רמב"ם הלכות נזקי ממון י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הקדמה · המדע · אהבה · זמנים · נשים · קדושה · הפלאה · זרעים · עבודה · קרבנות · טהרה · נזקים · קנין · משפטים · שופטים


<< | משנה תורה לרמב"ם · ספר נזקים · הלכות נזקי ממון · פרק עשירי | >>

דפוס וורשא-ווילנא · הגהה על פי כתבי-יד

נושאי כלים על הפרק: כסף משנה מגיד משנה משנה למלך לחם משנה
כלים חיצוניים לפרק זה: נוסח הפרק על פי כתבי יד תימניים (כתיב או מנוקד), ונושאי כלים על פרק זה


ספר המצוות עשה רלז: "המצוה לדון בנזקי בהמה שהזיקה לאדם על-פי דין תורה (דין שור תם ושור נגח)"

דפוס[עריכה]

הלכה א[עריכה]

ג שור שהמית את האדם בכל מקום בין גדול בין קטן בין עבד בין בן חורין אחד תם ואחד מועד הרי זה נסקל. ואם המית את העכו"ם פטור כדיניהם.

הלכה ב[עריכה]

אחד שור ואחד שאר בהמה חיה ועוף שהמיתו הרי אלו נסקלין. מה בין תם שהרג את האדם למועד שהרג את האדם. שהתם פטור מן הכופר והמועד חייב בכופר ובלבד שיהיה מועד להרוג.

הלכה ג[עריכה]

והואיל וכל בהמה חיה ועוף שהרגו את האדם נסקלין היאך ימצא מועד להרוג עד שישלמו בעליו את הכופר. כגון שהרג שלשה עובדי כוכבים ואחר כך הרג ישראל שהמועד לעכו"ם הרי זה מועד לישראל. או שהרג שלשה ישראל טרפה ואחר כך הרג שלם. או שהרג וברח וברביעי נתפס שאין הבעלים חייבין בכופר עד שיסקל השור. וכן אם סכן שלשה בני אדם כאחד או שהרג שלש בהמות הרי זה מועד להריגה ובעלים משלמין את הכופר. וכן אם הכירו עדים את בעל השור ולא הכירו את השור בפעם ראשונה ושנייה ושלישית וברביעית ראו שורו שהרג ולא היו יודעין אם זה הוא השור שהרג בשלש פעמים הראשונות או אחר היה. הואיל והועדו הבעלים שיש להם בבקרם שור שהרג שלש פעמים היה להם לשמור כל בהמתם ומאחר שלא שמרו משלמין את הכופר.

הלכה ד[עריכה]

זה שכתוב בתורה וגם בעליו יומת מפי השמועה למדו שחיוב מיתה זו בידי שמים ואם נתן כופר הנהרג מתכפר לו. ואע"פ שהכופר כפרה א ממשכנין מי שנתחייב בכופר בעל כרחו.

הלכה ה[עריכה]

שור של שני שותפין שהרג. כל אחד מהם משלם כופר שלם שהרי כל אחד מהן צריך כפרה גמורה.

הלכה ו[עריכה]

אין גומרין דינו של שור אלא בפני בעליו אם היו לו בעלים. אבל אם לא היו לו בעלים כגון שור המדבר ושור של הקדש ושור של גר שמת ואין לו יורשין אם המית הרי זה נסקל וגומרין דינו אע"פ שאין לו בעלים. וכן שור האשה ושור היתומים ושור* האפוטרופוסים שהמיתו נסקלין. ואין האפוטרופוסים משלמין את הכופר שהכופר כפרה הוא ואין הקטנים והחרשים והשוטים בני חיוב כדי שיהיו צריכין כפרה.

הלכה ז[עריכה]

שור שהוא טרפה שהרג את הנפש או שהיה השור של אדם טרפה אינו נסקל שנאמר וגם בעליו יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור וכיון שבעליו כמת הם חשובים ואינן צריכין מיתה הרי זה פטור.

הלכה ח[עריכה]

המשסה כלב בחבירו והרגו אין הכלב נסקל. וכן אם גירה בו בהמה או חיה והרגוהו. אבל אם שסה בו נחש ואפילו השיכו בו והרגו הנחש נסקל. שארס הנחש שממית מעצמו מקיאו לפיכך זה האדם שהשיך בו נחש פטור ממיתת בית דין.

הלכה ט[עריכה]

אין הבהמה נסקלת אם המיתה עד שנתכוונה להזיק למי שהיא חייבת עליו סקילה. אבל שור שהיה מתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם. נתכוון לעכו"ם והרג לישראל. נתכוון לנפלים והרג בן קיימא פטור מן המיתה. ואם היה מועד הבעלים חייבין בכופר או בקנס אם המית עבד. ואע"פ שהרג בלא כוונה הואיל והוא מועד לזה.

הלכה י[עריכה]

היה מועד ליפול על בני האדם בבורות וראה ירק בבור ונפל לבור בשביל הירק והיה שם אדם ומת. או שהיה מועד להתחכך בכתלים ולהפיל על בני אדם ונתחכך בכותל להנאתו ונפל על אדם ומת מחמת חכוכו השור פטור ממיתה לפי שלא נתכוון להמית והבעלים חייבין בכופר שהרי זה מועד ליפול בבורות על בני אדם או להפיל עליהם הכתלים. והיאך יודע שנתחכך להנאתו כשנתחכך לאחר שהפיל והמית.

הלכה יא[עריכה]

אין הבעלים משלמין את הכופר עד שתמית בהמתן חוץ מרשותן. אבל אם המית ברשות המזיק אע"פ שהוא בסקילה הבעלים פטורין מן הכופר. כיצד הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשותו ואפילו נכנס לתבוע שכרו או חובו ממנו ונגחו שורו של בעל הבית ומת. השור בסקילה והבעלים פטורין מן הכופר. שהרי אין לו רשות ליכנס לרשותו של זה שלא מדעתו.

הלכה יב[עריכה]

עמד בפתח וקרא לבעל הבית ואמר לו הן. ונכנס ונגחו שורו של בעל הבית הרי הבעלים פטורין. שאין משמע הן אלא עמוד במקומך עד שאדבר עמך.

הלכה יג[עריכה]

בהמה שנכנסה לחצר הניזק ודרסה על גבי תינוק דרך הלוכה והרגתהו הבעלים משלמין את הכופר שהרגל מועדת להזיק בדרך הלוכה וברשות הניזק חייב אף על השן ועל הרגל כמו שביארנו. נמצאת למד שהמועד שהמית בכוונה נסקל והבעלים חייבין בכופר ואם המית שלא בכוונה פטור מן המיתה והבעלים חייבים בכופר. ותם שהמית שלא בכוונה פטור מן המיתה ומן הכופר. ואם נתכוון להמית נסקל והבעלים פטורין מן הכופר וכן מקנס של עבד.

הלכה יד[עריכה]

נראה לי שאע"פ שהתם שהמית בכוונה עבד או שפחה פטור מן הקנס שהוא שלשים סלע הכתוב בתורה אם המית שלא בכוונה משלם חצי דמי העבד או חצי דמי השפחה מגופו כאילו המית שור חבירו או חמורו.

הגהה[עריכה]

לפרק זה אין טקסט מוגה. הנך מוזמן להוסיף אותו לפי השיטה המוסברת בויקיטקסט:רמב"ם.