צל"ח על הש"ס/מכות/פרק א

על ש"ס: צל"ח | ראשונים | אחרונים

דף ב עמוד א[עריכה]

במתני' כיצד העדים נעשים זוממין כו'. ואף לתירוץ הגמ' מ"מ י"ל דעדיפא ה"ל למימר אין העדים נעשים וכו', ונראה להנ"ל דבעי להורות כתירוץ התוס' קמא בד"ה מעידין כו' דבמלקות מקיים כאשר זמם וא"כ חשיב עדות שאתה יכול להזימה וא"כ אם חקרו אותם בשבע חקירות ואמרו איני יודע - עדותן בטילה, דבעינן עדות שאתה יכול להזימה. משא"כ לתירוץ שני של תוס' דלא קאי כלל קרא דכאשר זמם עליה ולא בעינן עדות שאתה יכול להזימה, וא"כ אפילו אם אמרו בחקירות איני יודע מ"מ עדותן קיימת וא"כ התנא תנא כיצד נעשים זוממין וא"כ על כרחך אית בהו דין הזמה והוא דבמלקות וקרא ד'כאשר' קאי עליה ודו"ק:
אין אומרים יעשה זה בן גרושה או בן חלוצה. לישנא דקרא "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות" נקיט וק"ל:
בגמ' תנא התם קאי וכו'. תירוצא דהש"ס אינו מדוקדק דהא לא קושיא התנא אהיכא קאי. ונראה להנ"ל דהא וודאי אם במקום אחר מצינו דנעשים זוממין ולא קיימינן בהו דין הזמה, וא"כ קושיית הש"ס אהכי ג"כ קאי ולכך משני דאהתם וא"כ אין מקום לקושיית המקשן דבמקום אחר נמי מצינן דנעשים זוממים ולא מקיימין כו' וק"ל:
בתוס' ד"ה מעידין וכו' שהוא בן גרושה וכו' איך יעשה זה על פיהם בן גרושה דהכי הוא האמת וכו'. קים להו דהכי הוא האמת משום דאל"כ לא היו לוקין דבעינן עדים שהרשיעו את הצדיק אבל כשלא הרשיעו שום דבר לאו בני מלקות נינהו. ודע שאני מסתפק אם בעינן גם שיוגמר הדין כמו בשאר זוממין היכא שעושים להם כאשר זמם כמפורש במשנה דף ה' ע"ב. או דלמא שאני התם דגלי קרא נפש בנפש, אבל אלו שלוקין משום והרשיעו וכו' כיון שנתקבל עדותן אם הוזמו לוקין, או דלמא לא מקרי הרשיעו את הצדיק עד שנגמר הדין. וראיתי ברמב"ם ריש פרק כ' מעדים (פ"כ מהל' עדות) כתב בפירוש שאין עדים זוממין לוקין עד שיוגמר הדין:
שם בתוס' וי"ל דהתם כיון שבאין לחייבה מיתה וזממו להרוג וכו' אבל הכא שלא כוון לעשותו אלא בן גרושה דליכא כי אם לאו בעלמא וכו'. דבריהם צריכין ביאור דאיזה לאו יש בבן גרושה? אם כוונתן שחלל הוא זר ומוזהר על העבודה -- הנה משמע שאם היה זר העובד במיתת ב"ד לא היה מקיים כאשר זמם במלקות, אף שזה לא נתחייב במיתה עדיין על עדותן כי אם כשיעבור יתחייב אח"כ, אבל בשעת עדותן עדיין לא נתחייב מיתה. ואם כוונת התוס' שאם יוכל לבוא גרם מיתה מעדותן ג"כ לא מקיים כאשר זמם במלקות -- א"כ קשה הרי ודאי יש גרם מיתה כשיעבוד עבודה בשבת הוא מתחייב סקילה וכן מבואר בדברי התוס' בקידושין דף י"ב ע"ב בד"ה אם הקלנו בסוף עיין שם. הן אמת שלפי דברי הרמב"ם בפרק ו' מביאת מקדש הלכה י' (פ"ו מהל' ביאת מקדש ה"י) שגם אחר שנדע שהוא חלל אפ"ה אם עבר ועבד עבודה - עבודתו כשירה, א"כ בודאי שאין כאן חיוב על חילול שבת כיון שהעבודה כשירה, אבל דעת התוס' הוא כסברת הכסף משנה שם שלא אמרו בגמרא שעבודתו כשרה אלא העבודה שעבד קודם שנודע שהוא חלל ולא מה שעבד אח"כ.
וצריך לומר בשביל זה שיוכל להתחייב מיתה אח"כ על ידי עדותן לא בעינן כאשר זמם בהו משום דכתיב כאשר זמם לעשות ולא כאשר זמם לגרום, וכמו שחידש הריטב"א בחידושיו בשמעתין לענין חיוב תרומות שרצו להפסידו, שהרי אם הוא חלל לא יתנו מתנות כהונה עיין שם. ומ"ש התוס' דליכא כי אם לאו בעלמא -- לישנא בעלמא הוא, וכוונתן דליכא עכ"פ חיוב מיתה עתה לפנינו. ודע דעכ"פ זה רבותא יותר מעידי ממזר ששם ליכא גרם מיתה משום ממזר גם לעתיד וא"כ לא שייך להקשות לפי תירוץ הראשון של תוס' דליתני מעידין אנו שהוא ממזר. ובזה ניחא מה שאיחרו התוס' בהך "ויש לדקדק" שבסוף הדיבור עד אחר התירוץ השני של התוס'. ודו"ק:
בתוס' בד"ה זוממי וכו' ומתחלה היה ר"י מסופק וכו'. ולענ"ד הך ספיקא הוא מחמת שני התירוצים שכתבו התוס' בד"ה מעידין, שהקשו איך הוא נעשה בן גרושה דהא הוה 'עדות שאי אתה יכול להזימה', ותירצו דמקיימן הזמה במלקות רק בעדי נפש לא מחשב קיום הזמה במלקות דבהדיא כתיב נפש בנפש, ושוב תירצו דכיון שאין כאן כאשר זמם בקיום הזמה בשום פעם -- לא קאי 'כאשר זמם' על זה כלל. ונפקא מינה שבין שני התירוצים - דלתירוץ הראשון לא בעינן כאשר זמם ממש, והרי אפילו בעדי נפש היו מקיימים נפש בנפש ומקרי 'אתה יכול להזימה' אף שאי אפשר לקיים באותה מיתה ממש אשר זממו. ולתירוץ השני בעינן 'כאשר זמם' ממש, ולא מתקיימים 'כאשר זמם' בדבר אחר כלל, רק במקום דאי אפשר בשום פעם לקיים כאשר זמם לא בעינן כלל 'עדות שאתה יכול להזימה'.
וההפרש הוא לענין בת כהן דלא מקיימים בעדים 'כאשר זמם' ממש, שהרי היא בשריפה והם עכ"פ בחנק. לתירוץ הראשון -- שפיר מקרי 'עדים שאתה יכול להזימה', שהרי מקיימים עכ"פ נפש בנפש, ולא גרע ממלקות לגבי עידי בן גרושה או בעדי גלות. ולתירוץ השני -- זה לא מקרי 'אתה יכול להזימה' כיון שאין מקיימים 'כאשר זמם' ממש, רק דלא קאי על זה 'כאשר זמם' - שהרי זממו גם לאחיו. ולפי זה נראה אם נימא בעדים המעידים על בת כהן לחודה ולא על הבועל מתחייבין זוממיה שריפה, א"כ שפיר משכחת כאשר זמם בבת כהן וקאי עלה כאשר זמם, וממילא אם העידו גם על הבועל שאז אינם בשריפה היא ראויה להיות פטורה ודרשינן לאחיו ולא לאחותו וממילא גם היא פטורה.
ולמימר שהאמת הוא כן אי אפשר, דא"כ איך שנינו "כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה חוץ מזוממי בת כהן ובועלה"? ממה נפשך, אם העידו עליו בלחוד - א"כ מקדימין לאותה מיתה. ואם העידו עליה ועל בועלה - א"כ איך אמר שאין זוממין מקדימין למיתה שלה - הרי אינה מתחייבת מיתה כלל. וכיון שמוכח מהך משנה שגם על זוממין בת כהן מקדימין למיתה אחרת -- ממילא אתה למד שאפילו העידו עליה לחוד ג"כ המה בחנק, ולא מתקיימים 'כאשר זמם' בשום פעם, וממילא לא קאי 'כאשר זמם' אבת כהן כלל ולא בעינן עדות שאתה יכול להזימה. וכל זה לתירוץ השני. אבל לתירוץ הראשון של התוס' - שפיר אמרינן דוקא אם העידו על הבועל ג"כ הם בחנק ואעפ"כ היא בשריפה, ושפיר מתקיים כאשר זמם אף שאינו אותה מיתה ממש כאן שהרי הוא נפש בנפש אבל כשהעידו עליה בלחוד המה ג"כ בשריפה כמותה.
ודברי הרמב"ם בסוף פרק כ' מהלכות עדים (פ"כ מהל' עדות) משמע בהדיא דוקא אם העידו על הבועל אז הם בחנק, עיין שם. ולפי מה שכתבתי ממילא צ"ל שאינו סובר כתירוץ השני של התוס' רק כתירוץ הראשון. ואומר אני שסובר הרמב"ם דעל כרחך לא מקיים עדים שאתה יכול להזימם מלקות אלא במקום שאין בעדותן גרם מיתה כלל, אבל במקום שיש בעדותן גרם מיתה - אף להבא לא מקיים במלקות 'כאשר זמם'. ובזה עדים על דעת רבינו בפרק ו' מביאת מקדש הלכה י' (פ"ו מהל' ביאת מקדש ה"י) אשר הביאותי לעיל דגם אחר שנדע שהוא חלל - אפ"ה עבודתו כשירה בדיעבד. ובכסף משנה תמה, דבגמ' בקידושין לא מצינו רק מה שעבד קודם שנודע. ולדידי הוכיח הרמב"ם ממשנתינו - דאיך הוא נעשה בן גרושה - והא הוה עדות שאי אתה יכול להזימה? וצ"ל דמתקיים במלקות. וקשה הרי רצו לגרום לו מיתה שאם יעבוד אח"כ עבודה בשבת יתחייב בסקילה? אלא ודאי דעבודתו כשירה ואין כאן חיוב סקילה:

מהדורא תניינא
תוס' ד"ה מעידין ואמאי הא הוה עדות שאי אתה יכול להזימה ע"ש. והנה יש להבין מאי נפקותא איכא בין ב' תירוצים הללו, וי"ל דלתירוץ ראשון דמלקות הוי כאשר זמם וא"כ עכ"פ צריך לעדות שאתה יכול להזימה, לפיכך אם אמרו איני יודע עדותן בטלה, דזהו משנה ערוכה במסכת סנהדרין מה בין בדיקות לחקירות אם אמרו איני יודע עדותן קיימת אבל חקירות אם אמרו איני יודע עדותן בטלה דאי אפשר להזימה ולפי תירוץ השני דועשית לו לא קאי כלל אעדות דבן גרושה אם אמרו איני יודע באיזה שעה אפ"ה עדותן קיימת דזיל בתר טעמא דאין צריך עדות שאתה יכול להזימה, ולפי זה קשה מאי מקשה הגמ' הא כיצד אין העדים נעשין זוממין כו' הא י"ל דכך היא הצעת המשנה כיצד העדים נעשין זוממין כלומר שנעשין ונקראים זוממין לכל דבריהם דמלקות הוי כאשר זמם, וא"כ עדותן בטלה אם אמרו איני יודע באיזו שעה דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה כתירוץ הא' של תוס'.
ונראה לתרץ דהנה תוס' הקשה למה לא נקט מעידין אנו באיש פלוני שהוא ממזר דזהו שייך בין בכהן בין בישראל וכו' עכ"ל, גם בזה צריכין להבין האיך תליא קושיא זו בדבריהם דמוקדם, ונראה דהנה הריטב"א הקשה מאי משני הגמ' בעינן כאשר זמם הא הקרא מסיים לאחיו לאחיו ולא לזרעו ולא לאשתו ותירץ האי לאחיו מיבעי ליה ולא לאחותו, והשתא לתירוץ ראשון לא מקשה תוס' מידי דאי הוי נקט ממזר במתני' הוה אמינא אבל בבן גרושה וחלוצה קיימינן בהו דין הזמה דהתם לא צריך לגרש את אשתו אע"פ שהוא חלל כקושית הריטב"א אבל אם אמרו ממזר הוא צריך לגרש אשתו, וא"כ אי אמרינן שהעדים נעשין זוממין ממזרים צריכים ג"כ לגרש נשותיהם וכתיב לו ולא לאשתו, אבל לתירוץ השני של תוס' דקאמרי היכא דאפשר לקיים דין הזמה אע"פ בנדון זה לא מקיימים דין הזה הוי עדות שאי אתה יכול להזימה מקשה תוס' שפיר ליתני במתני' ממזר.
ואין לומר כקושית הריטב"א וממילא היה בבן גרושה מקיימינן בהני דין הזמה הא בממזר ג"כ אפשר לקיים דין הזמה דהיינו היכא דעדים היו מצרים שניים וא"כ נשותיהם בלא זה קיימי בעשה עליהם, והשתא אפשר לקיים בהן דין הזמה נעשים העדים ממזרים ולא קשה הא כתיב לו ולא לאשתו דהא השתא לא אפסדי והוה עדות שאי אתה יכול להזימה, ואימא נעשה אותו ממזר היכא דהם מצרים שניים דהא אי אפשר להזימם והשתא מקשו תוס' שפיר, ולפ"ז לא קשה מידי קושית הקמייתא לעיל די"ל שפיר כך מקשה הגמ' הא כיצד כו' וא"ל כנ"ל דא"כ קשה ליתני במתני' ממזר כקושית התוס' ועל כרחך צ"ל כתירוץ הא' של תוס' ומקשה הש"ס שפיר אין עדים כו' מיבעי ליה ומשני הגמ' כו'.
דהנה לקמן מקשה מהרש"א בתוס' ד"ה מה לאו דוקא כו' ע"ש ואמר הנ"ל לתרץ דהנה א"ל דקאמר קו' מהרש"א לרבנן דא"כ ל"ל לאחיו ולא לאחותו בזוממי בת כהן דלא דיינינן להם בשריפה הא בלא"ה לא דיינינן להו בשריפה דקרא ק"ו הוא כמו שכתבו תוס' ואי בא להורות שדיינינן להו בחנק כמו הבועל הא ג"כ ק"ו הוא דלא דיינינן להו בחנק דהא סייף קיל מחנק, א"כ איכא ק"ו שלא דיינינן להו בחנק ועכצ"ל דלאחיו בא להורות דלא דיינינן ק"ו וא"כ מאי מקשה הגמ' וצ"ל דגמ' קאי אליבא דרבנן ולרבנן סייף חמור ואתי לאחיו להורות דלא דיינינן להו בסייף אלא בחנק, א"כ מאי מקשה מהרש"א, ולפ"ז לא מקשה תוס' לעיל ל"ל לאחיו הא מהיא שמעינן היא בשריפה ואין זוממין בשריפה הא איצטריך לאחיו להורות דלא דיינינן להו בסייף בק"ו אלא בחנק, וגם הקו' על רש"י שמק' תוס' ד"ה כל הזוממין מקדימין לאותה כו' וא"ת פשיטא ע"ש, הא איכא למימר ק"ו ואתי המשנה להורות דלא דיינינן ק"ו וא"כ כך משני הגמ' תנא התם קאי בסנהדרין כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה א"כ צ"ל דלא אמרינן ק"ו ואי קשה אמאי לא אמרינן ק"ו וקאמר חנק מזוממי בת כהן מדאיצטריך לאחיו ולא לאחותו כקושית הריטב"א ואי קשה ליתני ממזר כקושית התוס' כדאמרינן לעיל, א"ל כמו תי' הגמ' מדסיים התנא לעיל בסנהדרין בכהנים מתחיל כאן בכהנים ודו"ק:
עד כאן מהדורא תניינא
בתוס' ד"ה בעינן כאשר זמם כו' קשיא היכא שמעידין שהוא מצרי שני דאינן באין לפסול זרעו כי אם כו'. והקשה מהרש"א דלמא אה"נ דיעשה מצרי שני כו', ותי' הנ"ל דאיתא בקידושין דף ס"ח ע"א אמר רב פפא חייבי לאוין תפסי בהו קידושין דכתיב כי תהיין לאיש ב' נשים האחת אהובה והאחת שנואה וכי יש שנואה לפני המקום או אהובה לפני המקום אלא אהובה בנישואיה ושנואה בנישואיה והיינו חייבי לאוין ואמר רחמנא כי תהיין, ופריך ואימא חייבי עשה עשה דמאן אי שתיהן מצריות שתיהן שנואות ואי חד מצרית וחד ישראלית שתיהם מעם אחד בעינן, והקשה הנ"ל הא מצי לאוקמי בעידי הזמה כגון שהעידו באחד שהוא מצרי שני ואח"כ הוזמו ושוינה להני עדים מצרי שני, וא"כ הנישואין שנשאו בתחלה הוא בכשרות ואח"כ נשאו עוד נשים ישראלית באיסור וא"כ הוי ב' נשים מעם אחד אחת אהובה ואחת שנואה, אלא על כרחך דאינם נעשים מצרי שני והקשו תוס' שפיר ומסולק קושיית מהרש"א:
בתוס' בד"ה בעינן וכו' קשיא היכא שמעידין וכו' וי"ל לו ולא לאשתו עכ"ל. ולכאורה קשה דלמה נקט ר' יהושע בן לוי לו ולא לזרעו שזה לא שייך במצרי שני, הוה ליה למימר לו ולא לאשתו דזה שייך בכל דבר דגם בן גרושה פוסל לאשתו ונעשית חללה, ונראה דמשכחת ג"כ לפעמים דשייך לו ולא לזרעו ולא שייך לו ולא לאשתו דהיינו שני מצרים שניים העידו על אחד שהוא ממזר והוזמוף דהוה אמינא דיהיו העדים כשהוזמו ממזרים וכאן לא שייך לו ולא לאשתו שהרי גם בלא"ה אשתו אסורה עליו משום שהוא מצרי, אבל שייך לו ולא לזרעו שאם נעשהו ממזר גם זרעו פסול, אלא דקשה אכתי סגי למימר לו ולא לאשתו ואף שאשתו בלא"ה אסורה לו משום מצרי אינו אלא בעשה ואינה במלקות ואם הוא ממזר היא ג"כ במלקות ואמנם משכחת לה בשני עמונים גרים שהעידו על אחד שהוא ממזר והוזמו שאמרינן יעשו כאילו ממזרים תחתיו שיהיו גם נקבותיהם אסורים ובזה לא שייך לו ולא לאשתו שהרי אשתו בלא"ה אסורה לו משום עמוני אבל שייך לו ולא לזרעו דמשום עמוני זרעו הנקיבות מותרים ואם נעשהו ממזר ונפסל כל זרעו זכרים ונקיבות:
בגמ' ולפיסלוהו לדידיה ולא ליפסלו לזרעו. הנה ג"כ צריך לומר דלא ליפסלו לאשתו דהרי בעינן ג"כ לו ולא לאשתו כמו שכתב התוס', וכל זה שייך בחלל שאין בנשואין איסור דחלל מותר אפילו בכהנת אלא שנעשית חללה, ושייך לומר נפסלין לדידיה ולא נפסליה לאשתו ומה דפסלינן לדידיה היינו לעבודה, ובזה נראה כוונת רש"י במשנה בד"ה אין אומרים אם הוזמו והן כהנים, ולכאורה מי הכריחו לרש"י שהם כהנים אפילו הם זרים אכתי אפשר לומר בהו שיעשו בן גרושה לענין שיפסלו נשותיהם בביאתן כמו חלל ועיין בחידושי ריטב"א, ולדידי ניחא לרבותא כתב רש"י לא מיבעי אם הם ישראלים ודאי אין אומרים יעשה בן גרושה תחתיו דלענין מאי יהיה בן גרושה אם לא שיפסול את אשתו ואת בתו מן הכהונה ובעינן לו ולא לאשתו ולא לזרעו, אבל אם כהנים שאז יש לומר נפסלו לדידיה ולעבודה ולא נפסלו לא את אשתו ולא את זרעו כקושיית הגמ', ואפ"ה אין אומרים יעשה זה בן גרושה וכו' משום דבעינן כאשר זמם וליכא כמסקנת הגמ'.
