מתוך ויקיטקסט

גרסה נוכחית (טרם נבדקה)

לשתף את ה' במחשבות

א לְאָדָםבאחריותו של האדם מַעַרְכֵי לֵבלערוך, לסדר את מחשבותיו לפני הנאום, וּמֵיְהוָהולבקש מה' שיתן לו מַעֲנֵה לָשׁוֹןתשובות לשאלות בלתי צפויות (לחץ על המילה לפירוט).

ב כָּל דַּרְכֵי אִישׁ זַךְנקיים וטהורים מכל כוונה רעה בְּעֵינָיוכאשר הוא בוחן אותם בראיה שטחית (לחץ על המילה לפירוט), אבל אין להסתפק בראיה השטחית, כי-וְתֹכֵןשוקל ומודד בדקדקנות (לחץ על המילה לפירוט) רוּחוֹתאת המחשבות והכוונות (לחץ על המילה לפירוט) יְהוָה.

ג גֹּלגלה, ספר בתפילה (לחץ על המילה לפירוט) אֶל יְהוָה מַעֲשֶׂיךָ, וְיִכֹּנוּיהיו יציבות ומבוססות (לחץ על המילה לפירוט) מַחְשְׁבֹתֶיךָ.

ד כֹּל פָּעַל יְהוָה לַמַּעֲנֵהוּכך שתהיה תשובה ופתרון עבורו, וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָהליום שבו ה' יביא צרה שבה הרשע ייפגע (לחץ על המילה לפירוט).

ה תּוֹעֲבַת יְהוָה כָּל גְּבַהּ לֵבאדם החושב מחשבות של התנשאות וגאוה (לחץ על המילה לפירוט), יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶהבסופו של דבר יעשה גם מעשים מלוכלכים, ולא ייפטר מעונש (לחץ על המילה לפירוט).

ו בְּחֶסֶד וֶאֱמֶתבעשיית מעשים מעבר למה שחייבים, וגם בהקפדה על החובות (לחץ על המילה לפירוט) יְכֻפַּר עָו‍ֹן של גאוה והתנשאות (לחץ על המילה לפירוט), וּבְיִרְאַת יְהוָה - סוּר מֵרָעיינצל האדם מעשיית מעשים רעים מתוך גאוה.

ז בִּרְצוֹת יְהוָה דַּרְכֵי אִישׁכשה' מרוצה מאורח חייו של אדם (לחץ על המילה לפירוט), גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִםה' יגרום להם להשלים אִתּוֹ.

ח טוֹב מְעַט בִּצְדָקָהלהיות עני ולעשות רק מעט מעשי צדק (לחץ על המילה לפירוט), מֵרֹב תְּבוּאוֹתמאשר להשיג רכוש רב שיכול לשמש למעשי צדק רבים, כאשר משיגים אותו- בְּלֹא מִשְׁפָּטבניגוד לחוק וליושר.

ט לֵב אָדָם יְחַשֵּׁב דַּרְכּוֹבאחריותו לתכנן היטב את מעשיו, וַיהוָה יָכִין צַעֲדוֹיחליט אם לעזור לו לבצע אותם (לחץ על המילה לפירוט).

לשתף את ה' בשלטון

י קֶסֶםאמצעים מופלאים ומתוחכמים (לחץ על המילה לפירוט) עַל שִׂפְתֵי מֶלֶךְמאפשרים למלך להגיד את פסק הדין הראוי, בְּמִשְׁפָּט לֹא יִמְעַל פִּיו.

יא פֶּלֶסכלי הבודק שהמאזניים מאוזנים במדוייק (לחץ על המילה לפירוט) וּמֹאזְנֵי מִשְׁפָּטמאזניים שמשמשים כדי לשפוט את האדם על מעשיו - בכף אחת נמצאים מעשי האדם ובכף השניה נמצא הגמול המגיע לו, עד שהכפות מתאזנות לַיהוָה, מַעֲשֵׂהוּהגמול שה' עושה עם האדם (שנמצא בכף השניה של המאזניים) משתמש ב- כָּל אַבְנֵי כִיסכל אבני המשקל שנמצאים בנרתיק, מהגדולה ביותר עד הקטנה ביותר; כלומר הגמול מחושב במדוייק עד המעשה הקטן ביותר (לחץ על המילה לפירוט).

יב תּוֹעֲבַת מְלָכִיםרוב המלכים שונאים ומתרחקים מ- (לחץ על המילה לפירוט) - עֲשׂוֹת רֶשַׁע, כִּי בִצְדָקָהבעשיית צדק (לחץ על המילה לפירוט) יִכּוֹןיהיה יציב ומבוסס (לחץ על המילה לפירוט) כִּסֵּאשלטונם (לחץ על המילה לפירוט).

יג רְצוֹן מְלָכִים - שִׂפְתֵי צֶדֶקאדם המדבר דברי צדק, וְדֹבֵר יְשָׁרִים יֶאֱהָב.

פסוקים נוספים מתייחסים לסכנה שבקרבה לשלטון - ראו ביאור:התנהגות לא זהירה עם השלטונות. פסוקים נוספים מתארים את כוחה של החכמה בהבאת שלום בין בני אדם - ראו ביאור:חכמים יודעים להרגיע מריבות.

יד חֲמַת מֶלֶךְ - מסוכנת לציבור כמו מַלְאֲכֵי מָוֶת, וְאִישׁ חָכָםהיודע להקשיב ולדבר (לחץ על המילה לפירוט) יְכַפְּרֶנָּהירגיע את חמתו של המלך ויציל את הציבור מהסכנה.

טו בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְכשהמלך מאיר את פניו, מתייחס באהבה לאדם, הדבר מוסיף לו - חַיִּים, וּרְצוֹנוֹכשהמלך מפוייס ושבע רצון (לחץ על המילה לפירוט) - כְּעָב מַלְקוֹשׁענן המביא גשם, כלומר מביא שפע וברכה לציבור.

לקנות הרגלים של חכמה, יושר וענוה

טז קְנֹהלקנות, ללמוד חָכְמָה - מַה טּוֹב מֵחָרוּץעדיף מלקנות זהב (לחץ על המילה לפירוט), וּקְנוֹת בִּינָה - נִבְחָרעדיף מִכָּסֶף.

יז מְסִלַּת יְשָׁרִיםקביעת הרגלי התנהגות שאין בהם פיתויים ומכשולים מסייעת ל- (לחץ על המילה לפירוט) סוּר מֵרָע, שֹׁמֵר נַפְשׁוֹהרוצה לשמור על עצמו שלא יחטא - נֹצֵרשומר היטב על- (לחץ על המילה לפירוט) דַּרְכּוהרגליו, שלא יהיו בהם פיתויים (לחץ על המילה לפירוט).

יח לִפְנֵי שֶׁבֶראסון - גָּאוֹןהאדם מתנהג בגאוה (לחץ על המילה לפירוט), וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן - גֹּבַהּ רוּחַמחשבה של התנשאות.

יט טוֹב שְׁפַל רוּחַלהיות עניו ולא מתנשא, ולהיות אֶתעם (עניים) עֲנָוִים, מֵחַלֵּק שָׁלָלמאשר לקבל רכוש רב ולהיות אֶתעם גֵּאִים.

כ מַשְׂכִּילחושב איך להצליח (לחץ על המילה לפירוט) עַל דָּבָר - יִמְצָא טוֹב, וּבוֹטֵחַ בַּיהוָההמאמין שבסופו של דבר ה' יקבע אם יצליח או לא (לחץ על המילה לפירוט) אַשְׁרָיו.

כא לַחֲכַם לֵב יִקָּרֵאיוזמן לפגישה (לחץ על המילה לפירוט) נָבוֹן, וּמֶתֶק שְׂפָתַיִםהדו-שיח הנעים שיהיה ביניהם יֹסִיף לֶקַחמסקנות חדשות שכל אחד מהם יוכל לקחת עמו.

כב מְקוֹר חַיִּים שֵׂכֶלמחשבה איך להצליח (לחץ על המילה לפירוט) בְּעָלָיו, וּמוּסַרמסקנות מתוך כשלונות, שמסיקים - אֱוִלִיםאנשים שטחיים (לחץ על המילה לפירוט) - אִוֶּלֶתהן שטחיות ולא יעזרו להם להצליח בעתיד (לחץ על המילה לפירוט).

כג לֵב חָכָםמחשבותיו של אדם היודע לדבר ולהקשיב (לחץ על המילה לפירוט) יַשְׂכִּילייתן כישרון והצלחה ל- פִּיהוּדיבורו של החכם, וְעַל שְׂפָתָיועל כל דיבור שהוא אומר - יֹסִיף לֶקַחמסקנה מעשית שהשומעים יוכלו לקחת עמם.

פסוקים נוספים בספר משלי משתמשים בדבש כמשל חיובי או שלילי; ראו ביאור:דבש בספר משלי. פסוקים נוספים בספר משלי מדברים על דברים המשפיעים באופן חיובי ושלילי על בריאות הגוף; ראו ביאור:עצמות בספר משלי.

כד צוּף דְּבַשׁ אִמְרֵי נֹעַםדברי ידידות ואהבה הנאמרים בקול נעים ובחכמה (לחץ על המילה לפירוט), מָתוֹק לַנֶּפֶשׁ וּמַרְפֵּא לָעָצֶםלגוף וליחסים במשפחה.

לחשוב על העתיד גם כשמחפשים מקום עבודה

כה יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁרחלקה וללא מכשולים (לחץ על המילה לפירוט) לִפְנֵי אִישׁכאשר האדם נמצא בתחילת הדרך והיא פרושה לפניו (לחץ על המילה לפירוט), וְאַחֲרִיתָהּאך בסוף הדרך ישנה התפצלות לכמה דרכים, וכולן - דַּרְכֵי מָוֶת.

כו נֶפֶשׁצרכיו החומריים של- (לחץ על המילה לפירוט) עָמֵלאדם העובד קשה עָמְלָה לּוֹגורמים לו לעבוד קשה יותר ממה שהוא צריך (לחץ על המילה לפירוט), כִּי אָכַףלחץ ודחק עָלָיו פִּיהוּהרעב לאוכל (לחץ על המילה לפירוט).

כז אִישׁ בְּלִיַּעַלשרצונו רק להזיק (לחץ על המילה לפירוט) כֹּרֶהמכין בסתר רָעָה, וְעַל (שפתיו) שְׂפָתוֹדיבורו הגלוי כְּאֵשׁ צָרָבֶתלוהטת ושורפת, כלומר הוא מדבר דברים חמים וידידותיים באופן מוגזם..

כח אִישׁ תַּהְפֻּכוֹתמזגזג, אומר דבר והיפוכו (לחץ על המילה לפירוט) יְשַׁלַּחיצית מָדוֹןמריבה בין השומעים, וְנִרְגָּןהחושב שהזולת שונא אותו (לחץ על המילה לפירוט) מַפְרִיד אַלּוּףגורם לכך שהמריבה תבער לאורך זמן עד שתפריד בין ידידים טובים ואהובים (לחץ על המילה לפירוט).

כט אִישׁ חָמָסמקולקל ומושחת (לחץ על המילה לפירוט) יְפַתֶּה רֵעֵהוּ, וְהוֹלִיכוֹ בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹב.

ל עֹצֶהעוצם את עֵינָיו לַחְשֹׁב תַּהְפֻּכוֹתלדמיין שהוא עושה רע, ההיפך ממה שהוא עושה בדרך-כלל (לחץ על המילה לפירוט) - קֹרֵץ שְׂפָתָיומצמיד את שפתיו כרמיזה (לחץ על המילה לפירוט) כִּלָּה רָעָההחליט לעשות מעשה רע בפועל (לחץ על המילה לפירוט).

לא עֲטֶרֶתכבוד הנובע מריבוי צאצאים המקיפים את האדם כמו כתר (לחץ על המילה לפירוט) תִּפְאֶרֶתכבוד הנובע מההורים ומכוח נעורים שֵׂיבָהכבוד הנובע מזקנה - בְּדֶרֶךְ צְדָקָה תִּמָּצֵאאפשר להשיג רק בדרך צודקת, דרך שאפשר להנחיל מדור לדור (לחץ על המילה לפירוט).

לב טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִםהמצליח להתגבר על הכעס מִגִּבּוֹרמהמצליח להתגבר על אויב חיצוני (לחץ על המילה לפירוט), וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹהמצליח לשלוט במחשבות מִלֹּכֵד עִירמהמצליח לשלוט בתושבי עיר שלמה.

לג בַּחֵיקבמקום נסתר, קרוב לגוף האדם יוּטַל אֶת הַגּוֹרָלחפץ המשמש לביצוע הגרלה, כגון קוביה, וּמֵיְהוָה כָּל מִשְׁפָּטוֹאך כשה' רוצה לעשות משפט, הוא מתערב בתוצאות (לחץ על המילה לפירוט).

ביאורי פסוקים

מבנה וסיכום הפרק

עריכה

הפרק ביאור:משלי טז כולל כמה קבוצות של פסוקים שניתן למצוא ביניהם קשר. בניסוח מדוייק יותר: אם מניחים שיש קשר בין פסוקים סמוכים, אפשר להגיע לפירושים מעניינים לאותם פסוקים:

פסוקים 1-9 (וכן הפסוק האחרון בפרק טו) - עשרה פסוקים שכמעט בכולם נזכר שם ה', והמסר שלהם הוא, שהאדם צריך לשתף את ה' במחשבותיו ותוכניותיו; ראו לשתף את ה' במחשבות .
פסוקים 10-15: שישה פסוקים, שכמעט בכולם נזכר המלך, ואפשר לראות בהם דיון ביתרונות ובחסרונות של משטר מלוכני .

פסוקים 20-24: החכמה, המוסר והשכל נמשלים לדבש .

פסוקים 25-29: זהירות בחיפוש מקום עבודה .

עם זאת, ברוב החלק השני של ספר משלי (פרקים י-כב) אין קשר בין פסוקים סמוכם, ולכן יש לקחת את כל הפירושים בעירבון מוגבל.

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2003-01-29.

פסוק א

עריכה

מי נותן לאדם את המילים?

לפני שיחה חשובה או הרצאה, אחרי שמתכננים היטב ועושים חזרות בלב על מה שרוצים להגיד, יש להתפלל אל ה' שייתן לנו ברכה בלשון:

משלי טז א: " "לאדם מערכי לב, ומה' מענה לשון" "

לב = מקום המחשבות .

לאדם מערכי לב = תפקידו של האדם הוא לערוך, להכין ולסדר בליבו את הדברים שהוא רוצה להגיד.

מענה = תשובה לשאלה.

ומה' מענה לשון = ה' קובע אם האדם יצליח להפעיל את לשונו כראוי, ולענות בלי להתבלבל לכל השאלות המפתיעות שישאלו אותו.

אילו לא היתה לי אלרגיה ל"סגולות", הייתי אומר שהפסוק הזה הוא סגולה להצלחה בשיחה או בהרצאה - להגיד לפניהן " "לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון" ", כדי להזכיר לעצמנו שהלשון שלנו ביד ה'.

מקורות ופירושים נוספים

פירשנו שהמשמעות המעשית של הפסוק היא, שיש להתפלל לה' לפני שיחה חשובה עם בני אדם. כך כנראה פירש גם יושב ראש הכנסת, רובי ריבלין, שציטט פסוק זה בתחילת נאומו הראשון בכנסת ה-18 ( ה' בניסן ה'תשס"ט ) ..

אך יש שפירשו, שיש להתפלל לה' גם לפני שיחה חשובה עם ה' עצמו. הפסוק מצוטט בתפילה שנוהגים החזנים לומר לפני אחת התפילות החשובות ביותר בשנה - תפילת מוסף של יום הכיפורים. החזן מבקש מה' שיברך את לשונו, כך שלא יתבלבל ולא ייכשל בלשונו במהלך התפילה הארוכה.

התפילה הזאת נראית פרדוקסלית - אם האדם כבר מתפלל לה', אז שיגיע ישר לתפילה העיקרית; מה הטעם להתפלל שיצליח בתפילה? אולם רבי נתן מברסלב הסביר: " "ההכנה והרצון לבד, שמכין את עצמו ורוצה לדבר רק שאינו יכול, גם זה יקר מאד אצלו יתברך, ואם יהיה חזק בזה הרבה, בודאי יעזרו השם יתברך ויברא לו דיבורים... כשהוא חזק ומכין עצמו לדבר ולשוח בינו לבין קונו וחזק בזה איזה שעה ברצונות וכיסופין חזקים, אזי השם יתברך עוזרו ושולח לו דיבורים לתוך פיו... וכמו שכתוב לאדם מערכי לב, ומה' מענה לשון , שהאדם צריך לערוך לבו, היינו בחינת ההכנה הנ"ל, ואזי השם יתברך בורא לו דיבורים לתוך פיו, בבחינת ומה' מענה לשון ..." " (ליקוטי הלכות, תפילת המנחה הלכה ז אות פט) . לפעמים האדם יודע שהוא רוצה לדבר עם ה', אבל הוא מבולבל ולא זוכר על מה הוא רוצה לדבר, ולכן יש טעם לבקש מה' שיעזור לו בזה.

