חידושי הריטב"א על הש"ס/מכות/פרק א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | רמב"ן | ריטב"א | המאירי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | מהר"ם | רש"ש

על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ב עמוד א[עריכה]

מתניתין כיצד העדים נעשין זוממין:    הא דפתח תנא בהא ולא פתח בפ' אלו הן הלוקין דהוי עיקר האי מסכת' דמכו' משום דפרשת מלקות דכתיב והי' אם בן הכות הרשע כתיב בעדים זוממין מדכתי' והצדיקו את הצדיק כדאיתא בגמרא. ועוד דהא אמרינן בגמ' דתנא אמתניתין דפ' הנחנקין קאי דקתני כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה חוץ מזוממי בת כהן ולהכי פתח הכא בעדים זוממין. ונראין דברים דפר' הנחנקין הוא. סוף מסכ' סנהדרין מדקאי עלה תנא דהכא כדאיתא בגמ' וכן נראה מדברי רש"י ז"ל ואע"ג דאמרינן בעלמא דקתני אנא דנשים מסכת נדרים בסדר נשים משום דאיירי בפ' המדיר דכתובו' בענייני נדרים ואע"ג דאיכא כמה פירקי ומכילתי ביני ביני התם למיתן טעמא למכלל נדרים בסדר נשים ואלו הכא לא בעינן טעמא אמאי קתני מסכ' מכות בהאי סדרא דהא פשיטא דהיינו דוכתיה וכדקתני בפרקא קמא דסנהדרין מכות בשלשה אבל למיתן טעמא במאי דפתח הכא משום פ' הנחנקין לא הוה עביד הכי אי לאו דסליק מיניה במסכת סנהדרין. ועוד יש נותנין טעם בדבר זה דהא תנא במס' סנהדרין סדר ארב' מיתו' קתני דהוו אליבא דרבנן סקילה שריפה הרג וחנק ובפרק חלק אייני באנשי עיר הנדחת שהם בסייף וסיים בפ' הנחנקין. והא דקתני כיצד העדים נעשין זוממין ולא קתני אין העדים נעשין זוממין בגמרא מפרש לה:

מעידנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה:    פי' שראו לאמו שנתגרש' או חלצה ביום פלוני במקום פלוני והתנא מקצר בזה כשם שמקצר שאינו שונה ונמצאו זוממין משום דהא פשיט' והא דקתני בן חלוצ' באשגרת לישן דבן גרושה נקטיה דהא פסול בן חלוצה אינו מן התור' אלא מדרבנן וכדאסיקנן בפ' עשרה יוחסין. וא"כ אין בו דין הזמה מדאוריית' כלל אלא משום דאיסור חליצה לכהונ' דמדרבנן הוא אמטו לפיסול גרושה דאורייתא ואסמכוה נמי על מאי דכתי' ואשה גרושה מאיש' כדאיתא התם (דף עח). נקיט להו תרווייהו כהדדי וכדקתני להו לקמן פ' אלו הן הלוקין במשנה. נקיט להו תרווייהו כהדדי וכדקמני להו לקמן פ' אלו הן הלוקין במשנה. מיירי בחיובי מלקות דאורייתא וכי היכי דקתני אלו הוה מצי למיתני בפיסולי קהל ישראל שהוא נתין או עבד או ממזר. ובתוספתא תני להו כולהו ותנא דידן דלא קתני להו כולהו משום דלא בעי לאורוכי וניחא ליה למיתני בן גרושה ובן חלוצה משום מתניתין דפ' הנחנקין דקאי עלה הכא דאיירי בענין זוממי כהונה כדקתני חוץ מזוממי בת כהן. א"ל משום דהני שכיחי טפי. א"נ משום מאי דקתני שלוקין בלבד ואין תורת הזמה מתקיימת בהן כלל ואע"ג דמפסדי להו תרומה ושאר מתנות כהונה וטעמא דלא משלמי להו איבעית אימא משום דהוי מידי דלא קיץ ומסתמא לא אמרה תורה ועשיתם לו כאשר זמם את במידי דקיץ שאפשר לעשות כן מיד. וכן פי' מורי הרשב"א ז"ל. איבעי' אימא משום דהאי פסידא לא בריא הזיקא וגרמא בעלמא הוא דכותה בעלמא פטור דמי יימר דיהבי להו מתנות כהונה דהא טובת הנא' לבעלים ואפי' במכרי כהונה לאו שעבודא דאית ליה לכהן עלייהו אלא מצות נתינ' והוא בדבר שלא בא לעולם ולא ידע אי הוה ליה ומסתמא רחמנא כאשר זמם לעשות ולא כאשר זמם לגרום וכדפי' מורנו המובהק הרא"ה ורבי' ז"ל. עוד פירשו בתוספתא בטעמא דהא דכיון דלא מקיימינן בהו הזמה במאי דהוה עיקר סהדותייהו דפיסולא דגופא דבן גרושה ובן חלוצ' לא מקיימינן לה בהא דלא מקיימינן הזמה לחצאין וכדאמרינן בגמרא גבי ועשיתם לו ולא זרעו ואע"ג דאמרינן לקמן מעידין אנו באשת פלוני שזנתה והוזמו שנהרגין ואין משלמין כתוב' שהיו מפסידין לה התם כיון דקים לי' בדרבה מיניה דין תורה הוא שבכל מקום שיש מית' וממון שהמיתה עומד' במקום שניהם וכולה הזמה היא:

אין אומרים יעשה זה בן גרושה:    נקט לה בלשון יחיד כלישנא דקרא דכתיב ועשיתם לו. ופי' רש"י ז"ל שאם העד כהן אין אומרים שיעשה בן גרושה או בן חלוצה והכי ודאי פשיטא דמילתא דלכהן הוא דאיצטרך דשייך ביה פיסול זה. אבל בתוספות פירשו דה"נ מיתני בעד ישראל דלא אמרינן שיהא פוסל אשה בביאתו לכהונה כאלו הוא חלל בן גרושה או בן חלוצה אלא לוקה את הארבעים. ומפרש בגמר' דנפקא לן האי מלקות מדאורייתא מדכתיב והצדיקו את הצדיק וכדאיתא בגמ'. והקשו בתוספות דהכא תנינן דאפילו בעדות שאי אתה יכול להזימ' עדות כשרה היא ודנין בה דכי לא מקיימי בה הזמה ממש לוקין עליה והמלקות עומדת במקום הזמה ואלו בכמה דוכתין אמרינן דכל עדות שאי אתה יכול להזימה ממש אינו עדות ואין דנין בה כלום וכדאמרינן לענין עדים שהעידו בראובן שהרג את הטרפה שאינו נהרג לפי שאין אתה יכול להזימה להרג כיון שהם אינם טרפה דבעינן כאשר זמם לעשות לאחיו וליכא ואפי' תימא דשאני התם דעדות' על הטרפה אינו כלום דגברא קטילא בעי למיקטל הא אמרינן נמי במס' סנהדרין (דף מא') דעידי נערה מאורסה שהוזמו אינן נהרגין והיא עצמה אינה נהרגת ובשלא התרו ממש ואעפ"י שהוא סברא ואליבא דר' יוסי דאמר חבר אינו צריך התראה וטעמא דמילתא לפי שיכולין לומר לאסרה על בעלה באנו וכיון שאין אתה יכול לקיים בהם הזמה אינה נהרגת דאין עדותן עדות ואמאי לקבל עדותן ואם יוזמו יהיו לוקין. ותירצו דשאני התם דבאים לחייבה מיתה ומלקות לגבי מיתה לאו כלום הוא והלכך עדות שאי אתה יכול להזימה הוא אבל הכא שאין באין להעיד אלא בפיסול בן גרושה שפיר מיקיים כאשר זמם במלקות וכיון שלוקין עדותו שאתה יכול להזימה הוא. וכן אתה אומר במעידין שהרג את הנפש בשוגג ולענין גלות. ורבותינו ז"ל תירצו דגבי עדים זוממין תרי דינו כתיבי חד ועשיתם לו כאשר זמם ולא מיעט הקרא מהזמה בענין עדות שאתה יכול להזימה והיינו הייא דטרפה ונערה מאורסה ודכוותיה אבל בכל מאי דלא שייכא הזמה דמעטינהו קרא מינה כי היכי דמתני' וכל דוכתייהו לית לן למיבעי בהו עדות שאתה יכול להזימ' דהא חיובא דידהו מוהצדיקו את הצדיק ולא מכאשר זמם וכדאיתא בגמרא בהדיא וזה טעם נכון מאוד:

מעידין אנו באיש פלו' שחייב גלות:    פי' רש"י ז"ל שמעידין שהרג את הנפש בשוגג. ודקדקו עליו ז"ל דבמאי עסקינן אם כשהוא מודה לדבריהם אין כאן הזמה ואם בשאומר שלא הרג אין עדותן כלום ואינו גולה על ידם כי הוא נאמן על עצמו יותר מהם וכדתנן בכריתות פר' ג' אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אמר לא אכלתי ר"מ מחייב וחכמים פוטרין אמרו לו לר"מ ומה אלו ירצה יכול לומר מזיד הייתי והכא נמי יכול לומר מזיד הייתי ואינו גולה. ובשלמא לההוא טעמא דאתמר עלה בכריתות שנאמן משום שהתורה האמינתו לענין קרבן יותר ממאה עדים מדכתיב או הודע אליו. י"ל דהכא אינו נאמן כנגד העדים דהכא לא כתב הכי והדבר מסור לב"ד אלא לההוא טעמא דאיתמר התם דמסרסי' דובוריה לא אכלי שוגג אלא מזיד מאי אי איכא למימר. וכ"ת דמיירי כשהעידו שהכירו בו שהיה שוגג בודאי דבהא אינו יכול להכחישן היאך אפשר להם להעד כן בבירור דהא אמרו רבנן לקמן במכילתן האוהב גולה והשונא אינו גולה משום דחשבינן ליה מזיד ואמאי והרי אפילו באויב נמי משכחת לה דגולה בשמעידין שהעידו בפי' שהיה שוגג דאי סתם העידו אפילו באוהב נמי אינו גולה כיון שמכחישין תרצו בתוספות דכל שהעידו שנראה להם שוגג בנשילת הברזל וכיוצא בו כיון דבאותו הדרך על הרוב שוגג הוא גולה באוהב ולא מקיימינן לי לומר שהיה מזיד אבל באויב שהוחזק להרוג במזיד חשבינן ליה מן הסתם שהי' מזיד ועשה עצמו כאלו הוא שוגג. עוד תירצו דמשכחת לה למתניתין כשהלה שותק ולא חשבינן ליה לא הודאה ולא הכחשה לגבי האי. א"נ כגון שאמר להם הרגתי אבל לא בפניכ' דבכה"ג חייבין וכדאמרינן בב"ק גבי טבח ומכר שאם אמר טבחתי ומכרתי אבל לא בפניכם ונמצאו זוממין שמשלמין וכ"ת והכא למה חייבין שהרי הוא גולה ע"פ עצמו דגלות כפר' היא. י"ל שאינו גולה ע"פ עצמו שהרי יש בדבר חיוב מיתה אם יצא חוץ לתחום שהרגו גואל הדם. ומיהו אפילו נימא שהיה גולה ע"פ עצמו כיון דבעידנא דאסהידו עליה עדיין לא היה חייב גלות בב"ד ע"פ עצמו לוקין אם נמצאו זוממין ודמיא למאי דאמר רבא לקמן בפירקן עדים שהעידו בחד בשבא קטל פלניא לפלני' ובאו שנים ואמרו בחד בשבא עמנו הייתם אבל בערב שבת קודם לכן הרגו נהרגין דבעידנא דאסהידו עליה גברא לאו בר קטלא הוא. ואחרים פירשו דמשנתינו כשהעידו שנתחיי' גלות בב"ד פלוני ונכון הוא. אבל רש"י ז"ל לא פירש כן משום דסתם מעידין אנו באיש פלו' שהוא כן מעדות ידיעת עצמן היא ולא ממה שראו בב"ד עד שיאמרו כן בפירש והכי רהטי כולהי מפני'. ובגמר' מפרש אמאי לא קתני הכא מאי קתני בברייתא שאין משלמין את הכופר ושאין נמכרין בעבד עברי. והא דתנינן בכל דוכתא לוקה ארבעי' ואע"ג דהוו ארבעים חסר א' לישנא דקרא נקטי דכתי' ארבעים יכנו:

גמרא האי אין העדים נעשין זוממין מיבעי ליה ועוד כדקתני לקמן הוא:    פירש"י ז"ל ועוד מאי קא בעי הכי כיצד העדים נעשין זוממין דהא לקמן בפירקין תנו כיצד אבל אמרו להם היאך וכו' פשט לשונו ז"ל נראה שהספר מקשה תרתי למה לי אבל אין לשון הגמרא משמע כן מדקאמר כדקתני לקמן הוא משמע אינו כמו שאמר כאן אלא כדקתני לקמן הוא. אלא ה"כ דלשון נעשין עדים זוממין לא הוי עיקר משמעותו על קיום תורת הזמה בהן אלא באיזה לשון נעשין זוממין בתחלת זוממותן. ולהכי פרכינן דאפילו נימא דהאי נעשין זוממין דקתני מיירי בקיום תורת הזמה בהן לא ה"ל למיתני כיצד העדים נעשין זוממין ואין העדים נעשין זוממין מיבעי לי' דהא קתני בן גרושה ובן חלוצ' ועוד קושיא חמורה יותר דאפילו הוי תני אין העדים נעשין זוממין לא אתי שפיר דלא משמע האי לישנא אלא ניזומין מתחלתן ובהא לא איירי הכא וכדקתני לקמן הוא אבל אמרו להם וכו' וזע עיקר. וכן פי' בתוספות. ואפשר שלזה כיון לשון רש"י ז"ל אלא שלשונו סתום והכי קאמר מר"ן ז"ל מאי בעי הכא להאי לישנא דכיצד נעשין כדקא מיירי בקיום תורת הזמה דהא לישנא בכיצד ניזומין דאיירי בה לקמן הוא:

תנא התם קאי:    פי' אפרק הנחנקין דקתני כל הזוממין וכו' ויש עדים זוממין וכו' ק"ל מה תשובה יש בזה לתירץ קושייתנו דאנן לא בעינן היכא קאי דקתני הכי. וי"ל דקא מתרץ דתנא ה"ק כיצ' העדים נעשין זוממין בלבד שאין בהם קיום הזמה אלא לשון זוממין בלבד ומשום דבפ' הנחנקין איירי בקולא דידהו במקצת שאין מקדימין למיתה החמור' אלא למיתה קלה קתני הכא שיש עדים אחרים קלים יותר שאין בהם אלא לשון זוממין ומלקות בעלמא. ומ"מ אין פי' זה נכון דאכתי' לא מתרצא קושיין ועוד כדקתני לקמן הוא לפוס מאי לפרישנא לכך הנכון יותר דהכי קא מתרץ דודאי האי כיצד העדים נעשין זוממין כיצד ניזומין מתחלתן לקיים בהם הזמה גמורה קאמר אלא דהשתא בתחלת דבריו לא פריש לה אלא דאיירי מעיקרא בקולי דתורת הזמה ובסוף הדר לפרושי מאי דפתח וקתני לקמן אבל אמרו להם וכו' והאי דפתח מעיקרא לפרושי קולי הזמה משום דקאי על פר' הנחלקין דאיירי בקולא דהזמה וסיי' בהא שאר קולי שהם עוד קלים יותר והדר פריש כדקתני לקמן כיצ' נעשין זוממין גמורים בתחלתן וסופן:

כל הזוממין מקדימין וכו':    פירש"י ז"ל משכימין כלומר שאין להם הצלה מאותה מיתה. ור"י ז"ל פי' משום דאם אינו יכול להמיתן באותה מית' ממיתין אותם בשאר מית' של ד' מיתות דאלו חוץ לד' מיתות ליכא אלא ברוצח וגואל הדם בלחוד כדאיתא בסנהדרין (דף מה ע"ב) ומיהו לכתחלה כל היכא דאפשר לאות' מית' קודמין להכי נקט מקדימין:

חוץ מזוממי בת כהן ובועלה:    פירש"י ז"ל אם העידו על שניהם דאע"ג שהן מוזמין משניהם וממיתה חמור ממיתת הבועל ובעלמא כל שנתחייב שני מיתות נידון בחמורה הכא גזרת הכתוב שנידונין במיתת הבועל שהיא קלה דדרשינן כאשר זמם לאשות לאחיו ולא לאחותו כדאיתא התם. ומ"מ נראה מלשונו ז"ל שאם לא העידו על הבועל אלא עליה כגון שהתרו בה ולא התרו בו או שהיה בן ט' שנים ויום א' שביאתו ביאה שהתחייב על ידו והוא פטור במיתתה ודאי נדונין ולא במיתתו וכן נראה מלשון משנה דקתני חוץ מזוממי בת כהן ובועלה ולמה לית למיתני הכא דין בועלה אלא ודאי משום שהן זוממים בשניהם וקרא דלאחיו הכי מדריש שפיר אבל יש שפירוש דלעול' נדונין במיתת הבועל ואע"פי שלא העידו עליו ובמקומה הארכתי בזה בס"ד והעליתי כדברי רש"י ז"ל מדברי ר"י הזקן ז"ל והאי זוממין בת כהן לרבנן דאמרי נשואה יצאה לשריפה ואל ארוסה דארוסה בסקיל' היא כדין בת ישראל ומשום דסבירא להו דסקילה חמור' כדאיתא התם הרי היא בשריפה ובועלה בחנק כדינו גבי נשואה בת ישראל והעדים ג"כ בחנק הקל כמוה וכדמפרש ז"ל הכא דמפרש לה כרבנן דהלכתא כוותייהו אבל לר"ש דסבר ארוסה ג"כ יצאה מכלל בת ישראל מסיק ליה לשריפה החמורה אי בארוסה מיירי היא בשריפ' ובועלה בסקילה כדינן עם בת ישראל והם נדונין כמותו בסקיל' הקלה ואתיא מתניתין בין לרבנן בין לר"ש וזה ברור:

וליפסלי' לדידיה ולא לזרעיה:    פי' דכיון שאין פיסולם אלא מדרך קנס מילתא דאפשר הוא שיהי' הוא פסול וזרעו כשר. ופרקי' בעינן כאשר זמם וליכא פי' דאנן בעינן שתתקיים בהם כל מה שזממו ולפי עדותם זרעו היו חללים. וא"ת אדרבא כאשר זמם לעשות לאחיו כתיב ונדרוש לאחיו ולא לזרעו. י"ל דההיא הא אפיקיניה לענין זוממי בת כהן למידרש לאחיו ולא לאחותו והכי בעי למדרש טפי לזרעו שהם כרעא דידיה בכלל לאחיו הוא. וכתבו בתוספ' שאם העידו עליו שמצרי שני היה שזרעו היה כשר שהם שלישי ואפ"ה לוקין ואין נפסלין דאכתי איכא למידרש לו ולא לאשתו ואפילו אין לו אשה אין לחלוק ואין זה מתחוור כל הצורך דלגבי זרעו שהם כרעא שלו שייך לומר דליכא כאשר זמם אבל לגבי אשתו כיון דבדידיה מתקיים שפיר קרינן ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו אלא שי"ל שדינם אמת שלא חלקה התורה בפיסולי יוחסין:

בר פדא אמר ק"ו:    אפשר דמודה בר פדא כדרשה דר' יהושע בן לוי דהא טעמא תריצא הוא אלא שבא לחזק דבריו עוד מדין ק"ו דמילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא. ודחינן לה ואמרינן דמחוורתא כר"י א"א דלא ניחא ליה דרשא דר"י דס"ל דכיון דמיפסל איהו קרינן ביה שפיר כאשר זמם:

מתקיף לה רבינא א"כ בטלת תורת עדים זוממין:    כי הא לאו הכי שפיר איכא למידק כי האי ק"ו וכדאמרינן התם במנחות (דף טו) ומה המפגל אינו מתפגל הבא לפגל ולא פיגל אינו דין שלא יתפגל ואמרינן נמי ומה האוסר אינו נאסר הבא לאסור ולא אסר אינו דין שלא יאסר. ומה הסוקל אינו נסקל הבא ליסקול ולא סקל אינו דין שלא יסקל. פי' רש"י ז"ל דקי"ל שאם הרגו אין נהרגין דכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה והקשו עליו דא"כ אמאי נקט סוקל לימא ההורג אינו נהרג הבא להרוג ולא הרג אינו דין שלא יהרג וכדאמרי' לקמן הרגו אין נהרגין ועוד דלמ"ד הרגו נהרגין דקסבר עונשין מן הדין מאי איכא למימר. וי"ל דמשום דבר פדא נקט לשון פרטי המחלל נקטינן אנן לשון פרטי בסקיל' שהיא חמורה לרבנן ופרכי' סתם אליבא דהילכתא דקי"ל הרגו אין נהרגין. לרבי' מאיר הלוי ז"ל פי' ההורג בעלמא במזיד בלא התראה אינו נהרג זה שבא להרוג בלא שהתרו בו ולא הרג אינו דין שלא יהרג ולשון הסוקל קשה כמו לפירש"י ז"ל אלא דקושייה אפי' למ"ד עונשין מן הדין. ומיהו לשני הפירושי' קשה דדילמא שאני הכא שאם היינו אומרים כן בטלנו כל תורת זוממין לגמרי ואין למדין אפשר משאי אפשר. ומורי הרב ז"ל נראה לו פי' הראב"ד ז"ל שפי' ומה ההורג לחבירו בסקילה אינו נסקל שאין דינו אלא בסייף כרוצח זה שהעיד על חבירו לסקול שעבר עביר' שהוא חייב לסקול ולא סקל לפי שהוזם אינו דין שלא יסקל אלא שיהא בסייף וא"כ בטלת מכאן תורת זוממין דרחמנא אמר כאשר זמם וליכא:

ומה הוא שעשה מעשה במזיד וכו’:    פי’ ההורג שהיה בזדונו מעש' אינו גולה אעפ"י שאינו נהרג כגון שלא היה בו התראה או שוגג קרוב למזיד שאינו נהרג ואינו גולה הם שלא עשו במזי' פי' שאין בזדון שלהם תעשה אינו דין שלא יגלו. ואיכא דקשיא ליה למ"ד דעקימת פיו היה מעשה מא"ל. י"ל דאפילו נאמר כן מכל מקום אינו מעשה גמור כמו מעשה ההורג ועוד דהא קי"ל דעדים זוממין אין בהם מעשה הואיל וישנן בא"י וכדאיתא בפ' ד' מיתות:



דף ב עמוד ב[עריכה]

והיא הנותנת:    פי’ קושיא היא דאדרבה ממקום שבאת לפוטרם מגלות יש לך לחייבם דפיטורא דגלות לאו קולא הא לדידהו אדרבא חיובא דגלו' הוה עדיף להו טפי כי היכי דתיהוי להו כפרה:

ותיפוק לי משום לא תענה:    פי’ ולמה לי והצדיקו ופרקי' משום דה"ל לאו שאין בו מעשה שאין לוקין עליו אי לאו דאתא והצדיקו וגלי דלית להו משום לא תענה וקמ"ל דמלקות ודאי משום לא תענה הוא כדאיתא לקמן ואיכא דקי"ל ולר' יהוד' דאמר לאו שיאן בו מעש' לוקין עליו למה לי והצדיקו ולא קשיא דר' יהודה מעדים זוממין וממוציא שם רע הוא דגמר לה ובתר דכתיב והצדיקו הא לאו הכי לדידי' במי לא היו לוקין עליו והא דחשבינן לא תענה לאו דאין בו מעשה הא פרישנא בפ' ד' מיתות דהא איתא אפילו למ"ד עקימת פיו הויא מעשה משום דעדים זוממין ישנה בא"י וא"ת ולמה לא משני דאין לוקין משום דה"ל לאו שנתן לאזהרת מיתת ב"ד וכל לאו שנתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו וי"ל דלא ניחא לן חדא דהא איכא ר' ישמעאל דס"ל לוקין עליו כדאיתא בפ' הלוקין. ועוד דלר' מאיר אין זה לאו שניתן לאזהרה מיתת ב"ד דהא איהו ס"ל דאזהרה דעדים דוממין מלא יוסיפו לעשות כדבעינן לפרושי לקמן:

ת"ר ד' דברים נאמרו בעדים זוממין וכו' אין משלמין את הכופר קסבר כופרא כפרה והני לאו בני כפרה נינהו:    לפום פשטא נראה דהני לא חזו לכפרה וקש' דא"כ מהאי טעמא לא ליגלו דהא גלות כפרה היא כדאיתא לעיל ואלו לעיל אמרינן דאי לאו קרא דמיעטינהו מגלות הוה אמרינן דליגלו כי היכי דתיהוי להון כפרה. וי"ל דשאני גלות שאינו כפרה ממש ומיתת כ"ג הוא שמכפר' עליו כדאית' בפ' הגולין ותדע שהרי אם יצא חוץ לתחום נהרג ודבר המסור לב"ד הוא להגלותו מה שאין כן בכופר שאין ממשכנין אותו כדאסקי' בב"ק ולכך היינו סבורים לומר שזה יגלה ויעמוד באותו ספק של הריגה ואחרי כן יתכפר במיתת כ"ג אי לאו דגלי קרא דלא ליגלי. כן פי' הרמב"ן ז"ל וגם בתוספתא. וטעמא דלאו בני כפרה קי"ל דבעינן מעשה ממש כדכתי' תורה אחת לעושה בשגגה וכדאמרי' התם בפ' ד' מיתות (דף סה ע"ב) יצא מגדף ויצאו עדים זוממין שאין בהם מעשה ומעתה לכופרא דהיא כפרה נמי לא חזו והקשה על זה בתוספתא בשם ר"י ז"ל דהניחא לרבנן אבל ר"ע אמר התם דלא בעי' מעשה ולר' יוחנן אפילו מעשה זוטא לא בעינן כדאיתא שם והא דהכא האמורה בה ר' עקיבא כדקתני משום ר"ע אמרו אף אין משלמין ע"פ עצמן. ואחרים פי' דלאו בני כפרה דכופר קאמרינן שאין כופר אלא במי ששורו הרג את הנפש לפוטרו ממית' בידי שמים וכדאמרי' התם לפי שמצינו למומתין בידי שמים שנותנין ממון ומתכפר להם כדכתי' אם כופ יושת עליו וגו'. וזהו שכתב רש"י ז"ל כאן לאו בני כפרה נינהו שהרי לא הרג שורם את הנפש ובודאי שלפי שיטה זו לא היינו צריכין לכל אלו הטעמים דהא אית לן טעמא רבא דלאו בני כפרה אינהו בהא כיון שעשו במזיד ולא עשינו כפרה כזו למזידין אלא למי ששורו הרג א' בפשיעה שלא שמרו כראוי ולא היה מזיד אבל הא ודאי קשיא טובא משום דלאו בני כפרה נינהו למה יהיו פטורין מלשלם הכופר שהיו מחייבין אותו לקיים בהן כאשר זמם דהא כאשר זמם לא בא לכפרה אלא לממונא או לקנסא וי"ג דהזמה לא שייכא בהא למ"ד כופרא כפרה דהא איבעי לן התם אם ממשכנין על הכופר למ"ד כופרא כפר' וסלקא כתיק"ו הילכך אין ממשכנין. וגם ר"י ז"ל פי' שם דלא מיבעי לן התם אלא אם כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ומעתה אלו לא רצה לתת כופר לא היו כופין אותו ואם היה יודע בעצמו שלא הי' כמו שהעידו לא היה נותן וכיון שכן אין כאן דין הזמה וה"ק כופרא ולית בכפרה דין הזמה ואי משום דליהוי להו כפרה הני לאו בני כפרה נינהו. כן נ"ל. ורבי' הרמב"ן ז"ל פי' דלמ"ד כופרא כפרה לא שייכא הזמה דהא עיקר עדותם לחיבו מיתה בידי שמים כדכתיב וגם בעליו יומת ועדותן לשמים לא מעלה ולא מוריד שאם הרג שורו את הנפש בלא עדותן של אלו יחייבוהו בשמי' ואי לאו מפני עדותן לא יחייבוהו שיאן השמים צריכין לעדותן כלל וא"כ ליכא לגבי המיתה ועשיתם לו וכו' וכיון שכן אף כופר לא שייך בהו שהכופר במקום מיתה בידי שמים ונכון הוא מאוד. ושמא לזה נתכוון רש"י ז"ל במה שפי' שהרי לא הרג שורם את הנפש אלא שלשונו קצר כמנהגו והקשה בתוספ' למה לא שנינו לזו במשנתינו שאין משלמין את הכופר ותירצו דכיון דלמ"ד כופרא ממונא משלמין אף דרבנן ור"ע ס"ל הכי בפלוגתא לא בעי לאירויי. אבל הרמב"ן ז"ל תירץ דהני אינן לוקין מטעמא דפרישנא לעיל דהא מלקות והצדיקו במקום הזמה עומד וכיון דלא שייכא בהא הזמה לפי שאין עדותן צריך לשמים אף מלקות נמי ליכא ובמתני' לא קתני אלא אותן שלוקין וזה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שאפילו בזו לוקין משום והצדיקו. והקשו בתוספתא דהכי משמע דלר"ע כופרא כפרה מדמודה שמשלמין הכופר ואלו בפ' שור שנגח (דף מא ע"ב) משמע דס"ל כופרא ממונא דתניא התם ובעל השור נקי ר' אליעזר אומר נקי מחצי כופר א"ל ר"ע והלא אינו משלם אלא מגופו הביאו לב"ד וישלם לך. והתם מסקינן דר"א סבר כופרא כפרה ומינה דר"ע סבר כופרא ממונא ויש שתירצו דתנאי היא אליבא דר"ע והנכון יותר שכבר השיב לו שם ר"א עקיבא כך אני בעיניך אין דיני אלא בשהמית ע"פ עד אח' או ע"פ הבעלים שאינו נסקל ואפשר לשלם מגופו ור"ע היה סובר דכל זמן שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר וכדאיתא התם וא"כ לא צריך קרא לפוטרו מחצי כופר דאם נסקל אין כאן כופר ולא אמרינן התם דר"א סבר כופרא כפרה לפי שלא אמר שהי' משלם מן העליה דודאי ליכא עליה בכופר דתם אלא כלפי שאמר שהיה כופר על פי הבעלים שאינו נסקל הקשינו עליו דהא חצי כופר דשור הם קנסא הוא וכחצי נזק דהוי קנס ומודה בקנס פטור ופרקי' קסברי כופרא כפרה ומוד' בכפרה חייב מעתה אף ר' יהודה יודה בזה אלא דס"ל דלא צריך קרא לפוטרו בהמית ע"פ בעלים מחצי כופר דכיון שאין השור בסקיל' אין בו כופר כן נ"ל ובמקומה ביארנה יפה בס"ד וגם כתוספ' רמזו כן:

מאן תנא כופרא כפרה ר' ישמעאל היא:    והא דלא קאמר ר' אליעזר היא וכדאמרי' לעיל הנכון בזה משום דל איתמר ההיא אלא לאותו לשון שהשיב ר"א שדינו בשהרג ע"פ הבעלים וכדאמרן אבל לשון האחר שהשיב לו שם שאין דינו אלא בשהרג שלא בכוונה ליכא הכרחה דס"ל לר"א דכופרא כפרה וכדמוכח התם בהדיא הלכך טפי ניחא ליה למנקט ר' ישמעאל דמפרש להדיא כנ"ל ולא מצי אמר ר' עקיבא היא כדמוכח לעיל דכיון דסיפא ר"ע רישא לאו ר"ע וזה פשוט:

ונתן פדיון נפשו דמי ניזוק:    פי' אע"ג דהרוג הוא קרי ליה ניזוק משום דכל היכא דלא מחייב עליה מיתה אלא ממון ניזק קרי ליה:

דכ"ע כופרא כפרה:    פי' ולא מצינן למימר דכ"ע כופרא ממונא דא"כ מאי טעמא דמ"ד דמי מזיק דהא כל מזיק בדבר הניזק שיימינן ליה בכל דוכתא:

מ"ט דרבנן:    פי’ דאלו טעמא דר' ישמעאל טעמא תירוצא הוא מדקאמר פדיון נפשו דמשמע נפשו של מזיק:

נאמרה מיתה למעלה וכו':    יש מקשים בתוס' דהא ג"שד לגמרי דיינינן ולא לחצאין וא"כ לימא נמי מה להלן ממון אף כאן ממון. ותירצו דשאני הכא דכתיב פדיון נפשו דמשמע כפרה והנכון דכל כי הא לאו ג"ש ממש היא אלא כעין ילמד סתום מן המפורש וגבי מזיק וניזק הוא סתום אבל לגבי ממונא וכפרה כדמפורש הוא דהוי כפרה למאי דס"ד השתא דקרי לי פדיון נפשו והיינו דאמרינן ור' ישמעאל ונתן פדיון נפשו כתיב בדמזיק כלומר אף זה כדמפורש הוא והשתא להאי פירושא לא שיילי בהאי אי ג"ש מופנה היא אם לאו ולא אמרינן נמי דר' ישמעאל ג"ש לא גמיר. וכן פי' מורי הרב ז"ל:

ה"מ היכא דאית ליה לדידיה נכסי וכו’:    וא"ת א"כ מאי קמ"ל פשיטא לומר שאין נמכרין דהא בעינן כאשר זמם והם לא זממו למוכרו וי"ל דקמ"ל דאע"ג דכי אסהידו עליה לא הוו ידעי ליה נכסי או דלא הוו ליה אלא דלבתר הכי קננהו אפ"ה אין נמכרין:

בגנבתו ולא בזממו:    פי' ואפ"ג דבפ"ק דקדושין (דף יח) גרסי' דדרשינן ביה מילי אחריני בגנבתו ולא בגנבתה שאין האשה נמכרת בגנבתה בגנבתו ולא בכפלו כולהו שמעת אינה דהא כוליה יתיר לדרשא וא"ת ותנא דמתני' אמאי לא קתני הא בשלמא לרב המנונא כיון דנמכרין לא פסיקא ליה אלא לרבה דמפרש דאין נמכרין לעולם אמאי לא קתני ליה. וי"ל דלא בעי למיתני אלא מאי דאתי מקרא בדרשא רויחא כהנהי דלעיל אבל האי דרשא לאו רויחא כולי האי כיון דבגנבתו איצטריך למילי אחריני א"נ דלא בעי לאיירויי בריש מכילתן אלא במאי דבעי לאיירוי במכילתן כגון מעידנו באיש פ' שחייב גלות וההיא דבן גרושה ובן חלוצה משום דקאי אפרק נחנקין כדאיתא לעיל:

אף אין משלמין ע"פ עצמן:    פי' בשאומרים העדנו והוזמנו בב"ד פלוני כדלקמן:

תדע שהרי לא עשו מעשה ונהרגין:    פי' לאו משום דליכא בעדותן אלא דיבור בעלמא קאמר ונהרגין מדינא ולא משום קנסא. אלא הכי בעי למימר שלא עשו מעשה שיזיק לזה שהרי הוזמו ונתבטלה עדותן ואעפ"כ נהרגין וכדכתי' ועשיתם לו כאשר זמם לעשו' ולא כאשר עשה והיינו נמי דרב נחמן כדמפרש ואזיל תדע שהרי בעדות שבממון ממון ביד בעליו שלא שילם על פיהם כלום לפי שהוזמו קודם ששילם ואע"פ דרכי שלם נמי איכא הזמה ומשלמין כיון דכי לא שלם נמי משלמין קנסא הוא. ומ"מ לענין הפסק. היכא שחייבוהו ממון ושלם קודם שהוזמו ואח"כ הוזמו דעת רבי' הרמב"ן ז "ל שמשלמין משום דינא דגרמי דלא גרע מדן את הדין דאמרינן מה שעשה עשוי ומשלם מביתו משום דינא דגרמי ודוקא היכי דליתיה לממונא דלהדר אבל היכא דאיתיה לממונא הדר שלא כדין שקלי' וכיון שחוזר ממון לבעליו אין כאן תשלומין על העדים דהא ליכא דינא דגרמי. וא"ת א"כ אפי' כי ליתיה נמי פטור. י"ל דדיין שאני שהיה בו צד אונס דאנסיה ליביה אבל אלו שעשו במזי' כל היכא דליתיה לממונא דליהדר חייבים מדינא דגרמי. ואיכא מרבותינו ז"ל סובר דהוא קשיא ליה דאפילו כי איתיה לממונא דהדר למריה למה אין משלמין ליהוו כאלו לא עשו מעשה כלל אלא שזממו לעשות כדאמרינן לא הרגו נהרגין. ונ"ל דהא ליתא דמדין הזמה לא חייבוהו הכתוב אלא בשלא עשו מעשה כלל וכדכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה כדקי"ל וכל ששלם זה כאשר עשה עוא אפי' בממון שראוי להשתלם דאע"ג דטעמא דאמרינן שאם הרגו אין נהרגין הוא מפני שאין עונשין מן הדין וגבי ממון עונשין מן הדין מ"מ לא חלקה תורה וכיון דגבי קטלא קי"ל כאשר זמם ולא כאשר עשה ה"ה לענין ממון אע"ג דהוי בדין אהדורי שאין הפסוק פירש לצדדין. ואף הרמב"ן ז"ל וגם בתוספות שאמרו כדבריו בזה לא חייבולעדים הלו כשעשו מעשיהם אלא מדינא דגרמי וכר' מאיר דקי"ל כותיה דאלו לרבנן לא דייני דינא דדגרמי פטור וכל שהוא מדינא דגרמי אין חיוב לגורם אלא בשהפסי' הניזק אבל כל דהדר ממוניה להדיה ולא הפסי' אין כאן דינא דגרמי. וזה נראה לי ברור לפי שיטה זו. ומ"מ נראה מן הדברים האלו דכי אמרי' כאשר זמם ולא כאשר עשה היינו לפטור העדים מתורת הזמה שהיה כן גזרת הכתוב. ומ"מ אף בזו האחרוני' נאמנים על הראשונים ככל הזמה שקודם מעשה דאי לא כי איתיה לממונא ברשותא דהיאך אמאי מיהדר וכי ליתיה אמאי משלמי עדים נימא אוק תרי בהדי תרי ואוקי ממונא היכא דקאי ככל תרי לבהדי תרי דהכחשה אלא ודא כדאמרינן ולא אמרו תרי לבהדי תרי אלא בעדות המוכחשת וכדאי הוא רבינו ז"ל לסמוך עליה בזה:



דף ג עמוד א[עריכה]

אימא וכן א"ר נחמן:    ותלמודא דלא קאמר וכן משום דר"ן לאו אדרבה קאי אלא אדר"פ גופיה:

משלשין בממון:    לקמן בדוכתא מפרשינן לה בס"ד ולעיל דאמרינן דלמ"ד כופרא ממונא משלמין היינו מההיא טעמא דמשלשין במון דאי לא היאך משלמין ליתן האי כופר והאי כופר כופר א' אמר רחמנא ולא שני כופרים ליתן האי חצי כופר והאי חצי כופר כופר א' אמר רחמנא ולא חצי כופר כדדרישנן בעלמא לענין מי שהרג שורו את הנפש בב"ד גבי שור של שני שותפין אלא כיון דקי"ל שמשלשין בממון כי יהיב האי חצי כופר והאי חצי כופר מצטרפין והוה ליה כופר א' שלם וזה ברור וכמו שכתבו בתוספות:

אמר רבא באומר עדות שקר העדתי:    ויש גורסין עדות שקר העדנו כלומר העדנו אני וחבירי ונראה פירושה לפי פשוטה וכן פי' כל הפרשנים ז"ל דמיירי בשלא הוזמו כלל אלא שאחח' מהם הזים לעלמו או לא ולחבירו ג"כ לומר עדות שקר העדנו כי לא היינו מצויים באותו מקו' אותו יום כלל דמסתמא להכי קרי ליה עד זומם לפי שסותר העדות בלשון הזמה וקאמר רבא שמשלם חלקו על פיו דנהי שאינו נאמן על חבירו נאמן הוא על עצמו ולא אמרינן בהא שאין משלמין ממון עד שיזומו שניהם דהאי בהזמת אחרים. ועו' דלמאן דגרים העדנו הרי הוזמו שניהם על פיו אלא דלא מהימן על חברי' וכי תימא והיאך נאמן אפילו על עצמו דאין אדם משים עצמו רשע. י"ל דההיא בחיוב שבגופו בלחו' אבל בממון פלגינן דיבוריה כאומר גנבתי או גזלתי שמשל' קרן ע"פ עצמו שהרי יוצא מדבריו שהוא מוד' שיש לחבירו ממון אצלו וכן במודה שנטל מחבירו ממון ריבית קצוצה חייב על פיו. ותדע דלמא"ד כופרא ממונא משלמין הם על פיהם אע"פ אומרי' עדות שקר העדנו כדאיתא בסוגיין. ופרכינן כל כמיניה כיון שהגי' שוב אינו חוזר ומגי'. ואיכא למידק על פי' זה דמאי קושיא דהא אדרבא לפי שאינו יכול לחזור בו מעדותו והנדון מתחייב על פיהם הוא חייב לשלם מה שמפסידו בעדותו. וי"ל דלישנא דנקט רבא עד זומם קשיא ליה לתלמודא דמשמע מדין עד זומם משלם ולא מדינא דגרמי וכל שהוא מדין הזמה בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה אפילו לגבי ממונא כדכתיבנא לעיל וכיון שזה אינו יכול לחזור מעדותו כאשר עשה הוא ולא כאשר זמם. וכן פי' רבי' מאיר הלוי ז"ל. ומיהו ק"ל בר מהכי נמי תיקשי לן היכי קרי ליה עד זומם דהא ליכא הזמה אלא מפי אחרים ואפילו אם בא הרוג ברגליו שזה וודאי גמיד שעודותם שקר אפ"ה אין כאן תורת הזמה כלל. וי"ל דאין ה"נ אלא דאידך עדיפא ליה לאקשויי דכיון דחיוב מדינא דגרמי הוא על כרחיך לא הוה למיקריי' עד זומם לפי שסתר עדותו בלשון הזמה. ובחבורה נאמר פי' אחר דה אדרבא בשהוזמו שניהם ולהכי קרי ליה עד זומם אלא שהאח' מהם אמר קודם שהוזמו עדות שקר העדתי או העדנו וקאמר רבא שמשלם בהזמה שהזימוהו העדים כמו חבירו ופריך תלמודא דהא כשיטא דהא מחמת הודאתו לא נתבטלה עדותו עד שנאמר שלא תחול עליו הזמה דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. וק"ל על פי' זה חדא מלשון באומר ועוד דהוה לן למימר כל כמיניה לפיכך אין לנו אלא הפירוש שפירשו כל המפרשים ז"ל:

אלא באומר העדנו והוזמנו בב"ד פלוני וחייבנו ממון:    פירש”י ז"ל דמשעת גמר דין הוי ממון גמור גבייהו ואין זה מרשיע עצמו שכבר הרשיעוהו אלהים עכ"ל ז"ל. ויש שדקדקו עליו דכיון דאנן לא ידעינן שנתחייב אלא על פיו מרשיע עצמו הוא כשאומר שהוזם ולא ק"ל הא כלל דמר"ן ז"ל לא קאמר אלא שלא הרשיע ולא נקרא מרשיע עצמו בענין זה אלא כל שמודה בקנס וכדאמר קרא גבי כפל אשר ירשיען אלהים פרט למרשיע את עצמו דמיירי במודה קנס אבל במודה ממון אפילו שבא מחמת קנס לא מיקרי מרשיע את עצמו שאלו היה כן לא היה משלם ע"פ עצמו ולכך תפס רבי' ז"ל לשון המקרא שכבר הרשיעוהו אלהים. וזה נ"ל ברור. ומסתברא דאפילו בהא לא אמרו שהם משלמין ע"פ ענתו אלא כשאומרים עדות שקר העדנו והוזמנו ונתחייבנו אבל אם אומרים עדות אמת העדנו אלא שהוזמנו ע"פ עידי שקר ונתחייבנו אין משלמין שהרי לפי דבריהם שלא כדין נתחייבו והפה שאסר הוא הפה שהתיר ואיכא נוסחי דגרסי הכי בהדיא באומר העדנו שקר ואף לנוסחי דגרסי העדנו והוזמנו הכי מתפרש אלא דנקט לישנא קלילא לפי שכבר הזכיר כן באוקמתא קמייתא וכשאומרים העדנו שקר והוזמנו שהם חייבים אפי' בשלא שלם הלה כלום ומשום כאשר זמם ולא כאשר עשה דאלו בשישלם פשיטא דחייב מדינא דגרמי דהדרי' לי' ממונא למאריה:

מתניתין מעידן אנו באיש פלוני שגרש את אשתו פלוני' ביום פלו' ובמקום פלו' ולא נתן לה כתובתה:    ונמצא שמחייבין לו לפרוע לה כל כתובתה ונגמר הדין על פיהם והוזמו והבעל תובע שישלמו לו כל הכתובה מדין הזמה והם אומרים שאין כאן הזמה דהא חייב היה בכתובתה אפילו לא גרשה וקתני הכא שאומרי וכו' ובגמרא מפרש מאי קאמר:

גמרא כיצד שמין א"ר חסדא בבעל רב נתן בר הושעיא אומר באשה:    רש"י ז"ל פי' בזה לשונות הרבה אבל הנכון שבלשונות הוא מה שפי' כי בכתובה שהבעל חייב לאשתו בעודה תחתיו יש שתי אומדנות האח' אומד זיווי ספק זכותה כשבאה למכור אותה בטובת הנאה כמה יתנו לה בזכות ההוא ואפילו הבעל עצמו כדי שיפטור מעכשיו ולא יעמו' באותו ספק שהסך הזה חשוב על האשה לגמרי ובזה הוא שאומר רב נתן בר הושעיא ששמין באשה לומר שאומדין כמה זכותה שוה בדרך זו ומנכין מכל הכתובה שיעור סך זה ומשלמין לבעל כל השאר לבעל היה מפסידים לו בעדותם. והאומד השני הוא שאומדין כמה שוה ספק זכותו של בעל בחיוב כתוב' זו אם בא למסור זכותו לאחרי' שיאכל הלוקח פירות הנכסים המיוחדי' לה מעתה ושאם מתה והוא יורשה שיזכו במקומו שהממון הזה הוא ממון של בעל גמור והעדים האלו משלמין לו אומד זה ופטורין מן השאר וזהו שאמר רב חסדא בבעל ובודאי שהאומ' שלו מרובה בדמים ללוקח יותר מליקח זכותה לפי שהלוקח מהבעל מחזיק בנכסים מעכשיו ואם יש שם פירות אכלם ומיהו תשלומי העדים גדולים יותר בששמין באשה כי בשומת הבעל אין משלמין לו אלא דמי הלוקח זו בלבד ובשומתן באשה משלמין מה שיש בכתובתה יותר על דמים שנותן לה הלוקח שהמותר ההוא ודאי מרובה בדמים שנותן הלוקח לבעל בספקו וטעמא דפלוגתייהו בזו דרב חסדא סבר דכיון דלבעל הם חייבים לשלם בדידיה אמרינן שזה לבד חשוב ממון שלו בשעה שהעידו עליו ורב נתן בר הושעיא סבר דכיון שהיו מחייבים אותן לפרוע כתובה שלא היה חייב לפרוע עתה אנן בכל הכתובה משערינן אלא שאנו מנכין מה שהבעל עצמו היה נותן לסלק מעליו אותו שעבוד כתובה שהיה מסתלק ממנו בעדותם כשפורע על פיהם. ורבי' מאיר הלוי ז"ל ואחרים מרבותינו המפרשים ז"ל הקשו על פי' זה שהרי לשון משנתינו אין משמעותו אלא במכירת ספק זכותה של האשה וכדקתני שאם נתארמלה או נתגרשה יגבה. וא"כ היה יכול רב חסדא ללומר ששמין בבעל ולפיכך פי' הם ז"ל דלכ"ע בספק מכירתה שמין כמו שאמרנו אלא שבאומ' זה נחלקו דרב חסדא סבר שאומדין בבעל כפי שניו ובריאותו אם הוא ילד או בריא או זקן או חולה כי לפי שנותיו ובריאותו שוה יותר ספק זכותה. ורב נתן בר הושעיא סבר ששמין באשה בשניה ובבריאותיה. וכן פי' הריא"ף ז"ל ועוד הוסיפו בענין זה למ"ד בבעל לשום בקפדנותו בבית וגם בותרונותו בממון אם יהא מהיר לגרשה אם לאו ומ"ד באשה סבר שאומדין בקפדנותה ג"כ כי אע"פ שאין בידה לגרש את עצמה מ"מ תוכל להקניטו ומעיקא ליה עד שיגרשנה. ואין פירושים אלו מחוורים דמאי דפריש בשנים ובבריאתו אינו מחלוק' דהא ודאי רב חסדא דאמר שאומדין בבעל לא לגבי שאר בני אדם קאמר שאם אשתו זקנה וחולה כמותו מה לנו לשאר בני אדם אלא ודאי לגבי אשתו קאמר אם הוא ילד והיא זקנה בריא והיא חולה או בהפך וא"כ הרי בכלל דברי רב חסדא גם דברי ר' נתן בר הושעיא וכן בכלל דברי ר"ן בר הושעיא. ואיבר' שבין קפדנותו לקפדנות' יש חילוק גדול אבל בשופטני עסקינן וכל שעושה אומד בשניה' הוא עושה אומ' כמו שעושה כל אדם בכל מקח שעושה שמעיין בכל הצדדין שאפשר להיו' באותו מקח. ורשב"ם ז"ל פי' דרב חסדא ורב נתן תרווייהו ס"ל שהאומד במכירת ספק זכותה אלא דר"ח סבר ששמין בדמים שיתן הבעל בספק זכותה שהוא מרובה לפי שבידו לגרשה ורב נתן סבר שאין שמין אלא במה שיתנו אחרים בזכותה זה שאינו כל כך. ואין פי' זה מחוור בעיני רבותינו ז"ל וגם בעיני דקשה לשון רב נתן שהיה לו לומר רב נתן אמר באחרים מאי באשה לכך נראה כפי' רש"י ז"ל שכתוב לעיל כי אע"פ מלשון משנתינו מורגל בתלמו' בספק מכירתה מ"מ מכללו אנו למדין מהו ספק מכירתו של בעל כי מה שמרויח הלוקח בזה מפסיד בזה ולכן תפס התנא הלשון ההוא לפי שהוא מורגל בכל מקום וכי מכירת האשה בטובת הנאה מצוי יותר ממכירת ספקו של בעל כנ"ל.

אמר רבא פפא באשה ובכתובתה:    ולפי גרסא זו רב פפא לא בא לחלוק אלא שבא לומר דבר חדש שאם לא כן היה לנו לגרוס רב פפא אמר בכתובתה וכן פי' רש"י ז"ל דרב פפא אמר כי שומא זו אינה אלא כתובה כדדכירנא בפ' אע"פי. ולאפוקי נכסי מלוג שאינן בכלל כתובה שבהם אין עדים משלמין כלום לבעל שיכולים לומר לא היינו יודעים שהיו לה. והרמב"ן ז"ל הקשה ע"ז שא"כ אפילו בתוספת ובנדוניא יומרו כן. ולא ירדנו לסוף קושיא זאת דהא איכא למימר דשאני נכסי מלוג לפי שרוב נשים אין להם נכסי מלוג וכי אית להו לית להו קלא כל כך לפי שאינן נכתבין בכתובה ויכולין לומר לא ידענו שהיו לה אבל תוספת ונדוניא רוב נשים יש להם ויש להם קול לפי שנכתבין בכתוב' ומיהו מודה רש"י ז"ל דכל היכא דידעינן דמפרסמ' מילתא דאית לה נכסי מלוג אפילו בנכסי מלוג אומדין וחייבין. והריא"ף ז"ל פי' באשה בכתובתה ששמין לפי גדלה וקטנה של ממון כתוב' שהממון הגדול משביח דעתו של לוקח יותר ממה שרוצה ליקח כשהממון קטן ואפילו שיקח לי חשבון. ורבי' מאיר הלוי ז"ל ואחרים ז"ל פי' בהפך כי יותר קופצין לקוחות בכתובה מועטת מכתוב' מרובה שאין הבעל קופץ לגרשה כל כך וכאותה שאמרנו נתנני ה' בידי לא אוכל קום זו אשה רעה וכתובה מרובה. ואחרים פירשו בכתובתה לפי השעבו' שיש לכתובתה מקרקע עידית או זבורית. ואין פי' זה נכון דמה חדש ר"פ בזה פשיטא וזה בכלל דברי רב חסדא ורב נתן הוא. ופי' רש"י ז"ל נ"ל נכון יותר מכולם בלשון ובענין והלכת' כרב חסד' וכרב פפא:

מתניתין מעידין אנו באיש פ' שהוא חייב לחבירו אלף זוז ע"מ ליתנו לו מכאן ועד שלשים יום והוא אומר מכאן ועד עשר שנים אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידו אלף זוז מכאן ועד עשר שנים:    אין לפרש שישלמו לו מה שאומדין שהיה זה יכול להרויח באלף זוז עד עשר שנים. חדא שאין זה משמעות לשון זה. ועוד דהא מידי דלא קיץ הוא שאין בו הזמה כמו שכתבנו למעלה. ועוד שזה גרמא בנזקין בעלמא הוא שפטור במילי דנזיקין בעלמא וכמו שאמרו בירושלמי במבטל כיסו של חבירו שהוא פטור וה"ה לענין הזמה כדכתיבנא לעיל ואפילו גזלן גמור אינו משלם אלא כשעת הגזילה. אלא פי' שישומו מה היה נותן הלוה למלוה עתה מחוב זה אם יפרענו עתה ומה היה מניח לו המלוה מזה מנכין שומא זו והשאר ישלמו לו כשיעור האומד שהיה נותן לסלק שעבוד זה מעליו לא היו מפסידין אותו וזה ברור: ומכאן דן מורי הרא"ה ז"ל במי שמכר או נתן שטר חוב לחבירו והאריך ללוה שזה בכלל מה שאמרו שאם חזר ומוחלו מחול וזה אריכתו אריכות דמקצת מחילה הוא וכן חייב לשלם מה שהפסי' באריכות זה ללוקח או למקבל המתנה כדרך שחייב אם מחלו לגמרי מדינ' דגרמי כדאיתא בדוכתא שאומדין כמה היה נותן הלוה באריכו' זה למלו' וישלימו לו מדינא דגרמי וכן אם מחל לו זכות ערבות או שעבו' שום קרקע שמין כמה יפחתו דמי החוב אם בא למוכרו מפני כן ומשלם לו:

גמרא אמר רב יהודה אמר שמואל המלוה את חבירו לעשר שנים:    פי’ ששמיטה עוברת קודם זמן הפרעון וה"ה בשמטה שנים או אם אנו יודעים ששנת השמיטה קודם לכן אלא דנקיט עשר שנים לרווחא דמילתא. שביעית משמטתו ואע"ג דהשתא בשנת שמיטה לא קרינא ביה לא יגוש אתי לידי לא יגוש פי' רש"י ז"ל דקרא ה"ק לא יגוש את רעהו בזמנו שכבר קרא שמיטה לשם קודם זמנן:



דף ג עמוד ב[עריכה]

מתיב רב כהנא וכו' עד כולהו בעי לשלומי:    ויש מקשין אמאי בעי שלומי דהא קי"ל שיכול אדם לומר פרוזבול היה לי ונאבד ואנן נמי טענינן ליה כדקאמרינן בפרק השולח (דף לו). וי"ל דאין ה"נ שיכול לתרוצי הכין אלא דאידך עדיפא ליה לתרוצי והנכון דההיא תנאי הוא כדאיתא שם ורב כהנא סבר כמ"ד נאמן ולשמואל לא שמעינן ליה הכין כנ"ל:

הב"ע במלוה על המשכון:    פי’ שאינו משמע דקני מדר' יצחק כדאיתא התם בהשולח ומינה שמעינן דההיא דר' יצחק איתא אפי' במשכון בשעת הלואה כדפרישנא בדוכתא:

ובמוסר שטרותיו לבד:    פי' רש"י ז"ל והיינו פרוזבול שתקן הלל שכתוב בו מוסרני לכם וכו' והקשו עליו בתוספ' שהרי במשנת מ"ס שביעית מייתי הא וממיתי בתר הכי תקנת פרוזבול אלמא תרי מילי נינהו ובספרי מייתי לה להא מן הכתוב שנאמר ואת אשר יהיה לך את אחיך תשמט ידיך ולא מה שלאחיך בידך פרט למלוה על המשכון ומוסר פטרותיו לב"ד שאין משמטין אלא ודאי כל שמוס' שטרותיו ממש לב"ד דאוריית' אינו משמט דהא נגוש ועומד הוא והלל תקן פרוזבול שלא יהא צריך למסור שטרותיו וכן משום מלוה על פה שיאמר להם מוסרני וכו' וכדפרישנא בדוכתא. ואפשר כי רש"י ז"ל כך רוצה לומר דהיינו תקנת פרוזבול כלומר דהא אסמכה:

א"ד וכו':    יש שפסקו הלכה כלישנא קמא משום דרבא דהוא בתרא הכי סבירא ליה בתרווייהו לישנא ועוד דגמרא חומרא לתובע וקולא לנתע וכן כתב ה"ר אליהו באזהרתיו אם לעשר שנים ילונו בחצי ימיו יעזבנו. אבל ר"ת ז"ל פסק כלישנא בתרא והגיה באזהרו' אם לעשר שנים ילונו לא במשפט בחצי ימיו יעזבנו. והביא ראיה לדבריו מדאמרינן בפרק מי שמת גבי שושבנות שאין שביעית משמטתו דלא קרינא ביה לא יגוש דאכתי לא מטי זימניה ובתוס' וכן הרמב"ן ז"ל דחו ראיה זו דשאני התם דשמא לא יבא לעולם לידי לא יגוש כי כמי תנאים יש בה כדאיתא התם פרק מי שמת (דף קמה) וכן הא דאמרינן בפ' כל הגט (דף ל) גבי הא דתנן המלוה מעות את הכהן ואת הלוי להיות מפריש עליה והולך דאמרינן עלה בגמ' שאין שביעית משמטת מלוה זו משום דלא מטי זימליה דשאני התם דמסתמא לא אתי לידי פרעון דאע"ג דכהן יכול לחזור בו כדאיתא התם ומן הסתם לא ירצה הכהן לחזור בו. והרמב"ן ז"ל פסק כלישנא בתרא כדברי ר"ת ז"ל דפשטא דמתני' הכי רהטא ודרבא רווחא בעלמא הוא. ועוד דשביעי' בזמן הזה דרבנו הוא והולכין בו תמיד לקולא לתובע כדחזי' התם בכמה מילי וכן פסק הרמב"ם ז"ל והתימה על הריא"ף ז"ל שלא כתב מכל זה כלום דהא איהו כתב במס' גיטין דשביעי' נוהגת בזמן הזה וכמו שמוכיח שם בפ' השולח וכדמוכחא כולה שמעתין דהכא:

א"ר ענן לדידי מפרשא לי וכו' עד ע"מ שאין בו אונאה הרי יש בו אונאה:    פי' רש"י ז"ל הוא התנה עמו שאין מאונהו במכר זה והרי אנו רואים שיש בו אונאה ובהא מודה שמואל דיש עליו אונאה ע כ"ל והקשו עליו דהא פשיטא דאפי' לא הזהירה תורה באונאה יכול להתנות שלא יאונהו ותנאו קיים בכל דבר שבממון שאין זה מתנה על מה שכתוב בתורה ואולי נאמר דהא קמ"ל שיש עליו אונאה ואפילו בפחות משתו' דכל דאמר תנאה דלא צריך לטפויי מילתא קא אתי כדאי' בפ' המוכר את הבית. אבל אין לשון רש"י ז"ל נראה כן מדקא כתב ובהא מודה שמואל דיש עליו אונאה אלמא הודאה הוא מודה דיש בזה דין אונאה. ועוד קשה לפי' זה דא"כ מאי האי דקאמר לענין שמיטה ה"נ ע"מ שלא תשמטנו וכו' שאין זו דומה לזו כלל דאלו בהונאה התנאי האחד היה לחובתו של מוכר והתנאי השני לחובת של לוקח ואלו באידך דשביעית שני התנאים לחובתו של לוה אלא דבחדא מהנה ליה תנאה למלוה ובאידך לא מהני ליה. ויש לנו לפרש דלא מדמה להו בטכסיסא דתנאה אלא משום דה"נ בחד תנאה קיים ובאידך תנאי בטל וזה דוחק. לכך הנכון דכי אמר ע"מ שאין לך עלי אונאה תנאו קיים לפי שהתנאי הוא ביניהם וכאלו מוחל לוקח הונאתו אבל כשהתנה ע"מ שאין בו אונאה התנה שאין במקח הזה דין אונאה כלומר שלא תחול עליו והוא מתנה על מה שא"א דע"כ תחול בו דין אונאה ודכותה בשביעית כשהתנה שלא ישמטנו לו בשביעית התנאי היה בין שניהם שלא יתבע לו כן וכשהתנה שלא תשמטנו שביעית התנה שלא יהיה כח בשביעי' להשמט וזה אין בידם להתנות ולפיכך בטול וכן פי' הרמב"ן ז"ל ורבו' ז"ל וגם בתוספ' מצאתי כן. וא"ת וכיון שתנאי זה קיים למה הוצרך הלל לתקן פרוזבול. וי"ל דהא ליתא דאין כל אדם זכור להפנות כן בשעת הלואה וגם אינו רוצה שנראה כאלו מתיאש מלגבות חובו בזמנו ועוד שנראה כאלו מראה עין הרעה לשמיטת השביעית. ועוד שתשתכח תורת שביעית אבל בפרוזבול יהא זכר לשביעית דאושא מילתא כשבאין כולם לעשות פרוזבול ולענין המתנה עם חבירו ביובל במכר קרקע שלא תהא יובל משמטת כבר כתבתיה בב"מ וכן בפר' השולח שאין תנאו כלום לדעת הרמב"ן ז"ל ודעת רבותינו ז"ל דיובל בקרקעות אפקעתא דמלכא היא ורחמנא אמר כי לי הארץ וכאלו לא התנה שום דבר בה ושם הארכתי בס"ד:

ה"מ במלוה בשטר וכו’:    ולא שמיעא ליה הא דלקמן דאמר לה רבנן מדכתב קרבה שנת השבע דלפום ההוא קרא ליכא הפרשא בין מלוה בשטר למלוה שבע"פ:

הכי אמר חביבי בין מלוה בשטר וכו’:    וכן הלכה ומיהו דעת רבותינו ז"ל וכן בתוספות דבמלוה ע"פ אם טען שפרעו תוך שלשים יום נאמן בשבועת היסת ולא דמיא לקובע זמן לחבירו דקי"ל שאם אמר פרעתיך בתוך זמני אינו נאמן כדאיתא בפרק קמא דבבא בתרא. דהתם הוא בקובע זמן בפי' כדאמר בהדיא אבל בסתם מלוה בלא קביעת זמן עביד אינש דפרע תוך שלשים יום וכן עיקר:

לא תיתוב אכרעיך:    פי' ר"ת ז"ל כי לשון קצר הוא לא תיתיב אלא עמוד על כרעיך עד דמפרשת וכעיך רגליך כדאמרינן צריך למדחסי' לכרעיה. ויש לפרש עוד לא תשב אפילו במקום שכרעיך עומדין. י"מ כרעיך מלשון כרעי המטה כלומר בכסאך:

ואיזו שמיטה שהיא כזו:    פי' שדומה לזו קצת שהיא בלא יגוש שאינו יכול לתובעו פחות מל' יום.

דא"מ שלשים יום בשנה חשוב שנה:    פי' ואפילו למ"ד במס' ר"ה (דף י) דיום א' בשנה חשוב שנה בהא מודה דהוי שלשים יום שאין אדם לוה מחבירו לפרוע ליומא אוחרי. ומכאן מביא מורי הרא"ה ז"ל ראיה לדברי רש"י ז"ל שסובר דדוקא סתם מלוה שלשים יום לפי שניתנה להוצאה ולא הדרא בעינא אבל שאלת כלים דהדרו בעינייהו רשאי לתובעו תוך שלשים יום כל זמן שירצה אלא א"כ שאל בפירוש לזמן ידוע או לדבר ידוע. והוא ז"ל מביא ראיה מדקאמרינן בפ' השואל הלויני אתי למכתב השאליני לא אתי למכתב טעמא משום דהלויני כיון שאינו יכול לתובעו בתוך שלשי' יום אתי למכתב אבל השאילנו שיכול לתובעו כשירצה לא אתי למכתב ור"ת ז"ל דוחה ראיה זו שאין הטעם מפני שיכול לתובעו אלא מפני שדרך השואל להחזירו תוך שלשים יום. והוא ז"ל כתב דסתם שאלה ג"כ שלשים יום מדאמרינן במנחות טלית שאולה כל שלשים יום פטורה מן הציצית מכאן ואילך חייבת והטעם משום מדאורייתא אינה חייבת בציצית אלא כסות שלו כדכתי' כסותך. ורבותינו חייבו בשאולה לאחר שלשים יום לפי שהלה יכול לתובעו ומיחזיא כדידיה אבל תוך ל' יום שאין הלה יכול לתובעו אוקמוה אדינא דאורייתא ופטורה דהא ידעה דשאולה היא וש"מ דסתם שאלה שלשים יום ואינה ראיה דהתם אינו מפני דסתם שאלה שלשים יום אלא מפני שהרבה בני אדם משאילין אותה לשלשים יום או שמשאילין סתם ואינם רוצים לתובעה עד שלשים יום ולכך תולין העולם בשאולה אבל יותר משלשים יום אין דרך להשאיל ותלו עלמא במכירה. ורבי' הרמב"ן ז"ל הביא ראיה דלא אמרינן סתם שאלה שלשים יום דתניא באבל רבתי המשאיל חלוק לחבירו לילך לבית אבל א"א ליטלו עד שיעברו ימי האבל וברגל עד שיצאו ימי הרגל ובמשתה עד שיעברו ימי המשתה משמע דמסתמא שאפילו בתוך הרגל ובתוך המשתה שהם ח' ימים אפשר ליטלו. ואיכא דדחי דדלמא ההיא בשואל רחוק מן הרגל והמשתה שלשים יום או יותר שאלו היה סתם היה אפשר ליטלו לאחר שלשים יום מיהת והשתא אי אפשר ליטלו עד שיעבור הרגל והמשתה. ולאו מילתא היא חדא שאין דרך לשאול ולהשאיל לרגל ולמשתה ולאבל שלשים יום קודם שיהא בטל ברשותו. ועוד מדקאתני ברגל ובמשתה משמע דאפילו בשואל ברגל עצמו ובמשתה עצמו כנ"ל לפי דבריו ז"ל ומשמעותנו לדברי רש"י ז"ל דהא קרא דשנת השבע שנת השמטה במלוה היא ולא בשאלת כלים דומיא לשמיטה דשמטה עצמה שאינה אלא במלוה ולא בשאילת כלים מדכתיב משאת מאומה:

א"ר יהודה א"ר הפותח בית הצואר בשבת חייב חטאת:    מייתי תלמודא להך איידי מילי דלעיל דאיירו בהו רב ורב כהנא. ופירש"י ז"ל פותח בית הצואר ממש שעשה פתח חדש לחלוק בשבת חייב מפני שתקן כלי פי' דנהי דלא מחיי' משום קורע ע"מ לתפור מחייב משום תיקון כלי משום דהוי גמר מלאכ' ותולדה דמכה בפטיש דהא איתיה אפילו בכלים ואפילו למ"ד שאין בנין וסתירה בכלים וכדאיתא במסכ' שבת:

מתקיף לה רב כהנא וכי מה בין זה למגופת חבית:    פיר' רש"י ז"ל דאמרינן בפרק חביות שנשברה שמתיזה בשבת בסייף לפותחה להוציא ממנה פירות. ופרקי' זה חיבור וזה אינו חיבור זה דבית הצואר היה חיבור הילכך פותח הוי תיקון חדש אבל מגופה אף על פי שהיא טוחה על פי החבירות בטיט אין זה חיבור וה"ל כפתוחה ועומדת עד כאן לשונו ז"ל. והקשו עליו ז"ל דודאי רב כהנא מסתמא לא מתקיף ממגופת חבית (שבת דף מח) אלא לפי שמתיז בגופה של חביות חדא דמפותח במגופה עצמה לא היה מקשה לפותח בית הצואר שלא נפתח מעולם. ועוד דההיא שמתיזה בסייף הכי משמע שמתיז בגופה וכדאמרינן התם בשבת (דף קנח) בעו מיניה דרב ששת מהו למיברז בבורטיא בחביתא בשבתא ואמר להו אסיר ופרכינן מאי שנא התם דתניא מביא אדם את החבית ומתיזה בסייף אלמא במתיז בגופה היא דומיא דבורטיא ופרקי' התם לעין יפה מכוין וכו'. ומעתה קשה היכי אהדר ליה רב לרב כהנא זה חיבור וזה אינו חיבור דהא גופה של חבית חיבור גמור הוא והוה ליה לאהדורי כדהדר התם רב ששת התם לעין יפה מכוין ובדרך קלקול הכא לפתח קא מכוין. ועוד הקשו דלרב כהנא דמדמי הא לההיא דחבית אם כן הכי נמי מותר לפתוח בית צואר חדש לכתחלה ואפי' איסורא דרבנן ליכא דההיא דחבית והיאך אפשר שלא יהא בתיקון בית הצואר זה איסורא דרבנן מיהת. ויש לתרץ פי' רש"י ז"ל דהא דמתרץ זה חיבור וזה אינו חיבור הכי קאמר שזה של בית הצואר שאין בכל הבגד שום פתח אחר אלא זה חיבור גמור הוא והוי חייב משום גמר מלאכה דמכה בפטיש וזה של חבית אינו חשוב חיבור להתחייב משום מכה בפטיש דכיון שיש לה פתח אחר אלא שהוא טוח בטיט בעלמא כפתוחה חשובה לענין זה ולא חשיב פתח של התזה גמר מלאכה ודקא קשיא להו דא"כ לד"כ מותר לפתוח בית הצואר חדש לכתחלה מדמדמה לה לההיא דחבית הא לא קשיא כולי האי דרב כהנא לא קשיא ליה איסורא בעלמא אלא דחשיב ליה לרב גמר מלאכה דאורייתא משום דמכוין לפתחא ולהכי פריך מאי שנא ממגופה דשרו לכתחלה משום דלא מיכוין לפתחא דאלמא כי מכוין לפיתחא לא הוי מלאכה דאורייתא דאי לא הוה אסרי רבנן לכתחל' היכא דלא מכוין לפתחא אטו מכוין לפתחא אבל הא ודאי קמ"ל דאי בפת' חדש הוא היכי ס"ד דרב כהנא דכי מכוין לפתח' לא מחייבי חטא' משום גמר כלי והלא הלכ' רווחת היא במס' שבת דכל שהוא גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש אפילו מישקל אקופי מגלימא או שוויי קופינא דמרא חייב משום מכה בפטיש. והנכון כמו שפי' ר"ת ז"ל דהא דרב לאו בפותח פתח חדש לגמרי אלא שכב' בפתח בחול אלא שסגרו אוו על ידי תפירת חוט או בגד באמציעתו כדרך שעושין מכבסי בגדים או כמו שהיו רגילות הנשים לעשות בספרד ופתח בשבת או חוט או אותו בגד שהיה שם חייב חטאת משום גמר כלי. ופריך רב כהנא ומ"ש ממגופת חבית שמותר לפתחה וכדתניא התם אין נוקבין במגופה דברי ר"י וחכמים מתירין וקי"ל כרבנן ואקשי מינה סתם משום דכולהו אמוראי שקלו וטרו בה התם כרבנן אלא דמפליגי בין נוקב' מן הצד או מלמעלה. ופריק זה של בית הצואר חיבור דתפירת החוט או הבגד באמצעיתו חיבור גמור הוא לענין כלאים ולכל דבר וזה של מגופה אינו חיבור וכפתוחה ועומדת היא ולהכי שרי לכתחלה נמי:

וא"ר יהודה אמר רב שלשת לוגין מים שנפל לתוכן קרטוב יין ומראיהן כמראה יין ונפלו למקוה לא פסלוהו:    הא מיירי לענין פיסול שאובה סמקוה דקי"ל דמים שאובין פוסלין את המקוה מדרבנן. והוא על שלשה דרכי' בתחלת המקוה פוסל ברביעית דחזי לטבול בה מחטין וצנורות אפילו הוסיף עליו בהמשכה כל מים שבעולם פסול. דאמצע פי' קודם שנשלם המקוה במ' סאה פוסלין לו שלשת לוגין. ובסופו דהיינו לאחר שנשלם המקוה במ' סאה רשאי למלא אפי' בכתף כל מה שירצה וכדתנן במשניו בהדיא ואיתא נמי בספרי. ויותר מזה אמרו במשנה שאפי' שתי גומות בזו עשרים סאה ובזו עשרים סאה ושופפרת נוד ביניהם שהוא עירוב מקואו' יכול למלא בכתף בכל א' מן הגומות. ועוד אמרו שם שאם היה שם מקוה ריקן וג' גומות שיש בכל א' מהם ך' סאה סביבותיו האחת שאובה והשתים שאינן שאובות ונפתחו ונפלו למקוה כשר שאני אומר אותן שאינן שאובות נפלו בתחלה והשאובה בסוף וספק מים שאובין שנפלו למקוה כשר כדאיתא התם במשניות. אלו ג' דינים בשאיבת מים. ויש דין רביעי לענין שאר משקין שנפלו למקוה ודינן שוה לעולם שפוסלין בשנוי מראה אפילו מקוה שלם ואין פוסלין לעולם בלא שנוי מראה לא בתחלה ולא באמצע אלא שאין משלימין והא דרב מיירי באמצע מקוה כלומר במקוה שלא היה שלם שאלו היה שלם אפי' מראיהן כמראה מים לא פסלוהו וממלא בכתף כמה שירצה אבל לפי שהיה המקוה חסר אלו הי' מראה מים פסלוהו לד"ה אבל עכשיו שממראיהן כמראה יין אמר רב שלא פסלוהו דאע"ג דאיכא שיעורא דמיא חזיתא דחמרא הוא. וסבר רב דבתר חזיתא אזלינן והוו להו מי פירות וכיון שלא נשתנה מראה המקוה מן הסתם מפני ג' לוגין אלו לא פסלוהו ומשלימו במים כשר:

מתקיף לה רב כהנא ומה בין זה למימי צבע:    פי' מים גמורים שהצבע נוטל בהם ידיו ומשתנים מראיו בכך והם כמראה צבע דתניא ר' יוסי אומר מי צבע פוסלין את המקוה בג' לוגין כדין מים וקי"ל דהא דר' יוסי דברי הכל היא או הלכה הם. א"ל רבא התם מיא דצבע וכו' כלומר דהתם רבנן אחמור בה משום גזרה דקרו ליה אינשי מייא דצבעה ואלו לא היו פוסלין את המקוה היו סבורין שאפי' מים גמורי' אינן פוסלין בשלשת לוגין. ופריך והא תני ר' חייא בכי הא ממש ורבו' התירו את המקוה שפסלו אותו כיון דאיכא שיעורא דמיא. א' רבא ל"ק הא ר' יוחנן בן נורי והא רבנן. פי' דמימרא דרב כריב"נ דסבירא ליה דבתר חזיתא אזלינן ודר' חייא כרבנן דסברי דבתר שיעורא לחוד אזלינן ואע"ג דליכא חזיתא דמיא דתנן שלשת לוגיחן מים חסר קרטוב הכי הוה תני לה רבא וכדמפרישנא בסמוך שנפל לתוכן קרטוב יין ומראיהן כמרא' יין לא פסלוהו פי' דהא ליכא לא שיעורא דמיא ואל שיעורא דחזיתא הא אלו לא היה חסר קרטוב פסלנוהו רבנן לפי גרסא זו דגרים רבא דהא איכא שיעורא דמיא ור' יוחנן הבן נורי פליג אף ארישא זו דאמר הכל הולך אחר המראה לומר דכיון דחזותא דחמרא הוא אפילו איכא שיעורא דמיא לא פסלוהו ומשום הא הוא דאמרינן דרב כרבי יוחנן בן נורי ור' חייא כרבנן:

שלשת לוגין מים שאובין חסר קרטוב שנפל לתוכו וכו’:    בסחיפא הכל גורסין חסר קרטוב שנפל לתוכן קרטוב חלב ה"ג והיא גרסת רש"י ז"ל ומראיהם כמראה מים דהשתא איכא חזיא דמיא וליכא שיעורא ואמרי רבנן לא פסלוהו וכדפי' רש"י ז"ל טעמא דאע"ג דאיכא חזיתא דמיא כיון דליכא שיעורא דמיא לא פסלי דשיעורא בעינן:



דף ד עמוד א[עריכה]

ור' יוחנן ב"נ אמר הכל הולך אחר המראה:    כלומר ופסלוהו דבתר חזיתא אזלינן וחזיתא דמיא הוא ולא גרסי' בסיפא ומראיהם כמראה חלב דא"כ אפילו לר' יוחנן ב"נ לא פסלוהו דהא ליכא לא שיעורא ולא חזיתא דמיא ואע"ג דהאי לישנ' דרבא דפני חסר קרטוב אמרינן דר' יוחנן ב"נ ארישא פליג לאו ולמימרא דפליג ארישא ולא אסיפא דא"כ היכי תני ר' יוחנן בסיפא ליפני מעיקרא סיפא שהיא ד"ה ובתר הכי ליתני רישא במלוק' דהכי אורחי' בכרל דוכתא תדע דהא למאן דלא תני ברישא חסר קרטו' ר' יוחנן ב"נ לא פליג אריש' ואי אספיא לא פליג במאי פליג אלא ע"כ לא גרסי' בסיפא ומריהן כמרא' חלב אלא כמראה מים ודכ"ע דפליג ר' יוחנן אסיפא וברישא הוא דאיסתפק' להו אי פליג ארישא נמי או לא וכי אמרי דארישא פליג אף ארישא נמי קאמרינן וזה ברור. וכתב ר'ש"י ז"ל דלרבא דגריס חסר קרטוב בריש' וסבירא להו לרבנן דבתר שיעורא בלחו' אזלינן בדין הוא דסגי ליה בבא דרישא וליתני הכין שלשת לוגין מים חסר קרטוב שנפל לתוכן קרטוב יין בין שמראיהן כמראה יין בין שמראיהן כמרא' מים לא פסלוהו דהא מכשר בסיפא שמראיהן כמראה מים משום דליכא שיעורא דמים אלא דלאו אורחא דליפול בהו קרטוב יין ויהא מראיהן כמראה מים ובקרטוב חלב הוא דהוי מראה מים אבל אלו לא תנינן ברישא חסר קרטוב ואפ"ה לא פסלי רבנן ואע"ג דאיכא שיעורא דמיא הוה לן למימר דרבנן תרתי בעו שיעורא דמיא וחזיתא דמיא נמי ולא הוה פליגר' יוחנן אלא אסיפא ומעיקרא תני תנא הודאה ולבסוף תני פלוגתא. קצבו של דבר דר' יוחנן לעולם הולך בדרך אחד לד"ה למיזל בתר חזיתא לחוד בין לפיסולא בין להכשירא ובדברי רבנן הוא דאיכא פלוגתא דלמאן דתני ברישא חסר קרטוב בעי שיעורא וחזיתא דמיא. ולמאן דתני חסר קרטוב פליג רבי יוחנן אפי' אדיוקא דרישא ולמאן דלא תני ליה לא פליג אלא אסיפא בלחו' וכדפרי' וזה מבואר. והא דאמרינן ורב אמר כד"ה פי' ואפילו לרבנן נצטרך לומר דלא שמיעא ליה לרב פפא ברישא דר' חייא דא"כ פשיט' דלא תנינן חסר קרטוב דהיכי מודים לר' חייא רביה וחביביה דלא כחד אלא ודאי כדאמרינן והיינו דמהדרין לרב לרב פפא מיבעיא ליה פי' משום דלא שמיעא מתני' דר' חייא וניחא ליה לאוקמו' דרב כד"ה ולרבא פשיטא לי' משום דשמיעא ליה דר' חייא ולא ניחא ליה לאוקמיה דלא כחד. כנ"ל:

ולענין פסק יש פוסקין כר' חייא דרביה וחביביה דרב הוא:    ועוד דר' חייא קאי כרבנן ורב קאי כר' יוחנן דהוי יחידאה והלכתא כרבים. וכן פסק ה"ר מאיר הלוי ז"ל וכדרבנ ן קי"ל כדתני רבא חסר קרטוב ובשיעורא לחוד סגי לן:

וא"ר יהודה אמר רב חבית מלאה מים שנפלה לים הגדול:    זו גרסת רש"י ז"ל וגרסת כל הספרים שלנו ויש שגורסין כן במתני' דלקמן אבל בספרים שלנו גורסין במתניתא חבית של יין. ויש שגורסין בשתיהן יין דבתוספ' גרים במתני' יין וכיון דאמרינן תניא נמי הכי אף דרב ביין איירי ומיהו אין זו קושי' לגרסת רש"י ז"ל דמשום דידע תלמודא דבעינו מים ויין שוין הן אמרינן תניא שנפלו לים הגדול הטובל שם לא עתה לו טבילה א"א לשלשת לוגין שלא יהיו במקום אחד כך הגירסא בכל הספרים שלא הגיה רש"י ז"ל אבל רש"י ז"ל כתב דלא גרסינן ליה דהא לקמן אמרינן דלאו ספקא הוא ואוקי גברא בחזקותי' ואוקי כבר בחזקתיה ואי גרסי' אי אפשר ודאי טומאה איכא בין בגברא בין בככר לכך הוא גורס אפשר לשלשת לוגין שיהיו במקום א' ואין צריך להגיה גרסת הספרים חדא דאפילו נפרש אי אפשר זה בלשון ודאי כרוב אי אפשר שבתלמו' אין כאן ודאי טומאה כי שמא לא נכנס כלום מגופו במים ההם השאובין אלא בשאר המקום שנתערב עם הים. ועוד דמצינו לשון א"א שהוא לשון ספק אלא שהוא נוטה אל הודאי כדאמרינן בפ"ק דנדה (ד, ה ע"ב) היה מתעטף בטליתו וטהרות טמאות בצדו טמאות וטהורות למעלה מראשו אם הוא אי אפשר לו אלא א"כ נגע טמא רשב"ג אומר אומרים לו שנה ושונה אמרו לו אין שונין בטהרות ואי הא א"אלשון ודאי הוא מאי אומרים לו שנה דקאמר רשב"ג וא"ל חכמים אין שונין בטהרות ותיפוק לי דודאי נגע אלא ודאי ספק קרוב לודאי הוא וכן פי' שם ר"י ז"ל ואף זה כיוצא בו. והא דקאמר הטובל שם לא עלתה לו טבילה פירש"י ז"ל הטובל במקום שנפלו שם המים לומר שהמים האלו בים הגדול נפלו ממש ולא שטובל בגופה של חבית והיינו ודאי לשון חבית שנפנה לים הגדול והיינו נמי לשון הטובל שם דלא קאמר הטובל בה והיינו דלא חייש אלא לשלשת לוגין שאובין בלחו'. ומיהו איכא למידק טובא דאפילו גרסי' חבית מלאה מים שהמים השאובין פוסלין בלא שנוי מרא' מ"מ למה יפסלו כאן כלום שהרי כל הימים כמקוה כדכתי' ולמקוה המים קרא ימים והלכ' רווחת היא כמו שאמרנו לעיל דכל שהוא מקוה שלם וכשר שוב אינו נפסל בשאובה כלל ואפילו במקוה של מ' סאה בלחו' וכ"ש בים הגדול וכן למאי דגרים יין הא ודאי מסתמ' אין כאן שינוי מרא' בים כדי שיהא פוסל בשינוי מרא' ומהאי טעמא נמי קשיא לן ככר שנפל שם למה טמא דבהדי' תנן במס' מקואות לענין מי תמצית למעלה מהן מי מקוה שאם נפלו בו מים טמאים ונפל שם ככר של תרומה טהור וכן בדין דהא מין טמאים נטהרין בהשקה במקוה או בים או בנהר ואפילו בתוך כלי וכ"ש כשנפלו במי מקוה ואפילו הן מרובין מאוד. ונראה כי לכך פירש"י ז"ל דהא דאמרינן שלא עלתה לו טבילה היינו משום שחיישינן כי לאחר שטבל נכנס ראשו ורובו באותן שלשה לוגין וקיימא לן שהטובל ובא ראשו רובו במים שאובין נפסל מלאכול בתרומה. ואין פירושו נכון חדא דא"כ לא היה לו לומר דלא עלתה לו טביל' והיה לו לומר שפוסל בתרומה בלחוד ולשון לא עלתה לו טבילה משמע שאין טבילה זו כלום ואפילו לטהר גברא ואל אשה לבעל' ועוד דא"כ מאי האי דאמרינן לקמן אוקי גברא אחזקתי' אדרבא כיון דודאי נטהר מטומאתו ומספק שנכנס אחר טבילה ראשו ורובו במים שאובין אתה פוסל טבילתו לתרומה אל תפסלנו מספק דהבא ראשו ורובו ודאי פסלו לתרומה בי"ח דבר ולא ספק בא ואפי' ספק המצוי אינו מוציא מידי ודאי דספיקא דרבנן הוא ועוד דסוף סוף כיון שהמי' הטמאים והשאובין שנופלין למקוה נכשרין שם מדין זריעה כדאיתא בפ' כל שעה אין כאן מים שאובים ולא טמאים כלל שכבר נתבטלו שם בין שהם מים בין שהן יין כיון שליכא שינוי מראה. והנכון בזה מה שפירש הראב"ד ז"ל בשם ר' משה הדרשן ז"ל דשאני הגא דהים הגדול מימיו מלוחים וכבדים ואין המים המתוקים מתערבים עמהם ואותן שלשה לוגין הם עומדים במקומן והוי כאיסור שנפל בהיתר והוא ניכר שם שאינו מתבטל ולא אמרו שהשאובין או הטמאים נכשרים במקוה אלא במקוה דוקא או בנהרות שמימיהם אינן מלוחים ומתערבים מיד ואינם ניכרים כלל הלכך כשתמצא לומר שנכנס מגופו כלום באותן מים לא עלתה לו טבילה ואפי' בכל שהוא וכאלו לא טבל וכאלו לא נכנס כל גופו בתוך המים ואפילו בפחו' משלשה לוגין נמי אלא דקושטא נקט שמן הסתם נשארין שלשה לוגין שלא נתערבו. אבל לפי' רש"י ז"ל תפס בודקא שלשת לוגין דבפחות מכאן לא גזרו חכים פיסול תרומה. ואף לפי' רש"י ז"ל צריך לפרש כי מפני שהמים מלוחין ואינן מתערבין חששו לפיסול שלשה לוגין שנכנס שם ראשו ורובו לאחר טבילה ומדוחק קושיא זו היו גורסין בתרווייהו יין דסבירא להו דאף במים מתוקים אין היין מתערב וזה אינו אמת אלא בים המלוח כמו שאמרנו והחוש יוכיח בזה. ומעתה חבית של מים שנפלה ונתערב' בנהר או בשאר ימים דלא קוו פשיטא שעלתה לו טבילה וכדמפר' הכא אבל הטובל בתוך חבית או כלי אחר שבתוך הנהר או תוך המקוה אנו צריכין לדעת מהו אם עלתה לו טבילה אם לאו ואלו לענין טהרת מים טמאים פשיטא לן שנטהרין שם או במקום והיינו השקה האמורה בכל מקום וכדתנן במס' ביצה (דף יז ע"ב) ושוין שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרם שהיו לו מים יפים טמאים ורוצה לטהרן בהשקה בתוך כלי שאם מערב אותם במים מה הועיל לו וזה פשוט ודין זה במים דוקא מדין זריעה כדאיתא בפ' כל שעה ובסוף פ"ק דחולין ולכך אין זה באוכלין ובשאר משקין וכיון דלענין טומאה אנו דנין אותו כזרועין ושחזרו כמים שבנהר אפי' להוציאן מדין מים שאובין יש לומר כן שאף בתוך כלי שבנהר או בים עלתה לו טבילה כל שיש שם נקב כשפופרת הנו' כדין השקה שכבר נתבטל' שאיבתן וחזרו כאלו לא נשאבו כלל וכן כתבו בתוספ' והביאו ראיה מדאמרו בפרק חומר בקודש מטבילין כלי בתוך כלי שיש בו כשפופרת הנוד ואפי' לתרומ' ולקדש ותנן בפ"ק דמקואות מטבילין בשד' תיבה ומגדל שהן נקובין כשפופרת הנו' ואין הפרש בזה בין שהם שאובין מן הנהר עצמו בין שנשאבו מבחוץ דסוף סוף שאובין הם וכן כתב רבי' הרמב"ן ז"ל בזה. ונ"ל ראי' לדבר מדתנן התם במס' ביצה אבל מטבילין וכו' ופרש"י ז"ל בגמ' אבל מטבילין בכלי אבן ואין מטבילין כלי' אגב מימיו הטמאין ובי"ט הוא דלא משום תקון כלי כדאית' התם אבל בחול מטבילין ועלתה לכלי טביל' אגב טהרת מים טמאין שמטבילין בו והא התם שהמים שבתוך הכלי חוצצין הם שאין מימי המקוה והנהר נכנסין בתוכו ואם עדיין תורת שאובין עליהם היאך עלתה לו טבילה אלא ודאי שמימי המקוה או הנהר שיש ביניהם כשפופר' הנוד ומשקים בו מעלין אותן משאיבותן. וזו נראית ראיה ברור' לדבריה' וכן התירו בפי' לטבול לכתחלה בתוך כלי שבתוך הנהר או מעין שיש בו כשפופרת הנוד דליכא הפרישא בזה בין טבילת כלים לטבילת אדם. אלא שהוקשה להם ז"ל הא דאמרינן בירושלמי במס' יומא גבי ים שעשה שלמה שהיו כהנים טובלין בו דאמרינן ולאו כלי הוא ומתרץ רגלי השוורים היו פחותין כלומר נקובין במוציא רמון וכל שנקוה במוציא רמון יצא מתורת כלי. ותירצו דהתם לרווחא דמלתא עשו כן ולא שהיה צריכין לכך ותדע דהא ברגל אחד נקוב במוציא רמון סגי ורגלי כל השוורים למה לי. והרב ר' אלחנן ז"ל תירץ דלכך הוצרך שם כמוציא רמון להוציאו מתורת כלי לפי שמעין עיטם הנכנס שם פעמים היה קטן וכל שפע המעין נכנס לתוך אותו ים והיה נראה להם כטובל תוך כלי גמור ולפיכך נקבוהו כמוציא רמון להוציא מתורת כלי. עוד הקשה להם ז"ל מדתנן פ"ג דמקואו' בור שהוא מלא מים שאובין והאמה נכנסת לתוכה ויוצאת ממנו לעולם הוא בפיסולו עד שיתחשב שלא נשתייר מן הראושנים שלשת לוגין ותנן נמי התם מעין שהעבירו ע"ג שוקת של מים שאובין לעולם בפיסולו וכו'. ותרצו רבות' התוס' דהתם כשלא היו מימי האמה ולא המעין מ' סאה קודם נשיקתם לבור או לשוקת כיון דלית בהו מ' סאה לא מכשירי להו לשאובין בהשקתי' לטבול בו אדם שהרי לא היה בהם כדי לטבול בו אדם. ואע"פ ששנינו שהמעין מטהר בכל שהוא לא לאדם אמרו אלא לכלים אבל אדם בעי מ' סאה וכדאיתא בפ' חומר בקודש ארעא חלחולי מחלחלא ובעינן מ' סאה במקום א'. ועוד אמרו במדרש יען כי מאס העם הזה את מי השלוח ההולכים לאט לא"ט בגמטרי' מ' רמו למ' סאה ומי השילוח מי מעין הם דהיינו מעין גיחון ואפ"ה בעי מ' סאה. ואמרינ' בפ' ב' דיומא כיון שהגיע לפתח בית דוד והגדילו למ' סא' רוחצין בו ובין זבין וזבו' מכלל דמעיקר' אין כובלין בו לפי שאין בו מ' סאה. ע"כ תורף דביר רבותינו ז"ל ובודאי דמשניות אלו דאמה ושוקת מתפרשין בדחק. ויש מחלקין בטביל' בתוך כלי שבנהר שאע"פ שמטבילין בו כלי אין מטבילין בו אדם שהחמירו בו בזה כשם שהחמירו בו לענין מעין שאין בו מ' סאה ואין זה מתחוור. ויותר נראין דברי מורי הרא"ה ז "ל שהיה אומר בשם רבותיו ז"ל ובשמו שלא אמרו שהמים השאובין נטהרין בשפופרת הנוד אלא כשהם בתוך מקוה או הים שמטהר דוקא כמותן והוו להו כמין א' אבל לגבי העין שהוא מטהר בזוחלין מה שאין כן במי' שבכלי אין יוצאין מידי שאובה בשפופר' הנוד ואין מטבילין בו לא אדם ולא כלים עד שיהא נקוב כמוציא רמון שיוציא מתורת כלי. והיינו ההיא דים שעשה שלמה שתרצו בירושלמי שרגלי השוורים היה פחותין במוציא רמון ועשו כן ברגלי השוורים כדי שיהיה נראה לכל שהוא נקוב מכל צד ובהא מתרץ שפיר מתניתין דשוקת ואמה העוברת וכן קבלתי' מפי רבינו ז"ל ומיהו בנקוב במוציא רמון מטבילין בו לד"ה ואפילו לכתחלה אלא שאין להתיר זה בכל מקום משום גזרה ותו לא מידי:

מתניתין מעידין אנו באיש פ' שחייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממין לוקין ומשלמין שלא השם המביאין לידי מכות מביאין לידי תשלומין:    פירש"י ז"ל כי משני מקראות הן באין מלקות מלא תענה ברפך וממון מועשיתם לו כאשר זמם וכן מפורש בתוס' בעסקי ממון הוא אומר ועשית' לו כאשר זמם ובעסקי מלקות הוא אומר לא תענה ברעך והקשו בתוספ' דמשמע דדוקא מפני שבאין משני מקראות הוא דא"ר מאיר לוקה ומשלם אבל היכא דנפקי מחד קרא לא אמר ואלו בפ' השוכ' את הפועלי' (דף צא) תניא החוסם את הפרה או את החמור ודש בה לוקה ומשלם ד' קבין לפרה וג' קבין לחמור והוינן בה והא אין אדם לוקה ומשלם ופרקי' הא מני ר"מ היא דאמר לוקה ומשלם והתם שני החיובין ממקרא אחד הם מלא תחסו' שור בדישו. ותירצו דהתם נמי שני מקראו' הן חד לא תחסום וחד והשיב את הגזלה אשר גזל דאע"ג דכתיב לא תחסום מנלן דמחייב לאהדורי אי לאו דכתיב והשיב את הגזלה וכ"ש דאי לא כתיב לא תחסום לא ידעינן דאיכא גזל כלל. ועוד הקשו דהא בפ' אלו נערות (דף לב) לא אשחם לר"מ דדריש כדי רשעתו שלא לחייב שתי רשעיות אלא במלקותל ומית' או מיתה וממון ואמאי והא משכחת לה אפי' במלקות וממון כשהם משם אח'. ותרצו דלא משכחת לה לעולם שם א' במלקות וממון ומיהו אכתי קשיא דלענין למידרש כדי רשעתו שלא לחייב שתי רשעיות מה לי שם אחד מה לי שתי שמות. וי"ל דכשבאין משם א' אין השם מתבטל כיון שלוקה או משלם אבל כשהן שני מקראות אם אתה אומר שאינו לוקה ומשלם הרי אנו מבטלין המקרא האחד ויש לנו לקיים שניהם. כך יש לפרש לפי' שיטת רש"י ז"ל. אבל בתוס' פירשו פעם משנתינו לר"מ שאלו היה שניה' משם אחד היה משלם ואינו לוקה כי אע"פ שהן מרוחקין ה"ל לאו שניתק לעשה שאין לוקין עליו כאשר אין לוקין אלא תגזול מוהשיב את הגזל אבל עכשיו שהן שני שמות אין דנין אותה בלאו שניתק לעשה כיון שהן מרוחקין. וההיא דחוסם את הפרה נמי שני שמות הן ולפיכך לוקה ומשלם ולשון המשנה זה נוטה קצת לפי' זה. והמחוור יותר בה הוא מה שפי' רבי' הרמב"ן ז"ל שלא השם המביאן לידי מכות מביאין לידי תשלומין בא לומר שלא תענה שחייבין עליו מלקות אינו מביאין לידי תשלומין שאין לא תענ' אזהר' לעונש כשר זמם דלא יוסיפו לעשות. הוא אזהרה להם וכדפרישי' הגמ' שאלו היה כן ודאי אינו לוקה עליו שכבר פי' הכתוב ענשו של לאו זה לעשות לו כאשר זמם ואין לנו לדון לו עונש אחד אבל עכשיו שהם שני שמות דלא תענה אזהרה למקלות והכתוב המביאן לידי תשלומין אזהרה אחרת יש לו לוקה ומשלם ולכולהי פירושי מה שלוק' לר"מ משו' לא תעלה היינו משום דכתיב והצדיקו כדאיתא בריש פירקין' דאי לא לאו שאין בו מעשה הוא שאין לוקין עליו אף לר"מ דלא אשכחן הכי אלא לד' יהודה בר פלוגתיה ומהאי טעמא נמי לוקין עליו לרבנן ואע"ג דלדידהו הוי אזהרה לעדים זוממין דעביד ליה לאו שניתן לאזהרה מיתת ב"ד שאי לוקין עליו לרבנן כדאיתא פ' אלו הן הלוקין וחכמים אומרים כל המשלם אינו לוקה ובפ' אלו נערות פריך תלמודא ולימא כל הלוקה אינו משלם ופריק בפי' רבתה תורה עדים זוממין לתשלומין והתם מפרש היכן רבתה תורה:



דף ד עמוד ב[עריכה]

גמרא בשלמא לרבנן כדי דעשעתו וכו’:    לפי' הרמב"ן ז"ל לרווחא דמילת' נקטינן האי טעמ' דהא בלאו הכי נמי כיון דלרבנן אזהרה דעדים זוממין מלא תענה הוא כדאית' לקמן אינו לוקה ומשל' שהשם המביאן לידי מלקו' מביאן לידי תשלומין:

סבר לה כר"ע דאמר עדים זוממי קנסא הוא:    וא"ת לר"מ היכא דלא הוי קנא אלא ממון כגון החוסם את הפרה למה לוקה ומשלם וי"ל דכין דכדי רשעתו שבא לפטור שלא נתחיי' שתי רשעיות גבי קנס כתיב והתם לא דרשי' לי' במלקות וממון מנלן למידרשה בשום מלקות וממון ומוטב דנוקים קרא במית' ומלקות או במית' וממון אבל קשה דהא בפ' אלו נערות אשכחן לרבה דס"ל דאדם מת ומשלם קנס ואין אדם מת ומשלם ממון והא מנלן כיון דכדי רשעתו בעדים זוממין כתיב וליכא למימ' דרבה סבר עדים זוממין ממונא דהא לעיל יהיב טעמא לר"ע דאמר קנסא הוא דאמרי' אמר רבה תדע שהרי לא עשו מעשה ונהרגין וע"כ התם רצה גרסינן מדקמייתי' לי' מקמי רב נחמן וי"ל דלרב' כיון דכתיב כדי רשעתו שלא לחיי' שתי רשעיו' ואיהו ס"ל דבכל דוכתא אדם לוקה ומשלם כדאיתא התם ואית ליה נמי מקרא דאדם מת ומשלם קנס ע"כ כיון דכדי רשעתו אינו נדרש בעניינו דרשינן ליה לעלמא שכן היא מדה בתורה דכל שאינו צריך לעניינו תנהו ענין לשאר מקומות וס"ל נמי דסברא הוא דלא נוקים כדי רשעתו אלא במקום שיש רשעה חמורה כגון מיתה עם ממון או עם מלקות אבל מלקו' וממון לא ממעטינן מיני' כלל ולית הלכתא כותיה:

מה למוציא שם רע שכן לוקה ומשלם:    ולא בעי לשנויי ליה דר' יהודה כר"מ ס"ל דדבכל מקום אדם לוקה ומשלם מכיון דלא שמעינן ליה הכי ולית הלכתא כותיה:

אלא אמר ריש לקיש גמר מעדים זוממין:    והקשו בתוס' דהכא משמע דמוציא שם רע ועדים זוממין לוקין אע"ג דהוו לאו שאין בו מעשה וא"כ לקמן (דף טז) דאמרינן כל ל"ת שבתורה לאו שיש בו מעשה לוקין עליו לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם אמאי לא מני נמי חוץ מעדים זוממין ומוציא שם רע ותירצו דלא בעי למפרש התם אלא הני דלא מפרשי כל כך דלוקין אבל עדים זוממין ומוציא שם רע מפורשים הם מש"ר מן ויסרו אותו ועדים זוממין מן והצדיקו ובכולה סוגיין לא חשבינן לאו שיש בו מעשה אלא כשיש בו מעשה בעצמו וכדאמרינן התם לא תיתני מימר דלאו שיש בו מעשה הוא דעל ידי דבורו יש בו מעשה ניכר ששתיהן קדש אבל מוציא ש"ר ועדים זוממין אעפ"י שיש בו מעשה ע"י ב"ד לא חשיב לאו שיש בו מעשה. ומיהו בב"ק איכא דחשיב מש"ר לאו שיש בו מעש' הואיל ואתא לידי מעשה ע"י ב"ד ופליגא שמעתין דהכא עליה. עוד הקשו בתוספ' למה לי לר' יהודה למילף הכא מעדים זוממין ומש"ר דפרכינן ליה מצד חמור לילף מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם ולר' יוחנן דאמר התם לא תיתני מימר ליליף מנשבע ומקלל וי"ל דר' יהוד' לא מיפרשי ליה הנהו דרשי דדרשינן התם בנשבע ומקלל לחייב בהם מלקות למעבד מנייהו בנין אב דהא לפום פשטא דקראי לאו שיש בו מעשה הוה לן למיבעי אם משום דכתיב במלקות אם לא תשמור לעשות אי משום דסמיך ליה לאו דחסימה שיש בו מעשה ובמשנה תורה דריש ר' יהודה סמוכין הילכך משום מש"ר ועדים זוממין דמלקות דידהו מיפריש שפיר בהדיא דחינן ההיא דרשא דלא תשמור לעשות ולאו דחסימה אבל משום אידך דרשי דדרשינן בנשבע וחביריו לא עבדינן כללא למידחי לא תשמור לעשו' ולאו דחסימה ותדע דאלו סבירא ליה להנהו דרשי להתם דלמאן דתני התם מימר שלשה כתובים הבאין כאח' שאין מלמדין ואפי' לר' יוחנן דלא תני אלא נשבע ומקלל מימר בהדי עדים ומש"ר הוו להו ארבע' כתובים שאין מלמדין אף לר' יהודה אבל השתא דלית להו הנהו דרשי דהתם יליף ממוציא שם רע ועדים זוממין כיון דלא פריך צד חמור. וזו שיטת רבי' הרמב"ן ז"ל:

ר' יהודה לא ס"ל כר' עקיבא:    ומעתה ש"מ דר"ע לית ליה דר"י דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו דהא לר"ע פרכינן מה להצד השוה שבהן שכן קנס ואפילו לא פריך צד חמור מעתה הא דס"ל לר"ע שהמקיים בכלאים לוקה וכדמייתינן לה בפר' השוכר בע"א (ד, פד) אין פירושו ששומר את הכלאים מן החיות ומן הליסטים כדפי' רש"י ז"ל התם דא"כ ה"ל לאו שאין בו מעשה אלא פירש שמגרש אותם או שעושה להם גדר סביב כפי' ר"י ז"ל:

מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד חמור:    הקשו בתוספות אי פרכינן צד חמור אף ע"ג דלא דמו חומרי אהדדי בטלת כל הצד שוה שבעולם. ותירצו דלא פרכינן הכי אלא כשהחומרות משונות מאד שאין כיוצא בהן בכל התורה דעדים זוממין לוקין בלא התראה ומוציא שם רע לוקה ומשלם וכ' אלו נערות דפרכינן הכי למה הצד דחובל בחבירו ועדי' זוממין חובל בחבירו חייב בחמשה דברים ובמסכת סוטה גבי טבול יום וכלי חרס שהטבול יום אבל הטומאה וכלי חרס מטמא מאוירו ודומה קצת למאי דאמרינן בסנהדרין מה לנשיא וחרש שכן משונין. ורבי' הרמב"ן ז"ל פי' דלא פרכינן צד חמור אלא היכא שיש בשני המלמדים חומרות שאין אח' מהם בלמד ואין בלמ' שום חומרא שלא תהא דמלמדין כגון הא דהכא וכן אידך דאמרינן לעיל אבל בעלמא דלא פרכינן צד חמור יש בלמד צד חומרא שאינה במלמדין ומדברי רש"י ז"ל למד כן שכתב בסנהדרין גבי ההוא דאמרינן לה לנשיא וחרש שכן משונין וצד חמור לא פרכינן דאביו נמי אית ביה צד חיור שהוקש כבודו לכבו' המקום. ומורי הרא"ה ז"ל היה מפרש דלא פרכינן צד חמור אלא כשהחומרות הן בעיקר אותו דבר שאנו באין ללמוד מהן כגון שכאן שאנו באין ללמו' לענין המלקות ומש"ר חמור שלוקה ומשלם ועדים זוממין שלוקה בלא התראה וחובל בחבירו דפ' אלו נערות שחייב ה' דברים שהוא עיקר הממון שאנו באין ללמו' שם לחייב תשלומין במקום מלקות אבל בהצד השוה דעלמא אין החומרות באותו דבר שאנו באין ללמו' מהם ופי' נכון הוא אם היה מתקיים זה בכל השמעות. וראיתי להרב ר' מאיר ז"ל האשכנזי שכתב דבר חמור היינו משום דזימנין דבעדים זוממין איכא חומרא דמש"ר להיות לוקה ומשלם כגון שהעי' על האדם שהוציא ש"ר ונמצא חומרא שוה בשניהם. ור' יהודה לא חשיב לה פרכא כיון שרוב עדים זוממין אינו כן. וכן בפ' אלו נערות עדים זוממין משלמין ה' דברים כשהעידו על א' שחבל בחבירו ולשון צד חמור אינו מתיישב לפי' זה גם אין זה נמצא יפה באותן מקומות שהקשו צד חמור ואף שמצינו שפירשו כן בתוס' בשם ר"ת ז"ל דבר שאמרו שם ור' יהודה צד חמור לא פריך נראה דלית ליה הא דאמרינן בשחיט' חולין דכל מה הצד פרכינן כל דהו דהא פרכא דצד חמור מטעמ' דפרכא כל דהו הוא דפרכינן לי' כמו שפי' רש"י ז"ל גבי ההיא דמה לנשיא וחרש דבמס' סנהדרין (דף סו) וכן כתב רבינו ז"ל:

ההוא מיבעי ליה לאזהרה לעדים זוממין:    פי' רש"י ז"ל שלא ענש הכתוב אלא א"כ הזהיר ואין לשונו ברור דהא לא אתמר הא אלא היכא שהלאו ההוא ניתן לאזהרת מיתת ב"ד או כרת דאמרינן דלאותה אזהרה בא ולא לענוש עליו מלקות אבל בלאו גרידא לא איתמא הכין דא"כ כל חייבי לאוין אין לוקין עליהן שכולן באו לאזהרתן ואי בעי לומר דה"נ בא להזהיר על ענוש כאשר זמם שיש בו מיתת ב"ד לפעמים וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו כדאמרינן גבי לאו דמחמר הוי ליה למימר הכי בהדיא כדאמרינן בכל דוכתא ועוד דכיון שכתב רחמנא והצדיקו אפקיה מההוא דינא כי היכי דאפקיה מדינא דלאו שאין בו מעשה כדכתיב בריש פירקין והנכון כמו שכתב הרמב"ן ז"ל דכיון דלא תענה אזהרה לעדים זוממין לקיים בהם עונש כאשר זמם שוב אין לנו בו אלא עונש כאשר זמם במקום שיש לקיים בו תורת הזמה שכבר פירש הכתוב עונשו ולאפוקי היכא שאינו בתורת הזמה כגון השנויין בריש פירקין וכיוצא בזה שלוקין מן הלאו הזה משום שכתב רחמנא והצדיקו והיינו דאמרי' דלר"מ אין לומר כן דאיהו ס"ל דאזהרת עונש כאשר זמם הוא מלא יוסיפו לעשות:



דף ה עמוד א[עריכה]

אמר אביי אתיא רשע רשע וכו':    ואיכא דקשי' ליה דהא אמרינן דאין דנין אפשר מא"א כדאיתא בפסחים ובמסכ' נדה פ' יוצא דופן. ויש שתירץ דא"כ דאפילו גבי מלקות הוה אמרי' דדינא הוא דמשלשין כמו בממון ואי עבדינן טפי אין זה כאשר זמם א"כ היכא דאיכא קטלא שאי אפשר לומר שלוש הוה לן למפטרינהו דאי עבדינן בהו טפי מהא לא הוי כאשר זמם ומדחייבינהו רחמנא שמעינן דקטלא דכולהו כאשר זמם הוא וגבי מלקות כאשר זמם הוא. והקשה עליו רבי' הרמב"ן ז"ל דא"כ הא לאו מג"ש דרשע רשע גמרי' אלא מן גלויי מילתא דגלי מיתה על מלקות ועדיין אנו אומרים דלאו גלויי הוא דבמיתה דלא אפשר הוי כאשר זמם ולא במלקות דאפשר. ואחרים תרצו דגבי מלקות נמי פעמים שאי אפשר כגון שהם שני עדים או יותר משלשה. והנכון יותר דאביי סבר שלא אמרו אין דנין אפשר מא"א בג"ש שאלא במה מצינו:

רבא אמר בעינא כאשר זמם וליכא:    והא דלא יליף רבא בג"ש ואע"ג דג"ש גמורה היא כדאיתא בפר' החובל (דף פו) לענין סומא שהוא פטור מחייבי מיתות ומחייבי גלות. י"ל דאיהו סבר אפילו בג"ש אין למידין מאי אפשר אי נמי דה"ק דהכא לא צריכינן לג"ש והכי נמי אשכחן ליה בפ"ק דסנהדרין גבי הא דתניא ר' ישמעאל אומר מלקות בכ"ג ואמרינן מ"ט אתיא רשע רשע מן חייבי מיתות ב"ד. רבא אמר מלקות במקום מיתה עומדת כלומר ולא צרכינן לג"ש ואי קשיא הא קשיא דבפר' אלו נערות לגבי חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר שהם פטורין לריש לקיש מייתי לה מדכתיב רשע רשע ורבא אמר אתיא מכה מכה אלו לר' יוחנן אמר התם שהם חייבים והיכי לא דריש ר' יוחנן ג"ש דרשע רשע וי"ל דר' יוחנן סבר דלא אתיא ג"ש דרשע רשע אלא למה שהוא מגופו של מלקות ולא לדבר אחר הבא עם המלקות:

ממון מצטרף:    פי’ מצטרף בידו של זה שהיו מחייבין מיהת אבל במלקות שאין הנענש הראשון מקבל כלום אינו מצטרף ביד הזוממין:

והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו:    פי' ושקר קמא מיותר לדרשא שבעד עצמו היה השקר שלא היה שם וכן אידך דדרשינן מדכתיב לענות בו סרה מיותרא הוא דלא בעי למיכתב בו דהא כתיב כי יקום עד א' באיש אלא ודאי ה"ק לענות בעצמו של עד סרה:

מהו דתימא גיחוש לנהורא בריא:    פירש ולאו למימרא דמשום מהו דתימא דלא הוי אלא במיעוטא נקטול את הנדון בעדותם אלא לומר דמהו דתימא נציל את העדים מהאי טעמא ויהיה הוא והם פטורי' קמ"ל דאין ניצולים בזו דהא קי"ל בפ' בן סורר ומורה דאזלינן בדיני נפשו' בתר רובא בין לקולא בין לחומרא ועל הדרך הזה מתפרשת אידך דאמרינן בסמוך מהו דתימא ניחוש לגמלא פרחא להציל את העדים מיהת קמ"ל דאפילו להצלה דידהו לא חיישינן לגמלא פרחא. והקשה בתוספ' בפרק האשה דיבמות (דף קטז) חיישינן לגמלא פרחא גבי ההוא גיטא דאשתכח בסורא דהוה כתב בי' אנא ענן בר חייא מנהרדעי' פטרנא וכו' ובדקו רבנן ולא אשכחו אלא חד ענן בר חייא מתגרא בהדייהו הוה בנהרדעא ואמר רבא אפילו לדידי דלא חיישינן לשני י וסף בן שמעון הכא חיישינן כיון דהוחזקו מ"ט דחיישינן לגמלא פרחא א"ג לקפיצה א"נ מיללי מסר וא"כ קשיא דרבא אדרבא. וכ"ת דהתם לחומרא הוה להצריך גט אחר ה"נ ניחוש לחומרא כלומר להציל את העדים משום והצילו את העדה. ובתוס' תרצו דשאני הכא שהעדים בפנינו ולא טענו מידי וכיון דכן אנן לא טענינן להו. ואין זה נכון בעיני הרב רבינו הרמב"ן ז"ל ובעיני רבותי ז"ל דהא ודאי משם והצילו העדה כל מאי דאפשר להו למטען טענינון להו בכל דוכתא דדלמא הכא משום ביעותתא לא טענו או כסבורין דלא מהמני משום דהוי מילתא דלא שכיח. והרב ר' אברהם אב ב"ד זל תירץ דהתם עיקר טעמא דרבא היינו משום מילי מסר ואידך דקפיצה וגמלא פרחא לסניפין בעלמא נקטיה דסימנין דעבי' תלמודא הכי ותדע לך דהא בודקין את העדים באיזה מקום הייתם לקיים בהם מצות הזמה ולמה לי דהא תלינן בגמלא פרחא או בקפיצה. וכתב עליו הרמב"ן ז"ל שדבריו נכונים אבל ראייתו אינה ראיה דאפי' תימא דחיישי' לגמלא פרחא או לקפיצה אנו צריכין לבדוק העדים באיזה מקום כי אולי תתקיים תורת הזמה שיבואו עדים ויאמרו עמנו היו כל אותו יום במקום פלוני ולא זזה ידם מתוך ידינו:

ואמר רבא באו שנים ואמרו:    פי' שבאו בשלישי בשבתא לב"ד ואמרו בחד בשבא וכו' עד אלא בתרי בשבא הרג את הנפש ונמצא שכן הרג את הנפש קודם שבאו העדים לב"ד להעידו ולא עוד אלא אפילו אמרו האחרונים בע"ש קודם לכן הרג פ' את הנפש שקדמה הריגתו לעדים אלו להריגתו בעדים הראשונים נהרגין מ"ט דכי אסהידו עלי' גברא לאו בר קטלא הוא פרש"י ז"ל דאי הוא מודה קודם שבאו עדים האחרונים הוה מיפטר משמע דס"ל למר"ן ז"ל דכי היכי דגבי קנס מודה בקנס ואח"כ באו עדים דפטור דה"ה לגבי קטלא והקשו עליו שזה לא מצינו בשום מקום דא"כ כל רוצח יציל את עצמו לכך פירשו דטעמא משום דכל זמן שלא נגמר דינו אין חיוב מיתתו ברור והרורגו חייב עליו דגברא חייא קטל ולא עוד אלא כיון דאיכא בעדים כמה חקירות ובדיקות אולי לא תתכוין עדותם ובאידך דגבי קנס גברא לאו בר חיובא משום דאי מודה מפטר ולאפוקי דבר דממון דליכא לא הא ולא הא דהא בדיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה דלא אמרינן הכי:

דבעידנא דקא מסהדי:    פי' דקא מסהדי הראשוני' שבאו בתחיל' לב"ד גברא בר קטלא הוא. פי' דכיון שכבר נגמר דינו לית' גבר' קטילא הוא והההורגו פטור עליו דבעידנא דקא מסהדי גברא בר חיובא הוא. פי' ואע"פ שנגמר דינו לבסוף ע"פ עדות האלו האחרונים אין דנין אותו למפרע וכדאמרינן בכתובות לענין קנס הבת ולא הספיקה לעמו' בדין עד שבגרה קנסה לעצמה וכן אמרו שם לענין שאין אדם מוריש קנס לבניו קודם העמדה בדין. ואיכא למידק דהא לענין חצי נזק דשור תם דקי"ל דהוי קנסא אמרי' התם בב"ק דלמ"ד שותפין נינהו אם הקדישו ניזק אפילו קודם גמר דין ואחר כך נגמר דינו הקדישו הקדש שדנין אותו למפרע שהיה שלו ויכול להקדישו. ה"נ אמרינן התם בב"ק שאך באו שני עדי' ואמרו שהפיל את שנו של עבדו ואח"כ סימא את עינו שיוצא לחרות בשנו ונותן לו דמי עינו כאיניש דעלמא ואע"ג דלא נגמר דינו של שנו עד עתה דנין למפרע כאלו נגמר קודם שסימא את עינו. ונ"ל דשאני הקדש ושחרור דהוה מידי דזכה בו שמים דגבי שמים דנין למפרע כאלו נגמר הדין אבל לגבי הדיוט לא אמרינן ובמסכת בב"ק כתבתי תירוצים אחרי' וכולם יש בהם גמגום גדול:

מתניתין באו אחרים והזימום וכו’:    הגאונים הראשונים ז"ל פירשוה בזוממין וזוממי זוממין וכן היה נראה מן התוספתא אבל רבינו אלפסי ז"ל דחה פירושם לגמרי כדאיתא בהלכותיו דודאי כל שבאו הרבה כתות זו אחר זו להזים כל א' את כברתה הקודמת לה הכל הולך אחר העדות האחרונה וקי"ל נמי שכל עדות שאינ בזוממין וזוממי זוממין לא שמה עדות ועוד דבגמ' אמרינן להדיא במסקנא אטו כולי עלמא גבי הני הכוו קיימי אלמא כת אחת בלבד היא שהזימו כל הכתות הללו הבאות להעי' על הנדון והתוספתא ההיא שמסייעת לפי' הראשונים ז"ל משבשתא היא ואין לנו אלא פי' הריא"ף ורש"י ז"ל שפירשו כי באו אחרים והעידו בזוממין הראשונים לומר שראובן הרג את הנפש וכת המזימין הראשונה הזימו אותם וכן לאחרים ואחרים שבאו כן לכולם הזמו הכת המזמת הראשונה ואמרי רבנן שכל אותם הכתות יהרגו בעדות הכת המומת הזאת ור' יהודה אומר איסטאטית היא זו פי' רש"י ז"ל לשון סרה דמתרגמי' סטיא כלומר אין להאמינה כי כת זו עדות המדברת סטה היא והריא"ף ז"ל פי' לשון סטים וקוצה כלומר כת צבעת שרוצה לצבע העלם בדם נקי כסטים וקוצה המצבעת את הכל ודרך משל אמרו כן ושני הפירושים יוצאין לענין אחד וטעמא דידהו מפרש בגמרא והלכתא כרבנן:



דף ה עמוד ב[עריכה]

גמרא אי אסטטית היא זו אפילו כת ראשונה נמי:    פי' מדקתני אינה נהרגת אלא כת הראשונה משמע דאפילו כת הראשונה קיימת לפנינו כשנעשת כת המזמת אסטטית אפ"ה אינה ניצולת כת הראשונה ולהכי פרכינן דכיון שהוחזקה כת המזמת בשקדנות אפילו כת הראשונה ראויה שלא תהרג ופריק ר' אבהו דמיירי כשקדמו והרגו את הראשונה קודם שנמצאת זו אסטטית ופרכינן מאי דהוה הוה כלומר פשיטא שאם כבר קדמו והרגו תהרג ומאי קמ"ל במאי דקתני אלא כת הראשונה אלא אמר רבא ה"ק אי איכא כת אחד בלחו' נהרגין איכא טפי אין נהרגין כלל ופרכינן והא בלבד קתני פי' דמשמע דאיכא אחריני עם הראשונה וה"ה דקשיא לשון ראשונה דמשמע דאיכא אחרות עמה שהיא ראשונה להם אלא דנקטינן חדא מתרי פרכי' ואמרינן קשיא כלומר דודאי לישנא דמתני' לא דק בה תנא והכי בעי למימר אינה נהרגת אלא כשלא באה להזים כת אחרת בלתי אומתה כת שהיא עכשיו אלינו ראשונה דהשתא שהיא ראשונה אינה נהרגת ואלו היתה היא בלבד נהרגת והאי שינויא הכרחה הוא דאי אפשר לפרש מתניתין באנפא אחריני:

ההיא איתתא דאתיא סהדי ואישתקור אתיא סהדי ואישתקור הדר אייתי סהדי אחריני דלא אשתקור אר"ל הוחזקה זו א"ל ר' אליעזר אם היא הוחזקה כל ישראל מי הוחזקו:    קשה לי כיון דמודינן דהוחזקה היא אלמא טענת שקר היא טוענת וכיון שטענתה שקר העדים במעידים כדבריה שקר הם מעידים וזה מושכל ראשון. וי"ל דהא דאמרינן דהוחזקה היא לא שהוחזקה לטעון שקר אלא שהוחזקה להביא עידי שקר ואולי טענתה אמת ולכך אמרינן שאעפ"י שהוחזקה להביא עדות שקר כל ישראל לא הוחזקו להעי' שקר ואולי אע"פ שהשתי כתות הראשונות העידו שקר כי לא היו בענין אולי הכת השלישית מעידין האמת והיו בענין:

שמעת מילי יניה דבר נפחא ולא אמרת לי:    ומיהו ר"א דלא אדכר לר' יוחנן לומר דבר בשם אומרו אולי לא שמעת ממנו לזו עדיין אע"פ שהוא רבו או אולי לא חשש שהכל יודעין שדבריו דברי ר' יוחנן רבו כאותן שאמרו ביבמות על יהושע הכל יודעין שהיא תורתו של משה:

לימא ר"י ור"ל בפלוגתא דר"י ורבנן קמפלגי:    הריא"ף ז"K שינה עכשיו בכאן הפירוש שפירש במשנתינו שעל כת המזמ' אומר ר' יהודה אסטטית ושעליה נחלקו ר"י ורבנן משום דקשיא ליה למר"ן ז"ל דא"כ מה ענין הכת ההיא אצל האשה הזאת הוחזקת בשתי כתי עדים להביא עידי שקר ואלו הכת המזמת אין לנו עליה שום ראיה שהעי' שקר כלל ולכך פירש כאן דהשתא ס"ל דעתין דתלמודא דפלוגתא דרבנן ור"י אינו אלא על העדים שבאו להעי' על הנדון שהרג את הנפש והאי דקתנו באו אחרים והזימום לאו שהזימום הכת הראשונה המזמת אלא כת אחרת כי על כל עדים שבאו להעי' על ראובן שהרג באו כת עדים שהזימום ואמרי אבנן שכל הכתות ההם שהעידו על ראובן נהרגין שכבר הוזמה כל אחת מהן בכת אחרת ור"י אומר כי עדות זו שמעידין על ההריגה אסטטית וכל העדים שמביאן אחר שהוזמה הראשונה אין מקבלין אותם כלל דודאי שקר הם מעידין ואפילו לא הוזמו והיא הנותנת שאינן נהרגין אם הוזמו דליכא למימר בהו כאשר זמם לעשות כיון שלא היו עושין מעשה על פיהם כי בודאי היו באין להעיד סרה או לצבע העולם בדם נקי להרוג ראובן שלא כדין ועל זה הוא שאמרו כאן דרבנן דאמרי כר"י דאמר דישראל לא הוחזקו ואע"פ שהוזמו הראשוני' או אפילו השניים אולי השלישים שמעידים על ראובן שהרג אמת הם מעידים. ור"ל דאמר הוחזקה זו כר"י דאמר אסטטית היא ואע"פ דר"ל לא חשיב לה מוחזקת אלא בתר תרי זימני דאתו סהדי ואשתקור ואולי ר' יהודה מחזיק להו בחדא זימנא בכת הראשונה שהוזמו דלמא ה"ה לר"ל דמחזיק לאשה זו בחדא זימנא אלא זלא היה שם ר"ל עד שהוחזקה שני פעמים היינו מאי דקס"ד מעיקרא. וגם על דרך זה תירץ התלמו' אליבא דר"ל אבל כשתירץ אליבא דר' יוחנן ואמר אמר לך ר"י ע"כ לא קאמר ר"י התם אלא משום דאמרינן אטו כל הני סהדי קמי הני הוו קיימי הדר מהאי פירושא וס"ל כפירושא דפרישנא דמתני' דר"י לכת המזמת קרי אסטטית וכדי כמה פליג על רבנן ובודאי דלמאי קס"ד השתא שפיר אתי לישנא דמתני' דקתני אינה נהרגת אלא כת הראשונה בלבד דאפילו בשלא קדמו והרגו היא נהרגת דכי מסהדי ראויה היתה לקבל עדותה ולדון על פיה ושפיר קרינן ביה ועשיתם לו כאשר זמם לעשות. וכל מאי דאקשינן ופרכינן לעיל אינו על דעת המסקנא הזאת שהיא כפי' משנתינו דהא ידע לה ר' אבהו וסוגיא דלעיל אינו אלא על דעת המסקנא הזאת להאי מסקנא ושיטת רבי' הריא"ף ז"ל. והקשה עליו בעל המאורי' ז"ל דא"כ ר' יהודה דסבר למאי ס"ד השתא דבחדא זימנא הוי חזק' לאסטטית דאמר כמאן לא כר' דאמר בתרי זימנא הויא חזקה ולא כרשב"ג דאמר בתלתא זימני. ויש שתירצו בזה דאית לי הדר' או דרשב"ג בעלמא אבל בדיני נפשות ס"ל דבחדא זימנא הויא חזקה. וזה דוחק גם לשון הסוגיא דחוק מאוד דאי ס"ל דלא כסוגיא דלעיל היכי סתים ליה ולא אמרינן בה סברוה. ועוד כי פרקי' אליבא דר' יוחנן והדרין מהאי פירושא ולמעב' פירושא אחריני למתני' הוה ליה לתלמודא לפרושי שכן שיטת התלמו' בכל מקום. לכך הנכון כמו שפירש הר"ז בעל המאור ז "ל וכן נרא' מפי' רש"י ז"ל דהשתא נמיס בירא לן כפי' משנתינו והכי קא מדמינן לה דר' יהודה ורבנן בכת המזמת באומדנא בלא ראיה דאיכא עלייהו פליגי דר"י אזיל בתר אומדנא והא מיחזי ליה אומדנא דמוכח דשקרא קאמרי כיון ששמו עצמם להזים כל הבאים בעדות זו לומר להם עמנו הייתם ודמיא להאי עובדא דאיתתא דאנן לית לן שום ראיה על גופא של כת שלישית זו שמעידין שקר אלא מאומדן דעתא בעלמא דחזינן להאי איתתא דהדרי תרי זימני בתר עידי שקר. ורבנן דמתני' לא אזלי בתר אומדנא וכן ר' יוחנן וקס"ד שהאומדנות הללו שוות הן ותלמודא מתרץ ואזיל שאין האומדנות והחזקות הללו שוות דריש לקיש ס"ל דאומדנא דאיתתא המירא טפי ומודה בה רבנן דכיון דהיא מהדרא אסהדי שקרי וחשו לה לאסהודי שקרא וקרוב לומר כי כשם שהסיתה לשתי הכתות האלה הסיתה לזו מה שאין כן בשטותינו דליכא דמשדל להו ור' יוחנן אמר דלר' יהודה אלימא ליה אומדנא דמתני' כי האומדנא באה אלינו מחמת גופן של עדים דאטו כ"ע גבייהו הזו קיימי אבל בעובדא דההיא אתתא אין האומדנא והחזקה הרעה הזאת באה אלינו מחמת שום ריעות שראינו בכת השלישית שאנו באין לשקר אלא מחמת האשה שהביאתם והרי זה נכון וברור ואע"פ שהר"ז הלוי קצר בלשונו זה פי' דבריו בבידור. והלכתא כר' יוחנן ולא דמיא הא למאי דאמרינן בפ' אלו נערות (דף לו ע"ב) בהאי דאפיק שטרא אחבריה ואמר מזוייף הוא ואתו סהדי ואסהידו דלדידהו אמר להו זייפא לי שטרא דקי"ל דכל שטרא דנפיק מתותיה ידה פסול ואפילו מקויים ולא אמרינן אם הוא מוחזק כל ישראל מי הוחזקו דשאני התם מטעמ' דאמרי' עלה דכיון דאזיל לזויופי שטרי אמרי' דכי לא משכחי ציורי צייריה איהו גופיה וכדפרישנא התם בסנהדרין:

מתני' אין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין וכו' עד והלא כבר נאמר ועשיתם לו כאשר זמם וכו’:    והרי אחיו קיים לאו דנפקא לן מדכתיב לאחיו דהאי ודאי ספיר מיקרי אחיו אפילו לאחר מיתה וכדכתיב להקים לאחיו שם בישראל וכתיב קרבו שאו את אחיכם ובגמרא לא נפקא לן דהרגו אין נהרגין אלא מדכתיב כאשר זמם ושאין עונשין מן הדין אבל מלאחיו לא נפקא לן מידי ואע"ג דגבי מלקות דכתיב ונקלה אחיך לעיניך בעינן שיא אחיך קיים לבתר דנקלה ולהכי אמרינן שאם אמדוהו לקבל עשרים מלקין אותו י"ח שראוי להשתלש ואין מכין אותו כ"א ואע"ג דכי מחית כ"א אגבא דחייא מתי הא מיית בסוף כ"א ובעינן לאחר שנקלה שיהא אחיך התם מדכתי' אחיך לעיניך שיהא קיים לעינינו ולאו מלשון אחיך בלחוד אלא הכא לרווחא דמילתא נקטו רבנן ועדיין אחיו קיים ואף ע"ג דלא נפקו להו מאחיו ודכותא טובא דנקטי חדא קרא במקום קרא אחרינא:

ומנין אפילו הם מאה ת"ל עדים:    ואע"ג דעדים לא משמע אלא תרי מ"מ כיון שאפיקתיה מתלתא וארבעה קים לן דלא שני לן בין ארבעה למאה דהא איכא דעת טובא והא דאמרינן בעלמא תרי כמאה מהכא הוא דנפקא לן:

ר"ע אומר לא בא השלישי אלא להחמי' עליו:    לפום פשטא נראה דר"ע חולק על ר"ש וסבירה דאם נמצאו שנים זוממין נהרגין אותם שני' מיהת אע"פ שלא הוזמו כולם כי לא בא השלישי להקל עליהם כיון דבלאו דידיה היה הנדון מחוייב ע"פ השנים ושלישי להחמיר על עצמו בא שאם הוזם עמהם שיהא חייב ואע"ג דבלאו דידיה היה הנדון מחוייב ע"פ השנים. ומיהו ר' שמעון מודה לר"ע שכשם שיצא לדבריו להקל יוצא להחמיר דהא קאמר שאם נזומו כולם נהרגין כולם. אבל רש"י ז"ל פי' לא הוצרך השלישי לבא להקל על השאר אלא להחמיר ולפי זה לא פליג ר"ע אלא שאמר שלא הוצרך לכך דהא פשיטא דעד שסתירה כל העדות אין חייבין כלל ולהחמיר הוא שהוצרך הכתוב וכיון שכן ור' שמעון לא פליג על ר"ע כדאמרינן א"כ ליכא בינייהו אלא משמעות דורשין. ואפשר דפליגי בלהחמיר דאע"ג דקתני ר' שמעון שאין נהרגין עד שיזומו כולם דמשמע שאם הוזמו כולם שנהרגין כולם התם בשבאו כולם ביחד אבל אם השלישי בא בעני עצמו פטור ובא ר"ע ואמר שאפילו בא אחרי כן בפני עצמו חייב כיון שנטפל לעוברי עבירה:

ומה פנים נמצא א' מהם קרוב וכו’:    בגמרא מתפרשא בסנהדרין:

גמרא למדתנו רבינו שאין עונשין מן הדין דתניא וכו’:    יש שפירשו דרבי לחדודיה לבריה הוא דקאמר ליה דודאי אפילו למ"ד בעלמא עונשין מן הדין כדאיתא במס' סנהדרין (דף נד) בהא אין עונשין דעדים זוממין חדוש הוא ואין לנו בו אלא מקום חדושו בלבד כדאיתא בב"ק. אלא לחדודיה אמר ליה ובריה לאהדר ליה שפיר למדתנו רבינו דאפילו בעלמא אין עונשין מן הדין וכ"ש כאן ומעתה הוא דאמרינן לעיל ומה הסוקל אינו נסקל לפי רש"י ז"ל שפיר פריך לד"ה ואפילו דלמ"ד דבעלמא עונשין מן הדין:

אחותך היא הא למדת שאין מזהירין מן הדין:    ובפ"ק דיבמות אמרינן דאע"ג אחותך מיותר איצטרך להיא ללמדנו שאין מזהירין מן הדין דאי לאה"א מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא וכו' לגבי אזהרה כמאן דליכא למדרש הוא אבל לגבי עונש איכא למדרש הוא ולהכי לא כתיב בעונש היא אלא ערות אחותו וממילא שמעינן דאתא ייתירא לאשמעינן שאין עונשין מן הדין:

חייבי מלקות מניין:    פרש"י י"ל דאמתני' קאי דקתני שאין העדים נהרגין עד שיגמר הדין ואתי לומר דה"ה לחייבי מלקות וחייבי גליות ויפה פי' דודאי ליכא למימר דאמתני' דאין עונשין מן הדין קאי דההיא לא מתפרשא בחייבי מיתות עד דניליף מינה לחייבי מלקיות ואידך דגבי כריתות הוא דתניא ליה וסתמא נקטינן נמי שיאן עונשין מן הדין ואי משום כאשר זמם ולא כאשר עשה סתמא אתמר ככל עדים זוממין אלא ודאי אמתני' קאי דלמדנו שאין נהרגין עד שיגמור הדין מדכתיב נפש בנפש דהיינו חייבי מיתות. וזה ברור. חייבי גליות מניין. פי' לא שהעדים חייבי גליות דהא תנן שאין גולין אלא ה"פ אם העידו על אדם שהוא חייב גלות ונמצאו זוממין שהם לוקין מנלן שאין דנין אותן עד שיגמור הדין. וא"ת א"כ מחייבי מלקות נפקא מג"ש דרשע רשע תירץ רש"י ז"ל דמהתם לא נפקא אלא כשהנדון חייב מלקות דכי כתיב אם בן הכות הרשע בנדון כתיב. ותמוהא מילתא טובא דהא להדיא אמר תלמודא לעיל אלא עדים שהרשיעו את הצדיק ואתו עדים והצדיקו את הצדיק דמעיקרא ושווינהו להני רשעים והיה אם בן הכות הרשע לומר שהן לוקין דאלמא אם בן הכות הרשע בעדים זוממין כתיב וכן פירש"י ז"ל שם. וי"ל דאין ה"נ לפום קושטא דמילתא אבל מ"מ לא משמע הכי קרא ולעיל נמי רמז לעדים זוממין שלוקין קרי ליה תלמודא וכיון דאפשר למיתחי לההיא כלל ניחא ליה טפי לאייתויי מרוצח רוצח. והנכון יותר דשפיר אתיא מג"ש רשע רשע בשאר חייבי מלקיות דהא לא חזינן מאן דפליג בדרשא דעדים זוממין לוקין אלא דהכא נקט לרווחא דמילתא הא דרוצח רוצח משום דבפ' החובל נקטינן ליה הכי לפטור סומא מחייבי מלקיות וחייבי גליות. וא"ת חייבי ממון מנלן תירץ הר"א אב ב"ד ז"ל דנפקא לן מדכתי' נפש בנפש יד ביד:

אראה בנחמה אם לא הרגתי עד זומם:    דרך קטיל טובא נקט הכי ולא הוה בעי לומר אלא שלא יראה בנחמה אם לא הרג עד זומם וכן שיטת התלמו' בכל מקום וכאותה שאמרה חיה אם נהניתי מכתובתי כלום וכן הכתוב אומר חי אני אם יבואו האנשים. תוספות אם לא שפכתי דם נקי וא"ת והיאך באת תקלה ע"י צדיק זה דהא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן. וי"ל שהעד ההוא היה חייב מיתה מעבירות אחרות וכאותה שאמרו בפ' השוכר על ר' אלעזר ברבי שמעון. הוא ובנו בעלו נערה המאורס' ביום הכפורים:

ודלמא בדינא קם בהדי' אי נמי פיוסי פייסי':    קשה לי וכי אין הצדיק הזה נאמן אלינו בכך. וי"K שאין ה"נ קאמר דאיהו ודאי מהימן אבל סייעתא דמייתי שפיר מצינן לדחויי דדלמ' בדינא קם בהדי' או דפייסיה וזה ברור. ואגב אורחי' בא להשמיענו שיש פיוס גם לאחר מיתה בקבר להפטר מעונש הנפש:

מאה טובה הוו:    פי' דאפילו דברו כולם ביחד אי אפשר שיגמרו כולם תוך כדי דבור של ראשון ופרקי' כל אחד ואח' כדי דיבורו של חבירו. והכי נמי אמרינן במס' שבועות וטעמא משום דכולהי עדים כאחד חשיבי וכדפי' התם אבל בעלי דינין שהודה אחד מהם לחבירו ואחר שדבר חבירו בא להחזיר בו תוך כדי דיבור של חבירו אינו כלום דכל תוך כדי דיבור שבכל מקום תוך כדי דיבור עצמו הוא בר מהני עדים בלחו' וכן דנתי בתשובת שאלה: ומה שנים נמצא אח' מהם וכו' דרשא אחריתי היא דדריש ר"ע בייתורא דקרא דהקשא הוא והקשא לגמרי דיינינן:



דף ו עמוד א[עריכה]

א"ר יוסי בד"א בדיני נפשות אבל בדיני ממונות תתקיים העדות בשאר:    וטעמא דר' יוסי לאו משום דכתיב בקרא בשנים או שלשה עדים יקום דבר דמוקמינן לה בשאר עונשין ובממון וכדדרשינן התם לא יקום עד א' באיש לכל עון ולכל חטאת אבל קם הוא לשבועה אלא טעמא דר' יוסי כדפי' רש"י ז"ל דסברא הוא שאין לדון כן אלא בדיני נפשות דכתיב ביה והצילו העדה אבל הממון למה יפסל הכשר מפני שנמצא עם הפסולים. א"נ כדפירשו התוספות דכיון דנפקא לן מהקשא דשלשה לשנים משמע ליה דבדיני נפשות הוא דפשיטא לן דבשנים עדות שניהם בטלה כי עד א' בדיני נפשות אינו כלום אבל בממון אפילו בשנים יכולין אנו לומר שאם נמצא אחד מהם פסול שחבירו עדותו קיימת לשבועה מיהת. ומיהו ר"ע ורבי סברי דשפיר גמיר דיני ממונות מדיני נפשות ומה התם עדות היחי' בטלה לגמרי אף בדיני ממונות בטלה לגמרי ואינו קם אפילו לשבועה ולכך חוזר ולמלמד על השלשה ועל המאה וכין דהלכתא כרבי כדאיתא לקמן שמעינן נמי מינה דכדיני ממונות שנמצא אחד קרוב אין הכשר קם לשבועה וכן כתבו הגאונים ז"ל. ומיהו כתב רבי' אלפסי ז"ל בתשובת שאלה ששאלו ממנו על שטר שהיה חתום בו קרוב וכשר שלא אמרו עדותו בטלה אלא כשהכיר הכשר את הפסול ונצטרף עמו אבל אם לא הכיר בו אינו נפסל שהרי לא היה בדעתו להצטרף עם הפסול שזהו טעם פיסולו ולא עוד אלא שאם אמר העד הכשר שלא הכיר בו נאמן אם אין פסולו של זה מפורסם דהא מהמנינן להו לקמן כי אמהו למיחזי אתינא וכל מאי דאפשר למתלות בחזקות כשרות תלינן. והיינו הא דתניא בפ' גט פשוט (דף קסב) חמשה שהיו חתומין על השטר ונמצאו שנים הראשונים קרובים או פסולים תתקיים העדות בשאר ופרישנא התם טעמא משום דמסתמא תלינן להכשרא שלא יצטרפו כשרים עם הפסולין אלא דשבוק כשרים לעיל רוחא למאן דקשיש מינייהו ובא זה ומלאהו בקרובים וקי"ל מלאהו בקרובים כשר ושם פי' דלרבותא נקט שנים הראשונים דאע"ג דסמוכין הם לשטר אינן חוצצין וכ"ש אם הם באמצע או אחרונים דאמרינן לרבות עדים הוא דעבד בתר דאיתחום ואיתכשר בכשרים ולאשמעינן נמי דעדיפא חתימה בקרובים שהרי אויר פוסל בסוכה בשלשה וסכך פסול אינו פוסל אלא בארבע' אלא שרבינו האיי ז"ל כתב שבעינן שיהיו שנים עדים כשרים רצופים ומה שנהגו בקצת מקומות לחתום בשטרי כתובות כשרים וקרובי' ואע"פ שמכירים בהם. י"ל דלא מיפסל בהכי דהא ידעינן דלכבו' הם חותמים והויא כי הא דאמרינן לקמן דאי אמרי למיחזי אתינא כשר וכן דעת הרב בעל העיטור וכן שמעתי בשם ה"ר יונה ז"ל ועם כל זה טוב שלא לחתום בו קרויבם אלא א"כ כותבין שושבין או שיחתמו שם בתחלה שנים כשרים ויכתוב כל אח' עד כמו שנוהגין בקצת מקומות דהשתא הוי הוכחה דאידך לכבוד חתמו ולא אתי לאיחלופי בשטרות דעלמא ובמקום שנזהרין שלא לחתום שם קרובים הוא המנהג הטוב והישר וכן אנו נוהגים עתה שלא לחתום שם קרובים בעירנו. ולהאי שיטתא דהריא"ף ז"ל שהיא נראית נכונ הא דקתני שנמצא א' מהן קרוב לא שנמצא לעד הכשר ולא הכיר בו כדדייק לשון נמצא בכל מקום וכדאמרינן ביבמות על מאי דקתני נמצאו איילנות אלא הפירוש שנמצא אלינו עתה בב"ד אבל לעד הכשר לא נודע שיש שם קרוב או פסול תתקיים עדות בשאר. ומורי הרא"ה ז"ל לא היה מודה דין זה אלא כל שנצטרף עמו להעיד אעפ"י שלא הכיר בו עדות כולם בטלה וכדקתני נמצא אח' קרוב וכו' והחכם יבור דרך האמת:

אימתי בזמן שהתרו בהם וכו’:    פי’ רש"י ז"ל שהתרו העדים בנדון דגלו אדעתייהו דלאסהודי אתו והקשו עליו שהניחא בדיני נפשות דאיכא התראה אבל בדיני ממונות דליכא התראה מאי איכא למימר ועוד דאפילו בדיני נפשות אין העדים צריכין להתרות בנדון אלא לר' יוסי בלחו' והא קי"ל מותרה שאמרו אפילו מפי השד ועוד דא"כ היכי פרכינן הרוג והורג יציל דהא הרוג ונרבע לא התרו. ועוד דמאי אמרינן לקמן היכי אמרינן להו דהא בהתרו בהם תליא מילתא כדקתני. ובודאי כי הקושיות הללו נראות חזקות ופשוטות אבל נתמה על עצמינו היאך לא העביר עיניו רש"י ז"ל על אחת מהן לכך נ"ל לדון לזכותו כי רש"י ז"ל סובר דתנא נקט בזמן שהתרו בו בדיני נפשות מיהת שהיא אף לדברי ר' יוסי ומשום דקתני שהתרו בדעב' אין במשמע שעדים צריכין להתרות אלא שאם התרו גלי דעתם דלאסהודי אתו ומשום היכא דלא התרו א"נ בדיני ממונות דלא שייך התרו שיילינן לקמן בזמן שלא התרו בהן היכי אמרי' להו והא דפרכי' בסמוך הרוג יציל וכו' הא פירש"י ז"ל דההיא לר' יוסי היא דלא בעי התרו ועל פסקא דר' יוסי מייתי לה תלמוד' ואפשר עוד לומר דלא ס"ד למפרע הכין אף לר' יוסי אלא מקמי דידעינן דבמקיימי דבר הכתוב מדבר והוה ס"ל דכל פסול פוסל פי' צרוף ואף בשלא נתכווין להיות עד כלל אבל לבתר דתריצנא במקיימי דבר הכתוב מדבר שמעינן שאף ר' יוסי בדיני נפשות דיליה לא פסיל אלא בעדים שנתכוונו לקיים דבר ואי אמרי למיחזי אתינא לא מיפסלי הכשרים וכן כתבו בתוספות ויפה כוונו דלא מפשינן פלוגתא בכדי בין ר' יוסי ו' טפי ממאי דפריש תלמודא. כנ"ל. ובעיקר הברייתא פירשו אחרים דה"ק במד"א שהתרו ב"ד בעדים עד שהכירו שנתכוונת לצירוף עדות ומפני שלשון ההתראה הזאת סתום שאלו בגמר' לקמן היכי שיילינן להו ולשון התרו דחוק מאוד לפי' זה וכן לשון הגמרא שאמר היכי אמרינן להו דהוה ליה למימר מאי התרו או כיצד התרו:

נרבע יציל:    הקשו בתוס' ומה פיסול עדות יש בנרבע דהא אמרינן במס' סנהדרין (דף ט ע"ב) פלו' רבעון לאונסו הוא ואחרי' מצטרפין להרגו ורבא אמר אפילו רבעו לאונסו מצטרף. ותירצו דהתם לא היה שם אלא עד אח' שיעיד על הנרבע אבל הכא דאיכא עדים טובא שמעידים עליו שנרבע ברצון הרי הוא פסול לעדות. עוד פירשו דהכא הנרבע שהוא קרוב לרובע ומהרוג שהוא קרוב להורג פרכינן. וא"ת וא"כ מהיכן פשיטא לן שלא יציל עד דפרכינן להדיא שיציל. וי"ל דבהרוג הא כתיב מכה אביו ואמו מות יומת וגבי נרבע דכתיב ערות אביו גלה ואיכא דדריש לה בפר' ד' מיתות בערות אביו ממש. ולמאי דקס"ד השתא נמצא א' מהם קרוב או פסול שהוא פוסל לר"י אפילו בראיה בעלמא בלא עדות הוא דהא הרוג לא בא לב"ד מן הסתם ודוחק הוא לאוקומא בשעשאו טרפה ובא לב"ד ומיהו הא פרישנא לעיל דלבתר דתריצנא במקיימי דבר הכתוב מדבר הדרי' מהאי סברא אף לר' יוסי:

במקיימי דבר הכתוב מדבר:    פי' רש"י ז"ל ולא בעושי דבר ומיהו ג"כ יש בכלל זה במקיימי דבר שבא לבית דין להעיד:

למחזי אתיתון או לאסהודי אתיתון:    פי' רש"י ז"ל לאסהודי אתיתון בשעת מעשה וכי אמרי דלאסהודי נתכוונו בשעת ראיה הוו להו עדים מחמת אותה כוונה בלבד ואעפ"י שלא באו לב"ד להעיד וכן כתב רשב"ם ז"ל בפ' יש נוחלין (דף קיג ע"ב) גבי ההיא דשנים שנכנסו לבקר את החולה דדוקא נכנסו לבקר אבל נכנסו להעיד הוו לה עדים ואין כותבין דין שאין עד נעשה דיין מכיון שנתכוון לראות על דעת להעיד ואע"פ שלא העיד וכדאמרינן הכא דאי אמרי לאסהודי אתינן הוו להו עדים ומיפסלי כשרים אמטוליתיהו כאלו העידו וכ"ש אי אתו מעיקרא למיחזי. והשתא אתו לב"ד להעיד והעידו זו שיטת רש"י ז"ל ונכדו הרשב"ם ז"ל לפי לשונם. אבל הקשו עליו דמה סברא היא זו לומר כי לפי שמתכוין בשעת ראיה להיות עד יהא קרוי עד שלא להיות דיין ולפסול את הכשרים בכוונתו ועוד דא"כ היינו צריכין לסיים עדים בשעת קידושין שאם לא כן ויש שם שום קרוב אולי נתכוין להיות עד ופוסל את כולם והוא להו מקדשי בעדים פסולין או במקדש בלא עדים שאין קדושיו כלום ואנן בהדיא קי"ל דבקידושין לא צריך לומר אתם עידי ולא שני לן בין במקדש ביחידים או ברבים בפני אביה או קרובים ואעפ"י שנהגו בקצת מקומות לסיים עדים בקידושין לא משורת דין התלמו' עושין אלא לפי שחשו לפי' רש"י ז"ל. ועוד מאי צריך לשיילוהו אי אתו לאסהודי או למיחזי דהא ודאי סתמא דמילתא הבאין בשעת מעשה לא כדי שיהו עדים באין. ועוד לישנא דאמרינן למיחזי אתיתון או לאסהודי אתיתון אתיתון לב"ד משמע דאי לא הוה לן למימר לאסהודי אזלתון אי אתכוונתון לכן הנכון וכן יראה מפי' ר"ח ז"ל שאין השאלה הזאת אלא בשעת ביאתם לב"ד להעיד שאם באו להעיד או נצטרפו להעי' כשרים ופסולין נפסלו הכשרים ואם יאמרו שלא באו אלא לראות מה יעשו שני אחים שראו בא' שהרג את הנפ' וכי נאמר להם שימנעו עצמם מלבא לב"ד מי יוכל למנוע את העם הרואים מעשה שלא יבואו בתוך הצוחה הבאה לב"ד כפי מה שמזדמנים שם בין קרובים בין פסולים והלא על הרוב אין שם אלא קרובי ההורג ההרוג לראות מה יעשה לו. ועוד יש להוסיף שלא לפסולין בלבד אנו אומרים למאי אתיתון כי לפי התוספתא שכתבתי לעיל וכדע' רבי' אלפסי ז"ל אם הכשרים לא נתכוונו להצטרף להיות עדים עמהם אינן נפסלין אלא לכל אלו העדים שנמצא לנו בהם קרוב או פסול אנו שואלין למיחזי אתיתון או לאסהודי אתיתון וכי אמרו כולהו לאסהודי אתינא מיפסל וכן נראין הדברים שאפי' לאחר שהעידו אנו שואלין כן דכולה ברייתא דנמצא א' מהם קרוב וכו' על עדים דקרא קאי ולא מקרו עדים אלא אחר שהעידו ואף לאחר כן אם אמרו הכשרים שלא ידעו בפסולים ושלא נתכוונו להצטרף עמהם כלל כשרים ובתוספתא דלעיל ואליבא דר' ליכא הפרישא בהא בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות ואפשר דלר"י ור' עקיבא כל שהעידו כשרים ופסולין אפילו לא ידעו אלא באלו ולא אתו לאסהודי ביחד פסדולין וזהו מה הוסיף ר' עליהם לומר בד"א שהתרו בהם דאי לא מאי איכא בין ר' לר"ע. ומיהו הא איפסיקא הלכתא כר' הלכך אלובא דהילכתא בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות אין הכשרים נפסלין עד שנדע שנתכוונו כולם להצטרף לעדות שידעו אלו באלו והעידו. והרבה שיחות נכתבו בשמיעה זו אבל זהו העולה נכון לפי השמועה ושיקול הדעת והיא שיטת רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל וכן מצאתי כתוב בשם הרשב"א ז"ל והיא שיטת מורי הרא"ה ז"ל אלא שהוא פוסל כשבאו להעי' והעידו אע"פ שלא ידעו כשרים בפסולין שלשני' רואין אותו מחלון זה פסולין ואינו יכול להכריע בפירוש מפני הכבוד ומפני היראה:



דף ו עמוד ב[עריכה]

מתניתין היו שנים רואין אותו מחלון זה ושנים רואין אותו מחלון זה וא' מתרה בו באמצע בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי זו עדות אחת:    פי' ואינן נעשין זוממין עד שיזומו כולן וכן אם נמצא אח' מהם קרוב או פסול עדותם בטלה כדקתני רישא וא"ת והיאך היו מקצתן זוממין והלא אם יבוא עדים ויאמרו לאותם שבחלון האחד עמנו הייתם במקום פלוני יכחישום העדי' שבחלון האחר ובעדות מוכחשת אין אלו נעשין זוממין. וי"ל דלהכי קתני שמקצתן רואין אלו אל אלו ולא קתני שכולן דסגי בחד מאלו שיראו לאלו לעשות צירוף ביניהם. א"נ שרואין דרך ראיה כללית ולא שהכירום ממש שיוכלו להכחיש את המזימים:

גמרא לא נצרכה אלא לבועל את הערוה:    פי' דכך חד מנייהו ראה שיעור ביאה. וא"ת א"כ מאי רבותא דהא דקתני ולא עוד דהא סוף סוף לא ראה זה את זה בשע' ראיתו י"ל דאפ"ה רבותא איכא כיון דידעי כל חד מינייהו באבריה בשעת מעש' והיה המעשה צרוף אחד:

או מתרה רואה אותן מצטרפין:    פי' ואשמעינן רבא שזה בכלל מה ששנינו במשנתינו בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו דאי לאו הכי הוה פליג רבא אמתני' דבעי שיהיו מקצתן רואין אלו את אלו ולא מפרשינן בגמרא איהו דאמר כמאן אלא ודאי כדאמרינן. וא"ת והיאך הדבר הזה נגמר על פי המתרה לבד שעושה אותו עדות אחת שלא להיות זוממין עד שיזומו כולם ושתתבטל עדות כולם קרוב או פסול וי"ל דמיירי שיש עדים שראו את המתרה הזה עומד במקום שרואה אותן אע"פ שהוא לא ראה אותן ואפילו יראו אותן אין צירוף לעדים אלא בראיית המתרה בהם דשייך במילתא. כנ"ל:

אמר רב נחמן עדות מיוחדת:    פי' שלא העיד לחבירו בשעת מעשה כשר בדיני ממונות והקשו רבותינו ז"ל מאי קמ"ל דהא קי"ל כרבי יהושע בן קרחא דאמר במס' סנהדרין (דף ל) דאפילו הלואה אחר הלואה מצטרפין לחייבו מנה ואע"פ שהיו שתי הלואות חלוקות ולא ראו זה את זה כלל וכ"ש זו שהיה מעשה א' וברגע אחד אלא שלא ראו זה את זה. והרב ר' אברהם אב ב"ד ז"ל תירץ דרב נחמן ה"ק דעדות מיוחדת כשר בדיני ממונות בשכולה כשרה ולאפוקי אם היה א' מהם קרוב או פסול עדותן בטלה כיון דהלואה אחת היא. ואין זה נכון חדא דאי הא אתא ר' נחמן לאשמועינן היכי סתים לישני לומר כשרה בדיני ממונות דכיון דפסולא אתא לאשמועינן שפסולה הוה ליה לאירויי. ועוד למה נחמיר בדיני ממונות יותר מדיני נפשות שאם לא ראו אלו את אלו הם שתי עדיות ואם נמצא בהן קרוב או פסול אין אחת פוסלת חברתה אלא ודאי הא ליתיה כלל. והנכון לתירוץ קושיתנו מה שאמרו בתוספ' שלא נצרכה הא דר' נחמן אלא לרבנן דפליגו עליה דר' יהושע בן קרחא דסבירא להו דהלואה אחר הלואה אין מצטרפין. דאפ"ה כל שבהלואה אחת כשרה אע"פ שלא ידע שום אחד בחבירו ויש בכלל הזה שאם נמנה אחד מהם פסול חבירו מחייבו שבועה ומיהו לאו הא אתא ר' נחמן לא שמועינן דלישנא דעדות מיוחדת כשרה בשכול' כשרה מיירי ומשום דמתני וסוגיא דלפעיל איתא אפי' לרבנן דהמם אתא רב נחמן לומר דבהא מודו רבנן:

אלא מעתה בדיני נפשות תציל:    פירש”י ז"ל דסברא הוא דכיון שכשרה בדיני ממונות שתהא ניצלת בדיני נפשות. ואינו מחוור. ובתוספות פי' אלא מעתה דדרשינן יומת במיתה דוקא ולא ילפינן מיניה לממונא וגזרת הכתוב הוא לדרוש נמי מיניה דדוקא במיתה פסולה אבל להציל מצלת והא דאמרינן תציל פי' רש"י ז"ל שתציל את הזוממין שלא היו שם ואלו ואת הנדון שתהא העדות בטלה אלמא תנן הוא והן נהרגין. הקשה הרמב"ן ז"ל דאפילו בעדות צרופה ליכא למימר הכין שאם נמצא' כת אחת זוממת למה תפסל חברתה הרי אפשר שאלו כן זוממין שלא היו שם ואלו מעידן אמת ואם מפני שנמצא א' מהם קרוב או פסול אינה טענה שכיון שהוזם שלא היה שם אינו מהם אלא הנכון שלא הוקשו כאן אלא יהו העדים נהרגין ומדקתני הוא והן נהרגין משמע שלא תציל גם על העדים ונקטינן אלמא תנן הוא והם נהרגין משום הן לחוד דלא אפשר דלא למקטלה לכולה. וכן נראה עיקר. אלא כי מדברי הרמב"ן ז"ל נראה שהוא סובר כדברי רש"י ז"ל כי הוא ז"ל דאפילו במעידין לאחר כדי דיבור שהן השתי כתות עדים לכל דבר וכדאיתא לעיל דאפ"ה נמצאת כת אחת מהם זוממת בטלה כל העדו' דהואיל ונפסלה מקצת' נפסל' כולה ע"כ. וכבר השיבו עליו רבותי' ז"ל כי לא ידועו בבירור זו מנין לו:

מתניתין ר' יוסי אומר לעול' אין נהרגין עד שיהיו פי שני עדים מתרין בו:    שנאמר ע"פ שנים עדים. פי' לומר שאם על פי התראתם הוא נדון אפילו אתא לדברי הכל דהא הך סיפא הלכה היא וכדאקשי' מינה בגמרא לרבא ואע"ג דרושא לאו הלכת' דהא קי"ל דמותרה שאמרו אפילו מפי השד:

שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן:    וי"א דאע דמייתי לה מקרא דכתיב בעדים דה"ה לבעלי דינין דעובדא דהנהו לעוזי דאמרינן אתו לקמיה דרבא דאתו לדינא משמע וכן דעת רבי' מאיר הלוי ז"ל. ומעתה ה"ה למאי שאמרו בעלמא ע"פ שנים עדים מפיהם ולא מכתבם דה"ה לטענות בעלי דינין דבעינן מפיהם ולא מפי כתבם אלא שסופרי הדיינין כותבין טענותיהם. וכן כתב הרב ב"ה ז"ל גבי הא דאמרינן בפרק זה בורר (דף לא ע"ב) בענין מלוה אמר נדון כאן שאם אמר שיכתבו טענותיהם וישלחו לב"ד שידונו עליהם דמצי מעכב עליה חבריה שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן וה"ה מפי כתבם דומיא דאמרינן בעדות. ואף לזו הדעת אין זה אלא בשולחים טענותיהם לב"ד אבל בנותני כתבי טענותיהם לב"ד ואומרים שהם טוענים כמו שכתוב שם אין בכך כלום וכמו שנהגו דהא מפיהם קרינן ביה שאפילו בעדים כתב רש"י מפיהם ולא מפי כתבם שלא ישלחו עדותם לב"ד באגרת כמ"ש בפירוש התורה הא כל שנותן עדותו כתובה לב"ד ואומר מה שכתו' כאן אני מעיד מפיהם קרינא ביה וכן נהגו. אבל דעת רבותי' ז"ל דכיון שלא שנינו זה אלא בעדים שאין לנו אלא מה שאמר הספר ובעדים הוא שהקפיד הכתו' שתהא ע"פ ולא מפי התורגמן ולא מפי כתבם ולא בבעלי דינן ועובדא דהנהו לעוזי עדים הוו ולא פי' התלמו' לומר דאתו לסהדותא משום דפשיטא להו ומיהו ודאי מה שכתב הרב ב"ה ז"ל הדין אמת משום דבעינן ועמדו שני אנשים אשר להם הריב לפני ה' דדרשינן התם האנשים אלו העדים אשר להם הריב אלו בעלי דינין לפיני ה' אלו דיינים כדאיתא בפ' שבועו' העדות ואף לסברא דר' מאיר ז"ל דאנטלר או מורשה לא חשיב מפי התורגמן דאינהו במקום בעלי דבר ממש הם. והתם בפ' שבועות העדות תנן עד שישמעו מפי התובע ואוקימנא דבא בהרשאה מפי התובע קרינא ביה. וזה פשוט:

גמרא ההוא ר' יוסי בר יהודה היא:    פי’ דר' יוסי דהתם לאו היינו ר' יוסי דמתני' דהוא ר' יוסי בן חלפתא כדאיתא בבכורות אלא ר' יוסי בר יהודה היא דתניא ר"י בר יהודה אומר חבר אין צריך התראה פי' והא דשונא נמי בחבר דאי לא נהי דמועד להרוג במזיד דלמא סבור שהוא מותר וכדפרישו בתוספות. וה"ה דבכל חבר לר"י בר יהודה צריך שיודיעוהו שהנהרג ישראל אם אינו מפורסם וכי היא נערה מאורסה או אשת איש וכדפרישנא במסכ' סנהדרין ושמעינן מינה דסנהדרי לאו דוקא אלא ה"ה לכל בתי דינין ואפילו בממון וכן בדין דהא מעל פי שני עדים נפקא דכתי' אפילו בדבר שבממון והא דאמרינן בפ"ק דסנהדרין. צריכא שיהא בסנהדרין שנים לדבר בכל לשון ואחד לשמוע ומשמע דדוקא בדיני נפשות אפילו הכי צריך לשמוע ולהבין בלשון בעלי הדין מיהת ואע"פ שאינו יודע לדבר בו כלל וכדאמרינן הכי דרבא הוי ידע מאי דקאמרי:



דף ז עמוד א[עריכה]

אילעא וטוביה קריבי דערבא הוו:    לא ידענא מאי שייכיה דהאי עובדא הכי ולא כתבו' במס' סנהדרין אמתניי דאלו הן הקרובים. א"נ לעיל גבי נמצא א' מהם קרוב או פסול. ופי' רש"י ז"ל שהעדים האלו היה עידי הלואה שהעידו שראובן הלוה לשמעון מנה ולוי ערב והיה תובע בהם לשמעון הלוה וסבר ר' פפא דכשרים כיון דלגבי מלוה ולו הרחיקי הוו וא"ל רב הונא ברי' דר' יהושע דכיון דכי לית ליה נכסי ללוה אזיל לבתר ערבא כמאן דמסהדי השתא על ערבא אינהו ופסולים. וכן פי' הרמב"ם ז"ל לולא פי' רבינו ז"ל אם היתה תביעה זו במלוה על פה או במלוה בשטר ופי' רבינו ז"ל דבמלוה על פה ליכא לפרושה דא"כ שתי עדיות חלוקות הם לגמרי ולמה לא יהיו נאמנים על שמעון אנו אם אמרו שנים ראובן הלוה מנה לשמעון ומנה ללוי והם קרובים לשמעון כלום מפסלי על לוי הא אמאי ואפילו העידו שתי העדיות תוך כדי דיבור. לכן אין לפרשה אלא בעדו' בשטר שהיו חתומין בו אילעא וטוביה וטעמא דרב הונא ברי' דר"י משום דכולה שטרא דחתימו עלה כחדא סהדותא ואי אפשר להאמינה לחצאין ועדייין קמ"ל מהא דאמרינן בסנהדרין ומייתי ליה הריא"ף ז"ל כתב כל נכסיו לשני בני אדם קרובין לה ורחוקין לזה איתפלגין ר"ל ור"י ריש לקיש אמר כשרין לזה ופסולין לזה ור' יוחנן אמר מתוך שפסולין לזה פסולין לזה והלכתא כר"י לגבי ר"ל. וכן פסקו הריא"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל וא"כ למה לי למיתן טעמא הכא משום דלוה בתר ערבא אזיל הא אפי' במקבלו מתנה אמר ר' יוחנן וכ"ש דקשיא על רב פפא ומשמע דתרווייהו אזלי לשטתא דריש לקיש ומש"ה הוה סבר ר' פפא לאכשורי ור' הונא ברי' דר"י אמר דשאני הכא דערבא כגופה דלוה הוא. ומיהו כבר פירשתי בהמדור' קמא במס' גיטין בפר"ק משמו של רבינו ז"ל שנראה מן הירושלמי שטעם מחלקותם של ר"י ור"ל שם דר"ל סבר דעיקר מדות מתנה על מקבלי מתנה הוא דהוו גופין חלוקין ור"י סבר שעל הנותן הוא עיקר עדותם והוה ליה חד גופא וא"כ בהא דהכא לוה וערב שני גופין הם שהם המתחייבים והוה ליה כשני נותנין ולר' יוחנן הוו שתי עדיות ולהכי סבר רב פפא לאכשורי ואתא רב הונא וקאמר דלזה וערב פחדא גופא חשיבי אבל אין זו שיטת הרמב"ם ז"ל שהוא כתב שאם היו קרקעות חלוקות אף ע"פ שהנותן אחד כשרים לזה ופסולין לזה ולפי אותו דרך פלוגתא דר"י ור"ל כחדא ממונא או בתרי ממונא תליא וכל דהוי חד ממונא פסולין לשניהם ואפי' בתרי גופי וא"כ הא דהכא דהוי חד ממונא פסולה לשניהם ואפי' בתרי גופי וא"כ הא דהכא דהוי חד ממונא ללוה ולערב פשיטא דלר' יוחנן פסוין לשניהם בלאו טעמא דלוה וערב. והר"א אב"ד ז"ל פירשה לזו בעדי פרעון כגון שתבע ראובן לשמעון מלוה בשטר שהיה בו לוי ערב והביא שמעון עדי פרעון על זה והעדי' היו קרובים ללוה ורחוקי' לשמעון ועל זה סבר ר' פפא למימר דכיון דלדידיה רחיקי ננהו עדים כשרים הוא דהשתא לא תבע לער' כלום ואמר ר"ה בריה דר"י דכיון דלוה בתר ערבא אזיל פיטורו של לוה בזה כפיטורו של ערב וכאלו באים לפטור את הערב הם וכן ינה לזו בשתובע לשמעון מלוה על פה שהלוה בערבות לוי וטען שמעון שפרע וראובן הביא עדים שהודה לו שלא פרעו וסבר ר' פפא לחייבו לשמעון כי עליו הם מעידים. ואמר ר' הונא בדר"י דכיון שאלו לא באו עדים אלו היה שמעון נאמן שפרעו והיה הערב פטור מיד הרי הוא כאלו העידו לחייב גם את הער'. וזה פי' נכון בעיני רבינו והרמב"ן ז"ל ומורי תלמידו ז"ל ואיכא דמקשה הכא מאי שנא מהא דאמרינן התם בסנהדרין (דף ט) פלוני רבעו לרצונו דפלגינן דבורא בתרי גופי ונאמן על חבירו ואינו נאמן על עצמו וכן בעובדא דבר ביתוס שם (דף כה) דאתו עליה תרי סהדא חד אמר אוזיף ברביתא וחד אמר לדידי אוזיף ברביתא ופסליה רבא לבר ביתוס דההוא סהדי נהי דלא נאמן אנפשיה מהימן על חבריה ולא אמרינן עדות שבטלה מקצת' בטלה כולה ואע"פ שהיה הכל עדות אחת ממש שהעיד בפיר' על שניהם. וי"ל דשאני התם בכל הנהו כי מה שמעיד בפסול שאינו נאמן עליו ונאמן הוא על עצמו דכל שאומר אדם על עצמו אינו חשוב עדות כלל אלא הודאה וכדאמרינן לעיל במקיימי דבר הכתו' מדבר וא"כ ליכא למימר בה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כי כל מה שהוא עדות דהיינו מה שהעי' על חבירו כולה בכשרות אבל הכא ששני הדברים הם עדו' דהיינו מה שמעי' על אחרים ליכא למיפליג בה דיבורא כלל וכל שנדונת בעדות אחת אמרי' בה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה שאין עדות נאמנות לחצאין. וזה דעת הראב"ד ז"ל וכדכתיב' בפ' חזקת הבתים ובפ"ק דסנהדרין וע"ז סומך מורי הר"א אב"ד ז"ל בכל מקום. ועוד יש לומר בעיקר קושיין דלא דמו כלל דהתם כל מה שהעידו בפסול על עצמן תוספ' דברים הוא שאמרו ולא היינו צריכין לו בכל אותה עדו' כי הוא הוסיף על עצמו פלוני רבעי לרצוני שלא היינו צריכין אלא שיעיד על הנרבע וכן מה שאומר לדידי אוזיף ברביתא לא היה צריך אלא שיאמר דאוזיף ברביתא וכן הבא להעי' על האשה לומר שמת בעלה דיו שיאמר שמת או נהרג כיון שכן אין מקבלין ממנו כל אותו תוספות כיון דתרי ענייני נינהו דלא צריכי אהדדי לא תלו אהדדי כלל אבל ההיא דירושלמי שכתב נכסיו לשני בני אדם וכן הא דלוה וערב אין העדי' מוסיפין בעדותם כלל מעצמם כי על שני דברי' נזדמנו ונעשו עדים והויא לה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. וגם זה נ"ל טעם נכון:

הא דתנן ר"ע ור' טרפון אומרים אלו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם:    אע"ג דר"ע ור"ט קודם החרבן היו מ"מ לא היו בסנהדרי כי היו באותן מ' שנה שלפני החרבן שגלתה סנהדרי וישבה בחנות שלא דנו דיני נפשות מכאן ואילך כדאיתא במס' סנהדרין ודוכתא אחריני. והא דאמרינן שלא נהרג אדם מעולם פרישנא בגמר' משום דאמרי להו לעדי' המעידין על הרוצח ראיתם טרפה הרג שלם הרג ואת"ל שלם היה דלמא במקום סייף נקב הזה ופי' רש"י ז"ל שהיו שואלים בדקתם את ההרוג לאחר מיתה ארם לא היה טרפה וכן פי' רבינו מאיר הלוי ז"ל ולפי פי' זה היו צריכין לבודקו לאחר מיתה בי"ח טרפות וכי הוי שלם נמי חיישינן דלמא במקם סייף הוא נקב מבפנים שאינו ניכר ולפ"ז משנתינו כפשטה שלא נהרג אדם מעולם כלל כי זה דבר שאי אפשר שיוכלו להעידו שהוא שלם ושלא היה נקב במקום סייף מבפנים. אבל אין נכון בעיני כל רבותי' ז"ל חדא דא"כ בטלה כל פ' רוצחין ועוד כי אם היו צריכין לבדקו לאחר מיתה בי"ח טרפות קא מינוולה טובא והכתוב אומר ואהבת לרעיך כמוך כדאיתא בפ"ד מיתות. ועוד דמהיכא תיתי לחוש לכך עד שיהא ניצל הנדון דהא קי"ל שהולכין בתר רובא בדיני נפשו' בין להקל בין להחמיר כדאיתא בפ' סורר ומורה ואפילו ר' מאיר דחייש למעוטא אמרינן בשחיטת חולין דכל היכא דלא אפשר למבדק לא אפשר ומוקמי' לבהמה אחזקה. לכך הנכון שלא היו שואלין אלא על טרפות שנמצא מבחוץ וכי שיילי דלמא במקום סייף נקב הוא מבחוץ קאמרי שזה דבר שאפשר הוא אלא שהוא רחוק שיתנו דעתם ולכך אמר שלא היה אדם נהרג בעולמו של אדם אח' על הרוב ואף בזה אם לא רצו סנהדרין לשאול הרשות בידם כיון שרובא לא היו טרפה אלא שאם רצו לשאול ואמרו העדים אין אנו יודעים אין מקבלין עדותם. ובזה הוא שאמרו ר"ע ור' טרפון שהיו מקילין משום דנפישי רוצחין ובעלי עריות. ונראה מסוגית הגמרא שלא היה קולא זו אלא ברוצחין ובעלי עריות דנפישי כדאמרן והיתה סנהדרי חבלנית כל יום אבל לא היו מקילין כן בשאר עדיות דשאר עבירו' והיינו דלא שיילינן בגמרא היכי אמרי אלא ברוצחין ובועלי עריות:

והא דתנן שהסנהדרין נוהגת בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ:    פי' שהסנהדרי גדולה בלשכת הגזית הא לאו הכי אינה נוהגת בשום מקום כי המקום הוא גורם כדאית' במס' סנהדרין ועל אותן מ' שנה שגלתה סנהדרי גדולה לא דנו ד"נ וכן היא בספרי:

לא קשיא כאן בארץ כאן בח"ל:    כללא דמילתא דכל שברח מן הארץ לחוצ' לארץ כיון דשליחותייהו קא עבדינן כאותו ב"ד הוא וכ"ש כשברח מן הארץ לארץ או מחוצה לארץ לחוצה לארץ ולא חשיב ב"ד אחר אלא כשברח מחוצה לארץ לארץ דדלמא מהניא ליה זכותא דא"י לאשכוחי ליה זכות הצלה:

ואי אתה מושיב בכל עיר ועיר:    כלומר אינה חייבת להושיב כמו שחייב בא"י בכל עיר ועיר לדון את עירם ובכל פלך ופלך בין עיירו' שבאותו פלך:

ה"ג במנאפים ומשייראו מנאפי':    וכן גרס רש"י ז"ל ול"ג עד שיראו מנאפין דמאי עד הא קוד' לכן אי איפש' להיות שום דבר שיתחייבו בו. והא דתניא בפ' כיצד דיבמות (דף כה) רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר מנעלים הפוכים תחת המטה רוק למעלה מן הכילה בכולן אמר רבי תצא לא קשיא למה דבעו הכא שיראו מנאפין או כמכחול בשפופרת דהא דהכא לענין דיני נפשות כדאיתא בהדי' והתם מיירי לענין כתובה וקנסא דרבנן הוא שקנסו שתצא שלא בכתוב' אם רצה להוציאה מבעל' וכדין עוברת על דת יהודית וכההיא דאכלה גרגרה בשוק וכל הני עובדא סוף דמסכת נדרים. וכדכתיבנא על כל חדא וחדא בדוכתא בסייעתא דמארי שמיא יתברך שמו: