רש"ש על הש"ס/מכות/פרק ב

על ש"ס: רש"ש | ראשונים | אחרונים

דף ז עמוד א

היה יורד בסולם ונפל עליו והרגו. כצ"ל:
תוס' ד"ה משלשל. ולכך לא ר"ל נפסק דא"כ ל"א כרבי כו'. עדיין קשה ל"ל למינקט בסיפא ונפסק, ולעד"נ דאורחא דמילתא נקיט דדרך המשלשל להרפות ידיו מעט מעט מהחבל כדי שישמט וירד מטה מטה לכן יקרה לפעמים שירפה ידיו הרבה ויפול בב"א משא"כ כשמעלה אדרבה מחזיק את החבל בחזקת יד בטרם שישמט ידו האחת מושיט ידו השניה תחתיה לתפשו בחזקה ואין דרך ליפול אלא ע"י פסיקת החבל מחמת ב' כתות המתנגדות כובד החבית מושכו למטה והוא מושכו למעלה ונכון בעז"ה:

דף ז עמוד ב

רש"י ד"ה יש אם למסורת. ופי' נישל שהשיל הברזל כו'. ר"ל שהוא מבנין פִּעֵל הדגוש במשקל פִּקֵד וא' מהוראותיו להוציא הפעיל העומדים בקל, והתוי"ט במחכ"ת שגה בהבנתו ועי' צה"ת בל"ד מפעלים, אבל קשה דפעל נשל מצינו יוצא גם בקל כמו ונשל כו' את הגוים של נעליך וא"כ אף אם רבי יסבור י"א למקרא מ"מ מפרש הכא דמן העץ המתבקע קאמר מדל"כ מעצו, ואולי י"ל דכאן הוה כמו יוצא לשלישי מדל"כ ונשל הברזל עץ אלא מן העץ משמע דהברזל עשה שישיל העץ קיסם ממנו:
תוס' ד"ה פשיטא. דאיכא בבלי דעת יתירה. כצ"ל והוא בדברים ד':

דף ח עמוד א

אלא כח כחו לר' המ"ל כו'. משמע דכח כחו לכ"ע פטור ועי' סנהדרין (ע"ז ב') אך לענין נזקין כ' הרא"ש בפ"ב דב"ק סי' ב' דככחו דמי, ועמש"כ שם ברה"פ ראיה לדבריו:
הוציא הלה את ראשו כו'. במשניות הגי' הלז ומהתוי"ט נראה שגם במשנה שבגמ' היה לפניו כן ומביא לו חבר מקרא מי האיש הלזה יותר ה"ל להביא קרא דמה הציון הלז (מלכים ב כ"ג) שהוא בלא ה' בסוף כלשון המשנה או אל הסלע הלז (שופטים ו') ואילו הוטב בעיניו להביא קרא דנאמר בו לשון זה על אדם נמצא ג"כ אל הנער הלז (זכריה ב'):
ושליח ב"ד. הראב"ד ספ"ה מהל' רוצח ה"ו פי' דר"ל שהלקהו יותר ממה שאמדוהו ב"ד ותימה דהתנן להדיא לקמן (כ"ב ב') הוסיף לו עוד רצועה אחת ומת ה"ז גולה ע"י ולשון הרמב"ם בספי"ו מהל' סנהדרין ואם הוסיף רצועה אחת על האומד ומת הרי החזן גולה ועי' ב"ק (ל"ב ב'):

דף ח עמוד ב

גמ' מכה נפש פרט למכה אביו. פירש"י דמשמע שהכאתו תלויה בנפש כו' יצא מכה אביו כו' בחבורה בעלמא, ק"ל דבר"פ הנחנקין (סנהדרין פ"ד ע"ב) אמרינן דנפש דכתיב גבי מכה בהמה אא"ע [=אם אינו ענין] לבהמה כו' תנהו ענין לנפש אדם דהיינו אביו ופרש"י דנפש משמע דם דהוה חבורה וע"ש, הרי לך בהדיא דחבורה נקראת ג"כ מכה נפש וכן כתיב והכהו נפש ומת (דברים י"ט) מוכח דהכאת נפש סתם לאו מיתה היא ע"ש בגמ' לעיל דדייק כה"ג, ולענ"ד דכוונת הברייתא על הכתוב ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה דכתיב שם בריש ענינא (ודלא כרש"י) ועיקר הדרשא הוא מרוצח דלא מיקר אלא אם המית ממש, שוב האיר ה' את עיני ומצאתי כן מפורש בספרי וז"ל שם אי מכה נפש שומע אני אף מכה אביו כו' ת"ל רוצח מכה נפש כו' ע"ש, והמפרש שם העתיק עליו הגמ' ופרש"י ולא חלי ולא הרגיש והברייתא שלפנינו היא מהספרי אלא שהש"ס קיצרה:
אלא ישראל גולה ולוקה ע"י כותי כו' אמאי דלטייה ונשיא בעמך כו'. מדשביק לעבד משמע דשפיר קרינן ביה עושה מעשה עמך דלא גרע מאשה (ועי' מנחות ס"א ב' בתוס' סד"ה אין לי) והתוי"ט במחכ"ת לא דק שכולל עבד עם כותי דא"ח [=דאינו חייב] על קללתו מטעם עושה מעשה עמך ועי' בכ"מ ספט"ז מהל' סנהדרין דמוכח מדבריו שלא היה בגירסתו בסיפא ועבד וא"כ נפל הדקדוק שלנו אך לפני התוי"ט היה הגי' שלפנינו:

דף ט עמוד א

גמ' כאן בגר תושב שהרג ישראל. דעת הרמב"ם הוא דישראל שהרג ג"ת גולה ע"י ועתוי"ט שהאריך ליישב שיטתו רק בס"ד [=בסוף דבריו] כ' שמצא בספרי סתירה לדעתו ז"ל שדרשו שם רעהו פרט לגר, והזרע אברהם פי' שם דר"ל פרט לגר שהרג את ישראל וא"כ אין כאן סתירה:

דף ט עמוד ב

גמ' רש"א יש שונא כו' זה"כ כו' ושלא לדעת הרגו הז"ג. ועפרש"י משמע דהת"ק סובר דאפילו בכה"ג שא"א לומר דלדעת הרגו כגון דנפל מן הגג (עי' תד"ה נשמט) אינו גולה ודלא כמש"כ הרע"ב בטעם הת"ק שחזקתו שהוא קרוב למזיד והוא מהרמב"ם בחבורו, ולכאורה קשה מ"ט ונ"ל דר"ש לטעמיה דדריש טעמיה דקרא ורבנן דלטעמייהו דלא דרשי ועוד י"ל דטעמייהו דרבנן דלא הוה שב מידיעתו וכמו גבי קרבן חטאת:
רש"י ד"ה נפסק אנפסק. עד שנשמט מאצלו מידו כו' דומיא דמן העץ המתבקע. עי' מהרש"א שנדחק לחלק לרבנן, ולנ"פ דטעם דפטרי בעץ המתבקע הוא דחשבי ליה כח כחו כדמוכח לעיל (ריש ד"ח) אלא כח כחו לר' המ"ל משמע דלרבנן שפיר מ"ל בעץ המתבקע:
ד"ה עד שלא נבחרו הבדילן יהושע. כצ"ל:
ד"ה ושלשת שמתחלקת רחבה של א"י כו'. כצ"ל:

דף י עמוד א

גמ' אמר אביי הללו קולטות בין לדעת כו'. וכתב התוי"ט והמ"ל נמי דא"ב פלוגתת ר"י ור"מ דסוף פרקין, ול"נ דל"א הכי מתרי טעמי חדא דמלשון המשנה משמע דחלוקין הן בעיקר דין קליטה, שנית דלא ליהוי סתם ואח"כ מחלוקת:
רש"י ד"ה ורבנן. התורה מחזרת עליו ועל זרעו כו'. משמע דמפרש הויין לו בנין רבנן וכש"כ הוא עצמו, והמהרש"א שם בח"א וכאן לא הרגיש בזה:

דף י עמוד ב

רש"י ד"ה במה הכ"מ אנה לידו הס"ד ואח"כ מה"ד ונפל כו':
ד"ה ברוצח הכ"מ כי לא שונא היה לנהרג. כצ"ל:
תוס' ד"ה והא, וא"ת אמאי כו'. לענ"ד דלכן מייתא הברייתא לומר דאתיא אפילו כרבי דאף אם מעצמן הן גולין שייך שפיר לומר בשגגה בא מעשה לידו:
ד"ה חד דהא תנן בפרק ע"ע (כצ"ל) אין מודדין אלא מעיר שיש בה ב"ד. לכאורה יותר ה"ל להקשות מהא דתנן שם לפני זה נמצא סמוך כו' לעיר שאין בה ב"ד לא היו עורפין:
בא"ד וי"ל דהתם מיירי כגון כו'. כ"ה שם בגמ' להדיא בפיסקא:

דף יא עמוד א

גמ' דבר לחוד ידבר לחוד. פי' כי דבר הוא מבנין פעל הדגוש (וכן ויְדַבֵּר) ויַדְבֵּר הוא מהפעיל והורותיהם מתחלפות והא דמייתי הברייתא ראיה מן ידבר על נדברו שהוא מבנין נפעל לסמך בעלמא קמייתי אשר שרש זה מובנו לפעמים נחת, ולכן אפשר לפרש גם נדברו על מובן זה, ולשון אין כו' אלא כו' במקום זה קאמר וכמ"ש המזרחי בכ"מ על לשון כיוצא בזה:
סימן רבנ"ן מהמנ"י וספר"י. לא יכולתי לעמוד עליו אם לא בט"ס:
ואחד שעבר ממשיחתו. ל"י מדוע תני ממשיחתו דמשמע דוקא שהיה נמשח מתחלה ובאמת נראה דגם במרובה בגדים שעבר חוזר ואולי שיגרת לישנא דרפ"ג דהוריות נקט או דכאן פירושו מגדולתו כמו דדרשינן למשחה לגדולה כו':
ומבגאי גזר. עי' בגליון בשם הערוך, אולם בעירובין (ס"ד ב') מוכח כפירש"י שהוא שם עצם:
רש"י ד"ה מי שרי ואבדתם את שמם. המציין לדברים ז' השתבש כי פשוט שהכוונה הוא על ואבדתם א"ש הכתוב לפני לא תעשון כן כו' (שם י"ב) וגם שם (ז') הלשון והאבדתם א"ש ולקמן (כב.) בגמ' מצויין כהוגן:
רש"י ד"ה ימחה וקללה זו בחנם היתה שלא כו' אלא אם אינו אומר. א"כ היא על תנאי כדלקמן ולמש"כ רש"י בסוכה דדוד לא היה מורה הלכה בפני רבו כו' משמע משום דזה פשוט לכל שמותר שהוא פק"נ דכה"ע [פקוח נפש דוחה כל התורה כולה] וא"כ באמת על חנם קללו דגם אם לא היה אומר בעצמו הוה שרי ליה:

דף יא עמוד ב

מת קודם שמת קודם כה"ג מוליכין כו'. מוכח דגם להמתים יש כפרה דמיתת כה"ג מכפרת כדלעיל, וסייעתא להשו"ע או"ח ססי' תרכ"א ועי' הוריות (ו.):
תוס' ד"ה מי גרם, מבית אביו כו'. ב' תיבות אלו ליתנייהו בתוס' דב"ק וכ"נ דעי' פירש"י בפיה"ת ותראה דזהו פי' אחר:
ד"ה מי (הב'). עי' רש"א וכוונתו להגיה וכו' תחת תיבת לכל:

דף יב עמוד א

דתניא רא"א כו' יכול מיד ת"ל עד כו'. משמע דעכ"פ ב"ד דנין אותו להריגה ולכן מש"כ הכ"מ בפ"ה מהל' רוצח הל"י דאביי דלקמן דאמר מסתברא כו' ל"ל דר"א תמוה דהא שפיר מצי אתיא כוותיה ופי' במזיד נהרג היינו דב"ד דנין אותו להריגה בשוגג גולה ג"כ פירושו דב"ד דנין אותו שיגלה ואדרבה אם פי' ע"י ב"ד מדויק יותר הא דבשוגג גולה ומלשון הרמב"ם שם הי"א משמע דמפרש בשוגג גולה דר"ל ההורגו וא"כ לא דמי לרישא דנהרג דבמזיד קאי על הרוצח הראשון ועי' לקמן:
והתניא וההורגו במזיד כו'. עי' הגהת הגרי"פ וכן המל"מ בפ"ו מהל' דעות העתיק בלא מלת וההורגו, ולגי' שלפניו יל"פ דקאי כולו על היוצא בשוגג (ואולי כי כן היה גם גירסת הרמב"ם אבל א"כ מדוע השמיט הרישא דבמזיד נהרג) ובמזיד נהרג כו' לא יהיה דומה לכוונת לשון זה שבדברי אביי:
ד"ת כלשון בנ"א. עמ"ש ברכות (לא.):
אב שהרג בנו. עי' ספרי שפטים קפ"א:
הא בבנו הא בבן בנו. עי' מה"פ כאן ה"ה ד"ה תני שמפרש דברי ראב"י שם בבן בנו להשותו עם הא דר' שילא ומ"מ באחיו הוי פלוגתא דלר' שילא נעשה גואל הדם ולראב"י אין נעשה ונ"ל דכשם דר' שילא קאי על בנו דרוצח כן אחיו קאי על של הרוצח ע"כ נעשה גואה"ד וראב"י כשם דקאי על בנו דנרצח כן אחיו קאי על של נרצח שהוא בנו דרוצח ע"כ אין נעשה גוה"ד וא"ש דל"פ כלל ושניהם לד"א נתכוונו וא"צ לתקן הגירסא כמ"ש המה"פ למען להשותם דגם לפי הכתוב יש לכוונם יחד:
ערי מקלט בדירה תלה רחמנא כו'. עפירש"י וק"ק מהא דלעיל דלדור אינו רשאי בתחומה:
תוס' ד"ה אילן. ואויר ירושלים כירושלים. עי' מהרש"א ועי' מל"מ בפי"א מהל' שגגות שהשיב עליו הרבה:

דף יב עמוד ב

רש"י ד"ה עיקרו בפנים, אלא א"כ פדאו מקודם שנכנס. התוי"ט פ"ג דמעשרות פי' מקודם שנכנס לנופו דשדינן נמי נופו בתר עיקרו, והנה בתד"ה גבי כתבו להדיא לענין מעשר דלא שדינן נוף בתר עיקרו אף לחומרא ובד"ה ר"א מוכח להדיא בדבריהם דאף לתירוצא דר"א לפירש"י הוא כן, וכ"מ מפי' הרע"ב שם דבערי מקלט תפס כאוקימתא דר"א וכפירש"י (עי' בר"ש) ובירושלים לענין מעעשר פי' הכל חומר שדיית עיקר בתר נופו משמע דנוף בתר עיקר לא שדינן אף לחומרא ודע דהתוי"ט בפ"ג דמע"ש מ"ז ל"ד [=לא דק] במש"כ דתפס הרע"ב הכא אליבא דר"א משמע דבמעשרות לא פי' אליביה וז"א אלא דגם שם הוא אליביה רק כפי' הא' שבר"ש שם והוא כפירש"י כמ"ש ובמע"ש הוא כפי' הב' שבר"ש בר"א עי' ותבין: