אמצעי זיכרון לחסד ואמת

משלי ג ג: " "חסד ואמת אל יעזבך, קשרם על גרגרותיך, כתבם על לוח לבך" . "

ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם" "" ".

המושג " חסד ואמת " מציין מעשה טוב במיוחד (ישנם פירושים שונים לגבי משמעותו המדוייקת - ראו חסד - אמת );

לגבי ההמשך - " אל יעזבֻך " - ישנם כמה פירושים:

1. רוב המפרשים פירשו כמו "אל תעזוב", כלומר, אל תפסיק לעשות מעשי חסד ואמת; כך כתב למשל הגר"א:

• " "אל יעזבך - כלומר שיהיו תמיד בידך שתעשה, וזהו במעשה ;"
• "קשרם על גרגרותיך - הוא בדיבור , שיהיו בפיך תמיד" ; (  גרגרות = משל לדיבור ; יש הרבה מצוות ומעשי חסד שאפשר לקיים בדיבור); "

"

• "כתבם על לוח לבך - במחשבה" ( לב = מקום המחשבות , כלומר, תחשוב איך לעשות מעשי חסד ואמת);

"והיינו: שיהיו בפיך ובלבבך לעשותו, במחשבה ובדיבור ובמעשה" ."

• אולם, לפי זה היה ראוי לכתוב "אל תעזוב חסד ואמת", כמו בדברי עבד אברהם, (בראשית כד כז): "ברוך ה' אלהי אדני אברהם, אשר לא עזב חסדו ואמתו מעם אדני..."; מי שעושה את החסד והאמת, הוא שבידו להחליט אם יעזוב אותם או לא.

2. אפשר לפרש שהפסוק אינו מתאר חובה אלא הבטחה - בהמשך לפסוקים הקודמים: "בני, תורתי אל תשכח, ומצותי יצר לבך. כי ארך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך. חסד ואמת אל יעזבך...", אם תשמור את התורה והמצוות, ה' יעשה עמך חסד ואמת, והחסד והאמת שלו לא יעזבו אותך (כמו בפסוק שהבאנו למעלה, שנאמר על אברהם).

• אולם, אילו הכוונה היתה להבטחה, היה ראוי לכתוב "חסד ואמת לא יעזבך";
• ועוד: פירוש זה אינו מתאים להמשך הפסוק "קשרם על גרגרותיך, כתבם על לוח לבך"

3. לכן נראה לי שהפסוק מדבר על מעשי חסד ואמת שאחרים עשו איתך בעבר - והם אל יעזבוך , כלומר - אל תשכח אותם לעולם; אל תתן להם לברוח מזכרונך: קשור אותם על גרונך וכתוב אותם על לוח לבך , כלומר, דבר עליהם וחשוב עליהם; או עשה לך אמצעי זיכרון כך שלא תשכח אותם, כי מידת הכרת הטוב היא אחת המידות החשובות ביותר:  כמו שה' זוכר את החסדים שבני-אדם עושים, כך גם אנחנו צריכים לזכור את החסדים שעושים עמנו .

איך מוצאים שכל?

משלי ג ג-ד: "חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל יַעַזְבֻךָ: קָשְׁרֵם עַל גַּרְגְּרוֹתֶיךָ, כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ. וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם."

אנחנו מכירים את הביטוי "מצא חן בעיני-", אבל בפסוק זה נאמר לא רק " ומצא חן " אלא גם " ושכל טוב "; מה המשמעות של "מצא שכל טוב בעיני-"?

כשאומרים שאדם א מצא חן בעיני אדם ב, הכוונה, שבעיני אדם ב, אדם א מצא חן; כלומר, ב רואה את א במחשבתו כאדם שיש לו חן ( בעיני- = במחשבתו של- ); כלומר, ב תופס את א כאדם חינני, חביב ואהוב.

הפסוק "ומצא חן... בעיני אלהים ואדם" מלמד, שמי שעושה חסד ואמת, או זוכר את מעשי החסד והאמת שעשו איתו , זוכה שגם ה' וגם בני-אדם רואים אותו וחושבים עליו כאדם נאה ואהוב.

לפי אותו היגיון, כשאומרים שאדם א מצא שכל טוב בעיני אדם ב, הכוונה שבעיני אדם ב, אדם א מצא שכל טוב; כלומר, ב רואה את א במחשבתו כאדם שיש לו שכל טוב; כלומר, ב תופס את א כאדם חכם ומוצלח ( שכל = הצלחה מתוך חכמה ).

והפסוק "ומצא... שכל טוב בעיני אלהים ואדם" מלמד, שמי שעושה חסד ואמת, או זוכר את מעשי החסד והאמת שעשו איתו, זוכה שגם ה' וגם בני-אדם רואים אותו וחושבים עליו כאדם חכם ומוצלח.

בטח אל ה' בכל ליבך, ואל בינתך אל תישען

בספר משלי ישנן הרבה עצות שדורשות מהאדם להשתמש בשכלו, אבל הוא גם מדגיש שיש דבר הנמצא מעל השכל:

משלי ג ה-ו: " "בְּטַח אֶל ה' בְּכָל לִבֶּךָ, וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן. בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ, וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ" "

בטח = סמך ונשען, האמין שיעזור ;

בכל הלב   = בכל המחשבות והכוונות ;

בטח את ה' בכל לבך = בכל פעם שאתה חושב מחשבות ומתכנן תכניות, האמן שה' רוצה ויכול לעזור לך, ולכן כדאי לך לקבל את עצתו.

בינה = הכישרון לחשוב ולהסיק מסקנות ;

ואל בינתך אל תישען = גם אם נראה לך שהגעת למסקנה הגיונית, אל תסמוך רק על המסקנה שהגעת אליה, אלא התייחס לעצת ה'.

דעת = קשר קרוב ;

שני הפסוקים הם משפט אחד - המילה "דעהו" בפסוק ו מתייחסת אל ה' הנזכר בפסוק ה:

בכל דרכיך דעהו = בכל מעשיך, שמור על קשר קרוב עם ה' ושאל בעצתו.

ישר = מישורי, ללא מכשולים ;

והוא יישר אורחותיך = אם תשמע לעצת ה', לא יהיו מכשולים שיעמדו בפניך.

האדם צריך להשתמש בבינתו כשהוא שוקל את דרכיו, אך לא להישען רק על בינתו, אלא גם ליצור קשר עם ה' ע"י תפילה, ולבקש מה' שידריך אותו בדרך הנכונה, וכך תהיה דרכו ישרה וללא מכשולים.

ראו פסוק ה

אל תהי חכם בעיניך, ירא את ה' וסור מרע

ככל שאדם לומד יותר, הוא יודע יותר "טריקים" שיכולים לאפשר לו לעבור על החוק - בין אם זה החוק של התורה (כפי שאמרו חז"ל על תלמידי חכמים, שיודעים למצוא 150 סיבות "לטהר את השרץ"), ובין אם זה חוק אנושי.

על-פי ספר משלי הפתרון מורכב משני שלבים:

משלי ג ז-ח: "אַל תְּהִי חָכָם בְּעֵינֶיךָ, יְרָא אֶת ה' וְסוּר מֵרָע. רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ, וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ."

חכם = היודע ללמוד ;

חכם בעיניו = אדם שחושב שהוא יודע ללמוד ;

אל תהי חכם בעיניך = גם אם קראת הרבה, אל תהיה בטוח שאתה יודע ללמוד - ייתכן שלא הבנת נכון.

יראה = פחד מפני דבר שמודעים לקיומו ;

יראת ה' = חשש לעבור על מצוות ה', הנובע מתוך מודעות לנוכחות ה';

ירא את ה' וסור מרע = אם תקיים את שתי ההנחיות - גם תיקח בחשבון שאולי לא הבנת נכון, וגם תהיה מודע לנוכחות התמידית של ה' שציווה שלא לעשות מעשים מסויימים - תצליח להימנע מעשיית מעשים רעים, ותזכה לשכר - "רפאות תהי לשרך, ושיקוי לעצמותיך".

בפסוק אחר בספר משלי מצאנו רעיון דומה: "עקב ענוה - יראת ה', עושר וכבוד וחיים" - גם שם השלב הראשון הוא ענוה ("אל תהי חכם בעיניך"), השלב השני הוא יראת ה', והתוצאה היא "עושר וכבוד וחיים".

ראו גם: פסוקים נוספים המדברים על חכמה, בינה, יראה, ואהבה .

שתי דרכים לכבד את ה' ברכוש

האדם יכול להשתמש ברכושו כדי לכבד את ה':

משלי ג ט: " "כבד את ה' מהונך, ומראשית כל תבואתך" "

הפסוק מתאר שתי דרכים לכבד את ה':

א. כבד את ה' מהונך

כבד את ה' על-ידי מתנות לאביונים, כמו שמפורש בהמשך הספר:

• משלי יד לא: " "עשק דל חרף עשהו, ומכבדו חנן אביון" "

הדרך לכבד את ה' היא לחנון - לתת מתנת חינם - לאביון.

ב. כבד את ה'... מראשית כל תבואתך

כבד את ה' על-ידי נתינת החלק הראשון מהעיקרי מכל רווח, כמו בפסוקים אחרים שמזכירים את המילה "ראשית":

• בראשית מט ג: " "ראובן בכרי אתה, כחי וראשית אוני, יתר שאת ויתר עז" ", דברים כא יז: " "כי את הבכר בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו כי הוא ראשית אנו לו משפט הבכרה" " - הקדשת הבנים הבכורים לעבודת ה' (כך נהגו לפני חטא העגל; בימינו נהוג לפדות את הבכורות ולהקדיש במקומם את הכהנים).
• שמות כג יט  שמות לד כו: " "ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך..." ", דברים כו י: "' "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה והנחתו לפני ה' אלהיך והשתחוית לפני ה' אלהיך" "
• ויקרא ב יב: " "קרבן ראשית תקריבו אתם לה', ואל המזבח לא יעלו לריח ניחח" "
• ויקרא כג י: " "דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם: כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן" "
• במדבר טו כ: " "ראשית ערסתכם חלה תרימו תרומה כתרומת גרן כן תרימו אתה. מראשית ערסתיכם תתנו לה' תרומה לדרתיכם" "
• במדבר יח יב: " "כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן, ראשיתם אשר יתנו לה' לך נתתים" " - התרומה שנותנם לכהנים.
• דברים יח ד: " "ראשית דגנך תירשך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו" " - לכהנים הלויים.

כבוד ה' הוא שהאדם נותן לו את הראשית - לפני שהוא לוקח לעצמו; בניגוד למה שעשו בני עלי ובני שומרון בימי עמוס:

• שמואל א ב כט: " "למה תבעטו בזבחי ובמנחתי אשר צויתי מעון, ותכבד את בניך ממני, להבריאכם מראשית כל מנחת ישראל לעמי?!" " - עלי לא כיבד את ה' כראוי ולא דאג שבניו - הכהנים - יתנו לה' את החלק הראשון מכל מנחה.
• עמוס ו ו: " "השתים במזרקי יין, וראשית שמנים ימשחו, ולא נחלו על שבר יוסף" " - העשירים לקחו לעצמם את הראשית, ולא דאגו לעניים.

אמנם, לא כל ראשית מכבדת את ה':

• שמואל א טו כא: " "ויקח העם מהשלל צאן ובקר ראשית החרם לזבח לה' אלהיך בגלגל" " - שאול חשב לכבד את ה' בכך שיקריב לו מראשית השלל שלקחו מעמלק, אך במקרה זה אמר לו שמואל שהכבוד האמיתי הוא לשמוע בקול ה': " "שמוע מזבח טוב" ".

ראו פסוק יב

ייסורים של אהבה

לפעמים אדם נכשל או סובל מייסורים, מנסה לעשות חשבון נפש כדי לגלות מה עליו לתקן, אבל לא מצליח למצוא כל מעשה שמצדיק את הייסורים שבאו עליו - לא בדרך הטבע ולא בדרך של "מידה כנגד מידה". חז"ל התייחסו למצב זה: ""

• " "אם רואה אדם שיסורין באין עליו - יפשפש במעשיו, שנאמר (איכה ג מ) נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה';"
• "פשפש ולא מצא - יתלה בבטול תורה, שנאמר (תהלים צד יב) אשרי הגבר אשר תיסרנו, יה, ומתורתך תלַמדנו;"
• "ואם תלה ולא מצא - בידוע שיסורין של אהבה הם, שנאמר (משלי ג יב) כי את אשר יאהב ה' יוכיח" "  (רבא או רב חסדא, תלמוד בבלי ברכות ה. , בתרגום לעברית)

מה הם "ייסורים של אהבה"? למה צריך אותם?

כמו במקרים רבים אחרים, כדי להבין פירוש צריך להבין את הפסוק שעליו הוא מסתמך, ובמקרה זה, הפסוקים בספר משלי:

(משלי ג יא): "מוסר ה', בני, אל תמאס; ואל תקוץ בתוכחתו. כי את אשר יאהב ה' - יוכיח; וכאב את בן ירצה":

לפועל הוכיח יכולות להיות שתי משמעויות: הראה ובירר את האמת, או מתח ביקורת (ראו הוכחה ותוכחה ); אפשר לפרש את הפסוק לפי כל אחת מהן:

1. ייסורים של בירור האמת

משמעות אחת של תוכחה היא בירור דברים בראיות ("הוכחות"). משמעות זו מתאימה לפסוקים הבאים משלי ג יג המלמדים, שהנכס החשוב ביותר שיכול להיות לאדם הוא החכמה: "אשרי אדם מצא חכמה, ואדם יפיק תבונה. כי טוב סחרה מסחר כסף, ומחרוץ תבואתה". כדי ללמוד חכמה צריך, לפעמים, לעבור חוויות מסויימות. יש דברים שאדם לא יכול ללמוד באופן עיוני; הוא חייב להתנסות בחוויות מסויימות כדי להבין. לפעמים החוויות האלה אינן נעימות ואף כרוכות בייסורים, אבל הן גורמות לאדם לחשוב מחשבות חדשות ולהגיע למסקנות חדשות, שבמצב רגיל לא היו עולים בדעתו, למשל: אדם שסובל ממחלות או מחסור - מבין טוב יותר איך מרגישים אנשים שנמצאים במצב זה, וכך יוכל לעזור להם טוב יותר כשמצבו ישתפר.