ולפי זה בעידי בן גרושה ובן חלוצה רבותא יותר ועדים שהעידו פלוני ממזר שאם אנו אומרים שנעשו אלו ממזרים תחתיו היינו לאוסרם בבת ישראל וממילא גם בת ישראל אסורה בו, שאי אפשר לומר שהוא אסור בה והיא תהא מותרת בו שזה שני הפכים בנושא אחד, וא"כ אם נאמר שיהיו אלו ממזרים ממילא נשיהם יתגרשו מבית תענוגיהן ופשיטא שאין אנו אומרים שיהיו ממזרים תחתיו דבעינן ועשיתם לו ולא לאשתו אבל בעידי בן גרושה דיש בצד האפשר למפסל לדידיה ולא למפסל לאשתו וזרעו והוה אמינא דבאמת עושים כן וכקושיית הגמ' וליפסליה לדידיה וכו' קמ"ל משנתינו דאפ"ה אין אומרים יעשה זה בן גרושה וכו' דבעינן כאשר זמם. וממילא אין מקום לקושיית התוס' בסוף ד"ה מעידין וכו' שהקשו אמאי לא תני מעידין וכו' שהוא ממזר, דלפי מה שכתבתי תנא רבותא קמ"ל ואי הוה תני ממזר לא הוה שמעינן בן גרושה דהוה אמינא כקושיית הגמ' דלפסלוהו ולדידיה לחוד, ואמנם לפי תירוץ השני שכתבו התוס' בדיבור הנ"ל על קושייתם דהוה ליה עדים שאי אתה יכול להזימה דכאן כיון שאי אפשר בשום צד לקיים כאשר זמם לא קאי עלה כאשר זמם, משא"כ עידי נערה המאורסה דאם התרו מתקיים כאשר זמם לכך בעינן תמיד עדים שיכול להזימה, ולפי זה אפילו אי הוה תנן במשנתינו ממזר ג"כ הוה ידעינן דלא אמרינן לפסלו לדידיה דאי אמרת דאם נפסל לדידיה מתקיים כאשר זמם, א"כ משכחת בממזר דמתקיים כאשר זמם וכגון ששני עדים שהם מצרים העידו באחד שהוא ממזר והני מצרים אסורים בנשותיהם מצד איסור עשה אלא שאין בזה מלקות וכשהוזמו אמרינן שיעשו ממזרים תחתיו להיות חייבים מלקות על בת ישראל ונלקו לדידהו ולא נלקו לנשותיהם וכיון דמשכחת לה בשום פעם לקיים כאשר זמם א"כ כשאין העדים מצרים איך הוא נעשה ממזר על ידם והא הוה עדים שאי אתה יכול כו' ולמה סופגין ארבעים, אלא ודאי דלא אפשר למפסל לדידיה ולא לאשתו דבעינן כאשר זמם וליכא, וא"כ אי אפשר לקיים בשום פעם כאשר זמם ולכך לא קאי עלה כאשר זמם, וא"כ נדע גם גבי בן גרושה, ושפיר הקשו התוס' דניתני ממזר ובזה נכון מה שאיחרו התוס' בקושיא זו עד שכתבו התירוץ השני כנ"ל ודו"ק:
בגמ' בעינן כאשר זמם וליכא. והק' הריטב"א הרי כאשר זמם לעשות לאחיו כתיב ונדרוש לאחיו ולא לזרעו, ותירץ דלאחיו אתי ולא לאחותו למעוטי זוממי בת כהן משריפה, ויש לדקדק מנ"ל למדרש לאחיו ולא לאחותו דלמא לאחיו אתי ולא לזרעו וזוממי בת כהן יהיו בשריפה ובעידי בן גרושה נפסול לדידיה ולא לזרעו, ורציתי לומר דאם איתא דלאחיו אתי ולא לזרעו א"כ לו דכתיב ועשיתם לו ולא לזרעו למה אתי דהרי נפקא לן מלאחיו ולא לזרעו וממילא לא פסלינן זרעו של העד אמנם הא ליתא דכשם שכתבו התו' בד"ה זוממי בת כהן דאיצטריך לאחיו ואיצטריך היא דאי מלאחיו הוה אמינא הני מילי היכא שהבועל נדון עיין שם, א"כ גם בדרש לאחיו ולא לזרעו ולאשתו היינו היכא שהעידו עליו ועל זרעו ואשתו לא עבדינן רק כאשר זמם לעשות לאחיו, והיינו בהעידו על כהן שהוא בן גרושה שרצו לפסול אותו ואת זרעו ואת אשתו אבל אם העידו על ישראל כשר שאינו כהן רק זר והעידו עליו שהוא כהן חלל שלדידיה עצמו ליכא שום נפקותא אם הוא זר אם הוא כהן חלל ולא רצו לפסול רק את אשתו ואת זרעו שיהיו חללים בזה הוה אמינא דמקיימים כאשר זמם ופוסלין גם לאשת העד וזרעו, קמ"ל ועשיתם לו ולא לזרעו ולא לאשתו, ונראה משום דסמוך לאחיו כתיב ובערת הרע מקרבך, א"כ כיון דאיכא למדרש לאחיו ולא לאחותו דהיינו בחיוב מיתה דשייך על זה ובערת הרע, יותר נוח למדרש כן מלמדרש לאחיו ולא לזרעו דלא משכחת בעידי נפש שיהיו מחויבים מיתה לזרעו שיבוא קרא למעט לאחיו ולא לזרעו:
בגמ' בר פדא אומר ק"ו. עיין בחידושי הריטב"א דמה חסר לו לבר פדא בדרש של ר' יהושע בן לוי ולמה ליה הק"ו וגם מה עביד בר פדא בקרא ועשיתם לו דלו מיותר למדרש ולא לזרעו ולדידיה למה לי קרא דכיון שהוא אינו מתחלל מק"ו ממילא גם זרעו אינם מתחללים דבעינן כאשר זמם ונראה דגם בר פדא לאו על ק"ו לחוד סמיך דבשביל ק"ו לא אמרינן כאשר זמם וגם הוא על דרשת ר' יהושע בן לוי סמיך אלא דקשיא ליה קושיית הריטב"א דנימא לאחיו ולא לזרעו ומה שתירץ הריטב"א דלאחיו בעינן ולא לאחותו קשיא ליה מנ"ל דדרשינן ולא לאחותו אדרבה נדרוש ולא לזרעו וכפי שכתב התוס' לעיל, ולכן חידש הק"ו ומה המחלל וכו' נמצא אי דרשינן לאחיו ולא לזרעו אבל הוא עצמו נפסל א"כ סתרינן הק"ו לכך דרשינן לאחיו ולא לאחותו וממילא בעינן כאשר זמם וליכא והוא עצמו אינו נפסל ולא סתרינן הק"ו:

דף ב עמוד ב[עריכה]

תוס' ד"ה ומה הסוקל וכו' והשתא לא ביטלת לגמרי דאיכא לאוקמי וכו' כשהן מעידין שהוא מחויב שאר מיתות ב"ד שאינו בסקילה. וכתב מהרש"א לאו דוקא כל שאר מיתות שהוא מחויב שאר מיתות ב"ד דהא בשריפה נמי איכא האי ק"ו ומה השורף וכו' וכן איכא האי ק"ו בחנק וליכא לאוקמי כאשר זמם אלא בסייף וכו', ולא הוה ליה למשמט מלמיתני ליה במתני' כדקתני לה גבי חילול עכ"ל המרש"א, וכמה נפלאים נפלאתי בדברים הללו דמה שכתב דגם גבי חנק איכא הך ק"ו שותא דמר לא ידענא דאיך נימא ומה החונק נפש בידים אינו נחנק אלא נידון בסייף הבא ליחנק וכו' והלא היא הנותנת, החונק דעביד מעשה לא סגי ליה בחנק אבל הבא ליחנק דלא עביד מעשה לכן סגי ליה בחנק דהרי קי"ל כרבנן דסייף חמור מחנק ולא שייך קושיית רבינא רק בסקילה ושריפה ואם נימא דהמהרש"א אליבא דר' שמעון דס"ל חנק חמור קאמר דלא מקיימינן כאשר זמם רק בסייף תמוה יותר דהרי לר' שמעון קושיית רבינא אין לה מקום שהרי התוס' דחו פירש"י מ"ש בשאני הכא דגלי קרא ואם נעביד ק"ו בטלת תורת זוממין לגמרי ואיך ע"י ק"ו נתסור לקרא ולכן תירצו לפי שיטתם דלא מעקר קרא דמוקמינן ליה כשנידונין בסייף וקשה אכתי גזירת הכתוב דלא נימא האי ק"ו דא"כ איך כתב לאחיו ולא לאחותו והרי בשום פעם אין עדים זוממין בשריפה.
אמנם אמרתי לתרץ דהדרש לאחיו כך הוא דאי הוה עבדינן להו כאשר זמם לאחותו שרצו לחייבה שריפה ואף שלא עבדינן להו שריפה ממש מק"ו מה השורף אינו נשרף מ"מ עבדינן להו סייף בדיו לבא מן הדין וכו', ואפקיה ק"ו משריפה ואהני דיו לדונו בסייף ואי עבדינן להו כאשר זמם לאחיו שרצו לחייבו חנק גם להם עבדינן חנק דיותר מאשר זמם לא עבדינן, וגלי קרא לאחיו ולא לאחותו ואפקינהו מסייף לחנק ולעולם דרשינן ק"ו דרבינא, וכל זה לרבנן אבל לר' שמעון דגם חנק חמור מסייף וא"כ עידי הבועל ג"כ אינן נידונין בחנק רק בסייף מק"ו ומה החונק אינו נחנק וכו' נמצא בין משום אחותו ובין משום אחיו תמיד מיתת הזוממין בסייף ולעולם דליכא בזוממין שום מיתה אחרת רק בסייף א"כ בטלת דרש לאחיו ולא לאחותו וא"כ גלי קרא דלא עבדינן האי ק"ו ונסתר אתקפתא דרבינא לגמרי אלא ודאי דרבינא אליבא דרבנן דר' שמעון קאי דסייף חמור וא"כ איך כתב מהרש"א דגם גבי חנק לא מתקיים כאשר זמם.
ואמנם לפי מה שכתבתי לעיל דבר פדא אתי לומר האי ק"ו משום דלא סבר ליה כדברי ר' יהושע בן לוי משום קושיית הריטב"א דלאחיו ולא לזרעו ואי משום דדרשינן לאחיו ולא לאחותו היא גופה קשיא מה ראית למדרש ולא לאחותו דלמא דרשינן ולא לזרעו, לכן קאמר דאי דרשינן ולא לזרעו קשה האי ק"ו ומה המחלל, ומעתה בא רבינא לומר א"כ בטלת וכו' ומה הסוקל מה אמרת דגלי קרא לסתור הך ק"ו משום דדרשינן לאחיו ולא לאחותו א"כ גם אי דרשינן ולא לאחותו ג"כ סתרינן ק"ו והדרא קושיא לדוכתא כיון דמ"מ לאחיו לאפוקי מק"ו אתי מנ"ל למדרש ולא לאחותו ולסתור ק"ו של מה השורף אינו נשרף ודלמא לאחיו ולא לזרעו ולעשותו העד עצמו בן גרושה ולסתור ק"ו של המחלל אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא ומצד הסברא דרשינן יותר ולא לאחותו מלמדרש ולא לזרעו:
אלא עדים שהרשיעו את הצדיק וכו'. נלע"ד פשוט דמ"ש הרשיעו הצדיק אפילו כבר נגמר הדין וגם כבר נעשה כגון שכבר גלה זה שהעידו עליו שחייב גלות מ"מ לוקין אלו העדים, דבשלמא העונש שהוא משום כאשר זמם אמרינן ולא כאשר עשה אבל העונש שהוא משום הרשיעו הצדיק אפילו כבר נעשה הדין, מ"מ אטו שוב לא מקרי הרשיעו הצדיק ופשיטא שלוקין וכי תימא א"כ כל העדים זוממין אף שכבר נהרג זה שהעידו עליו ואינן נהרגין מ"נ עכ"פ נלקינהו משום והרשיעו הצדיק זה אינו דבאמת משום הרשיעו הצדיק לחוד אי אפשר ללקות בלא אזהרה דלא ענש אלא א"כ הזהיר ובא קרא והרשיעו הצדיק וגלי על לא תענה שלוקה משום לא תענה וכמו שכתבו התוס' בדף ד' ע"ב בד"ה ורבנן עיין שם מ"מ אף דגלי דלקי על לא תענה אף שלא תענה כולל גם אזהרה למיתה משום שהיה מן הדין דאפילו העידו בדבר שאין בו מיתה ג"כ לא ילקו כיון דלפעמים יש בכלל לא תענה מיתה וכמ"ש התוס' שם ועל זה גלי והרשיעו הצדיק שבזה שהעידו בדבר שאין בו מיתה ילקו משום לא תענה אבל אם העידו על חיוב מיתה ממש שבזה לא תענה הוא ממש לאו שניתן לאזהרת מיתה והרי בשעת עדותן אזהרת מיתה הוא אף שאח"כ כשנהרג זה שהעידו עליו שוב אין ממיתין אותן, מ"מ בשעת עדותן היה ניתן למיתה ואין לוקין, וכל זה כשהעידו בחייו במיתה אבל אם העידו על אחד שחייב מלקות ולקה זה על ידיהם אף שאין לוקין משום כאשר זמם עכ"פ לוקין משום והרשיעו הצדיק והוא בכלל אזהרת לא תענה ואין לומר א"כ אם הוזמו קודם שלקה זה ילקו שמונים משום כאשר זמם ומשום והרשיעו הצדיק זה אינו קושיא דלרבנן בין אזהרת כאשר זמם ובין אזהרת והרשיעו הצדיק הכל הוא משום לא תענה ואי אפשר ללקות שמונים על אזהרה אחת, ועיין בדף ד' ע"ב בתוס' בד"ה לאזהרה לעדים זוממין וכו'.
ובזה תעמוד על עומק כוונת רבינו הגדול הרמב"ם בפרק כ' מהלכות עדות הלכה ב' שפסק נהרג זה שהעידו עליו ואח"כ הוזמו אין נהרגין מן הדין שנא' כאשר זמם לעשות ועדיין לא עשה ודבר זה מפי הקבלה אבל אם לקה זה שהעידו עליו לוקין וכן אם יצא הממון מיד זה ליד זה בעדותן חוזר לבעליו ומשלמין לו עכ"ל, וכבר תמהו כל מפרשיו על שפסק כן במלקות דבשלמא גבי ממון מצאו כמה טעמים חדא דממון לא מקרי כאשר עשה שהרי אפשר בחזרה ועוד דבממון עונשין מן הדין ודיינינן ק"ו אם על אשר זממו משלמין ק"ו על אשר עשו אבל במלקות נדחק הכסף משנה מאוד, ולדידי ניחא דלוקין לא משום כאשר זמם אלא משום והרשיעו את הצדיק ולדעתי זה תורת אמת בדברי הרמב"ם וכי שכיבנא נפיק לאפאי.
והנה הגם כי דבר זה שמשום והרשיעו הצדיק לוקין אפילו כבר נעשה הדין על פיהם הוא נכון מצד הסברא דכאן לא נזכר כאשר זמם אמרתי אקבע בו מסמורים להביא ראיה על זה מדברי הראשונים, והנה במסכת בבא בתרא במשנה היו שנים מעידין אותו שאכלה שלש שנים ונמצאו זוממין משלמין לו את הכל, הקשה בנימוקי יוסף היכי דמי אי הוזמו קודם שנגמר הדין אין להם לשלם כלום כדאיתא במסכת מכות (ה' ע"ב) ואם לאחר גמר דין כיון דמוחזק בשדה זכה בה מיד והוה ליה כאשר עשה, ותירץ אחד מגדולי רבני צרפת שאין אומרים בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה כיון שאפשר בחזרה, והריטב"א ז"ל תירץ דאיירי שהמחזיק הוא חוץ לקרקע כשדן עליו ואחר שנגמר הדין הוזמו עדיו קודם שהחזירוהו שם והשתא הוא כאשר זמם עכ"ל ע"ש, ומעתה במשנתינו שהעידו שהוא בן גרושה תיכף כשנגמר הדין שהוא חלל כבר נפסל והוה כאשר עשה ולמה ילקו אלא ודאי דמשום והרשיעו את הצדיק אין חילוק ולעולם לוקין.
ועפ"י הדברים הנ"ל נעמוד על כוונת הירושלמי בריש מכילתין שדבריו סתומים וחתומים מאוד אין להם שום הבנה והרב פני משה נדחק מאוד, ואחר כל הלחץ והדחק לא עלה מרפא לדברי הירושלמי וזה לשון הירושלמי אמר ר' יוסי בר חנינא הכל היו בכלל לא תענה ברעך עד שקר יצא ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו את שאתה יכול לקיים בו ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו וכו' אין אתה מקיים בו לא תענה ברעך דבר אחר ועשיתם לו ולא לזרעו ר' יהושע בן לוי אמר ועשיתם לו שני דברים מסורים לב"ד את תופס אחד מהם יצא דבר שהוא מסור לשמים עכ"ל הירושלמי ועיין במפרשיו.
ואמנם הנראה דזה בודאי שהירושלמי כיוון לתרץ למה לא פליג ר' מאיר במשנתינו לחייב שילקו שמונים כמו שפליג לקמן דף ד' ע"א דס"ל שלוקין שמונים אחד משום כאשר זמם ואחד משום לא תענה א"כ גם במשנתינו ילקה שמונים אחד משום והצדיקו ואחד משום לא תענה, ומ"ש לעיל דלא תענה הוא עצמו אזהרת והרשיעו את הצדיק זה ניחא לרבנן אבל ר' מאיר יש לו אזהרה לזוממין מלא יוסיפו כדלקמן דף ד' ע"ב, וא"כ ילקה שמונים ואמנם באמת זה טעות דאזהרת ולא יוסיפו דקאמר ר' מאיר בפרשת זוממין כתיב דהכי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ובערת הרע מקברך והנשארים ישמעו ויראו ולא יוסיפו לעשות וכו', א"כ לא יוסיפו קאי רק אכאשר זמם, ובמקום דלא שייך כאשר זמם לא קאי ולא יוסיפו, וא"כ כאן בבן גרושה דלא קאי כאשר זמם וא"כ המלקות שלוקה משום והרשיעו גם לר' מאיר אזהרתו הוא מלא תענה שאיך שוב ילקה עוד שנית משום לא תענה גופיה דהא גם לר' מאיר אין כאן רק מלקות ארבעים. וזה דברי הירושלמי הכל היו בכלל לא תענה יצא ועשיתם לו כאשר זמם כלומר שיצא ופרש לו לאו לעצמו דהיינו לא יוסיפו את שאת יכול לקיים בו כאשר זמם דהיינו לקמן במשנה דף ד' ע"א מעידין אנו באיש פלוני שחייב מלקות ארבעים שמלקות של כאשר זמם אזהרתו לר' מאיר מן לא יוסיפו את יכול לקיים בו לא תענה ולוקה גם משום לא תענה, ואת שאין את יכול לקיים בו ועשיתם כאשר זמם וא"כ אין כאן אזהרת לא יוסיפו ואזהרת של והרשיעו את הצדיק הוא עצמו לא תענה, אין את מקיים בו לא תענה שילקה גם משום לא תענה בפני עצמו ולכן מודה ר' מאיר שאינו לוקה אלא ארבעים.
ואמנם לא יהיב ר' יוסי בר חנינא טעם למה אין את יכול לקיים ועשיתם בעידי בן גרושה, ונלענ"ד שהטעם מרומז ואפילו מפורש בדבריו שס"ל כדברי הנמוק"י דדבר שאינו מחוסר מעשה תיכף כשנגמר הדין מקרי כאשר עשה ואיך יהיו אלו בן גרושה תחתיו והלא בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה וזה דברי הירושלמי את שאת יכול לקיים בו כאשר זמם לעשות אבל כאן אי את יכול לקיים כאשר זמם שהרי תיתכף בגמר דין כבר עשה ואח"כ דבר אחר דלכך אין ועשיתם קאי על עידי בן גרושה, משום דכתיב ועשיתם לו ולא לזרעו, וזה אי אפשר דבעינן כאשר זמם וליכא ולכך גם לא יוסיפו לא קאי על זה, לכך גם לר' מאיר אינו לוקה אלא ארבעים, ר' יהושע בן לוי אמר ועשיתם לו פירוש דר' יהושע בן לוי מכריע כהדבר אחר שהטעם משום ועשיתם לו ולא ס"ל הטעם הראשון משום דס"ל כדעת רבני צרפת דמה דאפשר בחזרה לא מקרי כאשר עשה, וכאן הוא סיום הענין ושוב מתחיל ענין אחר על מה שאמר במשנה מעידין אנו באיש פלוני שגירש את אשתו וכו' דקאמר אומדין וכו' ולא נזכר שלוקין ג"כ והיינו כחכמים דלקמן דף ד' ע"א דכל המשלם אינו לוקה דמשום רשעה אחת וכו', וזה דקאמר בירושלמי שני דברים מסורים לב"ד את תופש אחד מהן, ולכן גם כאן שהתשלומים והמלקות מסורים לב"ד את תופס אחד מהם יצא דבר שהוא מסור לשמים, כוונתו לאפוקי נפשיה מדר' נחוניה בן הקנה [כתובות ל' ע"א] שהיה עושה יוה"כ כשבת לפטור גם ע"י כרת מתשלומין ומכריע הירושלמי כאן דלא כוותיה.
והנה לעיל כתבתי שאם העידו בחיוב מיתה ממש ונהרג זה שהעידו עליו והוזמו שאין לוקין הנה הדרנא בי, שהרי מבואר במרובה דף ע"ד ע"ב דר"א אמר עדים שהוכחשו בנפש לוקין לפי שסובר אין נהרגין והרי אף שאם לא הוכחשו והוזמו היו נהרגין ובשעה שהעידו כבר היה אפשר שידונו אח"כ מיתה על עדותן מ"מ עכשיו שהוכחשו ושוב אי אפשר להם לבוא לידי מיתה לוקין ועיין שם בתוס' בד"ה הוה ליה וכו' וכן אני אומר אם נהרג הנידון כיון ששוב אי אפשר שימותו לוקין, ואף שלא הביא הרמב"ם דבר זה היינו לפי שאין דרכו להביא בספרו כי אם מה שמפורש בתלמוד או בירושלמי או בספרי ספרא ותוספתא אבל מה שלא נתפרש בפירוש אף שהוא דבר המוכח אין דרכו להביא בספרו, ובזה אפשר לומר כוונת עולא דאמר רמז לעדים זוממין שלוקין וכיון דלא קאי כי אם אעידי בן גרושה וכיוצא, הוה ליה למימר כן רמז לעידי בן גרושה ועידי גלות כיון שקאי על משנתינו, ולדידי ניחא דקאי על כל עדים זוממין אפילו עידי נפש היכא שכבר נהרג ולמאן דס"ל גם בממון שייך כאשר זמם ולא כאשר עשה א"כ היכא שכבר שילם שאז אין העדים משלמין ג"כ לוקין ועם היות שזה דבר חדש ולא נזכר בדברי הפוסקים אולי מקום הניחו לי:
ברש"י ד"ה משום דהצדיקו וכו', אם הזמה זו בת מלקות היא שאינו יכול לקיים בה דין הזמה גמורה וכו'. הנה רש"י נקט בשיטת רבנן לקמן במשנה דף ד' ע"א ולדידהו כל מקום שמקיימין דין הזמה ליכא מלקות דוהצדיקו שאם הוא במלקות שהעדים נהרגין אין לוקין דשתי רשעות אין אתה מחייבו, ובמקום שמשלמין ממון ג"כ אין לוקין מטעם הנ"ל, ובמקום שלוקין משום כאשר זמם דהיינו כשהעידו שחייב מלקות ולוקין משום כאשר זמם, שוב אין לוקין משום והצדיקו שהרי כיון שבזה שעושים להם כאשר זמם ולוקין אותן הוא מחמת אזהרת לא תענה ושוב אי אפשר להלקותן משום והצדיקו שהוא ג"כ משום אזהרת לא תענה ואיך נחייב שתים על אזהרה אחת.
והנה הא דהוכרח רש"י לזה כאן משמע דס"ל לרש"י שאם היה אפשר לאוקמי קרא דוהצדיקו גם במקום שמקיימין הזמה לא הוה מוקמינן ליה רק בהזמה ולא בעידי בן גרושה ויותר מזה מפורש הדבר בדברי רש"י במסכת סנהדרין דף י' ע"א בד"ה משום וכו' ואם אינו ענין לעדות ממון דהא אינו לוקה ומשלם תניהו ענין לבן גרושה וכיוצא בו עכ"ל, משמע מפורש שאם היה אפשר לאוקמי בעידי אחר לא הוה מוקמינן ליה גם אבן גרושה ובן חלוצה ולפי זה לר' מאיר דס"ל לקמן דף ד' ע"א דלוקה ומשלם, א"כ לדידיה עידי בן גרושה אינן לוקין, ולקמן יתבאר יותר:

דף ג עמוד ב[עריכה]

גמ' הב"ע במלוה על המשכון כו'. המשכון הוא קרקעות דאל"כ יהיה המלוה נאמן במגו דאי בעי אמר לקוחין בידי אלא על כרחך דמיירי בקרקעות והוא אינו מוחזק בו ולא למטען לקוח הוא, אי נמי י"ל דמיירי בעדים שראו שנתן לו המשכון בתורת משכון וא"כ יוכל לאיירי אפילו במטלטלי וק"ל:

דף ה עמוד א[עריכה]

מתני' אין העדים נעשים זוממין עד סוף הסוגיא. הרמב"ם בפרק י"ט מהלכות עדות הלכה ב' מביא הך מימרא דרבא דאם עדים אמרו בחד בשבת הרג פלוני את הנפש ובאו שנים ואמרו באותו יום עמנו הייתם במקום פלוני אבל ביום של אחריו הרג בודאי אפילו העידו האחרונים שקודם כמה ימים הרגו הרי זה ההורג עם עדיו הראשונים נהרגין שהרי הוזמו, שבעת שהעידו עדיין לא נגמר דינו ליהרג, אבל אם באו שנים בג' בשבת ואמרו באחד בשבת נגמר דינו של פלוני להריגה ובאו שנים ואמרו באחד בשבת עמנו הייתם במקום פלוני רחוק אלא מערב שבת או בב' בשבת נגמר דינו אין עדים אלו שהוזמו נהרגין שהרי מ"מ בעת שהעידו עליו בב"ד כבר נגמר דינו להריגה וכן לענין תשלומי קנס כיצד באו שנים ואמרו באחד בשבת גנב וטבח ונגמר דינו ובאו שנים ואמרו באחד בשבת עמנו הייתם במקום רחוק אבל בערב שבת נגמר דינו ואפילו אמרו באחד בשבת גנב וטבח ובשני בשבת נגמר דינו אין עדים אלו שהוזמו משלמין שהרי מכל מקום בעת שהעידו עליו כבר היה חייב לשלם וכן כל כיוצא בזה עכ"ל הרמב"ם.
והנה יש לדקדק למה השמיט הרמב"ם בתשלומי קנס אם העידו שגנב וטבח ומכר ולא העידו שנגמר דינו ושנים אחרים אומרים עמנו הייתם באותו יום אבל ביום אחר גנב וטבח שהעדים הראשונים חייבים לשלם הואיל ובעת שהעידו לא הוי בר תשלומין כמו שאמר רבא בסוגיא דמכות דף ה' ע"א ובהך דינא שהרג פלוני את הנפש מביא הרמב"ם הך דינא דאם לא העידו שנגמר דינו שהזוממין נהרגין הואיל ובעת שהעידו לא היה עדיין בר קטלא ולענין קנס השמיט הרמב"ם הך דינא ומביא רק סוף מימרא דרבא היכא שהעידו שנגמר דינו, ואין לומר דהרמב"ם סומך עצמו על דין הריגה שכתב ברישא, א"כ גם לענין נגמר דינו לא ה"ל להרמב"ם להביא גבי קנס דג"כ הוא נלמד מהך דהריגה, ואמרתי לתרץ דלהרמב"ם לשיטתו לא שייך כלל הך דינא היכא שלא נגמר דינו רק שהעידו שגנב וטבח ומכר לענין קנס דבלא"ה העדים פטורים ואין עדותן עדות כלל, אמנם רבא לשיטתו שפיר שייך דין זה.
והנה הרמב"ם בפרק י"ח מהלכות עדות הלכה ב' פסק וז"ל ומה בין הכחשה להזמה הכחשה בעדות עצמה זאת אומרת היה הדבר הזה וזאת אומרת לא היה או יבוא מכלל דבריה שלא היה, וההזמה בעדים עצמן ואלו העדים שהזימום אינן יודעים אם נהיה הדבר או לא היה כיצד עדים שבאו ואמרו ראינו שזה הרג את הנפש או לוה מנה מפלוני ביום פלוני ואחר שהעידו ונבדקו באו שנים אחרים ואמרו ביום זה ובמקום פלוני היינו עמכם ועם אלו כל היום ולא היו הדברים מעולם לא הרג זה את זה ולא הלוה זה לזה הרי זו הכחשה, וכן אם אמרו להם האיך אתם מעידין הרי ההורג זה או הנהרג או הלוה או המלוה היה עמנו ביום זה במדינה אחרת הרי זו עדות מוכחשת כו', אבל אם אמרו להם אין אנו יודעין אם הרג זה ביום פלוני בירושלים כמו שאתם מעידין ואנו מעידין שאתם עצמכם הייתם עמנו ביום זה בבבל הרי אלו זוממין ונהרגין או משלמין, הואיל והעדים שהזימום לא השגיחו על עצמה של עדות כלל אם אמת היה או שקר עכ"ל, והקשה הלחם משנה שם דמשמע מדברי הרמב"ם דאם אמרו להעדים עמנו הייתם וגם למלוה ולוה שאמרו עמנו הייתם אתם והלוה דלא הוי הזמה וקשה מנין לו להרמב"ם דין זה, דבגמ' אמרו אלא עד שתשקר או עד שתסרה גופה של עדות דהיינו גופן של עדים וכיון שאמרו להם עמנו הייתם הרי הוסרו העדים ואע"פ שאמרו גם ללוה ולמלוה שהיו עמהם מאי איכפת לן בזה, ע"ש בלחם משנה שהאריך והניח בתימא על הרמב"ם.
ואמרתי לתרץ דדין זה תלוי בפלוגתא דאביי ורבא במסכת ב"ק דף ע"ב ע"ב אי עד זומם למפרע נפסל או מכאן ולהבא ולאביי דסובר למפרע הוא נפסל מוכח דינו של הרמב"ם דאנן פסקינן כאביי ביע"ל קג"ם, דהנה קשה לי לדעת הרמב"ם הנ"ל דסובר דהזמה הוא רק בעדים עצמם ואילו עדים שהזימם אינן יודעין אם היה הדבר הזה או לא, ואם אמרו על העדים וגם ההורג או הנהרג עמנו הייתם לא הוי הזמה א"כ איך שייך כלל הך דינא שאמר רבא בסוגיא זו, דהא כשהעדים אחרונים אומרים דבחד בשבת עמנו הייתם ובתרי בשבתא או בערב שבת הרג פלוני את הנפש או נגמר דינו למיתה א"כ הוי הכחשה בהדי הזמה דהא הראשונים אמרו באחד בשבת נגמר דינו של פלוני למיתה והזוממים אומרים באחד בשבת עמנו הייתם ובתרי בשבת או בערב שבת נגמר דינו של פלוני הרי אין לך הכחשה גדולה מזו, דכיון שאמרו דבתרי בשבת או בערב שבת נגמר דינו הם מעידין דבאחד בשבת לא נגמר דינו כלל, הרי הוכחשו בפירוש העדים הראשונים במה שאמרו דבאחד בשבת נגמר דינו, וא"כ למה נהרגין הא הוי הכחשה בהדי הזמה, וא"כ בלאו טעמא דגברא בר קטלא הוא ג"כ אין נהרגין, וגם ברישא היכא שהעידו שהרג פלוני את הנפש באחד בשבת ואילו עדים אמרו עמנו הייתם באחד בשבת רק בשבת או בערב שבת הרג, למה נהרגין הא הוי הכחשה בהדי הך הזמה דהא עדים אחרונים מעידין שלא הרג באחד בשבת.
אמנם הא לא קשיא דהא העדים אינן מעידין כלל למי שהרג רק אמרו שהרג את הנפש א"כ שפיר הוי זה הזמה ולא הוי הכחשה דהא יכול להיות דגם באחד בשבת הרג נפש אחר ואפשר שהרג ב' נפשות באחד בשבת ובב' בשבת או בערב שבת וא"כ הוי זה רק הזמה לחוד וגם בהך נדון היכא שהעידו שנגמר דינו ג"כ לא הוי הכחשה בהדי הזמה דיכול להיות שנגמר דינו על הריגה אחת באחד בשבת בירושלים כמו שהעידו הראשונים וגם בערב שבת נגמר דינו בב"ד אחר כמו שהעידו העדים האחרונים.
אבל אי קשיא הא קשיא, מאידך דינו של רבא גבי קנס על כרחך הוי הכחשה בהדי הזמה דהא על כרחך צ"ל דהעדים אחרונים מעידין על אותו שור שהעידו הראשונים, דאל"כ קשה איך אמר בסיפא דאם העידו שכבר נגמר דינו אין משלמין דבעידנא דקא מסהיד גברא בר תשלומין הוא ואי איירי שהאחרונים העידו על שור אחר קשה איך שייך לומר שהוא בר תשלומין הא על זה השור שהעידו הראשונים לא היה בר תשלומין ע"י עדותן של האחרונים דהא האחרונים על שור אחר העידו, ועל מה שהעידו אלו לא העידו אלו, ואי לא הוזמו הראשונים היה זה צריך לשלם קנס שני פעמים אחד על שור שהעידו הראשונים שנגמר דינו באחד בשבת ואחד על שור שהעידו האחרונים שנגמר דינו בערב שבת או בב' בשבת וא"כ השתא שהוזמו להוי חייבין לשלם מה שהיו רוצים להפסידו ע"י עדותן שהעידו שנגמר דינו באחד בשבת, ועל זה לאו בר תשלומין הוא דהא העדים אחרונים העידו על שור אחר שנגמר דינו בערב שבת ושפיר הפסידו ע"י עדותן שהיה צריך לשלם קנס בעד שני שוורים, אלא על כרחך צ"ל דעל זה השור שהעידו הראשונים שנגמר דינו באחד בשבת על זה השור בעצמו העידו גם אחרונים שנגמר דינו בערב שבת או בב' בשבת ושפיר הוי גברא בר תשלומין דבלאו עדותן של הראשונים ג"כ היה חייב לשלם קנס עבור זה השור דהואיל ואחרונים מעידין שנגמר דינו בערב שבת, ולפ"ז הדרא קושיא לדוכתא הא הוי הכחשה בהדי הזמה, דהא הראשונים אמרו באחד בשבת נגמר דינו והאחרונים שאמרו בערב שבת נגמר דינו מכחישין אותן ואמרו באחד בשבת לא נגמר דינו וא"כ להרמב"ם למה יהיו חייבין לשלם היכא שהעידו שגנב וטבח ולא נגמר דינו ע"י הך הזמה הא הוי הכחשה בהדי הזמה.
ואמרתי לתרץ דלרבא לשיטתו על כרחך ליתא להך דינא של הרמב"ם ולרבא לא איכפת לן אי הוי הכחשה בהדי הזמה כקושית הלחם משנה, אמנם הרמב"ם פוסק כאביי ואליבא דאביי על כרחך אנו צריכין לומר דינו של הרמב"ם, ומתחלה נקדים עוד קושיא אחת על הרמב"ם אשר שמעתי להקשות בשם הגאון מו"ה חיים יונה זצ"ל מגמ' דסנהדרין בדף ט' ע"ב דאמר רב יוסף פלוני רבעני לאונסי הוא ואחר מצטרפין להורגו לרצוני רשע הוא והתורה אמרה את תשת רשע עד רבא אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע, והקשה הגאון הנ"ל לדעת הרמב"ם הא הוי זה עדות שאי אתה יכול להזימה דהא אם יאמרו להם עמנו הייתם על כרחך גם הנרבע היה עמהם וא"כ המעשה הוא שקר והוי הכחשה בהדי הזמה ולדעת הרמב"ם לא הוי זה הזמה, והך דינא דפלוני רבעני לאונסי ולרצוני פוסק הרמב"ם בעצמו ע"כ קושית הגאון הנ"ל.
והנה אני אומר דקושיא זו היא רק לרב יוסף דמחלק בין רבעני לאונסי שהוא ואחר מצטרפין להורגו אבל לרצוני רשע הוא א"כ רב יוסף אינו סובר כלל דפלגינן דיבורא ושפיר קשה קושיית הגאון הנ"ל, אבל לרבא דסובר דפלגינן דיבורא לא קשה, דהנה התוס' מקשים בד"ה ואין אדם משים עצמו רשע מהאי דכתובות דף י"ח ע"ב שאם אמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו נאמנין וקאמר שם רבא ורמי בר חמא לא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות אבל אמרו אנוסים היינו מחמת ממון אינן נאמנין מאי טעמא דאין אדם משים עצמו רשע והשתא אמאי לא פלגינן דיבורא ונהמניה במאי דקאמרי אנוסים היינו אבל לא מחמת ממון, ומתרצים התוס' דהאי דכתובות אתיא כמאן דאמר במסכת בבא בתרא דף קל"ד ע"ב דלא פלגינן דיבורא בחד גופא, פירוש דהתם בבבא בתרא איתא דאיש שאמר גרשתי את אשתי נאמן להבא הואיל ובידו לגרשה אבל אינו נאמן למפרע וקמיבעיא שם בגמ' אם אמר גרשתי את אשתי למפרע אי אמרינן שנאמן להבא אף שאינו נאמן למפרע מי פלגינן דיבורא או לא, ומביא הגמ' שם פלוגתא דרב מרי ורב זביד חד אמר פלגינן חד אמר לא פלגינן ופריך הגמ' ומאי שנא מדרבא דאמר פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להרגו, להורגו אבל לא להורגה הרי דפלגינן דיבורא, ומתרץ הגמ' בתרי גופא פלגינן אבל בחד גופא לא פלגינן, וא"כ לכך בעדים שאמרו אנוסין היינו מחמת ממון לא פלגינן דיבורא דגם זה הוי בחד גופא דאי מהימנת ליה שהוא אנוס נאמין ליה נמי שהוא מחמת ממון, ולפ"ז כתבו התוס' דגבי פלוני רבעני לרצוני דפלגינן דיבורא לא אמרינן דפלגינן מה שאמר שרבעו לרצונו לא מהימן אלא אמרינן שרבעו לאונסו דגם זה הוי בחד גופא אלא דפלגינן דיבורא ואמרינן שרבע ולא שרבעו אלא לאחר ושפיר הוי בתרי גופא ע"כ דברי תוס' באריכות קצת.
ולפ"ז לא קשה קושיית הגאון הנ"ל לרבא דכיון דפלגינן דיבורא ואמרינן שרבע לאחר א"כ שפיר הוי עדות שיכול להזימה דאף אם יביא עדים ויאמרו להם עמנו הייתם לא הוי הכחשה דשפיר יכול להיות שרבע לאדם אחר, דהא השתא נמי אמרינן שרבע לאדם אחר וא"כ גם ברבעני לאונסי נמי פלגינן דיבורא ואמרינן שרבע לאדם אחר דכמו שרבא סובר בלרצונו דפלגינן דיבורא שלא יבוטל עדותו א"כ גם בלאונסי פלגינן דיבורא כדי שלא יבוטל עדותו ואמרינן שרבע לאדם אחר לאונסו.