מסקנה נוספת מהפסוק שלנו היא, שיש להשתמש בכוח הדיבור בחרדת-קודש, לא לחלל אותו בדיבורים אסורים או מיותרים, שהרי כוח הדיבור שבלשון הוא כוח אלהי שה' נטע באדם (הרב יצחק עראמה) . מסקנה זו עולה גם מתרגום אונקלוס על הפסוק המתאר את בריאת האדם - " "ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה" " = " "לרוח ממללא" " (ראו הצרעת כעונש על לשון הרע ) .

פסוקים דומים ומנוגדים

הפסוק שלנו מדבר על תיכנון וביצוע בתחום הדיבור. פסוקים נוספים מעבירים מסר דומה בתחומים אחרים: האדם אחראי לתכנן את מעשיו מראש בצורה היסודית ביותר שאפשר, אך רק ה' קובע אם יצליח לבצע את תוכניותיו (ראו חלוקת התפקידים בין ה' לבין האדם ).

בהמשך הפרק ישנו פסוק שנראה לכאורה מנוגד, משלי טז כג: " "לב חכם ישכיל פיהו, ועל שפתיו יסיף לקח" ", כלומר - דברי פיו של החכם באים מליבו ( פירוט ). אז מאיפה באות המילים - מה' או מהלב?

1. היה אפשר לפרש שיש הבדל בין הפסוקים - בפסוק א נזכר " "מענה לשון" ", ובפסוק כג נזכרו " "פיהו ... שפתיו" ". ע"פ מלבי"ם, יש הבדל בין לשון לבין פה ושפתיים - הלשון היא פנימית יותר, והיא מציינת את הדיבור העמוק יותר, שנאמר בתבונה ובמחשבה.

אולם, לא נראה לי שהבחנה זו תעזור לנו להסביר את הפסוקים, כי בשני הפסוקים נזכר הלב , שהוא פנימי יותר מהלשון. אז אם מערכי לב , שהם פנימיים, נמצאים בשליטת האדם, וגם הפה והשפתיים , שהם חיצוניים, נמצאים בשליטת האדם, אז מה המשמעות לכך שדווקא הלשון , שהיא באמצע, נמצאת בשליטת ה'?

2. לפי הפירוש שהובא במאמר, יש להבחין בין " "מערכי לב" " לבין " "מענה לשון" ": האדם יכול לשלוט בדברים שהוא עורך ומכין בליבו מראש, אבל הוא לא יכול לדעת מראש את כל השאלות שישאלו אותו, ולכן לא יכול להכין מענה לכולן.

פסוק כג מתייחס לחלק הראשון:

לב חכם = המוח של אדם חכם;

ישכיל = יתן כישרון והצלחה ;

לב חכם ישכיל פיהו = כשאדם חכם עורך ומכין מראש את מחשבות ליבו , הוא יכול להסביר אותן בצורה מסודרת וברורה, וכך דיבורו משכיל ומצליח להשיג את מטרתו.

ועל שפתיו יוסיף לקח = תוך כדי דיבור הוא יצליח להעביר מסרים נוספים לקהל השומעים ( זוהי מומחיותו של החכם - להשתמש נכון באיברי הדיבור ).

אבל גם אם התכונן מראש, הוא עדיין תלוי בה' שייתן לו מענה לשאלות מפתיעות שישאלו אותו לאחר הנאום.

3. ויש שפירשו את פסוקנו, לא על אדם שמעוניין לדבר בעצמו, אלא על אדם שפונה לנביא כדי שיגיד לו את דבר ה': " "וכשהיו נביאים, היו הולכים אצל הנביאים לדרוש את ה', והיה הנביא אומר, על-פי משפט הנבואה, דרכו אשר יילך בה, לפי שורש נשמתו ולפי טבע גופו. וזהו לאדם מערכי לב - שלו לא היה רק לערוך לבבו לדרוש את ה' בכל לבבו, ומה' היה מענה לשון , על ידי הנביא, איך יתנהג." " ( הגאון מווילנה על משלי טז ד ; פירושו על פסוק א דומה לפירושנו בגוף המאמר)

מאמרים נוספים - באדיבות גוגל

מלחמות ה' : תשובה לאדם מערכי לב ומה ' מענה לשון. ויהי בראותו את מכתבך ישבתי משתומם ומתבהל. איך מלאך לבך לדרוש ולחקור אחר חבל גאונים, אשר הם בתורה נאמנים גדולי היחס כזרע ... ( cache )
דעת תורה בענינים שאינם הלכתיים מובהקים / הרב יהודה לוי עמיחי : "" לאדם מערכי לב, ומה ' מענה לשון" - בעת שיצטרך לדבר לפני מלך ולפני שר, אין לו רק לערוך לבבו לה', ומה' מענה לשונו. וכל אשר ישים ד' בפיו, אותו ידבר". ... ( cache )
אשא דעי מרחוק L ולפועלי אתן צדק ס פ ר ה מ ב ק ש : לאדם מערכי לב ומה � מענה לשון י. לב אדם יחשוב דרכו ומה� יכון צעדו י. מה� מצעדי נבר כוננו ודרבו יחפץ. BamBmasssam ו *1.1 mm EBSB3BBBSESSSBג‚×SBR93. ... ( cache )
בלבבי משכן אבנה | Building a Sanctuary in the Heart - פרק יז ... : " לאדם מערכי לב ומה ' מענה לשון". "לאדם מערכי לב" - כשהוא עורך את לבו ומגיע לנקודת האלוקות שבנפשו, ממילא מתגלה ה"מה' מענה לשון", הנקודה הפועלת בו מעתה היא ... ( cache )
פיוטים| קצת מפיוטי יום כיפור סוכות ושמחת תורה - לפי מסורת ספרד ... : לאדם מערכי לב ומה ' מענה לשון אדוני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי ... ( cache )
יושב ראש הכנסת : 30 מרץ 2009 ... לאדם מערכי לב ומה ' מענה לשון. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך, ה' צורי וגואלי. אדוני ראש הממשלה, אדוני ראש הממשלה המיועד וראש האופוזיציה ... ( cache )
קולך - פורום נשים דתיות : ... הוא המכשיר הטכני שבו גלומה המחשבה, כמו שנאמר: " לאדם מערכי לב, ומה ' מענה לשון " (משלי ט"ז). שני דברים אלה כרוכים יחדיו ומבטאים את עליונותו של האדם על החי. ... ( cache )
ספר המזלות | רזיאל המלאך | אדם הראשון | כתבי מקובלים נוספים ... : ... משקה אחר ויאמר אלו הפסוקים עליו אכן רוח הוא באנוש ונשמת שדי תבינם לאדם מערכי לב ומה ' מענה לשון אל תשליכני מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממני ה' בצר פקודך צקון ... ( cache )
מדרשת "נווה הדסה" - מאמרים : כלומר שאע"פ שלבו של חכם מלא חכמה אין חכמתו נערכת אצל בני אדם, אא"כ היא נעזרת בנועם הדיבור, " לאדם מערכי לב ומה ' מענה לשון" [משלי טז א] ... ( cache )
(222) KLAFKOSHER.COM | PARCHMENT KOSHER | KLAF KOSHER | קלף כשר ... : ... שלא אמר (ונשוב) [ואשובה] תחילה אתה דורש שלא הודיעם שהוא הולך לקרבן דבר אחר ונשובה אליכם לאדם מערכי לב ומה ' מענה לשון (משלי ט"ו א') שנתבשר שיצחק חוזר לו. ... ( cache )
Rambam, 1 chapter per day for Wednesday, 1 Kislev, 5767 - November ... : לאדם, מערכי לב; ומה ', מענה לשון. ה', שפתיי תפתח; ופי, יגיד תהילתך. ברוך אתה, ה'; למדני חוקיך! על כן נקווה לך ה' אלוהינו, לראות מהרה בתפארת עוזך, ... ( cache )
ילקוט שמעוני - בשלח : דבר אחר אמר אויב ולא ידע מאי אמר לאדם מערכי לב ומה ' מענה לשון נרדוף נשיג נחלק אין כתיב כאן אלא ארדוף אשיג אחלק שלל מורדף אני להם מותפס אני להם מחלק אני להם ... ( cache )
דברי הכנסת, מספר 5, מתאריך 04/05/2006 : ככתוב: לאדם מערכי לב ומה ' מענה לשון. ויהי נועם ה' אלוהינו עלינו, מעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו. היו"ר דוד טל: תודה רבה לחבר הכנסת בן-יזרי. ... ( cache )
ילקוט שמעוני - משלי : לאדם מערכי לב ומה ' מענה לשון, היינו דכתיב אמר אויב ארדוף, נרדוף נשיג אין כתיב כאן אלא ארדוף אשיג אחלק שלל, מורדף אני להם, מותפס אני להם, מוחלק אני להם הא ... ( cache )
ספר זכרונות : אך שוב חז"ל אומרים " לאדם מערכי לב ומה ' מענה לשון". האדם יכול בלבו לתכנן מה לומר, אך בסופו של דבר הוא אומר מה שהקב"ה שם בפיו. ... ( cache )
--א-- : לאדם מערכי לב ומה ' מענה לשון. לחזק את הזכרון. הקמיע העברי ע' 194. Hebrew Amulets P. 133. משלי ט"ז, א'. למל ממל. לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון ...
לב = אמצע הגוף והנפש, מקום המחשבות : משלי טז א: " לאדם מערכי לב ; ומה' מענה לשון " (ראו מי נותן לאדם את המילים?) משלי טז ט: " לב אדם יחשב דרכו, וה' יכין צעדו "; משלי יט כא: " רבות מחשבות בלב איש, ... ( cache )
ויובן לעיני כל ישראל-בראשית ליפבה חמשה ואלף : ה�א אמת ודברך מלבגו אמת וקיים לער, לאדם מערבי לב ומה� מענה לשון ,. ויהי נועם ה' אלהיגו עליגו ומעשה יריגו כוגגה עליגו ומעשה ירינו כוננהו, ... ( cache )
^ י* ו* תחל בשלח ט��ו, ח�ג€”י� 161 : י ע ה ולא ידע מה אמר לאדם מערבי לב ומה� מענה לשון (משלי. ס. י. 0. ^. ֲ«�יז. ר נשיג ל א אמר כן אלא ארדוף אשינ נרדף הוא להם ונתפס הוא בידם. 10 ... ( cache )

מקורות

על-פי מאמר של אראל (הגהה: עופר לביא) שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2003-01-17.

פסוק ב

עריכה

כל דרכי איש זך בעיניו, ותוכן רוחות ה'

(משלי טז ב): "כל דרכי איש זך בעיניו, ותכן רוחות ה'"

דרך = הרגל ומנהג, או אמצעי להשגת מטרה .

זך = נקי וטהור, ללא פסולת (כמו (שמות כז כ): "...ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור..."); ובהשאלה: מעשים נקיים וטהורים, ללא כל כוונה פסולה.

בעיניו = במחשבה הראשונה, השטחית .

כל דרכי איש זך בעיניו = כל אדם, כשהוא בוחן את מעשיו והרגליו בראיה שטחית, חושב שמעשיו נקיים ונעשים מתוך כוונה טהורה; כל אדם, כשהוא שואף למטרה מסויימת, חושב שכל האמצעים להשגת המטרה הם זכים וטהורים.

תוכן = שוקל ומודד בדקדקנות .

רוחות = מחשבות וכוונות .

ותוכן רוחות ה' = ה' אינו מסתפק בראיה שטחית, הוא שוקל ומודד את כל המחשבות והכוונות של האדם; ולכן גם האדם, הרוצה לעבוד את ה' באמת, צריך לבחון לעומק את מחשבותיו בכל פעם מחדש, כדי לוודא שהן באמת זכות וטהורות, ואין לו מניעים אינטרסנטיים פסולים.

לפירושים נוספים על המשמעות המעשית של הפסוק, ראו כל דרכי איש .

הפסוק בהקשרו

פסוקנו נמצא בקטע המלמד את האדם לשתף את ה' במחשבותיו ותוכניותיו ( פירוט ).

הפסוק הבא (פסוק ג) נותן עצה אפשרית, איך לוודא שדרכנו תהיה זכה וטובה גם בעיני ה': "גל אל ה' מעשיך, ויכונו מחשבותיך": גלה לה' את כל המעשים שעשית ושאתה מתכוון לעשות. מתוך השיחה שבינך לבין ה', תגלה מחשבות ורעיונות שאינם זכים וטהורים ותוכל לתקן אותם ( פירוט ופירושים נוספים ).

המושג דרכי איש נזכר גם בהמשך הקטע (פסוק ז): "ברצות ה' דרכי איש, גם אויביו ישלים איתו" - כשה' מרוצה מדרכיו של האדם, הוא גורם לאויביו לעשות איתו שלום ( פירוט ); הפסוק שלנו מלמד, מה צריך האדם לעשות כדי שה' יהיה מרוצה מדרכיו - לא להסתפק בהתבוננות שטחית אלא לבחון לעומק את מחשבותיו וכוונותיו.

פסוקים נוספים

פסוק דומה מאד נמצא בפרק כא - ראו כל דרכי איש .

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-03-06.

פסוק ג

עריכה

ספר הכל לה'

לפעמים יש כל כך הרבה דברים לעשות וכל כל הרבה עניינים לסדר, שהמוח מוצף במחשבות וקשה להחליט מה לעשות קודם. ספר משלי מציע לשתף את ה':

(משלי טז ג): "גל אל ה' מעשיך, ויכנו מחשבתיך"

גֹל = גַל = גַלֵּה = סַפֵּר; גל אל ה' מעשיך = ספר לה' על כל מעשיך, שכבר עשית ושאתה מתכוון לעשות.

יכונו = יהיו מבוססות ויציבות ; וייכונו מחשבותיך = ה' כמובן יודע הכל ולא צריך שהאדם יספר לו על מעשיו, אבל כשהאדם מתפלל אל ה' ומספר לו על כל מעשיו, הוא עושה סדר בשטף המחשבות, ומציב את המחשבות על בסיס יציב, וכך קל לו יותר לתכנן את מעשיו.

פסוקים דומים

דרכים נוספות לייצב את המחשבות נזכרות ב:

(משלי כ יח): "מחשבות בעצה תכון..."- כשאדם מקבל עצה מהזולת, המחשבות שלו יציבות וממוקדות יותר ( פירוט );
(משלי יט כא): "רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום"- לקבל עצה מה' ( פירוט ).

פירושים נוספים

רוב המפרשים פירשו גֹל = גלגל, העבר הלאה; לפי זה, הפסוק מלמד את האדם "לגלגל" את האחריות למעשיו אל ה', כלומר להאמין בליבו שה' הוא השולט ביכולתו לבצע את מעשיו (כמו בפסוק ט "לב אדם יחשב דרכו, וה' יכין צעדו"; ראו חלוקת התפקידים בין ה' לאדם ).

פסוקים דומים נמצאים בספר תהלים:

(תהלים כב ט): "גל אל ה' יפלטהו, יצילהו כי חפץ בו"
(תהלים נה כג): "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך, לא יתן לעולם מוט לצדיק"

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה בסגלות משלי וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-03-06.

פסוק ד

עריכה

לכל בעיה יש תשובה

לפעמים רשעים משמיעים טענות או איומים, ואנחנו לא יודעים מה לענות להם. ספר משלי מבטיח שלכל טענה יש תשובה:

(משלי טז ד): "כל פעל ה' למענהו, וגם רשע ליום רעה"

מענה = תשובה;

למענהו = לתשובה שלו;

יום רעה = יום שבו ה' מביא רעה פתאומית על העולם - רעה שהגיעה ביום אחד.

הפסוק בנוי כתקבולת:

כל - למענהו

וגם רשע - ליום רעה

כל בעיה בעולם, ה' פעל ועשה כך שיהיה לה מענה , תשובה ופתרון;

וגם את הרשע ה' פועל ומכוון כך שיהיה מענה ופתרון לטענותיו ואיומיו, והמענה הוא יום רעה - יום שבו ה' מביא רעה פתאומית על העולם; הרשע, שבטח בכוחו וגבורתו, ייפול בפתאומיות, וקרבנותיו יינצלו.

פסוקים נוספים

פסוקים נוספים עם הביטוי "יום רעה" מחזקים את הפירוש שהבאנו למעלה - ביום רעה ה' מביא פורענות על הרשעים ומגן על הצדיקים:

(ירמיהו יז יז): "אל תהיה לי למחתה, מחסי אתה ביום רעה . יבשו רדפי ואל אבשה אני, יחתו המה ואל אחתה אני; הביא עליהם יום רעה , ומשנה שברון שברם"
(ירמיהו נא ב): "ושלחתי לבבל זרים וזרוה ויבקקו את ארצה, כי היו עליה מסביב ביום רעה"
(תהלים כז ה): "כי יצפנני בסכה ביום רעה , יסתרני בסתר אהלו בצור ירוממני"
(תהלים מא ב): "אשרי משכיל אל דל, ביום רעה ימלטהו ה'"

ראו גם:

(קהלת ז יד): "ביום טובה היה בטוב, וביום רעה ראה, גם את זה לעמת זה עשה האלהים על דברת שלא ימצא האדם אחריו מאומה"( פירוט ).

פירושים נוספים

כל פעל ה' למענהו

1. יש מפרשים מענה מלשון שירה ותהילה לה', כמו בפסוק (תהלים קמז ז): "ענו לה' בתודה". לפי זה, משמעות הפסוק היא, שה' פעל ועשה את כל העולם כדי שיכבדו ויהללו אותו, ואפילו הרשע משתלב בעל-כרחו במטרה זו, שהרי ביום רעה, כאשר הרשע נופל, אנשים מהללים את ה' על כך (רש"י, ר' יונה, מלבי"ם, מצודות) .

המשמעות המעשית של "כל פעל ה' למענהו" היא, שגם האדם צריך לקחת בחשבון את כבוד ה' כאשר הוא מתכנן את פעולותיו; חז"ל למדו מכאן, למשל, ש:

האדם צריך לרחוץ את פניו בכל יום, כי פני האדם מסמלים את צלם א-להים, והם צריכים להיות יפים ונקיים (בבלי שבת נ:) ;
בערב פסח, לאחר ששוחטים את קרבן הפסח, יש להפשיט אותו מייד, גם בשבת, כדי שלא יסריח או שלא יהיה מוטל כנבילה עד הלילה (בבלי שבת קטז:) ;
יש להשתדל להביא למקדש את בעלי-המקצוע הטובים ביותר, גם אם הם נוהגים שלא כשורה ודורשים שכר גבוה (בבלי יומא לח.) .

אולם לענ"ד, אין זה פשט הפסוק:

המילה "מענה" אינה המילה המקובלת לתאר שירה ותהילה; לפי פירוש זה היה ראוי לכתוב, למשל, "כל פעל ה' לתהילתו", או "כל פעל ה' לכבודו" (כמו בפסוק (ישעיהו מג ז): "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו").
ועוד: על-פי פשט הפסוק, ה' הוא שדואג לכבוד עצמו: "כל פעל ה' למענהו", ולכן קשה להסיק מכאן שהאדם צריך לדאוג לכבוד ה'; היה אפשר לפרש דווקא להיפך - ה' דואג לכבוד עצמו ולכן אין צורך שניכנס לתחום שלו ונדאג לכבודו; עצם העובדה שהאדם מנסה לדאוג לכבוד ה', יש בה משום בזיון לה' (ראו בפירוש חז"ל על פרשת פרץ עוזא, בתלמוד בבלי, סוטה לה.: " "נשא ארון את נושאיו ועבר, שנאמר (יהושע ד) ויהי כאשר תם כל העם לעבור ויעבור ארון ה' והכהנים לפני העם . ועל דבר זה נענש עוזא, שנאמר (דברי הימים א יג) ויבאו עד גורן כידון וישלח עוזא את ידו לאחוז את הארון. אמר לו הקב"ה: עוזא! נושאיו נשא, עצמו לא כל שכן?! (שמואל ב ו) ויחר אף ה' בעוזא ויכהו שם על השל ..." " עוזא דאג לכבוד ה' ורצה "להושיע" את ארון ה' מנפילה, אבל בכך הוא הראה על תפיסה אלילית, כאילו ה' צריך שעובדיו "יושיעו" אותו; ראו גם דיון על דברי יואש אבי גדעון ).

2. ויש מפרשים למענהו מהמילה "למען" המציינת תכלית ותועלת (אולי כמו המילה "מַעַן" בלשון ימינו, שמשמעה "כתובת"). לפי זה, משמעות הפסוק היא, שלכל מה שה' ברא בעולם יש תועלת, כל מה שקורה בעולם משתלב בתוכניות של ה' (רלב"ג) ; גם המעשים של הרשע משתלבים, בלי ידיעתו, בתוכניות של ה', כי ה' משתמש ברשע לייסר את החוטאים ולהחזיר אותם למוטב, כמו שנאמר למשל על אשור: (ישעיהו י ה): "הוי, אשור, שבט אפי, ומטה הוא בידם זעמי!".

המשמעות המעשית נמצאת בפסוק הבא: (משלי טז ה): "תועבת ה' כל גבה לב , יד ליד לא ינקה": מכיוון שכל מעשי האדם משתלבים בתוכניות של ה', כל כוחותיו ניתנו לו מה', ולכן אסור לו להתגאות בהצלחתו ובכוחו (הגאוה אפיינית לרשעים, כמו שנאמר בהמשך נבואת ישעיהו: (ישעיהו י יב): "והיה כי יבצע ד' את כל מעשהו בהר ציון ובירושלם, אפקד על פרי גדל לבב מלך אשור ועל תפארת רום עיניו, כי אמר 'בכח ידי עשיתי ובחכמתי כי נבנותי, ואסיר גבולת עמים ועתידתיהם שושתי, ואוריד כאביר יושבים'").

וגם רשע ליום רעה

1. פירשנו שהכוונה ליום שבו ה' מביא פורענות על הרשעים, והפורענות הזאת היא המענה לאיומיהם והיא גם מביאה כבוד ושבח לה'.

2. אולם, הכבוד הגדול יותר הוא, לא שהרשעים אובדים אלא שהם חוזרים למוטב. ולכן יש שפירשו, וגם רשע מביא כבוד לה' כאשר הוא הופך ליום את הרעה שבו - כאשר הוא הופך את החושך לאור: " "פירוש, שישוב מרשעו , ויעשה הרע שלו יום ואור למעלה, כד אתכפיא סטרא-אחרא ואסתלק יקרא דקודשא-בריך-הוא לעילא." " ( תניא חלק א כז ) ; ולכן (יחזקאל יח כג): "החפץ אחפץ מות רשע, נאם ד' ה'?! הלוא בשובו מדרכיו וחיה!".

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-03-06.

פסוק ה

עריכה

הגאוה פסולה אפילו במחשבה

כל ילד יודע שזה לא טוב "להשויץ", כלומר להתגאות במילים; אבל ע"פ התנ"ך, הגאוה היא עוון חמור גם כשהיא נמצאת רק במחשבה:

(משלי טז ה): "תועבת ה' כל גבה לב, יד ליד לא ינקה"

גבה = התנשאות, הסתכלות "מלמעלה";

לב = מקום המחשבות ;

גבה לב = אדם שנוטה לחשוב מחשבות של גאוה והתנשאות על הזולת;

יד ליד = בסופו של דבר ;

לא ינקה = יגרר לחטא גם במעשה, או: יקבל את עונשו.

לעיון נוסף

איך לכפר על גאוה? - בפסוק הבא
מחלוקת בדברי חז"ל, האם מותר שתהיה בלב האדם כמות קטנה של גאוה, או שאפילו זה אסור ( פירוט )
פסוקים נוספים על גאוה בספר משלי ;
אורחות צדיקים - שער הגאוה ;

גבה לב - פסוקים נוספים

(יחזקאל כח ב): "בן אדם אמר לנגיד צר כה אמר אדני ידוד יען גבה לבך ותאמר אל אני מושב אלהים ישבתי בלב ימים ואתה אדם ולא אל ותתן לבך כלב אלהים"
(יחזקאל כח ה): "ברב חכמתך ברכלתך הרבית חילך ויגבה לבבך בחילך"
(יחזקאל כח יז): "גבה לבך ביפיך שחת חכמתך על יפעתך על ארץ השלכתיך לפני מלכים נתתיך לראוה בך"
(דברי הימים ב יז ו): "ויגבה לבו בדרכי ידוד ועוד הסיר את הבמות ואת האשרים מיהודה"
(דברי הימים ב כו טז): "וכחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בידוד אלהיו ויבא אל היכל ידוד להקטיר על מזבח הקטרת"
(דברי הימים ב לב כה): "ולא כגמל עליו השיב יחזקיהו כי גבה לבו ויהי עליו קצף ועל יהודה וירושלם"
(דברי הימים ב לב כו): "ויכנע יחזקיהו בגבה לבו הוא וישבי ירושלם ולא בא עליהם קצף ידוד בימי יחזקיהו"
(תהלים קלא א): "שיר המעלות לדוד ידוד לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדלות ובנפלאות ממני"
(משלי יח יב): "לפני שבר יגבה לב איש ולפני כבוד ענוה"

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-03-06.

פסוק ו

עריכה

איך לכפר על גאוה

מחשבות של גאוה הן עוון חמור בפני עצמן, והן גם עלולות לגרום לעוונות נוספים (משלי טז ה): "תועבת ה' כל גבה לב, יד ליד לא ינקה" ( פירוט ). אולם, כשאדם מקבל הרבה מחמאות, או כשהוא מאד מצליח במעשיו, באופן טבעי נכנסות לליבו מחשבות של גאוה.

ספר משלי מציע דרך לכפר על עוון זה - בפסוק הבא:

(משלי טז ו): "בחסד ואמת יכפר עון, וביראת ה' סור מרע"

הדרך לכפר על עוון הגאוה היא להתמקד במעשים טובים - מעשים של חסד ואמת ( = מעשים שמעבר לחובה, וגם קיום החובה ); כשאדם משתמש בכל הכוחות שקיבל מה' כדי לעשות מעשים טובים, הוא למעשה מכיר בכך שהכוחות הללו אינם רכושו הפרטי, הם ניתנו לו כדי שיוכל למלא משימות מסויימות בעולם, וכך מכפר על מחשבות הגאוה.

הדרך להימנע ממעשים רעים שנובעים מגאוה היא ביראת ה' - לראות את ה' כל הזמן מול העיניים ולחשוש מלעבור על דבריו; אדם שירא את ה' מכיר בכך שה' נמצא מעליו, ולכן, גם אם הוא מתגאה, הגאוה לא תגרום לו לעבור על דבר ה'.

הרעיון שמעשים טובים יכולים לכפר על עוונות נזכר גם בדברי דניאל למלך בבל:

(דניאל ד כד): "להן, מלכא, מלכי ישפר עליך: וחטיך בצדקה פרק , ועויתך במחן ענין ; הן תהוא ארכה לשלותך"

דניאל מציע למלך בבל לכפר על חטאיו במעשי צדקה ( =עשיית צדק , מקביל ל אמת ) ובמתן חנינה או מתנת חינם לעניים (מקביל ל חסד ). החטא העיקרי של מלך בבל בפרק זה הוא חטא הגאוה - ה' דרש ממנו להכיר שהמלכות שייכת לה', והוא יתן אותה למי שירצה:

דניאל ד יד: " "...עד דברת די ינדעון חייא, די שליט עליא במלכות אנושא, ולמן די יצבא יתננה, ושפל אנשים יקים עליה" "" "

אם כך, עצתו של דניאל נובעת מספר משלי, ע"פ פירושנו.

פירושים נוספים

1. פירשנו שהפסוק ממשיך את הפסוק הקודם ומדבר על עוון הגאוה בלבד;

אולם הפירוש המקובל הוא שהכוונה לכל עוון. איך זה מסתדר עם הפסוק:

(דברים י יז): "כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדני האדנים, האל הגדל הגבר והנורא, אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד"?

והרי המצוות שהאדם מקיים הן כמו שוחד שהאדם נותן לה', כדי שיעלים את עיניו מהעוונות!

2. ייתכן שהפסוק בספר דברים מדבר רק על שוחד חומרי, כגון נתינת כסף למקדש או לקרבנות (רש"י) , והוא באמת לא מכפר על עוונות. אבל הפסוק בספר משלי מדבר על מעשים טובים של חסד ואמת , שהם בעיקר בין אדם לחברו, והם מכפרים.

אולם, המושג "שוחד", גם מבחינה הלכתית וגם מבחינה משפטית, מציין גם מעשים שאינם חומריים.

3. וייתכן שהפסוק בספר דברים מדבר על אדם שעובר עבירות ובמקביל מקיים מצוות; במקרה זה, כל מעשה ומעשה נשפט בפני עצמו והמצוות לא מכפרות על העבירות. אבל הפסוק בספר משלי מדבר על אדם שכבר הפסיק לעבור עבירות, וכבר קיים את מה שנאמר בסוף הפסוק סור מרע ; במקרה זה, מעשים של חסד ואמת יכולים לכפר על עוונות העבר (רבי יונה, מצודות) .

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-03-06.

פסוק ז

עריכה

שלום עם ה'

לפעמים, כל המאמצים שלנו להשיג שלום נכשלים. ספר משלי מציע לעשות מאמץ נוסף אבל בכיוון אחר:

(משלי טז ז): "ברצות ה' דרכי איש, גם אויביו ישלם אתו"

לאויבים יש תפקיד - האויבים באים להמחיש ולהדגיש לנו את נקודת התורפה שלנו, הנקודה שבה אנחנו עדיין לא שלמים. אבל כשהאדם שלם במעשיו, ועושה את המעשה הרצוי בעיני ה', אז:

1. אין צורך באויבים שימחישו לו את פגמיו, ולכן ה' גורם לכך שהאויבים ישלימו עמו - ה' ישלים עמו את אויביו.

2. האויבים רואים מעצמם שהאדם רצוי לפני ה' ורוצים לחיות עמו בשלום, ולכן האויבים מעצמם ישלימו עמו.

האם זה אומר שלא צריך להשתדל לעשות שלום בעצמנו? ודאי שלא, הרי נאמר (תהלים לד טו): "סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו"; רדיפת שלום היא אחת מהדרכים שה' רוצה שנלך בהם. אולם, אם כל רדיפת השלום שלנו רק גורמת למלחמה, צריך להסיק מכך שאולי לא השקענו מספיק בדרכים אחרות.

כמו שבמלחמה יש לפעול במקביל באופן חומרי ורוחני ( פירוט ), כך גם בעשיית שלום.

מקורות ופירושים נוספים

נושא ונשוא

ניתן לקרוא את החצי השני בשתי דרכים:

1. הנושא הוא ה', והפועל "השלים" הוא פועל יוצא - ה' גורם לאויבים לעשות שלום עם האדם;

2. הנושא הוא האויב, והפועל "השלים" הוא פועל עומד - כל אחד ואחד מהאויבים עושה שלום עם האדם.

ובמאמר פירשנו לפי שתי האפשרויות.

אויביו

על-פי פשוטו, הפסוק מדבר על כל אויב; חז"ל (בילקוט שמעוני) הביאו כמה דוגמאות לא שגרתיות ל"אויבים", למשל:

1. " "אויביו זה יצר הרע" ";

2. " "אויביו זו אשתו" ": כשדרכיו של האדם פגומות ומקולקלות, ה' מזמן לו בת-זוג שאינה מתאימה לו לגמרי, והזיווג ביניהם יוצר עימותים ומריבות שמאלצים את האדם להתמודד עם הפגמים באישיות שלו ולתקן אותם. אך כשדרכיו מתוקנות ורצויות בעיני ה', ה' מזמן לו בת-זוג שהיא שותפה מלאה לדרכיו, משלימה אותו וחיה בשלום עימו, ואין ביניהם שום עימותים ומריבות. הגר"א הסביר מדרשים אלו לעומק.

פסוקים דומים וקשורים

המושג דרכי איש נזכר גם בפסוק ב: "כל דרכי איש זך בעיניו, ותוכן רוחות ה'"; מכאן, כדי שדרכינו יהיו רצויים לה', אנחנו צריכים לשקול ולמדוד את המחשבות שלנו בצורה מעמיקה, לא להסתפק בכך שהם נראים בסדר בעינינו בראיה שטחית ( פירוט ).

הפסוק התקיים ביצחק אבינו, כשיריביו הפלשתים באו אליו (בראשית כו כח): "ויאמרו 'ראו ראינו כי היה ה' עמך, ונאמר תהי נא אלה בינותינו בינינו ובינך ונכרתה ברית עמך'".

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה בסגלות משלי וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-03-06.

פסוק ח

עריכה

טוב מעט בצדקה, מרוב תבואות בלא משפט

יש אנשים שאומרים: "אני צריך להרוויח הרבה כסף ולהיות עשיר, כדי שאוכל להקים מוסדות שיתקנו את העולם"; מרוב רצון להרוויח הרבה כסף, הם "מחפפים" בתחום היושר והמשפט, ולא נזהרים מספיק מגזל ומפגיעה בזכויותיהם של אחרים. על כך נאמר בספר משלי:

משלי טז ח: " "טוב מעט בצדקה, מרב תבואות בלא משפט" ".

צדקה = עשיית צדק .

טוב למעט במעשי- צדקה (=מלחמה למען הצדק, תיקון העולם), מאשר להשיג הרבה תבואות בלא משפט , ולהשתמש בהן אחר-כך למטרות צדקה.

מי שאין לו כסף לתקן את העולם - לא חייב לעשות זאת בכל מחיר; ה' לא הטיל עלינו להתעשר כדי לעשות מעשים מיוחדים; ה' כן הטיל עלינו לשמור על חוקי היושר והמשפט.

מקורות ופירושים נוספים

1. מקובל לפרש "עדיף להשיג מעט רכוש בדרך הצדק, מאשר להשיג הרבה רכוש בלא משפט-צדק" (ראו למשל רש"י, מצודות) ;

אולם, מובן מאליו שאסור לעשות עוול כדי להרוויח רווח חומרי - אין צורך בפסוק לשם כך.

2. יש אנשים שאומרים: "אני צריך להיות תלמיד חכם, לשם כך אני צריך ללמוד כמויות עצומות של דברי תורה, ולשם כך אני צריך ללמוד יומם ולילה בלי הפסקה"; מרוב רצון להיות תלמידי חכמים, הם לא לומדים מלאכה ולא מפרנסים את עצמם, ומצפים לקבל את פרנסתם מהאישה או מהממשלה.

הפסוק שלנו, " "טוב מעט בצדקה, מרב תבואות בלא משפט" ", מכוון גם לאנשים אלה, שכן תבואות הן גם תבואות רוחניות כגון דברי חכמה וחידושי תורה : " "טוב שישיג האדם מעט מהדברים העיוניים וישלים בהם החקירה בצדק וביושר, מאשר ישיג מהם הרבה בזולת חקירה ישרה; כי זה ממה שיביאהו לחשוב שהשיג האמת מזולת שיהיה כן; וגם אם השיג האמת הנה לא השיגהו בדרכיו ולא יכנס זה בגדר הידיעה" " (רלב"ג) ; " "כן הוא בתורה, טוב שילמד מעט מעט בצדקה ... ממה שיקבץ על-יד הרבה אך לא במשפט , שאין יודע הדין על בוריו, או ממה שילמד הרבה ויהיה מלא פניות ומרמות" " (הגר"א) .

מי שאין לו זמן ללמוד את כל ספרי החידושים והפירושים שנכתבו - לא חייב לעשות זאת בכל מחיר; ה' לא קבע שכל אחד ואחד חייב להיות גאון בתורה. אבל ה' כן קבע שצריך לעשות מלאכה, כפי שמפורש בדברי חז"ל, הרמב"ם והשולחן ערוך, ראו משלי יח ט: " "גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית" " ( פירוט ).

יותר טוב ללמוד מעט ולחיות בצדקה , חיים שיש בהם גם עשיית מלאכה על-פי חוקי ה', מללמוד הרבה ולחיות בלא משפט , בניגוד לחוקי ה'.

3. יש אנשים שאומרים "אני צריך לרוץ לכנסת ולזכות בהרבה מנדטים כדי שאוכל לתקן את המדינה"; מרוב רצון לזכות בהרבה מנדטים, הם נוהגים בצורה לא ישרה, עושים הסכמים עם בעלי הון או אנשי תקשורת מושחתים, ועד שהם מגיעים לשלטון, הם כבר שוכחים מה בדיוק רצו לתקן. גם לאנשים כאלו נאמר: טוב להשיג מעט מנדטים בצדקה , מלהשיג הרבה מנדטים בלא משפט (ראו להיכנס לפוליטיקה בלי לצאת מעבודת ה' ).

פסוקים דומים

הפסוק שלנו מלמד שיש להסתפק במועט כדי לשמור על ערך הצדק והמשפט; פסוק דומה בהמשך הפרק מלמד שיש להסתפק במועט כדי לשמור על ערך הענוה (משלי טז יט): " "טוב שפל רוח את ענוים, מחלק שלל את גאים" " ( פירוט ).

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-10-30.

פסוק י

עריכה

קסם על שפתי מלך = משל לשימוש באמצעים מתוחכמים, שנראים כמעשה כשפים

הטכנולוגיה המתפתחת במהירות מאפשרת לפתח אמצעים מתוחכמים, שמאפשרים לבצע מעקב משוכלל ומדוייק אחרי אנשים (למשל תגי RFID ). שימוש באמצעים אלה עשוי, מצד אחד, למנוע פשעים ופיגועי טרור; ומצד שני, הוא מאפשר לגורמים עוינים לחדור לפרטיות של האזרחים. ספר משלי מתייחס לנושא דומה:

משלי טז י: " "קסם על שפתי מלך, במשפט לא ימעל פיו" ".

קסם על שפתי מלך במשפט = כשהמלך עוסק במשפט, יש לו אמצעים קסומים ומופלאים לברר את האמת ולעשות צדק:" "אמרי המלך ברורים כאלו היה קסם על שפתיו , כי אין דבר נכחד מאת המלך, לפי שכל האנשים יחזרו למצוא חן בעיניו, ולזה ימצא בכל דבר מי מגלה אוזן המלך, לזה לא ימעול פיו במשפטו לעוות הדין מחמת טעות ושגגה" " (מצודת דוד) .

כוח הקסם שעל שפתיו של המלך הוא מתנה מאת ה': " "הנה, על שפתי מלך דבר ידמה לקסם , להגיד האמת בדברים, כי כל דבר לא יכחד מן המלך, לסבות רבות יתקבצו בזה: האחת - כי עניניו במלכותו מסודרים מהשם יתברך, באמרו פלגי מים לב מלך ביד ה' ; והשנית - כי בסבת רצון האנשים למצוא חן בעיניו, ימצא בכל דבר מי שיגלה אזנו להגיד האמת; ולזאת הסבה בעינה, לא ימעל פי המלך במשפט , כי יגיד האמת, ויהיו משפטיו לפי המשפט המוגבל מהשם יתברך" " (רלב"ג) . בפסוק הבא נאמר משלי טז יא: " "פלס ומאזני משפט לה', מעשהו כל אבני כיס" ". הפסוק מציין, שהמשפט שייך לה', ולכן ה' הוא שנותן למלך את הכוח המופלא לעשות צדק במשפט .

המשך הפסוק מזהיר את המלך, שלא לנצל כוח זה לרעה:

מעילה = שימוש בדבר-קודש לתועלת אישית ;

במשפט לא ימעל פיו = המלך צריך להיזהר, שלא להשתמש לתועלתו האישית באמצעי ה"קסם" שה' נתן לו, לא להשתמש בהם למשל כדי לפגוע במתנגדיו.

שימוש בדבר-קודש לתועלת אישית נקרא מעילה גם כשהוא נעשה בשוגג ויקרא ה טו: " "נפש כי תמעל מעל , וחטאה בשגגה מקדשי ה'..." ". המלך צריך להיזהר, לא רק מניצול לרעה של כוחו, אלא גם משימוש לא זהיר בכוחו - ניסוח מעורפל של חוקים ותקנות, שעלול לגרום עוול.

האם אפשר לסמוך על השלטון, שישתמש ב"קסמים" רק לפי רצון ה'? נראה שכאשר השליט אינו נבחר על-ידי ה', קשה לסמוך עליו שיעשה זאת, הוא עלול למעול באמצעים אלו, ולכן עדיף שיהיה לו כמה שפחות כוח, כמה שפחות אמצעים שיוכל לנצל לרעה.

מקורות ופירושים נוספים

קסם על שפתי מלך

1. פירשנו שהכוונה לכוח שה' נותן למלך כדי שיוכל לחשוף את האמת; ובזה פירושנו דומה לדברי הרלב"ג ומצודת-דוד.

2. אך יש שפירשו שהכוונה לכוח הביצועי של המלך - שכל דבר שהוא אומר מתבצע מייד, כמו קסם, ולכן הוא צריך להיזהר במיוחד שלא ייכשל בדבריו, ובפרט בזמן המשפט. (מלבי"ם) .

במשפט לא ימעל פיו

1. פירשנו שזו אזהרה למלך - שלא ינצל לרעה את הכוח הקדוש שה' נתן לו לצורך המשפט; ובזה פירושנו דומה לדברי מלבי"ם.

2. אך יש שפירשו שזה תיאור חיובי של פעולותיו של המלך: " "ולזאת הסבה בעינה, לא ימעל פי המלך במשפט , כי יגיד האמת, ויהיו משפטיו לפי המשפט המוגבל מהשם יתברך" " (רלב"ג, מצודת דוד) .

אולם, פירוש זה אינו מתאים למשמעות המקובלת של השורש " מעל "; ואולי יש לפרש שהכוונה כאן "במשפט לא ימעד פיו".
ועוד: כידוע, לא כל המלכים השתמשו בכוחם כדי לעשות צדק; ואולי יש לפרש כאן, שאם המלך רוצה לשפוט בצדק, אז הוא יצליח בכך, ולא ימעד.

בכל מקרה, לפי שני הפירושים, ראוי לתת אמצעים טכנולוגיים מתוחכמים רק לשליט ירא ה', שישתמש בכוחותיו בהתאם לרצון ה'.

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-05-19.

פסוק יא

עריכה

להשתמש בכל מגוון אמצעי התגמול הקיימים

משלי טז יא: " "פלס ומאזני משפט לה', מעשהו כל אבני כיס" "

הפסוק ממשיל את מעשי ה' בתחום המשפט והגמול לשקילה במאזניים:

פלס = הכלי שבאמצעותו בודקים שהמאזניים מאוזנים ; מאזני משפט = מאזניים שבהם, כביכול, ה' משתמש כדי לעשות משפט: על כף אחת, ה' שם את מעשהו של האדם, אם טוב ואם רע; ועל הכף השניה הוא שם את מעשהו של ה' - השכר או העונש שה' נותן לאותו אדם.

אבנים = משקלות ששמים על כפות המאזניים כדי שיהיו מאוזנים; כיס = הנרתיק שבו נמצאות המשקלות (כמו בפסוק האוסר על רמאות במשקלות: דברים כה יג: " "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן, גדולה וקטנה" "); כל אבני כיס = כל הגדלים השונים של אבנים שנמצאות בנרתיק האבנים; מעשהו כל אבני כיס = המעשים של ה', שה' שם על כף המאזניים כדי לאזן את מעשיו של האדם, משתמשים בכל האבנים הנמצאות בכיס - בכל הגדלים השונים, מהאבן הגדולה ביותר ועד הקטנה ביותר; כלומר:

ה' משתמש בכל האמצעים שלרשותו כדי לגמול לאדם על מעשיו;
ה' גומל לאדם על כל מעשיו, גם על הקטנים ביותר (ר' יונה גירונדי) .

והמסר לגבינו:

כשנותנים שכר או עונש - בין בחינוך ילדים ותלמידים ובין במלחמה באויבים - יש להיות יצירתיים ולהשתמש במגוון האפשרויות העומדות לרשותנו;
יש לתת שכר או עונש הולמים לפי חומרת המעשה, מהמעשה הקל ביותר ועד החמור ביותר.

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-03-15.

פסוק יב

עריכה

האם רוב המלכים הם רשעים או צדיקים?

אחת הטענות נגד משטר מלוכני היא, שבמשטר כזה, אין לשליט שום מוטיבציה לנהוג ביושר ובצדק, כי השלטון שלו מובטח בכל מקרה. כדי לברר את נכונותה של טענה זו, יש לערוך מחקר על רמת השחיתות במשטרים דמוקרטיים לעומת משטרים מלוכניים, היום ובעבר; אני לא יודע אם בוצע מחקר כזה.

בכל אופן, בספר משלי יש שני פסוקים סמוכים, שניתן לראות בהם טענה בכיוון הפוך: משלי טז יב: " "תועבת מלכים עשות רשע, כי בצדקה יכון כסא." "רצון מלכים שפתי צדק, ודבר ישרים יאהב" ". באיזה מלכים מדובר?

1. מצד אחד, ברור שאין הכוונה לכל המלכים, שהרי אנחנו יודעים שיש מלכים שעושים רשע;

2. מצד שני, לא סביר שהכוונה רק למלכים הצדיקים , כי לפי זה הפסוק לא מלמדנו שום דבר - ברור שהצדיקים מתעבים את הרשע, בין אם הם מלכים ובין אם הם אנשים פשוטים.

3. ולכן נראה שהפסוק מדבר על רוב המלכים, ומתאר את המצב המקובל, או לפחות את המצב שהיה מקובל בזמנו, וכפי שכתב מצודת דוד : " "דבר תעוב הוא למלכים לעשות רשע , כי בעבור מעשה הצדק יכון כסאו, ולזה יתעב הרשע, להעמיד הכסא על כנו:" ". לפי פסוק זה, דווקא למלך יש מוטיבציה לעשות צדק, כי הוא רוצה "שהכיסא" שלו "ייכון" ויהיה יציב לאורך זמן - לא רק עד הבחירות הבאות (עוד 4 שנים לכל היותר), אלא עד סוף ימיו, וגם לדורות הבאים. המלך יודע, שככל שיעשה יותר "צדקה" עם נתיניו - כך "הכיסא" שלו "ייכון" ויהיה יציב יותר, כי יש פחות סיכוי שימרדו בו. ולכן, במשטר מלוכני, המצב הרגיל הוא ש"תועבת מלכים עשות רשע". ומכיוון ש "המלך" רוצה לעשות צדקה, הוא מושך אחריו את כל העם, כי הוא "אוהב" אנשים "שמדברים" "בצדק" "וביושר." אנשים שרוצים למצוא חן בעיני המלך - מתרגלים לדבר כך, ונעשים צדיקים וישרים יותר.

4. מצד שני, ייתכן שהפסוק מדבר לא על כל מלך, אלא רק על מלך שנבחר ע"י ה', כפי שרומז הפסוק הקודם: (משלי טז יא): "פלס ומאזני משפט לה', מעשהו כל אבני כיס", וכפי שניתן ללמוד מניתוח מבנה הפרק .

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-05-19.

פסוק יד

עריכה

ראו משלי כט ח

פסוק טז

עריכה

מדי פעם מתפרסמת בעיתון כתבה שמנסה לעזור לאנשים לברר "במה הכי כדאי להשקיע?". פעם זה הדולר ופעם זה היורו; פעם זה נדל"ן ופעם זה נפט.

לשלמה המלך יש תשובה אחרת:

משלי טז טז: " "קנה חכמה - מה טוב מחרוץ, וקנות בינה - נבחר מכסף" ".

כסף ו חרוץ (סוג של זהב) הם שתי מתכות יקרות - שניים מבין אפיקי ההשקעה שהיו מקובלים בעבר (ומקובלים במידה מסויימת גם היום). היינו מצפים ששלמה המלך ייתן לנו המלצה - באיזה מבין שני האפיקים לבחור; האם ערך הכסף יעלה, או דווקא ערך הזהב? אבל הוא נתן תשובה אחרת - "לא זה ולא זה" - עדיף לקנות חכמה ובינה, מאשר לקנות זהב וכסף. האפיקים הטובים ביותר להשקעה הם האופקים הרחבים; הם נותנים את התשואה הגבוהה ביותר לאורך זמן.

רעיון דומה נמצא בפסוקים:

משלי ג יג-יד: " "אשרי אדם מצא חכמה, ואדם יפיק תבונה. כי טוב סחרה מסחר כסף, ומחרוץ תבואתה" ".
משלי ח יט: " "טוב פריי מחרוץ ומפז" "
תהלים קיט עב: " "טוב לי תורת פיך, מאלפי זהב וכסף" "

כך היה בזמן שלמה המלך; ומה המצב בימינו?

על-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2004, השכר הממוצע במשק (ברוטו) היה כ- 7000 ש"ח, והשכר הממוצע לתפקיד אקדמאי לא ניהולי היה כ- 11000 ש"ח - הבדל של יותר מ-50%. כלומר, גם בימינו, חכמה ותבונה היא השקעה טובה.

כמובן, יש להבחין בין "חכמה" לבין השכלה פורמלית: יש אנשים מאד חכמים שמימיהם לא למדו באקדמיה רשמית (אלא רק ב"אוניברסיטה של החיים"), ויש גם הרבה אנשים שלמדו באקדמיה ולא נעשו חכמים; לכן אפשר למצוא אנשים עשירים שלא למדו לימודים פורמליים, ואנשים שלמדו ונשארו עניים. ובכל זאת, הסטטיסטיקה מראה שלהשקעה בחכמה יש ערך כלכלי משמעותי.

מדוע בפסוק הראשון משווים את החכמה לחרוץ ואת הבינה לכסף, ובפסוק השני להיפך? המלבי"ם והגר"א ניסו להסביר זאת ע"פ הפירוש המקובל להבדל בין חכמה ובינה , כל אחד מהם הגיע לפירוש אחר; ועדיין צריך עיון.

יתרונות נוספים של החכמה על-פני הכסף

פירשנו את הפסוקים כהמלצה להשקעה, שניתן להפיק ממנה תשואה כספית כמותית. אולם, ניתן גם לפרש שהיתרון של החכמה והתבונה על-פני כסף וזהב הוא יתרון איכותי ומהותי, כך שהחכמה טובה יותר מכל השקעה, בלי קשר לתשואה שמפיקים ממנה:

1. " "כל חליפין שאדם מחליף בסחורה - זה נוטל זה, וזה נוטל זה; אבל האומר לחבירו 'שנה לי פרקך ואני אשנה לך פרקי', נמצאו שניהם ביד כל אחד ואחד" " (רש"י על משלי ג יד) ; בלימוד חכמה, אף אחד לא מפסיד, אפשר רק להרוויח (זוהי סיבה נוספת שיש לתמוה על אנשים הלוקחים לעצמם זכויות יוצרים על דברי תורה, וטוענים שאם ילמדו את דברי תורתם בחינם, ייגרם להם הפסד; ראו זכויות יוצרים על דברי תורה? ).

2. " "כסף... וחרוץ... אלה הם קניינים אובדים ובלתי מתעצמים בנפש, והחכמה והתבונה המה קניינים קיימים נצחיים מתעצמים בנפש האדם" " (מלבי"ם שם) : הכסף והזהב הם חיצוניים ואינם מתקנים את נפשו של האדם, בעוד שהחכמה ותבונה הן פנימיות ומשפיעות על עצם הנפש.

3. " "מניח אני כל אומנויות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, שכל אומנות שבעולם אין עומדת לו אלא בימי ילדותו, אבל בימי זקנותו הרי הוא מוטל ברעב, אבל תורה אינה כן, עומדת לו לאדם בעת ילדותו ונותנת לו אחרית ותקוה בעת זקנותו" " (רבי נהוראי, תלמוד בבלי קידושין פב)) .

4. בתלמוד מסופר על חכם אחד שנסע באוניה עם סוחרים. כל אחד מהסוחרים התפאר בסחורתו. שאלו את החכם "ומה הסחורה שלך?" אמר להם "הסחורה שלי היא החכמה שלי". צחקו עליו הסוחרים. לאחר זמן מה התחוללה סערה, והנוסעים נדרשו להשליך לים את כל רכושם. הסוחרים נשארו חסרי כל, ורק החכם נשאר עם "סחורתו" ללא כל מחסור.

רעיון דומה נמצא במשלי ט י: " "אם חכמת - חכמת לך, ולצת - לבדך תשא" " ( פירוט )

גם בעולם הרוח ישנם "אפיקי השקעה" שונים, צריך להחליט במה להשקיע את הזמן - ראו לימוד לעומת מעשה .

מקורות

על-פי מאמר של שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2002-09-20.

פסוק יז

עריכה

ליצור מסגרות ללא פיתויים

יש אנשים שמציעים, כפתרון לבעיות כגון שחיתות של פוליטיקאים, לקבוע כללי התנהגות טכניים שיקטינו את האפשרות לשחיתות, למשל: לאסור על פוליטיקאים להשתתף באירועים משפחתיים של אנשים אחרים.

לעומתם, יש הטוענים שהפתרון לשחיתות הוא בחינוך מעמיק ויסודי של הציבור כולו, ואין טעם בתקנות טכניות-חיצוניות.

ספר משלי, למרות שהוא מדגיש מאד את חשיבות החינוך, מייחס חשיבות גם למסגרת החיצונית:

(משלי טז יז): "מסלת ישרים סור מרע, שמר נפשו נצר דרכו"

מסילה = סלילה, פינוי הדרך ממכשולים.

מסילת ישרים = סלילה שמיישרת את הדרך ומחליקה אותה ממהמורות ובורות.

מסילת ישרים סור מרע = כשסוללים ומיישרים את דרך החיים, מסירים ממנה מכשולים ופיתויים, קל יותר לסור ולהתרחק ממעשים רעים.

דרך = הרגלים ומנהגים .

שומר נפשו נוצר דרכו = הרוצה להציל את נפשו ממעשים רעים, לא יחכה שאנשים אחרים יסללו את הדרך ויסירו ממנה את המכשולים, אלא יעשה את זה בעצמו - ינצור וישמור את הרגליו מפני מכשולים ופיתויים, וכך יינצל ויסור מרע (ע"פ הגר"א) .

פתגם עתיק אומר "הדרך חכמה יותר מההולך בה", והדבר נכון גם לטובה וגם לרעה - דרך טובה יכולה להשפיע לטובה על ההולך בה, ודרך רעה עלולה להשפיע לרעה; ולכן, אין להסתפק בחינוך מעמיק, אלא יש לדאוג שגם הדרך, המסגרת, תהיה סלולה ונקיה מפיתויים.

לעיון נוסף

ראו גם: פסוקים נוספים עם הביטוי "שומר נפשו" .

---

תגובה מאת רמי ניר:

'נוצר דרכו' זה יותר מ'שומר דרכו'. נוֹצֵר דַּרְכּוֹ זה להיות בּוֹטֵחַ בַּיהוָה. אז - וּמֵיְהוָה - וַיהוָה יָכִין צַעֲדוֹ. כך, בִּרְצוֹת יְהוָה דַּרְכֵי-אִישׁ.

ואם לא כך, אז: "יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי-אִישׁ וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי-מָוֶת" (משלי טז כה).

והלא נוֹצְרִים הם אלה ה-שׁוֹמְרֵי שָׂדַי באמת.

ולא להתבלבל - ישנם נוֹצְרִים המאמינים כי ישו, זֶרַע אֱלֹהִים (מלאכי ב' 15), סלל דֶּרֶךְ יָשָׁר לפניהם... והטעות נובעת מהתיעוד - כדלקמן:

1) "הַזְכִּירוּ לַגּוֹיִם הִנֵּה הַשְׁמִיעוּ עַל-יְרוּשָׁלִַם, נֹצְרִים בָּאִים מֵאֶרֶץ הַמֶּרְחָק וַיִּתְּנוּ עַל-עָרֵי יְהוּדָה קוֹלָם, כְּשֹׁמְרֵי שָׂדַי הָיוּ עָלֶיהָ מִסָּבִיב..."(ירמיהו ד טז-יז)

2) "כִּי יֶשׁ-יוֹם קָרְאוּ נֹצְרִים בְּהַר אֶפְרָיִם: קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ..." (ירמיה לא' 5)

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-03-20.

פסוק יח

עריכה

ראו ביאור:גאוה בספר משלי

פסוק יט

עריכה

טוב שפל רוח את ענוים, מחלק שלל את גאים

יש אנשים שאומרים: "אני צריך להרוויח הרבה כסף ולהיות עשיר, כדי שאוכל לעזור לעניים", או "אני צריך ללכת לעבוד בחו"ל ולהרוויח הרבה כסף, כדי שאוכל לחזור לארץ ולקדם את הכלכלה הישראלית". מרוב רצון להרוויח הרבה כסף, הם עלולים להתחבר עם אנשים יהירים שמבטיחים להם שיעזרו להם להתעשר, והמידות שלהם נפגעות. על כך נאמר בספר משלי:

(משלי טז טז): "טוב שפל רוח את ענוים, מחלק שלל את גאים".

אֶת = עִם. עדיף להיות שפל-רוח, ולשבת עם אנשים ענווים ועניים, מאשר ללכת ולשבת עם אנשים גאוותנים, בתקוה לזכות בחלק מה שלל שלהם, גם אם המטרה היא לחלק את ה"שלל" הזה לעניים.

ניתן לראות בפסוק זה גם הדרכה למעסיק, שאמור לבחור בין עובדים. ההמלצה של ספר משלי אליו היא, שעדיף לו לקבל לעבודה אדם עניו, שאינו מתגאה ביכולותיו, למרות שאין הרבה התלהבות בקליטה שלו לעבודה (שפל רוח), מלבחור אדם שמתגאה ביכולותיו, שנותן הרגשה ש"אם תבחר בי נוכל להתחלק בשלל רב " (על-פי יעל) .

ניתן לראות בפסוק גם המלצה למי שמחפש עבודה. בדרך-כלל ההמלצה היום היא ללמוד איך לשווק את עצמך, ולומר כמה שיותר דברים חיוביים, ולטייח בעיות. אבל לפעמים, דווקא כאשר אדם אינו מתגאה, אלא מספר על הלבטים וגם קצת על החסרונות שלו, הוא יוצר תדמית של אדם ישר, שאפשר לסמוך עליו, ומסיר את הפחד של המעסיקים מפני מתחזה.

פסוקים דומים וקשורים

(משלי טז ח): "טוב מעט בצדקה, מרב תבואות בלא משפט"( פירוט ).
(משלי טו כה): "בית גאים יסח ה', ויצב גבול אלמנה"( פירוט )

מקורות

על-פי מאמר של אראל, יעל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-10-30.

פסוק כא

עריכה

לחכם לב ייקרא נבון, ומתק שפתיים יוסיף לקח

יש אנשים נבונים מאד, שאוהבים לפתח את תבונתם בעצמם - במשרדם או במעבדת המחקר, או בחברת תלמידיהם ההולכים בדרכם.

ספר משלי ממליץ גם לאנשים כאלו לצאת מהקופסה ולהיפגש עם אנשים חכמים אחרים, מזרמים ומתחומים אחרים:

(משלי טז כא): "לחכם לב יקרא נבון, ומתק שפתים יסיף לקח"

חכם לב ( = היודע ללמוד ולהפנים ) ונבון ( = היודע להסיק מסקנות ) הם שני טיפוסים שונים - לכל אחד מהם יש כישרונות מיוחדים;

יקרא = יזמין לפגישה (ראו קריאות ושמות בספר משלי );

לחכם לב יִקָּרֵא נבון = כאשר חכם-הלב והנבון ייקראו ויוזמנו לפגישה משותפת -

ומתק שפתיים יוסיף לקח = אז השיחה ביניהם תהיה מתוקה ונעימה, וגם תוסיף לכל אחד מהם רעיונות חדשים שיוכל לקחת עמו.

פירושים נוספים

לחכם לב ייקרא נבון

יש שפירשו, שהפסוק בא להגדיר את משמעות המושג "נבון": " "פירש לנו, כי המחדש בשכלו דברי חכמה, ומבין דבר מתוך דבר, ייקרא נבון" " (רבי יונה; ראו גם מלבי"ם, דעת מקרא, צחור) .

אולם, לא ברור מה המשמעות המעשית של הגדרה זו? ומדוע החכם בחר להכניס הגדרה דווקא למושג זה, ודווקא באמצע הספר ולא בתחילתו או בסופו? (ראו גם קריאות ושמות בספר משלי ).

פירוש נוסף ניתן למצוא במאמר מה תפקידו של הלב במקרא? / יהודה אייזנברג .

" "כיום ידוע הדבר (בקרב מידענים) שאין שום דרך ללמוד מבלי לתקשר עם אנשים" " (לאה צחור) .

ומתק שפתיים יוסיף לקח

1. " "כשאדם מטעים דבריו לתלמיד וממתיק דבריו בטעמים, יוסיף לקח" " (רש"י)

2. " "הממתיק אמרים לזולת למען יערב לו להיות מקובל על הלב, הנה יועיל גם לעצמו כי בזה יוסיף ללמוד להבין תוכיות הדבר" " (מצודת דוד)

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-10-26.

פסוק כב

עריכה

מוסר השכל לעומת מוסר אוילים

מאז שהייתי ילד, אני זוכר שאנשים התלוננו על בעיות כגון השחיתות במערכת הפוליטית וה"סחטנות" של המפלגות הקטנות, וטענו שהפתרון הוא להחליף את שיטת הבחירות, מבחירות מפלגתיות לבחירות ישירות.

לאחר שנים של דרישות בנושא זה, הצליחו סוף-סוף לשנות את שיטת הבחירות, ובשנת 1996 נערכו לראשונה בחירות ישירות. והנה, השחיתות לא פסקה, המפלגות הקטנות גדלו והמפלגות הגדולות קטנו, ולאחר שתי מערכות בחירות שנערכו בשיטה החדשה, הוחלט לחזור לשיטה הישנה...

נראה שעם-ישראל לא למד הרבה מאז ימיו של שמואל הנביא: גם היום, כמו אז , חושבים ששינוי שיטת הממשל הוא פתרון הקסם לבעיות של שחיתות במערכת הפוליטית.

חשוב ללמוד מטעויות ולהפיק לקחים, אך צריך לעשות זאת בדרך הנכונה.

בלשון המקרא, המילה "מוסר" מציינת הפקת לקחים מצרות ובעיות ; אחת המטרות העיקריות של ספר משלי היא, ל�מד את הנערים איך להפיק לקחים נכונים מהטעויות שלהם ושל אחרים (משלי א ג): " "לָקַחַת מוּסַר הַשְׂכֵּל, צֶדֶק וּמִשְׁפָּט וּמֵשָׁרִים" ".

" "מוסר השכל" " הוא מוסר שעוזר לאדם "להשכיל " = לדעת מה לעשות בעתיד כדי להצליח בחיים ; לימוד מטעויות על-ידי התבוננות בשורשי הטעויות ובמעשים שגרמו להן, למשל: לתקן את השחיתות ע"י התבוננות בשורשים העמוקים שלה בתרבות ובחינוך.

המושג המנוגד ל"מוסר השכל" הוא " "מוסר איוולת" " - מוסר שהוא "איוולת " = שטחיוּת , לימוד מטעויות ע"י התבוננות בגורמים המקריים שלהן, במעשים שבמקרה קרו לפניהן, למשל: לנסות לתקן את השחיתות ע"י שינוי גורמים טכניים וחיצוניים כמו שיטת המשטר.

וההבדל בין שתי הגישות לחיים - בין "השכל" לבין "האיוולת" - מודגש בפסוק משלי טז כב : " "מְקוֹר חַיִּים שֵׂכֶל בְּעָלָיו, וּמוּסַר אֱוִלִים אִוֶּלֶת" ":

כשאדם פועל "בשכל" , מפיק לקחים בצורה מעמיקה וחכמה, זהו "מקור חיים" עבורו - הוא יכול להפיק כוחות חיים חדשים מכל טעות, כך שכל טעות עוזרת לו לבנות את חייו בצורה טובה יותר;
אך "המוסר" של "האוילים" = האנשים השטחיים, הוא "איוולת" - הפקת לקחים שטחית בלבד, שאינה מועילה להם להימנע מטעויות במקרים אחרים.

וכפי שכתב רלב"ג: " "הנה ההסתכלות וההתבוננות הוא בעליו של מקור חיים והמנהיג אותו, וזה כי ממנו מבוע המיעדת החיים הגופיים והחיים הנצחיים, אם החיים הגופיים מפני ההשתכלות בדברים המדיניים אשר בו יושלל הסרת הרע ממנו מהאנשים ושיגיע לו הטוב והעזר מהם, ואם החיים הנצחיים כי זאת התכונה כלי להפליג החקירה בדברים העיוניים לפי מה שראוי אשר היא סבה למצוא האמת בהם; ואולם האוילים לא יקנו מוסר כי אם מהאולת , והמשל שכאשר קרה לאויל רע מה מפני שלא השגיח בסבות המביאות אותו להשגת מבוקשו, אז יקחו מוסר מפני האולת ההיא להשגיח בפועל ההוא כשיקרה לו שנית בסבה אשר לא השגיח בה קודם זה שהיתה סבה אל שנבצר ממנו אשר יזם לעשות, והנה התועלת שיקח בזה הוא מעט מאד, וזה כי אולתו תסבב שלא יקח בזה מהתועלת רק בכמות הדבר ההוא ובסבה ההיא לבדה, וכבר יהיו שם סבות אחרות יפקד המסובב בהפקדם והוא לא ישגיח בהם אם לא בשיפקחו עיניו במה שיראה בנסיון, וזה רחוק מאד שיגיע בשלימות בזה האופן גם בפועל אחד מיוחד; ואולם עם המשכיל - מקור חיים ומבוע בכל הדברים; וזהו ההבדל הנפלא שיש בזה בין המשכיל והאויל" ".

פירושים אחרים לפסוק

1. פירשנו מוסר = הפקת לקחים מתוך ייסורים וצרות;

2. אך יש מפרשים מוסר = הייסורים והצרות עצמם, ולפי זה: מוסר אוילים איוולת = " יסורי אוילים - ע"י אולת באים להם / האולת - יסורין הוא לאוילים " (רש"י, מצודות) .

3. למילה מוסר ישנה משמעות נוספת - ביקורת . אמנם, בדרך-כלל יש לקבל ביקורת מכל אדם, אולם כשנמצאים בחברתם של אוילים , יש להיזהר שלא לסמוך על הביקורת שמקבלים מהם, אלא לשפוט כל דבר בשכל:

מקור חיים שכל בעליו - השכל של האדם, המאפשר לו לשפוט ולבחון את הביקורת שאומרים לו, הוא מקור חיים עבורו, כי -
מוסר אוילים איוולת - הביקורת שמותחים אנשים שטחיים היא שטחית, ואדם שיקבל מהם ביקורת בלי לבדוק אותה קודם בשכלו - בוודאי יעשה טעויות (ע"פ ר' יונה גירונדי) .

דוגמאות אחרות להפקת-לקחים שטחית

בספר "לא מזיק ברובו" מאת דאגלס אדאמס (תרגום לעברית של גבי פלג יצא לאור בהוצאת "כתר"; פרק 2) , אחת הגיבורות, טרישה מקמילן, הגיעה למסקנה מעניינת: " "אם יש דבר אחד שהחיים לימדו אותי, זה שאסור ללכת להביא את התיק" ". איך הגיעה למסקנה זו? לפני מספר שנים, היא פגשה יצור מהחלל, שהציע לה לבוא איתו לחללית, והיא הלכה לחדרה כדי להביא את התיק, וכשחזרה היא ראתה אותו טס לחלל בלעדיה, וכך הפסידה את הזדמנות חייה.

לאחר מספר שנים, היא הוזמנה לריאיון עבור משרה שרצתה בה מאד, כשהיתה בדרך לריאיון היא נזכרה ששכחה את התיק בחדר, אך בהתאם למסקנת חייה - לא חזרה לקחת אותו. אולם, עדשות המגע שלה היו באותו תיק, ובלי עדשות המגע היא התקשתה לתפקד בריאיון, ולכן הפסידה את המשרה.

המסקנה הסופית שלה היא: " "אם יש דבר אחד שהחיים לימדו אותה, הרי זה שיש פעמים שאסור לחזור לקחת את התיק, ויש פעמים שחובה לעשות זאת. החיים עדיין לא לימדו אותה להבחין בין שני סוגי הפעמים" "...

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-07-27.

פסוק כג

עריכה

לב חכם ישכיל פיהו, ועל שפתיו יוסיף לקח

(משלי טז כג): "לב חכם ישכיל פיהו, ועל שפתיו יסיף לקח"

1. לפי רוב המפרשים, הפסוק מלמד על חשיבות התיכנון והמחשבה לפני שמדברים:

לב = מקום המחשבות , חכם = היודע לדבר וללמד , שכל = הצלחה שנובעת ממחשבה .

לב חכם ישכיל פיהו = החכם חושב היטב לפני שהוא מדבר, וכך ליבו עוזר לפיהו להצליח במשימתו ולדבר דברים שמשיגים את מטרתם: " "לבו מלמד את פיו לדבר צחות" " ( רש"י )

ועל שפתיו יוסיף לקח = החכם חושב גם תוך כדי הדיבור, ומצליח להוסיף לקחים ורעיונות חדשים באופן ספונטני במהלך ההרצאה (ראו בפירוש הרב יונה גירונדי) .

2. ויש שפירשו להיפך, שהדיבור מסייע למחשבה וללימוד:

לב חכם ישכיל פיהו = לבו של האדם מלא חכמה, והפה - הדיבור - ההוצאה החוצה של הרעיונות שבליבו - היא שמסייעת לו להצליח לסדר את רעיונותיו ולהגיע לרעיונות חדשים.

ועל שפתיו יוסיף לקח = שפתיו של החכם עוזרות לו להוסיף לימוד: עצם הניסוח של רעיונותיו במילים מאפשר לו להבין אותם טוב יותר.

כך דרשו חז"ל: " "לב חכם ישכיל פיהו - לבו של חכם מלא חכמה. מי ישכיל עליו ומי מחכים עליו? - פיהו. פומיה מחכים עלוי, פומיה מורה עלוי. ועל שפתיו יוסיף לקח - מתוך שהוא מוציא דברי תורה מלבו, מוסיף על לקחה של תורה" " ( שיר השירים רבה א א ז ) .

3. ויש ששילבו את שני הפירושים, ופירשו את החצי הראשון לפי פירוש 1 ואת החצי השני לפי פירוש 2: " "אם כן, באה ההשכלה מן הלב אל הפה, וחוזרת לבוא מן הפה אל הלב, עד אין תכלית" " ( מצודות ) .

או להיפך: " "הפסוק במשלי כולל שתי בחינות המשלימות זו את זו: " לב חכם ישכיל פיהו " - הוצאת דברי החכמה מן הפנים אל החוץ מוסיפה ומשכילה את דברי החכמה, ולשם כך יש צורך ברוח הקודש. " ועל שפתיו יוסיף לקח " - הכנסת חכמת העולם מן החוץ אל הפנים, מן העולם אל לבו ואל תורתו של שלמה, הוסיפה לתורה שבקרבו, ואף חיבור זה נעשה על ידי רוח הקודש ששרתה על שלמה. שני החלקים במדרש, המסיימים ברוח הקודש ששרתה על שלמה, עוסקים בשני תהליכים של חיבור התורה אל החיים, ושניהם נעשים על ידי רוח הקודש, המכוונת את האדם אל הדרך הנכונה של חיבור התורה והחיים." " ( פירוש על מדרש זה באתר ישיבת מעלות )

פסוקים דומים ומנוגדים

החכם נחשב למומחה בענייני דיבור גם בפסוקים אחרים - ראו חכמים, נבונים ואיברי גופם .

בתחילת הפרק ישנו פסוק שנראה לכאורה מנוגד, (משלי טז א): "לאדם מערכי לב, ומה' מענה לשון"- ה' הוא שנותן לאדם את הכוח לדבר, ולא חכמתו של האדם עצמו ( פירוט ).

מאמרים נוספים - באדיבות גוגל

משלי ט"ז, דברים ד: מה תפקידו של הלב במקרא? / יהודה איזנברג : השני: " לב חכם ישכיל פיהו , ועל שפתיו יוסיף לקח". החכם הזה משכיל את פיהו; הוא חכם המסוגל גם להביע את רעיונותיו בדרך משכנעת. שוב: אין הוא אדם רגיש המביע את ... ( cache )
תנחומא - ראה : זה שאמר הכתוב, לב חכם ישכיל פיהו ועל שפתיו וגו' (משלי טז כג). ... לכך נאמר, לב חכם ישכיל פיהו . לפיכך כשעמד אסף, הזכיר למעלה, נחית כצאן עמך וגו'. ... ( cache )
פרשת אמור - הפוך לדף הבית : מה הפלא אם כן שיש השרים בלג' בעומר "איש אלהים קדוש הוא, אשרי עין ראתהו, לב חכם ישכיל פיהו , אדוננו בר יוחאי". ג. מה הכוונה? מכל ההלכות שלימד רשב"י הבה נתבונן ... ( cache )
מדרשת "נווה הדסה" - מאמרים : וכן אמרו " לב חכם ישכיל פיהו " לבו של חכם מלא חכמה מאן משכיל עילוי מאן מודיע עילוי , פיהו. כלומר שאע"פ שלבו של חכם מלא חכמה אין חכמתו נערכת אצל בני אדם, ... ( cache )
ראש יהודי : בשני תנאים אלו, כל מה שהוא אומר זה תורת אמת, כי " לב חכם ישכיל פיהו ועל שפתיו יוסיף לקח" (משלי טז, כג). זה גם עונה על כך שאף אם יהיו דורות ששכחו את התורה ... ( cache )
Page tavnit3 Of Kahana : לב חכם ישכיל פיהו , אדוננו בר יוחאי. ואמרתם כה לחי אדוננו בר יוחאי ואמרתם כה לחי רבי שמעון בר יוחאי. ברוך הוא מפי עליון קדוש הוא מהריון מאור גליל העליון, ... ( cache )
כ- 250000 חוגגים באתר מירון - סיקור מיוחד: יום הילולת הרשב"י ... : 17 מאי 2006 ... בתחילתו: "איש אלקים קדוש הוא, אשרי עין ראתהו, לב חכם ישכיל פיהו "... "לכל ישראל האיר, בסוד תורה הבהיר, כאור החמה מזהיר". ... ( cache )
רבי שמעון בן יוחאי - TheMarker Cafe : 2 נובמבר 2008 ... איש אלקים קדוש הוא, אשרי עין ראתהו, לב חכם ישכיל פיהו , אדוננו בר יוחאי. ואמרתם: ברוך הוא מפי עליון, קדוש הוא מהריון, מאור גליל העליון, ... ( cache )
יוסף חיים מבגדאד - "בן איש חי" : הנה הבית הפותח את הפיוט: "ואמרתם כה לחי / רבי שמעון בר יוחאי / איש אלוהים קדוש הוא / אשרי עין ראתהו / לב חכם ישכיל פיהו / אדוננו בר יוחאי." ... ( cache )
בפי כסילים לבם ובלב חכמים פיהם - תרבות וספרות - הארץ : במקרא אופיין החכם בכך שלבו מקנה תבונה לדברי פיו: " לב חכם ישכיל פיהו " (משלי טז, כג). בן סירא מרחיב ומעמיק את הרעיון הזה בהנגדה גבישית בין החכם, ... ( cache )
ג€�1800550 obox - ספיישל ל"ג בעומר - מילות השירים - ואמרתם כה לחי : איש אלקים קדוש הוא, אשרי עין ראתהו, לב חכם ישכיל פיהו , אדוננו בר יוחאי. ואמרתם: ברוך הוא מפי עליון, קדוש הוא מהריון, מאור גליל העליון, אדוננו בר יוחאי. ... ( cache )
פיוטים של רבנו יוסף חיים ע : לב חכם ישכיל פיהו , אדוננו בר יוחאי. פזמון: ואמרתם כה לחי רבי שמעון בר יוחאי. ברוך הוא מפי עליון, קדוש הוא מהריון,. מאור גליל העליון, אדוננו בר יוחאי. ... ( cache )
רבבות חוגגים את ל"ג בעומר - בארץ - חדשות - ערוץ 7 : 5 מאי 2007 ... ובפיוט אחר הנקרא 'ואמרתם כה לחי, רבי שמעון בר יוחאי', בתחילתו: "איש אלקים קדוש הוא, אשרי עין ראתהו, לב חכם ישכיל פיהו ". ... ( cache )
בַּר יוֹחַאי נִמְשַׁחְתָּ אַשְׁרֶיךָ שֶׁמֶן ... : איש אלוקים קדוש הוא, אשרי עין ראתהו, לב חכם ישכיל פיהו ,. אדוננו בר יוחאי. ואמרתם כה לחי רבי שמעון בר יוחאי. ברוך הוא מפי עליון, קדוש הוא מהריון, ... ( cache )
כפשוטו - פירוש לתנ"ך - ספר משלי - פרק טז' : ... יקרא נבון ומתק שפתים יסיף לקח כב מקור חיים שכל בעליו ומוסר אולים אולת כג לב חכם ישכיל פיהו ועל שפתיו יסיף לקח כד צוף דבש אמרי נעם מתוק לנפש ומרפא לעצם ... ( cache )
ילקוט שמעוני - שיר השירים : ... הקב"ה וה' נתן חכמה לשלמה לא היינו יודעים מה חכמתו ששרתה עליו שכינה, ואמר שלשה ספרים הוי לב חכם ישכיל פיהו ועל שפתיו יוסיף לקח שהוסיף על לקחה של תורה: ... ( cache )
שבט התשס"ד 261 האגף לתרבות תורנית במשרד החינוך הוצאה לאור: מחלקת ... : איש אלוקים קדוש הוא, אשרי עין ראתהו, לב חכם ישכיל פיהו , אדוננו בר יוחאי.. ואמרתם : ברוך הוא מפי עליון, קדוש הוא מהריון, מאור גליל העליון, אדוננו בר יוחאי. ... ( cache )
ילקוט שמעוני - משלי : לב חכם ישכיל פיהו , מהו לבו של חכם מלא חכמה מי מחכים עליו ומי משכיל עליו פיהו, פומיה מחווה עליו פומיה מחכים עליו. משלו משל לחבית שהיא מלאה אבנים טובות ... ( cache )
נכנסו לפרדס : ואמרתם כה לחי רבי שמעון בר יוחאי . ואמרתם כה לחי רבי שמעון צדיקאי. : איש אלוקים קדוש הוא. ,. אשרי עין ראתהו. ,. לב חכם ישכיל פיהו . ,. אדוננו בר יוחאי ...
ספר עשרה מאמרות - Hebrejskֳ¡ knihovna kabalistickֳ½ch textֵ¯ : ותחלת כל דבר לב חכם ישכיל פיהו במה שאנו רגילים לפרש בזה ובכל כיוצא בו שאין בעל המאמר שוגה בדבורו האחד עד שהוצרך לחזור בו ולהפכו מכח תמיהתנו אלא בא זה ולמד ... ( cache )
וידיאו מהילולת הרשב"י - ל"ג בעומר במירון - שידור מוקלט בן שעה וחצי ... : בתחילתו: "איש אלקים קדוש הוא, אשרי עין ראתהו, לב חכם ישכיל פיהו ". ובהמשך: "לכל ישראל האיר, בסוד תורה הבהיר, כאור החמה מזהיר". ובסוף הפיוט: "תורתו מגן לנו, ... ( cache )

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2009-08-02.

פסוק כד

עריכה

ריפוי בדיבור

דיבורים יכולים לרפא את הנפש וגם את הגוף:

(משלי טז כד): "צוף דבש אמרי נעם, מתוק לנפש ומרפא לעצם"

אמרי נועם

כדי לדעת איך בדיוק לרפא בדיבור, יש להבין את משמעות המושג נֹעַם.

נועם קשור לידידות, אהבה וברית:

(שמואל ב א כג): "שאול ויהונתן, הנאהבים והנעימם בחייהם ובמותם לא נפרדו, מנשרים קלו מאריות גברו ... צר לי עליך אחי יהונתן נעמת לי מאד נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים"
(זכריה יא י): "ואקח את מקלי את נעם ואגדע אתו, להפיר את בריתי אשר כרתי את כל העמים"
(תהלים קלג א): "שיר המעלות לדוד הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד"

אם כך, אפשר לרפא אדם חולה בכך שמדברים עמו דיבורים של ידידות ואהבה.

נועם קשור גם לשירים:

(שמואל ב כג א): "ואלה דברי דוד האחרנים... משיח אלהי יעקב ונעים זמרות ישראל"
(תהלים קמז א): "הללו יה, כי טוב זמרה אלהינו, כי נעים נאוה תהלה"

אם כך, אפשר לרפא אדם חולה בכך ששרים לו שירים יפים.

נועם קשור גם לנוכחות ה':

(תהלים כז ד): "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו"

אם כך, אפשר לרפא אדם חולה בדיבורים שמראים לו את נוכחות ה' בכל מקום ובכל אירוע שקורה לו.

נועם קשור גם לחכמה:

(משלי ב י): "כי תבוא חכמה בלבך, ודעת לנפשך ינעם"
(משלי ג יז): "דרכיה דרכי נעם, וכל נתיבותיה שלום"

אם כך, אפשר לרפא אדם חולה בדיבורים של חכמה ולימוד.

צוף דבש

שלושה פסוקים נוספים בספר משלי מדברים על דבש כמשל, וניתן ללמוד מהם גם על ריפוי בדיבור:

(משלי כד יג): "אכל בני דבש כי טוב, ונפת מתוק על חכך"- לכל אחד יש טעם שונה, לכל אחד יש סוג אחר של דבש המתוק לחיכו. כך גם אמרי נועם - יש להתאים לכל אחד את הדברים המתאימים לו, לא להשתמש בנוסחה אחידה. הדבר דורש חכמה רבה, כמו שכתוב בפסוק שאחריו, הממשיל את החכמה לדבש: "כן דעה חכמה לנפשך, אם מצאת ויש אחרית..."
(משלי כה טז): "דבש מצאת - אכל דיך, פן תשבענו והקאתו"- הדבש מועיל בכמות קטנה אך מזיק בכמות גדולה. כך גם אמרי נועם - עם כל מתיקותם, יש להשתמש בהם במידה, כדי שלא לגרום לזולת למאוס בהם; כמו שכתוב בפסוק שאחריו "הקר רגלך מבית רעך, פן ישבעך ושנאך".
(משלי כה כז): "אכל דבש הרבות לא טוב, וחקר כבדם כבוד"- לא טוב להרבות באכילת דבש ולא טוב להרבות במחשבות על איך להשיג עוד כבוד ( פירוט ); כך גם אמרי נועם - לא טוב להשתמש בהם על-מנת להשיג כבוד מן הזולת. אמרי נועם דורשים מהאומר להיות באותה רמה של השומע, בגובה העיניים. מי שמנסה להשיג כבוד, כמו למשל פוליטיקאי שמנסה לנחם אבלים ב"אמרי נועם" מזוייפים על-מנת להשיג את תמיכתם בקלפי, לא יצליח לרפא.

מרפא לעצם

אמרי נועם מרפאים את העצמות, כלומר את הגוף; אבל לא רק את הגוף:

משלי יב ד: "אשת חיל עטרת בעלה, וכרקב בעצמותיו מבישה": אישה מבישה (עצלה ולא מוכשרת) פוגעת בבריאותו של בעלה, כי האיש ואשתו הם כמו עצמות בגוף אחד ( פירוט ); אבל אמרי נועם מרפאים את העצם - האיש המדבר אמרי נועם עם אשתו יכול לרפא את היחסים עמה, ולהפוך אותה מ רקב בעצמותיו ל אשת חיל.
משלי יד ל: "חיי בשרים לב מרפא, ורקב עצמות קנאה": קנאה באדם מצליח פוגעת בבריאות ( פירוט ), אך כשהאדם המצליח מדבר אמרי נועם, מדבר בחביבות ובנעימות עם כל מכריו, הם פחות נוטים לקנא בו, וכך אמרי הנועם שלו מרפאים את עצמותיהם.

ראו גם עצמות בספר משלי .

פסוקים דומים ומנוגדים

דיבורים נעימים מועילים לא רק לשומע אלא גם למדבר, (משלי יא כה): "נפש ברכה תְדֻשָּן, ומרוה גם הוא יורא"- אדם שנפשו מלאה בברכה כלפי אנשים אחרים, יזכה לבריאות ושפע ( פירוט ).
כמו שהדיבור יכול לרפא, הוא יכול גם להרוס, ולכן דרושה זהירות רבה כשמדברים עם אדם הזקוק לריפוי, (משלי טו ד): "מרפא לשון עץ חיים, וסלף בה שבר ברוח"- סילוף ועיוות בלשון המרפאת עלול לשבור את רוחו של השומע ( פירוט ).
אפשר להגיד אמרי נועם לזולת גם אם המחשבות שחושבים עליו הן לא טובות, אם הדבר נעשה במטרה להשלים איתו, משלי טו כו: "תועבת ה' מחשבות רע, וטהרים אמרי נעם" - ה' שונא שאנשים חושבים רע זה על זה, אך טהורים בעיניו הדיבורים שאנשים מדברים זה עם זה בנועם - דברי ידידות ואהבה, דיבורים מתוקים המרפאים את השנאה ( פירוט ).
ראו גם: דבש בספר משלי , מתק רעהו מעצת נפש .

פסוקים נוספים עם השורש "נעם"

(ישעיהו יז י): "כי שכחת אלהי ישעך וצור מעזך לא זכרת על כן תטעי נטעי נעמנים וזמרת זר תזרענו"
(יחזקאל לב יט): "ממי נעמת רדה והשכבה את ערלים"
(תהלים טז ו): "חבלים נפלו לי בנעמים אף נחלת שפרה עלי"
(תהלים טז יא): "תודיעני ארח חיים שבע שמחות את פניך נעמות בימינך נצח"
(תהלים פא ג): "שאו זמרה ותנו תף כנור נעים עם נבל"
(תהלים צ יז): "ויהי נעם אדני אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו"
(תהלים קלה ג): "הללו יה כי טוב ה'. זמרו לשמו כי נעים"
(תהלים קמא ד): "אל תט לבי לדבר רע להתעולל עללות ברשע את אישים פעלי און ובל אלחם במנעמיהם"
(תהלים קמא ו): "נשמטו בידי סלע שפטיהם ושמעו אמרי כי נעמו"
(איוב לו יא): "אם ישמעו ויעבדו יכלו ימיהם בטוב ושניהם בנעימים"
(משלי ט יז): "מים גנובים ימתקו, ולחם סתרים ינעם"
(משלי כב יח): "כי נעים כי תשמרם בבטנך, יכנו יחדו על שפתיך"
(משלי כג ח): "פתך אכלת תקיאנה' ושחת דבריך הנעימים"
(משלי כד ד): "ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים"
(משלי כד כה): "ולמוכיחים ינעם, ועליהם תבוא ברכת טוב"- בניגוד למה שאפשר לחשוב, דווקא למוכיחים יהיו ידידים.
(שיר השירים א טז): "הנך יפה דודי, אף נעים, אף ערשנו רעננה"
(שיר השירים ז ז): "מה יפית ומה נעמת, אהבה בתענוגים"

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-03-23.

פסוק כה

עריכה

זהירות בחיפוש מקום עבודה

למה צריך לשים לב כשמחפשים מקום עבודה?

ספר משלי מפנה את תשומת לבנו לנקודה שלפעמים שוכחים - האנשים במקום העבודה.

במשלי טז כה נאמר "יש דרך ישר לפני איש, ואחריתה דרכי מוות". אמנם, בדרך-כלל אין קשר בין פסוקים סמוכים בספר משלי, אולם, במקרה זה נראה שהפסוק קשור לפסוקים הבאים - 27 עד 29 - שכולם מתחילים במילה "איש" ומתארים אנשים רעים:

פסוק כז: "איש בליעל כורה רעה, ועל שפתיו כאש צרבת" (איש שמתכנן לעשות מעשים רעים בעצמו)
פסוק כח "איש תהפוכות ישלח מדון, ונרגן מפריד אלוף" (איש שמסכסך בין חברים; פירוט )
פסוקים 29-30 "איש חמס יפתה רעהו, והוליכו בדרך לא טוב" (איש שמפתה אחרים לעשות מעשים רעים)

נראה לי שיש קשר בין ה"איש" של פסוק כה, לבין שלושת ה"איש" של פסוקים 27-29. הפסוקים 27-29 מתארים שלוש דרכי מוות, והם משלימים את פסוק כה: פסוק כה אומר: "יש דרך שנראה ישר, אבל זה רק לפני שמגיעים לאיש שנמצא בקצה הדרך; ברגע שמגיעים לאחרית הדרך, מגלים שם שלוש דרכים, וכולן דרכי מוות, כי בכל אחת מהן עומד איש רע ומסוכן".

אם כך, ייתכן שגם הפסוק שבאמצע - פסוק כו - קשור לאותו נושא: "נפש עמל עמלה לו, כי אכף עליו פיהו"; הפסוק מדבר על אדם שהולך לחפש עבודה (ולעמול) כי הוא רעב ללחם, הוא מרגיש שפיהו כופה עליו לחפש עבודה כדי שיוכל לאכול ( פירוט ).

אדם כזה יכול לחשוב שמותר לו לעבוד בכל עבודה שימצא; הדרך הזאת נראית ישרה ונכונה בעיניו, אבל לפעמים אחריתה דרכי מוות - לפעמים העבודה יכולה להביא עליו מוות:

אם במקום העבודה יש אנשים רעים (שעושים מעשים רעים, או שמסכסכים בין חברים, או שמסיתים אחרים לעשות מעשים רעים) - זה עלול להשפיע לרעה על האדם, עד שיגיע למוות רוחני, שהוא חמור יותר מרעב גופני.

אם כך, הקטע כולו מלמד אותנו שצריך להיזהר כשמחפשים מקום עבודה - גם אם אנחנו מאד צריכים פרנסה, לא להיכנס למקום שיש בו אנשים רעים, כי דרך זו "אחריתה דרכי מוות".

הפסוק האחרון בקטע מתאר את הדרך הטובה יותר לזכות בעושר, כבוד ושיבה טובה - (משלי טז לא): "עטרת תפארת שיבה - בדרך צדקה תמצא".

פירושים נוספים

" "יש מקומות עבודה שבהם נראה שמתעסקים במדע, אבל בסופו של דבר מפתחים שם דברים אשר פוגעים באנושות או בטבע. אני חושבת שמטרת הפסוק היא לגרום לאדם להסתכל רחוק יותר, ולשים לב לתוצאות, גם אם יש תירוצים חיוביים ללכת בדרך" " (יעל, 2005.09.19) .

מקורות

על-פי מאמר של יעל, אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2003-01-29.

פסוק כו

עריכה

נפש עמל עמלה לו, כי אכף עליו פיהו

מחקרים מוכיחים, שאנשים היוצאים לקניות כשהם רעבים, קונים כמות גדולה יותר ממה שהם צריכים באמת. יש סופרמרקטים המנצלים עובדה זו, ומנסים לעורר את הרעב של הקונים בדרכים מלאכותיות, על-ידי פיזור ריחות מגרים של אוכל באויר. ספר משלי מזהיר מפני תופעה זו:

משלי טז כו: " "נפש עמל עמלה לו, כי אכף עליו פיהו" "

נפש = הצד החומרי של החיים ; עמל = עבודה קשה, עוני ומחסור, או רשע ומרמה .

אכף = דחק ולחץ; פיהו = הרעב לאוכל.

נפש עמל עמלה לו = הצרכים החומריים של העמל, העובד קשה למחייתו, מרמים אותו וגורמים לו לעבוד מעבר למה שהוא צריך;

כי אכף עליו פיהו = כי פיו, הרעב לאוכל, דוחק ולוחץ עליו, ומשבש את שיקול הדעת שלו.

הדבר יכול להתבטא בכך שהעמל קונה יותר ממה שהוא צריך, וכתוצאה מכך צריך לעבוד יותר; הדבר יכול להתבטא גם בכך שהעמל הולך לעבוד במקום עבודה שאינו מתאים לו, שבו הוא מקבל שכר נמוך מהמגיע לו, רק משום שהוא חושש שלא ימצא עבודה טובה יותר ויגווע ברעב.

אם כך, לפני שאדם הולך לקניות או יוצא לראיון עבודה, הוא צריך לאכול סעודה דשנה, כך שהרעב לא ישבש את שיקול הדעת שלו.

פירושים נוספים

1. פירשנו את הפסוק במשמעות שלילית - הרצון הלוחץ לאכול גורם לאדם לעמל מיותר (ודומה לכך פירש ר' יונה גירונדי) . אך יש מפרשים את הפסוק במשמעות חיובית, בשבח העבודה והמאמץ: נפש עמל עמלה - עובדת - לו - לעצמו ולטובתו - כי אכף עליו פיהו - כאשר פיו ילחץ עליו וידרוש ממנו אוכל, יהיה לו כסף לקנות אוכל (רש"י) .

2. פירשנו ש פיהו מציין את הרצון לאכול (כמו רוב המפרשים) ; אך ברוב המקרא, פה מציין את כוח הדיבור. לפי זה אפשר לפרש: כי אכף עליו פיהו = לפעמים יש לאדם רצון לוחץ לדבר ולהתבטא, והרצון הזה עלול הוא שגורם לו לעמול יותר מדי או לבחור במקום עבודה שאינו מתאים לו.

3. והגר"א פירש, שהפה הלוחץ הוא חובתו של האדם ללמד תורה - התורה שלמד מן המלאך לפני שנולד; והחובה הזו דוחקת ומחייבת אותו לעמול בתורה.

אך לפי זה היה ראוי להדגיש דווקא את האוזן ששמעה, או את הלב שלמד תורה, ולא את הפה; הפה הוא רק האמצעי לדיבור, הוא לא יוצר את הצורך והחובה ללמד.

פסוקים דומים וקשורים

גם עשו, אחי יעקב, עשה עסקה גרועה מתוך רעב, כשמכר את בכורתו תמורת נזיד עדשים .

בספר קהלת ישנו פסוק דומה מאד לפסוקנו; נציג את הפסוקים זה לצד זה:

משלי טז כו: " "נפש עמל עמלה לו, כי אכף עליו פיהו" "
קהלת ו ז: " "כל עמל האדם לפיהו, וגם הנפש לא תמלא" "

שלושת הפסוקים הבאים (משלי טז כז-כט) מדברים על שלושה סוגים של אנשים רעים; ייתכן שהפסוק שלנו מזהיר את האדם, שלפני שהוא בוחר מקום עבודה כדי להשביע את רעבונו, יברר שבמקום העבודה אין אנשים רעים שעלולים להשחית את נפשו. ראו: זהירות בבחירת מקום עבודה .

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה בסגלות משלי וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-03-27.

פסוק כח

עריכה

איש תהפוכות ישלח מדון, ונרגן מפריד אלוף

מריבות בין בני אדם, בין איש לרעהו ובין איש לאשתו, עלולות להרוס את הקשר ביניהם, אך הן עשויות גם להתמוסס ולהיעלם בלי לגרום כל נזק לטווח ארוך. ההבדל בין שני סוגי המריבות נרמז בפסוק:

(משלי טז כח): "איש תהפכות ישלח מדון, ונרגן מפריד אלוף".

איש תהפוכות = איש הפכפך, מזגזג, האומר דבר והיפוכו .

ישלח = יצית אש, כמו בעמוס א ד: "ושילחתי אש בבית חזאל, ואכלה ארמנות בן הדד"; במקרה זה הכוונה לאש המריבה, כמו ב (משלי כו כ): "באפס עצים תכבה אש , ובאין נרגן ישתק מדון"( פירוט ).

נרגן = החושב שהזולת שונא אותו, המייחס לזולת כוונה רעה .

מפריד אלוף = מפרק משפחה , כמו ב (משלי ב יז): "העזבת אלוף נעוריה".

איש תהפוכות ממציא שקרים, ובכך משלח ומצית את אש המדון והמריבה; אולם, רק נרגן - המייחס לבן/בת זוגו שנאה וכוונה רעה - רק הוא יכול להפריד אלוף - רק הוא יכול לגרום למריבה לבעור עד שתגרום לבני הזוג להיפרד.

גם אם אנחנו מאד רוצים למנוע מריבות - לא הכל בשליטתנו: תמיד יהיו רמאים ואנשי תהפוכות שיציתו את אש המריבה. מה שכן בשליטתנו הוא, לדאוג שהמריבה לא תבער לאורך זמן, וכדי לעשות זאת צריך לא להיות נרגן - לא נייחס לזולת כוונה רעה; נסביר לעצמנו, שגם אם מישהו פגע בנו - הוא בוודאי פעל מתוך כוונה טובה ולא מתוך שנאה. כך, גם אם יהיו מריבות, הן יסתיימו מהר ולא יעכירו את האוירה בינינו, "ובאין נרגן ישתק מדון".

פרשת המרגלים

כשבני ישראל היוצאים ממצרים עמדו על גבול ארץ ישראל, הם שלחו 12 אנשים שיתורו את הארץ וימפו אותה, כדי שיוכלו להתחיל לחלק אותה ל-12 שבטי ישראל. כשהם חזרו, הם פתחו את דבריהם בדברי שבח על הארץ:

(במדבר יג כז): "ויספרו לו ויאמרו 'באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש הוא, וזה פריה. '"

אך לאחר מכן, 10 מהשליחים "זיגזגו", הפכו כיוון וניסו לשכנע את בני ישראל שהמצב הבטחוני בארץ קשה ואי אפשר לכבוש אותה:

(במדבר יג כח): "אפס, כי עז העם הישב בארץ, והערים בצרות גדלת מאד, וגם ילדי הענק ראינו שם"

ולאחר מכן הפכו את דבריהם לגמרי, וטענו שגם הארץ היא רעה, ושבכלל אין טעם להיכנס אליה:

(במדבר יג לב): "ויציאו דבת הארץ אשר תרו אתה אל בני ישראל לאמר 'הארץ אשר עברנו בה לתור אתה ארץ אכלת יושביה הוא, וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות'"

לא ארץ זבת חלב ודבש שאפשר לאכול מפריה , אלא ארץ אוכלת יושביה - בדיוק הפוך ממה שאמרו בהתחלה!

התגובה של בני ישראל היתה:

(דברים א כז): "ותרגנו באהליכם ותאמרו 'בשנאת ה' אתנו הוציאנו מארץ מצרים, לתת אתנו ביד האמרי להשמידנו'"
(תהלים קו כה): "וירגנו באהליהם, לא שמעו בקול ה'"

בני ישראל נרגנו , כלומר, האשימו את ה' שהוא הוציא אותם ממצרים מתוך שנאה.

כתוצאה מכך, ה' עזב את בני ישראל ונפרד מהם למשך כמעט 40 שנה (ראו במדבר יד מב, דברים א מב, רש"י על דברים ב טז , שבהן בני ישראל נדדו במדבר, עד שכל דור ה"נרגנים" מת במדבר, ורק הדור הבא נכנס לארץ.

הפסוק שלנו מתאר את האירוע בתמציתיות:

איש תהפוכות - אלו עשרת המרגלים, ש"זיגזגו" והפכו בדבריהם.
ישלח מדון - המרגלים הציתו אש של מריבה בין ה' לבין בני ישראל.
ונרגן - אלו בני ישראל, שקיבלו את דברי המרגלים וחשבו שה' שונא אותם.
מפריד אלוף - התגובה של בני ישראל היא שגרמה לפרידה הממושכת בין ה' לבין עמו האהוב.

אילולא היינו נרגנים וחושבים שה' שונא אותנו, המריבה בינינו לבין ה' הייתה מסתיימת מהר כמו שהתחילה, ולא היתה מפרידה בינינו לבין ה'...

ואכן, חלק מהמפרשים לפסוקנו פירשו שה אלוף הוא הקב"ה, " "אלופו של עולם" " (רש"י) .

הפסוק בהקשרו

הפסוק נמצא בין שלושה פסוקים המתארים אנשים רעים, שיש להתרחק מהם גם כשמחפשים מקום עבודה .

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-03-27.

פסוק ל

עריכה

לשמור על המחשבות גם כשהעיניים עצומות

כשהאדם עוצם את עיניו וחולם, הוא לכאורה נכנס לעולם דמיוני שבו מותר לו לעשות הכל - גם דברים שבדרך-כלל אסור לעשות. ספר משלי מזהיר:

(משלי טז ל): "עצה עיניו לחשב תהפכות, קרץ שפתיו כלה רעה"

עֹצֶה עיניו = עוצם עיניו; תהפוכות = דבר והיפוכו, הפוך מהאופן שבו הוא רוצה להתנהג .

קרץ = חיבר ; קורץ שפתיו = מחבר את שפתיו כדי לדבר; כילה רעה = החליט לעשות מעשה רע, כמו (אסתר ז ז): "...והמן עמד לבקש על נפשו מאסתר המלכה, כי ראה כי כלתה אליו הרעה מאת המלך".

כשאדם עוצם את עיניו ומדמיין שהוא עושה מעשי תהפוכות, כלומר מעשים רעים, אז כשהוא רק קורץ ומחבר את שפתיו ומתחיל לדבר, כבר כילה רעה - ליבו כבר החליט לבצע את המעשה הרע שחשב עליו בליבו.

כשאדם עושה מעשים מסויימים במחשבה, תהיה לו נטיה גדולה יותר לבצע את המעשים הללו גם במציאות, ולכן יש להיזהר ולא לעשות מעשי תהפוכות גם במחשבה.

פירושים נוספים

1. רוב המפרשים פירשו שהפסוק מתאר את שפת הגוף של האדם העושה מעשים רעים, שנזכר בפסוק הקודם: "איש חמס יפתה רעהו, והוליכו בדרך לא טוב". אותו איש חמס עוצה עיניו = עוצם את עיניו כדי להתרכז בתכנון מעשי תהפוכות (מצודות) , או מרמז בעיניו כדי לייעץ למקורביו לעשות רע (רש"י, מלבי"ם) ; ואז קורץ את שפתיו - רומז בשפתיו למקורביו, ובכך הוא מכלה את הרעה. ראו: הרע מתבטא באיברים .

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-03-27.

פסוק לב

עריכה

טוב ארך אפיים מגיבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר

רבים ממנהיגי מדינת ישראל בתקופה האחרונה היו מנהיגים צבאיים, רמטכ"לים ואלופים לשעבר. האם מנהיגים צבאיים הם אכן האנשים הראויים ביותר להנהיג את המדינה?

על-פי (משלי טז לב): "טוב ארך אפים מגבור, ומשל ברוחו מלכד עיר".

טוב ארך אפיים מגיבור

גדעון ויפתח היו שני מנהיגים שהנהיגו את ישראל בתקופת השופטים: סיפורו של גדעון מופיע בספר שופטים ו-ח, וסיפורו של יפתח מופיע בספר שופטים יא-יב. שניהם היו משבט מנשה (שופטים ו טו, שופטים יא א). גדעון היה מהחלק המערבי של מנשה - הוא גר בעפרה; יפתח היה מהחלק המזרחי של מנשה - הוא גר בגלעד. גדעון נלחם נגד המדיינים, ויפתח נלחם נגד בני עמון.

גדעון לא היה גיבור גדול, אלא פחדן והססן - הוא היה (שופטים ו יא) "חובט חטים בגת להניס מפני מדין"; גם לאחר שמלאך ה' התגלה אליו וציווה עליו לנתץ את מזבח הבעל בעירו, הוא פחד ודחה את העניין ללילה "ויהי כאשר ירא... ויעש לילה"; ולמרות שמלאך ה' שלח אותו להילחם במדיינים, הוא חשש והיסס, וביקש כמה אותות ומופתים עד שהשתכנע.

יפתח, לעומתו, נקרא גיבור כבר בתחילת דרכו (שופטים יא א): "ויפתח הגלעדי היה גבור חיל...". הוא לא פחד להתעמת עם זקני שבטו ולדרוש מהם "אנכי אהיה לכם לראש"; הוא לא פחד להתעמת עם מלך בני עמון בדברים וגם במעשים, ולא ביקש שום אות, אלא יצא למלחמה וניצח.

לאחר המלחמה נתקלו שני השופטים הללו בבעיה דומה - בני שבט אפרים, השבט השכן, האשימו אותם על כך שלא שיתפו אותם במלחמה:

גדעון (שופטים ח א): "ויאמרו אליו איש אפרים: 'מה הדבר הזה עשית לנו לבלתי קראות לנו כי הלכת להלחם במדין?' ויריבון אתו בחזקה"
יפתח (שופטים יב א): "ויצעק איש אפרים, ויעבר צפונה, ויאמרו ליפתח: 'מדוע עברת להלחם בבני עמון ולנו לא קראת ללכת עמך? ביתך נשרף עליך באש!'"

זוהי האשמה מוזרה מאד, במיוחד לאור העובדה שמדובר בתקופת השופטים, שבה שבטים נהגו להשתמט ממלחמות של שבטים אחרים. שאול, המלך הראשון לאחר תקופת השופטים, היה צריך להשתמש באיומים כדי להכריח את השבטים להצטרף אליו למלחמה; וכאן, שבט אפרים, שלא נקף אצבע כדי להילחם באויבים בעצמו, מתלונן על כך ש"לא קראת לנו".

אולם, התגובה של שני המנהיגים היתה שונה:

גדעון (שופטים ח ב): "ויאמר אליהם 'מה עשיתי עתה ככם? הלוא טוב עללות אפרים מבציר אביעזר! בידכם נתן אלהים את שרי מדין, את ערב ואת זאב, ומה יכלתי עשות ככם?' אז רפתה רוחם מעליו, בדברו הדבר הזה"
יפתח (שופטים יב ג): "'ואראה כי אינך מושיע, ואשימה נפשי בכפי, ואעברה אל בני עמון, ויתנם ה' בידי ולמה עליתם אלי היום הזה להלחם בי?' ויקבץ יפתח את כל אנשי גלעד, וילחם את אפרים, ויכו אנשי גלעד את אפרים, כי אמרו 'פליטי אפרים אתם גלעד בתוך אפרים בתוך מנשה'".

גדעון הפחדן, הירא, ההססן, הצליח להרגיע את בני אפרים ולמנוע מלחמה;

יפתח, הגיבור הגדול, לא הצליח להתגבר על כעסו, ופתח במלחמת אחים שבה נהרגו 42000 איש (שופטים יב ו).

לא תמיד הגיבור הוא המתאים ביותר להנהיג; להנהגת העם דרוש מנהיג מתון, שיודע לשלוט בכעסו: "טוב ארך אפים מגבור".

ומושל ברוחו מלוכד עיר

רוח האדם כוללת מחשבות ורגשות נוספים פרט לכעס.

אדם שמושל בכל רוחו - בכל מחשבותיו ורגשותיו - יכול גם למשול בבני אדם אחרים. ההתגברות על היצר נותנת לאדם עוצמה פנימית הקורנת גם כלפי חוץ, אנשים חולקים לו כבוד ומושפעים ממנו. כך הוא יכול להנהיג אותם ללא כל הפעלת כוח, ובכך הוא טוב יותר מאדם שלוכד את אנשיו בכוח: "ומושל ברוחו - מלוכד עיר".

מקורות נוספים

רעיון דומה מצאנו ב (ירמיהו ט כב): "כה אמר ה': אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו; כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי, כי אני ה' עשה חסד משפט וצדקה בארץ, כי באלה חפצתי נאם ה'", כלומר, הגבורה והניסיון הצבאי אינם העיקר; עדיף לבחור מנהיג ששומר על קשר עם ה', ועושה חסד משפט וצדקה בארץ, מאשר מנהיג בעל ניסיון צבאי עשיר ( פירוט ).
אחת התכונות הנדרשות למנהיג, על-פי עצת יתרו למשה, היא (שמות יח כא): "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל, יראי אלהים, אנשי אמת, שנאי בצע ..."( פירוט ), ופירשו חז"ל: " "אנשי חיל - אלו שהן גיבורים במצוות, ומדקדקים על עצמן, וכובשין את יצרן" " (רמב"ם, הלכות סנהדרין ב ח) ; פירוש זה כנראה נובע מהפסוק שלנו, המסביר שהגבורה האמיתית של "אנשי חיל" היא הגבורה לכבוש את היצר: " "איזהו גבור? הכובש את יצרו; שנאמר טוב ארך אפים מגבור ומשל ברוחו מלכד עיר" " ( משנה אבות ד א ).
ישנו פסוק נוסף שבו רוח נמשלת לעיר: (משלי כה כח): "עיר פרוצה אין חומה - איש אשר אין מעצר לרוחו"( פירוט ). שטף המחשבות והתחושות שעוברות בליבו של האדם מזכיר את שטף האנשים העוברים בעיר - שכל אחד מהם שונה מרעהו, ודרושה חכמה רבה כדי למשול בהם.

שני חצאי הפסוק

ניתן להסביר את ההבדל בין שתי הצלעות בפסוק בכמה דרכים.

1. כפי שפירשנו למעלה:

אף הוא כעס; החצי הראשון של הפסוק מתייחס להתגברות על כעס - תכונה חיונית על-מנת שהמנהיג לא יגרום נזק.
רוח היא אוסף המחשבות והרגשות של האדם; החצי השני מתייחס להתגברות על כל המחשבות והרגשות - תכונה חיונית על-מנת שהמנהיג יזכה לכבוד והערכה.

2. ע"פ מלבי"ם:

אף הוא הכעס החיצוני, המתבטא במעשי נקמה. לפי זה, ארך אפיים הוא אדם שמצליח לשלוט בהתפרצות הכעס, ולהאריך את הזמן עד שהיא מתחילה. הכעס הוא אויב קשה במיוחד, ולכן, מי שמצליח להתגבר עליו לזמן מה, הוא טוב יותר מגיבור שמצליח להתגבר על אויב חיצוני.
רוח היא הכעס הפנימי, המתבטא במחשבות של נטירת טינה אדם שמושל ברוחו, מצליח לשלוט בכל המחשבות השונות הרבות שעוברות בליבו, וזה הרבה יותר קשה מאשר להתגבר על ההתפרצות החיצונית של הכעס, ולכן הוא טוב יותר מאדם שלוכד עיר שלמה, על כל האנשים השונים הרבים שנמצאים בה.

3. ע"פ הגר"א:

אף הוא הכעס, שהוא אויב גלוי וברור, שהרי הכעס פוגע בכל הגוף; וכדי להתגבר עליו דרושה רק גבורה נפשית, כמו כשרוצים להתגבר על אויב אחד שיש לחסל אותו לגמרי - טוב ארך אפיים מגיבור.
רוח היא התאוות, הדיבורים והמחשבות, שהן אויב פחות ברור, שהרי יש בהן הנאה ותועלת לגוף; וכדי להתגבר עליהן דרושות גם תחבולות, כמו כדי ללכוד עיר; וכן דרוש שכל כדי לדעת איזה תאוות להשאיר ואיזה להרוג, כמו כשלוכדים עיר ורוצים להשאיר את תושביה בחיים - ומושל ברוחו מלוכד עיר.

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2004-02-26.

פסוק לג

עריכה

בחיק יוטל את הגורל, ומה' כל משפטו

(משלי טז לג): "בחיק יוטל את הגורל, ומה' כל משפטו"

חיק = קרוב לגוף; גורל = חפץ המשמש לביצוע הגרלה, כמו קוביה; בחיק יוטל את הגורל, ומה' כל משפטו = למרות שהאדם מטיל את הגורל קרוב לגופו, ה' הוא הקובע את האופן שבו הגורל ייפול.

אחד השימושים לגורלות בתורה הוא לברר את רצון ה'. כשמפילים גורל, ה' יכול להתערב כדי להשפיע על התוצאות, וכך להעביר מסרים. כמובן, ה' אינו חייב להתערב, ולכן יש לבדוק בכל מקרה לגופו - האם יש מקום לחשוב שה' התערב והשפיע על תוצאות ההגרלה. הרשימה הבאה מבוססת על ספרו של הרב נחום אליעזר רבינוביץ' "Probability and Statistical Inference in Ancient and Medieval Jewish Literature."

שתי הגרלות נעשו ללא ציווי ה'

לאחר שה' לא ענה לשאול, הפיל שאול גורל כדי למצוא את האשם שמואל א יד מא: " "ויאמר שאול אל ה' 'אלהי ישראל, הבה תמים!' וילכד יונתן ושאול, והעם יצאו" . "ויאמר שאול 'הפילו ביני ובין יונתן בני!' וילכד יונתן" ".
המלחים בספר יונה הפילו גורל כדי למצוא מי האשם בסערה הגדולה שבאה עליהם (יונה א ז): "ויאמרו איש אל רעהו לכו ונפילה גורלות ונדעה בשלמי הרעה הזאת לנו ויפלו גורלות ויפל הגורל על יונה"

מכיוון שה' לא ציווה לבצע הגרלה, איך יכלו לדעת שההגרלה אכן משקפת את רצון ה'? והרי ברור שאם מפילים גורל הוא ייפול על מישהו - ואם ה' לא התערב, הרי שאותו אדם עלול להיות חף מפשע! איך היו שאול והמלחים מוכנים לקחת סיכון ולהרוג אדם חף מפשע?! - נראה בהמשך.

שתי הגרלות נעשו בהנחיה של ה' או של נביא ה'

שמואל הנביא הפיל גורל כדי לברר מי האיש שה' בחר למלוך על ישראל שמואל א י כ: " "ויקרב" "שמואל את כל שבטי ישראל וילכד שבט בנימן. ויקרב את שבט בנימן למשפחתו ותלכד משפחת המטרי וילכד שאול בן קיש, ויבקשוהו ולא נמצא. וישאלו עוד בה' 'הבא עוד הלום איש?'; {ס} ויאמר ה' 'הנה הוא, נחבא אל הכלים'. וירוצו וייקחוהו משם, ויתייצב בתוך העם; ויגבה מכל העם משכמו ומעלה. ויאמר שמואל אל כל העם 'הראיתם אשר בחר בו ה', כי אין כמוהו בכל העם'; ויריעו כל העם ויאמרו 'יחי המלך!'" " ( פירוט )
לאחר התבוסה במלחמת העי, ציווה ה' על יהושע שיפיל גורל כדי למצוא את האשם יהושע ז יד: " "ונקרבתם" "בבקר לשבטיכם. והיה השבט אשר ילכדנו ה' יקרב למשפחות, והמשפחה אשר ילכדנה ה' תקרב לבתים, והבית אשר ילכדנו ה' יקרב לגברים. והיה הנלכד בחרם ישרף באש אתו ואת כל אשר לו, כי עבר את ברית ה' וכי עשה נבלה בישראל" . "וישכם יהושע בבקר, ויקרב את ישראל לשבטיו, וילכד שבט יהודה" . "ויקרב את משפחת יהודה, וילכד את משפחת הזרחי; ויקרב את משפחת הזרחי לגברים, וילכד זבדי" . "ויקרב את ביתו לגברים, וילכד עכן בן כרמי בן זבדי בן זרח למטה יהודה" ".

בשני המקרים, ה' ציווה (באמצעות נביא) לבצע הגרלה, ולכן היה הגיוני לחשוב שתוצאות ההגרלה משקפות את רצון ה'. אולם אם ה' דיבר עם הנביא כדי לצוות עליו להפיל גורל, מדוע לא אמר לו כבר את התוצאה? שתי תשובות אפשריות:

1. ה' רצה שכל ישראל יראו את ההגרלה, כך שלא יהיו טענות על כך שהנביא טעה.

2. מכיוון שמדובר בדיני נפשות, ה' לא רצה לקחת סיכון שאולי הנביא לא ישמע היטב את השם המדוייק.

עדיין, לפי שתי התשובות, יש לשאול מדוע יש צורך בגורל? והרי בכל מקרה הגורל נופל על מישהו! הפלת גורל כשלעצמה אינה יכולה לשכנע את ישראל, שמי שהגורל נפל עליו הוא אכן ראוי למלוכה / אשם!

מה מועיל הגורל?

ע"פ הרב יצחק עראמה, ההגרלה לא נעשתה פעם אחת, אלא פעמים רבות (כפי שכתוב בספר יונה - "ויפלו גורלות" בלשון רבים). בכל פעם הגורל נפל על אותו אדם. לאחר פעמים רבות, הגיעו למסקנה שזה אינו יכול להיות מקרי, ומכאן הסיקו, שה' התערב והשפיע על התוצאות (עקדת יצחק סג) .
בנוסף לכך, בכל ארבעת המקרים, היה אישור נוסף לתוצאות ההגרלה: עכן, יהונתן ויונה הודו באשמה, ושאול קיבל את אישור העם שהריעו וקראו "יחי המלך!". ההגרלה שימשה רק לבחירה ראשונית - אך אף פעם לא התקבלה החלטה סופית על-סמך הגרלה בלבד.

מקרים נוספים

חלוקת הארץ לשבטים נעשתה על-פי הגורל, (במדבר כו נה): "אך בגורל יחלק את הארץ לשמות מטות אבתם ינחלו. על פי הגורל תחלק נחלתו בין רב למעט", וכן במדבר לג נד, במדבר לד יג, במדבר לו ב-ג, יהושע יד ב, יהושע טו א, יהושע טז א, יהושע יז א-יז, (יהושע יח ו): "ואתם תכתבו את הארץ שבעה חלקים והבאתם אלי הנה ויריתי לכם גורל פה לפני ה' אלהינו... ויקמו האנשים וילכו ויצו יהושע את ההלכים לכתב את הארץ לאמר לכו והתהלכו בארץ וכתבו אותה ושובו אלי ופה אשליך לכם גורל לפני ה' בשלה...""וישלך להם יהושע גורל בשלה לפני ה' ויחלק שם יהושע את הארץ לבני ישראל כמחלקתם... ויעל גורל מטה בני בנימן למשפחתם ויצא גבול גורלם בין בני יהודה ובין בני יוסף" ", ביאור:יהושע יט , שופטים א ג, מיכה ב ה. החלוקה נעשתה על-פי ה', וייתכן שה' התערב בהגרלה כדי לקבוע את הנחלה הראויה לכל שבט.
להבדיל, גם המן הרשע הפיל גורל, בתקוה שהאל שלו יגלה לו את התאריך המתאים ביותר להשמדת היהודים (אסתר ג ז): "בחדש הראשון הוא חדש ניסן בשנת שתים עשרה למלך אחשורוש הפיל פור הוא הגורל לפני המן מיום ליום ומחדש לחדש שנים עשר הוא חדש אדר", (אסתר ט כד): "כי המן בן המדתא האגגי צרר כל היהודים חשב על היהודים לאבדם והפל פור הוא הגורל להמם ולאבדם", והסוף ידוע.

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה בסגלות משלי וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-05-15.