דוגמה לייסורים של אהבה נמצאת בספר איוב: איוב סבל מייסורים למרות שלא חטא, וכתוצאה מכך חשבו הוא ורעיו על נושאים מעניינים רבים, וכתבו ספר שלם של דברי חכמה (ובין השאר הגיעו למסקנה דומה, על חשיבות הייסורים: (איוב ה יז): "הנה, אשרי אנוש יוכחנו אלוה, ומוסר שדי אל תמאס. כי הוא יכאיב ויחבש; ימחץ, וידיו תרפינה").

לא רק אדם פרטי אלא גם ציבור שלם, שעובר ייסורים ומשברים, עשוי להגיע מתוכם לבירורים רעיוניים ולמסקנות חדשות, שלא היה מגיע אליהן בתנאים רגילים, למשל: ציבור שסובל מרדיפות והתנכלות מצד השלטון - מרגיש על בשרו את אי-הצדק שיש בכך, ואמור להגיע למסקנה שתגרום לו להתנהג בסובלנות כאשר הוא יגיע לשלטון.

דוגמה לייסורים של אהבה לציבור מצאנו בתורה (דברים ח ג): "ויענך וירעבך ויאכלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך, למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם... וידעת עם לבבך, כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך"("כאשר ייסר איש את בנו" דומה לפסוק בספר משלי - "כאב את בן ירצה"): ה' רצה ללמד את בני ישראל, שאפשר לחיות גם בלי המאכלים הרגילים שבני אדם אוכלים; אם ה' רוצה שמישהו יחיה, הוא יכול לספק לו אוכל מהשמים. אך כדי שבני ישראל באמת יבינו את המסר, הם היו צריכים קודם לרעוב ללחם, כך שירגישו בכל גופם את הצורך בלחם ואת החשיבות שלו לחיים, ורק אחר-כך לקבל אוכל מהשמים, ולהרגיש איך האוכל השמיימי מחיה אותם  (פירוש דומה פירש הנצי"ב ב"העמק דבר") . 

ייסורים עוזרים לברר את האמת גם בכך שהם עוזרים לנו להבין מה באמת חשוב בחיים. ניקח כמשל זוג שהשקיע חודשים רבים בהכנות לחתונה, וברגע האחרון קרו כמעט כל התקלות האפשריות - באולם היתה הפסקת חשמל, התזמורת פשטה רגל והאוכל נשרף; אבל החתן והכלה הגיעו בזמן. החתונה התקיימה בחושך, בשקט ובלי אוכל. עם כל הצער והאכזבה של בני הזוג, הם לפחות הבינו מה באמת חשוב בחתונה - החתונה עצמה - כריתת הברית בין האיש לאישה  (המשל ע"פ הרב חנוך גבהרד, שיעורים באגדות חז"ל על ברכות ה.) .

לפי זה, כשבאים עלינו ייסורים ואנחנו לא מצליחים להבין מה החטא שבגללו באו ייסורים אלה, אנחנו צריכים לנצל את הייסורים כדי ללמוד דברים חדשים ולהגיע למסקנות חדשות; וייתכן, שכאשר נגיע למסקנות הנכונות, והייסורים יסיימו את תפקידם, הם ייעלמו.

2. ייסורים של ביקורת

המשמעות השניה של תוכחה היא מתיחת ביקורת; לפי זה, הפסוק "את אשר יאהב ה' יוכיח" מתייחס לחטא כלשהו של האדם, ו"ייסורים של אהבה" הם ייסורים שבאים על חטא קל, שהאדם חטא בשוגג, ולא היה ראוי להיענש עליו; אבל מתוך שה' אוהב אותו, הוא מייסר אותו כדי שישפר את דרכיו ויהיה עוד יותר צדיק  (כך פירש רמב"ן ב שער הגמול ב 10 , וראו גם אורחות צדיקים - שער התשובה) .

אפשר גם לפרש, שהתוכחה כאן היא מתיחת ביקורת, אבל לא על העבר אלא על העתיד. כתוב ב (משלי א לב): "כי משובת פתים תהרגם, ושלות כסילים תאבדם"( פירוט ): כשאדם פתי או כסיל נמצא יותר מדי זמן בשלוה - הוא מתחיל לחשוב על בילויים ותענוגות, ושוכח את מטרת החיים. הייסורים מחזירים את האדם לקנה המידה הנכון, מזכירים לו מה באמת חשוב בחיים, ומונעים ממנו לחטוא.

כך למשל, לפעמים אדם סובל מכאבי ראש קשים, שמשכיחים ממנו לגמרי את הנאות העולם הזה. לאחר שהוא מקבל טיפול רפואי, הכאבים חולפים אך הוא עדיין לא "נזכר" בהנאות העולם הזה. כך שזו היתה "עסקה משתלמת" - הזמן שהוא בזבז על הכאבים היה מועט יותר מהזמן שהוא חסך בהימנעות מתענוגות אחרי שהכאבים חלפו.

3. תוכחה במילים

פירשנו את הפסוק לפי דברי חז"ל, שהמילה יוכיח מציינת ייסורים. אולם, ברוב המקרים, התוכחה נעשית במילים ודיבורים. לפי זה, הפסוק מתייחס לשני עניינים שונים - מוסר ו- תוכחה:

• מוסר = ייסורים ועונשים שמטרתם להרחיק את האדם מבחירה ברע .
• תוכחה = ויכוחים ושכנועים, דיבורים שמטרתם לכוון את האדם לבחירה בטוב .

מלבי"ם הסביר את ההבדל בין הפועל מאס לבין הפועל קץ:

• אדם מואס בדבר שהוא לא רוצה בכלל, גם לא מעט ; רוב האנשים מואסים בייסורים ואינם רוצים בהם כלל, ולכן נאמר כאן "מוסר ה', בני, אל תמאס" (וגם בספר איוב "ומוסר שדי אל תמאס")
• אדם קץ בדבר שיש ממנו יותר מדי, עד שהוא עייף ולא יכול לסבול אותו יותר ; רוב האנשים קצים בתוכחות - גם אם הם מוכנים לשמוע מעט, הם מתעייפים כשמוכיחים אותם יותר מדי, ולכן נאמר כאן "ואל תקוץ בתוכחתו".

לפי זה, מתאים יותר לפרש ש:

• מוסר מציין את כל סוגי הייסורים - בין ייסורים על חטא ובין ייסורים ללא חטא, כפי שהסברנו למעלה; לכל סוגי הייסורים יש מטרה חשובה ולכן האדם לא צריך למאוס אותם;
• ותוכחה מציינת דברים שה' מדבר עם האדם, באופן ישיר או על-ידי נביא (הנביא נקרא גם " מוכיח בשער" - ישעיהו כט כא, עמוס ה י); גם כשהתוכחות מרובות, וגם כשהאדם עייף וקשה לו להתרכז ולהבין, עדיין ראוי שישמח על עצם הקשר בינו לבין ה', ולא יקוץ בדבריו.

הקשר עם ה', הא-ל הנצחי, הוא הנכס הגדול ביותר שיכול להיות לאדם בעולם הזה, ולכן ראוי לשמוח על כל סימן לקשר - בין אם הוא בתוכחה ובין אם בייסורים.

אורך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד

(משלי ג טז): "ארך ימים בימינה, בשמאולה עשר וכבוד"

החכמה נמשלת לאישה שידיה מלאות במתנות - ביד אחת יש אורך ימים ( = ימים המנוצלים היטב ) וביד השניה יש עושר וכבוד  (דעת מקרא) .

יד ימין היא היד העיקרית (באנגלית the right hand = היד הנכונה לעשות בה דברים); וגם אורך ימים היא ה"מתנה" העיקרית שנותנת החכמה ללומדיה - המטרה העיקרית של לימוד החכמה היא לנצל נכון את הזמן.

יד שמאל היא היד המלווה (באנגלית the left hand = היד הנשארת); וגם עושר וכבוד הן רק תוצאות לוואי של לימוד החכמה - החכמים האמיתיים לא רודפים אחרי עושר וכבוד, הם מקבלים אותם ב"דרך אגב". " "הכסף והכבוד והפנינים הם אוחזים את העושר והכבוד בימינם, כי עיקרם הוא להשיג עושר וכבוד; אבל החכמה, היא תאחז את העושר והכבוד בשמאלה, כדבר הטפל שאוחזים אותו ביד שמאל, כי בימינה היא אוחזת דבר יקר מזה, שהוא אורך ימים, שכולל טוב חיי העולם הזה וגם חיי נצח בעולם שכולו ארוך" "  (מלבי"ם) .

מי שאוחז את החכמה בידו הימנית, כלומר מתייחס אליה כאל המקצוע העיקרי, זוכה למתנה העיקרית שהיא אורך ימים; ומי שאוחז את החכמה בידו השמאלית, כלומר מתייחס אליה כדבר טפל וכאמצעי להשגת מטרות אחרות, מקבל רק את המתנה הטפלה שהיא עושר וכבוד.

" "למיימינים בה, ועוסקים בה לשמה, אורך ימים, וכל-שכן עושר וכבוד; ולמשמאילים בה, שעוסקים בה שלא לשמה, מכל מקום עושר וכבוד יש" "  (רש"י על-פי חז"ל) .

דרכיה דרכי נעם - מסקנות מעשיות

בקטע שמשבח את החכמה והתבונה, נאמר בין השאר:

(משלי ג יז): "דרכיה דרכי נעם, וכל נתיבותיה שלום"

האם אכן כל דרכיה של החכמה הן דרכי נועם? והרי, קיום המצוות והחוקים הנובעים מהחכמה גורם פעמים רבות לאי נעימות; לדוגמה, כשאדם מנסה לנהוג בחכמה ולהפסיק לעשן, הוא מרגיש אי-נעימות רבה!

מעיון בפסוקים נוספים שבהם נזכרים ביטויים מהצורה " דרך [א] ", נראה שמשמעותם היא "הדרך שמובילה אל א". לפי זה, הביטוי "דרכי נועם" משמעו "דרכים שמובילות לנעימות". הדרך עצמה לא תמיד נעימה, אבל היא מובילה לחיים של נועם ; הדרך עצמה לא תמיד נותנת תחושה של שלמות וסיפוק, אבל היא מובילה לחיים של שלום .

כך כתב, למשל, מלבי"ם: " "דרכי החכמה הכוללים הם הדרכים המובילים אל הנועם, שהוא הערבות הנפשיי הרוחני המושג בהשיג את התכלית" "; וכנראה זו גם כוונתו של מצודת דוד: " "לא יבוא בשום צד מכשול בדבר קיום דברי התורה" ".

חז"ל, כדרכם בקודש, לא הסתפקו במשמעות תיאורטית זו, אלא למדו מהפסוק עיקרון מעשי: אין מצוה בתורה שמטרתה העיקרית היא לגרום אי נעימות. גם אם לפעמים יש אי נעימות בקיום מצוות, זו אף פעם לא המטרה המרכזית של המצוה (ראו דרכי נעם / צביקה שורק -> נקודת חיבור ). מכאן נובעות הלכות מעשיות רבות:

• עקרונות מוסריים כנורמה הלכתית / מנחם אלון -> דעות כ (דוגמאות מהתלמוד ומפסקי הראשונים והאחרונים)
• השלום כערך על / אבי ויינרוט -> עלון שערי משפט 28

• דרכיה דרכי נועם - הפשט והדרש / הרב עידו יעקובי -> ישיבת בית אל (התורה ניתנה לעם ישראל רק לאחר שהיה שלום ביניהם; דברים שעושים "מפני דרכי שלום"; מחלוקת "לשם שמיים")

• דרכי נועם / אנציקלופדיה תלמודית, כרך ז, טור תשיב
• לא ייתכן שיש דג טהור שהוא רעיל / הרב יום טוב ליפמן הלר

מטרת החכמה - יצירה

משלי ג יט-כב:

"ה' בְּחָכְמָה יָסַד-אָרֶץ, כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה.

בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ, וּשְׁחָקִים יִרְעֲפוּ-טָל.

בְּנִי, אַל-יָלֻזוּ מֵעֵינֶיךָ, נְצֹר תֻּשִׁיָּה וּמְזִמָּה.

וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ, וְחֵן לְגַרְגְּרֹתֶיךָ."

מדוע החכם מספר לנו שה' ברא את העולם בחכמה? ומה הקשר בין תיאור זה לבין ההמשך "אל ילוזו מעיניך"?

1. ע"פ רוב המפרשים, התיאור של בריאת העולם מטרתו ללמד על מעלתן של החכמה, התבונה והדעת - מאחר שה' השתמש בהן כדי לברוא את העולם ולנהל אותו, הרי זה מוכיח על חשיבותן, ולכן כדאי ללמוד אותן ולהתעמק בהן  ( ראו למשל רש"י, מצודת דוד, דעת מקרא)) .

• אולם, לפי זה לא ברור, מדוע נאמר בפסוק כב " נצור תושיה ומזימה " ולא "נצור חכמה תבונה ודעת".

2. לכן נראה לי, שמטרת הקטע היא להדגיש את השימוש המעשי בחכמה, תבונה ודעת: לא מדובר בכשרונות תיאורטיים בלבד; גם ה' לא שמר את חכמתו "בליבו", אלא השתמש בה כדי לברוא את העולם; וגם אנחנו, התלמידים, לא צריכים לשמור את החכמה בלבנו, אלא להשתמש בה כדי לבנות וליצור. ואכן, במשלי כד ישנו קטע מאד דומה, המדבר על בניית בית על-ידי האדם - בחכמה בתבונה ובדעת ( פירוט ).

לפי זה, " אל ילוזו מעיניך " = אל יתעקמו מעיניך אל תוך ליבך (מלשון נלוז = עקום); השאר אותן תמיד מול עיניך כך שתוכל לפעול על-פיהן.

הביטויים "תושיה ומזימה" מייצגים את הצד המעשי של החכמה - תושיה = תוכניות שמטרתן להועיל ,  מזימה = תוכניות שמטרתן להזיק ; כשלומדים חכמה, תבונה ודעת, יש לנצור ולזכור תמיד את המטרה המעשית - להשתמש בכשרונות אלו על-מנת ליצור תכניות מעשיות, להועיל בעת שלום ולהזיק בעת מלחמה.

והשכר על שימוש מעשי בחכמה, גם הוא בעולם המעשה - ראו תכנון חכם מונע הפתעות לא נעימות .

ראו פסוק כו

תכנון חכם מונע הפתעות

בסופו של קטע, שמלמד על חשיבות השימוש בחכמה לצורך תיכנון ויצירה - "אל ילוזו מעיניך, נצור תושיה ומזימה" - מתאר החכם את התוצאות החיוביות של תיכנון זה:

"אָז תֵּלֵךְ לָבֶטַח דַּרְכֶּךָ, וְרַגְלְךָ לֹא תִגּוֹף.

אִם-תִּשְׁכַּב - לֹא-תִפְחָד, וְשָׁכַבְתָּ - וְעָרְבָה שְׁנָתֶךָ.

אַל-תִּירָא מִפַּחַד פִּתְאֹם, וּמִשֹּׁאַת רְשָׁעִים כִּי תָבֹא.

כִּי-ה' יִהְיֶה בְכִסְלֶךָ וְשָׁמַר רַגְלְךָ מִלָּכֶד."

שלושת הפסוקים הראשונים ברורים: מי שמתכנן את מעשיו ויצירותיו בחכמה תבונה ודעת, לא צריך לפחד מהפתעות:

• הוא יכול ללכת בדרכו בבטחה , בידיעה שלא ייתקל במכשולים ואבני נגף , שהרי הוא חשב מראש בחכמתו על כל הבעיות האפשריות;
• הוא יכול לישון בשקט, שינה ערבה וללא פחד , שהרי הוא השתמש בתושיה כדי לתכנן היטב את מעשיו ולהימנע מאסונות (לדוגמה, מי שתכנן את ביתו בחכמה, לא צריך לפחד שמא הבית יתרסק וייפול פתאום, כמו שקרה באולמי ורסאי...);
• הוא לא צריך לפחד מאסון פתאומי שיביאו עליו הרשעים, שהרי הוא חשב מראש על כל המזימות האפשריות שהרשעים עלולים לרקום נגדו;

אבל הפסוק האחרון בקטע - "כי ה' יהיה בכסלך, ושמר רגלך מלכד" - משנה כיוון לגמרי: מהעולם הטבעי, שבו תיכנון בחכמה מונע הפתעות לא נעימות, אנחנו עוברים לעולם העל-טבעי, שבו ה' מגן על האדם בלי קשר למעשיו!

ייתכן שיש כאן רמז למשפט העממי "ה' עוזר למי שעוזר לעצמו": לאחר שתכננת את מעשיך בחכמה, תבונה, דעת, תושיה ומזימה, אתה יכול להיות רגוע, שה' יגן עליך גם בכסלך = גם בנקודות שבהן אתה כסיל; כי לאף אחד אין חכמה מושלמת.

ראו ביאור:4 מדרגות ביחסים בין אדם לחברו

ראו ביאור:4 מדרגות ביחסים בין אדם לחברו

ראו ביאור:4 מדרגות ביחסים בין אדם לחברו

ראו ביאור:4 מדרגות ביחסים בין אדם לחברו

כבוד חכמים ינחלו, וכסילים מרים קלון

במסגרת לימודי ההוראה, פגשתי חברים העובדים כמורים, וחלק מהם טענו, שבמקרים מסויימים, הדרך היחידה להתמודד עם תלמידים שמפריעים בשיעור היא לפגוע בגאוה שלהם - אם באופן עקיף ע"י שאלת שאלות קשות שהם לא יודעים לענות עליהן, או באופן ישיר ע"י בדיחות המכוונות אליהם.

גישה זו מנוגדת, לכאורה, לדברי חז"ל: " "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך" "  ( רבי אלעזר בן שמוע, אבות ד יב ) , דברים שגם נפסקו להלכה: " "כשם שהתלמידים חייבין בכבוד הרב כך הרב צריך לכבד את תלמידיו ולקרבן. כך אמרו חכמים: יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך. וצריך אדם להזהר בתלמידיו ולאוהבם, שהם הבנים המהנים לעולם הזה ולעולם הבא." "  ( רמב"ם הלכות תלמוד תורה ה יב ) .

אולם, ייתכן שבמקרים מסויימים יש מקום להשתמש באמצעים מסוג זה, לא כדי לפגוע בכבוד התלמיד אלא כדי לנער אותו ולהוציא אותו מהגאוה והאדישות. כך נרמז בספר משלי:

(משלי ג לה): "כבוד חכמים ינחלו, וכסילים מרים קלון"'

נחל = קיבל בירושה.

כבוד חכמים ינחלו = החכמים ראויים לקבל כבוד, הכבוד הוא הנחלה הטבעית הראויה להם.

כסיל = השונא חכמה .

קלון = ההיפך מכבוד .

מרים = מרומם ומשפר.

וכסילים מרים קלון = הכסילים, השונאים חכמה, אינם ראויים לכבוד, הכבוד לא יועיל להם, הדבר שמועיל להם ומרומם אותם הוא דווקא הקלון ; כשהכסילים רואים שהם בזויים ונקלים בעיני הבריות הם מתעוררים ומשתדלים לשפר את דרכם. הקלון מקל על האדם ומאפשר לו להשתנות בקלות רבה יותר (ראו כבוד - קלון ).

וכך נפסק בהלכה: " "הרב שלימד ולא הבינו התלמידים - לא יכעוס עליהם וירגז, אלא חוזר ושונה הדבר אפילו כמה פעמים, עד שיבינו עומק ההלכה... במה דברים אמורים? בזמן שלא הבינו התלמידים הדבר מפני עומקו או מפני דעתן שהיא קצרה; אבל אם ניכר לרב שהם מתרשלין בדברי תורה ומתרפין עליהן ולפיכך לא הבינו, חייב לרגוז עליהן ולהכלימן בדברים כדי לחדדם , וכענין זה אמרו חכמים 'זרוק מרה בתלמידים'" "  ( רמב"ם הלכות תלמוד תורה ד ד-ה ; ראו מקורות רבים נוספים במאמר "זרוק מרה בתלמידים" מאת פרופ' נריה גוטל, התפרסם ב"תחומין" כו) .

עד לפני דור או שניים, היה מקובל גם להכות תלמידים סוררים במקל, אך ספר משלי מפקפק ביעילות של שיטה זו לגבי כסילים (משלי יז י): "תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה"( פירוט ). הבעיה של כסילים אינה בגוף אלא בנפש, המלאה בבטחון עצמי מופרז, והדרך לטפל בבעיה זו היא על-ידי פגיעה בבטחון העצמי המופרז - על-ידי קלון .

איך זה מסתדר עם " "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך" "? 

1. כי גם האדם עצמו צריך לפעמים לפגוע בכבוד של עצמו כדי לעורר את נפשו, כפי שכתב הרב שניאור זלמן מלאדי: " "הבינונים... לפעמים ועתים רבים יש להם טמטום הלב: שנעשה כאבן ולא יכול לפתוח לבו בשום אופן לעבודה שבלב זו תפלה... וזאת היא עצה היעוצה בזהר הקדוש... לקבוע עתים להשפיל עצמו להיות נבזה בעיניו נמאס, ככתוב (תהלים נא יט): " לב נשבר... רוח נשברה "... שנפש החיונית המחיה הגוף היא בתקפה כתולדתה בלבו... מהותה ועצמותה של נפש החיונית הבהמית שמסטרא-אחרא המלובשת בדמו ובשרו לא נהפך לטוב, הרי היא היא האדם עצמו. ואם-כן, הוא רחוק מה' בתכלית הריחוק, שהרי כח המתאוה שבנפשו הבהמית יכול גם-כן להתאוות לדברים האסורים... ובפרט כשיזכור טומאת נפשו בחטאת נעורים, והפגם שעשה בעליונים... לעשות חשבון עם נפשו מכל המחשבות והדיבורים והמעשים שחלפו ועברו מיום היותו עד היום הזה, אם היו כולם מצד הקדושה או מצד הטומאה ר"ל... עוד ישים אל לבו רוב חלומותיו, שהם הבל ורעות רוח, משום שאין נפשו עולה למעלה... וגם ירעים עליה בקול רעש ורוגז להשפילה, כמאמר רז"ל " לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר רגזו וגו' ", דהיינו לרגוז על נפש הבהמית, שהיא יצרו הרע, בקול רעש ורוגז במחשבתו, לומר" "לו "אתה רע ורשע ומשוקץ ומתועב ומנוול וכו'", ככל השמות שקראו לו חכמינו ז"ל. "באמת, עד מתי תסתיר לפני אור אין-סוף ברוך הוא..." "  ( תניא חלק א כט ) . האדם מתייחס לתלמידו כפי שהוא מתייחס לעצמו.

2. חז"ל למדו מפסוק זה, שאסור ללמד לתואר רבני, תלמיד שאינו הגון ; הם לא לימדו תלמידים כסילים, ולכן יכלו להגיד " "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך" ".