחיי הרב"ש שיעורים דף הבית פרשת השבוע ׁ€ׁƒׁ�ׁ�׀÷׀¸׀¹ ... : הנה במדרש : אלה תולדות נח פרי צדיק עץ חיים מה הם פירותיו של צדיק,מצוות ומעשים טובים. בגמרא: "תניא רבי בנא אומר: כל העוסק בתורה לשמה (לשם דביקות וכוונה ...

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-08-25.

פסוק לא

עריכה

הן צדיק בארץ ישולם, ואף כי רשע וחוטא

(משלי יא לא): "הן צדיק בארץ יְשֻלָּם, אף כי רשע וחוטא"

אף כי = קל וחומר : אם "צדיק בארץ ישולם", קל וחומר ש"רשע וחוטא".

יְשֻלָּם = יקבל תשלום, גמול על מעשיו:

1. הצדיק מקבל גמול על מעשיו הרעים בעולם הזה, קל וחומר שגם הרשע ייענש, אם לא בעולם הזה אז בעולם הבא:

" "למה יבטח הרשע על הצלחת שעתו?! הלא יראה, כי אף הצדיק ישולם על העבירה שבידו, עודנו בארץ עד לא ימות, וכל שכן הרשע , המחזיק ברשעו וחוטא עוד, שבוודאי יקבל גמול מעשיו, אם קודם המיתה אם לאחריה" " ( מצודות , ודומה לזה רש"י ; וראו גם רש"י על בראשית ז כג , דוגמה לגבי נוח) .

"אם תראה רשע וטוב לו בעולם הזה, אל תעבור עליך רוח ספק בעניין הפקודה והשילום באחריתו, כי באמת ישלמו לו כפעלו. כי הנה, הצדיק ישולם בעולם הזה על חטא אחד שיחטא, ואף על פי שהצדיק אהוב לאלהיו, אינו מוותר לו על חטאו - אף כי רשע וחוטא , כל שכן כי ימודו לו אל חיקו ולא יוותרו לו על חטאיו. ואשר תראה שלוות הרשע, אולי יש בידו זכות אחת, והוא אינו ראוי לתגמול הנעימות בעולם הבא, על כן יאכילוהו זכותו בעולם הזה, על דרך " ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו "... ואמרו הן צדיק בארץ - כי לא יפקדו חטא הצדיק בעולם הבא, זולתי בעולם הזה ישלמו לו חטאו, למען יינקה לעולם הבא. ואמרו ז"ל בבראשית רבה : "אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה". והעניין: אם לעוברי רצונו יש שלוה גדולה בעולם הזה על זכות אחת - לעושי רצונו על אחת כמה וכמה שהם מתעתדים לנעימות. ועוד אמרו שם: "אם לעושי רצונו כך, לעוברי רצונו על אחת כמה וכמה", וזה כענין המקרא הזה, כי אם הצדיק נלכד בחטאו בעולם הזה, אף כי הרשע בעולם הבא תהי על עצמותיו עוונותיו." ( רבנו יונה )

" "הן הצדיק משתלם בעולם הזה על עבירות שעשה, קל וחומר שישתלם הרשע והחוטא . רבותינו למדו, שמתשלומי הצדיק שאנו רואין בארץ, שהוא העולם הזה, יש לנו ללמוד תשלום הרשעים לעולם הבא בקל וחומר." " ( רמב"ן, שער הגמול )

2. הצדיק מקבל גמול על מעשיו הטובים בעולם הזה למרות שיש לו גמול בעולם הבא, קל וחומר שגם הרשע ראוי לקבל גמול על מעשיו הטובים בעולם הזה: " "בארץ ישולם - בעודו חי ישלם לו השם מעשה הטוב. אף כמו כן הרשעים ישולם שכר פעולתם טרם מותם, כענין " אל פניו ישלם לו "" " ( אבן עזרא ) .

3. " הנה, הצדיק לא יספיק לו קנין החיים הנצחיים, אבל יעמוד בשלום בהיותו בארץ , אין פחד רעה לנגד עיניו; וגם כאשר רשע והוא חוטא חטא מה, עם כל זה יעמוד בשלום בארץ:

כמו שתראה מיהושפט שהתחבר עם אחאב, שהיה רשע וחטא בזה, הצילו השם יתברך מהרע כשקמו עליו חיל ארם להרגו , בעבור כי נמצאו בו דברים טובים, כמו שנזכר בספר דברי הימים .
וכזה תמצא בדוד, כשחטא בדבר אותה האשה, אמר לו הנביא

( שמואל ב יב יג ): " גם ה' העביר חטאתך לא תמות ", לפי שכל פעולותיו זולתי זאת היו בתכלית השלימות, כמו שזכרנו שם; ולזה מצאנו, שנענש שאול יותר ממה שנענש דוד, והיה חטא שאול יותר מעט; אלא שלא עשה מהטובות כל כך כמו שעשה דוד, אך רוב פעולותיו בלתי נוהגות על היושר." ( רלב"ג ) .

4. " "אחר שאמר כי "פרי צדיק עץ חיים", שהוא על חיי הנפש, לומר כי מזה נגזר שישיגהו רעות בעולם הזה, אם חטא איזה חטא, כי "אין צדיק בארץ אשר לא יחטא", ולכן בארץ ישולם , כדי שישמור לו שכרו בעולם הנפשות ששם יחיה לעולם, ועתה קל וחומר שכל-שכן הרשע שהוא חוטא , שישולם לו חטאו, רק שתשלום הרשע יהיה בעולם הבא, כי הוא לא אכל מעץ החיים, וימות מיתת הנפש בעולם הנפשות. ושיעור הכתוב: "הן צדיק וחוטא ישולם, אף כי רשע וחוטא". ומזה נלמד גם כן, שגם הרשע נענש אף על חטא קל, מכל-שכן מן הצדיק." " ( מלבי"ם )

5. " ואם תאמר 'אם כן, למה הרשעים( איוב כא יג ): " יבלו בטוב ימיהם ", והצדיקים ( רש"י על בראשית לז ב ) חייהם אינם חיים? ולמה אינם אוכלים פירותיהם בעולם הזה (השוו יג כב ) ? על זה אומר " הן צדיק בארץ ישולם ", שהוא צריך להשלים עצמו כאן בעולם הזה, ו ( קהלת ז כ ): " אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ", לכן יש לו ייסורים בעולם הזה. ואם כן אדרבה, אם הצדיק, על דבר שעשה כך, " אף כי רשע וחוטא " - כל שכן שיהיו להם [לרשעים] ייסורים, כמו שאמרו ( תלמוד בבלי נדרים נ ב ) "אם לעושי רצונו [בעולם הזה] כך, לעוברי רצונו [לעולם הבא] על אחת כמה וכמה". ואמר " רשע וחוטא ", כי "רשע" הוא היפך ה"צדיק", וה"חוטא" הוא החסר ממצוות עשה, שאינו לומד תורה שהיא מצוות עשה, וזהו היפך "צדיק" ו"חכם" שאמר למעלה .

ועוד: " הן צדיק בארץ ישולם, אף כי רשע וחוטא ", העניין כמו שנאמר( תהלים א ה ): " על כן לא יקומו רשעים במשפט, וחטאים בעדת צדיקים ", היינו, כי הרשע הוא שעבר על לא תעשה, לכן לא תהיה לו תקומה במשפט, אבל החטאים הם חסרים ממצוות עשה, אבל לא עברו על לא תעשה, ויקומו במשפט, כי ( ( תלמוד בבלי מנחות מא ב ) "אעשה לא מענשינן", אך לא יקומו " בעדת צדיקים ", שהם עשו מצוות עשה. וזהו " הן צדיק " - שעשה מצוות עשה, אך " אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא " ממצוות עשה אחת, ובארץ הוא יושלם, מכל שכן מי שהוא " רשע וחוטא ".

ועוד: " הן צדיק בארץ ישולם " - שהוא נשלם בארץ, ואמר " בארץ " ולא "על הארץ", כי הוא נשלם מחיבוט הקבר, וזהו " בארץ "." ( הגאון מווילנה ) .

ראו גם: אבן שלמה בתחילת הפרק - משלי יא א.

מאמרים נוספים - באדיבות גוגל

רשע = הפוגע בזולת או בה' במזיד : ... משלי יא ח : " צדיק מצרה נחלץ, ויבא רשע תחתיו "; משלי יא לא : " הן צדיק בארץ ישלם , אף כי רשע וחוטא "; משלי יב כא : " לא יאנה לצדיק כל און, ורשעים מלאו רע ... ( cache )
חטא = עבירה מתוך טעות או תאוה : ... משלי י טז : " פעלת צדיק לחיים תבואת רשע לחטאת "; משלי יא לא : " הן צדיק בארץ ישלם אף כי רשע וחוטא "; משלי יג כא : " חטאים תרדף רעה ואת צדיקים ישלם טוב ... ( cache )
ביקורת פולחנית בספר מלכים מול ביקורת חברתית בספרי הנביאים: שתי ... : ר' גם: " הן צדיק בארץ ישלם אף כי רשע וחוטא" (י"א 31). "חטאים תרדף רעה ואת צדיקים ישלם טוב" (י"ג, 21). "שמר מצווה שמר נפשו בוזה דרכיו יומת (ימות). ... ( cache )
עבודת הגמר!! : החוכמה הישראלית מכילה ניסוחים דוגמטיים מאוד של הנחה זו: הן צדיק בארץ ישלם , אף כי רשע וחוטא (שם י"א לא); כי ישרים ישכנו ארץ, ותמימים יוותרו בה; ... ( cache )
ShevaNet שבענט : צדיק בארץ ישולם אף כי רשע וחוטא ". כלומר הן הצדיק משתלם בעולם הזה על עברות שעושה, קל וחומר שישתלם הרשע והחוטא, כלומר שמתשלומי הצדיק שאנו ... ( cache )
פרשת נח - רמזי התיבה : לפיכך הצלתו של נח הצדיק בתיבה נועדה לשמש גם כסמל וקל וחומר לעונשם של הרשעים לדורות עולם, שנאמר: הן צדיק בארץ ישולם אף כי רשע וחוטא ' (משלי י"א, ל"א). ... ( cache )
ילקוט שמעוני - מקץ : הן צדיק בארץ ישולם קל וחומר אף כי רשע וחוטא . בשושן הבירה הרגו היהודים ואבד קל וחומר בשאר מדינות המלך. ויאמר גם עתה כדבריכם כן הוא י' בני אדם שנמצאו בגנבה ... ( cache )
פרשת נח : ... בנו של רבי יוסי הגלילי: נח, כשהיה יוצא מן התיבה הכישו ארי ושיברו, ולא היה כשר להקריב, והקריב שם בנו תחתיו, קל וחומר (שם) אף כי רשע וחוטא , זה דור המבול: ... ( cache )
מדרש - עמוד בתלמוד : ... הונא מש` ר` ליעזר נח כשהיה יוצא מן התבה הכישו ארי ושיברו ולא היה כשר להקריב והקריב שם בנו תחתיו קל וחומר אף כי רשע וחוטא (שם שם משלי י"א ) זה דור המבול. ... ( cache )
ילקוט שמעוני - נח : אף כי רשע וחוטא זה דור המבול. איש כל מקום שנאמר איש צדיק מומחה שכל ק"כ שנה היה נוטע ארזים וקוצצן אמרין ליה למה כדין אמר להן כך אמר לי מרי עלמא דהוא מייתי ... ( cache )
?טפשמ אלב הפסנ שיה : אחרים, שנאמר (משלי יא, לא): "הן צדיק בארץ ישולם אף כי רשע וחוטא ", וכתיב (שם יג, כג): "ויש. נספה בלא משפט", וראוי לקבל שכר. ... ( cache )
באורי אגדות חגיגה ג ע"ב-ד : צדיק שמת על השגגה, לעתיד מקבל שכר על מיתתו, שלא מת אלא על השגגה או על דבר קטן בשביל אחרים, שנאמר (משלי יא, לא) הן צדיק בארץ ישולם אף כי רשע וחוטא , וכתיב (שם ... ( cache )
באורי אגדות תענית : ... וזהו שנאמר (משלי י"א) הן צדיק בארץ ישולם אף כי רשע וחוטא , כלומר הן הצדיק משתלם בעולם הזה על עבירות שעושה, ק"ו שישתלם הרשע והחוטא, כלומר שמתשלומי הצדיק ... ( cache )
מדרש רבה - נח : ... ר"א בנו של רבי יוסי הגלילי נח כשהיה יוצא מן התיבה הכישו ארי ושיברו ולא היה כשר להקריב והקריב שם בנו תחתיו קל וחומר (שם) אף כי רשע וחוטא זה דור המבול: ... ( cache )

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2009-05-27.

ביאור:משלי יא

מתוך ויקיטקסט

ביאורי פסוקים

מאמרים נוספים על משלי יא

מקורות

מאזני מרמה תועבת ה', ואבן שלמה רצונו

בין ספר משלי לבין התורה

מקורות

בא זדון ויבוא קלון, ואת צנועים חכמה

פסוקים דומים

מקורות ופירושים נוספים

מקורות

תמת ישרים תנחם, וסלף בוגדים ישדם

פירושים בתלמוד

פירוש הרב יונה גירונדי

תמת ישרים תנחם

וסלף בוגדים ישדם

פירושים נוספים

מקורות

לא יועיל הון ביום עברה, וצדקה תציל ממוות

מקורות

התקוה האבודה

פירושים נוספים

במות אדם רשע תאבד תקוה

ותוחלת אונים אבדה

פסוקים נוספים עם הביטוי "אדם רשע"

מקורות

צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו

סיפורים ופירושים נוספים

הקשר לפסוק הבא

מקורות

בפה חנף ישחית רעהו, ובדעת צדיקים יחלצו

פסוקים דומים

מקורות ופירושים נוספים

בפה חנף ישחית רעהו

ובדעת צדיקים יחלצו

מקורות

בטוב צדיקים תעלוץ קריה, ובאבוד רשעים רינה

ברכה על אבדן רשעים?

לעיון נוסף

מקורות

בברכת ישרים תרום קרת, ובפי רשעים תהרס

מקורות

שאול - איש תבונות

מקורות ופירושים נוספים

פסוקים דומים וקשורים

מקורות

הולך רכיל מגלה סוד, ונאמן רוח מכסה דבר

א. הולך רכיל מגלה סוד

ב. ונאמן רוח מכסה דבר

פירושים נוספים

הקשר לפסוק הבא

מקורות

באין תחבולות יפול עם, ותשועה ברוב יועץ

לעיון נוסף

מקורות

רע ירוע כי ערב זר, ושונא תוקעים בוטח

משל ונמשל

מקורות

קל יותר לשמור על כבוד מאשר לשמור על עושר

פירושים נוספים

מקורות

גם מי שדואג לגופו הוא איש-חסד, וגם מי שפוגע בגופו הוא אכזר

מקורות ופירושים נוספים

פסוקים דומים

מקורות

משרות מיותרות

פירושים נוספים

מקורות

בסיס לצדק

פירושים נוספים

פסוקים דומים

מקורות

תועבת ה' עקשי לב, ורצונו תמימי דרך

פסוקים נוספים

פירושים נוספים

תועבת ה' ורצונו

מקורות

נזם זהב באף חזיר, אישה יפה וסרת טעם

מקורות