אמרי במערבא/מסכת כתובות

פרק א - בתולה נישאת

טעם יום הנישואין משום ברכה

בבלי ה.‏ • פ"א ה"א (א.)‏

בר קפרא אמר: מפני שכתיב בם ברכה, והלא אין כתיב ברכה אלא בחמישי ובשישי בלבד, בחמישי בעופות ובדגים בשישי באדם וחוה! אמר רבי יוסי: טעמא דבר קפרא - רביעי אור חמישי, חמישי אור שישי (ובהמשך הביא גם את הטעמים שישכים לבית דין, ושיטרח בסעודה).

בבבלי - הובא טעם זה לגבי יום הביאה, ולא לגבי יום הנישואין. ויש מזה נפק"מ למקום שבתי דין קבועים בכל יום, כדברי הירושלמי לקמן (פ"א ה"א (א:), ועיין מה שכתבנו שם).

איסור לשאת אשה בשבת משום קניין

פ"א ה"א (א.)‏

שעד שלא כנס אינו זכאי לא במציאתה ולא במעשה ידיה ולא בהפר נדריה, משכנס זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפר נדריה, אם אומר את כן (שיכנוס בשבת) נמצאתה כקונה קניין בשבת.

בבבלי - לא הובא טעם זה.

בעיכוב הנישואין מחמת הבעל מעלה לה מזונות

בבלי ב.‏

הירושלמי דן בזה בכתובות פ"ה ה"ג (לד.), ועיין מה שכתבנו שם.

מחלוקת האם אונס כמאן דעבד

בבלי ב:‏

הירושלמי דן בזה בגיטין פ"ז ה"ו (מג:), ועיין מה שכתבנו שם.

כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש - אינו בירושלמי

בבלי ג.‏

עיין מה שכתבנו בגיטין פ"ד ה"ב (כ:).

כדת משה ויהודאי

בבלי ג.‏

הירושלמי דן בזה ביבמות פט"ו ה"ג (עח.), ועיין מה שכתבנו שם.

מחמת האונס הוא כשפים

בבלי ג:‏ • פ"א ה"א (א.)‏

בשיני (בשני) אין שומעין לו, ואם מפני האונס מותר. מהו מפני האונס? מפני הכשפים.

בבבלי - פירש שאונס הוא שר צבא שבא לעיר, או אבילות.

"ספק ספיקא" נקרא "שתי ספיקות"

בבלי ט.‏ • פ"א ה"א (א:)‏

שתי ספיקות - ספק אנוסה ספק פתוחה, ספק משנתארסה ספק עד שלא תארס, שתי ספיקות מדבר תורה להקל.

בבבלי - נקראים "ספק ספיקא"¹.

אם קידשה בחופה אין טענת פתח פתוח לאוסרה

בבלי ט.‏ • פ"א ה"א (א:)‏

קידשה בחופה (כמו שאנו עושים היום, ולא קודם החופה כמו שהיו נוהגים בזמנם) - לית ליה באילין קנסייא (אין לבעל טענת בתולים לומר שאסורה עליו, שעל כורחך נבעלה קודם הקידושין), אמרין: רבי מתניה עבד לברתיה כן (מסר את בתו לקידושין בחופה).

בבבלי - לא הובא, ולא הוזכר מקרה שקידש אשה בחופה.

מקום שבתי דין קבועים בכל יום

בבלי ג.‏ • פ"א ה"א (א:)‏

במקום שבתי דינין יושבין בכל יום תינשא בכל יום (שהרי הטעם שנישאת ביום רביעי (אור לחמישי) הוא שבתי דין יושבים בחמישי)! ובמקום שאין בתי דינין יושבין בכל יום (לדבריך) לא תינשא כל עיקר? (בתמיה, אלא על כורחך עדיין נישאת ברביעי) שלא לעקור זמנו של רביעי. ויעקור זמנו של רביעי (ומה בכך)! אף הוא אית לה (טעם נוסף שנישאת ברביעי אור לחמישי) כהדא דתני בר קפרא - בר קפרא אמר מפני שכתוב בהן (ביום חמישי) ברכה.

בבבלי - כתב שבמקום שבתי דין יושבים בכל יום אשה נישאת בכל יום. והירושלמי לשיטתו לעיל (פ"א ה"א (א.), ועיין מה שכתבנו שם) שיש טעם שנישאת ברביעי משום ברכה.

מחלוקת האם יש את הטעם של טורח הסעודה

בבלי ג.‏ • פ"א ה"א (א:)‏

ולא במוצאי שבת - חברייא אומרין: מפני הטורח, רבי יוסי אומר: מפני כבוד שבת. מתניתא מסייעא לחברייא, מפני מה אמרו בתולה נישאת ביום הרביעי כדי שיהא אדם מתקין צרכיו ג' ימים זה אחר זה.

בבבלי - אין דעה שחולקת על הטעם של טורח (שקדו).

אסור לארס בערב שבת

פ"א ה"א (ב.)‏

הירושלמי כאן הובא גם בביצה פ"ה ה"ב (כ:), ועיין מה שכתבנו שם.

תפילה להתחתן עם פלונית

פ"א ה"א (ב.)‏

הירושלמי כאן הובא גם בביצה פ"ה ה"ב (כ:), ועיין מה שכתבנו שם.

אסור לדון בערב שבת

פ"א ה"א (ב.)‏

הירושלמי כאן הובא גם בביצה פ"ה ה"ב (כ:), ועיין מה שכתבנו שם.

דין בוגרת

פ"א ה"א (ב.)‏

בוגרת כחבית פתוחה.

בבבלי - לא הובא, תוס' (ט. ד"ה האומר) דנו האם פתחה של בוגרת פתוח, והביאו ראיה מהירושלמי הזה שכן.

גדול מעשה צדיקים ממעשה שמים וארץ - אינו בירושלמי

בבלי ה.‏ • פ"א ה"א (ב.)‏

בבבלי - הביא כאן שגדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ, ובירושלמי לא הובא².

לבעול בתולה בשבת

בבלי ה:‏

הירושלמי דן בזה בברכות פ"ב ה"ו (יח:), ועיין מה שכתבנו שם.

בתולים שנשרו ע"י מדרגות

בבלי י.‏ • פ"א ה"א (ב.)‏

מעשה באשה אחת שלא נמצאו לה בתולים ובא מעשה לפני רבי. אמר לה: איכן (היכן) הן? אמרה ליה: מעלותיו (מדרגות) של בית אבא היו גבוהין ונשרו. והאמינה רבי.

בבבלי - הובאו כמה מעשים שהבעל טען שאין לאשה בתולים, והתברר שיש לה. אך מעשה זה לא הובא.

משה תיקן ימי משתה וימי אבל

בבלי ז.‏ • פ"א ה"א (ב:)‏

משה התקין שבעת ימי המשתה ושבעת ימי האבל.

בבבלי - לא הובא מי תיקן זאת. והשיירי קרבן דן האם הם מדאורייתא.

זקנים צריכים להשגיח על בתי משתאות

פ"א ה"א (ב:)‏

מיכן (מכאן) לבית הזה שהן ממנין זקינים בבתי משתיות שלהן (צריך למנות זקנים שישגיחו על בתי משתאות).

בבבלי - לא הובא.

המזכה לעובר

בבלי ז:‏

הירושלמי דן בזה ביבמות פ"ד ה"א (כג.), ועיין מה שכתבנו שם.

בריאת אדם וחווה - אינה בירושלמי

בבלי ח.‏

עיין מה שכתבנו בברכות פ"ט ה"ה (סז.).

האם אבלים מן המניין

בבלי ח.‏

הירושלמי דן בזה במגילה פ"ד ה"ד (ל:), ועיין מה שכתבנו שם.

מברכים ברכת אבלים בביהכ"נ

בבלי ח:‏

הירושלמי דן בזה בפסחים פ"ח ה"ח (סג.), ועיין מה שכתבנו שם.

אל יפתח אדם פיו לשטן - אינו בירושלמי

בבלי ח:‏ • פ"א ה"א (ב:)‏

עיין מה שכתבנו בברכות פ"ג ה"א (כד.).

אבילות

בבלי ח:‏

הירושלמי דן בזה בברכות פ"ג ה"א (כב.), ועיין מה שכתבנו שם.

כתובה היא דין דאורייתא

בבלי י.‏

הירושלמי דן בזה ביבמות פט"ו ה"ג (עח:), ועיין מה שכתבנו שם.

מסביר את המחלוקת במעות קפוטקיא הפוך מה

בבלי בבלי י.‏

הירושלמי דן בזה בכתובות פי"ג הי"א (עב.), ועיין מה שכתבנו שם.

אשה שדמיה מועטים, לשון סגי נהור

בבלי י:‏ • פ"א ה"א (ג.)‏

תני טענת בתולים כל שהן (גם אם הדם מועט נחשב שהיתה בתולה). מעשה באשה אחת שלא נמצא לה בתולים אלא כעין החרדל (מועט) ובאת לפני רבי ישמעאל בי רבי יוסי. אמר לה: כמותך ירבו בישראל (שהיית בתולה). רבי זכריה חתניה דרבי לוי: מקללה, כאינשי ראויה לסמייה סגי נהורא (קיללה שהיא בעולה, והוא בלשון סגי נהור). חבריה אמרי: מקנתר לה, כל אשה שדמיה מעוטין וולדיה מעוטין. רבי יוסי אמר: מקלס לה, כל אשה שדמיה מעוטין אינה מצויה לטמא מטהרות.

בבבלי - לא דן בכמות הדם. גם בבבלי דנו האם מיעוט דם הוא לטובה או לרעה. אך לא הביא את הטעם שאינה מצויה לטמא טהרות. לשון "סגי נהור" לא הובאה בבבלי³.

מחלוקת בעניין מאתיים - באיזה מטבע הם

בבלי י:‏ • פ"א ה"ב (ג:)‏

חונה בשם שמואל: בשקל הקודש, רבי בא (אבא) בר בינא אמר: מטבע יוצא (באותו הזמן).

בבבלי - לא הובאה מחלוקת בזה.

ירושה בנישואי חרש ובנישואי חרשת

פ"א ה"ב (ד.)‏

חרש שנשא פיקחת - אין לה עליו מזונות ולא כתובה, ואם מתה הוא יורשה וכו'. פיקח שנשא חרשת יש לה עליו מזונות וכתובה ואם מתה אינו יורשה.

בבבלי - יבמות קיג. גם כן הובא דין מזונות וכתובה בנישואי חרש ופיקחת וכן פיקח וחרשת (והוסיף שם שדין איש שוטה כחרש ואישה שוטה כחרשת). אך לא דן אם יורש את אשתו במקרים אלה. הרמב"ם (אישות פכ"ב ה"ד) פסק כירושלמי בעניין הירושה, והראב"ד השיג עליו שחרש לא יורש את אשתו הפיקחת.

האם לחרשת יש קנס

פ"א ה"ב (ד.)‏

אילו מי שבא על החרשת שמא אין לה קנס? וכל שאין לה קנס אין לה כתובה (קרבן העדה: פשוט שיש לה קנס, ולכן יש לה כתובה. פני משה הגיה: שמא יש לה קנס, ופירש שפשוט שאין לה קנס, ולכן אין לה כתובה).

בבבלי - דף לו. פשוט שלחרשת לרבנן יש קנס. והרמב"ם (נערה בתולה פ"א ה"ט) פסק שלחרשת אין קנס, והראב"ד הקשה עליו מהבבלי.

אשת חרש שנתפקח ושוטה שנשתפה - אין לה כתובה

פ"א ה"ב (ד.)‏

חרש או שוטה שכנסו פיקחת, אע"פ שחזר החרש ונתפקח שוטה ונשתפה אין לה כתובה, רצה לקיימה כתובתה מנה. רבי לעזר בשם רבי חנינה: והוא שבא עליה משנתפקח ומשנשתפה, אבל אם לא בא עליה משנתפקח ומשנשתפה אפילו כתובת מנה אין לה.

בבבלי - לא הובא.

בתולה פחות משלוש שנים

בבלי יא.‏ • פ"א ה"ב (ד.)‏

פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד - רבי יוסי בשם רבי חייה בר אשי רבי יונה רב חייה בר אשי בשם רב: למה זו דומה לעושה גומא בבשר וחוזר ומתמלא, תני רבי חייה לעוכר את העין וחוזרת וצוללת.

בבבלי - נידה מד: במשנה יש רק את הדימוי לנותן צבע בעין. ומראה הפנים כאן ביאר שזו מחלוקת יסודית.

בית דין משפיעים על הבתולים

בבלי יא.‏ • פ"א ה"ב (ד.)‏

הירושלמי כאן הובא גם בסנהדרין פ"א ה"ב (ו.), ועיין מה שכתבנו שם.

גדר קטן וקטנה

בבלי יא.‏ • פ"א ה"ג (ד:)‏

אי זהו קטן ואי זו היא קטנה? משום רבי יהודה בן חגרא אמרו: קטן - פחות מבן תשע שנים ויום אחד, וקטנה - פחותה מבת שלשה שנים ויום אחד.

בבבלי - לא פירש מהו גדר קטן וקטנה לעניין זה, אך רש"י (ד"ה הבא על הקטנה) כתב כמו הירושלמי.

עיברה ועדיין היא בתולה

בבלי יא:‏ • פ"א ה"ג (ד:)‏

מעשה שעיברה (ע"י ביאת קטן) ובתוליה קיימין.

בבבלי - לא הובא מעשה זה. בחגיגה יד: דן בבתולה שהתעברה, וביאר שהתעברה באמבטי.

נבעלה כדרכה לבהמה פסולה לכה"ג

בבלי יא:‏ • פ"א ה"ג (ד:)‏

בתולה הנבעלת מן הקטן וממי שאינו איש (בהמה) כשירה לכהונה, תני רבי חלפתא בר שאול: כשירה אפילו לכהן גדול. רבי ירמיה ורבי אמי מקשי: מה בינה לבין הנבעלת באצבע, אילו הנבעלת באצבע שמא אינה פסולה לכהונה (גדולה)? אמר רבי חגי: תיפתר שבא עליה (הבהמה) שלא כדרכה.

בבבלי - יבמות נט: כתב שכשרה לכהן גדול, ולא חילק בין כדרכה לשלא כדרכה.

העראה בזכר ובבהמה

פ"א ה"ג (ה.)‏

רבי יוסי בעא: הערייה בזכור מהו? הערייה בבהמה מהו? (ונשאר בספק).

בבבלי - נד: פשט שבשניהם העראה נחשבת כביאה.

הבא על שפחה פטור מקנס

פ"א ה"ד (ה.)‏

הירושלמי כאן הובא גם בכתובות פ"ג ה"א (טו:), ועיין מה שכתבנו שם.

הטעם שתקנו ביהודה שיתייחד עם ארוסתו

בבלי יב.‏ • פ"א ה"ה (ה:)‏

בראשונה גזרו שמד ביהודה, שכן מסורת להם (לגויים) מאבותם שיהודה הרג את עשו, דכתיב ידך בעורף אויביך. והיו הולכין ומשעבדין בהן ואונסין את בנותיהן, וגזרו שיהא איסטרטיוס (הגמון) בועל תחילה. התקינו שיהא בעלה בא עליה עודה בבית אביה, שמתוך שהיא יודעת שאימת בעלה עליה עוד היא נגררת (אחר בעלה, ומשמטת עצמה מלהיבעל להגמון).

בבבלי - לא הובא הטעם למנהג זה.

הסימנים של חתונה וברית לא בטלו

פ"א ה"ה (ה:)‏

וגזרו (הגויים) שיהא איסטרטיוס (הגמון) בועל תחילה (את הכלה), התקינו שיהא בעלה בא עליה עודה בבית אביה וכו'. מה סימן היה להן (שיש חתונה)? קול מגרוס (ריחיים) בעיר - משתה שם משתה שם (היה להם סימן שיש חתונה), אור הנר בברור חיל (שם מקום) - שבוע בן שבוע בן (סימן שיש ברית מילה). אף על פי שבטל השמד (הגזירות הללו), המנהג לא בטל (לייחד את החתן והכלה קודם החופה, ריחיים לחתונה, נר לברית מילה).

בבבלי - סנהדרין לב: הביא גם כן את המנהגים של ריחיים ונר, אך לא הביא שאע"פ שבטלה הגזירה נשאר המנהג.

כהנת שנישאה לישראל ולהיפך, האם תגבה ארבע מאות

בבלי יב:‏ • פ"א ה"ה (ו.)‏

אמר רבי יוסי: מסתברא בת כהן לישראל תגבה (ארבע מאות), ששבטה גובה. בת ישראל לכהן לא תגבה, לא מסתייה דסליקא לכהונתא אלא דתימר תגבה? (לא די שעלתה לכהונה אלא שתגבה ארבע מאות, בתמיה). אמר רבי מנא: לא מסתברא דלא חליפין (להיפך), בת ישראל לכהן תגבה דסליקה לכהונתא (וכעת היא כהנת), ובת כהן לא תגבה דנחיתא מן כהונתא (כבר אינה כהנת). אמר רבי יוסי בי רבי בון: אחת זו ואחת זו (גובות ארבע מאות), קנס קנסו בהן כדי שיהא אדם מידבק בשבטו ובמשפחתו.

בבבלי - הביא ברייתא שבת ישראל לכהן ולהיפך, אם רוצים לכתוב ארבע מאות - יכתבו. והוסיפו רק הו"א שבת ישראל לכהן לא תגבה. הסברא שקנסו⁴ כדי שאדם ידבק במשפחתו לא הובאה בבבלי⁵.

ברי ושמא - ברי עדיף לכו"ע

בבלי יב:‏

הירושלמי דן בזה בבבא קמא פ"י ה"ז (מד.), ועיין מה שכתבנו שם.

מדברת פירושו נבעלת

בבלי יג.‏ • פ"א ה"ח (ז.)‏

מהו מדברת? נבעלת. ולמה תנינן מדברת? לשון נקי.

בבבלי - יש גם דעה נוספת שמדברת היא נסתרה.

האם כשרים מזנים

בבלי יג.‏ • פ"א ה"ח (ז.)‏

הוון בעיי מימר (רצו לומר בהו"א) מה פליגין רבי יהושע ואילין רבנין (וחכמים אלו) - במקום שרוב פסולין, אבל במקום שרוב כשירין אף רבי יהושע מודי. אתא רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוחנן ורבי אילא בשם רבי לעזר: אפילו במקום שרוב כשירין היא המחלוקת, סבר רבי יהושע הזנות רצה אחר הפסולים (כלומר הפסולים מזנים יותר, ולכן מחמיר אפילו ברוב כשרים). אמר רבי זעירא: מתניתא אמרה אפילו כשירין מזנין, דתני: אפילו חסיד שבחסידים אין ממנין אותו אפיטרופוס על עריות.

בבבלי - יש צריכותא שנחלקו גם ברוב כשרים וגם ברוב פסולים. וכן היתה הו"א שברוב פסולים לכו"ע פסולה (להיפך מהירושלמי שהיתה הו"א שברוב כשרים לכו"ע כשרה). בלשון הבבלי "אין אפוטרופוס לעריות"⁶.

האם שתוקי כשר לכהונה

בבלי יג:‏ • פ"א ה"ט (ז.)‏

מצינו שתוקי כהן גדול, היך עבידא (כיצד)? סיעה של כהנים עוברת ופירש אחד מהן ובעל - הרי מצינו (שהוולד הוא) שתוקי כהן גדול (שהרי ודאי שהוא כהן, אך אין ידוע מי אביו).

בבבלי - מפורש שהוא פסול לכהונה (עבודה ותרומה). ובדעת הירושלמי נחלקו המפרשים: לקרבן העדה הוא כשר אפילו לכהונה גדולה, ולפני משה הוא פסול לעבודה ולתרומה, כדעת הבבלי.

דעה שהנושא אשה צריך לבדוק את היוחסין לעולם

פ"א ה"ט (ז:)‏

הירושלמי כאן הובא גם בקידושין פ"ד ה"ד (מה.), ועיין מה שכתבנו שם.

הולכים אחר הרוב אפילו לפיקוח נפש

בבלי טו:‏ • פ"א ה"י (ח.)‏

מבוי שכולה גוים וישראל אחד דר בתוכו ונפל בתוכו מפולת - מפקחין עליו בשביל ישראל ששם (כי הוא קבוע), ופלטיא הולכין אחר הרוב (ולא מפקחין, כי הוא פריש).

בבבלי - כתב שאין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב, ותמיד מפקחין את הגל.

תינוקת שמושלכת באשפה

בבלי יד:‏ • פ"א ה"י (ח:)‏

מעשה בתינוקת שראו אותה מושלכת לאישפה, אתא עובדא קומי (לפני) רבי שמואל בי רבי יוסי ואמר תיטפל לעיסה (למשפחה מסופקת). רבי ירמיה סבר מימר: לעיסה כשירה. רבי ישמעאל בי רבי יוסי חלוק על אביו (שבמשנה רבי יוסי הכשיר)? אמר רבי יוסי: ואפילו תימא לעיסה פסולה, לית רבי ישמעאל בי רבי יוסי חלוק על אביו, למה? כשירים מזנין, ופסולין משליכין (במשנה היא סתם זנות ורוב המזנים כשרים, אך במעשה הזה היתה מושלכת באשפה, והפסולים משליכים).

בבבלי - לא הוזכר דין תינוקת שמושלכת לאשפה.

פרק ב - האשה שנתארמלה

האם הולכים בנפשות אחר הרוב

בבלי טז.‏ • פ"ב ה"א (ט.)‏

זאת אומרת שלא הילכו למידת הדין ולממון אחר הרוב (וקרבן העדה הוסיף שלגירסת הירושלמי כאן גם בנפשות לא הולכים אחר הרוב אלא רק באיסורין, אך כתב שנראה לגרוס "שלא הילכו למידת הדין בממון אחר הרוב", אך לנפשות כן הולכים אחר הרוב. וכן פירש הפני משה).

בבבלי - הקשה אותה קושיא (ונחלקו התוס' (ד"ה כיון) והתוס' ישנים האם מקשה רק לרב שסובר שהולכים בממון אחר הרוב או גם לשמואל), ותירץ שנגד הרוב הזה יש רוב אחר, שרוב הנישאת בתולה יש לה קול וזו אין לה קול. וכן בירושלמי בבא קמא (פ"ה ה"א (כג.), ועיין מה שכתבנו שם) הוכיח ממשנה שאין הולכים בממון אחר הרוב, ומשמע שהוא לכו"ע, ובבבלי שם (מו:) היא מחלוקת. לגבי רוב בנפשות הבבלי דן בזה בסנהדרין סט. ולמסקנה הולכים בהן אחר הרוב.

אין הולכים בממון אחר הרוב לכו"ע

בבלי טז.‏

הירושלמי כאן הובא (בשינוי) גם בבבא קמא פ"ה ה"א (כג.), ועיין מה שכתבנו שם.

מחלוקת בעדים שמעידים על מקצת הטענה

פ"ב ה"א (ט.)‏

הירושלמי כאן הובא גם בבבא מציעא פ"א ה"א (א.), ועיין מה שכתבנו שם.

ראשה פרוע במחולות שביום כיפור

פ"ב ה"א (ט:)‏

וראשה פרוע - רבי חייה בשם רבי יוחנן: בגין אילו שיצאו ביום הכיפורים (ראשה פרוע לא בשעת החופה, אלא כשיצאה במחולות ביום הכיפורים).

בבבלי - לא הובא.

הסברא שמודה במקצת נשבע - אינה בירושלמי

בבלי יח.‏

עיין מה שכתבנו בשבועות פ"ו ה"ה (לא.).

עדים יכולים לחזור בהם עד שיחקרו

בבלי יח:‏ • פ"ב ה"ג (יא.)‏

וכן העדים שהעידו בין לטמא בין לטהר, בין לרחק בין לקרב, בין לאסור בין להתיר, בין לזכות בין לחובה - עד שלא נחקרה עדותן בבית דין אמרו מבדין היינו הרי אילו נאמנין, משנחקרה עדותן בבית דין אמרו מבדין היינו אינן נאמנין.

בבבלי - לא הובא.

קורדייקוס לפעמים שוטה ולפעמים פיקח

בבלי כ.‏

הירושלמי דן בזה בגיטין פ"ז ה"א (לח:), ועיין מה שכתבנו שם.

הוכחת חתימה מספר שכתב אותו אדם

בבלי כ.‏ • פ"ב ה"ג (יא:)‏

למידין מספר מוגה (אפשר להוכיח את החתימה מספר שכתב אותו אדם).

בבבלי - לא הובא.

מותר לחתום על שטר אמנה ופסים

בבלי יט:‏ • פ"ב ה"ג (יא:)‏

דרב אמר: אסור לחתום בשטר אמנה ובשטר פוסיטים (פיוס). מה ופליג אמרי בשם רב (האם רב סותר את דבריו שאמר - ) נאמנין העדים לומר שטר אמנה ושטר פוסיטים הוא - מילתא דרב פליגא על מילתא דרב? אמר רבי חגי: לא דרב אמר אסור לחתום (על שטר אמנה ופיוס), אלא אסור לקיים.

בבבלי - סובר שעדים לא נאמנים לומר שטר אמנה הוא, כי אסור גם לחתום עליו. כמו כן בבבלי במקום "פוסיטים" הלשון "פסים".

עד בע"פ ועד בשטר לא מצטרפים

פ"ב ה"ד (יב:)‏

עד אחד בפה ועד אחד בשטר מהו שיצטרפו? עד אחד בכתב כלום הוא? (בתמיה, אינו נחשב כלל לעד, שהרי מפיהם ולא מפי כתבם, ולכן אינם נאמנים).

בבבלי - בבא בתרא קסה. כן מצטרפים.

האם הלכה כרבי אפילו מחביריו

בבלי כא.‏

הירושלמי דן בזה בעבודה זרה פ"ה הי"ד (לז.), ועיין מה שכתבנו שם.

דעה שעד ודיין בשטר מצטרפים

בבלי כא.‏

הירושלמי דן בזה בגיטין פ"ט ה"ז (נג.), ועיין מה שכתבנו שם.

נתגרשתי במקום פלוני ועדים מכחישים אותה

בבלי כב.‏ • פ"ב ה"ה (יב:)‏

רבי יודן בעא: אשת איש הייתי ונתגרשתי במקום פלוני (שנאמנת מדין הפה שאסר), ובאו שניים ואמרו לא נתגרשה אשה במקום פלוני - מכחישין הן אותה? (ואינה נאמנת כלל שנתגרשה, או שנאמנת משום הפה שאסר. ונשאר בספק).

בבבלי - לא הובא.

אין אשה מעיזה - אינו בירושלמי

בבלי כב:‏

עיין מה שכתבנו ביבמות פט"ו ה"א (עז:).

בנותיו של שמואל מתו בגלל עיבור שנה בחו"ל

בבלי כג.‏ • פ"ב ה"ו (יג.)‏

ואישתביין בנתיה דשמואל וכו' (כמו המעשה בבבלי), מן דנפקן וכו', אמרין לשמעון בר בא (אבא): איטפל בקריבתך (תישא אותן, שהן קרובותיך)! נסב לקדמיתא ומיתת, לתניינא ומיתת, למה בגין דשקרון (שהן שיקרו)? חס ושלום לא שקרון, אלא מן חטאת דחנניה בן אחי רבי יהושע שעיבר את השנה בחוצה לארץ (ובנות שמואל היו מזרעו ונענשו ומתו).

בבבלי - הובא המעשה אך לא הובא שמתו. המעשה בחנניה (בבבלי: חנינא) בן אחי רבי יהושע הוזכר בברכות סג. (ובירושלמי נדרים פ"ו ה"ח (כג.) מעשה זה הובא עם כמה שינויים, ועיין מה שכתבנו שם).

תמות נפשי עם פלישתים

בבלי כג:‏

הירושלמי דן בזה ביבמות פט"ו ה"ז (פ:), ועיין מה שכתבנו שם.

השם תרשתא, התירו לו לשתות יין של גויים

בבלי כד:‏

הירושלמי דן בזה בקידושין פ"ד ה"א (מא:), ועיין מה שכתבנו שם.

אין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים - אינו בירושלמי

בבלי כח:‏ • פ"ב ה"ז (יג:)‏

אמר רבי ישמעאל בי רבי יוסי: מימיי לא העדתי עדות, ופעם אחת היעדתי והעליתי עבד לכהונה.

בבבלי - מקשה על כך שהרי אין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים, ומתרץ שרק ביקשו להעלות עבד לכהונה על פיו. הכלל שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים הובא בבבלי בכמה מקומות, ובירושלמי לא הובא בשום מקום.

חילוק בין הורהנה לנחבשה

בבלי כז.‏ • פ"ב ה"ט (יד.)‏

שנייה (שונה) היא בהירהון (שהעכו"ם לקח את האשה בתור משכון על חוב) שהרבים נוהגין לו בהתר (שבדיניהם היא של העכו"ם, לכן צריך שני עדים להתירה. אך בנחבשה, שאינה נחלטת להם, אין צריך עדים).

בבבלי - גם כן חילק בין הורהנה לנחבשה, אך דחה שאין חילוק ביניהם⁷, והחילוק הוא אם יד ישראל תקיפה על העכו"ם או לא. ובירושלמי חילוק זה לא הובא.

בכרכום של מלכות אחרת לא חוששים שבעלו

בבלי כז.‏ • פ"ב ה"ט (יד:)‏

ובלבד כרקום (בלשון הבבלי כרכום, מצור) של אותה מלכות (חוששים שבעלו את הנשים), אבל כרקום של מלכות אחרת כליסטים הן (אימת המלכות שבאו בגבולה עליהם, ואין להם פנאי לבעול).

בבבלי - חילק להיפך, שכרכום של אותה מלכות אינו רוצה להשחית את בני העיר, ולא חוששים.

המגרש את אשתו לא תדור בשכונתו

בבלי כז:‏

הירושלמי דן בזה בגיטין פ"ט ה"ט (מח.), ועיין מה שכתבנו שם.

אפילו קטן שהוא קרוב נאמן שאשה לא נטמאה

בבלי כח.‏ • פ"ב ה"ט (יד:)‏

אפילו קטן, אפילו קרוב (נאמנים להעיד שאשה לא נטמאה). אפילו קטן וקרוב? (קטן שהוא קרוב? ומסיק שכן).

בבבלי - לא הובא.

מעשה שלא התייחד עם אשתו לאחר שנשבתה

פ"ב ה"ט (יד:)‏

הירושלמי כאן הובא גם בסוטה פ"א ה"ג (ה.), ועיין מה שכתבנו שם.

עבד עולה למניין הקרואים

בבלי כח:‏ • פ"ב ה"י (טו.)‏

העבד עולה משבעה קרייות.

בבבלי - הובא שעבד יכול לקרוא פסוקים בבית הכנסת, אך לא מפורש שעולה למניין קרואים.

עד זומם הוא חידוש

פ"ב ה"י (טו.)‏

אין לומדין דבר מדבר בעדים זוממין (לא לומדים מהם כי הם חידוש).

בבבלי - בבא קמא עב: רק לרבא לפי הלישנא הראשונה עד זומם הוא חידוש, אך לאביי, וכן ללישנא השניה לכו"ע, אינו חידוש.

קניין קצצה

פ"ב ה"י (טו.)‏

הירושלמי כאן הובא גם בקידושין פ"א ה"ה (טז.), ועיין מה שכתבנו שם.

קצצה במקדש ומגרש אשה שאינה הוגנת

בבלי כח:‏ • פ"ב ה"י (טו.)‏

אף מי שהיה נושא אשה שאינה הוגנת לו, קרוביו ממלין חביות קליות ואגוזים ושוברין לפני התינוקות, והתינוקות מלקטין ואומרים נקצץ פלוני ממשפחתו. ובשעה שהיה מגרשה היו עושין לו כן ואומרים חזר פלוני למשפחתו.

בבבלי - הוסיף שכאשר מקדשה קרוביו אומרים "אחינו פלוני נשא אשה שאינה הוגנת לו ומתייראים אנו שמא יתערב זרעו בזרעינו וכו'", אך אין את הלשון "נקצץ פלוני ממשפחתו", וע"פ הירושלמי מובנת הלשון "קצצה". כמו כן הבבלי לא הביא שגם כשמגרשה היה עושים כן.

קטן שגדל נאמן רק כשמעיד מיד

בבלי כח:‏ • פ"ב ה"י (טו.)‏

בגודלן מה שראו בקוטנן כו' - במה דברים אמורים (שנאמנים) שהעידו במאמרן (מיד), אבל יצאו וחזרו אני אומר מפני יראה ופיתוי אמרו.

בבבלי - לא הובא.

פרק ג - אלו נערות

הבא על שפחה פטור מקנס

בבלי כט.‏ • פ"ג ה"א (טו:)‏

יכול הבא על השפחה ארמית יהא חייב? תלמוד לומר מהר ימהרנה לו לאשה, את שיש לו הוייה בה, יצאת שפחה ארמית שאין לה הוייה בה.

בבבלי - לא הובא.

סוגיית הגבעונים באריכות

בבלי כט.‏

הירושלמי דן בזה בקידושין פ"ד ה"א (מב.-מג.), ועיין מה שכתבנו שם.

מקור אחר לקנס בפסולים

בבלי כט:‏ • פ"ג ה"א (טו:)‏

אם מאן ימאן אביה, אין לי אלא שמיאן אביה, מניין שאם ימאנו אפילו מהשמים (כלומר כשהיא פסולה לקהל)? תלמוד לומר מאן ימאן מכל מקום.

בבבלי - המקור לזה מהפסוקים נערה הנערה בתולה בתולות הבתולות.

נתינים אינם עבדים

בבלי כט.‏ • פ"ג ה"א (טו:)‏

נתינים לא חשו להם אלא משום פסולי משפחה (ולא גזרו עליהם להיות עבדים ולעבור ב"לא יהיה קדש").

בבבלי - לא הובא. רש"י (כט. ד"ה נתינה) כתב כירושלמי הזה, שדוד גזר עליהם להיפסל לקהל, אך תוס' (שם ד"ה אלו) כתבו שהם פסולים מדאורייתא, ודוד הוסיף שיהיו עבדים.

מחלוקת האם כותי כגוי או כישראל

פ"ג ה"א (טו:)‏

הירושלמי כאן הובא גם בברכות פ"ז ה"א (נג.), ועיין מה שכתבנו שם.

המקור למלקות בבן סורר

פ"ג ה"א (טז.)‏

ויסרו אותו (בבן סורר ומורה) - מכות.

בבבלי - סנהדרין עא: וכתובות מו. הוסיף שהמקור לזה הוא: למדנו ויסרו מויסרו, ויסרו מבן, ובן מבן, והיה אם בן הכות הרשע⁸.

מוציא שם רע הוא חידוש

פ"ג ה"א (טז.)‏

רבנין (חכמים שחולקים על רבי מאיר) אמרין: לחידושו יצא המוציא שם רע, ודבר שהוא יוצא לחידושו אין לומדין ממנו, לפי שבכל מקום אין אדם מתחייב מדיבורו וכאן אדם מתחייב מדיבורו.

בבבלי - לא הובא.

שגגת קרבן שמה שגגה, אפשר לחייב קרבן ומלקות יחד

בבלי ל.‏ • פ"ג ה"א (טז.)‏

לא כן אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן מזיד בחלב שוגג בקרבן (ידע שהוא חלב ולא ידע שחייבים עליו חטאת) מתרין בו לוקה ומביא קרבן וכא (וכאן) לוקה ומשלם (וקשה על רבי יוחנן שאמר שא"א להעניש אדם בשני עונשים ולכן ואינו לוקה ומשלם)? רבי בון בר חייה בשם רבי שמואל בר רב יצחק אמר: כדי רשעתו - שני דברים מסורין לבית דין את תופש אחד מהן (מחייבים אותו רק על אחד מהם), יצא דבר שמסור לשמים (קרבן מסור לשמים, ולכן אפשר לחייב איתו גם מלקות).

בבבלי - שבת סט. הדין ששגגת קרבן (שידע שהוא חלב ולא ידע שחייבים עליו חטאת) שמה שגגה רק למונבז, וחכמים חולקים עליו. הדין שאפשר לחייב קרבן ומלקות יחד לא הובא בבבלי, וציון ירושלים (בבא קמא פ"ז ה"ב (לא.)) הביא שנחלקו בזה האחרונים.

מהלך כעומד

בבלי לא:‏

הירושלמי דן בזה בשבת פ"א ה"א (ה.), ועיין מה שכתבנו שם.

מחלוקת האם עדים זוממים צריכים התראה

בבלי לג.‏

הירושלמי דן בזה במכות פ"א ה"ז (ד.), ועיין מה שכתבנו שם.

שלושה מקראות נאמרו במשל

בבלי לג:‏

הירושלמי דן בזה בכתובות פ"ד ה"ד (כו.), ועיין מה שכתבנו שם.

מחלוקת אם יש שליח לדבר עבירה בטביחה

בבלי לג:‏

הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"ז ה"י (לח:), ועיין מה שכתבנו שם.

המחלוקת בחיוב ממון לחייבי מלקות שוגגים

בבלי לד:‏ • פ"ג ה"א (טז:)‏

הכל מודין (רבי יוחנן וריש לקיש) שאין ממון אצל מיתה (כשהמיתה בשוגג), מן הדא: מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת, מה מכה בהמה לא חלקתה בו בין שוגג למזיד לחייבו ממון, אף מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג למזיד לפוטרו ממון. מה פליגין בממון אצל מכות (כשהמכות בשוגג), רבי יוחנן אמר: אין ממון אצל מיתה ויש ממון אצל מכות, רבי שמעון בן לקיש אומר: כשם שאין ממון אצל מיתה כך אין ממון אצל מכות.

בבבלי - היתה הו"א שנחלקו גם במיתה וממון, ורק למסקנה מחלוקתם רק במלקות. ולירושלמי לא היתה בכלל ההו"א הזו.

חייבי מיתות שוגגים ומזידים לפטור ממון

בבלי לה.‏ • פ"ג ה"א (טז:)‏

מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת, מה מכה בהמה לא חלקתה בו בין שוגג למזיד לחייבו ממון, אף מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג למזיד לפוטרו ממון.

בבבלי - הוסיף גם: לא חילקת בין מתכוון לשאין מתכוון, בין דרך ירידה לדרך עלייה.

חזקיה מסתפק האם ההורג בלא מתכוון פטור מתשלומין

בבלי לה.‏

הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"ט ה"ד (מז:), ועיין מה שכתבנו שם.

האוכל תרומה טמאה משלם חולין טהורים משום קנס

פ"ג ה"א (יז.)‏

אכל תרומה טמאה משלם חולין טהורין וכו'. ולא דמי עצים הוא חייב לו (ולמה ישלם חולין טהורים)? הדא אמרה שהקרן קנס.

בבבלי - פסחים לב. דן באוכל תרומה טמאה שמשלם חולין טהורים, ולא הביא שהוא משום קנס⁹.

הטעם שהחוסם פרת חבירו לוקה ומשלם

פ"ג ה"א (יז.)‏

והתני החוסם את הפרה (של חבירו) משלם ששת קבין לפרה וארבעה קבין לחמור (ולוקה ומשלם)! שכן החוסם פרתו (של עצמו) לוקה (פני משה: לכן חיוב המלקות שלו לא יפטור ממון של חבירו. קרבן העדה: לכן התחייב ממון קודם המלקות).

בבבלי - בבא מציעא צא. תירץ שמשלם רק לצאת ידי שמים.

מקור לשליח לדבר עבירה

פ"ג ה"א (יז:)‏

בחוסם על ידי שליח שליח לוקה והוא פטור - דם יחשב לאיש ההוא ולא לשולחיו.

בבבלי - קידושין מג. לומד זאת מכך שמעילה וטביחה הם שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים. ורק למ"ד שני כתובים הבאים כאחד מלמדים המקור הוא מדם יחשב.

מחלוקת אם האונס נידה משלם קנס

בבלי ל.‏ • פ"ג ה"א (יח.)‏

נערה נידה ביניהון (שנחלקו האם האונס אותה חייב קנס).

בבבלי - סובר שלכו"ע הבא על הנידה משלם קנס.

האם לוקה כשיש כרת

פ"ג ה"א (יח.)‏

רבי יודה בר פזי בעא: מכות וכרת (האם לוקה כשיש כרת) מה אמרין בה אילין תניי (תנאים אלו)? אמר רבי יוסי: צריכה לרבנין (הסתפקו בזה חכמים).

בבבלי - מכות יג. היא מחלוקת תנאים.

האם לחרשת יש קנס

בבלי לו.‏

הירושלמי דן בזה בכתובות פ"א ה"ב (ד.), ועיין מה שכתבנו שם.

אנוסה לא ממתינה ג' חודשים

בבלי לז.‏

הירושלמי דן בזה ביבמות פ"ג הי"ב (כב.), ועיין מה שכתבנו שם.

גירסא הפוכה במחלוקת בטומאת גיורת נידה

בבלי לז.‏

הירושלמי דן בזה ביבמות פ"ד ה"י (כח.), ועיין מה שכתבנו שם.

ברור לו מיתה קלה שבקלות

בבלי לז:‏

הירושלמי דן בזה בסוטה פ"א ה"ה (ו.), ועיין מה שכתבנו שם.

קטנה שעיברה

בבלי לט.‏

הירושלמי דן בזה ביבמות פ"א ה"ב (ו:), ועיין מה שכתבנו שם.

כתובת בנין דכרין ומזון הבנות לאנוסה ומפותה

פ"ג ה"ה (כ.)‏

פשיטא לי באנוסה דלית לה (כתובת) בנין דיכרין, במפותה דלית לה (פני משה וקרבן העדה הגיהו: "אית לה", וקרבן העדה גם לא גרס "במפותה" ופירש ש"אית לה בנן נוקבן" הוא גם כן באנוסה ולא במפותה) בנן נוקבן (מזונות לבנותיה) וכו'.

בבבלי - נד. מסתפק באנוסה אם יש מזונות לבנותיה, ובמפותה לא דן כלל.

אונס שגירש כופין אותו להחזיר

בבלי לט.‏ • פ"ג ה"ו (כ:)‏

אחד האונס ואחד המוציא שם רע שגירשו כופין אותן להחזיר.

בבבלי - מכות טו. ותמורה ה. כתוב רק שמחזיר, אך לא שכופין אותו.

מקורו של רבי מאיר שלקטנה אין קנס

בבלי מ:‏ • פ"ג ה"ט (כב.)‏

מאי טעמא דרבי מאיר (שלקטנה אין קנס)? נער חסר כתיב בפרשה.

בבבלי - מקורו מ"ולו תהיה לאשה" במהווה עצמה.

מוציא שם רע שלא כדרכה חייב

בבלי מ:‏ • פ"ג ה"ט (כב:)‏

מתיב רבי מאיר לרבנין (רבנן): הרי המוציא שם רע, הרי כתיב בו נער והיא גדולה, דאין הקטנה נסקלת! מה עבדין לה רבנן? אמר רבי אבין: תיפתר שבא עליה דרך זכרות ("נער" מלמד שמוציא שם רע חייב גם שלא כדרכה).

בבבלי - מו: מפורש שהמוציא שם רע שלא כדרכה פטור. והירושלמי לשיטתו לקמן (פ"ד ה"ד (כה:), ועיין מה שכתבנו שם) שחייב, אלא ששם לומד זאת מהפסוק "הוציא עליה שם רע" מכל מקום.

האם כל השלושים של עבד הם קנס

פ"ג ה"י (כב:)‏

מהו שישלם דמי העבד מפי עצמו? מה צריכה ליה - כל שלשים קנס או יותר מדמיו קנס (האם כל השלושים הם קנס, או ששווי העבד הוא ממון, ורק שאר השלושים הם קנס)? אין תימר (אם תאמר) כל שלשים קנס - משלם, אין תימר יותר מדמיו קנס - אינו משלם.

בבבלי - לא הובא.

לדעה שכופר הוא כפרה, האם הוא קנס

פ"ג ה"י (כג.)‏

ואין (ואם) כמאן דמר (דאמר) ונתן פדיון נפשו של מזיק (ולא של ניזק) - כולו קנס.

בבבלי - בבא קמא מ. גם כן הביא את המחלוקת האם דמי ניזק או דמי מזיק, ורצה לתלות זאת שמ"ד דמי ניזק סובר כופרא ממונא, ומ"ד דמי מזיק סובר כופרא כפרה. ודחה שאפשר שלכו"ע הוא כפרה. ובבבא קמא מא: כתב שלמ"ד כופרא כפרה אין דינו כמודה בקנס, אלא משלם אפילו כשהודה כדי שיתכפר לו. וכתב על זה היפה עיניים (בבא קמא מ.) שזו מחלוקת התלמודים, שלירושלמי למ"ד כפרה הוא קנס, ולבבלי לא¹⁰.

מודה בקנס פטור אפילו בדיני שמים

בבלי מא.‏ • פ"ג ה"י (כג.)‏

הדא אמרה שאין אומרים לו צא ידי שמים (מודה בקנס פטור אפילו ידי שמים).

בבבלי - לא הובא, ותוס' (כתובות לג: ד"ה לאו) כתבו שפטור גם מדיני שמים, אך לא הביאו את הירושלמי.

פרק ד - נערה שנתפתתה

הכינוי "שוקד" לשמואל

בבלי מג:‏ • פ"ד ה"ב (כד:)‏

אמר ליה: שוקד אמר לעצמה. מני (מי הוא) שוקד? שמואל.

בבבלי - הכינוי הוא שקוד.

טעמו של רבי יהודה שכתובתה לאביה

בבלי מג:‏ • פ"ד ה"ג (כה.)‏

טעמא דרבי יודה כדי שיהא אדם מצוי ליתן לבתו בעין יפה (ע"י שידע שהכתובה חוזרת אליו).

בבבלי - פירשו שטעמו הוא שהכתובה נכתבה כשהבת היתה ברשות האב. הטעם שאדם יתן לבתו הובא בדף נב:

טעמו של רבי מאיר שכתובתה לעצמה

בבלי מג:‏ • פ"ד ה"ג (כה.)‏

ממוציא שם רע (שמשלם לבת ולא לאביה) למד רבי מאיר (תנא קמא במשנה, שגם את הכתובה משלם לבת ולא לאביה).

בבבלי - לא הובא.

שני שטרי חוב - האם גובים את שניהם

בבלי מד.‏

הירושלמי דן בזה בכתובות פ"ט ה"י (נז:), ועיין מה שכתבנו שם.

מוציא שם רע שלא כדרכה חייב

בבלי מו:‏ • פ"ד ה"ד (כה:)‏

מניין אפילו בא עליה ביאה אחרת (שלא כדרכה)? תלמוד לומר והוציא עליה שם רע מכל מקום.

בבבלי - מפורש שהמוציא שם רע שלא כדרכה פטור. והירושלמי לשיטתו לעיל (פ"ג ה"ט (כב:), ועיין מה שכתבנו שם) שחייב, אלא ששם לומד זאת מהמילה "נער".

מוציא שם רע במיועדת שומרת יבם וארוסה

בבלי מו.‏ • פ"ד ה"ד (כה:)‏

ואמר את האשה הזאת לקחתי ואקרב אליה - פרט לייעודין (יעוד), לקחתי - פרט לשומרת יבם, לקחתי - פרט לארוסה.

בבבלי - לא הובא.

שלושה מקראות נאמרו במשל

בבלי מו.‏ • פ"ד ה"ד (כו.)‏

תני רבי ישמעאל, זה אחד משלשה מקריות שנאמרו בתורה במשל: אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה וכו' - מהו על משענתו על בוריו (בריאותו). אם זרחה השמש עליו דמים לו וכו' - מה זריחת השמש מיוחדת שהיא שלום לכל באי העולם אף זה בזמן שהוא יודע שהוא שלום ממנו והרגו הרי זה חייב וכו'. ופרשו השלמה - לא סוף דבר ופרשו השמלה אלא עד שיתחוורו הדברים כשמלה.

בבבלי - הובאו דינים אלו בסוגיות שונות: יקום והתהלך בכתובות לג:, זרחה השמש בסנהדרין עב., ופרשו השמלה בכתובות מו., אך לא כתב שהן שלושה מקראות שנאמרו במשל.

עדים זוממים לוקים משום לא תענה

פ"ד ה"ד (כו:)‏

לוקין (העדים הזוממים) משום לא תענה ברעך עד שקר.

בבבלי - מכות ב: כתב שלא לוקים על לא תענה משום שהוא לאו שאין בו מעשה.

מחלוקת האם התשלומין והסקילה הם דין אחד

בבלי מו.‏ • פ"ד ה"ד (כו:)‏

הוזמו עידי האב - לוקה ונותן מאה סלע בשלשה, והעדים נסקלין בעשרים ושלשה וכו'. סבר רבי זעירא שני דינין הן (הדין של תשלומין וסקילה). רבי ירמיה בשם רבי אבהו: כולו דין אחד הוא (ולכן גם התשלומין בעשרים ושלושה).

בבבלי - לא הובא.

מחלוקת האם עדים זוממים צריכים התראה

פ"ד ה"ד (כז:)‏

הירושלמי כאן הובא (יותר באריכות) גם במכות פ"א ה"ז (ד.), ועיין מה שכתבנו שם.

קטנה פטורה כי נחשבת כגדולה ללא התראה

בבלי מד:‏ • פ"ד ה"ד (כז:)‏

המוציא שם רע על הקטנה פטור. אמר רבי הושעיה: ויאות (נכון), אילו גדולה שלא התרו בה - שמא כלום היא? וקטנה שהתרו בה כגדולה שלא התרו בה.

בבבלי - סתם רק שקטנה לאו בת עונשין היא, ולא דימה זאת לגדולה בלי התראה.

סרחה ולבסוף בגרה

בבלי מה.‏ • פ"ד ה"ד (כז:)‏

רבי זעירא רב המנונא בשם רב אדא בר אחוה: לעולם אינה מקדמת לבית הסקילה עד שתהא נערה בשעת הוצאה. מאי טעמא? והוציאו הנערה אל פתח בית אביה. והא תני רבי חייה זינת עודה בבית אביה ומשבגרה הוציא עליה שם רע - הוא אינו לוקה ואינו נותן מאה סלע, אלא או היא או זוממיה מקדימין לבית הסקילה! (ונשאר בקושיא). מתניתא פליגא על רב אדא בר אחוה וכו' (ונשאר בעוד קושיא).

בבבלי - גם כן הקשו שגם כשבגרה צריכה לידון בסקילה, ולמסקנה באמת שינה את הגירסא שתידון בסקילה.

היכן סוקלים נערה מאורסה שאין לה פתח בית אב

בבלי מה:‏ • פ"ד ה"ד (כז:)‏

אין לה פתח בית אביה - סוקלין אותה במקום שזינת.

בבבלי - סוקלים אותה על פתח שער העיר.

האם בית הסקילה היה חוץ לג' מחנות

פ"ד ה"ד (כז:)‏

הוצא את המקלל מחוץ למחנה - מלמד שבית דין מבפנים ובית הסקילה מבחוץ.

בבבלי - סנהדרין מב: הוסיף שבית הסקילה חוץ לג' מחנות, ובירושלמי דין זה לא הובא, וכן כתב היפה עיניים (סנהדרין שם) שלירושלמי אינו חוץ לג' מחנות. אך הפני משה (כאן) פירש גם בירושלמי שהוא חוץ לג' מחנות.

מחלוקת היכן סוקלים עובד ע"ז

בבלי מה:‏

הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"ו ה"א (כז:), ועיין מה שכתבנו שם.

המקור למלקות בבן סורר

בבלי מו.‏

הירושלמי דן בזה בכתובות פ"ג ה"א (טז.), ועיין מה שכתבנו שם.

אל יהרהר אדם ביום ויטמא בלילה - אינו בירושלמי

בבלי מו.‏ • פ"ד ה"ד (כח.)‏

בבבלי - הביא כאן (ובעבודה זרה כ:) שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה, ובירושלמי דין זה לא הובא.

זכאי בביאה - בכסף שהבעל משלם לו

בבלי מו:‏ • פ"ד ה"ו (כח.)‏

ניחא בכסף ובשטר, האב זכאי בביאה? תיפתר שאמר לו לכשתקנה לי בתך בביאה, יהיה לך כסף זה.

בבבלי - לא הובא. ורש"י (ד"ה בביאה) פירש שרשאי למוסרה לביאה לשם קידושין, אך לא דן בקבלת כסף על כך.

הטעם שמציאת אשה לבעלה

בבלי מז.‏

הירושלמי דן בזה בכתובות פ"ו ה"א (לט.), ועיין מה שכתבנו שם.

הבעל אוכל פירות כדי שישגיח על נכסי אשתו

בבלי מז:‏ • פ"ד ה"ו (כח.)‏

יותר עליו הבעל שאוכל פירות בחייה - תקנה תיקנו שיהא מפקח על ניכסי אשתו ואוכל (יאכל פירות כדי שישגיח יותר על נכסי אשתו).

בבבלי - הטעם הוא שתיקנו פירותיה תחת פירקונה.

בעל ואב שאמרו צאי מעשי ידייך למזונותייך

בבלי מז.‏ • פ"ד ה"ו (כח.)‏

תני: הבעל שאמר אי איפשי לא לוכל ולא לפקח (איני רוצה לאכול ולזכות (לפקח) במעשה ידיה) אין שומעין לו, האב שאמר אני (איני) אוכל ומפקח שומעין לו.

בבבלי - גיטין יב. כתב שהבעל יכול לומר לאשתו צאי מעשי ידייך למזונותייך רק אם מעשי ידיה מספיקים למזונותיה. לגבי האב לא דן בזה.

מספידים לפי מנהג המדינה

בבלי מח.‏ • פ"ד ה"ו (כח.)‏

כל מקום שנהגו להספיד מספידין (הכל כמנהג המדינה, וגם יותר משני חלילים).

בבבלי - לא הובא.

דעה שהאומר "אל תקברוני מנכסי" נקבר מהצדקה

בבלי מח.‏

הירושלמי דן בזה בכתובות פי"א ה"א (סא.), ועיין מה שכתבנו שם.

גדר חופה

בבלי מח:‏ • פ"ד ה"ז (כח:)‏

לא סוף דבר לחופה, אלא לבית שיש לו חופה. כעין דא אמנותא טרקילין וקיטון חופה וקיטון (בתוך הטרקלין יש חדר קטן ובתוך החדר יש חופה) נכנסה לטריקלין (פני משה: הרי היא ברשות הבעל אע"פ שלא נכנסה לחופה עצמה. וקרבן העדה גרס שזו בעיא, האם במקרה זה היא ברשות הבעל, ולפירושו הירושלמי נשאר בספק).

בבבלי - לא דן בגדר חופה כלל (ולא הזכיר בית שיש בו חופה), והמפרשים דנו מהי חופה (האריכו בזה ערוך השולחן (אה"ע סי' נה סעיפים ד עד יא) וספר המקנה (לרבי אליעזר זוסמאן סופר, כלל מד פרט ו)).

לזון את הבנות כדי שלא יצאו לתרבות רעה

בבלי מט.‏ • פ"ד ה"ח (כח:)‏

מאן דמר (דאמר) הבנות עיקר - שלא יצאו לתרבות רעה.

בבבלי - הטעם הוא משום זילותא.

בניו הקטנים של הכותב נכסיו לבניו

בבלי מט:‏ • פ"ד ה"ח (כח:)‏

נמנו באושא בכותב נכסיו לבניו הוא ואשתו ניזונין מהן. בניו קטנים מה הן? רבי אבהו בשם רבי יוסי בי רבי חנינה ואית דאמרי לה בשם רבי יודה בן חנינה: הוא ואשתו ובניו קטנים ניזונין.

בבבלי - לא דן מה הדין לגבי בניו קטנים.

מחלוקת האם בני בנים הרי הן כבנים

בבלי מט:‏ • פ"ד ה"ח (כט.)‏

בני בנים מה הן? רבי מנא אמר: בני בנים שכאן הוא בנים של הלן. אמר ליה רבי יוסי בי רבי בון ורבי מתניה הוון יתבין, סברין מימר הוא בני בנים שכאן הוא בנים של הלן, אמר ליה רבי יוסי בי רבי בון: בני בנים קפסה (קפצה) עליהן ירושת תורה (ואינם כבנים. קרבן העדה פירש שהמחלוקת האם תקנת אושא נאמרה עליהם, ופני משה פירש שהמחלוקת האם הכותב כל נכסיו לבניו זן את בני בניו).

בבבלי - לא הובא. לגבי דינים אחרים נאמר בבבלי בכמה מקומות שבני בנים הרי הן כבנים, כגון פרו ורבו (יבמות סב:).

יפריש אדם חומש מנכסיו למצוות

בבלי נ.‏ • פ"ד ה"ח (כט.)‏

נמנו באושא שיהא אדם מפריש חומש שמנכסיו למצות.

בבבלי - הלשון: המבזבז אל יבזבז יותר מחומש¹¹.

תנאים שדרשו את לשון הכתובה

פ"ד ה"ח (כט.)‏

הירושלמי כאן הובא גם ביבמות פט"ו ה"ג (עח.), ועיין מה שכתבנו שם.

האם הלכה כרבי אפילו מחביריו

בבלי נא.‏

הירושלמי דן בזה בעבודה זרה פ"ה הי"ד (לז.), ועיין מה שכתבנו שם.

המשנה שלא כתב לה כתובה - רק כרבי מאיר

בבלי נא.‏ • פ"ד ה"ט (ל.)‏

מתניתא דרבי מאיר, דרבי מאיר אמר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות. למי נצרכה? לרבי מאיר, אף על גב דרבי מאיר אומר שטר שאין בו אחריות נכסין אינו גובה (משום שהיא טעות סופר), מודה הוא הכא שהוא גובה (כי מחלק בין שאר שטרות לכתובה).

בבבלי - דחה את החילוק בין שאר שטרות לכתובה, ולמסקנה גובה באמת רק מבני חורין¹². עוד הביא שם הסבר שני, שהמשנה כרבי יהודה.

אשת כהן נאסרת באונס, בק"ו משרצים

בבלי נא:‏

הירושלמי דן בזה בסוטה פ"ד ה"ד (כ.), ועיין מה שכתבנו שם.

תחילתה ברצון וסופה באונס ולהיפך

בבלי נא:‏

הירושלמי דן בזה בסוטה פ"ד ה"ד (כ.), ועיין מה שכתבנו שם.

סוטה בשוגג מותרת לבעלה

בבלי נא:‏

הירושלמי דן בזה בשבועות פ"ח ה"ב (מב.), ועיין מה שכתבנו שם.

אל תעש עצמך כעורכי הדיינים, אסור לגלות ליחיד דינו

בבלי נב:‏ • פ"ד ה"י (ל.)‏

הירושלמי כאן הובא (ביתר אריכות) גם בבבא בתרא פ"ט ה"ד (כח:), ועיין מה שכתבנו שם.

האב חייב בכסות בנותיו

בבלי נב:‏

הירושלמי דן בזה בכתובות פי"ב ה"א (סד:), ועיין מה שכתבנו שם.

מתי בת גדולה מוותרת על עישור נכסים

פ"ד הי"ב (ל:)‏

והא תנינן יתומה שהשיאה אמה או אחיה וכתבו לה מאה וחמשים זוז יכולה היא משתגדיל להוציא מידם, טעמא דקטנה הא גדלה וויתירה (על עישור נכסים)! תיפתר שנטלה מקצת (ומוכח שוויתרה על השאר).

בבבלי - סח: גם כן הקשה זאת ותירץ שכאשר לא מחתה מוכח שוויתרה.

כתובת בנין דכרין ומזון הבנות לאנוסה ומפותה

בבלי נד.‏

הירושלמי דן בזה בכתובות פ"ג ה"ה (כ.), ועיין מה שכתבנו שם.

ארוס שבעל את ארוסתו, האם יש לה מזונות

בבלי נד.‏ • פ"ד הי"ב (לא.)‏

בא עליה עודה בבית אביה (כשהיא ארוסה) - מעכשיו נתקיימו בה תנאי כתובה (ויש לה מזונות) או אינה אלא דרך נישואין? (ונשאר בספק).

בבבלי - הסתפק האם יש מזונות לבת של הארוסה, ולא לארוסה עצמה.

המוחלת כתובתה, האם נמחלה כתובת בנין דכרין

בבלי נג.‏ • פ"ד הי"ב (לא.)‏

מחלה לו על כתובתה מהו? זכותה אבדה, זכות בניה לא אבדה? (האם נמחלה גם על כתובת בנין דכרין? ונשאר בספק).

בבבלי - פשט שנמחלה גם כתובת בנין דכרין.

שוכרים בית לאלמנה

בבלי נד.‏ • פ"ד הי"ג (לא.)‏

רבי זעירא שאל שאיל לרב נחמן בר יעקב ולרבי אבימי בר פפי: לא היה שם בית? אמר ליה: היורשין שוכרין לה בית. מיכן והילך היא אומרת קרקע והן אומרים מעות - הדין עם היתומים.

בבבלי - כתב רק שאם אין בית (אלא בקתה) אין לה זכות לגור שם.

אנשי גליל חסו על כבודם ולא על ממונם

בבלי נב:‏ • פ"ד הי"ד (לא.)‏

אנשי הגליל (שהרשו לאלמנה לשבת בבית כל חייה) חסו על כבודן ולא חסו על ממונן, אנשי יהודה (שהיו מוציאים אותה מהבית) חסו על ממונן ולא חסו על כבודן.

בבבלי - לא הובא.

פרק ה - אף על פי

כיצד מתחייב תוספת כתובה

בבלי נד:‏ • פ"ה ה"א (לא:)‏

במה הוא מתחייב לה (את התוספת)? לא כן רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש תריהון אמרין הכותב שטר חוב על חבירו בחזקת שהוא חייב לו ונמצא שאינו חייב אינו חייב ליתן לו (ואינו יכול להתחייב מעצמו)?

בבבלי - הקשה להיפך, שפשיטא שיכול להתחייב לה תוספת.

מחלוקת האם תוספת כתובה בבינונית או בזיבורית

בבלי נה.‏

הירושלמי דן בזה בכתובות פי"ב ה"ה (סז:), ועיין מה שכתבנו שם.

הטעם שקונה את התוספת

בבלי נו.‏ • פ"ה ה"א (לא:)‏

(כיצד קונה את התוספת?) רוצה הוא ליתן כמה וליקרות חתנו של פלוני (בההיא הנאה שייקרא חתנו). עד כדון כשפסק מן האירוסין, פסק מן הנישואין (וכבר נקרא חתנו)? רוצה הוא ליתן כמה בתשמישה שהוא ערב (חיבת ביאה). עד כדון כשבעל, לא בעל? רוצה הוא ליתן כמה על קניינו שהוסיף (פני משה: בההיא הנאה שקונה אותה. קרבן העדה: באמת צריך לעשות קניין) וכו'. לא הוסיף מיכן? רוצה הוא ליתן כמה ולא תחזור בה (בההיא הנאה שלא תוכל לחזור בה).

בבבלי - הסתפק האם קונה משום חיבת חופה או חיבת ביאה.

המשיא אשה לבנו זכה בבית

פ"ה ה"א (לב.)‏

דמר (דאמר) רבי חנניא: המשיא את בנו בבית זכה בבית, ובלבד מן הנישואין הראשונים. תני רבי הושעיה: זכה במטלטלין ולא זכה בבית. ופליג (הוא חולק על רבי חנניא)? רבי ירמיה בשם רבי אבהו: תיפתר שהיה אוצרו של אביו נתון שם (ולכן לא זכה בבית אלא במטלטלין).

בבבלי - בבא בתרא קמד. הובא דין המשיא בנו, וחילק שהוא דווקא בבנו הגדול, ונשא בתולה, והיא אשתו הראשונה, ושהשיאו ראשון. ולא חילק בין מטלטלין לבית.

מתי קונה את התוספת

בבלי נו.‏ • פ"ה ה"א (לב:)‏

כיני מתניתא (פירוש המשנה): שלא הוסיף לה אלא בשביל חיבת לילה הראשון שבעל (חיבת ביאה).

בבבלי - הסתפק האם קונה משום חיבת חופה או חיבת ביאה.

המתנה על עונה - האם היא תנאי שבממון

בבלי נו.‏

הירושלמי דן בזה בבבא מציעא פ"ז ה"ז (כט.), ועיין מה שכתבנו שם.

החילוק בין אשה לפילגש

פ"ה ה"ב (לג:)‏

רבי מאיר אומר: אשה יש לה כתובתה, פילגש אין לה כתובה. רבי יודה אומר: אחת זו ואחת זו יש לה כתובה, אשה יש לה כתובה ותנאי כתובה, פילגש יש לה כתובה ואין לה תנאי כתובה.

בבבלי - סנהדרין כא. מחלק שאשה יש לה כתובה וקידושין, ופילגש אין לה כתובה וקידושין. מראה הפנים (כאן) פירש שלרבי מאיר בירושלמי לפילגש גם אין קידושין, ואם כן רבי מאיר הוא כבבלי, אך היפה עיניים (סנהדרין כא.) פירש בירושלמי כאן שלכו"ע לפילגש אין קידושין.

תנאי שתפרנסו ותלמדו תורה, מעשה בבנו של ר"ע

בבלי נו.‏ • פ"ה ה"ב (לג:)‏

זו דברי רבי מאיר ורבי יהודה, אבל דברי חכמים נושא אדם אשה ומתנה עמה על מנת שלא לזונה ולפרנסה, ולא עוד אלא שתהא זונתו ומפרנסתו ומלמדתו תורה. מעשה ברבי יהושע בנו של רבי עקיבא שנשא אשה והתנה על מנת שלא לזון ושלא לפרנס, ולא עוד אלא שתהא זונתו ומפרנסתו ומלמדתו תורה.

בבבלי - דן רק בתנאי שאין לך עלי שאר כסות ועונה.

בעיכוב הנישואין מחמת הבעל מעלה לה מזונות

בבלי נח.‏ • פ"ה ה"ג (לד.)‏

אם היתה עיכובה (מלהינשא) מחמתו (של הבעל) ניזונת משלו.

בבבלי - ב. דן בזה והסיק שאפילו חלה הוא, דהיינו שהעיכוב מחמתו, לא מעלה לה מזונות.

שלוש דעות בהאכלתה בתרומה ובחולין

בבלי נח.‏ • פ"ה ה"ג (לד.)‏

תני רבי טרפון אומר: נותנין לה הכל תרומה שהתרומה מצויה בכל מקום, רבי עקיבה אומר: מחצה חולין ומחצה תרומה שהנשים מצויות לטמא טהרות. תני רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל מקום שהזכיר תרומה נותנין לה כפליים בחולין.

בבבלי - הובאו עוד דעות נוספות, נחלקו האם משלם לה על הטרחה, וחילקו בין כהנת לישראלית ובין מאורסת לנשואה. הסברא שהנשים מצויות לטמא טהרות אינה בבבלי.

המקור שארוסה אוכלת בתרומה, ואסמכתא שלא תאכל

בבלי נז:‏ • פ"ה ה"ד (לד:)‏

מה אם שפחה כנענית שאין הביאה קונה אותה להאכילה בתרומה, הכסף קונה אותה להאכילה בתרומה, אשה שהביאה קונה אותה להאכילה בתרומה אינו דין שיהא הכסף קונה אותה להאכילה בתרומה. ומה אעשה והן אמרו לעולם אין האשה אוכלת בתרומה עד שתיכנס לחופה, וסמכו להם מקרא כמה שנאמר כל טהור בביתך יאכלנו. אמר רבי יודן: הרי זה קל וחומר שיש עליו תשובה, דו יכיל מימר ליה (שיכול לומר לו) לא אם אמרת בשפחה כנענית שהיא נקנית בחזקה, תאמר בזו שאינה נקנית בחזקה.

בבבלי - קידושין י: הביא את הק"ו הזה, אך לא את הפירכא. כמו כן האסמכתא "כל טהור" לא הובאה בבבלי, אלא הסברות שמא ימזגו לה כוס ומשום סימפון.

אשה לא יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה

בבלי נח:‏

הירושלמי דן בזה בכתובות פי"א ה"א (סא.), ועיין מה שכתבנו שם.

מוכר מה שתעלה מצודתו, דשב"ל

בבלי נט.‏ • פ"ה ה"ה (לה.)‏

מה שאעלה במצודתי היום מכור לך דבריו קיימין וכו' - והוא שתהא מצודה פרושה בפניו (כדי שלא יהיה דבר שלא בא לעולם).

בבבלי - בבא מציעא טז. הובא דין זה, ולא חילק שדווקא אם המצודה פרושה לפניו. אך בבבלי הוסיף שהתירו לו זאת רק משום כדי חייו, וזה לא הובא בירושלמי.

המקדיש את עבדו לא יצא לחירות

פ"ה ה"ה (לה:)‏

המקדיש את עבדו הוא קודש ומעשה ידיו חולין.

בבבלי - גיטין לח: היא מחלוקת האם יצא לחירות.

קוטע יד עבד של חבירו

פ"ה ה"ה (לה:)‏

הירושלמי כאן הובא (בשינוי קל) גם בבבא קמא פ"ח ה"ד (לה:), ועיין מה שכתבנו שם.

מצוה לפרנס עבדים

פ"ה ה"ה (לו.)‏

מצווין ישראל לפרנס (לתת צדקה) קיטעין, אפילו עבדים. רבי יוחנן מן כל מה דהוה אכיל יהיב לעבדיה, והוה קרי עלוהי: הלא בבטן עושני עשהו ויכוננו ברחם אחד.

בבבלי - לא הובא, ובגיטין יב. היא מחלוקת האם אנשים מרחמים גם על עבדים¹³.

יש עוד מלאכות שאשה חייבת

בבלי נט:‏ • פ"ה ה"ו (לו.)‏

שבעה גופי מלאכות מנו (במשנה), והשאר לא צרכו חכמים למנותן.

בבבלי - לא הובא.

אשה לא חייבת להניק תאומים

בבלי ס.‏ • פ"ה ה"ו (לו.)‏

לא אמר אלא בנה, הא תאומים לא.

בבבלי - לא הובא.

אשה לא חייבת להניק את בן חבירו

בבלי ס.‏ • פ"ה ה"ו (לו:)‏

אין האיש כופף את אשתו שתניק בנו של חבירו, ולא האשה כופה את בעלה שתניק בן חבירתה.

בבבלי - לא הובא.

תינוק מכיר את אימו בג' ימים, מעשה שזכר את המיילדת

בבלי ס.‏ • פ"ה ה"ו (לו:)‏

כמה יהא לו ויהא מכירה? רבי ירמיה בשם רב: שלשה חדשים. והוה רבי זעירא מסתכל ביה (שתמה איך יכירנה כל כך מהר). אמר ליה: מה את מסתכל בי? נימר לך מן ההיא דשמואל, דאמר שמואל שלשה ימים. שמואל כדעתיה, שמואל אמר: חכים אנא לחייתא דילדין לי (אני זוכר את המיילדת שלי משעת הלידה). רבי יהושע בן לוי אמר: חכים אנא לגזורה דגזרין לי (אני זוכר את המוהל שלי). רבי יוחנן אמר: חכים אנא לנשייא דצבתין עם אימא (אני זוכר נשים שביקרו את אימי).

בבבלי - שמואל אמר שלושים יום. והקשו עליו כיצד יכירנה כל כך מהר, ודחוהו.

זמן פרישת התינוק

בבלי ס.‏ • פ"ה ה"ו (לו:)‏

פירש אין מחזירין אותו. עד איכן (כמה זמן)? רבי יעקב בר אחא רבי ירמיה בשם רב: מעת לעת. רבי חזקיה רבי אבהו בשם רבי יהושע בן לוי: שלשה ימים מעת לעת וכו'. רבי חזקיה רב: במה דברים אמורים בזמן שפירש מתוך בוריו (שהיה בריא), אבל אם פירש מתוך חולייו מחזירין אותו מיד. כשאינו של סכנה, אבל אם היה של סכנה אפילו לאחר כמה ימים מחזירין אותו.

בבבלי - הובאה רק הדעה ששלושה ימים, ולא פירש שהיא מעת לעת. כמו כן בבבלי לא חילק אם פרש מתוך בריאותו או מתוך חוליו ואם יש בו סכנה. והרמב"ם (מאכלות אסורות פ"ג ה"ה) הביא את החילוק בין בריאותו לחוליו.

אלמנה, בניה, פועלים, בת - האם עולים עימו

בבלי נח.‏ • פ"ה ה"ו (לו:)‏

אשתו עולה עמו אבל לא יורדת עמו, אלמנה ובניה יורדין אבל לא עולין, הפועלין עולין אבל לא יורדין, הבת לא עולה ולא יורדת.

בבבלי - הובא רק שאשתו עולה ולא יורדת.

התיר וצם משום שחשש מהיתרו

בבלי ס:‏

הירושלמי דן בזה בסוטה פ"ד ה"ג (יט:), ועיין מה שכתבנו שם.

אסור לישא מינקת אפילו אם מת התינוק

בבלי ס:‏

הירושלמי דן בזה בסוטה פ"ד ה"ג (יט:), ועיין מה שכתבנו שם.

הלך בעלה למדינת הים צריכה להמתין לכו"ע

בבלי ס:‏

הירושלמי דן בזה ביבמות פ"ז ה"ד (מב.), ועיין מה שכתבנו שם.

מעשים של חיבה, הטעם שמרחצת לו רגליו

בבלי סא.‏ • פ"ה ה"ו (לז.)‏

אפילו הכניסה לו מאה שפחות, כופה לעשות לו דברים של יחיד (יחוד וחיבה). מהו דברים של יחיד? סכת לו את גופו, ומרחצת לו את רגליו, ומוזגת לו את הכוס. למה, משום שהיא חייבת לעשות לו, או משום שאינן ראויין להשתמש בשפחות (משום צניעות)? מה נפק מן ביניהון (מאי נפק"מ), הכניסה לו עבדים: אין תימר (אם תאמר) משום שאין ראויין להשתמש בשפחה - הרי הכניסה לו עבדים. הוי לית טעמא משום שהיא חייבת לו. רבי אבודימא בצפרין (בציפורי) בעי קומי (לפני) רבי מנא לא מסתברא (אלא) משום שהיא חייבת לו. אמר לו: אוף (אף) אנא סבר כן.

בבבלי - המלאכות שהיא חייבת לבעלה, אע"פ שהכניסה לו שפחות, הן: מוזגת לו הכוס, מצעת לו את המיטה, ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו. בבבלי לא דן בטעם לזה, ורש"י (שם ד"ה אבל מוזגת) פירש שהם דברי חיבה.

ב"ה לומדים מלידת זכר או מימי נידתה

בבלי סא:‏ • פ"ה ה"ז (לז.)‏

בית שמאי אומרים שתי שבתות כימי לידת נקיבה, ובית הלל אומרים שבת אחד כימי לידת זכר או כימי נדתה.

בבבלי - היתה הו"א שבית הלל לומדים מיולדת זכר, ולמסקנה לומדים מימי נידתה.

מעשים בחכמים שיצאו מבתיהם ללמוד - אינם בירושלמי

בבלי סב:‏ • פ"ה ה"ז (לז.)‏

התלמידים יוצאין לתלמוד תורה שלא ברשות בתיהן (נשותיהם) שלשים יום.

בבבלי - הביא שזו דברי רבי אליעזר, אבל חכמים אומרים שיוצאים שתיים ושלוש שנים בלי רשות. כמו כן הבבלי הביא מעשים על תנאים ואמוראים שיצאו מבתיהם כמה וכמה שנים (וביניהם המעשה ברבי עקיבא), ובירושלמי כל המעשים הללו לא הובאו כלל (אמנם המעשה ביהודה בריה דרבי חייא חתניה דרבי ינאי הובא גם בירושלמי כלאיים פ"ג ה"ג (יא.), אך שם משמע שלא יצא מביתו, אלא שבערב שבת היה בא לשאול בשלום חמיו, וכן כתב היפה עיניים כאן).

החילוקים בחיובי עונה נלמדים מיעקב ועשיו

בבלי סא:‏ • פ"ה ה"ז (לז:)‏

ממנחה ששלח יעקב אבינו לעשו אחיו למד רבי אליעזר (את החילוק בחיובי עונה ע"פ מלאכתו של הבעל), ששילח לו כדרך הארץ: עזים מאתים ותיישים עשרים - חד לעשרה, רחלים מאתים ואילים עשרים - חד לעשרה, גמלים מיניקות ובניהם שלשים - אמר רבי ברכיה הן על ידי שהוא צנוע בתשמישו לפיכך לא פירסמו הכתוב (שלא הוזכרו זכרים), פרות ארבעים ופרים עשרה - חד לארבע, דאינון לעיי (הפרים עובדים ולכן לכל זכר יש פחות נקבות), אתונות עשרים ועיירים עשרה - חד לתרי דאינון לעיי (החמורים עובדים עוד יותר).

בבבלי - לא הובא מקור לחילוקים אלו.

חילוק בין מדיר מתשמיש למדיר מהנאה

בבלי סא:‏

הירושלמי דן בזה בכתובות פ"ז ה"א (מג.), ועיין מה שכתבנו שם.

גירסא הפוכה במחלוקת במדירה לעולם

בבלי סא:‏

הירושלמי דן בזה בכתובות פ"ז ה"א (מג:), ועיין מה שכתבנו שם.

עונתם של תלמידי חכמים

בבלי סב:‏ • פ"ה ה"ז (לז:)‏

רבי ירמיה בעא: אילין תלמידי חכמים, לא מסתברא מיעבדינון בטילין (לא מסתבר שדינם כטיילים). אמר רבי מנא: לא מסתברא דלא כאספון שהן יגיעין יותר (מסתבר שהם כספנים שהרי הם עסוקים). רב אמר: אוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת, בלשון נקייה (ומוכח שעונתם מערב שבת לערב שבת).

בבבלי - פשוט שעונתם מערב שבת לערב שבת, ולא היתה הו"א אחרת¹⁴.

המעשה שבגללו רבי עקיבא התחיל ללמוד תורה

בבלי סב:‏

הירושלמי דן בזה בנזיר פ"ז ה"א (לד.), ועיין מה שכתבנו שם.

מעשה בתוכחה לנשיא, מתנות כהונה - כדי שילמדו, דינה ולאה

בבלי סג.‏

הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"ב ה"ו (יג:), ועיין מה שכתבנו שם.

מחלוקת האם חליצה היא שבח או גנאי

בבלי סד.‏

הירושלמי דן בזה ביבמות פי"ב ה"ו (סט:), ועיין מה שכתבנו שם.

הטעם שלמורדת פוחתים יותר מלמורד, דלילה ושמשון

בבלי סד:‏ • פ"ה ה"ח (לז:)‏

הכא את מר (אומר) שבעה והכא את מר שלשה! אמר רבי יוסי בר חנינא: היא על ידי שהיא חייבת לו שבע (דברים) הוא פוחת ממנה שבעה, והוא על ידי שהוא חייב לה שלשה הוא מוסיף לה שלשה. הגע עצמך שהכניסה לו עבדים הרי אינה חייבת לו כלום וכו'? (אלא טעם החילוק הוא:) צערו של איש מרובה יותר מן האשה. הדא הוא דכתיב ויהי כי הציקה לו בדבריה כל הימים ותאלצהו, מהו ותאלצהו? אמר רבי יצחק בר לעזר: שהיתה שומטת עצמה מתחתיו (בשעת תשמיש), ותקצר נפשו למות - הוא קצרה נפשו למות, היא לא קצרה נפשה למות (שצערו של איש מרובה משל אשה).

בבבלי - פשוט שהטעם שיצרו של איש קשה משל האשה, ולא היתה הו"א אחרת¹⁵. כמו כן הבבלי לא הביא לזה מקור מפסוק. תוס' (סג. ד"ה פוחתין) הביא את ההו"א בירושלמי וכתב שהבבלי חולק עליו, אך לגירסתנו מסקנת הירושלמי כבבלי. בסוטה ט: גם כן הביא שהיתה שומטת עצמה תחתיו, אך לא פירש שם שצערו של איש מרובה משל אשה.

המתנה על עונה - האם היא תנאי שבממון

פ"ה ה"ח (לז:)‏

הירושלמי כאן הובא (יותר באריכות) גם בבבא מציעא פ"ז ה"ז (כט.), ועיין מה שכתבנו שם.

מרעיבו שבע משביעו רעב נאמר גם על אשה

פ"ה ה"ח (לז:)‏

ויהי כי הציקה לו בדבריה כל הימים ותאלצהו, מהו ותאלצהו? אמר רבי יצחק בר לעזר: שהיתה שומטת עצמה מתחתיו. ותקצר נפשו למות - הוא קצרה נפשו למות, היא לא קצרה נפשה למות (כי יצרו של איש קשה משל אשה). ויש אומרים שהיתה עושה צורכה כאחרים (לא קצרה נפשה למות כי היתה מזנה). כל שכן דתבע, דאמר רבי נחמן בשם רבי נחמן האבר הזה שבאדם הרעיבתו השביעתו השביעתו הרעיבתו (אם היתה מזנה, יצרה היה קשה עוד יותר).

בבבלי - סנהדרין קז. וסוכה נב: הכלל "מרעיבו שבע משביעו רעב" לא נאמר על אשה.

הוספת תנאי בכתובה שאם ימרוד בה ישלם לה

פ"ה ה"ח (לח.)‏

אילין דכתבין "אין (אם) שנא, אין שנאת" תניי (תנאי) ממון ותניין קיים (אלה שמוסיפים בכתובה תנאים שאם ישנא אותה או ימרוד בה יתן לה כך וכך, וכן אם תשנא אותו, הוא תנאי ממון והתנאי מועיל).

בבבלי - לא הובא.

נותן לה כר נר ופתילה כוס חבית וקדרה

בבלי סד:‏ • פ"ה ה"י (לח:)‏

נותן לה כר נר ופתילה כוס וחבית וקדירה. רבי יוסי אמר: כר אין לה, שאין נשי העניים ישינות על הכר.

בבבלי - לא הובא.

לעשירות נותנים יין

בבלי סה.‏ • פ"ה הי"א (לח:)‏

יין אין לה, שאין עניות ישראל שותות יין, ועשירות שותות (פני משה: בניחותא. קרבן העדה: בתמיה - ועשירות כן?).

בבבלי - לא חילק בין עניות לעשירות דווקא, אלא בין רגילות לאינן רגילות.

המעשים בבתו וכלתו של נקדימון

בבלי סה.‏ • פ"ה הי"א (לח:)‏

מעשה במרתא בת בייתוס שפסקו לה חכמים סאתים יין בכל יום וכו', אף על פי כן קיללה אותן (שבעיניה היה מעט) ואמרה להן כך תתנו לבנותיכם, אמר רבי אחא: וענינו אחריה אמן. אמר רבי אלעזר בר צדוק: אראה בנחמה אם לא ראיתיה מלקטת שעורים מבין טלפי סוסים בעכו, וקראתי עליה הפסוק הזה הרכה בך והענוגה וגו' אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן וגו'. והתני מעשה במרים בתו של שמעון בן גוריון שפסקו לה חכמים בחמש מאות דינר קופה בשמים בכל יום ולא היתה אלא שומרת יבם, אף על פי כן קיללה אותן ואמרה להן ככה תתנו לבנתיכם, אמר רבי אחא: וענינו אחריה אמן. אמר רבי אלעזר בר צדוק: אראה בנחמה אם לא ראיתיה קשורה בשערה בזנב הסוס בעכו, וקראתי עליה הפסוק הזה הרכה בך והענוגה כו'.

בבבלי - המעשה שפסקו לה יין מסופר על כלתו של נקדימון בן גוריון (ולא מרתא בת בייתוס) שהיתה שומרת יבם, ולא ענו אחריה אמן. המעשה שפסק לה בשמים מסופר בכתובות סו: על בתו של נקדימון בן גוריון (ולא שמעון בן גוריון) ופסקו זאת "לבו ביום" (ולא לכל יום), וענו אחריה אמן. המעשה שליקטה שעורים מסופר גם הוא (שם סו:) על בתו של נקדימון בן גוריון (ולא שמעון בן גוריון). בבבלי לא הוזכר ששערה היה קשור לזנב הסוס. ובשני המעשים בבבלי לא התכוונה לקללם אלא לברכם.

מותר בלאות אלמנה שלה

בבלי סה:‏

הירושלמי דן בזה בכתובות פי"א ה"א (סא.), ועיין מה שכתבנו שם.

פרק ו - מציאת האשה

מחלוקת האם מציאתה לבעלה או לעצמה

בבלי סה:‏ • פ"ו ה"א (לט.)‏

איתפלגון רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, חד אמר דברי הכל (המשנה שמציאת האשה לבעלה), וחרנא (והאחר) אמר במחלוקת (המשנה רק לרבי מאיר, אך לרבי יוחנן הסנדלר מציאתה לעצמה).

בבבלי - לא תלה זאת במחלוקת רבי מאיר ורבי יוחנן הסנדלר, אלא במחלוקת רבי עקיבא וחכמים.

רק לרבי מאיר יד עבד כיד רבו

פ"ו ה"א (לט.)‏

הירושלמי כאן הובא גם בקידושין פ"א ה"ג (יג.), ועיין מה שכתבנו שם.

טעם החילוק בין מציאת עבד עברי לעבד כנעני

פ"ו ה"א (לט.)‏

הירושלמי כאן הובא (בשינוי קל) גם בבבא מציעא פ"א ה"ה (ד.), ועיין מה שכתבנו שם.

הטעם שמציאת אשה לבעלה

בבלי סה:‏ • פ"ו ה"א (לט.)‏

טעם אחר יש באשה (שמציאתה לבעלה). מהו טעם אחר באשה? אמר רבי חגיי: מפני קטטה. רבי יוסי לא אמר כן, אלא שלא תהא מברחת משל בעלה ואומרת מציאה מצאתי.

בבבלי - לא הובא הטעם שהבעל זוכה במציאתה, אך לגבי האב ביאר בדף מז. שהוא משום איבה (כמו קטטה).

רב שמן בר אבא הוא רבי שמעון בר אבא

בבלי סז.‏ • פ"ו ה"ג (מ.)‏

שמעון בר אבא בשם רבי יוחנן וכו'.

בבבלי - שמו "רב שמן בר אבא".

הלשון "תקשיטים"

בבלי סו:‏ • פ"ו ה"ג (מ.)‏

תקשיטין (מלשון קישוט).

בבבלי - הלשון: תכשיט.

המעשים בבתו וכלתו של נקדימון

בבלי סו:‏

הירושלמי דן בזה בכתובות פ"ה הי"א (לח:), ועיין מה שכתבנו שם.

כשעושים רצון המקום אין שולטים בהם - אינו בירושלמי

בבלי סו:‏ • פ"ו ה"ד (מ.)‏

בבבלי - הביא כאן: אשריכם ישראל, בזמן שעושים רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בכם, ובזמן שאין עושים רצונו של מקום מוסרן ביד אומה שפלה. ובירושלמי לא הובא¹⁶.

דין אשה שלא יולדת תלוי במנהג המדינה

פ"ו ה"ד (מ:)‏

תלמידוי (תלמידיו) דרבי יוסי סלקון לקדשין (שם מקום), אשכחינון (מצאו איש ואשה) ערירין (פני משה: בלי בנים. קרבן העדה: רבו כמה תמרוקי נשים יתן לה). אמרון לון: אתניתון ביניכון? אם התניתם ביניכם (פני משה: האם יגרשנה אם לא תלד. קרבן העדה: כמה תמרוקים יתן לה) הרי יפה, ואם לאו - הכל כמנהג המדינה.

בבבלי - יבמות סד. מפורש שאם שהה עם אשה עשר שנים ולא ילדה חייב לגרשה - כך מפורש במשנה שם, ובבבלי אין שם דעה אחרת.

ממה אשה גובה, ובלבד באותו הלילה

בבלי סז.‏

הירושלמי דן בזה בכתובות פ"י ה"ג (נט.), ועיין מה שכתבנו שם.

תנאי שהדרך להתנותו ולא להתכוון לכך

בבלי סז.‏ • פ"ו ה"ה (מא.)‏

לא כן תני מניין אפילו אמר הריני עומד ערום ומכסה (אפילו אם לא יהיה לי כסף לבגדי אקנה בגדים לאשתי), אין אומרים לו שיעמוד ערום ויכסה, אלא מכסה בראוי לה (רק כפי יכולתו. ומוכח שלא מחויב לקיים את תנאו, ובמשנה כתוב שכן)! תמן אורחא דבר נשא מימר הני לי מיקום ערטיליי ומכסייא איתתי (דרך בני אדם לומר זאת, ולא התכוון לכך), ברם הכא לכן התנה עמה מתחילה.

בבבלי - לא הובא.

האם לווים לצורך העניים, ומעשה שהשיאו יתומה

בבלי סז.‏ • פ"ו ה"ה (מא.)‏

אמר רבי חיננא: זאת אומרת שאומרים לפרנסין (לגבאי צדקה) ללוות (כדי לתת לעניים כשאין מספיק בכיס של צדקה), דו פתר לה (שמבאר את המשנה) בשאין בכיס לווין עד חמשים (לתת ליתומה), אבל אם יש בכיס מוסיף. אמר רבי יוסי: זאת אומרת שאין אומרים לפרנסין ללות, דו פתר לה בשיש בכיס (אז נותנים ליתומה חמישים), אבל אם אין בכיס פוחת. כהדא (מעשה) בילדה אחת (שרצו להשיאה מכיס הצדקה) ביומוי (בימיו) דרבי אמי, אמר ישתבוק למועדא (לא ניתן לה מהצדקה, אלא נשאיר את הכסף לצורך המועד לעניים). אמר ליה רבי זעירא: גרמית יפסוד (תגרום להפסידה)! אלא יתכול (נאכילה מהצדקה), דמריה דמועדיא קיים (והקב"ה יפרנס את העניים). ותייא דרבי חנינה כרבי זעורה ודרבי יוסי כרבי אימי.

בבבלי - לא דן אם לווים לצורך העניים, ולא הובא מעשה זה.

נותנים לבת השניה רק אם השיאו את הראשונה

בבלי סח.‏ • פ"ו ה"ו (מא.)‏

כיני מתניתא (פירוש המשנה): אם השיאו את הבת הראשונה יינתן (אז אמר רבי יהודה שיתנו לבת השניה כמו לראשונה).

בבבלי - סובר בדעת רבי יהודה שגם אם לא השיא את הראשונה יתנו לשניה.

החשבון של עישור נכסים

בבלי סח.‏ • פ"ו ה"ו (מא:)‏

הראשונה נוטלת עישור נכסין ויוצאה, והשנייה נוטלת עישור נכסים מן המשתייר, והשלישית מן המשתייר, והרביעית מן המשתייר, עד עשירית מן המשתייר. נמצאו הבנות נוטלות תרין חולקין פרא ציבחד (מעט פחות משני שליש), והבן נוטל חד חולק ואוף ציבחד (מעט יותר משליש).

בבבלי - גם כן ביאר שכל אחת נוטלת עישור ממה ששיירה קודמתה, אך לא הביא את החשבון כמה בסה"כ יטלו הבנות וכמה הבן¹⁷.

נתנו את הנכסים ליתומות משום שהיו עניות

בבלי סח:‏ • פ"ו ה"ו (מא:)‏

רבי יסא איתפקד גביה מדל דיתמין והוה תמן יתמין בעיין מפרנסא (הפקידו אצלו ממון של היתומים הזכרים, והיתומות היו עניות). אעיל עובדא קומי (לפני) רבי אלעזר וקומי רבי שמעון בר יקים, אמר רבי שמעון בר יקים: לא מוטב שיתפרנסו (הבנות) משל אביהן ולא מן הצדקה? אמר ליה רבי אלעזר: דבר שאילו יבוא לפני רבותינו, ואין רבותינו נוגעין (שהיו מסתפקים מה הדין), ואנו עושין אותו מעשה? אמר רבי יוסי: אנא יהיב לון, ואין (אם) קמון יתמי וארון - אנא יהיב לון (אתן לבנות, ואם הבנים יערערו - אחזיר להם). אפילו כן חמון ולא עירון (ראו ולא ערערו).

בבבלי - לא הובא.

מתי בת גדולה מוותרת על עישור נכסים

בבלי סח:‏

הירושלמי דן בזה בכתובות פ"ד הי"ב (ל:), ועיין מה שכתבנו שם.

האם צמר בכור בטל ברוב

פ"ו ה"ז (מב:)‏

אמר רבי יוחנן בשם רבי יסא: צמר הבכור שטרפו בטל ברוב. ואייתי רבי חייה ציפורייא קומי (לפני) רבי אימי ליטרא בשמונה ולא הורי ליה (התערב צמר בכור ברוב ולא התירו), דמר (משום שאמר) רבי יסא: לא מתניתא היא? האורג מלא הסיט מצמר הבכור בבגד - ידלק הבגד, משער הנזיר ומפטר חמור בשק - ידלק השק, הורי מתניתא פליגא על רבי יוחנן.

בבבלי - לא הובא.

אדם רוצה בטובת בניו יותר משאר קרוביו

פ"ו ה"ז (מב:)‏

רוצה הוא בתקנת ביתו (בני ביתו, דהיינו בניו) יותר מקרוביו (שאר קרוביו).

בבבלי - לא הובא.

פרק ז - המדיר

חילוק בין מדיר מתשמיש למדיר מהנאה

בבלי עא.‏ • פ"ז ה"א (מג.)‏

תמן תנינן המדיר את אשתו מתשמיש המיטה (השיעור הוא שבת אחת) וכא את מר (וכאן אתה אומר) הכין (חודש)? תמן כמדירה מגופו, ברם הכא במדירה מנכסיו.

בבבלי - לא הובא טעם החילוק בין שבת לחודש, ובעניין אחר (מחלוקת רב ושמואל) דן שהיתה הו"א לחלק ביניהם.

יכול להדירה ממזונות רק לדעה שמזונות דרבנן

בבלי ע.‏ • פ"ז ה"א (מג.)‏

ויש אדם נודר שלא לפרוע את חובו (הרי משועבד לה)? אמר רבי יוסי בן חנינה: מכיון שהוא עתיד לגרשה וליתן לה כתובה ולמעט ממזונותיה כמי שאין בו חוב. ותהא יושבת וממתנת ואם גירש הרי יפה ואם לאו יעלה לה מזונות! כמאן דמר (דאמר) אין מזונות האשה מדבר תורה.

בבבלי - תירץ שאומר לה צאי מעשי ידייך למזונותייך. המחלוקת האם מזונות מדאורייתא או דרבנן הובאה בבבלי מז:

אשה לא יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה

בבלי ע:‏

הירושלמי דן בזה בכתובות פי"א ה"א (סא.), ועיין מה שכתבנו שם.

המדיר את אשתו ימתין ל' יום שמא ימצא פתח

בבלי ע:‏ • פ"ז ה"א (מג:)‏

מגלגלת עמו (ממתינה) שלשים יום - שמא ימצא פתח לנדרו.

בבבלי - הטעם הוא שבשלושים יום ישמעו אנשים ותתבייש.

גירסא הפוכה במחלוקת במדירה לעולם

בבלי עא.‏ • פ"ז ה"א (מג:)‏

שמואל אמר: במדירה שלשים יום, אבל במדירה לעולם מיד יוציא ויתן כתובה. רבי זעירא רבי אבינה בשם רב: ואפילו במדירה לעולם מגלגלת עמו שלשים יום, שמא ימצא פתח לנדרו.

בבבלי - אותה מחלוקת, אך הדעות הפוכות: רב אמר שלושים יום ושמואל אמר אפילו לעולם¹⁸.

האם נחלקו במשנה רק במדיר כהנת או גם ישראלית

בבלי עא.‏ • פ"ז ה"א (מג:)‏

רבי יוסי אומר בכוהנות פליגין (ת"ק ורבי יהודה במשנה, וכך פירושה): יותר מיכן יוציא ויתן כתובה - בסוף שנים (שני חודשים), רבי יהודה אומר בישראל חדש אחד יקיים ושנים יוציא ויתן כתובה - בסוף שנים, ובכוהנות שנים יקיים שלשה יוציא ויתן כתובתה - בתחילת שלש. ותני פליג (ברייתא חולקת על רבי יוסי): בסוף שלשה דברי רבי מאיר.

בבבלי - אביי אמר שנחלקו רק בכהנות, ורבא אמר שנחלקו גם בישראל בחודש חסר.

מדיר אותה רק מפרי אחד

בבלי ע.‏ • פ"ז ה"ב (מד.)‏

ויש אדם שמדיר את חבירו מחיים (איך יכול להדירה מכל הפירות)? אלא בשאמר לה אם תאכלי מחפץ פלוני (רק מפרי אחד. כך הגיהו פני משה וקרבן העדה).

בבבלי - לא הובא.

אצבעו בין שיניה

בבלי עא.‏ • פ"ז ה"ב (מד.)‏

הוא נתן אצבעו בין שיניה וכו' היא נתנה אצבעו בין שיניה.

בבבלי - הלשון אצבע (ולא אצבעו) בין שיניה.

הדירה שלא תרחץ ושלא תנעל מנעל

בבלי עא:‏ • פ"ז ה"ד (מד.)‏

הדירה שלא תרחצי במרחץ - בכרכים שבת אחד ובכפרים שתי שבתות, שלא תנעלי מנעל - בכפרים שלשה חדשים ובכרכים מעת לעת.

בבבלי - לא הובא.

אסור לצאת בקלתה למבוי

בבלי עב:‏ • פ"ז ה"ו (מד:)‏

וראשה פרוע - לחצר אמרו, ק"ו למבוי. רבי חייה בשם רבי יוחנן: היוצאה בקפלטין שלה אין בה משום ראשה פרוע. הדא דתימר (זה נאמר) לחצר, אבל למבוי יש בה משום יוצאה וראשה פרוע. יש חצר שהוא כמבוי, ויש מבוי שהוא כחצר. חצר שהרבים בוקעין בתוכה הרי הוא כמבוי, ומבוי שאין הרבים בוקעין בתוכו הרי הוא כחצר.

בבבלי - רבי יוחנן התיר קלתה בחצר וכן מחצר לחצר דרך מבוי, ואסר בשוק. כמו כן הוסיף שמדאורייתא קלתה מותרת, והאיסור בשוק הוא רק מדין דת יהודית.

הפירוש שתשמיש קשה לה

בבלי עב:‏ • פ"ז ה"ו (מד:)‏

אי זו היא הקולנית? שמואל אמר: כל שהיא מדברת ושכינותיה שומעות אותה. רב אמר: כל שקולה הולך ממיטה למיטה בשעת תשמיש (שהתשמיש קשה לה).

בבבלי - גם כן הביא את שני הפירושים, ודחה את הפירוש שתשמיש קשה לה¹⁹.

מחלוקת אם לממאנת שניה ואיילונית יש תוספת כתובה

בבלי עב.‏ • פ"ז ה"ו (מד:)‏

תני רבי חנין בשם רבי שמואל: אחד נשים שאמרו אין להן כתובה (מתחילה, דהיינו הממאנת השניה והאיילונית) ואחד נשים שאמרו יוצאות שלא בכתובה (שהפסידוה מפני מעשיהן, כגון עוברת על דת) כגון היתומה והשנייה והאיילונית - לא שנו אלא כתובת מנה מאתים (לא הפסידו רק מנה ומאתיים), אלא אפילו היתה כתובה של אלף דינר מאבדת וכו'. רבי הילא רבי יסא רבי בא (אבא) בר כהן מטי בה בשם רבי חנינה בן גמליאל: נשים שאמרו יוצאות שלא בכתובה לא שנו אלא כתובת מנה מאתים, אלא אפילו היתה כתובתה של אלף דינר מאבדת (ודווקא אלו שהפסידו כתובתן מאבדות גם את התוספת, אך ממאנת שניה ואיילונית יש להן התוספת. אמנם קרבן העדה הגיה שגם בברייתא הראשונה צריך לגרוס כמו בשניה, שלממאנת שניה ואיילונית יש תוספת).

בבבלי - קא. לכו"ע לממאנת שניה ואיילונית יש תוספת.

מעשי פריצות של האשה, הלשון "כאור"

בבלי עב:‏ • פ"ז ה"ו (מה.)‏

ראו אותה חוגרה בסינר רוכל יוצא מתוך ביתה - כאור (מכוער) הדבר תצא, רוק על גבי מיטתה - כאור הדבר תצא, רוק על גבי מיטתו - כאור הדבר תצא, סנדלו לפני מיטתה - כאור הדבר תצא, סנדלה לפני מיטתו - כאור הדבר תצא, שניהם יוצאין ממקום אפל - כאור הדבר תצא, מעלין זה את זה מן הבור - כאור הדבר תצא, שניהם טופחות על יריכה במרחץ - כאור הדבר תצא. חנינה בר איקא בשם רבי יהודה: וכולהן (כל המקרים הללו) אם הביאה ראייה לדבריה (שלא היתה שם זנות) נאמנת. רב אדא בר אחוה בשם רב: מעשה בא לפני רבי ומר (ואמר) מה בכך, בעיין קומוי (לפניו): אפילו ראו אותו נותן פיו על פיה שלה? אמר כזה באת מעשה, באחד שראו אותו נותן את פיו על פיה שלה, אתא עובדא קומי (לפני) רבי יוסי, אמר: תיפוק בלא פרן (בלא כתובה) וכו' היא גו חובה (בתוך מחבוא) והוא גו חובה - סוטה (מכוער הדבר ותצא). מגפפין - סוטה. מנשקין - סוטה. תרעה טריד (השער נעול אחריהם) - סוטה. מוגף (סגור ואינו נעול) - צריכה (נשאר ספק האם תצא).

בבבלי - יבמות כד: הובאו רק שלושה מקרים שנחשבים מכוערים, ורק דעת רבי שתצא, אך חכמים חולקים עליו. ולגבי סנדלים, רש"י שם (יבמות כה. ד"ה מקום) הביא שני פירושים: שצורת הנחת הסנדלים היתה הפוכה, ושהוחלפו מקום סנדליו וסנדליה. ובירושלמי כאן מפורש כפירוש השני. כשהתייחדו מאחורי שער סגור ואינו נעול - נחלקו הראשונים, והביאם מראה הפנים כאן.

בית שן

פ"ז ה"ז (מה:)‏

בית שן.

בבבלי - נקרא "בית שאן", ובמגילה כד: אנשי בית שאן נקראים "בישני".

התנה שאין עליה כל נדר

בבלי עב:‏ • פ"ז ה"ז (מה:)‏

מתניתא בשאמר לה על מנת שאין עליך נדרים, אבל אם אמר על מנת שאין עליך כל נדר - אפילו נדרה שלא לוכל (לאכול) חרובין נדר הוא.

בבבלי - לא הובא.

מחלוקת האם בקידושי תנאי יוצאת בלי גט

בבלי עב:‏ • פ"ז ה"ז (מו.)‏

אית תניי תני: מותרת להינשא בלא גט, אית תניי תני: אסורה להינשא בלא גט וכו'. ומאן דמר (דאמר) מותרת להינשא בלא גט - שמתוך שהיא יודעת שאם הולכת היא אצל הזקן והוא מתיר לה את נדרה והיא אינה הולכת, לפום כן (לכן) מותרת להינשא בלא גט. ומאן דמר אסורה להינשא בלא גט - שלא תלך אצל הזקן ויתיר לה את נדרה וקידושין חלין עליה למפרע ונמצאו בניה באין לידי ממזרות, לפום כן אסורה להינשא בלא גט.

בבבלי - פשוט שלא צריכה גט, ויש מחלוקת רק כשכנסה סתם.

מחלוקת בקידשה סתם וכנסה סתם

בבלי עב:‏ • פ"ז ה"ז (מו.)‏

רבי שמעון בן לקיש אמר: מתניתא (שאין לה כתובה) אמרה בשקידשה על תנאי וכנסה סתם, אבל אם קידשה סתם וכנסה סתם יש לה כתובה. רבי יוחנן אמר: אפילו קידשה סתם וכנסה סתם אין לה כתובה.

בבבלי - קידשה על תנאי וכנסה סתם היא מחלוקת רב ושמואל אם צריכה בכלל גט, ומשמע שהמשנה היא בקידשה סתם וכנסה סתם.

קידשה בתנאי וכנסה סתם

בבלי עב:‏ • פ"ז ה"ז (מו.)‏

וצריכה ממנו גט אפילו קידשה על תניי וכנסה סתם.

בבבלי - נחלקו בזה רב ושמואל.

המחלוקת מהי חליצה מוטעת

בבלי עד.‏

הירושלמי דן בזה ביבמות פי"ב ה"ו (סט:), ועיין מה שכתבנו שם.

סוטה בשוגג מותרת לבעלה

בבלי עד.‏

הירושלמי דן בזה בשבועות פ"ח ה"ב (מב.), ועיין מה שכתבנו שם.

נדר הוא דשיל"מ כי עיקר ההיתר הוא מכאן ולהבא

בבלי עד:‏

הירושלמי דן בזה בנדרים פ"ו ה"ד (כא.), ועיין מה שכתבנו שם.

נדר של רבים ונדר ברבים

בבלי עד:‏

הירושלמי דן בזה בנדרים פ"ה ה"ד (יח:), ועיין מה שכתבנו שם.

קרחת וזקן באשה, דדים באיש

בבלי עה.‏ • פ"ז ה"ז (מו:)‏

רבי רדיפה רבי יונה רבי ירמיה שאיל: אשה קרחה שיטה של שיער מקפת מאוזן לאוזן? בעיי משמע מן הדא: הוסיפו עליהן באשה ריח הפה וריח הזיעה שומא שאין בה שיער, ולא אדכרון קרחה. סברין מימר (רצו לומר) שאינה מום. אתא רבי שמואל בריה דרבי יוסי בי רבי בון אמר רבי נסה: מום הוא, לא מתני אלא דבר שהוא כאור (מכוער) בזה ובזה (גם באשה וגם באיש), מום בזה ואינו מום בזה, אבל דבר שהוא נוי בזה ומום בזה, כגון הדא קרחת (שלאיש היא נוי) אף על גב דהוא מום לא תניתא. תדע לך שהוא כן, הרי זקן הרי נוי באיש ומום באשה ולא תנינן יתר עליהן באשה זקן, הרי דדים הרי נוי באשה ומום באיש ולא תנינן יותר עליהם באיש דדים.

בבבלי - לא הוזכרו קרחת וזקן באשה ודדים באיש.

מסיק שמקמץ הוא מקמץ צואה

בבלי עז.‏ • פ"ז ה"ט (מז.)‏

המקמץ - זה המקמץ צואה, ויש אומרים זה הבורסי. אמר רבי זעירא: מתניתא אמרה כן זה המקמץ צואה, דתנינן והמקמץ הבורסי (משמע שהם אנשים שונים).

בבבלי - היא מחלוקת שלא הוכרעה.

פרעה לקה בראתן

בבלי עז:‏ • פ"ז ה"ט (מז.)‏

ובו (במחלת ראתן) לקה פרעה הרשע, הדא הוא דכתיב וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים ואת בית וגו', אמר רבי ברכיה: על דטלמסן למגע (רצה לנגוע בשרה) בסמה דמטרונא (לקה בראתן).

בבבלי - לא הובא.

עשרים וארבעה מיני ארזים

פ"ז ה"ט (מז.)‏

ארבעה ועשרים מיני ארזים הן.

בבבלי - ראש השנה כג. נחלקו האם יש ארבעה או עשרה מיני ארזים.

המעשה בריב"ל ומלאך המוות - אינו בירושלמי

בבלי עז:‏ • פ"ז ה"ט (מז.)‏

בבבלי - הביא כאן באריכות מעשה ברבי יהושע בן לוי שלקח את הסכין למלאך המוות ולא רצה לבוא אחריו, ובירושלמי מעשה זה לא הובא²⁰.

בימי רשב"י לא היתה קשת

בבלי עז:‏

הירושלמי דן בזה בברכות פ"ט ה"ב (סה.), ועיין מה שכתבנו שם.

פרק ח - האשה שנפלו

קולי בית שמאי וחומרי בית הלל

בבלי עח.‏ • פ"ח ה"א (מז:)‏

ולמה לא תניתה מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל? אמר ליה: לא אתינן מיתני אלא דבר חמור משני צדדין וקל משני צדדין, ברם הכא חומר הוא מצד אחד וקל מצד אחד (בית שמאי מקילים על האשה אך מחמירים על הבעל).

בבבלי - לא הובא.

נפלו לה נכסים כשהיא ארוסה

פ"ח ה"ב (מח.)‏

אמר להן (רבן גמליאל לחכמים) כך אני מודה לכם (בנפלו לה נכסים כשהיא ארוסה) שלא תמכור ולא תתן, ואם מכרה ונתנה מכרה קיים.

בבבלי - הלשון: אף זו מוכרת ונותנת וקיים.

גירסא הפוכה במחלוקת מהם נכסים הידועים לבעל

בבלי עח.‏ • פ"ח ה"ג (מח.)‏

אמר רבי יוחנן: נכסים הידועין לבעל - אילו הקרקעות, ושאינן ידועין לבעל - אלו מטלטלין. רבי יוסי בן חנינא אמר: נכסים הידועין לבעל - אלו שנפלו לה ברשות הבעל, ושאינם ידועים לבעל - אילו שנפלו לה ובעלה נתון במדינת הים.

בבבלי - הדעות הפוכות: רבי יוסי בן חנינא מחלק בין קרקע למטלטלין, ורבי יוחנן חולק עליו²¹.

האם רבי מאיר לשיטתו שמחובר כתלוש

בבלי עט.‏ • פ"ח ה"ד (מח.)‏

דרבי מאיר היא (לשיטתו), דרבי מאיר עבד מחוברין כתלושין. אמר רבי יוסי: ולא שמיע דמר (שאמר) רבי יוסי בן חנינה לא אמר רבי מאיר אלא בקמה העומדת להיקצר וגפנים עומדות להיבצר, הא שחת לא, ברם הכא אפילו שחת! רבי ירמיה בעא: מחלפא שיטתיה דרבי מאיר, תמן לא עבד מחוברין כתלושין (אם לא עומדים להיבצר) והכא עבד מחוברין כתלושין! אמר רבי יוחנן: לא דרבי מאיר עבד מחוברין כתלושין, אלא אם אתה רואה קמה קצורה את מייפה כוחה של אשה, שדה שלא נזרעה את מייפה כוחו של איש (ולא קשור לשיטתו שמחובר כתלוש).

בבבלי - לא דן מה טעמו של רבי מאיר.

עבדים שלא עושים כדי אכילתן

בבלי עט:‏ • פ"ח ה"ו (מח:)‏

מתניתא בשאינן עושין כדי טפילתן (שהעבדים לא עושים כדי אכילתן), אבל אם היו עושין כדי טפילתן לא תמכור, שאדיין כבוד בית אביה קיים.

בבבלי - לא הובא.

מחלוקת התלמודים האם השדה שלה

בבלי עט:‏ • פ"ח ה"ז (מט.)‏

רב אבון בשם רבנין דתמן (רבני בבל): מתניתא בשנפלו לה זתים ולא קרקען, גפנים ולא קרקען, אבל אם נפלו לה זתים וקרקען גפנים וקרקען לא תקוץ, שאדיין שבח בית אביה קיים. ורבנין דהכא (רבני ארץ ישראל) אמרין: אפילו נפלו לה זתים וקרקען גפנים וקרקען, לא דמי בית זיתא דנפלו ולא דמי בית כרמא דנפלו.

בבבלי - בהו"א מדובר בזיתים וקרקען (בלשונו: בשדה שלה), ובמסקנה מדובר בזיתים ולא קרקען.

מחלוקת האם יש חזקה באכילת ערלה

בבלי פ.‏

הירושלמי דן בזה בבבא בתרא פ"ג ה"ב (ט.), ועיין מה שכתבנו שם.

בעל חוב מאוחר שקדם וגבה

פ"ח ה"י (נ.)‏

רבי אבהו בשם רבי יוחנן וכו': יורש ובעל חוב שקדם אחד מהן ותפס מוציאין מידו. אמר רבי אחא בר עולא: נישמעינה מן הדא וכו' עבר היורש ותפס אין מוציאין מידו.

בבבלי - צד. גם כן הביא מחלוקת בזה, ולשונו היא בעל חוב מאוחר שקדם וגבה - האם מה שגבה גבה.

לפדיון הקדש מספיק להוסיף כל שהוא

פ"ח ה"י (נ.)‏

הקדיש תשעים מנה והיה חובו מאה מנה - מוסיף עוד דינר ופודה נכסים הללו. ולא סוף דבר דינר אלא אפילו כל שהוא, שלא יהא הקדש נראה יוצא בלא פדיון.

בבבלי - ערכין כג: על המשנה "מוסיף עוד דינר" לא הביא שאפילו כל שהוא.

שמעון בן שטח תיקן כתובה, בית ספר וטומאת מתכת

בבלי פב:‏ • פ"ח הי"א (נ:)‏

התקין שמעון בן שטח שלשה דברים: שיהא אדם נושא ונותן בכתובת אשתו, ושיהו התינוקות הולכין לבית הספר, והוא התקין טומאה לכלי זכוכית. לא כן אמר רבי זעירא רבי אבונא בשם רב ירמיה: יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלם גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית וכו' ושמעון בן שטח גזרו על כלי מתכות וכו' (מוכח שלא שמעון בן שטח תיקן טומאה לכלי זכוכית, אלא יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן)! רבי יוסי בי רבי בון בשם רבי לוי: כך היתה הלכה בידם (מתקנת יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן) ושכחוה ועמדו השניים (שמעון בן שטח) והסכימו על דעת הראשונים.

בבבלי - שבת טז: שמעון בן שטח לא תיקן טומאת כלי זכוכית אלא רק טומאת כלי מתכות. בבבא בתרא כא. רבי יהושע בן גמלא הוא שתיקן בית ספר.

מסירות נפש של בית דין, אם ריק הוא - מכם

פ"ח הי"א (נ:)‏

הירושלמי כאן הובא גם בשבת פ"א ה"ד (יא.), ועיין מה שכתבנו שם.

פרק ט - הכותב לאשתו

האם מועיל לומר "דין ודברים אין לי עימך"

פ"ט ה"א (נא.)‏

בשלא כנס אבל אם כנס אין אדם מאבד את זכותו בלשון הזה (שהאומר "דין ודברים אין לי עימך" לא אמר כלום) וכו'. מתניתא אמרה כן שאין אדם מאבד את זכותו בלשון הזה? (בתמיה, שהרי מוכח שכן מאבד) דתנינן תמן מי שהיה נשוי שתי נשים ומכר את שדהו וכתבה הראשונה ללקוח דין ודברים אין לי עמך, השנייה מוציאה מיד הלוקח. הא הראשונה לא (מוציאה מהלקוח, ומוכח שמאבד זכותו)! אמר ליה: כל גרמה אמרה שאין אדם מאבד את זכותו בלשון הזה (אדרבה, ממשנה זו משמע שאין מאבד, ולכן השנייה מוציאה מהלקוח), אלא כאן אפילו השנייה לא תוציא מיד הראשונה ולמה אין הראשונה מוציאה מיד הלוקח שכן היא כותבת לו כל ערר שיש לי בשדה זו אל יהי לי עמך כלום.

בבבלי - צה. הקשה אותה קושיא, ותירץ שלא אמר כלום (אין מאבד), ובמשנה שם הראשונה לא מוציאה מהלקוח משום שקנו מידה.

תנאי על דשב"ל

פ"ט ה"א (נא:)‏

הירושלמי כאן הובא (בשינוי קל) גם בנזיר פ"ב ה"ה (ח.), ועיין מה שכתבנו שם.

הלכה כרשב"ג משום שהירושה היא לאחר מיתה

בבלי פג:‏ • פ"ט ה"א (נב.)‏

רבי ירמיה בשם רב: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל אבל לא לעניין דברים (לא משום טעמו). הלכה כרבן שמעון בן גמליאל דאמר אם מתה יורשה, אבל דברים (טעמו) שהתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על הכתוב בתורה תנאו בטל - בתנאי גוף, אבל בתנאי ממון תנאו קיים וזה (ירושה) תנאי ממון הוא (ולא שייך לומר כאן שתנאו בטל). ולמה אמרו תנאו בטל (שהלכה כרשב"ג), שבסוף הוא זכה בהן (שהירושה היא לאחר מיתתה, ולכן אינו יכול לסלק עצמו).

בבבלי - גם כן אמר רב שהלכה כרשב"ג ולא מטעמיה, שטעמו משום מתנה על מה שכתוב בתורה. אך בבבלי הלכה כרשב"ג משום שירושת הבעל דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה.

נכסי לך ואחריך לפלוני ואחריו לפלוני, ומת השני

פ"ט ה"א (נג.)‏

הירושלמי כאן הובא גם בבבא בתרא פ"ח ה"ח (כו.), ועיין מה שכתבנו שם.

המוכר על מנת שאין אונאה

בבלי פד.‏

הירושלמי דן בזה בבבא מציעא פ"ד ה"ג (טז.), ועיין מה שכתבנו שם.

היו כאלה שהתנו שהבעל לא יירש את אשתו

פ"ט ה"א (נג:)‏

הירושלמי כאן הובא גם בבבא בתרא פ"ח ה"ה (כד:), ועיין מה שכתבנו שם.

מחלוקת בדין טועה בדבר משנה

בבלי פד:‏ • פ"ט ה"ב (נג:)‏

קריבתיה דרבי שמואל בר אבא יהבו ליה משם (משום שהיא) כושל, אייתי רבי שמעון בן לקיש עבדוי דרבי יודן נשייא (ריש לקיש הביא את עבדיו של רבי יהודה הנשיא) ואפיק מיניה (משום שסובר שהלכה שלא נותנים לכושל אלא ליורשים). רבי יוחנן הוה מיסתמיך על רבי שמעון בר אבא, אמר ליה: מה נעשה באותה הענייה? אמר ליה: אייתי רבי שמעון בן לקיש עבדוי דרבי יודן נשייא ואפיק מינה. (תמה רבי יוחנן:) ויפה נעשה (וכי אפשר להוציא ממנה ממון אחרי שנתנו לה)? אמר רבי ירמיה קומי (לפני) רבי זעירא: אי נאמר רבי יוחנן כדעתיה ורבי שמעון כדעתיה, דאיתפלגון (האם מוציאים ממון אחרי שנתנו אותו בטעות), הכל מודין שאם טעו בשיקול הדעת שאין מחזירין, מדברי תורה מחזירין, מה פליגין בטעות משנה, שרבי יוחנן אמר בטעות משנה שיקול הדעת (כמו טעות שיקול הדעת שאין מחזירין), רבי שמעון בן לקיש אמר טעות משנה דבר תורה (כמו טעות דבר תורה ומחזירין).

בבבלי - גם כן הביא את המעשה הזה ורצה לתלות את מחלוקתם בדין טעה בדבר משנה, כדברי הירושלמי, אך דחה שלכו"ע טעה בדבר משנה חוזר, ומחלוקתם היא האם הלכה כרבי עקיבא או כרבי טרפון²².

האם היורשים קונים ברה"ר ובסימטא

בבלי פד:‏ • פ"ט ה"ג (נד.)‏

רב ורבי שמעון בן לקיש תריהון אמרין: (היורשים לא קנו) בצבורין בסורקי (פני משה: רה"ר, קרבן העדה פירש שני פירושים: רה"ר, או סימטא), אבל אם צברן בביתו זכה לו ביתו. רבי יוחנן אמר: ואפילו צבורין בתוך ביתו לא זכה לו ביתו.

בבבלי - רב ושמואל אמרו שברה"ר לא קנו ובסימטא כן, ורבי יוחנן וריש לקיש אמרו שגם בסימטא לא קנו.

עשה קניין בנכס וסבור שהוא שלו

פ"ט ה"ג (נד.)‏

רב ורבי שמעון בן לקיש תריהון אמרין: בצבורין בסורקי, אבל אם צברן בביתו זכה לו ביתו. רבי יוחנן אמר: ואפילו צבורין בתוך ביתו לא זכה לו ביתו, דהוה סבר דאינון דידה (ולא התכוון לקנותם) ולית אינון דידה (ומביא עוד כמה מחלוקות דומות האם זכה או לא).

בבבלי - יבמות נב: העודר בנכסי הגר וכסבור שלו לא קנה, כי לא התכוון לקנותם.

בעל חוב מאוחר שקדם וגבה

פ"ט ה"ג (נד.)‏

הירושלמי כאן הובא גם בכתובות פ"ח ה"י (נ.), ועיין מה שכתבנו שם.

שוחדא דדייני, ודעה שמותר לקחת שוחד לזה

בבלי פה:‏

הירושלמי דן בזה בכתובות פ"י ה"ד (נט:), ועיין מה שכתבנו שם.

אין שלום בתוך ביתו לעולם

בבלי פו:‏ • פ"ט ה"ד (נד.)‏

מה טעמון דרבנין (רבנן)? אם אומר את כן אין שלום בתוך ביתו לעולם.

בבבלי - הלשון אין אדם דר עם נחש בכפיפה.

תיקנו שאשה ששברה את כלי בעלה פטורה

פ"ט ה"ד (נד:)‏

שיברה את הכלים (אשה ששברה את כלי בעלה) מה את עבד לה - כשומרת חנם או כשומרת שכר? מסתברא מיעבדינה כשומרת שכר. אמרין: אפילו כשומרת חנם אינה (אלא פטורה אפילו בפשיעה), אם אומר את כן (שחייבת) אין שלום בתוך ביתו לעולם (ולכן תיקנו חכמים שפטורה).

בבבלי - לא הובאה תקנה זו. והובאה ברמב"ם (אישות פכ"א ה"ט).

שומר שהתנה שייפטר ושינה מדעת הבעלים - חייב

פ"ט ה"ה (נד:)‏

בגין דתנינן מתנה שומר חנם להיות פטור מן השבועה והשואל להיות פטור מלשלם, ואתא מימר (לומר) לך שאף על פי שהיתנה עמו שהוא פטור - שהוא חייב (אם שינה מדעת הבעלים והשאיל לאחר).

בבבלי - לא הובא.

רב ותלמידו נחשבים לדעה אחת

פ"ט ה"ה (נה.)‏

הירושלמי כאן הובא (יותר באריכות) גם בקידושין פ"א ה"ד (טו:), ועיין מה שכתבנו שם.

בעל חוב שלא עמד בדין - לא גובים שלא בפניו

בבלי פח:‏ • פ"ט ה"ח (נו:)‏

והוא שעמד (הבעל חוב) בדין וברח (אז גובים מנכסיו שלא בפניו), אבל אם לא עמד בדין וברח לית כאן מחלטין אלא מכרזין.

בבבלי - לא חילק, אלא מחליטים גם כשלא עמד בדין.

חנן ור"ש אמרו שאשה נשבעת רק כשגובה כתובה

בבלי פח:‏ • פ"ט ה"ח (נו:)‏

חנן ורבי שמעון אמרו דבר אחד, כמה דמר (דאמר) רבי חנן לא תשבע אלא בסוף (מי שהלך למדינת הים, אשתו תישבע רק בזמן שתגבה את הכתובה ולא בזמן שתגבה מזונות) כן רבי שמעון אמר לא תשבע אלא בסוף.

בבבלי - הביא זאת ודחה שאם כן הלשון היה צריך לומר "בית דין משביעין אותה" ולא "יורשין"²³.

אומולוגייא, ספר שכותבים בו שטרות

בבלי פט.‏ • פ"ט ה"ט (נז.)‏

גובה גיטה ומטמנת כתובתה וחוזרת וגובה (נחשוש שתגבה פעמיים את כתובתה)! אין שם אומולוגייא (פני משה: שובר. קרבן העדה: ספר שכותבים בו שטרות)? (בתמיה, וכך לא תגבה פעמיים).

בבבלי - דנו על שובר, אך לא הוזכר ספר שכותבים בו שטרות.

שני שטרי חוב - האם גובים את שניהם

בבלי פט:‏ • פ"ט ה"י (נז:)‏

לית הדא אמרה ההן דיזיף מן חבריה וחזר ויזיף מיניה (מי שלווה מחבירו פעמיים) צריך מימר לבד מן כרטוסה (שטר) קדמייא דאית לי גבך (כמו שחוששים שכתב לה שתי כתובות כי טענה שאיבדה את הראשונה, כך גם מי שמוציא שני שטרי חוב על חבירו, יכול הלווה לטעון שהם חוב אחד וכתב לו עוד שטר רק משום שטען שאיבד את השטר הראשון. לכן מי שלווה מחבירו פעמיים צריך לפרש לו בשטר שהוא חוב נוסף חוץ מהחוב הקודם). אורחא דאיתתא מימר אבד פורנה (כתובתי) עביד חורן (אחרת), אלא כי אורחא דבר נשא מימר אבד כרטיסו עבד חורן (פני משה: בניחותא, גם בשטרי חוב חוששים שאבד שטרו וכתב לו שטר נוסף, ולכן בשני שטרות גובים רק אחד. קרבן העדה: בתמיה, דווקא בכתובה הדרך היא שכאשר טוענת שאיבדה את כתובתה בעלה כותב לה כתובה נוספת, אך בשטרי חוב לא יכתוב לו שטר נוסף).

בבבלי - מד. מפורש ששני שטרי חוב - ביטל השני את הראשון, ויש לזה שני טעמים: שהודה לו שהראשון מזוייף, או שמחל לו על הראשון. הטעם שחוששים שטען שאיבד את הראשון ולכן כתב לו את השני (כפני משה כאן) לא הובא בבבלי.

פרק י - מי שהיה נשוי

לתשלומי מזונות שתי הנשים שוות

בבלי צ.‏ • פ"י ה"א (נח.)‏

מתניתא לעניין כתובה (לתשלומי כתובה לאחר מיתת הבעל הראשונה קודמת), אבל לעניין מזונות שתיהן שוות.

בבבלי - לא הובא, והרמב"ם (אישות פי"ח הי"ד) פסק כירושלמי.

מי קודם - כתובה, קבורה, מלווה ובנות

בבלי צ.‏ • פ"י ה"א (נח.)‏

כתובה וקבורה (של הבעל) מי קודם? כתובה ומלוה בעדים מי קודם? כתובה ופרנסת בנות מי קודם? מאן דאמר גובין פרנסה מן משועבדין פרנסת בנות קודמת, ומאן דמר (דאמר) אין גובין פרנסה מן משועבדין אין פרנסת בנות קודמת.

בבבלי - לא הובא.

שתי נשים שאחת נתגרשה

בבלי צ.‏ • פ"י ה"א (נח.)‏

לא אמר (במשנה שהאישה השניה קודמת לגבות) אלא מת (שהאשה הראשונה מתה), הא נתגרשה (הראשונה) - כבעל חוב היא (הראשונה, והיא קודמת).

בבבלי - לא הובא.

כשהמוריש חייב, האם נחשב שיש מותר דינר

בבלי צ:‏ • פ"י ה"א (נח.)‏

והחוב ממעט (אם המוריש חייב לאחרים כסף לא נחשב שיש מותר דינר), ודכוותה והחוב מרבה (אם אחרים חייבים למוריש כסף נחשב שיש מותר דינר).

בבבלי - דן בזה והסיק שבבעל חוב לכו"ע הוי מותר, כלומר שהחוב לא ממעט.

ממה אשה גובה, ובלבד באותו הלילה

פ"י ה"ג (נט.)‏

רבי בא (אבא) בר זבדא בשם רב: ברם נהגו בסוריא להיות גובין מן הנחושת ומן הצועות, רבי אבהו בשם רבי יוחנן: ובלבד מן הצועות שבאותו הלילה (פני משה: מה שהכניסה לו בלילה הראשון. קרבן העדה: מה שהשתמש רק יום אחד). רב שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן: נהגו העם בערבייא להיות גובה מן הבושם ומן הגמלים, ודכוותה בלבד מן הבושם שבאותו הלילה.

בבבלי - דומה לזה בדף סז., אך לא הובא שדווקא באותו הלילה.

בעל חוב מאוחר שקדם וגבה

בבלי צד.‏

הירושלמי דן בזה בכתובות פ"ח ה"י (נ.), ועיין מה שכתבנו שם.

שוחדא דדייני, ודעה שמותר לקחת שוחד לזה

בבלי צד.‏ • פ"י ה"ד (נט:)‏

שמואל אמר שוחדא דדייני (קרבן העדה פירש מלשון שוחד, שמותר לדיין לקחת שוחד בשביל לזכות אחד מהם. בשיירי קרבן הביא את דברי המפרשים על זה. הרמב"ן (בבא בתרא לה.) והריטב"א (כתובות פה.) כתבו שהוא לשון גוזמא, ולא שיכולים לקחת שוחד), לשני שטרות שיצאו על שדה אחת, אי זה מהן שירצו בית דין להחליט מחליטין.

בבבלי - הובאו דברי שמואל בלשון שודא דדייני.

השלישית הרשתה לשניה לדון עם הראשונה

בבלי צג.‏ • פ"י ה"ד (נט:)‏

שמואל אמר: (הדין במשנה שמי שהיה נשוי לשלוש נשים ויש רק מאתיים זוז) במרשות זו את זו, כשהרשת (הרשתה) השלישית את השנייה לדון עם הראשונה, אמרה לה (השניה לראשונה): לא מנה אית לך? סב חמשין ואיזל לך.

בבבלי - אמר שמואל בכותבת בעלת מאתיים לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה, ולא הזכיר רשות מהשלישית.

הטילו לכיס חולקים בשווה

בבלי צג.‏ • פ"י ה"ד (נט:)‏

שלשה שהטילו לכיס והותירו או פחתו כך היו חולקין. אמר רבי אלעזר: הדא דאת אמר (זה נאמר) בשהיתה הסלע חסירה או יתירה, אבל לשכר ולהפסד כולהן חולקין בשוה (השכר לאמצע).

בבבלי - חילק שבשור לחרישה ועומד לחרישה השכר לאמצע, כירושלמי, אך בשור לחרישה ועומד לטביחה נחלקו אמוראים האם השכר לאמצע או לפי מעותיו (ובירושלמי בבא קמא פ"ד ה"א (יח.) הגירסא שונה קצת, אך גם שם אין בזה מחלוקת).

הטילו לכיס ונגנבו - חילוק בין סלעים גדולים לאבנים קטנות

בבלי צג.‏

הירושלמי דן בזה בבבא קמא פ"ד ה"א (יח:), ועיין מה שכתבנו שם.

חשבון חלוקת שלוש כתובות

בבלי צג.‏ • פ"י ה"ד (נט:)‏

מי שהיה נשוי שלוש נשים ומת וכו'.

בבבלי - הקשה מדוע בעלת כתובת המנה ברישא נוטלת חמישים, וכן מדוע בסיפא בעלת המאתיים נוטלת מנה. והירושלמי לא דן בזה.

הלכה כרבי אלעזר שעדי מסירה כרתי

בבלי צד:‏

הירושלמי דן בזה בגיטין פ"ט ה"ד (נא:), ועיין מה שכתבנו שם.

האם מועיל לומר "דין ודברים אין לי עימך"

בבלי צה.‏

הירושלמי דן בזה בכתובות פ"ט ה"א (נא.), ועיין מה שכתבנו שם.

נכסי לך ואחריך לפלוני ואחריו לפלוני, ומת השני

בבלי צה:‏

הירושלמי דן בזה בבבא בתרא פ"ח ה"ח (כו.), ועיין מה שכתבנו שם.

פרק יא - אלמנה ניזונת

מותר בלאות אלמנה שלה

בבלי צה:‏ • פי"א ה"א (סא.)‏

הותירה בליות שלה, מה אם אשת איש שהותירה מזונות שלו הותירה בליות שלה, אלמנה שהותירה מזונות שלה הותירה בליות לא כל שכן. תמן צריכה לון לנידתה (אשת איש צריכה אותן כדי שלא תתגנה על בעלה), אף הכא צריכא לון לנידתה (שלא תתגנה על הציבור).

בבבלי - סה: מותר בלאות אלמנה ליורשיו ולא לה, שכיוון שאינה נשואה טוב שתתגנה.

מעשים של חיבה

פי"א ה"א (סא.)‏

הירושלמי כאן הובא גם בכתובות פ"ה ה"ו (לז.), ועיין מה שכתבנו שם.

אשה לא יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה

פי"א ה"א (סא.)‏

אשת איש שאמרה יצאו מעשה ידי למזונותיי (איני ניזונת ואיני עושה) אין שומעין לה.

בבבלי - מפורש בכתובות נח: (ובעוד מקומות רבים) שיכולה אשה לומר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה.

דעה שהאומר "אל תקברוני מנכסי" נקבר מהצדקה

פי"א ה"א (סא.)‏

רב אמר: המת אמר אל תקברוני - נקבר בצדקה. רבי אימי בעא: וכי עלת על דעתך שיהו אחרים (יורשיו) מתפרנסים משלו והוא נקבר בצדקה? מתניתא פליגא על רב: יורשיה היורשין כתובתה חייבין בקבורתה! פתר לה בשירשו קרקע, כהדא דתני: הניח עבדים ושפחות ושטרות ומטלטלין כל הקודם בהן זכה והלה נקבר בצדקה (כשלא הניח קרקע, אבל אם הניח קרקע נקבר מדמי הקרקע).

בבבלי - מח. אין בזה מחלוקת, וכן אין חילוק בין קרקע למטלטלין, ותמיד נקבר מנכסיו.

מתנת שכיב מרע מועילה דווקא אם פירש איזו שדה

פי"א ה"א (סא:)‏

עשו דברי שכיב מרע כבריא שכתב ונתן וכו'. ובמסיים ואומר תנו שדה פלוני לפלוני (שפירש איזו שדה), אמר תנו (פני משה הגיה: חצי) שדה פלוני לפלוני - כמי שסיים או עד שיאמר חצייה בצפון וחציה בדרום? (האם לשון זו נחשבת למסיים? ונשאר בספק).

בבבלי - גיטין יג. שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני ומת - יתנו, אע"פ שלא סיים.

אמר שרפוני ותנו שדה לפלוני

פי"א ה"א (סא:)‏

רבי יודן בעי: אמר שרפוני ועבדו בי עבודה ותנו חצי שדה פלוני לפלוני - אם אין שורפין אין נותנין (האם כיוון שאין שורפין גם אין נותנים)? (ונשאר בספק).

בבבלי - לא הובא.

ספינה נקנית במשיכה לכו"ע

פי"א ה"א (סא:)‏

דתני: ספינה נקנית במשיכה דברי הכל, רבי נתן אומר: ספינה ואותיות נקנין במשיכה ובשטר.

בבבלי - בבא בתרא עה: הביא ברייתא זו ולא גרס את המילים "דברי הכל", ולכן היתה לבבלי שם הו"א שנחלקו גם בספינה, והסיק שנחלקו רק בשטר, כמו לגירסת הירושלמי.

אלמנה שלא תבעה את מזונותיה

בבלי צו.‏ • פי"א ה"ב (סב.)‏

אלמנה שעשת (שעשתה) שנים שלשה חדשים שלא לתבוע מזונותיה אבדה מזונותיה.

בבבלי - הגירסא: שתיים ושלוש שנים.

ספק אם היתומים שילמו לאלמנה את המזונות

בבלי צו:‏ • פי"א ה"ב (סב.)‏

בסוף שלשים יום הן (היתומים) אומרים נתנו (לאלמנה מזונותיה), והיא (האלמנה) אומרת לא נטלתי - ייבא כהדא דמר (כמו שאמר) רבי אבהו בשם רבי יוחנן: לווה ממנה י"ב אלף לשנה להיות מעלה לה מדינר זהב לחדש, פשיטא חדש הראשון נתן (אם מתדיינים על החודש שעבר - פטור מלשלם), וחדש האחרון לא נתן (על החודש הבא - חייב לשלם), ימים שבנתיים זו היא שאמרו הא בתחילה לא (פני משה: ולכן היתומים לא נאמנים לומר ששילמו על החודש הבא. קרבן העדה: ולכן היתומים נאמנים לומר ששילמו על החודש שעבר).

בבבלי - לא חילק אם החודש עבר, אלא אם ניסת (שעליה להביא ראיה) או לא (שעל היתומים להביא ראיה).

כבוד גרושתו ומעשה על כך

פי"א ה"ג (סב:)‏

כשם שאדם חס על כבוד אלמנתו כך חס על כבוד גרושתו. דאמר רבי יעקב בר אחא בשם רבי לעזר: מבשרך לא תתעלם זו גרושתו. איתתיה דרבי יוסי הגלילי הוות מעיקה ליה סגין (מצערתו). סליק רבי לעזר בן עזריה לגביה, אמר ליה: רבי, שיבקה דלית היא דאיקרך (גרשה, שאינה מכבדתך). אמר ליה: פורנה רב (כתובתה מרובה) עלי. אמר ליה: אנא יהיב לך פורנה ושבקה. יהב ליה פרנה ושבקה. אזלת ונסיבה לטסורא דקרתא (שומר העיר), איתנחת מן ניכסוי ואיתעביד כסגיא נהורא (וירד בעלה מנכסיו והתעוור), והוות מחזרא ליה על כל קרתא ומדברא ליה (הוליכה אותו בכל העיר לחזר על הפתחים). חד זמן חזרתיה על כל קרתא ולא איתיהב ליה כלום. אמר לה (בעלה): לית הכא שכונה חורין (אחרת)? אמרה ליה: אית הכא שכונה דמשבקי, ולית בחיילי עייל לה לתמן (אני מתביישת לחזר על הפתחים בשכונה זו כי בעלי הקודם גר שם). שרי חביט לה (בעלה התחיל להכותה כדי שתיכנס לאותה שכונה). עבר רבי יוסי הגלילי ושמע קלון מתבזיי (את קולם שהם מתבזים) בשוקא, נסבון (לקח אותם) ויהבון בגו חד ביתא מן דידיה והוה מסיק לון מזונין כל יומין (הימים) דהוון בחיין, על שם ומבשרך לא תתעלם זו גרושתו. אפילו כן אציתון קלוי בליליא ושמעין קלה אמרה לא הוה טב דייה צערה לבר מן גופה ולא לגו גופה (שמעו קולה שאמרה שמוטב היה לה צער העוני מצער הבושה לקבל ממנו צדקה).

בבבלי - לא הובא, והרמ"א (אה"ע סי' קיט סעיף ח) הביא שצדקה לגרושתו קודמת לשאר אדם.

מחלוקת האם יש מקח טעות בקרקע

בבלי צט:‏ • פי"א ה"ד (סב:)‏

בשוה מנה במאתיים אין סופו לחזור משם מקח טעות? תיפתר שהוקיר המקח. אמר רבי אבין: הדא מסייעא לרב שמעון בן לקיש, דרבי שמעון בן לקיש אמר אין למקח הונייה (הונאה) לעולם (בקרקעות). אמר רבי יוחנן: אם היה המקח מופלג (שהגיע כדי דמיו) יש לו הונייה.

בבבלי - בבא מציעא נז. דן האם יש ביטול מקח לקרקעות. רש"י (שם ד"ה ביטול) פירש שהוא ביותר משתות, אך תוס' (שם ד"ה אמר) פירש שהוא מפלגא ואילך. ותוס' (כתובות צח. ד"ה אלמנה) הביאו ראיה לשיטתם מהירושלמי הזה, וכן הרי"ף והרא"ש (בבא מציעא שם) הביאו את הירושלמי.

כתב נכסיו לעבדו, עדות שבטלה מקצתה, פלגינן דיבורא

פי"א ה"ה (סג.)‏

הירושלמי כאן הובא (עם תוספת) גם בגיטין פ"א ה"א (א:), ועיין מה שכתבנו שם.

מחמירים בהקדש כפליים מבהדיוט

בבלי צט:‏ • פי"א ה"ו (סג.)‏

כמה דאת אמר בהדיוט בקרקע עד שליש (דין אונאה) במטלטלין עד שתות, ודכוותא בהקדש בקרקע עד שתות ובמטלטלין עד (אחד מתוך) י"ב. תמן תנינן: שום היתומים שלשים יום, שום הקדש ששים יום (שלכל העניינים הללו מחמירים בהקדש כפליים מבהדיוט).

בבבלי - לא הובא.

רבי אלעזר בן פרטא

פי"א ה"ו (סג:)‏

אתא עובדא קומי (לפני) רבי, בעא מיעבד כרבנן. אמר לו רבי אלעזר בן פרטא בן בנו של רבי אלעזר בן פרטא וכו'.

בבבלי - הוא פרטא בנו של רבי אלעזר בן פרטא בן בנו של רבי פרטא הגדול.

מחלוקת בדין טועה בדבר משנה

בבלי ק.‏

הירושלמי דן בזה בכתובות פ"ט ה"ב (נג:), ועיין מה שכתבנו שם.

המקדש פסולה כסף קידושיה שלה

בבלי קא.‏ • פי"א ה"ז (סד.)‏

שאם קידשה (את אחת מהפסולות שקנסו אותו שיתן לה כתובתה) בליטרא של זהב שהוא מאבד את הכל (וגם לא מחזירה לו את כסף קידושיה, משום קנס).

בבבלי - לא הובא.

האם בעל מיטמא לאשתו הפסולה מדרבנן

בבלי קא.‏ • פי"א ה"ז (סד.)‏

הירושלמי כאן הובא גם ביבמות פ"ט ה"ד (נב.), ועיין מה שכתבנו שם.

מחלוקת אם לממאנת שניה ואיילונית יש תוספת כתובה

בבלי קא.‏

הירושלמי דן בזה בכתובות פ"ז ה"ו (מד:), ועיין מה שכתבנו שם.

אנוסה לא ממתינה ג' חודשים

פי"א ה"ז (סד:)‏

הירושלמי כאן הובא גם ביבמות פ"ג הי"ב (כב.), ועיין מה שכתבנו שם.

פרק יב - הנושא את האשה

כיצד מתחייב לזון את בת אשתו

בבלי קא:‏ • פי"ב ה"א (סד:)‏

במה הוא מתחייב לה וכו'? עשו אותה כתוספת כתובה. ויתן בסוף (כשמגרשה)! עשו אותה כקידושי אשה. ויתן משעה הראשונה (כשמקדשה)! עשו אותה כמקדש את האשה על מנת ליתן לה שנים עשר דינר זהב בשנה להיות מעלה לה מדינר זהב לחדש.

בבבלי - ביאר שמסר לה שטר בפני עדים, או בשטרי פסיקתא.

הוזלו או הוקרו מזונות בת אשתו

בבלי קא:‏ • פי"ב ה"א (סד:)‏

היו ביוקר והזילו (שבמשך כמה זמן לא שילם לה, וכשבא לשלם את חובו הוזלו), אם הוא גרים (גרם את העיכוב) נותן ביוקר, ואם היא גרמה נותן בזול. היו בזול והוקירו, בין שהוא גרם בין שהיא גרמה נותנין בזול.

בבבלי - לא הובא.

בת - האם עולה עימו

פי"ב ה"א (סד:)‏

הירושלמי כאן הובא גם בכתובות פ"ה ה"ו (לו:), ועיין מה שכתבנו שם.

האב חייב בכסות בנותיו

פי"ב ה"א (סד:)‏

בנן נוקבן דיהוון ליכי מינאי יהון יתבן בביתי ומיתזנן מניכסיי. ותני עלה: ומתכסיין בכסותי (שהכסות נכללת במזון הבנות).

בבבלי - נב: דן בחיוב האב לזון את בנותיו ולא הובא שחייב גם בכסותן. והרמב"ם (אישות פי"ט הי"א) פסק כירושלמי.

מעשי בת אשתו לעצמה

בבלי קא:‏ • פי"ב ה"א (סד:)‏

מעשה ידי הבת (שהתחייב לזון) של מי וכו'? זנה ומעשה ידיה של בעלה, אמר רבי יוסי: הדא אמרה פסק לזון כלתו זנה ומעשה ידיה של בנו (של הבת).

בבבלי - לא הובא.

חלתה הבת, האם הבעל חייב לשלם מזונותיה

בבלי קא:‏ • פי"ב ה"א (סד:)‏

חלת (חלתה הבת שהתחייב לזון) כמי שנישאת (וצריך הבעל לתת לה דמי מזונות).

בבבלי - חלתה לא הובא.

מתה הבת, האם הבעל חייב לשלם מזונותיה

בבלי קא:‏ • פי"ב ה"א (סד:)‏

מתה (הבת שהתחייב לזון) כמי שנישאת (וצריך לתת דמי מזונותיה ליורשיה)? מתה כבר מתה (ופשיטא שפטור)!

בבבלי - בבא בתרא קמ. הביא שמתה פטור מלתת לה מזונות, ולא היתה הו"א אחרת.

המשיא אשה לבנו זכה בבית

פי"ב ה"ב (סה.)‏

הירושלמי כאן הובא (יותר באריכות) גם בכתובות פ"ה ה"א (לב.), ועיין מה שכתבנו שם.

צוואת רבי שלא תזוז אלמנתו מביתו

בבלי קג.‏ • פי"ב ה"ג (סה.)‏

רבי ציוה שלשה דברים בשעת פטירתו: אל תזוז אלמנתי מביתי וכו', מתניתא היא אלמנה שאמרה אי איפשי לזוז מבית בעלי! אמר רבי דוסא דלא יימרון לה בייתא דנשוותא הוא משתעבד לנשוותה (שלא יאמרו שביתו משועבד לנשיא הבא, ותצטרך לזוז מהבית).

בבבלי - צוואתו בעניין אלמנתו היא "הזהרו בכבוד אמכם".

יוסף חפני ושמעון אפרתי

בבלי קג.‏ • פי"ב ה"ג (סה.)‏

ומי שניטפל בי בחיי יטפל בי במותי. אמר רבי חנינה דציפורין (מציפורי): כגון יוסף אפרתי, יוסה חפני.

בבבלי - שמם יוסף חפני ושמעון אפרתי.

אל תספידוני בעיירות - מפני המחלוקת

בבלי קג:‏ • פי"ב ה"ג (סה.)‏

אל תספידוני בעיירות - מפני המחלוקת (שיריבו מי יספידו).

בבבלי - פירשו משום כבוד, שיספידוהו יותר בכרכים.

האם המתים יקומו בבגדיהם או בתכריכים

בבלי קג:‏ • פי"ב ה"ג (סה.)‏

רבי חזקיה מוסיף: אל תרבו עלי תכריכין, ותהא ארוני נקובה לארץ (פני משה: שיתחבו את הארון בארץ שלא ישטפוהו הגשמים, א"נ שיהיה נקוב בתחתיתו כדי שמי הגשמים יצאו ממנו. קרבן העדה: שהמת ייגע בארץ, שזו מצוה). מילתא אמרה בסדין אחד הוא נקבר רבי, דרבי אמר כמה דבר נשא אזיל הוא אתי (המת יקום בבגדיו ולא בתכריכיו), ורבנין (רבנן) אמרין כמו דבר נש אזיל הוא אתי. תני בשם רבי נתן כסות היורדת עם אדם לשאול היא באה עמו וכו' (קם בתכריכיו).

בבבלי - תוס' (קיא: ד"ה בלבושיהן) הבינו מהבבלי שמתים קמים בבגדיהם, והביאו מהירושלמי הזה שקמים בתכריכים, וגליון הש"ס הביא מהירושלמי שיש בזה מחלוקת, כגרסתנו.

האם להיקבר בתכריכים לבנים, להיקבר עם מקל

בבלי קג:‏ • פי"ב ה"ג (סה:)‏

רבי יוחנן מפקד אלבשוני בורדיקא (תכריכי תכלת) לא חיורין ולא אוכמין, אין קמית ביני צדיקיא לא נכחת, ואין קמית ביני רשיעייא לא נבהית. רבי יאשיה פקיד אלבשוני חיוורין חפותין, אמרו ליה: מה את טב מן רבך? אמר לון: ומה אנא בהית בעובדיי (וכי אני מתבייש במעשיי)? רבי ירמיה מפקד: אלבשוני חיורין חפותין, אלבשוני דנרסיי והבון מסנאיי ברגליי וחוטרא בידי ויהבוני על סיטרא, אין (אם) אתי משיחא ואנא מעתד.

בבבלי - שבת קיד. אמר רבי ינאי שלא יקברוהו בלבנים ולא בשחורים.

הבשורה על מיתת רבי

בבלי קד.‏ • פי"ב ה"ג (סה:)‏

יצוקים ואראלים תפשון בלוחות וגברה ידן של אראלים וחטפו את הלוחות.

בבבלי - הלשון: אחזו בארון הקודש.

ביום קבורתו של רבי התארך היום

בבלי קג:‏ • פי"ב ה"ג (סה:)‏

כיון ששקעה החמה קרא הגבר (התארך היום ולא שקעה השמש בעונתה), שרייא מציקין אמרין דילמא דחללינן שובתא (הצטערו שמא חיללו שבת), ואתת בת קול ואמרה להון כל מי שלא נתעצל בהספידו של רבי יהא מבושר לחיי העולם הבא.

בבבלי - הובא שיצאה בת קול, אך לא הובא שהתארך היום.

יסוריו של רבי הגנו על יושבי הארץ

פי"ב ה"ג (סה:)‏

עבד תלת עשרה שנין חשיש שינוי (שיניו כאבו), אמר רבי יוסי בי רבי בון: כל אותן שלש עשרה שנה לא מתה חיה (יולדת) בארץ ישראל ולא הפילה עוברה בארץ ישראל.

בבבלי - בבא מציעא פה. הובא שהתייסר שלוש עשרה שנה, חלקם בחולי שבפה וחלקם באבן במקום קטנים, ולא הובא שהגן על יושבי הארץ.

רבי הסכים למסור את נשיאותו רק לרב הונא

פי"ב ה"ג (סה:)‏

רבי הוה עינוון סגין (עניו גדול) והוה אמר כל מה דיימר לי בר נשא (שיבקש ממני אדם) אנא עביד, חוץ ממה שעשו זקני בתירה לזקני דשרון גרמון ומנוניה (שאיני מוכן למסור את נשיאותי לאחר), אין (אם) סליק רב הונא ריש גלותא להכא אנא מותיב לעיל מיני, דהוא מן יהודה ואנא מן בנימן, דהוא מן דכרייא (שרב הונא מתייחס ליהודה מאביו) ואנא מן נוקבתא (ורבי מתייחס ליהודה מאימו ולבנימין מאביו). חד זמן עאל (נכנס) רבי חייה רבה לגביה אמר ליה הא רב הונא לכאן, נתכרכמו פניו של רבי (שיצטרך למסור לו את הנשיאות). אמר ליה: ארונו הוא (רב הונא מת). אמר ליה (רבי לרבי חייא): פוק חמי מה בעי לכאן (צא לראות מי קורא בחוץ). נפק ולא אשכח בר נש, וידע דהוא כעיס עלוי (עליו, ולכן אמר לו לצאת). עבד דלא עליל לגביה תלתין יומין (רבי חייא לא נכנס אל רבי שלושים יום, כדין נזיפה), אמר רבי יוסי בי רבי בון: כל אינון תליתיתי יומיא ילף רב מיניה כל כללה דאוריתא (באותם שלושים יום למד רב מרבי חייא את כל כללי התורה). בסוף תלת עשרה שנייא ותלתיתי יומיא עאל אליהו לגביה (אל רבי) בדמות רבי חייה רבה וכו'.

בבבלי - לא הובא.

רבי חייא לא שם לב מתוך עיונו

פי"ב ה"ג (סו.)‏

רבי הוה מתני שבחיה דרבי חייה רבה קומי (לפני) רבי ישמעאל בי רבי יוסי. חד זמן חמתיה גו בני ולא איתכנע מן קומוי (ראה אותי בתוך בית המרחץ ולא עמד לפני). אמר ליה: למה עבדת כן? אמר ליה: ייתי עלי דאין סחית לא ידעית בההיא שעתא אשגרית עינוי בכל ספר תילים אגדה (מתוך שהייתי שקוע בתהילים לא שמתי לב לראותך). מן ההיא שעתא מסר ליה תרין תלמידין די יהלכון עימיה גו סכנתא.

בבבלי - לא הובא.

צמו כדי לזכות לראות את רבי חייא

פי"ב ה"ג (סו.)‏

דרבי יסא צם תמניי צומין לחמיי (כדי לזכות לראות את) רבי חייה רבה, ובסופא חמא (ראה אותו) ורגזון ידיה וכהן עינוי (ורעדו ידיו וכהו עיניו של רבי יסא. ומסורת הש"ס הביא גירסא: גני גבוי, ופירש קרבן העדה שראה אותו ישן) וכו'. רבי שמעון בן לקיש צם תלת מאתן צומין למיחמי רבי חייה רובה, ולא חמתיה (ולא זכה לראותו).

בבבלי - עירובין יג: הובאה רק המעלה לראות את רבי מאיר, אך לא הובאו מעשים שצמו לשם כך²⁴.

אגדות בשבחה של ארץ ישראל

פי"ב ה"ג (סו:-סז.)‏

ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם וכו' (מאריך בשבחה של ארץ ישראל).

בבבלי - אגדות בעניין זה הובאו בפרק י"ג (קי:-קיב:).

הלשון "דברים בגב"

פי"ב ה"ג (סו:)‏

ונשאתני ממצרים וכו', דברים בגב (יש דבר פנימי ונסתר בזה).

בבבלי - קיא. הלשון: דברים בגו.

גלגול מחילות לארץ ישראל בתחיית המתים

פי"ב ה"ג (סו:)‏

מעתה רבותינו שבבבל הפסידו (שלא יקומו לימות המשיח)! אמר רבי סימאי: הקב"ה הוא מהלך לפניהן אל הארץ, והן מתגלגלין כנודות, וכיון שמגיעין לארץ ישראל נפשותיהן עמהן.

בבבלי - קיא. הלשון היא "גלגול", ומבאר שמחילות נעשות להם בקרקע.

שבעת הימים שסובבים את ארץ ישראל

פי"ב ה"ג (סז.)‏

שבעה ימים הן סובבין ארץ ישראל: ימא רבא, ימא דטבריא, ימא דכובבו, ימא דמילחא, ימא דחילתא, ימא דשילחת, ימא דאיפמייא. והאי ימא דחמץ (מדוע לא נמנה בין שבעת הימים האלו)! דוקליטיאנוס (שם מלך) הקווה נהרות ועשאו (ואינו מימי בראשית).

בבבלי - בבא בתרא עד: הגירסא היא: ימה של טבריא, ימה של סדום (ימא דמילחא), ימה של חילת, ימה של חילתא, ימה של סיבכי, ים אספמיא (איפמייא), ים הגדול (ימא רבא).

מניחים עפר על ארונות המתים מחו"ל

פי"ב ה"ג (סז.)‏

דברא בר קריא (כך שמו) ורבי אלעזר הוון מטיילין באיסטרין (ברחובות העיר), ראו ארונות שהן באות מחוצה לארץ לארץ. אמר רבי בר קריא לרבי לעזר: מה הועילו אילו, אני קורא עליהן נחלתי שמתם תועיבה - בחייכם, ותבואו ותטמאו את ארצי - במיתתכן. אמר ליה: כיון שמגיעין לארץ היו נוטלין גוש עפר ומניחין על ארונן, דכתיב וכפר אדמתו עמו.

בבבלי - קיא. הובא אינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו לאחר מיתה, אך לא הובא המנהג להניח עפר על ארונותיהם²⁵.

הטעם שרבי חנינא בר חמא כיבד את רבי אפס לשבת בראש

בבלי קג:‏

הירושלמי דן בזה בתענית פ"ד ה"ב (כ:), ועיין מה שכתבנו שם.

כל שיעורי חכמים כך הוא - אינו בירושלמי

בבלי קד.‏ • פי"ב ה"ה (סז.)‏

עיין מה שכתבנו בראש השנה פ"א ה"ב (ו.).

מחלוקת האם תוספת כתובה בבינונית או בזיבורית

פי"ב ה"ה (סז:)‏

וכתובת אשה בזיבורית, אמר ליה רבי ירמיה: לא שנו אלא מנה מאתים אבל כתובה של אלף דינר (תוספת) גובה בבינונית, ואמר רבי יוסי: ואפילו כתובתה אלף דינר אינה גובה אלא מן הזיבורית.

בבבלי - נה. פשוט שגם התוספת בזיבורית.

פרק יג - שני דייני

בתי כנסת ובתי ספר בירושלים

בבלי קה.‏ • פי"ג ה"א (סז:)‏

הירושלמי כאן הובא גם במגילה פ"ג ה"א (כג.), ועיין מה שכתבנו שם.

דרשה לשבחם של תמר ובני שמואל

פי"ג ה"א (סח.)‏

הירושלמי כאן הובא גם בסוטה פ"א ה"ד (ה:), ועיין מה שכתבנו שם.

אשה לא יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה

בבלי קז:‏

הירושלמי דן בזה בכתובות פי"א ה"א (סא.), ועיין מה שכתבנו שם.

האומר "ינתנו נכסי לבני" - האם גם לבנותיו

פי"ג ה"א (סח:)‏

הרי שהיה נתון במדינת הים ואמר יינתנו אילו לבניו - בנותיו בכלל, אם בשעת מיתה אמר יינתנו אילו לבניו - אין בנותיו בכלל (שבשעת מיתה התכוון לראויים לירש).

בבבלי - בבא בתרא קמג: לא מחלק אם היא שעת מיתה, אלא חילוקים אחרים: מה ראוי לבנים ומה לבנות, אם יש לו כלה, אם יש לו בנות שאינן נשואות.

מחילה על שטר חוב כשהשטר ביד המלווה

פי"ג ה"ב (סח:)‏

הפורע שטר חובו לחבירו שלא מדעתו וכו' מפייס הוינא ליה הוא מחיל לי (מוחל לי על החוב).

בבבלי - לא הובא. וגליון הש"ס על הירושלמי כאן הוכיח מהירושלמי שאפשר למחול גם על שטר, ואע"פ שהמלווה עדיין תופס את השטר.

שילם עבור חובו של חבירו - מתי יכול לתובעו

בבלי קז:‏ • פי"ג ה"ב (סח:)‏

רבי יהושע בן לוי אמר: אין לך נתפס על חבירו וחייב ליתן לו אלא בארנון (ארנונה) ובגולגולת (שמות מיסים, אם חייבוהו המוכסים לשלם עבור המס של חבירו - חבירו חייב לפצותו, כי לא היה יכול להיפטר. אך בשאר חובות שחייבוהו לשלם עבור חבירו - אין חבירו חייב לפצותו כי יכול לומר "הייתי מפייסו בדבר מועט"). רב אמר: כל הנתפש על חבירו (בכל החובות) חייב ליתן לו (שיכול לטעון שעל כל פנים נפטרת על ידי וסוף סוף היית חייב לשלם).

בבבלי - לא הובא.

יש גירסא "ישענו על הפתחים"

בבלי קח:‏ • פי"ג ה"ג (ע.)‏

והבנים ישאלו על הפתחים, אית תניי תני ישענו. מאן דאמר ישענו - והשענו על העץ, מאן דאמר ישאלו על הפתחים - ונוע ינועו בניו ושאלו ודרשו מחרבותיהם.

בבבלי - לא הובאה הגירסא ישענו.

האם נחלקו גם בטענו חיטים והודה לו בשעורים

בבלי קח:‏ • פי"ג ה"ד (ע.)‏

מתניתא בשטענו חטים והודה לו בשעורים, אבל אם טענו שני מינין והודה לו באחד מהן דברי הכל חייב (ובשבועות פ"ו ה"ד (ל.) הגירסא: פטור, וכן הגיה קרבן העדה כאן). רבי אימי בשם רבי יוחנן: מתניתא בשטענו חטים והודה לו בשעורים, אבל אם טענו שני מינין והודה לו באחד מהן דברי הכל פטור, ולמה תנינן רבן גמליאל מחייב? בא להודיעך כח רבן גמליאל עד היכן הוא מחייב.

בבבלי - נחלקו אמוראים בטענו חיטים ושעורים והודה בשעורים.

נשבע שבועה אחת על כל הטענות

פי"ג ה"ד (ע.)‏

הירושלמי כאן הובא (בשינוי לשון קל) גם בשבועות פ"ו ה"ד (ל.), ועיין מה שכתבנו שם.

למה לא שואלים את התובע מה כוונתו

בבלי קח:‏ • פי"ג ה"ד (ע:)‏

ההין מילין וההן אמר ריקנין (התובע טען שהפקיד קנקנים, אדמון סובר שכוונתו למלאים וחכמים סוברים שכוונתו לריקים) וכו'. ולית סופיה משאלה (וישאלו את התובע מה היתה כוונתו - מלאים או ריקים)? בההוא דנשתתק (נשתתק התובע ואי אפשר לשואלו).

בבבלי - לא הובא. ציון ירושלים (שבועות פ"ו ה"ד (ל:)) דן מדוע יועיל לשואלו אח"כ. ומראה הפנים (שבועות פ"ו ה"ד (ל:)) הוכיח מכאן שבכל ספק מה כוונת התובע - שואלים אותו.

כאשר אב פסק בלי בתו - חכמים מודים לאדמון

בבלי קט.‏ • פי"ג ה"ה (ע:)‏

מתניתא בשפסק במעמדה (של בתו), אבל אם לא פסק במעמדה אף רבנין (רבנן) מודיי (מודים).

בבבלי - לא הובא, ותוס' (קח: ד"ה הפוסק) הביאו את הירושלמי הזה.

האם נחלקו כשהקיפו אחד או ארבעה

בבלי קט:‏ • פי"ג ה"ז (עא.)‏

רבי יוסי בן חנינה אמר: וכו' והן שיהו ארבעה מקיפין אותו. שמואל אמר: אפילו אחד מקיפו מכל צד (פני משה, והפירוש השני בקרבן העדה: אחד שקנה מארבעה, פירוש ראשון בקרבן העדה: אחד ממש).

בבבלי - למסקנה המחלוקת באחד שקנה מארבעה.

סתם רב נחמן הוא רב נחמן בר יעקב

בבלי קי.‏ • פי"ג ה"ט (עא:)‏

זה לוה מזה מנה וזה לוה מזה מאתים - רב הונא אמר איתפלגון רב נחמן בר יעקב ורב ששת, חד אמר יוציא מנה כנגד מנה, וחרנה (והאחר) אמר זה גובה שטר חובו וזה גובה שטר חובו.

בבבלי - אותה מחלוקת, והחולקים הם רב נחמן (סתם) ורב ששת. מוכח שסתם רב נחמן הוא רב נחמן בר יעקב, כשיטת תוס' (עירובין מג: ד"ה יתיב) ולא כרש"י שסובר שסתם רב נחמן הוא רב נחמן בר יצחק (תוס' שם הוכיחו שזאת דעת רש"י). ואכן תוס' שם כתבו שמוכח בירושלמי כדבריהם, אך ראייתם היא רק שמוכח מהירושלמי שרב נחמן בר יעקב הוא בן דורו של רב ששת, ולא הביאו ראיה זו.

מוציאין מעיר של גויים לשל ישראל

בבלי קי.‏ • פי"ג ה"י (עב.)‏

מוציאין (בעל את אשתו ולהיפך) מעיר שרובה גוים לעיר שכולה ישראל, אבל לא מעיר שכולה ישראל לעיר שרובה גוים.

בבבלי - לא הובא.

מקור לכך שהנווה היפה בודק

בבלי קי:‏ • פי"ג ה"י (עב.)‏

ומניין שהנוה היפה בודק? רבי לוי בשם רבי חמא בשם חנינה: פן תדבקני הרעה ומתי, במשרה וסמך להרה (הוא הולך מהמישור להר, שאווירו טוב יותר) ואת אמר אכין (כך, שהעדיף את המישור)? אלא מכאן שנוה היפה בודק.

בבבלי - לא הובא מקור לזה.

מסביר את המחלוקת במעות קפוטקיא הפוך מה

בבלי בבלי קי:‏ • פי"ג הי"א (עב.)‏

נותן לה ממעות ארץ ישראל, הדא אמרה שמטבע ארץ ישראל יפה מכל הארצות. הדא מסייעא למאן דאמר כתובת אשה מדברי תורה, ודלא כרבן שמעון בן גמליאל, דתני: כתובת אשה מדברי תורה רבן שמעון בן גמליאל אומר אין כתובת אשה אלא מדברי סופרים.

בבבלי - ביאר להיפך, שמעות של קפוטקיא גדולות יותר, וחכמים סוברים שכתובה דרבנן ורשב"ג סובר שדאורייתא²⁶. הברייתא שהובאה בירושלמי הובאה גם בבבלי (י.), והבבלי הפך את הברייתא²⁷.

שלוש השבועות - אינן בירושלמי

בבלי קיא.‏ • פי"ג הי"א (עב.)‏

בבבלי - הביא כאן שלוש שבועות ויש אומרים שש שבועות, שהשביע הקב"ה את ישראל (שלא יעלו בחומה וכו') ואת האומות. ובירושלמי לא הובאו כלל²⁸.

איסור לכהן לצאת לחו"ל

בבלי קיא.‏

הירושלמי דן בזה במועד קטן פ"ג ה"א (י.), ועיין מה שכתבנו שם.

מניחים עפר על ארונות המתים

בבלי קיא.‏

הירושלמי דן בזה בכתובות פי"ב ה"ג (סז.), ועיין מה שכתבנו שם.

גלגול מחילות לארץ ישראל בתחיית המתים

בבלי קיא.‏

הירושלמי דן בזה בכתובות פי"ב ה"ג (סו:), ועיין מה שכתבנו שם.

הלשון "דברים בגב"

בבלי קיא.‏

הירושלמי דן בזה בכתובות פי"ב ה"ג (סו:), ועיין מה שכתבנו שם.

האם המתים יקומו בבגדיהם או בתכריכים

בבלי קיא:‏

הירושלמי דן בזה בכתובות פי"ב ה"ג (סה.), ועיין מה שכתבנו שם.

לעתיד לבוא אילנות יוציאו פירות במהרה

בבלי קיא:‏

הירושלמי דן בזה בתענית פ"א ה"ב (ד.), ועיין מה שכתבנו שם.

הבעל רוצה לעלות לארץ והאשה לא, ולהיפך

בבלי קי:‏ • פי"ג הי"א (עב.)‏

הוא רוצה לעלות לארץ ישראל והיא אינה רוצה - כופין אותה לעלות, היא רוצה והוא אינו רוצה - אין כופין אותו לעלות. הוא רוצה לעלות לירושלם והיא אינה רוצה - כופין אותה לעלות, היא רוצה לעלות והוא אינו רוצה - אין כופין אותו לעלות. הוא רוצה לצאת לחוצה לארץ והיא אינה רוצה - אין כופין אותה לצאת, היא רוצה לצאת והוא אינו רוצה - כופין אותה שלא לצאת.

בבבלי - יש כמה שינויים: היא אומרת לעלות והוא אומר שלא לעלות - כן כופין אותו. הוא אומר לצאת והיא אומרת שלא לצאת - כופין אותו שלא לצאת. המפרשים יישבו שאין מחלוקת בין התלמודים: הרא"ש (סוף סי' יז) הביא בשם רבינו מאיר שהירושלמי דן בזמן הזה והבבלי בזמן שבית המקדש היה קיים, והגהות אשר"י (סי' יח) הביא בשם רבינו מאיר להיפך, שהירושלמי דן בזמן בית המקדש, שיש יותר מצוה לגור בירושלים, והבבלי דן בזמן הזה. וכן שיירי קרבן ומראה הפנים האריכו ליישב שאין מחלוקת בין התלמודים (והביאו גם את רבינו מאיר).

דור שבן דוד בא קטגוריא בת"ח - אינו בירושלמי

בבלי קיב:‏ • פי"ג הי"א (עב.)‏

בבבלי - הביא שדור שבן דוד בא קטגוריא בתלמידי חכמים. ובירושלמי לא הובא²⁹.

אגדות בשבחה של ארץ ישראל

בבלי קי:-קיב:‏

הירושלמי דן בזה בכתובות פי"ב ה"ג (סו:-סז.), ועיין מה שכתבנו שם.

סיום המסכת

בבלי קי:-קיב:‏ • פי"ג הי"א (עב.)‏

אין כתובת אשה אלא מדברי סופרים (מסיים בדיני כתובה).

בבבלי - מסיים באגדות רבות על ארץ ישראל³⁰.

1 בכמה מקומות הירושלמי קורא לספק ספיקא "שני ספיקות" וכד'. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎פ‎.

2 דרך הירושלמי לא להביא אגדות מחודשות, והבבלי מביאן. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎נא‎.

3 בכמה מקומות הירושלמי משתמש בלשון "סגי נהור" (דהיינו שמשמעות העניין הפוכה מפירוש המילים), ובבבלי לא הובא. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎עט‎.

4 בכמה וכמה חיובי תשלומים, לירושלמי הם קנס ולבבלי לא. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎כח‎.

5 מצאנו בעוד מקום בירושלמי את סברא זו - שקנסו כדי שאדם ידבק בשבטו ובמשפחתו, ובבבלי לא הובאה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎כט‎.

6 דרך הירושלמי להאריך יותר בביאור מושגים. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎עז‎.

7 דרך הבבלי במקומות רבים לדחות את מסקנות הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎סב‎.

8 דרך הירושלמי למעט בלימודים מן הלמד (מדבר שאינו מפורש אלא הוא עצמו נלמד ממקום אחר, כמו כאן שהיא גזירה שווה מגזירה שווה), והבבלי לומד כך במקומות רבים. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎סז‎.

9 בכמה וכמה חיובי תשלומים, לירושלמי הם קנס ולבבלי לא. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎כח‎.

10 בכמה וכמה חיובי תשלומים, לירושלמי הם קנס ולבבלי לא. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎כח‎.

11 נראה שקשור לכך שדרך הירושלמי לנקוט לשון חיובית (חומש) במקום שלילית בבבלי (לא יותר מחומש). עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎עו‎.

12 דרך הבבלי במקומות רבים לדחות את מסקנות הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎סב‎.

13 דומה לכך שהירושלמי סובר שצריך לגמול חסד גם עם הגויים (וכן כאן לגבי עבדים), והבבלי חולק על כך. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎מב‎.

14 בכמה מקומות הבבלי מביא מייד את מסקנת הירושלמי בלי ההו"א שהובאה בירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎סג‎.

15 בכמה מקומות הבבלי מביא מייד את מסקנת הירושלמי בלי ההו"א שהובאה בירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎סג‎.

16 מצאנו שהבבלי מביא שכאשר ישראל עושים רצונו של מקום זוכים לכמה דברים, ובירושלמי לא הובא. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎נז‎.

17 דרך הירושלמי להאריך יותר בחישובים. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎פא‎.

18 בכמה מקומות אותה מחלוקת מובאת גם בבבלי אך הדעות הפוכות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎‎ע‎.

19 דרך הבבלי במקומות רבים לדחות את מסקנות הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎סב‎.

20 דרך הירושלמי לא להביא אגדות מחודשות, והבבלי מביאן. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎נא‎.

21 בכמה מקומות אותה מחלוקת מובאת גם בבבלי אך הדעות הפוכות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎‎ע‎.

22 דרך הבבלי במקומות רבים לדחות את מסקנות הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎סב‎.

23 דרך הבבלי במקומות רבים לדחות את מסקנות הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎סב‎.

24 הירושלמי מספר יותר על מסירות נפש. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎לז‎.

25 הירושלמי דן במקומות רבים בחשיבות יישוב ארץ ישראל, והבבלי מזכיר זאת פחות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎לח‎.

26 מצאנו בעוד מקום שלירושלמי לדעת חכמים כתובה דאורייתא, ולבבלי לדעת חכמים דרבנן. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎כז‎.

27 הירושלמי דן במקומות רבים בחשיבות יישוב ארץ ישראל, והבבלי מזכיר זאת פחות. וייתכן שקשור לשבחה של ארץ ישראל, שהמטבע בה יפה מבכל הארצות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎לח‎.

28 יתכן שקשור בכך שהירושלמי דן במקומות רבים בחשיבות יישוב ארץ ישראל, והבבלי מזכיר זאת פחות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎לח‎.

29 הבבלי עוסק גם בענייני העתיד לבוא, אך הירושלמי ממעט בזה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎נח‎.

30 דרך הבבלי במקומות רבים לסיים מסכתות בסוגיות שאינן הלכתיות, כגון מעשה או אגדה, אך הירושלמי מסיים בסוגיא הלכתית. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎עד‎.