פעמים רבות אנחנו מרגישים שהשקפות-עולם מנוגדות לשלנו השתלטו על כל המשאבים ומוקדי השלטון, ואנחנו חסרי אונים ולא יכולים לשנות את המצב.

העצה של ספר משלי היא, לא להתייאש אלא לפעול במרץ.

במשלי פרק ט מתוארות שתי נשים מנוגדות - "חכמות" ו"כסילות". הנשים מתוארות בצורה מאד דומה, כפי שאפשר לראות בטבלה הבאה:

שתיהן מנסות למשוך פתיים וחסרי-לב אל ביתן, אבל יש הבדלים ביניהן:

• החכמה צריכה "לשלוח את נערותיה" כדי לקרוא לאנשים שעוברים ב"מרומי קרת" (מרכז העיר). הכסילות לא צריכה לשלוח נערות - הבית שלה כבר נמצא שם - "וישבה לפתח ביתה, על כיסא מרומי קרת".
• החכמה צריכה לעבוד קשה כדי לבנות בית וכדי להכין סעודה שאליה תוכל להזמין את התלמידים - "בנתה ביתה, חצבה עמודיה שבעה, טבחה טבחה, מסכה יינה, אף ערכה שולחנה... לכו לחמו בלחמי, ושתו ביין מסכתי"; לעומת זאת, הכסילות בכלל לא טורחת - כבר יש לה בית, והיא מגישה לאורחים שלה "מים גנובים" ו"לחם סתרים".

החכמה מתחילה בעמדה נחותה יותר - היא רחוקה ממרכז העניינים וצריכה להשקיע יותר בפרסום (לשלוח נערות שיפרסמו את המסרים שלה בציבור); אין לה גישה לתקציבים ציבוריים ולכן היא צריכה לבנות את ביתה ולהכין את כל סעודתה בעצמה.

היתרון היחיד שיש לחכמה הוא החריצות: בעוד הכסילות יושבת 'רגל על רגל' בפתח ביתה, ומחכה לפתיים שיעברו אצלה - החכמה עובדת קשה כדי להשפיע על הפתיים לטובה.

החכמה אינה מתייאשת ואינה מקטרת על עמדת הפתיחה הנחותה שלה; היא יודעת שדרכה, דרך החכמה, מובילה לחיים: "עזבו פתאים וחיו ואשרו בדרך בינה... כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים", והדרך המנוגדת, דרך הכסילות, מובילה לשאול ולמוות: "ולא ידע כי רפאים שם, בעמקי שאול קרואיה", והיא עובדת במרץ על-מנת לשכנע את הפתיים שיבחרו בדרך החיים.

חריצות היא הסיכוי היחיד של החכמות לנצח במאבק התקשורתי.

חצבה עמודיה שבעה

משלי ט א: " "חכמות בנתה ביתה, חצבה עמודיה שבעה" "

למה דווקא שבעה? ומה המשמעות המעשית של הפסוק?

א. הרבה עמודים - עניין של יופי

המספר "שבע" מציין, לפעמים, כמות גדולה כלשהי , לא דווקא 7 בדיוק. ייתכן שגם כאן המשמעות היא, שהחכמה חצבה בית עם עמודים רבים, " "והוא דבר הנחמד לעין הרואה" "  (מצודת דוד; ראו גם ראב"ע) . הפסוק מלמדנו, שכדי למשוך תלמידים, יש להשקיע בצורה החיצונית של בית הספר; בפסוקים הבאים נלמד גם, שכדי למשוך תלמידים יש להשקיע בהכנת אוכל טעים .

ב. אולם עמודים בצורת ח

ע"פ 'דעת מקרא', בבתי העשירים היה נהוג לבנות, בכניסה לבית, אולם-עמודים ובו שבעה עמודים, בצורת ח:

(הבית בצד ימין, העמודים בצד שמאל). אולם-העמודים שימש לאירועים וסעודות; מכיוון שהחכמה רוצה להזמין את התלמידים לסעודה, היא בונה אולם-עמודים.

• אולם, עדיין לא ברור למה דווקא 7 עמודים, שהרי הדבר תלוי בצורת הבית ובגודלו; ייתכנו גם בתים עם 5 עמודים:

ססססס ס ס

ססססס   ס

ססססס ס ס

החכמה מכינה אוכל טעים כדי למשוך תלמידים

מכל הרעיונות שמעלים בשנים האחרונות לשיפור מצב החינוך בישראל, אחד הרעיונות המועדפים על ספר משלי הוא, כנראה, לשפר את התנאים החומריים בבתי הספר - להגיש ארוחות דשנות לתלמידים. כך ניתן ללמוד ממעשיה של האישה החכמה:

משלי ט א-ה: "חכמות בנתה ביתה, חצבה עמודיה שבעה, טבחה טבחה, מסכה יינה, אף ערכה שולחנה... מי פתי יסור הנה, חסר-לב אמרה לו: לכו, לחמו בלחמי, ושתו ביין מסכתי!".

החכמה רוצה להזמין את הפתיים לבית הספר, אבל הפתיים מתפתים בקלות לפיתויים חמריים , ולכן היא מכינה להם אוכל טעים. הפיתוי החומרי הזה חיוני כדי לעזור להם להתגבר על הפיתויים החומריים של החיים מחוץ לבית הספר - הפיתויים של אשת הכסילות - המציעה להם "מים גנובים" ו"לחם סתרים".

ראו פסוק ב

למה להתרחק מלצים

יש אנשים שבוחרים לעצמם חברים רעים, מתוך אשליה ש"אני אצליח להחזיר אותם למוטב". החכמה מתייחסת לאשליה זו במשלי פרק ט, שבו החכמה קוראת לנערי-רחוב לבוא לבית הספר שבנתה (ראו מבנה הפרק , החכמה קוראת ); פסוקים 6-10:

"עזבו פתיים וחיו; ואשרו בדרך בינה - "  עזבו את חבריכם הפתיים , שאינם רוצים לבוא ללמוד, ולכו בדרך שתקדם אתכם בחיים - דרך של לימוד ובינה ;

"יוסר לץ - לוקח לו קלון; ומוכיח - לרשע מומו" - עזבו את חבריכם הלצים, כי מי שמטיף מוסר ללץ ( =אדם הלועג לחכמה ) זוכה ממנו לקלונות ועלבונות; מי שמוכיח את הלץ - נחשב בעיניו לרשע , ובכך גורם לעצמו מום ונזק; לא כדאי לכם להיות בחברתם של לצים - אי אפשר להתווכח איתם (ראו פירושים שונים לפסוק , פסוקים נוספים על לצים וביקורת ).

"אל תוכח לץ, פן ישנאך; הוכח לחכם, ויאהבך" - אל תנסו להתווכח עם לצים ולהחזיר אותם למוטב, כי הם רק ישנאו אתכם על כך; עדיף שתבואו לבית החכמה, שם תוכלו לדבר עם חכמים ואף להוכיח אותם, והם יקשיבו לכם ויאהבו אתכם (ראו מותר לפתי להוכיח את החכם )

"תן לחכם, ויחכם עוד; הודע לצדיק, ויוסף לקח" - כדאי לכם להיות בחברתם של החכמים והצדיקים, איתם תוכלו לדבר בנחת, והם ירצו לשמוע עוד.

"תחילת חכמה - יראת ה', ודעת קדושים - בינה" : תנאי מקדים לחכמה ובינה הוא יראת ה' ואהבת ה' (ראו חכמה, בינה, יראה ואהבה ), וללצים ולרשעים אין תכונות אלו, ולכן אינם יכולים ללמוד חכמה  (דעת מקרא) .

יוסר לץ לוקח לו קלון, ומוכיח לרשע מומו

אחת מעצותיה החינוכיות של המורה החכמה היא:

משלי ט ז: " "יסר לץ לקח לו קלון, ומוכיח לרשע מומו" "" "

אל תטיף מוסר ללץ!

המשפט הראשון - "יסר לץ לקח לו קלון" - הוא ברור: מי שמנסה להטיף מוסר לאדם לץ ( = ציניקן, המזלזל ולועג לחכמים ), לא יצליח להוכיח אותו, אלא רק ייקח לעצמו קלון = בושה וביזיון, כי הלץ ילעג לו, יקלל ויבזה אותו;

והמסקנה, כפי שנאמר בפסוק הבא, "אל תוכח לץ, פן ישנאך..." - אל תטרח להוכיח אנשים המזלזלים ובזים לאחרים.

המשפט השני - "ומוכיח לרשע מומו" - הרבה פחות ברור:

אל תוכח רשע?

מקובל לפרש שהמשפט "ומוכיח לרשע מומו" מלמד שאין טעם להוכיח רשעים, והמילה " מומו " מסבירה מדוע:

1. מי שמוכיח את הרשע, הרשע מחרף ומבזה אותו, והדבר גורם מום נפשי, פגם בנפשו ובכבודו של המוכיח  (רש"י, מצודות) ;

2. המטיף מוסר ללץ לוקח לו קלון, ומי שמוכיח את הרשע, גם הוא לוקח - לוקח לעצמו את מומו של הרשע, כי הרשע מבזה אותו ואומר לו "גם אתה רשע כמוני"  (מלבי"ם) ;

3. מי שמוכיח את הרשע, הרשע עלול להכות אותו ולהטיל בו מום גופני (ראו רשע = שונא ומזיק );

4. המטיף מוסר ללץ לוקח לו קלון, וכן גם מי שמוכיח את הרשע על מומו , על פגם שיש בו, גם הוא לוקח לו קלון  (דעת מקרא) .

 אולם בפירוש זה ישנן כמה בעיות:

• בהמשך הפרק לא נאמר " אל תוכח רשע "; ההמשך מדבר רק על לץ.

• גם בהמשך ספר משלי לא נאמר שאין להוכיח את הרשעים; להיפך: (משלי כד כד): "אמר לרשע 'צדיק אתה!' יקבהו עמים, יזעמוהו לאמים; ולמוכיחים ינעם, ועליהם תבוא ברכת טוב".

אל תוכח לץ!

ייתכן שכל הפסוק מדבר על הלץ, ויש לקרוא אותו: "יוסר לץ - לוקח לו קלון, ומוכיח - לרשע מומו";

• החצי הראשון מדבר על מי שיוסר לץ, כלומר, מנסה לחנך אותו בדרך של כפיה ואיום, והוא לוקח לו קלון , הוא נחשב בעיני הלץ לאדם נקלה ונבזה;

• והחצי השני מדבר על מי שמוכיח לץ, כלומר, מנסה לחנך אותו דרך של ויכוח ושכנוע (ראו מוסר - תוכחה ), והוא לרשע מומו , הוא נחשב בעיני הלץ לאדם שיש לו מום ופגם, ומומו הוא שהוא רשע .

הלץ שונא יותר את האנשים המוכיחים אותו בשכל ובהגיון, מאשר את האנשים המייסרים ומאיימים עליו, כי ויכוח הגיוני עלול, "חס וחלילה", לגרום לו להשתכנע; מי שעלול להצליח לשכנע אותו, נחשב בעיניו לרשע, ולכן בשום אופן " אל תוכח לץ - פן ישנאך ".

אל תעליב!

פירוש אחר לגמרי אפשר לפרש על-פי השל"ה: ייתכן שהפסוק שלנו, וגם הפסוק הבא, אינם באים ללמד את מי להוכיח, אלא איך להוכיח:

יוסר לץ = המטיף מוסר לרעהו ומכנה אותו "לץ!" - לוקח לו קלון = גורם ביזיון לעצמו, כי הוא מבזה את חברו וחברו מבזה אותו בחזרה;

ומוכיח לרשע מומו = ניתן לפרש בכל אחת מהדרכים שנזכרו למעלה:

1. ומוכיח לרשע = המוכיח את רעהו ומכנה אותו "רשע", גורם לעצמו מום נפשי, פגיעה בנפשו ובכבודו, כי רעהו יריב עמו ויבזה אותו בחזרה;

1. ומוכיח לרשע = המוכיח את רעהו ומכנה אותו "רשע", לוקח לעצמו את מומו של רעהו, כעונש על כך שפגע בכבודו;

1. ומוכיח לרשע = המוכיח את רעהו ומכנה אותו "רשע", רעהו עלול לכעוס עליו, להכותו ולהטיל בו מום גופני;
2. ומוכיח לרשע = המוכיח את רעהו ומכנה אותו "רשע", גם הוא לוקח לו קלון , כמו מי שמוכיח את רעהו ומכנה אותו "לץ".

בכל מקרה המסקנה דומה,  והיא כתובה בפסוק הבא: " "אל תוכח" אדם בצורה שתגרום לו להרגיש שהוא "לץ" , כי ביקורת גלויה כזאת עלולה לגרום לו "לשנוא אותך" . עדיף שתוכיח אותו בצורה שתגרום לו להרגיש שהוא "חכם" (בכך שתיתן לו מחמאות לפני דברי הביקורת), כי אז הוא "יאהב אותך" וישמח על המחמאות שנתת לו ואולי אפילו יקבל את הביקורת.

גם כשמטיפים מוסר ומוכיחים, יש להיזהר שלא לפגוע בכבודו של הצד השני, ולא להשתמש בכינויי גנאי מעליבים, אלא בכינויי חיבה ומחמאות. ראו פסוקים נוספים על מחמאות לפני ביקורת .

מותר לפתי למתוח ביקורת על חכמים

לפני זמן מה כתבתי מאמר שמתח ביקורת עניינית וממוקדת על התנהגות מסויימת של מגזר מסויים בעם ישראל. זכיתי לתגובות נזעמות (לא דווקא מבני אותו המגזר) לדוגמה " אתה חצוף! מי אתה שתוכיח אותם? מי אתה שתבוא ותאמר כי דרך חייך טובה יותר? מה ההתנשאות הזו "להוכיח" אותם, אתה טוב יותר? "

לעניות דעתי, התגובה אינה נכונה.

אמנם, בימינו אין אדם שיודע להוכיח כראוי  (תלמוד בבלי, ערכין טז:) , אולם בספר משלי, פרק ט, החכמה קוראת אל הפתיים וחסרי-הלב (משלי ט ד): "מי פתי יסר הנה, חסר לב אמרה לו". היא אומרת להם, בין השאר (משלי ט ח): "אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך".

מכאן, שגם לאדם פתי וחסר לב מותר למתוח ביקורת על החכם. הפתי והחסר-לב בוודאי אינם יודעים למתוח ביקורת כראוי, ובכל זאת, החכם ( =היודע ללמוד ) יודע להפיק מכל דבר-ביקורת מסקנות בונות ומועילות, ולכן הוא אוהב כל אדם שמותח עליו ביקורת.

מכיוון שחשבתי שבני אותו המגזר הם חכמים ויודעים תורה, חשבתי לתומי שהם יקבלו את התוכחה באהבה.

ראו פסוק ו

תחילת חכמה יראת ה', ודעת קדושים בינה

אדם המחליט ללמוד תורה צריך להתחיל את לימודו בדברים הקשורים ליראת ה' ואהבתו:

(משלי ט י): "תחלת חכמה יראת ה', ודעת קדשים בינה"

הפסוק נמצא בסוף קטע המתאר את החכמה, המביאה נערי-רחוב ללמוד בבית הספר שבנתה. הפסוק שלנו הוא השיעור הראשון שמקבלים הנערים שהגיעו לבית הספר (ראו פירושים שונים לקטע ).

חכמה = לימוד מאחרים .

תחילת חכמה יראת ה' = יש להתחיל את הלימוד בעניינים שקשורים ליראת ה'.

בינה = ניתוח והסקת מסקנות .

ידיעה, דעת = הכרות קרובה המביאה לאהבה .

קדושים = כינוי לה', שהוא "אלהים קדושים" (יהושע כד יט).

ודעת קדושים בינה = יש להתחיל את ההתבוננות בעניינים הקשורים לדעת ה', אהבת ה'.

כך למשל נהג הרמב"ם, שפתח את ספרו "היד החזקה" במילים: " "יסוד היסודות ועמוד החכמות, לידע שיש שם מצוי ראשון.  והוא ממציא כל הנמצא; וכל הנמצאים מן שמיים וארץ ומה ביניהם, לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו" "  (הלכות יסודי התורה א א) , ובהמשך הסביר על מצוות יראת ה' ואהבת ה' והדרך לקיים אותן  (שם, פרק ב) .

כך נהג גם הרמח"ל, שפתח את ספרו "מסילת ישרים" במילים: " "יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו. והנה מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא" "   ( פרק א ) .

ראו פסוק יב

אם חכמת - חכמת לך, ולצת - לבדך תשא

גם אדם שיש לו הרבה כסף, לא יכול להיות בטוח שייהנה ממנו - ייתכן שהוא ייגנב או יישרף, או שיצטרך להוציא את כולו על טיפול רפואי יקר. אבל יש השקעה אחת שהיא השקעה בטוחה -

משלי ט יא:

"כי בי ירבו ימיך, ויוסיפו לך שנות חיים.

אם חכמת - חכמת לך, ולצת - לבדך תשא".

אם למדת חכמה , החכמה תועיל לך , אף אחד לא יוכל לקחת אותה ממך; ואם התלוצצת , לעגת וזלזלת בלימודים, וכתוצאה מכך גורשת מבית הספר (ראו גרש לץ ), לבדך תשא בתוצאות השליליות של מעשיך - לא תוכל "לגנוב" את החכמה מאחרים.

והסיבה לכך מתוארת בפסוק הקודם: כי בי - בעזרתי, בעזרת החכמה שתלמד - ירבו ימיך, ויוסיפו לך שנות חיים - תדע איך לנהל את חייך באופן שיעזור לך לחיות חיים ארוכים ומלאים יותר, ואת הידע הזה לא יוכלו לקחת ממך.

"מים גנובים ימתקו" - בגלל הדיסוננס הקוגניטיבי

(משלי ט יז): "מים גנובים ימתקו, ולחם סתרים ינעם"

כשהייתי ילד, חשבתי שהפסוק מלמד אותנו על שיטה מתוחכמת להמתקת מים: נותנים למישהו לגנוב את המים, ואז גונבים לו את המים בחזרה, וכך המים מתוקים יותר...

אבל כוונת הפסוק היא, כמובן, אחרת: ע"פ חז"ל (ראו תולדות אהרן), הכוונה היא, שאדם שעושה מעשה אסור, מרגיש הנאה גדולה יותר מאשר אדם שעושה אותו מעשה בדיוק, כאשר המעשה אינו אסור.

ניתן להסביר תופעה זו ע"פ תיאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי - תיאורייה שלפיה אדם משנה את עמדותיו באופן תת-מודע, כדי שירגיש שיש התאמה בין העמדות השונות שלו.

קל יותר לשכנע אנשים לחטוא, מאשר לשכנע אותם להרגיש נוח עם החטא. רוב האנשים רואים בעצמם אנשים טובים, שאינם חוטאים "סתם". אם הם כבר חוטאים - הם רוצים לפחות להרגיש שהם הרוויחו מזה משהו. לכן, הם משכנעים את עצמם שההנאה שנגרמה להם כתוצאה מהחטא היתה גדולה במיוחד.

ניסויים פסיכולוגיים הוכיחו, שגם הכיוון ההפוך נכון - לא רק "מים גנובים ימתקו", אלא גם "מים שאינם מתוקים - אינם גנובים". באחד הניסויים, נתנו לנבדקים לבצע משימות משעממות ומעייפות במיוחד, ולאחר מכן ביקשו מהם לספר לנבדקים הבאים אחריהם עד כמה המשימות מרתקות ומעניינות.

הנבדקים הראשונים (שהתבקשו לשקר) קיבלו תשלום: חלק קיבלו תשלום גבוה, וחלק קיבלו תשלום נמוך.

לאחר שבוע, ביקשו מכל הנבדקים ששיקרו למלא שאלון על המשימות שביצעו - האם הן היו מעניינות. התברר, שהנבדקים שקיבלו תשלום נמוך עבור השקר שלהם - העריכו את המשימות כמעניינות יותר מהנבדקים שקיבלו תשלום גבוה!

ההסבר שהוצע לכך הוא, שהנבדקים שקיבלו תשלום גבוה בעד השקר שלהם, יכלו להגיד לעצמם "לא נורא, שיקרתי אבל לפחות קיבלתי כסף" ("מים גנובים ימתקו"). הנבדקים שקיבלו תשלום נמוך לא יכלו להרגיע את עצמם בצורה זו, ולכן נוצר אצלם w:דיסוננס קוגניטיבי, והדרך היחידה שבה יכלו לפתור אותו היתה לשנות את עמדותיהם - לשכנע את עצמם שהם בעצם לא שיקרו (כלומר, המים לא היו "מתוקים" ולכן הם שכנעו את עצמם שהם לא "גנובים") .

הפסוק בהקשרו

הפסוק נמצא בפרק המשווה בין האישה החכמה לבין האישה הכסילה (ראו מבנה הפרק ). האישה החכמה מכינה לתלמידיה סעודה גדולה עם בשר ויין , והאישה הכסילה היא עצלה ואינה טורחת להכין אוכל; אבל יש לה פטנט אחר - היא משכנעת את התלמידים, שהמים שהיא נותנת להם - מים גנובים - הם מתוקים יותר ממים רגילים, וטעמם משתווה לזה של היין שמגישה החכמה; והלחם שהיא נותנת להם - לחם סתרים - הוא נעים יותר מלחם רגיל, וטעמו משתווה לזה של הבשר שמגישה החכמה.

והנמשל: הכסילות משכנעת את האדם, שלא יתאמץ ללמוד ולהחכים על-מנת להתפרנס בכבוד, ולא יתאמץ להקים משפחה על-מנת ליהנות ממנה בכבוד, אלא יחפש את הדרכים הקלות - מעשי נוכלות שיביאו לו כסף קל, או מעשי זנות שיביאו לו הנאה מהירה. והתוצאה (משלי ט יח): "ולא ידע כי רפאים שם, בעמקי שאול קרואיה" - קרואיה של הכסילות, האנשים שהיא מזמינה לסעודתה, מאבדים את חייהם.

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-05-25.