רש"ש על הש"ס/מכות/פרק א

על ש"ס: רש"ש | ראשונים | אחרונים

דף ב עמוד א

יעשה זה ב"ג כו'. וכן בסיפא יגלה זה. הא דנקיט להו בל"י [=בלשון יחיד, המעתיק] משום דכן גם לישנא דקרא בכה"פ [=בכל הפסוקים, המעתיק]:
רש"י ד"ה שהוא בן גרושה, קודם שנולד. וכתב התוי"ט כלומר קודם שהולידו אביו דהיינו שעת ההריון, סוף דבריו אינם בדיוק דההריון יוכל להיות בסוף ג' ימים לביאתו:
תוס' בד"ה מעידין (הא'), וי"ל דהתם כיון שבאין לחייבה מיתה כו'. כצ"ל:
בא"ד, אבל הכא כו' דליכא כי אם לאו בעלמא. נראה דר"ל אם יאכל בתרומה או יעבוד עבודה:
תוס' בד"ה מעידין (הב'), לאו כה"ג דומיא דאוהב גולה. ר"ל דאל"כ מאי אריא שונא אפילו אוהב נמי וז"פ ודברי התוי"ט בזה תמוהים ע"ש:
בא"ד, ואמאי אינו גולה כיון כו' וי"ל כו'. הן לת"ק דר"ש משמע שם דאפילו שאין אנו יכולין לומר דלדעת הרגו אעפ"כ אינו גולה וכמש"כ שם בס"ד וא"כ ע"כ לא איירי הכא אלא לר"ש, וקשה דבברייתא שם מפרש כיצד כו' נשמט (היינו החבל) אינו גולה מוכח דאוהב כה"ג גולה ואע"פ שאין רגלים לדבר:

דף ב עמוד ב

ואין משלמין אה"כ קסברי כופרא כפרה כו'. בתור"ע אות ב' מביא בשם הריטב"א לפרש דכיון דכופרא כפרה אין ממשכנין אותו ומאליו לא היה נותן כיון שיודע שהוא שקר, וק"ל חדא דא"כ מדוע לא פשטינן מכאן בב"ק (מ' ע"א) דאין ממשכנין על כופרא, שנית כיון דהוא מכחישן ודאי ממשכנין כמ"ש התוס' ביבמות (פ"ז ע"ב) ובכריתות (י"ב ע"א) לענין חטאת:
משום ר"ע כו' קסבר קנסא הוא כו'. ואין להקשות דת"ל דאין אדם משים עצמו רשע דש"ה דרוצה עשות תשובבה וכה"ג כ' התוס' בב"מ (ג' ע"ב) סד"ה מה:
תוס' ד"ה ומה. מש"כ המהרש"א ומהר"ם דגם בחנק איכא קל וחומר דמה החונק אינו נחנק כו' ע"כ כוונתם לר"ש דסבירא ליה סייף קיל מכולם ועמש"כ ע"ד המהרש"א דכאן בסנהדרין (מ' ע"ב) בס"ד:

דף ג עמוד א

רש"י ד"ה כיצד שמין שהוא אוכל פירות הקרקע כו'. ר"ל דהעדים רצו להוציא את השדה מידו לסילוק כתובתה ועתה שהוזמו אם היה רוצה למכור זכותו היה מוסרה תיכף ללוקח לאכילת פירות וגופה אם תמות בחייו וזה פשוט, ותימה על המע"מ שכ' שלא הבין, ודע שנוכל עוד לומר טעם יפוי זכותו מזכותה דדרך נשים על הרוב למות קודם בעליהן כמ"ש התוס' בכתובות (פ"ג ב') ד"ה מיתה וכן הרמב"ם בפיהמ"ש לנדה פ"ה מ"ו:
תוס' ד"ה באומר. מש"כ המהרש"א בתוך דבריו בא' מהעדים דאומר שקר העדתי דמשלם לפי חלקו משום דינא דגרמי צ"ע דלכאורה לר' נתן בב"ק (נ"ג ע"א) דהל' כוותיה דס"ל דמה דל"ל לאשתלומי מהאי לישתלם מהאי חייב אותו העד לשלם כל התשלומין:

דף ג עמוד ב

תנא המלוה את חבירו סתם כו'. נ"ל דסמך זה לכאן דנ"מ ג"כ לענין דאם הלוהו פחות משלשים יום קודם מוצאי שביעית אין שביעית משמטתו להא"ד ומזה קצת סעד לפסק ר"ת:

דף ד עמוד א

תנ"ה חבית מלאה יין כו' (לשלשה לוגין שאובין). הג' תיבות שסיבבתים נ"פ [=נראה פשוט, המעתיק] למחקם וכן לגי' התוס' ופירושם בדרב יהודה צריך למחוק תיבות לשלשה לוגין, ולפמש"כ לקמן גם לפי הבנתם בפירש"י ע"כ ל"ג להו:
רש"י ד"ה לא פסלוהו (הב') וגבי יין נמי כו' ונתנינהו בחדא כו'. לכאורה י"ל דהשתא שפיר משתמע מרישא דג' לוגין שלמים אפילו כמראה יין פסלוהו משא"כ אילו ערבינהו לא הוה משתמע שפיר אלא אם היו כמראה מים:
ד"ה לא עלתה ושמא כו' וזה א' מן הפוסלין אה"ת. לפ"ז לא א"ש לישנא דלא עלתה לו טבילה דהא עכ"פ לחולין עלתה לו, וגם לתרומה משום ביאת רו"ר במים שאובין די לו בטבילה בלא הע"ש, כדאיתא בפי"א דפרה מ"ה וגם קשה אי שם שאובין עדיין עלייהו לא תיהני ליה הטבילה כלל ואפילו לחולין דהא אין טבילה בשאובין ומתוס' משמע דלפרש"י באמת ל"ע הטבילה כלום, ואולי גירסא אחרת היה לפניהם ברש"י או דמפרשי לשמא ושמא שבדבריו לב' פירושים:
תוס' בד"ה אמר. ועוד דאמרינן בביצה כו'. ולי קשה ממשנה ערוכה בפ"ו דמקואות מ"ג ע"ש:
תוס' ד"ה תנ"ה, והכי תניא בביצה כו'. כצ"ל:

דף ד עמוד ב

בשלמא לרבנן כדי רשעתו כו'. למחלוקת הב' דלא לילקי שמונים אין די בטעם הזה דהא קיי"ל בכ"ד דעבירה שיש בה כמה לאוין לוקה כמנין הלאוין שבה דשתי רשעיות לא מקרי אלא ב' עונשין נפרדין:
אלא ר"מ מ"ט אמר עולא גמר ממוציא ש"ר כו'. מש"כ התוי"ט בד"ה משום דיליף ממוציא ש"ר לחייב בלא מעשה דברי שגגה הן דבגופייהו כתיבא מלקות והיה אם בן הכות הרשע ועי' לקמן בתד"ה ורבנן ובב"ק (ע"ד ע"ב) ד"ה ה"ל:
ורבנן האי ל"ת ברעך ע"ש מאי דרשי ביה. ר"ל לאיזו דרשה מוקי ליה אשר בעבורה ל"מ [=לא מיבעי המעתיק] למילקי שמונים א' משום כאשר זמם וא' משום אותו דאילו הא דמבע"ל לאזהרת עדי ב"ג זאת לא ימנע שילקה גם הכא בעבורו ומיושב הצע"ג הא' בתור"ע אות ה':
תוס' ד"ה בשלמא. וא"ת כו' והא בכתובות מוקי כו'. הוא שם ל"ז ע"ב:
בא"ד (בסופו) דהא משמע שפיר כו' בין קנס. כאן קצרו ובכתובות (ל"ב ע"א) ד"ה דאין בארו יותר ע"ש:
בא"ד ופי' בערוך כו' בתוך שדהו. כצ"ל:
תוס' ד"ה ורבנן. וא"ת דלא לילקי משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כו' וי"ל דעדיפא מיניה משני. מה שהקשה בתור"ע אות ה' בקושייתו הב' דמ"מ יקשה מדוע לקי בב"ג הא הוי לאו שניתן לאמב"ד (ר"ל ולא ענש אא"כ הזהיר כמ"ש התוס') וע"ש, לכאורה ה"מ להקשות ג"כ איך לקי מכאשר זמם כשמעידין שחייב מלקות הא בעינן אזהרה גם לזה, אולם יפלא שלא ראה מש"כ המהרש"א דיישבו בטוב ע"ש:

דף ה עמוד א

משלשין בממון. עי' לעיל (ריש דף ג') במש"כ רש"י על לישנא דמשלשין וכן התוי"ט נדחק בזה, ול"נ דשיגרת לישן הוא ממתני' דב"ב (נ"ו ע"א) ע"ש וכה"ג תמצא הרבה ומהן בשבת (מ' ע"א) בתד"ה הלכה ובב"ק (קט"ז ע"א) בד"ה הכרעה ועי' כתובות (ק"ד ע"א) מהו שתשלש ובפרש"י ובב"ב (קמ"ו ע"א) ובתוס':
היאך אתם מעידים כו' אותו היום במקום פלוני כו'. לכאורה נ"פ [=נראה פשוט, המעתיק] שאם היה אותו מקום רחוק מהמקום שמעידין ד"מ ב' ימים ואמרו עמנו הייתם יום קודם או אחר יום שמעידין עליו במקום פלוני הרחוק כנ"ל שנהרגין (עי' לקמן בגמ' א"ר באו שנים ואמרו בסורא כו') ולישנא דאותו היום שבמשנה י"ל דלא קאי על אותו יום שאמרו העדים אלא דר"ל איזה יום שיהיה רק שהמקום רחוק כ"כ עד שא"א לבוא מזה לזה במשך זמן שבין אמירת אלו לאלו, ולכן תמיהני על לשון הרמב"ם בפי"ח מה' עדים ה"ב שכתב אבל אם א"ל א"א יודעים אם הרג זה ביום זה בירושלים כו' שאתם עצמכם הייתם עמנו ביום זה בבבל כו' ע"ש והלא בין ירושלים לבבל מהלך כמה ימים ואפ"ה כ' ביום זה:
רש"י ד"ה וכן לענין, גוף המעשה לעדות של גמ"ד. כצ"ל:

דף ה עמוד ב

לאחיו והרי אחיו קיים. עמש"כ בסנהדרין (י' ע"א) בס"ד:
אף השנים יזומו את הג'. נראה דנקיט סוף דינא ומשפטו בשלימות הכי הוא אף שנים מזימין את השנים (ולכן כ' התוי"ט ולכאורה איפכא כו') ומה שנים מזימין את השנים אף השנים יזומו את הג' ולכוונה זו נקיט בראשית דבריו להקיש שלשה (ור"ל המוזמים) לשנים (ולא נצטרך להיפך הגי' כמ"ש התוי"ט):
רש"א מה שנים כו' רע"א כו' ומה שנים כו'. ברא"ש הגי' ר'ישמעאל תחת ר"ש וגי' זו ישרה מאד (ונעלמה מהתוי"ט) אך לא מצאתי לו חבר, וכ' הרמב"ם בפי' ודר"ע ור"ש קיימין ואין עליהם חולק, ותמיהני דבסנהדרין (מ"א ע"ב) אסיק רבא בפי' מתני' דשם דאפילו בחקירות ב' אומרים ידענו וא' אמר א"י עדותן קיימת כמאן דלא כר"ע וע"ש פרש"י ותוס' הרי חזינן דסתמא דמתני' פליגא עליה, ונ"ל דהרמב"ם לא הוה גריס שם כמאן דלא כר"ע וכ"נ מהא דפסק להא דרבא בפ"ב מה' עדות ה"ג ופסק ג"כ להא דר"ע ור"ש והלח"מ הניחו בצ"ע ונ"ל ראיה לגי' זאת מהא דשם (ס' סע"א) מוקמינן לסתמא דמתני' שם דוקא כר"ע ואם איתא ה"ל להגמ' דלמיפרך סתמא אסתמא:
ר' עקיבא אומר לא בא השלישי להקל כו'. מלת להקל ליתא במשניות ובירושלמי ובגמ' סנהדרין (ט' ע"א) וברי"ף וברא"ש וכ"נ מפירש"י אכן הנ"י והתוס' דסנהדרין שם גרסי ליה ע"ש:
ומה שנים נמצא א' מהן קרוב כו'. עי' בנ"י שכ' י"ל שהוא סיום ר"ע כו' או שנאו מפני מחלוקת ר"י ורבי והתוי"ט כ"ע ול"י כו', ול"נ דר"ל או שזה אינו מדר"ע אלא מסתמא דמתני' ולהכי שנאו בסוף בפ"ע ולא כללו עם סתמא דרישא הוא כדי להסמיך ליה פלוגתא דר"י ורבי דפליגי ביה, אמנם תמיהני עליו דהרי בסנהדרין (ט' ע"א) מבואר להדיא דזהו מדר"ע וכן שם (ס' ע"א) סתמא כר"ע דמקיש ג' לב' ע"ש בפירש"י ושם (מ"א ע"ב) לפי' התד"ה כמאן:
ומה ב' נמצא כו' עדותן בטלה. וכ' התוי"ט דנ"ל כו' ה"ז בא ללמד ונמצא למד כו' והתו"ח כ"ע ואינו מובן כו', ונ"ל דכוונתו דבטלה משמע דאינה מועילה כלל אף לשבועה וכ"מ מדברי הרי"ף בתשובה שהביאו הרא"ש ונ"י ומנ"ל הא (ועי' תד"ה אר"י) לזה קאמר דה"ז בא ללמד על ג' דאע"ג שנשארו ב' כשרים אפ"ה אינם מועילים למה שב' מועילים בעלמא דהיינו להוציא ממון ע"פ והדר למדין לשנים דאף שנשאר אחד אינו מועיל למה שמועיל בעלמא דהיינו לשבועה, וכעין זה כתבתי בחגיגה (י' ע"ב) בס"ד, ואגב אורחין למדנו דאף שע"א קם לשבועה מ"מ ע"י קרוב או פסול לא דאל"כ מדוע יפסל העד הכשר לשבועה כיון דגם הקרוב כשר לה וסייעתא להרמב"ם בפ"ה מה' עדות ה"ג אשר הכ"מ כ"ע של"י [=כתב עליו שלא ידע. המעתיק] מקור לזה:
תוס' ד"ה איסטטית, ברב אלפס לשום סטיס. כצ"ל בס' בסוף והתוס' קצרו בדבריהם דלפי' הרי"ף בגי' איסטסית וכצ"ל ברי"ף, וברע"ב גם כן ט"ס דלפי' הא' צריך להיות איסטטית בב' טיתי"ן ופשוט שפי' הרע"ב בדר"י שב על הב' הגי' והפי' שבמלת איסט' והתוי"ט ל"ד [=לא דק, המעתיק] בכוונתו בזה:
תוס' ד"ה חייבי גליות (בסופו) אבל כשהרשיעו הנידון כו'. כצ"ל:

דף ו עמוד א

נרבע יציל כשרבעו מאחוריו. לכאורה תמוה מדוע לא מקשה מכל העריות דאשה היא וגם היא קרובה, ושם לא שייך התירוץ דמשכבי אשה כתיב, לכן נראה דבנמצא אשה ביניהם לא נפסלו האחרים דבקרא כתיב עדים ואשה אינה נקראת עד עמש"כ רפ"ד דשבועות, אולם קשה דשם מפקינן גם קרוב מעד, והכא אמר נמצא א' מהן קרוב, שוב מצאתי בתומים ססל"ו שהעיר קצת בזה:
תוס' ד"ה אמר ר' יוסי. ועוד דבד"מ נמי כתיב ע"פ שנים כו'. ולענ"ד דבד"נ לא כתיב ע"פ גבי ג' וע"כ ע"פ דכתיב גבי ב' קאי גם עלייהו לדרשה דבמתני' דלקמן, וכן להא דיבמות (ל"א ע"ב) מפיהם ולא מפי כתבם, וא"כ חזינן דתרוייהו מחוברין יחד להיות ע"פ עולה לשניהם אבל בד"מ אדרבה חזינן דחלקן הכתוב לכתוב ע"פ בכ"א בפ"ע:
תוס' ד"ה נרבע. דכתיב שניהם מות יומתו דהיינו ברצון. כצ"ל:
תוס' ד"ה שמואל. ואפילו אירע לאחר כ"ד כו'. עי' מהרש"א ול"נ משום דעדיין קשה לפרש"י מהא דסדר הש"ס הך מימרא דרבא מקמי אידך דמסיק במקיימי הדבר הכ"מ:

דף ו עמוד ב

בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו כו'. לכאורה הל"ל זה את זה, עי' בתד"ה הוא שכ' אלמא לא בעינן שיהא כל השנים כו' אלא בחד סגי, ונ"ל דתנא מיסרך סריך בלישנא דמתני' דברכות (נ' ע"א), ונ"ל עוד דסגי בא' רואה את חברו אף שאין חבירו רואהו, וכן התם להצטרפות זימון וכמו דאמר רבא לקמן בראיית המתרה לפי' המשי"ח ולגירסתנו (לאפוקי מגי' הרמב"ם ברפ"ד מהל' עדות והמתרה רואה אותן כמ"ש הכ"מ שם)
תוס' ד"ה ואחד, וי"מ כו' ומסתמא היינו ע"י המתרה כו'. לכאורה זה אינו עולה לפי' המשי"ח לקמן בד"ה הוא, רק לפי' הי"מ דשם ועי' מהרש"א וצ"ע:
בא"ד, והעד שמכאן אע"פ שאין רואין זה את זה כצ"ל:

דף ז עמוד א

ופלוני ופלוני עדיו. וכתב התוי"ט דדילמא יש להזימם או להכחישם, קיצר במקום שה"ל להאריך דאמר אביי בסנהדרין (מ"ג ע"א) על משנה כיוצא בזו וצ"ל ביום פלוני כו' דילמא כו' ואתו ומזים להו ע"ש: