מקרא

כתיב: שאול ואבדון נגד יהוה אף כי לבות בני אדם

מנוקד: שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹן נֶגֶד יְהוָה אַף כִּי לִבּוֹת בְּנֵי אָדָם.

עם טעמים: שְׁא֣וֹל וַ֭אֲבַדּוֹן נֶ֣גֶד יְהוָ֑ה אַ֝֗ף כִּֽי־לִבּ֥וֹת בְּֽנֵי־אָדָֽם׃

שאול ואבדון נגד ה', אף כי ליבות בני אדם

משלי טו 11: "שאול ואבדון נגד ה', אף כי ליבות בני אדם"

פסוק זה בנוי במבנה של קל וחומר , ומשמעותו המילולית היא: "ידוע כי "שאול ואבדון" הם "נגד ה'" , ומכאן ברור, כל שכן, שגם "ליבות בני אדם" הם נגד ה'". מה הקשר בין שאול לבין לב? - כדי לענות לשאלה זו יש לברר מה מסמל השאול בספר משלי.

1. יש מפרשים (ראו רש"י, מצודות, מלבי"ם), "שהשאול" מסמל את הנסתר והנעלם מעינינו. המילה "נגד" בלשון המקרא מציינת דבר שנמצא מול העיניים , ולפי זה עיקר מטרת הפסוק היא ללמדנו שהכל גלוי לפני ה':  " "ה'" רואה את כל מה שקורה "בשאול ובאבדון" , למרות שזהו מקום רחוק וסודי ונסתר מעיני כל חי; "אף כי" - קל וחומר   שהוא רואה את כל מה שקורה "בליבות בני האדם" , שהם פחות סודיים ונסתרים מהשאול" (המילה "נגד" בלשון המקרא משמעה "מול", כמו "לנגד עיניו").

• אולם לפי פירוש זה, לא ברור מדוע דווקא השאול והאבדון מובאים כסמל לדבר נסתר ונעלם - והרי יש עוד הרבה דברים נסתרים מעינינו. ועוד: לפי הגיון זה, אפשר להוכיח גם שכל אדם יכול לראות מה שיש בליבו של אדם אחר, שהרי כל אדם יודע מה קורה אצלו בארון הסודי, שהוא הרבה יותר סודי (ביחס לאנשים אחרים) מאשר הלב...

2. בכמה מקומות בספר משלי, השאול מסמל את מקום משכנם של הזונים והזונות (ע' משלי ה5: "רגליה יורדות מוות, שאול צעדיה יתמוכו"; משלי ז27: "דרכי שאול ביתה, יורדות אל חדרי מוות"; משלי ט18: "ולא ידע כי רפאים שם; בעמקי שאול קרואיה"). לפי זה, ייתכן שמטרת הפסוק היא לענות לאנשים, שטוענים שה' אינו משגיח במה שקורה בליבות בני האדם, כי ליבות בני האדם מלאים מחשבות רעות ופחותות, וזה מתחת לכבודו של ה' להסתכל עליהם. הפסוק מלמד, שה' משגיח אפילו במה שקורה בשאול ובאבדון, מקומות שבהם נמצאים כל הזונים והזונות, קל וחומר שהוא מתעניין במה שקורה בליבות בני האדם, שבהם יש גם מחשבות טובות לפעמים (וכמו שכתוב בפסוקים הבאים - טו 13-14: "לב שמח ייטיב פנים; ובעצבת לב רוח נכאה. לב נבון יבקש דעת; ופי כסילים ירעה איוולת...") (הגאון מווילנה).

3. אם השאול אכן מציין את מקום הרשע, אז היה אפשר לחשוב ש המילה "נגד" בפסוקנו משמעה - כמו בימינו - מלשון "התנגדות". פסוקים אחרים בפרק זה מדברים על תוכחה ומוסר (משלי טו10-12): "מוסר רע לעוזב אורח, שונא תוכחת ימות. שאול ואבדון נגד ה', אף כי ליבות בני אדם. לא יאהב לץ הוכח לו, אל חכמים לא ילך"; ייתכן שהפסוק שלנו נועד לענות לאנשים, שמסרבים לקבל תוכחה ומוסר בטענה ש"אם ה' ברא את הלב שלי - בוודאי כל מה שעולה בליבי הוא טוב, כי לא ייתכן שה' יברא דבר שאינו טוב". הפסוק בא ללמד, שליבו של האדם הוא לפעמים "נגד ה'" ואינו תמיד טוב. כפי שבשאול נמצאים אנשים רעים למרות שה' ברא אותו, כך בלב עלולות להיות מחשבות רעות למרות שה' ברא אותו. לפי זה, יש קשר בין פסוק זה לבין הפסוק השני שמדבר על "שאול ואבדון" (משלי כז20): "שאול ואבדׁה לא תשבענה, ועיני האדם לא תשבענה" :  הראשון מסביר שהלב עלול להיות רע כמו השאול, והשני מסביר שהעיניים עלולות להיות רעות כמו השאול.

• אך פירוש זה אינו מתאים למשמעות המילה "נגד" בלשון המקרא, שהיא "מול העיניים" .

4. על-פי משלי כז 20: "שאול ואבדׁה לא תשבענה, ועיני האדם לא תשבענה" - השאול מסמל אינסופיות; השאול אינו שבע לעולם - בכל שעה מגיעים אליו אנשים חדשים. בפסוק ההוא, השאול הוא משל לעיניים, והמסר שלו הוא - אין טעם שהאדם ינסה "להשביע" את עיניו בכך שייקח כל דבר שמוצא חן בעיניו, כי עיניו לא ישבעו, ותמיד ירצו עוד ועוד; כפי שהשאול לא ישבע, וגם אם ימותו הרבה אנשים הוא תמיד יהיה מוכן לקבל עוד. לפי זה, ייתכן שהפסוק שלנו נועד לענות לאנשים, שטוענים שה' אינו מייחס חשיבות למחשבותיהם של בני האדם, כי הן שוטפות ומתחלפות בכל רגע, והאדם עצמו אינו זוכר את רוב המחשבות שחשב לפני שעה. הפסוק בא ללמד, שה' מייחס חשיבות גם למחשבות החולפות והנשכחות, כפי שהוא מייחס חשיבות להמוני האנשים הנמצאים בשאול והמצטרפים בכל רגע.

לפי זה, משמעות הפסוק היא: " "השאול והאבדון" , עם כל המגוון האינסופי של אנשים המגיעים אליהם ומתחלפים בהם בכל שעה, נמצאים "לנגד" עיני "ה'" , ה' יודע את כולם ומשגיח עליהם; קל וחומר - "אף כי" - הוא יודע את המחשבות שנמצאות "בליבות בני האדם" , למרות שהן מתחלפות בכל שעה והאדם עצמו אינו זוכר אותן".

5. ויש מפרשים, שהשאול והאבדון מסמלים את החומריות (שאול הוא כינוי לקבר), ומשמעות הפסוק היא: ה' רואה את כל מה שנעשה בעולם החומרי השפל, קל וחומר שהוא רואה את מחשבות בני האדם שהן רוחניות יותר, ולכן "יזהיר האדם לטהר ליבו, כי השם בוחן כליות ולב, על כן יבוש האדם מחרוש בלבבו מחשבות אוון..." (רבי יונה).

פסוק דומה (איוב כו ו): "ערום שאול נגדו, ואין כסות לאבדון".

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2003-04-04.