אבל לרב יוסף קשה דהא רב יוסף סובר לרצונו לא פלגינן דיבורא א"כ לאונסו למה יהיה נאמן הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה כקושיית הגאון הנ"ל, ואומר אני דדין זה של הרמב"ם דהיכא שיש הכחשה בהדי הזמה לא הוי הזמה הוא תליא בפלוגתא דאביי ורבא, דהנה הבאתי לעיל דהלחם משנה מקשה מנ"ל להרמב"ם הך דינא דבגמ' לא אמרינן אלא עד שתשקר או עד שתסרה גופא של עדות אבל אי איכא הכחשה בהדי הזמה כגון שאומרים להעדים וגם להלוה או להמלוה שהיו עמהם זה לא מצינו דלא הוי הזמה, ואני אומר דעך כרחך מוכח כדעת הרמב"ם לאביי דהנה במסכת ב"ק דף ע"ב ע"ב פליגי אביי ורבא אביי סובר עד זומם למפרע הוא נפסל דהיינו משעת שהעיד עדות שקר ורבא אומר מכאן ולהבא הוא נפסל ומפרש הגמ' שם טעמא דאביי דלמפרע הוא נפסל הואיל ומשעתא דאסהיד רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד ורבא סובר דמכאן ולהבא הוא נפסל הואיל ועד זומם חידוש הוא דמאי חזית דסמכי אהני סמכי אהני ואין לך בו אלא משעת חידוש ואילך ע"כ הגמ' ע"ש.
והנה הטור חושן משפט בסי' ל"ח מביא הטעם דלמה נאמנין האחרונים לומר עמנו הייתם על הראשונים כיון שמעידין על גופן של עדים והוי כאילו העידו עליהם שהרגו את הנפש או שחיללו את השבת והן אינן נאמנין על עצמם לומר לא עשינו כך וכך עכ"ל הטור, והלחם משנה בפרק י"ח מהל' עדות הק' על הטור למה הוצרך לתת טעם זה כיון דאמרו בגמ' דהזמה הוי חידוש משמע דאין לדבר טעם, ומתרץ הלחם משנה דמה שאמרו עד זומם חידוש הוא אליבא דרבא אמרו כן דסובר מכאן ולהבא הוא נפסל אבל לאביי דקימ"ל כוותיה דאית ליה למפרע הוא נפסל לית ליה חידוש אלא סובר דיש בזה טעם והוא הטעם שנתן הטור עכ"ל הלחם משנה, והנה הרמב"ם בפרק י"ח מה' עדות הלכה ג' כתב וז"ל וזו שהאמינה תורה עדות האחרונים על הראשונים גזירת הכתוב הוא ואפילו היו עדות הראשונים מאה ובאו שנים והזימום ואמרו אנו מעידים שאתם המאה כולכם עמנו הייתם ביום פלוני במקום פלוני הרי אלו נענשים על פיהם שהשנים כמאה ומאה כשנים עכ"ל הרמב"ם, וכתב הכסף משנה שם על מה שכתב הרמב"ם גזירת הכתוב הוא אמרינן בפרק מרובה ובפרק זה בורר עד זומם חידוש הוא ואע"ג דרבא הוא דאמר הכי ולית הלכתא כרבא היינו במאי דקאמר דלמפרע אינו נפסל אבל במאי דקאמר חידוש הוא ודאי מוסכת הוא עכ"ל הכסף משנה.
ואני אומר דדבריו דחוקים דכיון דבגמ' אמרינן דטעמא דרבא הוא משום חידוש וא"כ בודאי הא בהא תליא ואביי לא סבר כלל דהוא חידוש, לכן נ"ל לומר דגם הרמב"ם סובר כי יש טעם בדבר לאביי והיינו טעם שכתב הטור, וכן מפורש ברמב"ם בפירוש המשנה במסכת מכות, וז"ל ואמרו נהרגין על פיהם ר"ל שיהרגו העדים על פי אלו שהזימו ואע"פ שהם תרי ותרי לפי שהעדות על עצמם של עדות ולא באו להעיד על עצמה של עדות לא לקיימה ולא לבטלה לפי שהם אומרים אין אנו יודעין אם זה הרג או לא ואין עלינו לדעת עדותם אבל מה שאנו מעידין שאתם הייתם עמנו כו' לפיכך שומעין דבריהם ויהרגו העדים עכ"ל הרמב"ם, הרי מפורש דלית ליה עד זומם חידוש וכתב טעם למה האחרונים נאמנין והוא טעם שכתב הטור, ובאמת עד זומם לא הוי חידוש לאביי ומה שכתב הרמב"ם גזירת הכתוב הוא היינו רצונו לומר מה שהאחרונים נאמנים על הראשונים אפילו הם הראשונים מאה כמו שכתב הרמב"ם אח"כ דוק בדברי הרמב"ם ותמצא כדברי.
היוצא מכל זה דלאביי לא הוי עד זומם חידוש ומכח סברא הם נאמנים על הראשונים כמו שכתב הטור ורבא פליג ולית ליה הך סברא ולכך אמר חידוש הוא, ולפ"ז קשה לי למאי צריך קרא דסרה אם הוכחה לא נעשין זוממין הא בלא זה נמי ידעינן דהכחשה לחוד אינן נעשין זוממין דמאי חזית דציית להני ציית להני, דבשלמא אם אמרו על העדים עמנו הייתם שפיר נאמנין האחרונים על הראשונים הואיל ואמרו על גוף העדים, והוי כמו שאמרו עליהם שהרגו את הנפש או שחיללו את השבת ושפיר נאמנין כמו שכתב הטור, אבל בהכחשה דלא שייך הך סברא בלאו הכי ידעינן דלא הוי הזמה דאין האחרונים נאמנין יותר מהראשונים, וא"כ בלאו קרא נמי ידעינן דהזמה לא הוי אלא היכא שאמרו להעדים עמנו הייתם, אבל כל זה קשה לאביי דאית ליה עד זומם לאו חידוש הוא ואית ליה הך סברא שכתב הטור לחלק בין הכחשה להזמה, אבל לרבא לא קשה כלל דהואיל ורבא סובר דגם הזמה חידוש הוא דמאי חזית דציית להני ציית להני ולית ליה סברא הנ"ל וא"כ שפיר צריך קרא דאי לאו קרא דסרה הוה אמינא דגם הכחשה הוא בכלל הזמה דהא בהזמה גופא לא ידעינן טעם למה האחרונים נאמנים על הראשונים וא"כ הוה אמינא כיון דבהזמה הוא גזירת הכתוב דהאחרונים יהיו נאמנים אל הראשונים, גם בהכחשה הוא כן והאחרונים נאמנים ולכך צריך קרא דסרה למעט דבהכחשה לא נעשין זוממין, וא"כ הגמ' דפריך הכא מנא הני מילי הוא רק אליבא דרבא אבל לאביי מכח סברא ידעינן דהכחשה לא הוי בכלל הזמה.
ולפ"ז קשה לאביי למה לי הך קרא דלענות בו סרה ועיין בחידושי הריטב"א שקרא זה מיותר הוא לדרשה דלענות בו סרה מיותר הוא דלא הוה ליה לכתוב כי אם כי יקום עד אחד באיש, ואין להקשות בפשוט לרב אדא דיליף לה מקרא דעד שקר העד כו' מאי עביד ליה בהך דרשא דתנא דבי ר' ישמעאל דלענות בו סרה, וכן איפכא תנא דבי ר' ישמעאל דיליף לה מלענות בו סרה מאי עביד בהך דרשא דרב אדא דהא תרווייהו לדרשא קא אתינא וקרא מיותר הוא כמו שכתב הריטב"א ע"ש, אמנם זה יש לתרץ די"ל דצריכין תרי דרשות למעט הכחשה מדין הזמה חד לדיני ממונות וחד לדיני נפשות דאי הוי כתיב רק חד קרא הוא אמינא דדוקא דיני נפשות דחמירא ואין לומר דזה נפקא לן ממשפט אחד דדיני ממונות ודיני נפשות שוין, זה אינו דלאו לכל מילי איתקש וקרא דמשפט אחד הוא רק לענין מומחין וכדומה והא ראיה דלענין לנטות על פי עד אחד לא מקשינן דיני ממונות לדיני נפשות ועיין במסכת סנהדרין דף ג' ע"ב, אין עושין דין הזמה בהכחשה, אבל דיני ממונות דקיל הוה אמינא דעושין דין הזמה בעדים אף בהכחשה ולכך צריכין לתרי מיעוטי חד לדיני נפשות וחד לדיני ממונות ובאמת רב אדא לא פליג על תנא דבי ר' ישמעאל.
וכל זה הוא לרבא דלית ליה סברא לחלק בין הכחשה להזמה אבל לאביי כל הני דרשות מיותר הוא דבלי קרא נמי ידעינן מסברא דהזמה לא הוי אלא בעמנו הייתם ולא בהכחשה כנ"ל, ונראה לומר דשפיר צריך גם לאביי להני דרשות דמכח סברא לא הוי ממעטינן אלא הכחשה לחוד דלא הוי הזמה משום דמאי חזית דציית להני ציית להני אבל היכא דאיכא הזמה וגם הכחשה כגון שאמרו להעדים אתם וההורג והנהרג או המלוה ולוה עמנו היו, בזה הוה אמינא דשפיר הוי הזמה הואיל והם מעידין על גוף העדים ונאמנין עליהם שהיו עמהם כמו שנאמנים לומר שהרגו את הנפש או חיללו את השבת ואף שאיכא הכחשה בהדיה, מאי איכפת לן בהאי שאמרו שגם ההורג או הלוה היו ג"כ עמהם ועיין בלחם משנה הנ"ל, ולכך צריך קרא דעד שקר או לענות בו סרה שהזמה צריך להיות רק בגופן של עדים לחוד ולא שיהיה גם הכחשה בהדי הזמה כדינו של הרמב"ם והכי דרש אביי לענות בו סרה עד שתסרה גופן של עדים לחוד ולא שיש בו גם הכחשה בגוף המעשה, ולפ"ז מתורץ קושיית הלחם משנה על הרמב"ם דמנ"ל להרמב"ם דין זה דהשתא שפיר מוכח דינו דהואיל והלכתא כאביי ביע"ל קג"ם דעד זומם למפרע הוא נפסל, וא"כ עד זומם לא הוי חידוש מטעם שכתב הטור ולפ"ז קרא דעד שקר ולענות בו סרה מיותר הוא כנ"ל ועל כרחך צ"ל דהקרא אתי למעט אף בהזמה שיש בו גם הכחשה כדינו של הרמב"ם דזה לא הוי נפקא לן מכח סברא ושפיר מוכח דינו של הרמב"ם, והנה כל זה הוא לאביי אבל לרבא דסובר עד זומם חידוש הוא א"כ צריכין להני דרשות לגופא דהכחשה לא הוי הזמה ואינו מוכח כלל דינו של הרמב"ם והשתא יצא לנו מזה דדינו של הרמב"ם הוא תלויה בפלוגתא דאביי ורבא דלאביי מוכח דינו של הרמב"ם דהזמה לא הוי אם יש בו גם הכחשה מכח יתורא דקרא ולרבא לית ליה הך דינא של הרמב"ם.
ולפ"ז מתורץ נמי קושיית הגאון מו"ה חיים יונה, דשפיר סובר רב יוסף פלוני רבעני לאונסי שהוא ואחר מצטרפין להורגו אף שאם יזומו יהיה ג"כ הכחשה בהדי הזמה די"ל דרב יוסף סובר כרבא דעד זומם חידוש הוא וליתא להך דינא של הרמב"ם כלל, דאף אם יש הכחשה בהדי הזמה ג"כ הוי הזמה והוי שפיר עדות שאתה יכול להזימה והרמב"ם פוסק כאביי בעד זומם דהלכה כוותיה ביע"ל קג"ם, ואין להקשות להרמב"ם לשיטתו דפוסק פלוני רבעני לאונסי הוא ואחר מצטרפין להורגו הא להרמב"ם הוי זה עדות שאי אתה יכול להזימה, זה אינו דהרמב"ם פוסק בלרצונו פלגינן דיבורא וסובר הרמב"ם דכמו שפלגינן דיבורו בלרצונו ואמרינן שלאחר רבע, הכי נמי פלגינן דיבורו בלאונסו וג"כ אמרינן שלאחר רבע לאונסו והוי שפיר עדות שיכול להזימה כמו שכתבתי לעיל לרבא ודו"ק.
ולפי זה מתורץ נמי מה שהקשיתי איך קאמר רבא הכא דאם העידו שגנב באחד בשבת וטבח ומכר ובאו שנים ואומרים באחד בשבת עמנו הייתם אלא בב' בשבת או בערב שבת טבח ומכר דחייבין לשלם הואיל ובשעה שהעידו גברא לאו בר תשלומין הוא, הא הוי הכחשה בהדי הזמה להרמב"ם, ולפי הנ"ל אתי שפיר דרבא לשיטתו לית ליה הך דינא של הרמב"ם הואיל ורבא לשיטתו סובר עד זומם חידוש הוא כנ"ל, והרמב"ם פוסק כאביי, והשתא מתורץ הך קושיא שהתחלנו בו דלמה השמיט הרמב"ם הך דינא של רבא דאם העידו שגנב וטבח ומכר ולא נגמר דינו שחייבין לשלם כמו שאמר רבא דלהרמב"ם לשיטתו אין מציאות לדין זה, ועדים פטורין הואיל ולא הוי הזמה כלל, שכיון שבאו שנים ואמרו באחד בשבת עמנו הייתם ובערב שבת או בב' בשבת גנב וטבח ומכר הוי הכחשה נמי בהדי הזמה, דהא האחרונים מכחישים את הראשונים דלא טבח ומכר באחד בשבת כמו שכתבתי לעיל, וכיון שאיכא הכחשה בהדי הזמה לא הוי הזמה להרמב"ם ולכך השמיטו, אבל לרבא שפיר מביא הך דין גבי קנס דחייבין לשלם דרבא לשיטתו לית ליה הך דינא של הרמב"ם כנ"ל ודו"ק.
ואין להקשות אמאי נקט הרמב"ם בקנס היכא שהעידו שנגמר דינו דפטורין הואיל וגברא בר תשלומין הוא אמאי לא קאמר טעמא משום דהוי נמי הכחשה, זה אינו דבזה לא הוי הכחשה דאף שהעדים האחרונים אמרו דבערב שבת נגמר דינו בזה אינן מכחישין את הראשונים דהא יכול להיות דעל זה השור בעצמו נגמר דינו גם באחד בשבת בבית דין אחר, דהא יכול להיות שתבע אותו על גניבה וטביחה אחת בשני בתי דינין, דגם הראשונים אמרו דגניבה היה באחד בשבת כמו שכתב הרמב"ם דגם עדים אחרונים אמרו שבאחד בשבת גנב וטבח ומכר רק שגמר דין היה בשני בשבת ולא כמו שמחק המהרש"א הגירסא ההיא בגמ' ולכך צריך הרמב"ם לומר הטעם משום דגברא בר תשלומין הוא ודו"ק.
ועפ"י דברים האלה אמרתי ליישב מה שדקדקתי בגמ' בבא בתרא דף קל"ד ע"ב דפריך הגמ' למאן דסובר דלא פלגינן מרבא דאמר פלוני בר על אשתי הוא ואחר מצטרפין להורגו ולא להורגה ע"ש, ולכאורה יפלא למה מביא הגמ' מימרא שניה דרבא ושביק ליה מימרא קמא דרבא ואמאי לא פריך מפלוני רבעני לרצוני דפליג רבא על רב יוסף דהוא ואחר מצטרפין להורגו דפלגינן דיבורא, ואמרתי לתרץ דהנה הגמ' מתרץ שם כי אמרינן פלגינן דיבורא בתרי גופי אבל בחד גופא לא פלגינן והנה המקשה היה סובר דרבא אמר דפלגינן דיבורא בחד גופא והיה סובר דמה שאמר רבא פלוני בא על אשתי דמצטרפין להורגו ולא להורגה דפלגינן דיבורא בחד גופא אמרינן דבא על אשתו והיא היתה אנוסה, ולכך לא מצטרפין להורגה אף שהוא אומר שברצונה בא עליה, ופלגינן דיבורא לומר שלא ברצונה כי אם לאונסה בא עליה והוי זה בחד גופא, וכן גבי פלוני רבעני לרצוני ג"כ פלגינן דיבורא לסברת המקשה בחד גופא דלא מהימן במה דאמר לרצוני אלא פלגינן לומר שלא רבע לרצונו כי אם לאונסו, וכן מוכח בתוס' ד"ה ואין אדם משים עצמו רשע במס' סנהדרין דף ט' ע"ב, וכתבו בהדיא דלרבא אמרינן דפלגינן דיבורא ורבע לאדם אחר היינו לאחר שתירץ הגמ' לחלק בין חד גופא לתרי גופי, אבל לפי סברת המקשה בבבא בתרא באמת הוי אמרינן לדרבא פלגינן דיבורא בחד גופא ואמרינן דלא רבע לרצונו כי אם לאונסו ע"ש היטב בתוס'.
ולפ"ז לסברת המקשה על כרחך הך דינא דרבא גבי פלוני רבעני לרצוני הוא נדחה מהלכה דהא לפי מה שכתבתי לעיל אביי דסובר עד זומם למפרע הוא נפסל אינו סובר דעד זומם חידוש הוא ויש לו טעם בדבר כמו שכתב הטור, ולאביי מוכח דינו של הרמב"ם דאם יש הכחשה בהדי הזמה לא הוי הזמה כדינו של הרמב"ם מכח יתורא דלענות בו סרה כנ"ל, וא"כ אנן דפסקינן כאביי בעד זומם א"כ אין הלכה כרבא בפלוני רבעני לרצוני דאף דפלגינן דיבורא מ"מ הוי זה עדות שאי אתה יכול להזימה, דאם יוזמו הוי נמי הכחשה דעל כרחך לא רבעו אותו כלל כקושיית הגאון מו"ה חיים יונה זצ"ל, דהשתא ליכא למימר דהואיל ופלגינן דיבורא הוי זה עדות שיכול להזימה דאמרינן דלאדם אחר רבע דהא קיימינן לסברת המקשה דסבר דלרבא פלגינן דיבורא בחד גופא ואמרינן דלאו לרצונו רבעו כי אם לאונסו ושפיר הוי זה עדות שאי אתה יכול להזימה, וא"כ לפי סברת המקשה הך דינו של רבא נדחה מהלכה, ולכך לא הק' הגמ' מהך דרבא דפלוני רבעני לרצוני דהואיל ודין זה לא אליבא דהלכתא הוא ולכך פריך מאידך דרבא דפלוני בא על אשתי שהוא אליבא דהלכתא דבזה הלכה כרבא דפלגינן דיבורא, וזה הוי שפיר עדות שיכול להזימה ודוק כי קצרתי בזה:

דף ה עמוד ב[עריכה]

במתני' אין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין שהרי הצדוקים אומרים עד שיהרג שנאמר נפש תחת נפש אמרו להם חכמים והלא כבר נאמר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו והרי אחיו קיים כו'. ובזה יתורץ הרמב"ם שפסק דבמיתה לאחר שנהרג הנידון אינן נהרגין אבל במלקות וממון אפילו לאחר שנלקה הנדון לוקה וכן בממון, והקשה הנ"ל דהכא דרשינן כאשר זמם ולא כאשר עשה דהכל תלוי במחשבה, וא"כ הא אי אפשר עשיה בלא מחשבה ואמאי לא לחייבי אעשיה אלא על כרחך צ"ל דסמיך אקרא דאחיו קיים בעינן, וא"כ במיתה הוי אחיו מת לכך אין נהרגין אבל במלקות וממון הרי אחיו קיים אפילו לאחר מעשה ושפיר פסק הרמב"ם ודו"ק:

דף ו עמוד ב[עריכה]

במתני' בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו עדות אחת כו'. והקשה הנ"ל למה יצטרפו ע"י הראיה הא שקר הוא דהא הוזמו דבשלמא אי אמרו בתוך כדי דיבור שפיר מצטרף ע"י ההגדה אבל בראיה זו אמאי יצטרפו כלל ותירץ דהכי קאמר בזמן שמקצתן רואין כו', דהיינו שהם אומרים אנו ראינו את הכת השני והם רואין אותו נמצא לפי דבריהם הוי עדות אחת וק"ל: