רמב"ם הלכות נזקי ממון יא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הקדמה · המדע · אהבה · זמנים · נשים · קדושה · הפלאה · זרעים · עבודה · קרבנות · טהרה · נזקים · קנין · משפטים · שופטים


<< | משנה תורה לרמב"ם · ספר נזקים · הלכות נזקי ממון · פרק אחד עשר | >>

דפוס וורשא-ווילנא · הגהה על פי כתבי-יד

נושאי כלים על הפרק: כסף משנה מגיד משנה משנה למלך לחם משנה
כלים חיצוניים לפרק זה: נוסח הפרק על פי כתבי יד תימניים (כתיב או מנוקד), ונושאי כלים על פרק זה

דפוס[עריכה]

הלכה א[עריכה]

כמה הוא הכופר. כמו שראו הדיינין שהוא דמי הנהרג הכל לפי שוויו של נהרג שנאמר ונתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו. וכופר העבדים א בין גדולים בין קטנים בין זכרים בין נקבות הוא הקנס הקצוב בתורה שלשים סלע כסף יפה בין שהיה העבד שוה מאה מנה בין שאינו שוה אלא דינר. וכל המעוכב גט שחרור אין לו קנס הואיל ואין לו אדון שהרי יצא לחירות.

הלכה ב[עריכה]

למי נותנין הכופר ליורשי הנהרג. ואם המית אשה הכופר ליורשיה מאביה ואינו לבעל. המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין נותן חצי קנס לרבו והחצי האחר ראוי ליתן ואין מי יקחנו.

הלכה ג[עריכה]

שור שנגח אשה ויצאו ילדיה אע"פ שהוא מועד ליגח הבעלים פטורין מדמי ולדות. שלא חייבה תורה בדמי ולדות אלא לאדם.

הלכה ד[עריכה]

ב נגח שפחה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות. שזה כמי שנגח חמור מעוברת. ואם היה תם משלם חצי דמי ולדות מגופו.

הלכה ה[עריכה]

כיצד שמין אותה. אומדין כמה היתה שפחה זו שוה כשהיתה מעוברת וכמה היא שוה עתה ונותן לבעליה הפחת או חציו. ואם המית השפחה משלם הכופר הקצוב בתורה בלבד כמו שבארנו.

הלכה ו[עריכה]

שור שנתכוון לבהמה ונגח את האדם אע"פ שאם המיתו פטור כמו שבארנו אם חבל בו חייב בנזק. ואם תם הוא משלם חצי נזק מגופו. ואם מועד נזק שלם.

הלכה ז[עריכה]

שור תם שהמית והזיק דנין אותו דיני נפשות ואין דנין אותו דיני ממונות. ומועד שהמית והזיק דנין אותו דיני ממונות וחוזרין ודנין אותו דיני נפשות. קדמו ודנוהו דיני נפשות תחלה חוזרין ודנין אותו דיני ממונות.

הלכה ח[עריכה]

ומהיכן משתלם מן השבח שהשביח ברדייתו אחר שנגמר דינו. שכיון שנגמר דינו לסקילה אין לו בעלים שיתחייבו בנזקיו. דנוהו דיני נפשות וברח אין דנין אותו דיני ממונות.

הלכה ט[עריכה]

שור שהמית את האדם והקדישו בעליו אינו קדוש. וכן אם הפקירו אינו מופקר. מכרו אינו מכור. החזירו שומר לבעליו אינה חזרה. שחטו בשרו אסור בהנאה. במה דברים אמורים אחר שנגמר דינו לסקילה. אבל עד שלא נגמר דינו לסקילה אם הקדישו מוקדש ואם הפקירו הרי הוא מופקר מכרו הרי זה מכור החזירו שומר לבעליו הרי זה מוחזר. ואם קדם ושחטו הרי זה מותר באכילה.

הלכה י[עריכה]

שור שלא נגמר דינו שנתערב בשוורים אחרים כולן פטורין לפי שאין גומרין דינו של שור אלא בפני השור כדין האדם. נגמר דינו ואחר כך נתערב באחרים אפילו באלף כולן נסקלים ונקברין ואסורין בהנאה כדין בהמה נסקלת.

הלכה יא[עריכה]

פרה מעוברת שהמיתה את האדם וכן כל בהמה שנעברה בה עבירה הרי עוברה כמוה היא ועוברה נגחה היא ועוברה נרבעה.

הלכה יב[עריכה]

נגחה והמיתה ואחר כך נתעברה. אם עד שלא נגמר דינה נתעברה וילדה קודם גמר דין ולדה מותר ואם ילדה אחר גמר דין ולדה אסור שהעובר ירך אמו הוא. ואם נתערב ילד זה באחרים כונסין את כלם בכיפה עד שימותו שם.

הלכה יג[עריכה]

שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם בו זכה שהרי משנגמר דינו הפקירוהו בעליו. ואם העידו שבעליו רבעהו והזים את העדים הרי השור לבעליו והקודם ומשכו לא זכה בו שכיון שהבעל יודע בעצמו שלא חטא ושאלו עדי שקר הם והרי הוא מיחל להזימם לא הפקיר.

הגהה[עריכה]

לפרק זה אין טקסט מוגה. הנך מוזמן להוסיף אותו לפי השיטה המוסברת בויקיטקסט:רמב"ם.