מתוך ויקיטקסט

גרסה נוכחית (טרם נבדקה)

א מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה {פ}

איך לתת חינוך כלכלי לילדים

בֵּן חָכָם - יְשַׂמַּח אָב...ולכן יש להשקיע בחינוך הילדים (לחץ על המילה לפירוט), וּבֵן כְּסִיל - תּוּגַת אִמּוֹ.

ב לֹא יוֹעִילוּ אוֹצְרוֹת רֶשַׁערכוש שהושג בתחבולות וגרימת נזק לזולת, וּצְדָקָהרכוש שהושג תוך הקפדה מיוחדת לקחת רק מה שמגיע (לחץ על המילה לפירוט) תַּצִּיל מִמָּוֶת.

פסוקים עם רעיון דומה. ראו ביטוח מפני רעב לצדיקים

ג לֹא יַרְעִיב יְהוָה נֶפֶשׁ צַדִּיקה' ידאג שלצדיק לא יחסרו צרכיו הבסיסיים (לחץ על המילה לפירוט), וְהַוַּתהתאוות (לחץ על המילה לפירוט) רְשָׁעִים יֶהְדֹּףידחוף וירחיק מהם (לחץ על המילה לפירוט).

ד רָאשׁרש, עני - עֹשֶׂה כַף רְמִיָּהיהיה האדם המרגיל את ידיו למעשי מרמה (לחץ על המילה לפירוט), וְיַד חָרוּצִיםשל אנשים זריזים ושקדנים (לחץ על המילה לפירוט) תַּעֲשִׁירתעשה את בעליה החרוץ לעשיר.

ה אֹגֵר בַּקַּיִץבסוף תקופת השפע (לחץ על המילה לפירוט) – בֵּן מַשְׂכִּילמביא הצלחה להוריו (לחץ על המילה לפירוט), נִרְדָּם בַּקָּצִירבשיא תקופת השפע - בֵּן מֵבִישׁמביא בושה וכישלון להוריו.

איך להתייחס לצדיקים ולרשעים הנמצאים בינינו

ו בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיקיש לברך את הצדיקים הנמצאים בינינו (לחץ על המילה לפירוט), וּפִי רְשָׁעִים יְכַסֶּה חָמָסאין צורך לקלל את הרשעים, הפה שלהם ממילא מכסה אותם ברוע.

ז זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָהגם אחרי מותו של הצדיק, יש לברכו כשמזכירים את שמו (לחץ על המילה לפירוט), וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָבאחרי מותו של הרשע, ראוי שלא להזכיר את שמו, כך ששמו יינטש ויירקב.

ח חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְו‍ֹתהחכם לומד ומפנים בלבו את משמעות המצוות (לחץ על המילה לפירוט), וֶאֱוִילשטחי (לחץ על המילה לפירוט) שְׂפָתַיִם יִלָּבֵטמעקם את שפתיו בזלזול (לחץ על המילה לפירוט).

ט הוֹלֵךְ בַּתֹּםמתנהג בשלום וביושר עם הבריות (לחץ על המילה לפירוט) יֵלֶךְ בֶּטַח, וּמְעַקֵּשׁ דְּרָכָיומתנהג בדרכי מרמה ומכשיל את הבריות (לחץ על המילה לפירוט) יִוָּדֵעַתתפרסם רשעתו ויישבר (לחץ על המילה לפירוט).

י קֹרֵץ עַיִןמכווץ את עינו לאות לעג (לחץ על המילה לפירוט) – יִתֵּן עַצָּבֶתיגרום צער וכעס לזולת (לחץ על המילה לפירוט), וֶאֱוִילוגם השטחי, שאינו חושב על תוצאות מעשיו שְׂפָתַיִם יִלָּבֵטמעקם את שפתיו בלעג (לחץ על המילה לפירוט).

יא מְקוֹר חַיִּים פִּי צַדִּיקדיבוריו של הצדיק, העושה צדק בין אדם לחברו, נותנים חיים לבריות (לחץ על המילה לפירוט), וּפִי רְשָׁעִים יְכַסֶּה חָמָסדיבוריו של הרשע מכסים את העולם בקלקול והשחתה.

יב שִׂנְאָה תְּעוֹרֵר מְדָנִיםגורמת לאנשים לריב מחדש על עניינים ישנים (לחץ על המילה לפירוט), וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָהכשאנשים אוהבים זה את זה, הם מעלימים עין מפגיעות ועלבונות.

דיבורים של צדיקים ורשעים - ממי ואיך ראוי ללמוד

יג בְּשִׂפְתֵי נָבוֹן תִּמָּצֵא חָכְמָההנבון, היודע לפתח בעצמו את חומר הלימוד, יודע גם להסביר טוב יותר, וְשֵׁבֶט לְגֵו חֲסַר לֵבוהחסר-לב, שאינו יודע לפתח בעצמו, אינו יודע להסביר ונאלץ להשתמש באיומים ואלימות (לחץ על המילה לפירוט).

יד חֲכָמִים יִצְפְּנוּ דָעַתשומרים בצנעה את מחשבותיהם ושומרים בזיכרון את ידיעותיהם, וּפִי אֱוִילדיבורו של השטחי, המפרסם כל מחשבה שעולה בדעתו - מְחִתָּההריסה ושבירה (לחץ על המילה לפירוט) קְרֹבָהכלומר, דבריו הורסים לו את האפשרות ללמוד דברים חדשים ולזכרם (לחץ על המילה לפירוט).

טו הוֹן עָשִׁיר קִרְיַת עֻזּוֹרכושו של העשיר מגן עליו ומאפשר לו לשמור על עושרו, מְחִתַּת דַּלִּים רֵישָׁםעוניים של העניים הורס להם את השמירה ומונע מהם להתעשר (לחץ על המילה לפירוט).

טז פְּעֻלַּת צַדִּיק לְחַיִּיםהאמצעים שהצדיק מכין נועדו למטרה חיובית, תְּבוּאַת רָשָׁע לְחַטָּאתאך הרשע משתמש באמצעים אלה למטרה שלילית (לחץ על המילה לפירוט).

יז אֹרַח לְחַיִּיםהמצליח לשמור על המטרה החיובית הוא - שׁוֹמֵר מוּסָררק מי שמתייחס ברצינות לביקורת (לחץ על המילה לפירוט), וְעוֹזֵב תּוֹכַחַתביקורת (לחץ על המילה לפירוט) - מַתְעֶה.

יח מְכַסֶּה שִׂנְאָההמסתיר את השנאה שיש בלבו על רעהו - שִׂפְתֵי שָׁקֶרחוטא בדברי שקר, וּמוֹצִא דִבָּהאבל גם המגלה ברבים את השנאה שיש בליבו על רעהו הוּא כְסִילטיפש ורע, כלומר, צריך למתוח ביקורת בשיחה אישית (לחץ על המילה לפירוט).

יט בְּרֹב דְּבָרִיםבאמירת הרבה דברי ביקורת (לחץ על המילה לפירוט) לֹא יֶחְדַּל פָּשַׁעלא ישתכנע השומע להפסיק לפשוע, וְחֹשֵׂךְ שְׂפָתָיומונע את שפתיו מדיבורים מיותרים (לחץ על המילה לפירוט) - מַשְׂכִּילמצליח להשפיע על רעהו (לחץ על המילה לפירוט).

כ כֶּסֶף נִבְחָרכמו כסף מזוקק ונקי מסיגים לְשׁוֹן צַדִּיקכך דיבורו של הצדיק, המקפיד להגיד רק דברי אמת וצדק (לחץ על המילה לפירוט), לֵב רְשָׁעִים - כִּמְעָטדומה לדבר מועט וחסר-ערך, כלומר, אינם חושבים לפני שהם מדברים (לחץ על המילה לפירוט).

כא שִׂפְתֵי צַדִּיקהנותן לכל אחד את המגיע לו (לחץ על המילה לפירוט) יִרְעוּינהיגו, כמו רועה צאן רַבִּים, וֶאֱוִילִיםשטחיים, שאינם מתעניינים בצרכיהם של הרבים (לחץ על המילה לפירוט) בַּחֲסַר לֵב יָמוּתוּיישארו במיעוט תומכים עד יום מותם (לחץ על המילה לפירוט).

צדיקים ורשעים בסערות החיים

כב בִּרְכַּת יְהוָהברכה שאדם מברך את ה' על מה שנתן לו (לחץ על המילה לפירוט) הִיא תַעֲשִׁירתאפשר לאדם להתעשר, וְלֹא יוֹסִף עֶצֶבעבודת אלילים (לחץ על המילה לפירוט) עִמָּהּכלומר, הברכה שומרת על העשיר שלא ישכח את ה' ויעבוד אלילים.

כג כִּשְׂחוֹקכמו צחוק, שקורה באופן ספונטני וללא מחשבה (לחץ על המילה לפירוט) לִכְסִיל - עֲשׂוֹת זִמָּה, וְחָכְמָה - לְאִישׁ תְּבוּנָה.

כד מְגוֹרַת רָשָׁעהדבר שהרשע פוחד ממנו יותר מכל הִיא תְבוֹאֶנּוּהוא העונש הראוי עבורו (לחץ על המילה לפירוט), וְתַאֲוַת צַדִּיקִים יִתֵּןראוי לתת להם (לחץ על המילה לפירוט).

כה כַּעֲבוֹר סוּפָהכמו סופה, הגורמת הרס רב אך בסוף שוקטת נעלמת (לחץ על המילה לפירוט) וְאֵין רָשָׁעכך הרשע, גורם הרס רב אך סופו שייעלם, וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָםיהיה נטוע וקיים לאורך זמן (לחץ על המילה לפירוט).

כו כַּחֹמֶץ לַשִּׁנַּיִםכמו חומץ, שמטרתו לעורר את התיאבון אך בכמות גדולה הוא פוגע בשיניים וְכֶעָשָׁן לָעֵינָיִםוכמו עשן, שנוצר כאשר מדליקים אש לתאורה אך בכמות גדולה הוא פוגע בעיניים כֵּן הֶעָצֵל לְשֹׁלְחָיוכשמפצירים בו למלא שליחות שאינו רוצה בה, גורם יותר נזק מתועלת (לחץ על המילה לפירוט).

כז יִרְאַת יְהוָה תּוֹסִיף יָמִים, וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה.

פסוקים נוספים באותו נושא. ראו תקוות הצדיקים והרשעים

כח תּוֹחֶלֶת צַדִּיקִים שִׂמְחָה, וְתִקְוַת רְשָׁעִים תֹּאבֵד.

כט מָעוֹז לַתֹּםהגנה על האנשים שאין פגם באישיותם (לחץ על המילה לפירוט) דֶּרֶךְ יְהוָההיא דרכו של ה' שראוי לחקות (לחץ על המילה לפירוט), וּמְחִתָּהוכן דרכו של ה' היא לשבור ולהרוס את- (לחץ על המילה לפירוט) לְפֹעֲלֵי אָוֶןהעושים מעשי רשע.

פסוקים נוספים באותו נושא. ראו צדיקים ורשעים לאורך זמן

ל צַדִּיק לְעוֹלָם בַּל יִמּוֹט, וּרְשָׁעִים לֹא יִשְׁכְּנוּ אָרֶץ.

לא פִּי צַדִּיק יָנוּבנותן פירות חָכְמָהכלומר, מדבריו הכנים של הצדיק אפשר ללמוד ולהחכים (לחץ על המילה לפירוט), וּלְשׁוֹן תַּהְפֻּכוֹתהאומרת דבר והיפוכו (לחץ על המילה לפירוט) תִּכָּרֵתמשולה לעץ סרק שאינו נותן פירות ולכן מותר לכרתו.

לב שִׂפְתֵי צַדִּיקהצד הצודק במשפט (לחץ על המילה לפירוט) יֵדְעוּן רָצוֹןשפתיו יודעות מה הוא רוצה להגיד, ואינו מתבלבל בחקירה (לחץ על המילה לפירוט), וּפִי רְשָׁעִיםהצד האשם במשפט (לחץ על המילה לפירוט) תַּהְפֻּכוֹתפיו משנה את הגירסה לדבר והיפוכו וכך נלכד בשקריו.

ביאורי פסוקים

מבנה וסיכום הפרק

עריכה

ספר משלי, החל מפרק י והלאה, נראה כאוסף אקראי למדי של פסוקים, שכל אחד מהם כולל רעיון נפרד. אולם, במבט מעמיק יותר אפשר לראות מבנה וסדר באוסף זה.

במאמר " ראה זה חדש " גילה המחבר, מטמונית למשפחות סופרים, מספר כללים שלפיהם אפשר לחלק את הפרקים בספר משלי לפסקאות ותת-פסקאות בעלי מבנה סימטרי, והם (בקיצור):

בתחילת הפסקה ובסופה ישנם ביטויים דומים ומקבילים - דבר היוצר תמונת-ראי ("מבנה כיאסטי");

מספרי הפסוקים בתת-הפסקאות הם סימטריים - מסודרים בסדר עולה או ב"תמונת ראי";
סוגי הפסוקים בכל פסקה (מבחינת הניגוד או ההשלמה שבין המחציות שלהם) גם הם יוצרים מבנה הרמוני;

בכל פסקה ישנם מילים וביטויים ייחודיים, החוזרים בתדירות גדולה משמעותית מאשר בפסקאות אחרות;

בכל פיסקה ישנן שלוש תת-פיסקאות המסודרות במבנה של "אריח על גבי לבנה", כלומר, שתיים מתוכן מקבילות זו לזו, והשלישית נוספת על-גביהן (כפתיחה, סיום או מרכז).

במאמר זה אשתמש בחלק מכללים אלה כדי לנסות להסביר את מבנה הפרק ומשמעותו:

5 פסוקים בפסקה הראשונה - פסוקים 1-5 - על החינוך הכלכלי שההורים צריכים לתת לילדיהם;
7 פסוקים בפסקה השניה - פסוקים 6-12 - על היחס הראוי לצדיקים ולרשעים בחברה ;
9 פסוקים בפסקה השלישית - פסוקים 13-21 - על דיבורים של צדיקים ושל רשעים, ממי ואיך ראוי ללמוד ;

11 פסוקים בפסקה הרביעית - פסוקים 22-32 - על התמודדותם של צדיקים ורשעים עם סערות החיים ;

"" "" ""

מאמרים נוספים על משלי י

מאת מטמונית למשפחות סופרים:

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-10-26.

פסוק א

עריכה

בן חכם ישמח אב, ובן כסיל תוגת אמו

משלי י א: "משלי שלמה:

בן חכם ישמח אב, ובן כסיל תוגת אמו"

מטרת הפסוק היא לעודד את ההורים, שישקיעו הרבה בחינוך ילדיהם, כי חכמתם של הילדים היא הגורם העיקרי שמביא שמחה ואושר להוריהם. ראו:

אב ואם

מדוע " בן חכם ישמח " דווקא " אב ", ו" בן כסיל תוגת " דווקא של " אמו ", ולא להיפך? מדוע האב זוכה דווקא בשמחה, והאם "זוכה" דווקא בצער? כמה פירושים:

1. ייתכן שהמילה "אב" מהצלע הראשונה מתייחסת גם לצלע השניה, והמילה "אם" מהצלע השניה מתייחסת גם לצלע הראשונה, ומשמעות הפסוק היא "בן חכם ישמח אביו ואמו, ובן כסיל תוגת אביו ואמו"; ובלשון השירה המקראית מקובל להשמיט מילים שחוזרות על עצמן בשני חלקי הפסוק, לשם קיצור וגיוון (ראו דעת מקרא) . לפי פירוש זה אין הבדל בין האב לאם; ואכן רוב הפסוקים אינם מבחינים בין האב לאם, למשל:

(משלי יז כה): "כעס לאביו בן כסיל; וממר ליולדתו"- הכסיל מצער גם את אביו וגם את אמו;
(משלי כג כה): "ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך"- החכם משמח גם את אביו וגם את אמו;

2. ייתכן שהפסוק מתייחס למציאות מצערת, שבה לבנים כסילים אין מסגרות חינוכיות ראויות, אין מי שידאג ויטפל בהם. כשהאב יוצא החוצה הוא לוקח עמו את הבן החכם כדי להתפאר בו, ולכן "בן חכם ישמח אב"; אבל בבן הכסיל הוא מתבייש, ולכן הוא משאיר אותו בבית, אצל האם, ו"בן כסיל תוגת אמו" (הרב י.מ. לאו על-פי הגאון מווילנה) .

3. האֵם סובלת הרבה כדי להביא את הילד לעולם - היא נושאת אותו ברחמה תשעה חודשים, ויולדת אותו בְעֶצֶב, ולכן מצפה שיהיה חכם כדי שיצדיק את כל הסבל. אם הבן חכם, השמחה שלה קטנה יחסית כי היא ציפתה שכך יהיה, אך אם הוא כסיל, האכזבה גדולה. האָב אינו סובל, והציפיות שלו נמוכות יותר, ולכן אצלו המצב הפוך - אם הבן חכם, השמחה שלו גדולה כי הוא מופתע לטובה, אך אם הוא כסיל, האכזבה קטנה יותר.

אולם הסבר זה אינו מתאים למציאות - במציאות אין הבדל משמעותי בין הציפיות של האב לציפיות של האם.

4. לאישה יש חלק משמעותי יותר ביצירת הילד לעולם - היא משפיעה על הילד לא רק בגֵנים שהיא מעבירה אליו אלא גם באופן שבו היא מתנהגת בזמן ההריון, כגון במאכלים שהיא אוכלת, בעישון, ועוד. לכן, אם הבן יוצא כסיל, האישה נוטה להאשים את עצמה בכך שלא התנהגה כראוי, וצערה גדול יותר (ע"פ גליה) .

5. וייתכן שהאב והאם מסמלים מהויות רוחניות: האב מסמל את מצוות "עשה" הקשורות לכבוד, והאם מסמלת את מצוות "לא תעשה" הקשורות ליראה (ראו אב ואם בספר משלי ); הבן החכם מקיים מצוות עשה ומשמח את אביו , והבן הכסיל עובר על מצוות לא-תעשה ומצער את אמו .

בן ובן

גם פסוק ה, בהמשך הפרק, מדבר על שני סוגים של "בנים" - "אוגר בקיץ בן משכיל, נרדם בקציר בן מביש" ( פירוט ); אם כך, ייתכן שהפסוק עוסק, לא סתם בחינוך, אלא בחינוך מסוג מיוחד - חינוך כלכלי - שההורים חייבים להעניק לבניהם על-מנת שיצליחו ולא יביישו אותם (ראו איך להתעשר - הפסוק בהקשרו ).

בפרק טו נמצא פסוק דומה (משלי טו כ): "בן חכם ישמח אב ; וכסיל אדם בוזה אמו"; ייתכן שהפסוק ההוא מיועד לבנים, ומטרתו ללמד אותם איך צריך להתנהג בן חכם - לשמח את אביו ולא לבזות את אמו.

ראו גם: מרכז ישיבות בני עקיבא - פרשת תולדות - בן חכם ישמח אב .

דרש ורמז / מטמוניות למשפחות סופרים

א. משל לחיי האבות - אברהם בן חכם, הרן בן כסיל

"דרש":

(א) משלי שלמה

בן חכם יְשַׂמַּח אב : אברהם אבינו היה בן חכם לתרח אביו ושימחו.

חכם – משום אמונתו בה', שעליה מסר נפשו והושלך לכבשן.

שימח אותו – משום שניצח את נמרוד וניצל מאור כשדים.

ובן כסיל תוגת אמו : הרן אחי אברהם היה בן כסיל, וגרם לאמו תוגת יגון.

כסיל – משום שאמונתו בה' היתה תלויה בדבר.

תוגה – משום שנשרף בחיי הוריו, במעמד של השלכת אברהם אחיו לכבשן האש.

אמו – ולא אביו, כי היה יחיד לה(?), על כל פנים, היא לא היתה אמו של אברהם אבינו.

"רמז":

בן חכם ישמח אב – אברהם החכם שימח את תרח אביו:

( סא " ר ו , מהד ' אי " ש שלום ) על תרח ועל אברהם בנו היו אומ', חכם בני ושמח לבי ואשיבה חורפי דבר (משלי כז יא) אילו בני דור הפלגה שמתוך דרכיהן הרגו את בני.

חכם – זה אברהם אבינו.

( ב " ר עא ז ) רבנן דרומאה בשם ר' אלכסנדרי בשם ר' יוחנן אמר (איוב טו) החכם יענה דעת רוח זה אברהם (ברא' טז) וישמע אברם לקול שרי וימלא קדים בטנו זה יעקב ויחר אף יעקב ברחל ויאמר וגו'

( קה " ר ב יז ) ד"א החכם עיניו בראשו זה אברהם אבינו והכסיל בחשך הולך זה נמרוד.

( קה " ר ז כח ) ד"א החכמה תעוז לחכם זה אברהם מעשרה שליטים מעשרה דורות מנח ועד אברהם לא בחר הקב"ה מכולן ולא כרת עמהם ברית אלא עמו.

( תנחומא לך לך טו ) וכן כתיב חכם ירא וסר מרע וכסיל מתעבר ובוטח (משלי י"ד) אל תהי קורא אלא חכם וסר מרע ירא זה אברהם שנאמר לו אל תירא.

( פדר " א כה ) ד"א הולך את חכמים יחכם זה לוט שהיה הולך עם אברהם אבינו עליו השלום ולמד מדרכיו וממעשיו הטובים.

גם בפסוקים ח,יד,טו, כתוב ח.כ.מ. והכוונה לאברהם אבינו

אב – רומז לתרח אבי אב רהם:

( ברא ' יז ה ) וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ:

אסמכתא:

בראשית יא כח: וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים, תרגום יונתן: " "והוה כד רמא נמרוד ית אברם לאתונא דנורא דלא פלח לטעוותיה ולא הוה רשותא לנורא למוקדיה ובכן אתפלג לבא דהרן למימר אילו נצח נמרוד אהא מן סיעתה ואלו נצח אברם אהא מן סיעתה וכדי חמון כל עממיא דהוו תמן דלא שלטת נורא באברם אמרו בלבהון הלא הרן אחוי דאברם מלא קוסמין וחרשין ואיהו לחש עלוי אישתא דלא למיקד ית אחוי מן יד נפלת אישתא מן שמי מרומא וגמרתיה ומית הרן למיחמי תרח אבוי היך אתוקד בארעא ילדותיה באתון נורא דעבדו כשדאי לאברם אחוי" "

בראשית כ יב: וְגַם אָמְנָה אֲחֹתִי בַת אָבִי הִוא אַךְ לֹא בַת אִמִּי וַתְּהִי לִי לְאִשָּׁה:, רש"י: " "אך לא בת אמי - הרן מאם אחרת היה" "

ב. משל לבית דוד - דוד נלכד על עסקי נב, לכן שמח בשלמה שעתיד לבנות עיר מקדש במקום נב

"מדרש".

(א) משלי שלמה בן חכם ישמח אב : "שלמה בן" - הסמיכות מזהה את ה"בן" כשלמה. דוד שמח ב שלמה בנו משום שהוא חכם¹ ועתיד לבנות בירושלים "בתים"² , בית ה' ובית המלך. בזאת ישלים את האיחוד בעיר אחת, של הארון עם המשכן, ושל המלוכה עם הכהונה. ה"בן" יתקן את "נב", שנהרסה בגלל לשון הרע שאמר דואג על אחימלך כה"ג בעניין מעשיו עם דוד.

ובן כסיל תוגת אמו : בת - שבע הצטערה ב למואל (הוא שלמה) בנה, שהסיר מעליו עול א-ל והיה כסיל לבנות "בתים". בית לבת-פרעה אשתו, ובית שביקש לבנות לע"ז (במות לנשותיו הנכריות). ה"בתים" שבנה בכסילותו ערערו את יסודות ה"בתים" שבנה בחכמתו.

"רמז".

בן חכם…אב – זה שלמה בן דוד, ר' גם באסמכתא.

( מ " א ה כא ) בָּרוּךְ י-הוה הַיּוֹם אֲשֶׁר נָתַן לְדָוִד בֵּן חָכָם עַל הָעָם הָרָב הַזֶּה:

(מדרש משלי כג) גיל יגיל אבי צדיק ויולד חכם ישמח בו .אשרי דוד מלך ישראל ' , ' שזכה להוליד בן חכם לשמוע חכמתו . לכך נאמר , ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך .

גם בפרקים: יג א, טו כ, כתוב המשפט: " בן חכם .. אב ", והוא מתייחס לשלמה או לכלאב בני דוד.

בן – רומז לשלמה, שהיה ה"בן" הממשיך של דוד אביו, ונפטר בן ב"ן שנים (ר' סע"ר יד, רד"ק דה"א כט א)

בן ... ' ובן – בן לשון בניה, שלמה הבן הבונה, ר' פרק כד ג.

בן – בן בהיפוך אותיות נב, רומז לנוב עיר הכהנים.

ישמח – ימי מלכותו של שלמה המלך הצטיינו בשמחה, ר' פסוק כח.

אמו – התוך של השם "ל מוא ל" הוא "אמו":

( משלי לא א ) דִּבְרֵי לְמוּאֵל מֶלֶךְ מַשָּׂא אֲשֶׁר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ :

אסמכתא.

זהר חדש מדרש רות מאמר וישבי בנוב ( סנה' צה ב)

אלא הכי א"ר פנחס, מלמד, שבא על עסקי נוב, מפני שגרם עניין נוב עיר הכהנים, והקב"ה מדקדק עם הצדיקים אפילו כחוט השערה. אמר לו הקב"ה, דוד, אתה גרמת כל כך בנוב עיר הכהנים, חייך, או הדין יחול על עצמך, או על זרעך, ולא ישאר אלא אחד. תני ר' חייא, כתיב, וימלט בן אחד לאחימלך וגו'. שלא נשאר לאחימלך מכל בית אביו, זולתי אביתר לבדו, ועל עון זה מת שאול ובניו, וכמה אלפים ורבבות מישראל, ונגזר על דוד למות.

מלכים א יא ז אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב בָּהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלָם וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן:

שבת דף נו/ ב

והכתיב אז יבנה שלמה במה לכמוש שקוץ מואב שבקש לבנות ולא בנה

משלי לא (א) דִּבְרֵי לְמוּאֵל מֶלֶךְ מַשָּׂא אֲשֶׁר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ : (ג) אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ וּדְרָכֶיךָ לַמְחוֹת מְלָכִין:

במדבר רבה פרשה י פסקה ד

...ולכך נקרא למואל שהשליך עול מלכות שמים מעליו כלומר למה לו א-ל ובאותו שעה עלתה במחשבה לפני הקב"ה להחריב את ירושלים הה"ד (ירמיה לב) כי על אפי ועל חמתי וגו' ...הה"ד אל תתן לנשים חילך כנגד נשים נכריות שלקח וסרו לבבו מן הקב"ה הוי חילך זה חילה של תורה שאמרה רק לא ירבה לו נשים וגו' ועבר עליה

מדרש משלי י: דבר אחר, בן חכם ישמח אב , זה שלמה , שהיה חכם ביותר ששמח הקב"ה בחכמתו

זוהר חלק ג דף עד/ ב

ורזא דמלה דכתיב דברי למואל מלך משא אשר יסרתו אמו. (אמו ודאי) דא בת שבע והא אתמר. כתיב משלי שלמה בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו . תוגת אמו ודאי. חמי מה כתיב בן חכם ישמח אב . בעוד דהאי בר אזיל בארח מישר והוא חכימא ישמח אב (כלל) דא מלכא קדישא לעילא ישמח אב סתם. אשתכח האי בר בארחא תקלא מה כתיב ובן כסיל תוגת אמו . תוגת אמו ודאי דא כנסת ישראל ורזא דמלה כתיב ובפשעכם שלחה אמכם...

וביומא דשכלל שלמה ביתא לתתא. אתקינת מטרוניתא ביתא למלכא. ושוו מדוריהון כחדא ונהירו אנפהא בחדוה שלימו. כדין אשתכח חדוותא לכלא לעילא ותתא. וכל כך למה בגין דכתיב משא אשר יסרתו אמו דדברת ליה לרעותא דמלכא.

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-10-26.

פסוק ב

עריכה

לא יועילו אוצרות רשע, וצדקה תציל ממוות

משלי י ב: "לא יועילו אוצרות רשע ; וצדקה תציל ממוות"

ראו:

הפסוק הבא (פסוק ג) - המדבר גם הוא על רשע, צדק ומצב כלכלי ;

הפסוק בהקשרו (פרק י, פסקה ראשונה) - קטע שמסביר על חשיבות החינוך הכלכלי לילדים ;

פסוק מקביל בפרק יא - צדקה תציל ממוות ;

דרש ורמז / מטמוניות למשפחות סופרים

א. משל לחיי האבות - אברהם, לוט וסדום

"מדרש":

(ב) לא יועילו אוצרות רשע : אוצרות-הרשע של סדום לא הועילו לה, והיא נספתה למוות בהפיכה בגלל: (יחז' טז מט) הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה.

וצדקה תציל ממות : הצדקה שעשה אברהם אבינו עם המלאכים, הצילו את לוט תושב סדום, לחיים, ככתוב: (ברא' יט כט) וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱ-לֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱ-לֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה ...

רמז:

צדקה – שני איזכורי ה"צדקה" הראשונים בתורה נאמרו על אברהם אבינו:

( ברא ' טו ו ) וְהֶאֱמִן בַּי-הוה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה :

( שם יט ) כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ י-הוה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא י-הוה עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו:

אסמכתא:

בראשית יט כט: וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱ-לֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱ - לֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט:

זוהר חלק א דף קד/ א: " ותא חזי, כד בעא קב"ה לאייתאה דינא על סדום, אזכי קודם לאברהם, ושדר ליה דורונא למזכי עמהון, בגין לשזבא ללוט בר אחוה מתמן, הה"ד ויזכור אלהי " ם את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה , ולא כתיב ויזכור אלהי"ם את לוט, דהא בזכותיה דאברהם אשתזיב, ומאי ויזכור, דדכיר ליה מאי דאזכי קודם עם אינון תלת מלאכין. כגוונא דא בר נש דיזכי בצדקה עם בני נשא, בשעתא דדינא שריא בעלמא, קב"ה אדכר ליה לההיא צדקה דעבד, בגין דבכל שעתא דזכי בר נש, הכי אכתיב עליה לעילא, ואפילו בשעתא דדינא שריא עלוי, קב"ה אדכר ליה לההוא טיבו דעבד וזכה עם בני נשא, כמה דאת אמר (משלי יא ד) וצדקה תציל ממות , בגיני כך אקדים ליה קב"ה לאברהם, בגין דיזכי וישזיב ללוט."

ב. משל לחיי דוד - דוד עם אחימלך ואביתר בנוב

" מדרש ".

(ב) לא יועילו אוצרות רֶשַׁע : אוצרות-הרשע של דואג לא הועילו לו להצילו ממות, והוא מת בחצי ימיו. ככתוב (תהי' נב ט): הִנֵּה הַגֶּבֶר לֹא יָשִׂים אֱ-לֹהִים מָעוּזּוֹ וַיִּבְטַח בְּרֹב עָשְׁרוֹ יָעֹז בְּהַוָּתוֹ.

וצדקה תציל ממות : אחימלך נגזר למות בגלל לשון הרע שדואג אמר עליו. הצדקה שעשה עם דוד, כשנתן לו לחם והצילו ממות, לא הצילה אותו מגזירת המות הנ"ל, אבל הצילה את אביתר בנו ממות.

איש האלוקים (אלקנה) התנבא על בית-עלי (שאחימלך היה מצאצאיו): (ש"א ב לג) וְכָל מַרְבִּית בֵּיתְךָ יָמוּתוּ אֲנָשִׁים. חז"ל יעצו להם להינצל ע"י: וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת.

איש האלוקים רמז בנבואתו גם על אביתר בן אחימלך: (שם לו) וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר בְּבֵיתְךָ, אביתר-נותר.

"רמז".

אוצרות - שורש א.צ.ר. קרוב לע.צ.ר. לא רק אוצרותיו לא הועילו, גם עצירתו לפני ה' לא הועילה לו

( ש " א כא ח ) וְשָׁם אִישׁ מֵעַבְדֵי שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא נֶעְצָר לִפְנֵי י-הוה וּשְׁמוֹ דֹּאֵג הָאֲדֹמִי אַבִּיר הָרֹעִים אֲשֶׁר לְשָׁאוּל:

לא יועילו…וצדקה תציל ממות –

גם בפרק יא ד כתוב: "לא יועיל...וצדקה תציל ממות", בהקשר לדוד.

אסמכתא.

במדב " ר יט ב ( מדרש תהלים יב , ירו ' פאה דף ה / א , שם סוטה דף ז / ב )

ולמה נקרא שלישי שהוא הורג שלשה האומרו והמקבלו והנאמר עליו, ובימי שאול הרג ד'

הרג את דואג שאמרו

ושאול שקבלו

אחימלך שנאמר עליו

ואבנר בן נר למה נהרג ... ויש אומרים על שהיה בידו למחות על נוב ולא מיחה

תהלים פרק נה

(כד) וְאַתָּה אֱ-לֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ:

סנהדרין דף קו/ב

ואמר רבי יוחנן דואג ואחיתופל לא חצו ימיהם תניא נמי הכי אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם כל שנותיו של דואג לא היו אלא שלשים וארבע ושל אחיתופל אינן אלא שלשים ושלש.

שמואל א פרק ב

(לג) וְאִישׁ לֹא אַכְרִית לְךָ מֵעִם מִזְבְּחִי לְכַלּוֹת אֶת עֵינֶיךָ וְלַאֲדִיב אֶת נַפְשֶׁךָ וְכָל מַרְבִּית בֵּיתְךָ יָמוּתוּ אֲנָשִׁים :

תנא דבי אליהו רבה פרק י ( ר" ה יח/ א)

מעשה בב' משפחות של כהנים שבאו לפני ריב"ז שהיו מתים בלא ימיהם. אמר להם רבי יוחנן שמא ממשפחת בני עלי אתם דכתיב ביה וכל מרבית ביתך ימותו אנשים (ש"א ב) אמרו לו רבי מה לנו לעשות אמר להם כיון שמגיע בן מבניכם לפרקו ראו מה דמיו ותנו לצדקה כדי דמיו ויבא אליכם מה שכתוב וצדקה תציל ממות (משלי י) (נ"י ויציל, שכתוב וכל מרבית ביתך ימותו אנשים) והלכו ועשו כן והצילו את עצמן מן המיתה

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-10-26.

פסוק ג

עריכה

לא ירעיב ה' נפש צדיק והוות רשעים יהדוף

(משלי י ג): "לא ירעיב ה' נפש צדיק, והות רשעים יהדף"

נפש = צרכי החיים החומריים ;

צדיק = אדם העושה צדק ;

לא ירעיב ה' נפש צדיק = ה' יגן על הצדיק, שלא יחסרו לו צרכיו החומריים הבסיסיים כתוצאה מעשיית הצדק; ראו ביטוח מפני רעב לצדיקים .

פירוש דומה פירש רש"י, וקישר את הדברים לפסוק הקודם: " "... וצדקה תציל ממוות. ואם תאמר: צדיק שיבזבז נכסיו לצדקה - מהיכן יתפרנס? - לא ירעיב ה' נפש צדיק..." " (ראו גם צדקה תציל ממוות ).

מסקנה נוספת מפסוק זה היא, שגם הצדיק לא צריך להרעיב את עצמו; ראו גומל נפשו - איש חסד .

הדף = דחף ;

הוות - למילה הַוַּת יכולות להיות כמה משמעויות , אך בפסוק זה היא מקבילה ל"נפש", ולכן נראה לי שמשמעותה היא כמו אַוַּת = תאוות;

והוות רשעים יהדוף = ה' ידחוף וירחיק מהרשעים את תאוותם ורצונם (ראו גם תקוות הצדיקים והרשעים ).

פירושים נוספים

ניתן לפרש את הפסוק לפי כל אחת מהמשמעויות של המילה "הוות":

1. הוות = צרה ואסון: ה' ידחוף וירחיק מהצדיקים את האסון שהרשעים מכינים עבורם, או: ה' ידחוף וירחיק מהרשעים את האסון שהם מתכננים לעשות, או: האסון שהרשעים מתכננים להביא על אחרים ידחוף אותם ויפגע בהם, או: אסון מאת ה' ידחוף ויפגע ברשעים (מצודת דוד) , או: ה' ידחוף אסון על הרשעים וימהר להביאו עליהם (רלב"ג) .

2. הוות = הויה וקיום: ה' יהדוף את הווייתם וקיומם של הרשעים, או: ה' יהדוף את כל מה שיהיה לרשעים (שבי"ל) .

אולם, לפי פירושים אלה, קשה יותר להבין את ההקבלה בין שני חלקי הפסוק.

ראו גם: הפסוק בהקשרו (פרק י, פסקה ראשונה) - קטע שמסביר על חשיבות החינוך הכלכלי לילדים .

דרש ורמז / מטמוניות למשפחות סופרים

משל לחיי האבות - אברהם מול ארבעת המלכים

"דרש":

(ג) לא ירעיב י - הוה נפש צדיק: הקב"ה לא הרעיב את נפש אברהם אבינו מול ארבעת המלכים בראשות כדרלעמר, ובמיוחד הדף את אמרפל - נמרוד מעליו.

וְהַוַּת רשעים יֶהְדֹּף: אברהם אבינו הדף את "הוותו"-הונו¹ של מלך סדום מעליו, כשנתן לו את הרכוש והנפש² . מיד אמר לו הקב"ה: (ברא' טו א) שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד.

"רמז":

ירעיב – רָעֵב זה אברהם אבינו:

( איוב ה ה ) אֲשֶׁר קְצִירוֹ רָעֵב יֹאכֵל וְאֶל מִצִּנִּים יִקָּחֵהוּ וְשָׁאַף צַמִּים חֵילָם:

( ויק " ר כח ד ) ד"א והבאתם את העומר הה"ד (איוב ה) אשר קצירו רעב יאכל. אשר קצירו זה נמרוד רעב יאכל זה אברהם אבינו ע " ה ואל מצינים יקחהו לא בזיין ולא במגן אלא בתפלה ותחנונים הה"ד (בראשית יד) וישמע אברם כי נשבה אחיו וירק את חניכיו ילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות

ריש לקיש אמר בשם בר קפרא אליעזר לבדו היה ששמו של אליעזר שמונה עשר ושלש מאות ושאף צמים חילם מי דחק בממונו של נמרוד אברהם וכל המצומתין לו.

( פירוש מהרז " ו )...ומ"ש קצירו פי' מה שקצר ושלל שלל סדום ועמורה כמ"ש ויקחו את כל רכוש סדום ועמורה ואת כל אכלם. רעב יאכל זה אברהם שהיה רעב מתאוה ומשתוקק לקחת אותו מיד נמרוד להציל ממנו, וזה היה בליל פסח לפני קציר העומר.

נפש – שלוש פעמים כתוב "נפש" אצל אברהם אבינו:

( ברא ' יב ה ) וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן:

( ברא ' יד כא ) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ:

( ברא ' יז יד ) וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר:

צדיק – זה אברהם אבינו.

( ב " ר לב ג ) כתיב (תהי' יא ה) ה' צדיק יבחן ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו אמר רבי יונתן היוצר הזה אינו בודק קנקנים מרועעים שאינו מספיק לקוש עליהם אחת עד שהוא שוברם ומי הוא בודק בקנקנים יפים אפילו מקיש עליהם כמה פעמים אינם נשברים כך אין הקב"ה מנסה את הרשעים אלא את הצדיקים שנאמר ה' צדיק יבחן וכתיב (בראשית כב) והא-להים נסה את אברהם

גם בפסוקים ו,ז,יא,טו, ובפרק יב ג, "צדיק/ים" זה אברהם אבינו.

רשעים – חמשת המלכים הרשעים, בראשם ברע מלך סדום.

גם בפסוקים ו,ז, "רשעים" זה מלך סדום.

אסמכתא:

בראשית פרק יד- טו

(יא) וַיִּקְחוּ אֶת כָּל רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה וְאֶת כָּל אָכְלָם וַיֵּלֵכוּ:

(יב) וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ וְהוּא ישֵׁב בִּסְדֹם:

(יד) וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן:

(טז) וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם:

(כא) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ:

(כב) וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל י-הוה אֵ-ל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:

(כג) אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם:

(כד) בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם:

(א) אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר י-הוה אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד

הערה:

רכש אותיות שכר , במקום רכוש סדום (5 איזכורים), זכה אברהם אבינו בשכר מאת ה'.

סדר אליהו רבה פרק ו ( מא" ש)

ובמה ירק אותם בכסף וזהב ובאבנים טובות ומרגליות וכל כלי חמדה שבעולם, להודיע לכל באי עולם שעשיר גדול היה אברהם. כדי שלא יהו הבריות אומרים, לא יצא אברהם והרג את המלכים אלא בשביל לקפח את הממון שהיה עליהם.

ב. משל לחיי דוד - דוד מול דואג בנוב

"דרש".

(ג) לא ירעיב י - הוה נפש צדיק: המהלך הארצי שמתואר בפסוק הקודם היה השתקפות של מהלך שמימי מקביל. אחימלך הציל את דוד ממות ע"י מעשה חיובי של קום-עשה, אחרי שהקב"ה גזר בלא-תעשה, שנפש דוד הצדיק לא תרעב. אחימלך נתן לדוד את לחמו של הקב"ה, לחם הפנים.

וְהַוַּת רשעים יֶהְדֹּף: דוד המלך אמר בתהי' נב ש דואג הרשע דיבר-חשב בלשונו לשון הרע לשון הוות על כהני נוב: (ד,ט,) הַוּוֹת תַּחְשֹׁב לְשׁוֹנֶךָ... הִנֵּה הַגֶּבֶר לֹא יָשִׂים אֱ-לֹהִים מָעוּזּוֹ וַיִּבְטַח בְּרֹב עָשְׁרוֹ יָעֹז בְּהַוָּתוֹ . הקב"ה השיב לו באותה מידה, והדף אותו מהויה להֹוָה.

"רמז".

לא ירעיב – את דוד הבורח משאול לנוב

( איוב ה כ ) בְּרָעָב פָּדְךָ מִמָּוֶת וּבְמִלְחָמָה מִידֵי חָרֶב: (כא) בְּשׁוֹט לָשׁוֹן תֵּחָבֵא וְלֹא תִירָא מִשֹּׁד כִּי יָבוֹא:

(כב) לְשֹׁד וּלְכָפָן תִּשְׂחָק וּמֵחַיַּת הָאָרֶץ אַל תִּירָא:

(מדרש אגדת בראשית פרק ג) ור ' שמואל בר נחמני אמר בדוד היא אמורה .ברעב פדך ממות ' ( איוב ) בשעה שברח והלך אצל אחימלך והי ' רעב והאכילו לחם הקדש שנא ' ויתן לו הכהן קודש וגומר ( ש " א כא ז ). ובמלחמה מידי חרב ( איוב שם ) בשעה שירד על גלית והרגו שנאמר ויאמר דוד אל הפלשתי אתה בא וגומר ( ש " א יז טו ). בשוט לשון תחבא בשעה שבא דואג ואמר עליו לשון הרע שנאמר בבא דואג האדומי ויגד וגו ' ( תהלים נב ב ). לשוד ולכפן תשחק ( איוב שם כב ). אדואג ואחיתופל . ומחית הארץ אל תירא ( שם שם ) משאול שבא מבנימין שנמשל לחיה שנאמר בנימין זאב יטרף

צדיק – ה"צדיק" הראשון בנ"ך וגם בספרנו הוא דוד.

( ש " ב כג ג ) אָמַר אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל לִי דִבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל מוֹשֵׁל בָּאָדָם צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱ-לֹהִים:

( ש " א כד יז ) וַיֹּאמֶר אֶל דָּוִד צַדִּיק אַתָּה מִמֶּנִּי וגו'.

גם בפסוקים: טז, כ, כא, וכן בפרקים: יא ח,ט,כא, יב ג,י,יב,יג,כא,כו, יג ה,כא, יד יט, טו כט, טז ב,ז, כד טו, טז, כתובה המילה " צדיק " והיא מכוונת לדוד.

רשעים – זה דואג:

(תהי ' קמ ט ) אַל תִּתֵּן י-הוה מַאֲוַיֵּי רָשָׁע זְמָמוֹ אַל תָּפֵק יָרוּמוּ סֶלָה:

( תרגום יונתן ) לא תתן יי רגוני דואג רשיעא מחשבתיה לא תספק יסתלקון לעלמין:

( תהי ' יא ב ) כִּי הִנֵּה הָרְשָׁעִים יִדְרְכוּן קֶשֶׁת כּוֹנְנוּ חִצָּם עַל יֶתֶר לִירוֹת בְּמוֹ אֹפֶל לְיִשְׁרֵי לֵב:

( רש " י ) כי הנה הרשעים - דואג ודלטורי הדור המטילין איבה ביני ובין שאול.

( סנה ' קו / ב ) ואמר רבי יצחק מאי דכתיב ולרשע אמר א-להים מה לך לספר חוקי אמר לו הקדוש ברוך הוא לדואג הרשע מה לך לספר חוקי כשאתה מגיע לפרשת מרצחים ופרשת מספרי לשון הרע מה אתה דורש בהם.

גם בפסוקים ו, ז, יא, כ, כז, וכן בפרק יב יא,יב, "רשע/רשעים" זה דואג.

הות רשעים – זה דואג. "הות בוגדים" (יא ו) זה אחיתפל תואמו

אסמכתא.

במדב " ר יט ב ( מדרש תהלים יב , ירו ' פאה דף ה / א , שם סוטה דף ז / ב )

ולמה נקרא שלישי שהוא הורג שלשה האומרו והמקבלו והנאמר עליו, ובימי שאול הרג ד'

הרג את דואג שאמרו

ושאול שקבלו

אחימלך שנאמר עליו

ואבנר בן נר למה נהרג... ויש אומרים על שהיה בידו למחות על נוב ולא מיחה

שמואל א פרק כא

(ז) וַיִּתֶּן לוֹ הַכֹּהֵן קֹדֶשׁ כִּי לֹא הָיָה שָׁם לֶחֶם כִּי אִם לֶחֶם הַפָּנִים הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי י-הוה לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ

ילק" ש, שמואל א פרק כא, רמז קל

כיון שלא מצא שם כי אם לחם הפנים, אמר לו דוד תן לי שלא נמות ברעב שספק נפשות (לח) דוחה שבת וכמה אכל דוד באותה שעה, א"ר הונא קרוב לשבע סאין אכל דוד לרעבונו שאחזו בולמוס.

מנחות דף צה/ ב צו/ א

דקא אמר להו הכי קא אמרו ליה ליכא לחם כי אם לחם הפנים המוסרים מלפני ה' אמר להו לא מיבעיא האי דכיון דנפק ליה ממעילה דרך חול הוא אלא אפילו האיך נמי דהיום יקדש בכלי הבו לי' דליכול מסוכן הוא.

רש" י

מסוכן הוא - שאחזו בולמוס ותנן מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו עד שיאורו עיניו אפילו ביום הכפורים ביומא בפרק בתרא (דף פג)

מדרש תהלים מזמור ז

כיון שברח עמד עליו דואג ואמר לשאול, (ש"א כב ט,י,) ראיתי את בן ישי בא נובה וגו' וצידה נתן לו. אמר לו הקב"ה, שמא משלך נתן לו והלא מלחם הפנים שלי נתן לו . אמר לו דואג, ואת חרב גלית הפלשתי נתן לו. אמר לו הקב"ה, והלא אני כלכלתי בה ...

-

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-09-20.

פסוק ד

עריכה

לא להרגיל את הידיים למרמה

כל מעשה שאנחנו עושים, מלבד ההשפעה המיידית שלו, משפיע גם על ההרגלים שלנו, שהרי " "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" " (ספר החינוך) . יש הרגלים שעדיף להיזהר מהם:

(משלי י ד): "רָאש עושֶה כַף רמיה, ויד חרוצים תעשיר"

ראש = רש, עני.

עושה כף רמיה = אדם העושה לעצמו כף רמיה, מרגיל את כפיו לעשות מעשי-רמיה, סופו שיהיה עני.

חרוץ = זריז וחד בתנועותיו ובמעשיו .

יד חרוצים = יד שמתרגלת לעבוד בחריצות ובזריזות, תגרום לבעליה להיות עשיר.

כל מעשה-מרמה שהאדם עושה, מלבד הנזק המיידי שהוא גורם, משפיע גם על האישיות שלו - הוא מתרגל להתפרנס במרמה ושוכח איך להתפרנס ביושר ובחריצות, וכך - כאשר תתגלה רמאותו ולא יוכל יותר להמשיך לרמות - לא יידע איך לעבוד, ויהיה רָש.

פסוקים דומים

לא רק הידיים - גם איברי גוף אחרים עלולים להתרגל למרמה, ויש להיזהר מהרגלים אלה. ראו: לא להרגיל את הלשון לשקר .
פסוקים נוספים על הניגוד בין חריצות לבין רמיה .
פסוקים נוספים על דרכים חיוביות ושליליות להשיג כסף .
הפסוק בהקשרו (פרק י, פסקה ראשונה) - קטע שמסביר על חשיבות החינוך הכלכלי לילדים .
למקורות נוספים על הגינות במסחר, ראו יסודות מוסריים בהלכות והליכות המסחר / שמואל חגי, מחניים .

פירושים נוספים

כף רמיה

1. פירשנו שהכוונה לכפו של אדם המתרגל לרמות.

2. ויש שפירשו שהכוונה היא כף של מאזניים בלתי-מאוזנים, שמשמשת לרמאות במסחר, ושהפסוק מדבר על עונשו של הרמאי - אדם שעושה כפות-מאזניים מזוייפות, ייענש בכך שיהיה רש (ע"פ רש"י ומצודת דוד) .

אולם, על-פי ההקבלה בין שני חלקי הפסוק, נראה ש"כף רמייה" עומדת בניגוד ל"יד חרוצים", ולפי זה, כף = יד = איבר בגוף האדם, המסמל את המעשים.

ראש עושה כף רמיה

1. פירשנו שהנושא הוא "עושה כף רמיה", והנשוא הוא "רש", כלומר "אדם שעושה לעצמו כף של רמיה - סופו שיהיה רש".

2. ויש שפירשו שהנושא הוא "כף רמיה" והנשוא הוא "עושה ראש", כלומר - כף שמרמה, גורמת לעוני. לפי פירוש זה היה ראוי לנקד את הפסוק אחרת: "כף רמיה עושָה רֵאש".

ויד חרוצים תעשיר

בפסוקנו החריצות מנוגדת לרמיה, אולם יש אנשים רבים שהגבול בין שני המושגים לא לגמרי ברור להם: " "ראה נא בענין ההונאה, כמה נקל הוא לאדם להתפתות וליכשל כאשר לכאורה יראה לו שראוי הוא להשתדל ליפות סחורתו בעיני האנשים ולהשתכר ביגיע כפיו, לדבר על לב הקונה למען יתרצה לו, ויאמרו על כל זה, "יש זריז ונשכר", ו" יד חרוצים תעשיר ". אמנם, אם לא ידקדק וישקול מעשיו הרבה, הנה "תחת חטה יצא חוח", כי יעבור בעון ההונאה אשר הוזהרנו עליה (ויקרא כה): ולא תונו איש את עמיתו... וקרא כתיב (צפניה ג): שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית. וכן אמרו (בבא מציעא ס): אין מפרכסין את הכלים הישנים שיראו כחדשים. אין מערבים פירות בפירות אפילו חדשים בחדשים, אפילו סאה בדינר. ואפילו יפה דינר וטריסית, לא יערב וימכרם סאה בדינר. (דברים כה): [כי תועבת ה' אלהיך] כל עושה אלה, כל עושה עול, וקרוי חמשה שמות: עול, שנאוי, משוקץ, חרם, תועבה." " ( רמח"ל, מסילת ישרים יא )

דרש ורמז / מטמוניות למשפחות סופרים

א. משל לחיי האבות - אברהם לעומת עפרון

"דרש":

(ד) רָאשׁ עֹשֶׂה כף רמיה: עפרון התמנה לראש, ומיד נהיה רם-רמאי. רמאותו התבטאה בשני דברים:

א) אברהם אבינו דיבר באזני בני חת בגלוי, ואילו עפרון הרמאי "חילק" דיבורו, (ברא' כג י) בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ הזרים דיבר על מתנה (שלוש פעמים נ.ת.ן.) אבל באזני אברהם אבינו (שם טו) בֵּינִי וּבֵינְךָ הוא דיבר על מחיר כספי גבוה.

ב) אברהם אבינו רצה רק את המערה, ועפרון הוסיף עליה את ה"שדה" כדי שיוכל להגדיל את המחיר.

ויד חרוצים תעשיר: אברהם אבינו היה נחרץ בדעתו לשלם בכסף מלא וחרוץ עבור המערה, אבל את בקשתו ניסח במילים: (שם ט) וְיִתֶּן לִי... יִתְּנֶנָּה לִּי, לבסוף כתוב: (שם יז, כ,) וַיָּקָם שְׂדֵה... וַיָּקָם הַשָּׂדֶה... השדה היה לאברהם "יקום" ועושר³ . וכן כתוב מיד אחריו: (שם כד א) וַי-הוה בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל, גם בעושר.

"רמז":

ע ש ה כף ר מי ה ויד – ראשי תיבות וסופי תיבות ( ע הכ פר הויד) גימטריא 400, ובהן אותיות " עפר ", עפרן בגימטריא 400, ואברהם שילם לו 400 שקל.

( ברא ' כג טז ) וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר:

( חזקוני ) וישקל אברהם לעפרן, חסר וי"ו להשוות גימטריא שלו לד' מאות שקל כסף ששקל לו אברהם.

ר ש ... תעשי ר – הפסוק מתחיל ומסתיים באות רי"ש, גימטריא 400 כגימטריא של עפרן, ר' לעיל.

( פירוש הרוקח חיי שרה ) ועפרון ישב (ברא' כג י)...ובאותו יום נעשה ראש ונעשה רמאי, זהו ראש עושה כף רמיה ויד חרוצים תעשיר (משלי י ד) הפסוק מתחיל בר' ומסיים בר' נגד ת' שקלים ששקל כאן עפרן, וכתב ראש רש קרי, שנעשה ראש בו ביום.

כף – זו ה"כפ" שב"מ כפ לה". כף ידו של עפרון היתה מכופפת ברמיה במוכרו את מערת המ כפ לה לאברהם אבינו, אבל המ כפל ה שעברה לרשותו של אברהם אבינו עישרה אותו בכפל שכר ⁴ .

חרוצים – חרץ אותיות צחר . יד-חרץ של אברהם אבינו נצחה את בן- צחר (עפרון)

תעשיר – "ברכה" בגשמיות פרושה "עושר".

הברכה הראשונה שהקב"ה ברך את אברהם אבינו מפורטת, הברכה האחרונה כלולה ב"כל".

( ברא ' יב ב - ג ) וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה : וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה:

( רש " י ) ואברכך - בממון. ב"ר.

( ברא ' כד א ) וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַי-הוה בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל :

( אבן עזרא ) ברך את אברהם בכל - באורך ימים ועושר וכבוד ובנים מכל חמדת האדם.

גם בפסוק טו כתוב ע.ש.ר. בהקשר הנ"ל.

אסמכתא.

בראשית פרק כג

(י) וְעֶפְרוֹן ישֵׁב בְּתוֹךְ בְּנֵי חֵת וַיַּעַן עֶפְרוֹן הַחִתִּי אֶת אַבְרָהָם בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ לֵאמֹר:

(יא) לֹא אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ לְעֵינֵי בְנֵי עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ קְבֹר מֵתֶךָ:

רש" י

(י) ועפרון ישב - כתיב חסר אותו היום מנוהו שוטר עליהם מפני חשיבותו של אברהם שהי' צריך לו עלה לגדולה

פרוש העמק דבר

(יא) לא אדני. א"א ליתן המערה לבדה ולחתכה מכלל השדה אלא. השדה בכלל הנני נותן לך וממילא. והמערה אשר בו לך נתתיה. מזה הבין אברהם שהוא כאומר זה א"א להקצות המערה מן השדה אלא בע"כ תהא כל השדה שלך. והדבר מובן שא"א לבקש בחנם כל השדה.

לעיני בני עמי נתתיה לך. יש בזה שתי משמעות. א' הכל יודעים שאני נותן ולא אחזור בי. ב' לעיני כל היא במתנה אבל ביני לב"ע יש לך להבין כי רב לי לתת במתנה כל השדה. אלא שבוש לפרש לעיני כל המחיר שבדעתו. והנה הי' התשובה בהסכמת משפחתו והי' קוץ בה כמובן. ע"כ.

ב. משל לחיי דוד - שאול בנוב

"דרש".

(ד) ראש עֹשֶׂה כף רמיה: שאול הראש ישב בגבעה והחזיק בכף יד-רמיה את חניתו. הוא עודד את אנשיו לספר לשון הרע על דוד, וקיבל לשון הרע מפי דואג.

ויד חרוצים תעשיר: באותו מעמד לגלג שאול על דוד שכאילו יש לו יד חרוצה להעשיר את נאמניו: (ש"א כב ז) גַּם לְכֻלְּכֶם יִתֵּן בֶּן יִשַׁי שָׂדוֹת וּכְרָמִים...

"רמז".

ראש - שאול התחיל רש-קטן, ונהיה ראש-שר, וסיים כרות ראש, "במלכותו נולד רש".

( ש " א ט כא ) וַיַּעַן שָׁאוּל וַיֹּאמֶר הֲלוֹא בֶן יְמִינִי אָנֹכִי מִקְּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה מִכָּל מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִן וְלָמָּה דִּבַּרְתָּ אֵלַי כַּדָּבָר הַזֶּה: (כב) וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת שָׁאוּל וְאֶת נַעֲרוֹ וַיְבִיאֵם לִשְׁכָּתָה וַיִּתֵּן לָהֶם מָקוֹם בְּרֹאשׁ הַקְּרוּאִים וְהֵמָּה כִּשְׁלשִׁים אִישׁ:

( ש " א טו יז ) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה וַיִּמְשָׁחֲךָ י-הוה לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל:

( ש " א לא ט ) וַיִּכְרְתוּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת כֵּלָיו וַיְשַׁלְּחוּ בְאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים סָבִיב לְבַשֵּׂר בֵּית עֲצַבֵּיהֶם וְאֶת הָעָם

יש רש שנהיה ראש-שר וחזר להיות רש: שאול : י ד. ירבעם : יז ה, יח כג.

יש ראש-שר שנהיה רש: אדוניה : יג ח. אמנון : יד כ. עובדיה (עבד ה'): יט א. מיכיהו (מך ה'): יט ז, יט כב

יש רש שנהיה ראש-שר: דוד : י ד, כב ב.

יש רש-ראש מלך כנ"ל, ויש רש-ראש נביא, ר' פרק יט א

כף רמיה – שאול היה רמיה / מרמה

( ש " א כב ו ) וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל כִּי נוֹדַע דָּוִד וַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ וְשָׁאוּל יוֹשֵׁב בַּגִּבְעָה תַּחַת הָאֵשֶׁל בָּרָמָה וַחֲנִיתוֹ בְיָדוֹ וְכָל עֲבָדָיו נִצָּבִים עָלָיו:

( תענית ה / ב )... היינו דכתיב ושאול יושב בגבעה תחת האשל ברמה וכי מה ענין גבעה אצל רמה אלא לומר לך מי גרם לשאול שישב בגבעה שתי שנים ומחצה תפלתו של שמואל הרמתי

( ירמ ' ט ה ) שִׁבְתְּךָ בְּתוֹךְ מִרְמָה בְּמִרְמָה מֵאֲנוּ דַעַת אוֹתִי נְאֻם י-הוה:

הסבר: שאול ישב בגבעת שאול לכן מה פשר האמירה שהוא ישב ברמה? הגמרא מתרצת שהכוונה לשמואל הרמתי, אבל אפשר להבין לפי דברי ירמיהו שישיבה ברמה דהיינו ישיבה בתוך מרמה, כמו שהבנו בפסוקנו. בספר שמואל כתוב "יד" ובפסוקנו "כף" משום שהיא מתאימה לרמיה, כפופה ברמיה.

הנטיה של שאול לרמיה רמוזה גם בהאשמתו את מיכל בתו ברמיה, והפוסל, במומו פוסל:

( ש " א יט יז ) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל מִיכַל לָמָּה כָּכָה רִמִּיתִנִי וַתְּשַׁלְּחִי אֶת אֹיְבִי וַיִּמָּלֵט וַתֹּאמֶר מִיכַל אֶל שָׁאוּל הוּא אָמַר אֵלַי שַׁלְּחִנִי לָמָה אֲמִיתֵךְ:

( ש " א כח יב ) וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה אֶת שְׁמוּאֵל וַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל לֵאמֹר לָמָּה רִמִּיתָנִי וְאַתָּה שָׁאוּל

גם בפרק יב ה, יב כד, יב כז, כתוב מרמה / רמיה והכוונה לשאול.

ויד חרוצים – זה דוד, ר' פרק יב כד

אסמכתא.

במדב " ר יט ב ( מדרש תהלים יב , ירו ' פאה דף ה / א , שם סוטה דף ז / ב )

ולמה נקרא שלישי שהוא הורג שלשה האומרו והמקבלו והנאמר עליו, ובימי שאול הרג ד'

הרג את דואג שאמרו

ושאול שקבלו

אחימלך שנאמר עליו.

ואבנר בן נר למה נהרג... ויש אומרים על שהיה בידו למחות על נוב ולא מיחה

"דרש".

פרוש שני - דואג

(ד) ראש עֹשֶׂה כף רמיה: דואג ה"ראש" אחז בכף-יד-רמיה תער מלוטש, כאילו לגלח את שיער הראש, אבל באמת רצה לגלח את ה" ראש " עצמו! לכאורה רצה לקיים את מחוייבותו לאלוקים ולשאול מלכו, אבל באמת רצה להגות את דוד ממסילת המלכות ואת אחימלך מהכהונה הגדולה. הוא אכן " נסוב " על אחימלך והרג אותו.

דוד המלך אמר זאת כך (תהי' נב): הַוּוֹת תַּחְשֹׁב לְשׁוֹנֶךָ כְּתַעַר מְלֻטָּשׁ עֹשֵׂה רְמִיָּה .

ויד חרוצים תעשיר: דואג קיוה לגמול של עושר משאול, בגין ידו החרוצה, שרצחה את כהני נוב.

"רמז".

ראש '... ' רמיה – דואג היה ראש המסובבים את דוד ברמיה. הפועל "סבב" כתוב בפרשת הריגת כהני נוב. הליכה סביב סביב היא לשם רמיה או כדי למנוע רמיה ³ .

( תהי ' קמ י ) רֹאשׁ מְסִבָּי עֲמַל שְׂפָתֵימוֹ יְכַסֵּימוֹ

( מצודות דוד ) ראש מסבי - ראש המסבבים ללכדני והוא דואג האדומי.

( ש " ב כב יז ) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָרָצִים הַנִּצָּבִים עָלָיו סֹבּוּ וְהָמִיתוּ כֹּהֲנֵי י-הוה כִּי גַם יָדָם עִם דָּוִד וְכִי יָדְעוּ כִּי בֹרֵחַ הוּא וְלֹא גָלוּ אֶת אָזְנִו {אָזְנִי} וְלֹא אָבוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ לִשְׁלֹחַ אֶת יָדָם לִפְגֹעַ בְּכֹהֲנֵי י-הוה:

(יח) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְדוֹיֵג {לְדוֹאֵג} סֹב אַתָּה וּפְגַע בַּכֹּהֲנִים וַיִּסֹּב דּוֹיֵג {דּוֹאֵג} הָאֲדֹמִי וַיִּפְגַּע הוּא בַּכֹּהֲנִים וַיָּמֶת בַּיּוֹם הַהוּא שְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ נֹשֵׂא אֵפוֹד בָּד:

יד – גימטריא דואג

תעשיר – עושרו של דואג, ר' באסמכתא.

( תהי ' נב ט ) הִנֵּה הַגֶּבֶר לֹא יָשִׂים אֱ-לֹהִים מָעוּזּוֹ וַיִּבְטַח בְּרֹב עָשְׁרוֹ יָעֹז בְּהַוָּתוֹ:

גם בפסוק טו כתוב "עשיר" והכוונה לדואג

אסמכתא.

תהלים פרק נב

(ד) הַוּוֹת תַּחְשֹׁב לְשׁוֹנֶךָ כְּתַעַר מְלֻטָּשׁ עֹשֵׂה רְמִיָּה :

(ט) הִנֵּה הַגֶּבֶר לֹא יָשִׂים אֱ-לֹהִים מָעוּזּוֹ וַיִּבְטַח בְּרֹב עָשְׁרוֹ יָעֹז בְּהַוָּתוֹ:

מלבי" ם

(ד) הוות תחשב לשונך - הלשון שלך חשבה מחשבות לעשות הוות ושבר עד שהיא כתער מלוטש - שהיא עושה רמיה - שתחת שיחשוב להסיר בו השער והנוול חותך בו את הראש , כן תחת שרצית להסיר מכשלה מבית שאול שפכת דם נקים

(ט) הנה הגבר אשר לא ישים א-להים מעוזו - רק יבטח ברוב עשרו, שחשב שעי"כ יעשרנו שאול.

"דרש".

פרוש שלישי - דוד

(ד) ראש עֹשֶׂה כף רמיה: דוד היה "רש" חסר כל כשברח משאול, לכן נזקק לטכסיסי "כף רמיה" כלפי אחימלך כה"ג, ובכף רמיה לקח את חרב גָּלְיָת.

ויד חרוצים תעשיר: שאול הבטיח עושר למי שיחרוץ למות את גָּלְיָת, דוד עשה זאת, אבל ההבטחה לא קוימה, על כן בא דוד לנוב חסר כל, ונזקק ל"כף רמיה" כנ"ל.

"רמז".

ראש - הוא דוד, עפ"י דבריו לעבדי שאול:

( ש " א יח כג ) וַיְדַבְּרוּ עַבְדֵי שָׁאוּל בְּאָזְנֵי דָוִד אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר דָּוִד הַנְקַלָּה בְעֵינֵיכֶם הִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ וְאָנֹכִי אִישׁ רָשׁ וְנִקְלֶה:

רמיה – הוא הפועל "סבב" שבפרשת הריגת כהני נוב, ר' בפרוש השני על דואג.

( ש " ב כב כב ) וַיֹּאמֶר דָּוִד לְאֶבְיָתָר יָדַעְתִּי בַּיּוֹם הַהוּא כִּי שָׁם דּוֹיֵג {דּוֹאֵג} הָאֲדֹמִי כִּי הַגֵּד יַגִּיד לְשָׁאוּל אָנֹכִי סַבֹּתִי בְּכָל נֶפֶשׁ בֵּית אָבִיךָ:

ויד חרוצים – רומז לדוד, ר' בפרוש הראשון על שאול

תעשיר – הבטחת שאול למכה גלית הפלישתי:

( ש " א יז כה ) וַיֹּאמֶר אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַרְֹאִיתֶם הָאִישׁ הָעֹלֶה הַזֶּה כִּי לְחָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל עֹלֶה וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל:

אסמכתא.

שמואל א פרק כא

(ג) וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן הַמֶּלֶךְ צִוַּנִי דָבָר וַיֹּאמֶר אֵלַי אִישׁ אַל יֵדַע מְאוּמָה אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחֲךָ וַאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאֶת הַנְּעָרִים יוֹדַעְתִּי אֶל מְקוֹם פְּלֹנִי אַלְמוֹנִי:

רמ" ד וואלי

(ג) ואע"פ שלפי הנראה היתה תשובה של רמאות , עם כל זה היה בלבו של דוד לרמוז על דבר אמת, שהרי ענין אמרו "המלך צוני דבר" זהו המלך הקדוש שצוה למשוח את דוד כדי שיזכה למלכות וכו', והענין הזה היה צריך לעמוד בסיתום עד בא עתו שהיה אחר מיתתו של שאול, כי אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימה, וז"ש "ויאמר אלי איש אל ידע מאומה".

-

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-08-25.

פסוק ה

עריכה

התנהגות משכילה בתקופות שפע

בכתבת טלביזיה על העוני בישראל, סיפרה אחת המרואיינות: "עד לפני כמה חודשים, עבדתי במשרד גדול והרווחתי יפה, גרתי בדירה גדולה ונסעתי לחו"ל כמה פעמים בשנה. ואז המשרד נסגר ונשארתי בלי פרנסה. החסכונות נגמרו לי מאד מהר, ועכשיו אין לי כסף לקנות טיטולים לילד..." הסיפור מאד עצוב, אבל הוא מעלה שאלה: האם אדם שמרוויח טוב צריך באמת לבזבז את כספו וליסוע לחו"ל כמה פעמים בשנה? האם לא עדיף שיחסוך יותר, כך שיישאר לו כסף לעת מחסור?

שאלה דומה יש לשאול גם לגבי אנשים שרוצים לעסוק בתורה ובמקביל לעבוד לפרנסתם, אבל לעבוד רק במינימום הדרוש על-מנת להתפרנס: האם מספיק שיעבדו בכל יום עבור המזון שהם צריכים באותו היום, או שהם צריכים לעבוד קצת יותר כדי שיוכלו לחסוך לעתיד?

יש טוענים שמספיק לעבוד בכל יום עבור הפרנסה של אותו היום. הם מביאים כהוכחה את מעשיהם של בני ישראל במדבר, שאספו בכל יום מָן עבור אותו היום בלבד, ונאסר עליהם לשמור מָן למחר (ראו שמות טז) . אולם, בספר משלי מצאנו הנחיה אחרת:

משלי י ה: "אוגר בקיץ - בן משכיל, נרדם בקציר - בן מביש"

מי שיש לו שכל, יודע שצריך לאגור ולחסוך, לא רק בזמן הקציר, אלא גם בקיץ - בסוף עונת הקציר - כדי שיישאר לו מזון לעונת החורף.

בחברה חקלאית, כאשר התנאים הסביבתיים טובים, תקופת השפע היא בקיץ - כאשר קוצרים ואוספים את היבול של כל השנה; ותקופת המחסור היא בחורף - כאשר אין יבול. אך גם בחברה תעשייתית או היי-טכנולוגית יש תקופות של שפע וצמיחה, לעומת תקופות של מחסור ומיתון. (ושמעתי מדוקטור לכלכלה בטכניון, שבארה"ב במשך תקופה ארוכה היו מחזורים כלכליים של צמיחה ומיתון, בזמן-מחזור של כשנתיים; כך שגם התהליכים הכלכליים של ימינו, שנראים לכאורה לא צפויים לחלוטין, למעשה מתנהגים באופן דומה לעונות השנה החקלאית) .

אדם שיש לו שכל ויודע את החוק הזה, יודע שבתקופת שפע הוא צריך לאגור, כך שיישאר לו מספיק לתקופת המחסור שתבוא אחריה: אוגר בקיץ בן משכיל .

אדם שאין לו שכל, רואה שיש שפע, וחושב שהשפע יימשך לעד, ולכן אינו טורח לאגור אותו - הוא מעדיף לישון: נרדם בקציר בן מביש .

כמה בדיוק צריך לאגור?

1. בפסוק מקביל בפרק ו נאמר שיש ללמוד מהנמלה, אשר "תכין בקיץ לחמה, אגרה בקציר מאכלה" ( פירוט ). חז"ל הסבירו מה בדיוק צריך ללמוד מהנמלה: " "הנמלה הזו... אינה חיה אלא... וכל מאכלה אינה אלא... והיא הולכת ומכנסת בקיץ, כל מה שמוצאה חטין ושעורין ועדשים... שאמרה: שמא יגזור עלי הקב"ה חיים, ויהיה לי מוכן לאכול" " (דברים רבה ה ב) , " "וממנה למוד להכין הכל בעוד לאל ידך" " (מצודת דוד) . לפי זה, צריך לאגור כמה שיותר - בלי שום הגבלה - הרבה מעבר למה שהאדם חושב שיצטרך במשך חייו. כמו שהנמלה אוגרת "כל מה שמוצאה", כך גם האדם, בתקופת שפע, צריך לאגור כל מה שהוא מוצא, שמא יצטרך בעתיד. אולם:

לענ"ד, אין זה מסתבר שהאדם נברא רק כדי לאגור מזון ורכוש. חייבת להיות תכלית נעלה יותר לחיי האדם.
גם שלמה המלך עצמו, בספר קהלת, דיבר בגנותם של האנשים שעובדים יותר מדי, חוסכים יותר מדי, ואינם נהנים מהרכוש שצברו .
ועוד: לפי הידוע לנו היום, הנמלים חיות במושבות שיתופיות. כל נמלה אוספת מזון, לא לעצמה בלבד אלא לכל המושבה, ולכן אורך החיים של נמלה בודדת אינו רלבנטי. הפסוק "לך אל נמלה... תכין בקיץ לחמה" מתייחס לא לנמלה בודדת אלא למושבת נמלים שלמה, הפועלת כגוף אחד ("אורגניזם-על" בלשון המדענים), ומכינה במשך הקיץ את המזון שתצטרך בחורף.

2. ייתכן שאפשר ללמוד מההנחיה של ה' לבני ישראל בקשר למן שירד ביום השישי: (שמות טז כב): "ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה שני העמר לאחד, ויבאו כל נשיאי העדה ויגידו למשה. ויאמר אלהם הוא אשר דבר ה' שבתון שבת קדש לה' מחר, את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו ואת כל העדף הניחו לכם למשמרת עד הבקר". היום השישי הוא יום של שפע, והיום השביעי הוא יום של מחסור במזון; בני ישראל נצטוו לאגור מחצית מהכמות שקיבלו ביום השישי (שהיתה כפולה מיום רגיל) ליום השבת. לפי אותו הגיון, בתקופות של שפע יש לחסוך 50% מההכנסה לתקופת מחסור.

כך קרה גם כשבני ישראל שמרו שמיטה - בשנה השישית, השנה שלפני שנת השמיטה, ה' נתן לבני-ישראל אוכל שהיה אמור להספיק להם לשנתיים (ויקרא כה כ-כב): " "וכי תאמרו, 'מה נאכל בשנה השביעית: הן לא נזרע, ולא נאסוף את תבואתנו?' וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית; ועשת את התבואה לשלוש השנים. וזרעתם את השנה השמינית, ואכלתם מן התבואה ישן; עד השנה התשיעית, עד בוא תבואתה - תאכלו ישן" ."

כך גם במצרים בימי יוסף, היו 7 שנות שבע, ואחריהן 7 שנות רעב. יוסף, שהיה "בן משכיל", אגר תבואה ב-7 שנות השבע כך שתספיק ל-7 שנות הרעב.

כך גם הנמלים, שהזכרנו קודם, אוגרות במשך העונה היבשה של השנה את המזון שיצטרכו במשך העונה הגשומה.

3. אך אפשר לעשות את החשבון באופן אחר: בני ישראל במדבר קיבלו, במשך 6 ימים, מן שהספיק למשך 7 ימים; הם היו צריכים לאכול 6/7 מהכמות הזאת במשך ימי החול, ולחסוך 1/7 לשבת. לפי זה, שיעור החיסכון המומלץ הוא 1/7 מההכנסה.

אין סתירה בין שני החשבונות: החשבון הראשון מתייחס לתקופה של שפע יוצא מן הכלל (כמו יום שישי או השנה השישית, שבה קיבלו פי שניים משנה רגילה), והחשבון השני מתייחס לתקופה של פרנסה מסודרת אך ללא שפע מיוחד. בתקופה של שפע מיוחד יש לשמור 1/2, אך בתקופה ממוצעת יש לשמור 1/7.

כל הדברים הללו, כמובן, אינם מהווים ייעוץ להשקעות.

לעיון נוסף

מדוע הפסוק מדבר דווקא על "בן משכיל", "בן מביש"? למה לא נאמר פשוט "‎אוגר בקיץ משכיל, נרדם בקציר מביש"? - ייתכן שהפסוק פונה בעיקר להורים, ומטרתו ללמד אותם שעליהם להשקיע בחינוך הכלכלי של ילדיהם, כדי שיביאו להם הצלחה ולא יביישו אותם; לפי זה, הפסוק ממשיך את הרעיון שנזכר לפניו בפסוק א - "בן חכם ישמח אב, ובן כסיל תוגת אמו" (ראו הפסוק בהקשרו - פרק י, פסקה ראשונה ).
הפסוק שלנו מלמד איך צריך להתנהג בתקופת שפע, הנמשלת ל"קיץ" ול"קציר"; פסוק אחר מלמד איך צריך להתנהג בתקופת מחסור, הנמשלת ל"חורף" ( פירוט ).

מאמר על פסוק זה באתר כיפה / אורי בירן

דרש ורמז / מטמוניות למשפחות סופרים

א. משל לחיי האבות - בנים כאבותם: יצחק כאברהם, לוט כהרן

"דרש".

(ה) אֹגֵר בקיץ בן משכיל : יצחק היה "בן משכיל" לאברהם אביו, כי הלך בדרכיו. עניין זה בא לידי ביטוי מעשי בזמן הרעב, כשיצחק ירד לגרר לאגור בקיץ:

א] (ברא' כו יב) וַיִּזְרַע יִצְחָק – לצדקה ,

כמו אברהם אביו (ר' פסוק ב): (ברא' טו ו) וְהֶאֱמִן בַּי-הוה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה ⁵ .

ב] (שם כו יג) וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד –

כמו אברהם אביו (ר' פסוק ג): (טו א) שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד .

ג] (כו יב) וַיְבָרֲכֵהוּ י - הוה –

כמו אברהם אביו (ר' פסוק ד): (כד א) וַי - הוה בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל.

נרדם בקציר בן מביש : לוט היה "בן מביש" להרן אביו ולאמו, כי בתקופת הקציר, שבה נקצרו אנשי ערי סדום למוות בהפיכה, נרדם לוט במערה ועשה מעשה מביש לרצונו.

"רמז".

אגר בקיץ – "אגר" רומז לגרר. יצחק אבינו אגר בגרר "קיץ"-מזון.

קיץ – רומז ל יצ ח ק ש"קיצ" בשמו.

קציר – לוט "נקצר" ונבל ("הר נופל יבול ", ר' באסמכתא לפסוק כד) בעונת ה"קציר", בפסח:

( ברא ' יט ג ) וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ:

( רש " י ) ומצות אפה - פסח היה.

בפסוק יא כתוב "קרץ" (אותיות קצר) והכוונה ללוט, בפסוק כז כתוב "תקצרנה" בהקשר ללוט.

אסמכתא.

בראשית כו יב: וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ י-הוה; תרגום יונתן: "וזרע יצחק לצדקתא בארעא ההוא ואשכח בשתא ההוא על חד מאה בדשערוי וברכיה יי: "

ב. משל לחיי דוד: אבנר נלכד בפרשת נוב, כי לא מחה על לשון הרע ששמע

ה) אֹגֵר בַּקַּיִץ בֵּן מַשְׂכִּיל נִרְדָּם בַּקָּצִיר בֵּן מֵבִישׁ

"דרש".

פרוש ראשון / אבנר בגבעת שאול ( על אבנר ר ' גם פרק כד י - יב )

(ה) אֹגֵר בקיץ בן משכיל : במעמד הריגת כהני נב, היה אבנר "בן משכיל" משום ש"אגר" את מיליו ושתק⁴ , וסרב להביא את ה"קץ" על אחימלך והכהנים כפי שציוה שאול.

נרדם בקציר בן מביש : מאידך, באותו מעמד היה אבנר גם "בן מביש", משום ש"נרדם" ולא מיחה בשאול כאשר "קצר" את אחימלך והכהנים למוות.

"רמז".

א ג ר – התחלה וסוף "אר" כמו בשם אבנר.

בן .. ' בן – רומז לאבנר, ש"בן" באמצע שמו.

א ג ר ' ... ' בן ' – אותיות אבנר (ועוד ג).

נר דם ב קצי ר בן – אותיות בנר מאבנר בן נר

נ רדם ב קציר – ר"ת נב

אסמכתא.

במדב " ר יט ב ( מדרש תהילים יב , ירו ' פאה דף ה / א , שם סוטה דף ז / ב )

ולמה נקרא שלישי שהוא הורג שלשה האומרו והמקבלו והנאמר עליו, ובימי שאול הרג ד'

הרג את דואג שאמרו

ושאול שקבלו

אחימלך שנאמר עליו

ואבנר בן נר למה נהרג ... ויש אומרים על שהיה בידו למחות על נוב ולא מיחה

שמואל א פרק כב

(יז) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָרָצִים הַנִּצָּבִים עָלָיו סֹבּוּ וְהָמִיתוּ כֹּהֲנֵי י-הוה כִּי גַם יָדָם עִם דָּוִד וְכִי יָדְעוּ כִּי בֹרֵחַ הוּא וְלֹא גָלוּ אֶת אָזְנִו {אָזְנִי} וְלֹא אָבוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ לִשְׁלֹחַ אֶת יָדָם לִפְגֹעַ בְּכֹהֲנֵי י - הוה :

מדרש תהילים נב

...ויאמר המלך לרצים הנצבים עליו. לפגוע בהם. ולא שמעו לו. זה שאמר הכתוב (קהלת ח, ה) שומר מצוה לא ידע דבר רע. זה אבנר , שלא הניחו לפגוע בכהנים . שנאמר (ש"א כב, יז) ולא אבו עבדי המלך.

"דרש".

פרוש שני / אבנר בגבעת החכילה

(ה) אֹגֵר בקיץ בן משכיל : אבנר הקיץ משנתו והסתכל (=משכיל), "אגר" את מיליו ושתק, לשמע תוכחתו של דוד בגבעת החכילה. שתיקה זו ניגררה מהשתיקה הנ"ל בגבעת שאול

נרדם בקציר בן מביש : התוכחה היתה שהוא "בן מביש", משום ש"נרדם" על משמרתו בעת ש'אחד העם' כמעט קצר את שאול מלכו למות.

"רמז".

בקיץ ... ' נרדם – רומז ל-

( ש " א כו יב ) וַיִּקַּח דָּוִד אֶת הַחֲנִית וְאֶת צַפַּחַת הַמַּיִם מֵרַאֲשֹׁתֵי שָׁאוּל וַיֵּלְכוּ לָהֶם וְאֵין רֹאֶה וְאֵין יוֹדֵעַ וְאֵין מֵקִיץ כִּי כֻלָּם יְשֵׁנִים כִּי תַּרְדֵּמַת י-הוה נָפְלָה עֲלֵיהֶם:

משכיל – לשון הסתכלות, רומז לאבנר שהוא אור ונר ואביו נר וזקנו נר.

גם בפסוק יט כתוב "משכיל" והכוונה לאבנר.

אסמכתא.

שמואל א פרק כו

(יב) וַיִּקַּח דָּוִד אֶת הַחֲנִית וְאֶת צַפַּחַת הַמַּיִם מֵרַאֲשֹׁתֵי שָׁאוּל וַיֵּלְכוּ לָהֶם וְאֵין רֹאֶה וְאֵין יוֹדֵעַ וְאֵין מֵקִיץ כִּי כֻלָּם יְשֵׁנִים כִּי תַּרְדֵּמַת י-הוה נָפְלָה עֲלֵיהֶם:

(יד) וַיִּקְרָא דָוִד אֶל הָעָם וְאֶל אַבְנֵר בֶּן נֵר לֵאמֹר הֲלוֹא תַעֲנֶה אַבְנֵר וַיַּעַן אַבְנֵר וַיֹּאמֶר מִי אַתָּה קָרָאתָ אֶל הַמֶּלֶךְ

במדבר רבה יט ב

ורבנן אמרי על ידי שלא המתין לשאול להתפייס מן דוד שנאמר (שם א כד) ואבי ראה גם ראה את כנף מעילך אמר לו לאבנר מה את בעי מן גלימוי דידך בסירא הועדת כד אתון למעגל אמר לו הלא תענה אבנר בכנף אמרת בסירא הועדת חנית וצפחת בסירא הועדת

"דרש".

פרוש שלישי / אבנר בעין דור

(ה) אֹגֵר בקיץ בן משכיל : אבנר היה "בן משכיל" ואגר בקיץ שמן "זית אגורי"⁵ להאיר

את חשכת החורף במבואות האפלים לזיכוי הרבים, כמו שנהגו אבותיו.

נרדם בקציר בן מביש : אבנר היה "בן מביש" ואפל כצפניה אמו, שהיתה בעלת אוב וצפנה מעשיה בלילה. אבנר התלווה אל שאול בלכתו אל צפניה אמו לשאול באוב, ואחרי עלילות אותו הלילה, נרדם ביום שלמחרת, כששאול ובניו "נקצרו" למוות במלחמה. התרדמה במלחמה בגלבוע ניגררה מהתרדמה בגבעת החכילה הנ"ל.

אסמכתא.

דברי הימים א פרק ח

(לג) וְנֵר הוֹלִיד אֶת קִישׁ וְקִישׁ הוֹלִיד אֶת שָׁאוּל וְשָׁאוּל הוֹלִיד אֶת יְהוֹנָתָן וְאֶת מַלְכִּי שׁוּעַ וְאֶת אֲבִינָדָב וְאֶת אֶשְׁבָּעַל

יוב" ע

(לג) ונר (ס"א ונר דמתקרי אביאל אוליד ית קיש והוו צוחין ליה נר מטול דהוה מדליק שרגיא בבית מדרשיא ובבתי כנשתא והוא זכותא גרמת לשאול בר בריה למהוי מלכא ארום מלכותא אמתיל ליה לשרגא וקיש וכו') אוליד ית קיש וקיש אוליד ית שאול ושאול אוליד ית יהונתן וית מלכישוע וית אבינדב וית אשבעל:

שמואל א פרק יד

(נ) וְשֵׁם אֵשֶׁת שָׁאוּל אֲחִינֹעַם בַּת אֲחִימָעַץ וְשֵׁם שַׂר צְבָאוֹ אֲבִינֵר בֶּן נֵר דּוֹד שָׁאוּל :

(נא) וְקִישׁ אֲבִי שָׁאוּל וְנֵר אֲבִי אַבְנֵר בֶּן אֲבִיאֵל :

ויקרא רבה פרשה ט פסקה ב

ד"א ושם דרך אלו שהן מדליקין נרות כדי להאיר בהם לרבים דאמר רשב"ל שאול לא זכה למלוכה אלא ע"י שהיה זקנו מדליק נרות לרבים אמרו מבואות אפילות היו מביתו לבית המדרש והיה מדליק נרות בהם כדי להאיר בהם לרבים כתוב אחד אומר (ד"ה א ח) ונר הוליד את קיש וכתוב אחד אומר (ש"א ט) קיש בן אביאל הא כיצד אביאל היה שמו אלא ע"י שהיה מדליק נרות לרבים זכה ונקרא שמו נר.

שמואל א פרק כח

(ח) וַיִּתְחַפֵּשׂ שָׁאוּל וַיִּלְבַּשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁנֵי אֲנָשׁים עִמּוֹ וַיָּבֹאוּ אֶל הָאִשָּׁה לָיְלָה וַיֹּאמֶר קָסֳומִי {קָסֳמִי} נָא לִי בָּאוֹב וְהַעֲלִי לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלָיִךָ:

מדרש שמואל פרשה כד

וילך הוא ושני אנשים עמו. זה אבנר ועמשא.

פרקי דרבי אליעזר, פרק לב

ר' אליעזר אומ' תדע לך כח הצדקה בא וראה משאול בן קיש שהסיר את האובות והידעונים מן הארץ וחזרו אשר שנא והלך לו לעין דור לאשת צפניה אמו של אבנר ושאלה לו באוב והעלה את שמואל הנביא

ילק " ש ש " א פרק כח – רמז ק " מ

א"א אומר בא וראה כח (הצדקה) [הצדיקים] משאול שהסיר את האובות ואת הידעונים מן הארץ וחזר ואהב את אשר שנא והלך לו אצל צפניה אמו של אבנר לעין דאר ושאלה לו באוב...

שמואל א פרק לא

(ב) וַיַּדְבְּקוּ פְלִשְׁתִּים אֶת שָׁאוּל וְאֶת בָּנָיו וַיַּכּוּ פְלִשְׁתִּים אֶת יְהוֹנָתָן וְאֶת אֲבִינָדָב וְאֶת מַלְכִּי שׁוּעַ בְּנֵי שָׁאוּל:

מעם לועז

(ב)...ונראה שאיש בושת לא היה במלחמה, או שהיה ונמלט עם אבנר ושאר הגבורים שהיו שם. ויש מפרשים שגם עמשא ואבנר שהיו עם שאול אצל בעלת האוב נמלטו.

"דרש".

פרוש רביעי / אבנר והגבעונים

(ה) אֹגֵר בקיץ בן משכיל : אבנר , בימי "קיצו", בהיותו שר צבא משכיל ופעיל, אגר את שלל המלחמות עבור בית ה' שעתיד להבנות: (דה"א כו כז-כח) מִן הַמִּלְחָמוֹת וּמִן הַשָּׁלָל

הִקְדִּישׁוּ לְחַזֵּק לְבֵית ה' וְכֹל הַהִקְדִּישׁ שְׁמוּאֵל הָרֹאֶה וְשָׁאוּל בֶּן קִישׁ וְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה כֹּל הַמַּקְדִּישׁ עַל יַד שְׁלֹמִית וְאֶחָיו.

נרדם בקציר בן מביש : אבנר הוא "בית הדמים" שהיה מעורב ברצח הגבעונים בנוב (לא ברצח כהני נוב!), אבל הוא לא נקצר בימי ה"קציר" שבהם נתלו שבעת הצאצאים של שאול בנקמת הגבעונים, כי "נרדם" למוות לפני כן. המוות שלו התגלגל בגלל היותו "בן מביש" עפ"י דברי איש-בושת בעניין רצפה בת איה פלגש שאול, ששני בניה נקצרו ב"קציר" הנ"ל.

"רמז".

בקציר – רומז ל-

( ש " ב כא ט ) וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים וַיֹּקִיעֻם בָּהָר לִפְנֵי י-הוה וַיִּפְּלוּ שְׁבַעְתָּים {שְׁבַעְתָּם} יָחַד וְהֵםָ {וְהֵמָּה} הֻמְתוּ בִּימֵי קָצִיר בָּרִאשֹׁנִים ִתְחִלַּת {בִּתְחִלַּת} קְצִיר שְׂעֹרִים: (י) וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת אַיָּה אֶת הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל הַצּוּר מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְלֹא נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם יוֹמָם וְאֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה לָיְלָה:

בן מביש – רומז לדיבור המביש של איש בשת לאבנר.

אסמכתא.

שמואל ב פרק כא

(א) וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלשׁ שָׁנִים שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת פְּנֵי י-הוה וַיֹּאמֶר י-הוה אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים :

מעם לועז

(א) ואמר ועל בית הדמים זה אבנר וקרוביו לפי שלא מיחו בשאול על שהרג אנשי נוב. והתשובה שהשיב ר' סעדיה גאון, שהם היו בין הורגי נוב עיר הכהנים והגבעונים. וכבר ידוע שאנשי צבאו לא רצו לשלוח יד באנשי נוב, כמו שנאמר ולא אבו עבדי המלך לשלוח את ידם לפגוע בכהני ה'. ואז פנה שאול אל אנשי ביתו ואל דואג. ודואג נרמז בפסוק שם. ואנשי ביתו נרמז כאן אל שאול ואל בית הדמים. ויתכן שהיו רבים, ומי שמת בינתיים לא נזכר כאן. ונשארו רק שבעה לכן דרשו שבעה.

בבא קמא קיט/ א

תא שמע אל שאול ואל בית הדמים [על] אשר המית את הגבעונים וכי היכן מצינו שהרג שאול את הגבעונים אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להן מים ומזון מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן.

ירושלמי קדושין מב/ ב

ועל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים. שלח דוד וקרא להם מה לכם ולבית שאול. אמרין ליה על אשר המית ממנו ז' אנשים שני חוטבי עצים ושני שואבי מים וחזן וסופר ושמש.

-

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה בסגלות משלי וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2004-02-26.

פסוק ו

עריכה

ברכות לראש צדיק, ופי רשעים יכסה חמס

(משלי י ו): "ברכות לראש צדיק, ופי רשעים יכסה חמס"

הפסוק מתאר את היחס הראוי לצדיקים ולרשעים הנמצאים בינינו:

ברכות לראש צדיק = יש לברך את הצדיקים הנמצאים בינינו; כשמברכים מישהו, נהוג לשים יד על ראשו, כסמל לכך שהברכות יכסו את כולו מלמעלה עד למטה, ולכן "ברכות לראש צדיק".

ופי רשעים יכסה חמס = אין לברך את הרשעים אך גם אין צורך לקלל אותם - הפה שלהם, המפיץ דברי שקר ושנאה, כבר מכסה אותם בחמס ( = קלקול והשחתה ).

פירושים נוספים

1. פירשנו שהפסוק מתאר את ההתנהגות הראויה מצד הבריות;

2. אך יש מפרשים שהפסוק מתאר את הנהגתו של ה': ה' מוריד ברכות מהשמים על ראשו של הצדיק, אבל אינו מוריד קללות על הרשע, כי אין צורך בכך - החמס עצמו, שהרשע עושה בדברי פיו ושקריו, מכסה ומחסל אותו (ע"פ רש"י, ר' יונה גירונדי) .

הקשר לפסוק הבא

גם בפסוק הבא (פסוק ז) נזכרים צדיקים ורשעים: "זכר צדיק לברכה, ושם רשעים ירקב":

לפי הפירוש הראשון, הפסוק שלנו מתאר את היחס הראוי לצדיקים ורשעים בחייהם (כאשר ראשם ופיהם עדיין קיימים ופועלים), והפסוק הבא מתאר את היחס הראוי לצדיקים ורשעים לאחר מותם (כאשר רק זכרם ושמם נשארים) - פירוט .
ולפי הפירוש השני, הפסוק שלנו מתאר את ברכת ה' הבאה מלמעלה ( "לראש צדיק" ), והפסוק הבא מתאר את ברכותיהם של בני האדם (ר' יונה גירונדי) .

ראו גם: הפסוק בהקשרו - פיסקה שניה בפרק .

פי רשעים יכסה חמס

בהמשך הפסקה מופיע פסוק דומה:

(משלי י יא): "מקור חיים פי צדיק, ופי רשעים יכסה חמס"( פירוט )

משמעות הביטוי "פי רשעים יכסה חמס" היא שונה: כאן החמס מכסה את פיהם של הרשעים, ושם פיהם של הרשעים מכסה בחמס את כל העולם.

דרש ורמז / מטמוניות למשפחות סופרים

א. משל לחיי האבות - אברהם הצדיק נפגש עם מלך סדום ה"רשעים"

ו) בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק וּפִי רְשָׁעִים יְכַסֶּה חָמָס

ז) זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב

צורה.

שני פסוקים מחוברים ע"י המילים: ברכות-ברכה, צדיק, רשעים

ותוכן.

פסוק ו : מלכי-צדק ברך את אברהם, מלך סדום לא ברך

פסוק ז : הקב"ה ברך את אברהם, ושמו של מלך סדום נרקב

מדרש

(ו) ברכות לראש צדיק : מלכי - צדק מלך שלם העתיר ברכות על ראשו של אברהם הצדיק, אשר שב עתיר שלל מנצחונו על נמרוד, שלל שנבזז מערי סדום.

ופי רשעים יכסה חמס : מלך סדום ה"רשע", לא רק שלא ברך את אברהם אבינו אלא ביקש לחמוס את שלל הביזה לעצמו, וכיסה את כוונתו בדיבורי פה מיתממים, "כשכש בזנבו".

(ז) זכר צדיק לברכה : זכר מעשהו הגדול של אברהם אבינו, שענה למלך סדום: (יד כב, כג,) הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל י-הוה אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם, בא לפני הקב"ה ומיד ברכו: (טו א) אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד.

ושם רשעים ירקב : אבל שמו של מלך סדום קולל ונרקב, לאחר שהוזכר פעם אחת בלבד בראש הפרשה: (יד ב) בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם.

"רמז".

ברכות – ברכת כהן:

( ברא ' יד יח - כ ) וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן: וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל:

צדיק – זה מלכי- צדק מלך שלם.

צדיק – זה אברהם אבינו, ר' פסוק ג.

רשעים – זה מלך סדום, ר' פסוק ג.

לברכה ... ' ירקב – ברכ=רכב=רקב. הברכה מורכבת על יש, הרקבון מפורר יש מהרכבו.

א בר הם ו בר ע משותפים באותיות "בר", אברהם ל בר כה וברע ל ר ק ב .

אסמכתא.

בראשית פרק יד - טו

(יז) וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ

(כא) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ:

(כב) וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל י-הוה אֵ-ל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:

(כג) אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם:

(כד) בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם:

(א) אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר י-הוה אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד

מדרש אגדת בראשית פרק יג

...מיד ויצא מלך סדום וגו'. כיון שראה את אברהם יוצא לרדוף היה משחק עליו שנאמר כל רואי ילעיגו לי וגו' (תהי' כב ח) והיה זה יצא לרדוף ששה עשר מלכים ולגיונותיהן כיון שחזר בשלום ירדפם יעבור שלום (ישעי' מא ג). ויצא מלך סדום לקראתו וגו' אמר לו בבקשה ממך תן לי הנפש וגו' (ברא' יד כא) מיד נשבע לו אברהם שנאמר הרימותי ידי וגו' (שם שם כב) ואין הרימותי אלא שבועה שנאמר וירם ימינו ושמאלו אל השמים [וישבע בחי העולם] (דניאל יב ז). אם מחוט וגו' (ברא' יד כב) למה שהקב"ה הבטיחני שהוא מעשרני שנאמר ואברכה מברכך וגו' (ברא' יב ב) ואני אטול משלך שתאמ' אני העשרתיך אם מחוט וגו'.

תנא דבי אליהו רבה פרק כה

...ומשלו משל למה"ד למלך שאמר לבנו בני צא והרוג את כל הליסטים הללו ולא תקח כלום מן הממון שלהם אם יפלו בידך כדי שלא יאמרו לא יצא בן המלך להרוג את הליסטים הללו אלא בשביל לקחת את הממון מיד יצא והרג את כל הליסטים. בחזירתו יצא אביו לקראתו וא"ל ברוך אתה בני ותהא לך קורת רוח בעולם שלא נהנית מן ממונם כלום עכשיו בא עמי ואתן לך כל כלי חמדה שבעולם ואבנים טובות ומרגליות מבית גנזים שלי. וכן לכך נדמה אברהם אבינו בשעה שיצא להרוג את המלכים בחזירתו יצא מלך סדום לקראתו והיה כמדומה למלך סדום שאברהם לא יחזיר לו כלום היה מבקש וא"ל לאברהם בבקשה ממך תן לי הנפש והרכוש קח לך (שם יד) מיד ויאמר אברם אל מלך סדום הרימותי ידי אל ה' וגו' אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך וגו' וכבר נשבעתי שלא אקח כלום מכל אשר לך ואמר לו אברהם למלך סדום שוטה שבעולם וכי לכסף ולזהב ולכל כלי חמדה שלך אני צריך אני אשליך לפניך הכל לארץ ותראה שלא נהניתי מממונך כלום בלעדי רק אשר אכלו הנערים וגו' באותה שעה

קדש אברהם את שמו של הקב"ה ועמד והחזיר את כל רכוש סדום ועמורה מיד אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה וגו' שכרך הרבה מאד.

ילק " ש בראשית - פרק יד - רמז עג

ויצא מלך סדום לקראתו התחיל לכשכש בזנבו אמר ליה מה אתה ירדת לכבשן האש ונצלת אף אני ירדתי לחמר ונצלתי.

יומא דף לח / ב

...מנא הא מילתא דאמור רבנן זכר צדיק לברכה אמר ליה דהא כתיב זכר צדיק לברכה מדאורייתא מנא לן דכתיב וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עשה וכתיב ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום

מנא הא מילתא דאמור רבנן שם רשעים ירקב אמר ליה דהא כתיב ושם רשעים ירקב מדאורייתא מנא לן דכתיב ויאהל עד סדם וכתיב ואנשי סדם רעים וחטאים לה' מאד.

פרוש הרוקח , פרשת לך לך

ויצא מלך סדום , לא הזכירום כאן (בשמם) על (שם) שם רשעים ירקב .

ב. משל לחיי דוד - אחימלך היה "ברכות" לדוד (לחם וחרב), דואג חמס-חסם את פיו להרע לאחימלך

ו) בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק וּפִי רְשָׁעִים יְכַסֶּה חָמָס

ז) זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב

צורה.

שני פסוקים מחוברים ע"י המילים: ברכות-ברכה, צדיק, רשעים

ותוכן.

פסוקים ו - ז : אחימלך "צדיק", דואג "רשעים"

"דרש".

(ו) ברכות לראש צדיק : ברכות לראשו של אחימלך הצדיק, שהיה רגיל להשפיע שפע "ברכות" כהן לישראל⁶ . דוד הגיע אליו רעב וחלש ויצא ממנו עם "ברכה" – לחם וחרב⁷ .

ופי רשעים יכסה חמס : דואג הרשע הגיד לשאול המלך, שאחימלך כה"ג נתן לדוד לחם וחרב, אבל הוא כיסה וחסם את פיו בחמס⁸ מלגלות לשאול, שדוד "שיקר" לאחימלך ואמר לו שהוא בא אליו בשליחות שאול.

"רמז".

ברכות – רמז לברכת כהנים.

גם בפסוק כב, ובפרק יא יא, כתוב "ברכת" בהקשר לכהנים.

רשעים – הוא דואג, ר' פסוק ג'.

יכסה – מחובר לדואג

(מדרש תהלים נב)דבר אחר בבוא דואג ' . זה שאמר הכתוב ( משלי כו כו ) תכסה שנאה במשאון .

גם בפסוק יא כתוב "יכסה" בהקשר הנ"ל.

חמס – מחובר לדואג.

( תהי ' יא ב ) כִּי הִנֵּה הָרְשָׁעִים יִדְרְכוּן קֶשֶׁת כּוֹנְנוּ חִצָּם עַל יֶתֶר לִירוֹת בְּמוֹ אֹפֶל לְיִשְׁרֵי לֵב : (ה) י-הוה צַדִּיק יִבְחָן וְרָשָׁע וְאֹהֵב חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ:

( רש " י ) כי הנה הרשעים, דואג ודלטורי הדור המטילין איבה ביני ובין שאול. במו אפל, במסתר. לישרי לב, דוד וכהני נוב.

( תהי ' קמ א ) לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד: (ב) חַלְּצֵנִי י-הוה מֵאָדָם רָע מֵאִישׁ חֲמָסִים תִּנְצְרֵנִי: (ה) שָׁמְרֵנִי י-הוה מִידֵי רָשָׁע מֵאִישׁ חֲמָסִים תִּנְצְרֵנִי אֲשֶׁר חָשְׁבוּ לִדְחוֹת פְּעָמָי: (ט) אַל תִּתֵּן י-הוה מַאֲוַיֵּי רָשָׁע זְמָמוֹ אַל תָּפֵק יָרוּמוּ סֶלָה: (יב) אִישׁ לָשׁוֹן בַּל יִכּוֹן בָּאָרֶץ אִישׁ חָמָס רָע יְצוּדֶנּוּ לְמַדְחֵפֹת:

( יוב " ע , ט ) לא תתן יי רגוני דואג רשיעא מחשבתיה לא תספק יסתלקון לעלמין:

גם בפסוק יא כתוב "חמס" בהקשר הנ"ל

אסמכתא.

שמואל א פרק כב – בגבעת שאול

(ט) וַיַּעַן דֹּאֵג הָאֲדֹמִי וְהוּא נִצָּב עַל עַבְדֵי שָׁאוּל וַיֹּאמַר רָאִיתִי אֶת בֶּן יִשַׁי בָּא נֹבֶה אֶל אֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב:

(י) וַיִּשְׁאַל לוֹ בַּי-הוה וְצֵידָה נָתַן לוֹ וְאֵת חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי נָתַן לוֹ:

מלבי " ם

השאלות: מה חטא דואג והוא הגיד האמת ומדוע קללו דוד בתהלות סי' נ"ב, למה הפך הסדר הלא תחלה נתן לו צדה ואח"כ שאל בא-להים ואח"כ חרב נתן לו, ושאול אמר זה בסדר אחר?

(ט) בא נבה אל אחימלך - הנה אם היה דואג מגיד המעשה כמו שהיה באמת, לא היה נצמח שום חשד על הכהנים, כי באמת בא דוד אל בית ה' לא אל בית אחימלך, ודואג שמע שדוד אמר שהולך בשליחות המלך, ושהוא רעב שאחזו בולמוס, וששאל לו באורים דבר סתמי ולא הודיע להכהן עקר שאלתו באמרו שהמלך צוהו להעלים הדבר, ושלא בקש חרב גלית כלל, רק חרב, ורק מפני שלא היה חרב אחרת נתן לו חרב גלית, מכ"ז מבואר שהכהן עשה זאת בתום לבבו ובנקיון כפיו, אבל דואג לשונו כתער מלוטש עושה רמיה, הוא אמר שדוד בא אל בית אחימלך - שמשמעותו שבא אל בית הכהן לא אל בית ה', ולזה לא אמר אל בית אחימלך הכהן שאז היה משמע שבא אליו מצד כהונתו. והוא הלשין שבא אליו מצד היותו עמו בקושרים בהיותו בן אחיטוב ומשפחה זאת המה עם דוד. (וכן אמר (תהלות נ"ב ב') בבוא דואג האדומי ויגד לשאול בא דוד אל בית אחימלך. כי זה היה יסוד המלשינות שבזה השחית את הכהנים), ועל יסוד זה הוציא דבה.

שנית כמ"ש (י) וישאל לו בא - להים - שאם היה מגיד שהיה בבית א-להים הלא היה מוכרח להגיד לשאול מה שאל לו, כי שם היה דואג נעצר לפני ה' ושמע הדברים, אבל בהיות שאול חושב שבא לבית הכהן, חשב שבביתו גלה לו סודו ושאלתו עד שבבואו לבית ה' לשאול לא יכול לדעת מה דברו בבית הכהן בלאט.

ג ) שבאמת מה ששאל לו בא-להים היה לבסוף, ודואג ספר בערמה שתחלה שאל לו בא-להים ואח"כ נתן לו חרב וצדה, וזה משני טעמים, א) שאם היה מספר כסדר היה שאול מרגיש שהכהן לא ידע מאומה, שאל"כ למה נתן לו הלחם והחרב בבית ה' לפני דואג ולא בביתו, מדוע לא נשמר מדואג, לכן אמר שתחלה שאל לו באו"ת והיה מוכרח לכנוס לבית ה' לשאול, ולכן לא נשמר מפני דואג גם בהחרב והלחם אחר שנגלה סודם, ב) שבזה יגדל האשמה על הכהן, שאם תחלה נתן

לו חרב ולחם, יאמר הכהן שלא ידע מאומה כי בורח הוא, ואף שאח"כ שאל לו בא-להים ובהכרח שאל על עניני הבריחה, אז כבר היה החרב בידו, אבל לפ"מ שאמר שתחלה שאל בא-להים, וכבר ידע מתשובת האו"ת כי בורח הוא מדוע נתן לו לחם וחרב,

ד ) לא ספר שאחזו בולמוס ושמטעם זה נתן לו לחם קדש, שבזה גם אם היה הכהן יודע כי בורח הוא היה מוכרח להשיב את נפשו, כי לא הורשה להכהן לגרום מיתתו, רק אמר וצידה נתן לו , שמשמע צידה לדרכו לימים רבים שזה מורה שהחזיק בידו,

ה ) לא ספר שדוד שאל חרב סתם ולא היה לו חרב אחר עד שחרב גלית היה מקרה והוא אמר ואת חרב גלית נתן לו שמורה שכיון בעצם לתת לו דוקא חרב הזאת,

ו ) שמלבד זה העלים כל הספור העקרי שדוד אמר בפי' שהוא שליח המלך על דבר סתם, ולכן אין בידו לא צידה ולא חרב כי היה דבר המלך נחוץ, שבכ"ז היה הכהן יוצא נקי בדינו.

"דרש".

(ז) זכר צדיק לברכה : אחימלך כה"ג, בתמימותו וצדקותו, כשהזכיר את דוד מיד שיבח אותו לברכה: (ש"א כב יד) וַיַּעַן אֲחִימֶלֶךְ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר וּמִי בְכָל עֲבָדֶיךָ כְּדָוִד נֶאֱמָן וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ וְסָר אֶל מִשְׁמַעְתֶּךָ וְנִכְבָּד בְּבֵיתֶךָ, ע"כ גם זכרו של אחימלך לברכה בישראל.

ושם רשעים ירקב : שמו של דואג הרשע נרקב ל"דויג"⁹ אחרי שהרג את אחימלך כה"ג ואת כהני נוב. כמו כן נרקב שמו אחרי ששמועותיו לא נזכרו יותר בבית המדרש.

"רמז".

לברכה – במספר קטן 14, דוד בגימטריא 14.

אסמכתא.

תהלים פרק נב

(ז) גַּם אֵל יִתָּצְךָ לָנֶצַח יַחְתְּךָ וְיִסָּחֲךָ מֵאֹהֶל וְשֵׁרֶשְׁךָ מֵאֶרֶץ חַיִּים סֶלָה:

סנהדרין דף קו / ב

...אמר הקדוש ברוך הוא לימרו שמעתא בי מדרשא משמיה אמר לפניו יחתך ויסחך מאהל ...

יומא דף לח / ב

מאי ושם רשעים ירקב אמר רבי אלעזר רקביבות תעלה בשמותן דלא מסקינן בשמייהו מתיב רבינא מעשה בדואג בן יוסף שהניחו [אביו] בן קטן לאמו בכל יום היתה אמו מודדתו בטפחים ונותנת משקלו של זהב לבית המקדש וכשגבר אויב טבחתו ואכלתו ועליה קונן ירמיה אם תאכלנה נשים פרים עללי טפחים משיבה רוח הקדש ואומרת אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא

רש " י

דלא מסקי בשמייהו - לא יקרא אדם לבנו שם אדם רשע.

כהן ונביא -זכריה בן יהוידע הכהן, אלמא מסקינן בשמייהו, דהא דואג האדומי רשע היה, וזה קראו לתינוק בשמו

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-10-26.

פסוק ז

עריכה

זכר צדיק לברכה, ושם רשעים ירקב

נהוג לכתוב, ליד שמו של צדיק שנפטר, את האותיות זצ"ל = זכר צדיק לברכה; וליד שמו של רשע - את האותיות שר"י = שם רשעים ירקב. שני ביטויים אלה נובעים מאותו פסוק (משלי י ז): "זכר צדיק לברכה, ושם רשעים ירקב". ניתן לפרש את הפסוק בשתי דרכים:

א. תיאור המציאות

ייתכן שהפסוק הוא המשך של הפסוק הקודם (פסוק ו): "ברכות לראש צדיק, ופי רשעים יכסה חמס": הפסוק הקודם לימד שכולם מברכים את הצדיק ומקללים את הרשע בצעקות "חמס" ( פירוט ); והפסוק הזה מלמד, שגם לאחר המוות, אנשים זוכרים לטובה ומברכים את זכרו של הצדיק , אך שמו של הרשע נרקב . ומה משמעות הריקבון?

1. ריקבון הוא משל לשיכחה - כמו אוכל ששוכחים מחוץ למקרר, וכאשר מוצאים אותו לאחר כמה ימים רואים שהוא רקוב לגמרי: " "ריקבון עולה בשמם, שאין אדם חפץ להזכיר שמו והוא משתכח מאליו" " (רש"י, רבי יונה גירונדי פירוש ראשון) .

2. ריקבון הוא משל לקללה וגנאי - " "הגנות מחוייב ומוכרח מהזכרת שמו" " (רבי יונה פירוש שני) .

ב. הדרכה מעשית

ייתכן שהפסוק בא ללמדנו איך ראוי להתייחס לצדיקים ולרשעים: בכל פעם שמזכירים את שמו של צדיק , גם בחייו וגם לאחר מותו צריך לברכו ולספר בשבחו; ויש לדאוג ששמו של הרשע יירקב - לפי שתי המשמעויות של הריקבון:

1. ריקבון כמשל לשיכחה - ראוי שלא להזכיר כלל את שמו של הרשע, עד שיירקב וייעלם במרתפי ההסטוריה (ויש אנשים שעבורם התעלמות היא עונש גדול יותר ממוות...);

2. ריקבון כמשל לגנאי - אם כבר מזכירים את שמו של הרשע, יש להזכיר את גנותו, כדי שתהיה לו תדמית שלילית ואנשים לא ילמדו ממעשיו: " "והודיענו, כי זיכרון המום ברשעים - חובה..." " (רבי יונה גירונדי, פירוש שני; וכן שערי תשובה ג קפט ) .

אם כך, מי שכותב זצ"ל (או בקיצור ז"ל ) ליד שמו של אדם צדיק שנפטר, מקיים מצוה; וכן מי שכותב שר"י ליד שמו של רשע שנפטר.

ואיך צריך להתייחס לאדם שנפטר, ואנחנו לא בטוחים אם הוא צדיק או רשע, למשל כי הוא נפטר לפני שמשפטו הסתיים? - לענ"ד, במקרה זה ראוי לציין את שמו בלי שום תוספת, לא ז"ל ולא שר"י.

הרב זונדיל מסלנט מקיים את הפסוק "זכר צדיק לברכה"

[מתוך הספר "תנועת המוסר" מאת הרב דב כ"ץ, כרך א, עמוד קז ]

במכתב מכ"ד בטבת תרכ"ד, כתב הרב זונדיל מסלנט לר' אליהו לוינזון, בעניין המחלוקת הידועה בירושלים, בעניין חצר תלמוד תורה "עץ חיים" [ר' טופס המכתב בספר "הצדיק ר' זונדיל" עמ' כב] . מכתב זה יכול לשמש מסמך הסטורי על גדלותו של ר' זונדיל ודקדוקיו על כל הגה:

בכל מקום שמזכיר שם תלמיד חכם, הוא מוסיף ברכה: "שיחיה" או "שיחיו עד מאה ועשרים שנה". טעמו לדבר - דברי המדרש: "מי שמזכיר צדיק ואינו מברכו, עובר בעשה מדברי קבלה (משלי י): "זכר צדיק לברכה" " [בראשית רבה מט] .
כשהוא מזכיר את בעלי המחלוקת ואנשי הריב, שהוא קובל עליהם מרה, הוא חוזר בכל פעם: "שיחיו ויחזרו בתשובה". ומוסיף: "שאין אנחנו חפצים שייענש שום בר ישראל עבורנו". נימוקו בצידו - המקרא (זכריה ז) "ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם", שיש בזה לפי דעתו לא תעשה מדברי קבלה. ויש בזה גם משום "גם ענוש לצדיק לא טוב", שהגמרא לומדת מכאן ש"כל מי שחברו נענש על ידו, אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה" [שבת קמט:. וראה בבא בתרא כב., במעשה שבו נפטר רב אדא בר אבא, שכמה מן האמוראים חששו שהם גרמו לדבר, וכל אחד אמר "אני גרמתי להענשתו". וראה שם תוספות ד"ה "אנא"] .
למרות שהוא חושב אותם בעלי הריב לאנשי שקר ומרמה, כמה הוא חושש לספר בגנותם, ומהפך בהלכה מכל הצדדים אם מותר לגלות מעשיהם: "אוי לי אם אומר, או לי אם לא אומר. אם אספר כמו, הנה דור בנים אבגוד (תהלים עג: "אם אמרתי אספרה כמו, הנה דור בניך בגדתי") , כמו שנאמר, "בין כך ובין כך אתם קרויים בנים" (כדברי ר' מאיר בקידושין לו: "בין כך ובין כך אתם קרויים בנים", כלומר - בין שאתם נוהגים מנהג בנים ובין שאין אתם נוהגים מנהג בנים") . ואם כעבדים, כתוב (משלי ל) "אל תלשן עבד אל אדוניו". אם לא אומר - פן יאמינו אנשי חו"ל לדבריהם ולמכתביהם, ולהדפסתם עמל ושקר בדוי, ויהיה חילול השם, חס וחלילה". לבסוף, הוא מחליט לגלות רק "קצות דרכיהם", אבל "איננו נושא שמותיהם על שפתיו שלא לבזותם", ומגלגל בזכותם, ומתפלל עבורם "לבלתי יידח ממנו נדח", "אל יחשוב ה' להם עוון", וכדומה.
ובאותו זמן, הוא נזהר מאד לא לפגוע בשמה של ירושלים, ומצווה להסתיר הדברים מפני כבודה, ו"חס וחלילה לחשוב רעה על עם היושב בציון, כי כל העדה כולם קדושים ועוסקים בתורה ובמצוות ובגמילות-חסדים. אין למצוא עיר כזאת בקריות חוץ לארץ, כמו בקרית מלך רב".

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-07-28.

פסוק ח

עריכה

לקחת את המצוות ללב

מצוות רבות בתורה כוללות "פתח מילוט" - מעין פטנט שמאפשר לקיים את המצוה באופן פורמלי, בלי להרגיש שום הפרעה או שינוי בחיי היום-יום (הדוגמאות רבות: "היתר עסקא" לאיסור ריבית, "היתר מכירה" לאיסור החזקת חמץ בפסח ולאיסור עבודת הקרקע בשביעית, ועוד). מי שמשתמש בהיתרים אלה, אמנם אינו עבריין, אבל הוא מפסיד את אחת התועלות העיקריות של המצוה - ההשפעה שלה על הלב:

(משלי י ח): "חכם - לב ייקח מצוות, ואויל - שפתיים יילבט".

בפסוק ישנן שתי צלעות מנוגדות:

החכם ( = היודע ללמוד ) הוא ניגוד של האויל ( = השטחי ).
לב ( = מקום המחשבות, הפנימיות ) הוא ניגוד של שפתיים (= מקום הדיבור, החיצוניות; ראו מלבי"ם ).
הפועל ייקח מצוות מקביל לפועל יילבט ( = יעקם, יניע, ייגע ).

ומשמעות הפסוק:

החכם לוקח את המצוות לליבו, לפנימיותו ומחשבותיו; הוא אינו מסתפק בקיום טכני-חיצוני של מצוה, אלא מקיים אותה "מכל הלב". רק כך אפשר לקלוט את חכמתו של ה', הגנוזה בכל המצוות שהוא נתן לנו.
לעומתו, האויל מקיים את המצוות בלביטה של השפתיים בלבד; הוא נותן "מס שפתיים" למצוות, מקיים אותן רק באופן חיצוני, בדיבור, "על הנייר". כך, הוא אמנם יוצא ידי חובה, אך אינו קולט את החכמה שבמצווה.

אם כך, מדוע ה' שתל "פתחי מילוט", המאפשרים לקיים את המצוות בלי לב? אולי הסיבה היא ש" "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר ה' חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר" " ( רבי חנניא בן עקשיא, תלמוד בבלי, מכות כג: ) . התורה והמצוות נועדו להיות זכות ולא מכשול; הם נועדו לאפשר לבני ישראל להיות זכים וטהורים יותר, ולא חוטאים ועבריינים. לכן, ה' איפשר לכל אדם שאינו מסוגל לקיים את המצוה לקבל "פטור" מהמצוה - להישאר מחובר לתורה ולמצוות מבלי להפוך לעבריין בעל כרחו. עם זאת, המצוות עדיין מוגדרות כחובה, כדי לזכות את אלה שכן מסוגלים לקיים אותן.

ואולי אפשר להמשיל את העניין למדיניות הגיוס של צה"ל. בישראל קיים חוק גיוס חובה, אולם למעשה כל אדם שיתאמץ מספיק יצליח להשתחרר מגיוס, על-ידי פטורים רפואיים או נפשיים או בדרכים אחרות. שלטונות הצבא מודעים לכך שאדם שגויס בניגוד לרצונו יהיה חייל גרוע, ולכן מאפשרים למי שמאד לא רוצה להתגייס למצוא "פתח מילוט". עם זאת, חוק גיוס חובה נשאר בתוקף, כדי שהצעירים שמתלבטים אם להתגייס או לא יעדיפו להתגייס.

מקורות ופירושים נוספים

רעיון דומה נמצא בדברי הרב ישראל מאיר הכהן מראדין: " "לפעמים האדם יכול לפטור עצמו מן הדין, ולא יהיה עליו עונש, לדוגמה: "

"אם שכר פועל, ולעת ערב חייב לשלם לו... דווקא אם יש לו, כדכתיב (ויקרא יט יג) 'אִתְְךָ' - ביש איתך. ומכל מקום, אם הוא איש חכם ומהדר אחר מצוות, יראה ללוות ממון ולשלם לו בזמנו, ויקיים מצוות עשה דאורייתא."
"ועוד איתא בגמרא: '[בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים]: דורות הראשונים היו מכניסין פירותיהן דרך פתח הבית כדי לחייבן במעשר וכו' [דורות האחרונים מכניסין פירותיהן דרך גגות דרך חצרות דרך קרפיפות כדי לפטרן מן המעשר, דאמר רבי ינאי: אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית]' (" בבלי ברכות לה: ")" ", וזה שאמר הכתוב חכם לב יקח מצוות." " (זכור למרים ו)

הניגוד בין שני חלקי הפסוק

1. פירשתי שהניגוד העיקרי בפסוק הוא בין חכם לבין אויל - החכם לב יקח מצוות (=ייקח את המצוות ללב), והאויל שפתיים יילבט (=יקיים את המצוות בעקימת שפתיים בלבד);

2. אולם, לפי הטעמים, המילה "לב" מחוברת למילה שלפניה "חכם", והביטוי חכם-לב הוא ביטוי אחד ( חכם לב נזכר גם בפסוקים אחרים בספר משלי ובתנ"ך ). לפי זה, ייתכן שהניגוד העיקרי בפסוק הוא בין חכם לב (= הלומד כל דבר לעומק עד שהוא מבין אותו בעמקי ליבו), לבין אויל שפתיים (= העושה כל דבר בשטחיות, ב"מס שפתיים" בלבד). גם לפי פירוש זה, משמעות הפסוק היא כמו שכתבנו למעלה.

אולם, הביטוי אויל שפתיים (שלא כמו הביטוי חכם לב) אינו מופיע בשום מקום אחר בתנ"ך, פרט לפסוק י שגם בו משמעותו אינה ברורה.

3. ייתכן גם, שהניגוד העיקרי בפסוק הוא חכם לב לבין אויל - החכם-לב ייקח מצוות (= ישתדל לקיים כמה שיותר מצוות מיוזמתו), והאויל שפתיים יילבט (= ישתדל לצאת ידי חובה בעקימת שפתיים בלבד): " "[החכם לב] יקח מצוות - ייקחם בכל עת ולא יחדל מלקחת; אבל האויל מייגע הוא את השפתיים לבד, לומר [לומד] הרבה ואין עושה מאומה" " (מצודת דוד) , " "חכם לב... מחזר ומחפש אחרי המצוות, וגם כי לא הגיעה חובה לידו, מתבונן במחשבותיו איזה הדרך תמצא לו מצוה לעשות... והאויל הוא בעל עבירות, מתעסק בחטא בידיו ובשפתיו ולא דיו המעשה" "; ועוד: " "החכם לב... ייקח מצוות בידיו לעשותם, ולא בשפתיו, כי לא יתפאר ויתהלל, אך יאמר מעט ויעשה הרבה. והאויל נלבט בשפתיו ומודיע עברותיו" " (הרב יונה גירונדי) . ראו גם מה עושה חכם לב כשכולם עסוקים בהתעשרות מהירה .

אולם, לפי זה הניגוד בין שני חלקי הפסוק הוא פחות ברור - המילה "לב" אינה עומדת כניגוד למילה "שפתיים".

מאיפה לוקחים מצוות?

1. רוב המפרשים פירשו שה מצוות בפסוק זה הן מצוות ה' הכתובות בתורה;

2. ורלב"ג פירש, שהחכם קובע לעצמו " מצוות ", כלומר, נהלים המאפשרים לו לבצע את משימותיו בצורה מסודרת, קביעת סדר יום וכד'; בניגוד לאויל, הפועל בצורה נמהרת, ללא סדר ותכנון, ולכן נכשל במשימותיו.

3. וייתכן שהכוונה למצוות של הצדיק, הנזכר בפסוקים הקודמים: "ברכות לראש צדיק... זכר צדיק לברכה..."; הפסוק שייך לפיסקה המדברת על היחס הראוי לצדיקים , והוא מלמד, שהחכם לא רק מברך את הצדיק בפיו ובשפתיו, אלא גם לוקח אל ליבו את ההנחיות המעשיות שהצדיק נותן לו.

ואויל שפתיים יילבט

פירשנו שהביטוי ואויל שפתיים יילבט מבטא את נטייתו של האדם השטחי להסתפק בדיבורי-שפתיים בלבד; אולם ייתכן שמשמעותו שלילית יותר והוא מציין עקימת שפתיים לאות לעג, כמו בפסוק י ; כשהאויל רואה את החכם הלוקח מצוות, הוא מעקם את שפתיו ולועג לו.

פסוקים דומים וקשורים

בפסוק הבא (פסוק ט) כתוב: "הולך בתום יילך בטח, ומעקש דרכיו ייוודע", וייתכן שגם הוא מדבר על היחס למצוות:

הולך בתום הוא מי שמקיים את המצוות בשלמות ( תמים = שלם ), בצורתן המקורית, בלי להתחכם. הוא יילך בטח - כי יהיה בטוח שהוא מקיים את רצון ה'.
מעקש דרכיו הוא מי שהולך בדרכים עקומות, ומחפש התחכמויות והיתרים כדי להקל מעליו את "עול" המצוה, והוא ייוודע ( פירוט )

פסוק יג מביע רעיון דומה בתחום החינוך - האדם היודע להסיק מסקנות הגיוניות יכול ללמד בהיגיון, ומי שאינו מסוגל לחשוב בהגיון נאלץ להשתמש באלימות והפחדות ( פירוט ).

פסוק כא מביע רעיון דומה בתחום של הנהגת הציבור - העושה צדק בפועל יכול להנהיג אחרים, והשטחי אינו יכול להנהיג אפילו את עצמו ( פירוט ).

דרש ורמז / מטמוניות למשפחות סופרים

א. משל לחיי האבות - לוט לעומת אברהם אחרי חורבן סדום

"מדרש".

(ח) חכם לב יקח מצות: עם חורבנה של סדום פסקו עוברי דרכים בביתו של אברהם אבינו בחברון, לכן הוא הלך לגרר, להמשיך במצוות הצדקה. על זה דרשו חז"ל: "חכם לב יקח מצוות".

ואויל שפתים ילבט: פעמיים שתק לוט שתיקה-אוילית, בשפתים לבוטות-בולטות.

א) כשנפרד מאברהם (ר' פסוק י')

ב) כשנפרד מהישוב אל המערה עם חורבנה של סדום, ונוקש עם בנותיו (פסוקנו).

"רמז".

חכם – זה אברהם אבינו, ר' פסוק א.

אויל – לוט היה "אויל" דהיינו ראשון וראשית משפחת תרח כשהתחבר אל אברהם דודו (יוב"ע ברא' א א: "בראשית", מן אוולא), ולבסוף היה אויל-טיפש כשנפרד ממנו.

( ברא ' יב ד ) וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו י-הוה וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן: (ה) וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן:

( ברא ' יג יא ) וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו: (יב) אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם:

גם בפסוק יד כתוב "אויל" והכוונה ללוט.

שפתים – שפתי לוט,

גם בפסוקים י, יח, יט, כתוב ש.פ.ת. והכוונה לשפתי לוט.

ילבט – רומז ללוט, לבט = לוט (חילופי אותיות בומ"ף).

גם בפסוק י כתוב "ילבט" והכוונה ללוט.

אסמכתא.

בראשית

(יט ל) וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו עִמּוֹ כִּי יָרֵא לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר וַיֵּשֶׁב בַּמְּעָרָה הוּא וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו :

(כ א) וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּין קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיָּגָר בִּגְרָר:

בראשית רבה פרשה נב פסקה ג

ד"א ויסע משם אברהם (ברא' כ א) חכם לב יקח מצות .

חכם לב זה אברהם יקח מצות לפי שחרב מקומה של סדום ופסקו העוברים והשבים ולא חסר קלורין שלו כלום אמר מה אני מפסיק צדקה מביתי הלך ונטה לו אהל בגרר.

ואויל שפתים ילבט זה לוט שהיה אויל בשפתיו שהיה צריך לומר לבנותיו דבר שלקה בו העולם אנו באים לעשות אלא ילבט מה גרם לו ילבט הביא עליו לבטי לבוטים מה להלן לא יבא טמא לכל דבר אף כאן לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'.

ב. משל לחיי דוד - אבנר לעומת דואג בנוב

"דרש".

(ח) חכם לב יקח מִצְוֹת: שאול דרש מנציביו שיביעו את נאמנותם ע"י הלשנות על דוד אוייבו. אבנר היה חכם לב ולקח את מצוות התורה: (שמות כג א) לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס. המצוה הזאת גררה מצוה נוספת והיא סרוב לפקודת שאול להמית את אחימלך וכהני נוב.

ואויל שפתים ילבט: דואג האויל נענה לבקשת שאול והלשין על אחימלך שכאילו התחבר לדוד נגד שאול, הוא התבלט בשפתיו הלבוטות, שברחו זו מזו וגילו את ה"ניב" שאכל את "נוב".

"רמז".

חכם – זה אבנר

גם בפסוק יד כתוב "חכמים" והכוונה לאבנר.

חכם לב…שפתיים ילבט – דוד המלך כינה את אבנר "לבאים" (לב אריה) ושלמה קורא לו כאן "חכם לב". דוד המלך כינה את דואג "להטים" ושלמה קורא לו כאן "ילבט":

( מדרש תהלים ז ) נפשי בתוך לבאים, זה אבנר ועמשא שהיו לבאים בתורה. (תני' נז) אשכבה לוהטים, זה דואג ואחיתופל שהיו לוהטים אחר לשון הרע...

ואויל – ראשון (יוב"ע ברא' א א: "בראשית" מן אוולא). דואג היה "אויל" דהיינו ראש וראשון בשרי שאול כמו שכתוב בתחילת הפרשה: "אביר הרועים" וכמו שכתוב בסופה: "והוא ניצב על עבדי שאול". סופו שנהיה אויל-טפש.

( סנה ' קו / ב ) אמר רבי אמי לא מת דואג עד ששכח תלמודו שנאמר (משלי ה כג) הוא ימות באין מוסר וברוב אולתו ישגה...

גם בפסוקים י, יד, ובפרק כד ז כתובה המילה "אויל", והכוונה לדואג האדומי.

אסמכתא.

שמואל א פרק כב

(יז) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָרָצִים הַנִּצָּבִים עָלָיו סֹבּוּ וְהָמִיתוּ כֹּהֲנֵי י-הוה כִּי גַם יָדָם עִם דָּוִד וְכִי יָדְעוּ כִּי בֹרֵחַ הוּא וְלֹא גָלוּ אֶת אָזְנִו {אָזְנִי} וְלֹא אָבוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ לִשְׁלֹחַ אֶת יָדָם לִפְגֹעַ בְּכֹהֲנֵי י-הוה:

מדרש תהלים מזמור נב ( ירו ' סנה ' פרק עשירי ( דף נב / א , נב / ב )

כיון שהוציא עליו איפופסין של מות. מיד, (שם, יז) ויאמר המלך לרצים הנצבים עליו. לפגוע בהם. ולא שמעו לו. זה שאמר הכתוב (קהלת ח ה) שומר מצוה לא ידע דבר רע. זה אבנר , שלא הניחו לפגוע בכהנים. שנאמר (ש"א כב יז) ולא אבו עבדי המלך.

במדבר רבה פרשה יח פסקה יז

א"ר אלעזר עצת מינות היה בהן ...כך דואג ואחיתופל לא היו בהן מצות מתחלה אע"פ שנעשו בני תורה היו כתחלתן הוי (שם) כי רעות במגורם בקרבם.

בתי מדרשות חלק ב - מדרש חסרות ויתרות מלכים ב

(קצב) (ישע' נז יט) בורא ניב שפתים נוב כתיב אמר ר' לוי לא נברא הניב הזה אלא להיות עד לשפתותיו של אדם הא כיצד אם אומר אדם טובה בפיו שפתיו נושקות זו לזו אומר רעה ברחו זה מזה ונתגלה הניב כגון (ראם) [ירבעם] הרשע ואף הניב הזה הרע גרם לנוב עיר הכהנים שתיחרב .

ספר צדקת הצדיק אות קלח

...ונודע לשלמה כי רק אויל שפתים רק שהכל מן השפה ולחוץ ילבט [ וזה היה דואג כמו שאמרו ז"ל בפרק חלק (סנהדרין ק"ו ע"ב) והוא היה לפי שעה נראה כמצליח במעשיו שעליו אמר דוד (תהלים ל"ז ז') אל תתחר במצליח דרכו וידוע דרכו רצה לומר דרך ה']...

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה בסגלות משלי וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2004-02-26.

פסוק ט

עריכה

הולך בתום ילך בטח, ומעקש דרכיו יוודע

אחד העונשים שיש להטיל על אנשים שהורשעו ברמאות, עונש שעדיין אינו כתוב בחוק, הוא לפרסם אותם, כדי שכולם יידעו שהם רמאים וייזהרו מהם. זה עונש שעשוי להיות יותר יעיל ויותר זול מכלא. כך ניתן ללמוד מספר משלי:

(משלי י ט): "הולך בַּתֹּם ילך בֶטַח, ומְעַקֵּש דרכיו יִוָּדֵעַ"

תֹם = שלמות, ללא פגמים מוסריים ; הולך בתֹם = הולך בדרך תמימה ושלמה, מתנהג בדרכי שלום וללא פגם מוסרי.

עיקש = עקום וקשה, לא ישר ואינו מוכן להשתנות ; מעקש דרכיו = הולך בדרך עקומה וקשה, מתנהג בדרכים עקומות של מרמה וגזל ואינו מתקן את דרכיו; יִוָּדֵעַ = יתגלה, יהיה ידוע.

אדם המתנהג בשלמות ושלום, ללא פגמים מוסרים וללא פגיעה בזולת - יש לאפשר לו ללכת בטח, לחיות חיים רגועים ולשמור על פרטיותו.

אבל אדם המתנהג בדרכים עקומות הפוגעות בזולת, דרכי מרמה וגזל, יש להודיע ולפרסם את מעשיו ברבים, כך שכולם יוכלו להתרחק ממנו.

וכך קבעו חז"ל: " "מפרסמים את החנפים מפני חילול ה'" " (בבלי יומא פו:) , " "חנפים - רשעים ומראין עצמם כצדיקים, אם יש מכיר במעשיו מצוה לפרסמם" " (רש"י) .

כמובן, אין הכוונה שצריך לפרסם כל אדם שנחשד בעבירה, כמקובל בתקשורת בימינו, כי ייתכן שבסוף יתברר שהוא חף מפשע - הולך בתום; יש לפרסם רק אדם שהורשע בעבירה, וכבר התברר שהוא מעקש דרכיו.

פירושים נוספים

הולך בתום ילך בטח

יש שפירשו הולך בתֹם = אדם המתנהג בפשטות ותמימות ואינו מתחכם, ודווקא משום כך ה' אוהב אותו ושומר עליו ש ילך בטח ולא ייכשל:

" "ציוה הקדוש-ברוך-הוא שתהיה כפורת, שהוא כיסוי על הארון, עם עץ פשוט מצופה זהב, להורות, אשר על הארון שהייתה שם התורה, צריך להיות מכוסה עם עץ פשוט, היינו ללכת בדרך פשטות, ואז ילך בטח, כמו שאמר החכם מכל אדם הולך בתם ילך בטח." " ( רבי נחמן מברסלב על פרשת תרומה ) .

" "נישואין בגיל צעיר זו ברכה מכל הבחינות. כאן בא רבינו הקדוש ומלמד אותנו שזו הדרך של התמימות, עליה נאמר בתורה: "הולך בתם ילך בטח ". כי אלו החכמים בעיניהם, הדוחים את חיי הנישואין מכל סיבה וטענה שהיא, מפסידים הרבה. אולם אדם שהולך בתמימות ומזדרז להתחתן מבלי לדקדק מדי בבחירת הזיווג, והוא מאמין בהשם – מכיוון שיודע שהוא בעצמו לא כליל השלמות ולו בעצמו יש הרבה מאוד לתקן – רואה ברכה רבה!" " ( הרב שלום ארוש בשם רבי נחמן מברסלב )

" "יש נוהגים להסתכל בליל הושענא רבה בעצמם, בכוונה לראות האם יש להם צל של צל, לדעת אם יחיו או ימותו באותה שנה. ואין ראוי לעשות כן לחקור ולדרוש על העתידות, וכבר כתבה התורה " תמים תהיה עם ה' אלהיך " ו" הולך בתם ילך בטח " ו" שמר פתאים ה' ". וישוב אדם אל ה' בכל ליבו." " ( הרב מרדכי אליהו ) .

הפסוק מזכיר את דברי ה' לאברהם אבינו:

ביאור:בראשית יז 1 : "וירא ה' אל אברם ויאמר אליו: אני אל שדי, התהלך לפני והיה תמים, ואתנה בריתי ביני ובינך וארבה אתך במאד מאד..."

ואכן חז"ל דרשו את הפסוק על אברהם אבינו, שהלך אחרי ה' בשלמות וקיים את כל מצוותיו ללא ערעור: " "הולך בתום - זה אברהם, שנאמר התהלך לפני והיה תמים. מה אמר לו הקב"ה? לך לך מארצך וממולדתך, ולא השיב דבר להקב"ה לומר לו "מה בין נשב כאן ומה בין לליך לעיר אחרת, למה שמי שהוא מפנה מבית לבית מיצר, אין צריך לומר מעיר לעיר", ולא עיכב אלא מיד עשה כל מה שאמר לו, שנאמר וילך אברם כאשר דבר אליו ה'. שמא הפסיד? - כשבאו המלכים, לא נפלו לפניו, שנאמר ויחלק עליהם לילה. ואף כשאמר לו קח נא את בנך את יחידך [... ולך לך אל ארץ המוריה], היה לו להשיב ולא השיב, לומר "אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, הריני מקריבו מהיכן אתה מברכני?", ולא השיבו אלא מיד עשה כל מה שאמר לו הקב"ה, שנאמר וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו, ואף הקב"ה עשה מה שהבטיחו, ואעשך לגוי גדול, וכן עשה לו, ואברהם יהיה לגוי גדול. וכן הוא אומר וה' ברך את אברהם בכל" " (מדרש תהלים קיט, באבער) .

לפי זה יש לפרש, ש"מעקש דרכיו" הוא לוט, שעיקם את דרכיו והלך לגור בין אנשי סדום הרשעים (מטמונית למשפחות סופרים) .

ומעקש דרכיו יודע

על-פי התקבולת, המילה יִוָּדֵעַ מנוגדת למילים יילך בטח; מה משמעות הניגוד?

1. פירשנו למעלה שהמילה ייוודע משמעה " "תתפרסם רשעותו" " (ע"פ "יסוד מלכות") ; מי שמתנהג בדרך עקומה ומעוותת, אינו יכול אף פעם להיות בטוח ורגוע, הוא תמיד מודאג שמא רשעתו תתגלה ותתפרסם: " "החורש רעה... ייוודע הדבר לחברו, שהקדוש ברוך הוא מפרסמו" " (הגאון מווילנה) . כמו בפסוקים רבים אחרים, גם כאן אפשר לפרש שהפסוק אינו מדבר על שכר ועונש אלא על הנחיה לשלטון לגבי היחס הראוי לאנשים שונים: לאנשים תמימים יש לאפשר בטחון הכולל גם שמירה על הפרטיות, ואנשים עיקשים יש להעניש ע"י פרסום ופגיעה בפרטיותם.

2. ייתכן שהמילה ייוודע משמעה " "יתגלה לפני אורבי הדרכים, לסטים וחיות רעות המצויים בדרך עיקש" " (ע"פ מלבי"ם) , ובנמשל - מי שמתנהג בדרך עקומה ומעוותת, יפגוש שם נוכלים ורשעים אחרים, וכך לא יוכל אף פעם לנהל חיים בטוחים ורגועים.

3. " "מי שמניח הדרך הישרה מפחדו לחתחתים בדרך, ומבקש לשמור עצמו וללכת בעקלקלות, ירגישו בו יותר, כי ייוודע, בהניחו הדרך הישרה, כי נפל פחד האויבים עליו" " (ע"פ ר' יונה מגירונדי) : מי שמתנהג בדרך עקומה ומעוותת, למעשה מודיע לכולם שהוא חלש ופחדן, ושאין לו מספיק ביטחון בכדי להתמודד בדרך הישרה, " "ולא יועילו תחבולותיו, ויישאר גנות העיקשות" ".

4. כמה מפרשים פירשו ייוודע = יישבר ויתייסר, כמו (שופטים ח ז): "ויאמר גדעון: 'לכן, בתת ה' את זבח ואת צלמנע בידי, ודשתי את בשרכם את קוצי המדבר ואת הברקנים'... ויקח את זקני העיר ואת קוצי המדבר ואת הברקנים, וידע בהם את אנשי סכות", וכמו (ישעיהו נג ג): "נבזה וחדל אישים, איש מכאבות וידוע חלי, וכמסתר פנים ממנו נבזה ולא חשבנהו": " "המעקם דרכיו ללכת ברמיה, הוא ישבר וידוכא" " (מצודות, וכן רש"י, דעת מקרא) . פירוש זה מתאים לפסוק המקביל (משלי כח יח): "הולך תמים יושע, ונעקש דְּרָכַיִם יפול באחת"- "ייוודע" בפסוק שלנו מקביל ל"ייפול" שם ( פירוט ).

אולם, אין ראיה שלשורש ידע יש משמעות של "שבירה וייסורים"; סביר יותר לפרש שמשמעותו היא, כמו בכל התנ"ך, היכרות קרובה ; גם בספר שופטים הכוונה היא, שגדעון גרם לאנשי סוכות "להכיר מקרוב" את הקוצים והברקנים; וגם בספר ישעיהו הכוונה היא, שהמחלות "מכירות מקרוב" את עבד ה' ( פירוט ).

פסוקים דומים

ישנם פסוקים נוספים המתארים הגנה על ההולך בדרך תמימה:

(משלי ב ז): "וצפן לישרים תושיה, מגן להלכי תם"( פירוט )
(משלי י כט): "מעוז לתם דרך ה', ומחתה לפעלי און"( פירוט )
(משלי יג ו): "צדקה תצר תם דרך, ורשעה תסלף חטאת"( פירוט )
ראו: מתי צריך להתערב במריבה .

פסוקים נוספים שבהם עקשות מנוגדת לתמימות:

(משלי כח יח): "הולך תמים יושע, ונעקש דְּרָכַיִם יפול באחת"( פירוט )
(משלי יא כ): "תועבת ה' עקשי לב, ורצונו תמימי דרך"( פירוט )

דרש ורמז / מטמוניות למשפחות סופרים

א. משל לחיי האבות - פרידת אברהם ולוט

"מדרש".

(ט) הולך בַּתֹּם ילך בטח: אברהם אבינו הלך בתום אחרי ציווי הקב"ה, לכן כל הליכותיו היו "בטח". הנסיון הראשון (שכתוב בתורה) והאחרון היה (יב א, כב ב) לֶךְ לְךָ, ואח"כ שכרו בהיפוך אותיות היה " כל " – (כד א) וַי-הוה בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל.

ומעקש דרכיו יִוָּדֵעַ: לוט בחר ללכת בדרכים עקושות-עושק של סדום, לכן התוודע= התייסר.

"רמז".

הולך בתם – זה אברהם אבינו שנאמר עליו:

( ברא ' יז א ) וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא י-הוה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵ-ל שַׁ-דַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים :

גם בפסוק כט כתוב "לתם" והכוונה לאברהם אבינו

אסמכתא.

בראשית פרק יז

(א) וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא י-הוה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵ-ל שַׁ-דַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים

בראשית פרק יב

(א) וַיֹּאמֶר י-הוה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ:

(ד) וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו י-הוה וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן:

בראשית פרק כב

(ב) וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ:

בראשית פרק כד

(א) וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַי-הוה בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל :

מדרש תהלים מזמור קיט ( באבער ): דבר אחר הולך בתום (משלי י ט), זה אברהם , שנאמר התהלך לפני והיה תמים

מה אמר לו הקב"ה לך לך מארצך וממולדתך, ולא השיב דבר להקב"ה לומר לו מה בין נשב כאן ומה בין לליך לעיר אחרת, למה שמי שהוא מפנה מבית לבית מיצר, אין צריך לומר מעיר לעיר, ולא עיכב אלא מיד עשה כל מה שאמר לו, שנאמר וילך אברם כאשר דבר אליו ה', שמא הפסיד, כשבאו המלכים לא נפלו לפניו, שנאמר ויחלק עליהם לילה.

ואף כשאמר לו קח נא את בנך את יחידך, היה לו להשיב ולא השיב, לומר אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, הריני מקריבו מהיכן אתה מברכני, ולא השיבו אלא מיד עשה כל מה שאמר לו הקב"ה, שנאמר וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו, ואף הקב"ה עשה מה שהבטיחו, ואעשך לגוי גדול, וכן עשה לו, ואברהם יהיה לגוי גדול. וכן הוא אומר וה' ברך את אברהם בכל

ב. משל לחיי דוד - דוד בנוב עיר הכהנים

"מדרש".

(ט) הולך בַּתֹּם ילך בטח: דוד הלך לנוב לשאול בתום-תומים אודות הדרך להמלט משאול וללכת בטח.

וּמְעַקֵּשׁ דרכיו יִוָּדֵעַ: אבל אחרי שפגש שם את דואג, השתבשו תוכניותיו בחששות וספקות, והוא עיקש את דרכו לאכיש מלך גת, מיד התידע ביסורין וברח משם כל עוד נפשו בו.

"רמז".

בַּתֹּם – אורים ותומים.

גם בפרק יא ג, כתוב ת.מ. בהקשר לאורים ותומים

הולך בַּתֹּם ילך – זה דוד, ר' גם באסמכתא.

( תהי ' כו א ) לְדָוִד שָׁפְטֵנִי י-הוה כִּי אֲנִי בְּתֻמִּי הָלַכְתִּי וּבַי-הוה בָּטַחְתִּי לֹא אֶמְעָד: (יא) וַאֲנִי בְּתֻמִּי אֵלֵךְ פְּדֵנִי וְחָנֵּנִי:

( ילק " ש משלי כח - רמז תתקסב ) הולך תמים יושע, זה דוד ואני בתומי אלך...

גם בפסוק כט, ובפרקים יא כ, יג ו, כתוב "תם" בהקשר לדוד.

בַּתֹּ ם י לך – אותיות סופיות " מלך "-אחימלך, אחימלך שאל באורים ותומים לדוד.

ומעקש – עקש כמו אכש, רומז לאכיש מלך גת, שדוד ברח אליו מנוב.

אסמכתא.

שמואל א פרק כא

(י) וַיֹּאמֶר הַכֹּהֵן חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי אֲשֶׁר הִכִּיתָ בְּעֵמֶק הָאֵלָה הִנֵּה הִיא לוּטָה בַשִּׂמְלָה אַחֲרֵי הָאֵפוֹד אִם אֹתָהּ תִּקַּח לְךָ קָח כִּי אֵין אַחֶרֶת זוּלָתָהּ בָּזֶה וַיֹּאמֶר דָּוִד אֵין כָּמוֹהָ תְּנֶנָּה לִּי:

רד " ק

(י) אחרי האפוד - שהיתה תלויה אחרי המקום שהיה מונח האפוד והחשן או יהיה פי' האפוד שלא היה אפוד החשן אלא אפוד בד והוא לבוש שהיו לובשים הכהנים ועבדי ה' כמו שאמר שמנים וחמשה איש נושאי אפוד בד וכתי' ודוד חגור אפוד בד וזו החרב היתה תלויה אחרי אלה הבגדים וזהו הנכון וי " ת בתר דשאיל ליה באפוד ' כלומר אחר ששאל לו באפוד החשן את דרכו ואחר כן אמר לו שיקח זו החרב כי כן אמר לו דואג וישאל לו בה' וכן שאול אמר לו לאחימלך ושאול לו בא-להים ולא כחש לו אחימלך אבל אמר היום החלותי לשאול לו בא-להים ונכון הוא בעיני פירושו אבל אינו דרך פשט הפסוק לפי מקומו שאמר אחרי האפוד בין לוטה בשמלה ובין אותה תקח לך.

שמואל א פרק כא

(יא) וַיָּקָם דָּוִד וַיִּבְרַח בַּיּוֹם הַהוּא מִפְּנֵי שָׁאוּל וַיָּבֹא אֶל אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת:

מדרש תהלים מזמור לד:...שנאמר (ש"א כא יא) ויקם דוד ויברח מפני שאול. אמר לו הקב"ה, דוד, אצל אכיש אתה הולך, אתמול הרגת גלית, ואחיו של גלית שומר ראשו של אכיש הוא ועדין לא נסתפג דמו, ואתה הולך אצלו וחרבו בידך

מדרש תהלים מזמור נה: למנצח בנגינות. האזינה א-להים תפלתי. זה שאמר הכתוב (משלי י ט) הולך בתום ילך בטח , זה דוד . שנאמר (תהי' מא יג) ואני בתומי תמכת בי (*) . ומעקש דרכיו יודע, זה אחיתופל.

(*) בתהי' כו כתוב לשון הליכה סמוך לתום:

(א) לְדָוִד שָׁפְטֵנִי י-הוה כִּי אֲנִי בְּתֻמִּי הָלַכְתִּי וּבַי-הוה בָּטַחְתִּי לֹא אֶמְעָד: (יא) וַאֲנִי בְּתֻמִּי אֵלֵךְ פְּדֵנִי וְחָנֵּנִי:

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-10-26.

פסוק י

עריכה

קורץ עין ייתן עצבת, ואויל שפתיים יילבט

כשאנחנו משוחחים או מתווכחים, תנועות תת-מודעות של שרירי הפנים שלנו עלולות לפגוע בזולת וכתוצאה מכך לערער את היחסים בינינו לאורך זמן:

משלי י י: " "קרץ עין יתן עצבת, ואויל שפתים ילבט" "

קורץ עין = מביע לעג או שמחה לאיד על-ידי רמיזה בעפעפי העין .

עצבת = צער רב, כאב.

אויל = שטחי, אינו חושב עד הסוף על תוצאות מעשיו .

שפתיים יילבט = מעקם את שפתיו .

הפסוק מלמד, שלא רק מעשים ודיבורים עלולים לפגוע בזולת, אלא גם תנועות-גוף בלבד; גם ברמיזה של העיניים אפשר ללעוג לאדם ולגרום לו צער רב, וגם בעקימה של השפתיים; גם " קורץ עין " וגם " אויל שפתיים יילבט " יתנו (יגרמו) צער וכאב לזולתם.

החשיבות של תנועות גוף, בפרט אלו המביעות בוז וזלזול, הוכחה במחקר של ג'ון גוטמן, ובו צפה החוקר במאות זוגות נשואים בזמן ויכוחים שהתחוללו ביניהם: " "בוז בא לידי ביטוי לא רק במילים שמשתמשים בהן, אלא גם בנימת הקול ובהבעה כעוסה. צורתו הברורה ביותר היא, כמובן, לעג או גידוף... אבל שפת הגוף המביעה בוז מכאיבה באותה מידה, במיוחד עווית השפתיים ... או גלגול עיניים ... תנועת הפנים המביעה בוז היא כיווץ השריר המושך את זויות הפה לצד (בדרך כלל השמאלי) בעוד שהעיניים מתגלגלות כלפי מעלה. כאשר אחד מבני הזוג מבזיק את ההבעה הזאת, נרשמת אצל משנהו קפיצה של שתים או שלוש פעימות בדקה בדופק הלב. שיחה נסתרת זו גובה את מחירה: גוטמן גילה, שאם בעל מפגין בוז לעתים מזומנות, אשתו פגיעה יותר לבעיות בריאות, מהצטננויות ושפעות תדירות ועד זיהומים... וכן בעיות בקיבה ובמעיים. וכאשר פניה של אשה מביעים סלידה... ארבע פעמים או יותר במהלך שיחה בת חמש-עשרה דקות, זהו אות אילם, שבני הזוג עתידים, קרוב לוודאי, להיפרד בתוך ארבע שנים" " (דניאל גולמן, "אינטלגנציה רגשית", פרק 9, עמ' 155) .

החכם צריך לשים לב לכל תנועה מתנועות גופו, ולוודא שאינה גורמת צער לזולת; נשמע קשה? אכן, אבל זה האתגר שמציב ספר משלי.

פסוקים קשורים

שפת-גוף שלילית נזכרת גם במשלי ו יב-יד: " "אדם בליעל, איש אוון; הולך עקשות פה . קורץ בעיניו , מולל ברגליו; מורה באצבעותיו. תהפוכות בליבו, חורש רע בכל עת; מדיינים ישלח" "; שם המטרה היא ללמד את הנערים לזהות נוכלים על-פי שפת הגוף שלהם, כדי שיוכלו להיזהר מפניהם (ראו הרע מתבטא באיברים ).

הביטוי " אויל שפתיים יילבט " נזכר גם בפסוק ח: " "חכם לב יקח מצוות, ואויל שפתיים יילבט" "; שם המשמעות היא שיש להתעמק ולקיים מצוות מכל הלב, ולא להסתפק ב"מס שפתיים" כדרכם של השטחיים (ראו לקחת את המצוות ללב ).

החכם בפסוק ח, שלוקח מצוות (מקבל על עצמו עול ומחויבות), הוא ניגודו של הקורץ מהפסוק שלנו, שנותן עצבת (מעמיס על אחרים צער וכעס).

בסוף הפסוק הקודם (פסוק ט) נאמר " "ומעקש דרכיו - ייוודע" ", כלומר - הנוהג בתחבולות עקומות, יתגלה וייחשף בסופו של דבר ( פירוט ); ייתכן שהפסוק שלנו ממשיך את הרעיון ומביא שתי דרכים עקומות נוספות שגורמות לאדם להיוודע , ולהתגלות בקלונו ובמזימותיו - קריצת עין ועקימת שפתיים: " "הנה הודיע, כי לב האדם וסודו, נחשף בשלוש מידות: בתחבולותיו והערמותיו, ובקריצת עינו ורמיזותיו, וסוד האויל יגלו שפתיו" " (הרב יונה גירונדי) .

מקורות ופירושים נוספים

1. פירשנו שהפסוק מזהיר את הקוראים מפני שתי פעולות שונות שעלולות לגרום צער לזולת באותה מידה; אולם יש מפרשים, שהמילים " יתן עצבת " מתייחסות רק לצלע הראשונה - רק " קורץ עין " יגרום צער לזולת, כי הוא אדם מעמיק יותר, שמעביר את המסרים שלו ברמזים דקים - הוא קורץ בעיניו והרואים מסיקים מסקנות בעצמם; כידוע, אנשים מפנימים יותר מידע שהם מגיעים אליו בכוחות עצמם (עובדה ידועה שמשתמשים בה גם בתחום ההוראה), ולכן קורץ עין ייתן עצבת - יכניס עצבות בליבותיהם של הידידים, והם יתחילו - באופן תת מודע - להתייחס אל האחר בצורה שלילית, ושמו הטוב ייפגע. לעומת זאת, האויל - השטחי - רק ידבר בשפתיו , לא ינסה להתחכם ולהעביר מסרים סמויים אלא יגלה את כל מחשבותיו, וכך לא יצליח לגרום נזק רב; אם כך, הפסוק מלמד, שבמקרים מסויימים יש תועלת דווקא בשטחיות: " "אויל ייטפש בשפתיים ויודיע מחשבתו, ולא יירא, והוסכל במעשיו מן הקורץ עין" " (הרב יונה גירונדי) , " "המרמז בעין לעשות רעה למי אז דבר זה יתן עצבון בלב הנרמז עליו כי לא ישקוט עד יגמור הדבר הואיל ולא הוציא בשפתיו לא נח חמתו; אבל אויל המדבר בשפתיו לעשות הרעה אז נעשה עיף ויגע מעשות הדבר ההוא כי נח חמתו בגזום דבריו" " (מצודת דוד) .

הבעיה בפירושים אלה היא, שהם לכאורה באים לתת עצות לאנשים, איך להכפיש את חבריהם בצורה יעילה ומעמיקה יותר, וזו כמובן לא מטרתו של הספר.

2. ייתכן שהפסוק מדבר על אנשים שמטילים ספקות בחוקי התורה והחכמה, ומתאר שני סוגי אנשים:

מי ש" "קורץ עין" " - פוזל בעיניו לדעות כפרניות, " ייתן עצבת " - תיכנס עצבת בליבו;
ומי שהוא " "אויל שפתיים" " - מביע את הספיקות בפיו - גם הוא יילבט ויתעייף (ע"פ מלבי"ם) .

3. בפסוק ח נאמר " "חכם לב יקח מצוות, ואויל שפתיים יילבט" " - שם הצלע הראשונה מציינת תכונה חיובית והצלע השניה מציינת תכונה שלילית; לפי ההקבלה היה אפשר לחשוב, שגם בפסוק שלנו, הצלע הראשונה מציינת תכונה חיובית כלשהי, למשל "קורץ עין משמח את חברו וגורם לו לתת ולוותר על העצבות שלו";

אולם, הפועל "קרץ" נזכר בלשון המקרא תמיד במשמעות שלילית - רמז למזימות רעות או שמחה לאיד .
בנוסף לכך, הפועל "נתן" אין משמעו "ויתר על-"; אמנם, לפעמים כדי לתת משהו למישהו צריך לוותר עליו, אולם, הפועל "נתן" מדגיש לא את הויתור אלא את הקבלה, ומכאן " יתן עצבת " הכוונה "יגרום למישהו להצטער" ולא "יוותר על צערו".

דרש ורמז / מטמוניות למשפחות סופרים

א. משל לחיי האבות - לוט הולך לסדום

"דרש".

(י) קֹרֵץ עין יתן עַצָּבֶת : תחילת חטאו של לוט היה בקריצת עין: (יג י) וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא ...

ואויל שפתים ילבט : לוט התלבט בשפתיו ושתק , כשאברהם הוכיח אותו והציע לו להפרד.

"רמז".

קרץ – אותיות קצר , רומז ללוט, ר' פסוק ה.

ק רץ ע ין... ' עצב ת – אותיות צער , עצב . קריצת העין לעבר סדום הסתיימה בצוער, צער ועצב.

גם בפסוק כב כתוב "עצב" בהקשר הנ"ל.

שפתים ילבט – רומז ללוט, ר' פסוק ח.

אסמכתא.

בראשית פרק יג

(י) וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת י-הוה אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן י-הוה כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר:

תרגום יונתן

(י) וזקף לוט ית עינוי לזנוי ...

ב. משל לחיי דוד - דואג לפני שאול

"דרש".

(י) קֹרֵץ עין יתן עַצָּבֶת ואויל שפתים ילבט : פסוקנו מתאר את דואג בעומדו לפני שאול בגבעה. (ש"א כב ט) וַיַּעַן דֹּאֵג הָאֲדֹמִי וְהוּא נִצָּב עַל עַבְדֵי שָׁאוּל, כמו "והוא מעצב ..." – דואג השתמש בשפת הגוף, קרץ בעיניו והבליט את שפתיו¹⁰ , כדי להטות את העובדות לכיוון, שאחימלך שיתף פעולה עם דוד ביודעין נגד שאול.

"רמז".

קרץ – רמז , דואג רמז בעיניו, ר' פרק כד ר"ת של הפסוקים ז-ט

( יוב " ע כאן ) דרמז בעינוהי יהב כאבא וסליף בשפותיה מתאחד.

אויל – זה דואג, ר' פסוק ח'.

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2004-02-26.

פסוק יא

עריכה

מקור חיים פי צדיק, ופי רשעים יכסה חמס

צדק הוא לא רק במעשה אלא גם בדיבור:

(משלי י יא): "מקור חיים פי צדיק, ופי רשעים יכסה חמס"

צדיק = העושה צדק, הנותן לכל אחד את המגיע לו .

מקור חיים = מעיין מים טריים ומחיים את שותיהם, ש" "כל השותה מנוזליו יחיה" ".

חמס = קלקול והשחתה .

יכסה חמס = החמס שוטף ומכסה את העולם;

הניגוד בפסוק זה הוא בין המים ה" חיים " לבין " חמס ", שגם הוא נמשל למשקה:

משלי ד יז: "כי לחמו לחם רשע; ויין חמסים ישתו" ( פירוט )
משלי כו ו: "מקצה רגליים חמס שותה - שולח דברים ביד כסיל".

דבריו של הצדיק הם מים הנותנים חיים לעולם, ודבריו של הרשע מכסים את העולם בשטפון של קלקול והשחתה.

מקור חיים פי צדיק = דיבורו הרגיל של הצדיק הוא מקור חיים:

הוא מדגים בכל רגע את מצוות ה' הקשורות לדיבור - איך מדברים בלי לשון-הרע ורכילות, איך אומרים רק את האמת וכד'; והתורה היא החיים.

הוא מנחה את שומעיו בדרך הצדק - אומר לכל אחד מה מגיע לו; והצדק הוא החיים.
הוא מנסה תמיד להרבות שלום ואהבה בין אנשים ע"י עשיית משפט צדק ביניהם, והשלום הוא החיים (ראו בפסוק הבא: "שנאה תעורר מדנים, ועל כל פשעים תכסה אהבה").

זהו אחד ממקורות-החיים בספר משלי: מי שרוצה לחיות את נשמתו, יכול לשהות במחיצתו של הצדיק ולהקשיב לדבריו (ראו מקורות לחיים )

פי רשעים יכסה חמס = דיבורם של הרשעים מכסה את העולם בקלקול והשחתה:

דברי רכילות, לשון הרע ושקרים;
דברי עוול ועיוות הדין;
דברי שנאה והסתה, המעוררים מריבות בין אנשים וקבוצות ומקלקלים את החברה (ראו בפסוק הבא: "שנאה תעורר מדנים, ועל כל פשעים תכסה אהבה").

פיהם של הרשעים מכסה את העולם בחמס, אך קודם-כל הוא מכסה בחמס אותם עצמם:

(משלי י ו): "ברכות לראש צדיק; ופי רשעים יכסה חמס"( פירוט )

משמעות הביטוי "פי רשעים יכסה חמס" בשני הפסוקים היא שונה - בפסוק שלנו פיהם של רשעים מכסה בחמס את העולם, ובפסוק הקודם פיהם של רשעים מכסה בחמס אותם עצמם: " "ואין פתרון מקרא זה דומה לפתרון העליון, והענין יורה עליהם" " (רש"י, וכן דעת מקרא) .

ראו גם (משלי י לא): "פי צדיק ינוב חכמה, ולשון תהפכות תכרת"( פירוט )

דרש ורמז / מטמוניות למשפחות סופרים

א. משל לחיי אברהם - אברהם ושרה מול אבימלך מלך גרר

"דרש".

(יא) מקור חיים פי צדיק : הקב"ה אמר לאבימלך, שפיו של אברהם הצדיק הוא "מקור חיים": (כ ז) וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה .

אברהם הצדיק אכן התפלל על אבימלך: (שם יז) וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱ-לֹהִים וַיִּרְפָּא אֱ-לֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ:

ופי רשעים יכסה חמס : ואילו אבימלך הרשע כיסה על חמיסת שרה בדברי הצטדקות מיתממים, הן בדבריו לקב"ה והן בדבריו לאברהם אבינו, וגם בדבריו לשרה אמנו, נראה כמברך ובאמת קילל.

"רמז".

מ קו ר ח יי ם – ר"ת וס"ת מרח , גימטריא של אברהם מר"ח (248). ר' פסוק יז.

( תנחומא לך לך טז ) אמר לו הקב"ה עד שלא תמול היה שמך אברם א' אחד ב' שנים ר' מאתים מ' ארבעים הרי מאתים וארבעים ושלשה ומנין אברים שבאדם רמ"ח מול והיה תמים כשמל א"ל הקב"ה לא יקרא עוד שמך אברם והיה שמך אברהם הוסיף לו ה' חמשה מנין רמ"ח אברים לפיכך והיה תמים.

צדיק – זה אברהם אבינו, ר' פסוק ג.

רשעים – זה אבימלך מלך גרר.

גם בפסוקים כה, כז (פרוש ראשון), כתוב רשע/ים והכוונה לאבימלך

חמס – לשון קללה ⁶ . אבימלך קילל את שרה אמנו.

אסמכתא.

בראשית כ ה-טז: הֲלֹא הוּא אָמַר לִי אֲחֹתִי הִוא וְהִיא גַם הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא בְּתָם לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת! וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱ-לֹהִים בַּחֲלֹם גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת וָאֶחְשׂךְ גַּם אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹ לִי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיךָ לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ... וּלְשָׂרָה אָמַר הִנֵּה נָתַתִּי אֶלֶף כֶּסֶף לְאָחִיךְ הִנֵּה הוּא לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם לְכֹל אֲשֶׁר אִתָּךְ וְאֶת כֹּל וְנֹכָחַת :

רמב " ן: (טז) ...ואמר כי שרה לא נתפייסה לו, אבל עם כל זה היתה מתוכחת עמו בטענות, לאמר שלא תמחול לו, ובשבחה דבר הכתוב ואברהם נתפייס ויתפלל עליו, והוא כלשון ועם ישראל יתוכח (מיכה ו ב) אך דרכי אל פניו אוכיח (איוב יג טו) שם ישר נוכח עמו (שם כג ז).

בראשית רבה פרשה נב פסקה ו: בתם לבבי הדא אמרת משמוש ידים היה.

שמות רבה פרשה כ פסקה א: זה שאמר הכתוב (משלי כו) שוט לסוס ומתג לחמור...ומתג לחמור זה היה אבימלך אימתי (שם כ) כי עצור עצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך התחיל משבח עצמו ואומר (שם) בתם לבבי ובנקיון כפי ואחשוך גם אנכי אותך מחטוא לי למה"ד לחמור שהיה אדם רוכב עליו ראה את התינוק בשוק קפץ עליו ולא הזיקו התחילו משבחין לחמור שדלג על התינוק ולא הזיקו אמר להם בעליו חייכם אילולי אני שהמשכתיו ברסן של פיו היה מזיקו כך אמרו כשר היה אבימלך שלא קירב אצל שרה אמר להם הקב"ה הוא היה מבקש ואני לא הנחתיו ואני הוא שמשכתיו שנאמר (תהי' קמ) אל תתן ה' מאויי רשע לכך נאמר (משלי כו) ומתג לחמור.

ב. משל לחיי דוד - דואג כיסה את אחימלך בחמס

"דרש".

(יא) מקור חיים פי צדיק : פיו של אחימלך הצדיק היה מקור חיים לדוד, כששאל לו באורים ותומים.

ופי רשעים יכסה חמס : פיו של דואג הרשע היה מקור מוות לחמוס את חיי אחימלך. דואג סיפר לשאול, שאחימלך שאל לדוד באורים ותומים, ב"כיסוי"-בסתר, וזו הוכחה מובהקת לקשר של מרד.

"רמז".

חיים – נמצא בשמותיהם של א חימ לך הוא א חיה בן א חי טוב.

( ש " א יד ג ) וַאֲחִיָּה בֶן אֲחִטוּב אֲחִי אִיכָבוֹד בֶּן פִּינְחָס בֶּן עֵלִי כֹּהֵן י-הוה בְּשִׁלוֹ נֹשֵׂא אֵפוֹד וגו'

( ש " א כב יא ) וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ לִקְרֹא אֶת אֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִיטוּב הַכֹּהֵן וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו הַכֹּהֲנִים וגו'

( מעם לועז ש " א כא א ב ) יש אומרים שאחימלך זה אחיה בן אחיטוב שנזכר לעיל (יד ג)

רשעים – הוא דואג, ר' פסוק ג'.

יכסה – במספר קטן 14, דואג בגימטריא 14, ר' פסוק ו.

חמס – מחובר לדואג, ר' פסוק ו

אסמכתא.

שמואל א פרק כב

(טו) הַיּוֹם הַחִלֹּתִי לִשְׁאָול { לִשְׁאָל } לוֹ בֵא - לֹהִים חָלִילָה לִּי אַל יָשֵׂם הַמֶּלֶךְ בְּעַבְדּוֹ דָבָר בְּכָל בֵּית אָבִי כִּי לֹא יָדַע עַבְדְּךָ בְּכָל זֹאת דָּבָר קָטֹן אוֹ גָדוֹל:

רש " י

(טו) היום החלותי לשאל לו - בתמיה, זה ימים רבים שצורך הצבור בו, שמינהו מוציא ומביא את ישראל, ומאז אני שואל לו בא-להים. חלילה לי - מעשות דבר זה למרד ומעל.

מדרש תהלים נב

דבר אחר ויגד לשאול מה ויגד אגדי ליה. א"ל, עשה לדוד מלך בחייך, לפי שאין נשאלין בתומים ואורים אלא למלך ולבית דין ולמי שצורך צבור בו, ודוד נשאל באורים ותומים. וכיון שאמר לו את הדבר, נכנס בלבו רוח קנאה. ומנין, שכן הוא אומר, (שם כב, יג) בתתך לו לחם וחרב. ולא דייך, אלא, ושאול לו בא-להים. לפיכך, בשביל זה, (שם, טז) מות תמות אחימלך.

ילק " ש , שמואל א כב , רמז קלא

א"ר לוי דואג לא נטרד אלא שהיה ממרה ב"ד, אמר לשאול אין נשאלין אלא למלך בלבד, א"ל אבנר ועמשא אמרו רבותינו נשאלין למלך ולב"ד ולמי שצורך הצבור בו ודוד צורך הצבור היה בו, והיה ממרה ואומר אין נשאלין אלא למלך בלבד אמרו לו חזור על כל הסנהדראות וחזר ואמרו לו כשם שאמרו אבנר ועמשא ולא שמע אליהם.

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-10-26.

פסוק יב

עריכה

שנאה - הגורם העיקרי לריב

כאשר בני-זוג שמים לב, שתדירות המריבות ביניהם עולה ("פעם היינו רבים פעם בחודש ועכשיו פעמיים בשבוע"), ותוך כדי המריבה הם גם מזכירים זה לזו דברים רעים שעשו לפני זמן רב ("את/ה תמיד מאחר/ת! אפילו לפגישה הראשונה שלנו הגעת באיחור!"), זה סימן שיש בעיה באהבה ביניהם. במקרה זה הם צריכים להפסיק לדון בכל מריבה בנפרד, ולהתחיל לדון בבעיה העיקרית - איך להגדיל את האהבה:

(משלי י יב): "שנאה תעורר מדנים, ועל כל פשעים תכסה אהבה"

מדנים = מריבות, תביעה לדין; שנאה תעורר מדנים = רגשות של שנאה וריחוק בין בני אדם גורמים להם להזכיר ו"לעורר" ריבים ישנים, שכבר נשכחו ו"נרדמו". או: רגשות של שנאה מעוררים את יצר ה"מדנים" וגורמים לאנשים לריב ולתבוע זה את זה לדין גם על דברים קטנים.

פשע = פגיעה בזכויותיו של הזולת (לא דווקא מעשה פלילי); ועל כל פשעים תכסה אהבה = רגשות של אהבה וקרבה בין בני אדם גורמים להם להעלים עין גם ממעשים חמורים שהזולת עשה כנגדם.

הרעיון נכון לא רק בין איש לאשתו ובין אדם לחברו, אלא גם בין קבוצות שונות בתוך העם ובין עמים שונים: ישנם סכסוכים שבהם כל קבוצה מאשימה את הקבוצה השניה בפשעים שעשתה כנגדה לפני שנים רבות. הפסוק שלנו מתווה כיוון לפתרון סכסוכים מסוג זה: במקום להתעסק בפשעים שנעשו בעבר, עדיף להתמקד ברגשות השנאה הגועשים בהווה, לנסות להרגיע אותם ולעורר במקומם רגשות של אהבה (למשל על-ידי מפגשים שאינם קשורים דווקא לנושא הסכסוך), והאהבה תכסה על הפשעים ותוציא אותם מהתודעה.

מקורות ופירושים נוספים

תעורר מדנים

1. יש שפירשו שהכוונה לריבים יְשָנים שנשכחו והם "יְשֵנים" בתת-התודעה, והשנאה כביכול מעוררת אותם ומחזירה אותם אל התודעה: " "כי אין דרך האדם להתקוטט מחמת דבר קל ומועט, אך נוטר הוא בלבבו, וכאשר יזדמן עוד דבר, אז תתעורר השנאה הישנה, עד שמתחיל להתקוטט עמו, ומזכיר לו הדבר הקל" " (הגאון מווילנה, וכן 'דעת מקרא', וכן כנראה הבין רש"י ) .

2. ויש שפירשו שהכוונה גם לריבים חדשים, ולפי זה יש לפרש תעורר מדנים = תעיר את יצר המריבה שבלב האדם: " "השנאה שיש לאדם על מי היא מעוררת מדנים לעשות מריבה ולהקפיד על דבר קל, אבל אהבת אדם לחבירו תכסה על כל דבר פשע לבל יקפיד אף על דבר קשה" " ( מצודות , וכן הרב יונה גירונדי ומלבי"ם) .

ובמאמר למעלה ניסיתי לשלב בין שני הפירושים.

3. ואפשר גם לפרש, שהכוונה ל דינים בשמים. בעם ישראל ישנן קבוצות שונות וזרמים שונים, ובכל זרם ישנן נקודות חיוביות ונקודות שליליות. ישנם זרמים שמדגישים יותר את לימוד התורה, ויש שמדגישים יותר את המלאכה ותיקון העולם החומרי; יש שמצטיינים במעשי חסד, ויש שמצטיינים במעשי גבורה והגנה על המולדת; יש שדואגים יותר לאחיהם בני ישראל, יש שדואגים יותר דווקא לנכרים שבינינו, ויש שדואגים לחיות ולצמחים. כאשר יש שנאה בין הזרמים, וכל זרם מגנה את הנקודות השליליות שיש באחרים, הדבר מעורר דינים בשמים, כי ה' נוהג באותו אופן, מתייחס לנקודות השליליות שיש בעם ישראל ומחייב את עם ישראל בדין; אבל כשיש אהבה בין הזרמים, וכל זרם משתדל דווקא לשבח את הנקודות הטובות שיש באחרים, גם ה' נוהג באותו אופן, מתייחס לנקודות החיוביות שיש בעם ישראל, מכסה על פשעיהם, ומזכה אותם בדין: " "אמר הקדוש ברוך הוא: יוקשרו כולם אגודה אחת, והן מכפרין אלו על אלו" " ( ויקרא רבה ל יב, ארבעת המינים כמשל ) .

המסר המעשי

1. לפי פירושנו למעלה, הפסוק פונה לבני אדם או לקבוצות שיש ביניהם מריבות רבות, וממליץ להם להשקיע יותר ביצירת אוירה כללית של אהבה מאשר בפתרון מריבות נקודתי: " "אדם ייזהר ממידת השנאה, המביאה אל הכעס והמדון" " (הרב יונה גירונדי, פירוש ראשון) .

2. וייתכן שהפסוק פונה גם לבני אדם שיש ביניהם אהבה רבה, וכתוצאה מכך כל אחד מהם נוטה להתעלם ממעשים רעים שהשני עושה כנגדו. הפסוק מלמד, שגם באוירה של אהבה יש להיזהר ולא לפגוע בכבודו של הזולת. גם אם הזולת יבליג על הפגיעה, הרושם של הפגיעה יישאר "רדום" בלבבו, ועלול להתעורר בעתיד, כאשר האהבה תיחלש (כך, כנראה, הבין הגר"א) .

3. וייתכן שהפסוק פונה גם לאדם שצריך לבחור את שותפיו לעסקים: " "ייזהר אדם מהיות לו כל עסק עם השונא, ויבחר משאו ומתנו עם האוהב" " (הרב יונה גירונדי, פירוש שני) .

משל ונמשל

1. יש שפירשו את הפסוק כמשל על היחסים בין ה' לבין עם ישראל: כשיש שנאה בין ה' לעם ישראל, ה' מקפיד גם על עוונות מהעבר הרחוק; אך כשיש אהבה בין ה' לעם ישראל, ה' מכסה ומעלים עין גם מפשעים מההווה הקרוב: " "אפילו עבירה שנתנה לשכחה נזכרת על-ידי מרבית עוונות, באה שנאה אחרונה ומעוררתן, שכן יחזקאל הוכיח את ישראל על עבירות מצרים ואומר להם ' איש את שיקוצי עיניו השליכו ', כמה שנים היתה שנאה זו כבושה ולא הזכירה להם הקב"ה, עד עכשיו, שהרבו עבירות על פשעיהם... וכשבני-אדם מטיבים מעשיהם, הקב"ה מכסה על פשעיהם" " (רש"י, ע"פ ויקרא רבה ז א ; ראו גם בני ישראל עובדים אלילים במצרים , אהבה מקפיצה ) .

2. וע"פ הגר"א, הפסוק הוא גם משל ליחסים בין ה' לבין האדם הפרטי: כשאדם עובר עבירות גדולות, ה' מעניש אותו וכולל בכך גם את העבירות הקטנות שעשה בעבר: " "בזה שעובר על 'לא תעשה', מחמת זה הקב"ה שונאו, כביכול, על העבירות שעשה, ומעורר מדנים אף על הדברים שאין ראוי להתקוטט ולענוש על זה, דהיינו על 'עשה'... כאשר אוהב את הקב"ה באמת, ועושה תשובה מאהבה, הוא מכסה על כל פשעיו..." ".

פסוקים דומים

בפסוק זה למדנו, שאהבה גורמת להבלגה; בפסוק אחר נאמר, שגם הכיוון ההפוך נכון - הבלגה גורמת לאהבה .

הבלגה על ביזיונות מראה לא רק על אהבה אלא גם על תבונה .

דרש ורמז - מטמוניות למשפחות סופרים

א. משל לחיי האבות - יצחק ואברהם מול אבימלך

"דרש".

(יב) שנאה תעורר מדנים: יצחק אבינו, כמו שרה אמו, השיב בתוכחת מדנים על מעשי השנאה של אבימלך ופלישתים, וסרב לכרות איתם ברית אלא הסתפק במשתה ושבועה בלבד.

ועל כל פשעים תכסה אהבה: לעומתם אברהם אבינו, הוכיח את אבימלך כדי להתפייס איתו באהבה ולכסות על פשעיו. אברהם אבינו כרת ברית עם אבימלך ובזאת גרם לשיעבוד בניו ביד פלישתים מאות שנים.

"רמז".

מדנים ... ' אהבה (סופי פסוקיות) – יצחק אבינו ה"דין" שב"מדנים", אברהם אבינו "אהבה".

( זהר ח " ד כא / ב ) רבי תנחום אמר, לפיכך יצחק תקן תפלת המנחה שהוא כנגד מדת הדין,

( זהר ח " ד רנו / ב ) מכאן שרי אברהם דאיהו ימינא דאקרי אהבה (רבה דקאמרן, ואיהו נטיל היכלא דאקרי אהבה)

אסמכתא.

בראשית כו כו-לא: וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם: וַיֹּאמְרוּ רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה י-הוה עִמָּךְ וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ : וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ: וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם:

בראשית כא כב - כב א: "וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ אֶל אַבְרָהָם לֵאמֹר אֱ-לֹהִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵא-לֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אָנֹכִי אִשָּׁבֵעַ: וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם אֶת אֲבִימֶלֶךְ עַל אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ: וַיִּקַּח אַבְרָהָם צֹאן וּבָקָר וַיִּתֵּן לַאֲבִימֶלֶךְ וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית : וַיַּצֵּב אַבְרָהָם אֶת שֶׁבַע כִּבְשׂת הַצֹּאן לְבַדְּהֶן: וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל אַבְרָהָם מָה הֵנָּה שֶׁבַע כְּבָשׂת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר הִצַּבְתָּ לְבַדָּנָה: וַיֹּאמֶר כִּי אֶת שֶׁבַע כְּבָשׂת תִּקַּח מִיָּדִי בַּעֲבוּר תִּהְיֶה לִּי לְעֵדָה כִּי חָפַרְתִּי אֶת הַבְּאֵר הַזֹּאת: עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם: וַיִּכְרְתוּ בְרִית בִּבְאֵר שָׁבַע וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ וַיָּשֻׁבוּ אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים: וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱ-לֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: "

רשב"ם : (א)...אף כאן אחר הדברים שכרת אברהם ברית לאבימלך לו ולנינו ולנכדו של אברהם ונתן לו שבע כבשות הצאן וחרה אפו של הקב"ה על זאת שהרי ארץ פלשתים ניתן לאברהם וגם ביהושע מטילים על ערי חמשת סרני פלשתים גורל בכלל גבול ישראל והקב"ה צוה עליהם לא תחיה כל נשמה לכן והא-להים נסה את אברהם. קנתרו וצערו כדכתיב הנסה דבר אליך תלאה. על נסותם את ה'. מסה ומריבה בחנני ה' ונסני. כלומר נתגאיתה בבן שנתתי לך לכרות ברית ביניכם ובין בניהם. ועתה לך והעלהו לעולה וראה מה הועילה כריתות ברית שלך וכן מצאתי אח"כ במ' של שמואל. ויהי ארון ה' בארץ פלשתים שבעה חדשים. כתב את שבע כבשות הצאן תקח מידי אמר לו הקב"ה את נתת לו שבע כבשות חייך שבניו עושים שבע מלחמות עם בניך ונוצחין אותן. ד"א חייך שבניו הורגים שבע צדיקים מבניך ואלו הן שמשון חפני ופנחס שאול ושלשה בניו. ד"א חייך שבניו מחריבים שבע משכנות ואלו הן אהל מועד וגלגל נוב ושילה וגבעון ובית עולמים תרין. ד"א שארון מחזר בשדה פלשתים שבעה חדשים.

בראשית רבה פרשה נד פסקה ג: והוכיח אברהם את אבימלך וגו' א"ר יוסי בר חנינא התוכחת מביאה לידי אהבה שנאמר (משלי ט) הוכח לחכם ויאהבך היא דעתיה דרבי יוסי בר חנינא דאמר כל אהבה שאין עמה תוכחה אינה אהבה אמר ריש לקיש תוכחה מביאה לידי שלום והוכיח אברהם את אבימלך היא דעתיה דאמר כל שלום שאין עמו תוכחה אינו שלום.

תנא דבי אליהו רבה פרק ז: לכן ישמור אדם דברים בלבו שלא יעשה שותפות דברים עם העכו"ם ולא יכרות עמו ברית שכן מצינו באברהם אבינו שעשה שותפות עם אבימלך וסוף הדברים שכרת עמו ברית שנאמר (ברא' כא) ויקח אברהם צאן ובקר ויתן לאבימלך ויכרתו שניהם ברית וכשכרת עמו ברית נתקבצו מלאכי השרת לפני הקב"ה ואמרו למה יכרות אברהם ברית עם עכו"ם אדם יחיד שבחרת משבעים אומות ולשונות אמר להם הקב"ה בן יחיד שנתתי לו למאה שנים אני אומר לו להעלותו עולה אם יעלהו מוטב הרי אתם יודעים שכוונתו היתה לטובה מפני דרך שלום ואם לאו יפה אתם אומרים שנאמר (שם כב) ויהי אחר הדברים האלה והא-להים נסה את אברהם וגו' וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו וגו' אעפ"כ לא היתה כוונת הקב"ה לשחטו ולהקריב את יצחק אלא להעלותו על ההר לנסותו מכאן אמרו אין לך אומה בעולם שאינה משעבדת ומענים את ישראל יותר מכמה מאות שנה אלא בשביל שכרת אברהם ברית עם עכו"ם.

"דרש".

פרוש משלים

(יב) שנאה תעורר מדנים: ריב-הרועים הראשון היה בין רועי אברם לרועי לוט. הריב השני היה בין רועי גרר לרועי יצחק כנ"ל. יצחק אבינו הטיח באבימלך ורעיו את הסיבה לריב: (כו כז) וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי, עפי"ז נראה לומר שהשנאה היא הסיבה גם לריב הראשון בין רועי אברהם לרועי לוט .

ועל כל פשעים תכסה אהבה: לוט כיסה את עצמו בשנאה, ואברהם דודו כיסה על פשעיו באהבה, הוכיח אותו וחיפש תקנה לטובתו.

"רמז".

תכסה – רומז ללוט, שלשמו יש משמעות של כיסוי:

( ישעיה כה ז ) וּבִלַּע בָּהָר הַזֶּה פְּנֵי הַלּוֹט הַלּוֹט עַל כָּל הָעַמִּים וְהַמַּסֵּכָה הַנְּסוּכָה עַל כָּל הַגּוֹיִם:

( רש " י ) הלוט - הכסוי . הלוט על העמים - המכסה את כל העמים, הלוט כמו וילט פניו (מ"א יט) הנה היא לוטה בשמלה (ש"א כא).

גם בפסוק יח כתוב כ.ס.ה. והכוונה ללוט

ב. משל לחיי דוד - דואג מול אחימלך לעומת עמלק

"דרש".

(יב) שנאה תעורר מדנים: שנאתו של דואג לכהני נוב בכלל, ולאחימלך כה"ג בפרט, היתה מכוסה עד שהתגלתה בפרשת נוב. הסיבה לשנאה נעוצה במתח שהיה בין דואג כראש הסנהדרין לבין הכהנים. המדנים התעוררו כשדוד הורה בנוב בשאלה הלכתית בדבר לחם הפנים, הכהנים קבלו – ודואג נפגע ונעלב.

ועל כל פשעים תכסה אהבה: אהבתו של דואג האדומי לעמלק מזרע אדום היתה מכוסה עד שהתגלתה במלחמת עמלק, כשדואג הסית את שאול המלך לכסות על פשעי עמלק ולא להורגם.

"רמז".

שנאה – שנאתו של דואג לדוד ולאחימלך

( תהי ' נה יג ) כִּי לֹא אוֹיֵב יְחָרְפֵנִי וְאֶשָּׂא לֹא מְשַׂנְאִי עָלַי הִגְדִּיל וְאֶסָּתֵר מִמֶּנּוּ:

( במד " ר יח יז ) (תהי' נה) כי לא אויב יחרפני ואשא לא משנאי עלי הגדיל ואסתר ממנו זה דואג ואחיתופל שהיו מחרפין אותו לא היו שונאי והיו מחרפין אותי ולא קוראין אותי בשמי אלא מדוע לא בא בן ישי ראיתי את בן ישי הנה ראיתי בן לישי.

(מדרש תהלים נב)דבר אחר בבוא דואג ' . זה שאמר הכתוב (משלי כו כו) תכסה שנאה במשאון .

גם בפסוק יח כתובה המילה "שנאה" בהקשר לדואג

אסמכתא.

ירושלמי סנהדרין פרק עשירי ( דף נב / א ): דואג אדם גדול בתורה היה באו ישראל ושאלו את דוד לחם הפנים מהו שידחה את השבת אמר להם סידורו דוחה את השבת לא לישתו ולא עריכתו דוחין את השבת. והיה שם דואג ואמר מי הוא זה שבא להורות לפניי אמרו לו דוד בן ישי הוא. מיד הלך ונתן עצה לשאול מלך ישראל להמית את נוב עיר הכהנים הדא היא דכתיב ויאמר המלך לרצים הניצבים עליו סובו והמיתו את כהני ה' כי גם ידם עם דוד

מדרש תהלים מזמור נב:

ולמדנו זה מדואג , שהיה ראש לסנהדרין . שנאמר (ש"א כא, ח) אביר הרועים אשר לשאול...ודוד צווח ואומר, מה תתהלל ברעה הגבור חסד אל כל היום. אמר לדואג , אדם גבור וראש לסנהדרין יתעסק ברעה הזאת ואומר לשון הרע. ברעה הגבור.

ילק"ש ש"א - פרק טו - רמז קכא: ויחמול שאול והעם על אגג. אמר בר קפרא זה דואג שהיה שקול כנגד כל ישראל. א"ר יהושע בן לוי כל שהוא רחמן על אכזרים לסוף נעשה אכזר על רחמנים להלן כתיב ואת נוב עיר הכהנים הכה לפי חרב.

מדרש תהלים נב: ולמה נקרא שמו אדומי... ר' אבא בר כהנא אמר, על שהתיר דמן של נוב עיר הכהנים. שנאמר (שם כב יח) ויסוב דואג האדומי וגו' וימת ביום ההוא. רב נחמן אמר, על שהתיר דמו של דוד . שאמר לשאול, בן מות הוא ודמו מותר ואשתו מותרת לינשא לאחר. בר קפרא אמר, שאסר דמו של אגג לשאול . ואמר לו כתוב בתורה, (ויק' כב כח) אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד ואתה הולך להמית נער וזקן טף ונשים ביום אחד

מאמרים נוספים - באדיבות גוגל

והנה והנה אבן ־שפה : שנאה תעורר מדנים ועל כל פשעים. תכסה אהבה על הפסוק צו את אהרן. ואת בניו לאמר זאת תורת העולה דהפסוק. שנאה תעורר ממים קאי על השנאה שיש ... ( cache )
בס"ד : ובפרק י' פסוק יב': " שנאה תעורר מדנים ועל כל פשעים תכסה אהבה". מה כוונתו של שלמה המלך החכם באדם? לענ"ד, אומר: מאדם אהוב מקבלים כל דבר. גם אם מכה, לא מרגישים, ... ( cache )
מקור חיים פי צדיק, ופי רשעים יכסה חמס : הוא מנסה תמיד להרבות שלום ואהבה בין אנשים ע"י עשיית משפט צדק ביניהם, והשלום הוא החיים (ראו בפסוק הבא: " שנאה תעורר מדנים, ועל כל פשעים תכסה אהבה "). ... ( cache )
בהעלותך, תשס"ג : הוא שאמר שלמה, החכם באדם, בפרק י' פסוק יב': " שנאה תעורר מדנים ועל כל פשעים תכסה אהבה". מזה אפשר ללמוד מה חיפשו המתאווים וגם כלל גדול לחיים. ... ( cache )
ושמי ה' לא נודעתי להם / הרב כרמיאל כהן : ... משהיו במצרים עד יחזקאל, והייתה אהבתו מחפה עליהם, ועל ידי שהיו עתה מרבים לפשוע נתעוררה השנאה, ועל זה נאמר שנאה תעורר מדנים ועל כל פשעים תכסה אהבה. ... ( cache )
___המינהל לחינוך דתי : " שנאה תעורר מדנים ועל כל פשעים תכסה אהבה" (משלי י, יב). - "אם אומרים עליך אחרים דבר רע - אל תענם, גדול יהיה בעיניך כקטן, אם אמרת על אחרים דבר רע - קטן יהיה ... ( cache )
רייקי - לימודי רייקי עם נמרוד קדם - מעיין האור : משהו למחשבה: שנאה תעורר מדנים ועל כל פשעים תכסה אהבה. (משלי י' י"ב). עקרונות הרייקי. מערכת הריפוי באנרגיית רייקי של אוסואי לשיפור החיים ... ( cache )
מאמרים : 9 אוגוסט 2004 ... החכם מכל אדם, בספר משלי, אומר: " שנאה תעורר מדנים ועל כל פשעים תכסה אהבה" ומפרש שם רש"י: "ועל כל פשעים תכסה אהבה - כשישראל מטיבים מעשיהם ... ( cache )
יהדות מאת הרב אריה קרן - פרשת השבוע - פרשת במדבר : שלמה המלך עליו השלום אמר (משלי י יב), שנאה תעורר מדנים ועל כל פשעים תכסה אהבה. ויש סבות שעליהם תתעורר השנאה בין איש ובין אחיו, והכל הבל ורעות רוח. ... ( cache )
כיפה פורומים : " שנאה תעורר מדנים - ועל כל פשעים תכסה אהבה" אני תמיד הבנתי את הפסוק כאומר שנעשה מעשה. ועכשיו צריך להתמודד אתו. המניף שנאה יקצור מדנים ... ( cache )
ספר שערי צדק : ... ואהבה שם וגו' מה טעם כלחוך השור את ירק השדה שנאה תעורר מדנים ועל כל פשעים תכסה אהבה זו המפתח לכל מקום שאנו אומרים זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך וזכרתי ... ( cache )
על כל פשעים, תכסה אהבה | קבלה, מדע ומשמעות החיים : שאלה מארהב: מערכת הבחירות הנוכחית שלנו מחזירה למרכז המודעות את ההתנצחות ההיסטורית בין. ( cache )
על כל פשעים תכסה אהבה : על כל פשעים תכסה אהבה . מהו הבסיס שעליו נבנית משפחה? ... עליהם לנקוט יוזמה שמטרתה לפתח את רגשות האהבה ההדדית, כפי שנאמר: על כל פשעים תכסה אהבה . ... ( cache )
על כל פשעים תכסה אהבה : על כל פשעים תכסה אהבה . מכתבי הרבי הצמח צדק. אין אדם רואה חוב לעצמו. אין הפירוש שאינו יודע כלל חובותיו, אדרבה יוכל לראות ולהבין היטב עמקות פחיתותו יותר ... ( cache )
` ועל כל פשעים תכסה אהבה ` - נוער חרדי - פורומים, קהילות בתפוז אנשים : הפסוק המלא הוא ``שינאה תעורר מדנים, ועל כל פשעים תכסה אהבה `` וההסבר הוא שאם יש אדם ... על כל פשעים תכסה אהבה . ואיזו אהבה? - כותב ההודעה הנוכחית חרדים חשובים ... ( cache )
לקוטי מוהר"ן לד ג€“ ויקיטקסט : 6 נובמבר 2008 ... כי זה נראה בחוש, ש"על כל פשעים תכסה אהבה " (משלי י). אפלו אם אחד פושע נגד חברו, אזי אינו מחרפהו, כי האהבה מכסה על כל פשעים. ... ( cache )
"Likutei Mohoron" : וזהו: "על כל פשעים תכסה אהבה ", כי שם שורה אהבה הקדושה: וזהוכשנולד יוסף הצדיק, אמרה רחל: "אסף אלקים את חרפתי" (בראשית ל'). כי כשנתגלה הנקדה ששם אהבה הקדושה, ... ( cache )
פסח ג€“ סיפור אהבה - פסח : ה' "דילג" על מעשינו, כמו אוהב נלהב, שמתעלם מחסרונותיה של אהובתו - "על כל פשעים תכסה אהבה " (משלי, י', 12), ואולי זה המקור לקלישאה הטוענת כי "האהבה היא ... ( cache )
שטורעם.נט. כל חב"ד יודעת : אם אנו פועלים רק מתוך אהבה, אנו עלולים לשגות שעל כל פשעים תכסה אהבה , והאהבה תקלקל השורה, נעגל פינות, נחליק מהמורות, כי אנו פועלים מתוך אהבה. ... ( cache )
לימוד תנ"ך - סיפור שאין בו אהבה - תרבות וספרות - הארץ : ועל כך כבר נכתב, שעל כל פשעים תכסה אהבה . נמצא שאם החברה הישראלית, שפירושו לעניין זה קברניטי משרד החינוך והאוניברסיטאות, היו משוכנעים שחשוב שהתלמידים יידעו ... ( cache )
שאלה 19: התנהגות מטרידה : הפסוק הוא: "על כל פשעים תכסה אהבה ". אהבת אמת היא אהבה ללא תנאים, לא רק אם האשה מעוניינת בחתונה אוהבים אותה, ואם לא מתעצבנים עליה. ... ( cache )
"Likutei Mohoron II" : כל פשעים תכסה אהבה " (משלי י), כי על~ידי הבושה נשפך דמו, ואז השכינה ... דמהון באהבה הנ"ל, וזה בחינת: "על כל פשעים תכסה אהבה ", כנ"ל, ונתהפכין ... ( cache )
זוגיות, אהבה, שלום בית, זוגיות ביהדות : על כל פשעים תכסה אהבה מהו הבסיס שעליו נבנית משפחה? מה טיבה של שותפות זו הבונה את הבית היהודי? ברכות הנישואין כאשר ההורים מתאחדים כדי ליצור נפש חדשה, ... ( cache )
יסודות דרמטיים בשני פיוטי אהבה של ר' יהודה הלוי : אשת נעורים, כלה חטובה. לי ארשתיך ברוח נדיבה. וריבך אריב וארפא משובה. ואת בניך אהבם נדבה. ועל כל פשעים תכסה אהבה . למלאת אשר עוד בקשה נפשי ... ( cache )
אהבה - חוק הטבע הכללי | קבלה היום : "על כל פשעים תכסה אהבה " ג€“ אם יש אהבה אין צורך בכל מערכות הפיצוי שבנתה האנושות. ג€¢ אהבה ג€“ אני משתמש בחיסרון הזר כבכלי שאותו אני צריך למלא. ... ( cache )
ואהבת לרעך כמוך אני ה' מטרות לברר עם המשתתפים את המשמעויות השונות... : ועל כל פשעים תכסה אהבה . משלי י, יב. אמירתו המפורסמת של הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין זצוק"ל, שאמר פעם כי "הרגל של אשתי כואבת לנו" איננה הגזמה! ... ( cache )
בעל הסולם, אגרת 52, שנת 1928 : להם מקום לגלותם לפני השי"ת, אבל "על כל פשעים תכסה אהבה ", ומכ"ש לפני ית' ודאי לא שייך דבר מגונה או פשעים, כמ"ש: "כל טנופת לא תטנפך אש אוכלה אש לא תשרפך" (עי' ... ( cache )
אהבה מהי? : ישנו ניב מפורסם: על כל פשעים תכסה אהבה . כלומר, כשיש אהבת אמת היא מכסה את הפשעים ואת החסרונות. כל אדם, בעצם יצירתו, מורכב מפסיפס של מעלות וחסרונות. ... ( cache )
בית נאמן בישראל : האהבה, מעצם טבעה, מחליקה בעיות, על כל פשעים תכסה אהבה . זוהי תרופת פלאים להסתרת פגמים הפועלת בטכניקה של סינוור עיני האוהבים עד שלא יראו את הבעיות הניצבות ... ( cache )
סודו של ספר איוב : במשלי נאמר "על כל פשעים תכסה אהבה ". האוהב הוא מרצונו עוור לחסרונות של האהובה שלו. יש לה הרבה חסרונות. יש הרבה נשים בעולם. אבל אני אוהב אשה אחת. ... ( cache )
תאריך: : על כל פשעים תכסה אהבה . כולנו מכירים זוגות שמתנהלים יפה למראית עין אבל חסרים חיות ממשית, ולעומתם איש ואישה עם משיכה עזה זה לזה, אבל התנהלותם הגלויה רצופה ... ( cache )
עולם התנ"ך : כך דברי תורה: על כל פשעים תכסה אהבה . מה המים יורדים טיפים ונעשים נחלים נחלים. כך דברי תורה, שתי הלכות היום ושתי הלכות למחר, עד שנעשה כמעיין נובע. ... ( cache )
מאמר שלישי ג€“ נתיבות שלום: שבעת ימים לא תוכלו חמץ - emetmatrix : וה"נו שפרעה סמך על גודל אחיזת יניקת החיצונים בישראל, ועל זה שלח לו הקב"ה מאמרו בני בכורי ישראל,שאהבתו ית' לישראל היא במדה כזו ושעל כל פשעים תכסה אהבה , ... ( cache )
מאסף דרושי : כשורה על כל פשעים תכסה אהבה , ואם. שנאתו גדלה עליו אזי נעתרות נשיקות. שונא, אבל אצל הקב�ה אינו כן, אם אחד. יעשה טוב אזי יקנה אהבה מלפני המקום, ... ( cache )
פרשת צו : ועל כל פשעים תכסה אהבה , שאוהב המקום את ישראל, שנאמר: (מלאכי א'): אהבתי אתכם אמר ה'. ... ועל כל פשעים תכסה אהבה , תפלה שנתפלל משה עליו. ומה נתפלל משה עליו? ... ( cache )
"Likutei Mohoron II" : כל פשעים תכסה אהבה ". ותמחל ותסלח ותכפר לנו על כל חטאינו ועוונותינו ופשעינו, ותאסף את חרפתנו. ומעתה תהיה בעזרנו שלא נחטא עוד לעולם, בין ... ( cache )
בעל הסולם, אגרת 13, שנת 1925 : ... ולא חסרונם כלל ח"ו, ויתקשר באהבה אמיתית יחד, עד ג€“ "ועל כל פשעים תכסה אהבה ". ויתבונן להשכיל בכל המכתבים שאני שולח לחברים "ולחם עצלות לא יאכל עוד". ... ( cache )
Hebrew HTML Template : מחבירו, אלא שעל עצמו הוא מלמד זכות כי "על כל פשעים תכסה אהבה " ומפני אהבתו העצמית, הוא אינו רואה את עצמו חייב. וזהו שאמר הלל הזקן להגר שבא ... ( cache )
מדינה יהודית : ... ובוטח תמיד על אוהבו, ועל כל פשעים תכסה אהבה , והמתירא אינו בוטח, כי אם היה בוטח לא היה מתירא כל עיקר, אבל יעקב אבינו בחיר שבאבות נעשה מרכבה למדות הרחמים, ... ( cache )

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-01-09.

פסוק יג

עריכה

בשפתי נבון תמצא חכמה, ושבט לגו חסר לב

אדם המעוניין להשפיע על התנהגותם של אחרים, כגון מורה או מפקד, יכול להשתמש בשכנוע או בכפיה. הדרך הראשונה כמובן עדיפה, אולם כדי להשתמש בה יש להפעיל את התבונה:

(משלי י יג): "בשפתי נבון תמצא חכמה, ושבט לגו חסר לב"

נבון = היודע להסיק מסקנות .

חכמה = הכישרון ללמד .

בשפתי נבון תמצא חכמה = אדם שיודע להסיק מסקנות יודע גם ללמד טוב יותר (ראו התבונה מכילה את החכמה ). הסיבה היא, שאדם היודע להסיק מסקנות, יודע גם מה להגיד כדי לגרום לזולת להסיק מסקנות מסויימות בעצמו. כך למשל, מורה נבון לא יגיד לתלמיד "עשה כך וכך", אלא ייתן לו רמזים שיגרמו לו להבין לבד מה לעשות.

הצלע השניה של הפסוק מתארת את הטיפוס המנוגד לנבון:

לב הוא מקום המחשבות, חסר לב הוא אדם שאינו חושב , ומכאן, חסר לב הוא טיפוס מנוגד לנבון ;

ושבט לגו חסר לב = אדם חסר-לב אינו יכול להסביר את דבריו בהגיון, ולכן נאלץ להשתמש ב" שבט לגו ", כלומר, מכות וייסורים (פיסיים או נפשיים), על מנת לגרום לשומעים לקבל את דבריו.

מקורות ופירושים נוספים

בשפתי נבון תמצא חכמה

ספר משלי ממליץ ללמוד חכמה דווקא אצל אדם נבון , אדם שמסוגל לפתח בעצמו את דברי החכמה ולהסיק מסקנות, ולא רק לצטט את דבריהם של אחרים; למשל, ללמוד מדעים באוניברסיטה, שבה המרצים הם בעצמם חוקרים, שהשתתפו בגילויו או בהמצאתו של חלק נכבד מחומר הלימוד:

בשפתי נבון תמצא חכמה = כשמדברים עם אדם נבון, תמיד מוצאים בשפתיו דברי חכמה חדשים, תמיד אפשר ללמוד ממנו מסקנות חדשות שהוא הסיק בתבונתו (ראו התבונה מכילה את החכמה ).

שבט לגו חסר לב

1. בקריאה ראשונה נראה, שהצלע השניה של הפסוק מתארת את העונש הראוי לחסר-לב, או את האופן שבו יש לחנך חסר-לב, כמו בפסוק (משלי כו ג): "שוט לסוס, מתג לחמור, ושבט לגו כסילים"( פירוט ).

אולם, לפי פירוש זה, הניגוד בין שני חלקי הפסוק אינו ברור, שכן הצלע הראשונה מתארת תכונה של הנבון ("בשפתי נבון תמצא חכמה"), והצלע השניה מתארת את היחס החיצוני הראוי לחסר הלב.

ייתכן שהניגוד לא כתוב כי הוא מובן מאליו, ויש להשלים: "בשפתיו של החסר-לב לא תמצא חכמה כי הוא לא יודע להבין מעצמו, ויותר מזה, גם כאשר מלמדים אותו הוא לא מבין, ורק על-ידי שבט וייסורים אפשר לחנך אותו" (ר' יונה גירונדי) .

2. יש אומרים שהצלע השניה של הפסוק מתייחסת גם היא לנבון, ומשמעות הפסוק היא: " בשפתי נבון תמצא חכמה, ובשפתי נבון תמצא שבט לגו חסר לב ": הנבון יודע, לא רק להגיד דברי חכמה, אלא גם להוכיח ולייסר את חסרי הלב שאינם משתמשים בכוח המחשבה שלהם (מצודות, ודומה לזה הגאון מווילנה) .

אולם, כמעט כל שאר הפסוקים האחרים בפרק זה מציגים שני טיפוסים שונים, ולא שתי תכונות של אותו טיפוס.

3. יש אומרים, שהפסוק כולו מתייחס לתוכחה, ומתאר את תגובתם של אנשים שונים לתוכחה: הנבון נוהג בחכמה ומודה שחטא, וחסר-הלב אינו מודה עד שמכים אותו בשבט (רש"י) .

אולם, המילה "חכמה" אינה המילה המתאימה לתאר הודאה; לפי פירוש זה היה ראוי לכתוב "בשפתי נבון תמצא אמת" או "בשפתי נבון תמצא תודה".

פסוקים מקבילים

הפסוק שלנו מקביל לפסוק אחר הנמצא 5 פסוקים לפניו. נציג את הפסוקים זה ליד זה:

(משלי י ח): "חכם לב ייקח מצוות, ואויל שפתיים יילבט"( פירוט )

משלי י יג: " "בשפתי נבון תמצא חכמה , ושבט לגו" "חסר" "לב" "

בשני הפסוקים ישנה צלע המדברת על לב וצלע המדברת על שפתיים; שני הפסוקים מדברים על חכמה ועל ניגודיה. ההקבלה מאפשרת לקרוא את הפסוקים בהצלבה:

"חכם לב ייקח מצוות, ושבט לגו חסר לב" - אדם חכם לב לוקח מצוות לעצמו, ואדם חסר לב לוקח שבט כדי להכות בו את הזולת; (או: אדם חכם לב לוקח מצוות מרצונו החופשי, ואדם חסר לב אינו לוקח מצוות עד שמכים אותו בשבט);

"בשפתי נבון תמצא חכמה, ואויל שפתיים יילבט" - כשהנבון פותח את פיו, תמיד אפשר למצוא שם דברי חכמה; אבל בשפתיו של האויל אין חכמה, הוא רק מעקם ומעייף אותן ללא תועלת.

פסוק מקביל נוסף הוא משלי כא כא: "שפתי צדיק ירעו רבים, ואוילים בחסר לב ימותו" ( פירוט )

-

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-10-26.

פסוק יד

עריכה

חכמים יצפנו דעת, ופי אויל מחתה קרובה

באחד מעלוני השבת, המיועד לצעירים דתיים, התפרסמו כתבות על חוף ים מסויים ועל ארגון התנדבותי מסויים שיש בהם בעיות צניעות - צעירים וצעירות דתיים מגיעים לשם ונכשלים בעבירות בתחום שבינו לבינה. הכוונה של הכותבים היא בוודאי טובה, להתריע על בעיה כדי למצוא לה פתרון, אולם לענ"ד הם גרמו נזק.

בתחילת מלחמת לבנון השניה, התקשורת נהגה לדווח על המיקום המדוייק של כל פגיעת קטיושה, עד שהגיעו למסקנה שהדיווחים מסייעים לאויב לטווח את המשגרים. כמו שבמלחמה עם אויב חיצוני ישנם סודות בטחוניים, שנמסרים רק למעטים כדי שלא יתגלגלו לידי האויב, כך גם במלחמה הפנימית של האדם עם הרע שבתוכו, ישנם סודות שעדיף שלא יגיעו לידיעתו של יצר הרע. אם אדם יגלה שישנה דרך נוחה לעבור עבירה, הדבר עלול לחזק את יצר הרע שלו ולהכשיל אותו. לכן, החכמים נזהרים ואינם מגלים "סודות צבאיים" במלחמה זו לאנשים שאינם זקוקים להם:

(משלי י יד): "חכמים יצפנו דעת, ופי אויל מְחִתָּה קרבה"

חכמים = היודעים ללמד .

יצפנו = הפועל צפן כולל שתי משמעויות : 1. שמר במקום בטוח, 2. מסר בצורה נסתרת (כמו צופן בלשון ימינו).

חכמים יצפנו דעת = המורים החכמים יודעים להעביר מידע בצורה מוצפנת, כך שכל אחד מהתלמידים יבין את מה שהוא צריך להבין; כך הם שומרים על המידע, שלא יגיע למי שאינו ראוי לכך ולא יחזק את ה"אויב" שבנפש.

אויל = שטחי .

מחיתה = חפירה שחופרים מתחת לחומה כדי להפיל אותה .

ופי אויל מחיתה קרובה = המורה השטחי פותח את פיו בלי לחשוב, ומגלה את כל המידע לכל התלמידים, וכך הורס את ההגנות הנפשיות שלהם ומאפשר ליצר הרע להיכנס.

מקורות ופירושים נוספים

חכמים יצפנו דעת

בדברי המפרשים ניתן למצוא את שתי המשמעויות של השורש צפנ:

1. הסתרה: " "יצפנו דעת - אף הדעת מסתירים, לבל היגלות כי אם להראויים לה, בחשבם פן יהיה למוקש למי שלא יבינם על האמת" " (מצודת דוד, ודומה לזה מלבי"ם) .

2. שמירה: " "יצפנו דעת - ישמרוהו בליבם שלא ישכחוהו" " (רש"י) .

ולפי פירושנו הפסוק מתפרש על-פי שתי המשמעויות יחד.

ופי אויל מחיתה קרובה

1. פירשנו מחיתה = הריסת החומה;

2. אך יש שפירשו מחיתה = חפירה שחופרים מסביב לחומה כדי למנוע מהאויבים להתקרב אליה (ע"פ "דעת מקרא") . לפי זה אפשר לפרש, שהפסוק מדבר על אותם אוילים, שגם כאשר הם יושבים בשיעור אצל מורה חכם, מעדיפים לדבר בלי הפסקה ולשפוך את ליבם, וכך מפסידים את דברי חכמתו של המורה:

חכמים צופנים ושומרים את ידיעותיהם בליבם, המשול למבצר;
ופיו של האויל הוא כמו חפירה סביב המבצר, המונעת ממנו לגשת אל המבצר וליהנות מהידיעות השמורות שם.

3. ויש שפירשו את המילה מְחִתָּה, בשינוי ניקוד, כמו מַחְתָּה, שהיא כלי לגחלים או קטורת: (במדבר טז יז): "וקחו איש מחתתו ונתתם עליהם קטרת והקרבתם לפני ה' איש מחתתו חמשים ומאתים מחתת ואתה ואהרן איש מחתתו", כמו "מנגל" בלשון ימינו. לפי זה, פי אויל מחתה קרבה הכוונה, שמה שהאויל עומר לאמר זה כמו מחתה שורפת שמתקרבת אליך (אבי הרועה avimeni @ walla.com) .

פסוקים קשורים

ייתכן שהפסוק הבא, שגם בו נזכרת המילה "מחיתה", הוא משל לרעיון שהובא בפסוק זה, (משלי י טו): "הון עשיר קרית עזו, מחתת דלים רישם"( פירוט ).
בפסוקנו נאמר שהחכמים מדברים בצורה מוצפנת, כלומר בחידות; ובתחילת הספר נאמר, שספר משלי אמור לעזור לקוראים בו להבין את החידות, (משלי א ו): "להבין משל ומליצה, דברי חכמים וחידתם"( פירוט ). מי שלומד את ספר משלי מקבל, כנראה, "סיווג בטחוני" גבוה יותר...
החובה לנסח את הדברים בזהירות נזכרת בפסוקים נוספים: דיבור של חכמים , דיבור של צדיקים .
חז"ל נחלקו גם לגבי מקום הלימוד הרצוי - אם יש ללמד תורה במקום גלוי (ברחוב) או במקום צנוע וסגור ( פירוט ).
למרות החובה לשמור על המידע, עדיין יש חשיבות רבה לכך שכמה שיותר אנשים ילמדו ויחכימו, שהרי טיפשות עלולה לגרום לרמאות .
לכן, החכמים צופנים את הדעת, כלומר, לא מסתירים אותה לגמרי, אלא מגלים אותה באופן מוצפן, כך שכל אחד יבין את מה שהוא צריך להבין; ראו גם במשלי טו ז: "חכמים יזרו דעת" ( פירוט ).
בניגוד לחכמים, (משלי יב כג): "אדם ערום - כסה דעת..."- הערום אינו יודע לגלות בצורה מוצפנת ולכן הוא מכסה את ידיעותיו לגמרי ואינו מגלה אותן כלל ( פירוט ).

פסוקים נוספים שמתארים את הנזק של שטחיות בדיבור - במאמר אוילים ודיבורים .

תגובות

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה בסגלות משלי וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-04-04.

פסוק טו

עריכה

הון עשיר קרית עוזו, מחיתת דלים רישם

(משלי י טו): "הון עשיר קרית עוזו, מחיתת דלים רישם"

קרית עוז = עיר מבוצרת ; מחיתה = שבירת חומות ההגנה .

ניתן לפרש את העושר כפשוטו או כמשל:

1. עושר כפשוטו - עושר ובטחון

הפסוק מלמד, לכאורה, שהעושר מגן על העשיר, והעוני שובר את הגנתו של העני. אולם, בפסוקים אחרים בתנ"ך נאמר, שהבטחון של העשיר בעשרו הוא רק זמני ודמיוני ; לפי זה, ייתכן שגם כאן:

הון עשיר קרית עזו - ההון של העשיר הוא מבצר שמגן עליו - רק במחשבתו ודמיונו; במציאות (משלי יא ד) "לא יועיל הון ביום עברה".

מחתת דלים רישם - הדלות של העניים היא מחיתה שהורסת להם את הסיכויים להצליח בחיים - רק במחשבתם ודמיונם; במציאות כל אדם יכול לשפר את מעמדו הכלכלי.

אולי הרעיון ממשיך בפסוק הבא (משלי י טז): "פעלת צדיק לחיים, תבואת רשע לחטאת":

הצדיק , גם אם יצטרך לעבוד ולקבל שכר תמורת עבודתו ( פעולה ), הדבר יביא לו חיים והצלחה;
אבל הרשע , גם אם יקבל תבואה מהשדה בלי לעבוד, הדבר יהיה לו לחטאת וחיסרון.

כלומר, הרכוש בהווה לא קובע את מידת ההצלחה בעתיד (ע"פ ר' יונה גירונדי) .

2. עושר כמשל - עושר וחכמה

בפסוק הקודם נאמר (פסוק יד): "חכמים יצפנו דעת; ופי אויל מחיתה קרובה". בשני הפסוקים מופיעה המילה מחיתה , שמשמעותה המקורית היא - חפירה שחופרים כדי להפיל חומה: ההון של העשיר הוא כמו עיר מבוצרת שמגנה עליו, והריש של הדל הוא כמו חפירה שמפילה אותו.

לפי זה, ייתכן שיש כאן משל ונמשל - פסוק טו הוא משל לפסוק יד. לפי זה:

הריש (העוני) הוא משל ל- פי אויל ;
ההון של העשיר הוא משל ל- דעת של ה- חכם . (ואכן, רש"י ומפרשים נוספים פירשו שהעושר בפסוק זה הוא משל לתורה ולחכמה: " "הון עשיר - בתורה" ").

נפרט:

העני נמצא לרוב במעגל של עוני שאי אפשר לצאת ממנו: בגלל עוניו, אף אחד לא רוצה להלוות לו כסף או לעשות איתו שותפות, ולכן הוא לא מצליח לממן לעצמו לימודים או להשקיע בפתיחת עסק, ולכן הוא נאלץ לעבוד בעבודות פשוטות עם שכר נמוך, ונשאר עני. בכל פעם שהוא מנסה לבנות לעצמו "מבצר" של עושר - העוני שלו הורס את המבצר, כמו מחיתה .
הנמשל הוא, שהאויל ( = השטחי ) נמצא ב"מעגל של אוילות": בגלל שהוא אומר כל רעיון שעולה בדעתו בלי להתעמק עד הסוף, קשה לו לחזור בו ולתקן את טעויותיו, ולכן נשאר בדעה שגויה ( פירוט ); ועוד: אנשים מתרגלים לראות בו אדם שטחי, ואינם טורחים ללמד אותו דעת. הם אומרים "אין טעם ללמד אותו - ממילא הוא לא יבין". גם אם הוא רוצה ללמוד - הוא לא מצליח כי אנשים לא מתייחסים אליו ברצינות, וכך הוא נשאר אויל. המחיתה העיקרית שלו, שהורסת לו את הכל, הוא הפה שלו, כמו שכתוב גם אויל מחריש - חכם ייחשב : אילו האויל היה לפחות מחריש, אנשים היו חושבים שהוא חכם, ומלמדים אותו דעת, ואז היה מצליח להיחלץ ממצבו.

ואפשר לפרש עוד, ש:

במשל - "הון עשיר קרית עוזו" - העשיר מעדיף לשמור את העושר שלו במבצר, ולא להלוות אותו לעניים, כי בגלל עוניים יש סיכוי רב שלא יוכלו להחזיר. ולכן "מחיתת דלים - רישם".
ובנמשל - "חכמים יצפנו דעת" - חכמים מעדיפים לצפון ולהסתיר את הדעת שלהם מפני האויל, ולכן "פי אויל - מחיתה קרובה".

גם רס"ג קישר בין הפסוקים: " "לשני פסוקים אלו שני עניינים: האחד - שהחכם ראוי לו לנצור את ידיעותיו ולשמרן כמו ששומר העשיר את רכושו, ולפי שאם לא ישמרהו יהיה כעני בלי רכוש. והשני - שהחכמה דרכה לשגב את בעליה ולהגן עליו כמו שמגן הממון ומשגב את בעליו, ואף יותר ממנו." " (רס"ג על הפסוק; ראו הנבחר באמונות ובדעות, הקדמה פרק ד, הערה 98 ) .

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2002-10-19.

פסוק טז

עריכה

פעולת צדיק לחיים - תבואת רשע לחטאת

כל רעיון לתיקון החברה, גם הרעיון הצודק והנשגב ביותר, עלול להיות מנוצל על-ידי רשעים לטובת האינטרסים הפרטיים שלהם. כך מזהיר ספר משלי:

(משלי י טז): "פעלת צדיק לחיים, תבואת רשע לחטאת"

פעולה היא תחילת המעשה, ותבואה היא סיומו ותוצאתו; כך גם בעולם החקלאות - פעולה היא החרישה, הזריעה והקצירה, ותבואה היא התוצאה שמביאים הביתה.

פעולת צדיק לחיים = אדם צדיק עושה פעולה במטרה להוסיף חיים, טוב וצדק בחברה, אך -

תבואת רשע לחטאת = הרשע לוקח את התבואה, התוצאה מפעולתו של הצדיק, ומשתמש בה לחטאת ( = חיסרון ), לא למטרתה המקורית אלא לתועלתו האישית. הנה כמה דוגמאות דמיוניות לחלוטין, אבל אפשריות:

הצדיק מחוקק חוק לשמירה על בריאות הציבור ואיכות הסביבה, למשל, חוק שמחייב מפעלים להתקין מסנן נגד זיהום; הרשע - שהוא בעל מפעל למסננים - מפעיל לוביסטים שדואגים לכך, שהתקנות יגדירו במדוייק את סוג המסנן המותר להתקנה, ו"במקרה" רק המסננים של אותו רשע עומדים בתקן, וכך הוא מתעשר והמתחרים פושטים רגל.
הצדיק מחוקק חוק לשמירה על זכויות העובדים, למשל, חוק שכר מינימום; הרשע משחד פקידים במשרד העבודה והרווחה, כך שיאכפו את החוק בקפדנות רבה, אבל רק על המתחרים שלו.
הצדיק רוצה לעודד אנשים לחסוך כסף לעת זקנה; הרשע משכנע אותו לחוקק חוקים שיעודדו אנשים לחסוך כסף דווקא בקרנות מאד מסויימות, ששייכות למשפחות של בעלי ההון.
הצדיק מחליט להפריט מפעל ממשלתי כדי להקטין את הריכוזיות במשק; הרשע מבטיח לפקידים במשרד האוצר, שאם המפעל יימכר לו במחיר מוזל, הוא ייתן להם משרה מכובדת אחרי שיפרשו מתפקידם. הוא זוכה במכרז והציבור מפסיד.
הצדיק מלמד שצריך לבטוח בה', ולהאמין שכל מה שקורה לאדם הוא ביד ה'; הרשע פוגע באנשים תמימים ועושק אותם, וכשהם מנסים למחות ולתבוע את מה שמגיע להם, הוא אומר להם שאין טעם להתלונן כי "הכל מה'".
הצדיק מלמד שצריך לשמוע בקול חכמים ולקבל את ברכתם; הרשע מתחזה לרב, מקבל שליטה והשפעה על מספר גדול של אנשים, וגובה כסף מאנשים שבאים לבקש את ברכתו. או: הרשע לוקח אדם תמים שנראה כמו רב, מפיץ סיפורים על כך שהוא "רב גדול וצדיק", וממנה את עצמו ל"משרת בקודש" של אותו "רב", המחליט איזה שאלות להעביר לרב ואיזה תשובות להעביר מהרב אל הציבור, וכך מקבל כוח ושליטה על האנשים שבאים להתייעץ עם הרב.
הצדיק בונה את בית המקדש כמקום להתעלות מעל חיי החומר והתדבקות באינסוף, והרשע הופך את בית המקדש ל"מאורת פריצים" (ירמיהו ז) , מקום שבו מנקים את המצפון לאחר ביצוע פשעים חמורים: " "שלמה עשה פעולת המקדש לחייהם של ישראל לכפרתן... ותבואתו של מנשה, שהכניס בו הסמל, היא היתה לחטאת" " (רש"י בשם מדרש אגדה) . שלמה בנה את המקדש בכוונה טובה, להחיות את עם ישראל ולכפר עליהם, אך מנשה הרשע השתמש בו כאמצעי לחטאיו.

כך קורה בכל התנועות האידיאולוגיות - בדור הראשון, דור הפעולות, התנועות מוקמות על-ידי צדיקים בעלי ערכים נשגבים שמטרתם להביא לחיים, אך בדור הבא, דור התבואה, באים רשעים המשתלטים על התנועה ומנצלים אותה לאינטרסים האישיים שלהם, לחטאת. לפי זה, ייתכן שהפסוק הבא (פסוק יז) מתאר דרך אפשרית לפתרון - קבלת ביקורת באופן תמידי: "ארח לחיים שומר מוסר, ועוזב תוכחת מתעה" ( פירוט ).

מקורות ופירושים נוספים

1. לפי פירושנו, המסתמך על המדרש שהביא רש"י, הפסוק מדבר על עניין אחד, שהצדיק עושה אותו במטרה לחיים, והרשע משתמש בו במטרה לחטאת.

2. ויש שפירשו, שהפסוק מדבר על אופן ההתנהגות המקובל של הצדיק והרשע: אצל הצדיק, גם הפעולות, כלומר האמצעים שהוא משתמש בהם להשגת מטרותיו, הן צודקות ומביאות לחיים; ואצל הרשע, גם התבואות, כלומר המטרות, הן רעות וחוטאות: " "הצדיק... גם האמצעיים שעוסק בהם להכין את התכלית הם לחיים, וכל-שכן התכלית... והרשע... גם התבואה הנגמרת, שהיא תכלית מעשהו, הוא לחטאת וחיסרון, והוא תכלית כוזב" " ( מלבי"ם , ודומה לזה פירשו הרב יונה גירונדי והגאון מווילנה) . ומכאן ניתן להסיק, שיש אנשים בינוניים - בין הצדיק לרשע, שהתכלית שלהם (התבואה) היא טובה וראויה, אבל האמצעים שהם משתמשים בהם (הפעולה) לא ראויים.

3. ויש שפירשו, שהפסוק מתאר את הגמול האלהי על התנהגותם של הצדיק והרשע: " "מעשה הצדיק הוא סיבה לחיים, אבל פרי מעשה הרשע הוא סיבה להחסיר ימי חייו" " (מצודת דוד) , ויש כאן רמז, שמידת השכר מרובה ממידת העונש - ה' נותן שכר לצדיק גם על מעשים טובים ללא תוצאות, אבל שופט את הרשע רק על מעשים רעים שיש להם תוצאות רעות.

4. וייתכן שהפסוק ממשיך את הפסוק הקודם (פסוק טו), שדיבר על היחסיות של העושר: "הון עשיר קרית עזו, מחתת דלים רישם" ( פירוט ). הצדיק, גם אם יצטרך לעבוד ולקבל שכר תמורת עבודתו (פעולה), הדבר יביא לו חיים והצלחה, אבל הרשע, גם אם יקבל תבואה מהשדה בלי לעבוד, הדבר יהיה לו לחטאת וחיסרון. כלומר, הרכוש בהווה לא קובע את מידת ההצלחה בעתיד (ע"פ ר' יונה גירונדי) .

5. ויש שדרשו את הפסוק על נכדיהם של הצדיק והרשע, הגדלים בחיקם: " "פעולת צדיק לחיים... זה אליפז שגדל בחיקו של יצחק. ותבואת רשע לחטאת זה עמלק שגדל בחיקו של עשו" " (רבי תנחום, דברים רבה, פרשת ואתחנן) .

פסוקים דומים

ראו גם אבן כספי על ירמיהו יז ו: "וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב", " "ולא יראה - כינוי לערער, שהוא המשל; ואחר בנמשל. והעד: אמרו בהיפוכו על העץ הלח "ולא יראה כי יבוא חום", והטעם לא ישיגהו טוב. והטוב לעץ הוא הלחות והקור מטבע המים, היפך החום שהוא רע לו. ובכאן היו "טוב" ו"חום" מתנגדים מצד המתחייב. ורבים כן לאין מספר בספר משלי, ואחד מהם " פעולת צדיק לחיים, תבואת רשע לחטאת "." " (מתוך פרשת בחקותי - הפטרה - ירמיהו ט"ז - גיליונות נחמה ליבוביץ , חלק ז. הצדיק והרשע במשל העץ).
משלי יא יט: "כן צדקה לחיים, ומרדף רעה למותו" ( פירוט )
משלי יט כג: "יראת ה' לחיים, ושבע ילין בל יפקד רע" ( פירוט )

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-08-11.

פסוק יז

עריכה

אורח לחיים שומר מוסר

אדם שרוצה לממש ערכים חשובים מבלי לאפשר לרשעים לנצל אותם לתועלתם האישית, צריך לקבל ביקורת דווקא מאנשים שמתנגדים לערכים שלו:

(משלי י יז): "ארח לחיים שומר מוסר, ועוזב תוכחת מתעה"

בפסוק הקודם נאמר (משלי י טז): "פעלת צדיק לחיים , תבואת רשע לחטאת"- הצדיק פועל מתוך ערכים חשובים שמטרתם להציל חיים או לשפר את איכות החיים, אך הרשע מנצל את תוצאות הפעולה של הצדיק לתועלתו האישית ( פירוט ).

המילה לחיים מקשרת בין הפסוקים: כדי להמשיך וללכת בדרך הנכונה, אורח לחיים , צריך לשמור מוסר , כלומר, לשמוע ולהתייחס ברצינות לדברי ביקורת, גם כשהם קשים ומייסרים ( מוסר = ביקורת נוקבת ומייסרת ). בפרט, יש לקבל ביקורת מאנשים שמתנגדים לערך שאותו אנחנו מעוניינים לקדם. דווקא אנשים שמתנגדים לערך זה רואים טוב יותר את החסרונות שלו ואת האפשרויות לנצל אותו לרעה.

כל עוד התנועה פתוחה לקבל ביקורת מבחוץ, הביקורת עוזרת לה לשמור על ערכיה המקוריים; ברגע שהתנועה עוזבת תוכחה , נעשית בטוחה בעצמה ומפסיקה לקבל ביקורת ( תוכחה = ביקורת ), מתחיל תהליך ההסתאבות, והתנועה תועה מהדרך ומתעה את אנשיה.

פירושים נוספים

" "אמר רבי אלכסנדרי: כל תלמיד-חכם שהוא עוזב דברי תורה, כאלו מתעתע במי שאמר והיה העולם, והקב"ה עוזבו לעוה"ב" " (ילקוט שמעוני) .

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-11-07.

פסוק יח

עריכה

הסכנות שבדיבור

אנחנו משוחחים עם חברים, והשיחה מתגלגלת לדיון באדם שאנחנו לא-כל-כך אוהבים. מה נעשה? ספר משלי מנתח את האפשרויות:

(משלי י יח): "מכסה שִׂנְאָה שפתי שקר, ומוצא דִבָּה הוא כסיל. ברב דברים לא יחדל פשע, וחֹשֵׂךְ שפתיו משכיל"

מכסה שנאה שפתי שקר = אם אנחנו מסתירים את השנאה שבליבנו, ומדברים כאילו שאנחנו לא שונאים אותו כלל - אז אנחנו חוטאים בדברי שקר, צביעות וחנופה; מצד שני -

מוציא דיבה הוא כסיל = אם אנחנו מגלים את השנאה שבליבנו ומוציאים דיבה על אותו אדם - אז אנחנו נוהגים כ כסילים ( = אנשים השונאים חכמה ): הוצאת דיבה גם פוגעת בזולת וגם פוגעת בנו וגורמת לאנשים להתרחק מאיתנו.

ברוב דברים לא יחדל פשע = במצב זה, כל דבר שנגיד יהיה פשע, של צביעות או של רכילות, ולכן הפתרון הוא -

וחושך שפתיו משכיל = אם אנחנו חוסכים במילים, רק אז אנחנו משכילים = מצליחים במעשינו - מצליחים להינצל מפשעים ומצליחים לשמור על קשרינו החברתיים.

אם כך, בשיחה עם אחרים, הכי טוב לשתוק ולא לדבר על אדם ששונאים; אולם, בשיחה פרטית, אפשר וראוי להוכיח אותו באופן אישי, כמו שנאמר בתורה (ויקרא יט יז) "לא תשנא את אחיך בלבבך - הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תישא עליו חטא". תוכחה בארבע עיניים היא דרך האמצע בין שני הקצוות - הכיסוי המלא והגילוי המלא.

הרעיון נכון לא רק לגבי אדם שאנחנו שונאים באופן אישי, אלא גם לגבי איש ציבור שנחשד בפשעים. גם במצב זה, כל דבר שנגיד עליו עלול להיות פשע - להגיד דברים טובים על אנשים רעים זה פשע של חנופה , ולהגיד דברים רעים על אנשים טובים זה פשע של לשון הרע. מעבר לכך, הדיבור על חשדות שעדיין לא הוכחו אינו מועיל ואינו מונע פשע. משתי הסיבות הללו, עדיף שלא לדבר כלל על אנשים שנחשדים בעבירות, אלא לחכות שבית המשפט יכריע בדינם.

מקורות ופירושים נוספים

1. פירשנו שהפסוק מגנה את שני הקצוות - מכסה השנאה ומוציא הדיבה; וכן פירש הרב יונה גירונדי על פסוק יח:

"מכסה שנאה שפתי שקר... בא לגנות מידת המכסים שנאתם..."
"ומוציא דיבה הוא כסיל - בא לגנות המוציאים כל רוחם בפיהם... פן תאמר, כי טוב שיגלה האדם את כל אשר בלבבו על חברו, השנאה והדיבה, על כן גינה את מוציא הדיבה."
"והנה, הראוי על השונא, להודיע מחשבת השנאה, ולא מחשבת הדיבה."

2. ויש שפירשו, שפסוק יח בא להשוות בין מכסה השנאה לבין מוציא הדיבה, וללמדנו שמכסה השנאה גרוע יותר: " "הנה, הדובר שקרים יותר מגונה מהכסיל ויותר מזיק, וזה כי:"

"מכסה שנאה שפתי שקר - כי שפתי השקר יכסו השנאה ויהיה זה סבה אל שלא יהיה נשמר משונאו ויפול ברשתו,"
"ואולם הכסיל יוציא מפיו הדברים והדבות ויהיה זה סבה אל שישמר השנוא ממנו."

"ולפי שזכר שני אלו, שהאחד מדבר והאחר מעלים, והמעלים הוא היותר מגונה, בא לבאר שכבר ימצא צד אחד שיהיה המעלים יותר משובח, ואמר... כי מי שירבה לדבר בפני הגדולים, הנה לא ימנע בריבוי דבריו שלא יקרה לו פשע ושגגה, כי לא יוכל האדם לכלכל במשפט ריבוי הדברים; ואולם, מי שימנע שפתיו מריבוי הדברים הוא משכיל ומצליח בקניניו; וביחוד, הנה מי שידבר בשם יתברך, ראוי שיהיו דבריו מעטים כמו שבארנו בספר קהלת, כי גבוה מאד מדרגתו ממנו." " (רלב"ג)

אולם, בפסוק קשה למצוא רמז להשוואה מסוג זה - ע"פ הפשט, פסוק יח בא לגנות את שני הקצוות - גם את מי שמכסה הכל וגם את מי שמוציא הכל, כדברי רבנו יונה.

3. פירשנו שפסוק יט מסכם את פסוק יח וממליץ שלא לדבר כלל על השונאים בפני אנשים אחרים; אפשר גם לפרש, שפסוק יט מלמד איך לדבר עם השונא כאשר מוכיחים אותו באופן פרטי - למתוח ביקורת בקיצור .

4. "ומוציא דיבה הוא כסיל" - חז"ל החמירו בפירושו של פסוק זה, ונמנעו אפילו מלהגיד דברים שאינם דברי גנאי, לדוגמה, להגיד שמישהו נפטר; ראו טוהר הלשון בתורה .

תוכחה בארבע עיניים היא דרך האמצע בין שני הקצוות - הכיסוי המלא והגילוי המלא. לפסוקים נוספים המתארים את דרך האמצע, ראו שביל הזהב .

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-08-25.

פסוק יט

עריכה

להוכיח בקיצור

לפעמים, מתוך כאב וכעס על פשע שעשו לנו (לדעתנו), אנחנו נואמים נאום ארוך של ביקורת ותוכחה. ספר משלי ממליץ, גם במקרים כאלו, שלא להאריך יותר מדי:

משלי י יט: " "ברב דברים לא יחדל פשע, וחשך שפתיו משכיל" "

הפסוק הקודם דיבר על היחס הנכון לאנשים שאנו כועסים עליהם:

משלי י יח: " "מכסה שנאה שפתי שקר, ומוצא דבה הוא כסיל" " - כשנקלעים לשיחה על אדם ששונאים, אסור לכסות את השנאה בדברי שקר, אבל גם אסור להוציא את דיבתו ברבים, ולכן יש לשתוק ( פירוט ).

הפסוק שלנו ממשיך באותו נושא ומלמד, שגם כאשר מותחים ביקורת באופן אישי ופרטי, אין להרבות בדברים, כי:

ברוב דברים לא יחדל פשע - ריבוי הדיבורים לא יגרום לשומע להפסיק את הפשעים ש(לדעתנו) הוא עושה; דיבור מרובה עלול לגרום לשומע להתעייף ו"להיסתם", כך שלא יוכל לשמוע אותנו כלל. ולכן, עצתו של החכם היא:
וחושך שפתיו משכיל - מי שחוסך ( =מונע ) את שפתיו מלדבר, ואומר רק את המינימום ההכרחי, הוא ישכיל ( =יצליח ) להשפיע לטובה על רעהו ולהעביר לו קצת מהשכל שלו.

עדיף למתוח ביקורת על נושא אחד בלבד בכל שיחה, ולהשאיר את שאר הנושאים לשיחה אחרת.

פירושים נוספים

1. פירשנו שהפשע הוא של השומע - "מי שמדבר הרבה, לא יצליח למנוע את הזולת מפשעיו".

2. ויש מפרשים , שהפשע הוא של המדבר - "מי שמדבר הרבה, לא יצליח למנוע את עצמו מעשיית פשע". ישנם פשעים רבים שקשורים לדיבור - שקר, רכילות, חנופה ועוד; ומי שמדבר הרבה, בוודאי ייכשל באחד מהם, וכדברי חז"ל " "כל המרבה דברים מביא חטא" " (רש"י, מצודות, רלב"ג) . הפסוק מכוון בעיקר לא/נשים שמדברים "סתם", כדי למלא את החלל, כדי שלא תהיה שתיקה באויר. ספר משלי (ומסכת אבות) מתנגדים לגישה זו, ומלמדים שיש לדבר רק כשיש משהו חשוב להגיד, כי "סתם" דיבורים באויר עלולים להיגרר לפגיעה בזולת. לפי זה, הפסוק ממשיך את הפסוק הקודם, שתיאר שני סוגים של חטאים הקשורים לדיבור - שקר והוצאת דיבה .

3. ויש מפרשים, שהפשע הוא של השפתיים המורדות בבעליהן - פליטת פה: "מי שמדבר הרבה, לא יצליח להימנע מפליטת פה שתביך אותו"; ראו משלי יב יג: " " בפשע שפתים מוקש רע, ויצא מצרה צדיק" " ( פירוט ).

הכישרון להביע דעה בקיצור הוא כישרונם של החכמים, ראו משלי טו ב: " "לשון חכמים תיטיב דעת, ופי כסילים יביע אולת" " ( פירוט ).

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-10-26.

פסוק כא

עריכה

שפתי צדיק ירעו רבים, ואוילים בחסר לב ימותו

ישנן בימינו מספר תנועות שמטרתן לחדש את השלטון במדינת ישראל ברוח התורה, אך הן אינן מצליחות להגיע להנהגה. לדעתי, אחת הסיבות לכך היא תפיסה שגויה של מושג המנהיגות.

בתנ"ך, מנהיג הוא קודם-כל רועה. כל המנהיגים הגדולים שלנו התחילו את דרכם ברעיית-צאן. תפקידו הראשי של רועה צאן הוא לדאוג לצרכים החומריים של כל כבשה וכבשה; רועה שנוהג כך, יכול להנהיג את הכבשים לכל מקום שימצא לנכון, והן יבואו אחריו. אבל רועה שעומד ונואם בפני הכבשים על החשיבות העצומה שבהליכה לכיוון מסויים, או על רשעותם של הרועים האחרים, או שרק דורש מהכבשים להצביע בשבילו - לא יצליח להשיג שום מטרה, הכבשים פשוט יתפזרו וילכו לחפש מישהו אחר שיספק את צרכיהן.

רעיון זה נמצא גם בספר משלי:

(משלי י כא): "שפתי צדיק ירעו רבים, ואוילים בחסר לב ימותו"

צדיק בלשון המקרא הוא איש המעשה - איש שעושה צֶדֶק בפועל, נותן לכל אדם את המגיע לו, גם לבהמות (משלי יב י): "יודע צדיק נפש בהמתו; ורחמי רשעים אכזרי": ( פירוט ).

שפתי צדיק ירעו רבים = כאשר הצדיק נואם ומדבר בשפתיו , דבריו ינהיגו וירעו אנשים רבים , מסוגים וזרמים שונים, שיסכימו ללכת אחריו, כי יראו שהוא דואג להם - הוא דואג שכל אחד ואחד יקבל את המגיע לו.

אויל בלשון המקרא הוא שטחי; בפסוקים קודמים נאמר שהאויל אינו אוהב לעשות דברים - הוא מעדיף להסתפק ב"מס שפתיים", דיבורים בלבד ( משלי י ח): "חכם לב ייקח מצוות, ואויל שפתיים יילבט" ( פירוט );

ואוילים בחסר לב ימותו = כאשר אדם שטחי מסוג זה מנסה להנהיג אחרים ולהשפיע על ליבם (מחשבותיהם), הוא לא יצליח; האנשים, הרואים שהוא לא עושה שום דבר, לא ילכו אחריו; הוא לא יצליח "להתנחל בלבבות", ויישאר " חסר לב ", כלומר, במיעוט של לבבות שתומכים בו, עד יום מותו .

פסוקים דומים

גם הנביא זכריה דיבר על רועה אוילי , שמנהיג את הצאן באופן שטחי ואינו דואג לצרכיהם החומריים (זכריה יא טו): "ויאמר ה' אלי 'עוד קח לך כלי רעה אוִלי . כי הנה, אנכי מקים רעה בארץ, הנכחדות לא יפקד, הנער לא יבקש, והנשברת לא ירפא, הנצבה לא יכלכל, ובשר הבריאה יאכל, ופרסיהן יפרק'".
פסוק נוסף בספר משלי מלמד, שרק מי שדואג להרוות את צרכיהם החמריים של האזרחים, יוכל להורות וללמד אותם עניינים רוחניים; ראו ומרוה - גם הוא יורא .
ראו פסוקים נוספים על מנהיגות ורעיית צאן בתנ"ך .

פסוק נוסף על הנהגה, שפתיים וחסר לב (משלי י יג): "בשפתי נבון תמצא חכמה, ושבט לגו חסר לב" ( פירוט ).

מקורות ופירושים נוספים

שפתי צדיק ירעו רבים

1. פירשנו שהפסוק עוסק בהנהגת הציבור בעניינים חומריים: " "[הצדיקים] מנהיגים ויועצים רבים בדרך טובה, ויכלכלו אותם כמו הרועה שירעה את הצאן" " (ר' יונה גירונדי) .

2. אולם יש שפירשו שהכוונה להדרכה במצוות ובענייני הרוח: " "רבים אוכלים מפרי שפתיו [של הצדיק], כי יורה להם הדרך אשר ילכו בה לטוב להם" " (מצודת דוד) , " "הצדיק הוא מדריך בדיבורו לרבים - לגדולים... אפילו לתלמידי חכמים... מפני שהם מבינים דבריו שהם טובים, לכן הם רצים אחריו שיהא מדריכם" " (הגאון מווילנה) .

לפי שני הפירושים, הפסוק מלמד שכדי לזכות להנהגה צריך להיות צדיק - לתת לכל אחד את המגיע לו, בין מבחינה חומרית ובין מבחינה רוחנית.

3. ויש שפירשו שהכוונה להשפעה נסתרת שהצדיק משפיע לטובה על דורו, גם כשאינו מדריך אותם כלל: " "רבים אוכלים בזכותו ובתפילתו" " (רש"י) .

ואוילים בחסר לב ימותו

1. פירשנו שהביטוי "חסר לב" מנוגד לביטוי "רבים" המופיע בתחילת הפסוק - בניגוד לצדיק, הרועה ומנהיג אנשים רבים, האוילים מסוגלים להנהיג רק מיעוט קטן, תמיד חסרים להם לבבות שיבואו אחריהם, וגם כשימותו יישארו במצב זה של "חסר לב".

2. הפירוש המקובל הוא ש"חסר לב" הוא תכונה של האויל - האויל הוא חסר לב כי אינו מסוגל לחשוב, ונשאר חסר לב עד יום מותו (כי איננו שומע בקול הצדיק). אולם:

"אויל" ו"חסר לב" הם שני טיפוסים שונים - חסר לב הוא אדם שאינו מסוגל לחשוב ( פירוט ), ואויל דווקא כן מסוגל לחשוב, רק שהוא חושב בשטחיות.
בפסוק שלנו, בניגוד לשאר הפסוקים, הביטוי "חסר לב" אינו שם עצם אלא תואר הפועל; לכן פירשנו שהכוונה כאן אינה לתכונת-אופי אלא לתיאור מצב.

צלעות בהצלבה

ההקבלה בין פסוקנו לבין פסוק ח, שנזכר למעלה, מעלה אפשרות לקרוא את הפסוקים בהצלבה:

"חכם לב ייקח מצוות, ואוילים בחסר לב ימותו" - החכם לוקח את המצוות ומקיים אותן מכל הלב, אבל האויל הוא שטחי - לא מנסה להתעמק במהות המצוות, ולכן נשאר חסר לב עד יום מותו;

"שפתי צדיק ירעו רבים, ואויל שפתיים יילבט" - הצדיק משתמש בשפתיו כדי להנהיג אנשים רבים, אבל האויל רק מעקם את שפתיו ואינו מנהיג אף אחד.

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-10-26.

פסוק כב

עריכה

עושר - ברכה או קללה

העושר עלול לתת לאדם תחושה של עוצמה, ולגרום לו להעריץ את עצמו ואת מעשי ידיו. מי שבכל-זאת רוצה להיות עשיר ולא להתקלקל, צריך להקפיד לברך את ה' על כל הישג:

(משלי י כב): "ברכת ה' היא תעשיר, ולא יוסיף עצב עמה".

ברכת ה' = ברכה שהאדם מברך את ה'.

עֶצֶב = עבודת אלילים, פולחן למעשה הידיים .

כשהאדם מברך את ה' על כל התקדמות במצבו החומרי, הוא יכול להתעשר בלי לקבל את התוספת הלא-רצויה של עצב ואלילות. הוא שומר תמיד על קשר עם ה' ומזכיר לעצמו תמיד שהעושר בא מה', וכך לא מעריץ את מעשי ידיו ולא הופך את עצמו לאליל.

מקורות ופירושים נוספים

1. הפירוש המקובל הוא: ברכת ה' = ברכה שה' מברך את האדם: " "ברכה שנותן ה' היא מעשרת את האדם, ועם הברכה ההוא לא יצטרך להוסיף עוד עצבון ויגיעה להרבות הון, כי יהיה די לו בהברכה הבאה" " (מצודת דוד) . אולם:

לפי דברי החכם במקום אחר (משלי ל ח): "שוא ודבר כזב הרחק ממני: ראש ועשר אל תתן לי , הטריפני לחם חקי. פן אשבע וכחשתי , ואמרתי 'מי ה'?' ופן אורש וגנבתי, ותפשתי שם אלהי"; העושר אינו דבר רצוי, ועלול להרחיק את האדם מה'. אם כך, מדוע נאמר " ברכת ה' היא תעשיר " - מדוע ה' מברך את האדם בדבר שאינו רצוי? (ראו תשובות שונות לשאלה זו ).

על-פי פסוקים אחרים, כדי להתעשר צריך להיות חרוץ, למשל (משלי י ד): "יד חרוצים תעשיר"( פירוט ); אם כך, מי שרוצה להתעשר, צריך לא רק לסמוך רק על ברכת ה', אלא גם לעבוד ולהתייגע, בניגוד לחצי השני של הפסוק "ולא יוסיף עצב עמה"!

2. כדי להבין את הפסוק, נקרא ב (דברים ח ז): "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה... לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ... וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ, לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם... וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. וְהָיָה, אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ, וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם - הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן...":

משה מזהיר את בני-ישראל, שהם עומדים להגיע אל ארץ טובה ולהיות עשירים, והם עלולים לשכוח את ה' ולחשוב שהעושר בא להם בכוחם בלבד, להשתחוות לאלילים מעשי ידיהם, ולאבד מהארץ; לכן הוא ממליץ להם, לברך את ה' על הארץ הטובה שנתן להם (זה המקור ל ברכת המזון ). הברכה הזאת תזכיר להם את ה', וכך לא יגיעו לעבודת אלילים.

הפסוק שלנו בספר משלי מקביל מבחינה לשונית ועניינית לקטע מספר דברים, וייתכן שיש לפרש אותו בהתאם להקבלה זו:

הברכה שנזכרה בחצי הראשון של הפסוק - ברכת ה' - אינה ברכה שה' מברך את האדם שיהיה עשיר, אלא ברכה שהאדם מברך את ה' על כך שנתן לו עושר, כמו בספר דברים;
והעצב שנזכר בפסוק השני - ולא יוסיף עצב - אינו מילה נרדפת לצער, אלא מילה נרדפת לאלילים מעשה ידי אדם, כמו האלילים שנזכרו בספר דברים.

הפסוק אינו בא ללמד איך להתעשר - הוא בא ללמד איך להתעשר ולהישאר שפוי. הפסוק מיועד למי שהחליט שהוא רוצה להיות עשיר, למרות הסכנות הרוחניות שיש בכך; הפסוק מלמד אותו לברך את ה', כדי שלא ישכח את ה' ולא יהפוך לעובד אלילים: הברכה שאדם מברך את ה' על כל דבר שה' נותן לו, תעזור לו להיות עשיר באופן שלא יוסיף לעושרו עבודה של עצב = אליל; ובפרט, שלא יהפוך את עצמו ואת רכושו לאליל.

3. ואפשר לפרש שהפסוק כולו בא להסביר מהו העושר האמיתי, בדומה לדברי חז"ל " "איזהו עשיר - השמח בחלקו" ":

ברכת ה' היא תעשיר - העשיר האמיתי היא מי שיש לו קשר טוב עם ה' וזוכה לברכתו;
ולא יוסיף עצב עמה - מי ששרוי בעצב וצער, אינו עשיר; הדבר אינו מוסיף לעשרו.

(ע"פ אלחנן יהודה, שיעורשת מוצ"ש פרשת ויגש ה'תשס"ו) .

ראו גם: הון - מועיל או לא?

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-08-25.

פסוק כג

עריכה

אוטומטי כמו הצחוק

יש דברים שאנחנו עושים באופן אוטומטי, בלתי נשלט - או כך לפחות זה נדמה לנו.

על-פי ספר משלי, גם הדברים שאנחנו עושים באופן בלתי-נשלט הם תוצאה של הבחירות שלנו:

(משלי י כג): "כשחוק לכסיל עשות זימה, וחכמה לאיש תבונה"

השחוק = הצחוק מסמל פעולה בלתי נשלטת - כשאנחנו רואים משהו מצחיק, או כשמדגדגים אותנו, אנחנו צוחקים מייד, באופן כמעט אוטומטי.

כסיל הוא אדם השונא ללמוד חכמה .

זימה = מעשים רעים ומתועבים.

כשחוק לכסיל עשות זימה = עבור אדם השונא ללמוד, עשיית מעשי זימה היא כמו שחוק - הוא עושה אותם באופן אוטומטי, בלתי-נשלט, כי התרגל לחיות בלי מעצורים ובלי שליטה עצמית.

איש תבונה = איש היודע לנתח ולהסיק מסקנות .

וחכמה לאיש תבונה = עבור איש תבונה, עשיית מעשי-חכמה היא כמו שחוק - הוא עושה מעשי-חכמה באופן אוטומטי, כי הוא כבר התרגל לחיות בחכמה ולהשתמש בה באופן מעמיק - לא רק ללמוד אלא גם להסיק מסקנות. גם אם הוא שוכח משהו ממה שלמד - הוא יכול לפתח את זה מחדש בכוח תבונתו.

אכן, יש תגובות שקשה לנו לשלוט בהן - אך זה רק משום שבחרנו בדרך חיים מסויימת. הבחירה היא בידינו - לחיות כמו כסיל או כמו איש-תבונה .

פירושים נוספים

בשני מקומות נוספים בספר משלי מדובר על משחקים:

(משלי ח ל): "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשעים יום יום משחקת לפניו בכל עת. משחקת בתבל ארצו ושעשעי את בני אדם"
(משלי כו יט): "כן איש רמה את רעהו ואמר הלא משחק אני"

נראה שהפסוק שלנו מתייחס לשני סוגי המשחקים:

"כשחוק לכסיל עשות זימה" - אצל הכסיל, מעשי זימה ורשע הם כמו משחק; הוא נהנה ממשחקים שיש בהם אלימות, הרס ורמאות, כמו אותו איש הנזכר במשלי כו יט: "כן איש רימה את רעהו, ואמר 'הלא משחק אני!'" ( פירוט ).

"וחכמה לאיש תבונה" - אצל איש התבונה, המשחקים הם מסוג אחר לגמרי; הוא נהנה ממשחקים שיש בהם חכמה ומחשבה, כמו החכמה המדברת במשלי ח לא: "משחקת בתבל ארצו, ושעשועיי את בני אדם" ( פירוט ).

אם כך, ניתן להבחין בין כסיל לבין איש תבונה גם לפי המשחקים שהם משחקים.

שו"ת

א. כתב: "אני מאד אודה לך אם תדריך אותי עם ההתמודדות שלי עם העישון בשבת וביום כיפור-דבר שרבנים פוסקים התירו לי. מזה שנים שאני סובל מיסורי נפש למרות שברוך השם המצב משתפר אך אינני יכול להשלים עם העובדה שאני מתנהג כמו חילוני לכאורה ואינני יכול שלא לחלל שבת. אל תשכח שאני כבר בן 41 רווק ללא ילדים וללא חברה לחיים. ליעוצך אודה".

תשובה: "שלום א.,

אני מצטער לשמוע שאתה מכור לעישון.

האם ניסית לפנות לטיפול גמילה? זו נראית לי העצה הטובה ביותר.

עצה נוספת שמצאתי בספר משלי היא "כשחוק לכסיל עשות זימה, וחכמה לאיש תבונה", כלומר, לכל אדם יש איזושהי "התמכרות", איזושהי פעולה שהוא עושה באופן אוטומטי; אולם, כאשר האדם שולט במחשבות שלו ומשתמש בהן כאיש-תבונה, אז הפעולה האוטומטית שלו תהיה פעולה של חכמה ולא של דבר רע.

אם כך, הדרך לצאת מההתמכרות היא לפתח את כוח התבונה - למשל, ע"י פתרון חידות או לימוד חומר שדורש הסקת מסקנות מעמיקה.

אני מקווה שזה יעזור.

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה בפירושים וסימנים משלי א וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2000-02-01.

פסוק כד

עריכה

ענישה מותאמת אישית

במערכת המשפט שלנו, מקובל שהעונש על עבירה נקבע על-פי העבירה והנסיבות, ולא לפי רצונותיו של העבריין. ספר משלי מציע גישה קצת שונה:

(משלי י כד): "מגורת רשע היא תבואנו, ותאות צדיקים יתן"

מגורה = דבר שפוחדים שיקרה.

רשע = הצד החייב והאשם במשפט .

מגורת רשע היא תבואנו = עונשו של העבריין הוא, שיקרה לו הדבר שהכי פחד שיקרה.

ותאוות צדיקים ייתן = שכרו של הצדיק הוא, שיקרה לו הדבר שהכי רצה שיקרה.

אם כך, הגמול צריך להיות מותאם אישית: יש להעניש כל פושע בדבר שהוא הכי פוחד מפניו, ולתת לכל אדם שעושה מעשים טובים את הדבר שהוא הכי רוצה.

ואיך אפשר לברר, מה הכי מפחיד את הפושע? והרי הפושע יכול לשקר ולהגיד "אני הכי פוחד לקבל מיליון דולר"?!

כאשר ה' מעניש, הוא כמובן רואה ללבב ויכול לדעת מה האמת, אבל גם אנחנו יכולים לפעמים לדעת - לדוגמה, כשאנחנו תופסים פושעים ששייכים לארגון פשע או ארגון טרור מוכר ופועלים במסגרתו, אנחנו יכולים לדעת מה מטרת הארגון ולפגוע במטרה זו; אפקט ההרתעה של עונש זה יהיה הרבה יותר גדול מפגיעה בפושע עצמו.

פירושים נוספים

ותאוות צדיקים ייתן - פרופ' שלום רוזנברג פירש שהפסוק מתאר את שכרם של הצדיקים, המתאפקים ומושלים ביצרם: ה' נותן לצדיקים תאוה, התאוה שלהם נשארת בריאה ורעננה לאורך זמן; ראו: בין שתי תרבויות .

לעיון נוסף:

פסוקים נוספים על תקוות הצדיקים והרשעים .

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-11-07.

פסוק כה

עריכה

כעבור סופה ואין רשע, וצדיק יסוד עולם

כשבוחנים את מעמדם של אנשים, ובמיוחד של עמים, רצוי להתייחס לטווח הארוך:

(משלי י כה): "כעבור סופה ואין רשע, וצדיק יסוד עולם"

נסביר כל מחצית בנפרד:

כעבור סופה ואין רשע

ניתן לפרש לפי שתי משמעויות שונות של האות כ :

1. כ- = כאשר-: כאשר עוברת הסופה, מגלים שאין רשע; לרשע אין שורשים, הוא חושב רק על הטווח הקצר, כשקצת קשה הוא מתייאש, ולכן אינו יכול לשרוד בתקופות סוערות (מלבי"ם) .

2. כ- = כמו-: כמו סופה, שגורמת הרבה הרס אך בסוף שוככת ומשאירה את העולם שקט, כך גם הרשע, שוטף את העולם וגורם הרבה הרס אך בסוף עובר ונעלם (דעת מקרא) .

וצדיק יסוד עולם

ניתן לפרש לפי שתי משמעויות שונות של המילה עולם :

1. עולם = נצח (המשמעות המקובלת בלשון המקרא): הצדיק הוא יסוד שקיים לעולם ; לצדיק יש שורשים, הוא חושב על הטווח הארוך, גם כשהמצב קשה והתקופה סוערת הוא לא מתייאש, "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", בניגוד לרשע שנשבר מהר (ראב"ע, דעת מקרא) .

2. עולם = תבל (המשמעות המקובלת בלשון חז"ל ובלשון ימינו): הצדיק הוא היסוד של כל העולם, בזכותו יש קיום ויציבות לעולם כולו, בניגוד לרשע הגורם רק הרס (ר' יונה גירונדי, מצודות) .

ונראה לי ששני חלקי הפסוק מדברים, לא על אנשים צדיקים ורשעים, אלא על קבוצות או עמים: בקבוצה של רשעים , כל אחד מהם חושב רק על עצמו, ולכן, ברגע שמתחילה סופה , כל אחד בורח כדי להציל את עורו, והקבוצה איננה ; אך בקבוצה של צדיקים , כל אחד חושב גם על הזולת, הם עוזרים זה לזה להתמודד עם הסופה וקיימים לעולם .

ראו: פסוקים נוספים על צדיקים ורשעים לאורך זמן.

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-11-07.

פסוק כו

עריכה

החומץ והעשן

ביקשתם ממישהו לעשות לכם טובה, והוא אמר "אין לי זמן", "אין לי כוח" וכו'...; הפעלתם עליו לחץ עד שהוא 'נשבר' והסכים למלא את בקשתכם.

מרוצים? - לפי ספר משלי, אין לכם סיבה לשמוח:

(משלי י כו): "כחמץ לשנים וכעשן לעינים, כן העצל לשלחיו"

העצל נמשל לחומץ ולעשן - מה הקשר בין המשל לנמשל? ומה אפשר ללמוד מהם?

1. (ע"פ ר' יונה גירונדי, מלבי"ם) :

"החומץ" נועד לעורר את התיאבון (ראו רות ב יד: "ויאמר לה בועז לעת האוכל: גושי הלום ואכלת מן הלחם, וטבלת פיתך בחומץ..."; ראו גם תלמוד בבלי, שבת קיא. - מדברי רש"י נראה שהיה מקובל לטבול לחם בחומץ לפני האכילה). אך כשאוכלים יותר מדי חומץ זה מקהה את "השיניים" (ראו בתלמוד שם), ואז אי אפשר לאכול - למרות שיש תיאבון.
"העשן" נוצר כשמדליקים אש כדי להאיר את הבית. אך כשהבעירה לא מספיק טובה ויש יותר מדי עשן - הוא מכהה את "העיניים" ואז אי אפשר לראות - למרות שיש אור.
כן גם "העצל" - שולחים אותו לבצע משימה, אך עד שהוא מבצע אותה כבר עובר זמנה ו "שולחיו" לא יכולים ליהנות מהתוצאות: " "כי מעצלותו להקשיב לקול דברי השולח ולצפון אותם בלבבו, או לכוון את דברי מי ששלחוהו, או מעצלותו ואיחורו בדרך - לא תינצל שליחותו מן הקלקול" ".

2. (אראל, מדורת נח"ת, ל"ג בעומר ה'תשנ"ט) :

"החומץ" נדבק "לשיניים" - גם כשמנסים לירוק אותו נשאר טעם חמוץ ומעצבן;
"העשן" נדבק "לעיניים" - גם כשמנסים לסלק אותו בידיים זה לא עוזר (בפעם הבאה שתהיו ליד מדורה, נסו ותראו...);
כך "העצל" נדבק "לשולחיו" - גם כשהם מנסים לשלוח אותו לעשות משהו, הוא לא הולך, אלא אומר "אין לי כוח, אני רוצה להישאר כאן...".

והמסר המעשי הוא - תיזהרו כשאתם שולחים מישהו לבצע בשבילכם משימה; אם אתם רואים שהוא מנסה "להידבק" למקום ולהתחמק מהמשימה בתירוצים שונים, עדיף שתעזבו אותו; גם אם בסוף תצליחו לגרום לו לקחת על עצמו את המשימה, הוא יעשה אותה בעצלות ויגרום לכם יותר נזק מתועלת.

משל ונמשל

הפסוק נמצא בין שני פסוקים המדברים על רשעים, צדיקים ויראי ה'. לפי זה פירש ר' יונה גירונדי, שהפסוק הוא משל לעבודת ה' - כל אדם הוא שליח של ה' בעולם, וצריך לקיים את מצוות ה' בזריזות ולא להתעצל, כדי שלא יהיה "כחומץ לשיניים וכעשן לעיניים". ראו קיום מצוות כשליחות .

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה בפירושים וסימנים 10 וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2000-10-01.

פסוק כט

עריכה

דרך ה' - להגן על התמימים ולשבור את עושי הרע

עד כמה ראוי להשקיע כדי לפגוע באויבינו באופן ממוקד, מבלי לפגוע באוכלוסיה האזרחית שמסביבם? לדוגמה, האם יש טעם להשקיע בקניית "פצצות חכמות", המשמשות לצורך חיסול ממוקד של מחבלים? או שעדיף לקנות "פצצות טיפשות", זולות יותר, שיחסלו גם את המחבלים וגם את שכניהם?

לפי ספר משלי, נראה שראוי להשקיע בפגיעה ממוקדת:

(משלי י כט): "מעוז לתם דרך ה', ומחתה לפעלי און".

דרך ה' = הדרך שבה נוהג ה', ושגם אנחנו מצווים ללכת בה - ראו מצוה ללכת בדרכי ה' .

הביטוי "דרך ה'" נזכר בדברי ה' בפרשת סדום ועמורה בראשית יח יז: " "וה’ אמר 'המכסה אני מאברהם אשׁר אני עשׂה? ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ" ". כי ידעתיו למען אשׁר יצוה את" "בניו ואת" "ביתו אחריו, ושׁמרו דרך ה’ לעשׂות צדקה ומשׁפט, למען הביא ה’ על" "אברהם את אשׁר" "דבר עליו'" ". ויאמר ה’ 'זעקת סדם ועמרה כי" "רבה, וחטאתם כי כבדה מאד" ". ארדה" "נא ואראה, הכצעקתה הבאה אלי עשׂו כלה, ואם" "לא אדעה.'" ". מדברי ה' בפרשה זו ניתן ללמוד על כמה עקרונות שמאפיינים את דרך ה':

א. מצד אחד - להילחם ברשעים ולכלות אותם מן העולם: "הכצעקתה הבאה אלי - עשו כלה";
ב. ומצד שני - לפני שמתחילים במלחמה, לרדת ולראות שאכן כולם רשעים, לא להסתמך רק על שמועות ודעות קדומות: "ארדה נא ואראה הכצעקתה"; אם יש שם לפחות עשרה צדיקים - לוותר על הכילוי: (בראשית יח לב): "ויאמר 'לא אשחית בעבור העשרה'"; ואם יש פחות מעשרה צדיקים - להציל אותם לפני שמשמידים את העיר (ראו דרך ה' בפרשת סדום ).

שני העקרונות הללו נזכרים גם בפסוק שלנו:

מעוז = מבצר, ובהשאלה: הגנה חזקה ; תם = שלם באישיותו, ללא פגמים מוסריים .

מעוז לתם דרך ה' = דרכו של ה' היא להגן על האנשים התמימים, השלמים.

מחיתה = שבירה והריסה (בדרך-כלל מציין שבירה של מבצר ו מעוז); פועלי אוון = אנשים העושים רע בכוח .

ומחיתה לפועלי אוון = דרכו של ה' היא לשבור את הגנתם של העושים רע.

אם כך, גם אנחנו, שנצטוינו ללכת בדרכי ה', צריכים לעשות את שני הדברים בו זמנית - גם לשבור את האנשים העושים רע, וגם להגן על האנשים התמימים, שאינם עושים רע.

אמנם, לא כל אדם שאינו משתתף במלחמה הוא תמים או צדיק, אלא רק אדם שמביע התנגדות פעילה לשלטון הרשע (ראו מתי ה' מעניש את שכניו של הרשע? ); אנשים אלו נמצאים בסכנה גדולה דווקא בעת "שלום", כשפועלי האוון מתפנים לחסל את כל מי שנחשד ב"שיתוף פעולה" עמנו; ודווקא עליהם צריך להגן ביותר.

כמו כן יש לזכור, כשמבצעים פעולות קרקעיות, שגם החיילים שלנו הם תמימים וגם עליהם ראוי להגן; מי שמסכן את חייהם של חיילינו כדי להגן על אזרחי האויב, אינו הולך בדרך ה' כי אינו נותן מעוז לתום שלנו!

אולם, כל עוד מדובר בהפגזות מהאויר, והשיקול הוא כלכלי, ודאי שראוי לנו ללכת בדרך ה', להשתדל לפגוע רק בפועלי האוון ולהגן על התמימים.

מקורות ופסוקים דומים

1. הביטוי "מחיתה לפועלי אוון" נמצא גם ב (משלי כא טו): "שמחה לצדיק עשות משפט, ומחתה לפעלי און"( פירוט ):

הפסוק שלנו מדבר על דרכו של ה' - המגן על התמימים ושובר את פועלי הרע;
והפסוק בפרק כא מדבר על דרכו של צדיק בשר ודם, ההולך בדרכו של ה' - שמח לעשות משפט צדק ולשבור את פועלי הרע.

2. בתלמוד בבלי (גיטין נו:) מסופר על רבן יוחנן בן זכאי, שהצליח לברוח מירושלים הנצורה והגיע לפני אספסיאנוס המצביא הרומאי.

"אמר ליה [אספסיינוס לריב"ז]: אילו חבית של דבש ודרקון כרוך עליה - לא היו שוברין את החבית בשביל הדרקון? [והנמשל: ירושלים מלאה בריונים טרוריסטים, ולכן אני חייב להחריב אותה].

אישתיק [ריב"ז לא מצא תשובה, וכביכול הודה שחייבים להחריב את ירושלים].

קרי עליה רב יוסף, ואיתימא רבי עקיבא: "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל". איבעי למימר ליה: שקלינן צבתא ושקלינן ליה לדרקון וחביתא שבקינן לה [כלומר, האמת היא שלא חייבים להשמיד את החבית, אפשר להשתמש ב'צבת' - באמצעים טכנולוגיים מתוחכמים - על מנת לבצע סיכול ממוקד של הבריונים, ולא להחריב את העיר כולה]."

פירושים נוספים

1. פירשנו שהמושג דרך ה' מתאר את מנהגו של ה', האופן שבו ה' מנהל את העולם: " "מידות השם יתברך מעוז לתום, כי אם כשל כוח התום - ה' עוזו ומעוזו" " (הרב יונה גירונדי) .

2. אך יש שפירשו שהמושג דרך ה' מתאר את הדרך שה' קבע לנו ללכת בה, ולפי זה, הפסוק מתאר את השכר של מי שהולך בדרך ה' ואת העונש של מי שאינו הולך בדרך ה': " "דרך ה' הוא לחוזק לאיש תם בעבור כי הלך בו והיא למחתה ושבר לפועלי האון על אשר לא הלכו בו, רוצה לומר: מלמדת זכות על התם וחובה על הרשעים" " (מצודת דוד) . לפי פירוש זה, הפסוק מלמד על התועלת שמביאה ההליכה בדרך ה', אבל אי-אפשר ללמוד מתוך הפסוק מהי דרך ה'.

3. ויש שפירשו, שהפסוק מתאר את ההתאמה בין דרכם של התמימים לבין דרך ה', ואי-ההתאמה בין פעולי האוון לבין דרך ה': " "הנה המישרים אורחותיהם אל התמימות תהיה להם דרך ה' במצות התורה מעוז וחוזק לשמור דרכם אשר יכוונו ההליכה אליה, כי בזה ישלם להם באופן שלם מה שיכוונו אליו מהתמימות; ואולם לפועלי און תהיה דרך ה' למחתה, כי היא מתנגדת בתכלית מה שאפשר למה שיכוונו אליו מהשקר והעול והחמס" " (רלב"ג, ודומה לזה מלבי"ם) , כלומר - ההליכה בדרך ה' היא טבעית רק לתמימים, לא לאנשים רעים (בניגוד לדעה שלפיה ההליכה בדרך ה' היא טבעית לכל אדם).

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-07-18.

פסוק לא

עריכה

פי צדיק ינוב חכמה, ולשון תהפוכות תיכרת

(משלי י לא): "פי צדיק ינוב חכמה, ולשון תהפכות תכרת"

ינוב = מהשורש ניב, מזכיר מצד אחד את הביטוי "ניב שפתיים" שפירושו דיבור, ומצד שני את המילה "תנובה" שמשמעה יבול ופרי.

הפסוק מציג ניגוד בין:

פי הצדיק הנמשל לעץ המניב פרי, לבין:

לשון תהפוכות הנמשלת לעץ שאינו מניב פרי, ולכן אפשר לכרות אותו, כפי שכתוב ב דברים כ יט: " "כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה, לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן, כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת... רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא, אתו תשחית וכרת ..." "

כלומר:

דברי הצדיק הם כנים, הוא באמת מאמין במה שהוא אומר, ולכן, גם אם לא מסכימים איתו, אפשר ללמוד ממנו - הדיבורים שלו מניבים פירות של חכמה ( = דברים שאפשר ללמוד מהם ); הצדיק הוא הנוהג בצדק, ולכן הוא בהכרח גם חכם - ראו לשפוט בצדק - בחכמה ובתבונה ולא ברגש .
אולם, ישנם אנשים (למשל, פוליטיקאים "מזגזגים"), שדבריהם הם דברי תהפוכות ( = דעות מתהפכות ומשתנות בהתאם לצרכים הפוליטיים של האומר ): הם לא מאמינים במה שהם אומרים, לא מתעמקים בטענות ובנימוקים, ולכן דבריהם אינם מקדמים כל דיון ענייני בבעיות שעל הפרק; אין שום דבר חכם שאפשר ללמוד מהם; הם לא מניבים שום פירות; ולכן הם משולים לעץ סרק, שאפשר לכרות אותו.

פירושים נוספים

ע"פ חלק מהמפרשים, הפסוק אינו מציג ניגוד, אלא הצלע השניה היא המשך של הצלע הראשונה:

"באמרי פיו" (של הצדיק) "יוכלל חכמה ומוסר ומרמז, לומר שלשון תהפוכות תיכרת" (מצודת דוד) - דברי החכמה של הצדיק כוללים גם דברי איום ואזהרה מפני אנשי תהפוכות;
"הצדיק יעמיד כנגדו" (כנגד איש תהפוכות) "מופתי הניסיון והבחירה... ועל-ידי כן תיכרת לשון תהפוכות" ... (מלבי"ם) - דברי החכמה של הצדיק כוללים גם תשובה והוכחה כנגד דברי אנשי התהפוכות.

הפועל " תיכרת " יכול לתאר גם את עונשו של האיש המדבר " לשון תהפוכות " - אנשים יפסיקו להתייחס ברצינות לדבריו, ולשונו כאילו תהיה כרותה וחסרת ערך.

פסוקים דומים

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-07-28.

פסוק לב

עריכה

צדיק לא מתבלבל בחקירה

אחת הטכניקות המקובלות בחקירת עדים או חשודים היא לשאול אותם סדרה של שאלות שוב ושוב, בסדר שונה, כדי לבלבל אותם ולגרום להם לסתור את עצמם.

טכניקה זו נזכרה כבר בהלכה: " "מצות עשה לדרוש העדים, ולחקור אותן, ולהרבות בשאילתן; ומדקדקין עליהן, ומסיעין אותן מעניין לעניין בעת השאילה , כדי שישתוקו או יחזרו בהן, אם יש בעדותן דופי: שנאמר "ודרשת וחקרת ושאלת, היטב" (דברים יג,טו)." " (רמב"ם הלכות עדות א ד) .

ויש לה רמז גם בספר משלי:

משלי י לב: " "שפתי צדיק ידעון רצון, ופי רשעים תהפכות" "

שפתיו של הצדיק ( = הצד הצודק והזכאי במשפט ) יידעו תמיד את רצונו של הצדיק, כלומר, יידעו תמיד מה הוא רוצה להגיד, ולא יתבלבלו;

אולם, פיו של הרשע ( = הצד האשם במשפט ) ידבר תהפוכות ( = גירסאות מתחלפות ומתהפכות ); הוא לא יצליח לשמור על גירסה אחידה, וכך השופט החכם יוכל לזהות את רשעתו או לפסול את עדותו.

פסוקים דומים

פסוק דומה מלמד, שגם כאשר יש לצדיק "פליטת פה" הגורמת לו צרה גדולה, הוא מצליח להיחלץ ממנה בצדקתו ובנועם אמריו (משלי יב יג) " "בפשע שפתים מוקש רע, ויצא מצרה צדיק" " ( פירוט ).

משני הפסוקים ניתן ללמוד, שכדאי לאדם לאמן את שפתיו לדבר דיבורים טובים ורצויים; כך יינצל מצרות הנובעות מפליטות פה.

פירושים נוספים

1. ניתן לפרש, שהרצון הוא רצון ה', והכוונה "הצדיק יודע להגיד דברים המתאימים לרצון ה', והרשעים יודעים להגיד דברים הפוכים מרצון ה'".

וניתן לפרש את הפסוק גם לפי משמעויות אחרות של המילה רצון :

2. רצון = חיבה ואהבה: הצדיק יודע להגיד דברים שה' אוהב, או להגיד דברים מביאים חיבה ואהבה בין בני אדם; והרשעים יודעים לעשות את ההיפך.

3. רצון = פיוס והשלמה: הצדיק יודע לפייס ולהשלים בין בני אדם, או "לשכנע" את ה' (בתפילה) שיתפייס וישלים עם החוטאים; אך הרשעים יודעים רק לגרום למהפכות ומריבות בין בני אדם ובין הבורא לבריאה (כמו שנאמר בפסוק אחר " "איש תהפוכות ישלח מדון..." ")

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-04-18.

ביאור:משלי י

מתוך ויקיטקסט

ביאורי פסוקים

מאמרים נוספים על משלי י

מקורות

בן חכם ישמח אב, ובן כסיל תוגת אמו

אב ואם

בן ובן

דרש ורמז / מטמוניות למשפחות סופרים

א. משל לחיי האבות - אברהם בן חכם, הרן בן כסיל

"דרש":

"רמז":

אסמכתא:

ב. משל לבית דוד - דוד נלכד על עסקי נב, לכן שמח בשלמה שעתיד לבנות עיר מקדש במקום נב

"מדרש".

"רמז".

אסמכתא.

מקורות

לא יועילו אוצרות רשע, וצדקה תציל ממוות

דרש ורמז / מטמוניות למשפחות סופרים

א. משל לחיי האבות - אברהם, לוט וסדום

"מדרש":

רמז:

אסמכתא:

ב. משל לחיי דוד - דוד עם אחימלך ואביתר בנוב

תהלים פרק נה

סנהדרין דף קו/ב

מקורות

לא ירעיב ה' נפש צדיק והוות רשעים יהדוף

פירושים נוספים

דרש ורמז / מטמוניות למשפחות סופרים

משל לחיי האבות - אברהם מול ארבעת המלכים

"דרש":

"רמז":

אסמכתא:

ב. משל לחיי דוד - דוד מול דואג בנוב

מקורות

לא להרגיל את הידיים למרמה

פסוקים דומים

פירושים נוספים

כף רמיה

ראש עושה כף רמיה

ויד חרוצים תעשיר

דרש ורמז / מטמוניות למשפחות סופרים

א. משל לחיי האבות - אברהם לעומת עפרון

"דרש":

"רמז":

ב. משל לחיי דוד - שאול בנוב

מקורות

התנהגות משכילה בתקופות שפע

לעיון נוסף

דרש ורמז / מטמוניות למשפחות סופרים

א. משל לחיי האבות - בנים כאבותם: יצחק כאברהם, לוט כהרן

"דרש".

"רמז".

אסמכתא.

ב. משל לחיי דוד: אבנר נלכד בפרשת נוב, כי לא מחה על לשון הרע ששמע

מקורות

ברכות לראש צדיק, ופי רשעים יכסה חמס

פירושים נוספים

הקשר לפסוק הבא

פי רשעים יכסה חמס

דרש ורמז / מטמוניות למשפחות סופרים

א. משל לחיי האבות - אברהם הצדיק נפגש עם מלך סדום ה"רשעים"

ב. משל לחיי דוד - אחימלך היה "ברכות" לדוד (לחם וחרב), דואג חמס-חסם את פיו להרע לאחימלך

(מדרש תהלים נב)דבר אחר בבוא דואג ' . זה שאמר הכתוב ( משלי כו כו ) תכסה שנאה במשאון .

מקורות

זכר צדיק לברכה, ושם רשעים ירקב

א. תיאור המציאות

ב. הדרכה מעשית

הרב זונדיל מסלנט מקיים את הפסוק "זכר צדיק לברכה"

מקורות

לקחת את המצוות ללב

מקורות ופירושים נוספים

הניגוד בין שני חלקי הפסוק

מאיפה לוקחים מצוות?

ואויל שפתיים יילבט

פסוקים דומים וקשורים

דרש ורמז / מטמוניות למשפחות סופרים

א. משל לחיי האבות - לוט לעומת אברהם אחרי חורבן סדום