מכות ב ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ומה הסוקל אינו נסקל הבא לסקול ולא סקל אינו דין שלא יסקל אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא:
מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב גלות כו':
מנא הני מילי אמר ר"ל דאמר קרא (דברים יט, ה) הוא ינוס אל אחת הערים הוא ולא זוממין ר' יוחנן אומר ק"ו ומה הוא שעשה מעשה במזיד אינו גולה הן שלא עשו מעשה במזיד אינו דין שלא יגלו והיא נותנת (והלא דין הוא) הוא שעשה מעשה במזיד לא ליגלי כי היכי דלא תיהוי ליה כפרה הן שלא עשו מעשה במזיד נמי ליגלו כי היכי דליהוי להו כפרה אלא מחוורתא כדר"ל אמר עולא רמז לעדים זוממין מן התורה מנין רמז לעדים זוממין והא כתיב (דברים יט, יט) ועשיתם לו כאשר זמם אלא רמז לעדים זוממין שלוקין מן התורה מנין דכתיב (דברים כה, א) והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע (דברים כה, ב) והיה אם בן הכות הרשע משום והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע אאלא עדים שהרשיעו את הצדיק ואתו עדים אחריני והצדיקו את הצדיק דמעיקרא ושוינהו להני רשעים והיה אם בן הכות הרשע ותיפוק ליה (שמות כ, יב) מלא תענה משום דהוי לאו שאין בו מעשה בוכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ת"ר ד' דברים נאמרו בעדים זוממין אין נעשין בן גרושה ובן חלוצה ואין גולין לערי מקלט גואין משלמין את הכופר דואין נמכרין בעבד עברי משום ר"ע אמרו אף אין משלמין ע"פ עצמן אין נעשין בן גרושה ובן חלוצה כדאמרן ואין גולין לערי מקלט כדאמרן ואין משלמין את הכופר קסברי הכופרא כפרה והני לאו בני כפרה נינהו מאן תנא כופרא כפרה אמר רב חסדא ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה היא דתניא (שמות כא, ל) ונתן פדיון נפשו ודמי ניזק רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר דמי מזיק מאי לאו בהא קא מיפלגי דמר סבר כופרא ממונא ומר סבר כופרא כפרה אמר רב פפא לא דכולי עלמא כופרא כפרה והכא בהא קא מיפלגי מר סבר זבדניזק שיימינן ומר סבר בדמזיק שיימינן מאי טעמייהו דרבנן נאמר השתה למטה ונאמר השתה למעלה מה להלן בדניזק אף כאן בדניזק ורבי ישמעאל ונתן פדיון נפשו כתיב ורבנן אין פדיון נפשו כתיב מיהו כי שיימינן בדניזק שיימינן ואין נמכרין בעבד עברי סבר רב המנונא למימר ה"מ היכא דאית ליה לדידיה דמיגו דאיהו לא נזדבן אינהו נמי לא מיזדבנו אבל היכא דלית ליה לדידיה אע"ג דאית להו לדידהו מיזדבנו (א"ל רבא) ולימרו ליה אי אנת הוה לך מי הוה מיזדבנת אנן נמי לא מיזדבנינן אלא סבר רב המנונא למימר ה"מ היכא דאית ליה או לדידיה או לדידהו אבל היכא דלית ליה לא לדידיה ולא לדידהו מזדבני א"ל רבא (שמות כב, ב) ונמכר בגנבתו אמר רחמנא בגנבתו ולא בזממו:
משום ר"ע אמרו וכו':
מאי טעמא דר"ע קסבר חקנסא הוא וקנס אין משלם ע"פ עצמו אמר רבה תדע שהרי לא עשו מעשה [ונהרגים] ומשלמין אמר רב נחמן תדע שהרי ממון ביד בעלים ומשלמים
רש"י
[עריכה]ומה הסוקל אינו נסקל - עדים שלא הוזמו עד שנהרג הנדון ואח"כ הוזמו אין נהרגין כדאמרינן בפרקין (דף ה:) הרגו אין נהרגין דכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה:
הבא לסקול ולא סקל - שהוזם עד שלא נהרג הנדון:
הוא שעשה מעשה במזיד אינו גולה - ההורג שעשה מעשה אם במזיד עשאו אינו גולה ואפילו בזמן שאינו נהרג כגון במזיד בלא התראה:
הם שלא עשו מעשה - אלא דיבור בעלמא ובמזיד העידו אינו דין שלא יגלו על המזיד:
ומקשינן לרבי יוחנן והיא הנותנת - המדה הזאת שהבאת לפטרן היא הנותנת להם חובת גלות הוא לפי שעושה מעשה אם במזיד עשאו אינו גולה דלא תהוי ליה כפרה:
הם שלא עשו מעשה יגלו - על זדונן כי היכי כו':
רמז לעדים זוממין - שלוקין עדי בן גרושה או עדי גלות שפטרם הכתוב מדין הזמה מנין שהן לוקין ולקמיה פריך תיפוק ליה מלא תענה:
משום דהצדיקו את הצדיק כו' - בתמיה אי והצדיקו והרשיעו בדיינין קאמר וצדיק ורשע בבעלי דינין למה לי והצדיקו צדיק כו' ליכתוב כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום והיה אם בן הכות למה הוזכרה כאן צדקת צדיק וכי כל מקום שהצדיקו ב"ד את הזכאי וחייבו את החייב יש מלקות דאתא קרא למיתלי מלקות בוהצדיקו והרשיעו אלא על כרחך בעדים משתעי עדים שקרים שהרשיעו צדיק ובאו אחרים והזימום והצדיקו את הנדון שהוא צדיק והרשיעו את העדים הרשעים והיה אם בן הכות את הרשע אם הזמה זו בת מלקות היא שאינו יכול לקיים בה דין הזמה גמורה כגון בעדי בן גרושה או גלות והפילו השופט והכהו:
ותיפוק ליה מלא תענה - כל עונשי לאוין. מלקות אלא במקום שפירש לך בו עונש וכאן שאינו יכול לענשן בעונש הכתוב בהן ילקו:
לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו - לקמן יליף לה בפרק ג' (דף יג.). ואין משלמין כופר. אם העידו בשור המועד שהרג את האדם והוזמו והיו מחייבין את הבעלים כופר דכתיב (שמות כא) אם כופר יושת עליו וגו':
ואין נמכרין - אם העידוהו שגנב ואין לו מה לשלם ונגמר דינו לימכר כדכתיב ונמכר בגנבתו:
אין משלמין ע"פ עצמן - אם הוזמו בב"ד ולא הספיק בעל דין להעמידן בדין על הזמתן עד שברחו ובאו בב"ד אחר והודו שהוזמו בב"ד פלוני ולקמן מפרש טעמא:
כופרא כפרה - לכפר על זה שהרג שורו את האדם והני לאו בני כפרה נינהו שלא הרג שורם אדם:
ומר סבר כופרא ממונא - שהזיק גופו של זה ונתחייב ליורשיו דמי ההרוג:
כופרא כפרה - לכפר על עצמו שחייב מיתה בידי שמים לפיכך יתן דמי עצמו:
בדניזק שיימינן - בהכי הויא ליה כפרה כי יהיב דמי ניזק ולקמיה מפרש טעמיה:
מאי טעמייהו דרבנן - דאילו ר' ישמעאל מסתבר טעמיה כיון דכופרא כפרה דמי עצמו בעי למיתב:
נאמר השתה למעלה - בנוגף אשה הרה כאשר ישית עליו בעל האשה (שם):
ונאמר השתה למטה - בכופר אם כופר יושת עליו:
מה להלן בדניזק - שמשלם דמי וולדות שנזוקו:
פדיון נפשו - דנותן את הכופר:
ורבנן - אמרי לך אין ודאי פדיון נפשו הוא דכופרא כפרה מיהו בדניזק שיימינן ובהכי הויא למזיק פדיון נפשו:
דאית ליה לדידיה - שיש לו לגנב ממון לשלם דמי הגניבה אם לא הוזמו ולהם אין מה לשלם דמיגו דאיהו לא הוה מזדבן אם לא הוזמו אינהו נמי כי הוזמו לא מזדבני שהרי לא זממו למכרו:
וקנס אינו משלם ע"פ עצמו - דכתיב גבי כפל אשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע את עצמו (ב"ק דף סד:):
תדע - דקנסא הוא שהרי המעידים בנפש לא הרגו אדם ולא נהרג אדם על פיהם ונהרגין ומשלמין ממון:
תוספות
[עריכה]ומה הסוקל אינו נסקל. פי' הקונטרס כשהרגו אין נהרגין דין הוא דבאו להרוג ולא הרגו דאין נהרגין וקשה טובא חדא דה"ל למימר כדאמרינן לקמן (דף ה:) הרגו אין נהרגין ועוד מאי פריך שאני הכא דגלי קרא בהדיא דהבא לסקול ולא סקל דנסקל בההוא קרא גופיה דחזינן דהסוקל אינו נסקל כדכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה אבל לעולם אימא לך דאית לך שפיר ק"ו דלעיל דלענין חילול דהא לא גלי קרא בשום מקום דשייך בדבר הזה שיתחלל הזמה ועוד קשה דהוה ליה לתרץ דהתם ודאי לא עבדינן ק"ו משום דא"כ בטלת תורת עדים זוממין לגמרי ולא משכחת לה כאשר זמם אבל לעיל דלא בטלת תורת עדים זוממין שייך שפיר למיעבד ק"ו לכך פירש ר"ת דה"ק ומה הסוקל אינו נסקל פירוש אדם שסוקל חבירו באבנים ומת דנדון בסייף ולא בסקילה הבא ליסקל ולא נסקל עדים שמעידין איש פלוני שמחויב סקילה ולא נסקל על ידם אינו דין שלא יסקלנו והשתא לא בטלת לגמרי דאיכא לאוקומי קרא דועשיתם כאשר זמם כשהן מעידין שמחויב שאר מיתות ב"ד שאינו בסקילה ואפ"ה לא עבדינן האי ק"ו דהכי קאמר לו לעיל דלא עבדינן ק"ו בכהאי גוונא:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/מכות/פרק א (עריכה)
ד א מיי' פ"כ מהל' עדות הלכה ט', סמג עשין קי:
ה ב מיי' פי"ח מהל' סנהדרין הלכה ב':
ו ג ד מיי' פ"כ מהל' עדות הלכה ח', סמג עשין שם:
ז ה מיי' פ"י מהל' נזקי ממון הלכה ד', סמג עשין סז:
ח ו ז מיי' פי"א מהל' נזקי ממון הלכה א', סמג שם:
ט ח מיי' פי"ח מהל' עדות הלכה ח', סמג עשין קי, טוח"מ סי' לח:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/מכות/פרק א (עריכה)
ומתקיף רבינא אי הכי בטלת תורת עדים זוממין דאיכא למימר לדבריך ומה הסוקל אינו נסקל כדקי"ל לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין הבא לסקול ולא סקלו אינו דין שלא יסקל.
אלא מחוורתא כדשנין מעיקר' ועשיתם לו ולא לזרעו.
מעידנו באיש פלוני שחייב גלות ונמצאו זוממין אין אומרים יגלה זה תחתיו אלא לוקין ארבעים. מנא לן אמר ריש לקיש דאמר קרא הוא ינוס הוא ולא זוממין.
ר' יוחנן אמר ק"ו ומה היא אם עשה במזיד בלא התראה אינו נהרג ואינו גולה הן שאע"פ שהן במזיד לא עשו מעשה אינו דין שלא יגלו. ודחי'. היא הנותנת כלומר מדבריך ראוי הוא שיגלו כדי שתהיה להן כפרה מאחר שלא עשו מעשה אבל הוא שעשה מעשה במזיד לא תהיה כפרה בגלות. ונדחו דברי ר' יוחנן ועמדו דברי ריש לקיש:
אמר עולא רמז לעדים זוממין שלוקין מן התורה מנין שנאמר והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע. משום והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע ילקה. אלא כגון דאתו עדים והרשיעו הצדיק והצדיקו הרשע. ואתו שהדי אחריני והצדיקו את הצדיק דמעיקרא והרשיעו את הרשע כלומר שוינהו להנהו שהדי קמאי רשעים והיה אם בן הכות הרשע. אבל מלאו דלא תענה אין לוקין משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה:
ת"ר ד' דברים נאמרו בעדים זוממין אין נעשין בן גרושה או בן חלוצה ואין גולין לערי מקלט ואין משלמין את הכופר ואין נמכרין לעבד עברי. משום ר' עקיבא אמרו אף אין משלמין [על פי עצמן.
אין נעשין בן גרושה וכו'] ואין גולין לערי מקלט שנאמר הוא ינוס הוא ולא זוממין. ואין משלמין כופר מאי טעמא כופרא כפרה הוא והני לאו בני כפרה נינהו כיצד כגון שהעידו כי שורו של פלוני הרג פלוני שמחייבין אותו כופר ונמצאו זוממין אין משלמין את הכופר:
ואין נמכרין בעבד עברי.
מאי טעמא אמר רבא דאמר קרא אם אין לו ונמכר בגנבתו בגנבה נמכר ולא בזממו. משום ר' עקיבא אמרו אף אין משלמין על פי עצמן. מאי טעמא קסבר ר' עקיבא עדים זוממין קנסא הוא ואין אדם משלם קנס על פי עצמו. אמר רבא תדע שהרי לא עשו מעשה ונהרגין. וכן אמר רב נחמן תדע שהרי ממון ביד בעליו ומשלמין (הנה) [היינו] לא עשו מעשה ומשלמין:
גמרא. ומה הסוקל אינו נסקל. פרש"י ז"ל עדים זוממין שהרגו אין נהרגין הבא לסקול ולא סקל לא כ"ש ולא נהירא דה"ל למימר ומה ההורג אינו נהרג כדאמרינן אין נהרגין ומ"ש הכא דנקט סקילה טפי מכולי דוכתא דאיירי בזוממין ועוד דלא הוה לאקשויי סתם אלא הל"ל אלא הא דתניא בר' אומר כו' נימא ומה הסוקל כו' דלאו מילתא פשיטא הוא לאקשויי הכי סתם ואיכא תנאי דקסברי עונשין מן הדין כדאמרינן בפרק בן סורר, אלא ה"פ הסוקל את חבירו והרגו אינו נסקל לפי שהוא רוצח ודינו בסייף ומקילין עליו ממה שעשה הבא לסקול ולא סקל דהיינו עדים זוממין אינו דין שלא ליסקל כלומר שלא יעשו בו כלום כמו שהוא עשה ולא כלום, א"נ אינו דין שלא יסקל אלא יהרג בסייף וא"כ אין מקדימין לאותה מיתה כך פירש הרב אב ב"ד ז"ל:
ואע"ג דאסיקנא מחוורתא כדשנינן מעיקרא למימרא דבעדים זוממין לא עבדינן האי ק"ו אבל בעלמא אה"נ דרשינן ק"ו בכה"ג כדאמרינן במנחות ומה המפגל אינו מתפגל הבא לפגלו ולא פגל אינו דין שלא יתפגל ותו אמרינן התם ומה האוסר אינו נאסר הבא לאסור ולא אסר אינו דין שלא יאסר אלא הכי קאמרינן הכא לא דרשינן כי האי ק"ו דהאי גלי ביה רחמנא:
ותיפוק ליה משום לא תענה משום דהו"ל לאו שאין בו מעשה. ואי קשיא לך והתנן לוקין שמונים משום לא תענה ומשום כאשר זמם ואי אליבא דרבנן קאמרינן הא אינהו אמרי במתני' דלא לקו משום לא תענה דאזהרה לעדים זוממין, לאו מילתא היא דאנן הכי קאמרינן ותיפוק ליה משום לא תענה ולא ליכתוב רחמנא והצדיקו ומפרקינן אי מההיא הוה אמינא לאו שאין בו מעשה הוא ואין לוקין להכי גלי רחמנא דלקו ומיהו כי לקו משום לאו דלא תענה הוא דלקו דהכא גלי רחמנא דלקו אההוא, ואי לאו דלא תענה לא לקי דלא אשכחן מלקות אלא לאו והאי דאמרינן רבנן דאזהרה לעדים זוממין הן לאו למימרא דלא לקו עליה דכל לאו ודאי אזהרה הוא ולקי, אלא ה"ק היכא שהעידו בו שהוא חייב מלקות אין לוקין אלא מ' שעונש אותו הלאו הוא כאשר זמם והכי אמר רחמנא לא תענה ברעך עד שקר ואי ענה ועשיתם לו כאשר זמן הילכך כל היכא דמקיימינן בהו כאשר זמם לא ענשינן ליה אלאו דלא תענה בעונש אחר שזהו עונשו אבל כי לא מקיימינן בה כאשר זמן ודאי לקי עליה דהא גלי רחמנא והצדיקו ושמעתין אליבא דכלהו אתיא, ובדין הוא דמצי למימר משום דה"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, ואע"ג דהשתא בהאי סהדותא לא אתי לידי מיתת ב"ד כדאמרינן בפרק מי שהחשיך גבי מחמר דלא לקי משום דה"ל לאו דשבת ניתן לאזהרת מיתת ב"ד, ואע"ג דמחמר גופיה לא מחייב מיתת ב"ד ודכותה בעירובין גבי לאו דאל יצא איש ממקומו קרי ביה אל יוציא אלא חד מתרי תלת טעמי נקט.
ויש מתרץ דהכא אליבא דר' קאמרינן דאמר אזהרת עדים זוממין מולא יוסיפו לעשות נפקא הילכך לאו דלא תענה לא הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ולוקין עליו כל זמן שאין בעדות זו חיוב מיתת ב"ד והא דאמרינן בסנהדרין גבי עידי גניבה בנפש שהוזמו דאי ר' יוחנן כיון דאמר נהרגין ה"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו אפילו כרבנן אתיא דגלי רחמנא דלקועדים זוממין מוהצדיקו ומיהו היכא דבהאי עדות איכא אזהרת מיתת ב"ד ודאי לא גלי ולא לקו:
קסבר כופרא כפרה הוא. וקשיא דא"כ גבי גלות נמי תיפוק ליה משום דלאו בני כפרה נינהו, ואיכא למימר התם נמי לאדם מסור דינו שאם יצא חוץ לתחום נהרג ולפי' היה אפשר לומר שאף זה יגלה ויעמד באותו ספק ומ"ה גלי רחמנא ביה הוא ולא זוממין:
והיא הנותנת: פי’ קושיא היא דאדרבה ממקום שבאת לפוטרם מגלות יש לך לחייבם דפיטורא דגלות לאו קולא הא לדידהו אדרבא חיובא דגלו' הוה עדיף להו טפי כי היכי דתיהוי להו כפרה:
ותיפוק לי משום לא תענה: פי’ ולמה לי והצדיקו ופרקי' משום דה"ל לאו שאין בו מעשה שאין לוקין עליו אי לאו דאתא והצדיקו וגלי דלית להו משום לא תענה וקמ"ל דמלקות ודאי משום לא תענה הוא כדאיתא לקמן ואיכא דקי"ל ולר' יהוד' דאמר לאו שיאן בו מעש' לוקין עליו למה לי והצדיקו ולא קשיא דר' יהודה מעדים זוממין וממוציא שם רע הוא דגמר לה ובתר דכתיב והצדיקו הא לאו הכי לדידי' במי לא היו לוקין עליו והא דחשבינן לא תענה לאו דאין בו מעשה הא פרישנא בפ' ד' מיתות דהא איתא אפילו למ"ד עקימת פיו הויא מעשה משום דעדים זוממין ישנה בא"י וא"ת ולמה לא משני דאין לוקין משום דה"ל לאו שנתן לאזהרת מיתת ב"ד וכל לאו שנתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו וי"ל דלא ניחא לן חדא דהא איכא ר' ישמעאל דס"ל לוקין עליו כדאיתא בפ' הלוקין. ועוד דלר' מאיר אין זה לאו שניתן לאזהרה מיתת ב"ד דהא איהו ס"ל דאזהרה דעדים דוממין מלא יוסיפו לעשות כדבעינן לפרושי לקמן:
ת"ר ד' דברים נאמרו בעדים זוממין וכו' אין משלמין את הכופר קסבר כופרא כפרה והני לאו בני כפרה נינהו: לפום פשטא נראה דהני לא חזו לכפרה וקש' דא"כ מהאי טעמא לא ליגלו דהא גלות כפרה היא כדאיתא לעיל ואלו לעיל אמרינן דאי לאו קרא דמיעטינהו מגלות הוה אמרינן דליגלו כי היכי דתיהוי להון כפרה. וי"ל דשאני גלות שאינו כפרה ממש ומיתת כ"ג הוא שמכפר' עליו כדאית' בפ' הגולין ותדע שהרי אם יצא חוץ לתחום נהרג ודבר המסור לב"ד הוא להגלותו מה שאין כן בכופר שאין ממשכנין אותו כדאסקי' בב"ק ולכך היינו סבורים לומר שזה יגלה ויעמוד באותו ספק של הריגה ואחרי כן יתכפר במיתת כ"ג אי לאו דגלי קרא דלא ליגלי. כן פי' הרמב"ן ז"ל וגם בתוספתא. וטעמא דלאו בני כפרה קי"ל דבעינן מעשה ממש כדכתי' תורה אחת לעושה בשגגה וכדאמרי' התם בפ' ד' מיתות (דף סה ע"ב) יצא מגדף ויצאו עדים זוממין שאין בהם מעשה ומעתה לכופרא דהיא כפרה נמי לא חזו והקשה על זה בתוספות בשם ר"י ז"ל דהניחא לרבנן אבל ר"ע אמר התם דלא בעי' מעשה ולר' יוחנן אפילו מעשה זוטא לא בעינן כדאיתא שם והא דהכא האמורה בה ר' עקיבא כדקתני משום ר"ע אמרו אף אין משלמין ע"פ עצמן. ואחרים פי' דלאו בני כפרה דכופר קאמרינן שאין כופר אלא במי ששורו הרג את הנפש לפוטרו ממית' בידי שמים וכדאמרי' התם לפי שמצינו למומתין בידי שמים שנותנין ממון ומתכפר להם כדכתי' אם כופר יושת עליו וגו'. וזהו שכתב רש"י ז"ל כאן לאו בני כפרה נינהו שהרי לא הרג שורם את הנפש ובודאי שלפי שיטה זו לא היינו צריכין לכל אלו הטעמים דהא אית לן טעמא רבא דלאו בני כפרה אינהו בהא כיון שעשו במזיד ולא עשינו כפרה כזו למזידין אלא למי ששורו הרג א' בפשיעה שלא שמרו כראוי ולא היה מזיד אבל הא ודאי קשיא טובא משום דלאו בני כפרה נינהו למה יהיו פטורין מלשלם הכופר שהיו מחייבין אותו לקיים בהן כאשר זמם דהא כאשר זמם לא בא לכפרה אלא לממונא או לקנסא וי"ג דהזמה לא שייכא בהא למ"ד כופרא כפרה דהא איבעי לן התם אם ממשכנין על הכופר למ"ד כופרא כפר' וסלקא כתיק"ו הילכך אין ממשכנין. וגם ר"י ז"ל פי' שם דלא מיבעי לן התם אלא אם כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ומעתה אלו לא רצה לתת כופר לא היו כופין אותו ואם היה יודע בעצמו שלא הי' כמו שהעידו לא היה נותן וכיון שכן אין כאן דין הזמה וה"ק כופרא ולית בכפרה דין הזמה ואי משום דליהוי להו כפרה הני לאו בני כפרה נינהו. כן נ"ל. ורבי' הרמב"ן ז"ל פי' דלמ"ד כופרא כפרה לא שייכא הזמה דהא עיקר עדותם לחיבו מיתה בידי שמים כדכתיב וגם בעליו יומת ועדותן לשמים לא מעלה ולא מוריד שאם הרג שורו את הנפש בלא עדותן של אלו יחייבוהו בשמי' ואי לאו מפני עדותן לא יחייבוהו שיאן השמים צריכין לעדותן כלל וא"כ ליכא לגבי המיתה ועשיתם לו וכו' וכיון שכן אף כופר לא שייך בהו שהכופר במקום מיתה בידי שמים ונכון הוא מאוד. ושמא לזה נתכוון רש"י ז"ל במה שפי' שהרי לא הרג שורם את הנפש אלא שלשונו קצר כמנהגו והקשה בתוספ' למה לא שנינו לזו במשנתינו שאין משלמין את הכופר ותירצו דכיון דלמ"ד כופרא ממונא משלמין אף דרבנן ור"ע ס"ל הכי בפלוגתא לא בעי לאירויי. אבל הרמב"ן ז"ל תירץ דהני אינן לוקין מטעמא דפרישנא לעיל דהא מלקות והצדיקו במקום הזמה עומד וכיון דלא שייכא בהא הזמה לפי שאין עדותן צריך לשמים אף מלקות נמי ליכא ובמתני' לא קתני אלא אותן שלוקין וזה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שאפילו בזו לוקין משום והצדיקו. והקשו בתוספתא דהכי משמע דלר"ע כופרא כפרה מדמודה שמשלמין הכופר ואלו בפ' שור שנגח (דף מא ע"ב) משמע דס"ל כופרא ממונא דתניא התם ובעל השור נקי ר' אליעזר אומר נקי מחצי כופר א"ל ר"ע והלא אינו משלם אלא מגופו הביאו לב"ד וישלם לך. והתם מסקינן דר"א סבר כופרא כפרה ומינה דר"ע סבר כופרא ממונא ויש שתירצו דתנאי היא אליבא דר"ע והנכון יותר שכבר השיב לו שם ר"א עקיבא כך אני בעיניך אין דיני אלא בשהמית ע"פ עד אח' או ע"פ הבעלים שאינו נסקל ואפשר לשלם מגופו ור"ע היה סובר דכל זמן שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר וכדאיתא התם וא"כ לא צריך קרא לפוטרו מחצי כופר דאם נסקל אין כאן כופר ולא אמרינן התם דר"א סבר כופרא כפרה לפי שלא אמר שהי' משלם מן העליה דודאי ליכא עליה בכופר דתם אלא כלפי שאמר שהיה כופר על פי הבעלים שאינו נסקל הקשינו עליו דהא חצי כופר דשור הם קנסא הוא וכחצי נזק דהוי קנס ומודה בקנס פטור ופרקי' קסברי כופרא כפרה ומוד' בכפרה חייב מעתה אף ר' יהודה יודה בזה אלא דס"ל דלא צריך קרא לפוטרו בהמית ע"פ בעלים מחצי כופר דכיון שאין השור בסקיל' אין בו כופר כן נ"ל ובמקומה ביארנה יפה בס"ד וגם כתוספ' רמזו כן:
מאן תנא כופרא כפרה ר' ישמעאל היא: והא דלא קאמר ר' אליעזר היא וכדאמרי' לעיל הנכון בזה משום דל איתמר ההיא אלא לאותו לשון שהשיב ר"א שדינו בשהרג ע"פ הבעלים וכדאמרן אבל לשון האחר שהשיב לו שם שאין דינו אלא בשהרג שלא בכוונה ליכא הכרחה דס"ל לר"א דכופרא כפרה וכדמוכח התם בהדיא הלכך טפי ניחא ליה למנקט ר' ישמעאל דמפרש להדיא כנ"ל ולא מצי אמר ר' עקיבא היא כדמוכח לעיל דכיון דסיפא ר"ע רישא לאו ר"ע וזה פשוט:
ונתן פדיון נפשו דמי ניזוק: פי' אע"ג דהרוג הוא קרי ליה ניזוק משום דכל היכא דלא מחייב עליה מיתה אלא ממון ניזק קרי ליה:
דכ"ע כופרא כפרה: פי' ולא מצינן למימר דכ"ע כופרא ממונא דא"כ מאי טעמא דמ"ד דמי מזיק דהא כל מזיק בדבר הניזק שיימינן ליה בכל דוכתא:
מ"ט דרבנן: פי’ דאלו טעמא דר' ישמעאל טעמא תירוצא הוא מדקאמר פדיון נפשו דמשמע נפשו של מזיק:
נאמרה מיתה למעלה וכו': יש מקשים בתוס' דהא ג"שד לגמרי דיינינן ולא לחצאין וא"כ לימא נמי מה להלן ממון אף כאן ממון. ותירצו דשאני הכא דכתיב פדיון נפשו דמשמע כפרה והנכון דכל כי הא לאו ג"ש ממש היא אלא כעין ילמד סתום מן המפורש וגבי מזיק וניזק הוא סתום אבל לגבי ממונא וכפרה כדמפורש הוא דהוי כפרה למאי דס"ד השתא דקרי לי פדיון נפשו והיינו דאמרינן ור' ישמעאל ונתן פדיון נפשו כתיב בדמזיק כלומר אף זה כדמפורש הוא והשתא להאי פירושא לא שיילי בהאי אי ג"ש מופנה היא אם לאו ולא אמרינן נמי דר' ישמעאל ג"ש לא גמיר. וכן פי' מורי הרב ז"ל:
ה"מ היכא דאית ליה לדידיה נכסי וכו’: וא"ת א"כ מאי קמ"ל פשיטא לומר שאין נמכרין דהא בעינן כאשר זמם והם לא זממו למוכרו וי"ל דקמ"ל דאע"ג דכי אסהידו עליה לא הוו ידעי ליה נכסי או דלא הוו ליה אלא דלבתר הכי קננהו אפ"ה אין נמכרין:
בגנבתו ולא בזממו: פי' ואפ"ג דבפ"ק דקדושין (דף יח) גרסי' דדרשינן ביה מילי אחריני בגנבתו ולא בגנבתה שאין האשה נמכרת בגנבתה בגנבתו ולא בכפלו כולהו שמעת אינה דהא כוליה יתיר לדרשא וא"ת ותנא דמתני' אמאי לא קתני הא בשלמא לרב המנונא כיון דנמכרין לא פסיקא ליה אלא לרבה דמפרש דאין נמכרין לעולם אמאי לא קתני ליה. וי"ל דלא בעי למיתני אלא מאי דאתי מקרא בדרשא רויחא כהנהי דלעיל אבל האי דרשא לאו רויחא כולי האי כיון דבגנבתו איצטריך למילי אחריני א"נ דלא בעי לאיירויי בריש מכילתן אלא במאי דבעי לאיירוי במכילתן כגון מעידנו באיש פ' שחייב גלות וההיא דבן גרושה ובן חלוצה משום דקאי אפרק נחנקין כדאיתא לעיל:
אף אין משלמין ע"פ עצמן: פי' בשאומרים העדנו והוזמנו בב"ד פלוני כדלקמן:
תדע שהרי לא עשו מעשה ונהרגין: פי' לאו משום דליכא בעדותן אלא דיבור בעלמא קאמר ונהרגין מדינא ולא משום קנסא. אלא הכי בעי למימר שלא עשו מעשה שיזיק לזה שהרי הוזמו ונתבטלה עדותן ואעפ"כ נהרגין וכדכתי' ועשיתם לו כאשר זמם לעשו' ולא כאשר עשה והיינו נמי דרב נחמן כדמפרש ואזיל תדע שהרי בעדות שבממון ממון ביד בעליו שלא שילם על פיהם כלום לפי שהוזמו קודם ששילם ואע"פ דרכי שלם נמי איכא הזמה ומשלמין כיון דכי לא שלם נמי משלמין קנסא הוא. ומ"מ לענין הפסק. היכא שחייבוהו ממון ושלם קודם שהוזמו ואח"כ הוזמו דעת רבי' הרמב"ן ז "ל שמשלמין משום דינא דגרמי דלא גרע מדן את הדין דאמרינן מה שעשה עשוי ומשלם מביתו משום דינא דגרמי ודוקא היכי דליתיה לממונא דלהדר אבל היכא דאיתיה לממונא הדר שלא כדין שקלי' וכיון שחוזר ממון לבעליו אין כאן תשלומין על העדים דהא ליכא דינא דגרמי. וא"ת א"כ אפי' כי ליתיה נמי פטור. י"ל דדיין שאני שהיה בו צד אונס דאנסיה ליביה אבל אלו שעשו במזי' כל היכא דליתיה לממונא דליהדר חייבים מדינא דגרמי. ואיכא מרבותינו ז"ל סובר דהוא קשיא ליה דאפילו כי איתיה לממונא דהדר למריה למה אין משלמין ליהוו כאלו לא עשו מעשה כלל אלא שזממו לעשות כדאמרינן לא הרגו נהרגין. ונ"ל דהא ליתא דמדין הזמה לא חייבוהו הכתוב אלא בשלא עשו מעשה כלל וכדכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה כדקי"ל וכל ששלם זה כאשר עשה עוא אפי' בממון שראוי להשתלם דאע"ג דטעמא דאמרינן שאם הרגו אין נהרגין הוא מפני שאין עונשין מן הדין וגבי ממון עונשין מן הדין מ"מ לא חלקה תורה וכיון דגבי קטלא קי"ל כאשר זמם ולא כאשר עשה ה"ה לענין ממון אע"ג דהוי בדין אהדורי שאין הפסוק פירש לצדדין. ואף הרמב"ן ז"ל וגם בתוספות שאמרו כדבריו בזה לא חייבולעדים הלו כשעשו מעשיהם אלא מדינא דגרמי וכר' מאיר דקי"ל כותיה דאלו לרבנן לא דייני דינא דדגרמי פטור וכל שהוא מדינא דגרמי אין חיוב לגורם אלא בשהפסי' הניזק אבל כל דהדר ממוניה להדיה ולא הפסי' אין כאן דינא דגרמי. וזה נראה לי ברור לפי שיטה זו. ומ"מ נראה מן הדברים האלו דכי אמרי' כאשר זמם ולא כאשר עשה היינו לפטור העדים מתורת הזמה שהיה כן גזרת הכתוב. ומ"מ אף בזו האחרוני' נאמנים על הראשונים ככל הזמה שקודם מעשה דאי לא כי איתיה לממונא ברשותא דהיאך אמאי מיהדר וכי ליתיה אמאי משלמי עדים נימא אוק תרי בהדי תרי ואוקי ממונא היכא דקאי ככל תרי לבהדי תרי דהכחשה אלא ודא כדאמרינן ולא אמרו תרי לבהדי תרי אלא בעדות המוכחשת וכדאי הוא רבינו ז"ל לסמוך עליה בזה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה