כתובות נט א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מזונות תחת מעשה ידיה ומעה כסף תחת מותר וכיון דלא קא יהיב לה מעה כסף מותר דידה הוי רב אדא בר אהבה סבר תקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה וכיון דקא יהיב לה מזוני מותר דידיה הוי במאי קמיפלגי מר סבר מידי דשכיח ממידי דשכיח ומר סבר מידי דקייץ ממידי דקייץ מיתיבי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה אימא תחת מותר מעשה ידיה תא שמע אם אינו נותן לה מעה כסף לצורכיה מעשה ידיה שלה אימא מותר מעשה ידיה שלה והא עלה קתני מה היא עושה לו משקל חמש סלעים שתי ביהודה הכי קאמר מעשה ידיה כמה הוי דלידע מותר דידה כמה משקל חמש סלעים שתי ביהודה שהן עשר סלעים בגליל אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן הסנדלר ומי אמר שמואל הכי והתנן קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר רבי עקיבא אומר יפר שמא תעדיף עליו יתר מן הראוי לו רבי יוחנן בן נורי אמר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור ואמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי להעדפה ולימא הלכה כרבי יוחנן בן נורי להעדפה אי נמי אין הלכה כתנא קמא אי נמי הלכה כרבי עקיבא אלא אמר רב יוסף קונמות קאמרת שאני קונמות מתוך שאדם אוסר פירות חבירו עליו אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אמר ליה אביי בשלמא אדם אוסר פירות חבירו עליו שכן אדם אוסר פירותיו על חבירו יאסר דבר שלא בא לעולם על חבירו שכן אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו אלא אמר רב הונא בריה דרב יהושע באומרת יקדשו ידי לעושיהם דידים איתנהו בעולם וכי קאמרה הכי מי מקדש' הא משעבדא ליה דאמרה לכי מיגרשה ומי איכא מידי דאילו השתא לא קדיש ולקמיה קדיש אמר רבי אלעאי אלמה לא אילו האומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תיקדש מי לא קדשה מתקיף לה רבי ירמיה מי דמי התם בידו להקדישה הכא אין בידה לגרש את עצמה הא לא דמיא אלא לאומר לחבירו שדה זו שמכרתי לך לכשאקחנה ממך תיקדש דלא קדשה מתקיף לה רב פפא מי דמי התם גופא ופירות בידא דלוקח הכא גופה בידה הוא הא לא דמיא אלא לאומר לחבירו
רש"י[עריכה]
מזונות שכיחי ומעשה ידיה שכיח ומותר לא שכיח - מעה כסף קייץ ומעשה ידיה קייץ כדתנן (לקמן דף סד:) מה היא עושה משקל חמש סלעים:
והא עלה קתני - במתני':
ומה היא עושה לו - ומדפריש בתר מעשה ידיה ומה היא עושה לו מכלל דרישא במעשה ידיה איירי ולא במותר:
שתי - קשה לטוותו יותר מן הערב:
הכי קאמר - [לעולם במותר איירי ברישא והכי קאמר] סיפא ומה היא עושה לו עיקר דנדע מותר מאי ניהו:
משקל חמש סלעים - סלע של יהודה כפליים במשקל סלע של גליל:
מי אמר שמואל הכי - והאמר שמואל לעיל במותר לאחר מיתה פליגי ועלה א"ר יוחנן הסנדלר חולין ואע"פ דהשתא דידיה הוא אלמא טעמא דר' יוחנן משום דבר שלא בא לעולם הוא שעדיין לא מתה ואין לו רשות במותר הואיל ואינו מעלה לה מעה כסף ובהא אמר שמואל הלכה:
והתנן קונם שאני עושה לפיך - מה שאני עושה יהיה קונם לפיך יהי עליך כהקדש מליהנות לו:
אינו צריך להפר - נדר זה שאין בה כח להקדישו לפי שהוא שלו:
שמא תעדיף עליו - יותר ממה שפסקו לה חכמים משקל חמש סלעים דמותר זה אינו שלו ויכולה להקדישו:
ר' יוחנן בן נורי אומר - אף עיקר מעשה ידיה צריך הפרה:
שמא יגרשנה - ויהא הנדר חל שמשגרשה אינה משועבדת לו למעשה ידיה:
ותהא אסורה לחזור לו - לפי שנאסר מעשה ידיה עליו ואי אפשר לו ליזהר שלא תטחון ולא תאפה וכל שאר מלאכות השנויות במשנתנו שהאשה עושה לבעלה:
ואמר שמואל הלכה כו' - אלמא לכשיגרשנה חל הנדר אלמא אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם שעדיין לא גירשה:
כי אמר שמואל הלכה כר' יוחנן בן נורי להעדפה - קאמר כלומר הלכה דיפר ולאו מטעמיה דאילו לר' יוחנן עיקר מעשה ידיה צריך הפרה ולשמואל משום העדפה שמא תעדיף על הראוי הוא דאמר יפר והשתא נמי הוה מצי לאקשויי סוף סוף לא בא לעולם דהא לא נעשה אלא אקשי ליה קושיא אחריתא:
אין הלכה כת"ק - דאמר אין צריך להפר אלא יפר:
אלא אמר רב יוסף - לעולם הלכה ומטעמיה קאמר ומשום שמא יגרשנה:
ושאני קונמות - הקדש שאינו הקדש לכל אלא על אדם אחד בלשון קונם:
מתוך - שהוא תופס במקום שאין סתם הקדש תופס שאדם אוסר פירות חבירו עליו ואומר קונם פירות פלוני עלי ובסתם הקדש אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו הלכך אדם אוסר עליו נמי דבר שלא בא לעולם אבל מתני' במקדיש הקדש גמור איירי ואינו ממהר לתפוס כקונם:
אמר ליה אביי - ומה ראיה פירות חבירו עליו לכאן שהן פירות חבירו על חבירו דעכשיו היא משועבדת לו למעשה ידיה ואינה ראויה להתפיסו בקונם ולכשיגרשנה קאמר דחייל ועוד שעדיין לא נעשית המלאכה עד לאחר גירושין וחזרה:
בשלמא אדם אוסר פירות חבירו עליו - בקונם שהרי אדם אוסר פירותיו על חבירו בין בלשון קונם לחבירו לבדו בין שהקדישו סתם הקדש גמור:
יאסר דבר כו' - בתמיה:
דבר שלא בא לעולם - לא המלאכה באה ולא הרשות באה לידה להתפיס עד שתתגרש:
שכן אין אדם כו' - שממקום שבאת אין אתה יכול ללמוד איסור שהרי אף בקונם אין אוסר פירות חבירו על חבירו לומר קונם פירותיך עליך:
באומרת יקדשו ידי כו' - שהמלאכה כמי שבאת לעולם ועל הגירושין שלא באו קא מסיק ואזיל ומתניתין באומר מעשה ידיך הקדש:
ומי איכא מידי כו' - כלומר תירצת לא בא לעולם דמלאכה לא בא לעולם דגירושין לא תירצת דאילו השתא לית לה רשותא לאקדושיה והיכי קדיש לקמיה:
אלמה לא - בתמיה:
מי לא קדשה - אם מכרה וחזר ולקחה:
בידו להקדישה - שהרי עכשיו שלו וכי היכי דאילו אקדשה השתא קדשה כי אמר נמי תיקדוש לקמיה קדשה:
הא לא דמיא - מסקנא דקושיא היא:
התם - גבי מכרתי לך אין לו עכשיו בה לא גוף ולא פירות ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו:
הכא גופה בידה הוא - והרי יקדשו ידי אמרה:
הא לא דמיא - מסקנא דאתקפתיה היא:
תוספות[עריכה]
קונם שאני עושה לפיך. אפילו גרסי' שאיני לא הוי דבר שאין בו ממש דהא תנן בפ' בתרא דנדרים (דף פא:) קונם שלא אתן תבן לפני בקרך אינו יכול להפר:
אינו צריך להפר. במעלה לה מזונות ומעה כסף איירי ולכך אינו צריך להפר שהמותר הכל שלו ואם משום העדפה שעל ידי הדחק גם היא שלו ואין לפרש טעם דאין צריך להפר משום דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דאם כן בחנם נקט מה שאני עושה לפיך דליתני מקדיש ידי עצמו:
רבי עקיבא אומר יפר. דקסבר דהעדפה שעל ידי הדחק הוי לאשה כדאמרינן בריש מציאת האשה (לקמן סו. ושם) וא"ת והיאך יכול להפר והא אין זה מדברים שבינו לבינה וי"ל דחשיב בינו לבינה לפי שאינו יכול ליזהר וליקח ממש בצמצום את הראוי לו ולהניח שאינו ראוי לו א"נ גם חלקה משועבד לו שילקח בהם קרקע והוא יאכל פירות וא"ת אם כן איך יכולה להדירו כיון דמשועבדת ליה דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל כדאמר בסמוך וי"ל דדוקא בעיקר מעשה ידיה הוא דאלמוה שהם לבעל לגמרי אבל הכא דלאו דידיה נינהו אלא לפירות בעלמא לא אלמוה:
שמא יגרשנה כו'. ואם תאמר ולרב דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה למה לי למנקט שמא יגרשנה לימא שמא תאמר איני ניזונת ואיני עושה וי"ל דהא לא שכיח שתהא אומרת כן:
כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי להעדפה. פירוש הקונטרס מגומגם כמו שפירש בעצמו ונראה לר"ת דהכי פירושו להעדפה דסבר לה שמואל כרבי יוחנן בן נורי בהא דהעדפה לבעל ובתר הכי גריס ונימא הלכה כתנא קמא אי נמי אין הלכה כרבי עקיבא וכן פירש ר"ח:
בשלמא אדם אוסר פירות חבירו עליו שכן אוסר פירותיו על חבירו. פירוש דהתם אוסר משום דאחד מהן ברשותו יאסור דבר שלא בא לעולם על חבירו שאין לא זה ולא זה ברשותו שכן אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו לפי ששניהן אינם ברשותו:
לכשאקחנה ממך כו'. ואע"ג דהתם קאמר לכשאקחנה והכא לא קאמרה לכשאתגרש אין נראה לו לחלק:
הכא אין בידה לגרש עצמה. תימה דהא בידה לומר איני ניזונת ואיני עושה ויש לומר דרוצה ליישב גם אליבא דריש לקיש:
עין משפט ונר מצוה[עריכה]
מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ה (עריכה)
נא א ב מיי' פי"ב מהל' נדרים הל' י, סמג לאוין רמב, טוש"ע י"ד סי' רלד סעי' עא וטוש"ע אה"ע סי' פא סעי' ב:
נב ג מיי' פ"ו מהל' ערכין הל' כט:
נג ד מיי' שם הל' כז:
נד ה מיי' שם הל' כט:
ראשונים נוספים
חידושי הרשב"א
מידי דקיץ ממידי דקיץ: ואם תאמר, והא מזונות נמי מיקץ קייצי, כדתנן (לקמן סד, ב) המשרה אשתו על ידי שליש לא יפחות לה משני קבין חטין וכו', ואי משום דמכובד הכל לפי כבודו במעה כסף נמי הכל לפי כבודו, ויש לומר, דמזונות זילי ויקירי, אי נמי, באוכלת על שלחנו לא קיצי, ומעה כסף בין משרה על ידי שליש בין באוכלת על שלחנו נותן לה דבר קצוב דהיינו מעה כסף.
קונם שאיני עושה לפיך אינו צריך להפר: כלומר, דמעשה ידיה ואפילו העדפה שעל ידי הדחק דבעל הוי, ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. ואפילו לרב הונא דאמר (לעיל נח, ב) יכולה האשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה, הני מילי כשאמרה בפירוש, אבל זו שאוכלת אף על פי שהקדישה מעשה ידיה לא אמרינן נעשה כאומרת איני נזונת ואיני עושה. וטעמא דתנא קמא משום דאפילו העדפה שלא על ידי הדחק דבעל הוי כדאמרן, ולא משום דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, דהא קתני רישא (נדרים קז, ב) קונם שאיני עושה לפיך על פי אבא ועל פי אביך אינו יכול להפר, אלמא אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, סבירא ליה, ואם תאמר, לתנא קמא יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לו כר' יוחנן בן נורי, יש לומר, דתנא קמא לא חייש לגרושין, דגרושין לא שכיחי. אי נמי יש לומר, דלמאי דקא סלקא דעתך השתא דלא אמרה לכי מגרשה, לא קשיא ולא מידי דכיון דמתקדשת מעכשיו והשתא לא קדוש לקמיה נמי לא קדוש, והיינו נמי דלא חייש תנא קמא לשמא תאמר למחר איני נזונת ואיני עושה, דכיון דהקדישה מעכשיו והשתא לא קדוש, לקמיה נמי לא קדוש. ולמסקנא נמי דאסקה רב אשי דטעמא דר' יוחנן בן נורי משום דקונמות כקדושת הגוף דמי, לתנא קמא נמי לא צריך, דקסבר תנא קמא דיש מעילה בקונמות ולאו כקדושת הגוף דמי, והלכך אי משום גירושין לא צריך דלא חלה קדושה דבהקדש דמים הוא דאינו מפקיע מידי שעבוד.
ר' עקיבא אומר יפה, שמא תעדיף יתר מן הראוי לו: וקסבר דהעדפה שעל ידי הדחק דידה הוי, ואית ליה נמי אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, ואף על גב דרבי עקיבא ורבי מאיר בדבר שלא בא לעולם בחדא שיטתא קיימי כדאמרינן ביבמות (צג, א) ר' מאיר כר' עקיבא, ואמרינן בעלמא אימר דשמעת ליה לר' מאיר כגון פירות דקל דעבידי דאתו והעדפה שעל ידי הדחק לא עבידא דאתיא. יש לומר, דהעדפה נמי עבידא דאתיא כי היכי דקרי פירות דקל עבידי דאתו ואף על פי שהוציא יתר מאד מן הראוי לדקל זה להוציא, אלא דהכא והכא לא שכיח, ודבר שלא שכיח כיון דעביד דאתי קדוש לר' מאיר ולר' עקיבא.
ר' יוחנן בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה: ואם תאמר, והלא אין הבעל מפיר אלא בדברים שיש בהם ענוי נפש ודברים שבינו לבינה, וכאן אין בו ענוי נפש לה, ודברים שבינו לבינה אין כאן דהא בעודנה תחתיו אינה אסורה לו, דאילו באוסרת מעכשיו הוה ליה דברים שבינו לבינה, ואף על פי שאין בהם עינוי נפש מפר, כדאמרינן בנדרים (עט, ב) פירות חנוני עלי יפר. איכא למימר דכל נדר שתדור בעודנה תחתיו שיוכל להגיע לו לידי חסרון הנאה, אפילו לכשתצא מתחתיו יפר, שהרי מחסרתו הנאת אשה אחת, ואף על פי שדאינו מתחסר עכשיו עד שתתגרש, כיון שהנדר כשהיא תחתיו בין איש לאשתו קרינא ביה. כך תירץ הראב"ד ז"ל. ומדבריו נראה שהפרתו תועיל אפילו לאחר שתתגרש ותנשא לאחר, שהיא מחסרתו הנאת אשה אחת לאחר שתתגרש ותנשא. ואינו נראה כן, מדקתני ותהא אסורה לחזור לו, ואם כן למה ליה משום שתהא אסורה לחזור, ליתני שמא יגרשנה ויהא אסור במעשה ידיה.
אלא נראה כמו שפירשו בתוספות בריש פרק ואלו נדרים (נדרים עט, ב, ד"ה אלא) שהוא מפר, דכשהבעל מפר לעצמו דברים שבינו לבינה, היינו כל זמן שאנו קורין בהם בין איש לאשתו, כלומר כל זמן שהיא תחתיו, והלכך כשהוא מגרשה ומחזירה לאחר מכאן, הרי הנדר לגבי דידיה אפילו לאחר גרושין וחזרה דעכשיו בין איש לאשתו וגזירת הכתוב הוא, ובדין היה שנאמר דימים שבינתים כלומר בין גרושין לחזרה שיחול הנדר, דעכשיו לא הוי בין איש לאשתו, אלא שלא מצינו נדר שחל ואחר כך מסתלק, ואחר כך כשתתגרש חוזר וניעור ואחר כך כשתחזור ותנשא לו יסתלק, אלא כל שהיא ראויה לקרות בה עדיין בין איש ואשתו ריבה הכתוב להפר, אבל מכל מקום היכא דנתגרשה ונשאת לאחר, דמעתה אינה ראויה להיות אשתו חל הנדר אפילו לגבי דיליה, דלא קרינא להו מעתה בין איש לאשתו.
וזה קרוב יותר לפי שמועתינו כמו שכתבתי, היאך הנדר שהופר על ידי הבעל חוזר וניעור, והא טעמא דהפרה כדרב פנחס דאמר (נדרים עג, ב) כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת, ואם כן הרי הופר לגמרי. ושמא נאמר דבעל מיגז גייז ולא עקר אף הוא אינו מופר לגמרי, ואף היא אינה תולה בו אלא במה שצריך לו.
כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי בהעדפה: כלומר, משום העדפה הוא דצריך להפר כר' יוחנן בן נורי, ולא כטעמיה משום שמא יגרשנה ולא משום שמא תעדיף יותר מן הראוי, כטעמיה דר' עקיבא, ואף על גב דהשתא נמי דבר שלא בא לעולם הוא, הוא הדין דהוה ליה לאקשויי עליה הכין אלא דניחא ליה לאקשויי מצד אחר ונימא הלכה כר' יוחנן בן נורי בהעדפה, כלומר משום העדפה. אי נמי הלכה כר' עקיבא דהיינו כוותיה וכטעמיה. אי נמי אין הלכה כתנא קמא דאמר אינו צריך להפר, ולומר דהעדפה שעל ידי הדחק דבעל הוי, כך פירש רש"י ז"ל.
ואינו מחוור, דמי איכא למיתלי בגמרא כי האי דאתיא לאקשויי מינה לשמואל ולומר דשמואל בהא אית ליה אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, ואתי לפרוקי דלית ליה, ופריק פרוקא דטעותא, דמינה נמי אית ליה לשמואל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. ועוד, מאי קא מהדר ומגבב קושיא לימא הכי ולימא הכי, לא הוה ליה לאקשויי אלא לימא הלכה כר' עקיבא בלבד דהיא היא עיקר פסקיה דשמואל.
אלא מחוורתא כדפירש ר"ח ז"ל: כי אמר שמואל הלכה כר' יוחנן בן נורי בהעדפה, כלומר, לא הלכה שצריך להפר קאמר וכדר' יוחנן בן נורי, אלא הלכה כר' יוחנן בן נורי דאית ליה דהעדפה דבעל הוי, דמתלי טעמא בשמא יגרשנה, אלמא הא משום העדפה ליכא דהיא דבעל הויא, ואינה יכולה להקדישה, דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ובזה הוא דקא פסיק שמואל כר' יוחנן בן נורי, אבל לעולם אינו צריך להפר כלל ואפילו משום גירושין דדבר שלא בא לעולם הוא. ואקשינן, ולימא הלכה כר' יוחנן בן נורי בהעדפה, אי נמי, אין הלכה כר' עקיבא. ולא גרסינן הלכה כר' עקיבא, אי נמי הלכה כתנא קמא, דאיהו נמי סבירא ליה דהעדפה שעל ידי הדחק דבעל הוי.
אמר ליה אביי, בשלמא אדם אוסר פירות חבירו עליו שכן אדם אוסר פירות חבירו עליו שכן אדם אוסר פירותיו על חבירו אלא יאסור דבר שלא בא לעולם שאין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו: דדבר שלא בא לעולם דכותה הוא דמה שאינו בעולם אינו שלו, ואיך הוא אוסר על חבירו, כלומר, ובשלמא עליה דידיה מצית למימר לפום מאי דמדמית להו דמצי למיסרי לפי שאדם אוסר פירות חבירו עליו, אבל על חבירו אי אפשר. ומיהו לדידן אפילו עליה דידיה לא מצי אוסר מה שלא בא לעולם, דלא דמי לפירות חבירו דהתם איתנהו הכא ליתנהו. כך פירש הר' שלמה בר אברהם דמינפשליר ז"ל. ואינו מחוור בעיני, דכולה מכילתין דנדרים מוכחא הכין, דאדם אוסר עליו דבר שלא בא לעולם, ובהדיא תנן (נדרים נז, א) האומר לאשתו קונם מעשה ידיך לפי, אסור בחלופיהן ובגדוליהן ותנן (שם ל, ב) הנודר מן הנולדים, והרבה שם מלבד אלו, וכבר כתבתי שם בנדרים בריש פרק ואלו נדרים מותרים, בסיעתא דשמיא.
וכי אמרה הכי מי מקדשן, הא משעבדן ליה לבעל: ואף על גב דר' יוחנן בן נורי שמא יגרשנה קאמר, וההיא שעתא לא משעבדא ליה לבעל, הכי קאמר: והא משעבדן ליה לבעל, והשתא ודאי לא קדשן, ואפילו אמר לכי מגרשנא, כיון דהשתא לא קדוש לקמיה נמי לא קדוש, דמי איכא מידי דהשתא לא קדוש ולקמיה קדוש, וכולה חדא קושיא היא.
כתב הראב"ד ז"ל: ולכי מגרשה גרסינן, כלומר, קונם שאיני עושה לפיך מעתה ולכשאתגרש, הילכך לכי מגרשה חייל נדרה כמו שנדרה. ותמיה לי,דהא כל היכא דליכא למימר גופא מהיום ופירא לאחר מיתה מעכשיו ולאחר זמן פלוני ספוקי מספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי, והלכך הכא נמי אי תנאה הוי כל שכן דמיגרע גרעא, דהא השתא לא קדיש, וכיון דהשתא לא קדוש לקמיה נמי לא קדוש, ואי חזרה הוי הרי מעכשיו בטל וכמי שאינו. ועוד, דיגיד עליו ריעו מה שהביא עליו דמיון דר' אילא, והרי האומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדוש דקדשה, והתם הא לא קאמר מעכשיו ולכשאקחנה. אלא מסתברא דלכשאתגרש גרסינן. ואם תאמר, למאי דאוקימנא דאמרה לכי מגרשנה, מאי האי דקאמר ר' עקיבא יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי, דהא כל היכא דלא מגרשה לא הקדישה כלום, ולכשתתגרש מאי שנא העדפה, אפילו כל מעשה ידיה נמי אסורין עליו.
ויש לומר, דלכי מגרשנא לר' יוחנן בן נורי בלבד הוא דמוקמינן ליה הכי, אבל לר' עקיבא במקדשת סתם, כך שמעתי משמו של רש"י ז"ל. ומסתברא דמילתא פסיקתא קתני, דלר' יוחנן בן נורי בין באומרת מעכשיו בין באומרת לכשאתגרש אינו צריך להפר אלא משום שמא יגרשנה, אבל משום העדפה לא, ור' עקיבא אמר דאפילו בסתם נמי צריך להפר משום דהעדפה דדידה הוי, והכי קתני, ר' עקיבא אומר לעולם יפר, דאפילו בסתם נמי איכא משום העדפה, ור' יוחנן בן נורי אומר אינו מפר אלא משום גרושין, והיינו באומרת לכשאתגרש, כן נראה לי.
חידושי הריטב"א
ומי אמר שמואל: פי' רש"י ז"ל ומי אמר שמואל הכי והא אמר שמואל במותר לאחר מיתה פליגי ולר"מ דקדוש משום דאדם מקדיש דבר שלב"ל. ותנן קונם שאני עושה לפיך כך הוא הגירסא ולא שאיני עושה שאין הקונם חל על לא תעשה דקונם איסור חפצא הוא. אינו צריך להפר. פירוש דסבר ת"ק דאפי' העדפה דע"י הדחק דבעל הוא ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ואפי' לרב הונא דאמר יכולה היא שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה ה"מ כשאמרה כן בפירוש אבל זו שאוכלת אע"פ שהקדיש' לא אמרינן נעשית כאומרת דהא בב"ד צריכה לומר כן:
ר"ע אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי: פי' דסבר ר"ע דהעדפה שע"י הדחק דידה הוה ואית ליה אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דר"ע כר"מ סבירא ליה דההיא דיבמות. וא"ת והא אמרינן בעלמא דע"כ לא קאמר ר"י ור"מ אלא פירות דקל דעבידי דאתו והעדפה שע"י הדחק לא עבידא דאתיא י"ל דהעדפה נמי עבידא דאתיא כי היכי דקרי פירות דקל דעבידא דאתי כשהוציא הדקל יותר מן הראוי להוציא. ובודאי דלר"ע הבעל ממש מיפר אע"ג דאין כאן עינוי נפש לאשה הרי זה מדברים שבינו לבינה שלא יהא אסור בשום דבר משלה בעודה תחתיו שהרי לא יוכל לצמצם בין מעשה ידיה להעדפה וכדפירש רש"י ז"ל:
ר"י בן נורי אומר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו : פי' אבל בעודה תחתיו לא קדוש כלל דקסבר דאפי' העדפה ע"י הדחק דבעל הוי הלכך צריך להפר מעכשיו שבאותה שעה אינו יכול להפר שאין הבעל מיפר בקודמין כלומר שום נדר שנעשה קודם אותה הויה שהוא מיפר מכחה אפי' נעשה תחתיו וכן פי' בתוס' אבל יש אומרים שיכול הוא להפר באותה שעה ואין זה נקרא קודמין כיון דבעודה תחתיו נדד אלא דחיישינן שמא ישכח ולא יפר באותה שעה אלא לאחר שיהנה ויכשל בדבר והראשון יותר נכון וכדכתיבנא בס"ד במס' נדרים ומיהו איכא למידק כיצד הבעל מיפר ענשיו דהא כיון דלא חייל עכשיו בעודה תחתיו הרי אין כאן לא נדרי עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה ויש מפרשים דהכא מיפר ע"י חכם קאמר ואשכחן דקרא להתרה דחכם הפרה בשותף הלשון כדאמרינן על דעת הרבים יש לו הפרה ולא נהירא. והראב"ד ז"ל תירץ כיון דבנדר זה אפשר לבא ע"י חסרון שיגרשנה ויהיה מחוסר שלא יוכל האשה זו לשמשו דברים שבינו לבינה הוא ולפי' יש לנו לומר דבדין הוא דמסתייע דדלמא שמא יגרשנה ותהא אסורה לו ולא היה צריך לומר ותהא אסורה לחזור לו אלא דלאלומי מלתא נקטי' דאפי' לאשות שיהא אפשר שיבא בנדר זה אסור וחסרון לו כך נראה לי אבל זה אינו מחוור. ובתוספות כתבו בריש פרק אלו נדרים כיון דרחמנא אמר בין איש לאשתו והנדר הוא בעודה תחתיו והוא ראוי ג"כ לבוא בדברים שבינו לבינה שתהא תחתיו בשום ענין ואף על פי שבנתיים הוא מחוסר מעשה מכ"מ דברים שבינו לבינה הוי ובין איש לאשתו קרינא ביה והבעל מיפר ואע"פ שלא חל עדיין הנדר כדאיתא בפרק אלו נדרים ואפי' בכי הא נודרת ע"ד בעלה לרב פנחס דאמר טעמא דהפרת נדרים משום דכל הנודרת ע"ד בעלה נודרת ומיהו אם נתגרשה ונשאת לאחר דמדעתה אינו ראוי להיות אשתו חל נדר (לאלתר) [אפי'] לגביה דידיה דלא קרינא בי' מעתה בין איש לאשתו ובדין הוא דכשיגרשה יחול הנדר לאלתר לגבי דידי' נמי אלא שלא מצינו נדר שנעקר ואח"כ נעור ואח"כ חוזר ונעקר (נמי אלא שלא מצינו נדר שעוקר ואח"כ חוזר ועוקר) כך פי' שם בתוס' ואין הדברים אלו מתישבים על הלב כל הצורך ויותר נראה לומר השתא דהוה ס"ל דכיון שאם מחלה לו מעשה ידיה הוא אסור בהם או אם תאמר איני ניזונית ואיני עושה אליבא דרב הונא כדברים שבינו לבינה חשיב' אלא דר' יוחנן נקט סוף דינא שהוא אסור בה כשיגרשנה ותחזור לו ואמסקנא דסוגין ל"ק ולא מידי דהא פרישנא טעמא דהא אי לאו דאלמוה רבנן לשיעבודי' דבעל הוי נדרה חל מעכשיו לגמרי מדאורייתא וכיון דכן נהי דאלמוה רבנן לטובתו שלא תוכל להפקיע שעבודו לא אלמוה לחובתו שלא יהא לו כח להפר בדין תורה ולא עוד אלא דאפי' למאי דקס"ד השתא שאין מוציא מידי שעבודו ס"ס שעבודו גורם שאין הנדר חל אבל יגרום לענין שלא יוכל להפר והרי הוא כאלו מוחל לשעבודיה לענין שתהא הפרתו הפרה כדי שאם יגרשנה לא תהא אסורה לחזור לו וזה תירוץ נכון ועיקר:
[כי] אמר שמואל הלכה כר' יוחנן בן נורי להעדפה: כתב רש"י ז"ל דשמואל פוסק הלכה כר"י בן נורי ולא מטעמיה ומה שהוא צריך להכר אינו אלא משום העדפה דהוה דידה וחייל עלה נדרה מהשתא ובודאי דהשתא נמי העדפה דבר שלא בא לעולם הוא ובדין הוא דיכול לאקשויי עליה הכי אלא דניחא ליה לאקשווי מצד אחר ופרכינן ולימא הלכה כר"י בן נורי להעדפה אי נמי אין הלכה [כת"ק] דאמר א"צ להפר לומר דהעדפה דבעל הוה אי נמי הלכה כר"ע דהוה כהלכתי' וכטעמי' זו שיטת רש"י ואינו מחוור חדא דכיון דאכתי להאי פרוקא יש בהעדפה דבר שלא בא לעולם א"כ מאי פרוקא עבדינן לקושיין דהא אנן לפרוקי אתיין דלשמואל אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ובהא לא שנינן מידי ועוד מאי האי דעבדינן קושיא [לימא הכי] ולימא הכי לא הו"ל למימר אלא דלימא הלכ' כר"ע דאיהו פסק כהלכתי' וכטעמיה לגמרי לפיכך הנכון כדפירש ר' חננאל ז"ל כי אמר שמואל הלכה כר"י בן נורי לאו בכל הלכתי' ולענין הפרה אלא לענין העדפה בלחוד דמשמע מתוך דבריו דהעדפה דבעל ופרכ"נן ולימא הלכה כר"י בן נורי להעדפה א"נ אין הלכה כר"ע א"נ הלכה כת"ק פי' דהא ת"ק נמי הכי ס"ל דהעדפה דבעל כיון דאמר אין צריך להכר. וא"ת הא דקאמר א"צ להפר היינו משום דסבירא ליה אין אדם מקדיש דשלב"ל וי"ל דהא ליכא למימר דהא קתני רישא קונם שאני עושה על פי אבא ואביך צריך להפר אלמא אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם סבירא ליה ותו דאי משום דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם הל"ל לא אמר כלום:
אלא אמר ר' יוסף קונמות קאמרת וכו': פי' אלא אמר רבי יוסף דלעולם לגמרי פסק שמואל הלכה כר"י ושאני קונמות שאינו הקדש לכל אדם אלא איסור חפצא למי שנדר בהם ומתוך שאדם אוסר פירות חבירו עליו אדם מקדיש כו' אמר ליה אביי בשלמא אדם אוסר פירות חבירו עליו שכן אדם אוסר פירותיו על חבירו כיון שהפירות ברשותו אבל כאן יאסור דבר שלא בא לעולם על חבירו שהרי אין ברשותו לא האדם הנאסר ולא הדבר הנאסר והא דמשמע הכא שאדם אוסר עליו דבר שלא שלא בא לעולם פי' הרשב"א מן הר"ר ז"ל דאליבא דרב יוסף הוא דאמר לה אביי דאפי' לדידך דמדמית דבר שלא בא לעולם לדבר שאינו ברשותו נהי דאדם אוסר דבר שלא בא לעולם על עצמו לא יאסר דבר שלא בא לעולם על חבירו אבל לאביי אפילו על עצמו אין יכול לאסור דבר שלא בא לעולם ולא דמי לפירות חבירו דהתם איתנהו והכא ליתנהו ודבריו אלו אין נכונים דבכולא מכילתא דנדרים מוכח דאדם אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם וכדתנן האומר לאשתו קונם מעשה ידיך אסור בחלופיהן ובגדוליהן וכדתנן הנודר מן הנולדים וכו' והרבה כיוצא באלו וכדפרשינן בס"ד בדוכתא וכן פירש הרשב"א ז"ל:
באומרת יקדשו ידי לעושיהן וידים אתנהו בעולם פירוש והוה כמקדיש דקל לפירותיו דחייל עליה הקדש הכא נמי חייל עליה אסור קונם ואע"פ שאין המלאכה יוצאת מגוף הידים כשם שפירות באים מגוף הדקל קים להו לרבנן דכיון שידים טורחות לתקון הרי הוא לדין זה כדקל לפירותיו ולא כמקדיש מצודה לפירותיו דלא חשיב כלום דמצודה לא עבדה אלא מעשה עץ בעלמא והכי גמר לה ופרכינן והא משעבדי' ידיה לבעל כלומר דאכתי היכי מצי מקדשה דבר שאינו שלה כלום אדם מקדיש פירות חבירו ואע"ג דר' יוחנן בן נורי שמא יגרשנה קאמר וההיא שעתה לא משתעבדי ידיה לבעל אנן ה"ק דכל שמקדיש שום דבר סתם ולא חייל הקדשא לשעת' לא חייל נמי לקמיה ופרקינן לכי מגרשה תמיהא מילתא אי אמר הכי היכי אמר ר"ע יפיר שמא תעדיף עליו דהא בעודה תחתיו דהעדפה דידה לא אסרה כלום וכי מגרשה אפילו עיקר מעשה ידיה נמי אסורים לו. ויש מתרצים משמו של רש"י ז"ל דהא אוקימתא לר"י בן נורי ז"ל אבל לר"ע לא מיירי אלא במקדשה סתם ואינו מחוור דמסתמא כולה תנאי דפליגי בחדא גוונא מיירי והנכון דמתני' סתמא היא בין בסתם ובין באומרת מעכשיו ובין באומרת לכשאתגרש ור"ע אמר דאפי' סתם נמי צריך להפר משום העדפה דהוי דידה וריב"נ אמר דלעולם א"צ להפר משום העדפה אלא משום גירושין ובאומרת לכשאגרשנה וכן פי' רבותי ופרכינן ומי איכא מידי דהשתא לא קדוש ולבסוף קדוש אפי' באומר כן בפירוש ומתמה אלמה לא האומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך ופירש ואומר כן בעוד שעוסקים בענין המכר לכשאקחנה ממך תקדיש מי לא קדשה כיון דאמר הכי בהדיא:
ה"ג מי דמי התם בידו לקדשה הכא אין בידו לקדשה: ולא גרסינן אין בידו לגרש את עצמה דהשתא לא איירינן בהכי אלא לקמן כלומר כשאמר כן בידו להקדישו מעכשיו שהרי עדיין לא נגמר המקח אבל הכא בשעת שמקדשת ידי' לכשתתגרש אין בידה להקדיש מעכשיו והרי הוא כמוכר לגמרי ואחר שנגמר המכר לגמרי אמר שדה שמכרתי לכשאקחנה תקדוש שלא קדש למ"ד אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם:
מתקיף לה רב פפא הא לא דמיא אלא לאומר שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה מתקיף לה רב ששת מי דמי התם בידו לפדות וכו': ושמעינן דהממשכן שדה לחבירו והקדיש מעתה אינו מקודש אלא באומר לכשאפדנה תקדוש ואיכא דקשיא ליה דהא אמרינן בפרק כל שעה דכל היכא דקדייש ליה וזבין ליה מוקדש כל שיש לו נכסים אחרים לגבות אבל אין לו נכסים אחרים אין הקדישו מוציא מידי שיעבוד ותירצו דהכי ודאי גבי שדה אם הקדישה מעכשיו (התם) קדוש לכתפדה והכא משום דאתי (לן) לדמויי' למקדיש ידי אשה שאין עיקר הקדשה לגוף הידים אלא למעשיהם כמקדיש הגוף לפירות מעתה לא קדשו דהא משעבדין ליה לב"ה ואפ"ה באומר לכשאפדנה תקדיש לפירותיו קדשה ומיהו אלו להקדיש כל השדה מעכשיו הרי הקדש חייל למה שהוא יתר על החוב אבל כנגד החוב לא חייל והיינו דאמרי' בערכין המשכיר ביתו והקדישו השוכר מעלה השכר להקדש לפי שההקדש חל על מה שהוא יתר על החוב מעתה ולפיכך צריך להעלות לו שכר להקדש מפני מראית עין וכן פירשו בתוס' במס' נדרים וכן דעת רבותי ואחרים פירשו דמשכנתא דנחית בה מלוה ואכיל פירי אי אקדשה ליה מהשתא אינה מקודשת כלל ואפילו יש לה נכסים וכאפותיקי מפורש הוא לענין זה ואינו נכון:
שיטה מקובצת
רב אדא בר אהבה סבר תקינו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה וכיון דיהיב לה מזוני מותר דידיה הוי. קשיא לן ולרב אדא אם כן היכי תני מתניתין המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת ע"כ אמותר קאי דהא לרב אדא מותר תחת מזונות ובשאינה ניזונת סיפא דקתני והמותר בניזונת רבי מאיר אומר הקדש מחיים והא קשיא טובא כיון דרישא דמתניתין איירי גם כן במותר מאי איכא דברישא קרי ליה מעשה ידיה ובסיפא מותר. ותו דמיירי רישא בשאינה ניזונת וסיפא בניזונת ויש לומר דמתני' נמי לרב אדא בר אהבה כולה בחדא גוונא נמי אתיא ומעשה ידיה דרישא דמתניתין דוקא וכולה מתניתין אליבא דרב אדא כשהוא מקדיש מה שכנגד מה שהוא מעלה לה שהוא סבור לזכות בו והכי קאמר המקדיש מעשה ידי אשתו ומעלה לה מה שכנגד מה שהוא מקדיש דהיינו מעה כסף. וכיון שכן הוא סבור שיזכה בהן ויהא יכול להקדישן והיא אינה נזונת הרי זו עושה ואוכלת ונוטלת הכל לצורך מזונותיה אפי' עיקר מעשה ידיה שהן כנגד מעה כסף כיון שהיא צריכה להן דלא גרעה מעבד עברי דקיימא לן דאין הרב יכול לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך והמותר כלומר אם הקדיש המותר ומעלה לה מה שכנגדו כדפי' דמתני' הכי קאמר שמעלה לה מה שכנגד מה שהוא מקדיש דהיינו מזונות שהן תחת מותר אליבא דרב אדא בר אהבה בין שמעלה לה מעה כסף בין שאינו מעלה לה דהשתא לא איכפת לן דאליבא דרב אדא בר אהבה כולה מתני' אפשר דמיירי במעלה לה מעה כסף. ולא קאמר לעיל דאינו מעלה לה מעה כסף אלא משום רב ושמואל כדפרישית ולא קאמר במעלה לה מזונות אלא משום רב אדא בר אהבה. ומיהו אסיפא הוא דאמרינן דאליבא דתרווייהו מיירי בניזונת ואינו מעלה לה מעה כסף אבל רישא אתא ודאי באינה ניזונת לכ"ע ואליבא דרב אדא במעלה לה מעה כסף. והאי דאשמעינן מתני' דין הקדש במותר רבותא קמ"ל דאפי' במותר דלא עביד דאתי קאמר ר"מ דקסבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. וכל שכן אליבא דרב אדא דקמ"ל רבותא דאפילו מעשה ידיה שאינן תחת מזונות נוטלת אותן בשאינה ניזונת והוא שצריכה להן.
ואיכא דקשיא ליה ואמאי לא אוקמי פלוגתייהו דרב ושמואל ורב אדא בר אהבה בפלוגתא דרב וריש לקיש דלעיל דרב ושמואל לטעמייהו דהיינו כרב דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונית ואיני עושה. ומתני' רישא בשאינה נזונת בין שהבעל אינו רוצה או שהיא אינה רוצה וסיפא באינו מעלה לה מעה כסף ומותר לאחר מיתה קדוש כדמוקמי לה השתא. ורב אדא סבר לה כריש לקיש דל"ל דרב הונא ומפרש טעמיה דר"מ מתוך שיכול לכופה במעשה ידיה נעשה כאומר לה יקדשו ידיה לעושיהן. וכיון דהכי קאמר ודאי בניזונת מוקים לה לסיפא ובמעלה לה מעה כסף דלא סגיא ליה בלאו הכי דאי בשאינה ניזונת ליכא למימר שיכול לכופה במעשה ידיה כו' אם אינו מעלה לה מעה כסף. אלא לאו ודאי דהכא אתיא בניזונת ובמעלה לה מעה כסף ומוקים לה רישא בשאינה ניזונת וסיפא בניזונת ובמעלה לה מעה כסף. ואיפשר דרב אדא סבר לה כוותיה ולא איכפת ליה אי אתיא כולה מתני' בחדא שיטתא כריש לקיש דלדידיה ודאי לא סגי אלא הכי והשתא אפשר דכלהו אית להו מזונות תחת מעשה ידיה ומעה כסף תחת מותר ואפי' הכי אמר רב אדא מחיים משום דמוקים לה לסיפא בניזונת ובמעלה לה מעה כסף כריש לקיש.
ואם תאמר ומאי טעמא מוקמינן פלוגתא אחריתי בינייהו בכדי ולא פלוגתא דמשמע מדרב וריש לקיש. יש לומר דהתם הוא דאתי מעיקרא למימר ריש לקיש דמהא ליכא הכרחה דקסבר ר' מאיר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דאיפשר דסיפא בניזונת ובמעלה לה מעה כסף והיינו טעמא דר"מ דאמר הקדש. אבל כיון דאית לן בודאי הכי דסבר לה רבי מאיר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ריש לקיש כולה בשאין ניזונת מוקים לה בחדא שיטתא ומפרש לה כרב ושמואל דרבי מאיר דאמר הקדש לאחר מיתה קאמר. והלכך ליכא לפרושי לרב אדא מתני' אלא בחדא שיטתא כולה דהא לא חזינן מאן דמפרש לה הכי אי נמי אפשר דודאי ר"ל אפילו מעיקרא מוקים לה לכולה מתני' באינה ניזונת וסיפא בשאין מעלה לה מעה כסף. והאי דקאמר מתוך שיכול לכופה לאפוקי מדרב הונא דקסבר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה. ואם איתא להא דרב הונא ודאי כל היכא דאינה ניזונת ואין מעלה לה מעה כסף לא אפשר ליה לר"מ למימר הקדש לאחר מיתה אלא משום טעמא דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אבל השתא דקסבר ריש לקיש שתקנה קבועה היא ואין אחד מהן יכול להפקיע נמצאת שמעשה ידיה של אשה כשעושה אותן ראשון זוכה בהם הבעל והם שלו בכל מקום שהן והוא חייב גם כן במזונותיה ואם אינו נותן לה מזונות גוזל אותה ואע"פ כן הוא זוכה בודאי במעשה ידיה אלא שהיא יכולה ליטול אותן כשהיא צריכה להם כשאר נכסי הבעל שהרי הוא חייב במזונותיה כמו שפרשתי שאין אחד מהם יכול להפקיע את עצמו וכיון שכן ראוי הוא שיהא יכול לכופה במעשה ידיה שהרי מעשה ידיה שלו הם לעולם. ולפום האי סברא הקדש דקאמר רבי מאיר לאחר מיתה קאמר וחייל עליה ואף על גב דלית ליה לר"מ אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וא"ת והאי כיון דלא חייל מחיים היכי חייל לאחר מיתה דבר שלא בא לעולם הוא כדאמרינן לקמן מי איכא מידי דאלו השתא לא קדוש לקמיה קדוש הא ליתא דלא דמיא דלקמן הוא דאיכא למימר הכי משום דמדינא השתא לא חייל עלייהו הקדש אלא לאחר מיתת הבעל או אחר גירושין. וכיון דמדינא השתא לא קדיש לקמיה נמי לא קדיש כיון דאית לן אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. אבל הכא מדינא מהשתא קדוש אלא שהאשה כבעלת חוב במזונותיה והיא מוקדמת. וקיימא לן דקדושת דמים אינו מפקיע ושיעבודה עדיף והיא הטורפת מן ההקדש כשם שהיתה טורפת שאר נכסי הבעל וגובה מאלו אע"פ שיש שאר נכסים בני חורין משום דהוי לה אפותיקי מפורש שמעשה ידיה כאפותיקי מפורש למזונותיה ולא שייך ביה למימר פדיון מפני מראית העין כדאמרינן בההיא דערכין מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו גזרה שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. משום דהכא אגופייהו דידיה לא שייך פדיון ואמעשה ידיה נמי לא מפני שאינן מסוימין ותו ליכא בהו מפני מראית העין וכיון דכן לאחר מיתתה דתו ליכא שיעבודא דידה גבי ליה הקדש בדיניה דהא מדינא הקדש הוא ואע"ג דמותר זמנין דאתי וזמנין דלא אתי ואין עיקר חיובא אלא בעיקר מעשה ידיה. וכיון שכן היכי קאמר שיהא יכול לכופה על המותר יש לומר בשהשלימה מעשה ידיה בתוך השבת כופה אותה שלא תבטל לא מדין משנתנו שהבטלה מביאה לידי שיעמום או זמה אלא מפני מעשה ידיה שהם שלו אבל ודאי יכולה היא להוציא כל ימי השבוע בעיקר מעשה ידיה מתחילה אבל השלימה בתוך השבוע כופה אותה לעשות.
ואיכא דקשיא ליה אכתי אמאי לא אמר פלוגתייהו איפכא ונימא הכי לעולם במעלה לה מעה כסף לצרכה ואינו מעלה לה מזונות. רב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה וכיון דלא יהיב לה מזונות מותר דידה הוי. ורב אדא בר אהבה סבר תקנו מזונות תחת מעשה ידיה מעה כסף תחת מותר וכיון דיהיב לה מעה כסף מותר דידיה הוי וקדוש. ויש לומר דהא לא ניחא ליה למימר דאם כן לא אתיא מתני' בחדא שיטתא לא לרב ושמואל ולא לרב אדא בר אהבה לא לרב ושמואל דאליבייהו רישא בשאינה ניזונת ומעלה לה מעה כסף מדקתני הרי זו עושה ואוכלת ואי בשאין מעלה לה מעה כסף אמאי עושה ואוכלת אפי' בניזונת נוטלת מעשה ידיה לעצמה משום מעה כסף נמצא שהקדיש כנגד מה שהוא מעלה לה וסיפא מיירי נמי בשאינה נזונת ומקדיש המותר שהוא תחת מזונות נמצא שמקדיש כנגד מה שאינו מעלה לה. ואליבא דרב אדא בר אהבה נמי רישא בשאינה ניזונת והקדיש מעשה ידיה שהקדיש מה שכנגד מה שאינו מעלה לה. וסיפא במעלה לה מעה כסף שהוא תחת מותר לדעתו וזהו שקדוש מחיים נמצא שמקדיש מה שכנגד מה שהוא מעלה לה ותו דרב אדא בר אהבה לפום האי אוקימתא ודאי סיפא לא סגי ליה אלא בנזונת דאי בשאינה נזונת ודאי מותר לאו קדוש מחיים שהיא נוטלת הכל לצורך מזונותיה דלא גרעה מעבד עברי כדפרי' לעיל ותיתי רישא בשאינה ניזונת סיפא בניזונת סיפא במעלה לה כנגד מה שהוא מקדיש ורישא בשאינו מעלה לה ומשום הכי מחוורתא כדאוקימנא. עכ"ל הרא"ה ז"ל:
וז"ל הרשב"א ז"ל. הוי בה רב פפא במאי אילימא במעלה לה וכו' האי מעלה לה מזונות כדי נסבה דהא עיקר קושיא אינו אלא ממעה כסף שהוא כנגד המותר למאי דקס"ד השתא וכן נמי במאי דקאמר אלא כשאין מעלה לה מזונות לאו דוקא אלא עיקרה משום שאין מעלה לה מעה כסף לצרכה ומעלה לה מזונות ואין מעלה לה משום דבעי לאוקמא כולה בחד גונא. וראיתי מי שפירש משום דאכתי לא ידעינן אי מזונות תחת מעשה ידיה או תחת מותר ונכון הוא ואיכא למידק אמאי לא אוקמא בנזונת ורב לטעמיה דאמר יכולה אשה לומר לבעלה איני נזונת ואיני עושה ואיני נוטלת מעה כסף ואיני עושה מותר ומיהו לאחר מיתה קדוש משום דקסבר שאין אדם מקדיש דשב"ל ורב אדא סבר אינה יכולה לומר איני נזונת כו' כר"ל ומתוך שיכול לכופה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן א"נ משום דאדם מקדיש דשב"ל. ואם תאמר אם כן לרב אדא היכי קתני רישא הרי זו עושה ואוכלת. ויש לומר דלצדדין קתני ורישא כשאינה נזונת.
ויש מתרצין דסיפא גופה לא מצית לאוקמה בדאמרה איני נזונת ואיני עושה ומאי קדוש לאחר מיתה דאם כן ליתני המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת ועושה צרכיה ומה שהותירה ממזונותיה ר"מ אומר הקדש מאי האי דקתני המותר דמשמע כשהקדיש את המותר נוהג הדין הזה אבל מעשה ידיה עצמן דין אחר יש להם שמע מינה כשאינה אומרת איני נזונת ואיני עושה עסקינן להכי קתני המקדיש את המותר סד"א כיון שאינו יכול לכופה לעשות מותר אפילו היכא דאינה אומרת איני נזונת ואיני עושה לאו דידיה הוי קמ"ל. ולא ירדתי לסוף דעתם בתירוץ זה דאפילו באומרת איני נזונת ואיני עושה סיפא דמתני' שפיר קא אתיא וה"ק במקדיש אפילו המותר דלא שכיח ואינו יכול לכופה אף במעלה לה קדיש לאחר מיתה וכל שכן מעשה ידיה עצמן ורישא דקתני עושה ואוכלת הכל בכלל אוכלת לומר מספקת צרכי מזונות וקשוטין.
ונ"ל דטעמא דמילתא לפי שלא רצה להעמיד משנתנו לצדדין כל שהוא יכול להעמיד כולה בחד גונא ובחד טעמא אי ברוצה לזונה והיא אינה רוצה לקבל או דשאינו רוצה לזונה ואוקימנא סיפא במעלה לה מזונות כלומר והיא מקבלת אבל אין מעלה לה מעה כסף לצורכה ואי אפשר לפרש רישא וסיפא במעלה לה והיא אינה רוצה לקבל וכן נראה עיקר ולרב ושמואל הוא הדין שהיא יכול להעמיד סיפא ברוצה לקבל מזונות ואינה רוצה לקבל מעה כסף אלא מכיון שאין עיקר תלוי כאן בין אין מעלה ממש למעלה והיא אינה רוצה לקבל ועוד דלרב אדא הוצרך לומר כשאינו מעלה דוקא אבל במעלה והיא אינה רוצה לקבל לאו כל כמיניה כטעמיה דר"ל דבחד שיטתא קיימי ומ"ה נקט בשאין מעלה מעה כסף לצרכה ואם תאמר רב ושמואל אמאי מוקמי לה במעלה לה מזונות ואין מעלה לה מעה כסף ולאחר מיתה קדוש לוקמוה איפכא במעלה לה מעה כסף ואינו מעלה מזונות הילכך עושה ואוכלת והמותר קדוש מחיים ומסתברא משום דלכולהו אמוראי מתני' בחד גוונא מתוקמא ולא אפליגו באוקימתא דמתני' דלכולהו אי בנזונת אי בשאינה נזונת ולרב אדא אי אפשר להעמידה באין מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף והילכך לרב ושמואל נמי לא מוקמי לה בהכי.
ועוד יש לי לפרש דכולה מתניתין בדבר מוכרח קא מיירי כלומר במה שאינו הקדש אלא מדעת האשה ומה שהוא מוקדש שלא מדעתה והלכך לרב ושמואל אין כאן הקדש מוכרח אלא לאחר מיתה דמחיים דאשה הרי היא יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה ואיני נוטלת מעה ואיני עושה מותר אבל לאחר מיתה אפילו המותר דלא שכיחי קדוש משום דקסבר ר"מ אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכ"ש מעשה ידיה עצמן דשכיחי טפי ומותר לרבותא נקטיה כדאמרן ורב אדא סבר דאפילו מחיים דאשה קדוש ואפילו מותר ואינו יכול לכופה עליו ועוד דלא שכיחי משום דמעלה לה מזונות וע"כ יהבה ליה מותר כי איתיה וכ"ש מעשה ידיה עצמן במעלה לה מזונות ורב ושמואל הכי מפרשי לה למתני' המקדיש מעשה ידי אשתו אפילו הרוצה לזונה הרי יכולה להפקיע הקדשו במה שתרצה אילו רצתה אינה נוטלת מזונות אלא עושה לעצמה ואוכלת וכ"ש שאינה נוטלת מעה כסף ואינה עושה מותר דלכ"ע אינו יכול לכופה עליו ועוד דלא שכיחי אבל לאחר מיתה ע"כ קדוש ואפילו המותר משום דקסבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ואפילו בזה דלא שכיח כוליה האי ורישא נקט עושה ואוכלת לרבותא לומר דאפילו מעשה ידיה עצמן יכולה להפקיע הקדשו מחיים וסיפא נקט לרבותא כדאמרן וה"ה למותר בדינא דרישא ולמע"י עצמן בדינא דסיפא וכ"ש וכן אילו רצתה נוטלת מזונות דמזוני עיקר ומעשה ידיה עצמן קדושין ואינה נוטלת מעה כסף ואין המותר קדוש עד לאחר מיתה ולרב אדא הכי קתני המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זה מקדיש מהן ואילו רצה לזונה ואינו מעלה לה מעה כסף לצרכה הרי זו עושה ואוכלת כלומר מספקת ומתקנת צרכיה ולומר דאפילו שאין מעלה לה מעה כסף שהוא כנגד עיקר מעשה ידיה דשכיחי ויכול לכופה עליהן כיון שהוא מעלה מזונות שהן כנגד המותר הרי המותר קדוש מחיים אע"פ שאינו שכיח ואינו יכול לכופה עליו דמשום דמ"י עיקר ונעשה כאומר לה יקדשו מעשה ידיך לעושיהן וידים איתנהו בעולם וכ"ש מעשה ידיה במעלה לה מעה כסף לצרכה ור"ל כרב אדא כדמפרש בירושלמי אמר ר"ל במותר בחמשה סלעין פליגי בו פתר לה במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף לצרכה ותנינן אם אינו מעלה לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה הרי ר"ל מוקי לה לגמרי כרב אדא דגמרין ורבי יוחנן הסנדלר סבר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וקסבר שאדם מוציא לפעמים דבריו לבטלה וכיון דלא קאמר בפי' יקדשו ידיך לעושיהן [לא אמרינן נעשה כאומר ופליג במותר וה"ה במעשה ידיה עצמן ואפי' במעלה לה מעה כסף ומעלה לה מזונות ואיכא למימר דאפי' יקדשו ידיך לעושיהן] נמי לר"י הסנדלר אינו קדוש דכיון שהוא אינו יכול לכופה על מעשה ידיה לא עדיף קנינו בה להקדיש גוף ידיה והיינו דאיצטריך ר"ל לפרש מתוך שיכול לכופה דאלמא אי לאו שיכול לכופה אע"ג דאית ליה דאין אדם מוציא דבריו לבטלה והוה ליה כמפרש יקדשו ידיך לעושיהן לא קדוש והלכך לרבי יוחנן הסנדלר אפשר דלא קדוש וכמו שכתבתי למעלה ור' יוחנן הסנדלר נמי בדין ההכרח קא מיירי כלומר שאין כאן לעולם הקדש לא מחיים ולא לאחר מיתה ואפילו במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף ואפילו באומר יקדשו ידיך לעושיהן. אבל ראיתי להרמב"ם ז"ל שאם אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן הואיל והן משועבדין לו הרי כל מעשה ידיה קדוש ואפשר שהוא ז"ל סבר שאע"פ שיכולה לומר איני נזונת ואיני עושה כל שלא אמרה הרי ידיה משועבדין לו ואלמוה רבנן לשעבודא ואינו מחוור בעיני כמו שכתבתי למעלה.
ומה שכתב רש"י ז"ל וה"ה דמצי לאוקמה בשאינו מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף וכו'. אלא משום דרב אית ליה וכו' ע"כ אינו מחוור דרישא ברוצה לזונה והיא אינה רוצה לקבל וסיפא בנזונית ממש אלא דאי אפשר להעמידה בכך דע"כ לרב מעשה ידיה ממש תחת מזונות ולא תחת מעה כסף דהא אמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה ולא קאמר איני מתפרנסת ואיני עושה מיהו זה אינו קשה כל כך שהוא ז"ל יפרש כולה במעלה מזונות ואינה רוצה לקבל וכפי הפי' השני שכתבתי למעלה אלא דקשיא לי עוד דודאי משמע דעיקר הדין הזה היה ידוע אצלם וקבלה בידם דרב ושמואל סברי תקנו מזונות תמ"י ורב אדא סבר תקנו מזונות תחת מותר ולישנא דגמרא דאמר רב ושמואל סברי תקנו מזונות תמ"י לאו דוקא ולא דק דלרב ושמואל מזוני עיקר והל"ל רב ושמואל סברי תקינו תחת מעשה ידיה מזונות אלא דלא דק משום דלישנא דברייתא נקט ואע"ג דמפרכינן לה כך היתה שגורה בפיהם א"נ משום דלרב אדא דוקא ועיקר מחלוקתן אינו תלוי כאן לא דק. עכ"ל הרשב"א:
וז"ל הריטב"א ז"ל הוי בה רב פפא במאי עסקינן אילימא במעלה כו'. ק"ל למה ליה לרב פפא למנקט מזונות בפירכיה כלל דהשתא אסיפא קיימינן שאין בה אלא דין מותר ומעה כסף ויש לומר דמשום דלא קים לן איזה מהם תחת מותר אם מזונות או מעה כסף נקטינהו לתרווייהו.
לעולם במעלה לה מזונות ואין מעלה מעה כסף לצרכה רב ושמואל סברי וכו'. פרש"י דבדין הוא דמצי לאוקמה כשאין מעלה לה מזונות ואין מעלה לה מעה כסף אלא משום דרב אוקי רישא דמתני' הרי זו עושה ואוכלת בנזונת כדאיתא לעיל להכי אוקי סיפא נמי בנזונת ואינו מחוור דרישא מיירי כשרוצה לזונה והיא אינה רוצה לקבל וסיפא מיירי בנזונת ממש ולפירושו קדוש מחיים לרב אדא והא דאוקמוה הכא במעלה לה מזונות משום דרב אדא נקט לה כי היכי דנקט שאין מעלה לה מעה כסף משום רב ושמואל ומיהו תמיה מלתא היאך נעלם זה מרבינו ז"ל והיאך ס"ד דיכול לאוקמה כשאינו מעלה מזונות ואפשר שרבינו כך רצה לומר דאפשר לאוקמי בשאינו מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף לצרכיה פי' לפירושו דרב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מותר וכיון דלא יהיב לה מזונותיה לא קדיש מחיים הלכך לאחר מיתה קדיש ורב אדא סבר מעה כסף תחת מותר וכיון דיהיב לה מעה כסף קדיש מחיים וכן מצאתי בפירוש במדויקים ואף בזה י"ל דהא דלא אוקימנא בהכי משום דמיקם קים להו דלרב מזונות תחת מעשה ידיה ממש ולא תחת מותר וכדאמרי' לעיל בדרב הונא אמר רב והא דאמר רב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה לא דייקינן בלישנא דהא לרב מזונות עיקר ומעשה ידיה תחת מזונות ולא דייקינן בהכי משום דהשתא לא נחתינן להכי.
ואיכא למידק אמאי לא אוקימנא בשמעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף והיא אינה רוצה לקבל שאומרת איני נזונת ואיני עושה ואיני מתפרנסת ואיני נוטלת מעה כסף הלכך בחייה עושה ואוכלת כדרב הונא אמר רב אבל לאחר מיתה אפילו המותר דלא שכיח קדוש לר"מ דסבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ולרב אדא מותר מחיים קדוש שיכול לכופה על מותר מעשה ידיה וכיון דיהיב לה מעה כסף הרי קדוש מחיים בע"כ ויש לומר דאם כן אתיא מתני' לרב אדא לצדדין דהא ע"כ לדידיה רישא דקתני הרי זו עושה ואוכלת בשאינו נותן לה מזונות היא שאלו היה נותן לה לא כל הימנה לומר איני נזונת ואיני עושה כדאיתא לעיל ואילו סיפא הוה מיירי בשמעלה לה ואינה רוצה לקבל ולא אתיא רישא וסיפא בחד גונא אבל השתא לרב אדא כולה בחד גונא שמעלה לה מה שהוא כנגד מה שהקדיש בלבד וברישא מעלה לה מעה כסף כנגד מעשה ידיה ואפ"ה קתני רבותא שעושה ואינו מעלה לה מזונות ואוכלת מפני שיכולה למשכנו במעשה ידיה מפני מזונותיה כי ידיה אפותיקי מפורש הם לה למזונותיה ובסיפא מעלה לה מזונות שהוא תחת מותר אלא שאינו מעלה לה מעה כסף וכיון שכן והוא לא הקדיש אלא המותר הרי הוא קדוש מחיים ואינה יכולה למשכנו במותר מפני המעה כסף כי דיה שתמשכנו עליהם בעיקר מזונותיה. ואם תאמר השתא נמי לרב ושמואל לא אתו רישא וסיפא בחד גונא דאילו רישא מיירי במעלה לה מזונות שהוא כנגד מה שהקדיש כדאיתא לעיל וסיפא מיירי בשאינו מעלה לה מעה כסף שהוא כנגד מה שהקדיש ויש לומר דלרב ושמואל כולה מתני' בחד גונא וכולה מתני' בין בנזונת בין בשאינה נזונת ורישא אשמועינן שאפילו בנזונת כלומר שמעלה לה מזונות אינו יכול להקדיש מעשה ידיה מחיים שלא ברצונה והרי היא עושה ואוכלת ואפילו עיקר מעשה ידיה דשכיח טפי יכולה לעקור זכותו של בעל לומר איני נזונת ואיני עושה וכל שכן שיכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר אבל לאחר מיתה המותר קדוש ואפילו בע"כ ואפילו בשאינה נזונת כלל דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ונקט בסיפא מותר לרבותא דאפי' מותר דלא עביד דאתי כולי האי יכול להקדישו לאחר מיתה ונקט ברישא מעשה ידיה דאפילו בהנהו אינם קדושים מחיים בע"כ.
ובזה נסתלקה קושיא גדולה שמקשין כאן רב ושמואל אמאי מוקמי לה במעלה לה מזונות ואין מעלה לה מעה כסף ולאחר מיתה קדוש לוקמה איפכא בשמעלה לה מעה כסף ואינו מעלה לה מזונות וכיון שכן עושה ואוכלת מפני המזונות ומותר קדוש מחיים כיון שנותן מעה כסף ולא הוו צריכי למימר דטעמא דרבי מאיר מפני שאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם.
ומתרצינן ליה דאין הכי נמי אבל לרב אדא לא מצי לאוקמה באינו מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף כדאמרת דכיון דמעלה לה מעה כסף שהוא תחת מעשה ידיה היכי קתני רישא שהיא עושה ואוכלת הא ודאי לא אפשר ואנן לכולהו אמוראי בעינן לאוקמה מתני' בחדא אוקימתא שאם אין אתה אומר כן נימא דרב אדא כרב ושמואל ס"ל דמעה כסף תחת מותר ומשנתנו במעלה לה מעה כסף אלא הטעם כמו שאמרנו דבחדא אוקימתא אית לן לאוקמה למתני' אליבא דכולהו וזה נכון הוא אבל עם מה שכתבנו אין זו קושיא כלל דלכולי עלמא בעינן לפרש הא דקתני המותר הקדש שיהא הקדש מוכרח דהכי דייקי לישנא ואילו לרב ושמואל אין לך שום הקדש מוכרח מחיים דאפילו מעלה לה מה שהוא כנגד מה שהקדיש יכולה היא לומר איני רוצה בו ותעקור הקדשו ולכן לא מצאו הקדש מוכרח אלא לאחר מיתה ור"מ לטעמיה דאמר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אבל לרב אדא דהקדש מוכרח אפילו מחיים כל שיש לו נכסים לזונה ורישא דקתני עושה ואוכלת כשאינה נזונת ואשמועינן רבותא שאפילו מעלה לה מעה כסף יכולה למשכנו בהם על המזונות וכדפרישנא לעיל. ויש בשמועה זו כמה פי' וכמה שיטות ואני כתבתי מה שנראה יותר מחוור מתרומות התוספות ושאר המפרשים ז"ל. עכ"ל הריטב"א ז"ל:
ושיטת התוספות בכולה סוגיין היינו דמתני' חדא קתני וכדפרישנא במתני' וכי קתני המותר רבי מאיר וכו' עלה דרישא קאי ומה שיותיר קאמר ולהכי בעי תלמודא אימת קדוש והא כל ימי חייה אפשר דתצטרך לה ולא יותיר כלל וכדפרישנא במתניתין משמע דמחיים קאמר דקדיש ועוד כיון דבדעתו הוא להקדישו בחיים אי לא חל ההקדש בדעתו ורצונו אימת הוא יהיה קדוש ומשני רב ושמואל דאמרי תרווייהו מותר לאחר מיתה קדוש פירוש לא מיקרי מותר אלא לאחר מיתה והוה ליה כאלו פירש התנא להדיא לאחר מיתה ואיהו נעשה כאילו אמר מה שיהיה שלו ויותיר משלה יהיה קדוש ואף על גב דאיהו סתים וקאמר דמעשה ידי אשתו יהיו קדש דאדם יודע שאינו יכול להקדיש שאינו שלו דהיינו מעשה ידי אשתו כל עוד שהיא בחיים וגמר ואמר מה שיותיר לאחר מיתה ולכך הדר וקאמר מותר לאחר כו' רב אדא בר אהבה מותר מחיים קדוש מה שיותיר על מעשה ידיה שפסקו חכמים מחיים קדוש:
הוי בה רב פפא במאי אילימא במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף כו'. ואם תאמר ומאי פריך כיון דמתני' חדא קתני דילמא ה"ה המקדיש מעשה ידי אשתו והוא מעלה לה עד עתה מזונות ומעה כסף הרי זו עושה ואוכלת פי' דיכולה לומר איני נזונת ואיני עושה ומיהו מה שיותיר על מזונותיה דהיינו לאחר מיתה הרי הוא הקדש דלא הויא מותר כי אם לאחר מיתה דבחיים חיותה דילמא תצטרך ליה וכדכתיבנא במתניתין אבל לאחר מיתה מה שישתייר לה הרי הוא שלו וחל עליה הקדש ופירשו בתוספות דהכי פריך דאי במעלה לה מזונות וכו' פירוש דבשעת הקדשו היה מעלה לה מעה כסף ומזונות הרי חל ההקדש כבר ואע"ג דשוב תאמר היא איני נזונת ואיני עושה אף על גב דמצי אמרה הכי הרי קדשו כבר מעשה ידיה ואם כן מ"ט דמאן דאמר לאחר מיתה קדוש אבל מחיים הרי היא עושה ואוכלת אמאי עושה ואוכלת הרי קדשו מעשה ידיה כבר ולא מציא למימר איני נזונת ואיני עושה כן כתבו בתוספות לעיל גבי האי דאמרי' מאי לאו בנזונת דאפי' למ"ד יכולה אשה לומר לבעלה איני נזונת ואיני עושה בשעה שהקדיש היה זן אותה כבר חל ההקדש ושוב לא מהניא מה שתאמר איני נזונת ואיני עושה להפקיע מידי הקדש.
וקשיא להו לתוספות ז"ל כיון דעיקר קושיין היינו אמאי קתני במתניתין עושה ואוכלת וכדפרישנא אמאי לא פריך אלא למאן דאמר לאחר מיתה קדוש גם למאן דאמר מחיים קדוש מצי למפרך כיון דמעלה לה מזונות ומעה כסף וחל ההקדש אמאי עושה ואוכלת ומיהו מאן דפריש מתניתין דסיפא לא קיימא ארישא ניחא אבל לשיטת התוספות קשיא דהוה ליה למפרך אמאי קתני רישא עושה ואוכלת והוה קשיא לתרווייהו ותירצו בתוספות דאיידי דבעי למימר אי אין מעלה לה מזונות ומעה כסף מאי טעמא דמאן דאמר מחיים הוא קדוש נקט נמי הכא מאי טעמא דמאן דאמר לאחר מיתה הוא קדוש. ומשמע לי פי' לפירושם דאי הוה פריך מעיקרא אי במעלה כו' אמאי עושה ואוכלת ושוב הוה פריך אי באין מעלה כו' מאי טעמא דמאן דאמר מחיים קדוש הוה משתמע דבאין מעלה כו' איכא לתרוצי לרב ושמואל ותיקשי לרב אדא ומיהו לאו היינו עיקר אוקימתיה דרב ושמואל דהא מעיקרא פרכינן לתרווייהו ולבסוף כי אקשינן לחד משמע דלאידך ליכא לאקשויי מיהא ומיהו עיקר אוקימתיה לאו היינו אלא כדאוקי לבסוף במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף והא ליתא דלרב ושמואל ליכא לאוקמי אלא באינו מעלה לה כלל וכמו שכתבו התוספות ז"ל בסמוך להכי נקט מעיקרא אי במעלה מאי טעמא דמאן דאמר לאחר מיתה קדוש דהשתא כי קאמר אי בשאין מעלה כו' מאי טעמא דמאן דאמר מחיים כו' פירושו למאן דאמר לאחר מיתה קדוש היינו אוקמתיה וקל להבין והא דאוקי מתניתין במעלה לה מזונות ואין מעלה לה מעה כסף כבר פירשוה בתוספות ז"ל:
ואלא בשאין מעלה לה מזונות כו'. פי' אין מעלה לה בשעה שהקדיש אף על גב דשוב רוצה להעלות לה ואינה יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה מאי טעמא דמ"ד מחיים קדוש הרי לא חל ההקדש בשעה שהקדישו דלא היה מעשה ידיה שלו. לעולם במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף וכתבו בתוספות דאליבא דרב אדא מוקי לה הכי אבל רב ושמואל לא מצי מוקמי לה במעלה לה מזונות דכיון דסברי דתקנו מזונות תחת מעשה ידיה א"כ אמאי עושה ואוכלת הרי בשעה שהקדיש היו מעשה ידיה שלו וחל עליהם ההקדש אלא רב ושמואל מוקמי מתני' בשאין מעלה לה מזונות ולא מעה כסף ולהכי קדוש לאחר מיתה דמחיים לא קדיש דכיון דאינו מעלה לה מזונות ולא מעה כסף אין מעשה ידיה שלו והוה ליה כמקדיש מעשה ידיה לכשיבאו לידו וכשתמות הרי באו לידו וחל עליהם קדושה דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם והקשו בתוספות ז"ל מאי דוחקיה דרב כו' ככתוב בתוספות:
וז"ל הרא"ש בתוספותיו מאי טעמא דמאן דאמר לאחר מיתה קדוש. גם למ"ד מחיים קדוש לא ניחא כיון דמעלה לה מעה כסף הכל יהא קדוש מחיים הואיל ונזונת ממש אלא אגב דבעי למימר בתר הכי מ"ט דמאן דאמר מחיים נקיט נמי הכא מאי טעמא דמאן דאמר לאחר מיתה ולפי' רש"י דפירש מתניתין דסיפא לא קיימא ארישא ניחא:
במעלה לה מזונות ואין מעלה לה מעה כסף הא דנקט מעלה לה מזונות לא נקט אלא לרב אדא אבל לרב ושמואל לא מצי לאוקמי במעלה לה מזונות דכיון דסברי דתקנו לה מזונות תחת מ"י היכי תני הרי זו עושה ואוכלת הא קדישו כיון דמעלה לה מזונות והא דנקט לעולם במעלה לה מזונות ולא חשש לתרץ רישא לרב ושמואל משום דלא שקלו וטרו אלא אסיפא מותר אימת קדוש והא דקא משני לעולם במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף לרב אדא קאמר במעלה לה מזונות ולהכי מותר קדוש מחיים לרב באינו מעלה לה מעה כסף ולהכי קדוש לאחר מיתה וא"ת מי דחקו לרב לאוקמה מתני' לאחר מיתה לוקמה מחיים ובמעלה לה מעה כסף ואין מעלה לה מזונות וי"ל דלאו אורחיה דמלתא שיעלה לה מעה כסף ולא יעלה לה מזונות ולפי' רש"י ניחא דלא קאי האי כי אם אסיפא ע"כ.
ולשון לעולם במעלה כו'. לא דייק שפיר לשיטת התוספות ואית ספרים דלא גרסי לעולם אלא הב"ע במעלה וכו'. ושיטת רש"י ז"ל כבר הארכנו בה לעיל בכמה דוכתי ועיקר שיטתו ז"ל דמתני' דקתני המותר כו' מילתא באפי נפשה קאמר ודוקא במותר מצינו למימר לאחר מיתה קדוש באינו מעלה מעה כסף דהמותר קנוי לו וכדכתיבנא לעיל אבל במעשה ידיה באינו מעלה לה מזונות לא קדישי כלל ואפילו לאחר מיתה ור"ל דמוקי רישא באינו מעלה לה מזונות לית ליה פתרי אלא כרב ושמואל משום דס"ל דרב אדא ס"ל אי דלא קדיש מחיים גם לאחר מיתה לא קדיש וכדכתבינן לעיל הילכך מאן דמוקי רישא באינה נזונת ע"כ צריך לאוקמי גם רישא בהאי שיטתא משום קושיית מאי למימרא דאקשינן לעיל ולא מצינן לשנויי אי לאו דמוקמינן סיפא נמי באינה נזונת וכדכתיבנא לעיל וכיון שכן ר"ל בע"כ בשיטת רב ושמואל קא אזיל וניחא קושיית המפרשים ז"ל ולשיטת רש"י ז"ל דאע"ג דהיתה נזונת בשעת ההקדש אי אמרה שוב איני נזונית ואיני עושה עוקרת ההקדש והרי היא עושה ואוכלת לדעת רב דסבירא ליה יכולה אשה לומר לבעלה איני נזונת כו' וכן היא שיטת כל המפרשים ז"ל חוץ מהתוספות וכדכתיבנא ועוד יש להאריך בסוגיא זו ואתה המעיין הפוך במאי דכתבו המפרשים ובמאי דכתיבנא ותמצא הכל ותן לחכם ויחכם עוד:
במאי קא מפלגי רב ושמואל ורב אדא דמר אמר הני מזוני דמסיק לה תחת המותר. מידי דשכיח מזונות ממידי דשכיח מעשה ידיה. ומעה כסף דלא שכיח תחת מותר דלא שכיח נמי מידי דקייץ מעה כסף ממידי דקייץ כגון מעשה ידיה דאמרינן במתניתין מה היא עושה לו וכו' ומזונות דלא קייצי תחת מותר דלא קייץ. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
מר סבר מידי דקייץ ממידי דקייץ ואיכא דקשיא ליה דהא מזונות מיקץ קייצי כדתנן במשרה את אשתו ע"י שליש ואי משום דבמכובד הכל לפי כבודו גבי מעה כסף נמי הכל לפי כבודו ותירצו דמזונות יקירי וזילי ותו דבאוכלת על שלחנו מזונות לא קייצי ואילו מעה כסף מיקץ קייצא שאף באוכלת על שלחנו אינו נותן לה אלא מעה כסף כסתם נשים. הריטב"א ז"ל:
מיתיבי תקנו מזונות כו'. פי' דעת המקשן היה דאיברא דמזונות תחת מעשה ידיה ומעה כסף תחת מותר מיהו עשו חכמים חזוק לדבריהם דאם אינו נותן לה מעה כסף אע"ג דיהיב לה מזונות דליהוי מעשה ידיה שלה ובהכי לא תיקשי מהמשנה לברייתא אבל מפלוגתייהו דרב ושמואל ורב אדא שמעינן דתקנו זה כנגד זה ואי לא יהיב לה חדא אינו שלה אלא ההוא שכנגדו ומיהו אידך דיהיב לה כנגדו הויא שלו וחל עליה קדושה מעתה תיקשי מהברייתא לרב אדא ומהמשנה לרב ושמואל. כנ"ל:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא מיתיבי תקנו מזונות כו'. תיובתא דרב אדא אם אינו נותן לה מעה כסף תיובתא דרב ושמואל דאמרי מעה כסף תחת מותר. ע"כ:
והא עלה קתני כו'. וא"ת כיון דמותיב מעיקרא לרב אדא ופריקו לה אימא תחת מותר מעשה ידיה מאי קא מותיב תוב ממתני' והא איכא לשנויי נמי אימא מותר מעשה ידיה ובחדא פירוקא טפי דוק ותשכח ואי משום מאי דפריך עלה והא עלה קתני מה היא עושה לו כו' דאלמא ליכא לשנויי אימא מותר מעשה ידיה א"כ הו"ל לאורוכי ולאסוקי קצת טפי ממתני' והכי הו"ל לסיומי ת"ש אם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה ומה היא עושה משקל כו' ושוב לא הוה מצי לדחויי אימא מותר וכו'. תשובתך אין הכי נמי דהכי בעי לאותובי מעיקרא ואילו הוא ברייתא או משנה חיצונית מדוכתא אחרינא אין ה"נ דהוה מאריך ומייתי כל המשנה אבל משום דמתני' היא לא הוצרך לאורוכי ומיהו עיקר תיובתיה מעיקרא מדתני עלה ומה היא עושה לו כו' וקצר במפורסם וידוע וכי קא מהדר ליה אימא מותר כו' קא מהדר עליה והא עלה קתני פי' לא הבנת עיקר תיובתין דהיינו ממאי דתני עלה דאלמא במעשה ידיה איירי ולא במותר כנ"ל. ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל והא עלה קתני. במתני'. ע"כ.
ובמהדורא קמא כתב ז"ל וז"ל והא עלה קתני וכו'. אלמא דלאו במותר קמיירי. וא"ת ומאי פריך והא עלה קתני כו' ודילמא ארישא דמתני' קא מהדר דקתני המשרה את אשתו ע"י שליש וכו' ומה שהוא צריך לתת לה ושוב תני מה שהיא צריכה לעשות לו תדע דלא קתני ומהו מעשה ידיה משקל כו' אלא קתני ומה היא עושה לו משקל וכו' אלמא דארישא קאי וכדכתיבנא. וי"ל דאי הכי לא הו"ל לפרושי בתר מעשה ידיה אלא באידך מתני' דלעיל מינה דקתני ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה כו' עושה בצמר הו"ל לפרושי ומה היא עושה לו וכו'. וא"ת א"כ מאי משני הכי קאמר מעשה ידיה כמה הוי דלידע מותר דידה כו' אטו אי הוה פריש מעשה ידיה באידך מתני' דלעיל גבי ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה כו' לא הוה ידעינן מותר דידה וי"ל דלבתר דפריש מלאכות שהאשה עושה לבעלה כו' ודיני המותר קא פריש תרווייהו כמה הוי מעשה ידיה דלידע מותר דידה ואין להקשות אטו בעי לפרושי כמה הוי מעשה ידיה דלידע מותר דידה. (וקא) [והא] סתים תנא בלישניה ותני אם אינו נותן לה מעה כסף מעשה ידיה שלה ולא פריש להדיא מותר דסמיך התנא על המובן ואנן הכי קאמרי דמאי מעשה ידיה מותר מעשה ידיה ופריש ותני מה היא עושה לו משקל כו' פי' כמה היא מעשה ידיה דלידע המותר כו' ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל ומה היא עושה לו. ומה פריש בתר מעשה ידיה ומה היא עושה לו מכלל דרישא במעשה ידיה איירי ולא במותר. הכי קאמר. לעולם במותר איירי ברישא והכי קאמר סיפא ומה היא עושה לו עיקר דלידע מותר מאי ניהו. ע"כ. כן כתוב ברש"י כתיבת יד מדוייק ודוק ותשכח כל מאי דכתיבנא. ויש הפוך לשון בפירש"י דפריש מעיקרא שתי קשה וכו' וכ"כ בכל הפירושים המדוייקים שבידי ולא ידעתי לפרשו כהוגן. ובמהדורא קמא כתב וז"ל והא עלה קתני וכו' אלמא דלאו במותר קא מיירי שתי נטוה דק מערב ויש בו טורח בטויתו יותר מערב לפיכך תקנו בשתי חמש משקלות סלעים ובערב משקל עשרה אמר שמואל כו' ע"כ. הרי האריך וקצר במהדורא בתרא ואפשר דשיטפיה דמהדורא קמא קא נקיט ולכך הסמיך שתי קשה כו' בהדי והא עלה כו':
ומי אמר שמואל הכי פירש"י ז"ל והא אמר שמואל לעיל במותר לאחר מיתה פליגי ועלה א"ר יוחנן הסנדלר חולין ואע"פ דהשתא דידיה הוא אלמא טעמא דרבי יוחנן משום דבר שלא בא לעולם הוא שעדיין לא מתה ואין לו רשות במותר הואיל ואינו מעלה לה מעה כסף ובהא אמר שמואל הלכה. ע"כ. ולכאורה משמע דפריש הרב ז"ל כן כי היכי דנפרש פלוגתא דרבי מאיר ורבי יוחנן הסנדלר בגוונא אחריתי וכרב אדא ומיירי במעלה לה מזונות ואינו מעלה מעה כסף דרבי מאיר סבר תקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה ולהכי הויא הקדש מחיים ורבי יוחנן הסנדלר סבר תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ומעה כסף תחת מותר ולהכי לא קדיש מחיים והויא לה חולין ומיהו לאחר מיתה לכ"ע קדוש ולכך כתב רש"י ז"ל דהא אמר שמואל לעיל במותר לאחר מיתה פליגי כו'. וליתא דאפילו לרב אדא נמי טעמא דר' יוחנן הסנדלר משום דקסבר אין אדם מקדיש דבשב"ל ולא משום דסבר תקנו מזונות תחת מעשה ידיה וכו' דאי לא תימא הכי מאי פריך עליה דרב אדא מדתניא תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ומשני אימא תחת מותר לישני דהיינו כרבי יוחנן הסנדלר אלא משמע דרב אדא ס"ל דלכ"ע תקנו מזונות תחת מותר וטעמא דרבי יוחנן משום דאין אדם מקדיש דבשב"ל.
ונ"ל דהוקשה לו לרש"י ז"ל בעיקר סוגיין דמאי משני תלמודא כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי להעדפה והא אכתי הקושיא בדוכתא קאי ולא משני ולא מידי דמעיקרא הכי פרכינן דהכא קא פסיק שמואל הלכה כרבי יוחנן הסנדלר דס"ל אין אדם מקדיש דבשב"ל והכא קא פסיק הלכה כרבי יוחנן בן נורי דאית ליה דאדם מקדיש דבשב"ל מעתה מאי קא משני והא עדפה נמי דבשב"ל הוא. לכך פירש הרב דמעיקרא הכי פרכינן ומי אמר שמואל כו' פירוש אפילו תימא דע"כ לא קאמר שמואל הלכה כרבי יוחנן הסנדלר אלא משום דאיכא תרתי לריעותא חדא שעדיין לא בא המותר לעולם ועוד דאפילו לכשיבא לעולם אין לו רשות במותר ומיהו היכא דאיכא חדא לריעותא כגון פירות דקל דהדקל הוא ברשותו אלא מיהו הפירות לא באו לעולם אפילו לרבי יוחנן הסנדלר הוי הקדש אפילו תימא הכי אכתי קשיא דהא בההיא דרבי יוחנן בן נורי נמי איכא תרתי לריעותא דהמלאכה לא בא לעולם ולא הרשות באה לידה עד שיגרשנה ואפ"ה פסק שמואל כותיה דהויא קדש וצריך להפר ומיהו כי מוקמינן לה בהעדפה דליכא אלא חדא לריעותא דהעדפה שלה היא ולא מחסרא אלא דלא באה לעולם לא תיקשי כולי האי דאיכא למימר דרבי יוחנן הסנדלר נמי מודה בהא דהוי הקדש כיון דליכא אלא חדא לריעותא ומיהו כי היכי דקא מקשה קושייתו לקמן עלה דהאי שינוייא הוה מצי לאקשויי נמי סוף סוף לא בא לעולם הוא דהא לא נעשה דהך חלוקה דקא מחלקינן לא ברירא כולי האי וכדבעינן למכתב קמן בס"ד. כנ"ל:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן הסנדלר דאפילו מותר הוי חולין לאחר מיתה שהרי בחייה דידה הוו דשמואל הוא דמוקים פלוגתייהו בלאחר מיתה לעיל אלמא קסבר שמואל אין אדם מקדיש דבשב"ל כי האי מותר דכיון דכשבא לעולם אינו שלו עד שתמות לכשיבא לאדם לאחר מיתה לא תיחול עליה הקדש. ע"כ:
קונם שאני עושה לפיך כו' פירש"י ז"ל במהדורא קמא וז"ל קונם שאני עושה לפיך אשה שאמרה מלאכה שאני עושה יהא אסור לפיך בקונם א"צ להפר מסתמא במעלה לה מזונות ומעה כסף עסקינן כסתמייהו דנשי ומשו"ה א"צ להפר דכיון דמשעבדה ליה למעשה ידיה לא מציא לאפקועי מיניה:
שמא תעדיף כו'. לקמן בריש פירקין דמציאת האשה מפרש דבהעדפה ע"י הדחק פליגי שטורחת יותר מדאי ומעדפת על משקל חמש סלעים בטורח ובדוחק גדול ת"ק סבר אפילו העדפה דע"י הדחק הויא לבעלה שעל מנת כן נותן לה מעה כסף להיות כל המותר שלו ורבי עקיבא סבר העדפה דע"י הדחק לעצמה ומעה כסף דיהיב לה הוי תחת סתם העדפה שלא ע"י הדחק דהוי לעצמה אבל מדחיק נפשה ועבדא דידה הוי הילכך שמא תעדיף ע"י הדחק ואינו ראוי לו ויהא חל נדרא עליו והוא יהנה ממנה באיסור ור' יוחנן בן נורי סבר לה כת"ק דאמר אפילו העדפה שע"י הדחק משעבדא ליה ואפ"ה צריך להפר משום דלעתיד נהי השתא לא חייל נדר משום דמשעבדא ליה לכשיגרשנה מיהא חייל דההיא שעתא לא משעבדא ליה ותהא אסורה לחזור לו כדי שלא יהנה ממעשה ידיה ועצה טובה קמ"ל וקסבר רבי יוחנן אדם מקדיש דבשב"ל אע"ג דכשבא לעולם אינו שלו דהיינו כשהיא תחת בעלה לכשיבא לידה מיהא דהיינו כשהיא מגורשת תיחול עליה איסור הקדש ועלה קאמר שמואל הלכה כרבי יוחנן ולעיל היכי אמר הלכה כרבי יוחנן הסנדלר דאמר אין אדם מקדיש דבר כי האי גוונא ורבי עקיבא סבר דאדם מקדיש דבשב"ל כשיהא שלו לאלתר כגון העדפה דכי אתיא לעולם דידיה הוי אבל כה"ג דרבי יוחנן דאפילו לכשבא לעולם אינו שלו אין אדם אוסר. כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי אהעדפה קאמר והכי קאמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי דאמר יפר ולא מטעמא דאמר שמא יגרשנה דהא אין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם דכשבא לעולם אינו שלו ולכשיבא לעולם לידו לאחר זמן אין איסור חל עליו אלא טעמא הוי משום שמא תעדיף דכה"ג ודאי אית ליה לשמואל אדם מקדיש דבשב"ל דלכשיבא בעולם יהא העדפה שלה לאלתר והשתא נמי מצי לאקשויי סוף סוף לא בא לעולם עכשו אלא אקשי ליה קושיא אחריתי ע"כ.
שמעינן מלשונו ז"ל דעיקר פלוגתייהו תליא בהעדפה ע"י הדחק אי הויא שלו או שלה וכן פי' להדיא בריש מציאת האשה ע"ש ומיהו הכא בשמעתין במהדורא בתרא כתב וז"ל קונם שאני עושה לפיך. מה שאני עושה יהיה קונם לפיך יהי עליך כהקדש מליהנות לו. אינו צריך להפר. נדר זה שאין בה כח להקדישו לפי שהוא שלו. שמא תעדיף עליו. יותר ממה שפסקו לה חכמים משקל ה' סלעים דמותר זה אינו שלו ויכולה להקדישו. רבי יוחנן בן נורי אמר. אף עיקר מעשה ידיה צריך הפרה. ע"כ. הא קמן דלא הזכיר בלשונו ז"ל העדפה ע"י הדחק שהאריך בה במהדורא קמא והכא במהדורא בתרא השמיטה וכתב נמי רבי יוחנן בן נורי אמר אף עיקר מעשה ידיה כו' אלמא משמע דרבי יוחנן בן נורי נמי מודה לרבי עקיבא בטעמיה דשמא תעדיף אלא דלא קאמר ליה דלאו דוקא משום העדפה צריך הפרה דאפילו משום עיקר מעשה ידיה צריך הפרה ואי ס"ל לרבי יוחנן בן נורי העדפה דידיה הוא א"צ הפרה משום העדפה כלל:
ודע דגבי הא דמתרצינן כי קאמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי להעדפה פירשו ר"ח ז"ל ור"ת ז"ל דה"ק להעדפה דס"ל לשמואל כרבי יוחנן דהעדפה דבעל ופירושו שם ז"ל ברור ואין בו גמגום ורש"י ז"ל לא פירש כן וכדבעינן למכתב קמן ופירושו מגומגם ונדחק לפרש כן מפני גרסת הספרים דגרסי לקמן א"נ אין הלכה כת"ק א"נ הלכה כר"ע ור"ח ז"ל ור"ת ז"ל גרסי איפכא ומיהו רש"י לפי גרסתו הוכרח לפרש כן והוקשה לו דאמאי תלמודא לא תירץ כן כי קאמר שמואל להעדפה דס"ל לשמואל דהעדפה לבעל כרבי יוחנן בן נורי ולכך לא רצה לפרש כן דפלוגתייהו דהני תנאי בע"כ מתלא תליא בהעדפה ע"י הדחק דאפשר לפרש דכולהו סבירי להו דהעדפה דידה הוי ואפ"ה פליגי דת"ק סבר אע"ג דהעדפה דידה מ"מ עיקר נדרה היינו לאסור כל מעשה ידיה וכדקאמרת קונם שאני עושה לפיך פי' מה שאני עושה יהיה לפיך בקונם וכדפר"י ז"ל וכיון דאין בה כח לאסור עיקר מעשה ידיה הרי כל נדר זה א"צ להפר ור"ע סבר אע"ג דמשום עיקר נדרה א"צ להפר מ"מ צריך להפר שמא תעדיף והמותר אינו שלו ורבי יוחנן בן נורי סבר איברא דמשום העדפה צריך להפר מיהו משום עיקר מעשה ידיה נמי צריך הפרה ודלא כר"ע דסבר דמשום העדפה צריך להפר ואפשר דמיירי הני תנאי במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף. תדע דכתב הרב ז"ל בדברי ר"ע דמותר זה אינו שלו ולא הזכיר העדפה ע"י הדחק כלל וכיון דאיכא לפרושי פלוגתייהו בענין אחר ולא בהעדפה ע"י הדחק היכי מצינן לפרושי דכי משנינן לקמן כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי להעדפה דהיינו דהעדפה לבעלה והא אפשר דס"ל לרבי יוחנן בן נורי דהעדפה לאשה וכר"ע אי לאו דחדית לן רבין בפרק מציאת האשה דפליגי בהכי ואפילו לבתר דאתא רבין מאן לימא לן דר"ע ורבי יוחנן בן נורי פליגי בהכי דילמא כי קאמר רבין כי פליגי בהעדפה שע"י הדחק את"ק ור"ע קאי אבל רבי יוחנן בן נורי כר"ע ס"ל דהעדפה דידיה הוי וכדפרישנא ותלמודא נמי בתחלת פרק מציאת האשה לא הזכיר בפלוגתא דהעדפה אלא ת"ק ור"ע אבל לא הזכיר רבי יוחנן בן נורי מטעמא דכתיבנא ואפשר נמי לפרש דאע"ג דת"ק סבר דהעדפה דבעל רבי יוחנן בן נורי סבר דהעדפה דידה ומיהו ס"ל דאי א"צ הפרה משום עיקר מעשה ידיה אף משום העדפה א"צ דעיקר נדרה לאסור כל מעשה ידיה וכיון דלא חל אעיקר מעשה ידיה לא חל נמי אמותר וכדכתיבנא לעיל לת"ק אבל משום עיקר מעשה ידיה צריך להפר וכיון שכן ע"כ כי קאמר לקמן כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי להעדפה על כרחין ה"ק הלכה כרבי יוחנן בן נורי דיפר ולאו מטעמיה דאילו רבי יוחנן בן נורי עיקר מעשה ידיה צריך הפרה ולשמואל משום העדפה ולקמן נאריך עוד בזה בס"ד. זו היא שיטת רש"י ז"ל במהדורא קמא דדייק בפירושים ופריש הכין אבל התוספות לא פירשו כן ועיקר שורש פירושם במלת קונם שאני עושה לפיך דרש"י ז"ל פירש דה"ק מה שאני עושה יהיה קונם לפיך הילכך כיון דכל מעשה ידיה קא אסרה עליה איכא למימר דהיינו טעמא דת"ק א"נ רבי יוחנן בן נורי דסבר דא"צ להפר משום העדפה וכדכתיבנא אבל התוספות כתבו קונם שאני עושה יהיה קונם לפיך אפילו גרסינן שאיני לא הוי דבר שאין בו ממש דהא תנן בפרק בתרא דנדרים קונם שלא אתן תבן לפני בקריך אינו יכול להפר. עד כאן: אלמא משמע דפירוש שאני עושה לפיך דומיא דשאיני עושה לפיך וה"ק קונם יהיה מה שאני אעשה לפיך פי' מה שאעשה לך ויהיה שלי וברצוני אעשה לפיך יהיה קונם עליך והילכך אי העדפה דידה הוי הרי בפרטות אסרה עליו וחל עלה נדרא מעתה ע"כ פלוגתא דהני תנאי מתלא תלו אי העדפה שע"י הדחק דידה הוי וע"כ פלוגתייהו הויא במעלה לה מזונות ומעה כסף ולכך אליבא דת"ק אינו צריך להפר שהמותר הכל שלו ואי משום העדפה שע"י הדחק גם הוא שלו ויש לפרש דלעולם ת"ק נמי ס"ל דהעדפה שע"י הדחק דידה הוי ולכך אינו צריך להפר משום דהעדפה שע"י הדחק לא עביד דאתי וכל כהאי גוונא ס"ל לת"ק אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ואע"ג דקתני רישא קונם שאני עושה על פי אבא ועל פי אביך כו' אינו יכול להפר אלמא דאע"ג דהויא לה דבשב"ל חל הנדר איכא למימר דההיא מיירי בעיקר מעשה ידיה דעביד דאתי וחשיב בא לעולם וסיפא דקתני א"צ להפר משום העדפה משום דאין אדם מקדיש דבשב"ל הוא דקאמר.
וליתא להאי פירושא דא"כ בחנם נקט שאני עושה לפיך דליתני המקדיש מעשה ידיו אינן קדושין ועוד דהול"ל לא אמר כלום אבל השתא דקתני א"צ להפר משמע דנדרה ודאי נדר הוא אלא דלא חייל משום טעמא אחרינא והיינו משום דס"ל דהעדפה שע"י הדחק דידיה הוי ור"ע אמר יפר דקא סבר העדפה שע"י הדחק הויא לאשה כדאמרינן בריש מציאת האשה והקשו בתוספות והיאך יכול להפר והא אין זה מדברים שבינו לבינה ואם היינו מפרשים דמיירי במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף וטעמיה דר"ע משום דחייל אמותר אע"ג דהויא כיילא לכולה מעשה ידיה בנדרה מ"מ חייל אמאי דהוו שלה ודלא כת"ק וכדפרישנא לעיל ניחא משום דכיון דבלשון נדרה כוללת כל מעשה ידיה אע"ג דא"צ הפרה אלא משום העדפה חשיבא בינו לבינה משום עיקר הנדר דכללה בלישנא דלגבי מאי דצריך הפרה מחלקינן העדפה ממעשה ידיה ולגבי מאי דמהניא הפרה כתבינן העדפה בהדי מעשה ידיה ואפילו תימא נמי דפליגי בהעדפה שע"י הדחק אי הוה מפרשינן דלשון קונם שאני עושה לפיך פירושו כל מה שאני עושה יהיה קונם לפיך וכדכתב רש"י ז"ל ניחא נמי דוק ותשכח. אבל לשיטת התוס' ז"ל דקא מפרשי דכי קאמר קונם שאני עושה לפיך פירושו מה שאעשה ברצוני לפיך יהיה קונם הרי פרטה העדפה לבדה ונדר חל עליה מעתה אמאי יכול להפר והא לא הויא מדברים שבינו לבינה ותירצו בתוספות דלכך יפר דאי איפשר שלא יהנה מהם:
וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל ובודאי דלר"ע הבעל ממש מפר דאע"ג דאין כאן ענוי נפש לאשה הרי זה מדברים שבינו לבינה שלא יהא אסור בשום דבר משלה בעודה תחתיו שהרי לא יוכל לצמצם בין מעשה ידיה להעדפתה וכדפרש"י ז"ל. ומ"מ נמצינו למדין לשיטת התוספות דבהכרח פליגי הני תנאי בהעדפה ע"י הדחק אי שלה הויא ולהכי פירשו ז"ל כר"ח ור"ת ז"ל דכי קאמר כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי להעדפה פירושו דסבר לה כר' יוחנן בן נורי דהעדפה לבעל וכדבעינן למכתב קמן בס"ד:
ובפרק אלו נדרים יש מי שפירש דכולהו הני תנאי פליגי במקדיש דבשב"ל וז"ל שיטתו לנדרים קונם שאני עושה לפיך א"צ להפר דכיון דמשתעבדא ליה למעשה ידיה לאו כל כמינה לאסור מעשה ידיה לבעלה רבי עקיבא אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו כדתנן כמה היא עושה לו כו'. והמותר דהיינו עדפה דידה הוי וכיון דהעדפה דידה הוי הילכך יפר שמא תעדיף דאדם אוסר דבשב"ל דהיינו העדפה כיון דלכשיבא לעולם הוי לאלתר שלה לפיכך יכולה לאסור הילכך יפר. רבי יוחנן בן נורי אומר יפר דאע"ג דליכא למיחש להעדפה אפ"ה יפר שמא יגרשנה דליהוי השתא מעשה ידיה שלה וחייל עלייהו הקדש בשעת גרושין ותהא אסורה לחזור לו דהוי אסור ליהנות ממעשה ידיה דקסבר אדם אוסר דבשב"ל אע"ג דלכשיבא לעולם דהיינו נמי כשהיא תחת בעלה אינו שלה הואיל דלכשיבא לידה דהיינו כשהיא מגורשת שיהא איסור חל עליו ור' עקיבא סבר אדם אוסר דבשב"ל (ורבנן סברי אין אדם מקדיש דבשב"ל) כיון דהוי שלו לאלתר כש"ל אבל בהא דרבי יוחנן דחייש לגירושין סבר אין אדם אוסר דבשב"ל ורבנן סברי אין אדם מקדיש דבשב"ל כלל דאפילו להעדפה לא חיישינן. ע"כ:
וז"ל הר' אליעזר ממיץ בפרושיו לנדרים קונם שאני עושה לפיך א"צ להפר דמשועבדת לו תימא דלא חייש כאן להעדפה וי"ל משום דלא נדרה אלא לפיו ואם יש העדפה אין זה לפיו ומותר בה הרי ממה נפשך מותר לת"ק ולר"ע דעתה לאסור גם העדפה מדנעשה לפיו מיהו הסוגיא מוכחת שהיא נודרת מלעשות מלאכתו ות"ק לא חייש להעדפה ומיירי במעלה לה מזונות וגם מעלה לה מעה כסף לצרכה והשתא בפשיטות חיישינן שמא תעדיף לר"ע וי"ל טעם ת"ק מאחר שגם בעלה חייב במזונותיה ובכסותה אינו מצמצם לכך גם מעשיה כאילו כולן משועבדין ואין כאן העדפה ולר"ע כיון שהיא מקפדת ואוסרת הנאת ידיה עליו אם כן יפר שמא תעדיף עליו וכ"ש אם ידוע שהיא עודפת במעשיה וס"ל אדם אוסר דבשב"ל ומיד כשתעדיף הוא נאסר ובפרק מציאת האשה אמרינן בהעדפה שלא ע"י הדחק כ"ע לא פליגי בהעדפה שע"י הדחק ת"ק סבר לבעלה ור"ע סבר לעצמה ור' יוחנן בן נורי לא חייש להעדפה משום דלא שכיח וא"נ כת"ק שהעדפה היא שלו משום דלא מצמצם לה במזונות ובכסות ותקנת חכמים להיות משלו משום כן ומכל מקום יפר לה שמא יגרשנה ומעתה תאסר עליו (כל מה שאוסרת עליו) כל מה שעושה ותחזור לו כי ס"ל נמי אדם אוסר דבשב"ל כשיזכה בו ויבא לידו והיינו מה שעשתה בנתים אבל מנשואין שניים הוו מעשיה לבעל כבתחילה או שמא מנשואין שניים יאסרו עליו מעשיה ולאו כל כמיניה להפקיע במזונות שנותן לה שעבודו של איסור קונם. עכ"ל:
וז"ל הרשב"א ז"ל קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר כלומר דמעשה ידיה ואפילו העדפה שע"י הדחק דבעל הוי ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ואפילו לרב הונא דאמר יכולה האשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה ה"מ כשאמרה כן בפירוש אבל זו שאוכלת אע"פ שהקדישה מעשה ידיה לא אמרינן נעשה כאומרת איני נזונת ואיני עושה וטעמא דת"ק משום דאפילו העדפה שע"י הדחק דבעל הוי כדאמרן ולא משום דאין אדם מקדיש דבשב"ל דהא קתני רישא קונם שאני עושה על פי אבא ועל פי אביך אינו יכול להפר אלמא אדם מקדיש דבשב"ל ס"ל. וא"ת לת"ק יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לו כרבי יוחנן בן נורי י"ל דת"ק לא חייש לגירושין דגירושין לא שכיחי א"נ י"ל דלמאי דקס"ד השתא דלא אמרה לכי מגרשנה לא קשיא ולא מידי דכיון שהקדישה מעכשו והשתא לא קדוש והיינו נמי דלא חייש ת"ק לשמא תאמר למחר איני נזונת ואיני עושה דכיון שהקדישה מעכשו והשתא לא קדוש לקמיה נמי לא קדוש ולמסקנא נמי דאסקא רב אשי דטעמא דרבי יוחנן בן נורי משום דקונמות כקדושת הגוף לת"ק נמי לא צריך דקסברי דיש מעלה בקונמות ולאו כקדושת הגוף דמו והילכך אי משום גירושין לא צריך דלא חלה קדושה דבהקדש נמי הוא דאינו מפקיע מידי שעבוד.
ור"ע אומר יפר שמא תעדיף יותר מן הראוי לו וקסבר דהעדפה ע"י הדחק דידה הוי ואית ליה נמי אדם מקדיש דבשב"ל ואע"ג דר"ע ור"מ בדבר שלב"ל בחדא שיטתא קיימי כדאיתא ביבמות [צג א'] דר"מ כר"ע ואמרינן בעלמא אימר דשמעת ליה לר"מ כגון פירות דקל דעבידי דאתו והעדפה שע"י הדחק לא עבידא דאתיא י"ל דהעדפה נמי עבידא דאתיא כי היכי דקרי פירות דקל דעבידי דאתו ואע"ג שהוציא יתר מאד מן הראוי לדקל זה להוציא אלא דהכא והכא לא שכיח ודבר דלא שכיח כיון דעביד דאתו קדוש לר"מ ולרבי עקיבא. ע"כ:
רבי יוחנן בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה וא"ת והלא אין הבעל מתיר אלא בדברים שיש בהם עינוי נפש וכאן אין בו ענוי נפש ודברים שבינו לבינה אין כאן דהא בעודנה תחתיו אין אסורה דאילו באוסרת מעכשו הו"ל דברים שבינו לבינה ואע"פ שאין כאן ענוי נפש מפר כדאמרינן בנדרים פירות חנוני עלי יפר איכא למידק דכל נדר שתדור בעודנה תחתיו שיוכל להגיע לו לידי חסרון הנאה אפי' לכשתצא מתחתיו יפר שהרי מחסרו הנאת אשה אחת ואע"פ שאינו מתחסר עכשו עד שתתגרש כיון שהנדר כשהוא בין איש לאשתו קרינא ביה. כך תירץ הראב"ד ז"ל.
ומדבריו נראה שהפרתו תועיל אפילו לאחר שתתגרש ותנשא לאחר שהרי מחסרתו הנאת אשה לאחר שתתגרש ותנשא ואינו נראה כן מדקתני ותהא אסורה לחזור לו וא"כ למה ליה משום שתהא אסורה לחזור ליתני שמא יגרשנה ויהא אסור במעשה ידיה אלא נראה כמו שפירשו התוס' בריש פרק ואלו נדרים שהוא מפר, דכשהבעל מפר לעצמו דברים שבינו לבינה היינו כל זמן שאנו קורין בהן בין איש לאשתו כלומר כל זמן שהיא תחתיו והילכך כשהוא מגרשה ומחזירה לאחר מכאן הרי הנדר לגבי דידיה אפילו לאחר גירושין וחזרה דעכשו בין איש לאשתו וגזרת הכתוב הוא ובדין היה שנאמר דימים שבנתים כלומר בין גירושין לחזרה שיחול הנדר דעכשו לא הוי בין איש לאשתו אלא שלא מצינו נדר שחל ואח"כ כשתתגרש חוזר ונעור ואח"כ כשתחזור ותנשא לו יסתלק דכל שהיא ראויה לקרות ביה עדיין בין איש לאשתו ריבה הכתוב להפר אלא מ"מ היכא דנתגרשה ונשאת לאחר דמעתה אינה ראויה להיות אשתו חל הנדר ואפילו לגבי דיליה דלא קרינא בהו מעתה בין איש לאשתו. וזהו קרוב יותר לפי שמועתינו כמו שכתבתי. היאך הנדר שהופר ע"י הבעל חוזר וניעור והא טעמא דהפרה כדרב פינחס דאמר כל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת ואם כן הרי הופר לגמרי ושמא נאמר דבעל מיגז גייז ולא עקר אף הוא אינו מופר לגמרי ואף היא אינה תולה בו אלא במה שצריך בו. הרשב"א ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל רבי יוחנן בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו פי' אבל בעודה תחתיו לא קדוש כלל דקסבר דאפילו העדפה ע"י הדחק דבעל הוי הילכך צריך להפר מעכשו שבאותה שעה אינו יכול להפר שאין הבעל מפר בקודמין כלומר שום נדר שנעשה קודם אותה הויה שהוא מפר מכחה ואפילו נעשה תחתיו כן פירשו התוס' ז"ל אבל י"א דיכול הוא להפר באותה שעה ואין זה נקרא קודמין כיון דבעודה תחתיו נדר' אלא דחיישינן שמא ישכח ולא יפר באותה שעה אלא לאחר שיהנה ויכשל בדבר והראשון יותר נכון וכדכתיבנא במסכת נדרים בס"ד. ומיהו איכא למימר כיצד הבעל מפר עכשו דהא כיון דלא חייל השתא בעודה תחתיו הרי אין כאן לא נדרי עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה וי"א דהכא יפר ע"י חכם קאמר ואשכחן דקרו ליה להתרת חכם הפרה בשתוף הלשון כדאמרינן על דעת רבים יש לו הפרה ולא נהירא.
והראב"ד ז"ל תירץ דכיון דהנדר זה איפשר לבא לידי חסרון שיגרשנה ויהא מחוסר שלא יהי' לו אשה לשמשו דברים שבינו לבינה הוא ולפי' זה יש לנו לומר דבדין הוא דמסתייה דילמא שמא יגרשנה ותהא אסורה לו ולא היה צ"ל ותהא אסורה לחזור לו אלא דלאלומי מילתא נקרא דאפילו לאישות שיהיה ביניהם איפשר שיבא בנדר זה איסור וחסרון לו כנ"ל אבל אין זה מחוור. ובתוס' כתבו בריש פרק אלו נדרים דכיון דרחמנא אמר בין איש לאשתו והנדר היה בעודה תחתיו והוא ראוי ג"כ לבא לדברים שבינו לבינה כשתהא תחתיו בשום ענין ואע"פ שבינתים הוא מחוסר מעשה מכל מקום דברים שבינו לבינה הוי ובין איש לאשתו קרינן ביה והבעל מפר אע"פ שלא חל עדיין הנדר כדאיתא בפרק אלו נדרים ואפי' בכי הא היא נודרת ע"ד לרב פנחס דאמר טעמא דהפרה משום דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת. ומיהו אם נתגרשה ונשאת לאחר דמעתה אינה ראויה להיות אשתו חל הנדר ואפילו לגבי דיליה דלא קרינא ביה מעתה בין איש לאשתו ובדין הוא דכשגרשה יחול הנדר לאלתר לגבי דידיה נמי אלא שלא מצינו נדר שנעקר ואח"כ נעור ואח"כ חוזר ונעקר. כן פי' שם בתוס' ואין הדברים האלו מתיישבין על הלב כל הצורך.
ויותר נראה לומר דהשתא הוה ס"ד דכיון שאם מחלה לו מעשה ידיה יהא אסור בהם או אם תאמר איני נזונת ואיני עושה אליבא דרב הונא כדברים שבינו לבינה חשיב אלא דרבי יוחנן נקט דינא שהוא אסור בה כשיגרשנה ותחזור לו ואמסקנא דסוגיין לא קשיא ולא מידי דהא פרישנא טעמא דאי לאו דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל הוי נדרה חל מעכשו לגמרי מדאורייתא וכיון דכן נהי דאלמוה רבנן לטובתו שלא תוכל להפקיע שעבודו לא אלמוה לחובתו שלא יהא כח לו להפר בדין תורה ולא עוד אלא דאפילו למאי דס"ד השתא שאין קונם מפקיע מידי שעבוד מ"מ שעבודו גורם שאין הנדר חל אבל לא יגרום לענין שלא יוכל להפר והרי הוא כאילו מוחל שעבודו לענין שתהא הפרתו הפרה כדי שאם יגרשנה לא תהא אסורה לחזור לו וזה תירוץ נכון ועיקר. ע"כ:
שמא יגרשנה וכו'. הקשו בתוס' ז"ל ולרב דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת כו' למה ליה למנקט שמא יגרשנה דהויא ליה דבשב"ל כפול דאף הגירושין לא באו לימא שמא תאמר איני נזונת ואיני עושה ותירצו דהא לא שכיח שתהא אומרת כן. ולי אינה קושיא כלל דרבי יוחנן בן נורי ה"ק שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור ופירש"י ז"ל ותהא אסורה לחזור לו. לפי שנאסר מעשה ידיה עליו ואי אפשר לו ליזהר שלא תטחון ולא תאפה וכל שאר המלאכות השנויות במשנה. ע"כ. וכבר כתבו המפרשים ז"ל דכי אמרה איני נזונת ואיני עושה לא מיפטרה עצמה אלא מלעשות בצמר אבל לא מציא למפטרה עצמה משאר מלאכות וכיון שכן אמאי יפר משום הכי אע"ג דאמרה איני נזונת ואיני עושה מציא למיתב בהדיה ותעשה לו שאר מלאכות ואילו רבי יוחנן לא חייש אלא דלא ליתי למיסר כל מעשה ידיה ואי אפשר לו ליזהר שלא תטחן וכדכתב רש"י ז"ל. כנ"ל:
כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי להעדפה פי' רש"י ז"ל דשמואל פסק הלכה כרבי יוחנן בן נורי ולאו מטעמיה מה שהוא צריך להפר אינו אלא העדפה דהויא דידה וחייל עליה נדרה מהשתא ובודאי דהשתא נמי העדפה דבר שלא בא לעולם הוא ובדין הוא דיכול לאקשויי עלה הכין אלא דניחא ליה לאקשויי מצד אחר ופרכינן ולימא הלכה כרבי יוחנן בן נורי להעדפה א"נ אין הלכה כת"ק דאמר אינו צריך להפר לימא דהעדפה דבעל הוי אי נמי הלכה כרבי עקיבא דהוי כהלכתיה וכטעמיה זו שיטת רש"י ז"ל.
ואינו מחוור חדא דכיון דאכתי להאי פירוקא יש בהעדפה דבר שלא בא לעולם א"כ מאי פירוקא עבדי' לקושיין דהא אנן לפרוקי אתינן דלשמואל אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ובהא לא שנינן מידי ועוד מאי האי דעבדינן קושיא לימא הכי ולימא הכי והא לא הוה ליה למימר אלא דלימא הלכה כרבי עקיבא דאיהו פסיק כהלכתיה וכטעמיה לגמרי. לפיכך הנכון כדפר"ח ז"ל כי אמר הלכה כרבי יוחנן בן נורי לאו בכל הלכתיה ולענין הפרה אלא לענין העדפה לחוד דמשמע מתוך דבריו דהעדפה דבעל ופרכינן ולימא הלכה כרבי יוחנן להעדפה. ה"ג א"נ אין הלכה כרבי עקיבא א"נ הלכה כת"ק פי' דהא ת"ק נמי הכי ס"ל דהעדפה דבעל כיון דאמר אינו צריך להפר ואם תאמר ודילמא הא דקאמר אין צריך להפר היינו משום דס"ל אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וי"ל דהא ליכא למימר דהא קתני רישא קונם שאני עושה על פי אבא ואביך אינו יכול להפר אלמא אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ס"ל ותו דאי משום דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם הוה ליה למימר לא אמר כלום. הריטב"א ז"ל:
וגם הרשב"א ז"ל כתב דליתא לפירוש רש"י דמי איכא למיתלי כי האי בגמרא דאתיא לאקשויי מינה לשמואל ולומר דשמואל בהא אית ליה אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ואתי' לפרוקי דלית ליה ופריק פרוקא דטעותא דמינה נמי אית ליה לשמואל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ועוד מאי קא מהדר ועביד קושיא לימא הכי ולימא הכי לא הוה ליה לאקשויי וכו'. אלא מחוורתא כדפי' ר"ח כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי בהעדפה כלומר לא הלכה שצריך להפר קאמר וכדר' יוחנן בן נורי אלא הלכה כרבי יוחנן בן נורי דאית ליה העדפה דבעל הוי דמיתלי טעמא בשמא יגרשנה אלמא הא משום העדפה ליכא דההיא דבעל הויא ואינו יכול להקדיש דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ובההוא הוא דקא פסק שמואל כר"י בן נורי אבל לעולם א"צ להפר כלל ואפילו משום גירושין דדבר שלא בא לעולם הוא.
וכן הרמב"ן ז"ל דחה פירושו של רש"י בשתי ידים ולי דברי רש"י ז"ל נראין עיקר דהא כתיבנא לעיל דלא מכרעא מילתא דרבי יוחנן בן נורי ס"ל דהעדפה הוי דבעל ומיהו הרמב"ן תירץ זה בלשונו שכתב וז"ל דכיון דא"ר יוחנן משום העדפה לא צריך הפרה אע"ג דאית ליה אדם מקדיש דבשב"ל אלמא דבעל הויא וכן כתב הרשב"א וכדכתיבנא אבל לא מכרעא כלל דאיכא למימר דר"י בן נורי ס"ל דהעדפה הויא לאשה כר"ע ואיהו ה"ק דלאו דוקא משום העדפה צריך להפר אלא אף משום עיקר מעשה ידיה צריך הפרה א"נ דר' יוחנן ה"ק דאי משום העדפה אע"ג דהויא לאשה א"צ להפר דכיון דעל עיקר מעשה ידיה א"צ להפר על העדפה נמי א"צ דאיהי אכולהו מעשה ידיה קא נדרה. ומיהו קושטא דמילתא דאעיקר מעשה ידיה נמי צריך הפרה ולעולם כולהו ס"ל דהעדפה לאשה וכדכתיבנא לעיל וכיון דלא מכרע דרבי יוחנן בן נורי ס"ל דהעדפה הויא דבעל ממילא אידחיא לה פירושו של ר"ח ז"ל ומה שהקשו על רש"י ז"ל הא תריצנא לה לעיל שפיר דמעיקרא הכי רמינן דשמואל אדשמואל דשמואל לעיל קאמר במותר לאחר מיתה פליגי והילכך איכא למימר דמשום דאיכא תרתי לריעותא חדא שלא בא לעולם המותר ואפילו כשיבא לעולם אינו ברשותו עד שתמות לכך ס"ל דהויא חולין דדבשב"ל כה"ג אין אדם מקדיש ואפילו הכי קא רמי עליה דהא מצינו כה"ג גופיה דקא פסיק שמואל דהויא הקדש דהא שמא יגרשנה נמי איכא תרתי לריעותא ומיהו בהעדפה אע"ג דהויא דבשב"ל לא דמי להכא דלית ביה אלא חדא לריעותא דומיא דפירות דקל הילכך כי מתריצנא כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי להעדפה מיתרצא שפיר וכדכתיבנא ומיהו כי היכי דקא עביד קושיא ואימא הכי נמי הוה מצי לאקשויי סוף סוף לא בא לעולם הוא ומה לי איכא תרתי לריעותא או חדא לריעותא ומאי אהני לן אי הויא ברשותו השתא מיהו כשנדר לא הויא בעולם וכיוצא בזה פריך לקמן ומי איכא מידי דאלו השתא לא קדיש ולקמיה קדיש וכדבעינן למכתב קמן בס"ד.
והא דקא מגבב קושיות ולא אקשי מעיקרא ולימא הלכה כר"ע לאורויי דאית ליה חבר לר"ע דלא תימא דר"ע הוא דס"ל דהעדפה לבעל להכי קאמר הלכה כר' יוחנן בן נורי לאורויי דר' יוחנן בן נורי נמי כוותיה דר"ע ס"ל בהעדפה ולמיפסק הלכה כטעמיה דמשום דרבי יוחנן בן נורי ס"ל כר"ע בהעדפה והוי ליה תרי כנגד ת"ק לכך פסיק הילכתא כוותייהו ופריך ולימא הלכה כר"י בן נורי להעדפה ובהכי משתמע שפיר דקא פסיק בתרווייהו כר"ע וכר"י בן נורי ואם תתרץ דלא בעי לאורוכי דממילא משתמע דלהעדפה קאמר דכיון דקא פסיק בדוכתא אחריתי כרבי יוחנן הסנדלר דמשום דאיכא תרתי לריעותא לא חל ההקדש ממילא משמע דכי קא פסיק כר"י בן נורי דלהעדפה קא פסיק דליכא אלא חדא לריעותא אכתי קשיא דלימא בקוצר אין הלכה כת"ק ובהכי משתמע שפיר דרבי יוחנן בן נורי ור"ע תרווייהו ס"ל דהעדפה לאשה ואיכא למיחש שמא תעדיף דמדקאמר אין הלכה כת"ק ולא קאמר הלכה כר"ע שמע מינה דת"ק הויא יחידאה לגבייהו ואם תתרץ דקא בעי למפסק הלכתא להדיא ולא למפסק בלשון שלילה אכתי תיקשי דעיקר טעמא ליתא דשפיר הוה מצי לאיפסוקי הלכה כר"ע ואנן מנפשין הוה מפרישנא דר"ע ורבי יוחנן בן נורי לא פליגי בהעדפה דכיון דקא פסיק הלכתא כוותיה נגד ת"ק ור' יוחנן בן נורי אלמא משמע דר"ע הוא דפליג אדר"י ולא ר' יוחנן אדר"ע. כנ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל מאיר עינינו בתורתו ז"ל:
אלא אמר רב יוסף קונמות קא אמרת וכו'. פירשו בתוס' דרב יוסף בעי למילף ממה שאדם אוסר פירות חברו עליו לדבר שלב"ל וה"ק קונמות קאמרת שאני קונמות כו' פי' מאי קא פרכת מהקדש לקונמות אף על גב דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אדם אוסר דבשב"ל דאשכחן מילתא דאיתא בקונמות וליתא בהקדש שהרי אף על פי שאין אדם מקדיש פירות חברו אדם אוסר פירות חברו עליו וכיון שכן אדם אוסר נמי דבשב"ל דהא פירות חברו לדידיה כדבשב"ל דמו דהא לית ליה בהו מידי נמצא לפי' זה דילפי' בקונמות ממה שאדם אוסר פירות חברו עליו דה"נ דין הוא שיאסור דבשב"ל דתרווייהו כחדא נינהו ואהדר ליה אביי דאין ודאי קושטא קאמרת דפירות חברו כדבשב"ל דמו מיהו ממקום שבאת לא משכחת בקונמות דאדם אוסר אלא היכא דהוי חד מינייהו ברשותיה או הפירות או האדם הנאסר בהם ומיהו הרי אדם אוסר פירות חברו עליו דנהי שהפירות אינן ברשותו גופיה מיהא ברשותו היא דכי היכי דאדם אוסר פירותיו על חברו אף על פי שחברו אינו ברשותו כיון שהפירות ברשותו דאלמא בחד מינייהו סגי. ומיהו שפיר איכא למילף דאדם אוסר דבשב"ל כפירות חברו דמי אלא יאסור דבשב"ל על חברו דומיא דמתני' שאוסרת מעשה ידיה שב"ל על בעלה הא לא מצי למפשט לאיסורא אדרבה ממקום שבאת איכא למילף היתרא שהרי אין אדם אוסר פירות חברו על חברו ודבר שלא בא לעולם על חברו כפירות חברו על חברו דמי זו היא שיטת התוס'. וכן פי' הר"ן ז"ל בפרק אלו נדרים.
ורש"י ז"ל לא פי' כן דקשיא ליה על שיטה זו דהיכי מצינן לדמויי פירות חברו לדבר שלא בא לעולם והרי איכא לחלוקי דשאני פירות חברו דסוף סוף הרי הם בעין אבל מידי דלא אתי לעולם לא חל עליה כיון דליתיה בעין מידי דליחול עליה קדושה. ועוד דלפי שיטתו ז"ל דמעיקרא כי רמינן מדשמואל אדשמואל היינו במאי דקאמר לעיל במותר לאחר מיתה פליגי דאיכא תרתי לריעותא חדא דליתיה בעולם ולכשיבא לעולם נמי ליתיה ברשותיה ומיהו להכי קסבר ר' יוחנן הסנדלר חולין ואהא קא רמינן דאשכחן נמי כה"ג ממש וקא פסיק שמואל דקדיש וצריך להפר דקאמר רבי יוחנן בן נורי יפר שמא יגרשנה כו' וקא פסיק שמואל כוותיה אלמא דאפילו בדבשב"ל כה"ג ממש דאיכא תרתי לריעותא ס"ל לשמואל דקדיש ובעינן לתרוצי כי קאמר שמואל להעדפה פי' דליכא אלא חדא ריעותא ודחינן להאי תירוצא והשתא קא מהדר רב יוסף לאוקמי דלעולם הלכה כוותיה ומטעמיה קאמר ומשום שמא יגרשנה וכיון שכן היכי מצינן למילף ממה שאדם אוסר פירות חברו עליו דליכא אלא חדא לריעותא לדבר שב"ל כזה דמשנתנו דשמא יגרשנה דאיכא תרתי לריעותא.
והיה נראה לתרץ דהכי קא מהדר רב יוסף קונמות קאמרת שאני קונמות כו'. פי' וכיון שכן דל הכא מקונמות חדא ריעותא דהיינו מה שאין המלאכה בעולם דאדם אוסר דבשב"ל וכי מדלית חדא אין כאן אלא חדא ריעותא שהרשות לא באת לידה עד שתתגרש ובמקום דליכא אלא חדא ריעותא שפיר אדם מקדיש ואלו משנתנו דהמקדיש הריעותות בדוכתייהו קיימי דאין אדם מקדיש דבשב"ל ולהכי הויא חולין. והא ודאי ליתא דאנן הכי קאמרינן דדבר שב"ל כזה בכחו קאי ואין אדם מקדיש ולא מדלינן חדא מינייהו ועוד אמאי קא מדלית ריעותא דדבשב"ל ולא מדלית ריעותא דאין הרשות באה דדמי ממש לאדם אוסר פירות חברו עליו ואמאי קאמר רב יוסף מתוך שאדם אוסר פירות חברו עליו אדם מקדיש דבשב"ל אלמא ודאי לא מדלינן שום ריעותא וישאר האחרת אלא כולהו כחדא בעינן למדלינהו. ומעתה הדרא קושיין לדוכתין היכי מייתינן ממה שאדם אוסר פירות חברו עליו דליכא אלא חד ריעותא לדבשב"ל דר' יוחנן בן נורי דאיכא תרתי לריעותא דלא המלאכה באה ולא הרשות באה.
ועוד איכא למידק היכי מדמי אביי ההיא דר' יוחנן בן נורי לפירות חברו על חברו והא ההיא דר' יוחנן בן נורי כדבעינן דליחול ההקדש דהיינו אחר שיגרשנה הויא ליה פירות שלו על חברו ואילו פירות חברו על חברו בשעת חיילות ההקדש לא מצי חייל דהויא ליה פירות חברו על חברו. והר"ן ז"ל תירץ זה בלשונו וכדכתיבנא ודוחק לכך פירש"י דרב יוסף הכי קא מתרץ קונמות קא אמרת שאני קונמות וכו' פי' קונמות אינו הקדש לכל אלא על אדם אחד ולכך הסברא נותנת דתמהר לתפוס אבל הקדש גמור דהויא לכל העולם אינו ממהר לתפוס דבעינן רבוותא וגברוואתא לאסור אכולי עלמא. תדע שכן מצינו חומרא אחת בקונם מה שא"כ בהקדש דאדם אוסר פירות חברו עליו בקונם ואין אדם מקדיש בסתם הקדש דבר שאינו שלו וכי היכי דמצינו חומרא בקונם מבסתם הקדש הכי נמי מחמרינן דאדם אוסר בקנין דבשב"ל כזה אף על גב דאיכא תרתי לריעותא ואין אדם מקדיש בסתם הקדש דבר שב"ל ולהכי במשנתנו דמיירי בסתם הקדש פסק שמואל הלכה כר' יוחנן הסנדלר דהויא חולין דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם:
נמצא לפי שיטה זו דלא קא יליף רב יוסף דבר שלא בא לעולם מפירות חברו אלא קא מחלק מסבריה בין קונם להקדש מסתייע מהאי חומרא דאדם אוסר פירות חברו. וקשה אם כן מאי קא פריך עליה אביי בשלמא אדם אוסר וכו' והא לאו מאוסר פירות חברו עליו קא יליף אלא הכי קאמר כי היכי דמצינו חומרא זו בקונם מה שאין כן בהקדש הכי נמי מחמרינן כמה חומרי בקונם מבהקדש ועיקר חילוקו היינו דקונם אינו הקדש לכל אלא על אדם אחד והקדש הוא לכל. ויש לומר דהכי קא מהדר ליה אביי בשלמא חומרא חיצונית דלית דכותה קולא בקונם שפיר מצינן למימר דכי היכי דאיכא האי חומרא בקונם מה שאין כן בהקדש הכי נמי אמרינן חומרא אחרת בקונם מה שאין בה בהקדש אבל אי הך חומרא גופא דבעית למימר בקונם אית דכוותה קולא בקונם היכי מצית למימר דכי היכי דמחמרינן בקונם הכי נמי מחמרינן כי האי גוונא אדרבה אימא כי היכי דמקילינן בכי האי גוונא בקונם הכי נמי נקיל דהא אין אדם אוסר פירות חברו ע"כ. ונדון דידן נמי להא דמיא דעכשיו היא משועבדת לו למעשה ידיה ואינה ראויה להתפיסו בקונם ולא תימא דכיון דאין כאן אלא שעבוד בעלמא לא דמי לפירות חברו על חברו דהוו להו של חברו ממש דהא לכשיגרשנה קאמר דחייל אלמא דהשעבוד מילתא אלימתא הויא והויא ליה כשל חברו ממש כיון דלא אלים כח הקונה לבטוליה ואף על גב דלכשיגרשנה תהא שלה מכל מקום עדיין לא נעשית המלאכה עד לאחר גירושין וחזרה ואין לפנינו אלא שעבודו של זה וקונמה של אשה זאת הילכך יש לך לדון ולומר דכי היכי דאין אדם אוסר פירות חברו על חברו הכי נמי בהא דר' יוחנן בן נורי אף על גב דהויא קונם לא תאסור ואין צריך להפר דומיא דהקדש דאין אדם אוסר בכי האי גוונא דכל כי האי גוונא הקדש וקונם שוין הן וכיון דקאמר דבהקדש אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא דוקא בקונם ומטעמא דפירות חברו בההיא דרבי יוחנן בן נורי הוה לן למימר נמי דאין אדם אוסר דבכי האי גוונא הקדש וקונם שוין הן אלא מאי אית לך למימר דבהקדש נמי אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם.
ומיהו היכי קאמר ר' יוחנן ן' נורי יפר והדרא קושיין לדוכתין דתיקשי דשמואל אדשמואל והיכי קאמר אביי בשלמא אדם אוסר פירות חברו עליו וכו'. פי' דרב יוסף סבירא ליה דהך דרבי יוחנן בן נורי לא דמיא לפירות חברו על חברו חדא דאין כאן אלא שעבוד בעלמא ולאו של חברו ממש הויא ועוד דלכשיגרשנה דהיינו שעת חיילות הנדר הויא שלו על של חברו וכיון שכן אית לן למימר דכי היכי דמחלקינן בין קונם להקדש לגבי פירות חברו עליו הכי נמי לגבי ההיא דרבי יוחנן בן נורי דהויא מילתא אחריתי דלא דמי לא להא ולא להא אלא דאנן הכי קאמרינן כי היכי דמחמרינן חדא חומרא בקונם מה שאין כן בהקדש הכי נמי מחמרינן חומרא אחריתי דמאי שנא חומרא זו מזו ואהדר ליה אביי דשנא ושנא דבשלמא אדם אוסר פירות חברו כו' פי' כי היכי דאדם שליט בשלו למעבד מיניה מאי דבעי הכי נמי שליט האדם אנפשיה למיסר עליה מאי דבעי ולהכי פשיטא לן טפי מאי דאדם אוסר פירותיו של חברו משום דלא שני לן בין קונם להקדש דהא בשלו מצי למעבד ואפילו להשליכו לים אבל של חברו עליו היינו דוקא באונס דהא אינו שולט על עצמו וכיון דמכח דאדם אוסר פירותיו על חברו דהוי בין בקונם בין בהקדש הוא דאמרינן אדם אוסר פירות חברו עליו היכי נילף מידי דאין כאן לא עצמו ולא שלו דהיינו דבר שלא בא לעולם דרבי יוחנן בן נורי דלא המלאכה באה ולא הרשות באה לידה להתפיס עד שתתגרש ובזה כבר נגמרה תמיהתו של אביי דע"כ כי קאמר יאסר דבר שלא בא לעולם על חברו פירוש דבר שלא בא לעולם דרבי יוחנן בן נורי דלא דמי להני כלל אלא דבעי לאסוקי שממקום שבא אינו יכול ללמוד אסור וכדפרש"י ז"ל. כנ"ל פי' לפרש"י ז"ל ואתה המעיין דוק ותשכח:
ורש"י ז"ל במהדורא קמא שינה פירושו מבמהדורא בתרא וז"ל אלא אמר רב יוסף קונמות קאמרת כלומר לעולם אימא לך כי אמר שמואל הלכה כר' יוחנן בן נורי אמעשה ידיה קאמר ודקא מותבת דקאמר שמואל הלכה כרבי יוחנן הסנדלר דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם כי האי גוונא שאני קונמות דלשון חמור הוא דמתוך שאדם אוסר בקונם פירות חברו דהיינו דבר שלא בא לעולם לגבי דידיה דדבר שאינו שלו אדם מקדיש אדם אוסר נמי בקונם דבר שלא בא לעולם כי האי גוונא דאפילו לכשיבא לעולם אינו שלו כההיא דר' יוחנן בן נורי וכי קאמר שמואל הלכה כר' יוחנן הסנדלר דאין אדם מקדיש לענין הקדש קאמר שאינם ממהרים לתפוס בקונם כדקתני מתניתין המקדיש מעשה ידי אשתו כו' דלשון קל הוא דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו כגון פירות חברו כדאמרינן בבבא קמא איש כי יקדיש את ביתו קדש מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו הילכך לא חייל הקדש אמותר דחולין הוא ונהי דאם אמר הקדש פירות חברי עלי אסור בהן דכיון דאמר עלי הוי כמאן דאסר להו בקונם דגבי הקדש לא שייך עלי דסתם לשון קדש דבדק הבית ואיכא למימר דודאי גמר לשם קונם כך שמעתי:
שכן אדם אוסר פירותיו על חברו כלומר דמה לי גופו ומה לי פירותיו גופו בידו ולא חייל בשל אחרים הכא נמי יכול לאסור פירותיו על אחרים דגופו ופירותיו בידו הם יאסר דבר שלא בא לעולם על חברו כגון זו שאוסרת על בעלה מעכשיו לכשיגרשנה דבר שעדיין משועבד לו. שכן אין אדם אוסר פירות חברו על חברו והאי נמי כפירות חברו דמי ואוסרתן על בעלה דהיינו דומיא דעל חברו דודאי אילו אדם יכול לאסור פירות חברו על חברו היתה היא נמי יכולה לאסור דבר שלא בא לעולם על בעלה אבל עכשיו אין הנדון דומה לראיה דלא דמי למאן דאסר על אחרים והיכי מדמית להו להדדי. ע"כ:
והריטב"א ז"ל פירש קצת שיטת רש"י בשיטת התוספות והר"ן ז"ל וז"ל קונמות קאמרת כו'. פי' אלא אמר רב יוסף דלעולם לגמרי פסק שמואל הלכה כרבי יוחנן ושאני קונמות שאינה הקדש לכל אדם אלא איסור חפצא למי שנידר בהם ומתוך שאדם אוסר פירות חברו עליו אדם מקדיש כו' א"ל אביי בשלמא אדם אוסר פירות חברו עליו שכן אדם אוסר פירותיו על חברו פי' דלגבי קונמות מסתיין דלהוי ברשותו או האדם הנאסר או הדבר הנאסר הילכך אדם אוסר פירותיו של חברו שאינם ברשותו על עצמו שהוא ברשותו או פירותיו על חברו כיון דהפירות ברשותו אבל האיך יאסור דבר שלא בא לעולם על חברו שהרי אין אדם אוסר פירות חברו על חברו שהרי אין ברשותו לא האדם הנאסר ולא דבר הנאסר.
והא דמשמע הכא שאדם אוסר עליו דבר שלא בא לעולם פי' הרב רבינו שלמה בר' אברהם מן הה"ר ז"ל דאליבא דרב יוסף הוא דאמר ליה אביי דאפילו לדידך דמדמית דבר שלא בא לעולם לדבר שאינו ברשותו נהי דאדם אוסר דשב"ל על עצמו לא יאסור דשב"ל על חברו אבל לאביי אפילו על עצמו אינו יכול לאסור דבר שלא בא לעולם ולא דמי לפירות חברו דהתם איתנהו הכא ליתנהו. ודברים אלו אינם נכונים דבכולה מכילתא דנדרים מוכחא דאדם אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם וכדתנן האומר לאשתו קונם מעשה ידיך לפי אסור בחילופיהן ובגידוליהן וכדתנן הנודר מן הנולדים כו' והרבה כיוצא באלו וכדפרישית בדוכתה בס"ד וכן פירש הרשב"א נר"ו. ע"כ:
ודע שבספרינו הכא בסוגיין גרסינן מתוך שאדם אוסר עליו פירות חברו אדם מקדיש דבשלב"ל ולא דייקא ובנדרים גרסינן שמתוך שאדם כו'. אדם אוסר דבר שלא ב"ל. והך נוסחא דייקא שפיר:
באומרת יקדשו ידי לעושיהן וידים איתנהו בעולם פי' והוי כמקדיש דקל לפירותיו דחייל עליו איסור קונם ואף על פי דאין המלאכה יוצאת מגוף הידים כשם שהפירות באים מגופו של דקל קים להו לרבנן דכיון שהידים טורחות בכך לתקנו הרי הוא לדין זה כדקל לפירות ולא כמקדיש מצודה לפירותיה דלא חשיב כלום דמצודה לא עבדא אלא מעשה עץ בעלמא והכי גמיר לה. הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרשב"א ז"ל ולעיקר מאי דאמר בשמעתין יקדשו ידיך לעושיהן דלכולי עלמא מעשה ידיה קדושים כדין מקדיש דקל לפירותיו תמיה לי דבשלמא אילן תפיס הקדש בגוף האילן להיות הפירות כפירות דקל של הקדש אבל לידי האשה אין הקדש חל בהן חדא דאינן שלו להקדיש וכמקדיש דבר שאינו שלו ולא קרינן ביה כי יקדיש את ביתו ומי עדיפא אשתו מעבדו ושפחתו העברים וכדתניא [ערכין כח א'] מאדם אלו עבדיו ושפחותיו הכנענים אבל לא עבדיו ושפחותיו העברים ועוד שאין חל הקדש בבן חורין דגופיה לא קדיש כלל ואפילו לרבי מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה לא קדיש אלא לדמי כלומר שנותן דמיו כאילו אמר דמי פלוני עלי או דמי עלי ואין מעשה ידיו הקדש אלא הרי זה עושה ואוכל וכדאמרינן בגיטין פרק השולח [לח ב'] תא שמע המקדיש עבדו עושה ואוכל שלא הקדיש אלא דמיו ודחינן הא מני רבי מאיר היא דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה הכי נמי מסתברא דקתני סיפא וכן הוא שהקדיש את עצמו עושה ואוכל שלא הקדיש אלא דמיו אי אמרת בשלמא ר' מאיר שפיר אלא אי אמרת רבנן הוא בשלמא עבדו לדמי קאי אלא איהו לדמי קאי אלמא לרבנן לא אמר ולא כלום ואפילו לרבי מאיר הרי זה עושה ואוכל דלא הקדיש אלא דמיו אם כן המקדיש ידי אשתו האיך יקדיש ידיה והאיך יקדיש מעשה ידיה דהא לא דמי לדקל לפירותיו ואפילו במקדיש ידי עצמו כדאמרן.
ועוד קשיא לי דהא לא דמו ידים לדקל דדקל לפירותיו דינא הוא דבקניית הדקל יקנה הפירות דעבידי דאתו מיניה דמגופו של דקל הן אבל מעשה דלאו מגופן של ידים נפקו אלא מעלמא אתו בהקדש הידים האיך יקדשו מעשיהן הא למה הדבר דומה למקדיש מצודתו למה שתעלה דלכאורה לא קנה הקדש ותדע לך דמה שתעלה מצודתי מכור לך היום דקנה הוצרכו לתקן שיקנה משום כדי חיי יום ואם איתא דמצודתו למה שתעלה קנה כדין מוכר דקל לפירותיו אפילו מה שתעלה מצודתי היום לא ליקני ולמה תיקנו משום חיי יום הואיל ואפשר להקנות מן הדין באומר מצודתי למה שתעלה מכור לך והכי נמי משמע לכאורה בפרק השולח במאי דאיבעיא להו עבד שמכרו רבו לקנס מכור או אינו מכור תבעי לרבי מאיר תבעי לרבנן ואי מאי דאתי ממילא ולא מגופו של דבר קנוי כדין מוכר דקל לפירותיו מאי קא מבעיא ליה דהא לכולי עלמא מכור ובהא לא איפליגו רבנן ורבי מאיר וכן יש להוכיח בריש פרק המפקיד דאמרינן נעשה כאומר לו לכשתגנב פרתי ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו ודחקינן ומוקמינן דנעשה כאומר חוץ מגזותיה וולדותיה ולא אוקמינן באוקמתא רויחא דנעשה כאומר לו לכשתגנב פרתי ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו לכפילא דאלמא כל דאמר ליה הכי לא קני הואיל ומעלמא נינהו ולא מגופא כפירות מן הדקל.
ומיהו בירושלמי הוה משמע דקני דגרסינן בפרק חזקת הבתים [ה"א] המוכר עובר פרתו לחברו לא עשה ולא כלום המוכר ולד שפחתו לחברו לא עשה ולא כלום המוכר מעשרות שדהו לא עשה ולא כלום המוכר אויר חצרו לא עשה ולא כלום אבל מוכר הוא פרה ומשייר עוברה ושפחה ומשייר וולדותיה מוכר הוא שדה ומשייר מעשרותיו מוכר הוא אורבה ומשייר אוירה כלומר דמשייר בעין יפה משייר והרי הוא כמשייר שדה למעשרותיו ופרה לעוברה וחצר לאוירה ועל דרך מה שאמרו בפרק מי שמת [קמח א'] בנותן דקל לאחר ומשייר פירותיו לעצמו דכל דמשייר לגבי נפשיה בעין יפה משייר וכמי ששייר דקל לפירותיו אלמא משייר חצר לאוירה מהני והוא הדין למוכר חצרו לאוירה קנה האויר אף על פי שאין האויר יוצא מגופה של חצר ואולי נאמר בזה דלקנות לשעה כדי לקנות בו דבר אחר כגון דקל לפירותיו וחצר לאוירה וידים למעשיהן כדי דמכל מקום אין הכוונה ועיקר ההקנאה לגוף הדבר שהוא בעולם אלא לקנות על ידיהן דבר שאינו בעולם בקנייה כל דהו סגי ואף על פי שאינו יוצא מגופו לגמרי כפירות מן הדקל אלא כל שבאין ממנו קצת כגון המלאכה שהיא באה מן הידים בטרחן ותנועתן וכן האויר שנראה כאלו הוא מן החצר אבל מצודתי למה שתעלה שאין הצידה בטורח המצודה אלא שהדגים נכנסין בתוכה וכן קנס על ידי נזקין אחרים שהזיקו את העבד או שגנבו את הפרה שאינן מגופן כלל ולא באין בסבת עצמן אינם נמכרים על ידיהן והיא עצמה אבעיא לן בפרק השולח ולא איפשיטא אבל עדיין תיבעי לי המקדיש ידי עצמו אי נמי מקדיש ידי אשתו למה מעשיהן קדושין שהרי המקדיש עצמו שנינו הרי זה עושה ואוכל וכמו שכתבתי וצריך עיון ובסוף המסכתא כתבתי בה יותר בס"ד. עכ"ל הרשב"א ז"ל:
ה"ג במקצת ספרים אלא אמר רב הונא בריה דרב יהושע באומרת יקדשו ידי כו'. אבל הרא"ה ז"ל כתב וז"ל אמר רב הונא בריה דרב יהושע באומרת יקדשו ידי לעושיהן כו' פי' אלא קאמרינן דתו לא בעינן טעמא דרב יוסף וכיוצא בה בתלמוד. ע"כ:
עוד כתב ז"ל ופרכינן וכי קאמרה הכי מי מקדשא והא קא משתעבדן ידיה לבעל ומהדרינן דאמרה דכי מגרשנה ולאו דוקא דאם כן היכי קאמר ר' עקיבא יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי והא לא אמרה אלא לכי מגרשנה אלא ודאי הכי קאמרה השתא ולכי מגרישנא ואיכא נוסחי דלא כתיב בהו האי קושיא ופירוקא ומסתברא דהיינו טעמיה משום דליכא לאקשויי ליה השתא דהא מעיקרא נמי דקס"ד אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אית לן דאמרה הכי דאפי' מאן דאית ליה אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם הני מילי דקאמר לכשיבאו לעולם כדקתני בההיא דרבי מאיר לכשתתגיירי לכשתשתחררי וכדאמרינן בעלמא לכשאקחנה קנויה לך וכיון דכן הכי אית לן למימר לעיל דקאמר לכשאזכה בהן דהיינו לכי מיגרשה ויבאו לעולם. ומיהו איכא למימר דאפילו הכי קשיא לן הכא דקא ס"ד השתא דכיון דמוקים לה רב הונא בריה דרב יהושע באומרת יקדשו ידי לעושיהן דתו לא צריך והיינו דפריך אכתי היכי מיקדשא דהא משתעבדין ידיה לבעל ופרקינן באומרת לכי מיגרשא כו'. עכ"ל הרא"ה. ומלשונו של רש"י ז"ל משמע דלא הוה גריס הך קושיא ופירוקא שכתב ז"ל ומי איכא מידי כו' כלומר תרצת כו' ודוק:
וכן כתב להדיא במהדורא קמא וז"ל מתניתין בנדרים באומרת כו'. דידים איתנהו בעולם ואהכי מציא לאקדושינהו דגופא דידים הוא דחייל עלייהו הקדש מהשתא לכשיגרשנה למתניתין דהכא דלא אמר יקדשו ידיך אלא מעשה ידיה בעלמא אקדיש מיהו הכי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן דלא חייל הקדש בדבר שלא בא לעולם ולא קשיא דשמואל. ובנדרים פריך וכי אמרה הכי מי מקדשן והא משעבדן ידיה לבעל דאמרה לכי מגרישנא והאי תירוצא דנדרים לא אתאן אלא לרבי יוחנן דלר' עקיבא אמאי יפר שמא תעדיף הא לא חיילא עד דמגרישנא ע"כ. הא קמן להדיא דלא גריס לה הכא בסוגיין וכן משמע מלשון התוספות לקמן גבי לכשאקחנה דלא הוה גריס לה וכדבעינן למכתב קמן בס"ד:
וז"ל הריטב"א ז"ל ופרכינן והא משעבדא ידיה לבעל כלומר דאכתי היכי מציא מקדשא דבר שאינו שלה כלום אדם אוסר פירות חברו ואף על גב דרבי יוחנן בן נורי שמא יגרשנה קאמר וההיא שעתא לא משעבדן ידיה לבעל אנן הכי קאמרינן דכל שמקדיש שום דבר סתם ולא חייל הקדשא לשעתיה לא חייל נמי לקמיה ופרקינן לכי מיגרשא. תמיהא מילתא אי אמר הכי היכי קאמר ר' עקיבא יפר שמא תעדיף עליו דהא בעודה תחתיו דהעדפה דידה לא אסרה כלום וכי מיגרשה אפילו עיקר מעשה ידיה נמי אסורין לו. ויש מתרצין משמו של רש"י דהא אוקמתא לרבי יוחנן בן נורי בלחוד היא אבל לרבי עקיבא לא מיירי אלא במקדשה סתם ואינו מחוור דמסתמא כולהו תנאי דפליגי בחדא גוונא איירי והנכון דמתניתין סתמא היא בין בסתם בין באומרת מעכשיו ובין באומרת לכשאתגרש ור' עקיבא אמר דאפילו בסתם נמי צריך להפר משום העדפה דהוי דידה ורבי יוחנן בן נורי אמר דלעולם אינו צריך להפר משום העדפה אלא משום גירושין ובאומרת לכשאתגרש. וכן פירשו רבותי ע"כ:
וז"ל הרשב"א ז"ל וכי אמרה הכי מי מקדשא והא משעבדן ליה לבעל ואף על גב דרבי יוחנן בן נורי שמא יגרשנה קאמר וההיא שעתא לא משעבדא ליה הכי קאמר והא משעבדא ליה לבעל והשתא ודאי לא קדשן ואפילו אמרה לכי מגרישנא כיון דהשתא לא קדוש לקמיה נמי לא קדוש דמי איכא מידי דהשתא לא קדוש ולקמיה קדוש וכולה חדא קושיא היא.
כתב הראב"ד ז"ל ולכי מגרשה גרסינן כלומר קונם שאני עושה לפיך מעתה ולכשאתגרש הילכך לכי מגרשה חייל נדרה כמו שנדרה. ותמיה לי דהא כל היכא דליכא למימר גופא מהיום ופירא לאחר מיתה מעכשיו ולאחר זמן ספוקי מספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי והילכך הכא נמי אי תנאה הוי כ"ש דמגרע גרע דהא השתא לא קדיש וכיון דהשתא לא קדוש לקמיה נמי לא קדוש ואי חזרה הוי הרי מעכשיו בטל וכמי שאינו ועוד דיגיד עליו רעו מה שהביא עליו דמיון דר' אילא והרי האומר לחברו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדוש דקדשה והתם הא לא קאמר מעכשיו ולכשאקנה אלא מסתברא דלכשאתגרש גרסינן. ואם תאמר למאי דאוקימנא דאמרה לכי מגרשה מאי האי דאמר רבי עקיבא יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי דהא כל היכא דלא מגרשה לא הקדישה כלום ולכשתתגרש מאי שנא העדפה אפילו כל מעשה ידיה נמי אסורין עליו. ויש לומר דלכי מגרשה לרבי יוחנן בן נורי בלבד הוא דמוקמי לה הכי אבל לר"ע במקדשה סתם כך שמעתי משמו של רש"י, ומסתברא דמילתא פסיקתא קתני דלר' יוחנן בן נורי בין האומרת מעכשיו בין האומרת לכשאתגרש אינו צריך להפר אלא משום שמא יגרשנה אבל משום העדפה לא ור"ע אמר אפילו בסתם נמי צריך להפר משום דהעדפה דידה הוי והכי קתני ר"ע אומר לעולם יפר דאפילו בסתם איכא משום העדפה ור' יוחנן בן נורי אומר אינו מפר אלא משום גירושין והיינו באומרת לכשאתגרש כנ"ל. ע"כ:
ומי איכא מידי דאילו השתא וכו'. פרש"י במהדורא קמא ומי איכא מידי דניהוי השתא בעין והשתא לא קדיש ולקמיה קדיש כגון הכא דלא אסר עד שיגרשנה ע"כ. ובמהדורא בתרא כתב וז"ל ומי איכא מידי כו'. כלומר תרצת לא בא לעולם דמלאכה לא בא לעולם דגירושין לא תרצת דאילו השתא לית לה רשותא לאקדושי והיכי קדיש לקמיה. ולעיל מהא כתב רש"י עוד באומרת יקדשו ידי כו'. שהמלאכה כמי שבאת לעולם ומתניתין באומרת מעשה ידיך הקדש ועל הגרושין שלא באו קא מסיק ואזיל. ע"כ.
ומשמע לי פי' על פירושו דרב הונא לא חש לתרץ אלא עיקר רומיין דשמואל אדשמואל והא כתיבנא לעיל דבדבר שלא בא לעולם כה"ג הוא דדמי דהא קמן דפסיק שמואל כרבי יוחנן בן נורי דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם כזה דאיכא תרתי לריעותא דלא המלאכה באה ולא הרשות באה לידה והילכך קא תריץ רב הונא באומרת יקדשו ידיך כו'. ומתני' באומר יקדשו מעשה ידיך וממילא אתרצא עיקר רומיין דלהכי במתניתין לא חלה הקדש משום דאיכא תרתי לריעותא דהמלאכה לא באה ולא הרשות באה אבל ההוא דנדרים דהמלאכה כמי שבאה לעולם ולא מחסר אלא הרשות אדם מקדיש. ופריך תלמודא ומי איכא מידי כו' פי' בשלמא לדידי דאמינא דטעמא דר' יוחנן בן נורי משום דס"ל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם בכל גוונא ניחא אבל השתא דתריצנא דאיברא דס"ל דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם והכא מיירי כגון דאמרה יקדשו ידי וכו' שהמלאכה כמי שבאת לעולם מעתה תיקשי ומי איכא מידי כו' פי' דכיון דהגרושין לא באו אף על גב דהמלאכה באה הרי לית ליה רשותא לאקדושי השתא והיכא קדיש לקמיה לדידך דבעית למימר דרבי יוחנן בן נורי סבר דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אין סברא דאילו השתא לא קדיש ולקמיה קדיש דמה לי לא בא לעולם מחמת המלאכה או לא באה לעולם מחמת הגירושין מכל מקום הרי לא באה לעולם לגבי דידה דלית לה רשותא השתא לאקדושי והיכן מצינן מידי דלא קדיש השתא ולקמיה קדיש עד דלא נקפיד על חסרון הגירושין למאן דסבר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם והויא ליה כעין מה שכתב רש"י לעיל דאתירוצא דהעדפה הוה מצי לאקשויי סוף סוף לא בא לעולם דהא לא נעשה אלא דלעיל מחסרא ביאתה לעולם והרשות באה לכשיבא לעולם והכא הויא איפכא דלא מחסרא אלא הרשות. כך נ"ל פי' לפירושו למאי דפריש במהדורא בתרא וזהו דכתב ז"ל ומי איכא מידי כו' כלומר תרצת לא בא לעולם דמלאכה כו' פי' מאחר דתרצת לא בא לעולם דמלאכה הרי לא תרצת לא בא לעולם דגירושין ואכתי תיקשי לדידך ואם לא היית מתרץ מידי על המשנה דנדרים עצמה לא תיקשי ולא מידי וכדכתיבנא ושקיל וטרי תלמודא לומר דלא בא לעולם דגירושין גריעא ולא קפדינן בה ואף על גב דהגרושין לא באו לא איכפת לן אלא על המלאכה שיבא ועל הגירושין לא איכפת לן ולא מידי.
נמצא לשיטה זו דכי פריך ומי איכא מידי וכו'. פירכיה היינו היכי קדיש לקמיה. אבל במהדורא קמא לא פי' כן אלא דהכי פריך ומי איכא מידי דניהוי השתא בעין כו' וכדכתיבנא ופירכיה היינו דהוה לן למימר דלקדיש מהשתא כיון דהויא בעין ואי השתא לא קדיש אף על גב דהויא בעין אמאי קדיש לקמיה דליכא מידי דאיתא בעינא דהשתא לא קדיש ולקמיה קדיש ולשיטה זו קשיא דכי אסיק רב אסי קונמות קאמרת כו' אדרבה אלימא לה קושיא דמעיקרא ומי איכא מידי כו' דכ"ש דאיכא לאקשויי ונקדשו מהשתא וכיון שכן רב אשי מנפשיה הוה ליה לאסוקי שינוייא דאלמוה רבנן כו' דהיינו עיקר מאי דאתינן עלה ואמאי נטר עד דפריך לה תלמודא ומשני לה ובמאי דפריש במהדורא בתרא ניחא וכדבעינן למכתב קמן בס"ד כנ"ל.
אבל הרא"ה ז"ל פי' לדעת ר"ת דס"ל דהקדש דמים מפקיע מידי שעבוד כדלקמן בענין אחר דמעיקרא פריקנא באומרת יקדשו ידיך לעושיהן שההקדש על גוף הידים ואהני לן למימר דתו לא הוי דבר שלא בא לעולם. וקשיא לן עלה ומי איכא מידי כו' משום דלא הויא עיקר כוונה בהקדש זה אלא למעשה ידיה להכי סברינן דאכתי הוה ליה כמקדיש מעשה ידיה דכיון שההקדש הוא על מעשה ידיה והשתא לא חייל עלייהו הקדש ודאי הויא ליה דבר שלא בא לעולם שהרי אינו מקדיש מעשה ידיה של עכשיו אלא אותן שיבאו והיינו דמקשינן מי איכא מידי דאלו השתא לא קדוש ולקמיה קדוש ואתא רב אשי לפרוקא דלאו כדקא ס"ד מעיקרא אלא ודאי ההקדש על גוף ידיה הוא חל וכיון שכן דהשתא חייל ליכא למימר דלהוי דבר שלא בא לעולם דודאי מה שהקדיש דהיינו גוף הידים מעכשיו חל עליהן ההקדש ומהשתא ולעולם קדישי אלא שהמעשה אינו קדוש עד שתתגרש וכיון שגוף הידים שהוא עיקר ההקדש קדוש מעכשיו תו לא הוי דשלב"ל אלא דבר שבא לעולם קרינא ביה. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל ומי איכא מידי דהשתא לא קדוש ולבסוף קדוש ואפילו באומר כן בפי' ע"כ. והא כתיבנא דרש"י ז"ל לא גריס הכא הך קושיא ופירוקא דכי קא אמרה הכי והתוס' נמי לא גרסי לה וכדבעינן למכתב בס"ד:
אלמה לא אלו האומר לחברו שדה זו שאני מוכר לך פי' ואומר כן בעוד שעסוקין בענין המכר. הריטב"א .
ואיכא למידק היכי הוה מדמי לה ר' אילא וקא מתמה עלה דפריכא דהא ודאי לא דמי דהכא ברשותו לא קדשה וכו'. וכדאתקיף עליה רבי ירמיה וז"ל דעיקר תמיהתו היינו אלמה לא פי' דהיכי פרכת ומי איכא מידי וכו' דמשמע דליכא כה"ג ולא כיוצא בה והרי מצינו באומר לחברו כו' אף על גב דלא דמי לגמרי דמי קצת והילכך ליכא למימר כי האי לישנא ומי איכא מידי כו' וזהו שכתב רש"י אלמה לא. בתמיה. היינו עיקר תמיהתו. ואם תאמר אכתי מה דמיון יש לההיא דאשה והא לא דמי כלל. ויש לומר אף על גב דשדה עכשיו הוא ברשותו לגמרי מכל מקום בין שעה זו לשעה דיחול דהיינו לכשיקחנו יש זמן שהשדה יוצאת מרשות מקדיש לגמרי גופא ופירא מה שאין כן גבי אשה שגופה לעולם ברשותה הוא ומ"ה קא מדמי אשה לשדה זו שאני מוכר לך וזהו שכתב רש"י ז"ל מי לא קדשה. אם מכרה וחזר ולקחה. וכן כתב הר"ן ז"ל להדיא בפרק אלו נדרים.
ואם תאמר אם כן מאי קא אתקיף עלה ר' ירמיה והא שפיר קאמר ר' אילא. ויש לומר דהכי אתקיף עלה דדילמא האי צד דאיכא בשדה למעליותא דמצי מקדיש לה מעכשיו עדיף טפי מההוא צד דאיכא באשה דאף על גב דגופה בידה מאי נפקא לן מינה כיון דלא מציא לאסור עכשיו עד שתתגרש ואנן הכי בעינן למימר דכיון דאילו אקדשה השתא קדשה כי אמר��� �נמי תקדיש לקמיה קדשה וכיון שכן צד דמעליותא דשדה עדיפא טפי וכן פרש"י ז"ל. וכן כתב הר"ן להדיא שם בנדרים פרק ואלו נדרים.
ואם תאמר מכל מקום שפיר קא מתמה ר' אילא אלמה לא וכדפרישנא דמכל מקום הרי מצינו בכיוצא בזה קאמר ומי איכא מידי וכו'. ויש לומר דמסקנא דקושיא היא הא דקאמר הא לא דמי כו' ובהכי קא אתקיף אמאי דמתמה אלמה לא וה"ק דכי קא פריך ומי איכא מידי וכו' ה"ק ומי איכא מידי בכה"ג דאין בידה להקדישה עכשיו דהשתא לא קדיש ולקמיה קדיש דהאי צד מעליותא דאיכא באשה דגופה בידה לא נפקא לן מינה מידי כיון דלא מציא לאסור שיחול איסורא עכשיו ולא דמיא אלא לאומר לחברו שדה זו שמכרתי כו' וזהו שכתב רש"י הא לא דמיא. מסקנא דקושיא היא. כנ"ל. וכתב הר"ן ז"ל בפרק אלו נדרים דהא דפשיטא ליה לר' אילא דכה"ג קדשה לאו ממתני' שמיע ליה הכי אלא סברא דנפשיה קאמר דודאי קדשה. ע"כ:
הא לא דמיא אלא לאומר לחברו שדה זו שמכרתי כו'. ויש לדקדק קצת דלמה ליה שמכרתי מאי רבותא איכא כיון שכבר מכרה לא הוה ליה למימר אלא שדה זו לכשאקחנה ממך וכו' דמה לי כשהיתה שלו מעיקרא ומכרה או כשלא היתה שלו מעולם. ויש לומר דהכא מיירי שמכר השדה לחברו והתנה המוכר ואמר ללוקח כשיהיו לי מעות תחזיר לי קרקע זו והיינו דקאמר לכשאקחנה ממך כו' ואף על גב דהפירות של מוכר וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהלכות מכירה אפילו הכי אתקיף שפיר רב פפא מי דמי התם כו' דהיינו טעמא דהמוכר אוכל פירות לפי שאנו חוששין שמא המוכר יביא המעות ונמצא שאכל לוקח שכר מעותיו לפיכך המוכר אוכל פירות ומדין רבית נגעו ביה אבל כל עוד שלא הביא המוכר מעות גופא ופירות בידא דלוקח והיינו דאתקיף רב פפא מי דמי התם גופא ופירות בידא דלוקח וכו' ודוק לשון רש"י ז"ל שכתב לקמיה התם גבי מכרתי לך אין לו עכשיו לא גוף כו' כנ"ל:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא מדין קנייה שמכרתי לך וכו'. דעכשיו אין יכול להקדישה כדרך שאין בידה לגרש עצמה דלא קדשה לכשיקחנה הכי נמי לא קדשה ידיה לכשתתגרש ואמאי יפר אי לאו משום דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. ע"כ:
לכשאקחנה ממך תקדש מי לא קדשה. הקשו בתוס' דהתם קאמר לכשאקחנה והכא לא קאמרה לכשאתגרש ומתוך קושייתם משמע דלא גרסי הכא בשמעתין האי קושיא ותירוצא דלעיל דפריך תלמודא וכי קאמרה הכי מי מקדשה כו' ואפשר דס"ל לתוס' דכי מתרצינן לעיל דאמרה לכי מתגרשנה לאו דאמרה בפי' כן דא"כ תקשי היכי קאמר רבי עקיבא יפר שמא תעדיף עליו וכו' וכמו שהקשו המפרשים ז"ל וכדכתיבנא לעיל. ועוד היכי מציא להפר כיון דאמרה בפי' לכי מתגרשנה והרי לא הוו לא דברים שבינו לבינה ולא נדרי עינוי נפש וכדשקלו וטרו בה המפרשים ז"ל וכדכתבינן לעיל לכך ס"ל לתוספות ז"ל דה"ק דאמרה לכי מתגרשנה פי' נעשה כמי שאמר לכי מתגרשנה דכיון דאיהי בעיא לתקוני נדרה כי היכי דליחול ואמרה בפירוש יקדשו ידי לעושיהן הא ודאי דכוונתה נמי היתה לכי מתגרשה ואדעתא דהכי נדרה וה"ל כאילו אמרה כן בפירוש ולהכי קשיא לתוספות דלא דמי דהכא לא קאמרה בפירוש לכשאתגרש. ותירצו דאין נראה לו לחלק דסוף סוף הא אמרינן דהוה ליה כאילו אמרה בפירוש לכי מתגרשנה כנ"ל:
וז"ל הרא"ה ז"ל לכשיקחנה ממך אף על גב דהכא לא קאמרה לכשתתגרש נראה לו לדמותם יחד ע"כ.
והריטב"א כתב וז"ל לכשאקחנה ממך תקדוש מי לא קדשה כיון דאמר הכי בהדיא. ע"כ:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא לכשאקחנה דהיינו דומיא דהך אתתא שמקדישה את ידה מעכשיו ולכשיגרשנה מי לא תיחול:
ה"ג מי דמי התם בידו להקדישה הכא אין (בידו) [בידה] להקדישה ולא גרסינן אין בידה לגרש את עצמה דהשתא לא איירינן בהכי אלא לקמן כלומר כשאמר כן בידו היה להקדישה מעכשיו שהרי עדיין לא נגמר המכר אבל הכא בשעה שמקדשת ידיה לכשתתגרש אין בידה להקדיש מעכשיו והרי הוא כמוכר שדהו לגמרי ואחר שנמכר המכר אמר שדה שמכרתי לכשאקחנה תקדוש לא קדשה למ"ד אין אדם מקדיש דבשב"ל. הריטב"א ז"ל:
והתוספות ז"ל גורסין כן ויש להשיב דלכך נקט הכין דאי הוה נקט הכא אין בידה להקדישה הוה משמע דכיון דעכשיו אין בידה להקדישה עד שלא אמרה איני ניזונת ואיני עושה אף על גב דמציא למימר הכין כיון דלא אמרה כן עדיין הרי אין בידה להקדישה מקרי וסבירא ליה לרב פפא דאיברא ודאי כל היכא דמציא להקדישה אפילו ע"י שתאמר איני ניזונת ואיני עושה שפיר מקרי בידה להקדישה ודאי לשדה ממש. ומיהו לר"ל לא מציא למימר איני ניזונת ואיני עושה ואין בידה להקדישה עד שתתגרש והרי אין בידה להתגרש ואנן בעינן ליישב הא דשמואל אפילו לר"ל ואף על גב דחבריה רב דאמר נמי כוותיה לאחר מיתה ע"כ פליג אדר"ל דאיהו הוא דאמר יכולה אשה לומר לבעלה איני נזונת ואיני עושה מכל מקום שמואל בעיא ליישב אליבא דכ"ע כנ"ל. ולקמן אכתוב מה שכתבו המפרשים ז"ל בזה בס"ד גבי התם בידו לפדותה כו':
מתקיף לה רב פפא מי דמי וכו'. ואיכא למידק דרב פפא אתא לתרוצי רומיין ולאוקמי מילתיה דר' אילא בדוכתי' וכיון שכן לא שייך לשון אתקפתא דאטו מאן דמשני ודחי קושיא אתקיף ליה ויש לומר דמשום סיום דבריו דקאמר הא לא דמיא אלא לאומר לחברו וכו' נקט לשון אתקפתא דהא פריך נמי עלה דשינוייא דר' אילא דאמאי קא מדמי לה לאומר לחברו שדה זו שאני מוכר כו' דהא לא דמי אלא לאומר לחברו שדה זו שמשכנתי כו' הילכך כיון דאקשי עלה דשינוייא דר' אילא נקט לשון מתקיף ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל הא לא. מסקנא דאתקפתיה הוא. ודוק כנ"ל:
מי דמי התם גופא ופירות כו'. ואם תאמר א"כ משום האי חילוקא נהדר למימר דלא דמי אלא לאומר שדה זו שאני מוכר לך וכו' וכדקאמר רבי אילא ואמאי נדר מדמי וכו' ודמי ליה לאומר שדה זו שמשכנתי כו' דאף על גב דבשעת הקדשו גוף ופירות בידו מכל מקום בין שעת הקדשו לשעת שיחול דהיינו לכשיקחנו יש זמן שהשדה יוצאת מרשות מקדיש לגמרי מה שאין כן באשה שגופה לעולם בידה היא ולכל הפחות מיהא ראוי להשוותם. ויש לומר דוקא גבי מכרתי הוא דמחלקין בכה"ג משום דעכשיו בשעת הקדשו אין לו בה לא גוף ולא פירות ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אבל גבי שאני מוכר כיון דבשעת ההקדש הרי גוף ופירות בידו מאי איכפת לן אם שוב תצא השדה מתחת ידו ולא יהיה בו לא גוף ולא פירות הא ודאי הכל תלוי בתר שעת ההקדש ואפשר דזהו שכתב רש"י ז"ל התם. גבי מכרתי לך אין לו עכשו בה לא גוף ולא פירות כו' כנ"ל:
הכא גופה בידה ואם תאמר ומאי נפקא מינה כיון דלא מצי לאסור שיחול איסורה עכשו עד שתתגרש ויש לומר דמ"מ הרי יקדשו ידי אמרה וכן פרש"י ז"ל ובנדרים איכא נוסחא אחרינא מי דמי התם גבי זביני פסיקא מילתייהו גבי אשה מי פסיקא מילתא.
ובמהדורא קמא גריס הכין רש"י ז"ל וז"ל התם גבי זביני פסיקא מילתייהו דגופא ופירות בידא דלוקח ומאחר שאין לו שום שייכות בשדה דין הוא שאינו יכול להקדיש אבל הכא גוף האשה בידה הוא ולעולם אימא לך דיכולה להקדיש ויש נסחאות דלא גרסי פסיקא מלתא כלל לא הכא ולא בפ' אף על פי אלא כך גורסין מי דמי התם גופא ופירא בידא דלוקח אבל הכא גופה בידה היא. והיא ישרה בעיני כי מה לייתר לשון ללא צורך. ע"כ:
הא לא דמיא אלא לאומר לחבירו שדה זו שמשכנתי לך דפירא ביד לוקח וגופא הוי ברשותיה דלא בעי פריק לה. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה