ביאור:משלי יח
מתוך ויקיטקסט
- א לְתַאֲוָהלממש את כל רצונותיו וגחמותיו יְבַקֵּשׁרוצה (לחץ על המילה לפירוט) נִפְרָדאדם שמבדיל את עצמו מחברתם של בני אדם אחרים (לחץ על המילה לפירוט), בְּכָל תּוּשִׁיָּהתכנית שמטרתה להועיל (לחץ על המילה לפירוט) יִתְגַּלָּעתתגלה חרפתו, כי לא יצליח לממשה לבדו.
- ב לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָהלחשוב ולהסיק מסקנות חדשות (לחץ על המילה לפירוט), כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹרק לגלות לכולם את המחשבות שיש בלבו עכשיו (לחץ על המילה לפירוט).
- ג בְּבוֹא רָשָׁעכשבא לחברה אדם שמטרתו לפגוע בזולת (לחץ על המילה לפירוט) בָּא גַם בּוּזהוא יוצר בחברה אוירה של זלזול בזולת (לחץ על המילה לפירוט), וְעִם קָלוֹןועם האוירה של זלזול בזולת באים גם חֶרְפָּהחירופים וגידופים מילוליים.
- ד מַיִם עֲמֻקִּיםשקשה להגיע אליהם דִּבְרֵי פִי אִישׁדברים שאדם אומר בשפתו המיוחדת, שקשה להבין את כוונתם המדוייקת (לחץ על המילה לפירוט), נַחַל נֹבֵעַמים גלויים, שקל להגיע אליהם מְקוֹר חָכְמָההכישרון ללמד ולהסביר בצורה ברורה (לחץ על המילה לפירוט).
- ה שְׂאֵת פְּנֵילסלוח או לכבד (לחץ על המילה לפירוט) רָשָׁע - לֹא טוֹב, לְהַטּוֹת צַדִּיק בַּמִּשְׁפָּטכי הדבר גורם לפגיעה בדינם של קרבנותיו של הרשע, התובעים אותו למשפט.
- ו שִׂפְתֵי כְסִיליצר הדיבור הבלתי נשלט של הכסיל (לחץ על המילה לפירוט) יָבֹאוּ בְרִיבבתלונות וצעקות ללא מחשבה, הגורמות למריבות, וּפִיו - לאחר שהמריבה התחילה לְמַהֲלֻמוֹת יִקְרָאיצעק שיש להכריע את המריבה במכות (לחץ על המילה לפירוט).
- ז פִּי כְסִילהדיבור הקורא למהלומות מְחִתָּה לוֹגורם שברים בעצמות (לחץ על המילה לפירוט), וּשְׂפָתָיוהדיבור הקורא לפתוח במריבה - מוֹקֵשׁמכשול וסכנה (לחץ על המילה לפירוט) נַפְשׁוֹלחייו (לחץ על המילה לפירוט).
- ח דִּבְרֵי נִרְגָּןהחושב שהזולת פועל מתוך כוונה רעה (לחץ על המילה לפירוט) כְּמִתְלַהֲמִיםמציגים את עצמו כמוכה והלום, אך למעשה כאילו מכים והולמים בשומע (לחץ על המילה לפירוט), וְהֵם יָרְדוּ חַדְרֵי בָטֶןהדברים חודרים לנפש וגורמים לתחושה רעה באיזור הבטן.
- ט גַּםבנוסף לנרגן שנזכר בפסוק הקודם מִתְרַפֶּהאדם המתרשל ואינו משקיע בִמְלַאכְתּוֹ, אָח הוּאעוזר, כמו שאח עוזר לאחיו לְבַעַל מַשְׁחִיתלאותו נרגן, כי יש לו עודף זמן והוא מנצל אותו להעברת דברי רכילות ומריבות (לחץ על המילה לפירוט).
- י מִגְדַּל עֹזכמו מגדל מבוצר וממוגן (לחץ על המילה לפירוט) שֵׁם יְהוָה, בּוֹבאמצעותו, כאשר הוא שם אותו מול עיניו (לחץ על המילה לפירוט) יָרוּץ צַדִּיק וְנִשְׂגָּבויהיה מוגן ובטוח.
- יא הוֹן עָשִׁיררכושו של אדם עשיר - קִרְיַת עֻזּוֹכמו עיר מבוצרת וממוגנת בעיניו (לחץ על המילה לפירוט), וּכְחוֹמָה נִשְׂגָּבָה בְּמַשְׂכִּיתוֹבדמיונו, אולם האמת היא -.
- יב לִפְנֵי שֶׁבֶרנפילה וכישלון - יִגְבַּהּ לֵב אִישׁהאדם מרגיש גאוה והתנשאות (לחץ על המילה לפירוט), וְלִפְנֵי כָבוֹד - עֲנָוָה.
- יג מֵשִׁיב דָּבָר בְּטֶרֶם יִשְׁמָעלפני שהבין עד הסוף את הטענה שהוא משיב עליה (לחץ על המילה לפירוט) - אִוֶּלֶת הִיא לוֹתשובתו תהיה שטחית (לחץ על המילה לפירוט) וּכְלִמָּהתשובתו תבייש אותו בעיני השומעים.
- יד רוּחַ אִישׁמחשבתו של האדם יכולה לעזור לו יְכַלְכֵּללהכיל (לחץ על המילה לפירוט) מַחֲלֵהוּאת המחלה שלו, כלומר להתגבר על המחלה; אולם-, וְרוּחַ נְכֵאָהמחשבה מוכה, שבורה ועצובה (לחץ על המילה לפירוט) – מִי יִשָּׂאֶנָּהמי יוכל לסבול ולהכיל אותה? הרי הגוף לא יכול להחזיק את המחשבה (לחץ על המילה לפירוט)?
- טו לֵבמקום המחשבות של אדם נָבוֹןהיודע להסיק מסקנות (לחץ על המילה לפירוט) יִקְנֶה דָּעַתיכול ליצור מידע חדש בעצמו (לחץ על המילה לפירוט), וְאֹזֶן חֲכָמִיםהיודעים ללמוד מאחרים (לחץ על המילה לפירוט) תְּבַקֶּשׁ דָּעַתמבקשת מידע מאחרים.
- טז מַתָּן אָדָםכשאדם נותן מתנות, הדבר יַרְחִיב לוֹמגדיל את מרחב האפשרויות שלו (לחץ על המילה לפירוט), וְלִפְנֵי גְדֹלִיםאנשים גדולים ונכבדים יַנְחֶנּוּיאפשר לו לבוא.
- יז צַדִּיק הָרִאשׁוֹן בְּרִיבוֹהראשון שבא ומספר לנו על מריבה שהיה מעורב בה, תמיד יישמע לנו צודק אולם-, (יבא) וּבָא רֵעֵהוּכשיבוא האדם השני שהיה מעורב במריבה - וַחֲקָרוֹהוא יחקור את הראשון, והחקירה תוכיח שהאמת היא שונה ממה שאמר הראשון, ולכן תמיד צריך לשמוע את שני הצדדים לפני שקובעים עמדה (לחץ על המילה לפירוט).
- יח מִדְיָנִיםמריבות קשות העלולות להגיע לבית דין יַשְׁבִּיתמפסיק ומרגיע הַגּוֹרָלכשאי אפשר להכריע בין הצדדים, מחלקים את הזכויות ביניהם על-ידי גורל (לחץ על המילה לפירוט), וּבֵין עֲצוּמִיםאנשים מסוכסכים בסכסוך גדול ועצום יַפְרִידהגורל מפריד ומונע מהם להזיק זה לזה.
- יט אָח נִפְשָׁעשפשעו נגדו והרחיקו אותו מִקִּרְיַת עֹזמהרכוש המשותף שירשו האחים מהוריהם - (ומדונים) וּמִדְיָנִיםהמריבות שייווצרו כתוצאה מפשיעה זו יהיו חזקות כִּבְרִיחַ אַרְמוֹןכמנעול של ארמון, שכמעט בלתי אפשרי לפתוח אותו (לחץ על המילה לפירוט).
- כ מִפְּרִי פִי אִישׁתוצאה טבעית של דיבורים יכולה להיות תִּשְׂבַּע בִּטְנוֹשהאדם מרגיע את רגשות הטינה והעוינות שנמצאים באיזור הבטן (לחץ על המילה לפירוט), תְּבוּאַת שְׂפָתָיו יִשְׂבָּעוכן כתוצאה מדיבורים הוא עשוי להרויח כסף שיעזור לו לשבוע לחם.
- כא מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹןדיוק במילים (לחץ על המילה לפירוט), וְאֹהֲבֶיהָולכן, מי שאוהב ללמוד לשון ולשים לב לדיוקי מילים יֹאכַל פִּרְיָהּיזכה לגמול טוב.
- כב מָצָא אִשָּׁה, מָצָא טוֹבומצא בה דברים טובים - וַיָּפֶק רָצוֹן מֵיְהוָהיזכה לעזרת ה' במימוש רצונותיו (לחץ על המילה לפירוט).
- כג תַּחֲנוּנִיםבקשות מרובות הנאמרות בשפלות והכנעה (לחץ על המילה לפירוט) יְדַבֶּר רָשׁ, וכתוצאה מריבוי הבקשות, העשיר מתעצבן- וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת.
- כד אִישׁ רֵעִיםאדם שיש לו הרבה מכרים לְהִתְרֹעֵעַתמיד ימצא אנשים שיתחברו עמו ויעזרו לו (לחץ על המילה לפירוט), וְיֵשׁ אֹהֵב דָּבֵק מֵאָחוייתכן שימצא בהם גם אדם אחד שיאהב אותו יותר מבני משפחתו.
ביאורי פסוקים
סכנת התאווה
כדי להגיע להישגים משמעותיים דרוש שיתוף פעולה בין בני אדם, ולשם כך צריך כל אדם ללמוד לוותר על הרצונות האישיים שלו:
משלי יח א: "לתאוה יבקש נפרד, בכל תושיה יתגלע". יבקש = רוצה ;
נפרד = אדם שמבדיל את עצמו מחברתם של בני אדם אחרים, כמו בפסוקים:
-
-
- (בראשית י ה): "מאלה נפרדו איי הגוים בארצתם, איש ללשנו למשפחתם בגויהם"
- (שופטים ד יא): "וחבר הקיני נפרד מקין, מבני חבב חתן משה, ויט אהלו עד אלון בצענים אשר את קדש"
-
לתאוה יבקש נפרד = אדם מבדיל את עצמו מחברתם של בני אדם אחרים משום שהוא רוצה לממש את כל תאוותיו ורצונותיו.
תושיה = תכנית שמטרתה לעזור ולהועיל .
התגלע = התגלה בצורה שלילית, התגלה קלונו.
בכל תושיה יתגלע = האדם הנפרד, שמעוניין לעשות רק מה שהוא רוצה ואינו משתף פעולה עם אחרים, לא יצליח לבצע שום תוכנית שמטרתה להועיל, בכל פעם שינסה לבצע תוכנית כזאת הוא ייכשל ויתגלה בקלונו; או: בכל פעם שהציבור יבצע תוכנית שמטרתה להועיל לכלל, הוא יפרוש מהציבור ולא ישתתף, ובכך תתגלה חרפתו - שהוא חושב רק על עצמו (ע"פ דברים ששמעתי בשיעור של הרב דוד קליר, ב סיון ה'תשס"ו) .
כדי להצליח, דרושות ענוה והסתפקות במועט - האדם צריך להכיר בכך שהוא לא מסוגל לעשות הכל בעצמו, הוא צריך שותפים, ולשם כך הוא צריך להסכים שלא הכל יהיה בדיוק כפי שהוא רוצה.
פירושים נוספים
1. נפרד = מי שעזב את ה' או את התורה: " "מי שהוא "נפרד" מהקב"ה, שלא לשמור מצותיו, "לתאות" לבו ויצרו הרע הוא "רודף," וסוף "בכל תושיה יתגלע -" בין חכמים תגלה חרפתו.." " (רש"י, וכן מצודות והגר"א) . פירוש זה מתאים לפירוש שהמילה תושיה מקבילה לחכמה ועצה . פירוש זה מתאים גם לדרשת חז"ל (תלמוד בבלי, נזיר נג, הוריות י) שקישרו את הפסוק ללוט, על-פי הפסוק:
-
-
- (בראשית יג יא): "ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן, ויסע לוט מקדם, ויפרדו איש מעל אחיו": לוט נפרד מאברהם בגלל תאוות ליבו - בגלל שביקש והתאוה ורצה לשבת בסדום העשירה והפוריה, ובסופו של דבר, הישיבה בסדום הביאה עליו צרה וחרפה.
-
2. נפרד = עוזב את חברת בני האדם ומתבודד עם הזונות; על-פי הפסוק:
-
-
- (הושע ד יד): "לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה, כי הם עם הזנות יפרדו ועם הקדשות יזבחו ועם לא יבין ילבט": מי שנפרד מבני-אדם ומתבודד עם הזונות מתוך תאווה - תתגלה חרפתו בין חכמים, כנ"ל (ע"פ דעת מקרא) .
-
3. נפרד = עוזב את אשתו, או באופן כללי - גבר לא נשוי. הפסוק בא ללמד, שאדם "נפרד", ללא אישה, כל היום מבקש לממש את תאוותו, ולכן אין לו אפשרות להשיג תושיה (חכמה). פסוק זה מתאים לדברי חז"ל, שאמרו " "לעולם אל יישב איש בלא אישה, שלא יבוא לידי הרהור עבירה" ", וכן " "לעולם יישא אדם אישה ואחר-כך ילמד תורה, כדי שילמד תורה בטהרה" ".
4. נפרד = מי שמנסה להיפרד ולהתנזר לגמרי מהתאווה - בסופו של דבר רוצה ומבקש אותה יותר; ובכל מצב שבו יש לו אפשרות - תאוותו מתגלה . (ע"פ מלבי"ם, פירוש ראשון) .
או: נפרד = מי שכבר נפרד מן התאווה (למשל בגלל זקנתו), ובכל-זאת הוא מנסה לבקש את התאווה ע"י תרופות וכד' - הדבר יביא עליו כל סוג אפשרי של חולשה ותשות -כוח (מלבי"ם, פירוש שני) .
-
-
- אולם, הפועל "נפרד" מציין, בדרך כלל, פרידה בין אדם לאדם, וקשה לפרש שהכוונה ל"פרידה" בין אדם לבין התאווה שלו.
-
5. ויש מפרשים שהמילה נפרד היא בכלל הנשוא של המשפט, והנושא הוא לתאוה יבקש : מי שרוצה למלא רק את רצונותיו ותאוותיו האישיים, בהכרח יהיה נפרד מחברת בני אדם, כי כדי להיות בחברה חייבים לוותר, וחרפתו תתגלה בקרב כל החכמים - כל אנשי התושיה. (רבי יונה) .
-
-
- אולם, בלשון המקרא משתמשים, בדרך כלל, בצורת הבינוני עבור הנושא (שהוא שם עצם), ובצורת העבר או העתיד עבור הנשוא (שהוא פועל); לפי זה היה ראוי לכתוב: "לתאוה מבקש יפרד " (כמו בפסוק (משלי יט ד): "הון יסיף רעים רבים, ודל מרעהו יפרד").
-
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2004-11-06.
לא יחפוץ כסיל בתבונה, כי אם בהתגלות ליבו
כשמנסים לחנך תלמיד שאינו מעוניין להפעיל את השכל, לפעמים אפשר לעורר בו את הרצון לחשוב בכך שמאפשרים לו לדבר הרבה ולחשוף את כל מחשבותיו, עד שהלב שלו נשאר "ערום" ממחשבות, ואז - בלית ברירה - הוא יתחיל לחשוב ו"לייצר" מחשבות חדשות:
(משלי יח ב): "לא יחפץ כסיל בתבונה, כי אם בהתגלות לבו"
כסיל = השונא ללמוד ולחשוב .
תבונה = הכישרון להסיק מסקנות .
לב = מקום המחשבות , וגם האיבר שבעזרתו מסיקים מסקנות .
לא יחפוץ כסיל בתבונה = הכסיל, בדרך-כלל, אינו מעוניין לחשוב ולהסיק מסקנות מהמחשבות שבליבו, ולבדוק את ההשלכות שלהן; הוא מעוניין רק לפרסם ולגלות את המחשבות שבליבו לכל העולם. אך יש מצב אחד שבו הכסיל כן מעוניין בתבונה:
התגלות = חשיפה, כמו ב בראשית ט כא: " "וישת מן היין, וישכר, ויתגל בתוך אהלה" .
כי אם בהתגלות לבו = הכסיל חפץ בתבונה רק כאשר לבו נחשף, רק לאחר שהוא "שופך" את כל המחשבות שלו ומגיע למצב שהלב שלו מגולה ו"עירום" ממחשבות.
כמו משאבת וואקום, שיוצרת ריק המושך אליו חומרים, כך גם הכסיל, כאשר הוא מגלה את ליבו נוצר ריק שמושך אליו מחשבות חדשות. כך הדבר במחשבות של תבונה שהכסיל חושב בעצמו, וכך הדבר גם במחשבות של חכמה שהכסיל לומד מאחרים, כמו שנאמר ב (משלי כט יא): "כל רוחו יוציא כסיל, וחכם באחור ישבחנה"( פירוט ).
מקורות ופירושים נוספים
1. פירשנו שהצירוף " כי אם ב- " משמעו "אלא רק כאשר-...", כלומר הכסיל רוצה תבונה, אולם רק בהתגלות ליבו , רק כאשר הלב שלו נעשה גלוי ועירום ממחשבות.
2. ויש שפירשו, באופן דומה, שהכסיל רוצה תבונה רק כאשר המחשבות הטיפשיות שלו מתגלות ונחשפות לעין כל, והוא סופג בושות (ראו פי כסיל מחיתה לו , וכסילים מרים קלון ). רק אז הוא נזכר בערכה של התבונה: " "רק בעת שיתגלה לבו וחסרון דעתו, כי אז לבד יחשוב שיהיה רב תבונה, אך אחר זה לא יזדרז ללמידת החכמה." " (רלב"ג) .
-
-
- אולם, "התגלות הלב" אין משמעה בהכרח "גילוי המחשבות הטיפשיות שבלב"; לפי פירוש זה היה מתאים יותר לכתוב "...כי אם בהתגלות קלונו ".
-
3. ויש שפירשו, שהכסיל רוצה רק לגלות ולהשמיע את המחשבות שבליבו: " "כי אם בגלוי לבו הוא חפץ , לגלות מה שבלבו" " (רש"י) , " "בתבונה = להוסיף בינה על מה שבידו: בהתגלות = להשמיע לרבים מעט חכמה שבידו להתפאר בה" " (מצודת דוד) . כך נאמר גם בפסוק אחר בספר משלי - ופי כסילים יביע איוולת , ובספר קהלת - "וקול כסיל ברוב דברים".
4. ויש שפירשו, שהכסיל רוצה רק בציורי התאווה המתגלים על ליבו (מלבי"ם) .
-
-
- אולם, לב = מקום המחשבות כולן , ולא רק התאוות; לפי פירוש זה, היה מתאים יותר לכתוב "...כי אם בתאוות ליבו".
-
5. ויש שפירשו, שהכסיל " "אינו מקשר עצמו אל השכל והחכמה והחיות שיש בכל דבר... בחינת מלכות דסטרא אחרא, שאינה חפצה בחכמה ושכל..." " (ליקוטי מוהר"ן א א)
-
-
- אולם, לפי זה היה ראוי לכתוב "לא יחפוץ כסיל בחכמה ", כי חכמה היא הכישרון ללמוד מבחוץ, ותבונה היא הכישרון להסיק מסקנות מבפנים.
-
6. ויש שפירשו: " "כסיל הוא אדם אשר מעדיף את גילוי ליבו על תבונה , כלומר, שואף להכריע לפי הרגשתו ולא לפי השכל, מחפש את "האמת שלו". ניתן לראות פסוק זה לא רק כהגדרה של מניעי כסיל אלא גם כטענה ש" תבונה " ו" התגלות לבו " - ניגודים הם. " התגלות ליבו " - אגוצנטריות, ותבונה היא הניגוד. אכן, כסיל שונא תבונה כי היא עלולה לסתור את התגלות לבו. זה תוצאה הניגזרת ישירות ממהותו, אבל מהותו היא - התגלות לבו - "תפיסתי היא המציאות"" " ( דוד אקסלרוד ).
-
-
- אולם תבונה היא הכישרון להסיק מסקנות , ולא דווקא ללמוד מאחרים, ו לב הוא מקום המחשבות כולן ולא רק הרגשות.
-
-
- תשובה של דוד אקסלרוד: " "בוודאי שמת לב שמילה "לב" בא בצורפים שונים. " חכם לב " וגם " ערל לב ". כפי שיכולתי להבין " לב " הוא מה שעלול לתת הכוונה לשכל. " חכם לב " הוא זה שלבו לא נותן הכוונה (יותר מדויק, כנראה, כמעט לא נותן) לשכלו, ומאפשר לו לשפוט לפי הנתונים. “ ערל לב " הוא זה שנטיות לבו לא מאפשרות לשכלו לשפוט, שכלו אטום לנתונים, כלומר, ערל. שים לב! שאלת יחס לפלשתים היא הרבה פחות מורכבת מאשר מבנה של "עמוס שלוש" מבחינת כמות הגורמים ונעלמים אשר יש לקחת בחשבון, אך הקף ועוצמת הוויכוח סביב יחס לפלשתים גדול ועז יותר. כלומר, המחלוקת עליו גדולה יותר לא מפני שהוא מורכב יותר כבעיה שכלית אלא טעון יותר כבעיה רגשית. ובכלל, נדמה לי, שרוב נושאים שיש עליהם מחלוקות הכי קשות, אם תפרק אותם לגורמי הכרעה ושיקול, תגלה שאלה הם שאלות שאמורות להיות פשוטות מבחינת קושי וכמות השיקולים שבהם, אך לא כך זה בפועל. אין זה כי אם מפני שהעוסקים בהם חפצים בהתגלות לבם . אלוקים עשה את האדם ישר והמה עשו חשבונות הרבה." "
-
-
מאמרים נוספים - באדיבות גוגל
-
-
- האם אתה כסיל טיפש או חכם ? וכיצד תייעל דיונים שבהם אתה משתתף ? : נאמר בתנ"ך (משלי יח ב) "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו ". הפירוש הוא כי הכסיל שאינו חכם אינו חפץ בתבונה דהיינו אינו רוצה להבין ולהשכיל אלא הוא חפץ ... ( מטמון )
-
- Sifrey Kabbalah (hebrew) : אין ספק שעל אלו וכיוצא בהם אמר שלמה המלך ע"ה (משלי יח, ב,), " לא יחפץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו". ירצה, כי מי שימשך אחר התאוות ומעוט ההשכלה בתורה ... ( מטמון )
- ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה א - אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ ... : ויצר הרע נקרא "מלך זקן וכסיל" (שם) בחינת מלכות דסטרא אחרא שאינה חפצה בחכמה ושכל, בחינת " לא יחפץ כסיל בתבונה " וכו', כנ"ל וצריך כל אחד לתן כח לבחינת מלכות ...
- החידוש של ר' נחמן : ויצר הרע נקרא 'מלך זקן וכסיל',27 בחינת מלכות דסטרא אחרא, שאינה חפצה בחכמה ושכל, בחינת ' לא יחפץ כסיל בתבונה ' וכו', כנ"ל:28 ... ( מטמון )
- "Likutei Mohoron" : דהינו השכל כנ"ל, בחינת (משלי י"ח): " לא יחפץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו". וזהבחינת מלכות הרשעה, בחינת לבנה דסטרא אחרא, שעליה נאמר (ישעיהו כ"ד): ... ( מטמון )
- המאור המחזיר למוטב : הרב משה קורדובירו, הרמ"ק, דע את אלקי אביך, קיח' - קלב' " לא יחפץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו", שנמשך אחרי שכרון העולם השפל. ... ( מטמון )
- ספר משלי : ... "לא יאהב לץ הוכח לו" (טו 12), " לא יחפץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לב" (יח 2), "הקר רגלך מבית רעך פן ישבעך ושנאך" (כה 17), "עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין ... ( מטמון )
- ברסלב כרמיאל - פרשת תולדות - ויאהב יצחק את עשו ג€“ כי ציד בפיו : ... והחיות שיש בכל דבר, על זה נאמר (משלי יח): " לא יחפץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות ליבו", שהיא מלכות הרשעה ג€“ יצר הרע שנקרא מלך זקן וכסיל שאינו חפץ בחכמה ושכל. ... ( מטמון )
- kabbalah Bnei Baruch Kabbalah - Introduction course : לא יחפץ כסיל בתבונה (משלי יח, ב) לא תוהו בראה לשבת יצרה (ישעיה מה, יח) לא תחיה כל נשמה (דברים כ, טז) לאור יקום רוצח יקטל עני ואביון ובלילה יהי כגנב (איוב כד ... ( מטמון )
- מוסדות תיקון המידות - ספרי אנ"ש פורים : וכאשר טוב לב המלך ביין אמר להביא את ושתי ובזה גילה פחזותו ביותר בבחי' לא יחפץ כסיל בתבונה וכו' כי עשה נבלה כזאת ושטות כזה ובעבור זה נתבזה מושתי שא מרה לו ... ( מטמון )
- שאלה... - יהדות לחילונים - פורומים, קהילות בתפוז אנשים : " לא יחפץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו", שנמשך אחרי שכרון העולם השפל. וממעט בהשכלת התורה, מלהתעסק בסודותיה הנעלמים, מפני שצריך לזה "תבונה" להבין דבר מתוך ... ( מטמון )
- לימוד יומי limudyomi , תנ"ך : "לא יחפוץ כסיל בתבונה, כי אם בהתגלות לבו " (משלי יח, ב). [היינו, הכסיל, גם כשהוא מחפש תבונה, אין זה משום שהוא באמת מתעניין בה, אלא שהוא חושב כיצד יוכל ... ( מטמון)
- לקוטי מוהר"ן א ג€“ ויקיטקסט : ... לכל דבר ג†�ההבנה, הסיבה, לכל דבר כנ"ל, בחינת (משלי י"ח) "לא יחפץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו "החצוניות של הדברים. אברהם מת כיון שכל בן אדם מת בסוף. ... ( מטמון )
- הכסיל "שכח את הלב בבית" : משלי יח ב : " לא יחפץ כסיל בתבונה, כי אם בהתגלות לבו " ( לפירוט ע' כאן ); משלי כח כו : " בוטח בלבו הוא כסיל , והולך בחכמה הוא ימלט " ( לפירוט ע' כאן ... ( מטמון )
- אם אני לא טועה, סוקרטס קורא לזה אהבת החכמה. נכון. כולנו טפשים ... : נאמר בתנ"ך (משלי יח ב) "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו ". הפירוש ... לחץ להמשך ... נושאים קשורים: אובייקטיביות , עבודה , טיפש , שמחה , עקשנות , כעס ...
- דמוקרטיה ויהדות / שלום רוזנברג : כפי שלימד אותנו רבי נחמן מברסלב, זו היא העמדה המבוטאת בדברי החכם (משלי יח ב, ליקוטי מוהר"ן א): "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו ". ... ( מטמון )
- חכם! כיצד לפתח ולהעצים את את עיני השכל של האדם ? כיצד להבין דברים ... : יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו ". הפירוש הוא כי הכסיל שאינו חכם אינו חפץ בתבונה דהיינו אינו רוצה להבין ולהשכיל אלא הוא חפץ בהתגלות ליבו, היינו בלבטא את ...
- חידושי מוהרא"ש - פרשת וישלח - הבלוג של xxxsoulxxx - תפוז בלוגים : וזה ששלח יעקב אל עשו ויצו אותם לאמר כה תאמרון לאדוני לעשו היינו להרע אשר לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו כה אמר עבדך יעקב אני כבר איני מפחד ממך, ... ( מטמון )
- http://breslev.org : השכל והחכמה והחיות שיש בכל דבר זה בחי. ' עשו שבזה את הבכורה וכ. " ש ויבז. עשו את הבכורה דהיינו השכל בחי. ' לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו ... ( מטמון )
- ספר קנאת ה' צבאות : כי לא יחפוץ כסיל בתבונה, כי אם בהתגלות לבו . העמיקו שחתו לחשוב עליו מחשבות, לאמר התירו פרושים את הדבר אשר צוה ה' אלהינו אותנו - לא תעשה לך פסל וכל תמונה; ... ( מטמון )
- עריכה: ג' שדמון* : לא יחפץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו , שנמשך אחרי שכרון העולם השפל. וממעט בהשכלת התורה, מלהתעסק בסודותיה הנעלמים, מפני שצריך לזה "תבונה" להבין דבר מתוך דבר. ... ( מטמון )
-
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2004-11-06.
בבוא רשע - בא גם בוז, ועם קלון - חרפה
אחת מתחבולותיו של הרשע, הרוצה להזיק לחברה, היא לזרוע אוירה של חוסר-כבוד-הדדי:
(משלי יח ג): "בבוא רשע בא גם בוז, ועם קלון חרפה"
בבוא רשע בא גם בוז = כשהרשע בא, לא רק שהוא מבזה אחרים, אלא הוא גם מביא עמו אוירה כללית של בוז, גורם לאחרים לזלזל זה בזה.
ועם קלון חרפה = זהו המשך התהליך שתואר בחצי הראשון של הפסוק: החצי הראשון מדבר על בוז במחשבות, והחצי השני מדבר על חרפה במילים (חירוף וגידוף): כשהרשע בא - הוא מביא עמו מחשבות של בוז וזלזול; כתוצאה מכך, אנשים מרגישים קלון וחוסר-כבוד זה לזה; ומכאן מגיעים לחרפה - חירופים וגידופים במילים.
הרשע הוא השונא והמזיק לזולת ; ואחת הדרכים המתוחכמות שבהן הוא משתמש כדי לגרום נזק היא, להכניס לחברה אוירה של בוז ולעג; וכשאנשים לועגים ומחרפים זה את זה, הם כבר יפגעו זה בזה בעצמם, ומלאכתו של הרשע תיעשה בידי אחרים.
פסוקים דומים
פסוק נוסף בסגנון "בא... בא": (משלי יא ב): "בא זדון ויבא קלון, ואת צנועים חכמה"( פירוט ).
פירושים נוספים
בבוא רשע בא גם בוז
מקובל לפרש "כשהרשע בא - הוא מבזה את הזולת".
-
-
- אולם, לפי זה היה ראוי לכתוב "בז לרעהו רשע", כמו שנאמר בפסוקים אחרים - "בז לרעהו חוטא", "בז לרעהו חסר לב" (ראו בז לרעהו בז לרעהו ).
-
לכן נראה לי שהפסוק טוען טענה כללית יותר - הרשע מביא עמו אוירה כללית של בוז.
ועם קלון חרפה
1. " "מי שבוחר בקלון וניאוף - חרפה היא לו" " (רש"י)
-
-
- אולם, לפי זה, העיקר חסר מהפסוק - הפסוק לא מלמדנו מה הוא הקלון! ברור שמי שבוחר בקלון, חרפה היא לו.
-
2. יש שפירשו: "ועם איש קלון - תבוא חרפה" כלומר: כמו שהרשע מביא עמו בוז וזלזול, כך האיש הנקלה מביא עמו חירופים וגידופים: " "והודיענו במקום הזה, כי שתי כיתות יבוזו לכל אדם, והם: כת הרשעים וכת ההדיוטות ואנשים נקלים . ואמרו רבותינו ז"ל: איזהו מכובד - המכבד את הבריות" " (ר' יונה, מצודות) ; או: כשהרשע פוגש איש קלון - איש שהוא ממילא נקלה - הוא מחרף ומגדף אותו עוד יותר: " "ודרך הרשע, לבזות [בליבו] את הנכבדים, ולחרף בחרפה [בפיו] את הנקלים" " (מלבי"ם) .
-
-
- אולם, לפי זה היה ראוי יותר לכתוב "ועם נקלה חרפה".
-
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-06-25.
החכם מדבר כך שכולם יוכלו להבין בלי להתעמק
יש אנשים, שמרגישים שהם חכמים כאשר הם מדברים בצורה מתוחכמת וקשה להבנה. לטענתם, מי שרוצה להבין אותם צריך להתעמק. אולם על-פי ספר משלי, אחד הכשרונות המאפיינים אנשים חכמים הוא הכישרון לדבר כך שכל אחד יוכל להבין את כוונתם בקלות, בלי להתאמץ ובלי להתעמק:
(משלי יח ד): "מים עמקים דברי פי איש, נחל נבע מקור חכמה"
מים עמוקים דברי פי איש = הדברים שאומר כל אדם בפיו דומים למים עמוקים, שקשה להגיע אליהם ולשתות מהם; יש בהם משמעויות עמוקות שלא כל אחד מסוגל להבין.
נחל נובע = נחל שמימיו יוצאים וזורמים בלי הפסקה, ומגיעים אל האדם בקלות מבלי שיצטרך להתאמץ ולדלות אותם; ניגוד ל מים עמוקים.
חכמה = הכישרון לשמוע ולדבר, ללמוד וללמד .
נחל נובע מקור חכמה = דיבור יכול להיות גם נחל נובע, אם הוא נובע מ מקור של חכמה - מאדם חכם, היודע לנסח את דבריו בצורה ברורה.
ככל שאמצעי התקשורת הטכניים ומשתכללים, נעשית בעיית התקשורת בין בני-אדם חמורה יותר. אנשים מתרבויות שונות נפגשים ומדברים ביניהם, לכאורה באותה שפה, אך למעשה לכל אחד יש הנחות-יסוד אחרות והשקפות-עולם אחרות הנמצאות עמוק בתוך האישיות שלו ומשפיעות על המשמעות שהוא מייחס למילים שונות. במצב זה יש חשיבות רבה עוד יותר לחכמה המתוארת בפסוק זה: החכם יודע "לתרגם" את דבריו ל"שפות" של אנשים אחרים ולתרגם את דבריהם של אחרים ל"שפה" שלו, וכך משפר את התקשורת ההדדית ומרבה שלום בעולם.
מקורות ופירושים נוספים
1. לפי פירושנו, שני חצאי הפסוק מנוגדים זה לזה: דברי פי איש פשוט הם קשים להבנה כמו מים עמוקים, אבל דברים היוצאים מ מקור חכמה הם כמו נחל נובע. פירוש דומה פירש מצודת דוד: " "דברי איש מיתר הדברים, שאינם מחכמת התורה, המה כמים עמוקים, אשר הרוצה לשתות מהם יטריח לדלותם בכלי, כי המים לא יבואו מעצמם אל פי השותה, וכן יתר הדברים שאינם מחכמת התורה, על כרחו מעצמו יטרח להבינם, כי המה לא יסייעו לו. אבל חכמת התורה היא כנחל הנובע, אשר מעצמו ימשך אל פי השותה אם יתקרב לו, וכן חכמת התורה תשכיל את העוסקים בה." " ( מצודות ) .
2. ויש שפירשו, ששני חצאי הפסוק משלימים זה את זה: דברי פי איש חכם הם כמו מים עמוקים שקשה להגיע עד תחתיתם, כי גם כאשר מבינים את משמעותם הפשוטה והשטחית, עדיין יש בהם משמעויות נוספות ועמוקות יותר. מעבר לכך: גם אם נצליח להבין את כל המשמעויות שיש בדברים היום, נוכל לגלות בהם משמעויות חדשות מחר, כי כמו נחל נובע כך מקור החכמה, בכל עת נובעים ממנו רעיונות חדשים: " "דברי פי איש חכם הם מים עמוקים, שיקשה להגיע אל תכליתם, וכן יקשה לעמוד על סוד דברי פי איש חכם, כי הם כמו נחל שהוא נובע ותמשך הנביעה ממנו תמיד, כן ימצאו מקור החכמה נובעת באלו הדברים, וכל אשר ימצאו בהם, הנה עדיין יש להם כח למצוא בהם יותר. או יהיה רומז בזה אל הלב, שהוא מבוע הדברים, כן כל מה שיביע מהם ישאר בו כח להביע מהם יותר" " ( רלב"ג ) .
כל מי שלמד פעם תורה (ובפרט את ספר משלי) יכול להעיד על נכונותו של פירוש זה. בכל פעם שלומדים פסוק, מגלים בו משמעויות חדשות: "נחל נובע מקור חכמה".
פסוקים דומים
מים עמוקים נזכרים גם ב (משלי כ ה): "מים עמקים עצה בלב איש, ואיש תבונה ידלנה"( פירוט ). שם המים העמוקים הם משל למחשבה (לב), ואצלנו המים העמוקים הם משל לדיבור (פי); כדי לדלות עצה מלב איש דרושה תבונה, וכדי לדלות את החכמה שבפי איש דרושה חכמה; כדי להבין את כוונות ליבו של האדם יש להיות איש תבונה היודע להסיק מסקנות מתוך דבריו והתנהגותו, וכדי להסביר ולהביע בצורה ברורה יש להיות חכם, היודע ללמד. גם בפסוקים אחרים בספר משלי, החכמה קשורה לאיברי הדיבור והשמיעה, והתבונה קשורה ללב .
מקורות
על-פי מאמר של שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2003-02-15.
לא לסלוח לרשעים
יש אנשים טובים, שחושבים שצריך לכבד כל אדם, בלי קשר למעשיו. לאנשים כאלה אומר החכם:
(משלי יח ה): "שאת פני רשע לא טוב, להטות צדיק במשפט".
ניתן לפרש את הפסוק לפי שתי משמעויות של השורש "נשא":
1. נשא = סלח: לא טוב לסלוח לרשע ולשאת את עוונו, כי הדבר פוגע בקרבנות שלו - בכל האנשים שנפגעו ממעשי הרשעה שלו ( רשע = הפוגע בזולת במזיד ) - ובכך למעשה גורם עוול לצדיקים - מטה צדיקים במשפט.
2. נשא = כיבד: לא טוב לחלוק כבוד לרשע ולשאת את פניו, כי הדבר גורם לשופטים, הרואים שהחברה מכבדת את הרשע, להקל בעונשו, וכך למעשה מטים את דינם של הצדיקים שתבעו את הרשע למשפט.
פסוקים נוספים
בחלק גדול ממצוות התורה המתייחסות לחוטאים , מודגש שאסור לוותר לחוטא על עונשו. המקור המפורט ביותר המתייחס לנושא זה הוא במדבר לה לא-לד, בקשר לרוצח במזיד : "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ, אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת, כִּי מוֹת יוּמָת. וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר, לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ, לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן. וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ, כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ; וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ, כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ. וְלֹא תְטַמֵּא אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ, אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ; כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל": כשמקלים בעונשם של רוצחים, אנשים לומדים שהאלימות משתלמת, הם מתרגלים להתחנף לאנשים אלימים כדי למצוא חן בעיניהם, ומתרגלים שהתכונה החשובה היא הכוח ולא הצדק, ואז הארץ נטמאת ומתרחקת מה'.
גם בקשר לחוטאים אחרים נזכרו איסורים דומים:
-
-
- עד שזמם לרצוח ("לא תחוס עינך"),
- רוצח בשוגג ("ולא תקחו כופר"),
- רודף ("לא תחוס עינך"),
- חובל או עד שזמם לחבול ("לא תחוס עינך"),,
- עובד אלילים ("לא תכרות להם ברית ולא תחנם"),
- מסית לעבודת אלילים ("לא תחמול"),
- מכשפה ("לא תחיה")
- נביא שקר ("לא תגור").
-
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2004-12-24.
כסילים ומריבות
אם הסתבכתם ונקלעתם למריבה - השתדלו לשמור על הפה שלכם, אל תדברו דברים שיהפכו את המריבה לקרב אלים; למדו מנסיונו של הכסיל:
כסיל = השונא ללמוד ;
שפתי כסיל, פי כסיל = כוח הדיבור של הכסיל, הפועל כישות עצמאית .
שפתי כסיל יבואו בריב = הכסיל רגיל לדבר בקול רם, בצעקות ותלונות ללא מחשבה, ולכן הוא מכניס את עצמו בקלות למריבות; השפתיים שלו כאילו באות מעצמן למריבה (ר' יונה) .
ופיו למהלומות יקרא = אחרי שהכסיל כבר נכנס למריבה, הדיבורים שלו עוד מחמירים את המצב וקוראים "להכריע" את הריב בכוח, במכות ומהלומות, כיוון שהוא שונא ללמוד, שונא להקשיב לזולת ולהבין את נקודת המבט שלהם (ראו שיכורים וכסילים, חכמת השלום ).
מחיתה = שבירה ;
פי כסיל מחיתה לו = פיו של הכסיל, הקורא למכות ומהלומות, גורם לו לשבור את עצמותיו.
מוקש = מלכודת ;
ושפתיו מוקש נפשו = שפתיו של הכסיל, המביאות אותו למריבה, מכניסות אותו למלכודת, כי לא יוכל לנצח במריבה אלא-אם-כן יקרא למהלומות וייצא משם עם עצמות שבורות.
מסקנות
-
-
- להיזהר מ" שפתי כסיל " כדי שלא להגיע למריבה: " "תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וּבַזֶּה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחְטִיא בְּנֵי אָדָם" " ( אגרת הרמב"ן ) .
- להיזהר מ" פי כסיל ", כדי שגם אם כבר נכנסנו למריבה, לא נגיע לאלימות: לנסות להקשיב וללמוד את נקודת המבט של הצד השני, גם תוך כדי המריבה.
-
ראו גם:
מקורות
על-פי מאמר של שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2003-03-21.
כאבי בטן
הרבה פעמים, בזמן מריבה או אחריה, מרגישים הרגשה רעה בבטן. כדי ללמוד איך למנוע את ההרגשה הרעה הזאת, נקרא בספר משלי:
משלי יח ח: "דברי נרגן כמתלהמים, והם ירדו חדרי בטן" (וכן משלי כו כב).
להיות נרגן זה לחשוב שהזולת פעל מתוך כוונה רעה ; לחשוב שאנשים עשו לנו מה שעשו, מתוך שנאה או רצון לפגוע בנו.
המילה מתלהם באה מהשורש "להם", שמשמעותו כמו "הלם", כלומר "היכה מכה כואבת".
הבטן נחשבת כמקום הרגשות המיידיים , רגשות הממלאים את האדם כתגובה מיידית לגירוי חיצוני.
אם כך, כשאדם טוען שהזולת פעל מתוך כוונה רעה, זה גורם מיידית להרגשה רעה בבטן.
לפי זה, הדרך למנוע את כאבי הבטן היא להגיד את ההפך מדברי הנרגן: גם אם מישהו עשה לנו משהו רע - להשתדל לדון אותו לכף זכות, להגיד שהוא בוודאי פעל מתוך כוונה טובה ולא מתוך שנאה. כך התחושה האישית שלנו תשתפר, וגם אש המריבה תכבה מהר יותר:
(משלי כו כ): "באפס עצים תכבה אש, ובאין נרגן ישתק מדון"( פירוט ).
מקורות ופירושים נוספים
הרעיון המובא במאמר מתאים לתוצאות של מחקרים פסיכולוגיים שהתפרסמו, בין השאר, בספר "אינטלגנציה רגשית", מאת ד"ר דניאל גולמן, עמ' 76-82. ישנן שלוש דרכים עיקריות שאנשים משתמשים בהן כדי להתמודד עם תחושות של כעס, וניתן לדרג אותן לפי רמת היעילות שלהן:
-
-
- דרך אחת היא ללכת "עם" הכעס - לצעוק על מי שהכעיס אותנו או על אנשים אחרים בסביבה, לשבור חפצים או לבעוט בעצים. דרך זו נמצאה הכי פחות יעילה. היא אמנם נותנת סיפוק רגעי, אבל לא מפחיתה את הכעס ולפעמים אף מאריכה את הזמן שהאדם סובל מעצבים.
- דרך שניה היא ללכת "הצידה" - להתנתק ממי שהכעיס אותנו ולעסוק בפעילות רגועה, כגון ללכת לטייל, לאכול וכד'. דרך זו נמצאה יעילה במקרים מסויימים, אם כי לפעמים המוח מנצל את זמן הרגיעה כדי להעלות שוב ושוב את המחשבות המכעיסות בסגנון "איך הוא העז לעשות לי דבר כזה?" וכתוצאה מכך תחושת הכעס חוזרת.
- דרך שלישית היא ללכת "נגד" הכעס - לחשוב מחשבות הפוכות מהמחשבות שגרמו לכעס, לדון את האדם שהכעיס אותנו לכף זכות, לראות את מעשיו בצורה חיובית יותר. דרך זו נמצאה היעילה ביותר, בהתאם לפסוקים - "דברי נרגן כמתלהמים והם ירדו חדרי בטן", "באפס עצים תכבה אש ובאין נרגן ישתוק מדון".
-
המשמעות הכללית של הפסוק מוסכמת על רוב המפרשים, אך באופן מדויק יותר, ניתן לפרש את הפסוק בכמה דרכים שונות:
-
-
- למילה מתלהם יכולות להיות שתי משמעויות שונות: "מכה את עצמו" (כמו ש"מתלבש" = "מלביש את עצמו") או "מעמיד פנים שהוא מוכה" (כמו ש"מתייהד" = "מעמיד פנים שהוא יהודי").
- הבטן שכואבת יכולה להיות בטנו של הנרגן, או בטנו של השומע.
-
נסביר את הפסוק לפי כל צירוף של פירושים:
|
חדרי בטן = בטנו של הנרגן |
חדרי בטן = בטנו של השומע |
|
|
מתלהם = מכה את עצמו |
"דברי הנרגן" , הטוען שהזולת פעל מתוך כוונה רעה, "כאילו מכים את הנרגן עצמו" , "יורדים לתוך בטנו" וגורמים לו כאבי בטן. |
"דברי הנרגן" "כאילו מכים את מי ששומע אותם" , אך לא מכות חיצוניות אלא מכות פנימיות, שהן קשות יותר; הדברים "יורדים וחודרים לבטנו" של השומע ומכאיבים לו (מצודת דוד, הגר"א) . |
|
מתלהם = מתחזה למוכה |
האדם "הנרגן" "טוען שהוא" "מוכה" , אך למעשה המכות נמצאות רק בדמיונו - "בתוך הבטן שלו" (מלבי"ם) . |
"דברי הנרגן" מציגים את הנרגן "כאילו הוא מוכה" וסובל הרבה יותר ממה שהוא באמת, והדברים האלה "יורדים וחודרים לבטנו" של השומע ומכאיבים לו (רלב"ג, ר' יונה) . |
פסוקים דומים וקשורים
הפסוק הבא מלמד על אחד הדברים הגורמים למריבות - בטלנות, (משלי יח ט): "גם מתרפה במלאכתו, אח הוא לבעל משחית"( פירוט ).
הביטוי חדרי בטן נזכר בפסוקים נוספים:
ראו גם: פסוקים נוספים על המצוה לדון לכף זכות .
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2004-08-25.
גם מתרפה במלאכתו, אח הוא לבעל משחית
ספר משלי משבח מאד את החכמה והחכמים. הקוראים עלולים לחשוב, שהאדם האידיאלי, שיש להתקרב אליו וללכת בדרכיו, הוא אדם שרק יושב ולומד חכמה כל היום. אך ספר משלי מזהיר:
(משלי יח ט): "גם מתרפה במלאכתו - אח הוא לבעל משחית"
גם = בנוסף למה שנזכר בפסוקים אחרים. בפסוקים אחרים נאמר, שאנשים שאינם לומדים חכמה הם מסוכנים ויש להתרחק מהם, כי אין להם דרך-ארץ ואינם יודעים איך להתנהג, למשל (משלי יז יב): "פגוש דב שכול באיש, ואל כסיל באולתו"( פירוט ). בפסוק שלנו נאמר, שגם אדם שמתרפה במלאכתו, שאינו עובד, אח הוא לבעל משחית - דומה לאדם המשחית את כל מי שנמצא בקרבתו, משתי סיבות:
א. הוא אינו מתפרנס מיגיע כפיו, ונאלץ לגזול את ממונם של אחרים;
ב. הוא ממורמר ומתוסכל מכך שאינו מוציא לפועל את כשרונותיו, ומשליך את התיסכולים שלו על אחרים (ע"פ גליה) .
אפילו אדם חכם, העוסק רוב זמנו בלימוד, חייב לעשות גם מלאכה, כדי שלא ישחית את נפשו ואת נפשם של אחרים.
מקורות נוספים
חכמי ישראל בכל התקופות הדגישו את החשיבות של עשיית מלאכה, ואת הסכנות הרוחניות של הבטלה.
מלאכה חשובה לבנים: " "כל שאינו מלמדו אומנות (מלאכה) - מלמדו ליסטות" " (רבי יהודה, תלמוד בבלי קידושין ל: ) .
מלאכה חשובה גם לבנות, וגם לעשירים: " "היה לה ולו ממון הרבה, אפילו היו להן כמה שפחות - אינה יושבת להבטלה בלא מלאכה כלל, שהבטלה מביאה לידי זימה; אבל אין כופין אותה לעשות מלאכה כל היום כולו, אלא לפי רוב הממון ממעטת במלאכה. והמדיר את אשתו שלא תעשה מלאכה כלל - יוציא וייתן כתובה, שהבטלה מביאה לידי זימה" " (רמב"ם הלכות אישות כא ב) . מכאן, שעשיית מלאכה חשובה גם כערך בפני עצמו, ולא רק כאמצעי לפרנסה.
מלאכה חשובה גם לאנשים הלומדים תורה, כדברי הרמב"ם: " "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה - הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא... וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות" " ( רמב"ם, הלכות תלמוד תורה ג י ) .
הרב יוסף קארו, ב"כסף משנה" שם, חלק על הרמב"ם בעניין הקיצבאות ללומדי תורה, וטען שמותר לתלמידי ישיבות לקבל קיצבאות על-מנת שיוכלו להקדיש את רוב זמנם ללימוד, אך גם הוא לא חלק על החשיבות של עשיית מלאכה: " "אפשר לומר שכוונת רבינו כאן היא, שאין לאדם לפרוק עול מלאכה מעליו כדי להתפרנס מן הבריות כדי ללמוד, אבל שילמוד מלאכה המפרנסת אותו, ואם תספיקנו מוטב, ואם לא תספיקנו יטול הספקתו מהציבור..." "; וכך פסק בשולחן ערוך: " "אחר-כך [אחרי שלמד תורה] ילך לעסקיו, דכל תורה שאין עמה מלאכה - סופה בטלה וגוררת עוון, כי העוני יעבירנו על דעת קונו. ומכל מקום, לא יעשה מלאכתו עיקר אלא עראי, ותורתו קבע, וזה וזה יתקיים בידו." " (שולחן ערוך אורח חיים קנו א) .
וכן הוסיף הרב יחיאל מיכל אפשטיין: " "וכמה טועים בזה לאמר שהאומנות הוא דבר של בזיון, שהרי כמה תנאים ואמוראים שהיו בעלי מלאכות! ואיתא במדרש רבה בראשית: חביבה היא המלאכה מזכות אבות, שזכות אבות הצילה ממון, ומלאכה הצילה נפשות, שנאמר: "לולי אלקי אבי אברהם... כי עתה ריקם שלחתני, את עניי ואת יגיע כפי ראה אלקים ויוכח אמש " כלומר, שלא הרגו לבן ליעקב בפגעו בו" " ( ערוך השולחן אורח חיים קנו ) .
יש הטוענים, שהם לא יכולים לעסוק במלאכה, כי אם יעסקו במלאכה לא יוכלו להיות גדולים בתורה; לאנשים כאלה נאמר (משלי טז ח): "טוב מעט בצדקה, מרב תבואות בלא משפט"- עדיף ללמוד מעט ולנהוג בצדק, מללמוד הרבה ולחיות שלא על-פי משפט התורה ( פירוט ).
פסוקים דומים
הפסוק שלנו מתאר את הנזק שגורם המתרפה לאחרים; פסוק אחר מתאר את הנזק שגורם המתרפה לרכושו, (משלי כד ל): "על שדה איש עצל עברתי, ועל כרם אדם חסר לב. והנה עלה כלו קמשנים, כסו פניו חרלים, וגדר אבניו נהרסה"( פירוט ).
ישנם פסוקים נוספים המדגישים, לפי חלק מהפירושים, את חשיבות המלאכה:
-
-
- (בראשית ג יט): "בזעת אפיך תאכל לחם..."- מאז שהאדם גורש מגן עדן, נגזר עליו שיהיה חייב לעבוד קשה כדי להרוויח את לחמו, ומי שמנסה להרוויח בלי לעבוד עובר על גזירת ה'.
- (שמות כ ח): "ששת ימים תעבד, ועשית כל מלאכתך"- לפי חלק מהפירושים, יש כאן מצוה לעשות מלאכה במשך ששת ימי השבוע.
- (תהלים קכח א): "אשרי כל ירא ה', ההלך בדרכיו. יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך"- לפי חלק מהפירושים, הפסוק מלמד שאדם ירא ה' צריך להתפרנס מיגיע כפיו, כלומר מעשיית מלאכה ( פירוט ).
-
פסוק נוסף מתאר את הנזק שגורם המתרפה לעצמו, (משלי טו כד): "ארח חיים למעלה למשכיל, למען סור משאול מטה"- מי שאינו עולה ומשתפר כל הזמן, סופו שיירד ויגיע למוות רוחני ( פירוט ).
פירושים נוספים
גם מתרפה
1. גם = בנוסף למה שנזכר בפסוק הקודם . הפסוק הקודם מדבר על הנזק שגורמים דברי שנאה: "דברי נרגן כמתלהמים, והם ירדו חדרי בטן" ( פירוט ). הפסוק שלנו אומר: בנוסף לנרגן, גם אדם המתרפה ממלאכתו משחית את היחסים בין אדם לחברו. הוא משועמם ומתוסכל, מפיץ תלונות ורכילויות ומעורר מריבות. והמשמעות המעשית דומה - יש להתרחק מאנשים כאלו כי הם משחיתים את מי שנמצא בחברתם.
2. ויש שפירשו להיפך, שהפסוק הקודם נוסף על הפסוק שלנו: " "מדבר הרגינות גם הוא מתרפה במלאכתו, שלא יעשנה בהיותו רכיל" " (אבן עזרא) .
3. גם = אפילו, בנוסף למה שמובן מאליו . מובן מאליו שהמתרפה במלאכת המעסיק שלו הוא אח לבעל משחית, שהרי הוא גוזל את כספו של המעסיק וכאילו משחית את רכושו. אך גם אדם שמתרפה במלאכתו, במלאכה של עצמו, גם הוא אח לבעל משחית, " "כי יחשב כמשחית ממון עצמו... והמשחית ממון עצמו חוטא" " (רבי יונה) .
4. מובן מאליו שהמתעצל ואינו עובד כלל הוא אח לבעל משחית, כמו שנאמר ב (משלי כד ל): "על שדה איש עצל עברתי, ועל כרם אדם חסר לב; והנה עלה כלו קמשנים, כסו פניו חרלים, וגדר אבניו נהרסה". אך גם אדם שמתרפה, כלומר עובד ברפיון, ללא ריכוז מלא, גם הוא משחית, כי הוא עלול לעשות טעויות שיגרמו לאסון. לדוגמה: מתכנת ש מתרפה ואינו מתרכז בעבודה עלול להכניס באגים לתוכנה; שומר ש מתרפה ואינו מתרכז בשמירה מאפשר למחבלים להיכנס ולהשחית.
ואפשר לפרש גם = בנוסף לאנשים אחרים שנקראו "משחית":
5. ב משלי ו לבנאמר: "נאף אשה חסר לב, משחית נפשו הוא יעשנה", והפסוק שלנו מלמד שגם אדם שמתרפה במלאכתו עלול להגיע לניאוף, כדברי חז"ל, " "בטלה מביאה לידי זימה" " ( בבלי כתובות נט: ) .
6. ב משלי כח כדנאמר: "גוזל אביו ואמו ואמר אין פשע - חבר הוא לאיש משחית" ( פירוט ), והפסוק שלנו מלמד, שגם אדם שמתרפה במלאכתו עלול להגיע למצב שיגזול את הוריו, כי לא תהיה לו פרנסה משל עצמו.
במלאכתו
1. על-פי הפשט הכוונה למלאכה ממש, שמתפרנסים ממנה, כמו בדברי חז"ל: " "כל תורה שאין עמה מלאכה - סופה בטלה וגוררת עוון" " ( משנה אבות ב ב ) , " "בא להוכיח העצל המתרפה... במלאכת עצמו... כי ייחשב המשחית ממון עצמו - חוטא" " (הרב יונה גירונדי) .
2. ויש שפירשו שהכוונה למלאכת קיום המצוות ועבודת ה': " "גם מתרפה במלאכתו - פורש מן התורה והוא תלמיד חכם, לבעל משחית - לשטן" " ( רש"י ) , " "גם מתרפה במלאכתו - במצוות עשה, אח הוא לבעל משחית - העובר על לא תעשה" " (הגאון מווילנה) , " "יש לפרש שנמשך למטה מגדל עוז שם ה', שם ה' הוא המגדל אשר בונים בני אדם, וזה מלאכתם המוטל עליהם להגדיל שם ה' ולבנות מקדשו, ויש בונה ומשחית ויש בלתי בונה כלל, ושניהם עונשם שווה" " (מלבי"ם, ודומה לזה מצודת דוד) , " "העצל, אף על פי שאינו עושה רע בקום עשה, הנה הוא מביא את הרעה עליו בשב ואל תעשה שלו. ואמר " גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית " כי אף על פי שאינו המשחית העושה את הרעה בידיו, לא תחשב שהוא רחוק ממנו, אלא אחיו הוא ובן גילו הוא." " (רמח"ל, מסילת ישרים ו) .
" "למה החומרה הגדולה למי שמתרפה ממלאכתו? מפני שאינו מרגיש את התועלת במצוה. הוא אינו מרגיש "כי הוא חייך ואורך ימיך". על חייו אדם אינו מתרפה. אם יש סכנת חיים אדם עושה את כל המאמצים להציל את עצמו. "עץ חיים היא למחזיקים בה", מה פירוש עץ חיים היא למחזיקים בה? אם אדם טובע, ח"ו, בנהר, ותעבור ספינה ותרצה למשות אותו מן הנהר, עד שיצליחו למשות אותו בינתיים מושיטים לו עץ שיחזיק שלא יטבע בנהר. הוא יחפש קוּלוֹת? הוא יחזיק ביד אחת? אולי מספיק להחזיק בשלוש אצבעות? הוא יחפש חומרות! הוא יחזיק בשתי ידיים! ואם יוכל להחזיק גם ברגליים יחזיק גם ברגליים! אילו היתה לו עוד יד, היה מחזיק בעוד יד, כי הוא מבין שהחיים שלו תלויים בזה, הוא לא יתרפה במלאכתו... כלי שני אינו מבשל. אם אתה לומד ברפיון, באדישות ובקור, לא תצליח לחנך את הבנים ללימוד תורה. אם הבנים רואים שאבא עושה את המצוות כמו שכפהו שד, ר"ל, יחשבו: מה לנו ולצרה הזאת? האבא עושה את זה כי כך סבא עשה, אבל למה אנחנו צריכים לעשות את זה? אם הם יראו שהאבא לומד תורה באהבה וביראה, ויראו שהוא מקיים את המצוות מפני שאיכפת לו מהמצוות, יבינו ש"הוא חייך", הם ירצו לעשות את זה, יש סיכוי שזה יעבור הלאה, אבל אם אתה בעצמך עושה את זה בקירור, אין הרבה סיכוי שהדברים יעברו לבנים..." " (הרב אביגדור נבנצל, גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית , מטמון ) .
-
-
- הרעיון כמובן נכון, אולם אילו זו הייתה כוונת הפסוק, היה כתוב בפירוש "גם מתרפה במצוות". נראה שגם המפרשים לא התכוונו להגיד שזה פשוטו של מקרא, אלא שזה רעיון נוסף שניתן ללמוד ממנו, ו"אין מקרא יוצא מידי פשוטו".
-
3. ויש מפרשים ששילבו בין הפירושים: " "מי שהוא מתעצל במלאכתו, באיזו מלאכה שיתעסק בה, הנה הוא חבר לבעל הפַּח, שיציב משחית ללכוד האנשים. וזה יהיה מצדדים:" "
-
-
- " "[האחד], כי בעל זאת המלאכה יסמוך על שיעשה מלאכתו באמונה, ולא ירגיש במה שיתחדש לו מעצלות הפועל ההוא, כמו שלא ירגיש בפח מי שנלכד בו עד הלכדו." "
- " "והשני, כי אם עשה המלאכה לעצמו, הנה עצלותו בו יסבב שלא ימצא לו טרפו, ויצטרך להיות בעל משחית בעבור בקשת המזון." "
- " "והשלישי, כי אם תהיה זאת המלאכה אשר לאדם במה שהוא אדם, והוא השגת המושכלות, הנה עצלותו בה תסבב שילכד השכל בפחי הגוף ובשחיתותיו." " (רלב"ג)
-
" "כתוב: "גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית" (משלי יח, ט), אין הבדל גדול בין אדם שמתרפה במלאכתו ועושה אותה בעצלתים, לאדם שמזיק בכוונה. כמו שהמסילת ישרים מבאר (פ"ו), שיש אדם שמשחית בקום ועשה, עושה מעשים רעים, ויש אדם שלא עושה מעשים רעים אבל מתרפה מלעשות דברים טובים, והתוצאות אינן רחוקות זו מזו. במשל ששלמה נותן (במשלי כד ל-לד), אדם שיש לו כרם יכול לקחת גרזן ולקצוץ את העצים, ואז הוא משחית בידים ממש, אבל הוא יכול גם פשוט להתעצל, לא לטפח את הכרם, לא לעדור כשצריך לעדור, ולא להשקות כשצריך להשקות, ואז ממילא העצים ימותו, אין הבדל גדול, אם כן, בין מתרפה במלאכתו לבעל משחית, שניהם מזיקים באותה מידה.
יוסף נכשל בלשון הרע... ונס חנוכה הרי גם הוא הרי נגרם ע"י לשון הרע, שמרשיעי ברית הלשינו אצל אנטיוכוס וגרמו לו לגזור גזירות על היהודים, וזה גרם אחר-כך לנס חנוכה. ומי שנמנע מלפרסם את הנס, אמנם איננו מדבר לשון הרע, אבל הוא נמנע מלפרסם את הטוב, וכבר אמרנו, ש" גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית "... בזה ניתן לדרוש סמוכים בין שתי המימרות של רב תנחום. יוסף לפי מדרגתו נחשב למדבר לשון הרע, ומי שלא מפרסם נס חנוכה הוא מתרפה במלאכתו לפרסם את הנס, וגם לו מגיע אולי, ח"ו, להזרק לבור של עשרים אמה" " (הרב אביגדור נבנצל, שיחה לפרשת וישב ה'תשס"ב , מטמון ) ,
4. וחז"ל דרשו את הפסוק על מלאכת בניין בית המקדש: " "גַּם מִתְרַפֶּה בִּמְלַאכְתּוֹ -" "זה אחשורוש שביטל" "מלאכת בית המקדש, אָח הוּא לְבַעַל מַשְׁחִית - זה נבוכדנצר שהשחית בית המקדש" " ( אסתר רבה א א ) ; ייתכן שהם קראו את הפסוק בשינוי טעמים: "גם מתרפה במלאכתו אח " וראו בכך רמז ל אח שורוש (ע"פ גליה) .
אח הוא
1. אפשר לפרש: "אח הוא לבעל משחית" = עוזר לבעל-משחית כמו שאח עוזר לאחיו, למשל: אדם המתבטל ממלאכתו ויש לו עודף זמן, עוזר לאדם הנרגן מהפסוק הקודם להפיץ את תלונותיו; שומר המתרפה ממלאכתו ואינו מתרכז בשמירה, עוזר למחבלים להיכנס לקניון.
2. ואפשר לפרש "אח הוא לבעל משחית" = דומה לאדם משחית כמו שאח דומה לאחיו, כמו ב (איוב ל כט): "אח הייתי לתנים, ורֵע לבנות יענה".
לבעל משחית
1. רוב המפרשים פירשו בעל משחית = איש משחית, כמו ב (משלי כט כב): "איש אף יגרה מדון, ובעל חמה רב פשע"( פירוט ).
2. ויש שפירשו בעל משחית = בעל כלי-משחית. דיבור נמשל לנשק , ובפסוק הקודם נזכר אדם שמכה והולם באמצעות דיבורו: "דברי נרגן כמתלהמים...". בפסוק שלנו נאמר, שהמתרפה במלאכתו הוא אחיו של אותו "בעל משחית", הוא עוזר לו להפיץ את דבריו המזיקים.
3. ואולי הכוונה ל בעל של אישה, כמו ב (בראשית לח ט): "וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע, והיה אם בא אל אשת אחיו - ושחת ארצה לבלתי נתן זרע לאחיו". אדם המתרפה במלאכתו גורם נזק למשפחתו כמו בעל המשחית את זרעו. ואולי זה היה חטאו של עֵר, אחיו של אותו "בעל משחית", שנאמר עליו בראשית לח ז, (דברי הימים א ב ג): "בני יהודה: ער ואונן ושלה, שלושה נולד לו מבת שוע הכנענית. ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה', וימיתהו".
מאמרים נוספים - באדיבות גוגל
-
-
- Yeshiva.org.il - 5. התגברות על חולשות : וכך אמר שלמה המלך במשלי: " גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית" כי אע"פ שאיננו המשחית העושה רעה בידיו, אל תחשוב שהוא רחוק ממנו, אלא אחיו הוא ובן גילו. ... ( cache )
- תמחה את זכר עמלק / הרב משה צוריאל זכור (ארבע פרשיות... : ולכן המחלישים ומסייגים את מלחמתנו נגד הטרוריסטים, הם משתפי פעולה עם בני עמלק ככתוב " גם מתרפה במלאכתו, אח הוא לבעל משחית" (משלי יח, ט). ... ( cache )
- קטיף.נט:: זריזות וניצול הזמן : " גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית" (משלי יח, ט), אין הבדל גדול בין אדם שמתרפה במלאכתו, לאדם שמזיק בכוונה. גם המתרפה גורם למצוה שתחמיץ ותתקלקל. ... ( cache )
- נספחים: : " גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית" (משלי יח, ט) - אין הבדל גדול בין "בעל משחית " שעשה עבירה בפועל, לבין ה"מתרפה", שלא נזהר שלא לחטוא, הגם שבפועל לא חטא. ... ( cache )
- מכללת לפשיץ : שלמה המלך אמר " גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית" (משלי יח, ט). שלמה החכם מכל אדם, הקים אחרי מות אביו מינהל ציבורי מקיף והיה ער לבעיות מנהליות. ... ( cache )
- דף קשר מספר 803 - פרשת צו - שבת הגדול - זריזות / ישי גולדשטיין : ואמר: ' גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית' (משלי י"ח, ט), כי אף על פי שאיננו המשחית העושה את הרעה בידיו לא תחשוב שהוא רחוק ממנו אלא אחיו הוא ובן גילו הוא." ... ( cache )
- האמונות והדעות : וכן כתב בפירושו למשלי יח ט " גם מתרפה במלאכתו אח הוא לאיש משחית". 68. שנעלם ממנו גורם האסור, או זדון שבת, ושגגת מלאכה שנעלם ממנו אסור המלאכה, או זדון מלאכה ... ( cache )
- ת ת ל ם י נ כ ש ל ת תל םינכשל 4 4 : על מה שאמר שלמה " גם מתרפה במלאכתו אח . הוא בעל משחית" אפשר לומר "הנכנע ליצרו -. אח הוא לרשע". הרמב"ם קבע כיסוד לטעמי המצוות את עקירת. עבודה זרה. ... ( cache )
- שכל הפועל : וזה שכתוב,)משלי יח ט(" גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית". דהיינו, שכבר נעשה עכירות בגוף, וממילא נעשה השכל עמוק, ואינו שורה ושולט על הדיבורים כבתחילה, ... ( cache )
- BASAR BHIMAH PICTURES : ... וגם מצויים ביראת ה' וזריזות ורצון עז, כי גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית (משלי יט ט') ואז רק אז נזכה לטהר השולין של בנים שגלו משולחן אביהם, ...
- תורה.נט האתר התורני ברשת העולמי : והמתרפה בזה, בגלל טרדות, או עצלות, - אח הוא לבעל משחית ! (סוף ספר "חומת הדת" לבעל הח"ח). "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו" יש אנשים הטועים בנפשם לאמר: - הרי ... ( cache )
- משהו על יוסף בן מתתיהו / הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג : השאלה, שהיא נקודת-מוקד במחקר על יוסף בן-מתתיהו, כלומר, אם הוא היה ממש בוגד בעמו או רק בבחינת "גם מתרפא במלאכתו אח הוא לבעל משחית ", - הרי זוהי שאלה שקשה ... ( cache )
- פירוש שד"ל על בראשית פרק י : ... אח הייתי לתנים (איוב ל' כ"ט), אח הוא לבעל משחית (משלי י"ח ט'), והטעם שהיה נכבד כיפת שהיה הגדול; וכל זה אמנם להבזות את חם שיצאו ממנו מצרים וכנען. ... ( cache )
- באורי אגדות מועד קטן : וזהו דברי שלמה במשלי י"ח דברי נרגן כמתלהמים והם ירדו חדרי בטן גם איש מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית , פי' האיש שמלאכתו להסיר דברי נרגן והוא התרפה, ... ( cache )
- הלכות בית הכנסת : מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית . (. משלי יח. ט.) תאות עצל תמיתנו כי מאנו ידיו לעשות. (. משלי כא. כה.) מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והי צדק יהיה לכ ... ( cache )
-
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-11-08.
לרוץ בשם ה'
כשאדם פועל לשם ה', למען ערך גדול ונשגב יותר מחייו האישיים, יש לו עוצמה המאפשרת לו להתגבר גם על אויבים גדולים וחזקים יותר ממנו:
(משלי יח י): "מגדל עז שם ה', בו ירוץ צדיק ונשגב"
הפסוק רומז למלחמת דוד וגלית. דוד נלחם נגד אדם שהיה גבוה כמו מגדל, אך הוא נלחם בשם ה':
-
-
- (שמואל א יז מה): "ויאמר דוד אל הפלשתי 'אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון, ואנכי בא אליך בשם ה' צבאות, אלהי מערכות ישראל אשר חרפת'"
-
הוא רץ אל המערכה ולאחר מכן רץ אל גלית:
-
-
- (שמואל א יז כב): "ויטש דוד את הכלים מעליו על יד שומר הכלים, וירץ המערכה ויבא וישאל לאחיו לשלום"
- (שמואל א יז מח): "והיה כי קם הפלשתי וילך ויקרב לקראת דוד, וימהר דוד וירץ המערכה לקראת הפלשתי"
- (שמואל א יז נא): "וירץ דוד ויעמד אל הפלשתי ויקח את חרבו וישלפה מתערה וימתתהו ויכרת בה את ראשו"
-
וכמובן, הוא נשגב = התחזק וניצח את אויבו .
שם ה' היה לדוד כמו מגדל עוז, מגדל גבוה וחזק, שאפשר לו לרוץ ולנצח את גלית הענק.
לא כל אחד רשאי לפעול בשם ה' - רק אדם צדיק = הנותן לכל אחד את המגיע לו ואינו לוקח את שאינו מגיע לו . מי שאינו צדיק, צריך קודם-כל לשפר את מעשיו כך שיהיה צדיק, ורק אחר-כך להתחבר אל ה', שהרי "זבח רשעים תועבת ה'" ( פירוט ).
מקורות ופירושים נוספים
מה המשמעות של שם ה' בפסוקנו? ואיך אפשר לרוץ בו?
1. פירשנו ששם ה' מסמל את אהבת ה', כמו בביטוי " "לשם שמים" ". אדם ש רץ בשם ה' הוא אדם שמתכוון, תוך כדי שהוא רץ לבצע את משימתו, שהמעשה שלו יביא כבוד ונחת רוח לה', ואינו חושב על התועלת האישית שלו. הרעיון מסתמך על ההקבלה לסיפור דוד וגלית, שנזכרה בפירוש דעת מקרא.
2. ויש שפירשו, ששם ה' מסמל את הבטחון בה': " "משען שם ה' הוא כמגדל חזק ועוד יותר, כי המתחזק במגדל הנה יושב בו כלוא ולא יפנה ללכת אנה ואנה, אבל במשען שם ה' ירוץ הצדיק בכל מקום שירצה ומתחזק שם" " ( מצודות ) . פירוש זה מתאים לפסוק נוסף שבו נזכר השורש שגב (משלי כט כה): "חרדת אדם יתן מוקש, ובוטח בה' ישגב"( פירוט ).
לפי אותו פירוש, אפשר לפרש שהריצה מסמלת גם קיום של מצוות בזריזות: " "בבטחון ה' יתברך יימצא כוח בנפש הצדיק לרוץ... כי יחליף כוח לטרוח ולעבוד גם לילה גם יומם לפני השם ולא ילאה, כי ליבו בטוח בשם ויודע כי נאמן בעל מלאכתו לשלם שכר פעולתו, על כן יהיו ימי העבודה בעיניו כימים אחדים..." " (הרב יונה גירונדי, ודומה לזה הגר"א) . פירוש זה מתאים לפסוק נוסף שבו נזכר הפועל לרוץ (ישעיהו מ לא): "וקוי ה' יחליפו כח, יעלו אבר כנשרים; ירוצו ולא ייגעו, ילכו ולא ייעפו"
3. ויש שפירשו ששם ה' מסמל את התפילה, שבה מזכירים את שם ה': " "ייוושע האדם מן הצרה בזכרו" "שם ה'" "ובהתפללו לפניו... ולא יירא מן המכשול" " (הרב יונה גירונדי) . פירוש זה מתאים לפסוק נוסף המדבר על התגברות על אויבים חזקים (תהלים כ ח): "אלה ברכב ואלה בסוסים, ואנחנו בשם ה' אלהינו נזכיר. המה כרעו ונפלו, ואנחנו קמנו ונתעודד".
4. ויש שפירשו ששם ה' מסמל דווקא את הדבקות השכלית-העיונית במחשבות על ה': " "ודבקות האדם בו הוא מצד השגתו לפי מה שאפשר מנימוס הנמצאות המושכלות אל השם יתברך, אשר שפע ממנו מציאותו בבריאתו העולם, ובו הוא עומד תמיד, כי הוא שמו, על הצד שביארנו בספר מלחמות ה'..." " ( רלב"ג ) . פירוש זה מתאים לפסוק נוסף שבו נזכר הפועל לרוץ (משלי ד יב): "בדרך חכמה הוריתיך... בלכתך לא יצר צעדך, ואם תרוץ לא תכשל"( פירוט ).
5. ואפשר גם לפרש שם ה' במשמעות מוחשית - האותיות של שם ה'. אדם צדיק רואה תמיד את האותיות של שם ה' מול עיניו, גם כאשר הוא רץ וממהר לעסקיו, כך שבכל מעשיו הוא מודע לנוכחות של ה'. המודעות התמידית הזאת מזכה אותו בהגנה ובעוצמה מאת ה' - ונשגב. פירוש זה מתאים לדבריו של דוד ב (תהלים טז ח): "שויתי ה' לנגדי תמיד, כי מימיני בל אמוט"- אני תמיד משווה את שם ה' מול עיניי, וכך אינני מתמוטט (ראו גם שם ה' מול העיניים ).
ולמה דווקא צדיק?
1. כפי שפירשנו למעלה, רק אדם הנוהג בצדק רשאי לפעול בשם ה' ולצפות לעזרתו: " "מי שיש לו עוונות - יש לו לפחד מעוונותיו... כי עניין הביטחון - ליראים על דרך אחת, וליתר העם על דרך אחרת" " (הרב יונה גירונדי, פירוש שני) .
2. ויש שפירשו להיפך, אדם הבוטח בה' נחשב צדיק: " "והזכיר כי הבוטח בה' - צדיק ייאמר לו, כי הביטחון - מן המדרגות העליונות במידת היראה" " (הרב יונה גירונדי, פירוש ראשון) .
פסוקים דומים ומנוגדים
הרעיון שהובא במאמר זה, שהנלחם בשם ה' יכול לנצח גם אנשים גדולים וחזקים ממנו, חוזר בסיפורים רבים בתנ"ך, בנוסף למלחמת דוד וגלית, למשל במלחמת אהוד השופט בעגלון מלך מואב (שופטים ג כ): "ואהוד בא אליו... ויאמר אהוד 'דבר אלהים לי אליך!'..."- אהוד נכנס לחדרו הפרטי של מלך מואב, וכשהיו לבדם, קרא אליו "דבר אלהים לי אליך!", שלף את חרבו, הרג את המלך ורץ בחזרה לארץ ישראל, שם אסף את בני ישראל ופתח במלחמת השחרור מהשיעבוד המואבי ( פירוט ). גם במקרה זה, שם אלהים היה מגדל עוז, שאפשר לעם ישראל להתגבר על המואבים החזקים מהם.
בפסוק הבא (משלי יח יא): "הון עשיר קרית עֻזּוֹ, וכחומה נשגבה במשכיתו". יש שפירשו שהפסוק נכתב כאן על-דרך הניגוד: בניגוד לשם ה', שהוא מגדל עוז הנותן שגב, ההון של העשיר הוא קרית עֻזּוֹ - רק בעיניו זו קרית עוז; וכחומה נשגבה רק במשכיתו - במחשבתו ודמיונו ( פירוט ).
עוז = ביצור והגנה, או מרץ להתקפה . מגדל עוז נזכר גם בפסוקים נוספים:
-
-
- במשמעות מוחשית - מגדל מבוצר שמהווה קו-הגנה פנימי בתוך עיר מבוצרת, (שופטים ט נא): "ומגדל עז היה בתוך העיר, וינסו שמה כל האנשים והנשים וכל בעלי העיר ויסגרו בעדם ויעלו על גג המגדל"
- במשמעות מופשטת - הגנה מפני אויבים, (תהלים סא ד): "כי היית מחסה לי, מגדל עז מפני אויב"
-
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2009-08-17.
לחשוב לפני שמדברים - כדי לא להגיד שטויות
לפעמים, במהלך ויכוח סוער, אחד הצדדים מבין שהוא טעה, אבל קשה לו להודות בטעות; הוא הגן כל-כך בלהט על עמדתו, שקשה לו להודות שכל ההתלהבות הזאת היתה בחינם. אם יביע חרטה, הוא עלול לבייש את עצמו. הפתרון לבעיה זו הוא להיזהר - לא להגיד את כל מה שחושבים בבת-אחת: [[ביאור:]]
(משלי יח יג): "משיב דבר בטרם ישמע - אִוֶּלֶת היא לו וכְלִמָּה"
דבר = דיבור ; ישמע = יבין ; והפסוק מלמדנו, שלפני שהאדם משיב בדיבורו, הוא צריך לשמוע ולהבין היטב את השאלה או הטענה שהוא משיב עליה.
איוולת = שטחיות ; והפסוק מלמדנו, שמי שאינו חושב לפני שהוא עונה - עלול לענות תשובה שטחית, שתכלים אותו בפני השומעים.
ישנן כמה סיבות שבגללן אנשים טועים ו"משיבים דבר בטרם ישמעו". נתאר אותן בהדרגה מהקלה אל הקשה:
-
-
- הסיבה הקלה ביותר (כלומר, הכי פחות מזיקה) היא הרצון להפגין ידע: סיבה זו מאפיינת תלמידים בכיתה או מתמודדים בחידון, שמרוב התלהבותם להפגין את ידיעותיהם, "משיבים" מייד לאחר שהשואל התחיל לשאול, עוד "לפני ששמעו" את סוף השאלה. לפעמים הם טועים ועונים על שאלה שונה מזו שהתכוון השואל לשאול ( "איוולת" ), דבר שמעלה חיוכים על פניהם של התלמידים או המתמודדים האחרים ( "כלימה" ), במיוחד אם החידון הוא חידון תנ"ך...
- סיבה קשה יותר היא הרצון להוכיח עמדה: סיבה זו מאפיינת אנשים שמעורבים בויכוח סוער, במיוחד על רקע אידיאולוגי, שמרוב להיטותם להוכיח את צדקת עמדתם, הם חוששים שהויכוח יסתיים לפני שיספיקו להגיד את דעתם, ו- "משיבים" לטענות של היריב עוד "לפני ששמעו והבינו" אותן עד הסוף. לפעמים הם לא עונים בדיוק על הטענות של היריב אלא על טענות קצת שונות, ובכל מקרה כאשר עונים מהר מדי התשובות הן ברמה נמוכה ( "איוולת" ), וקל מאד ליריב לדחות אותן ( "כלימה" ).
- הסיבה הקשה ביותר לדעתי היא הזלזול: סיבה זו מאפיינת אנשים בעלי השקפת-עולם מגובשת ובטחון עצמי רב. כאשר מישהו בא וטוען טענה נגד השקפת העולם שלהם, הם בטוחים שהם כבר שמעו את הטענה הזאת, ושכבר יש להם תשובה (שמצאו בעצמם בעבר, או שקראו בספר/בעיתון). אין להם זמן לחשוב מחדש - הם פשוט שולפים תשובה מוכנה "ומשיבים" , "לפני ששמעו" והבינו עד הסוף את הטענה (ובניגוד לסעיף הקודם - הם לא פועלים מתוך להיטות וסערת-רגשות, אלא מתוך בטחון עצמי מופרז). אך בכל טענה, גם אם היא נשמעת מוכרת, יש חידוש; וכאשר מנסים "לחסוך" ולענות תשובות מוכנות לטענות חדשות - התוצאה היא תשובות לא נכונות ( "איוולת" ), שגורמות נזק להשקפת העולם שעליה מנסים להגן ( "כלימה" ).
-
המשותף לכל הסיבות הוא - חוסר סבלנות. והמסקנה מכולן היא - שצריך להקשיב ולחשוב היטב לפני שעונים! בין אם מדובר בכיתה או בויכוח, בנושא לימודי אישי או אידיאולוגי - צריך להקשיב היטב לדברי הצד השני, לחשוב עליהם, לעכל אותם, לשתוק כמה שניות (לפחות), ורק אחר-כך להשיב.
וכך אמרו חז"ל: " "חכם... אינו נבהל להשיב... וחילופיהן בגולם" " ( משנה אבות ה ו ) .
"משיב דבר" באינטרנט
אני כותב בפורומים באינטרנט כבר שנים רבות. פעמים רבות אני רואה בפורום הודעה שאני מרגיש שאני חייב להגיב עליה מייד. בהתחלה באמת הייתי מגיב מייד, וכמעט תמיד התחרטתי על התגובה מאוחר יותר, כשראיתי איך המגיבים הבאים "קטלו" אותה. אבל פעם אחת, התגובה שלי לא נקלטה בגלל תקלה טכנית, ונאלצתי בצער רב לכתוב אותה שוב למחרת. להפתעתי, הטקסט השני שכתבתי היה בבירור הרבה יותר טוב, שקול ורציני מהטקסט הראשון שנמחק - סוף-סוף פרסמתי תגובה שלא התחרטתי עליה מאוחר יותר!
ואז החלטתי, שכדאי לנהוג באותו אופן גם כשאין תקלה טכנית: פשוט לשמור את הטקסט הראשון שעולה בדעתי בקובץ על המחשב שלי, לעבור עליו שוב לאחר כמה שעות כשההתרגשות הראשונית שוככת, ורק אז לפרסם. אף פעם לא התחרטתי על המתנה מסוג זה - כל עיכוב בפרסום תמיד היה לטובה.
מקורות
על-פי מאמר של אראל (הגהה: יעל) שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2004-08-08.
עידוד למחכים
(משלי יח יד): "רוח איש יכלכל מחלהו, ורוח נכאה מי ישאנה"
רוח = מחשבות (ראו לב מלא ברוח ).
כלכל = סיפק צרכים חומריים של הזולת, או הכיל .
מחלהו = המחלה שלו.
רוח איש יכלכל מחלהו = מחשבותיו של אדם חולה יכולות לעזור לו להכיל את המחלה, כלומר להתגבר עליה.
רוח נכאה = מחשבה מוכה, שבורה ועצובה .
רוח נכאה - מי ישאנה? = כשמחשבותיו של אדם שבורות ומדוכאות, אי אפשר לשאת ולהכיל אותן: " "הרוח תנחם... חולי הגוף, אך הגוף לא ינחם את הרוח מחליה" " (רבי יונה) .
הרעיון הזה, שהשמחה מועילה לשמירה על בריאות הגוף, כבר נזכר בפסוק אחר בספר משלי ;
אך הפסוק שלנו רומז גם למחלה מסוג אחר - אותה מחלה שנזכרת במשלי יג יב: "תוחלת ממושכה מחלה לב ; ועץ חיים תאווה באה". זוהי המחלה של מי שחושב יותר מדי על דבר שהוא רוצה ומתאווה לו. במצב כזה:
-
-
- הדרך הטובה ביותר, שתעזור לאדם להחזיק מעמד, היא לחשוב ברוחו מחשבות מעודדות ואופטימיות: רוח איש יכלכל מחלהו ;
- כי אם הוא יחשוב מחשבות שבורות ודכאוניות, הוא לא יוכל לשאת את ההמתנה: ורוח נכאה - מי יישאנה?
-
רעיון דומה - במאמר לחשוב על מה שיש ולא על מה שאין .
ועל-דרך הדרש, אפשר לפרש ששני הפסוקים מדברים בפרט על התוחלת הנפוצה ביותר - התוחלת של הרווקים והרווקות, שמייחלים ומחכים ומתאווים להתחתן:
-
-
- הזמן הממושך שצריך לחכות עד שמוצאים את הזיווג המתאים יכול לגרום לרווקים לסבל נפשי רב: תוחלת ממושכה מחלה לב .
- הדרך הטובה ביותר להתמודד עם הסבל היא לחשוב מחשבות שמחות: רוח איש יכלכל מחלהו .
- דרך זו טובה לאיש אבל במיוחד לאישה, כי רוח נכאה מי יישאנה - מי ירצה לשאת אישה שיש לה רוח נכאה ודכאונית?! היא פחות נעימה וגם פחות יפה . הדיכאון רק מרחיק את החתנים ומאריך את ההמתנה.
-
קראנו שלושה פסוקים עם הביטוי "רוח נכאה" : הראשון מתייחס לבריאות הגוף, השני מתייחס למראה חיצוני, והשלישי מתייחס להמתנה ממושכת; שלושתם מתארים את נזקי הצער וחשיבות השמחה.
'
מקורות
על-פי מאמר של אראל (הגהה: יעל) שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2003-05-26.
לא זקוקים? העבירו לנזקקים
בעבר הרכוש היה יקר, לרוב האנשים היו מעט חפצים שהם שמרו עליהם לאורך זמן רב. בימינו הרכוש הוא כל כך זול, עד שבמקרים רבים הבעיה היא שאין איפה לאחסן אותו - לאנשים יש הרבה בגדים אבל אין להם מקום בארון; יש הרבה רהיטים אבל אין מקום בסלון; יש הרבה אופניים אבל אין מקום במחסן... רמז למצב זה ניתן לראות בפסוק:
(משלי יח טז): "מתן אדם ירחיב לו, ולפני גדלים ינחנו".
המפרשים פירשו את הצלע הראשונה - "מתן אדם ירחיב לו" - בכמה דרכים מנוגדות:
1. פירוש חיובי על-טבעי: מתן = נדבה לעניים; מי שנותן נדבות - ה' ירחיב את גבולו - יעשה אותו עשיר יותר ובעל נחלה גדולה יותר, וגם יגדיל את כבודו ויעזור לו לשבת לפני אנשים גדולים ונכבדים; כמו שאמרו חז"ל "עשר בשביל שתתעשר" (רש"י) (מתן נרדף לנדבה גם בפסוק אחר - (משלי יט ו): "רבים יחלו פני נדיב, וכל הרע לאיש מתן").
2. פירוש חיובי טבעי: מתן = מתנות לכל אדם; מי שנותן מתנות - הדבר ירחיב את מרחב האפשרויות שלו, יהיו יותר אנשים שיאהבו אותו ויסכימו לארח אותו, ויגיע גם להתארח אצל אנשים גדולים ונכבדים: " "ובכל מקום אשר תדרוך כף רגלו - יכירוהו לטוב וישבחוהו" " (ר' יונה, מצודת דוד) .
3. פירוש שלילי: מתן = שוחד; מי שנותן שוחד - הדבר ירחיב את אפשרויותיו ויעזור לו לנצח במשפט - שבו הוא עומד לפני השופטים הגדולים, כמו שנאמר במקום אחר "אבן חן השוחד בעיני בעליו, אל כל אשר יפנה ישכיל" (מתן נרדף לשוחד גם בפסוק אחר - (משלי כא יד): "מתן בסתר יכפה אף, ושחד בחק חמה עזה").
4. ואפשר גם לפרש: מתן = מוהר, סכום שמקובל להוציא כדי להתחתן; מי שמוכן לתת מוהר גדול - הדבר ירחיב את אפשרויותיו להשיג כלה ממשפחה של אנשים גדולים ונכבדים (מתן נרדף למוהר גם בפסוק אחר - (בראשית לד יב): "הרבו עלי מאד מהר ומתן ואתנה כאשר תאמרו אלי, ותנו לי את הנער לאשה").
הבעיה בכל הפירושים הללו היא, שבפסוק עצמו לא נאמר למי בדיוק נותנים את ה מתן, ובמה בדיוק מתבטאת ה הרחבה, ומה הקשר ביניהן.
לכן חשבתי שאפשר לפרש: מתן = כל נתינה שהאדם נותן; ירחיב = יגרום לכך שיהיה לו מרחב גדול יותר; והפסוק רומז לימינו: כאשר אדם נפטר מהרכוש המיותר שמצטבר אצלו בבית ונותן אותו לנזקקים - הדבר עוזר לא רק לנזקקים אלא גם לאדם עצמו; יש לו יותר מקום פנוי בבית, הבית שלו מרווח יותר.
כאשר אדם צובר לעצמו כל מיני דברים ישנים, והבית שלו מלא בפרטים, הוא עסוק כל הזמן בלארגן ולסדר אותם, ולחשוב שאולי הם יועילו לו בכל מיני מצבים חריגים. הוא עוסק במחשבות קטנוניות. אך כאשר אדם מחליט לתת דברים שעומדים אצלו הרבה זמן ללא שימוש, הוא מנקה את הבית וגם את הראש, והוא פנוי לחשוב מחשבות עמוקות ולהתעסק בעינינים חשובים וגדולים יותר - ולפני גדולים ינחנו (ע"פ יעל) .
אמנם, הפירוש אינו מתאים לתקופת התנ"ך, אך הוא מתאים למציאות של ימינו.
מי שיש לו רכוש מיותר ומעוניין להרחיב את ביתו ע"י מתן הרכוש לנזקקים - יכול לפנות לעמותת לב ח"ש, באתר ( http://www.levchash.co.il/center.htm ) או בטלפון: 048672999
מקורות
על-פי מאמר של אראל, יעל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-11-11.
לראשון יש יתרון
לפעמים חברים מבקשים מאיתנו לייעץ להם בקשר לויכוח או למריבה שיש להם עם אחרים - שותפים לעבודה, בני זוג, הורים, ילדים וכו'; לפני שאנחנו נותנים עצה - כדאי שנקרא את הפסוק:
משלי יח יז: "צדיק הראשון בריבו, ובא רעהו וחקרו".
" "מדרך האנשים להאמין בספור המוגד להם ראשונה. ולזה יהיה אצל השופט האיש הראשון שיבא לפניו צדיק בדברי ריבו, כי יאמין לדבריו; וכאשר יבא רעהו להגיד לו הפך הדברים ההם - לא יאמינהו כי אם אחר החקירה השלימה."
"והנה לזאת הסבה מנעה התורה שלא ישמע הדיין דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חברו, כי זה יהיה סבה אל שתהיה דעתו יותר קרובה אל מי שישמע דבריו בראשונה. וכאילו העיר על זה גם-כן החכם בזה הפסוק" " (רלב"ג) .
למי שמדבר ראשון - תמיד יש יתרון; הוא תמיד מציג את הדברים כך שהוא ייראה צודק וטוב, והשני ייראה רע. ולכן, צריך להיזהר ולא לתת שום עצה, עד שמדברים גם עם הצד השני ושומעים את תגובתו; התגובה עלולה להציג את כל המריבה באור אחר לגמרי.
הדבר נכון גם בין חברים וגם בבית המשפט. מהפסוק (שמות כג א): "לא תשא שמע שוא..."למדו חז"ל, שאסור לשופט לשמוע את דבריו של אחד מבעלי הדין, כאשר השני אינו נוכח ( פירוט ).
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-11-08.
מדיינים ישבית הגורל, ובין עצומים יפריד
אחת הדרכים שבהן ילדים נוהגים להכריע במחלוקות ביניהם היא להפיל גורל, הגרלות כגון "זוג או פרט", "מארבע יוצא אחד", "אבן נייר ומספריים", ועוד. דרך זו נזכרת כבר בתנ"ך:
(משלי יח יח): "מדינים ישבית הגורל, ובין עצומים יפריד"
מדינים = מריבות; מדינים ישבית הגורל = הטלת גורל יכולה להשבית, להרגיע מריבות קשות.
עצומים = בעלי דין המסוכסכים בעוצמה רבה; ובין עצומים יפריד = הטלת גורל יכולה להפריד בין אנשים מסוכסכים ולמנוע מהם להזיק זה לזה.
הטלת גורל מתאימה למצב שבו לכל הצדדים המעורבים יש אותן זכויות ואותם חובות, ועדיין חייבים לחלק את הזכויות ואת החובות באופן כלשהו; אחת הדרכים לעשות זאת היא להפיל גורל.
כדי להשתמש בגורלות למטרה זו, אין כל צורך בהתערבות א-להית - מספיק שהצדדים המעורבים בעניין מסכימים להכריע בו ע"י גורל.
הרשימה הבאה מבוססת על ספרו של הרב רבינוביץ' ( הרב נחום אליעזר רבינוביץ, Probability and Statistical Inference in Ancient and Medieval Jewish Literature ) :
1. בחירת 10% מהלוחמים, שיחזרו אל ביתם לקחת צידה למלחמה (שופטים כ ט): "ועתה זה הדבר אשר נעשה לגבעה: עליה בגורל. ולקחנו עשרה אנשים למאה לכול שבטי ישראל, ומאה לאלף ואלף לרבבה, לקחת צידה לעם - לעשות, לבואם לגבע בנימין, ככל הנבלה אשר עשה בישראל."
2. בימי נחמיה הפילו גורלות כדי לבחור מי יזכה בהבאת העצים לבית המקדש נחמיה י לה: " "והגורלות" "הפלנו על קרבן העצים הכהנים הלוים והעם להביא לבית אלהינו לבית אבתינו לעתים מזמנים שנה בשנה לבער על מזבח ה' אלהינו ככתוב בתורה" "
3. בימי נחמיה הפילו גורלות כדי לקבוע מי יתחייב לשבת בירושלים (נחמיה יא א): "וישבו שרי העם בירושלם ושאר העם הפילו גורלות להביא אחד מן העשרה לשבת בירושלם עיר הקדש ותשע הידות בערים"
4. חלוקת משמרות הכהנים והלויים: (דברי הימים א כד ה): "ויחלקום בגורלות אלה עם אלה כי היו שרי קדש ושרי האלהים מבני אלעזר ובבני איתמר... ויצא הגורל הראשון ליהויריב לידעיה השני... ויפילו גם הם גורלות לעמת אחיהם בני אהרן לפני דויד המלך וצדוק ואחימלך וראשי האבות לכהנים וללוים אבות הראש לעמת אחיו הקטן", (דברי הימים א כה ח): "ויפילו גורלות משמרת לעמת כקטן כגדול מבין עם תלמיד. ויצא הגורל הראשון לאסף ליוסף גדליהו השני הוא ואחיו ובניו שנים עשר...", (דברי הימים א כו יג): "ויפילו גורלות כקטן כגדול לבית אבותם לשער ושער. ויפל הגורל מזרחה לשלמיהו וזכריהו בנו יועץ בשכל הפילו גורלות ויצא גורלו צפונה..."
5. הפלת גורלות היתה מקובלת גם בין שודדים ורוצחים (תהלים כב יט): "יחלקו בגדי להם ועל לבושי יפילו גורל", (משלי א יד): "גורלך תפיל בתוכנו כיס אחד יהיה לכלנו" ( פירוט ), (נחום ג י): "גם היא לגלה הלכה בשבי גם עלליה ירטשו בראש כל חוצות ועל נכבדיה ידו גורל וכל גדוליה רתקו בזקים"
6. גם אויבי ישראל חילקו ביניהם, בעזרת גורל, את השבי והשלל שלקחו מישראל (יואל ד ג): "ואל עמי ידו גורל ויתנו הילד בזונה והילדה מכרו ביין וישתו", וגם את ירושלים לאחר שכבשו אותה (עובדיה א יא): "ביום עמדך מנגד ביום שבות זרים חילו ונכרים באו שערו ועל ירושלם ידו גורל גם אתה כאחד מהם".
מקורות נוספים
ישנם פסוקים נוספים המדברים על הכרעה באמצעות גורל, אולם במקרים אלה ייתכן שה' התערב:
7. בחירת השעירים ביום הכיפורים (ויקרא טז ח): "ונתן אהרן על שני השעירם גרלות, גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל. והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת. והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי לפני ה' לכפר עליו לשלח אתו לעזאזל המדברה". ההגרלה נעשתה במצוות ה', אך אין זה ברור האם ה' התערב בהגרלה או לא.
8. חלוקת הארץ בין השבטים (במדבר כו נה): "אך בגורל יחלק את הארץ לשמות מטות אבתם ינחלו. על פי הגורל תחלק נחלתו בין רב למעט", וכן במדבר לג נד, במדבר לד יג, במדבר לו ב-ג, יהושע יד ב, יהושע טו א, יהושע טז א, יהושע יז א-יז, (יהושע יח ו): "ואתם תכתבו את הארץ שבעה חלקים והבאתם אלי הנה ויריתי לכם גורל פה לפני ה' אלהינו... ויקמו האנשים וילכו ויצו יהושע את ההלכים לכתב את הארץ לאמר לכו והתהלכו בארץ וכתבו אותה ושובו אלי ופה אשליך לכם גורל לפני ה' בשלה... וישלך להם יהושע גורל בשלה לפני ה' ויחלק שם יהושע את הארץ לבני ישראל כמחלקתם... ויעל גורל מטה בני בנימן למשפחתם ויצא גבול גורלם בין בני יהודה ובין בני יוסף", ביאור:יהושע יט , שופטים א ג, מיכה ב ה. החלוקה נעשתה על-פי ה', וייתכן שה' התערב בהגרלה כדי לקבוע את הנחלה הראויה לכל שבט.
9. חלוקת ערי הלויים ( ביאור:יהושע כא ): "ויצא הגורל למשפחת הקהתי ויהי לבני אהרן הכהן מן הלוים ממטה יהודה וממטה השמעני וממטה בנימן בגורל ערים שלש עשרה...", (דברי הימים א ו לט-): "ואלה מושבותם לטירותם בגבולם לבני אהרן למשפחת הקהתי כי להם היה הגורל...", בדומה לחלוקת הארץ.
גורלות במקורות מחוץ לתנ"ך
10. במגילות ים המלח מצאו עדויות להפלת גורלות בין ראשי המשפחות כדי לבחור מי יצא ויבוא לפני העדה (Manual of Discipline, I 16) .
11. בקשר לפסוקים (במדבר ג מה-מח): "קח את הלויים תחת כל בכור בבני ישראל... והיו לי הלויים, אני ה'. ואת פדויי ה-273 העודפים על הלויים מבכור בני ישראל. ולקחת חמשת חמשת שקלים - לגולגולת... ונתת הכסף לאהרון ולבניו - פדויי העודפים בהם", אמרו חז"ל (סנהדרין יז.) , ש-273 הבכורות העודפים, שהיו צריכים לשלם 5 שקלים כדי לפדות את עצמם, נבחרו ע"י גורלות.
12. בקשר לפסוק (במדבר יא טז): "ויאמר ה' אל משה: אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו..." אמרו חז"ל, שמשה בחר 6 זקנים מכל שבט - בסה"כ 72 מועמדים, ומתוכם בחר 70 בעזרת גורל. שני אנשים לא נבחרו והם אלדד ומידד, שנזכרו לאחר מכן, (במדבר יא כו): "וישארו שני אנשים במחנה, שם האחד אלדד ושם השני מידד, ותנח עלהם הרוח, והמה בכתבים, ולא יצאו האהלה, ויתנבאו במחנה".
13. ע"פ המשנה (שבת כג ב) , השתמשו בגורל שנקרא "חֶלֶש" כדי לחלק את בשר הקרבנות בין הכהנים.
14. ע"פ התלמוד (יומא כב.) , השתמשו בגורל שנקרא "פַיִס" כדי לחלק את עבודות המקדש בין הכהנים.
מכאן, כנראה, בא הפועל " לפייס" - כי, כפי שאמר החכם בספר משלי, "מדיינים ישבית הגורל, ובין עצומים יפריד".
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-05-15.
מאבקי הירושה הם הקשים ביותר
(משלי יח יט): "אח נפשע מקרית עז, ומדונים כבריח ארמון"
פירוש הפסוק תלוי במשמעות הפועל נפשע ובפירוש אות היחס מ :
1. יש אומרים שהאות מ משמעה יציאה והתרחקות - "אח שפושע" ומורד באחיו יצטרך להתרחק "מקרית עוז" = מההון המשותף, כמו שכתוב בפסוק יא - "{{{1}}}" (ע"פ רש"י) .
-
-
- אולם, בפסוק לא כתוב פושע אלא "נפשע" , בבניין סביל, ולכן מסתבר יותר שהאח שבפסוק הוא לא הפושע אלא קרבן הפשע.
-
2. יש אומרים שהאות מ משמעה יתרון - גם "אח נפשע" = שאחיו פשע כנגדו, יעדיף בעת צרה להסתתר בבית אחיו הפושע "יותר" "מאשר" ב- "קרית עוז" . (ע"פ מצודת דוד)
-
-
- אולם, לפי פירוש זה חסרות בפסוק מילים רבות - היה ראוי לכתוב למשל "אח נפשע יעדיף את אחיו מקרית עוז" או "טוב אח פושע מקרית עוז".
-
3. יש אומרים שהאות מ משמעה יתרון, אך משמעות הפסוק כולו היא: "אח נפשע" = שאחיו פשע כנגדו, קשה לפייסו "יותר מאשר" לכבוש "קרית עוז." (יסוד מלכות)
-
-
- אולם, גם לפי פירוש זה חסרות בפסוק מילים רבות - "לפייסו", "לכבוש"...
-
4. יש מפרשים שהאות מ משמעה הרחקה, והפועל "נפשע" הוא סביל, ומשמעות הפסוק: יש אח שאחיו פושע כנגדו ומרחיקו מקרית עוז (מההון המשותף); והפסוק בא ללמד על הנזקים של מריבות בין אחים, וכמה ראוי להתרחק מהן. (ע"פ מלבי"ם והגר"א) .
-
-
- אולם, המקרה של אח שאחיו פושע כנגדו הוא מקרה נדיר, ולכן לפי פירוש זה היה ראוי לכתוב " יש אח נפשע מקרית עז".
-
5. וייתכן שהפסוק מתאר סיבה ותוצאה - כאשר "אח נפשע" ומורחק "מקרית עוז" = מההון המשותף, הדבר גורם "למדינים" = ריבים שהם חזקים "כבריח ארמון" = שקשה מאד לפתוח ולפתור אותם (דוגמאות מהתנ"ך: יוסף גורש מביתו ע"י אחיו, יותם גורש ע"י אבימלך, יפתח סולק מנחלתו ע"י זקני גלעד). ומשמעות הפסוק דומה - ללמד עד כמה חמורה היא המריבה בין אחים על הירושה, וכמה ראוי להתרחק ממנה, אפילו ע"י הטלת גורל, כמו שנאמר בפסוק הקודם (משלי יח יח): "מדינים ישבית הגורל, ובין עצומים יפריד". (ודומה לזה פירש ר' יונה) .
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-06-23.
מפרי פי איש תשבע בטנו, תבואת שפתיו ישבע
(משלי יח כ): "מפרי פי איש תשבע בטנו, תבואת שפתיו ישבע"
הפסוק עוסק בדיבורים - פי איש ו שפתיו ; אך הוא מדבר גם על בטנו . ניתן לפרש את הפסוק לפי כמה משמעויות של הבטן :
1. בטן = המקום שבו מתעכל המזון. לפי זה, הפסוק מלמדנו שאדם יכול לשבוע מדיבורים. בימינו זה מובן מאליו, שהרי יש אנשים רבים שמתפרנסים יפה מדיבורים, כגון מרצים, דיפלומטים, זמרים ועוד; אך ייתכן שבימי ספר שלמה המלך הדעה המקובלת היתה שכדי להתפרנס צריך לעבוד בגוף, ושלמה רצה לעודד את האנשים שיש להם כישרון מילולי לפתח אותו לקריירה. רמז לפירוש זה ניתן למצוא בהקבלה בין הפסוק הבא (משלי יח כא) לבין פסוק אחר שבו נזכר ביטוי דומה. נקרא שוב את שני הפסוקים: "מפרי פי איש תשבע בטנו, תבואת שפתיו ישבע. מות וחיים ביד לשון, ואהביה יאכל פריה". בפסוק אחר (כז18) נאמר: "נוצר תאנה - יאכל פריה , ושומר אדוניו - יכובד". שם הכוונה לתוצאה טבעית של הנאמנות לאדון או של האיפוק ( פירוט ); לפי זה, ייתכן שגם בפסוקנו הכוונה לתוצאה טבעית של ההשקעה בדיבורים.
2. בטן = המקום שבו מרגישים כעס וטינה, כמו בפסוק (משלי יח ח): "דברי נרגן כמתלהמים, והם ירדו חדרי בטן". שם הכוונה היא, שכשאדם מאשים את הזולת בשנאה ובכוונה רעה, הדבר גורם להרגשה רעה באיזור הבטן ( פירוט ); לפי זה, ייתכן שהפסוק שלנו מלמד, שכאשר האדם מדבר דברים רגועים ואוהבים, הדיבור שלו יכול להרגיע את הרגשות הרעים הללו. מצב הרוח שלנו מושפע מדיבורים של אנשים אחרים, אבל אנחנו יכולים גם להשפיע עליו בעצמנו באמצעות דיבורים טובים ונעימים (ע"פ רלב"ג) .
3. בטן = המקום שבו שומרים דברי תורה, כמו בפסוק (משלי כב יח): "כי נעים כי תשמרם בבטנך , יכנו יחדו על שפתיך". לפי זה, הפסוק שלנו מלמד שיש ללמוד תורה בקול רם, כי הלימוד בפה ובשפתיים חודר טוב יותר לבטן ולזכרון (ע"פ הגר"א, מלבי"ם, דעת מקרא) .
-
-
- אולם, לפי זה לא ברור, מדוע נאמר " בטנך " ולא "לבך", והרי בדרך-כלל החכמה מיוחסת ללב; ראו גם פירושים שונים לפסוק בפרק כב .
-
פירושים נוספים
פרי = משל לתוצאה טבעית או לגמול מה' ; בפסוק זה פירשנו שהכוונה לתוצאה טבעית, אך יש שפירשו שהכוונה לשביעה בדרך של גמול מאת ה' - " "כי יגדל שכר האדם על דברי פיו" " (רבי יונה) ;
-
-
- אך לענ"ד, רעיון זה כבר נזכר בפסוק אחר (משלי יב יד): "מפרי פי איש ישבע טוב, וגמול ידי אדם ישוב לו"; ולכן נראה לי יותר שהפסוק מדבר על גמול טבעי. ראו גם מפרי פי איש .
-
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-04-26.
התועלת שבלימוד שפות
ספר משלי ממליץ לאהוב את לימודי השפות, כי הם עשויים להציל חיים: [[ביאור:]]
(משלי יח כא): "מות וחיים ביד לשון, ואהביה יאכל פריה"
לשון היא אוסף של מילים וכללי דקדוק, כמו בביטויים "לשון הקודש", "הלשון העברית", "לשון עם זר".
מוות וחיים ביד לשון = ההבדל בין מוות לבין חיים עלול להיות תלוי בשימוש נכון בכללי הלשון, גם הכללים הלא-פורמליים. לדוגמה, הכינוי "חָמוּד" נתפס בעיני אנשים מסויימים ככינוי חיבה, אך אנשים אחרים עלולים לתפוס אותו כעלבון. מי שישתמש בכינוי "חמוד" כלפי אדם חמום-מוח שיראה בו עלבון, עלול להגיע לתגרה אלימה שעלולה להסתיים במוות; אך מי שיהיה מודע לדקויות של הלשון ייזהר ויזכה לחיים.
ואוהביה = מי שאוהב את הלשון, וכדרכם של אוהבים - משתדל לדעת הכל על מושא אהבתו, כלומר להתעמק ולהבין את הדקויות בשפה.
פרי = משל לתוצאה או גמול .
ואוהביה יאכל פריה = מי שאוהב לשים לב לדקויות בשפה, יזכה לגמול על אהבה זו, כשיידע לבחור את המילים המתאימות לכל מצב.
פרי אחד של לימוד לשון הוא היכולת להבין טוב יותר את המסרים בתנ"ך. לדוגמה:
-
-
- אחד מכללי הלשון העברית הוא, שכאשר מטים פועל בבניין נפעל בזמן עתיד, או בזמן עבר עם ו ההיפוך, האות נ נופלת, למשל נִכְנַסְתי = וַאֶכָּנֵס, נִשְבַּר = וַיִשָּבֵר, נִרְדַמְתֶּם = וַתֵּרָדְמוּ.
- מכאן אפשר להבין, שב (דברים א כז): "וַתֵּרָגְנוּ באהליכם ותאמרו 'בשנאת ה' אתנו הוציאנו מארץ מצרים...'", המילה "וַתֵּרָגְנוּ" משמעה "נִרְגַנְתֶּם", ומכאן אפשר להבין את משמעות התואר נרגן .
- מכאן אפשר להבין את (משלי כו כ): "באפס עצים תכבה אש, ובאין נִרְגָּן ישתק מדון"( פירוט ).
- מכאן אפשר לדעת איך להרגיע מריבות - כדי שהמריבות ישתקו, צריך שלא להיות נרגן. היכולת למנוע מריבות היא הפרי של אהבת הלשון וידיעת כלליה - "ואוהביה יאכל פריה ".
-
אולם, מי שאינו יודע את כללי הלשון העברית, לא יבין את משמעות המילה נרגן ולא יידע איך להרגיע מריבות, וכידוע, מריבות עלולות לגרום למחלות ולמוות בטרם עת - "מוות וחיים ביד לשון "...
מקורות ופירושים נוספים
לפי כל הפירושים, הביטוי "מוות וחיים ביד לשון" מציין את הכוח העצום שעשוי להיות לדיבור. אבל מה זה "ואוהביה"?
1." "אוהב את לשונו ומרגילה לתורה - אוכל שכרה בעולם הזה" " (רש"י) ;
-
-
- אולם, לפי פירוש זה, העיקר חסר מן הפסוק - כל מטרתו של הפסוק הוא ללמד את האדם שהוא צריך להרגיל את לשונו לתורה, ודווקא עניין זה לא נזכר בפסוק בפירוש.
-
2. " "מי שאוהב אותן... - או החיים או המוות [שנזכרו בתחילת הפסוק] - הוא לבדו יאכל פריה" " (הגר"א) ;
-
-
- אולם, "מוות" ו"חיים" שניהם לשון זכר, ולכן היה ראוי לכתוב "ואוהבם יאכל פרים" או "ואוהבו יאכל פריו".
-
3. " "האוהב להרבות בה [בלשונו] אמרים - יאכל פריה, אם טוב ואם רע" " (מצודת דוד) , כלומר, מי שאוהב לדבר הרבה - יראה תוצאות טובות אם ידבר דברים טובים, ויראה תוצאות רעות אם ידבר דברים רעים.
-
-
- אולם, פירוש זה אינו מתאים לפסוקים אחרים בספר משלי, שמלמדים שבכל מקרה עדיף לשתוק, למשל ברוב דברים לא יחדל פשע .
-
4. לכן נראה לי שה" לשון " כאן אינה משל לדיבורו הפרטי של האדם, אלא לאוסף כל המילים בשפה, ולפי זה, "ואוהביה " הכוונה באמת מי שאוהב את הלשון - מי שאוהב ללמוד לשון, ללמוד את הדקויות שבשפה העברית ובשפות אחרות; אדם כזה יוכל לדעת איך להגיד את המילים המתאימות, שעשויות גם להציל אותו ממוות (ע"פ דעת מקרא) .
כך כנראה פירש גם בעל אורחות צדיקים: " "כתיב: "מות וחיים ביד לשון, ואוהביה יאכל פריה ". מעשה היה במלך פרס, שחלה. אמרו לו הרופאים: אין לך רפואה עד שיביאו לך חלב לביאה, ונעשה לך רפואה. אז ענה אחד ואמר לו: אני אביא לך חלב לביאה... לקח מחלבה והלך לו.... הלך אצל המלך, אמר לו: 'אדוני המלך, הא לך חלב כלבה'. קצף המלך ואמר לתלותו... אמר לו: למה צווית לתלותי?... אמר לו: שהבאת לי חלב כלבה. אמר לו: ומה איכפת לך אם יהיה לך רפואה? ועוד, לביאה - כלבה קרין לה. לקחו ממנו וניסו אותו, ונמצא חלב לביאה..." " ( אורחות צדיקים כה , על-פי מדרש שוחר טוב לט ב-ג; ובגירסה אחרת באתר הרב אריה קרן ) . האיש לא דייק בלשונו, השתמש במילה דו משמעית, וכמעט מצא את מותו.
מכאן אפשר להבין איך הוא פירש את הפסוק - מוות וחיים תלויים בידיעת דקויות השימוש בלשון.
ראו גם: פסוק נוסף עם הביטוי יאכל פריה: (משלי כז יח): "נצר תאנה יאכל פריה, ושמר אדניו יכבד"( פירוט )
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-06-23.
מצא אישה מצא טוב, ויפק רצון מה'
ישנן שתי גישות מנוגדות למציאת קשר זוגי:
-
-
- הגישה ה"רומנטית" טוענת, שלכל איש יש אשה אחת בדיוק שמתאימה לו, וברגע שהם ימצאו זה את זו, הם יתאהבו מייד, ויחיו באושר. לגישה זו יש רמז בפרשת בריאת האדם (בראשית א-ב), שם מסופר שהאדם נברא זכר ונקבה מחוברים יחד, וה' הפריד אותם והביא את האישה אל האדם, כך שהאישה היא למעשה החצי השני של האיש, וכל מטרתו של האדם בעולם היא למצוא את החצי השני שלו ולהתחבר אליו מחדש. לגישה זו יש רמז גם בדברי חז"ל " "ארבעים יום קודם יצירת הולד יוצאת בת קול ואומרת 'בת פלוני לפלוני'" ".
- הגישה ה"מעשית" טוענת, שהדבר החשוב בזוגיות הוא העבודה. כל איש ואשה יכולים ליצור קשר זוגי טוב, אם רק יעבדו ויתחזקו את הקשר ביניהם. זו היתה, עד כמה שידוע לי, הנחייתו של הרמ"מ מליובאביטש זצ"ל לחסידיו - להתחתן מתוך התאמה בסיסית בלבד, ואז לעבוד על המידות עד שתתפתח אהבה.
-
ספר משלי מציע גישה ממוצעת:
(משלי יח כב): "מצא אשה מצא טוב, ויפק רצון מה'"
מצא הוא פועל המורכב משני גורמים מנוגדים - חיפוש פעיל ומכוון, ותוצאה שאינה מכוונת . כדי למצוא דבר, חייבים להתאמץ ולחפש אותו, אבל גם כשמחפשים, עדיין יש צורך בעזרת ה' כדי למצוא את הדבר הנכון.
לפי זה, מצא אישה = אדם שהתאמץ וחיפש בת-זוג לפי קריטריונים מסויימים, ואכן הצליח למצוא אישה העונה לקריטריונים שחיפש.
אדם כזה מצא טוב = העובדה שהוא הצליח למצוא את בת-הזוג שחיפש מלמדת שהוא מצא דבר טוב, הוא מצא את החצי השני שלו, הוא פתר את בעיית הבדידות המתוארת ב (בראשית ב יח): "ויאמר ה' אלהים: לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו".
אדם זה גם הפיק רצון מה' , כי הוא הגיע למצב הרצוי בעיני ה', שהוא המצב הזוגי, כפי שמתואר באותו פסוק בספר בראשית.
כך פירש את פסוקנו הרב שג"ר: " "האהבה היא מציאה... במציאה יש שמחה והפתעה עמוקה, דווקא משום שיש בה צד מקרי ולא מכוון. הרגשת הזכיה שבמציאה עמוקה יותר, ומגלה על חסד אלוקי... ישנו שילוב של עבודה, המאבד לא ישב וחיבק את ידיו, אלא חיפש במרץ את אבידתו, עד אשר מצא את בת-זוגו... אולם גורם ההפתעה והזכיה נשמר במקרה כזה. מציאה זו הנה צירוף של... ההתרגשות ממציאה של דבר חדש, יחד עם תחושת האינטימיות של המפגש עם מה שהיה שלי מכבר, של משהו מוכר לי שאני מזהה אותו ונזכר בו" " (הרב שג"ר, "שמחת המפגש - תיקון העבר", בתוך "דרשות חתונה" עמ' 62-63) .
מצא טוב - פעולה או תוצאה?
פירשנו ש" מצא טוב " הוא התוצאה - אדם שמצא את האישה שחיפש, מובטח לו שמצא דבר טוב. לפי זה, מבנה הפסוק שלנו דומה לפסוק המדבר על החכמה: (משלי ח לה): "כי מצאי - מצא חיים, ויפק רצון מה'": גם שם הכוונה היא, שמי שמחפש ומוצא (את החכמה) מצא דבר טוב - מצא חיים, ובנוסף לכך הפיק רצון מה'.
-
-
- הבעיה בפירוש זה היא, שהוא אינו מתאים לטעמים - לפי פירוש זה היה ראוי לפסק את הפסוק "מצא אישה - מצא טוב ויפק רצון מה'", בעוד שהטעמים מחלקים את הפסוק לשני חצאים שוים "מצא אישה מצא טוב - ויפק רצון מה'".
-
לפי זה, ניתן לפרש ש" מצא טוב " הוא חלק מהפעולה - מציאת האישה היא רק השלב הראשון, אחרי שהאדם מוצא אישה הוא צריך למצוא טוב , לחפש ולמצוא בה תכונות טובות כל הזמן. רק אם יעשה כך, יפיק רצון מה' .
-
-
- אולם, לפי זה, ו החיבור אינה במקום הנכון, והיה ראוי לומר "מצא אשה ומצא טוב - יפק רצון מה'".
-
וייתכן שהפסוק מכוון לשני הפירושים גם יחד - אדם שמצא את האישה שחיפש, שיידע שמצא דבר טוב , ושימשיך לחפש ולמצוא בה עוד ועוד טוב .
פירושים נוספים
1. ע"פ מלבי"ם, הפסוק בא ללמד את הרווקים שלא להסס יותר מדי: " "מצא אישה טובה מצדו, וגם יפיק רצון מצד האישה, שהיא רוצה בו, והוא משיג טוב ממנה, זאת היא מה' , בהשגחת ה' וטובו" ". כלומר, אם אדם מצא דברים טובים באישה, וגם היא רוצה אותו - שיידע שהקשר ביניהם הוא מה', ולא יהסס להתחתן איתה. פירוש זה מתאים לפסוק נוסף שמקשר בין ה' לבין אישה (משלי יט יד): "בית והון נחלת אבות, ומה' אשה משכלת": גם בפסוק זה הכוונה היא, שה' הוא העוזר לאישה להשכיל ( = להצליח בחכמה ), "כי ה' יתן חכמה, מפיו דעת ותבונה"; אם כך, אדם שמצא אישה עם תכונות טובות, לא צריך לבדוק יותר מדי האם היא משכילה או לא, כי ה' יעזור לה להשכיל גם לאחר הנישואין.
-
-
- אולם, לפי פירוש זה יש לפסק את הפסוק כך: "מצא אישה מצא טוב ויפק רצון - מה'", וזה אינו מתאים לטעמים, המחלקים את הפסוק לשתי מחציות שוות: "מצא אישה מצא טוב - ויפק רצון מה'".
- ועוד: הביטוי "הפיק רצון מה'" מופיע בפסוקים נוספים , ולכן נראה שגם כאן "ויפק רצון מה'" הוא ביטוי שלם, ואין לפרקו.
-
2. מקובל לפרש, שכל איש שמצא אישה - מצא גם טוב: " "מצא טוב - כי היא עזרתו בעמלו, ויפק רצון מה' - כי מצילתו מן החטא" " (מצודת דוד) , " "מי שהוכיח לו השם יתברך אישה - הפיק בדבר זה רצון מה', כי זאת תועלת באין נזק, וטובה מבלי רעה..." " (רבי יונה גירונדי) .
-
-
- אולם, במקומות אחרים בספר משלי מסופר על נשים לא-כל-כך טובות, נשים שדווקא מנסות להכשיל את האדם בחטא (ראו בעיקר פרקים ה, ו, ז).
- דווקא על אשת חיל נאמר שקשה למצוא אותה: (משלי לא י): "אשת חיל מי ימצא , ורחק מפנינים מכרה", אם כך, רוב האנשים שמוצאים אישה, לא מוצאים דווקא אשת חיל!
-
3. יש מפרשים, שמי שמצא אישה טובה - הרי זה סימן, שהוא הפיק רצון מה' (רש"י) .
-
-
- אולם, לפי זה, הפסוק מנוסח באופן מסורבל למדי; היה אפשר לנסח את הרעיון באופן יותר פשוט - "המפיק רצון מה' - ימצא אישה טובה", או "מצא אישה טובה - יפק רצון מה'".
- ועוד, לפי פסוקים נוספים עם הביטוי "הפיק רצון מה'" (במאמר תורה, חופה ומעשים טובים ), נראה שהביטוי " ויפק רצון מה' " מתייחס לעתיד - מי שלומד חכמה, נושא אישה או עושה מעשים טובים, יזכה להפיק רצון מה' בעתיד.
-
ראו גם:
גם במקומות אחרים בתנ"ך נזכר המושג "טוב" בהקשר של נישואין ומשפחה - ראו לא טוב היות האדם לבדו , טוב ינחיל בני בנים .
4. ויש פתגם עממי שמטרתו לעודד את הרווקים שעדיין לא מצאו: "מצא אשה - מצא טוב, לא מצא - עוד יותר טוב"...
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה בפירושים וסימנים משלי ב וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2000-02-01.
תחנונים ידבר רש, ועשיר יענה עזות
איך אפשר להבחין בין עניים אמיתיים, שבאמת צריכים כסף, לבין עשירים, שרק מתחזים לעניים (ראו יש מתרושש והון רב )?
דרך אפשרית לכך נרמזת בפסוק:
(משלי יח כג): "תחנונים ידבר רש, ועשיר יענה עזות"
אם מישהו טוען שהוא עני, אבל במקביל צועק עליך בעזות-פנים "למה את נותנת לי רק 10 אגורות?!", או "מה, אתה לא מאמין לי?!", או "תעשי מאמץ ותגייסי בשבילי עוד כסף", או "אני נותן לך ביטחון מצויין, למה אתה לא מוכן להלוות?!", יש לחשוד בו שהוא לא באמת עני.
כמובן, אין זו דרך מושלמת, כי מי שרוצה להתחזות לרש יכול גם לזייף תחנונים . הפסוק אינו נותן "תנאי מספיק" לזיהוי רש, אלא רק "תנאי הכרחי".
פירושים נוספים
1. ייתכן שמטרת הפסוק היא ללמדנו ש" "דרך זה בכך ודרך זה בכך" " (רש"י) - דרכו של העני היא להתחנן ודרכו של העשיר היא לענות בעזות, ולכן:
-
-
- העשיר לא צריך לכעוס ולהתעצבן כאשר העני מתחנן אליו, שהרי זוהי דרכו של העני;
- והעני לא צריך להיפגע ולהיעלב כאשר העשיר צועק עליו, שהרי זוהי דרכו של העשיר (אין הפסוק בא לתת לגיטימציה להתנהגות זו, אלא רק להכין את האדם לכך שזו התנהגות מקובלת, כך שלא יופתע וייפגע כאשר צועקים עליו).
-
ייתכן גם שהפסוק בא ללמדנו שיש קשר בין הדברים - כאשר העני מדבר תחנונים , מרבה בתחינות ובקשות יותר מדי, אז העשיר יתעצבן ויענה עזות והעני עלול להיפגע, ולכן העני צריך לדבר רק תחנון אחד, לבקש רק פעם אחת ולא יותר.
ורש"י מוסיף: " "וכן העניין הרב לתלמיד" ", כלומר, המורה לא צריך להתעצבן כאשר התלמיד החלש מתחנן שיסביר לו שוב, שהרי זוהי דרכו; והתלמיד לא צריך להיפגע כאשר המורה כועס עליו, שהרי זוהי דרכו; וכך כתב הגר"א: " "התלמיד ידבר תחנונים , אף שהעשיר , דהיינו הרב, יענה עזות , היינו שרבו כועס עליו, וכמו שאמרו (תלמוד בבלי ברכות סג): כל תלמיד שרבו כועס עליו פעם ראשונה ושניה ושותק, זוכה..." " (ושוב, אין הפסוק בא לתת לגיטימציה להתנהגות זו, שהרי נאמר " "אין הקפדן מלמד" ", אלא רק להכין את התלמיד).
2. ייתכן ש מטרת הפסוק היא ללמד על תכונות שליליות של העוני ושל העושר ( רבי יונה גירונדי ) : ""
-
-
- " "הריש והעוני גנאי לאדם, כי יביאנו לדבר תחנונים ולהשפיל נפשו לבריות ולהחניף להם, ויראת הבריות והחנופה - פחיתות הנפש, והצריך לבריות - גנאי..."
- "גם מן העושר יגיע האדם למידה פחותה, כי יוסיף עזות בנפשו, ולא ייבוש מדבר קשות, גם יתעקש בדבריו ויבוז לדברי החולקים על דבריו... גם כי יכיר האמת - לא ייכנע אליו להודות עליו, ויקשה רוחו להעמיד דבריו..." " (ראו עוד על השפעת העושר והעוני על האישיות ).
-
אולם:
-
-
- לא מצאתי בתנ"ך ראיות לכך שהתחנונים נזכרים לגנאי.
- בדרך כלל, תחנונים נזכרים במשמעות חיובית, כאשר אדם מתחנן אל ה' מתוך עוניו ומצוקתו.
-
3. ומלבי"ם פירש שהמילה "יענה" אין משמעה "ייתן מענה ותשובה", אלא " "מעניין הכנעה, והוא פועל יוצא, שמכניע את העזוּת" ", והפסוק כולו הוא עצה לעניים: " "אם הרש מדבר תחנונים ומתחנן, אז העשיר יענה ויכניע את העזות , שגם אם הוא עז בטבעו, יכניע טבעו למלאות תחנוני הרש" ".
סיפור
הדגמה טובה מאד לחצי השני של הפסוק קיבלנו כשהיינו בנופש במלון חמי-טבריה.
-
-
- כשהגענו בצהריים לתחנה המרכזית בטבריה, לקחנו מונית למלון. הנהג היה מאד נחמד, לקח 15 ש"ח, נתן לנו לשים את התיקים על המושב לידנו, ואפילו הסכים - לבקשת יעל - להוריד את ה"חמסה" שהיתה תלויה במונית.
-
-
-
- כשחזרנו בלילה מחמי טבריה, לא הצלחנו לתפוש מונית, אז ביקשנו מהפקידה שתזמין עבורנו מונית. אחרי כרבע שעה הגיעה מונית; הנהג היה מאד תוקפני, לקח 20 ש"ח, לא נתן לנו לשים את התיקים לידנו ["הריפוד שלי שווה הרבה יותר מה20 ש"ח שאתם משלמים לי!"], ולא הסכים להוריד את ה"חמסה" ["מי את שתגידי לי מה לעשות?!"].
-
שיחה קצרה עם הנהג הבהירה את הסיבה להבדלים: יש לו חברת מוניות, והוא משלם כסף לכל בתי המלון בטבריה על-מנת לקבל "בלעדיות", כלומר - בכל פעם שלקוח של המלון מבקש להזמין מונית, הפקידים של המלון מזמינים רק מהחברה שלו...
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2003-07-11.
כמה ידידים צריך?
כמה פסוקים בספר משלי ממליצים להשקיע בקשר עם המכרים, ולא לסמוך רק על קשרי המשפחה. אך האם עדיף להשקיע הרבה במספר קטן של קשרים, או שעדיף להשקיע מעט בקשרים רבים?
בשאלה זו נחלקו המפרשים על הפסוק:
(משלי יח כד): "איש רעים להתרעע, ויש אהב דבק מאח"
רֵע = מכר, ו איש רעים = אדם שיש לו הרבה מכרים, אך בפירוש המילה להתרועע נחלקו הדעות:
1. יש מפרשים להתרועע במשמעות חיובית: להתקרב (" "יבוא יום שיצטרך להם ויקרבוהו" " - רש"י) , להתחבר (" "למען יתרועעו עמו ויתחברו אליו" " - מצודת דוד) , להתכבד (" "להתפאר ולהתהלל" " - ר' יונה) . לפי זה, הפסוק מלמד שראוי להרבות בקשרים עם רעים ומכרים, כדי שיעזרו לו בשעת הצורך, וכן יהיה לו קל למצוא ביניהם לפחות אחד שהוא אוהב, שיאהב אותו יותר מקרובי משפחתו - ויש אוהב דבק מאח .
2. אך יש מפרשים להתרועע במשמעות שלילית: להישבר (" "המרבה רעים בביתו הוא יישבר" " - הגר"א) , או לדמיין שיש לו הרבה ידידים (" "שידמה שהוא איש רעות ורעים" " - מלבי"ם) . לפי זה, הפסוק מלמד שאין זה ראוי להרבות בקשרים חברתיים, אלא להשקיע בקשר טוב עם אדם אחד שיהיה אוהב = יחיד, ויהיה דבק מאח : " "הקונה אוהבים רבים - אפילו אחד אין לו, כי האהבה יחידה היא, וככל שתתרבה - בטלה ונפרדה" " (מלבי"ם) .
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-04-03.
