ביאור:משלי יד
מתוך ויקיטקסט
- א חַכְמוֹת נָשִׁיםנשים חכמות בָּנְתָהמשקיעות בבניית (לחץ על המילה לפירוט) בֵיתָהּהמשפחה או הרכוש (לחץ על המילה לפירוט), וְאִוֶּלֶתואישה שטחית (לחץ על המילה לפירוט) בְּיָדֶיהָבמעשיה תֶהֶרְסֶנּוּהורסת את משפחתה ואת רכושה.
- ב הוֹלֵךְמתנהג במעשיו בְּיָשְׁרוֹבדרך הישרה בעיני ה' (לחץ על המילה לפירוט) - יְרֵא יְהוָהמראה שגם במחשבותיו הוא מכבד את ה', וּנְלוֹזסר ונוטה (לחץ על המילה לפירוט) דְּרָכָיומהדרכים הישרות בעיני ה' - בּוֹזֵהוּמראה שאין לו כבוד לה'.
- ג בְּפִי אֱוִילשטחי, שאינו בודק לעומק את כשרונות הזולת חֹטֶר גַּאֲוָהדיבור תוקפני ומתנשא (לחץ על המילה לפירוט), וְשִׂפְתֵי חֲכָמִיםהרגילים להקשיב לזולת (לחץ על המילה לפירוט) תִּשְׁמוּרֵםרגילים לדבר בנחת וענוה, וניצלים מחטא התוקפנות והגאוה.
- ד בְּאֵין אֲלָפִיםשוורים המלומדים לחרוש (לחץ על המילה לפירוט) - אֵבוּס בָּרנקי, אין צורך להשקיע בהאכלת השוורים, וְרָב תְּבוּאוֹתובכל זאת כדאי להשקיע, כי התוצרת תתרבה (לחץ על המילה לפירוט) - בְּכֹחַ שׁוֹרבזכות עבודתם של השוורים לאחר שלמדו.
- ה עֵד אֱמוּנִיםדרך לזהות עד אמת היא, שהוא- (לחץ על המילה לפירוט) לֹא יְכַזֵּבאינו מפר את הבטחותיו גם מחוץ לבית המשפט (לחץ על המילה לפירוט), וְיָפִיחַ כְּזָבִיםומי שנוהג להבטיח ולא לקיים, גם בבית המשפט יהיה- עֵד שָׁקֶר.
- ו בִּקֶּשׁ לֵץהלועג לאחרים (לחץ על המילה לפירוט) חָכְמָה - וָאָיִןלא מצא מי שיסכים ללמדו (לחץ על המילה לפירוט), וְדַעַת לְנָבוֹן - נָקָלקל לו למצוא, כי הוא מתקבל בקלות לכל מקומות הלימוד.
- ז לֵךְ מִנֶּגֶדנסה להתרחק מ- (לחץ על המילה לפירוט) לְאִישׁ כְּסִיל, וּויקרא אחריך 'בַל יָדַעְתָּ שִׂפְתֵי דָעַת!''אתה בורח כי אין לך תשובה!' (לחץ על המילה לפירוט)
- ח חָכְמַת עָרוּם - הָבִין דַּרְכּוֹלהתעמק ולהתמחות בדרך החיים ובמקצוע שבחר לעצמו (לחץ על המילה לפירוט), וְאִוֶּלֶת כְּסִילִים -הם אינם מתעמקים ומתמחים בשום מקצוע ולכן מנסים להתפרנס ב- מִרְמָה.
- ט אֱוִלִים יָלִיץיוצרים קשר ביניהם על-ידי אָשָׁםהאשמות הדדיות ואיומים בתביעות משפטיות (לחץ על המילה לפירוט), וּוהתקשורתבֵין יְשָׁרִיםאנשי שלום (לחץ על המילה לפירוט) - רָצוֹןנעשית מתוך אהבה והסכמה הדדית.
- י לֵברק לבו של האדם עצמו יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹמה גורם לו להרגיש צער, וּבְשִׂמְחָתוֹומה גורם לאדם לשמוח - לֹא יִתְעָרַב זָרלא יכול לדעת אף אדם מלבדו (לחץ על המילה לפירוט).
- יא בֵּיתמשפחה או רכוש של (לחץ על המילה לפירוט) רְשָׁעִים יִשָּׁמֵד, וְאֹהֶל יְשָׁרִים יַפְרִיחַ.
|
פסוק זהה מופיע בפרק טז. ראו יש דרך ישר לפני איש, ואחריתה דרכי מוות |
- יב יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁרמישורית, ללא מכשולים (לחץ על המילה לפירוט) לִפְנֵי אִישׁכאשר היא פרושה לפני האדם, כלומר האדם נמצא בתחילתה, וְאַחֲרִיתָהּאך בסוף הדרך, כל האפשרויות להמשיך הלאה הן - דַּרְכֵי מָוֶת.
- יג גַּםאפילו (לחץ על המילה לפירוט) בִּשְׂחוֹקבזמן שאדם צוחק וחוגג יִכְאַב לֵבהוא עלול לקבל התקף לב או להרגיש דיכאון פנימי, וְאַחֲרִיתָהּ שִׂמְחָהובסופה של השמחה יש - תוּגָה.
- יד מִדְּרָכָיו יִשְׂבַּעמסתפק ומרוצה מדרכי ההתנהגות שהוא רגיל אליהן סוּג לֵבאדם סגור, שליבו מוקף בגדר ואינו מוכן לשמוע דעות אחרות, וּמֵעָלָיויסור מעליו ויתרחק ממנו, כדי שלא להפריע לו (לחץ על המילה לפירוט) אִישׁ טוֹב.
- טו פֶּתִיהמתפתה בקלות (לחץ על המילה לפירוט) יַאֲמִין לְכָל דָּבָר, וְעָרוּםהיודע להיזהר (לחץ על המילה לפירוט) יָבִין לַאֲשֻׁרוֹיתבונן ויברר בעצמו את כל העובדות הקשורות לדרך שהוא מתכוון לצעוד בה (לחץ על המילה לפירוט).
- טז חָכָםהיודע ללמוד (לחץ על המילה לפירוט) יָרֵאחושש ונזהר מסכנות שהוא לומד עליהן (לחץ על המילה לפירוט) וְסָר מֵרָע, וּכְסִיל מִתְעַבֵּרעובר שוב ושוב על כללי הזהירות (לחץ על המילה לפירוט) וּבוֹטֵחַובטוח שלא יקרה לו כל רע.
- יז קְצַר אַפַּיִםהממהר לנקום מתוך כעס יַעֲשֶׂה אִוֶּלֶתמעשים שטחיים, וְאִישׁ מְזִמּוֹתשאינו נוקם מייד אלא מתכנן תוכנית נקמה מפורטת (לחץ על המילה לפירוט) יִשָּׂנֵאמזימותיו יתגלו וכולם ישנאוהו (לחץ על המילה לפירוט).
- יח נָחֲלוּ פְתָאיִםהמתפתים להאמין לכל דבר, חלקם בארץ הדעת יהיה - אִוֶּלֶתדעות שטחיות, וַעֲרוּמִיםהיודעים להיזהר מהטעיות יַכְתִּרוּיקיפו ויבדקו היטב מכל הכיוונים (לחץ על המילה לפירוט) דָעַתכל מידע שהם מקבלים.
- יט שַׁחוּיש להכניע ולכופף את ה- (לחץ על המילה לפירוט) רָעִים לִפְנֵי טוֹבִים, וּרְשָׁעִים עַל שַׁעֲרֵיעירו או בית משפטו של ה- צַדִּיק.
|
פסוק אחר מזהיר את העשיר מפני חברים מזוייפים. ראו חברי הכסף |
- כ גַּםאפילו (לחץ על המילה לפירוט) לְרֵעֵהוּ יִשָּׂנֵא רָשׁעני המתחנן לרעיו שיעזרו לו, וְאֹהֲבֵי עָשִׁיר - רַבִּים.
- כא בָּז לְרֵעֵהוּהמזלזל במכרו בגלל עוניו (לחץ על המילה לפירוט) - חוֹטֵא, וּמְחוֹנֵןהמתייחס בחֵן, מתייחס יפה ל- (עניים) עֲנָוִים - אַשְׁרָֽיו.
- כב הֲלוֹא יִתְעוּעלולים לעשות טעות ולפגוע בחפים מפשע חֹרְשֵׁי רָעהמתכננים בסתר לעשות רע (לחץ על המילה לפירוט), וְחֶסֶד וֶאֱמֶתמעשה טוב אמיתי, ללא אינטרסים, הבטחות שווא וטעויות (לחץ על המילה לפירוט) חֹרְשֵׁי טוֹבהמתכננים בסתר לעשות טוב.
- כג בְּכָל עֶצֶבעבודה יצירתית (לחץ על המילה לפירוט) יִהְיֶה מוֹתָריתרון כלשהו (לחץ על המילה לפירוט), וּדְבַר שְׂפָתַיִםדיבור שאינו מביא לידי יצירה - אַךְ לְמַחְסוֹרמביא רק חיסרון.
- כד עֲטֶרֶתקישוט חיצוני בלבד בעיני- (לחץ על המילה לפירוט) חֲכָמִים עָשְׁרָם, אִוֶּלֶתוגם השטחיות של ה- כְּסִילִים אִוֶּלֶתנשארת אותו הדבר כשהם מתעשרים; העושר אינו משפיע עליהם לטובה (לחץ על המילה לפירוט).
- כה מַצִּיל נְפָשׁוֹתאת חייהם של שני הצדדים למשפט (לחץ על המילה לפירוט) עֵד אֱמֶת, וְיָפִחַ כְּזָבִיםהבטחות שאין לו סיכוי לקיים (לחץ על המילה לפירוט) מִרְמָהעד המנסה להציל את רעהו בעדות של מרמה.
|
ההשפעה של רגשות יראה ואהבה על הדורות הבאים נזכרת גם במקורות נוספים. ראו רגשות נחשבים לדורות |
- כו בְּיִרְאַת יְהוָה מִבְטַח עֹזכשיש לאדם ביטחון חזק בכוחה של יראת ה' להגן עליו, וּלְבָנָיו יִהְיֶה מַחְסֶההזכות הזאת תגן גם על צאצאיו (לחץ על המילה לפירוט).
- כז יִרְאַת יְהוָהחשש מלעבור על מצוות ה' (לחץ על המילה לפירוט) מְקוֹר חַיִּים, כי היא גורמת לאדם להיזהר ו- לָסוּר מִמֹּקְשֵׁי מָוֶת.
- כח בְּרָב עָםכשהעם מתרבה (לחץ על המילה לפירוט) - הַדְרַת מֶלֶךְהדבר מוכיח שהשלטון ממלא את תפקידו כראוי, ומגדיל את כבודו, וּבְאֶפֶס לְאֹםכשהעם מתמעט - מְחִתַּת רָזוֹןהשבר נובע מתפקודם הלקוי של השרים, ופוגע בכבודם.
- כט אֶרֶךְ אַפַּיִםהמתאפק זמן ארוך לפני שפועל מתוך כעסו - רַב תְּבוּנָהזוכה לחשוב היטב ולהסיק מסקנות מכל אירוע שלילי שקורה לו (לחץ על המילה לפירוט), וּקְצַר רוּחַהמקצר במחשבותיו וממהר לפעול - מֵרִיםלוקח, זוכה לעצמו ב- אִוֶּלֶתמסקנות שטחיות בלבד (לחץ על המילה לפירוט).
- ל חַיֵּי בְשָׂרִיםחיים ובריאות לגוף נובעים מ- לֵב מַרְפֵּאמוח שיודע להרפות, להשתחרר ממחשבות רעות (לחץ על המילה לפירוט), וּרְקַב עֲצָמוֹתמחלה חשוכת מרפא נובעת ממחשבות של- קִנְאָה.
- לא עֹשֵׁקמעכב ברשותו רכוש השייך ל- דָּל - חֵרֵף עֹשֵׂהוּמלבד הפגיעה בעני, גורם גם לפגיעה בכבודו של ה' שעשה אותו עני (לחץ על המילה לפירוט), וּמְכַבְּדוֹמי שמכבד את ה' - חֹנֵןנותן מתנות-חינם ל- אֶבְיוֹן.
- לב בְּרָעָתוֹברעה אחת שבאה עליו (לחץ על המילה לפירוט) יִדָּחֶהייפול ויאבד רָשָׁע, וְחֹסֶהמוגן ובטוח בְמוֹתוֹאפילו לאחר מותו צַדִּיק.
- לג בְּלֵב של אדםנָבוֹן - תָּנוּחַ חָכְמָההחכמה נמצאת במנוחה, הוא אינו ממהר לפרסם את חכמתו, וּבְקֶרֶב כְּסִילִים תִּוָּדֵעַהחכמה נמצאת "על קוצים", הם לחוצים לספר לכולם את מעט החכמה שלמדו (לחץ על המילה לפירוט).
- לד צְדָקָהעשיית צדק, לתת לכל עם את המגיע לו ולהציל עמים מעוול (לחץ על המילה לפירוט) תְרוֹמֵםתביא כבוד וגדולה לכל- גּוֹי, וְחֶסֶדעשיית מעשים שלפנים משורת הדין, מעבר למתחייב על-פי הצדק לְאֻמִּיםלעמים אחרים - חַטָּאתהיא חיסרון, כי היא עלולה לבוא על חשבון בני העם שלנו (לחץ על המילה לפירוט).
- לה רְצוֹן מֶלֶךְהמלך יתפייס וימחל במהירות (לחץ על המילה לפירוט) לְעֶבֶד מַשְׂכִּילשבדרך-כלל הוא מוכשר ומצליח במעשיו (לחץ על המילה לפירוט), וְעֶבְרָתוֹכעס מעבר למקובל תִּהְיֶה מֵבִישׁעל עבד עצל ומאכזב במעשיו (ראו מצודות).
ביאורי פסוקים
חכמות נשים בנתה ביתה, ואיוולת בידיה תהרסנו
(משלי יד א): "חכמות נשים בנתה ביתה; ואולת בידיה תהרסנו".
חכמות נשים = נשים חכמות; בנתה ביתה = כל אחת ואחת מהנשים החכמות בונה את ביתה (ראו פועל יחיד על נושאים רבים ). ניתן לפרש את הפסוק לפי שתי משמעויות של המילה בית :
1. בית = משפחה: האישה החכמה משקיעה בבניית משפחתה, כי היא יודעת שהמשפחה היא הדבר החשוב ביותר; אך האישה האיוולת ( = השטחית ) אינה חושבת על המשפחה והורסת אותה במעשיה. כך פירשו חז"ל על הנשים שהיו מעורבות בפרשת קורח (ראו עזר כנגדו ).
2. בית = רכוש: האישה החכמה מנהלת בחכמה את כלכלת משק ביתה, וכך בונה את ביתה ומגדילה את רכושה; אך האישה השטחית אינה מתעמקת בניהול חשבונותיה, וכך רכושה נהרס.
גם בפרק ט ישנו פסוק העוסק בבניית בית: "חכמות בנתה ביתה, חצבה עמודיה שבעה"; שם נזכרו רק "חכמות", ומכאן שגם הבית הנזכר שם הוא בית של חכמה - בית ספר ( פירוט ); בפסוק שלנו נזכרו גם "נשים", ומכאן שגם הבית הנזכר כאן הוא בית אנושי.
ראו גם: פסוק מקביל בלשון זכר .
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-01-13.
הולך ביושרו - ביושר שלו
יש אנשים שאומרים "אני מאמין בלב, זה העיקר!"; אכן, האמונה שבלב היא העיקר, אך אמונה חייבת להתבטא גם במעשים:
(משלי יד ב): "הולך בישרו - ירא ה', ונלוז דרכיו - בוזהו"
יושרו = הדבר הישר בעיני ה' (הכינוי מתייחס לה');
הולך ביושרו ירא ה' = רק מי שהולך, בפועל, בדרך הישרה בעיני ה', הוא ירא ה' באמת; יראת ה' אמיתית מתבטאת בהכרח בניסיון לעשות הישר בעיני ה'.
נלוז = סר ונוטה;
נלוז דרכיו בוזהו = מי שסר ונוטה מדרכי ה', מהדרכים שה' קבע שיש ללכת בהן, מבזה את ה', ואין הוא יכול לטעון ש"בתוך הלב" הוא מכבד אותו, כי הכבוד חייב להתבטא גם במעשים.
פירושים נוספים
הולך ביושרו - ירא ה'
מדוע נאמר הולך ביושרו ולא רק "הולך ביושר"? למי מתייחס הכינוי?
1. יושרו של האדם:
על-פי החכמים, צריך האדם ללכת בכל מידה בדרך האמצעית (ראו שביל הזהב ). הדרך הזאת נקראת "דרך הישר". אבל במקרים מסויימים, אדם שהתרגל ללכת יותר בדרך קיצונית בצד אחד - צריך להרחיק את עצמו לצד השני, עד שיגיע לאמצע. כלומר, לכל אדם, לפי מצבו הנפשי, יש דרך שהיא הישרה ביותר עבורו - היא " יושרו " (ע"פ הגאון מווילנה) .
את הדרך הזאת יודע רק האדם עצמו; אנשים אחרים שיראו אותו נוהג בקיצוניות - עלולים לצחוק עליו (למשל, אם האדם נולד עם יצר זללנות, והוא רוצה לשבור אותו ע"י צומות - אנשים שיראו אותו צם עלולים לצחוק עליו ולזלזל בו). ולכן, אדם ש" הולך ביושרו" - מתנהג בדרך הישרה עבורו ולא חושש מלעגם של הבריות - מראה בכך שהוא " ירא ה'" - שמטרתו רק לעשות רצון ה' ולא להגדיל את כבוד עצמו.
אבל " נלוז דרכיו" - מי שהולך בדרכים עקומות, שאינן מתאימות עבורו לפי מצבו הנפשי - מראה בכך שהוא " בוזהו ", בוזה את ה', כי דעתן של הבריות חשובה עבורו יותר מרצון ה'.
מכאן אפשר ללמוד גם לגבי מצוות תוכחה: כשאדם בא להוכיח את חברו, הוא צריך קודם-כל להכיר אותו היטב, כדי שיידע האם התוכחה הזאת באמת מתאימה ל" יושרו " של חברו - האם היא מתאימה לו ע"פ מצבו הנפשי, או שהיא רק תגרום לו נזק. ואולי משום כך נאמר (ויקרא יט יז): "הוכח תוכיח את עמיתך"(כפירוש חז"ל) " "עם שאיתך בתורה ומצוות" ": מצוות התוכחה חלה רק על אדם שנמצא אתך, שאתה מכיר אותו מספיק טוב כדי לדעת מה יחסו לתורה ומצוות ומה התוכחה שמתאימה לו
ואפשר גם לפרש: נאמר הולך ביושרו ולא "הולך ביושר", כי מטרת הפסוק היא ללמד על הקשר שבין יחס האדם למעשיו, לבין יחסו לה' - אדם שהולך ביושרו, כלומר בדרך שנראית לו ישרה, עושה זאת מתוך יראת ה' (אפילו אם הוא טועה). אך אדם שלא מייחס חשיבות למעשיו, לא מכבד את תפקידו שיועד לו, ובכך מזלזל גם בה' (ע"פ יעל) .
האם ייתכן כי כל אדם שעושה את מה שנראה לו ישר הוא ירא ה'? והרי ייתכן שהוא בכלל לא מאמין בה'!
דוד אקסלרוד הציע: אדם הדבוק בתום לב באיזושהי מערכת ערכים, ממילא מקבל עול של דבר מה מעליו; לעומתו, נלוז דרכיו הוא המתאים את השקפתו לצורכי צידוק מהלכיו העכשוויים, ממילא הוא מבחינתו השופט העליון. אם נרצה להמשיך את הרעיון של הפשטה, אפשר לומר "ראשית חכמה יראת ה'" - תחילה של כל הבנה ומחקר היא קבלת עול מערכת חוקים, כלומר, הכרה בכך שהמציאות אינה מסתדרת לפי רצוני. זה ללא ספק תנאי מינימאלי למחקר כלשהו.
2. יושרו של ה': אפשר גם לפרש שהכינוי במילה "יושרו" מתייחס אל ה', שנזכר בהמשך הפסוק. לפי זה, "הולך ביושרו" הכוונה "הולך בדרך הישרה בעיני ה'", ומוכיח בכך על יראת ה', כפי שהוסבר בגוף המאמר.
ישנו פסוק אחד נוסף שבו נזכר הביטוי "יושרו", וגם בו אפשר לפרש את הכינוי בשתי דרכים - יושרו של האדם או יושרו של ה'; ראו להגיד לאדם ישרו .
ונלוז דרכיו - בוזהו
(ע"פ הרב דוד קליר)
מי בוזה את מי?
1. נלוז דרכיו בוזה את ה'; בעוד ש הולך ביושרו = ההולך בדרך ישרה עבורו - מראה בכך על כבוד ויראה לה', ה נלוז דרכיו = ההולך בדרך עקומה, מבזה את ה'. (רש"י, הגר"א, מלבי"ם)
2. נלוז דרכיו בוזה את ירא ה'; מכיוון ש ירא ה' הוא הולך ביושרו = בדרך ישרה עבורו, ה נלוז דרכיו = מי שרוצה ללכת בדרך עקומה, מבזה ומזלזל בירא ה', ולועג לו על כך שאינו נוהג כמוהו. (מצודת דוד)
3. נלוז דרכיו בוזה את עצמו; כמו בפסוקים נוספים שבהם כינוי שייכות מתייחס לנושא .
4. הולך ביושרו בוזה את נלוז דרכיו; כמו שנאמר על הצדיק ב (תהלים טו ד): "נבזה בעיניו נמאס, ואת יראי ה' יכבד..."- הצדיק מבזה את המאוסים (או מואס את הנבזים), ומכבד את יראי ה'.
מקורות
על-פי מאמר של אראל, יעל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2002-12-07.
בפי אויל חוטר גאוה, ושפתי חכמים תשמורם
(משלי יד ג): "בפי אויל חטר גאוה, ושפתי חכמים תשמורם"
פי = איבר הדיבור, הנמשל לישות עצמאית ;
אויל = שטחי ;
חֹטֶר = ענף או מקל, כמו בפסוק (ישעיהו יא א): "ויצא חטר מגזע ישי, ונצר משרשיו יפרה";
בפי אויל חוטר גאוה = האדם השטחי אינו טורח להתעמק בדבריו של הזולת, הוא מחליט מייד שהזולת טועה ורק הוא צודק; כתוצאה מכך הוא מפתח גאוה, וכתוצאה מכך, כשהוא מדבר עם הזולת, הוא מדבר בתוקפנות (כאילו מכה את הזולת במקל; דעת מקרא ) ובגאוה, גם כשהדבר גורם לו נזק: " "ולא יוכל לשמור שפתיו מדברי הגאוה" " (רבי יונה גירונדי) .
שפתיים = איברי הדיבור, הנמשלים לישויות עצמאית ;
חכם = היודע להקשיב וללמוד, לדבר וללמד ;
ושפתי חכמים תשמורם = האדם החכם רגיל להקשיב לזולת וללמוד ממנו, ולכן אינו מתגאה, שפתיו רגילות לדבר בנחת וענוה ומצילות אותו מהתוקפנות והגאוה: " "שפתותיהם שומרות אותם, אם יעלה דבר גאוה על ליבם, שלא יבטאו בשפתותיהם... כי הרגילו שפתותיהם במענה רך ובדברי ענוה..." " (רבי יונה גירונדי)
דוגמאות
רש"י הביא דוגמה לרעיון המובא בפסוק זה: " "בפי אויל חוטר גאוה - כגון פרעה, שאמר ' מי ה' אשר אשמע בקולו '" " - פרעה היה שטחי, לא למד לעומק על ה', ולכן לא הכיר את כוחו ונכנס לעימות אבוד מראש.
פירושים נוספים
חוטר
1. פירשנו שה"חוטר" הוא משל לתוקפנות, כמו מקל שמכים בעזרתו. מקל כמשל לדיבור תקיף נמצא גם ב ישעיהו יא ד: " ... "והכה ארץ בשבט פיו ..." ", אלא ששם המשמעות היא חיובית - המשיח יוכיח בתקיפות את הרשעים (דעת מקרא) . לפי זה, הפסוק שלנו מדבר על שתי טעויות שעושה האויל בדיבורו - התוקפנות והגאוה.
2. ויש שפירשו שה"חוטר" הוא משל לתוצאה טבעית, כמו ענף שהוא התוצאה הטבעית של השורש: " "שורש הגאוה - בלב הכסיל, והענף - בפיו... ולא ייתכן לענף מבלי שיישא פרי, והפרי הוא דברי הגאוה והבוז" " (רבי יונה גירונדי) ; לפי זה, מטרת המשל היא להדגיש את החשיבות של תיקון המידות והמחשבות, שבסופו של דבר משפיעות גם על הדיבור.
3. ויש שפירשו ש"חוטר" הוא משל לדבר בולט, והכוונה שגאוותו של האויל בולטת וגלויה לכל מתוך דבריו - " "וגאוותו בולטת מפיו כחטוטרת היוצא מן האילן" " (מלבי"ם) .
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-01-13.
השקיעו בהכשרת עובדים
כשחברה משקיעה באימון והכשרה של עובדים, היא אמנם "מבזבזת" זמן וכסף בטווח הקצר, אך מגדילה את הכנסותיה בטווח הארוך. כך לימד שלמה המלך:
(משלי יד ד): "באין אלפים אבוס בר, ורב תבואות בכח שור"
אלפים = שוורים מאולפים = שוורים שלימדו אותם לחרוש ;
בר = נקי (כמו: "נקי כפים ובר לבב"), או: דגן למאכל (כמו: "בר ולחם ומזון")
באין אלפים אבוס בר = כשאין שוורים שנמצאים בתהליך של אילוף ולימוד, האבוס שלהם נשאר נקי, אין צורך להוציא הוצאות על ניקיון; וכמו כן, האבוס מלא בדגן למאכל, כי אין צורך להאכיל שוורים שאינם עובדים.
אולם:
ורב תבואות בכוח שור = כשיש שוורים שכבר למדו לחרוש ויוצאים לשדה, הכוח שלהם מגדיל את התבואה והתוצרת לשנה הבאה, כך שבסופו של דבר, הרווח מהתבואה גדול מההשקעה בבר למאכל ובניקיון.
גם בימינו, השקעה בפיתוח והכשרת עובדים נחשבת לאחד העקרונות של ניהול נכון.
פירושים נוספים
1. ניתן לפרש "ורוב תבואות בכוח שור" = ככל שהשור משקיע כוח רב יותר בחרישה, כך יהיו יותר תבואות: " "שור מושך מחרשה, ככל שיהיה חזק יותר, כן יעמיק יותר את להב המחרשה, ויטמין עמוק יותר את גרעיני התבואה, וככל שהגרעין ייטמן עמוק יותר, כן תצמחנה בו שיבולים גדולות יותר ועסיסיות יותר. על כן, שור חרוץ וחזק מתניים, הצועד על פני השדה ומפלח את רגבי האדמה ללא לאות, מענית אחר מענית, שורה אחר שורה, שטח אחר שטח, שדה אחר שדה, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, למרות האדמה השחורה, האחידה וה'משעממת' הפרושה תחתיו, עדיין אינו רואה את פרי עמלו, אך אינו אומר נואש, אלא הלאה והלאה ממשיך למלא ביעילות ובחריצות את כל עונת הזריעה, ויזכה לראות בעיניו... הרבה מאד יבול מבורך פרי היגיעה" " (הרב חנוך גבהרד, שיעורים באגדות חז"ל על תלמוד בבלי סנהדרין מב.) .
ובתלמוד דרשו את הפסוק "ורב תבואות בכוח שור" על תבואות שכליות - ככל שהלומד מתאמץ ומעמיק יותר בהבנת הנתונים ה'יבשים', כך בסופו של דבר יוציא יותר מסקנות מקוריות ומעניינות: " "זאת אמר רב יוסף על עצמו: רבות יגעתי לגרוס ולשנן את השמועות כלשונן וכצורתן, לא הזדרזתי לפלפל במעט השמועות שהיו לי, ולא ניסיתי להשוות ביניהן, או למצוא ביניהן הבדלים, למרות שרק מזה רווה האדם נחת, אלא המשכתי לשנן ללא לאות עוד ועוד. עכשיו יכול אני להנות מפרי עמלי - להתענג ולהשתעשע עם חכמה רחבה ומקיפה, ולחדש דברים שהם וודאי אמיתיים, כי אני יודע שאין להם סתירה ממקום אחר..." " (שם) .
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-03-25.
מבחן אישיות לעד
כדי לשפוט בצדק, יש לבחון את אישיותם של העדים גם מחוץ לבית המשפט:
משלי יד ה: " "עד אמונים לא יכזב, ויפיח כזבים עד שקר" "
כיזב = הבטיח ולא קיים .
הפסוק נותן לשופט סימן להבחין בין עד אמת לעד שקר:
-
-
- עד אמונים הוא אדם ישר ואמין גם מחוץ לבית המשפט, ולכן הוא מקיים את הבטחותיו ולא מכזב ;
- עד שקר הוא אדם בלתי אמין גם מחוץ לבית המשפט, והוא מבטיח הבטחות-שווא - מפיח כזבים .
-
למשל, אם אחד העדים באופן קבוע מבטיח לבוא בשעה מסויימת ומאחר - הוא מפיח כזבים , ולכן יש מקום לחשוד בו שהוא עד שקר; כך גם אם הוא מפר הבטחות בנושאים אחרים.
הדבר נכון לא רק בבית המשפט אלא גם בחיי היום-יום. כששוקלים אם לעשות שותפות עם מישהו, כגון לשכור אותו לעבודה או להלוות לו כסף, יש לבדוק את ההתנהגות שלו בחיים האישיים. אם תופסים אותו בכזבים , כלומר הוא מבטיח הרבה ואינו מקיים, יש לחשוד בו שהוא עד שקר , ויטעה גם את שותפיו. עֵד נשמע כמו הֵד - הכזבים ששומעים ממנו עכשיו הם רק הד של השקרים שנשמע ממנו בעתיד... (ע"פ גליה) .
מקורות ופירושים נוספים
המאמר מתבסס על פירוש המאירי, ובעקבותיו דעת מקרא ומצודת דוד: " "העד אשר יתמיד לדבר אמונות בודאי לא יכזב בדבר העדות; אבל הרגיל לדבר כזבים, ואם המה בדברים של מה בכך, מכל מקום, הואיל ורגיל בכך, יעיד גם-כן שקר, ויש לחקור הרבה בדבריו" " ( מצודות ) .
פסוקים דומים וקשורים
ישנם פסוקים נוספים המתארים תכונות אישיות שונות של עדי שקר, וניתן להיעזר בהם כדי לבחון את העדים:
-
-
- משלי יט כח: " "עד בליעל יליץ משפט, ופי רשעים יבלע און" " - עד בליעל מזלזל ועושה צחוק מהמשפט, בעיניו המשפט הוא רק משחק לא רציני, וכל מטרתו היא להפיק כמה שיותר רווחים ממשחק זה; עדים רשעים מכניסים דברים רעים בהבלעה בתוך דבריהם - הם אומרים דברי גנאי בדרך אגב, כאילו שזו עובדה ידועה, וכאילו שהם מדברים לפי תומם ( פירוט ).
- משלי כט כד: " "חולק עם גנב שונא נפשו, אלה ישמע ולא יגיד" " - אדם שנהנה ממעשה של איסור, למשל קונה סחורה גנובה, יהיה מוכן לעבור על שבועה כדי להגן על הגנב, ולכן אי אפשר לסמוך עליו כאשר הוא מדבר בזכותו של הנאשם ( פירוט ).
-
אחת המטרות של החכמה בספר משלי היא, ללמד את האדם איך לשפוט בצדק ; והפסוק שלנו כולל את אחת ההנחיות שהחכמה נותנת לשופטים כדי שישפטו בצדק - לבחון את אישיותם של העדים מחוץ לבית המשפט.
פסוקים נוספים
הביטוי יפיח כזבים נזכר בפסוקים נוספים:
-
-
- משלי ו יט: " "יפיח כזבים עד שקר..." " - אחת מתכונותיו של אדם בליעל.
- משלי יד כה: " "מציל נפשות עד אמת, ויפח כזבים מרמה" " - עד מרמה מבטיח לנאשם שיציל אותו, אך זו הבטחה כוזבת ( פירוט ).
- משלי יט ה: " "עד שקרים לא ינקה, ויפיח כזבים לא ימלט" ", משלי יט ט: " "עד שקרים לא ינקה, ויפיח כזבים יאבד" " ( פירוט )
-
ומצד שני - הביטוי יפיח אמונה :
-
-
- משלי יב יז: " "יפיח אמונה יגיד צדק, ועד שקרים מרמה" " - רק אמירת אמת תוכל להביא צדק ( פירוט ).
-
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-05-19.
ביקש לץ חכמה ואין, ודעת לנבון נקל
אחד הדברים שמשפיעים על יכולתנו לזכור דברים הוא מידת החשיבות שאנחנו מייחסים להם. זו אחת הסיבות שספר משלי כל-כך מתנגד לליצנות:
(משלי יד ו): "בקש לץ חכמה ואין, ודעת לנבון נקל"
ביקש = רצה ; לץ = הלועג ומזלזל בזולת ; חכמה = הכישרון לשמוע וללמוד ; ביקש לץ חכמה ואין = כשהלץ מנסה להיזכר ולשחזר את דברי החכמה שלמד, הוא אינו מצליח. הזלזול והבוז שהרגיש כלפי האנשים שלימדו אותם וכלפי הדברים שהם לימדו גרמו לכך שהזיכרון שלו "סינן" אותם, ועכשיו הם אינם בזכרונו.
ועוד: הלעג של הלץ עלול לגרום גם לתלמידים אחרים לזלזל בחכמה, ולכן החכמים מרחיקים את הלץ מהלימוד:
לכן ביקש לץ חכמה ואין = כשהלץ מבקש ללמוד חכמה, אין מי שיסכים ללמד אותו.
לעומת זאת:
דעת = הכרות קרובה וברורה, באמצעות החושים ; נבון = החושב ומסיק מסקנות ; ודעת לנבון נקל = אדם נבון יודע בבירור את הדברים שלמד, קל לו "לשלוף" אותם מהזיכרון כאילו הוא רואה אותם מול עיניו. הוא הבין את החשיבות של כל דבר שלימדו אותו, הבין את הקשר בין כל דבר שלמד לבין דברים אחרים שהוא יודע, ואיך כל דבר משתלב בתמונה הכללית, ולכן עכשיו הדברים מסודרים היטב בזכרונו.
ליצנות לעומת בדיחה
הפסוק שלנו מלמד שה ליצנות, שהיא צחוק של לעג וזלזול , פוגעת בלמידה ובזיכרון. אבל ה בדיחה, שהיא צחוק שאינו של זלזול, דווקא פותחת את הלב ומקלה על הלמידה, ולכן: " "רבה, מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן (נפתח לבם מחמת השמחה), לסוף יתיב באימתא." " ( בבלי שבת ל: עם פירוש רש"י; ראו צחוק והומור ביהדות ) , וכן " "רב המנונא סבא, כד הוה ילפין מניה חברייא רזי דחכמתא, הוה מסדר קמייהו פרקא דמלי דשטותא. בגין דייתי תועלתא לחכמתא בגיניה..." " (זוהר ויקרא דף מז:; ראו השמחה כמצוה ביהדות ) . כלומר, בזמן שחכמי הזהר למדו מרב המנונא הזקן את סודות התורה, היה רב המנונא מלמד אותם קודם פרק מצחיק בדברי שטות, על-מנת שהדבר יועיל להם להחכים.
רעיון זה נרמז כבר בספר משלי, בנאומה של החכמה (משלי ח ל): "ואהיה אצלו אמון, ואהיה שעשעים יום יום, משחקת לפניו בכל עת. משחקת בתבל ארצו, ושעשעי את בני אדם"- החכמה משתעשעת ומשחקת לפני ה', ולכן גם לבני האדם מותר לשחק ולהשתעשע בחכמה ( פירוט ).
עם זאת, חז"ל קבעו שגם לבדיחה יש מקום מוגבל - לא צריך להפוך את הלימוד כולו לבדיחה: " "אמר רב יהודה: וכן לדבר הלכה (צריך לפתוח במילי דבדיחותא ברישא)... איני? והאמר רב גידל אמר רב: כל תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר (מרירות מחמת אימה) תכוינה...! לא קשיא: הא ברב והא בתלמיד. ואיבעית אימא: הא והא ברב, ולא קשיא, הא מקמי דלפתח הא לבתר דפתח, כי הא דרבה: מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן (נפתח לבם מחמת השמחה), לסוף יתיב באימתא." " (שם) . כלומר:
-
-
- לפי דעת אחת, רק המורה צריך להשתמש בבדיחות, אבל התלמידים צריכים להיות רציניים ומלאי יראת כבוד.
- ולפי הדעה השניה, מותר להשתמש בבדיחות רק בתחילת השיעור כדי לפתוח את הלב, אבל בהמשך השיעור יש לשבת ברצינות וביראה.
-
בימינו, אני רואה שנוהגים להקל בזה: גם רבנים וגם תלמידים נוהגים לספר בדיחות בכל חלקי השיעור. נראה שהם מפרשים, שכל בדיחה מותרת, ורק ליצנות - שיש בה הבעת בוז וזלזול - אסורה, כפי שפירשנו למעלה.
פסוקים מנוגדים
בפסוקנו נאמר "ביקש לץ חכמה" אבל במשלי טו יב כתוב: "לא יאהב לץ הוכח לו, אל חכמים לא ילך". ייתכן שהפסוק שלנו מתייחס לעתיד: בעתיד, כשהלץ ישנה את דעתו וירצה להיזכר במה שלמד או ללמוד דברים חדשים, לא יצליח להיזכר או שלא ימצא מי שיסכים ללמד אותו.
בפסוקנו נאמר " "ביקש לץ חכמה ואין" ", אבל במשלי א כ-כג נאמר לכאורה שהחכמה קוראת גם ללצים: "חכמות בחוץ תרנה... עד מתי, פתיים - תאהבו פתי; ולצים - לצון חמדו להם; וכסילים - ישנאו דעת! תשובו לתוכחתי; הנה אביעה לכם רוחי, אודיעה דבריי אתכם!". אך למעשה החכמה קוראת רק לפתיים - רק אליהם היא פונה בגוף שני " תאהבו פתי "; ללצים היא לא אומרת בגוף שני "לצון אתם חומדים לכם" אלא בגוף שלישי " לצון חמדו להם ". מכיוון שהפתיים נמצאים בחברתם של לצים - צריך להסביר לפתיים שכדאי להם להתרחק מהלצים, כי הלצים רוצים רק לצון, ולא יאפשרו לפתיים ללמוד חכמה. ראו שלוש קריאות של החכמה .
מקורות ופירושים נוספים
1. פירושנו מסתמך על דברי רוב המפרשים, כגון: " "הלץ הוא העוסק בשיחות בטלות, וגם מתלוצץ על הבריות ולועג על מעשיהם ודבריהם... ושתי המידות אשר הזכרנו..... העוסק בשיחה בטלה והליצנות - מרחיקות את האדם מן החכמה, כי... החכמה... תמצא רק בלומדים במורא, ולא בליצנים המפרים יראה..." " (הרב יונה גירונדי) , " "לץ הוא המתלוצץ מכל דבר ואינו מפחד מפני כל... אחר כך יבקש את מה שלמד מרבו ולא ימצא, וכל שכן שלא ידע מעצמו" " (הגאון מווילנה) , ואולי גם: " "לא ימצא בלבו חכמה כי השמן לבו" " ( מצודות ) .
2. ויש אומרים, שהפסוק מתאר את התירוץ השקרי שהלץ משמיע לכך שהוא לא לומד חכמה. הוא אומר "ביקשתי חכמה ואין", אבל למעשה "ודעת לנבון נקל" - אילו היה רוצה, היה מצליח בקלות, כמו הנבון. פירוש זה מתאים לפסוקים נוספים שמתארים את התנגדותו של הלץ לתוכחות ( על-פי דעת-מקרא)
-
-
- אולם, פירוש זה אינו מתאים במדויק ללשון הפסוק, כי לא נאמר שהלץ היה יכול להשיג דעת בקלות אילו היה רוצה, אלא שהנבון יכול להשיג דעת בקלות.
-
מקורות
על-פי מאמר של אראל (הגהה: עופר לביא) שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-02-24.
הכסיל לא ייתן לך מנוחה
מי שרוצה ללמד אנשים ששונאים ללמוד, חייב ללמוד שפה מיוחדת. מי שאינו יודע את השפה המתאימה, עדיף שיתרחק מתלמידים כאלו:
(משלי יד ז): "לך מנגד לאיש כסיל, ובל ידעת שפתי דעת"
מנגד- = מילת-יחס המציינת התרחקות ויציאה מטווח הראיה .
כסיל = השונא ללמוד חכמה .
לך מנגד לאיש כסיל = התרחק מאדם השונא ללמוד, כי לא תצליח ליצור איתו קשר.
בל = לא.
שפתי דעת = שפתיים היודעות להגיד את הדבר הנכון בכל מצב, שפתיים היודעות לענות "בשליפה". שפתי דעת הן מצרך נדיר, כמו שנאמר ב (משלי כ טו): "יש זהב, ורב פנינים, וכלי יקר שפתי דעת"( פירוט ), וכל עוד אין לך שפתי דעת, לא תצליח ליצור קשר עם הכסיל, הוא ייצא מריכוז לפני שתסיים לחשוב מה אתה רוצה להגיד.
במיוחד צריך להיזהר אדם שמגמגם, או אינו מדבר ברור. אדם כזה יקבל מהכסיל זלזול ולעג במקרה הטוב, יריקות ומכות במקרה הרע.
המילים "בל", "שפתי" רומזות גם לפרשת דור הפלגה, שה' בלל את שפתם כדי שלא יבינו איש את רעהו: (בראשית יא ט): "על כן קרא שמה בבל , כי שם בלל ה' שפת כל הארץ, ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ"; לפי זה:
בל ידעת שפתי דעת = השפה שלך שונה מהשפה של הכסיל, אתה אוהב ללמוד והוא שונא חכמה; אם תנסה לדבר איתו, התוצאה היחידה תהיה בלבול, הוא לא יבין אותך ואתה לא תבין אותו, ולכן שמור מרחק - "לך מנגד".
עם זאת, הפסוק משאיר גם פתח לתקוה - אם בכל-זאת זכית ויש לך שפתי דעת , אם אתה יודע להבין גם את האנשים השונאים את החכמה ולדבר בשפה שלהם, אז יש סיכוי שתצליח לדבר איתם.
פסוקים נוספים
-
-
- ישנם פסוקים נוספים המזהירים מפני התרועעות עם כסילים; ראו פגוש דב שכול באיש, ואל כסיל באיוולתו .
- ישנם פסוקים נוספים המייחסים חשיבות רבה לאיברי הדיבור, הפועלים מעצמם בזמן הנכון ובמקום הנכון; ראו פה מדבר מעצמו .
-
פירושים נוספים
לך מנגד לאיש כסיל
1. פירשנו שזהו ציווי שמשמעותו: התרחק : " "בהיות המילה קשורה עם מ"ם הוא עניין ריחוק... לך מנגד והתרחק לאיש כסיל" " (ר' משה קורדובירו, אבן עזרא, רבי יונה גירונדי, מצודת דוד, דעת מקרא) .
2. אך יש שפירשו שזהו תנאי שמשמעותו: אם תתקרב : " "לך מנגד לאיש כסיל להתחבר עמו, והנה, לא תדע שפתי דעת , כי חברתו תמנע אותך מזה" " (רלב"ג) , " "אם תלך עמו, בל ידעת שפתי דעת" " (מלבי"ם, וכנראה גם רש"י) .
-
-
- אולם, פירוש זה אינו מתאים ל משמעות המילה 'מנגד' , שמציינת בדרך-כלל התרחקות ויציאה מטווח הראיה.
-
3. ויש שפירשו שהמילה "מנגד" רומזת גם להתנגדות: "גם אם תרצה לכאורה להתנגד לו, לא תצליח, כי הוא ישפיע עליך לרעה" (ע"פ הגאון מווילנה) .
-
-
- אולם, גם פירוש זה אינו מתאים ל משמעות המילה 'מנגד' ; השורש "נגד" מופיע במשמעות של התנגדות ועימות רק בלשון התלמוד.
-
ובל ידעת שפתי דעת
1. פירשנו שזהו נימוק או תנאי, מדוע / מתי יש לקיים את החצי הראשון של הפסוק: התרחק מהכסיל כי אינך יודע שפתי דעת / התרחק מהכסיל אם אינך יודע שפתי דעת.
2. ויש שפירשו להיפך, שזה תיאור של מי שאינו מקיים את החצי הראשון של הפסוק: " "התרחק מאיש כסיל , ואם לא תעשה כן... סימן שלא ידעת שפתי דעת [את דברי החכמים, שאמרו שיש להתרחק מכסילים]" " (פרופ' מרדכי זר כבוד בדעת מקרא, בשם 'הרקמה' רעב) .
-
-
- אולם, קשה לפרש שהכותב השמיט מילת שלילה "ואם לא תעשה כן".
-
3. ויש שפירשו בכיוון הפוך, שהחצי השני הוא תוצאה של קיום החצי הראשון: " "לך מנגד לאיש כסיל - מהתחבר תמיד אצלו, ובל ידעת - סופך שלא ידעת חכמה" " (רש"י, ודומה לזה רלב"ג ומלבי"ם) .
-
-
- אולם, המילה "מנגד-" בדרך-כלל אינה מציינת התחברות, אלא דווקא התרחקות ויציאה מטווח הראיה .
-
4. ויש שפירשו להיפך, שהחצי השני הוא תוצאה של אי- קיום החצי הראשון: " "כאומר: או הרחק ממנו, או סופך להיות כמוהו" " ( מצודת דוד ו החברה היהודית ) ,
-
-
- אולם, אות היחס "ו-" אין משמעה "או", אלא - לכל היותר - "ו/או" , ומשמעות זו אינה מתאימה לפסוק זה.
-
ולפי שני הפירושים 3-4, קשה לפרש את הזמן שבו נאמר החצי השני של הפסוק - זמן עבר, שאינו מתאים לפסוק של תוצאה: לפי פירושים אלו היה ראוי לכתוב: "ובל תדע שפתי דעת".
5. ויש שפירשו, ש"בל ידעת שפתי דעת" הוא תיאור של אדם - מי שאינך יודע אם יש לו שפתי-דעת או לא: " "הרחק ממי שלא ידעת אותו בשפתי דעת , כי חברתו - סכנה, על כן אתה צריך לחוש בספקו, שלא תתחבר אליו, עד שתחקור עליו אם הוא נזהר בדבריו, שלא לגלות סוד ושלא לחרף ולבזות מכעס או מגאוה וגודל לבב. ציווה להרחיק מן הספק מחברת מי שלא נודע בשפתי דעת, וממי שנודע שהוא כסיל" " (רבי יונה גירונדי, וכן אבן עזרא) .
6. בעבר פירשתי, שהחצי השני של הפסוק מציין את דברי הכסיל: אם תלך ותתרחק מהכסיל, הכסיל יקרא אחריך "בל ידעת שפתי דעת!"; הכסיל יאשים אותך, שאתה מתרחק ממנו, רק בגלל שאין לך תשובה לדבריו. והפסוק מציג דילמה דומה לזו שנזכרה בפסוקים (משלי כו ד-ה) "אל תען כסיל כאיוולתו... ענה כסיל כאיוולתו...": מצד אחד - אתה בוודאי רוצה להתרחק מטווח ראייתו של הכסיל, כי נמאס לך להתווכח איתו ואתה לא רוצה לרדת לרמה שלו ולהיות כמותו; ומצד שני - לאחר שתתרחק ממנו, הכסיל יאשים אותך שאתה לא יודע לדבר דברי-דעת ואתה "מתחמק מויכוח". ראו לענות או לא לענות? .
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-09-23.
איך להצליח בחיים - בערמה או בחכמה
לפניכם שני אנשים שאתם לא מכירים, אך אתם מתרשמים שאחד מהם פיקח והשני טיפש. במי מהם יהיה לכם קל יותר לבטוח?
מצד אחד, הפיקח עלול להיות רמאי, המשתמש בפיקחותו כדי להסתיר את רמאותו; ומצד שני:
(משלי יד ח): "חכמת ערום הבין דרכו, ואולת כסילים מרמה"
ערום = פיקח, היודע להטעות ולהיזהר מהטעיות .
דרך = אמצעים להשגת מטרה .
חכמת ערום - הבין דרכו = אדם פיקח בדרך-כלל ישתמש בפיקחותו כדי להבין את דרכו בלבד, בלי לפגוע בדרכם של אחרים.
הוא מעדיף להשקיע באמצעים שיאפשרו לו להשיג את מטרותיו בחיים, בלי לפגוע במטרותיהם של אחרים.
הוא אמנם יודע להטעות ולרמות, אך אינו עוסק ברמאות כי אין לו צורך בכך, הוא משיג את מטרתו גם בלי לרמות.
הוא מתבונן בסוף הדרך שהוא הולך בה, ומבין את התוצאות של המעשים שהוא עושה. הוא יודע שכל מרמה תתגלה בסופו של דבר, ולכן אינו עוסק ברמאות.
איוולת = שטחיות .
כסיל = השונא ללמוד, השונא חכמה .
איוולת כסילים מרמה = השונאים ללמוד נשארים שטחיים, אינם מצליחים להתקדם בחיים, והשטחיות הזאת גורמת להם לרמות את עצמם וכתוצאה מכך גם לרמות אחרים; הם גם אינם מבינים את התוצאות השליליות של רמאות.
לדוגמה: לפניכם שני אנשים, אחד ערום ואחד כסיל , ושניהם מבקשים הלוואה על-מנת לצאת מקשיים כלכליים זמניים.
-
-
- הערום עלול להיות נוכל שמעוניין לקחת את הכסף ולברוח; אך הערום עשוי גם להיות אדם ישר שישתמש בפיקחותו על-מנת לשקם את מצבו הכלכלי ולהחזיר את החוב.
- לעומת זאת, הכסיל אולי אינו מתכוון לרמות, וכשהוא אומר "אני אחזיר!" הוא באמת מתכוון לכך; אך בגלל איוולתו, הוא יעשה טעויות שיגרמו לו לשקוע בחובות כבדים יותר, וכך לא יוכל להחזיר, ונמצא שרימה את עצמו וגם אתכם.
-
מסקנה מפסוק זה היא, שככל שאנשים יהיו פיקחים יותר, כך החברה תהיה ישרה והוגנת יותר, כי לאנשים תהיה פחות מוטיבציה לרמות.
ראו גם: ערמה ומזימה - מתי זה טוב?
גם רבן יוחנן בן זכאי התלבט בשאלה, האם חכמה עוזרת לרמאים או מקטינה את הרמאות. הוא התלבט, האם לדבר בשיעורי התורה שלו על על דרכים שונות לרמות במסחר: " "אם אומר - שמא ילמדו הרמאין; אם לא אומר - שמא יאמרו הרמאין "אין תלמידי חכמים בקיאים במעשי ידינו!" " (קהלת רבה ו א, משנה כלים יז טז) . בסוף החליט ללמד, אך הביא ראיה מפסוק אחר: (הושע יד י): "מי חכם ויבן אלה, נבון וידעם? כי ישרים דרכי ה', וצדקים ילכו בם, ופשעים יכשלו בם": דרכי החכמה, שהם דרכי ה', הם ישרים מטבעם, ורק מי שהוא ממילא פושע ייכשל כתוצאה מלימודם ( פירוט ). בסופו של דבר, אם כולם יהיו חכמים ובקיאים יותר בדרכי המרמה, יהיו פחות רמאויות.
רעיון דומה נמצא בדברי חז"ל: " "אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד" " (משנה אבות ב ה) .
פירושים נוספים
ערום - כסיל
1. פירשנו, שהערום והכסיל הם שני אנשים שונים.
2. אך אפשר גם לפרש, שמדובר בשני צדדים שונים של אותו אדם, שעשוי להיות ערום ועשוי להיות כסיל. בכל אדם יש צד ערום , צד שחושף ומגלה את האמת, עניו וצנוע; ויש צד כסיל , צד שמכסה ומרמה, גאוותן ותאוותן. הצד הערום שלנו מבין , שכדי להגיע להישגים צריך לעבור בדרך , לעבוד ולהשקיע; אך הצד הכסיל שלנו רוצה לדלג על הדרך, הוא רוצה לשבת על כסא (כסיל אותיות כס לי ) ושאחרים יעבדו בשבילו, ולשם כך הם משתמש בדרכי מרמה (ע"פ גליה) .
חכמת ערום - הבין דרכו
1. פירשנו דרכו = האמצעים שהוא משתמש בהם להשגת מטרותיו, כדרך-חיים או לצורך עניין מסויים; וכן פירשו רוב המפרשים.
2. אך ניתן גם לפרש דרכו = מנהגיו והרגליו , הנובעים מהאופן שבו בנויה הנפש שלו: " "חכמת ערום הוא כדי להבין דרכו וטבעו, בכדי להיזהר את עצמו שלא יבוא לשום חטא בעולם... אבל הכסילים , שאין יודעים, ועושין באיוולתן תיכף, ואינם רואים להבין, הוא מחמת זה מרמה אותן, היצר הרע, והן עושין כאיוולתן... ומרמין גם לאחרים שיהיו כמותן..." " (הגאון מווילנה) . לפי זה, הפסוק מלמד, שכדי להיות אדם טוב, האדם צריך להכיר את עצמו היטב, כדברי החכם סוקרטס " "דע את עצמך" ".
ואיוולת כסילים מרמה
1. פירשנו שהאיוולת של הכסילים היא הגורמת להם לרמות: " "ואיוולת כסילים היא גוררת המרמה, ולעולם יחשבו לרמות אחרים במפלתם" " ( אבן עזרא ) , " "כי לא יתחכמו למצוא הדרכים הישרים אשר יגיעו בהם אל חפציהם, ולזה השתדלו למצוא דבר אוון ומרמה, ייחשב אצלם שיגיעו בו אל מבוקשם, ולזה לא יבינו דרכם ולא יגיעו אליו" " ( רלב"ג ) .
2. אך יש שפירשו להיפך, שהכסילים משתמשים בחכמה כדי לרמות: " "מכל חכמות המשיגות לאדם, יבחר לו מהם הערום חכמת כשרון המעשים ותיקון המידות; והכסיל יבחר לו, מכל החכמות, הערמה ומרמה ותואנה. ואלו אינם מגיעים בלתי מחשבה..." " (רבי יונה גירונדי) , ואכן, כדי לרמות דרושה מחשבה מעמיקה:
-
-
- (ישעיהו לא ו): "שובו לאשר העמיקו סרה בני ישראל"
- (הושע ט ט): "העמיקו שחתו כימי הגבעה, יזכור עונם יפקוד חטאותם"
- (שמות א י): "הבה נתחכמה לו פן ירבה..."
- (ירמיהו ד כב): "כי אויל עמי, אותי לא ידעו, בנים סכלים המה, ולא נבונים המה, חכמים המה להרע , ולהיטיב לא ידעו"
- (תהלים פג ד): "על עמך יערימו סוד , ויתיעצו על צפוניך"
-
כל הפסוקים הללו מראים שיש קשר בין חכמה ועורמה לבין רמאות והשחתה, ולכן היה אפשר לפרש שגם הפסוק שלנו בא ללמד, שהכסיל משתדל ללמוד חכמה כדי לרמות אחרים.
-
-
- אולם, בפסוק שלנו לא נאמר "חכמת כסילים מרמה" אלא "איוולת כסילים מרמה", ולכן נראה לי שהפסוק מדגיש דווקא את ההיפך - דווקא השטחיות והטיפשות של הכסילים היא שגורמת להם לרמות.
-
3. ויש שפירשו בכיוון הפוך, שהמרמה של הכסילים היא הגורמת לאיוולת: " "ואולת כסילים היא המרמה שבלבם, סופה שמביאתם לידי טפשות" " ( רש"י ) ; הם מרמים את עצמם בזמן הלימודים (מעתיקים שיעורי בית ומבחנים, מבריזים משיעורים...) וסופם שיישארו אוילים.
4. ויש שפירשו, שהאיוולת של הכסילים היא עצמה המרמה - הם מציגים את עצמם כאוילים כדי להתיר לעצמם ללכת אחרי תאוותם: " "האיוולת של הכסילים הוא מרמה, כי הכסיל אינו אויל, כי הוא אינו מסתפק באמת בדרכי החכמה, רק שמפני שהוא אסור ביד התאוה אשר תוליכהו תוהו לא דרך, וחוקי החכמה ודעת עומדים לנגדו, יעשה במרמה לקרוא אל האיוולת , ויאמר שהוא מסתפק על החכמה, ואינו מאמין בה מפני הספיקות שיש לו..." " (מלבי"ם) .
פסוקים נוספים
בהמשך הפרק ישנו פסוק נוסף המתייחס לאדם ערום . שני הפסוקים מקבילים:
-
-
- משלי יד ח: "חכמת ערום - הבין דרכו; ואיוולת כסילים - מרמה"
- משלי יד טו: "פתי - יאמין לכל דבר; וערום - יבין לאשורו"
-
אשורו = צעדיו , ולכן החצי השני של פסוק טו מקביל לחצי הראשון של פסוק ח: בשניהם נאמר שהערום מבין את הדרך שהוא צועד בה. אולם:
-
-
- בפסוק ח, ניגודו של הערום הוא כסיל ( = השונא חכמה ), שמתנהג באיוולת, ועוסק במרמה;
- בפסוק טו, ניגודו של הערום הוא פתי ( = המתפתה בקלות ), שמאמין לכל דבר.
-
הפתי מאמין לכל דבר ולכן קל לרמות אותו; והכסיל מרמה אחרים (אולי הוא מרמה את הפתיים שמאמינים לכל דבר...).
-
-
- בפסוק ח, הערום הוא ניגודו של הכסיל, והפסוק בא ללמד, איך כל אחד מהשניים "מסתדר" בחיים: הערום מסתדר בעזרת החכמה ( = הידע שנלמד מאחרים ); אמנם, אין לו ידע בכל התחומים (כמו לחכם), אבל הוא יודע את מה שהוא צריך לדעת - הוא מבין את הדרך שהוא צועד בה - מתמחה במקצוע שלו, מבצע אותו היטב, צובר ניסיון ומוניטין, וכך מצליח במעשיו: "חכמת ערום - הבין דרכו" . לעומתו, הכסיל נוהג באיוולת ( = שטחיות ), אינו רוצה ללמוד חכמה, אינו רוצה להשקיע במקצוע, ולכן אין לו ברירה אלא לרמות אחרים - "איוולת כסילים - מרמה" .
- בפסוק טו, הערום הוא ניגודו של הפתי, והפסוק בא ללמד, איך כל אחד מהם מקבל החלטות: הפתי מאמין לכל דבר ולכן קל לרמות אותו, אך הערום מתבונן בכל צעד שהוא רוצה לעשות בחיים, לפני שהוא עושה אותו, וכך ניצל מרמאויות ומצליח בחייו ( פירוט ).
-
הערום בספר משלי נמצא בדרגה נמוכה יותר מהחכם והנבון: הוא איש פשוט, אין לו מספיק חכמה ותבונה כדי ללמד אחרים, אך יש לו מספיק שכל מעשי כדי לדאוג לעצמו. הוא אינו מרמה אחרים, ואינו נותן שירמו אותו.
ראו גם:
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2009-01-26.
אוילים - יליץ אשם; ובין ישרים - רצון
יש חברות, שנותנות שירות ללקוחות שלהם רק כאשר הלקוחות מאשימים מאיימים שילכו לתקשורת (או לבית-משפט); מצד שני, יש גם לקוחות, שבכל פניה שלהם לחברה משלבים איום בפניה לתקשורת (או לבית-משפט). ספר משלי מציע דרך אחרת:
(משלי יד ט): "אוִלִים - יליץ אשם, ובין ישרים - רצון"
על-פי המפרשים, הפסוק הוא תקבולת חסרה, ויש לקרוא אותו כך: "[בין] "אוילים יליץ אשם, ובין ישרים" [יליץ] "רצון" ".
אוילים = שטחיים .
הפועל יליץ מציין חיבור ותקשורת, כמו המילה מליץ שמשמעה מתורגמן (ראו בראשית מב כג.
[בין] אוילים יליץ אשם = אנשים שטחיים מתקשרים ביניהם באמצעות אשם: הם חותמים ביניהם חוזה פורמלי, וכל אחד מקיים את החוזה רק משום שהוא פוחד מהאשמה ותביעה בבית-משפט; האיום הוא מה שמחבר ביניהם.
ישרים = אנשי שלום .
רצון = חפץ-לב או אהבה או פיוס .
ובין ישרים [יליץ] רצון = אנשים ישרים אינם צריכים האשמות ותביעות; הם מתקשרים ביניהם באמצעות רצון : הרצון להיות טוב והרצון לעשות טוב, האהבה לזולת והרצון לחיות בשלום ופיוס, מביאים אותם לקיים את הבטחותיהם גם אם אינן מעוגנות בהסכם פורמלי.
בניגוד לחברות וללקוחות שנזכרו בתחילת המאמר, ישנן חברות שנותנות שירות ללקוחות שלהם מתוך רצון ותחושת מחוייבות פנימית; ויש גם לקוחות, שמניחים שהחברה פועלת מתוך רצון טוב, ולא ממהרים להאשים; אלה וגם אלה ישרים.
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2004-02-29.
אל תחליטו בשביל אחרים מה טוב להם
אחת הטעויות הגדולות ביותר שאנשים עושים, מתוך כוונה טובה, היא הניסיון להחליט לאחרים מה טוב בשבילם.
הדבר גורם נזק ברמה האישית, לדוגמה: אדם שאוהב מאד עצים הפתיע את אשתו, לרגל יום הולדתה, בעציץ ענק עם עץ. אולם, כשהיא ראתה את העץ היא מאד כעסה. היא סובלת כבר זמן רב מהצפיפות בדירה הקטנה, ועציץ ענק רק יגדיל את הצפיפות. בנוסף לכך, האדמה ומי ההשקיה ילכלכו את הרצפה, ויפגעו בניקיון הבית, שהיא כל כך משתדלת להקפיד עליו. הוא היה בטוח שהוא משמח אותה, אך למעשה הוא ציער אותה בכך שלא התחשב בצורך שלה במרחב ובניקיון.
הדבר גורם נזק גם ברמה הציבורית, לדוגמה: בתחילת שנת ה'תשס"ה הכריזו כמה ארגונים חברתיים חרם צרכנים על רשת חנויות כלשהי , שאסרה על המוכרים שלה לשבת על כיסא בזמן העבודה . כתוצאה מהמאבק הציבורי בנושא, נחתם הסכם שמחייב כל חנות לאפשר למוכרים לשבת או לפחות לעמוד על שטיח אורתופדי. ביקרתי באחד מסניפי הרשת ושאלתי את העובדים מה דעתם; הם אמרו שהמצב הקודם בכלל לא הפריע להם, זה נוח להם לעבוד בעמידה, וההסכם הוא מיותר מבחינתם. חשבתי שאולי הם פוחדים להגיד את האמת כי הבוס מאזין להם על-ידי אמצעי האזנה נסתרים, אז שאלתי אותם אם יש משהו שבכל-זאת מפריע להם, והם אמרו "כן, מפריע לנו שהמשכורת נכנסת ב-10 לחודש במקום ב-1 לחודש, כך אנחנו משלמים ריבית לבנק במשך 9 ימים נוספים". עד כמה שידוע לי (וייתכן שאני טועה), היוזמה לחרם לא הגיעה מהעובדים אלא מאנשים מבחוץ, שהחליטו על-דעת עצמם שהעובדים בטח סובלים מכך שהם נאלצים לעמוד, וחתמו על-דעת עצמם את ההסכם עם הרשת . מן הסתם יש עובדים שבאמת סובלים וההסכם באמת הועיל להם, אבל לא מצאתי שום סקר שבדק מה חושבים רוב העובדים, ומה מפריע לרוב העובדים (אם נעשה סקר כזה - אשמח לקרוא אותו). אילו הארגונים החברתיים היו מאפשרים לעובדים להגן על זכויותיהם בעצמם, ייתכן שהתוצאות היו מועילות יותר.
(משלי יד י): "לב יודע מרת נפשו, ובשמחתו לא יתערב זר":
רק הלב של האדם עצמו, יכול לדעת מה יגרום מורת -רוח וצער לנפשו, ומה יגרום לו שמחה.
ניתן להפיק מכאן מסקנה מעשית חשובה לגבי תקשורת בין בני אדם, בפרט בני זוג: לא להניח הנחות לגבי מה שאחרים רוצים, אלא לשאול אותם. עדיף לוותר על גורם ההפתעה מאשר לעורר את גורם האכזבה. הנה דוגמה חיובית: " "תמיד לפני עונת החגים, ג'ולי אשתי נותנת לי חבילה של קטלוגים, ובהם המתנות שהיא רוצה מוקפות בעיגול בטוש אדום ומסומנות בפתקיות דביקות. זה נהדר. ומה שעוד נהדר, זה האופן המשכנע שבו היא אומרת לי "כל הכבוד! איך ידעת?"" " (A.J.Jacobs, "The year of living Biblically", page 121, מתורגם לעברית) .
ניתן גם להפיק מכאן כלל אחד מעשי לניהול כלכלה: לא להניח שום הנחות לגבי מה שטוב לכולם, ובוודאי שלא לחוקק חוקים על-פי ההנחות האלו, אלא לתת לאזרחים את מירב החופש להחליט בעצמם מה טוב להם.
מקורות ופירושים נוספים
1. חז"ל למדו מכאן (בתלמוד בבלי, מסכת יומא) , שכאשר אדם חולה ומרגיש שהוא צריך לאכול ביום כיפור - נותנים לו לאכול, גם אם הרופא אומר שהוא לא צריך, כי התחושה האישית של האדם היא המבחן הטוב ביותר למצבו הבריאותי.
2. רש"י ומפרשים נוספים פירשו שהפסוק מדבר על שכר ועונש בעולם הבא או בעתיד - רק האדם המרגיש את הצער והקושי שבקיום המצוות בעולם הזה, רק הוא יזכה לשמוח בעולם הבא, "ובשמחתו לא יתערב זר".
פסוקים דומים ומנוגדים
פסוק נוסף מלמד, שכאשר אנחנו מנסים לזהות את מחשבותיו ורגשותיו של הזולת, במקרים רבים אנחנו למעשה רואים את עצמנו, (משלי כז יט): "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם": כמו המים הנמצאים בפנים של הזולת, בתוך העיניים שלו, המשקפים לנו את הפנים של עצמנו כאשר אנחנו מסתכלים לתוכם, כך לבו של הזולת משקף לנו את הלב של עצמנו, כאשר אנחנו מנסים להסתכל לתוכו ( פירוט ). בדיוק כמו אותו אדם מהדוגמה למעלה, שהביא לאשתו דווקא את המתנה ש הוא היה הכי רוצה לקבל, ולא את המתנה שמתאימה לה.
גם בספר שמואל נאמר (שמואל א טז ז): "כי האדם יראה לעיניים, וה' יראה ללבב"; רק ה' יכול לראות את מחשבותיו של האדם.
במקום אחר בספר משלי נאמר (משלי כ ה): "מים עמקים עצה בלב איש, ואיש תבונה ידלנה": איש תבונה יכול לדלות את ה עצה שנמצאת בלבם של אנשים אחרים, כלומר לדעת מה הם מתכננים לעשות ( פירוט ); אך לא כל אחד הוא איש תבונה, וגם איש תבונה לא יכול לדעת תמיד ובכל מצב מה יגרום לזולת לשמוח, ולכן - כפי שכתבנו בגוף המאמר - עדיף לשאול.
לפי חלק מהפירושים, אפשר לזהות את מצב רוחו הנוכחי של האדם מתוך התבוננות בשפתיו - אם הוא מדבר דברי שמחה וצחוק בהתלהבות מוגזמת, ייתכן שהדבר מחפה על עצב, (משלי כו כג): "כסף סיגים מצפה על חרש - שפתים דלקים ולב רע"( פירוט ). אולם גם זה אינו וודאי, ובכל מקרה, אי אפשר לדעת מה יגרום לאדם להיות שמח או עצוב בעתיד.
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-12-15.
בית רשעים ישמד, ואהל ישרים יפריח
מאמר מאת מטמוניות למשפחות סופרים, שפורסם לראשונה באתר הניווט בתנך.
אם אתם בעלי הזכויות על המאמר, אנא שקלו לפרסם אותו כאן, תחת רשיון לשימוש חופשי.
כך תעבירו את המאמר מרשות שאינה שלכם לרשות שהיא שלכם.
גם בשחוק יכאב לב, ואחריתה שמחה תוגה
צחוק יכול לעזור לאדם לשמוח באופן זמני, אבל שמחה שמתבססת רק על צחוק לא תחזיק מעמד לאורך זמן:
(משלי יד יג): "גם בשחוק יכאב לב, ואחריתה שמחה תוגה"
גם = בנוסף לפסוק הקודם, או "אפילו" . בפסוק שלנו שתי המשמעויות אפשריות.
אחרית = תקופה מאוחרת שבה המציאות תהיה אחרת .
בפסוק הקודם נאמר (משלי יד יב): "יש דרך ישר לפני איש, ואחריתה דרכי מות"( פירוט ). הפסוק שלנו מוסיף, שהדבר נכון גם - ואפילו - כאשר האדם צוחק:
לב = פנימיות, מוקם המחשבות והרגשות ; גם בשחוק יכאב לב = לפעמים האדם צוחק מבחוץ, אבל מבפנים ליבו עצוב ומדוכא.
תוגה = יגון, עצבות; ואחריתה שמחה תוגה = שמחה המתבססת על שחוק בלבד לא תחזיק מעמד לאורך זמן, בסופו של דבר האדם יחזור להיות עצוב.
אין להסיק מכאן שאסור לצחוק, אלא שלא צריך לראות בצחוק פתרון קבוע לעצבות. אפשר להשתמש בצחוק כתרופה זמנית, אך יש לבדוק מה הם הגורמים לעצבות ולטפל בהם באופן יסודי.
פירושים נוספים
1. פירשנו שהפסוק מכוון לאדם השוחק, ומזהיר אותו שהשחוק עלול להפוך לכאב לב ולתוגה, אם האדם לא פותר את הבעיות שלו מהשורש (ע"פ גליה) . ודומה לזה פירשו רוב המפרשים: " "בשחוק שהקדוש ברוך משחק עמהם בעולם הזה, יכאב ליבם לעתיד לבוא" " (רש"י פירוש ראשון) , " "שחוק לכסיל עשות זמה, וסופו יכאב לב" " ( רש"י פירוש שני) , " "אפילו בעבור רבוי השחוק, עם כי לא עבר בזה על מצות ה', מכל מקום, יכאב לבו בעת יקבל הגמול על שפנה לבו לבטלה... אם כן, סופה תהיה אשר השמחה תהפך לתוגה" " ( מצודות ) , " "השחוק והשמחה... נראים דרך כשר ומותר, ואחריתה דרכי מוות" " (רבנו יונה על משלי טז כה) .
יכאב לב = פירשנו שהכוונה לצער פנימי, אך ייתכן שהכוונה גם לכאב לב פיסי - לפעמים, תוך כדי שהאדם צוחק, ליבו כואב והוא עלול לחלות, כמו שקורה לפעמים במסיבות עתירות אלכוהול.
ואחריתה שמחה תוגה = פירשנו שהכוונה רק לשמחה הנובעת מצחוק, שהרי בדרך-כלל בספר משלי השמחה נחשבת לרגש חיובי.
2. ויש שפירשו עוד, שהפסוק הוא משל על כל העולם הזה, שכולו הבל, וכל שמחה שיש בו היא חולפת ומתחלפת בצער: " "לפי ערך השמחה כן יהיה גודל היגון, כי כאשר יקרה בו דבר מה, היגון גדול מאד" " (הגאון מווילנה) , " "כל קניני העולם הזה אינם נצחיים כי כל חומר סופו לכלות ולפיכך בהכרח שאותו דבר המביא שמחה עתיד ליפסד וממילא כפי גודל השמחה שגרם כן יגדל הכאב על אובדו." " ( הרב אברהם יצחק הלוי כלאב, ישיבת בית אל ) , " "כל תענוגי העולם הזה וטובותיו יימצא הרע דבק בהם תמיד, לפי שכל אחד מהם ימצא הפכו עמו או סמוך לו. אמר שלמה מעיד על זה: יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מוות (משלי י"ט וט"ז), כלומר: כי מה שידומה אל האדם שהוא טוב אינו כן, פעמים יחשוב האדם בדבר מה שהוא טוב ובסוף הטוב ההוא יימצא הרע נמשך אליו מיד, והביא ראיה לזה ואמר גם בשחוק יכאב לב ואחריתה שמחה תוגה, יאמר כי אפילו השחוק שכל אדם ישפוט בו שהוא טוב, לפי שכל אדם מתענג בו, יביא את האדם לידי כאב לב, ואחרית השמחה היא תוגה. וזה כי בשמחה והשחוק יתפשטו הרוחות ויצאו לחוץ ויתקרר הלב, ולזה יבוא היגון מיד." " ( רבי יוסף אלבו, ספר העיקרים ד נא )
3. ייתכן שהפסוק מכוון לא לאדם השוחק אלא לחבריו, הרואים שהוא שוחק וחושבים שהכל בסדר אצלו. הפסוק מלמד, שגם כשאדם שוחק, ייתכן שליבו כואב, וכמו שנרמז גם ב (משלי טו יג): "לב שמח ייטב פנים, ובעצבת לב רוח נכאה"- כשהלב שמח, הדבר משפיע על המראה החיצוני, אך כשהלב עצוב, הדבר לפעמים מתבטא רק במחשבות הפנימיות ( פירוט ).
4. וייתכן שהפסוק רומז על שימוש בשחוק ולעג כאמצעי ענישה - כששוחקים על מישהו ושמחים לאידו, הדבר גורם לו כאב לב ותוגה, כמו ב (משלי א כו): "גם אני באידכם אשחק, אלעג בבא פחדכם"( פירוט ).
מאמרים נוספים - באדיבות גוגל
-
-
- בין מלחמה לנחמה, מחלה וכאב בראי השפה : לעיתים פיזי: "אך בשרו עליו יכאב" (איוב) או "סלון ממאיר וקוץ מכאיב" (יחזקאל), לעיתים נפשי: "ואני עני וכואב", בספר תהילים, " גם בשחוק יכאב לב " בספר משלי. ... ( cache )
- שמחה לארצך - מהות השמחה : "אמרתי אני בליבי לכה נא אנסכה בשמחה וראה בטוב והנה גם הוא הבל. לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה"... (קהלת ב' ב'). " גם בשחוק יכאב לב ואחריתה שמחה- תוגה" ... ( cache )
-
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה בסגלות משלי וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2009-05-16.
האם להקים גדר-הפרדה מסביב ללב?
יש אנשים שחושבים, שההשקפה שלהם היא האמת המוחלטת, ואין להם שום צורך לשמוע דעות ורעיונות של אחרים. ספר משלי לא תומך בגישה זו, לפחות לפי אחד ממפרשיו החשובים:
(משלי יד יד): "מדרכיו ישבע סוג לב, ומעליו איש טוב"
כך פירש הרב יונה גירונדי:
" "סוג לב הוא העיקש והנשען לעולם על מחשבתו,
ולא יקשיב לדברי זולתו,
להתבונן האם טובים הם מדבריו,
ולשקלם ולהניח דבריו,
בהתבוננו מדברי זולתו טעם סותר דבריו. "
"ובעל המידה הזאת הוא שבע לעולם ממעשיו,
ונוחה רוחו במנהגיו וענייניו,
כי איננו רואה חיסרון בשכלו וגירעון בדעתו,
כי הלא הוא שלם בעיניו,
אחרי שאיננו צריך להיעזר בשכל אחר ובעצת זולתו,
ולא תימצא סתירה לדבריו [אלא] רק ממחקרי בינתו. "
"ועוד תדע, כי בעל המידה הזאת איננו בעל מחקר לעולם,
כי ברוב הפעמים יישען על העולה על רוחו ראשונה,
ולא יחקור אם יש להשיב מחשבתו אחור. כי בעל המחקר,
כמו שיעמול וישתדל להשקיף במחשבתו על צדי העיון ולהכיר האמת,
גם כן נכסוף נכסף להיעזר בעיון זולתו ולהכיר הנכונה מבין העיון." "
דרכיו = הרגליו ומנהגיו ; והדגש הוא על "דרכ יו" - שלו בלבד.
ישבע = ייהנה, כמו (משלי א לא): "ויאכלו מפרי דרכם וממעצתיהם ישבעו"( פירוט ). מדרכיו ישבע = ייהנה ממעשיו וממחשבותיו שלו בלבד.
סוג = מלשון סייג, גדר, כמו ב (שיר השירים ז ג): "בטנך ערמת חטים, סוגה בשושנים".
לב = מקום המחשבות .
סוג לב = אדם שמקים גדר סביב ליבו, כדי שלא יחדרו אליו מחשבות אחרות.
מדרכיו ישבע סוג לב = מי שאינו מוכן להיחשף למחשבות של אחרים, יישאר עם שלו בלבד.
בהמשך הפסוק נרמז שהסגירות הזאת היא לא טובה ויש להתרחק ממנה, כפי שממשיך לפרש רבי יונה:
" "ומעליו איש טוב - ה-מ מ" מעליו " תורה על ההרחקה והפירוד, והטעם - מעליו ירחק וייפרד איש טוב, כי העיקשות - מרוע לב, ואשר לא יתעקש, והוא נוח להקשיב ולשמוע לדברי הבריות, ההוא ייקרא איש טוב, והוא מרחיק דרכו מחברת סוג לב. כי אם לא ישמע למועצותיו ולא יקשיב לדבריו... ישנאהו על כך סוג הלב; ואיש טוב יתרחק לעולם משנאת בני אדם, על כן יתרחק מחברת סוג הלב." "
מעליו = מקרבתו - מילה המציינת התרחקות, כמו (במדבר כ כא): "וימאן אדום נתן את ישראל עבר בגבלו, ויט ישראל מעליו".
איש טוב = איש פתוח, המוכן לשמוע גם דעות של אחרים.
ומעליו איש טוב = אדם פתוח מתרחק מחברתם של אנשים סגורים וסוגי לב, ומעדיף להיות בחברתם של אנשים פתוחים וטובי לב כמוהו.
פירושים נוספים
סוג לב - טוב או רע?
1. כאמור, ע"פ ר' יונה מגירונדי, הפסוק מגנה את האנשים סוגי הלב, האנשים הסגורים שאינם מוכנים לשמוע דעות של אחרים, ומשבח את האנשים הטובים, הפתוחים והמקשיבים לדעות אחרות.
2. אולם, בפסוק לא כתוב בפירוש שזה רע להיות סוג לב; המילים מדרכיו ישבע עשויות לציין גם תוצאה חיובית, כמו בפסוק (משלי יב יד): "מפרי פי איש ישבע טוב, וגמול ידי אדם ישוב לו". יש אנשים שהפתיחות עלולה לערער את עולמם הפנימי ולפגוע בהם, והם חייבים להקים לעצמם גדרות מפני דעות אחרות. הפסוק בא ללמדנו, ש איש טוב אינו מנסה בכוח לשנות את האדם סוג הלב, אינו מנסה להכריח אותו להיות פתוח ולשמוע דעות אחרות, אלא מניח לו לנפשו - מעליו ירחק וייפרד איש טוב.
" "ומהיכן למד אברהם את התורה?... ר' לוי אמר: מעצמו למד את התורה, שנאמר מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב" " ( מדרש תנחומא בראשית מו יא , בראשית רבה צה ג ) .
" "מי הקדימני ואשלם - מדבר באברהם, שמעצמו הכיר להקב"ה, כמה דכתיב מדרכיו ישבע סוג לב וגו'. מהו מדרכיו ישבע סוג לב? ר' אבא בר כהנא אומר: סוג לב וגו', שהוא מלא סיגים מדרכיו, עתיד להשתבע. ומעליו איש טוב - זה היה אברהם שהכיר מעצמו להקב"ה, ולא היה אדם שלימד אותו היאך להכיר את המקום, אלא הוא מעצמו, וזהו אחד מד' בני אדם שמעצמם הכירו להקב"ה..." " ( במדבר רבה יד ב )
מילים רב משמעיות / ע"פ מטמונית למשפחות סופרים, ע"פ המאירי
סוג
1-2. לפי שני הפירושים למעלה, המילה "סוג" היא מלשון סייג וגדר;
אך יש אומרים שהמילה "סוג" היא מלשון נסיגה התרחקות, כמו (ישעיהו נ ה): "...אנכי לא מריתי, אחור לא נסוגתי", ולפי זה:
3. ייתכן ש"סוג לב" הוא אדם שליבו מתרחק ונסוג מהקשר עם ה' (מצודות) ;
-
-
- אולם, לפי זה העיקר חסר מן הפסוק - הפסוק מלמדנו שזה לא טוב להיות נסוג, אבל לא אומר לנו ממה בדיוק - שם ה' לא נזכר כאן.
-
4. וייתכן ש"סוג לב" הוא אדם שליבו מתרחק ונסוג מהמעשים שלו עצמו - הוא עושה מעשים רעים כאשר ליבו מלא חרטה; והפסוק בא ללמדנו, שלמרות שהוא מתחרט, בכל זאת ייענש על מעשיו - "מדרכיו ישבע סוג לב" (מלבי"ם) .
-
-
- אולם, פירוש זה מנוגד לדברי חז"ל " "כל העושה עבירה ומתבייש בה מוחלין לו" " (תלמוד בבלי, ברכות יב:) .
-
5. ויש אומרים שהמילה "סוג" היא מלשון סִיג, פסולת מתכתית, כמו (ישעיהו א כב): "כספך היה לסיגים סבאך מהול במים"; לפי זה "סוג לב" הוא אדם שליבו מלא סיגים ופסולת (רש"י, הגר"א) .
מעליו
1-2. לפי שני הפירושים למעלה, המילה "מעליו" מציינת התרחקות (וכן פירשו מצודות, מלבי"ם ועוד) ;
3. ויש אומרים שהיא צורה מקוצרת של "ממעלליו", ולפי זה יש הקבלה בין שני חצאי הפסוק - "מדרכיו" מקביל ל"ממעלליו", כמו בפסוקים:
-
-
- (ירמיהו לב יט): "...לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו"
- (הושע ד ט): "...ופקדתי עליו דרכיו ומעלליו אשיב לו"
- (הושע יב ג): "...ולפקד על יעקב כדרכיו כמעלליו ישיב לו"
-
יש מפרשים באופן דומה, שהמילה "מעליו" משמעה כמו "מאליו", מעצמו, ולפי זה יש הקבלה בין שני חלקי הפסוק: "מדרכיו [של עצמו] ישבע סוג לב, ומעליו [מעצמו] ישבע איש טוב" (הרב חיים סבתו, "באור פניך" - הערות, בשם רבנו חננאל) .
לפי זה, הפסוק מלמדנו שכל אדם מקבל גמול על-פי אופיו - סוג לב מקבל גמול " כדרכיו " ואיש טוב מקבל גמול " כמעלליו " או "מאליו ומעצמו", ובלשון ימינו "כל אחד אוכל את הדייסה שהוא בישל" (ע"פ דעת מקרא) .
-
-
- אולם, בספר משלי ישנם פסוקים רבים אחרים שמביעים רעיון דומה, ולא ברור מה התועלת בפסוק נוסף, שאומר אותו הדבר במילים פחות ברורות.
-
4. יש אומרים שהמילה "מעליו" היא מלשון עָלֶה של עץ (ראב"ע, הגר"א) ; מחשבותיו ועצותיו של האדם נמשלות לעץ הנותן פירות (ראו וממועצותיהם ישבעו ), והפסוק בא ללמדנו, שאיש טוב נהנה לא רק מהפירות אלא גם מהעלים, תוצאות הלוואי החיוביות של מעשיו הטובים (ראב"ע) ; או להיפך: איש טוב נהנה בעולם הזה לא מהפירות אלא רק מהעלים, כי הפירות נשמרים לעולם הבא (הגר"א) .
5. ויש אומרים שהמילה "מעליו" היא מלשון עליונות - האיש הטוב נמצא מעל האיש סוג-הלב. פירוש זה מתאים לפירוש שאיש סוג לב אינו איש רע - הוא מסתגר כדי להגן על עולמו הפנימי מפגיעות חיצוניות. ועדיין, האיש הטוב - שמקשיב גם לדעות של אחרים - נמצא מעליו - במעלה רוחנית גבוהה יותר.
מאמרים נוספים - באדיבות גוגל
-
-
- ו ישבע סוג לב, ומעליו איש טוב.. יע גם־־בשחכז יכאב־לב, ואחריתה... : יד מדרכיו ישבע סוג לב , ומעליו איש טוב. (טי פתי.יאמין לכל־ךבר, וערום עין לאשרו. טי חכם ירא וסר מרע, וכסיל מתעבר ובוטח. ... ( cache )
- דרכם אל האמונה : דבר אחר "מי הקדימני ואשלם" מדבר באברהם שמעצמו הכיר לקב"ה כמה שכתיב " מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב". מהו " מדרכיו ישבע סוג לב " ר' אבא בר כהנא אומר אותו ... ( cache )
- שפת אמת : כתיב מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו. טוב. מדרכיו ישבע רומז לפ� סוטה ומעליו איש טוב ... מדרכיו ישבע סוג לב . היא אובדת כחה ושורשה. ונקראת השטת אשתו. ... ( cache )
- &הגה"צ רבי אברהם פולק שליט"א מנהל רוחני דישיבת סלבודקא : %%כתוב בספר משלי (י"ד י"ד) " מדרכיו ישבע סוג לב " האיש המכונה "סוג לב" שבע תמיד ממעשיו ודרכיו. מי הוא ה"סוג לב"? מבאר ר"י הוא העקש והנשען לעולם על מחשבתו ולא ... ( cache )
- פירושי רבינו יוסף בן שושן נז : ופי� זה ֲ»w�גהבלתי טהור, ואמר: � מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב� ... על כן אמר: מדרכיו ישבע סוג לב , ומעליו, ומאשר עליו, הטעם מאשר על ... ( cache )
- השיעור ניתן ב-סיון ה'תשס"א : רבי לוי אמר: מעצמו למד תורה, שנאמר ' מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב'. ר' יונתן שר הבירה אמר: אפילו עירובי תבשילין היה אברהם יודע, שנאמר 'עקב אשר שמע אברהם ... ( cache )
- בית דר ש ה דוד : ע��ה [משלי י�ד] מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב . חכם ירא וסר מרע וכסיל מתעבר ובוטת ירצה כי הסוג. לב הוא האיש אשר אינו חפץ בהשכלה וישבע נפשו מדבריו ... ( cache )
- ציוני י מס שלום סח : צ�ה) �ר(ב סונ לב ומעליו איש טוב . אקיש [בב�ר פ�א חרשא] מהילתך טרשא. (תנחומא וישלח) עלה. מודע לך דאילו אכלת [מעתה] מהן. הוינא קטיל לך או יהוריי יהוריי או ארמי ... ( cache )
-
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-03-25.
פתי יאמין לכל דבר, וערום יבין לאשורו
אמון הוא יסוד חשוב ביחסים בין בני אדם, אבל גם לאמון יש גבול:
(משלי יד טו): "פתי יאמין לכל דבר, וערום יבין לאשרו"
פתי = אדם שקל לפתות ולשכנע אותו .
ערום = אדם היודע להטעות ולהיזהר מהטעיות .
אשור = צעד, דרך .
הפסוק מלמדנו, שאדם המתפתה בקלות, עלול להאמין לכל דבר שמשתלב עם הדבר שהוא מתפתה לעשות, גם אם אינו אמת; אדם פיקח צריך תמיד לשמור על התבוננות, ולבחון בתבונה כל צעד לפני שהוא עושה אותו. דוגמאות:
1. אמונה בשמועות-שווא, במיוחד שמועות רעות: " "לכל דבר - לדברי לשון הרע הנאמר לו. לאשורו - לדרכו האמיתי, רוצה לומר, לאמיתת הענין." "(מצודות ) , " "כלומר יצפה מלריב וימתין עד ייוודע לו אל נכון" "(רש"י ) .
2. אמונה ביצר הרע: " "יצר הרע... יאמר 'תחטא והקב"ה ימחול לך'... פתי , מי שדרכו להתפתות, הוא מאמין לכל דבר ואינו חושב על הסוף.... אבל מי שהוא ערום , ויבין ערמומיות יצר הרע, אינו מאמין לו מה שהוא אומר שהוא מצוה, אלא יבין מעצמו דרך הישר ..." " ( הגאון מווילנה ) .
3. אמונה ברמאים: " "אחר שדיבר מן הכסיל ומן האויל... אומר שלעומת זה הפתי ... מאמין לכל דבר , בין לדברי הכסיל בין לדברי האויל מבלי יבחין כלל... אבל הערום ... יבין מה שמועיל לאשורו והצלחתו הרוחנית יעשה..." " ( מלבי"ם ) . וכך מסופר, שה"חפץ חיים" פירש לתלמידיו את הפסוק (דברים יח יג): "תמים תהיה עם ה' אלהיך": תהיה תמים רק עם ה', אבל לא כשאתה עושה עסקים עם בני אדם... ( פירוט ).
4. אמונה בניסים: " "יש שני סוגי קיצוניות: קיצונות אחת זה לכפור בנסים וקיצוניות אחת זה להאמין שכל מי שמספר על נס באמת היה נס, על זה נאמר ' פתי יאמין לכל דבר '... יכול להיות שדמיינו. לפעמים אדם מדמיין, אדם בריא בנפשו. לפעמים הוא בלחץ, הוא עייף, הוא רעב, נדמה לו שהוא רואה משהו ואין, ואחר כך הוא מטפח את זה בזיכרונו. זה נקרא F.M.S - תסמונת הזיכרון המוטעה" " (הרב שלמה אבינר ב בלוג המצולם שהוא מנהל באתר "מעלה" ) .
5. אמונה במחשבה ראשונה שעולה בדעתו, ללא התבוננות ובדיקה: " "האיש הפתי יאמין לכל דבר , ולזה יתפתה לכל הדברים, מזולת התבוננות אם הוא ראוי לעשות כן אם לא, ומזולת התבוננות בדרכים הראוים להגיע אל התכלית ההוא. ואולם, החכם יבין לאשורו , אם הוא ראוי אם לא, ובאי זה דרך יגיע אליו."" " ( רלב"ג ) .
לעיון נוסף
הפסוק הקודם דיבר על אדם שסוגר את ליבו ואינו מוכן לקבל עצות ( פירוט ); הפסוק שלנו מדבר על הקיצוניות השניה - אדם שמאמין לכל דבר שאומרים לו.
פסוק דומה בתחילת הפרק מתאר ניגוד בין הערום לבין הכסיל: (משלי יד ח): "חכמת ערום הבין דרכו, ואולת כסילים מרמה"( פירוט ).
במדרש ובחסידות, הפסוק "פתי יאמין לכל דבר" קיבל משמעות חיובית:
6. ה' פיתה את משה להתקרב לסנה בכך שהשמיע לו את קולו של אביו: " "הדא הוא דכתיב פתי יאמין לכל דבר . מהו פתי? - א. נער, שכן בערביא קורין לנער פתיא ;... ב. לשון פתוי, כמה דתימא וכי יפתה איש... : בשעה שנגלה הקדוש ברוך הוא על משה, טירון היה משה לנבואה. אמר הקדוש ברוך הוא: אם נגלה אני עליו בקול גדול אני מבעתו, בקול נמוך בוסר הוא על הנבואה. מה עשה? נגלה עליו בקולו של אביו. אמר משה: הנני, מה אבא מבקש? אמר הקדוש ברוך הוא: איני אביך אלא אלהי אביך, בפתוי באתי אליך, כדי שלא תתירא..." " ( רבי יהושע הכהן בר נחמיה על הפסוק "אנכי אלהי אביך", שמות רבה ג א )
7. " "טוב יותר להיות פתי יאמין לכל דבר , דהיינו להאמין אפילו בשטותים ושקרים כדי להאמין גם באמת, מלהיות חכם ולכפור בכל..." " (רבי נחמן מברסלב, שיחות הר"ן ק"ג; וראו גם תניא חלק א יח ) .
-
-
- ביאור:משלי יד יח
- תלמוד בבלי כריתות ט א
- פרשת השבוע | נערים פתאים : פתי יאמין לכל דבר . על מנת להבין את המושג פתי והצורך שלו בעורמה, ... " פתי יאמין לכל דבר וערום יבין לאשורו". בלי שנכנס לעיון ארוך בפסוק, נעיר דבר פשוט. ... ( מטמון )
- הרב נחום אליעזר רבינוביץ' שליט"א : שאינו מאמין לכל דבר ששומע, דזהו מדת " פתי יאמין לכל דבר " (משלי יד, טו). אבל יאמין לחכמים בחכמת התורה אפילו לא ישיגם בשכלו. בהסתמכו על הפסוק במשלי, ... ( מטמון )
- תניא - שיעורי תורה יומיים : כוח האמונה קולט את מה שהשכל וההבנה אינם יכולים להשיג, כי " פתי יאמין לכל דבר , וערום יבין וגו'", -. הפתי תופס כל דבר על-ידי האמונה בו. ...
- / הרב ח' שלמה שאנן : בין המדות שמנו חכמים בקנין תורה היא "אמונת חכמים", ובתפארת-ישראל: "שאינו מאמין לכל דבר ששומע - דזהו פתי יאמין לכל דבר - אבל יאמין לחכמים בחכמת התורה, ... ( מטמון )
- Chabad Info | חב"ד אינפו - חדשות : על דברי המדרש פתי יאמין לכל דבר הולך על משה רבינו, היינו שלא איכפת לו שקורין אותו בשם "פתי" ואדרבה הוא עצמו כותב זאת בתורה! ... ( מטמון )
- שאלה לכל הרבנים ואדמורי"ם ובתי דינים בכל העולם כולו : ... וחותמת על כל חתיכת קלף, ורק שההכשר בכתב ולא בעל פה, כי פתי יאמין לכל דבר , ואם לא רואים את ההכשר בכתב, אין יודעים למי החותמת ולמי הפסולים. ... ( מטמון )
- מורה נבוכים - החלק הראשון - פרק ס"ב : ובסיכום: פתי יאמין לכל דבר (משלי י"ד, 15). חרגנו מנושׂאנו הנכבד ומעיוננו המדוקדק כדי לעיין בביטול הזיה 17 אשר שקריותה גלויה לכל מתחיל בעיון. ... ( מטמון )
- איגרת לחכמי קהל עיר מארשילייא - על ענייני אצטגנינות ומזל / רבי משה ... : אבל מי שיאמין בדבר אחד שאינו משלושת המינים האלה, עליו נאמר " פתי יאמין לכל דבר " [ משלי יד,טו]. האצטגנינות - חכמת הטפשים. וכן צריכים אתם לידע, ... ( מטמון )
- שקר! מה לדעתך היה קורה אם היה לך את *כל* מה שאתה רוצה, און ליין ... : להיות " פתי יאמין לכל דבר ", דהינו להאמין אפלו בשטותים ושקרים כדי להאמין גם ... " פתי יאמין לכל דבר "... שאין להם שום שכל... [והסיבה לכך ש]הם מאמינים אמונות . ...
- (10) KLAFKOSHER.COM | PARCHMENT KOSHER | KLAF KOSHER | קלף כשר ... : ואם המוכר מוכר לך קלף שאין על זה פלומבא, דע לך שזה בא מערבים, ומה שאומרים לך כי המוכר הזה הוא נאמן, אל תאמין וזכור כי פתי יאמין לכל דבר , ואם אמונה כזאת יוצא ... ( מטמון )
- באורי אגדות סוטה : ועיין בשמות רבה (ג, א) נדרש " פתי יאמין לכל דבר " על משה רבינו ע"ה. רק אז היה טוב, והוא הכנה לדברי תורה, וכמו שאמרו שם שקורין לנער פתיא, שבנערות והתחלה טוב ... ( מטמון )
- 69 : וסוף דבר, פתי יאמין לכל דבר ." כאז כן עתה, תמימים, מוגי לב, מוכי מאגיה, "אשר אין אצלם מאזניים". "וסוף דבר, פתי יאמין לכל דבר " ופתי יכריע את הכף. פתקים לבנים. ... ( מטמון )
- אירועים היסטוריים ועדי ראיה : ... בנכונותם של סיפורים אלו, כך שהמצטרף לדת כזו שזהו הבסיס שלה, מצטרף רק מתוך " אמונה עיורת" אותה אמונה שעליה אמר שלמה המלך (משלי יד): " פתי יאמין לכל דבר ". ... ( מטמון )
- פרשת לך לך : טוב יותר להיות פתי יאמין לכל דבר , דהיינו להאמין אפלו בשטותים ושקרים כדי להאמין ... המלצתו של ר' נחמן, להיות ' פתי יאמין לכל דבר ' על מנת שהאדם יאמין גם לאמת, ... ( מטמון )
- תשובת הרשב"א / רבי שלמה בן אדרת, הרשב"א : יקראו אותו פתי יאמין לכל דבר . והם לבדם בעיניהם בעלי חכמה, ואנחנו נחשבנו כבהמה. גם שמעתי גם ראיתי את הלחץ אשר הם לוחצים ונחלצים כנגד התורה וחכמיה, ... ( מטמון )
- הדפסת עמוד - צירופי אותיות : וסוף דבר פתי יאמין לכל דבר , וכבר יצאנו מענינו הנכבד ועיוננו הדק אל העיון בבטול שגעון, יראה בטולו לכל משכיל בעיון, אלא שהביא לזה הכרח זכרנו השמות ועניניהם ... ( מטמון )
- זכרונות פורחים מימי "הצפירה" / בוקי בן-יגלי : וגם קרא עלינו את הפסוק " פתי יאמין לכל דבר ". אבל סוחר נכבד אחד, איש שונא התולים, שנטפל אלינו, העיר בפנינו, כי הוא בעצמו שלח טלגרמה לוורשה ואחרי שתי שעות קבל ... ( מטמון )
- נבואה חשבון / משה ליב ליליינבלום : ... ומאמין אני גם כן באמונה שלמה, שלא ימצא בעולם מתחכם שבגלל אמונתי זאת יקרא עלי את המקרא: " פתי יאמין לכל דבר ". אך האם היה המלגלג הזה במקום הפרעות? ... ( מטמון ) [1]
- Today's Tanya Lesson - Daily Torah Study : 26 ינואר 2009 ... כוח האמונה קולט את מה שהשכל וההבנה אינם יכולים להשיג, כי " פתי יאמין לכל דבר , וערום יבין וגו'", - ...
- על הרבנות והחסידות / משה ליב ליליינבלום : ... או המדרש: "ויאמר אנכי אלהי אביך, הה"ד פתי יאמין לכל דבר "[17]. אבל מה בכך? האם חוי הבלכי היה צריך להיות הראשון בעלי הדעות החפשיות? עוד במשנת חלק אמרו, ... ( מטמון )
- סודות הקבלה - משמעות "צלם" : ועל זה נאמר " פתי יאמין לכל דבר וערום יבין לאשורו" (משלי יד טו'). כמו שזכרו הרב בעניין זה. וכבר ידעת מה אמר הרב בעניין מפסידי האמונה בעבור סתרי תורה. ... ( מטמון )
- אמונות טפלות! על: יחסי הכוחות שבין אמונה, שכל, דמיון, רגש, אלוהים ... : את הפוטנציאל השכלי שלו, ואז הוא נגרר לכל מיני אמונות טפלות ושקריות. וכמובא [ויש את אלו שמאמינים ב]אמונות כוזבות... " פתי יאמין לכל דבר "... שאין להם שום שכל. ...
- mrhavakuk.co.il : ולכן רק `` פתי יאמין לכל דבר `` ועפ``י התורה אדם צריך לבחון כל דבר ודבר בטרם הוא מנסה אותו כפי שנאמר ``החכם עיניו בראשו`` ואילו הכסיל בחושך הולך. ... ( מטמון )
- פתגמי רבותינו נשיאנו: תפילה וחנוכה | Chabad.FM : והגע עצמך: איתא במדרש " פתי יאמין לכל דבר - זה משה". והרי פשיטא שאף אחד לא ישראל מהו החילוק בין "פתי יאמין" כפשוטו לדרגא ד"פתי יאמין" שנאמרה אודות משה רבינו ... ( מטמון )
- "Likutei Mohoron" : בחינת דרכי האמורי, כי " פתי יאמין לכל דבר " (משלי י"ד). וזהו בחינת ארז, בחינת ( עמוס ב): "ואנכי השמדתי את האמורי אשר כגבה ארזים גבהו". והגבוהי ... ( מטמון ):
-
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2009-01-29.
החכם נזהר שלא להיכנס לצרות
יש אנשים שטוענים, שדברים מסויימים מסוכנים, למרות שעדיין אין לכך הוכחה מדעית. לדוגמה, יש אנשים שטוענים שדיבור ממושך בטלפון סלולרי עלול לגרום לסרטן, אך מכיוון שהתופעה הזאת חדשה, עדיין אין מספיק נתונים ומחקרים כדי להוכיח או להפריך את הטענה. איך צריך להתנהג בינתיים?
על-פי ספר משלי, גם במצב של ספק, עדיף להיזהר:
(משלי יד טז): "חכם ירא וסר מרע, וכסיל מתעבר ובוטח"
חכם = האוהב לשמוע וללמוד .
חכם ירא וסר מרע = כשאדם חכם שומע על סכנה, הוא ירא וחושש שייפגע ממנה, ולכן סר ומתרחק מהדבר הרע שעלול לגרום לו רע.
כסיל = השונא ללמוד .
התעבר = כעס שוב ושוב, או עבר שוב ושוב .
בטח = האמין שלא ייגרם לו נזק .
וכסיל מתעבר ובוטח = הכסיל מתעצבן על כל אדם שמנסה להזהיר אותו מסכנות, עובר שוב ושוב ועושה שוב ושוב את הדברים המסוכנים, ובטוח שלא יקרה לו שום דבר רע.
פסוקים דומים
ישנו פסוק נוסף העוסק בזהירות מרעה לעומת עבירה על חוקי הזהירות:
משלי כב ג: "ערום ראה רעה ויסתר, ופתיים עברו ונענשו" ( פירוט )
ישנם שני הבדלים בין הפסוקים - בין החכם לערום, ובין הפתי לכסיל:
-
-
- הערום נסתר מרע רק לאחר שהוא רואה אותו; החכם סר מרע עוד לפני שהוא רואה אותו - הוא מקבל עצות, ירא ונזהר. מכאן, שהגירסה המדוייקת של הפתגם הידוע היא " ערום יודע לצאת מבעיות, ש חכם בכלל לא נכנס אליהן".
- הפתי עובר (על כללי הזהירות) פעם אחת, נענש, ואז לומד מהטעות של עצמו; הכסיל מתעבר ( = עובר שוב ושוב ), בטוח שלא יקרה לו כל רע, ואינו לומד אפילו מהטעויות של עצמו. כשאנו נתקלים שוב ושוב בצרות או מכשולים, התגובה החכמה היא לראות בכך סימן שיש משהו רע במעשינו, ולנסות לתקן אותם, ולא לחזור שוב ושוב על אותן טעויות. [[ביאור:]]
-
ניתן לראות בפסוקים אלה גם הנחיות חינוכיות לסוגים שונים של תלמידים. לדוגמה, כדי לשכנע תלמידים שלא כדאי להם להמר:
-
-
- לתלמיד החכם - היודע ללמוד - נוכל להראות הוכחה מתימטית לכך שבהימורים יש יותר סיכוי להרוויח מאשר להפסיד, שהרי "חכם ירא - וסר מרע".
- לתלמיד הערום - היודע להיזהר - נוכל להראות אנשים שהפסידו את כל רכושם בהימורים, שהרי "ערום ראה רעה - ונסתר".
- לתלמיד הפתי - המתפתה בקלות - נצטרך לאפשר להתנסות בעצמו בהימורים, שיראה שבסופו של דבר הוא מפסיד, ואולי החוויה השלילית הזאת תגרום לו להתרחק מהימורים מסוכנים יותר, שהרי "פתיים עברו ונענשו".
- ולתלמיד הכסיל - השונא ללמוד - גם זה לא יעזור, שהרי " "כסיל מתעבר" [=עובר שוב ושוב] "ובוטח" ", אך ייתכן שנוכל להשתמש ברגש הכעס - נוכל להסביר לו, שכאשר הוא מפסיד, בעל הקזינו מרוויח, ו"למה שתהיה פראייר ותיתן לו להרוויח על חשבונך?"; ואז - אולי - "הכסיל יתעבר" [=יכעס] וייזהר...
-
פסוק נוסף על חשיבות הפחד: (משלי כח יד): "אשרי אדם מפחד תמיד, ומקשה לבו יפול ברעה"( פירוט ).
ופסוק נוסף על הסכנה שבבטחון עצמי מופרז: (משלי כח כו): "בוטח בלבו הוא כסיל והולך בחכמה הוא ימלט"( פירוט ).
מקורות ופירושים נוספים
חכם ירא וסר מרע
אדם חכם לומד דברים, חושש מהם ונזהר מהם - ממה בדיוק?
1. מכל צרה שעלולה לבוא עליו: " "ירא מהדברים ומפחד, ובסיבה זה ישמור עצמו מרע" " (רלב"ג) , " "החכם יפחד מדבר המפחיד ונשמר ממנו, ולזה הוא סר מן הרעה ולא תבוא עליו" " (מצודת דוד) . בפרט, הוא נזהר מצרות שאנשים אחרים מזהירים אותו מפניהן - לא מתעלם מאף אזהרה.
2. מחטא שהוא עלול לחטוא בטעות: " "החכם, אף על פי שהוא סר מרע בכל יכולתו וחפצו, הוא ירא פן יתעה במעשה ויקצר בחובתו." " (רבי יונה) , או מפורענות שעלולה לבוא עליו אם יחטא (רש"י) ; וכך פירשו חלק מהמפרשים את חששו של משה לצאת בשליחות ה': " "חלילה שיהיה נזורות משה ופחדו מצד שיהרהר בה' יתברך! אבל מצד היותו מהרהר בעצמו ובנפשו, שמא אינו מבין מה שיאמר ה' לו, כי דבריו יתברך קצרים וסתומים דקים וקשים. כי כן ראוי לו, והלוא כן הם דברי כל חכם, אף כי האל יתברך, ואין רשות לעבד העומד לפני האל, שיבקש ממנו על כל מילה פירוש ופירושים, כאילו הוא מדבר עם חברו; לכן היה משה עבד ה' כשמעו דבר ה' חושד תמיד בשכלו ובהבנתו, עד שהיה חרד ומתפחד משגגת עצמו, וכל זה מעצם חכמתו, כמו שנאמר חכם ירא וסר מרע, והיפוכו וכסיל מתעבר ובוטח... וה' יתברך לא יעשה עבדיו מן השוטים, כי אין לו חפץ בכסילים, אבל מן החכמים החוקרים להבין תוכות הדברים ובטעמיהם בכל סיבותיהם, וזה אינו חולשת האמונה בה' יתברך, אבל היפוכו, רצוני – הפלגת חוזק האמונה בו... וזה היה סיבת נזורות משה וברחו, עד שעמד על תוכן שלמות העניינים בחקירותיו ובהתבוננותו, עד שהגיע לו הנבואה המשלמת לו בזו השליחות" " (ר' יוסף אבן כספי, משנה כסף על שמות ו יג; ראו גליונות נחמה ) .
3. מה': " "ירא מה' וסר מרע" " (אבן עזרא) ; " "החכמה צריכה למוסר... באשר... יצר הלב נוטה לרעה... וצריך דבר שבו ייסר כוחות נפשו בלי יצאו מגבולי החכמה, והמוסר הזה הוא יראת ה', אשר יודע כי מלך גדול עומד עליו ורואה במעשיו, וייבוש ויפחד מעשות דבר נגד רצונו... וזה שאמר: החכם, על-ידי שהוא ירא מה', על-ידי כך סר מרע, ולא ייטה מעצת החכמה, כי המוסר תייסר כוחות נפשו מעבור הגבול" " (מלבי"ם) , " "חכם ירא את ה', וסר מרע מלעשות עבירה ממש" " (הגאון מווילנה) .
4. מבני אדם: " "החכם ירא, מפחד תמיד, ולכן סר מלהרע לשום אדם, כי (משנה אבות ד ג): " אין לך אדם שאין לו שעה ", וינקום נקמתו ממנו" " (הגאון מווילנה) .
וכסיל מתעבר ובוטח
אדם כסיל, השונא ללמוד, מתעבר ובוטח - במה בדיוק?
1. מתעבר (=כועס שוב ושוב) על כל אדם שמנסה לתת לו עצות, ובוטח לגמרי בדעתו (ראו הסכנה שבביטחון עצמי מופרז ).
2. מתעבר (=עובר שוב ושוב) על כללי הזהירות החומריים: " "עובר במקום שיש לטעות, ובוטח בה' שלא יבוא לידי רע, והוא ביטחון הכסילים" " (הגאון מווילנה) .
3. מתעבר (=עובר שוב ושוב) על מצוות ה', ובוטח שיינצל מעונש: " "מתחזק לעבור בחזקה... בהיכלו בוטח לומר לא תבואני רעה" " (רש"י) , או " "בוטח בה' שימחול" " (הגאון מווילנה) , או " "בוטח, שהביטחון הוא היפך היראה, כי אינו ירא מפחד ה' ומהדר גאונו" " (מלבי"ם) . או מתעבר (=עובר שוב ושוב) על כללי הזהירות הרוחניים: " "מתקרב אל הרע... בוטח שלא יקרנו עוון" " (רבי יונה) , " "הפתאים הולכים לבטח ונופלים ואובדים מבלי שהגיעם פחד תחלה..." "וכסיל מתעבר ובוטח" " (רמח"ל, מסילת ישרים ג) .
4. " "מתכעס נגד חבירו ומריע לחברו, ובוטח שלא יוכל לעמוד נגדו לעולם" " (הגאון מווילנה, ודומה לזה אבן עזרא, רלב"ג, מצודת דוד) .
5. ויש מפרשים מתעבר = מכעיס את ה': הכסיל מכעיס את ה' ובטוח שלא יקרה לו כל רע.
-
-
- אך הפסוק אינו מדבר על ה', ובנוסף לכך, "מתעבר" אין משמעו "מכעיס" .
-
וייתכן שהפסוק כולל את כל הפירושים: " "והחכם המשובח הוא מי ששם אמתות הדברים ליסוד, ומשתית על כך את דעותיו, ועם חכמתו הרי הוא מחזיק במה שראוי להחזיק ונשמר ממה שראוי להישמר. והסכל המגונה מי ששם דעותיו ליסוד, ומדמה שאמיתות הדברים תהיינה כפי דעותיו. ועם סכלותו הוא מחזיק במה שצריך להישמר ממנו, ונשמר ממה שצריך להחזיק, וכמו שנאמר: חכם ירא וסר מרע, וכסיל מתעבר ובוטח" " ( רס"ג, האמונות והדעות, הקדמה פרק ד ) , " "לב חכם מפחד תמיד, ובימי עוון ישמר מאוון, ולב כסיל מתעבר ובוטח" " (בן סירא יח כו) .
מדרשים
1. " "אל תירא אברם: זה שאמר הכתוב: אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה (משלי כח), וכן כתיב: חכם ירא וסר מרע וכסיל מתעבר ובוטח. אל תהי קורא אלא חכם וסר מרע ירא, זה אברהם, שנאמר לו: אל תירא. ממי היה מתיירא? משם בן נח, שהרג את בני עילם. שלשה בנים היו לו, וכתיב בני שם, עילם ואשור (בראשית י'), והרגו, והיה מתיירא לומר שהרגתי בנו של צדיק, עכשיו יקללני ואמות..." " ( תנחומא על בראשית טו סימן טו ) .
2. " "חכם ירא וסר מרע - זה שבטו של יששכר [שלא רצו לייעץ לאחשורוש על ושתי, כי ידעו שהוא הפכפך], וכסיל מתעבר ובוטח - אלו שבעת שרי פרס ומדי [שייעצו לו לסלק את ושתי, עצה שהוא התחרט עליה]." " (אסתר רבה ד א) . וכן דרשו באותו אופן את הפסוק " ערום ראה רעה ונסתר, ופתיים עברו ונענשו ".
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-09-10.
נזקי הכעס במעשה
(משלי יד יז): "קצר אפים יעשה אולת, ואיש מזמות ישנא"
קצר אפיים יעשה איוולת
אף = ביטוי חיצוני של כעס, נקמה;
קצר אפיים = הנוקם במהירות, תוך זמן קצר;
איוולת = שטחיות ;
קצר אפיים יעשה איוולת = אדם הממהר לנקום, לא יוכל לשקול כראוי את מעשיו, וסופו שינהג בשטחיות.
ואיש מזימות יישנא
כמה פירושים:
1. ברוב התנ"ך, מזימה היא תוכנית שמטרתה לפגוע בזולת . לפי זה, ואיש מזימות יִשָּׂנֵא = אדם הזומם לפגוע בזולת יהיה שנוא על כולם. ייתכן ששני חצאי הפסוק מתארים נזקים אפשריים של הכעס - מי שמוציא את כעסו מהר, יעשה מעשים שטחיים, ומי ששומר את כעסו בבטן, עלול לעשות מעשים גרועים יותר לאחר שזמם מזימות, וסופו שיהיה שנוא על כולם; ולכן הכי טוב לא לכעוס בכלל.
2. וייתכן ששני חצאי הפסוק מתארים את סופם של רגשות רעים מסוגים שונים - סופו של הכעס הוא מעשה רע, וסופה של המזימה היא שנאה: " "והנה הודיענו, כי הכעס יגיע לפועל, והמחשבות הרעות יגיעו להודיע לבריות ולהכירם" " (רבי יונה) .
3. ישנם פסוקים בספר משלי שבהם מזימה היא תוכנית שמטרתה להתגונן מפני סכנות . לפי זה, ואיש מזימות ישנא = אדם החושב לעומק במטרה להתגונן מפני סכנות יהיה שנוא על הכעסן שנזכר בחצי הראשון של הפסוק, כי הכעסן ממהר, אין לו זמן לחשוב, מי שמנסה לשכנע אותו שיחשוב טיפה לפני שהוא נוקם רק מעצבן אותו עוד יותר. והמסר: התרחקו מכעסנים!
פסוק מקביל
הפסוק שלנו מדבר על הנזקים של עשיית מעשים מתוך כעס; פסוק כט בפרקנו מדבר על הנזקים הנגרמים ממחשבות של כעס ( פירוט )
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-01-20.
נחלו פתיים איוולת, וערומים יכתירו דעת
משלי יד יח: "נחלו פתיים איוולת, וערומים יכתירו דעת"
נחלו = קיבלו נחלה, חלק בארץ;
פתיים = אנשים המשתכנעים בקלות .
איוולת = שטחיות .
ערומים = אנשים שמכירים את דרכי ההטעיה ויודעים וגם להיזהר מהטעיות .
יכתירו = יקיפו, יבדקו מכל הכיוונים.
הפסוק ממשיל את עולם החכמה לארץ שיש בה נחלות , וכל אדם מקבל בה נחלה לפי מעשיו:
-
-
- הפתיים משתכנעים בקלות ומאמינים לאנשים אוילים ושטחיים, שמדברים בביטחון-עצמי וטוענים שהדעות שלהם בדוקות היטב, כמו שכתוב ב (משלי יד טו): "פתי יאמין לכל דבר...", וכך נוחלים ומקבלים מהם את הדעות השטחיות, ונחלתם בארץ החכמה היא איוולת = דעות שטחיות, כמו נחלתם של האוילים עצמם.
- לעומתם, הערומים לא מאמינים לכל דבר: הם מכירים את דרכי ההטעיה, ויודעים שלא כל אדם שיש לו ביטחון עצמי הוא באמת אדם חכם ומעמיק; לכן, כאשר הם שומעים דעה, הם מכתירים אותה, בודקים אותה בעצמם מכל הכיוונים, לפני שהם משתכנעים להאמין בה, ונחלתם סמוכה לנחלת הדעת .
-
הפסוק שלנו מתייחס לעולם הדעות והמחשבות; פסוק קודם מתייחס לעולם המעשים משלי יד טו "פתי יאמין לכל דבר, וערום יבין לאשרו" ( פירוט ).
פירושים נוספים
1. פירשנו שהמילים יכתירו דעת מתארות את התנהגותם של הערומים, המקיפים את הדעת מכל הכיוונים, כמו ב (שופטים כ מג): "כתרו את בנימן, הרדיפהו...".
2. ויש שפירשו, שהערומים מתייחסים לדעת בכבוד, כמו לכתר; ושמים אותה בעדיפות ראשונה: " "יעשוהו כתר לראשם" " (רש"י) , " "אוחזים בדעת ועושים אותה כתר לראשם ויתפארו בה" " (מצודת דוד) . וייתכן שלכך התכוון הפייטן כשכתב " "דעה חכמה לנפשך, והיא כתר לראשך" " ( דונש בן לברט, דרור יקרא, בית אחרון ) .
3. ויש שפירשו שהמילים יכתירו דעת מתארות את שכרם של הערומים, הזוכים לכתר של כבוד כתוצאה מהדעת: " "יכתירו - יקנו כתר הדעת, ויעלו לגדולת החכמים." " (אבן עזרא) .
ראו גם: הגאון מווילנה על משלי טו ו .
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2001-01-01.
להעביר את הדיונים בתביעות לעירו של הצדיק
נניח שאדם תובע את רעהו שגרם לו נזק. איפה צריך להתקיים המשפט - בעירו של התובע או בעירו של הנתבע?
בדרך-כלל הדין הוא "הלך התובע אחר הנתבע" - הדיון צריך להיות בעירו של הנתבע. דין זה בא לצמצם את הנזק הנגרם מתביעות שווא - שלא יהיה מצב שאדם רוצה להתנקם בחברו ותובע אותו ללא סיבה, רק כדי לגרום לו לטרוח ולבוא עד עירו של התובע*.
אולם, במקרים מסויימים, ייתכן שמן הראוי לחייב את הנתבע להישפט בעירו של התובע - כאשר הראיות מראות שהנתבע הוא אדם רע:
(משלי יד יט): "שחו רעים לפני טובים, ורשעים על שערי צדיק"
שחו = השתחוו, התכופפו, נכנעו;
שחו רעים לפני טובים = יש לחייב אנשים רעים להכניע את עצמם לפני אנשים טובים, לבוא לפניהם ולהשתחוות להם;
שער = מקום המשפט ;
ורשעים על שערי צדיק = יש לחייב רשעים לבוא לבית המשפט שנמצא במקום מגוריו של הצדיק.
מובן שכדי להפעיל דין זה צריך קודם-כל להחליט מי הרשע ומי הצדיק, וברוב המקרים אי אפשר להכריע בשאלה זו לפני שעושים משפט, ולכן המשפט חייב להתקיים בעירו של הנתבע. בנוסף לכך, לא תמיד אחד מהצדדים הוא "רשע" ואחד הוא "צדיק" - לפעמים לשני הצדדים יש טענות צודקות או ששני הצדדים פגעו זה בזה.
אולם, לאחר שנפסק הדין, והגיעו למסקנה שאחד מהצדדים הוא לגמרי "רשע" והשני הוא לגמרי "צדיק", והדיון עכשיו הוא על גודל הפיצוי שצריך הרשע לשלם לצדיק - במקרה זה ראוי לענ"ד לחייב את הרשע לבוא אל עירו של הצדיק.
- מקרה מיוחד הוא כאשר התביעה היא בקשר להלוואה - במקרה זה, לפי חלק מהדעות, הלווה צריך ללכת לעירו של המלוה, כי (משלי כב ז): "... עבד לוה לאיש מלוה"( פירוט ).
פירושים נוספים
1. רוב המפרשים פירשו את הפסוק כמתאר את גמולם של הטובים והרעים בעתיד - הרעים יצטרכו להשתחוות לטובים, והרשעים יצטרכו לבוא אל ביתם של הצדיקים ולהיכנע בפניהם (רש"י, הגר"א ועוד) .
-
-
- אולם, לפי זה היה ראוי לכתוב בלשון עתיד " ישוחו רעים לפני טובים".
-
2. ישנם פסוקים נוספים הנראים כמתארים גמול אך ניתן לפרשם גם כעצות לשופטים ( פירוט ), וייתכן שזה אחד מהם, כפי שפירשנו למעלה.
3. ויש אומרים שהפסוק מתאר את מעמדם של הרעים והרשעים בעיני הטובים והצדיקים: " "אף על פי שהרשעים נכבדים בעולם לפעמים ודרכם צלחה, כמה הם שפלים ושחים בעיני הטובים, ורוב תקפם וכבודם - לא הדר להם לפני הטובים... ושחו הרשעים במעמד הצדיקים ובחברתם..." " ( רבי יונה ) .
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-01-20.
זהירות מיחס שלילי למכרים העניים
המצב הכלכלי של האדם משפיע על יחסנו אליו - אנחנו מעדיפים להיות בחברתם של עשירים, שיכולים לעזור לנו, מאשר בחברתם של עניים, שרק מבקשים עזרה מאיתנו. ספר משלי מזהיר אותנו מפני התופעה הזאת:
(משלי יד כ): "גם לרעהו ישנא רש, ואהבי עשיר רבים. בז לרעהו חוטא, ומחונן עניים אשריו":
הנטייה הטבעית של האדם הוא לשנוא את רעהו העני, ולאהוב את העשיר; אולם, אדם שמתנהג לפי הנטייה הטבעית הזו, ובז לרעהו הרש - הוא חוטא; ומי שהעניים מוצאים חן בעיניו והוא לא בז להם - אשריו.
וכך אמר הנביא ישעיהו (ישעיהו נז טו): "כי כה אמר רם ונשא, שוכן עד וקדוש שמו: מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח, להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים": ה' אוהב דווקא את האנשים שרוחם שפלה ונמוכה - דווקא את העניים; ולא את האנשים שרוחם גבוהה והם בזים לרעיהם.
רֵע אינו דווקא חבר; כל מכר נקרא "רֵע" . מי שיש לו מכר חסר-כל, צריך להיזהר ולבדוק את עצמו היטב, האם הוא מתחיל לבוז לו או לשנוא אותו; ואם הוא שם לב שרגש מסוג זה מתעורר בו, שישנן לעצמו את הפסוקים האלו.
לעיון נוסף
-
-
- הצד השני של המטבע (ושל הפסוק) - אוהבי עשיר רבים .
- רעיון דומה נמצא ב (משלי יט ז): "כל אחי רש שנאהו, אף כי מרעהו רחקו ממנו, מרדף אמרים לא המה"( פירוט ).
-
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-12-06.
הלוא יתעו חורשי רע, וחסד ואמת חורשי טוב
אדם שמתכנן לעשות מעשה טוב לזולת - האם ראוי שישמור אותו בסוד? לפי ספר משלי התשובה היא כן:
משלי יד כב: " "הלוא יתעו חרשי רע, וחסד ואמת חרשי טוב" "
חורשים = מתכננים תוכניות עמוקות בסתר ליבם .
החצי הראשון של הפסוק מלמד שאסור לאדם לשמור בסוד תיכנונים שעלולים לגרום נזק לזולת: הלוא יתעו - יטעו, יגרמו נזק מוגזם או יפגעו בחפים מפשע - חורשי רע - המתכננים לעשות מעשים רעים חֶרֶש, בסתר. אדם המתכנן לעשות דבר שעלול לפגוע בזולת, חייב להזהיר אותו כדי שיוכל להגן על עצמו (רעיון שנזכר גם בפסוקים נוספים ).
החצי השני של הפסוק מלמד, שמותר ואף רצוי לשמור בסוד מעשים טובים שהאדם עושה עם הזולת; ניתן לפרש אותו לפי כמה משמעויות של הביטוי חסד ואמת :
1. חסד ואמת = מעשה טוב שנעשה ללא ציפיה לקבלת גמול; כשהאדם שומר את מעשיו הטובים בסתר, הדבר מוכיח שהוא עושה חסד אמיתי, שלא על מנת לקבל פרס.
2. חסד ואמת = הבטחה וקיום ההבטחה; כשהאדם שומר את תוכניותיו הטובות בסתר, ואינו מתפאר בהן לפני שהוא יכול לבצען בפועל, הוא לא מסתכן בהבטחות ללא כיסוי, ההבטחה וקיומה באות יחד.
3. חסד ואמת = מעשה טוב שמתמיד באופן אמין לאורך זמן; אדם העושה מעשים טובים בסתר, ואינו עסוק בפרסומת ויחסי ציבור, יכול להשקיע יותר במעשים הטובים עצמם, וכך הוא מצליח להתמיד בהם גם כשהתקשורת משתעממת ומפסיקה לדבר עליו.
4. חסד ואמת = מעשה טוב שמגבילים אותו, כך שלא יפגע במידת האמת; אדם השומר את תוכניותיו הטובות בסוד, קל לו יותר לעשות מעשים טובים בצורה מדוייקת המתאימה לאישיותו של המקבל; הוא לא נתון ללחצים מסוג "למה נתת לו יותר מאשר לי?!".
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-01-20.
בכל עצב יהיה מותר, ודבר שפתיים אך למחסור
זהו מאמר לא גמור. קחו אותו כאתגר - להשלים אותו!
(משלי יד כג): "בכל עצב יהיה מותר, ודבר שפתים אך למחסור"
לפי רוב הפירושים, הפסוק מציג ניגוד - בין עצב שיש בו מותר (= יתרון), לבין דבר שפתיים שיש בו רק מחסור (= חיסרון).
ניתן לפרש את הפסוק לפי משמעויות שונות של המילה עצב .
1. עצב = צער וכאב; בכל דבר עצוב שקורה לאדם, יש יתרון , כי האדם יכול ללמוד ממנו ולהסיק מסקנות (ראו טוב לכת אל בית אבל ); בכל עצב שהאדם מתעצב ומצטער על עוונותיו יש יתרון , כי העצב גורם לו לשבור את לבו ולשוב אל ה', ומתוך הדבקות בה' הוא מגיע לשמחה אמיתית: " "העצב ... יגיע ויבא ממנו איזה יתרון , והיינו השמחה האמיתית בה' אלהיו, הבאה אחר העצב האמיתי לעתים מזומנים על עונותיו במר נפשו ולב נשבר, שעל-ידי זה נשברה רוח הטומאה וסטרא-אחרא ומחיצה של ברזל המפסקת בינו לאביו שבשמים" " ( תניא חלק א כו , ודומה לזה בפרק לא; ראו גם יתרון האור מן החושך ) . אך כאשר האדם מדבר בשפתיו ומתלונן על הצרות שלו יותר מדי - הדבר מביא עליו רק מחסור , כי במקום ללמוד ולהסיק מסקנות - הוא עסוק ב"קיטורים" (ע"פ מלבי"ם) .
-
-
- אולם, המושג דבר שפתיים אין משמעו "תלונות וקיטורים" אלא כל דיבור (ובאחד הפסוקים - מלכים ב יח כ - הוא מציין את הדיבור הריק, שבא כתחליף למעשים: "אמרת אך דבר שפתים עצה וגבורה למלחמה, עתה על מי בטחת כי מרדת בי?").
- בנוסף לכך, לפעמים דווקא הדיבורים יכולים לעזור לאדם עצוב להתגבר על הצער ולהסיק ממנו מסקנות חיוביות, וכמו שנאמר במשלי ב כה: "דאגה בלב איש ישחנה, ודבר טוב ישמחנה" ( פירוט ).
-
2. עצב = צער, דבר שפתיים = עצה טובה (כמו בפסוק מספר מלכים שהובא למעלה); לפי זה הכוונה היא, שתמיד יהיה יתר (עודף) בעצב (צער), ותמיד יהיה חסר (מיעוט) בדבר שפתיים (עצה טובה) ( אביתר כהן ) . אולם, לפי זה לא ברור:
-
-
- חוץ מהעובדה שעצב יש הרבה ועצה טובה יש מעט - מה הקשר בין שני הדברים? מדוע הם נזכרו בפסוק אחד?
- מה המשמעות המעשית של הפסוק? מה אנחנו יכולים לעשות עם המידע הזה?
-
3. עצב = עבודה קשה ומאומצת: " "בכל דבר עצבון ועמל יגיעת המלאכה יהיה לאדם יתרון וריוח מה, אבל דבר שפתים - העמל בו הוא אך למחסור , כי ברוב דברים לא יחדל פשע" " (ע"פ רש"י , מצודת דוד) .
-
-
- אולם, במציאות אנחנו רואים שלא כל מאמץ מביא ליתרון (וכמו שכתוב גם בתנ"ך, למשל (חבקוק ב יג): "הלוא הנה מאת ה' צבאות, וייגעו עמים בדי אש, ולאמים בדי ריק יעפו"); גם ספר משלי מדגיש במיוחד את חשיבות החכמה והמחשבה, ולא דווקא את המאמץ הפיסי הקשה. אילו הכוונה היתה להדגיש את חשיבות העשיה, היה כתוב "בכל מעשה יהיה מותר...".
-
4. עצב = עיצוב = נתינת צורה לחומר: בכל עבודה יצירתית יהיה יתרון כלשהו, אבל בדיבור שאינו מביא לידי מעשה יש רק חיסרון. לפי זה, הפסוק ממשיך את הרעיון שבפסוק הקודם - "וחסד ואמת חורשי טוב" - רצוי לשמור בסוד תוכניות לעשות מעשים טובים ( פירוט ).
לפי פירושים אחרים, אין כאן ניגוד אלא הסבר או הקבלה:
5. בכל דבר עצוב שקורה לאדם, או בכל עבודה מעייפת ומעציבה , יש יתרון . החצי השני מסביר מהו היתרון: כשהאדם עצוב או עייף, הוא מדבר פחות - דברי שפתיו הולכים וחסרים (כלומר מתמעטים); ספר משלי מדבר הרבה על התועלת שבשתיקה ( פירוט ); כשהאדם עצוב, הוא מתכנס בתוך עצמו, מדבר פחות, מקשיב יותר וחושב יותר, וכך יש לו סיכוי להשיג יתרון בחכמה ובתבונה.
6. כל עצב שהאדם מצטער על דברים שקרו לו, או כל פסל חומרי שהאדם מעצב ומפסל , הם מיותרים ואינם מועילים; והדיבורים על כך, לא רק שהם מיותרים - הם גם מזיקים ומביאים חיסרון;
-
-
- אולם, מבנה הפסוק מראה בבירור על ניגוד: מותר - מחסור . פסוק נוסף במבנה זה - (משלי כא ה): "מחשבות חרוץ אך למותר , וכל אץ אך למחסור"- מחזק את הטענה שגם בפסוק זה יש ניגוד. ראו: פסוקים נוספים עם הביטוי "אך למחסור" .
-
7. כל צער שיש לאדם, נובע ממותר = מותרות, דברים מיותרים: " "בכל עצב יהיה מותר ... במשך שעה ארוכה הסביר לי צלאי את עקרון המותרות, שלפיו, כל מה שאינך זקוק לו באמת, רק מזיק לך. 'מיומנותו של לוחם תמורות', אמר, 'היא לבחון בכל רגע ובכל מצב מה נחוץ ומה לא. אפילו מילה מיותרת עלולה להפוך אותך לפגיע, להחליש את מאזן הכוחות הפנימי שלך, ולמשוך אליך צללים... אם אתה מדוייק, אתה מוגן... חייך שמורים מכל רע... אבל אם תקלוט תודעתך אפילו מראה או צליל שבהם אין לך צורך, תיסדק נפשך בקו של עצב , והעצב הוא מזונם המובחר של הצללים..." " (הרב ארז משה דורון, "לוחמי התמורות" עמ' 258) .
-
-
- אולם, לפי זה לא ברור החצי השני של הפסוק " ודבר שפתיים אך למחסור " - אם הכוונה לדיבור מיותר , אז למה דווקא דבר שפתיים, והרי, לפי דברי צלאי, גם מחשבה מיותרת או מראה מיותר מביאים למחסור?!
-
מקורות
על-פי מאמר של אראל (ערך) שפורסם לראשונה בלא גמור וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-09-23.
עטרת חכמים עשרם. איוולת כסילים איוולת
מכל הרעיונות שמעלים בשנים האחרונות לשיפור מצב החינוך בישראל, אחד הרעיונות המועדפים על ספר משלי הוא, כנראה, להעלות את משכורתם של המורים:
(משלי יד כד): "עטרת חכמים עשרם; אולת כסילים אולת"
עטרת = כתר, משל לכבוד והשפעה ; חכמים = היודעים ללמד ; עטרת חכמים עושרם = כאשר חכמים זוכים לעושר, העושר שלהם נותן להם כבוד והשפעה, אנשים מקשיבים להם ולומדים את חכמתם.
מדוע החכמים צריכים להיות עשירים כדי שיקשיבו להם? החצי השני של הפסוק מסביר:
איוולת = שטחיות ; כסילים = שונאי חכמה ; איוולת כסילים איוולת = השטחיות הטבעית של הכסילים גורמת להם להתייחס בשטחיות לדברים שהם שומעים, ולבחון אותם על-פי מעמדו החברתי והכלכלי של מי שאומר אותם, ולא לפי תוכנם.
התלמידים יודעים שהמורים שלהם מקבלים משכורות נמוכות, וכתוצאה מכך נוצרת תדמית שלילית, כאילו מי שעוסק בהוראה הגיע לשם רק משום שלא הצליח להתקבל למשרה טובה יותר. התדמית הזאת גורמת לתלמידים לזלזל במורים ובדברים שהם מלמדים.
כדי שהחכמים יוכלו להשפיע ולחנך גם את הכסילים, הם צריכים להשתדל להיות עשירים ומכובדים, גם אם לעצמם הם מסתפקים במועט.
פסוקים דומים ומנוגדים
רעיונות דומים נמצאים גם בספר קהלת:
ומצד שני:
-
-
- אגור בן יקה ביקש מה' (משלי ל ח): "שוא ודבר כזב הרחק ממני, ראש ועשר אל תתן לי, הטריפני לחם חקי"( פירוט ) - הוא לא ראה את עצמו כ"חכם" (כמו שאמר בתחילת הפרק "ולא למדתי חכמה ודעת קדושים אדע"), ולכן לא היה לו צורך בעושר.
- ע"פ (משלי ג לה): "כבוד חכמים ינחלו, וכסילים מרים קלון"- החכמים ראויים לכבוד, כבוד הוא הנחלה הטבעית הראויה להם ( פירוט ); אך כדי שאכן יזכו לכבוד גם בעיני הכסילים והאוילים, הם צריכים שיהיה להם רכוש.
-
מקורות ופירושים נוספים
עטרת חכמים עושרם
1. פירשנו שהעושר נותן לחכמים כבוד, והם משתמשים בו להפצת חכמה. כך כנראה פירשו גם במשנה: " "...העושר... נאה לצדיקים ונאה לעולם" " (רבי שמעון בן יהודה בשם רבי שמעון בר יוחאי,אבות ו ח ) . בתלמוד: " "משמת רבי אלעזר בן עזריה בטלו עטרות חכמה, שעטרת חכמים עשרם" " ( בבלי סוטה מט: ) רבי אלעזר בן עזריה מובא כדוגמה לחכם שהיה עשיר וזכה לכבוד רב. וכן: " "עשרם עם חכמתם הוא תפארת ועטרת ראשם, כי העושר יועיל לחכמה" " (אבן עזרא) , " "עטרת חכמים עושרם מפני שדבריהם נשמעים, כמו שכתוב וחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים. והחכמים, בעת הצליחם בעושר וכבוד, תעוז ידם, לאהוב הצדיקים, ולעורר יראת ה' יתברך ועבודתו בעולם, ולהשפיל הרשעים החנפים, ולהרים ראש האמת." " (רבי יונה גירונדי) " "כי בו יוכרו תכונותיהם הטובות בנדיבות ובצדק ובעושר, גם כן יהיו פנויים לעיין בחכמה" " (רלב"ג) , " "העושר הוא מידה שהחכמים זוכים בה ופושעים ייכשלו בה" " ( רבנו בחיי, הקדמה לפרשת בחוקותיי ) .
2. ואפשר לפרש להיפך, שהכבוד שהחכמים זוכים לו בזכות חכמתם הוא העושר העיקרי שלהם - הם אינם צריכים רכוש חומרי. עושר הוא כמו שער שדרכו אדם מגיע אל המטרות החשובות לו: אצל רוב האנשים, המטרה העיקרית היא ההנאה החומרית, וכדי להגיע למטרה זו הם זקוקים לעושר חומרי; אבל אצל החכמים, המטרה העיקרית היא הפצת החכמה, וכדי להגיע למטרה זו הם זקוקים רק לעטרת, המעידה על כך שהחברה מכירה בחכמתם ומכבדת אותם. העטרת ממלאת אצל החכמים את אותו תפקיד שממלא העושר אצל אנשים פשוטים (ע"פ גליה) .
3. ויש מפרשים באופן דומה, שהחכמה של החכמים היא העושר העיקרי: " "העטרת שלובשים החכמים לאות על חכמתם היא עושרם, כי קניין החכמה הוא קניין אמיתי, והם העשירים באמת, כי יקרה היא מפנינים" " (מלבי"ם) .
-
-
- אולם, לפי פירוש זה, היה ראוי יותר לכתוב "חכמת חכמים - עושרם", כדי להדגיש שהחכמה היא העושר האמיתי, ולא להשתמש במילה "עטרת", שיש לה גם משמעות של תכשיט חומרי.
-
3. " "גם יש לפרש: עושר של החכמים הוא עטרת שלהם, רוצה לומר, מה שעל-ידי החכמה פורשים מתאוות העולם ושמחים בחלקם, שזה העושר באמת - מי שאינו מתאווה ואין חסר לנפשו, כי העשיר המתאווה ועינו לא תשבע עושר הוא העני באמת" " (מלבי"ם) .
-
-
- אולם, גם לפי פירוש זה, היה ראוי לנסח את הפסוק באופן שידגיש את עליונות הרוח על החומר, למשל "עטרת חכמים - שמחתם".
-
4. בעבר פירשתי: עטרת חכמים עושרם = כאשר חכמים זוכים בעושר, הם מתייחסים אל עושרם כאל עטרת - קישוט חיצוני בלבד; הוא לא "עולה להם לראש" ולא גורם להם לשנות את אישיותם ומידותיהם הטובות.
-
-
- אולם, בלשון המקרא, עטרת היא משל לכבוד והשפעה , היא נזכרת בדרך-כלל במשמעות חיובית ולא כ"דבר סתמי שאינו משפיע".
-
איוולת כסילים איוולת
מדוע פעמיים איוולת?
1. לפי פירושנו למעלה, ה"איוולת" הראשונה היא תכונת אופי של הכסילים, וה"איוולת" השניה היא התוצאה שלה - התייחסות שטחית לדבריהם של חכמים שאינם עשירים מספיק.
2. יש אומרים, שאחת משתי ה"איוולת" בפסוק משמעה פגם וקלקול - העושר מביא כבוד לחכמים, והאיוולת מביאה קלקול לכסילים (ע"פ רש"י, רלב"ג) .
-
-
- אולם, לפי זה היה ראוי להשתמש במושג אחר, שיבטא את העובדה שהאיוולת היא קלקול, למשל "איוולת כסילים קלונם", ולא להשתמש באותו מושג "איוולת היא איוולת".
-
2. יש אומרים שהמילה "עושר" מהחצי הראשון מתייחסת גם לחצי השני - כשהכסילים מתעשרים, העושר גורם להם להתנהג באיוולת, בצורה שטחית; הוא לא מביא להם כבוד. לפי זה, המילה "איוולת" השניה היא כפולה, ובאה כדי לחזק את הרעיון: " "איוולת שאין כמוה" " (אבן עזרא, ודומה לזה רבי יונה גירונדי) .
-
-
- אולם, לא מצאנו בספר משלי כפילות מסוג זה - שתי מילים זהות בחצי פסוק;
- ועוד: אם כבר רוצים להדגיש את הרעיון, היה עדיף לחזור על המילה "עושר" בחצי השני של הפסוק, וכך הוא היה ברור יותר - "איוולת כסילים עשרם" או "עושר כסילים איוולתם".
-
3. יש אומרים שאחת משתי ה"איוולת" בפסוק היא - שלא כמשמעה בשאר הספר - במשמעות של "לויה" = תכשיט המקביל לעטרת (כמו בפסוק "תתן לראשך לווית חן, עטרת תפארת תמגנך"), כלומר - האיוולת של הכסילים היא התכשיט שלהם, אין להם עטרת כבוד כמו לחכמים (דעת מקרא ע"פ המאירי) .
-
-
- אולם, לפי פירוש זה לא ברור מדוע נכתב "אִוֶּלֶת" במקום "לִוְיַת" - אלו שתי מילים שקשה להתבלבל ביניהן.
-
4. ויש אומרים ש: איוולת = ספקנות, ולפי זה: הספקנות של הכסילים מוטלת בספק, הם עצמם לא מאמינים בה באמת אלא רק משתמשים בה כתירוץ (ע"פ מלבי"ם) .
-
-
- אולם, לענ"ד פירוש זה אינו מתאים למשמעות של "איוולת" בשאר המקרא;
- בנוסף לכך, לפי פירוש זה לא ברור הקשר לתחילת הפסוק.
-
5. ויש שפירשו: שטחיותם של הכסילים נשארת ללא שינוי גם אם הם מצליחים להתעשר: " "אע"פ שיש להם עושר, לא יועילם להסירה מהם, כי אולתם בעשרם - אולת היא" " (אבן עזרא) .
החזרה על המילה איוולת מדגישה את ההבדל בין החכמים לבין הכסילים: החכמים מצליחים להפוך כבוד לעושר, או להפוך עושר לכבוד; אך הכסילים לא מצליחים להפיק שום דבר טוב מהאיוולת, האיוולת נשארת ללא שינוי (ע"פ גליה) .
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2001-01-01.
עד מרמה לא יכול להציל
(משלי יד כה): "מציל נפשות עד אמת, ויפח כזבים מרמה"
מציל נפשות = מציל חיים .
כזב = הבטחה שאינה מתקיימת .
הפסוק פונה אל הנאשם, ומזהיר אותו מפני עד שמבטיח לו להציל אותו ע"י רמאות:
-
-
- עד אמת , שמעיד לטובת אדם שנאשם בפשע חמור, הוא מציל נפשות - הוא עשוי להציל את הנאשם מעונש מוות או מאסר ממושך;
- אבל אם הוא לא עד אמת אלא מעיד לטובתו במרמה - הוא לא יצליח להציל את הנאשם, כי המרמה תתגלה ותגרום לו נזק רב יותר. ולכן, אם אדם מבטיח לנאשם שיציל אותו ע"י עדות של מרמה - זוהי הבטחת שווא, הוא מפיח כזבים ומבטיח הבטחות שלא יוכלו להתקיים.
-
פירושים נוספים
בפסוק נאמר "מציל נפשות " בלשון רבים, והגר"א פירש שהכוונה למשפט אזרחי, שבו מצילים שתי נפשות - גם את הצד הזכאי וגם את הצד החייב: " "עד אמת מציל שתי נפשות - נפש הנגזל מעשקו, וגם את נפש הגזלן הוא מציל מדינה של גיהנם. והצלתו מעולה יותר מהנגזל, כי הצלת הנגזל הוא בממון לבד... הצלת הגזלן הוא לנשמתו..."
"ועוד: מציל נפשות , כי הגוזל דבר מחברו ולא החזירו עד כלות ימיהם, מוכרחים שניהם, הגזלן והנגזל, לבוא בגלגול, ולכך, כשמחמתו תוחזר הגזילה לבעליה, הוא מצילם מגלגול..." "
פסוקים נוספים עם ביטוי דומה: יפיח כזבים עד שקר , עד שקרים, יפיח כזבים
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2004-02-26.
ביראת ה' מבטח עוז, ולבניו יהיה מחסה
(משלי יד כו): "ביראת ה' מבטח עז, ולבניו יהיה מחסה"
יראת ה' = חשש וזהירות מלעבור על מצוות ה', מתוך הכרה בגדולת ה' ( פירוט ).
מבטח = דבר שמאמינים בו שיעזור ויגן .
מבטח עז = דבר שמאמינים בו בעוז, בכל הכוח.
ביראת ה' מבטח עז ... = במצב שבו הזהירות מלעבור על מצוות ה' היא הדבר שהאדם מאמין בו בכל הכוח שיעזור ויגן...
...ולבניו יהיה מחסה = אז ה' הוא מחסה, כלומר מגן על צאצאיו של האדם.
כאשר האדם מאמין, שהזהירות מלעבור על מצוות ה' היא הדבר החשוב והקובע ביותר לגבי עתידו, הוא בוודאי יצליח להנחיל רגשות אלו גם לילדיו, ולכן ה' יתן לילדיו יחס מיוחד.
ראו גם: מצוות נחשבות לדור אחד, רגשות נחשבות גם לדורות הבאים .
פירושים נוספים
1. פירשנו שהחצי הראשון של הפסוק "ביראת ה' מבטח עז" מתאר את התכונה הטובה - בטחון ביראת ה', והחצי השני "ולבניו יהיה מחסה" מתאר את שכרה של תכונה זו;
2. אך יש שפירשו, שרק "יראת ה'" היא התכונה הטובה, והמילים "מבטח עז" מתארות את השכר - מי שירא את ה', ה' יבטיח לו הבטחות בעלות תוקף ועוז, כמו ש" "נאמר באברהם (בראשית כב יב) כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה , והבטיחו (בראשית כב יז) כי ברך אברכך" " (רש"י, וכן מצודת דוד) ; וגם לבניו , שה' לא הבטיח להם שום דבר, ה' יהיה מחסה ומגן (הגר"א) .
3. וייתכן, שהפסוק כלל אינו מתאר את השכר שה' נותן לירא ה', אלא את התוצאה הטבעית של יראת ה' - אדם שמכיר את גדולת ה', פוחד רק ממנו ולא פוחד מאף אדם אחר, כך שהיראה שלו למעשה נותנת לו שלוה ובטחון. אולי לכך התכוון ר' יונה גירונדי כשכתב " "יראתו - בטח, ופחדו - השקט" ".
-
-
- אולם, גם אנשים יראי ה' פוחדים לפעמים, למשל (בראשית לב ח): "ויירא יעקב מאד ויצר לו..."( פירוט ). אמנם חז"ל פירשו שהוא פחד "שמא יגרום החטא", שמא ה' יחליט להעניש אותו על חטאיו ( פירוט ), ובכל זאת אי אפשר להגיד שהוא היה בטוח ושקט.
-
-
- אולי יש להשוות עניין זה לבעלי חובות - אדם שיש לו רק נושה אחד גדול מרגיש רגוע יותר יחסית מאדם שיש לו הרבה נושים קטנים. וצריך עיון.
-
-
4. ויש שפירשו שהפסוק מתאר את שכרו של ירא ה', לא בעולם החומרי אלא בעולם הרוחני - " "החכמה בעצמה, בלא יראת ה', אינה מתקיימת... כי הגם שיודע חוקי החכמה.. בקל ימוט מחוקיה... רק יראת ה' היא תאסור כוחות הנפש במוסר, בל ימוש מחוקי החכמה בשום פעם..." " (מלבי"ם) - יראת ה' נותנת לאדם ביטחון שיתנהג לפי חוקי החכמה ולא יתפתה אחרי יצריו.
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-01-30.
ברב עם הדרת מלך, ובאפס לאום מחתת רזון
האם ישנה דרך אובייקטיבית להעריך את תפקודה של ממשלה, ולקבוע האם היא טובה או לא? ייתכן שאפשר למצוא רמז לדרך כזאת בספר משלי:
(משלי יד כח): "ברב עם - הדרת מלך, ובאפס לאם - מחתת רזון"
ברב עם = כשהעם מתרבה; הדרת מלך = זהו כבודו של המושל.
ובאפס לאום = כשהעם מתמעט ומתאפס; מחתה = שבירת חומות ההגנה , ובהשאלה - שבירת הכבוד; רזון = רוזן = שר; מחתת רזון = שבירת כבודם של השרים.
כשהאוכלוסיה גדלה, הרי זו הוכחה שהממשלה ממלאת את תפקידה - יש אוכל, יש ביטחון, יש בריאות, ויש חינוך שגורם לאנשים לחשוב על העתיד וליצור את הדור הבא;
אך כשהאוכלוסיה קטנה, זהו בין השאר כשלונה של הממשלה - אנשים מתים ממחלות, ממלחמות, מתאונות דרכים או מרעב, או שאינם מרגישים מספיק בטוחים בעתידם הכלכלי כדי להוליד ילדים רבים.
אם כך, ניתן למדוד את איכות השלטון ע"י מדידת השינוי בגודל האוכלוסיה.
ראו גם: תפקידו העיקרי של השלטון - לדאוג שלציבור יהיה אוכל .
פירושים נוספים
הפירוש המקובל הוא, שהפסוק אינו מדבר על השינוי בגודל האוכלוסיה (התרבות והתמעטות) אלא על גודלה המוחלט - ככל שיש אנשים רבים יותר בעם, כך גדל כבודו של המלך השולט עליהם.
מה המשמעות המעשית של קביעה זו?
1. אפשר ללמוד מכבודו של מלך בשר ודם גם על כבודו של מלך מלכי המלכים הקב"ה: ככל שיש יותר אנשים שעובדים את ה' ביחד, כבודו גדל יותר. מכאן, שכאשר ישנם כמה אנשים המעוניינים לברך את ה', עדיף שאדם אחד יברך וכל השאר יענו אמן, מאשר שכל אחד ואחד יברך לעצמו (זו דעת בית הלל, תלמוד בבלי ברכות נג.) .
2. ייתכן שהפסוק קשור לפסוק הקודם, (משלי יד כז): "יראת ה' מקור חיים, לסור ממקשי מות", והוא בא להדגיש דווקא את ההבדל בין יראת ה' לבין מלך בשר ודם - יראת ה' אינה תלויה באנשים, בעוד שכבוד המלך תלוי במספר האנשים שעובדים אותו (הרב יונה גירונדי) .
3. וייתכן שהפסוק קשור לפסוק הבא, (משלי יד כט): "ארך אפים רב תבונה, וקצר רוח מרים אולת", ושניהם יחד מהוים עצה למלך: כבודו של מלך הוא שיהיה לו עם גדול, ולכן המלך צריך להיות ארך אפיים, לא לכעוס מהר מדי על בני עמו הפוגעים בכבודו, כי אם ימהר לכעוס, אנשים ייפגעו ויעזבו, וכבודו יתמעט.
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-01-31.
נזקי הכעס במחשבה
(משלי יד כט): "ארך אפים רב תבונה, וקצר רוח מרים אולת"
אף = ביטוי חיצוני לכעס.
ארך אפיים = סבלני, המתאפק במשך זמן ארוך לפני שנותן ביטוי חיצוני לכעסו.
ארך אפיים רב תבונה = מי שאינו כועס מהר על דברים רעים שקורים לו, זוכה להבין הרבה דברים חדשים - הוא מתבונן באירועים שקרו לו ומסיק מהם מסקנות שיעזרו לו להימנע מצרות בעתיד.
רוח = מחשבות .
קצר רוח = החושב בקיצור, הממהר להעלות מחשבות אל התודעה ( פירוט );
מרים = לוקח לעצמו, או: מסיק מסקנות.
איוולת = שטחיות .
וקצר רוח מרים איוולת = אדם הממהר להעלות מחשבות של כעס אל ליבו, לא יוכל להסיק מסקנות נבונות - הוא יבזבז את כל זמנו במחשבות עצבניות ובהאשמת אנשים אחרים - "למה הוא עשה לי את זה", "חבל שלא החזרתי לו", "הייתי צריך להגיד לו ש...", וכו', ויישאר בשטחיותו.
פסוק מקביל
הפסוק שלנו מדבר על נזקי הכעס במחשבה; פסוק יז בפרקנו מדבר על נזקי הכעס במעשה: "קצר אפיים יעשה איוולת, ואיש מזימות יישנא": אדם שהוא לא רק קצר רוח (=ממהר לחשוב מחשבות של כעס) אלא גם קצר אפיים (=ממהר לפעול מתוך כעס), לא רק לעצמו מרים איוולת , אלא גם יעשה מעשים של איוולת ( פירוט ).
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-01-20.
להרפות מהקנאה
אחד האמצעים היעילים ביותר לשמירה על בריאות הגוף הוא שליטה במחשבות:
(משלי יד ל): "חיי בשרים לב מרפא, ורקב עצמות קנאה".
מַרְפֵּא = מַרְפֶּה = עוזב ומשחרר (ראו משמעויות נוספות של המילה ).
לב מרפא = לב שמשחרר את המחשבות, לב שיודע להפסיק לחשוב על נושא מסויים.
עצמות = משל לגוף ולבריאות הגוף.
כשאדם מקנא, המחשבות לא נותנות לו מנוחה, הוא רוצה להשיג בכל מחיר את מה שיש לאחרים, ומרוב מתח - הבריאות שלו עלולה להיפגע: "ורקב עצמות - קנאה"; הקנאה אוכלת את עצמותיו ופוגעת בבריאות גופו.
הפתרון הוא לפתח לב מרפא = לב שיודע לשחרר את המחשבות המזיקות; הוא צריך לדעת להפסיק לחשוב מחשבות מטרידות של קנאה, ואז יהיה גופו בריא יותר: "חיי בשרים - לב מרפא".
פירושים נוספים
יש שפירשו את המילה עצמות כמשל לעצמיות, האישיות העצמית של האדם: כשהאדם מקנא בזולת, הוא מפנה את האנרגיות הנפשיות שלו למחשבה על מה שיש לזולת, וכתוצאה מכך מזניח את העצמיות שלו, והיא נרקבת - "ורקב עצמות קנאה" (שמעתי מהרב משה פליקס) .
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-09-26.
עושק דל - חירף עושהו, ומכבדו - חונן אביון
"מי שפוגע בשכבות החלשות - יש לו עסק איתי!" כך אמר ה', לפי ספר משלי:
(משלי יד לא): "עֹשֵׁק דַּל - חֵרֵף עֹשֵׂהוּ; וּמְכַבְּדוֹ - חֹנֵן אֶבְיוֹן"
עושק = מחזיק ברשותו רכוש שעליו לתת לזולת ; דל הוא אדם חלש המתקשה להגן על זכויותיו ; עושק דל הוא אדם המנצל את חולשתו של הזולת כדי למנוע ממנו את המגיע לו. זה יכול להיות, למשל:
-
-
- מעסיק שאינו משלם לעובד העני את שכרו, מתוך ידיעה שהעובד ימשיך לעבוד אצלו כי אין לו אלטרנטיבה (ע"פ מלבי"ם ) ;
- אדם שגנב כסף מהזולת ואינו מחזיר לו, מתוך ידיעה שאין לו כסף וכוח לממן תביעה משפטית (ע"פ מצודות ) ;
- מפעל שזיהם את האויר ואינו מפצה את האנשים שחלו כתוצאה מהזיהום, כי מערכת המשפט עמוסה מדיי ואינה מסוגלת לטפל בפניות מסוג זה;
- כל אדם עשיר, שאינו נותן לעניים את המתנות המגיעות להם על-פי התורה (ע"פ הגאון מווילנה ודעת מקרא) .
-
חרף = ביזה (מלשון חֶרְפָּה); עושהו = ה', שברא את כל בני האדם וביניהם גם את האיש הדל; ה', שברא עולם שיש בו עניים ועשירים.
העובדה שה' עשה את העניים מורידה מהעניים חלק מהאחריות למצבם (ראו מי עשה את העוני? ), אבל היא גם יכולה להוביל למסקנה שאסור לעזור להם, שהרי אם ה' עשה אותם עניים הוא בוודאי רוצה שיישארו כך. עמדה זו הושמעה באופן חריף ביותר על-ידי תומאס רוברט מאלתוס ( Thomas Robert Malthus ), כומר אנגליקני שחי לפני כ-200 שנה בבריטניה, והשפיע מאד על ההגות המערבית בתחומי המדיניות, הכלכלה והדמוגרפיה. הוא טען שהמדינה צריכה לבטל לגמרי את כל הסיוע לעניים (שהיה באותה תקופה מצומצם ביותר, וכלל תמיכה מינימלית ליתומים ולנכים), ולאפשר לעניים למות ברעב. הוא ראה בכך פתרון לגידול בצפיפות האוכלוסיה. לטענתו: " "העניים צריכים ללמוד שחוקי הטבע, שהם חוקי האל, גזרו עליהם לסבול כעונש על כך שלא צייתו לתוכחות החוזרות ונשנות שלהם; שאין להם כל זכות לתבוע מהחברה אפילו את הכמות הקטנה ביותר של מזון, מעבר למה שהעבודה שלהם מאפשרת להם לרכוש" ". מעבר לכך, הוא שאף " "לרסן את הידיים הנדיבות (של תורמים פרטיים) מלעזור לאנשים במצוקה, באופן המעודד עצלות ואי-ראיית-הנולד אצל אחרים" " (An Essay on the Principles of Population, 1817) . ניתן למצוא דעות דומות (אם כי פחות קיצוניות) אצל הוגי דעות רבים וגם אצל אנשים פשוטים במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 (לסקירה ראו Richard Perlman, The Economics of Poverty, University of Wisconsin-Milwaukee, McGraw-Hill 1976) .
בניגוד גמור לעמדה אכזרית זו, אומר הפסוק שלנו "ומכבדו - חונן אביון". חונן = נותן מתנת חינם; אביון = עני מרוד, שרוצה (אובה) כל דבר כי אין לו כלום; ומכבדו חונן אביון = אדם שנותן מתנת חינם לאביון מביא כבוד לה'.
הסבר לרעיון זה ניתן למצוא בדברי רבי עקיבא בויכוחו עם טורנוסרופוס הרשע:
-
-
- " "וזו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: 'אם אלהיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם?'"
- "אמר לו: 'כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם.'"
- "אמר לו [טורנוסרופוס]: 'אדרבה, זו שמחייבתן לגיהנם! אמשול לך משל למה הדבר דומה - למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו. והלך אדם אחד והאכילו והשקהו. כששמע המלך לא כועס עליו?!?'..."
- "אמר לו רבי עקיבא: 'אמשול לך משל למה הדבר דומה - למלך בשר ודם שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו. והלך אדם אחד והאכילו והשקהו. כששמע המלך לא דורון משגר לו?!?'..." " (תלמוד בבלי, בבא בתרא י:) .
-
כל בני האדם הם בניו של ה', וגם אם ה' עושה חלק מהם עניים, הוא עדיין מעוניין שבני אדם אחרים יעזרו להם ויקלו על עוניים.
מעבר לכך, ייתכן שה' ברא עולם שיש בו עושר ועוני בדיוק למטרה זו, כדי לתת לעשירים הזדמנות לעזור לעניים, וליצור חברה אנושית מלוכדת, שבה אנשים תלויים זה בזה וקשורים זה לזה בקשרים של חסד ועזרה הדדית. ה' רצה לברוא עולם שיש בו זרימה של שפע מאדם לאדם, ולכן ברא אנשים מסויימים עם מחסור ואנשים מסויימים עם עודף. מי שמעביר חלק מהעודף שלו לאנשים שחסר להם, מכבד את ה' כי הוא מקיים את המטרה שלשמה עשה ה' את העושר והעוני.
אדם שעושק דל פוגע לא רק בדל אלא גם בה' - הוא כאילו מחרף ומבזה את ה' שעשה את הדל ואת דלותו, וזאת מכמה סיבות:
-
-
- הוא גורם למצב שבו אחד מהיצורים שה' ברא אינו מקבל את הפרנסה המגיעה לו, וזה ביזיון לבורא שכביכול כשל בתפקידו: " "ה'... ברא את האדם... לטובתו, וכל בריה שברא - הכין לה מזונה, והכין לה הכלים שבם תצוד ותכין את מזונה, וזה מכבוד העושה... אמנם, האדם... הכין בטבע שהאדם יעזור לחברו... שהדל יעסוק במלאכה אצל העשיר שיש לו עבודה רבה וצריך לפועלים... ומי שעושק את הדל ואין נותן לו שכרו, חרף עושהו, כאילו בראו לרעתו ולא המציא לו טרפו וחיותו שבו יתקיים, וזה חרפה גדולה לעושהו, שיעשה בעל חיים ולא ימציא לו צרכיו..." " ( מלבי"ם ) . בעיית העוני היא לא רק בעיה של העניים, גם לא רק של ארגוני החסד או של לשכות הרווחה - זו בעיה של ה' בכבודו ובעצמו; כבודו של ה' נפגע כשיש עניים שאינם מתפרנסים בכבוד!
- הוא מראה שאינו פוחד מה' אלא רק מבני אדם חזקים: " "כי בעבור חולשתו, עושקו, וחושב הוא שאין ביד המקום שעשהו להצילו מיד עושקו..." " ( מצודות ) . כל אדם המנצל את חולשתו של הזולת כדי לפגוע בו מראה שאינו מאמין שיש כוח חזק יותר שיכול להגן על החלש, ולמעשה כופר בעיקר.
- הוא גורם לעני עצמו לחרף את ה': " "עושק דל, מחמת זה העני מחרף עושהו" " ( הגאון מווילנה ) ; גם אנשים אחרים, הרואים את העני סובל, עלולים לחרף את ה', להפנות אצבע מאשימה כלפי הבורא שיצר את העוני בעולמו.
- הוא עובר על מצוה מהתורה "לא תעשוק את רעך", וכן על המצוות הקשורות למתנות עניים (ע"פ דעת מקרא) .
- ה' אוהב את האנשים הענוים ומזדהה עמם, ולכן כביכול "נפגע אישית" כשמישהו פוגע בהם: (ישעיהו נז טו): "כי כה אמר רם ונשא שכן עד וקדוש שמו: מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח, להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים"
-
ומצד שני, אדם הנותן מתנת חינם לאביון מביא כבוד לה':
-
-
- הוא משתתף בשיכלול הבריאה למצב שבו לכל יצור יש פרנסה: " "והחונן אביון במתנת חינם (כי האביון אינו יכול לעסוק במלאכה) הוא מכבד את עושהו, כי זה כבודו, שברא עשיר ואביון, שהעשיר ייתן צדקה ויקיים מצוות ה', שזה כבוד ה', שלא ברא דבר לבטלה" " ( מלבי"ם ) .
- הוא מקיים בהידור, מעבר לחובתו, את מצוות ה' הקשורות לעזרה לנזקקים (ע"פ דעת מקרא) .
- הוא גורם לעני לכבד את ה': " "כשאתם מחזיקים במעוזי, שהוא העני, שאני צריך להיות לו לעזר ולמעוז... הוא אינו מדבר נגדי..." " ( הגאון מווילנה ) .
-
פירושים נוספים
מבנה הפסוק הוא ניגודי-כיאסטי:
-
-
- התחלת הצלע הראשונה מנוגדת לסוף הצלע האחרונה: ההיפך של עושק דל, שאינו נותן לדל את המגיע לו, הוא חונן אביון, שנותן לאביון יותר ממה שמגיע לו.
- סוף הצלע הראשונה מנוגד לתחילת הצלע האחרונה: ההיפך של חרף עושהו, הפוגע בכבודו, הוא מכבדו.
-
בתלמוד דרשו את הפסוק "מכבדו חונן אביון" על האביון הגדול ביותר שיכול להיות - אדם מת: " "כל הרואה המת ואינו מלַוהו - עובר משום '[לועג לרש] חרף עשהו '; ואם הלוהו מה שכרו?... ומכבדו חונן אביון" " ( בבלי ברכות יח א )
פסוקים דומים
הביטוי עושק דל נמצא גם ב (משלי כח ג): "גבר רש ועשק דלים - מטר סחף ואין לחם"( פירוט )
הביטוי חרף עושהו נמצא גם ב (משלי יז ה): "לעג לרש חרף עשהו, שמח לאיד לא ינקה"( פירוט ; ראו גם מלבי"ם על משלי יז ה ).
בפרק ג נאמר שיש לכבד את ה' על-ידי נתינת רכוש, (משלי ג ט): "כבד את ה' מהונך, ומראשית כל תבואתך"( פירוט ); בפסוק שלנו נאמר בפרט, שכדי לכבד את ה' ברכוש יש לתת מתנות-חינם לאביונים.
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2009-09-29.
ברעתו יידחה רשע, וחוסה במותו צדיק
(משלי יד לב): "ברעתו ידחה רשע, וחסה במותו צדיק": כמה פירושים:
1. " "רשע. .. אין לו תקומה לפני רעה אחת... וצדיק ... חוסה בעת הרעה... כי גם במותו הוא חוסה בה' יתברך להציל נפשו ממוות..." " (רבי יונה גירונדי) .
2. " "וחוסה במותו צדיק - כשימות, הוא בטוח שיבא לגן-עדן" " ( רש"י) .
3. " "בעת בוא רעה על הרשע הוא נדחה מה' ולא יוסיף לבטוח עוד בו, אבל מי שיחסה בה' אף בהיותו קרוב למיתה - יחשב לצדיק ;" " ( מצודת דוד, רלב"ג )
-
-
- אולם, שם ה' לא נזכר בפסוק זה; ועוד: תכונה זו, של בטחון בה' עד המוות, מתאימה יותר לטיפוסים אחרים, כגון ירא ה' , ולא דווקא לצדיק , שהוא האדם העושה צדק במעשיו.
-
4. " "בעבור הרעה שעשה, נדחה הוא לעשות עוד רעה אחרת, כי עבירה גוררת עבירה; אבל הצדיק , כאשר היצר הרע יסיתו לעבור עבירה, יחסה ... בהזכיר לו יום המיתה ..." ": ( מצודת דוד)
-
-
- אולם, קשה לפרש את המילה "יחסה" במשמעות זאת; יום המיתה אינו מגן על הצדיק, הוא רק מסייע לו להתגבר על יצרו, והיה ראוי לכתוב, למשל, "ונעזר במותו צדיק".
-
5. " "רשע ... ברעת עצמו, שיחתור על הצדיק, בה בעצמה ייפול... אבל הצדיק , אף במותו חוסה עליו צדקו..." " (הגר"א, ודומה לכך מלבי"ם)
-
-
- אולם, לא ברור מה זה משנה אם הרשע נופל ברעה שהוא עצמו יזם, או ברעה אחרת; וכן, לא ברור מה הקשר בין שני חלקי הפסוק - לפי פירוש זה, היה ראוי יותר לכתוב "וחוסה בטובתו צדיק" (כמו שהרשע נדחה בגלל מעשיו הרעים, כך הצדיק מוגן בגלל מעשיו הטובים).
-
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-05-19.
קוצים בלב
לפעמים יש לנו מחשבה שאנחנו מרגישים שאנחנו חייבים להגיד אותה עכשיו, ממש עכשיו; כאילו שהמוח שלנו "על קוצים" ולא יכול לחכות. ספר משלי נותן עצה:
(משלי יד לג): "בלב נבון תנוח חכמה, ובקרב כסילים תִּוָּדֵַע"
המילה תיוודע מזכירה את מעשיו של גדעון בעיר סוכות (שופטים ח טז): "ויקח את זקני העיר ואת קוצי המדבר ואת הברקנים, וַיֹּדַע בהם את אנשי סכות"; לפי חלק מהמפרשים, השורש "ידע" מציין גם ייסורים כמו דקירות של קוצים, ויש אומרים שזו משמעותו גם בפסוק שלנו.
כסיל = השונא ללמוד .
נבון = היודע לחשוב ולהסיק מסקנות .
בקרב כסילים תיוודע = בקרבם של הכסילים, החכמה היא "על קוצים", הכסילים מרגישים שהם חייבים להודיע ולהוציא החוצה את מעט החכמה שיש להם, ולא יכולים להתאפק; אולי הם פוחדים שישכחו, אולי הם רוצים לזכות בכבוד; כדברי חז"ל " "איסתרא בלגינא - קיש קיש קריא" " (ראו רש"י על הפסוק) . אך -
בלב נבון תנוח חכמה = בליבו של אדם נבון החכמה יכולה לנוח - הוא אינו חושש שישכח את מה שהוא יודע, כי הוא יכול תמיד לפתח הכל מחדש; הוא אינו לומד חכמה כדי לקבל כבוד ולכן אין לו צורך דחוף לפרסם את חכמתו.
פירושים נוספים
בקרב כסילים תיוודע
1. פירשנו שהכוונה, שהחכמה המעטה שבקרבם של כסילים כביכול תיוודע במהירות, כי הכסילים ימהרו לפרסם אותה.
2. ויש שפירשו להיפך, שהחכמה שאין בקרבם של כסילים תיוודע - " "ובקרב כסילים תודע - שפירושו תודע שאינה בקרבם, כי כל רואיהם יכירום במעשיהם כי כסילים הם ואין בהם תבונה" " ( רמב"ן על ויקרא כ יז ) .
3. ויש שפירשו, שהכוונה לא דווקא לכסילים, אלא גם לחכמים שיש להם רגשי נחיתות, למשל: " "בלב נבון תנוח חכמה - זה ת"ח בן ת"ח, ובקרב כסילים תודע - זה ת"ח בן ע"ה. אמר עולא היינו דאמרי אינשי אסתירא בלגינא קיש קיש קריא" " ( בבא מציעא פה: ) .
4. ויש מפרשים שהכוונה, שכאשר הנבון נמצא בין כסילים, הוא נודע גם בלי לדבר, כדברי (קהלת ח א): "... חכמת אדם תאיר פניו, ועז פניו ישנא"; הוא לא צריך לדבר דברי חכמה כדי שיבדילו בינו לבין הכסילים; גם כשהחכמה נחה בליבו , חכמתו נודעת ומובחנת בקרב הכסילים (רבי יונה גירונדי) .
מאמרים קשורים
ישנם פסוקים נוספים המקשרים בין ה לב (מקום המחשבות) לבין ה נבון ; ראו חכמים, נבונים ואיברי גופם .
בפסוקנו נאמר שבליבו של הנבון יש חכמה , אבל ההיפך לא נאמר - לא נאמר שבליבו של החכם יש תבונה; מכאן אפשר להסיק שהתבונה היא כישרון מתקדם יותר; ראו התבונה מכילה את החכמה .
בפסוקנו מדובר על קרבם של הכסילים; ישנם פסוקים נוספים המדברים על ליבם של הכסילים - ראו הכסיל שכח את הלב בבית .
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-02-04.
צדקה תרומם גוי, וחסד לאומים חטאת - פירושים מתקופת החורבן
עד כמה צריך עם לעזור לעמים אחרים שנקלעים לצרות? על-פי ספר משלי, נראה שהעזרה צריכה להיות רק בעשיית צדק ומניעת עוול, ולא במעשי חסד:
(משלי יד לד): "צדקה תרומם גוי, וחסד לאמים חטאת"
צדקה = עשיית צדק , לתת לכל אחד את המגיע לו;
צדקה תרומם גוי = כשעם פועל כדי לעשות צדק עם עמים אחרים, הדבר מרומם אותו מבחינה רוחנית וחומרית, כמעשיהם של העמים שהצילו לקוחים למוות בזמן השואה, וכמו שציוותה התורה גם על עם ישראל, בזמן שהוא יושב בארצו והיובל נוהג (דברים כג טז): "לא תסגיר עבד אל אדניו, אשר ינצל אליך מעם אדניו"- מצוה לספק מקלט לעבדים נכרים שנמצאים בסכנה ורוצים להינצל ממוות שאינו צודק.
חסד = מעשה שלפנים משורת הדין, מעבר למתחייב על-פי הצדק;
וחסד לאומים חטאת = כשעם עושה חסד עם עמים אחרים, במקרים רבים הדבר מביא לחטאת וחיסרון, לדוגמה, כששולחים רופאים לטפל בחולים במדינות אחרות (דבר שהוא מעשה של חסד ולא של צדק), הדבר פוגע בחולים שנמצאים אצלנו ואינם זוכים לקבל טיפול רפואי הולם.
אנשים פרטיים צריכים להשתדל לעשות גם צדקה וגם חסד , אבל בין עמים יש להסתפק בצדקה , כי חסד לעם אחר עלול להיות חטא כלפי העם שלנו.
פירושים נוספים
בתלמוד ( בבא בתרא י: ) מובאים שישה פירושים שונים לפסוק זה:
תניא: אמר להן רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: בני! מהו שאמר הכתוב ( משלי יד,לד ) צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת ?
1. נענה רבי אליעזר ואמר: צדקה תרומם גוי - אלו ישראל, דכתיב ( שמואל ב ז,כג ) "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ " ; וחסד לאומים חטאת - כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין - חטא הוא להן, שאינם עושין אלא להתגדל בו, כמו שנאמר ( עזרא ו,י ) "די להוון מהקרבין ניחוחין לאלהה שמיא ומצליין לחיי מלכא ובנוהי"...
-
-
- [ודעביד הכי - לאו צדקה גמורה היא? והתניא: האומר "סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה לעולם הבא" - הרי זה צדיק גמור ( על דבר זה ומחשבה זו ) ! לא קשיא: כאן – בישראל, כאן - בעובד כוכבים ( ישראל דעתן לשמים, בין יחיה בין לא יחיה - אינו מהרהר אחר מדת הדין, אבל עכו"ם אינו נותן אלא על מנת כן, ואם לאו - מתחרט ) . ]
-
2. נענה רבי יהושע ואמר: צדקה תרומם גוי - אלו ישראל, דכתיב " ומי כעמך ישראל גוי אחד "; וחסד לאומים חטאת : כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין - חטא הוא להן, שאין עושין אלא כדי שתמשך מלכותן, שנאמר ( דניאל ד,כז ) " להן מלכא מלכי ישפר עליך וחטיך בצדקה פרוק ועויתך במיחן עניין הן תהוי ארכא לשלותיך וגו'" .
3. נענה רבן גמליאל ואמר: צדקה תרומם גוי - אלו ישראל, דכתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד ; וחסד לאומים חטאת : כל צדקה וחסד שאומות העולם עושין - חטא הוא להן, שאין עושין אלא להתיהר בו, וכל המתיהר - נופל בגיהנם, שנאמר ( משלי כא,כד ) "זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון" , ואין 'עברה' אלא גיהנם, שנאמר ( צפניה א,טו ) "יום עברה היום ההוא" ( ביום הדין משתעי, בנבואת צפניה ) .
4. אמר רבן גמליאל: עדיין אנו צריכין למודעי : רבי אליעזר המודעי אומר: צדקה תרומם גוי - אלו ישראל, דכתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד ; וחסד לאומים חטאת : כל צדקה וחסד שאומות העולם עושין - חטא הוא להן, שאין עושין אלא לחרף אותנו בו, שנאמר ( ירמיהו מ,ג ) " ויבא ויעש ה' כאשר דבר כי חטאתם לה' ולא שמעתם בקולו והיה לכם הדבר הזה" ( נבוזראדן קאמר ליה לירמיה כשהיה מגלה את ישראל לבבל ) .
5. נענה רבי נחוניא בן הקנה ואמר: צדקה תרומם גוי וחסד – לישראל; ו לאומים – חטאת . אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: נראין דברי רבי נחוניא בן הקנה מדברי ומדבריכם, לפי שהוא נותן צדקה וחסד לישראל ולאומות העולם חטאת.
6. מכלל דהוא נמי אמר! מאי היא? - דתניא: אמר להם רבן יוחנן בן זכאי: כשם שהחטאת מכפרת על ישראל - כך צדקה מכפרת על אומות העולם.
נראה שרבן יוחנן בן זכאי שינה את דעתו באופן קיצוני:
-
-
- בהתחלה הוא פירש (פירוש 6) שהפסוק כולו מדבר על אומות העולם, ומתייחס באופן חיובי למעשי החסד והצדקה שלהם: הצדקה יכולה לרומם את הגויים, והחסד שהגויים עושים יכול לכפר עליהם כמו שקרבן החטאת מכפר על ישראל.
- אך לבסוף הוא שינה את דעתו וקיבל את פירושו של ר' נחוניא בן הקנה (פירוש 5), שהפסוק מייחס את הצדקה והחסד לעם ישראל בלבד, ומייחס לאומות העולם רק חטאת.
-
אפשר להבין את השינוי הקיצוני הזה אם ניזכר שריב"ז חי בזמן חורבן בית המקדש השני בידי הרומאים:
-
-
- ייתכן שפירוש 6 נאמר לפני חורבן הבית, כשריב"ז עוד חשב שיש אפשרות לחיות בשלום עם הרומאים, ולשתף איתם פעולה במעשי צדקה וחסד;
- אך לאחר חורבן הבית, כשראה ריב"ז את הזוועות שעשו הרומאים בשם ערכי החסד והמוסר שלהם, הוא שינה את דעתו ושלח את תלמידיו לחפש פירוש אחר.
- רוב התלמידים טענו שאכן יש מעשי חסד בגויים, אלא שהם נובעים מאינטרסים אישיים;
- אך הפירוש שהתקבל ביותר על דעתו של ריב"ז הוא פירוש 5, שלפיו אין שום צדקה וחסד בגויים, גם לא חסד שנובע מפניות אישיות.
-
בין פרשני המקרא, יש שפירשו את הפסוק ברוח דבריהם של תלמידי ריב"ז - שאין חסד אמיתי אצל הגויים (" "שגוזלים מזה ונותנים מזה" " - רש"י, מצודות):
-
- אולם, על-פי הפשט, הפסוק אינו מבחין בין עם ישראל לבין הגויים, ולכן לענ"ד אין זה פשוטו של מקרא.
יש שפירשו ברוח דעתו הראשונה של ריב"ז - שיש צדקה וחסד אצל כל עם (" "צדקה תרומם כל אומה... וחסד... תכפר על השגגות כחטאת" " - רבי יונה גירונדי, " "כשהולכים בדרך הצדקה יתרוממו משפלותם... ו...החטאת היא להם חסד שהיא החרפה היותר גדולה" " - מלבי"ם, " "כשהגוי עושה צדקה - אותו הגוי יתרומם... וכשעושים חסד, אז לא די שהם מתרוממים, אלא שהוא גם חטאת לשונאיהם של ישראל, שמחמת זה תחסר זכותם של ישראל..." " - הגר"א).
-
-
- אולם, ע"פ הפשט, המושג "חטאת" הוא מושג שלילי, ולכן פירשתי שהפסוק בא ללמד שחסד הוא אכן דבר שלילי - כשהוא נעשה בין עמים.
-
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-05-19.
