קטגוריה:משלי יד כו

דקויות

ניתן לפרש את מבנה הפסוק בכמה דרכים:

1. החצי הראשון, ביראת ה' מבטח עוז, מתאר את התכונה הטובה - בטחון עז ביראת ה'; החצי השני, ולבניו יהיה מחסה, מתאר את התוצאה של תכונה זו: כשהילדים רואים שהוריהם בוטחים בעוז בחשיבותה של יראת ה' (הזהירות מלעבור על מצוות ה' מתוך הכרה בגדולתו), גם הילדים ילכו בדרכיהם ויחסו בצל השגחת ה'.

2. רק המילים יראת ה' מתארות את התכונה הטובה, והמילים מבטח עוז, ולבניו יהיה מחסה מתארות את השכר - מי שירא את ה', ה' יבטיח לו הבטחות בעלות תוקף ועוז, כמו ש"נאמר באברהם (בראשית כב12) כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, והבטיחו (בראשית כב17) כי ברך אברכך" (רש"י, וכן מצודת דוד); וגם לבניו, שה' לא הבטיח להם שום דבר, ה' יהיה מחסה ומגן (הגר"א).

3. וייתכן, שהפסוק כלל אינו מתאר את השכר שה' נותן לירא ה', אלא את התוצאה הטבעית של יראת ה' - אדם שמכיר את גדולת ה', פוחד רק ממנו ולא פוחד מאף אדם אחר, כך שהיראה שלו למעשה נותנת לו שלוה ובטחון: "יראתו - בטח, ופחדו - השקט" (ר' יונה גירונדי), כדברי הפתגם העממי: "מי שפוחד מהאחד - לא פוחד מאף אחד; ומי שלא פוחד מהאחד - פוחד מכל אחד".

- אולם, גם אנשים יראי ה' פוחדים לפעמים מבני אדם, למשל (בראשית לב ח): "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ..."*. אמנם חז"ל פירשו שהוא פחד "שמא יגרום החטא", שמא ה' יחליט להעניש אותו על חטאיו*, ובכל זאת אי אפשר להגיד שהוא היה בטוח ושקט.

--- אולי יש להשוות עניין זה לבעלי-חובות - אדם שיש לו רק נושה אחד גדול, רגוע יותר מאדם שיש לו הרבה נושים קטנים. וצריך עיון.

4. ויש שפירשו שהפסוק מתאר את שכרו של ירא ה', לא בעולם החומרי אלא בעולם הרוחני - "החכמה בעצמה, בלא יראת ה', אינה מתקיימת... כי הגם שיודע חוקי החכמה.. בקל ימוט מחוקיה... רק יראת ה' היא תאסור כוחות הנפש במוסר, בל ימוש מחוקי החכמה בשום פעם..." (מלבי"ם) - יראת ה' נותנת לאדם ביטחון שיתנהג לפי חוקי החכמה ולא יתפתה אחרי יצריו.

הקבלות

יש פסוקים בתנ"ך המתארים גמול שנמשך לדורות:

(שמות כ ד): "לֹא תִשְׁתַּחְוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם, כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי. וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי", ודומה לזה בדברים ה8-9 (ראו פוקד עוון);

(דברים ז ט): "וְיָדַעְתָּ כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים, הָאֵל הַנֶּאֱמָן, שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מצותו[מִצְוֹתָיו] לְאֶלֶף דּוֹר. וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ, לֹא יְאַחֵר לְשֹׂנְאוֹ, אֶל פָּנָיו יְשַׁלֶּם לוֹ"

(תהלים כה יב): "מִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא ה' יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר? נַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ"

(תהלים קיב א): "הַלְלוּ יָהּ, אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה', בְּמִצְוֹתָיו חָפֵץ מְאֹד. גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ, דּוֹר יְשָׁרִים יְבֹרָךְ"

(משלי יד כו): "בְּיִרְאַת ה' מִבְטַח עֹז, וּלְבָנָיו יִהְיֶה מַחְסֶה"*

(ירמיהו ב ה): ""כֹּה אָמַר ה': מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ?... לָכֵן עֹד אָרִיב אִתְּכֶם, נְאֻם ה', וְאֶת בְּנֵי בְנֵיכֶם אָרִיב" (ראו מאבות עד בני בנים בספר ירמיהו).

אך יש פסוקים שבהם הגמול הוא רק לדור הנוכחי:

(ירמיהו לא כח): "בַּיָּמִים הָהֵם לֹא יֹאמְרוּ עוֹד 'אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה'. כִּי אִם אִישׁ בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת, כָּל הָאָדָם הָאֹכֵל הַבֹּסֶר תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו".

(יחזקאל יח ב): "מַה לָּכֶם אַתֶּם מֹשְׁלִים אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר 'אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִּקְהֶינָה'? חַי אָנִי נְאֻם ד' ה' אִם יִהְיֶה לָכֶם עוֹד מְשֹׁל הַמָּשָׁל הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל! הֵן כָּל הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה, כְּנֶפֶשׁ הָאָב וּכְנֶפֶשׁ הַבֵּן לִי הֵנָּה, הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת... בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲ""וֹן הַבֵּן, צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה וְרִשְׁעַת רשע[הָרָשָׁע] עָלָיו תִּהְיֶה".

אולי הסיבה להבדל היא, שהפסוקים הראשונים מתייחסים, לא רק למעשים, אלא גם לרגשות שנלוים אליהם:

• בשמות ובדברים - לשונאיי, לאוהביי;
• בתהלים ובמשלי - ירא ה';
• בירמיהו - מה מצאו אבותיכם בי עוול...

כאשר המעשים של ההורים אינם מעשים טכניים וחיצוניים בלבד אלא נובעים מרגשות עמוקים של אהבה ויראה כלפי ה', או להבדיל שנאה, הם משפיעים על נפשם של הילדים ומטביעים בהם את הרגשות הללו. כך גדל הסיכוי שהילדים ילכו בדרכם של הוריהם.